Devarim 4 – דברים ד‏ – Mikraot Gedolot

אֲרֵי תֵילְדוּן בְּנִין וּבְנֵי בְנִין וְתִתְעַתְּקוּן בְּאַרְעָא וּתְחַבְּלוּן וְתַעְבְּדוּן צֵילֶם דְּמוּת כּוֹלָא וְתַעְבְּדוּן דְּבִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְגָּזָא קֳדָמוֹהִי.

When you shalt have begotten sons and daughters, and have grown old in the land, and you become corrupt, and make an image, the likeness of anything, or do what is evil before the Lord your God, to cause displeasure before Him;

ארום תולדון בנין ובני בנין ותתעתקון^א בארעא ותחבלון עובדיכון ותעבדון לכון צלם וצורא^ב וכל דמו^ג ותעבדון מה^ד דסני ומרחק קדם^ה י״י אלהכון למכעס ק⁠((ו))⁠דמוי.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותתעתקון״) גם נוסח חילופי: ״ותע׳⁠ ⁠⁠״.

ב. המלים ״צלם וצורא״ צונזרו בכ״י ניאופיטי 1.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״צלם וצורא וכל דמו״) גם נוסח חילופי: ״צלם דמו כל מן דעם״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מה״) גם נוסח חילופי: ״מאן״.

ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדם״) גם נוסח חילופי: ״ית״.

ארום תילדון בנין ובני בנין ותתעתקון בארעא ותחבלון עובדיכון ותעבדון לכון צלם דמות כולא ותעבדון דביש קדם י״י אלקכון לארגזא קדמוי.

If, when you will have begotten children and children's children, and will have grown old in the land, you corrupt your works, and make to you an image or any likeness, and do that which is evil before the Lord to provoke Him;

[יח] כִּי תוֹלִיד בָּנִים – הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל מַהוּ שֶׁיְהֵא מֻתָּר לוֹ לְהַקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים, אֵלּוּ דְבָרִים אֲסוּרִים מִפְּנֵי דַרְכֵי הָאֱמוֹרִי, הַמְסַפֵּר קוֹמֵי וְהָעוֹשֶׂה בְּלוֹרִית. מַהוּ הַמְסַפֵּר קוֹמֵי, זֶה הַמְסַפֵּר פְּאַת רֹאשׁוֹ וְעוֹשֶׂה תְּפִיסוֹת קוֹרְצִין, מַהוּ חַיָּב, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, אֲבָל הָעוֹשֶׂה בְּלוֹרִית אֵינוֹ מְגַדְּלָהּ אֶלָּא לִשְׁמָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְאֵין עֹנֶשׁ קָשֶׁה מִשֶּׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מְקַנֵא אֶלָּא בָּהּ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי וגו׳ (שמות כ׳:ב׳), וּכְתִיב: כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא (דברים ד׳:כ״ד). רַבָּנָן אָמְרֵי הוֹאִיל וְאֵין בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מַמָּשׁ, לָמָּה קוֹרֵא אוֹתָן אֱלֹהוֹת, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא כְּדֵי לִתֵּן שָׂכָר לְכָל מִי שֶׁפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁפּוֹרֵשׁ אָדָם מִמֶּנָּה מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הוּא עוֹבֵד לְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וּבָא לוֹ אֶצְלִי.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְכָךְ הוּא עָנְשָׁהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים קָשֶׁה, צָרִיךְ אֲנִי לְהַזְהִיר אוֹתָם עָלֶיהָ, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ אִלּוּ הִזְהִירָנוּ עָלֶיהָ פָּרַשְׁנוּ מִמֶּנָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִישַׁעְיָה לֹא תְהֵא סָבוּר שֶׁמָּא לֹא הִזְהַרְתִּי אוֹתָם עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, תְּחִלָּה עַד שֶׁלֹא בָּאוּ לְסִינַי לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה הִזְהַרְתִּי אוֹתָן עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וָאַגִּיד לְךָ מֵאָז בְּטֶרֶם תָּבוֹא הִשְׁמַעְתִּיךָ (ישעיהו מ״ח:ה׳), בְּטֶרֶם תָּבוֹא לְסִינַי הִשְׁמַעְתִּיךָ בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, לָמָּה: פֶּן תֹּאמַר עָצְבִּי עָשָׂם וּפִסְלִי וְנִסְכִּי צִוָּם (ישעיהו מ״ח:ה׳), לְפִיכָךְ הִזְהַרְתִּי אוֹתָם עָלֶיהָ, וְעַל יְדֵי מִי הִזְהַרְתִּי אוֹתָן, עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדִּי, מִנַּיִן מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים.

[יט] דָּבָר אַחֵר: זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ לִי כְּבוֹדָם בְּקָלוֹן אָמִיר (הושע ד׳:ז׳), מַהוּ כְּרֻבָּם, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי שֶׁכָּל מַה שֶּׁהַגְּדוֹלִים עוֹשִׂין הַדּוֹר עוֹשֶׂה, כֵּיצַד הַנָּשִׂיא מַתִּיר וְאַב בֵּית דִּין אוֹסֵר, הַנָּשִּׂיא מַתִּיר, וַאֲנִי אוֹסֵר, וְהַדַּיָּנִים אוֹמְרִים אַב בֵּית דִּין מַתִּיר וְאָנוּ אוֹסְרִים, וּשְׁאָר הַדּוֹר אוֹמְרִים הַדַּיָּנִין מַתִּירִין וְאָנוּ אוֹסְרִים, מִי גָרַם לְכָל הַדּוֹר לַחֲטוֹא הַנָּשִׂיא שֶׁחָטָא תְּחִלָּה.

אָמַר רַבִּי שִׂמְלָאי כְּתִיב: כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם (הושע ב׳:ז׳), שֶׁהֵן מְבַיְּשִׁין דִּבְרֵיהֶם בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ, כֵּיצַד, הֶחָכָם יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בַּצִּבּוּר לֹא תַלְוֶה בְּרִבִּית, וְהוּא מַלְוֶה בְּרִבִּית. אוֹמֵר לֹא תִגְזֹל, וְהוּא גוֹזֵל. אוֹמֵר לֹא תִגְנֹב, וְהוּא גוֹנֵב.

אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנִּגְנְבָה טַלִּיתוֹ וְהָלַךְ לִקְבֹּל לַדַּיָּן עָלֶיהָ, וּמְצָאָהּ פְּרוּשָׂה עַל מִטָּתוֹ. וְאָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנִּגְנְבָה קוּמְקְמוֹס שֶׁלּוֹ וְעָלָה לִקְבֹּל עָלָיו לַדַּיָּן וּמְצָאוֹ עַל הַכִּירָה שֶׁלּוֹ, הֱוֵי כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ לִי.

דָּבָר אַחֵר: כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ לִי, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא כָּל שֶׁהִרְבֵּיתִי לָהֶם אֲרָצוֹת כֵּן חָטְאוּ לִי, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי (הושע י״ב:י״ב).

דָּבָר אַחֵר: כָּל שֶׁהִרְבֵּיתִי לָהֶן עשֶׁר כֵּן חָטְאוּ לִי, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים (הושע ח׳:ד׳).

דָּבָר אַחֵר: כָּל שֶׁהִרְבֵּיתִי לָהֶם מְלָכִים כֵּן חָטְאוּ לִי, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ אֵין קֹרֵא בָהֶם אֵלָי (הושע ז׳:ז׳).

דָּבָר אַחֵר: כָּל שֶׁהִרְבֵּיתִי לָהֶן בָּנִים כֵּן חָטְאוּ לִי, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי תוֹלִיד בָּנִים וגו׳.

[כ] דָּבָר אַחֵר: כִּי תוֹלִיד בָּנִים – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים תְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאת (משלי י׳:ט״ז). פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם זֶה אֱלִיפַז שֶׁגָּדַל בְּחֵיקוֹ שֶׁל יִצְחָק, וּתְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאת, זֶה עֲמָלֵק שֶׁגָּדַל בְּחֵיקוֹ שֶׁל עֵשָׂו.

דָּבָר אַחֵר: פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים, כָּל מַה שֶּׁפָּעַל דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּנוֹ לְחַיִּים שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מַהוּ תְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאת, בְּבִיאָה אַחַת שֶׁנִּכְנַס מְנַשֶּׁה לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, הָיְתָה חֲטָיָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁעָשָׂה צֶלֶם שֶׁל אַרְבַּע פָּנִים וְהִכְנִיסוֹ לַהֵיכָל, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה בַּבִּאָה (יחזקאל ח׳:ה׳).

אָמַר רַבִּי אַחָא הָא בִּיָּיא רַבָּה לְעַלְמָא הַתּוֹשָׁב מְפַנֶּה לְבַעַל הַבַּיִת. וְלָמָּה עָשָׂה צֶלֶם שֶׁל אַרְבַּע פָּנִים, כְּנֶגֶד אַרְבַּע חַיּוֹת שֶׁהֵן סוֹבְלוֹת כִּסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

דָּבָר אַחֵר: לָמָּה אַרְבַּע פָּנִים, כְּנֶגֶד אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, אָמַר כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם יְהֵא מִשְׁתַּחֲוֶה לְצֶלֶם זֶה, וּמֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסָרוֹ בְּיַד שׂוֹנְאָיו, מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבֵא ה׳ עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם (דברי הימים ב ל״ג:י״א), וְעָשׂוּ לוֹ מוֹלָן שֶׁל נְחשֶׁת וְהִכְנִיסוּ אוֹתוֹ לְתוֹכוֹ וְהָיוּ מַדְלִיקִין תַּחְתָּיו וְהוּא הָיָה נִשְׂרַף מִבִּפְנִים, אוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא מְנַשֶּׁה לְכָל אֱלֹהוּת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁהָיָה מְזַבֵּחַ לָהֶם וְלֹא עָנוּ אוֹתוֹ אֶחָד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אַף יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעֶנּוּ (ישעיהו מ״ו:ז׳), כֵּיוָן שֶׁרָאָה מְנַשֶּׁה צָרָתוֹ צָרָה, שֶׁלֹא עָנָה אוֹתוֹ אֶחָד מֵהֶם, הִתְחִיל קוֹרֵא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי קָרָאתִי לְכָל אֱלֹהוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְיָדַעְתִּי שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתְּ הוּא אֱלוֹהַּ עַל כָּל אֱלֹהִים, וְאִם אִי אַתָּה עוֹנֶה אוֹתִי אֲנִי אוֹמֵר שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם כָּל הַפָּנִים שָׁווֹת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָא רָשָׁע בַּדִּין הוּא שֶׁלֹא אֶעֱנֶה אוֹתְךָ שֶׁהִכְעַסְתָּ אוֹתִי, אֶלָּא שֶׁלֹא לִנְעֹל דֶּלֶת לִפְנֵי הַשָּׁבִים שֶׁלֹא יְהוּ אוֹמְרִים הֲרֵי מְנַשֶּׁה בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְלֹא נִתְקַבֵּל, לְפִיכָךְ הֲרֵינִי עוֹנֶה אוֹתְךָ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ (דברי הימים ב ל״ג:י״ג), וַיַּחְתֹּר לוֹ, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְסַתְּמִין אֶת חַלּוֹנוֹת שֶׁל רָקִיעַ שֶׁלֹא תַעֲלֶה תְּפִלָּתוֹ לַשָּׁמַיִם, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חָתַר אֶת הָרָקִיעַ מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְקִבֵּל אֶת תְּפִלָּתוֹ, וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלָיִם לְמַלְכוּתוֹ (דברי הימים ב ל״ג:י״ג).

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא בָּרוּחַ הִשִּׁיבוֹ, כְּמָה דְּתֵימָא מַשִּׁיב הָרוּחַ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים.

דָּבָר אַחֵר: פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים, אֵלּוּ בָּאֵי הָאָרֶץ הַצַּדִּיקִים שֶׁהָיוּ בִּימֵי משֶׁה, תְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאת, כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וגו׳.

[כא] מַהוּ לְהַכְעִיסוֹ – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָיוּ יוֹשְׁבִין וּמְחַשְּׁבִין אֵיזוֹ עֶרְוָה חֲמוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וגו׳ טִמֵּא בְזִמָּה (יחזקאל כ״ב:י״א), מַאי בְזִמָּה, בְּמַחֲשָׁבָה, הָיוּ אוֹמְרִים מִי שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ בְּחֶנֶק, וּמִי שֶׁבָּא עַל כַּלָּתוֹ בִּסְקִילָה, הֲרֵי הַכַּלָּה חֲמוּרָה מֵאֵשֶׁת אִישׁ. תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה (עמוס ב׳:ז׳), יָכוֹל לְתַאֲוָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי (עמוס ב׳:ז׳), הֱוֵי אוֹמֵר לְהַכְעִיסוֹ, אָמַר רַבִּי לֵוִי לֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ שִׁבְעָה בָּתֵּי אָבוֹת רְשָׁעִים, בָּנִים תְּרֵי, בְּנֵי בָנִים תְּרֵי, וְנוֹשַׁנְתֶּם וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, הֲרֵי שִׁבְעָה.

[כב] רַבָּנָן אָמְרֵי, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ מֶה הָיָה וּמֶה עָתִיד לִהְיוֹת, דִּכְתִיב: מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וגו׳ (ישעיהו מ״ו:י׳), כֵּיצַד בְּפָרָשָׁה זוֹ הֶרְאָה משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל אִם חָטְאוּ הֵיאַךְ הֵם עֲתִידִים לִגְלוֹת, וְהֵיאַךְ הֵן עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, וְהֵיאַךְ הֵן נִגְאָלִים. הֵיאַךְ הֵם עֲתִידִים לַחֲטֹא, דִּכְתִיב: וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ (דברים ד׳:כ״ה), וְאַחַר כָּךְ: וְהֵפִיץ ה׳ אֶתְכֶם בָּעַמִּים (דברים ד׳:כ״ז), וְאַחַר כָּךְ: בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ (דברים ד׳:ל׳). מַהוּ בַּצַּר לְךָ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל צָרָה שֶׁהִיא שֶׁל יָחִיד צָרָה, וְכָל צָרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל יָחִיד אֵינָהּ צָרָה.

דָּבָר אַחֵר: בַּצַּר לְךָ – רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר כָּל צָרָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֻׁתָּפִין בָּהּ צָרָה, וְכָל צָרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַצְמָן אֵינָהּ צָרָה.

דָּרַשׁ רַבִּי יוֹחָנָן כְּגוֹן צָרָתָן בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה שֶׁלֹא הָיְתָה אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵבֶל גָּדוֹל לַיְהוּדִים (אסתר ד׳:ג׳), מִיָּד הִצְמִיחַ לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְשׁוּעָה, מִנַּיִן: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה (אסתר ח׳:ט״ז).

ונושנתם בארץ – ¹רמז להם הקב״ה שהם עתידים לגור בארץ תתנ״ב שנים כמנין ונושנתם, ואם היו עומדים כל כך לא היה לשונאיהם של ישראל תקנה, אלא הקדים והגלם ב׳ שנים קודם שימלאו ההין שלא יתקיים בהם במלאות ספקו יצר לו (איוב כ׳:כ״ב), ועל זה נאמר וישקוד ה׳ על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה׳ אלהינו (דניאל ט׳:י״ד), צדקה עשה הקב״ה עם ישראל על שנשקד להביא הרעה קודם זמנה, שאם באה בזמנה, לא נשתייר מהם שריד ופליט.

1. רמז להם הקב״ה שהם עתידים לגור בארץ תתנ״ב שנים כמנין ונושנתם. סנהדרין ל״ח ע״א: וע״ש בפירש״י.

אִדַ׳א אַוְלַדתֻם בַּנִינַא וַבַּנִי בַּנִיןֵ וַאַעתַּקתֻם פִי אלּבַּלַדִ פַאפסַדתֻם בִּאַן עַמִלתֻם לַכֻּם פַסַלַא מִן כֻּלִּ שַׁבַּהַתֵ ופַעַלתֻם אַלשַׁרַּ בַּיְןַ יַדַיִ אַללָּהִ רַבִּכִּם אַסכַ׳טתַּמֻוהֻ

אם תולידו בנים ובני בנים, ונעשיתם עתיקים בארץ, ולכך נפסדתם בזה שעשיתם לכם פסל, מן כל דמות שהיא, ובצעתם את הרע לפני ה׳ אלהיכם, והרגזתם אותו לנקם.

ונושנתם – רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמנה מאות וחמשים ושתים^א כמניין ו׳נ׳ו׳ש׳נ׳ת׳ם׳, והוא הקדים והגלם לסוף שמנה מאות וחמשים, והקדים שתים שנה לונושנתם כדי שלא יתקיים בהם: כי אבד תאבדון (דברים ד׳:כ״ו). וזהו שנאמר: וישקוד^ב י״י על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק י״י אלהינו (דניאל ט׳:י״ד) – צדקה עשה עמנו שמיהר להביאה שתי שנים לפני זמנה.

א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף: ״שנה״.

ב. בכ״י לייפציג 1 נוסף כאן בין השיטין מלת: וימהר. המילה אינה מופיעה בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917.

ונושנתם AND YOU SHALL HAVE BEEN LONG [IN THE LAND] – He gave them a vague intimation that they would be exiled from it at the end of 852 years, according to the numerical value of the word ונושנתם, but He sent them into exile earlier, at the end of 850 years. He did this two years earlier than the numerical value of ונושנתם, in order that the prophecy should not be fulfilled in them "that you shall utterly perish" (v. 26). This is the meaning of what is said, "And Hashem hastened in regard to the evil, and He brought it upon us, for Hashem our God is צדיק" (Daniel 9:14) – i.e., He acted charitably (צדקה) with us, in that He brought it (the evil) two years before its assigned time (Sanhedrin 38a; Gittin 88a).

פס׳: כי תוליד בנים – הגיד לכם מראשית אחרית שהיו עתידין לטעות אחר עבודה זרה ולגלות בין האומות.

ונושנתם – ¹אלו שנים שישב ישראל בארץ משנכנסו ועד גלות צדקיה. דכתיב (מלכים א ו׳:א׳) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה צא מהן מ׳ שהלכו בני ישראל במדבר נשארו עד בנין הבית ת״מ שנים. ובנין הבית שעשה שלמה ת״י וסימן בזאת יבוא אהרן אל הקדש עמד בית ראשון הכל תת״נ משנכנסו עד שיצאו מנין ונושנתם פחות שתי שנים. וכן אמר עולא במסכת סנהדרין מאי דכתיב (דניאל ט׳:י״ד) וישקד ה׳ על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה׳ אלהינו. צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שהקדים שתי שנים לונושנתם שאילולי לא הקדים שתי שנים היו גולים ולא היו חוזרין, ונתקיים בהם כי אבוד תאבדון, והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל סמל. לא נותר בעולם צורה שלא ציירו אותה להשתחוות לה.

² ועשיתם הרע בעיני – אשר אמר אנכי ה׳ אלהיך.

להכעיסו – יודעין היו ישראל שעבודה זרה אין בה ממש ³ולא היו עושין אלא להכעיס:

1. אלו שנים וכו׳. (סנהדרין לח:):

2. ועשיתם הרע בעיני ה׳ אלהיך אשר אמר אנכי ה׳ אלהיך כצ״ל:

3. ולא היו עושין אלא להכעיס. דורש תיבת להכעיסו:

כי תוליד בנים – אמר: אל קנא (דברים ד׳:כ״ד), ואחר כן ביאר מה יקרה^א להם אם יעשו פסל.

ועשיתם הרע – בשאר המצות, כמו: לרצוח ולנאוף.

א. כן בכ״י פריס 176, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150: יקרא.

WHEN THOU SHALT BEGET CHILDREN. Moses first tells the Israelites that the Lord God is a jealous God. He then tells them what will happen to them if they make an image.

AND YOU SHALL DEAL CORRUPTLY. With regard to the rest of the commandments such as to murder or to commit adultery.

כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם – שתתיאשו לאמר: כבר נתיישבנו בארץ ולא נפסידנה עוד.

והשחתם – עצמכם, ועשיתם פסל.

כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם – WHEN YOU SHALL BEAR CHILDREN AND CHILDREN’S CHILDREN AND YOU SHALL HAVE BEEN LONG IN THE LAND – That you shall lose all concern, saying: We already settled ourselves in the land and we will not lose it anymore.

והשחתם – AND SHALL CORRUPT – yourselves, AND MAKE AN ENGRAVED IMAGE.

