עשרת הדברים – הא דלא קראן עשרת המצות, כי גם הלאו נקרא מצוה שמצווה שלא לעשות, וכמ״ש אשר צויתיך לבלתי אכל, נ״ל כי משמעות לשון דבור והבדלו מיתר הלשונות הדומות לו כגון אמירה והגדה ודומיהם, אמר הרמב״ם (בפי״ד מהגיון) כי השם דבר הונח על המליצה בלשון מהענין ההוא הנרשם בנפש, לכן הוא שם כלל גבוה כולל כל מיני הדבורים הרבים מאיזה אופן שיהיה, אם אמירות אם הגדות אם שיחות או צוויים ודומיהם, כי כלם נכנסים בכלל דבור והם ממיניו, וזה נראה דעת רבותינו שאמרו בספרא ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מלמד שלכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חבה. הנה אף שאין בכתוב זכר אמירה וצווי רק דבור, ומניין להם לרבות גם אמירות וצוויים. אמנם כיון דכתיב וידבר אליו, כולל הכל, כל מיני הדבור ואף אמירות וצוויים במשמע, כי אילו היה אומר הכתוב ויאמר אליו או ויצו אליו באמת לא היה רק אמירה רק צווי, אף כאן אלו קרא אותן עשרת המצות לא היה במשמעו כ״א עשר מצות פרטיות העומדות לבדן, עכשיו שקראן דברות, להורות בא שהן עשר דבורים כלליים, כמו שהוא האמת שעשרת הדברות כוללים כמה פרטים ופרטי פרטים, והם כלל כל התורה, וכל התרי״ג מצות כלולות בהן, כמ״ש רש״י ס״פ משפטים וכמבואר יותר במ״ש בכי תשא בחרות על הלוחות, ולזה נקראו עשרת הדברים.