פס׳: אוכל תשברו מאתם – מיכן אמרו חכמים בישולי א״י אסורין בין פת בין בשר בין ביצה בין דג, וכן אמרו במסכת עבודה זרה.

וגם מים תכרו מאתם – ומה מים שלא נשתנו על ידי האור אף כל שלא נשתנו על ידי האור. וכן אמרו ביצה צלויה אסורה ודגים קטנים שמלחם ישראל אם נאכלין בלא בישול ובלא צלייה מחמת ¹שהן מלוחין (ויבשים) ונאכלין כמות שהם חיים וצלאן א״י מותר לישראל לאכלן שלא נעשה בהן בישול או צלייה על ידי א״י. אבל כל שצריך מעשה צלייה כגון ביצה ובשר ודג גדול שאין נאכלין כמות שהן חיים וצלאן א״י אסורין שמעשה צליית הא״י אסורה ואם היתה תחלתו ביד א״י וגמרו ביד ישראל או תחלתו ביד ישראל וגמרו ביד א״י מותר ואין אסור עד שיהא תחלתו וגמרו ביד א״י, ודגים קטנים מלוחים של א״י אסורין מפני שמלוח כמבושל דמי, אבל דגים של ישראל שמלחם ישראל וצלאן א״י בפני ישראל מותרין לפי שהן נאכלין כמות שהן וכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום מעשה א״י כגון התפוחים שהשליכם א״י על הגחלים מותרין לישראל אבל כל דבר שצריך בישול ואפיה ועשאם א״י כגון ישראל שיש להם עבדים בבתיהם והעבדים לא נתגיירו ולא מלו לעולם ולא טבלו אינו גר עד שימול ויטבול ואפילו כלי תשמישו של ישראל הם הואיל ובישלם או אפאם א״י אסורין, ²ואם עשה בהם ישראל שום מעשה וכל הכלים של ישראל מותר, והשמן ³אע״פ שהתירו רבינו הקדוש הני מילי שלא בא לכלל טומאה. אבל שמן הנמכר בחנות והא״י חשודין שמערבין בו טומאה אסור. והפת דברי הכל אסורה. וחלב שחלבו א״י ואין ישראל רואהו אסור מפני שמערבין בו טומאה. והכותח הוא שעושין מן השעורין והחלב אסור. ומפני מה אמרו רבותינו האי ריפתא שגר א״י ואפה ישראל או שגר ישראל ואפה א״י מותר, הני מילי בפת שנילושה בטהרה שאין בה גיעולי א״י. אבל פת של א״י אפילו אפאה ישראל אסורה. וכן בשר של ישראל שהניחו על גבי הגחלים והפכו א״י ונצלה במהרה קרובי בישול הוא ומותר. אבל אם לקח א״י בשר מן הסל של ישראל והלך ואפאו ואפילו בפני ישראל אסר מפני שתחלתו וגמרו ביד א״י הוא ואסור. והבשר של ישראל כיון שנתעלם מעיני ישראל אסור. וישראל שהניח קדרה על גבי כירה של א״י צריך להיות יושב ומשמרה מפני חשד הא״י, אמר רב ״חב״ית אסורין בחותם אחד. ״חלב ״בשר ״יין ״תכלת. ״חמ״פג מותרין בחותם אחד ״חלתית ״מוריס ״פת ״גבינה והלכתא כרב באיסורי. ומים מגולין אסורין מפני סכנת שרצים. והלכתא הלוקח כלי תשמיש מן א״י את שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין. ואת שנשתמש בהן על ידי האור כגון השפוד והאסכלה מלבנן ומטבילן והן טהורין. עד כמה הליבון עד שתשיר קליפתו. וההגעלה. כיצד נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה ומרתיחה. ויורה גדולה עושה לה שפה של טיט ומרתיחה כדי שיעלו המים על השפה של יורה כדרב עוקבא בסוף מסכת עבודה זרה והסכין של א״י שרוצה ישראל לאכול בה שפה ונועצה עשרה פעמים בקרקע במקום קשה ובסכין יפה שאין בה גומות. אבל לאכול בה רותח עד שילבנו באור. והלכתא מגעילן ברותחין בכלי ראשון שהוא רותח על האש ולא מאחר שהורידו שחמימותו מצוננת. נשוב לענין הפרשה: