Devarim 2 – דברים ב‏ – Mikraot Gedolot

לְחוֹד בְּעִירָא בַּזְנָא לַנָא וַעֲדַי קִרְוַיָּא דִּכְבַשְׁנָא.

Only the cattle was a booty to us, and the spoil of the cities which we subdued.

להוד בעירה בזזנן^א לן (ועתידיהון){ועדיתיהון} דקורייתה^ב די כבשינן^ג.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בזזנן״) גם נוסח חילופי: ״{בזז}⁠נא״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקורייתה״) גם נוסח חילופי: ״דקירויתה״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כבשינן״) גם נוסח חילופי: ״כבש״.

לחוד בעירי בזנא לנא ועדי קירווייא דכבשנא.

only the cattle took we for prey, and the spoil of the towns which we subdued.

וַגַ׳נַמנַא כֻּלַּ בַּהִימַתֵ וַסַלבַּ אַלּקֻרַי׳ אַלַּתִי פַתַּחנַאהַא

והתעשרנו ממציאת כל בהמה ומשלל הקריות אשר כבשנו אותן.

בביזת סיחון נאמר: בזזנו לנו^א – לשון ביזה, שהיתה חביבה עליהם, ובוזזים איש לו. וכשבאו לביזת עוג כבר היו שבעים ומלאים, והייתה בזויה בעיניהם, ומקרעין ומשליכין בהמה ובגדים, ^בכי אם כסף וזהב. לכך נאמר: בזונו (דברים ג׳:ז׳) – לשון בזיון וביזבוז, כך נדרש בסיפרי (ספרי במדבר כ״ה:א׳) בפרשת וישב ישראל בשטים (במדבר כ״ה:א׳).

א. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לייפציג 1: ״להם״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, המבורג 37, סינסינטי 1. בכ״י פריס 157 נוסף כאן: ״ולא היו לוקחין״.

Of the spoil taken from Sihon it is stated (v. 35) בזזנו לנו, an expression denoting plunder (בזה), because then this was an object of desire to them, so that each man took spoil for himself. But when they came to the plundering of Og, they were already full to satiety, and it was contemptible in their eyes, so that they tore in pieces and cast away cattle and garments, and took only silver and gold. On this account it is said (Devarim 3:7) בַּזֹּנוּ לנו which is an expression denoting "holding in contempt" (בזיון). Thus is it expounded in Sifre in the chapter beginning with "And Israel dwelt in Shittim" (Bemidbar 25:1).

פס׳: רק הבהמה ושלל הערים בזונו לנו – מלשון בזזנו ז׳ מתחלף בוי״ו:

רק הבהמה – רק מיעוט הוא רק הכחושים אבל השמנים ראשית החרם הקרבנו לה׳.

<רק הבהמה בָזַזְנוּ לנו: סימ׳ חילוף, קדמאה¹ בזזנו, תניי׳² בַזוֹנוּ, וסי׳ עם זוּ³.⁠^א> [בזזנו].

1. קדמאה: פסוקנו.

2. תניי׳: דב׳ ג ז.

3. עם זוּ: על פי שמ׳ טו יג ועוד.

א. הסימן ׳זו׳ מורה שההיקרות הראשונה (׳בזזנו׳) היא בזי״ן, והשנייה (׳בזונו׳) בוי״ו.

ושלל הערים אשר לכדנו – בזזנו לנו:

בזזנו – נראה ש״בזז״ מציין חלוקת רכוש שהופקר; ואילו ״שלל״ מורה על חטיפה, על לקיחת רכוש בכוח מבעליו (עיין גם במדבר לא, יא,לב; פירוש שם).

בזזנו לנו – רש״י דקדק עפ״י הספרי¹ שנוי לשון הכתוב דכאן כתיב בזזנו ובעוג כתיב בזונו. וביאר דבמלחמת עוג כבר היו שבעים מביזה ע״כ בזו וקרעו. ויש להקשות הרי מלחמת מדין היתה מאוחרת גם למלחמת עוג ולא כתיב בלשון בזיון אלא בזזו איש לו (במדבר לא,נג)². וי״ל דכאן שתי המלחמות היו תכופים זא״ז ע״כ היה עדן עיניהם שבעים ממלחמה הראשונה משא״כ במלחמת מדין שהיה איזה משך ביניהם כבר שכחו את השבע משלל העבר. ובביאור הספרי יישבתי באופן אחר³. אכן עפ״י הפשט יש להתבונן עוד דכאן כתיב רק הבהמה בזזנו לנו ואח״כ כתיב ושלל וגו׳ ובעוג כתיב וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו. אלא הענין⁴, שידוע בדקדוק דשורש הבא פעם בנע״ו ופעם בכפולים כשבא בכפולים עניינו ומשמעו חלש מכשבא בנחי ⁵,ע״ו וכל יתר אות מקטין המשמעות שבאותו ענין⁶. מעתה יש לדעת דשורש בזה משמעו הפקר בלי בעלים ומש״ה נוטל כמו שלבו חפץ. אמנם כשהמנצח מוציא הבזה מבעליהם ומכ״מ מדקדקים לחלק בשוה א״כ אינו הפקר ממש ונקרא בשם בזז. משא״כ כשאין קפידא כלל וכל הרוצה יבא ויטול בלי חשבון מיקרי בוז. {ונראה דזוהי כוונת הגמרא שלהי מסכת כתובות (קי״ב:) ושבה והיתה לבער תני רב יוסף בזוזי ובזוזי דבזוזי⁷, פירוש לא שיבוזו לעצמם אלא יבוזו לאיבוד.}

והנה במלחמת סיחון נלחמו כל ישראל בשוה ע״כ חלקו הבהמות כמו שעשו במדין. ושלל הערים היה⁸ באופן אחר וכמו במדין מש״ה הפסיק הכתוב⁹ בין בהמה לשלל. משא״כ במלחמת עוג לא לחמו כולם בשוה {משום שלא היתה מלחמת מצוה, אחרי שהיו יכולים לעבור לארץ ישראל} שהרי יאיר ומכיר לחמו לעצמם. וכמו כן לא הקפידו בכלל דבר המלחמה ע״כ גם בזת הבהמה ושארי דברים הי׳ לכל דאלים וגבר באיזה מקום וכבשה לקח לעצמו. ועי׳ מש״כ בס׳ בראשית ל״ד כ״ט¹⁰.

1. בפרשת בלק ד״ה ״וישב ישראל בשטים״.

2. ובספר ׳דברי טובה׳ על ספר יהושע יישב שמלחמת עוג היתה חלק ממלחמת ז׳ אומות שעליו יש מצוה להחרימ כמה שאפשר, על כן החרימו את השלל בבזיון, אבל במלחמת מדין לא היה היתר להשחית, עיי״ש.

3. ז״ל רבינו שם: ... אלא רמז משה במוסרו אשר בזו לדברים אלו, ולא בחנם רמז להם משה, אלא מגדרי המוסר הוא. ובאמת במלחמת מדין שהיתה אחרי מלחמת עוג והיו עשירים יותר, מ״מ כתיב ״אנשי הצבא בזזו איש לו״, ועשו במלקוח חשבון ברור ולא אבדו מהם דבר, שכבר עמדו על דעתם והבינו ששגו בזה וגרם להם רעה רבה (עכ״ל).

4. רבינו יקבע הגדרה אחרת להבדל המשמעות בין ״בזזנו״ ל״בזונו״, וע״פ זה יבאר את השינוי בלשון הפסוקים אצל סיחון לעומת עוג.

5. כאן חידוש בית מדרשו של רבינו, שלא מצינו מקור לו בספרות הדקדוקית המקובלת.

6. שיטה זו של ׳כל המוסיף (אות) גורע (בעוצמת משמעות הפועל) סותרת לכאורה את ההגיון הלשוני, שכפל האות בא לחזק את העוצמה ולא להחלישה. כך גם שיטת רבינו ביחס לתוספת וי״ו נו״ן בסוף תיבה (״שבתון״ – שמות לא,טו – לעומת ״שבת״) שהתוספת באה למעט. חידושו היחידני כאן גדול יותר באשר כאן מדובר על הכפלת אחת משלש אותיות השורש, אשר כאמור ההגיון הדקדוקי אומר שההכפלה באה לחזק ולא להחליש (הערת אאמו״ר).

7. רש״י: שוללים אחר שוללים.

8. היתה חלוקה.

9. פסוקנו.

10. על הפסוק ״ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו״.

הבהמה בזזנו – לפי זה לא היה החרם כל כך חמור כמו ביריחו (יהושע ו׳) ועמלק (שמואל א ט״ו:ג׳). על הדרגות השונות של החרם השוה לויקרא כ״ז:כ״ט.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון