×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ג) רַב⁠־לָכֶ֕ם סֹ֖ב אֶת⁠־הָהָ֣ר הַזֶּ֑ה פְּנ֥וּ לָכֶ֖ם צָפֹֽנָה׃
"You have encircled this mountain long enough. Turn northward.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םפירוש מחכמי צרפתחזקוניר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
סַגִּי לְכוֹן דְּאַקֵּיפְתּוּן יָת טוּרָא הָדֵין אִתְפְּנוֹ לְכוֹן לְצִפּוּנָא.
You have been about this mountain enough for you: turn you northward;
סגין לכון למקפהא ית טורא הדין כווינו לכון לצפונה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סגין לכון למקפה״) גם נוסח חילופי: ״סגי לכון אקפ׳⁠ ⁠⁠״.
סגי לכון דאקיפתון ית טורא הדין אתפנו לכון לציפונא.
It is enough for you to have dwelt about this mountain: turn you to the north,
[טו] רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה – הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהוּא זָהִיר בְּכִבּוּד אָב וָאֵם, מַהוּ שְׂכָרוֹ. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא כִּבּוּד אָב וָאֵם וכו׳.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אֵי זֶהוּ כִּבּוּד אָב וָאֵם, אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה דָּמָה בֶּן נְתִינָה בְּאַשְׁקְלוֹן וְהָיְתָה אִמּוֹ חַסְרַת דַּעַת, וְהָיְתָה מַסְטַרְתּוֹ בֵּין חֲבֵרָיו, וְלֹא הָיָה אוֹמֵר לָהּ אֶלָּא דַּיֵּךְ אִמִּי. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ פַּעַם אַחַת בָּאוּ חֲכָמִים אֶצְלוֹ לִקַּח הֵימֶנּוּ אֶבֶן אַחַת טוֹבָה שֶׁנֶּאֶבְדָה מִכְּלִי כֹּהֵן, שֶׁהָיָה דָּר בְּאַשְׁקְלוֹן, וּפָסְקוּ עִמּוֹ בְּאֶלֶף זְהוּבִים, נִכְנָס וּמָצָא רַגְלוֹ שֶׁל אָבִיו פְּשׁוּטָה עַל הַתֵּבָה שֶׁהָיְתָה אֶבֶן טוֹבָה בְּתוֹכָה וְהָיָה יָשֵׁן, וְלֹא בִּקֵּשׁ לְצַעֲרוֹ וְיָצָא לַחוּץ רֵיקָם, כֵּיוָן שֶׁלֹא הוֹצִיאָהּ כַּסְּבוּרִין שֶׁמְּבַקֵּשׁ מֵהֶן יוֹתֵר, וְהֶעֱלוּ דָּמֶיהָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זְהוּבִים. כְּשֶׁנֵּעוֹר אָבִיו מִשְׁנָתוֹ נִכְנָס וְהוֹצִיאָהּ לָהֶן, בִּקְּשׁוּ לִתֵּן לוֹ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זְהוּבִים, אָמַר לָהֶם חַס לִי, אֵינִי נֶהֱנָה מִשְׂכַר אֲבוֹתַי, אֶלָּא, בַּדָּמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁפָּסַקְתִּי עִמָּכֶם, אֶלֶף זְהוּבִים, כָּךְ אֲנִי נוֹטֵל מִכֶּם. וּמַה שָּׂכָר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּאוֹתָהּ שָׁנָה יָלְדָה פָּרָתוֹ פָּרָה אֲדֻמָּה, וּמְכָרָהּ יוֹתֵר מֵעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זְהוּבִים. רְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כִּבּוּד אָב וָאֵם.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא כִּבֵּד בְּרִיָּה אֶת אֲבוֹתָיו כְּמוֹ אֲנִי אֶת אֲבוֹתַי, וּמָצָאתִי שֶׁכִּבֵּד עֵשָׂו לְאָבִיו יוֹתֵר מִמֶּנִּי. כֵּיצַד, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִי בְּכֵלִים צוֹאִים, וּכְשֶׁהָיִיתִי הוֹלֵךְ לַשּׁוּק הָיִיתִי מַשְׁלִיךְ אוֹתָן הַכֵּלִים וְלוֹבֵשׁ כֵּלִים נָאִים וְיוֹצֵא בָהֶן, אֲבָל עֵשָׂו לֹא הָיָה עוֹשֶׂה כֵן, אֶלָּא אוֹתָן כֵּלִים שֶׁהָיָה לוֹבֵשׁ וּמְשַׁמֵּשׁ בָּהֶן אֶת אָבִיו, הֵן מְעֻלִּים. תֵּדַע לְךָ, בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא לָצוּד וּלְהָבִיא לְאָבִיו שֶׁיְבָרֵךְ אוֹתוֹ, מֶה עָשְׂתָה רִבְקָה שֶׁהָיְתָה אוֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ, נָתְנָה לוֹ מַטְעַמִּים וְאָמְרָה לוֹ לֵךְ אֵצֶל אָבִיךָ וְטֹל הַבְּרָכוֹת עַד שֶׁלֹא יִטֹּל אוֹתָן אָחִיךָ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לָהּ יַעֲקֹב אִמִּי אֵין אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁעֵשָׂו אָחִי: אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק (בראשית כ״ז:י״א), שֶׁלֹא יַרְגִּישׁ אָבִי שֶׁאֵינִי עֵשָׂו וַאֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ בְּפָנָיו, מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר: אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וגו׳ (בראשית כ״ז:י״ב). אָמְרָה לוֹ בְּנִי אָבִיךָ עֵינָיו כֵּהוֹת וַאֲנִי מַלְבֶּשֶׁת אוֹתְךָ אוֹתָן כֵּלִים נָאִים שֶׁאָחִיךָ לוֹבֵשׁ וּמְשַׁמֵּשׁ בָּהֶן אֶת אָבִיךָ, וְאַתָּה נִכְנָס אֶצְלוֹ וְהוּא אוֹחֵז בְּיָדְךָ וְסָבוּר בְּךָ שֶׁאַתָּה עֵשָׂו וּמְבָרֵךְ אוֹתְךָ, וּמִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו וגו׳ (בראשית כ״ז:ט״ו), שֶׁבָּהֶן הָיָה לָמוּד לְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב (בראשית כ״ז:ט״ו). לְפִיכָךְ כְּשֶׁנִּכְנַס יַעֲקֹב אֶצְלוֹ מַה יִּצְחָק אוֹמֵר לוֹ: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כ״ז:כ״ב), בֵּרַךְ אוֹתוֹ וְיָצָא לוֹ, וּבָא עֵשָׂו וְנִכְנַס אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ מִי אַתָּה מֵסִיחַ עִמִּי בְּלֵב [נסח אחר: בקול] גָּדוֹל, אָמַר לוֹ: אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו (בראשית כ״ז:ל״ב), כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אֶת קוֹלוֹ יָדַע שֶׁעֵשָׂו הוּא, אָמַר לוֹ בְּנִי: בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ (בראשית כ״ז:ל״ה), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל עֵשָׂו צֹוֵחַ וְאוֹמֵר בּוֹא וּרְאֵה מֶה עָשָׂה לִי הַתָּם הַזֶּה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים (בראשית כ״ה:כ״ז), לֹא דַי שֶׁצָּחַק לִי עַל שֶׁמָּכַרְתִּי לוֹ אֶת בְּכוֹרָתִי, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי (בראשית כ״ז:ל״ו), הָא לָמַדְתָּ שֶׁעֵשָׂו הָיָה זָהִיר בִּכְבוֹד אֲבוֹתָיו.
אָמַר רַבִּי יוּדָן כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מִלְחָמָה, הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אוֹתוֹ הַר שֶׁהָאָבוֹת קְבוּרִים בּוֹ, אָמַר לוֹ, משֶׁה, אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, אֵין אַתֶּם יְכוֹלִין לְהִזְדַוֵּג לוֹ, עַד עַכְשָׁו מִתְבַּקֵּשׁ לוֹ שְׂכַר הַכִּבּוּד שֶׁכִּבֵּד אֶת אֵלּוּ שֶׁקְּבוּרִין בָּהָר הַזֶּה, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן, רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה.
[טז] דָּבָר אַחֵר: רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִי יוֹבִלֵנִי עִיר מָצוֹר (תהלים ס׳:י״א), זוֹ רוֹמִי, וְלָמָּה דָוִד קוֹרֵא אוֹתָהּ מָצוֹר, עִיר שֶׁמֵּצֵרָה וּמְבַצְּרָה לְיִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: עִיר מָצוֹר, שֶׁמְבֻצֶּרֶת מִכָּל מָקוֹם, שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִכְבּשׁ אוֹתָהּ.
דָּבָר אַחֵר: עִיר מָצוֹר, עִיר שֶׁהַכֹּל מְבַצְּרִין אוֹתָהּ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָיָה דָוִד מִתְאַוֶּה וְאוֹמֵר מִי יוֹבִלֵנִי עִיר מָצוֹר, מִי יִתֵּן שֶׁאֶפָּרַע מִמֶּנָּה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דָּוִד, וְיָכוֹל אַתָּה לָהּ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם: מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם (תהלים ס׳:י״א), אָמַר לְפָנָיו מִי שֶׁכְּבָר הִשְׁלִיטַנִי עַל אֱדוֹם הוּא מַשְׁלִיט אוֹתִי אַף עַל זוֹ סַגִּיאִין, וּמִנַּיִן שֶׁשָּׁלַט דָּוִד עַל אֱדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים (שמואל ב ח׳:י״ד). מַהוּ נְצִיבִים, רַבִּי סִימוֹן אָמַר קַסְטְרֵס. רַבָּנָן אָמְרִי אַדְרִיאַנְטִין.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דָּוִד, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיָּדֶיךָ חַדּוֹת וַחֲרוּצוֹת, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִרְדּוֹת אֶת עוֹלָמִי בָּהֶם.
דָּבָר אַחֵר: דָּוִד, אֲנִי צָרִיךְ לָהּ לְדוֹרוֹת, וּכְבָר משֶׁה רַבְּךָ בִּקֵּשׁ לְהִזְדַוֵּג בָּהֶן, וְאָמַרְתִּי לוֹ רַב לָכֶם, רַב יְצַוֶּה לְתַלְמִידָיו סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה.
[יז] דָּבָר אַחֵר: רַב לָכֶם סֹב – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ וגו׳ (תהלים ל״ז:ז׳), מַהוּ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ, צַפֵּה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וגו׳ (תהלים מ״ב:ו׳).
דָּבָר אַחֵר: וְהִתְחוֹלֵל לוֹ, אָמַר רַבִּי תַּחְלִיפָא דְקֵסָרִין, מַהוּ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ, אִם בָּאוּ עָלֶיךָ יִסּוּרִין קַבֵּל אוֹתָן בְּחִילָה. אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ (תהלים ל״ז:ז׳), זֶה עֵשָׂו, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה (ירמיהו י״ב:א׳). בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת (תהלים ל״ז:ז׳), זֶה עֵשָׂו שֶׁדָּן אֶת בְּנֵי הָאָדָם בְּעָרְמָה, כֵּיצַד, הַדַּיָּן הַזֶּה שֶׁל מַלְכוּת, דָּן אֶת הָרוֹצֵחַ, וְהוּא אוֹמֵר לָמָּה הָרַגְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֲרַגְתִּיו, וְהוּא שׁוֹאֵל אוֹתוֹ וְאוֹמֵר וּבַמֶּה הֲרַגְתּוֹ בְּסַיָּף אוֹ בְּרוֹמַח אוֹ בְּסַכִּין.
דָּבָר אַחֵר: דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ הַשּׂוֹנְאִים לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם, הָיוּ שָׁם שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַזִּיקִין, וְהָיוּ עוֹמְדִים עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל לִפְגֹּעַ בָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכִינָה רוֹאָה וְשׁוֹתֶקֶת, מִנַּיִן, שֶׁכְּתִיב: הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְנֵי אוֹיֵב (איכה ב׳:ג׳), אַף הֵם נָתְנוּ מָקוֹם.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, רָאָה אוֹתוֹ מַחֲרִיב אֶת בֵּיתוֹ, וְשׁוֹתֵק לוֹ, וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁין לְהִזְדַּוֵּג לוֹ, עַד עַכְשָׁו מִתְבַּקֵּשׁ לוֹ שְׂכַר כִּבּוּד אֲבוֹתָיו.
רַב לָכֶם סֹב – מַהוּ סֹב אֶת הָהָר, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא הַרְבֵּה סִבֵּב עֵשָׂו אֶת הוֹרוֹ זֶה, זֶה אָבִיו שֶׁהָיָה זָקוּק לוֹ לְהַאֲכִילוֹ, מִנַּיִן: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִּד בְּפִיו (בראשית כ״ה:כ״ח).
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי גְּדַלְיָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גְּמוּלוֹת אֲנִי פּוֹרֵעַ, בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן יַעֲקֹב דּוֹרוֹן לְעֵשָׂו, מֶה עֵשָׂו אוֹמֵר לוֹ: יֶשׁ לִי רָב (בראשית ל״ג:ט׳), לֹא תִצְטָעֵר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה כִּבְּדוֹ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אֲנִי אוֹמֵר לוֹ פְּנוּ מִלְּפָנָיו רַב לָכֶם סֹב.
[יח] דָּבָר אַחֵר: מַהוּ רַב לָכֶם – אָמַר רַבִּי אַחָא נוֹגְעִין אַתֶּם בּוֹ, בְּשֶׁלָּכֶם אַתֶּם נוֹגְעִים, כֵּיצַד, בְּרָכָה אַחַת בֵּרְכוֹ אָבִיו: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כ״ז:מ׳), וּלְיַעֲקֹב בֵּרַךְ עֶשֶׂר בְּרָכוֹת, מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם (בראשית כ״ז:כ״ח), אִם בְּטֵלָה הִיא בִּרְכָתוֹ, אַף עֶשֶׂר שֶׁלָּכֶם בְּטֵלוֹת, רַב לָכֶם סֹב.
[יט] אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, כְּשֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו אֵצֶל אָבִיו וְרָאָה שֶׁנָּטַל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת, אָמַר לוֹ לֹא הִנַּחְתָּ לִי אֲפִלּוּ בְּרָכָה אֶחָת, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲלֹא אָצַלְתָּ לִי בְּרָכָה (בראשית כ״ז:ל״ו). אָמַר לוֹ יִצְחָק אֲפִלּוּ אֲנִי מְבָרֶכְךָ, לוֹ אֲנִי מְבָרֵךְ, לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לוֹ: הֱוֵה גְּבִיר לְאַחֶיךָ (בראשית כ״ז:כ״ט), הָעֶבֶד וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ לֹא שֶׁל אֲדוֹנָיו הֵם. מַהוּ פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה, אָמַר רַבִּי חִיָּא אָמַר לָהֶם אִם רְאִיתֶם אוֹתוֹ שֶׁמְבַקֵּשׁ לְהִתְגָּרוֹת בָּכֶם אַל תַּעַמְדוּ כְּנֶגְדוֹ אֶלָּא הַצְפִּינוּ עַצְמְכֶם מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיַּעֲבֹר עוֹלָמוֹ, הֱוֵי פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם, אָמְרוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָבִיו מְבָרְכוֹ: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כ״ז:מ׳), וְאַתָּה מַסְכִּים עִמּוֹ וְאוֹמֵר לָנוּ הַצְפִּינוּ עַצְמְכֶם מִפָּנָיו, וּלְהֵיכָן נִבְרָח. אָמַר לָהֶן, אִם רְאִיתֶם שֶׁמִּזְדַּוֵּג לָכֶם בִּרְחוּ לַתּוֹרָה, וְאֵין צָפֹנָה אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה (משלי ב׳:ז׳).
דָּבָר אַחֵר: מַהוּ צָפֹנָה – אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמְתִּינוּ עַד עַכְשָׁו מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לָבוֹא, וִיקַיֵּם: מָה רַב טוּבְךָ וגו׳ (תהלים ל״א:כ׳).
[ד] רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וְגוֹ׳ (שיר השירים ב׳:ז׳). שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׁיר הַשִּׁירִים לָמָּה. אַחַת, שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יְגַלּוּ אֶת הַקֵּץ. וְאַחַת, שֶׁלֹּא יִדְחֲקוּ אֶת הַקֵּץ. וְאַחַת, שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ עַל הַמַּלְכֻיּוֹת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אִם אַתֶּם מְקַיְּמִין אֶת הַשְּׁבוּעוֹת, מוּטָב. וְאִם לָאו, אֲנִי מַתִּיר בְּשַׂרְכֶם כִּצְבָאוֹת וּכְאַיָּלוֹת שֶׁאֵין לָהֶם דּוֹרֵשׁ וּמְבַקֵּשׁ, כָּךְ לֹא אֶדְרֹשׁ אֶת דָּמְכֶם.
[Siman 4] (Deut. 2:3:) “You have had enough of going about this mountain.” This text is related (to Cant. 2:7=3:5), “I adjure you, O daughters of Jerusalem by gazelles or by hinds of the field….” There are three oaths1 in the book of Canticles that the Holy One, blessed be He, adjured [Israel].⁠2 Why? One in which the Holy One, blessed be He, adjured Israel not to reveal the end3; [a second] that they would not force the end; [a third] that they would not rebel against the [other] kingdoms. The Holy One, blessed be He, said to them, “If you fulfill the oaths, fine; but if not, I will permit your flesh [to be prey], as with gazelles or hinds of the field, [the injury of which] no one makes a claim or demands. So shall I not make a claim about your blood.
1. Actually there are four oaths, 2:7; 3:5; 5:8; and 8:4, and only the first two mention gazelles or hinds.
2. Cf. Ket. 111a.
3. Cf. Cant. R. 12:9:1.
[ד] רב לכם סוב את ההר הזה (דברים ב׳:ג׳), זש״ה השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות (שיר השירים ב׳:ז׳), שלש שבועות בשיר השירים למה, אחת שהשביע הקב״ה את ישראל שלא יגלו את הקץ, ושלאי דחקו את הקץ, ושלא ימרדו על המלכיות, אמר להם הקב״ה אם אתם מקיימין את השבועות מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם, כצבאות או כאילות השדה, שאין להם דורש ולא מבקש, כך לא אדרוש את דמכם.
רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם צפונה – ואימתי אתם פונים צפון לכשיבוא העירותי מצפון וגו׳ (ישעיהו מ״א:כ״ה).
חַסבֻּכֻּם מִןַ אלאַחַאטַתִ בִּהַדַ׳א אַלגַבַּלַ וַלֻּוא עַנהֻ שַׁמַאלַא
די לכם מן הקפת ההר הזה, פנו מעליו לכוון צפון.
פנו לכם צפנה – סובו לכם לרוח מזרחית מן הדרום לצפון, פניכם לצפון, נמצאוא הולכים את רוח מזרחית, וזהו שנאמר: ויבא ממזרח שמש לארץ מואב (שופטים י״א:י״ח).
א. כן בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מינכן 5, פריס 157. בכ״י לייפציג 1, המבורג 37: ״נמצא״.
פנו לכם צפנה TURN YOU NORTHWARD – Turn you along the eastern side of Moab, from the south to the north, your faces directed to the north. Consequently they were traveling along the east side of Moab, and this is what is meant by "And they came by the east side of the land of Moab" (Shofetim 11:18).
פס׳: ויאמר ה׳ אלי רב לכם סוב – רב הוא לעשו 1שכיבד את אביו לכם לסובב הימנו.
פנו לכם צפונה – פנו לכם לבית המקדש שנאמר (תהלים מ״ח:ג׳) הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב:
1. שכיבד את אביו. דורש רב לכם סוב את ההר הזה אין הרים אלא אבות וכ״ה בדברים רבה:
צפונה – לצד ארץ ישראל, כי בדרום ארץ ישראל הלכו במדבר.