כי תוליד בנים ובני בנים – אין אני מתירא מן האבות שראו מעשה הקב״ה ונוראותיו אבל מבני בניהם שלא ראו אני מתירא.

ונושנתם בארץ – ותהיו נואשים ותאמרו כבר נתישבנו בה ולא נפסיד עוד.⁠¹

1. שאוב מר״י בכור שור.

כי תוליד בנים ובני בנים, "When you shall beget children, and children's children;⁠" Moses implies that when he warned the people not to forget the Lord's covenant, he did not refer to the generation he was addressing. He was not worried that they would forget. What he was concerned about was future generations, who had not been eye witnesses to what the Lord had done for the Jewish people.

ונושנתם בארץ, "and you have become old established in the land;⁠" you will therefore take it for granted and not worry about ever losing that land.

כי תוליד בנים ובני בנים – נסמכה פרשה זו לענין עבודה זרה שעתידין ישראל שיעבדו עבודה זרה בארץ ושיגלו ממנה בעון זה, ולכך אמר כי תוליד ולא אמר אם תוליד לפי שהוא משמש לשעה שהוא מוכיחן עכשיו והוא מתנבא במה שאירע להם לדורות.

ונושנתם בארץ – דרשו רז״ל, רמז להם שיגלו לסוף תתנ״ב שנה כמנין ונושתנם, שהרי כתיב (שם ו) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ויבן הבית לה׳, ועמד הבית ת״י שנה, טול מהם ארבעים שנה שבמדבר נשארו תת״ן, והקדים שתי שנים להגלותן כדי שלא יתקיים בהם כי אבד תאבדון, וזהו שכתוב (דניאל ט׳:י״ד) וישקד ה׳ על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה׳ אלהינו, צדקה עשה לנו שמהר הפורענות לבוא שתי שנים קודם זמנה.

כי תוליד בנים ובני בנים, "When you will beget children and grandchildren, etc.⁠" The reason this paragraph adjoins the passage warning the Israelites against becoming guilty of idolatry is because Moses foresaw that in the future the Jewish people would become guilty doing precisely this on holy soil in the land of Israel. Proof that this paragraph is a prediction, not a mere theoretical discussion of what might happen, is that the paragraph does not commence with the conditional word אם תוליד,⁠" if you will beget,⁠" but Moses says כי תוליד, "when you will beget, etc.⁠" Seeing that it is the prophet's task to rebuke his people, and at this time Moses was the prophet, it was up to him to react to what he foresaw in his prophetic vision.

ונושנתם בארץ, "and you are long established in the land;⁠" our sages in Gittin 55 find in these words an allusion to the length of time the Israelites would enjoy independence in the land. The numerical value of the letters in the word ונושנתם is 852. Solomon's Temple was completed 480 years after the Exodus as we know from Kings I 6,1. The Temple stood for 410 years before it was destroyed by Nevuchadnezzar King of Babylon. This gives you a total of 850 years after deducting the 40 years the Jewish people were in the desert before they gained their own land. The reason that God allowed the Temple to be destroyed 2 years prior to the time allotted to it was to ensure that the decree of absolute destruction [no rebuilding] would not have to be kept, seeing that the people had not been allowed to enjoy the full number of years allotted to their independence. We read in our verse the words כי אבד תאבדון מהר, which mean "you will perish utterly and quickly.⁠" God in His mercy, accelerated the destruction of the Temple so that He would not be bound by this prediction. We find an allusion to this in Daniel 9,14: "Hashem hastened the calamity and brought it upon us, for Hashem is righteous in all His deeds which He has done.⁠" Daniel means that the very premature destruction of the Temple was an act of righteousness enabling the Temple to be rebuilt 70 years later.

כי תוליד בנים – כי נתיאשו לומר כבר נתיישבנו בארץ ולא נפסידה עוד.

והשחתם – הנני מעמיד עליכם עדים שהם קיימים לעולם והם שמים וארץ.

כי תוליד – כלו׳ שתאמרו כבר נתישבנו בארץ ולא ירבה עוד כעס והשחתה הנני מעיד עליכם דברים שהם קיימים לעולם דהיינו שמים וארץ כי אבוד תאבדון ולא יועיל לכם מה שנתישבתם בה. ד״א פירשו רז״ל אם תהיו בארץ כמנין ונושנת״ם אבוד תאבדון וצדקה עשה לנו הקב״ה שהקדים שתי שנים החורבן למנין ונושנתם הה״ד וישקוד ה׳ על הרעה ויביא׳ עלינו כי צדיק ה׳ אלהינו.

'כי תוליד בנים וגו, "when you beget children etc.⁠" Moses warns the people not to take their settlement in the land of Israel for granted even after they have lived there for several generations. Their tenure in the land is contingent on their continuing to observe the Torah and all of its commandments. If they failed to do, not only would they endanger their tenure of the land, but they would endanger their continued existence as G–d's people. [If, say after six generations in the Holy Land, the people who had not been witnesses to all the miracles G–d had performed before the first generation settled in that land, they would claim that there was no reason why their tenure is linked to Torah observance, just as their neighbor's tenure to their respective lands is not contingent on a set of laws of their religion, Moses warns them against such a fatal error. Ed.] According to the Talmud, tractate Sanhedrin, folio 38, the numerical value of the letters in the words: ונושנתם בארץ, "and you will be long established in the land,⁠" (852) אבוד תאבדון, "you will be utterly wiped out in verse 26. G–d did us a great favour when the exile began after 850 years of tenure, so that the threat of utter destruction of the Jewish nation since the time Joshua crossed the Jordan did not have to be fulfilled. This has been hinted at in the Book of Daniel 9,14: וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלוהינו, "Hashem hastened the calamity and brought it upon us, for Hashem is righteous in all He does (but we did not heed His voice).⁠"

כי תוליד בנים – פי׳ הרמב״ן לאחר שתוליד בנים ובעבור היותכם ישנים בארץ ותשבו לבטח אולי תשכחו את ה׳:

כי תוליד בנים, "When you beget children, etc.⁠" Nachmanides understands the word כי here to mean "after.⁠" Moses warns that after having gotten used to being in the land, having raised children and grandchildren, there may came a time when you take your possession of that land for granted, and you might forget the Lord Who has made all this possible for you.

כי תוליד בנים [וגו׳] ונושנתם – פר״ש רמז להם שיגלו לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים, והקדים ב׳ שנים לונושנתם וכו׳. פי׳ היינו גלות שגלו ישראל לבבל לסוף תת״ן שנה משיצאו ישראל ממצרים, כיצד בית המקדש נבנה אחר ת״פ שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ויבן הבית לי״י. והבית היה קיים ת״י שנים, ואח״כ הגלם נבוכדנצר לבבל וחרב הבית, הרי לך משיצאו ישראל ממצרים עד חרבן הבית ת״ת ותשעים שנה. ומה שעמדו ישראל במדבר לא חשבינן מאחר שלא עמדו בא״י, שהרי בקרא כתיב ונושנתם בארץ חסר מהם מ׳ של מדבר ישארו תת״ן שנה עד גלות בבל.

כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ וגומר – ראה איך ראתה התורה עבוד ישראל עבודה זרה אחר שארכו להם הימים בארץ והתחכם השם יתעלה לפי מה שאפשר להצילם מזה.

כי תוליד בנים ובני בנים וגו׳ עד אז יבדיל משה. טעם הפרש׳ הזאת. שכמו שמלאכת הרפואות תשלם בשני דברים בהנהגת הבריאו׳ וסדרו כדי שלא יבא האדם לידי חולי. ובהסרת החולי ורפואתו כשחלה כך ראה אדוננו משה לעשו׳ לישראל לתת להם הנהגה וסדר בשמירת המצות. והרחקת העבירות כמו שזכר כדי שבזה יהיו בריאים וטובים עם הש״י וישבו בארצו בשובה ונחת. האמנם כאשר יבאו לידי מחלה כפי הנהגתם הרעה הנה אז לא תספיק ולא תועיל הנהגת שמירת הבריאות אשר קדמה. ולכן למדם רפואת החולי והסרתו בפרש׳ הזאת. והוא אמרו כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחת׳ ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה׳ להכעיסו. רוצה לומר כאשר תעתקו מזאת ההנהג׳ אשר אמרתי אשר בה תהיו קרובים לה׳ אלהינו ותחזרו לבקש הצלחותיכם בדרכים רעים ומקולקלים ככל הגוים אשר הש״י משלח מפניכם. הודעתי לכם נאמנה שתענשו על זה עונש גדול. לפי שיהיה החולי הזה אשר לנפשותיכם כבד מאד. אם ראשונ׳ בבחינת רבוי קבול הטובות אשר קבלת׳ ממנו ית׳ בנים ובני בנים ונושנתם בארץ. ואם מפני איכות החטא והחומר המחליא שהיא החומר מהעבודה זרה שהוא היותר חמור מכל העונות. והוא אמרו והשחתם ועשית׳ פסל תמונת כל. ועשיתם הרע בעיני ה׳ להכעיסו וכן פירשו הראב״ע כמו לרצוח ולנאוף. ויהיה עוד מרוע החולי הזה שיהיו מעשיהם לא לעזר ולא להועיל כי אם בהיותכם יודעים את רבונכם ומתכונים למרוד בו. והוא אמרו להכעיסו.

ואמר כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ – הרמז בזה שאע״פ שהיה אומר להם ועשיתם לכם פסל. יודע היה שהם ובניהם ובני בניהם לא יהיו כל כך כפויי טובה. שישכחו נפלאות השם והטובות שעשה עמהם. אבל אני יודע שאחר זמן רב שתוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ זמן רב. תעשו לכם פסל ומצבה תועבת ה׳ ותעשו הרע בעיני ה׳ להכעיסו.

להכעיסו – לסלק השכינה מישראל, כדי להיות כגויי הארץ בלתי משעבדים לתורת האל יתברך ומצותיו.

להכעיסו, to cause the benevolent presence of God to remove it self from Israel, in order to clear the way for the people to be just like the gentile nations, free of the yoke of the Torah’s commandments.

רמז שיגלו וכו׳. פירוש, כאשר גזר עליהם הישיבה בארץ, גזר עליהם זמן מוגבל, כמנין ״ונושנתם״, ואילו היו עומדין שם כל הזמן, היה מגיע אל הגבול, ושתי שנים האחרונים נקראות הגבול מן הזמן, שכל דבר יש לו גבול, והגבול נבדל ממנו, וכאשר הגיע לב׳ שנים האחרונים – גלו, כשהגיע עד התחלת הגבול. כלל הדבר, אין הגבול מכלל הדבר, שיש לו גבול, והוא נבדל ממנו:
ודבר זה עשה לטובת ישראל שהגלה אותם בתחלת הגבול שלהם, שאם המתין עד סוף הגבול חס ושלום, היה מקוים בהם ״ואבדתם מהרה״ (להלן יא, יז), כי ארץ ישראל מקום של ישראל, וכל דבר שאין לו מקום ראוי שיהיה נאבד, שכל דבר בעולם צריך למקום, וכמו שאמרו חכמים (אבות ד, ג) ׳אין לך דבר שאין לו מקום׳. ואם היו חס ושלום שם כל הזמן שנתן להם השם, אז לא היה להם שום דבר בארץ, והיו כמו דבר שאין לו מקום, ודבר שאין לו מקום הוא נאבד. ועכשיו שלא היו שם כל הזמן, רק עד הגבול ולא יותר, וגלו הימנה, לא יאמר בזה שאין להם מקום ויגיע להם אבוד חס ושלום, שהרי לא היו שם כל הזמן, ויש מקום להם, ודבר זה ענין ברור. והא דכתיב ״ונושנתם בארץ״, רצה לומר שראוי שתעמדו ״ונושנתם בארץ״, עד סוף הגבול. אי נמי, הגבול נמשך אל הדבר ובטל אצלו, וכאילו היו שם ״ונושנתם״, מאחר שהגבול טפל אצלו:

כי תוליד בנים ובני בנים וגו׳ – לפי שאין פתגם הרעה נעשה מהרה ע״כ מלא לב בני האדם לעשות רע (קהלת ח׳:י״א). ואינו מרגיש שהקב״ה מאריך אפו וגבי דיליה באחרית הימים, ע״כ אמר כי תוליד בנים וגו׳ והשחתם ועשיתם פסל וגו׳. ר״ל בתוך זמן זה באותן הימים עצמם אשר תשחיתו תולידו בנים ובני בנים כמנהג העולם ונושנתם בארץ. ועל ידי זה תטעו לומר לו חפץ ה׳ להמיתכם כולי האי לא שתיק והרי אנו מולידים כמנהג העולם ויושבים על הארץ ימים רבים וא״כ ודאי אין בנו אשמה. ע״ז אמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ. כי ממדת הש״י שלא להביא צרות תכופות זו לזו כמו שלמדו במדרש (בר״ר ע״ה:י״ג) מן פסוק ורוח תשימו בין עדר לעדר (בראשית ל״ב:ט״ז) וזה דווקא בזמן שהוא נפרע תיכף בלא הרחבת זמן, אבל אם הקב״ה מאריך אפו זמן רב אז באחרית הימים הוא מביא צרות צרורות זו לזו ותכופות וצרה אל אחותה נגשת, וכן היה בבית ראשון שהיו עובדים ע״ז זמן רב מימות ירבעם ואעפי״כ האריך להם אפו ומ״ש (דברים י״א:י״ז) ואבדתם מהרה וגו׳ ושם פירש״י לא אתן לכם ארכה וכן כאן נאמר כי אבד תאבדון מהר. אלא ודאי שענין מהירות זה נאמר על הצרות שיהיו בסוף תכופות במהירות בזו אחר זו.

ויש לי סיוע על פירוש זה – ממה שמסיק בילקוט פר׳ עקב (תתסט) בפסוק ואבדתם מהרה. גולה אחר גולה גלו בז׳ ליהויקים וח׳ לנבוכדנצר גלו בי״ח כו׳, וענין מהירות זה נרמז יפה בפסוק זה כי אבוד תאבדון כפל הלשון מורה על איבוד אחר איבוד שיהיה מעל הארץ, ואחר האיבוד לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון ר״ל לא תאריכון ימים בין איבוד להשמדה אלא יהיו תכופות, והשמדה יש בה יותר כליון מבאיבוד וכן נאמר (ישעיהו ח׳:כ״ג) והאחרון הכביד. וזה פירוש יקר לתרץ בו המהירות הנאמר כאן והרי האריך להם הקב״ה זמן רב, אלא שהוא נאמר על התכופות איבוד אחר איבוד והשמדה אחר השמדה, ובין איבוד להשמדה ג״כ לא תאריכון ימים.

ומה שהעיד בהם שמים וארץ, רצה ליתן טעם על שהקב״ה מאריך אפו זמן רב, וכדמסיק בילקוט פר׳ האזינו (תתקמא) וז״ל משל למלך שמסר בנו לפדגוג כו׳ כך אמר משה לישראל שמא אתם סבורים לברוח מעל כנפי השכינה ולזוז מעל הארץ כו׳. ותוכן הענין הוא שלכך הקב״ה מאריך אפו לפי שיודע שאין ממנו המלט כי מסרם לפדגוג דהיינו לשמים וארץ אשר לא יוכלו לזוז כלל ע״כ אמר העידותי בכם את השמים ואת הארץ. ועוד לפי שיד העדים תהיה בו ראשונה וכמ״ש (איוב כ׳:כ״ז) יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. ויכול להיות שזהו כפל האיבוד והשמדה שנאמר כאן ליחס אחד לשמים ואחד לארץ כי אבוד ע״י השמים ואח״כ תאבדון מעל הארץ ע״י הארץ, ואח״כ השמד תשמדון. וקרוב לשמוע שהשמדה זו נאמרה על מ״ש בסמוך ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן וגו׳. דהיינו שמד ממש, וטעמו של דבר הוא שלכך מסבב הקב״ה שיבואו לידי שמדות כדי שיראו ישראל כי כל אלהי העמים אלילים ואין בהם מועיל ואז יאמרו אלכה ואשובה אל אישי הראשון. וזהו שנאמר ובקשתם משם את ה׳ אלהיך שם לא נאמר אלא משם, ר״ל שעבודה זרה זו תהיה סבה להשיבך אל ה׳ אלהיך.

ומהרי״א פירש במלת משם, שמפני חמת המציק יעבדו בנגלה עץ ואבן ולבם תמיד אל ה׳ לכך נאמר ובקשתם משם וגו׳ בכל לבבך דווקא לבם יהיה נכון עם ה׳ כי הפה אינו רשאי לדבר.

ד״א לכך אמר כי תוליד בנים ובני בנים וגו׳ – שאם תחשוב אחר שתהיה מוחזק בארץ ימים רבים ותחשוב שהיא שלך לחלוטין ומי יקחה מידך, ע״כ אמר בסיום הפרשה ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך כל הימים כי בכל יום ויום הוא נותן לך נתינה חדשה לא לחלוטין אלא בכל יום על תנאי אם תשמור מצותיו. ומה שדרשו (גיטין פח.) כמנין ונושנתם היו בארץ וישקוד ה׳ על הרעה שתי שנים קודם הזמן כבר הראה ה׳ ליעקב דבר זה במחזה כששקעה עליו החמה שתי שעות קודם זמנה כמבואר למעלה פרשת ויצא (כ״ח:י״א) והוא רמז נכון.

<וַעֲשִ֤יתֶם פסל: במדוייקי׳ הטעם בשי״ן.> [וַעֲשִׂ֤יתֶם].

שמונה מאות וחמשים ושתים שנה כו׳. דכתיב גבי בנין בית ראשון, (מלכים א ו׳:א׳) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה וגו׳, ועמידת בית ראשון היה ת״י שנה, צא מהן ארבעים שנה שהיו במדבר דאף הם היו במנין, דהקרא מונה מיציאת מצרים, ונמצא שלא היו בארץ אלא תת״ן שנה, ולא הגיע למספר ונושנתם וכדפרש״י:

כי צדיק ה׳ אלהינו צדקה עשה כו׳. ר״ל משום דצדיק ה׳ וישקוד ה׳ על הרעה ויביאה עלינו. אלא צדקה היה מאת ה׳ שהקדים הרעה קודם זמן ונושנתם. ועיין בסנהדרין דף ל״א:

Eight hundred and fifty-two years etc. It is written regarding the building of the first Beis Hamikdosh (Melochim I, 6:1), "And it was in the four hundred and eightieth year, etc,⁠" and the first Beis Hamikdosh stood for 410 years [for a total of 890 years until the first exile]. Subtract from them the forty years that the Jewish People were in the wilderness which is included in the total, because the verse counts the time of leaving Egypt. We find that they were in the Land for only 850 years. They did not reach 852 years, the numerical value of ונושנתם, as Rashi explains.

"For Adonoy our God is righteous He acted charitably etc.⁠" Rashi is answering the question: How is it righteous of Hashem that He precipitated the evil and brought it upon us? The answer is that it was righteous of God to bring the evil before the time of ונושנתם [after 852 years, when the Jewish people would "have grown old in the Land" and deserve to be completely destroyed, as stated below in v.26]. See Maseches Sanhedrin 38a.

כי תוליד בנים ובני בנים – מכאן שבני בנים הרי הם כבנים:

כי תוליד בנים – ענין הפרשה הזאת להודיע שבעון ע״ז יגלו מעל אדמתם, כי השם אל קנא ולא יסבול סרחונם, ואחר כך הזהירם שאף בהיותם בארץ אחרת יחזיקו בתורת ה׳ ולא ישכחו את אשר ראו עיני אבותיהם בהר סיני שבזה תתחזק אמונתם, ואז ירחמם ה׳. והנה הפסוק הזה אעפ״י שהוא אזהרה, הוא ג״כ כמו נבואה, ולכן אמר כי תוליד ולא אמר בלשון אם, כי הוא כמתנבא על ענינם, כאומר יודע אני שתשחיתו ויקרה לכם כך וכך, כמו שאמר להם לפני מותו כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון (לקמן ל״א כ״ט):

ונושנתם בארץ – שתאריכו ימים עליה ותשבו לבטח ותהיו ישנים בה, ומתוך כך אולי תשכחו את ה׳:

ועשיתם הרע – כי עשיית הפסל הוא הדבר הרע מאד בעיני ה׳:

ה׳ אלהיך – שהוא אלהיך ביחוד כי כרת עמך ברית להיות לך לאלהים, ואתה מפר בריתו להכעיסו:

כי תוליד – משה אינו חושש שהם יחטאו מיד לאחר כניסתם לארץ; אך ככל שהם יחיו בארץ לאורך זמן, כך תגדל הסכנה שהם ייכשלו בחטא. לפיכך משה רואה את הסכנה קרֵבה רק לאחר שייוולדו דור שני ושלישי בארץ וייעשו ״ישָנים״ בארץ: ״ונושנתם בארץ״.

״ישן״ – בניגוד ל״זקן״ – אינו היפוכו של ״צעיר״, אלא היפוכו של ״חדש״ ו״רענן״. כך מוכח מהמושגים ״חושך״ ו״שינה״, שגם עליהם מורה לשון ״ישן״ (עיין פירוש, בראשית ב, כא; כד, א).

לאחר שהאומה תחיה בארצה שניים או שלושה דורות, יראו עצמם אזרחיה כילידי הארץ ותושביה. הם לא יזכרו עוד את הזמן שבו לא היו להם בית וארץ משלהם, וישכחו את מוצאם ואת מי שנתן להם את הארץ וזן ומכלכל אותם בה.

כדי למנוע את סכנת ההתיישנות, ציווה אותנו ה׳ ״למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך״ (להלן טז, ג). במצווה הזאת ״ארג״ ה׳ את גאולת מצרים בתודעתנו היום⁠־יומית, כדי שנזכור אותה תמיד מחדש. כמו כן נתן לנו ה׳ מועדים ואת השמיטה והיובל. במצוות אלה, החוזרות באופן קבוע, מציינת האומה כולה באמצעות מעשים משותפים, שהיא מכירה את מוצאה ויודעת כי לה׳ הארץ. לא בכדי ציווה ה׳ שכבש בן שנה – ״צעיר״ הצאן – יסמל את העם ביחסיו אל ה׳ (השווה פירוש, שמות כט, לח–לט).

אין דבר יותר מזיק ליחסנו אל ה׳, הן כיחידים והן כאומה, מאשר ״התיישנות בארץ המובטחת לנו״; הווי אומר, שהתלהבות הנעורים שהייתה לנו בראשונה, שהתעוררה מתודעת היותנו קנויים לה׳, הופכת לשביעות רצון עצמית וזחיחות הדעת; והארץ שהשתוקקנו אליה פעם כתכלית המובטחת של תקוותינו ומשאלותינו, הופכת ל״שלנו״ [בכך שאנו תופסים אותה כמובנת מאליה], ואנו נעשים ״ישָנים״ ו״מעלים עובש״ בקנייננו בה.

והשחתם – האל האחד, הבלתי נתפס לחושים, התגלה אליכם בשחר ההיסטוריה שלכם. אולם ברגע שתחלש אמונתכם שאֵל זה לבדו נושא אתכם ואת כל העולם, הרי שעולם החושים, על מציאותו הריבונית כביכול, יתפוס בתודעתכם חשיבות עליונה. או אז תשליכו עצמכם לזרועות ההשחתה האלילית, הרואה את כל הקיום האנושי – האישי והלאומי – רק כדבר שנוצר מהכוחות הפיזיים של העולם; תהיו סבורים שכוחות אלה עושים את הארץ ל״עריסת״ האומה, ושהאומה צריכה לעבוד לכוחות אלה כדי להיות אדון לגורלה.

משדבר זה קורה, שוב אין זה ה׳ שמברך אתכם בארץ שלו ובאמצעותה, בהתאם למידת שיעבוד התנהגותכם לרצונו. אלא אתם תחשיבו את הארץ עצמה ואת הכוחות החומריים הטמונים בה למקור הצלחתכם. ״ועשיתם פסל תמונת כל״: אתם תייצגו כוחות אלה לעצמכם על ידי עשיית דמויותיהם.

ועשיתם הרע בעיני ה׳ אלקיך להכעיסו – מצוות ה׳ דורשות מכם לשעבד את כוח החושים ולהימנע, מרצון, מהנאות אסורות. לפיכך תראו את ה׳, לא כמי שמשפיע עליכם את שמחת החיים, אלא כמכשול בדרך האושר שלכם; ותרגישו שכדי לשמור על אושרכם האישי, אתם חייבים, באופן עקרוני, להעמיד עצמכם בהתנגדות אליו.

כי תוליד – כתב הרי״א שכמו שמלאכת הרפואות תשלם בשני דברים, [א] בהנהגת הבריאות וסדרו כדי שלא יבא לידי חולי, [ב] בהסרת החולי ורפואתו כשחלה, כך ראה מרע״ה לעשות לישראל לתת להם הנהגה וסדר בשמירת המצות והרחקת העברות שבזה יהיו בריאים וטובים עם השי״ת וישבו בארצם בשובה ונחת מזה דבר עד הנה, ומעתה יתחיל להציע לפניהם שאם יבואו לידי חולי הנפש כפי הנהגתם הרעה שאז לא תועיל הנהגת שמירת הבריאות אשר קדמה ומלמדם בפרשה זאת רפואת החולי והסרתו עכ״ד, והנה יאמר כי תוליד בנים ובני בנים וכו׳ ועשיתם פסל, להודיע סכנת המחלה אשר יחלו בה, כי אשר עשו פסילים וכונים למלכת השמים וקטר לאלהים אחרים בימים ההמה היה באשר חשבו שבעבודות ומעשים האלה ישיגו טובות והשפעה ממזלות השמים וכוכביהם כמ״ש כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נתני לחמי ומימי צמרי ופשתי, ואמרו לירמיה ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חדלנו כל. והיה בזה להם אמתלא בעתים הרעים שלא קבלו טוב וחסד מאת ההשגחה וחשבו שבעשית הפסילים והטלסמאות האלה יתקנו עניניהם, אבל אתה תעשה פסל בעת שתוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, בעת שתחול עליך ההשגחה האלהית להעניקך טוב וחסד השגחיי, הן במה שתוליד בנים ובני בנים ותפרה ותרבה, הן במה שתשבו בארץ בשלוה שבעים כל טוב ואין מחריד, שעז״א ונושנתם בארץ, וא״כ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל, במה שתעשו פסל לא תתקנו עניניכם רק תשחיתו עניניכם, לעזוב מקור מים חיים לחצוב לכם בארות נשברים, וא״כ לא תעשו הפסילים לתאבון ולתועלת רק להכעיס את ה׳ המשגיח עליכם שעז״א ועשיתם הרע בעיני ה׳ להכעיסו:

ונושנתם בארץ:⁠¹ דכל זמן שהיתה ביאת הארץ חדשה אצלם הבינו כי כיבוש הארץ אינו אלא מעשה ה׳, כמו שאמרו ליהושע בספר יהושע (כד,טז) ״ויען העם ויאמר חלילה לנו מעזוב את ה׳ וגו׳, כי ה׳ אלהינו הוא המעלה אותנו וגו׳⁠ ⁠⁠״. אבל כאשר נתיישן הדבר ולא יהיה העסק רק בפרנסה בגידולי קרקע וכדומה, תאמינו כי כמו כל העולם מתנהג בכח עבודה שאומות העולם משתחוים לשמש², כדאיתא בברכות (ז,א) ׳שכל מלכי מזרח ומערב משתחוים לשמש׳ וכסבורים שמסר הקב״ה הנהגת העולם לה חס ושלום, כך תחשבו שארץ ישראל תתנהג כמו כן.

והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל: כמו שביארנו למעלה³. ועדיין אינו להכעיס כי אם לתיאבון, דנוח לפניהם עבודת השמש שאינה באה בתנאים של קיום התורה והמצוות כמו עבודת ה׳⁴. אבל אח״כ תוסיפו סרה״:

ועשיתם הרע בעיני ה׳ אלהיך להכעיסו: תעשו עוד פעולות מגונות רק כדי להרחיק השכינה מן הארץ⁵, למען יהיה אך כח השמש בה, כמו בכל התבל לפי דעתם. וכך היה בימי אחז ומנשה וכדומה, שהשתדלו שיהיו נמאסים בעיני ה׳ ולא יהיה משגיח עליהם, כמו שביארנו בתוכחה דפרשת בחוקותי⁶. ועוד יבואר להלן בפרשת וילך (להלן לא,טז).

1. משמעות ״ונושנתם״ מלשון ״ישן״ כתרגום אונקלוס ״ותתעתקון״ – ׳עתיק׳. ומדוע רק אחרי שנים רבות בארץ יבואו לידי עבודה זרה, עיין ברמב״ן וחזקוני.

2. וכפי שהאריך רבינו בפסוקים הקודמים על העבודה ל׳מלכת השמים׳, שהיא השמש.

3. בתחילת פסוק י״ז, שהמושג ״תמונת כל״ הוא סוג של עבודה זרה ל׳מלכת השמים׳ שהיא השמש.

4. וכפי שכתב רבינו בפסוקים הקודמים.

5. כך שיטת רבינו בכל מקום בהסבר ההגיון שעמד אצל עוברי עבירות לעשותם ׳להכעיס׳, כי רצונם היה ע״י זה להרחיק ההשגחה מאיתם באופן מוחלט.

6. ויקרא (כו,טו) ד״ה להפרכם את בריתי.

ונושנתם – אלו כתב וזקנתם היתה כונתו שכל אחד ואחד יאריך ימים, אבל רצונו שאומת בני ישראל תתקיים בארץ כנען דורות הרבה, על כן כתב ונושנתם.

כי תוליד... ונושנתם – כלומר, אותם הדורות שראו עוד את נפלאותיו של ה׳ או שהיו קרובים להם, אין לחוש להם שמא ישחיתו. אבל יש לחוש שמא יישחת דור אחרון, זקן וחלש. אמנם לאמיתו של דבר עזבו ישראל את ה׳ מיד עם מות יהושע והזקנים (שופטים ב׳:י׳ והלאה); אבל באותו פרק זמן הופיע תמיד אחרי תקופה קצרה של עזיבת ה׳ שופט שהחזיר את ישראל למוטב במדה ידועה. רק כאשר סייעו מלכי ישראל להתפתחות העבודה הזרה, התחילה ההשחתה הגמורה עם ירידה ללא הרף.

והשחתם... תמונת – כמו בפסוק טז. אחרי לשון רבים ״ועשיתם״ בא לשון יחיד ״אלהיך״ כמו בפסוק כג. התרגום השומרוני ותרגום השבעים מגיהים ״אלהיכם״, ללא סיבה.

כי תוליד וגו׳ – א״ר יהושע בן לוי, לא חרבה א״י עד שעבדו בה ז׳ בתי דינין עבודת כוכבים,⁠¹ שנאמר (ירמיהו ט״ו) אומללה יולדת השבעה וגו׳,⁠² א״ר אמי, מאי קרא, כי תוליד בנים ובני בנים.⁠³ (גיטין פ״ח.)

ונושנתם – תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, חניכת אבות בגיטין ג׳ דורות כשר, מכאן ואילך פסול, אמר רב הונא, מאי קרא, כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם⁴ (שם שם)

ונושנתם בארץ – דריש מרימר, מאי דכתיב (דניאל ט׳) וישקוד ה׳ על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה׳ אלהינו, וכי משום דצדיק ה׳ אלהינו וישקוד על הרעה ויביאה, אלא צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שהקדים שתי שנים לונושנתם,⁠⁵ אמר רב אחא בר יעקב, ש״מ, מהרה דמרי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי הוא.⁠⁶ (גיטין פ״ח.)

1. ר״ל שבע משפחות של מלכים ממלכי ישראל, והם ירבעם בן נבט ובעשא בן אחיה ואחאב בן עמרי ויהוא בן נמשי ופקח בן רמליהו ומנחם בן גדי והושע בן אלה, והנך דמלכי יהודה לא חשיב שהיו בימיהם של אלו והוי כב״ד אחד, המלך ובנו ובן בנו וכל מלכים שקמו מזרעו אחריו קרי חד ב״ד, שלום בן קיש וזכריה לא חשיב לפי שלא מלכו שנה שלמה וכן זמרי, אבל עמרי אביו של אחאב על שם בית דינו של אחאב נקרא, ומפני שאחאב הרשיע לעשות יותר נקרא הקלקול על שמו.

2. בימי הושע בן אלה גלו עשרת השבטים, ומההיא שעתא קרי ליה חורבן דהיינו אומללה ויולדת השבעה שילדה שבע משפחות לעבודת כוכבים.

3. ובמ״ר פ׳ זו נתבאר ענין זה בזה״ל, א״ר לוי, לא גלו ישראל עד שנעשו בתי אבות רשעים דכתיב כי תוליד בנים וגו׳, בנים תרי, בני בנים תרי, ונושנתם והשחתם ועשיתם – הרי שבעה, וכנראה גם כונת הגמרא לדרשה זו אלא שבא הענין בקצור.

4. עיין ברא״ש ובתוי״ט. והנה לא נתבאר יפה ענין זה, ונראה הכונה שאם היה לאבי אביו חניכה ידועה וכתב בגט שמו לבד ועם זה נתייחס אחר כנוי אבי אביו כשר, אבל אם למעלה מן אבי אביו היה כנוי ונתייחס אחריו פסול, כדמפרש הטעם משום דלמעלה מדור שלישי נתישן הדבר ולא יזכרו עוד מי הוא, ומביא ראיה מפסוק זה דלמעלה מדור השלישי נתיישן הדבר כמש״כ ונושנתם, ודעת חכמים דעד עשרה דורות, והרי״ף פסק כרשב״א, ועיין בפוסקים.

5. ר״ל שמיהר להביא הרעה לסוף שמונה מאות וחמשים שנה דהיינו שתי שנים קודם ונושנתם, דהוי בגמטריא תתנ״ב, ואם שהו עד ונושנתם היה מתקיים בהם כי אבד תאבדון.

6. כמנין ונושנתם כמש״כ באות הקודם, דהא כתיב כי אבד תאבדון מהר. ונראה הטעם מה שראה בכלל לדרוש המלה ונושנתם, משום דכלל הוא בתנ״ך דעל רבוי שנים וזמנים של אנשים יונח התואר זקנה ולא ישן, וא״כ הול״ל וזקנתם בארץ.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון