×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(טז) וַיְהִ֨י כַאֲשֶׁר⁠־תַּ֜מּוּ כׇּל⁠־אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם׃
So it happened, when all the men of war were consumed and dead from among the people,
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניר׳ בחיימנחת יהודהר״י אבן כספיגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייונצי״בתורה תמימהעודהכל
וַהֲוָה כַּד שְׁלִימוּ כָּל גּוּבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא לִמְמָת מִגּוֹ עַמָּא.
When all the men of war had been consumed, and had died away from among the people,
והוה כדא די ספו עמא עבדיב קרבה לממות מן גו עמא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כד״) גם נוסח חילופי: ״כיוון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבדי״) גם נוסח חילופי: ״דסדרי״.
והוה כדי פסקו כל גברי מגיחי קרב עבדי בימתא לממת מיגו משריתא.
And when all the men of war, the makers of the high places, were consumed by dying out of the host,

רמז תתט

וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ – לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב [וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים]. רַבִּי (נַחְמָן) [יוֹחָנָן] אֲמַר יוֹם שֶׁכָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר, דַּאֲמַר מַר עַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר לֹא הָיָה הַדִּבּוּר עִם מֹשֶׁה, וּכְתִיב ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה״, וּכְתִיב ״(וַיֹּאמֶר) [וַיְדַבֵּר] ה׳ אֵלַי לֵאמֹר״, אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר.
וַלַמַּא פַנִיַ גַמִיעֻהֻם מִן בַּיְןִ אלאֻמַתִ
וכאשר תמו כלם מבין האמה.
ויהי כאשר תמו – מה שלא נכנסו ישראל מיד לאותו פרק לארץ היינו טעמא לפי שנגזר על משה שלא ליכנס לארץ ואין כבודו שיעברו כלם והוא ישאר יחידי.
כל אנשי המלחמה – אותם שנאמר בהם ויעפילו לעלות ההרה שאמר משה להם ותחגרו איש את כלי מלחמתו (דברים א׳:מ״א).⁠1
1. פירוש זה מובא ברשב״ם דברים ב׳:י״ד כתוספת של המעתיק.
ויהי כאשר תמו, "it was when they completed;⁠" the reason why they did not cross into the land of Canaan at once was out of respect for Moses for whom it had been decreed that he could not enter the Holy Land, and it would have been painful for him to see his people crossing while he had to remain behind.
כל אנשי המלחמה, "all the fighting men;⁠" this refers to the ones who had begun to fight against Moses' wish after the debacle of the spies. (Numbers 14,44)
ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו׳ וידבר ה׳ אלי לאמר – ע״ד הפשט כאשר נודע לישראל בבירור שתמו כל אנשי המלחמה למות מבן עשרים שנה ומעלה, אז נתיחד אלי הדבור וצוה הקב״ה אותנו שנעבור גבול מואב. ודעת רז״ל שלא נתיחד הדבור עם משה עד שכלו מתי מדבר, כי מעלתו של משה בשביל ישראל היתה, ישראל היו נזופין כל ל״ח שנה והיום שנודע להם זה ט״ו באב היה כשנתמלאה הלבנה כדאיתא במסכת תענית, והיה היום ההוא גדול אצל ישראל בשמחה גדולה שבו ידעו בבטול הגזרה, גם אצל האיש משה גדול מאד בחזרת הנבואה אליו שבו נתיחד לו הדבור. ומה שלא נתיחד עמו מיד כשכלתה הגזרה בעשירי, לפי שהיה מתאבל משה על הגזרה שבעה ימים מן הט׳ עד ט״ו, ואין הנבואה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, ומטעם זה לא נתיחד עמו עד ט״ו, ומעתה יהיו הכל שמחים כאחד, משה ובני ישראל. ולכך לא מצינו לשון וידבר מששלח משה מרגלים עד כאן אלא לשון ויאמר, לפי שלא התנבא מתוך אספקלריא המאירה. ובכאן גלו לנו חכמי האמת מעלת לשון וידבר על לשון ויאמר, ומזה אמרו וידבר ה׳ אלי, אלי היה הדבור, כלומר עכשיו בדבור ולא קודם לכן אלא באמירה. ומזה תבין דבר ירמיה שאמר ואומר אהה ה׳ אלהים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי (ירמיהו א׳:ו׳), יאמר שלא השיג מעלת הדבור שהוא אספקלריא המאירה אלא אספקלריא שאינה מאירה, ולכך הזכיר אחר שם אל״ף דל״ת, יו״ד ה״א אחריו, שהיא אספקלריא שאינה מאירה, מדת הדין שבה הרחמים, והיא השגת הנביאים כלן, ולכך סמך לו מיד (שם פסוק ז) ויאמר ה׳ אלי.
ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות ...וידבר ה' אלי לאמור, "It was after all the arms-bearing men had finished dying, the Lord spoke to me, etc.⁠" According to the plain meaning of text Moses is telling the people that as soon as the Israelites had become aware that all the men who had been 20 years old at the Exodus had died, God communicated once more with Moses and commanded the people to march past the territory of Moav.
According to our sages in Taanit 30 God had not spoken (individually) with Moses since the time the spies had died and the generation of the adults who had been redeemed from Egypt had been condemned to die in the desert. This proved that Moses' elevated position was entirely due to the people he represented. When these people were in disgrace, Moses was made to feel this. This condition remained static for 38 years until the 15th of Av of the fortieth year. This day became a day of great rejoicing as the fact that God commenced His dialogue with Moses indicated that the people were once again in a state of grace. It was also a special day for Moses personally as it signaled the return of his prophetic powers. The reason that the prophetic powers did not already return to Moses on the 10th of Av, i.e. precisely after the anniversary of the debacle with the spies, was because at that time, in the second year when the decree against the people had been promulgated, Moses observed 7 days of mourning for the decree, a period when he would not have been the recipient of prophetic insights, seeing that a state of joy is required for a person to possess such powers. Now, on the 15th of the month of Av, both Moses and the people could rejoice simultaneously.
If you will peruse the text of the Torah starting with the debacle of the spies' mission, you will not find that God addressed Moses, i.e. the words וידבר ה' אל משה. You will only find ויאמר ה' אל משה, i.e. a level of communication reserved for prophets of lesser stature, people who receive an "indistinct message,⁠" the kind God referred to when He rebuked Miriam and Aaron in Numbers 12,6 (compare Baba Batra 121). This will also help you understand Jeremiah 1,6 who had said to God: "here I am only a lad, and I do not know how to speak, דבר.⁠" He did not mean that he had a speech impediment, but that due to his low level of prophetic insight he could not communicate his message with the appropriate degree of clarity. He alluded to this by adding the word אהה before saying א-ד-נ-י אלוהים, The fact that God communicated with Jeremiah on the lower level of prophecy is confirmed by verse 7 in that chapter, i.e. ויאמר ה' אלי. [Incidentally, seeing that in Korach, etc. we do find the formula of וידבר ה' אל משה, this may be proof that the uprising of Korach had occurred prior to the debacle with the spies. This editor has always felt that Korach's bid for power made little sense seeing that all the people who joined him were bound to perish in the desert, ignominiously, so why risk your life for such positions? Ed.].
ויהי כאשר תמו וגו׳ וידבר ה׳ אלי וגו׳ – פרש״י אבל משלוח המרגלים ועד כאן לא נאמר אלא ויאמר ללמדך שכל ל״ח שנה שהיו נזופים לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל עכ״ל. והכי קאמר דבור משמע רבוי דברים והוא ענין חבה כמו שני אוהבים שמדברים זה עם זה בדברים מתוך חבה אבל אמירה משמע מיעוט דברים אמירה גרידה בעלמא. כפ״ח. עוד יש הפרש בין דבור לאמירה כמו שכתב ר׳ יוסף חזן מטרווי״יש בספרו ספר ידידות בשער שמוש היוצאים והעומדים וז״ל מצינו שרש אמר ושרש דבר שענין שניהם שוה ואעפ״כ יש חלוק ביניהם כי לעולם אצלי אמר צריך שתהא האמירה מפורשת לפניו או לאחריו כמו ויאמר אלהים יהי אור הרי הפסוק מפר׳ מה אמר ה׳ אחר מלת ויאמר ובפסוק הלהרגני אתה אומר האמירה מפורשת קודם השרש וכן לעולם יתנהג כך אבל שרש דבר אין צריך להתברר הדבר לא לפניו ולא לאחריו כמו שמצינו ובבא משה לדבר אתו וגו׳ וידבר אליו שבסוף אותו פסוק וכן ושפלת מארץ תדברי אמרתי ימים ידברו ועו׳ אחרים עכ״ל.
ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם – אמר {יוסף}: כל הקדמונים נלאו על הפסק זה הפסוק מה בא אחריו, וכן ויהי ביום דבר י״י (שמות ו׳:כ״ח) כמו שקדם, וכבר פרשנוהו. ואומר בזה כי אלו הפסקים לפי דעתי משה עצמו עשאם, והופסקו אלו הפסקים להיות הנראה מהם שהם דבקים בטעם עם הבא אחריהם, ואינו כן, אבל הם דבקים עם מה שקדם לפניהם, לכן אומר אני כי זה ויהי דבק בטעם עם מה שקדם: והימים אשר הלכנו, שמורה הפסוק ההוא שמהלכם אותן השלשיםא ושמנה שנה לסבה תכליתית, עד תום כל הדור (דברים ב׳:י״ד), כאילו המהלך ההוא היה סבה עצמית לתומם, לכן ביאר ואמר ויהי כאשר תמו – כאילו אמר: והיה זה כאשר תמו, כלומר נשלמו מהלך השלשים ושמונה שנה כאשר תמו, כלומר כן הקרה השם והכין: תשלום המהלך הנזכר ותם העם באו יחד, ולא היה אחד מהם סבה בעצם לאחר.
א. כן צ״ל. בכ״י המבורג: ״השמונים״.
אבל משילוח מרגלים וכו׳. וקשה, דהרי בפרשת בהעלותך (במדבר יב, א) אצל ״ותדבר מרים״ פירש (רש״י) שאין לשון ״דבור״ אלא קשה, שנאמר (ראו בראשית מב, ל) ״דבר אתנו אדוני הארץ קשות״. ואין זה קשיא, דהא והא איתא, ושניהם אמת, כי הדבור הוא קשה בשביל שהוא נאמר על חתוך הקול, והוא יוצא מן המדבר, וגוזר ומחתך האותיות ממנו בכח, לפיכך הוא קשה. לאפוקי אמירה, הוא רך, לפי שאינו אלא אמירת ענין, לא שייך בו קשה על ענין, לכך הוא רך. אבל מכל מקום מצד הדיבור בעצמו הוא פנים אל פנים, כי הדבור הוא קרוב אל המדבר יותר ממה שקרוב אליו האמירה, כי הדבור הוא חתוך האותיות, ומן האותיות מתחברת האמירה, והוא רחוק יותר מן המדבר. וכאשר כתיב ״וידבר״, רוצה לומר שהדבור שהוא יוצא מן פה המדבר היה אליו, וזה פנים אל פנים. אבל כאשר כתיב ״ויאמר אליו״, אינו פנים אל פנים, שהאמירה – שנעשה מן הדבור היוצא ממנו – היה אליו, ואין זה פנים אל פנים. נמצא הדבור קשה, שהוא גוזר ומחתך הדבור, וכל חתוך וגזירה הוא בכח, ולפיכך הוא קשה. אבל הדבור הוא פנים אל פנים כדלעיל
:ועוד, כי הדבור הוא פנים אל פנים מפני שהוא נאמר על עצם הדבור, וכתיב ״וידבר ה׳ אל משה״, אם כן יהיה הדבור פנים אל פנים. אבל ״ויאמר״, שלא היה מכוין רק שיבין השומע הענין, ולא שיהיה מדבר אליו, לכך אין האמירה פנים אל פנים, שלא שייך באמירה פנים אל פנים, שאינו רק שיבין השומע, אבל בדבור שהולך הקול מן המדבר אל השומע, שייך בזה פנים אל פנים היה הדבור:
ויהי כאשר תמו וגו׳ וידבר ה׳ אלי – פירש״י מן שלוח המרגלים לא נתיחד אלי הדבור ומקשים כאן והלא אמירה רכה מורה יותר על חבה מן לשון דבור המורה על הקשות. ואומר אני היא הנותנת לפי שכל דבור קשה הוא תוכחה ומוסר כמו אלה הדברים, לפי שהם דברי תוכחות כו׳ וע״כ יש בהם יותר חבה כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח. (משלי ג׳:י״ב) לאפוקי אמירה רכה אין בה מוסר וע״כ אין בה חבה כ״כ. כי מה שאמרו לשון קשות ורכות בלשון דבור, ואמירה, היינו מצד הענין עצמו אם יש בו רחמים או דין אבל לא מצד המקבל כי בזמן שהאוהב חפץ בנאהב ורוצה שיהיה רושם הדבור קבוע בו לא יסור ממנו, הוא מדבר קשות, וקולות וברקים של מתן תורה יוכיחו, שנאמר (שמות כ׳:י״ז) ובעבור תהיה יראת ה׳ על פניכם לבלתי תחטאו, אבל בזמן שאין האהבה עזה כל כך הוא מדבר בשפה רפה ולשון רכה ואין רשומם קבוע כל כך.
ויהי כַֿאֲשֶר: הכ״ף רפה 1לבן אשר, וכן ראוי מדין בג״ד כפ״ת דסמיך ליהו״א. [כַאֲשֶׁר⁠־תַּמּוּ].
1. לבן אשר: חילופים-ד.
The word וידבר (He spoke) was not mentioned, only ויאמר (He said). I.e., the term "He spoke" was not used affectionately, for "He spoke to me" is not mentioned, as it is here. Instead it only said, "He spoke,⁠" which lacks affection (Maharitz). You might ask that, in Parshas Beha'aloscha (Bamidbar 12:1) regarding the verse, "Miriam spoke,⁠" Rashi explains: "Spoke" implies harsh speech — not affection, whereas "said" implies affection. The answer is: Anywhere it is written, "Adonoy spoke,⁠" with the Tetragrammaton, it implies affection. Though it is harsh, it implies affection towards Moshe. But not, "Adonoy said,⁠" for this can mean, "Adonoy said through a messenger.⁠" As in (Bereishis 25:23), "Adonoy said to her,⁠" which was through a messenger. And also as in (Shemos 18:6), "And he said to Moshe, 'I am your father-in-law Yisro, etc.'" And also as in (Bereishis 48:1), "He said to Yoseif, 'Behold your father is ill'.⁠" In contrast, "he spoke,⁠" implies affection, for it means, "(to be speaking) face-to-face,⁠" as it says (Bamidbar 12:8), "Face-to-face I speak to him.⁠" Although to any other prophet it would imply harsh speech, regarding Moshe it implies affection, as Hashem said, (ibid. v. 7), "Not so is My servant Moshe, etc.⁠" See Maseches Ta'anis (30b).
ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות – תמו למות, כלומר שלא נשאר עוד אחר שימות כי כבר מתו כלם:
ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו׳ – הקדים זה הספור להא דסמוך דבר ה׳ אתה עבר וגו׳ וכל אזהרת ה׳ על בני עמון. מבואר שהיה נוגע מיתת אנשי מלחמה ביחוד לבני עמון יותר מבני אדום ומואב1. והענין דסיחון ועוג היו בין מואב ובין עמון. מואב מדרום ועמון מצפון2 [וכמש״כ בס׳ בראשית ל״ב ג׳ דמעבר יבוק גבול עמון סמוך לארם שהוא מצפון ארץ ישראל ולא כהרמב״ן ע״ש] וכשנצרכו ישראל לעבור דרך איזה אומה לארץ ישראל היה נוח לפניהם לעבור דרך מואב. או ללכת הלאה לעבור דרך בני עמון. מלעבור דרך סיחון ועוג שהיו ידועים בגבורה. ואם היו מואב או עמון מניחים לעבור עליהם לא היה בדרך כיבוש3 אלא העברה בעלמא וא״כ היו יכולים אותו הדור4 לחיות עד בואם לקצה הגבול ארץ ישראל5. אבל כאשר הזהיר הקב״ה שלא להתחר עם מואב ועמון לעבור בעל כרחם6, והיו מוכרחים לעבור דרך ארץ סיחון בע״כ. ומשום זה היה מלחמה וכיבוש ארצו. וזה לא היה אפשר כ״ז שהיה א׳ מאנשי המלחמה של דור הראשון קיים. שהרי אחר הכבוש נעשה זה המקום ארץ ישראל7. מש״ה כשבאו לגבול סיחון והזהירם ה׳ שלא ילכו הלאה8 לצד צפון ולעבור על בני עמון אלא עברו את נחל ארנון הוצרך להקדים שכבר מתו כל הדור9.
1. הערה חזקה.
2. בחומש במדבר כתבנו כמה פעמים שנראה לענ״ד לא כרבינו בענין זה של מיקום בני עמון, גם מכח הפסוקים וגם מכח המפות שלפנינו היום.
3. שהרי אסור להתגר בם מלחמה כלל.
4. יוצאי מצרים.
5. עד שיגיע הזמן לעבור את הירדן.
6. והם לא הסכימו לתת לישראל לעבור מרצונם.
7. אמנם לא א״י ממש, אך מ״מ לענין ירושת הארץ, כפי שראינו שהשטח ניתן לראובן וגד תמורת חלקם בארץ ישראל.
8. כפי שכתבנו בהערה 77 גם בפסוקים נראה דלא כרבינו, כי כאן כתוב ״אתה עובר היום את גבול מואב... וקרבת מול בני עמון״, משמע ששכנו במקומות סמוכים אחד ליד השני, וצ״ע. אמנם רבינו חש בקושי הזה וכתב בפסוק י״ט שהכוונה ב-״מול״ – ׳נגד ארצם׳, אך זה נראה לענ״ד דחוק, כי איך ניתן לומר ״מול״ על מרחק של עשרות קלומטרים שתפסה ממלכת סיחון שהיתה בין מואב ובין עמון, לשיטת רבינו.
9. מהלך מעניין של רבינו. אך לכאורה מרש״י בפרשת חוקת נראה לא כך, בפרק כ׳ פסוק א׳ על הפסוק ״ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון וישב העם בקדש״, ומדובר כאן על תחילת שנת הארבעים, וכותב רש״י: ״כל העדה״ – עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר, ואלו פרשו לחיים. משמע שהמסע לארץ ישראל כלל לא התחיל לפני שמתו כל אנשי המלחמה יוצאי מצרים.
ויהי כאשר תמו וגו׳ – עד שלא כלו מתי מדבר לא היה הדבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה׳ אלי – אלי היה הדבור.⁠1 (תענית ל׳:)
ויהי כאשר תמו וגו׳ – א״ר זעירא בשם ר׳ חנינא, מה יעשו גדולי הדור ואין הצבור נדון אלא אחר רובו, שכן מצינו שכל ל״ח שנה שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מה כתיב בתריה וידבר ה׳ אלי לאמר.⁠2 (ירושלמי תענית פ״ג ה״ד)
1. ואע״פ דכמה מצות נאמרו למשה במשך אותו הזמן, כתבו המפרשים שעד אז לא היתה הקריאה באהבה ובחבה מפני שלא היה כביכול מרוצה ומפוייס ממעשה דור המדבר, ועוד יתבאר מזה בדרשה הבאה, יעו״ש.
2. נראה דחסר כאן סיום הדברים אלי היה הדבור, שכן הוא בתענית ל׳ ב׳ וכפי שהבאנו בדרשה הקודמת. ותכלית דרשה זו נראה דבא להורות דבמקום דאזלינן בתר רובא אין אנו משגיחים אם בהמעוט נמצאים אנשים יחידי סגולה ורמי המעלה, ובהרוב כולו המון העם והדיוטים, יען כי בשביל פרעות ההמון נטה הקב״ה חסדו גם ממשה לדבר עמו כפעם בפעם באהבה וחבה, והיינו טעמא, כי סתמא כתבה התורה אחרי רבים להטות יהיו מי שיהיו. ועיין מש״כ בפ׳ משפטים בפ׳ אחרי רבים להטות.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניר׳ בחיימנחת יהודהר״י אבן כספיגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייונצי״בתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144