צפונה [“YOU HAVE BEEN SKIRTING THIS MOUNTAIN LONG ENOUGH; NOW TURN] NORTH”: in the direction of the land of Israel. For they had been marching in the wilderness to the south of the land of Israel.⁠1
1. Rashbam’s comment appears to be straightforward. Mount Seir and the desert around it are to the south of the (biblical) land of Israel. (As NJPSC puts it: “To judge from verse 8, the Israelites were now at the southern tip of Seir-Edom, near Elath and Ezion-geber.”) The people are told to travel towards the land of Israel, i.e., to go north. Modern commentators say the same thing.
Rashbam’s comment seems to be directed against the convoluted explanation of Rashi here:
NOW TURN NORTH: Now turn along the eastern border [of Edom], from south to north, your faces (directed) towards the north. Thus they were going along the eastern border... .

In order to understand the dispute here between Rashi and Rashbam it is necessary to explain Rashi’s position.
One of the problems that Rashi and Rashbam are addressing here is the discrepancy between the story about Israel and the Edomites here in chapter 2 and the parallel story in Numbers 20:14-21. Rashi and Rashbam have very different ways of resolving that problem. (See Rashbam’s commentary ad Numbers 20:17, and note 23 there; below ad vs. 4, and note 32 there; and below ad vs. 29, and note 56 there.) Rashbam says that the Israelites did travel through some Edomite territory. Rashi says that the Israelites never entered any Edomite territory.
Rashi, accordingly, is troubled by our verse. The Israelites are, we assume, traveling to the south of Edomite territory. God tells the Israelites to go north, presumably to go through Edomite territory to the land of Israel. But according to the simplest reading of the text, the Israelites never actually do that. Rashi is troubled that, as the super-commentary Gur ’Aryeh explains, if we say that God told the Israelites to go north through Edomite territory, and they eventually were not allowed to do so, then it seems that God’s instructions actually were for naught (יהיה דבר ה' ... בחינם).
In order to avoid that interpretation, Rashi says (in his commentary to vs. 1) that the words (in vs. 1) “we skirted Mt. Seir” mean that the Israelites were marching eastward along the southern border of Edomite territory, towards the southeast corner of Edomite territory. While they were marching eastward God said to them, in our verse, that they were to “go north.” We must understand, says Rashi, that that did not mean to go north right away through Edomite territory. Rather it meant to go north once they had traversed the entire length of the southern border of Edom. Then they were to turn northward, proceeding along the eastern periphery of the Edomite territory. See Rashi’s comment to vs. 8 below, and see also Hizq. here: “The command here [to go north] did not mean [to go north] immediately.”
When God tells the Israelites in vs. 4, “You will be passing בגבול your brothers, the Edomites,” Rashi (although he refrains from commenting) presumably thinks that it means that the Israelites will be marching along the Edomite border, along the periphery of their territory.
For Rashbam, Rashi’s problem is not a problem. The Israelites did, according to Rashbam, go through some Edomite territory in their attempt to reach the land of Israel. When God says in our verse, “Go north,” it simply means to go north, through Edomite territory, in the direction of the land of Israel. When God says in vs. 4, “You will be passing בגבול your brothers, the Edomites,” it means that the Israelites are really entering into Edomite territory. See, like Rashbam, all moderns (e.g. NJPS: “You will be passing through the territory of your kinsmen, the descendants of Esau.”). See also (like Rashbam) Weinfeld (Anchor, p. 159):
“You will be passing through the territory”: Literally, “through the border,” but the Hebrew word for border, gebul, denotes territory (cf., e.g. Exod. 13:7). In the parallel story in Numbers (20:14-21), the same phrase ‘br bgbl occurs (vs. 21) and undoubtedly means “to cross the territory.”
רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה – עד עכשיו היו הולכים ממערב למזרח דרך מדבר העמים. כשביקש ליכנס לארץ דרך אדום שהוא בדרומה של ארץ ישראל, הפכו פניהם לצפון ליכנס דרך ארץ אדום לארץ ישראל, וזהו שאמר להם משה: רב לכם סב פנו לכם צפונה, שציום להפוך פניהם לצפונו של עולם וליכנס בגבול אדום, כדי ליכנס בדרומה של ארץ ישראל.
ההר הזה – הר שעיר.
פנו לכם צפנה – צווי זה לא היה לאלתר עד שגמרו לסבב כל ארץ אדום ומואב והכי קאמר: עתידים אתם לפנות דרך צפון ובתוך כך ואת העם צו וגו׳ (דברים ב׳:ד׳) והם חשבו לפנות מיד ולפיכך שלחו לו ליטול רשות לעבור.
ההר הזה, "this mountain.⁠" This is Mount Seir.
פנו לכם צפונה, "turn northward!⁠" this commandment was not meant to be carried out immediately. It went into effect only after the detour around the territory of Edom and Moav had been completed. The people appear to have misunderstood this part of the instructions. This may be why in verse 4, Moses spelled this out in greater detail. If there had had not been some misunderstanding it is not clear why they asked the King of Edom for permission to cross his territory.
רב לכם סב את ההר הזה – מנעם מלהתגרות בבני עשו מפני שכבד את אביו ואין הקב״ה מקפח שכר כל בריה, וכדי שלא יהא לו פתחון פה לעולם הבא שכבר נטל שכרו בעולם הזה.
פנו לכם צפונה – אמרו במדרש רבה, אם באתה שעתו של עשו הצפינו עצמכם מלפניו, שנאמר פנו לכם צפונה. דבר אחר פנו לכם צפונה, אמר הקב״ה מזבח אחד יש לי והוא עתיד לפגרו. דבר אחר פנו לכם צפונה, צפון אחד היה לי ביניכם זה בית המקדש שהייתי נצפן עמכם בו, והוא עתיד להחריבו שנאמר (יחזקאל ז׳:כ״ב) והסבותי פני מהם וחללו את צפוני.
רב לכם סב את ההר הזה, "you have spent enough time being around this mountain.⁠" God prevented the people from harassing the Edomites out of regard for the fact that their patriarch Esau had shown much honour to their mutual father Yitzchak. God does not shortchange a single creature of the reward due to it. The reason is so that such a creature would not have an argument in the world to come and God could say to it that it had already received all the reward due to it for the merits it had accumulated while on earth.
פנו לכם צפונה, "turn yourselves northward!⁠" Devarim Rabbah 1,19 comments on this that when the time arrives for Esau to be supreme, it behooves Israel to move north. Another comment from the Midrash: God said: "I have only one Altar and he (Esau) is going to destroy it.⁠" [It is seen as a concealed warning not to make common cause with the people who in the end will destroy the Temple. The Israelites (Hyrcan and Antipater) who called in the Romans for political reasons lived to suffer the consequences. The word צפון is understood as something hidden, exclusive; in other words: "do not share your exclusive and direct 'hotline' to God.⁠" Ed.]
רב לכם סב – בלשון שדבר עשו ליעקב שאמר לו יש לי רב נשתלם לו שכרו.
רב לכם, סוב, "you have been skirting this land enough, now turn around (in a northerly direction) The word רב here is used in the same way as Esau used it in his encounter with Yaakov in Genesis 33,9 when he first wanted to refuse to accept Yaakov's gift and said to him:יש לי רב אחי "I have lots, my brother;⁠" he meant that he had been repaid sufficiently for any harm Yaakov had caused him in the past.
רב לכם סוב את ההר הזה – בלשון שדבר עשו ליעקב שאמר יש לי רב אחי יהי לך וכו׳ נשתלם לו שכרו. ד״א הרבה מכבד עשו את הוריו דאמר ר״ש בא וראה כמה היה עשו מכבד אביו שהיה לעשו כלים שהיה לובש בחוץ וכאשר היה משרת את אביו פושטם ולובש בגדים נאים שנאמר ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות ולכך נאמר אל תתגרו בם עד מדרך כף רגל ר׳ מאיר או׳ עד שיעמדו רגליו של הקב״ה על הר הזתים ר״ש בר נחמני או׳ עד שיבוא אותו שכתוב בו דרך כוכב מיעקב דהיינו מלך המשיח אז ועלו מושיעים בהר ציון וכו׳ את הר עשו.
רב לכם סב – תגין על הסמ״ך לפי שכיבד את אביו שהיה בן ס׳ בלדת אותו ולכך עתיד להחריב בהמ״ק שהוא ס׳ אמות.
רב לכם סוב את ההר הזה וגו׳ – אמר זה כי אולי יחשוב חושב שעד סוף שנת הארבעים לא יתחילו להשתדל בירושת הארץ ולזה זכר כי אף על פי שלא נשלמה השנה ההיא כיון שמתו כל האנשים שנגזרה עליהם הגזרה שלא יכנסו לארץ הנה רצה השם יתעלה שיתחילו להשתדל בזה.
פנו לכם צפונה. פנו לכם לרוח מזרחית מן הדרום לצפון פניכם לצפון נמצאו הולכים את רוח מזרחית מהכא משמע שזה הצווי היה בסוף דרומה של ארץ אדום שהרי אחר ונסב את הר שעיר ימים רבים כתב מיד ויאמר יי אלי רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה ואלו בפרשת מסעי כתב והוצרכו לסבב כל דרומה של ארץ אדום עד בואם לדרומה של ארץ מואב כו׳ והלכו כל דרומה של ארץ מואב עד סופו ומשם הפכו פניהם לצפון אלמא הפוכם לצפון לא היה רק אחר שעברו כל דרומה של ארץ מואב אלא שאין מזה טענה כלל כי אף על פי שזה הצווי היה קודם שעברו דרומה של מואב מכל מקום כששלח משה מלאכי׳ אל מלך אדום לעבור דרך גבולו לצד צפון להכנס משם לארץ ישראל ולא אבה לשמוע בקולו ויצא לקראתו בעם כבד וביד חזקה כמו שכתוב בפרשת חוקת בפירוש הוצרכו ללכת כל דרומו של ארץ מואב עד סופו ומשם הפכו פניהם לצפון:
ויאמר ה׳ אלי רב לכם וגו׳ עד ומעציון גבר. אחרי שביאר משה אדונינו ענין האמרי. רצה לבאר עוד למה לא נלחמו בני ישראל עם עשו ובני עמון ומואב. ולהודיע שלא היה זה לקוצר יד הש״י. ובארו בשלשה פרשיות הנמשכות פרשה אחת לאומה אחת. ודבר ראשונה בארץ שעיר ואמר שהסבה שלא לקח ישראל את ארצו אינה לחולשת ישראל וליראתם מהם. כי אדרבה הם היו יראים מישראל. אבל היה לפי שישראל היו מצווים מהש״י שלא יתגרו בהם מלחמה לפי שהיתה כבר הארץ ההיא מאתו נתונה לעשו. וזהו אמרו רב לכם סוב את ההר הזה. פנו לכם צפונה ובאלה הדברים רבה (פ׳ א׳) דרשו בו רבי יודן אמר ראית שעתו של עשו הצפינו עצמכם מלפניו. שנאמר פנו לכם צפונה. היא הגאולה העתידה. שנאמר אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי. ומלך המשיח העתיד לבא מצפון.
וכן אמרו חכמים ז״ל פנו לכם צפונה. הצפינו עצמכם בפני בני עשו. ואולי לזה אמר גם כן פנו לכם צפונה. לרמוז על הגלות. כאומרו מצפון תפתח הרעה.
פנו לכם צפונה סובו לכם כו׳. וקשה, דמהכא משמע שמיד שהלכו כל ארץ אדום הלכו לצד צפון, ואילו בפרשת מסעי (רש״י במדבר לד, ג) משמע שלא הפכו פניהם לילך לצד (מזרח) [צפון] עד שעברו כל צד דרומה של ארץ מואב, שארץ מואב בצד ארץ אדום היה. ותירץ הרא״ם, דכאן מגיד הכתוב ״סובו לכם צפונה״, שהיה להם לילך צפונה, ומכל מקום כאשר שלחו אל אדום, ולא נתן אותם בגבולם לעבור (במדבר כ, יד-כא), הוצרכו לילך כל דרומה של ארץ מואב גם כן, עד שבאו ממזרח שמש של ארץ מואב. ולפי זה יהיה דבר ה׳ אשר אמר ״סובו לכם צפונה״ – דמשמע עתה סובו צפונה – בחינם, שהרי לא הניח אותם אדום עבור בגבולו
:ונראה לומר, כי מה שכתוב כאן ״פנו לכם צפונה״ לא לגמרי שהפכו פניהם לילך לצד צפון, אלא מתחלה היו מסבבין את הר שעיר, והוא משוך הרבה לצד דרומה מן ארץ מואב, וכשכלו את צד דרום מן ארץ אדום, לא היו הולכים כמו שהיו הולכים בתחלה, שבתחלה היו הולכים למזרח, אלא עתה היו הולכים לצד צפון, כי מפני שהיה הר שעיר משוך הרבה נגד דרום, כשגמרו דרומו של אדום נמצא שהיו הופכים פניהם לצד צפון. ומכל מקום לא היו לגמרי הולכים לצד צפון עד שגמרו דרומו של מואב, ובאו ממזרח שמש של מואב, אז הלכו לגמרי מצד מזרח. והוצרך רש״י לומר כי גם ארץ מואב בצד דרומו של ארץ כנען, דכתיב ביפתח (ראו שופטים יא, יח) ״ויסוב את ארץ אדום ואת ארץ מואב ובא ממזרח שמש לארץ מואב״, נמצא כי סבבו את ארץ מואב בצד דרום, עד שבאו ממזרח שמש. והשתא נכון הכל, דאם לא כן, לא שייך לומר ״ונסב את הר שעיר״ (פסוק א) אם מואב והר שעיר היו לגמרי זה אצל זה, אבל צריך לומר כי הר שעיר משוך הרבה לצד דרום של עולם, והוצרכו לסבב אותו, וכאשר סבבו את הר שעיר – התחילו להפוך פניהם לצד צפון יותר מבראשונה:
רב לכם סב את ההר הזה – רבים אומרים כי פסוק זה נוקב ויורד עד תהום ויש בו רמז לשעה ולדורות, וענין סבוב זה שילכו סחור לכרם ה׳ צבאות לא יקרבו, כי ימים רבים לישראל שהיו נדים ונעים סביבו ולא יותן לישראל כח עליהם עד מדרך כף רגל, עד שיבא מי שנאמר בו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכריה י״ד:ד׳) וכל זמן שישראל הולכים סחור סחור נאמר להם פנו לכם צפונה ודרשו בזה אם הגיע שעתו של עשו הצפינו עצמכם (דב״ר א׳:י״ט).
וענין הצפנה זו נ״ל, שאם ימצא האיש הישראלי בגלות החל הזה איזו הצלחה זעיר שם, אז יטמינו ויצפינו הכל בפני עשו כי אין לך אומה שמתקנאת בישראל כמו עשו, כי לדעתם הכל גזולה בידם מהם מן ברכת יעקב אבינו שלקח ברכותיו של עשו במרמה, וכן יעקב צוה לבניו למה תתראו (בראשית מ״ב:א׳) פירש רש״י בפני בני ישמעאל ועשו כאילו אתם שבעים כי שניהם סוברים שיצחק גזל הצלחת ישמעאל, ויעקב גזל הצלחת עשו ע״י השתדלות, ע״כ צוה דוקא על עשו פנו לכם צפונה שלא יתקנא בכם. וזה הפך ממה שישראל עושין בדורות הללו בארצות אויביהם, כי מי שיש לו מנה הוא מראה את עצמו במלבושי כבוד ובתים ספונים וחשובים כאילו היו לו כמה אלפים ומגרים האומות בעצמם ועוברים על מה שנאמר פנו לכם צפונה. ומנהג זה הוא ברבת בני עמינו והוא המסבב את כל התלאה אשר מצאתנו. והמשכילים יבינו ליקח מוסר.
סובו לכם לרוח מזרחית כו׳. אף על פי שזה הציווי היה בסוף דרומה של ארץ אדום, ואם כן יסתור מה שפירש בפ׳ מסעי (שם) שהפכו פניהם לצפון אחר שעברו דרום מואב, מכל מקום כששלח משה למלך אדום לעבור דרך ארצו לצד צפון של עולם ולא אבה, הוצרכו ללכת כל דרום מואב, ומשם הפכו פניהם לצפון. [הרא״ם]. ולי נראה פירושו, כי תחילת הציווי של פנו לכם צפונה היה על דעת זה כשיבאו בקצה גבול מואב, וכמו שמפרש הקרא והולך, וכשבאו לגבול אדום אמר להם אל תתגרו (פסוק ה), וכשבאו לגבול מואב ורצו לעבור דרך גבולם לצפון, אמר להם ה׳ אל תצר את מואב (פסוק ט), וממילא הוצרכו להלוך כל גבול מואב עד רוח מזרחית:
Turn yourselves towards the eastern side, etc. This command was given when they were at the end of the southern border of Edom. If so, it contradicts Rashi's explanation in Parshas Masai (Bamidbar 34:3), that they first turned northward after they had traversed the southern border of Moav. [The answer is:] Nevertheless, Moshe had [first] requested from the king of Edom to travel northward through his land, but he refused. [And therefore] afterwards they needed to traverse the entire southern border of Moav, and then they turned northward (Re"m). But it seems to me as follows: The original intention of, "Turn yourself northward,⁠" was to turn northward after coming to the end of Moav's border. This is explained in the verses following. And when they came to the border of Edom it says, "Do not incite them (v. 5).⁠" And when they came to the border of Moav and they wanted to pass through their border on the north, Hashem said to them, "Do not besiege Moav (v. 9).⁠" Therefore, it was inevitable that they would have to traverse the entire border of Moav until its eastern side [and then turn northward].
פנו לכם צפנה – סבו לכם לרוח מזרחית מן הדרום לצפון, פניכם לצפון, נמצאו הולכים את רוח מזרחית, וזהו שנאמר ויבא ממזרח שמש לארץ מואב (שופטים י״א י״ח):
צפנה – לעבר הארץ.
פנו לכם צפנה1 – עוד לא הגיעה השעה להלוך לצד צפון ממקום שעומדים אז בהר שעיר,⁠2 אלא היה להם ללכת למזרח.⁠3 וכשיגיעו למדבר מואב משם יפנו צפונה.⁠4 וא״כ יש לפרש לפי הפשט באשר עליכם לפנות לצפון לצד ארץ ישראל וא״כ מוכרחים אתם לצאת מגבול אחיכם בני עשו. אבל חז״ל ברבה העמיקו לדרוש מזה הלשון כונה אחרת אמר להם אם ראיתם אותו שמבקש להתגרות בכם אל תעמדו כנגדו אלא הצפינו עצמכם ממנו הוי פנו לכם צפונה. א״כ דרשו לרמז על הר הזה זו גלות אדום ע״ש עוד. ובזה מדויק עוד הא דכתיב
1. פסוק זה מעבירנו מ-38 שנות הנדודים במדבר לתחילת שנת הארבעים, תחילת המסע הסופי לארץ ישראל של הדור שלא חטא במרגלים.
2. כי ״הר שעיר״ עליו נאמר ״ונסב את הר שעיר ימים רבים״ הוא כל האזור מדרום לנגב ארץ ישראל עד ים סוף, ואילו הליכתם צפונה לקראת כניסתם לא״י היתה מצד מזרח, ממזרח ״בני עשו היושבים בשעיר״, ומשם הלכו צפונה לכיוון ארץ מואב, והלאה לכיוון ארץ סיחון ועוג, והכל ממזרח לים המלח וממזרח לירדן. והסיבה מדוע לא הלכו צפונה ישר דרך בני עשו לכיוון ארץ ישראל נמצאת בפסוק ה׳, עיי״ש.
3. וכפי שפירש רש״י כאן: סובו לכם לרוח מזרחית, מן הדרום לצפון, פניכם לצפון, נמצאו הולכים את רוח מזרחית.
4. א״כ ״פנו לכם צפונה״ אין הכוונה – עתה פנו, אלא תנועו לכיוון שמשם תוכלו לפנות צפונה, וזהו למזרח.
רב לכם – כמו א׳:ו׳.
את ההר הזה – כמו שהישיבה בהר סיני היתה ההכנה למסע הראשון צפונה, כך נגמרה עם הסיבוב הזה תקופת הגזירה שנגזרה על ידי ה׳. ונוצרו התנאים המוקדמים לקיום הבטחותיו של ה׳.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םפירוש מחכמי צרפתחזקוניר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144