Devarim 2 – דברים ב‏ – Mikraot Gedolot

וְלָא אֲבָא סִיחוֹן מַלְכָּא דְּחֶשְׁבּוֹן לְמִשְׁבְּקַנָא לְמִעְבַּר בִּתְחוּמֵיהּ אֲרֵי אַקְשִׁי יְיָ אֱלָהָךְ יָת רוּחֵיהּ וְתַקֵּיף יָת לִבֵּיהּ בְּדִיל לְמִמְסְרֵיהּ בִּידָךְ כְּיוֹמָא הָדֵין.

But Sihon king of Heshbon was not willing to permit us to pass through his coasts; for the Lord your God hardened his spirit and strengthened his heart, that He might deliver him into your hand, as at this day.

ולא צבא^א סיחון מלכא דחשבון דלא למעברה יתן בתחומיה ארום אקשי^ב י״י אלהכון^ג ית רוחיה ותקף ית לבביה^ד מן בגלל למסור^ה יתיה בידיכון ביומא הדין.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״צבא״) גם נוסח חילופי: ״בעי״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אקשי״) גם נוסח חילופי: ״אקשא״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלהכון״) גם נוסח חילופי: ״אלהן״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותקף ית לבביה״) גם נוסח חילופי: ״ותקוף ית ליביה״.

ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למסור״) גם נוסח חילופי: ״לממסור״.

ולא צבא סיחן מלכא דחשבון לאעברתונא בגו תחומיה ארום אקשי י״י אלקך ית יצרא דרוחיה ואיתקף ית ליבביה מן בגלל לממסריה בידך כיומא הדין.

But Sihon the king of Heshbon was not willing to allow us to pass through his borders; for the Lord our God had hardened the form of his spirit, and made his heart obstinate, to deliver him into thy hand as at this day.

פַלַם יַשַׁא סִיחֻוןֻ מַלִכֻּ חִשׁבּוּןַ אַגַּאזַתַּנַא פִי בַּלַדִ הִ לִאַןַ אללַהַ רַבַּךַּ צַעַּבַּ רֻוחַהֻ וַשַׁדַּדַ קַלבַּהֻ לִכַּיְ יֻסַלִמַהֻ בִּיַדִךַּ כַּמַא תַּרַי׳ אלּיַוםַ

ולא-רצה סיחון מלך חשבון לאפשר מעברנו בארצו, כי ה׳ אלהיך, הקשה את רוחו וחזק את לבו, בכדי שיסגר בידך, כפי-שאתה רואה היום.

כי הקשה ה׳ אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו – אין הלשון הזה נאמר בהקב״ה אלא על הרשעים הגמורים כפרעה וסיחון שכבר נתחייבו מצד רשעם למנוע מהן דרכי התשובה, וכיון שהם באים כנגד הש״י ומורדים בו, הקב״ה מחזק את לבם שאפילו ירצו לחזור בהם אין מספיקין בידם, ולא מצינו בתורה ויחזק ה׳ לב פרעה אלא עד שהזכיר ארבעה פעמים ויחזק לב פרעה ויכבד לבו, ויכבד לבו, ויכבד לב פרעה. וכענין זה מצינו באליהו שאמר (מלכים א י״ח:ל״ז) ואתה הסבות את לבם אחורנית.

כי הקשה ה' אלו-היך את רוחו ואמץ את לבבו, "for the Lord your God hardened his spirit and made his heart stubborn.⁠" This kind of language is employed only when the people concerned are wicked in the extreme and beyond redemption. Pharaoh was another example of such a person whom God deprived of his free will as a penalty for abusing it so grossly. (Compare Maimonides Hilchot Teshuvah 6,3). Seeing that these people's sins were not outgrowths of an overpowering urge, but were based on a deliberate attempt to thwart God, they are denied the opportunity to repent at a certain stage in their lives. Even when they are emotionally ready to repent, God causes some event which make their minds resist such attempts. You will find that the Torah does not mention such an attempt by God to prevent Pharaoh from true repentance until after he had already failed to repent and his promise four times (compare Exodus 7,13; 8,11; 8,28; 9,7;). We find something similar in Kings I 18,37 where Elijah refers to God having caused the hearts of the people of Israel as turning away from Him as a punishment for their many and repeated sins (Maimonides Hilchot Teshuvah 6,3).

כי הקשה י״י {אלהיך} את רוחו – גם זה נִתָר כמו שביאר רבינו משה בפרק האחרון מחלק השני (מורה נבוכים ב׳:מ״ח) יעויין שמה.

התועלת השש עשרה הוא להודיע כי לב מלך ביד השם אל כל אשר יחפוץ יטנו להביא עליו ועל עמו העונש הראוי להם מצד רשעם והנה הטותו לב המלך למה שירצה ישימהו השם יתעלה כלי להגעת העונש הראוי למלך ההוא ולעמו ולזאת הסיבה הכביד השם יתעלה לב פרעה וסיחון וכל המלכים שהכה יהושע ואין בזה עול בחק השם יתעלה כמו שביארנו בפרשת וארא.

ולזה לא אבה סיחון וגו׳ כי הקשה ה׳ אלהיך את רוחו וגו׳ – כבר פירשנו כמה פעמים (עקדת יצחק פירוש במדבר כ׳:י״ד) כי הקושי ההוא היתה הנטייה מעל המלכים הראשונים.

כאשר עשו לי בני עשו לא לעניין לעבור את ארצם אלא לענין אוכל ומים. כאילו אמר אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו וגו׳ והמואבים רק אעברה ברגלי כי לא יתכן לומר שכאשר עשו לי בני עשו דבק עם רק אעברה ברגלי שהרי בפרשת חוקת כתיב וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו אך קשה דא״כ הא דכתיב בתריה והמואבים היושבים בער צ״ל שגם המואבים נתנו להם אוכל ומים כמו בני עשו ואי אפשר לומר זה שהרי בפרשת תצא כתיב לא יבא עמוני ומואבי בקהל י״י על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וליכא למימר דטעמא דעל דבר אשר לא קדמו לא קאי אלא אעמוני וטעמא דאשר שכר עליך קאי אמואבי דהא בפ׳ הערל קאמרי גבי מואבי ולא מואבית איש דרכו לקדם ואין אשה דרכה לקדם ופריך מכל מקום הוה להו לאקדומי אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים אלמא קרא דאשר לא קדמו אתכם אף אמואבים קאי.

ושמא יש לחלק בין קדמו להשבירו שהמואבים שלא קדמו אתכם בלח׳ ובמים מכל מקום השבירו להם אוכל בכסף ונתנו להם מים בכסף אבל לא קדמו דקדמו בלא כסף משמע:

עד אשר אעבור מוסב על אעברה בארצך לא על אוכל בכסף תשבירני ואכלתי הסמוך לו. דא״כ מאי עד אשר אעבור את הירדן עד אשר נעבור גבולך מבעי ליה כמו שכתב בפ׳ חוקת לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר בדרך המלך נלך עד אשר נעבור גבולך:

והנה זכר שלא אבה סיחון העביר את ישראל והיה זה לסבה אלהי שהש״י הקש׳ את רוחו ואמץ את לבבו. והוא המופת שעשה משה כמו שאמרתי בשליחות המלאכי׳ וא״כ לא המלאכי׳ נשלחו לכונת שלום כי אם לעשות המופת. וליתר הסבות שזכרתי בידיעתו שלא יענה בשלום. והותרו בזה הספק הארבע עשר שזכרתי בפרשה:

כי הקשה ה׳ אלהיך את רוחו – למאן מהניח את ישראל לעבור בגבולו. ואמץ את לבבו – להלחם.

כי הקשה ה' אלוהיך את רוחו, in order for him to refuse to allow the Israelites to traverse his territory.

ואמץ את לבבו, in order to make war against them.

ולא אבה וגו׳ – אמר לשון אבה שמורה מיאון בלא טעם, לומר הגם שלא היה לו מיחוש ליראת העברת ישראל בעירו וסמוך בטוח היה לבו שאין כח בישראל להרע לו אף על פי כן לא אבה, והוא מה שגמר אומר כי תקשה ה׳ וגו׳.

ולא אבה פיחון…העבירנו בו, "and Sichon did not want us to traverse it, etc.⁠" Whenever the expression לא אבה is used it describes a refusal without an adequate reason being offered. Although Sichon had no reason to fear that the Israelites would infringe on any of his rights and he was convinced that the Israelites were physically unable to cause him any harm, he still refused to let them pass. This is why the Torah had to provide the reason, i.e. כי הקשה ה' את רוחו, "God helped his spirit to be obstinate.⁠"

ולא אבה – פירשנוהו (במדבר כ״א כ״ג):

העברנו בו – הניחנו לעבור בגבולו, ויראה שהכנוי בו מוסב אל מלת בדרך שאמר למעלה (פסוק כ״ז) בדרך בדרך אלך, כי מצאנו דרך לשון זכר כמו יש דרך ישר לפני איש (משלי י״ד י״ב), או תהיה מלת בו חוזרת אל השם חשבון שבפסוק זה, אך לא יתכן היותה חוזרת אל שם סיחון, כי זה יהיה נגד משפט הלשון:

כי הקשה ה׳ אלהיך את רוחו – לפי שעתה שלם עון האמורי ובא קצו להטרד מן העולם כי נתמלאה סאתו, לכן רצה ה׳ יתברך להקשות את רוחו כדי שלא יתעכב מלצאת נגדם בעבור מורך לבב, אלא יבא ויפול בידם, כי כך מדתו יתברך עם הרשעים הגמורים כדרך שביארנו בענין פרעה:

כיום הזה – כמו שבאמת קרה הדבר, שנפל בידינו כמו שראיתם:

כי הקשה ה׳ אלקיך – עיין פירוש, שמות יד, ג–ד. גם כאן סיחון הסיק מסקנות מהתנהגות ישראל כלפי עמון ומואב, והוא הושפע במיוחד מהעובדה שישראל עקפו את ארץ אדום, אשר דרכה יכלו ללכת בדרך הקצרה ביותר אל הארץ. דברים אלה הביאו אותו להתנגד לישראל, ולבו נמלא באומץ לב להילחם. [ה׳] ״הקשה את רוחו״ להתנגד, ״ואמץ את לבבו״ לפתוח במלחמה.

ולא אבה – שסיחון לא אבה להעבירנו וזה היה מה׳ שהקשה את רוחו, כי רצה בזה שילחמו ישראל אתו ויפול פחדם ומוראם על כל העמים, ומשליחות זה לא נזכר בפ׳ חוקת, רק שם הזכיר שאחר שעברו נחלי ארנון שלח ישראל מלאכים, וזה לא היה שליחות של שלום, רק היה מתכסיסי מלחמה ומתחבולותיה, שאחר שסיחון ישב בחשבון ובנותיה שהיו ערים בצורות אם היה נסגר בערי חומה לא היה אפשר לכבשו וגם לא היה אפשר שיעברו בגבולו ביד חזקה כי א״א לעבור במדינת האויב ולהניח ערים בצורות וצבא מלחמה מאחריו פן יפלו עליהם ממבצריהם ותהי להם המלחמה פנים ואחור, וע״כ היה מתחבולות מלחמה שאחר שעברו נחלי ארנון שאז כבר נכנסו בגבול סיחון והרי כאלו התחילו במלחמה שלחו ישראל מלאכים, כמתרים בו לאמר שבכל אופן יעברו בארצו ומתרים בו שיניח אותם בטוב ואז ילכו בדרך המלך, ומכלל הן אתה שומע ההפך, ולא הזכירו עוד שיקנו אכל בכסף כי היה כונתם להכעיסו כדי שיצא לקראתם למלחמה ויכוהו בשדה טרם יסגר בערי המבצר שאז יהיה קשה לכבשו וכן היה שלא המתין עד שיבואו אל ערי מבצריו רק יצא לקראתם המדברה, וז״ש:

כי הקשה וגו׳ את רוחו¹ – שלא לחשוב מי ינצח והפסד המלחמה נגד ריוח המיאון מלתת העברה בעלמא.

ואמץ את לבבו – לחשוב כי ינצח בברור.

1. מה בין זה לבין ״אימץ את לבבו״. וז״ל הספורנו: ״כי הקשה ה׳ אלהיך את רוחו״ – למאן מהניח את ישראל לעבור בגבולו. ״ואימץ את לבבו״ – להלחם.

בו – מילולי: דרך עצמו, כלומר דרך ארצו, השוה במדבר כ׳:י״ח. על אף נתינת הטעם ״כי הקשה וגו׳⁠ ⁠⁠״ לא נשללה בזה אשמתו של קשה⁠־הלב. סיחון גופו היה שונא את ישראל וחורש עליהם רעה; אולם הנסים שאירעו לישראל היו צריכים לרכך את לבו. אבל ה׳ נטל ממנו את ההרגשה כלפי רשמים כאלה, ונתן לו את אומץ הרוח ללכת לגמרי בדרכי לבו הרע, השוה אצל פרעה שמות ד׳:כ״א.

כיום הזה – כלומר כמו שהנסיון מוכיח לנו היום, השוה ד׳:כ׳.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון