Devarim 2 – דברים ב‏ – Mikraot Gedolot

לָא תִתְגָּרַן בְּהוֹן אֲרֵי לָא אֶתֵּין לְכוֹן מֵאֲרַעְהוֹן עַד מִדְרַךְ פַּרְסַת רְגַל אֲרֵי יְרוּתָּא לְעֵשָׂו יְהַבִית יָת טוּרָא דְּשֵׂעִיר.

quarrel not with them; for I will not give you of their land, not so much as you may tread upon with the sole of the foot; for the inheritance of Mount Seir I have given to Esau.

לא תתגרון בהון סדרי קרבה ארום לא אתן לכון מן ארעהון^א עד מדרס כפה דרגלה ארום ירתו לעשו^ב יהבית ית טורא דגבלה.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן ארעהון״) גם נוסח חילופי: ״מארעכון״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לעשו״) גם נוסח חילופי: ״דע׳⁠ ⁠⁠״.

לא תיתגרון בהון ארום לא אתן לכון מארעתהון עד כמיסת פרסת ריגלא ארום ירותא לעשו יהבית ית טוורא דגבלא מטול איקרא דעבד לאבוי.

provoke them not; for of their land I have not given you as much as the sole of the foot; for I have given Mount Gebal an inheritance unto Esau on account of the honor which he did unto his father.

אל תתגרו בם [וגו׳]. כי אני חייב לתת לעשו שכר שכיבד אביו והמתינו.

עד מדרך כף רגל – הוא אשר אמר דרך כוכב מיעקב (במדבר כ״ד:י״ז).

כף רגל – אותו רגל שאמר תרמסינה רגל רגלי עני פעמי דלים (ישעיהו כ״ו:ו׳).

כי ירשה לעשו – ¹ירושה היא מאברהם שעשר עממים כרתי ברית עם אברהם שאתן לך את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני.

1. ירושה היא מאברהם שעשר עממים כרתו ברית עם אברהם עיין רש״י על התורה וכן במדרש ב״ר פמ״ד אות כ״ג.

לַא תַּתַּחַרַּשֻׁוא בִּהִם לִאַנִּי לַא אֻעטִיכֻּם מִן בַּלַדִ הִם וַלַא וַטאַתַּ קַדַמֵ לִאַןַ גַבַּלַ שַׁעִירַ קַד אַעטַיְתֻהֻ לִעִסַאוַ ורַאתַּ׳תַּ

אל תתגרו בהם, היות ואני לא אתן לכם מן ארצם ולא-מדרך כף רגל, כי את-הר שעיר כבר נתתי אותו לעשו, בירושה.

עד מדרך כף רגל – אפילו כדי מדרך כף רגל. [כלומר: אפילו מקום דריסת הרגל איני מרשה לכם לעשות בארצם שלא ברשות.]⁠^א

ומדרש אגדה:⁠¹ עד שיבא יום דריכת^ב כף הרגל על הר הזיתים, ועמדו רגליו וגו׳ (זכריה י״ד:ד׳).

ירשה לעשו – מאברהם. עשר עממים נתתי לו, שבעה לכם, וקני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר, אחת מהם לעשו, ושתים לבני לוט. בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיה אומר על אשתו: אחותי היא (בראשית י״ב:י״ט), עשאו כבנו.

1. השוו תנחומא בובר דברים הוספה ו׳.

א. ביאור זה מופיע בכ״י לייפציג 1 כתוספת של ר׳ שמעיה מפי רש״י (״ר׳ צוה להגיה. כך כתב רבנו שמעיה.⁠״ התוספת מופיעה בלי ציון בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917, דפוס רומא. התוספת חסרה בכ״י מינכן 5 (ובמקומו: ״זהו פשוטו״), ליידן 1, אוקספורד 34.).

ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917: ״דריסת״.

עד מדרך כף רגל – This means, Even מדרך כף רגל, as much as to say: even only treading with the feet (a single step). The text means, I do not permit you to pass into their land without their permission.

A Midrashic explanation is: I shall not give you of their land until there come the day of the treading of the sole of foot upon the Mount of Olives (the Messianic period), as it is said, "And his feet shall stand [in that day upon the Mount of Olives etc.]" (Zekharyah 14:4).

ירשה לעשו [I HAVE GIVEN MOUNT SEIR] TO ESAU AS AN INHERITANCE – from Avraham. The territory of ten clans I gave (promised) him (Avraham); seven of them will be yours (the seven clans of Canaan), and the Kenites, the Kenizzites and the Kadmonites, – who are Ammon, Moab and Seir – one of them already belongs to Esau, and the other two to the children of Lot (cf. Bereshit Rabbah 44:23; and Rashi on Bereshit 15:19); as a reward because he (Lot) went with him (Avraham) To Egypt, and kept silent about what he said regarding his wife, "She is my sister", he treated him as his son (and therefore he, through his children Amon and Moab, inherited part of the land promised to him) (cf. Rashi on Bereshit 19:29 and Bereshit Rabbah 51:6).

פס׳: אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל – ר׳ מאיר אומר עד שידרוך כף רגלו של משיח שנאמר בו (במדבר כ״ד:י״ז) דרך כוכב מיעקב שנא׳ (עבדיה א׳:ח׳) וירשו הנגב את הר עשו והשפלה את פלשתים וגו׳ וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הנגב. ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה:

כי לא אתן לכם מארצם – וכן כת׳ במואב: אל^א תצר את מואב (דברים ב׳:ט׳), וכן בבני עמון: אל תצורם (דברים ב׳:י״ט). כל האזהרות הללו הוצרך משה להודיע עכשיו, פן ירך לבבם לאמר: אם רצון הקב״ה לתת לנו נחלה ויכולת בידו, למה לא הוריש לנו אלה האומות שעברנו דרך עליהם.

לכך הודיעם עכשיו שהקב״ה לא חפץ בדבר, שהרי נתנה הקב״ה להם, ככתוב בכלם: כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, כי לבני לוט נתתי את^ב ער ירושה (דברים ב׳:ט׳) וגם בעמון: כי לבני לוט נתתיה ירושה (דברים ב׳:י״ט), לכבוד אברהם שקרובים^ג היו.

א. כן בפסוק ובדפוס ראשון. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): לא.

ב. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: נתתיה.

ג. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: שקרוביו.

כי לא אתן לכם מארצם [DO NOT PROVOKE THEM (the descendants of Esau)] FOR I WILL NOT GIVE YOU OF THEIR LAND: A similar idea is expressed about the Moabites (2:9), “Do not harass the Moabites [or provoke them to war],” and about the Ammonites (2:19), “Do not harass them [or start a fight with them].” Moses had to tell the Israelites at this particular point about all of these warnings lest their courage falter¹ and they might say, “If God really wanted to bring us to our promised land and if He has the ability to do so, why did He not vanquish for us all of those nations which we passed along the way?”

That is why Moses told the Israelites now that God had not wanted [the Israelites to capture the territory of all those nations], because God had allocated those territories to those nations. That is what the text says about all of them: [concerning the descendants of Esau it says (in our verse),] “I have given Mount Seir as a possession to Esau”; [concerning the Moabites it says (in verse 9),] “I have assigned Ar as a possession to the descendants of Lot”; and also concerning the Ammonites [it says (in verse 19),] “I have assigned it as a possession to the descendants of Lot.” [God assigned all these territories to these peoples] in Abraham’s honor,⁠² for they were his relatives, just as He did for Israel.⁠³

1. The phrase ירך לבבם (based on the language of Deuteronomy 20:8) is well chosen here. In that context it also refers to troops being afraid on their way to battle.

2. See this idea – that these three nations received their inheritance in order to honor Abraham – in Rashi (vs. 5, s.v. ירשה לעשו) at greater length and in a more midrashic formulation.

3. The phrase Rashbam uses here, כאשר עשה לישראל, does not fit smoothly into the flow of ideas in the comment.
It is possible that Rashbam is offering here an interpretation of the troubling phrase in vs. 12, “the descendants of Esau dispossessed them ... just as Israel did (כאשר עשה ישראל) in the land that they were to possess.” That phrase implies that the conquest of Canaan had already taken place when this verse was written, a conclusion that would trouble most traditionalists. Rashbam himself emphasizes in his commentary here that these verses are written and said by Moses.
Accordingly, Rashbam may be explaining here that the phrase כאשר עשה ישראל may mean “just as He did for Israel” (כאשר עשה לישראל). In other words, God assigned territories to all these nations that are relatives of the Israelites, and He did the same for the Israelites themselves. See Nahmanides (commentary to vs. 10) who offers the same interpretation (a number of years after Rashbam). Cf. Rashbam’s commentary to 4:38 below, and note 18 there.
In note 61 to Rashbam’s commentary to Numbers 22:1 I discussed the arguments that might suggest that Rashbam had a “liberal” position about the authorship of the Torah. (See also note 10 above.) Here the evidence suggests that Rashbam sees Moses as the unquestioned author of these verses. Cf. Rashbam’s younger contemporary, Andrew of St. Victor, who writes here (p. 196) that the phrase, “just as Israel did in the land that they were to possess,” (or perhaps the whole verse or the whole section?) was added to the Torah by Ezra. Modern critics also see this phrase as evidence of late authorship. See e.g. Driver: “The words could clearly not have been penned until the Israelites had taken possession of Canaan.”

אל תתגרו בם – כמו: יגרה מדון (משלי כ״ח:כ״ה), כענין תנועה ושבוש.

CONTEND NOT WITH THEM. The word titgaru (contend) is similar to the word yigareh (strife) in stirreth up strife (Prov. 28:25). It means to disturb and err.⁠¹

1. Strife is caused by disturbance and distance from that which is normal.

עד מדרך כף רגל – אפילו דריכת הרגל בה איני נותן לכם רשות שלא ברצונם,

ובמדרש עד מדרך כף רגלם עד שיבא יום דריכת הרגל על הר הזיתים, שנאמר (זכריה י״ד) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. ובמקום אחר דרשו, עד מדרך כף רגל עד (ישעיהו ס״ג) פורה דרכתי לבדי.

כי ירושה לעשו – מאברהם, עשר עממין נתתי לו לאברהם, שבעה שלכם, וקיני וקנזי וקדמוני הן של עמון ומואב ושעיר, נתתי אחת מהן לעשו והשתים לבני לוט.

עד מדרוך כף רגל, "even the right to set foot.⁠" God forbade the Israelites to set foot in the territory of the Edomites unless specific permission had been obtained.

A Midrashic approach mentioned by Rashi: the word עד is understood as indicating a time in history, i.e. until the day comes when the Lord's "feet" are described as standing on the Mount of Olives ushering in the redemption and the destruction of Edom and all it stands for (Zecharyah chapter 14). Another view expressed in Devarim Rabbah (Lieberman edition 24), also understanding the word עד as a reference to a certain point in time, links setting foot on Edom's territory to Isaiah 63, a chapter in which the prophet deals with God returning from making war against Edom. In verse 3 of that chapter we read (God speaking) "I trod out a vintage alone...their life-blood bespattered My garments and all My clothing was stained.⁠"

כי ירושה לעשו, "for it is an inheritance for Esau.⁠" This claim goes back to Avraham. God said that He had allocated the territory of 10 nations to the descendants of Avraham, seven to the Israelites, whereas the territories of the Keyni, the Kenizi, and the Kadmoni were given to Ammon, Moav and Se'ir. One of these territories was allocated to Esau, the other two to the descendants of Lot (Rashi).

עד מדרך כף רגל – עד דרך כוכב מיעקב עד שיבא זמן שנאמר פורה דרכתי לבדי כף רגל לעת תמוט דגלם עד שיגיע תדמסנה רגל רגלי. עני וגו׳.

ירושה לעשו – בגימטריא בשביל מצות כיבוד.

והנה זכר כי השם יתעלה צוה לישראל שלא יתגרו למלחמה בבני עשו כי השם יתעלה לא יתן להם מארצם עד מדרך כף רגל ולזה לא יהיו נעזרים במלחמה ההיא מהשם יתעלה והנה אמר כי הם ייראו מאד מישראל להעיר אותם שאם לא יתנו אותם לעבר בגבולם בסבת יראתם מהם הנה עם כל זה ישמרו להלחם עמהם.

כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר – הרצון בזה מפאת ההשגחה הכוללת אשר תמשך מהשם יתעלה מאומה אומה וצוה אותם שאם יעברו בו יקנו מאתם אוכל ומים לשתות ולא יקחו דבר בחזקה וכן מצאנו שעשו ישראל כי שלחו למלך אדום שיניחם לעבור בארצו ואמרו לו שאם ישתו מימיו יתנו מכרם וכאשר לא רצה זה מלך אדום נטו מגבולו כמו שנזכר בפרשת פרה.

עד מדרך כף רגל אפילו מדרך כף רגל. דעד ועד בכלל כאילו אמר לא אתן לכם רשות למשול על ארצם אפי׳ עד דרוס׳ רגל כדי שתעברו משם דרך העברה בעלמ׳ שלא ברשותם וכמוהו לא נשא בהם עד א׳ אפי׳ אח׳:

ועם כל זה אני מצוה אתכם שתשמרו עצמכם מלהלחם בם. וזה מפאת האחוה. ושלא תתגרו בם מלחמה כמו שעשיתם עם האמורי שרציתם להלחם עמם על אפי ועל חמתי. ירצה באל תתגרו בם מלחמה שלא יכוונו לא לירש את הארץ. ולא להכות את העם ולא לשלול שלל כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר.

אחר כך ספר צוואת השם על בני עשו כאומרו אל תתגרו בם – להורות שבעבור זכות הצדיק יצחק אבינו. שכבדו מכל הבנים כאומרו בן יכבד אב זה עשו. רצה השם שלא יקחו ארצם ולא יתגרו בם. וזה להורות לנו שראוי לנו בגלותינו לסבול עול עשו על שכמנו. ולתת מקום לשעה כמוזכר בואלה הדברים רבה.

וזה שאמר כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל. עד שיבא אותו יום של דריסת הרגל דכתיב ועמדו רגליו ביום ההוא. כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. לפי שהוא טמא וטמא יקרא. כי הר שעיר הוא מקום הטומאה והשדים דכתיב ושעירים ירקדו שם.

אפילו מדרך כף רגל וכו׳. ואין פירושו ״עד מדרך כף רגל״ – אבל מדרך כף רגל רצה ליתן להם, דאם כן למה לא עברו את גבולם, אלא ״עד״ – ועד בכלל (ברכות כו ע״ב), שמדרך כף רגל גם כן אין ליתן להם:

ומדרש אגדה כו׳. לפי מדרש אגדה (תנחומא ישן דברים ו) ״עד״ – ולא עד בכלל (ברכות ריש כז.), כמו שהוא בשאר מקום:

אל תִתְגָר֣וּ בם: מלרע, שהגלגל ברי״ש בספרי׳ כ״י מדוייקים, ובדפוסי׳ קדמוני׳. [אַל⁠־תִּתְגָּר֣וּ].

אפילו מדרך כף רגל כו׳. דעד ועד בכלל, כאילו אמר לא אתן לכם רשות למשול על ארצם, אפי׳ דריסת רגל לעבור דרך העבר׳ בעלמא דרך ארצם שלא ברשות. וכמוהו לא נשאר בהם עד אחד (שמות י״ד:כ״ח) אפילו אחד:

לעבור בארצם שלא ברשות. דאל״כ קשה למה שלח משה למלך אדום שיניחם לעבור דרך ארצו, כיון שהקב״ה צוה שלא לעבור בו. לכך פי׳ שלא ברשות, אבל ברשות היו רשאין לעבור:

עד שיבא יום דריסת כף וכו׳. דלפי פשוטו קשה הל״ל אף מדרך וגו׳, למה נקט לישנא של השיעור זמניי שהוא לשון עד. לכן מביא מדרש האגדה:

בשכר שהלך אתו למצרים כו׳. ר״ל הא העשר עממים לאברהם ניתנו ולמה ניתנו אלו שתים ללוט, לכן פי׳ בשכר:

Even as much as a footstep, etc. The word עד means, "Up until — and including.⁠" It is as if Hashem said to them, "I will not permit you to have any control over their land, even as much as a footstep, to just pass through, without their permission. A similar use [of the term עד] is found in the verse (Shemos 14:28) עד אחד (Not one of them).

To pass through their land, unless they grant you permission. Otherwise, there is a difficulty: Why did Moshe ask the king of Edom to let them pass through his land, although Hashem forbade it? Therefore, Rashi explains: "Unless they grant you permission.⁠" But with permission, they were allowed to pass through.

Until the day comes when there will be footsteps, etc. There is a difficulty with the literal interpretation of this verse, for it should have only said, אף מדרך (even a footstep).). Why does Scripture use the term עד (until), which denotes a time period? Therefore, Rashi quotes the homiletic explanation.

As a reward for his going along with him [Avrohom] to Egypt, etc. Rashi is answering the question: Hashem promised to give ten nations to Avrohom. Why then did He give these two to Lot? Therefore, Rashi explains: As a reward.

לא אתן וגו׳ מדרך כף וגו׳ – פירוש אין אני נותן לך לעבור בארצם כדי שתוכל לכופם עליו, אבל אם בני עשו יתרצו להניחם לעבור בארצם אין ה׳ אוסר עליהם הדבר, ולזה שלחו מלאכים בדברי אחוה וריצוי אם ירצו לתת להם מדרך כף רגליהם לעבור בארצם.

לא אתן…מדרך כף רגל, "I will not give you…as much as for the sole of your foot, etc.⁠" Moses meant that God would not allow the Israelites to traverse the land of Edom in order to impose their will upon them. However, if the people of Edom would volunteer for the Israelites to pass through their country on their way to the West Bank, God would not forbid them to do so. This was the reason for sending messengers to sound out the Edomites on the subject.

אל תתגרו בם – כמו יגרה מדון (משלי כ״ח כ״ה), וענינו הסכסוך והריב:

עד מדרך כף רגל – אפילו חלק קטן מקום דריסת כף רגל לא אתן לכם:

כי ירשה לעשו – כלומר השם נתן בלב עשו ללכת להלחם עם בני שעיר החורי, וסייעו במלחמה ההיא עד שהשמידום וישבו תחתם, כי כך כיונה החכמה העליונה לתת את הר שעיר ירושה לעשו, וכן בעמון ובמואב הזכיר הכתוב הירושה שנתן השם להם, וכל האזהרות האלה הוצרך משה להודיע עכשיו, פן ירך לבבם לאמר, אם חפץ הקב״ה לתת לנו נחלה והיכולת בידו, למה לא הוריש לנו אלה האומות שעברנו דרך עליהם, לכך הודיעם עכשיו שהשם לא חפץ בדבר כי נתן לשלשת האומות האלה ירושתם, ואין לישראל זכות אלא בארץ כנען שהבטיח ה׳ לאבותם, וטעם שנתן ה׳ ירושה לעשו ולבני לוט, לכבוד אברהם שקרובים היו:

אל תתגרו בם – ״גרה״ קרובה באופן הגייתה ל״קרא״, ״קרה״: להפוך אדם או דבר לכיוון אחר, או לגרום לו לנוע בכיוון אחר (עיין פירוש, בראשית יט, ח); מכאן גם ״ירה״, יריית חצים. ״יְגָרֶה מָדוֹן״ (משלי טו, יח): להסעיר את הרגשות עד כדי כך שאנשים ירימו יד זה על זה, להסית אותם לתקוף זה את זה. ״התגרה ב⁠־״: להפוך לכועס על אדם, לפתח בעצמו רגשות איבה כלפי אדם.

כי ירשה וגו׳ – על כל האומות נאמר: ״בהנחל עליון גוים״ (להלן לב, ח), ומכאן אנו למדים שהשגחת ה׳ סייעה ביד השבטים השונים של המין האנושי למצוא את נחלתם עלי אדמות. אך על האומות שיצאו ממשפחת אברהם נאמר בייחוד שה׳ נתן להם את ארצם ״כירושה״; על צאצאי עשו נאמר: ״ירשה לעשו נתתי״, וכעין זה נאמר על עמון ומואב (להלן פסוקים ט,יט).

ישראל חייב לזכור זאת בעת שהוא מקבל את ארצו מאת ה׳, ובכך ייווכח ישראל שהשגחת ה׳ מושלת בגורל האומות גם מעבר לגבולות ישראל. וכאשר ישראל יתפוס את מקומו בין האומות, יהיה עליו לכבד את זכותן לארצן. אל לו לישראל לראות עצמו כעם כובש המטיל חיתיתו על שאר האומות, כך ששום אומה לא תוכל לשכון לבטח בארצה. אלא על ישראל להגביל את פעולותיו וגבורותיו הצבאיות לתפקיד כיבוש הארץ האחת שה׳ ייעד עבורו והבטיח לו עוד מראשית ההיסטוריה שלו.

כך גם לומדים חז״ל (נזיר סא.) מהאמור כאן, ״ירשה לעשו נתתי״, שזכות הירושה, שהיא אחת מעמודי התווך של כל התפתחות חברתית, נוהגת גם בדיני בני נח, ושה׳ בעצמו נתן כאן תוקף לזכות זו.

שאל תתגרו בם – כי בזה״ז לא אתן לכם מארצם באשר עתה נתתי ירושה לעשו שיורש אותה ממתנת אברהם:

ערי הפרזי. כמו עיר פרוצה אין חומה וז׳ מתחלפת בצ׳.

תתגרו – משורש גרה, להלן בפסוק ט׳ מחובר עם המלה מלחמה.

כי ירושה וגו׳ – מודגש כאן, שגם בני עשו (כמו להלן פסוק ט׳ ופסוק י״ט מואב ועמון) בתור קרובים לישראל, קיבלו כמו ישראל (פסוק י״ב) את ארצם מאת ה׳ בתור ירושה. ראה הלאה לפסוק יב.

אל תתגרו בם – א״ר יודן ב״ר שלום, כתיב (מלכים א י״א) כי ששה חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום, אמר לו הקב״ה, אני אמרתי לך אל תתגרו בם ואתה בקשת להתגרות בם, חייך שאינם נמנים לך.⁠¹ (ירושלמי ר״ה פ״א ה״א)

1. דבמנין שנות מלכות דוד מצינו סתירות הכתובים, דבמלכים א׳ (ב׳) כתיב והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה, בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנה, ובשמואל ב׳ (ה׳) כתיב בחברון מלך שבע שנים וששה חדשים, הרי דבמספר הכולל לא חשיב ששה חדשים אלה, ויש בירושלמי עוד טעם על מניעת מספר זה. ועיין מש״כ בזה בפ׳ ויגש בפ׳ כל הנפש הבאה לבית יעקב.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון