×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(מא) {שלישי} אָ֣ז יַבְדִּ֤יל מֹשֶׁה֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרְחָ֖ה שָֽׁמֶשׁ׃
Then Moses set apart three cities beyond the Jordan toward the sunrise,
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
בְּכֵין אַפְרֵישׁ1 מֹשֶׁה תְּלָת קִרְוִין בְּעִבְרָא דְּיַרְדְּנָא מַדְנַח שִׁמְשָׁא.
1. לשון עבר.
Then Moshe separated three cities on the other side of the Jordan (toward) the sunrise,
בכ⁠(ו){י}⁠ן יפריש משה {תלת} קרי שזבו בעבר ירדנה מן מדנח שמשה.
הא בכן אפריש משה תלת קירוין בעיברא דיורדנא מדנח שימשא.
And now, behold, Mosheh set apart three cities beyond the Jordan toward the sunrise,
[כה] אָז יַבְדִּיל משֶׁה – הֲלָכָה עַל כַּמָּה דְּבָרִים נִצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים עַל שִׁשָּׁה דְּבָרִים נִצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן: עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם, וְעַל הַדַּיָּנִים, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל הַגָּזֵל.
אָמַר רַבִּי כֻּלָּן בְּפָסוּק אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְצַו ה׳ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם וגו׳ (בראשית ב׳:ט״ז), וַיְצַו, זֶה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו (הושע ה׳:י״א). ה׳, זֶה חִלּוּל הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנֹקֵב שֵׁם ה׳ (ויקרא כ״ד:ט״ז). אֱלֹהִים, אֵלּוּ הַדַּיָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם (שמות כ״ב:ח׳), עַל הָאָדָם, זֶה שְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם (בראשית ט׳:ו׳). לֵאמֹר, זֶה גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ (ירמיהו ג׳:א׳). מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וְלֹא מִן הַגָּזֵל, מְצַוֶּה אוֹתוֹ עַל הַגָּזֵל. וְעַל כֻּלָּן יֵשׁ סְלִיחָה חוּץ מִשְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, אָמַר רַבִּי לֵוִי וַהֲרֵי כַּמָּה בְּנֵי אָדָם שֶׁהָרְגוּ וּמֵתוּ עַל מִטּוֹתֵיהֶן, הֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ מַהוּ בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כְּשֶׁיָּבוֹאוּ כָּל בְּנֵי אָדָם לֶעָתִיד לָבוֹא, אוֹתָהּ שָׁעָה דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. אָמְרוּ מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי אַחִים שֶׁהָרַג אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ, מֶה עָשְׂתָה אִמָּן נָטְלָה כּוֹס אֶחָד וּמִלְּאַתּוּ מִדָּמוֹ, וְהִנִּיחָה אוֹתוֹ בַּמִּגְדָּל, וְהָיְתָה נִכְנֶסֶת כָּל יוֹם וָיוֹם וּמָצְאָה אוֹתוֹ הַדָּם תּוֹסֵס, פַּעַם אַחַת נִכְנְסָה וְהִבִּיטָה אוֹתוֹ וּמְצָאַתּוּ שֶׁשָּׁתַק, אוֹתָהּ שָׁעָה יָדְעָה שֶׁנֶּהֱרַג בְּנָה הָאַחֵר, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ.
[כו-כז] אָז יַבְדִּיל משֶׁה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף (קהלת ה׳:ט׳), אֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁאֵין אָדָם מְמַלֵּא אֶת נַפְשׁוֹ, מַהוּ בְּכֶסֶף, רַבָּנָן אָמְרֵי אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁאוֹהֲבִין דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלוּ בְּכֶסֶף, שֶׁנֶּאֱמַר: וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף (משלי ט״ז:ט״ז).
אָמַר רַב נַחְמָן מִי שֶׁאוֹהֵב תּוֹרָה אֵינוֹ שָׂבֵעַ תּוֹרָה, וּמַהוּ: וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה (קהלת ה׳:ט׳), מִי שֶׁהוֹמֶה וּמְהַמֶּה אַחַר תּוֹרָה, לֹא תְבוּאָה, וְאֵינוֹ מַעֲמִיד תַּלְמִידִים, גַּם זֶה הָבֶל (קהלת ה׳:ט׳), אָמַר רַב אַחָא מִי שֶׁהוּא לוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ מְלַמֵּד אֵין לוֹ הֶבֶל גָּדוֹל מִזֶּה.
דָּבָר אַחֵר: אֹהֵב כֶּסֶף, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִי שֶׁהוּא אוֹהֵב מִצְווֹת, אֵינוֹ שָׂבֵעַ מִן הַמִּצְווֹת, כֵּיצַד, אַתְּ מוֹצֵא שְׁנֵי גְדוֹלֵי עוֹלָם דָּוִד וּמשֶׁה וְלֹא שָׂבֵעוּ, דָּוִד אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא [עפ״י ]: רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה לִי אֶת הַבָּיִת הַזֶּה (דברי הימים ב ו׳:ט׳), הָיָה דָּוִד אוֹמֵר לְעַצְמוֹ וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה לֹא תִבְנֶה לִי הַבַּיִת אֲנִי יוֹשֵׁב, מֶה עָשָׂה זֵרַז אֶת עַצְמוֹ וְהִתְקִין כָּל צְרָכָיו עַד שֶׁלֹא מֵת, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית אֱלֹהָי (דברי הימים א כ״ב:י״ד), וְכֵן משֶׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵן הַזֶּה (דברים ג׳:כ״ז), אָמַר משֶׁה אֲנִי עוֹבֵר מִן הָעוֹלָם וְאֵינִי מַפְרִישׁ לָהֶם עָרֵי מִקְלָט, מִיָּד אָז יַבְדִּיל משֶׁה.
[כח] מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ (דברים ד׳:ל״ט), אָמַר רַבִּי מֵאִיר אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתְּ וְלִבְּךָ יוֹדְעִים מַעֲשִׂים שֶׁעָשִׂיתָ, וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבֵאתִי עָלֶיךָ שֶׁלֹא כְּנֶגֶד מַעֲשֶׂיךָ הֵבֵאתִי עָלֶיךָ.
דָּבָר אַחֵר: כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים (דברים ד׳:ל״ט), רַבָּנָן אָמְרֵי יִתְרוֹ נָתַן מַמָּשׁ בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה׳ מִכָּל הָאֱלֹהִים (שמות י״ח:י״א). נַעֲמָן הוֹדָה בְּמִקְצָת, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל (מלכים ב ה׳:ט״ו). רָחָב שָׂמַתְהוּ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת (יהושע ב׳:י״א). משֶׁה שָׂמוֹ אַף בַּחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד (דברים ד׳:ל״ט). מַהוּ אֵין עוֹד, אֲפִלּוּ בַּחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם.
אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ (משלי ל״א:ל״א), אַתָּה הֲעֵדוֹתָ עָלַי אֵין עוֹד, וְאַף אֲנִי מֵעִיד עָלֶיךָ: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה (דברים ל״ד:י׳). מַה כְּתִיב: לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (דברים כ״ב:ז׳), אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זוֹ הִיא אֲרִיכוּת יָמִים, אָדָם הוֹרֵג נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְגוֹאֵל הַדָּם רוֹדֵף אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ, וְהַכֹּל מֵתִים שֶׁלֹא בְּעוֹנָתָם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה חַיֶּיךָ יָפֶה הֵן מְדַבְּרִין, לֵךְ וְתַפְרִישׁ לָהֶן עָרֵי מִקְלָט, שֶׁנֶּאֱמַר אָז יַבְדִּיל משֶׁה.
[כט] מַה רָאָה משֶׁה לִתֵּן נַפְשׁוֹ עַל עָרֵי מִקְלָט, אָמַר רַבִּי לֵוִי מִי שֶׁאָכַל אֶת הַתַּבְשִׁיל הוּא יוֹדֵעַ טַעְמוֹ, כֵּיצַד כְּשֶׁהָרַג משֶׁה אֶת הַמִּצְרִי יָצָא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וּמָצָא לְדָתָן וַאֲבִירָם מְרִיבִין זֶה עִם זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וגו׳ (שמות ב׳:י״ג), רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר זֶה דָּתָן, הִתְחִיל מְבַזֶּה אוֹתוֹ, אָמַר לוֹ: הַלְּהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר (שמות ב׳:י״ד), כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע פַּרְעֹה כָּךְ, אָמַר כַּמָּה דְבָרִים שָׁמַעְתִּי וְשָׁתַקְתִּי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ עַד שְׁפִיכוּת דָּמִים תָּפְסוּ אוֹתוֹ. וְהֵיאַךְ בָּרַח מִלִפְנֵי פַּרְעֹה, דִּכְתִיב: וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה (שמות ב׳:ט״ו), אָמַר רַבִּי יַנַּאי בָּא הַקּוֹסְטִינָר לִתֵּן אֶת הַחֶרֶב עַל צַוָּארוֹ וְקָהֲתָה הַחֶרֶב מֵעַל צַוָּארוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה שֶׁל שַׁיִשׁ, וּשְׁלֹמֹה מְקַלֵּס אוֹתוֹ: צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן (שיר השירים ז׳:ה׳).
אָמַר רַבִּי אֶבְיָתָר וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁקָּהֲתָה הַחֶרֶב מִצַּוָּארוֹ וְהִיא נֶהֶפְכָה עַל הַקּוֹסְטִינָר, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה (שמות י״ח:ד׳), אָמַר משֶׁה לִי הִצִּיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲבָל לֹא לַקּוֹסְטִינֵר. אָמַר בַּר קַפָּרָא מַלְאָךְ יָרַד בִּדְמוּת משֶׁה וְהִבְרִיחוֹ, וְהָיוּ סְבוּרִין בַּמַּלְאָךְ שֶׁמּשֶׁה הוּא.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נִסִּים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, כָּל אַסְכּוּלֵי פַּרְעֹה, מֵהֶן נַעֲשׂוּ אִלְּמִים, מֵהֶן נַעֲשׂוּ חֵרְשִׁים, וּמֵהֶן נַעֲשׂוּ סוּמִין, וּבָרַח משֶׁה וְלֹא רָאוּ אוֹתוֹ, תֵּדַע לְךָ בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁלֹחַ אוֹתוֹ בִּשְׁלִיחוּת הִתְחִיל מְעַכֵּב, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִי אַתָּה זָכוּר מַה שֶּׁעָשִׂיתִי לְאַסְכּוּלֵי פַרְעֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם וגו׳ (שמות ד׳:י״א), וְאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַדְתִּי לְךָ וְעַכְשָׁו אֵינִי עוֹמֵד לְךָ.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בּוֹא וּרְאֵה שֶׁאֵין מַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמַעֲשֶׂה בָּשָׂר וָדָם, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם בָּשָׂר וָדָם עוֹשֶׂה לוֹ פַּטְרוֹן שֶׁהוּא מִתְקַיֵּם עָלָיו, וְהוּא נִתְפַּס בְּאַנְקְלִיטוֹן, הָלְכוּ וּמָצְאוּ לְפַטְרוֹנוֹ וְאָמְרוּ לוֹ נִתְפַּס בֶּן בֵּיתְךָ, אָמַר לָהֶם אֲנִי מִתְקַיֵּם עָלָיו, יָצָא לֵהָרֵג, הֵיכָן הוּא וְהֵיכָן פַּטְרוֹנוֹ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אָמְרוּ לְפָנָיו מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִתְפַּס משֶׁה בֶּן בֵּיתֶךָ, אָמַר לָהֶם אֲנִי מִתְקַיֵּם עָלָיו, אָמְרוּ לוֹ הֲרֵי הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי פַּרְעֹה, הֲרֵי אִיפוֹמְנִיטָא שֶׁלּוֹ נִקְרִין, הֲרֵי הוּא יוֹצֵא לֵהָרֵג, אָמַר לָהֶם אֲנִי מִתְקַיֵּם עָלָיו, יָצָא לֵהָרֵג, וְהִצִּילוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה.
דָּבָר אַחֵר: אָדָם יֵשׁ לוֹ פַּטְרוֹן וְהוּא נִתְפַּס בַּחֲטָיָה שֶׁלּוֹ וְהֻשְּׁלַךְ לִמְקוֹם חַיּוֹת, הֵיכָן הוּא וְהֵיכָן פַּטְרוֹנוֹ, דָּנִיֵּאל הֻשְּׁלַךְ לְגוֹב אֲרָיוֹת וְהִצִּילוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא (דניאל ו׳:כ״ג).
דָּבָר אַחֵר: אָדָם עוֹשֶׂה לוֹ פַּטְרוֹן וְהוּא עוֹשֶׂה חֲטָּיָה וְהַדַּיָּן גּוֹזֵר עָלָיו שֶׁיִּשָּׂרֵף, הֵיכָן הוּא וְהֵיכָן פַּטְרוֹנוֹ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְפַּס אַבְרָהָם בֶּן בֵּיתֶךָ, אָמַר לָהֶם אֲנִי מִתְקַיֵּם עָלָיו, אָמְרוּ לוֹ הֲרֵי הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי אַמְרָפֶל, הֲרֵי אִיפוֹמְנִיטָא שֶׁלּוֹ נִקְרִין, הֲרֵי הוּא עוֹמֵד לִשָּׂרֵף, אָמַר לָהֶם אֲנִי מִתְקַיֵּם עָלָיו, הֻשְּׁלַךְ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, יָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִצִּילוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה׳ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים (בראשית ט״ו:ז׳).
דָּבָר אַחֵר: אָדָם עוֹשֶׂה לוֹ פַּטְרוֹן וְהוּא נִתְפַּס בַּחֲטָיָה שֶׁלוֹ, וְהַדַּיָּן גּוֹזֵר עָלָיו שֶׁיֻּשְּׁלַךְ בַּיָּם הֵיכָן הוּא וְהֵיכָן פַּטְרוֹנוֹ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, יוֹנָה הֻשְּׁלַךְ לַיָּם וְהִצִּילוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה (יונה ב׳:י״א).
דָּבָר אַחֵר: אָז יַבְדִּיל משֶׁה – אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ כֵּיוָן שֶׁבָּרַח משֶׁה, הִתְחִיל אוֹמֵר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר (שמות ב׳:ט״ו), מַה יִּשְׂרָאֵל אָמְרוּ שִׁירָה עַל הַבְּאֵר אַף משֶׁה אָמַר שִׁירָה עַל הַבְּאֵר, אָמַר רַבִּי לֵוִי לְפִי שֶׁאֵרְעָה פָּרָשַׁת רוֹצֵחַ עַל יָדוֹ בְּעָרֵי מִקְלָט.
[ל] אָז יַבְדִּיל משֶׁה שָׁלשׁ עָרִים מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ – מַהוּ מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה הַזְרַח שֶׁמֶשׁ לָרוֹצֵחַ וְנָתַתָּ לוֹ מִקְלָט שֶׁיִּגְלֶה לְשָׁם שֶׁלֹא יֹאבַד בַּעֲוֹן הָרְצִיחָה כְּשֵׁם שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הַזֶּה מֵאִיר לָעוֹלָם.
אז יבדיל משה שלש ערים1אמר משה רבינו ע״ה אעפ״י שאלו שבעבר הירדן אינם קולטות עד שיהיו אותם בארץ כנען מפורשות, אעפ״כ מצוה הבאה לידי אקיימנה. ולמה הבדיל מזרחה שמש, מקין למד שרצח את אחיו וגלה למזרח, שנאמר וישב בארץ נוד קדמת עדן (בראשית ד׳:ט״ז).
דבר אחר: מזרחה שמש – והיה לרוצחנין.
1. אמר משה רבינו אף על פי שאלו שבעבר הירדן אינם קולטות כו׳. מכות דף י׳ ע״א.
חִינַאִדֵ׳ אַפרַזַ מֻושִׁה תַּ׳לַאתַּ׳תַּ קֻרַי׳ פִי גַּאנִבִּ אלּאַרדֻןִ אלשַּׁרקִי
בעת ההיא, הבדיל משה שלוש קריות בצד המזרחי של הירדן.
אז יבדיל – נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם. ואף על פי שאינם קולטות עד שיובדלו אותן שבארץ כנען, אמר:⁠א מצוה שאיפשר לקיים אקיימנה.
בעבר הירדן מזרחה שמש – באותו עבר שבמזרחו של ירדן.
מזרחה שמש – לפי שהוא דבוק נקודה רי״ש בחטף, מזרח של שמש – מקום זריחת השמש.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״משה״.
אז יבדיל – The imperfect form יבדיל instead of הבדיל is to be thus explained (cf. Rashi on Shemot 15:1): He set his attention to be zealous for the matter, – to set them apart. And although they were not to serve as cities of refuge until those of Canaan proper (the western side of the Jordan) were set apart for that purpose, Moshe said, Any duty that it is possible for me to perform I will perform (Makkot 10a).
בעבר הירדן מזרחה שמש ON THE SIDE OF THE JORDAN TOWARDS THE SUN-RISING – i.e. on that side which is on the east of Jordan (not the side of the Jordan that is east of Canaan proper).
מזרחה שמש – Because it (the word מזרחה) is in the construct state the ר is vowelled with Chataph (vocal Sheva), the meaning being, "the rising of the sun", i.e., the place of the sun's rising.
פס׳: אז יבדיל משה – הבדיל לא נאמר אלא יבדיל. מלמד שאף שלש שהבדיל יהושע בארץ כנען נקראו על שם משה לכך נאמר אז יבדיל. וכן הוא אומר (יהושע כ׳:ב׳) וידבר [ה׳] אל יהושע לאמר [וגו׳] תנו לכם את ערי המקלט אשר דברתי [אליכם] ביד משה אבל אמר מצוה הבאה לידי אקיימנה אע״פ שהיה יודע שאין שלש בלבד קולטות שנאמר (במדבר ל״ה:י״ג) שש ערי מקלט.
מזרחה שמש1המזרח קולט שנא׳ (בראשית ג׳:כ״ד) ויגרש את האדם וישכן מקדם:
1. המזרח קולט. עיין (מכות י׳) אמר הקב״ה למשה הזרח שמש לרוצחים הכוונה לפי דברי המחבר כי כל הערים היו במזרח א״י. לא כפירש״י:
אז יבדיל משה – למה הפסיק דברי משה שהם מחוברים יחד זה אחר זה וכתב זה המעשה בינתים?
אלא לפי שהאריך בדברים עד עכשיו, ועתה מתחיל לפרש המצות היאך ביאר את התורה הזאת (דברים א׳:ה׳), והוא צריך לומר בשפטים ושטרים: שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר י״י אלהיך נותן לך {וגו׳}, ואם ירחיב {וגו׳} – לעתיד לבא, ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה (דברים י״ט:ב׳,ח׳-ט׳). ועל שלש הערים שצוה לו הקב״ה באלה מסעי (במדבר ל״ה:י״ד) לעשות בעבר הירדן, לא הזכיר שם ולא צוה משה לישראל. לכך כתוב כאן כי משה הבדילם כבר, ולכך לא צוה לישראל.
אז יבדיל משה THEN MOSES SET ASIDE [THREE CITIES]: Why does the text interrupt Moses’ words, which are connected to each other, to write about this event right in the middle?⁠1
It is because there was a long speech until now, and now the text is beginning to outline the laws, i.e., how Moses (1:5) “explained this Torah.”2 And [right in the middle of this “explaining of the Torah,”] in the Torah portion Shofetim veshoṭerim, he will have to say [to the Israelites,] (Deuteronomy 19:2, 8 and 9) “You shall set aside three cities in the land that the LORD your God is giving you... . And when the LORD your God enlarges your territory,” that is in times to come,⁠3 “then you shall add three more cities to those three.” But Moses does not mention there (in Deuteronomy 19) [that] the three cities that God had commanded him (in the Torah portion ’Elleh mas‘e) to set aside in Transjordan [had already been set aside,] nor does Moses command the Israelites there4 [to set aside those three cities]. That is why it is written here5 that Moses had already set them aside, and therefore he did not [need to] command the Israelites [in chapter 19 to set aside those three cities in Transjordan].
1. Rashbam explains the difficulty of this passage clearly. The book of Deuteronomy consists of a first-person speech by Moses, which begins in 1:6 and continues to 28:68. This speech is interrupted just once, here, in 4:41-49. As Weinfeld writes (Anchor, p. 232), “This passage looks like an intrusion because it deviates from the autobiographical style of Moses so dominant in Deuteronomy.” Von Rad phrases it more bluntly (p. 51), “this section is certainly an addition ... due to an interpolator” who felt that the various texts concerning cities of refuge had to be harmonized.
Rashbam is attempting to deal with the same two problems that later troubled modern critical scholars: the stylistic anomaly of 4:41-49 and the apparent inconsistency of the details in the various passages about cities of refuge. (See note 21 below.) As Weinfeld notes (ibid.), Rashbam’s solution is very similar to that of Driver. Yet, while Driver and other critics generally see “stylistic interruptions” as signs of later interpolations, Rashbam appeals to his principle of anticipation, according to which authors at times insert into their own texts material that looks extraneous or out of place, if they know that the material will help readers with subsequent passages. Here the author knows that readers will have difficulty understanding Deuteronomy 19 if they do not have some background information. So he interrupts the speech, at an appropriate spot, to provide that information. See also Rashbam’s commentary to Numbers 35:14 and note 26 there.
See further discussion about this text and, in general, about Rashbam’s approach to anticipation in my Genesis volume, pp. 400-421. See also the discussion by Orly Malkiel in ‘Iqaron ha-haqdamot befarshanut Rashbam ‘al ha-Torah (Hebrew University M.A. dissertation [1997], pp. 25-27).
2. Rashbam’s understanding of the structure of the book of Deuteronomy appears to be as follows: The book begins with a statement by the narrator that Moses “explained the Torah.” Following this statement, Moses’ speech begins and does not really “explain the Torah.” 1:6 – 4:40 is Moses’ introductory address. In chapters 5-26 Moses explains the law. Weinfeld calls these chapters “the exposition of the law.” NJPSC labels 1:6 – 4:40 “Moses’ first discourse,” and 4:44 – 28:69 “Moses’ second discourse.”
The narrator knows that readers will have difficulty understanding one section of that second discourse. So he interrupts himself at the most appropriate spot, just before the second discourse begins, to give readers information that makes it easier to understand what follows.
From this comment we also learn that Rashbam thinks that the principle content of Deuteronomy is law; the real business of the book begins in chapter five. Chapters one to four are purely introductory. This question is one concerning which Rashi and Nahmanides disagree in their comments to Deuteronomy 1:1: Rashi thinks that the “words” (דברים) in 1:1 are words of chastisement while Nahmanides thinks that the “words” are laws. Thus Nahmanides’ approach is similar to Rashbam’s. See also Rashbam’s comment to 1:1 and note 5 there.
3. The major critical problem concerning cities of refuge is the discrepancy between the rules of Numbers 35 and Deuteronomy 19. Both texts speak of six cities of refuge, but not the same six. Numbers legislates three cities on the east side of the Jordan in the territory of Sihon and Og (i.e., in the first territory that the Israelites captured) and another three on the west side of the Jordan. Deuteronomy 19 refers to three cities “in your land” (בתוך ארצך; apparently meaning on the west side of the Jordan) and three more that will be added at some later date when the borders of the Israelites expand. Rashbam emphasizes here that those latter three cities outside of the regular borders are not the same as the three cities on the east side of the Jordan. The second set of three in Deuteronomy 19 will be added “in times to come.” Critics say either that the Numbers text is a later reworking of the law of Deuteronomy, or, as Moshe Greenberg would prefer (Encyclopedia miqra’it 6:384), that there were two different texts that developed independently, each with a different version of how to count six cities.
Rashbam sees no conflict; indeed he sees our verses as the key to understanding the alleged discrepancy between Deuteronomy 19 and Numbers 35. When vs. 41 says, “Then Moses set aside three cities,” the narrator is making sure that the readers know that half of the instructions of Numbers 35 had been fulfilled already. When Moses turns to the people in Deuteronomy 19, he is instructing them about six more cities – three that they would set aside in the days of Joshua, and three at some later date in times to come. According to Rashbam, then, the Torah gives instructions about nine cities all together.
4. Berzinsky reasonably adds the word שם to the text of Rashbam at this point. The reference is to Deuteronomy 19.
5. Rashbam’s explanation is opposed to the various attempts of traditional commentators to see didactic significance in the location of these verses (41-43). Rashi (following Mak. 10a) suggests that we can learn from the ostensibly premature placement of this passage that Moses was so zealous about observing the laws of the Torah that he rushed to set aside cities of refuge before they were actually to be used. R. Joseph Bekhor Shor offers the same explanation, suggesting that Moses set aside the cities at the same time that he started to teach laws to the Israelites, and for that reason the text juxtaposes the two. So also Ibn Ezra. Nahmanides suggests that in the middle of his speech Moses included an exhortation to the Israelites about the importance of fulfilling God’s commandments and to that end he demonstrated by performing this miṣvah then and there, just before telling them (5:1), “Hear, O Israel, the laws and rules that I proclaim.” (So also Seforno.) Hizq. says that Moses set aside these cities of refuge right after the wars with Sihon and Og, described in chapter 3.
Rashbam, as explained above (in notes 19 and 20), provides a literary explanation for the placement of these three verses (41-43) specifically at this ostensibly inappropriate spot, at the end of chapter 4. The “law” part of Moses’ speech is about to begin. The narrator wants us to understand it properly and does not want to interrupt that speech with historical details. So he anticipates.
אז יבדיל משה – אחרי הכותו את סיחון ואת עוג, וירשוא ישראל את ארצם. ולפי שסידור התורה והבדלת הערים היו בפרק אחד, לקח פרשה זו הבא ללמוד זריזתו של משה. שאף על פי שלא קלטו עד שנבדלו אותם שבארץ ישראל, כדכתיב: תהיינהב שש הערים האלה למקלט (במדבר ל״ה:ט״ו) – בזמן שהם שש הם למקלט, אף על פי כן לא נתעצל במצות.
א. בכ״י מינכן 52: וירשום.
ב. בכ״י מינכן 52: והיו.
אז יבדיל משה – THEN MOSHE SET APART – After he smote Sichon and Og, and Israel inherited their land. And since the presenting of the Torah and the apportioning of the cities occurred at the same [general] time, it uses this following pericope to teach the zeal of Moshe. That even though they [the cities] did not provide refuge until the ones in the land of Israel were set apart, as is written: “these six cities shall be for refuge” (Bemidbar 35:15) – at the time that they are six, then they are a refuge; despite this, he was not lax in commandments.
אז יבדיל משה – אחרי הכותו את סיחון ועוג1 וכבר פירש הצווי בפרשת מסעי וכאן הזכיר המעשה להזכיר טובה זו עם שאר הטובות שעשה להם. ועל עצמו אומר משה כך והוא כאילו כתיב אז הבדלתי, דוגמא: אדם כי יקריב מכם קרבן לי״י (ויקרא א׳:ב׳) זה הדבר אשר צוך י״י וכן הרבה.
1. שאוב מר״י בכור שור.
אז יבדיל משה, "then Moses separated;⁠" after having defeated Sichon and Og; the commandment to establish cities of refuge had been given already in Numbers 35,14. Here the Torah only mentions that it now had been carried out as the requisite land had been conquered. Moses mentions it only as one of many positive measures he had undertaken on the people's behalf. Although he could have described this in the first person, i.e. "I set apart these cities,⁠" it was not in his nature to do so, just as he did not do so in Leviticus 1,2, when he described "if anyone of you is willing to offer an offering to the Lord,⁠" he actually had himself in mind. The same is true of Exodus 16,32, and numerous other occasions in the Torah.
אז יבדיל משה שלש ערים – פירש ר׳ אברהם: ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית. ואינו נכון.
אבל הוא כפשוטו: כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה, ופתח להם בדברי תוכחות, וכאשר אמר בפניהם דברי תוכחותיו במה שעשו והאזהרות על עבודה זרה ועל ייחוד השם, והשלים להם שישמרו חוקיו ומצותיו למען ייטב להם, אז אמר במעמדם לפניהם: עתה נקיים המצוה אשר צונו השם, ותהיינה בצר במדבר ורמות בגלעד וגולן בבשן ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה. ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, ואמר מצוה שבאה לידינוא נקיים אותה למען ייטב לנו. ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם ואמר אליהם: שמע ישראל את החוקים ואת המשפטיםב וגו׳ (דברים ה׳:א׳), כי עתה יפתח במצות ובביאורג התורה כאשר פירשתי בתחלת סדר אלה הדברים.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לידינו״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״ואת המשפטים״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״וביאור״.
THEN MOSES SEPARATED THREE CITIES. Rabbi Abraham ibn Ezra explained it to mean: "on the day that Moses separated three cities [to function as cities of refuge], he then said the words of the covenant [as stated in the following section].⁠" But it is not correct. Rather, it is to be understood in its simple sense. Moses had gathered all Israel to explain to them the Torah and he began with words of reproof; after he uttered in their presence his words of reproof concerning what they had done, the admonishments about idolatry and the Unity of G-d, and completed [his statement] to them with the charge that they observe His statutes and His commandments so that it may be well with them — then he said in their presence before them: "Now we shall fulfill the commandment that G-d has commanded us, and Bezer in the wilderness, Ramoth in Gilead, and Golan in Bashan will be cities of refuge that every manslayer that kills any person through error may flee thither.⁠"1 And although they would not legally provide refuge until [the cities of refuge] in the land of Canaan [on the western side of the Jordan] were set apart, Moses said, "'If a commandment has come to our hands we shall fulfill it,'2 so that it may be well with us.⁠" Afterwards he called with a great voice to all Israel that were there and said to them, Hear, O Israel, the statutes and the ordinances etc.,⁠3 for now he commenced to speak of the commandments and the explanation of the Torah, as I have explained at the beginning of the section These are the words.⁠4
1. See Verses 42-43.
2. Makkoth 10a.
3. Further, 5:1.
4. Above, 1:1.
אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן – יגיד לך הכתוב כי משה כשהבדיל ערי מקלט האלה בארץ בני גד ובני ראובן אמר לישראל דברי הברית שיזכיר בסמוך, ואע״פ שידע משה שלא יהיו ערים אלו קולטות עד שיבדלו שלש בארץ כנען מכל מקום רצה להשתדל אפילו בחצי מצוה כדי להוסיף אותה על שאר מצותיו וצדקותיו אשר עשה. ומכאן נלמוד התעוררות גדול בקיום המצות, וכאן נוכל להתבונן במעלות המצות ובכחם ובשכרם העצום כאשר יעשה אותן האדם על השלמות, ואפשר שנאמר כי לזה רמזו רז״ל במדרש שאמרו (שמות ל״ד:א׳) פסל לך, הפסולת שלך, משם נתעשר משה. באו לומר כי מן המצות שהן קלות בעיני האדם משם נתעשר משה, כלומר שעלה להשגה גדולה כי הוא העושר האמתי ואין צריך לומר באותן המצות שהן עיקר התורה ויסוד האמונה.
מזרחה שמש – דרשו רז״ל כל מי שהורג נפש גולה למזרחה של שמש, שכן אדם הראשון גרם מיתה לכל תולדותיו מה כתיב ביה (בראשית ג) וישכן מקדם לגן עדן וגו׳, וכן קין שהרג להבל גלה למזרחה של שמש שנאמר (שם ד) וישב בארץ נוד קדמת עדן.
אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן, "at that time Moses set aside three cities on the east bank of the Jordan.⁠" This introduction is to inform us that when Moses set aside these three cities on the east bank of the Jordan he immediately proceeded to renew the covenant God had concluded with the previous generation at Mount Sinai (chapter 5 which follows). Even though Moses was well aware that these three cities would not become operational as cities of refuge until the other three cities of refuge on the west bank of the Jordan had been set aside, he wanted to fulfill at least half the commandment while he was still alive. This should serve as an important lesson to us how to relate to the commandments in general. There certainly could hardly have been anyone who had performed more commandments during the previous 40 years since the Torah was given than Moses, who had taught all these commandments to the people. If he was so concerned as not to leave even a half a commandment unfulfilled this should be our inspiration to emulate him.
Perhaps this gives us a better insight into the true meaning of a comment by our sages according to which Moses became personally wealthy from the chips of the second set of Tablets which he had been told to fashion himself before coming up the mountain. The sages use the words פסל לך, "carve out for yourself" as meaning that the left-overs of this raw material became Moses' personal property and that we are speaking about a very precious kind of stone (compare Exodus 34,1 and the comment in Nedarim 38). A more ethically inspiring approach would be that God chose the word פסל, an allusion to פסולת, rejects, left-overs, to teach that even seemingly inconsequential commandments are to be rated highly. The true measure of Torah and mitzvah performance is not the attention we give the impressive commandments, the ones which command a high degree of visibility but the loving attention which we lavish on the apparently minor commandments, the ones frequently neglected as the person who performs them does not reap any recognition for them from his peers.
מזרחה שמש, "toward the rising sun.⁠" Our sages have said that anyone who kills a person has to flee eastward in the direction of the rising sun. Mortality was decreed upon man who was placed by God in Gan Eden which the Torah had described as east, i.e. מקדם. Exile is a reminder of this tragic first (disobedience) error committed by man. We also know that Kayin, who had slain his brother Hevel, was exiled in an easterly direction as he is reported subsequently to have settled in the land of Nod, east of Eden (Genesis 4,16).
אז יבדיל משה – אז לשון שירה כמו אז ישיר משה כי כששמעו שאמר הקב״ה ולארץ לא יכופר לדם כי אם בדם שופכו אמרו וכי מי שהרג בשוגג יהיה נהרג כיון שהגיד משה רפואתו של דבר לברוח לערי מקלט אז אמרו שירה והיינו דאמרי אינשי מי שאוכל התבשיל יודע טעמו כך משה כשהרג המצרי וברח ידע מה עונשן של הורגים לברוח.
מזרחה שמש – כל הרוצחין בורחין לשם אדם הראשון שקנס מיתה על בני העולם ברח למזרח שנ׳ וישכן מקדם לגן עדן וגו׳ קין ברח למזרח שנ׳ ויצא קין מלפני ה׳ וישב בארץ נוד קדמת עדן.
אז יבדיל משה שלש ערים, "then Moses set aside three cities, etc;⁠" the expression אז is usually reserved as introduction to a poem, a song; compare Exodus 15,1, so that its appearance here is somewhat puzzling. When the people had heard the legislation about the cities of refuge in Numbers 35,33, where the Torah decreed that blood spilled of a person who was innocent could never be atoned for by a payment of ransom, they were afraid that even if someone were to commit a killing unintentionally he would be subject to the death penalty; Moses reassured them that there was another method by which such a person could atone for his negligence in having caused the death of an innocent person, i.e. his being forced to reside in a city of refuge until the death of the High Priest at that time. When they heard this they broke out in a song of relief. This was remindful of the proverb that (only) if someone has tasted a dish does he really know what it tastes like. Moses, who had had cursed an Egyptian who had slain a Jew by using the holy name of the Lord, had been forced to flee and reside outside his homeland for close to 60 years. He therefore understood that this was a very harsh penalty.⁠1
מזרחה שמש, "on the east side facing the sun" All the murderers listed in the Bible fled eastward. Adam, whose penalty for eating from the tree of knowledge was supposed to be death, fled in that direction, seeing that he had caused the mortality of every human being. (Compare Genesis 3,24, "he took up residence east of gan eden). Kayin who had murdered his brother) settled also in the east as we know from Genesis 4,16.
1. [Our author clearly belongs to the school of thought that does not consider Moses as a hero for taking the law into his own hands. Ed.]
אז יבדיל משה שלש ערים – פי׳ ר״א ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית. וכתב הרמב״ן ואינו נכון אלא משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה ופתר להם בדברי תוכחה וכאשר סיים בתוכחותיו במה שעשו ואזהרות על ע״ז ועל ייחוד השם והשלים להם שישמרו חוקיו ומצותיו למען ייטב להם אז אמר נקים מצוה הבאה לידינו להבדיל שלש ערים ואח״כ קרא בקול גדול לכל ישראל שיהיו שם ואמר להם שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים וגומר כי פתח להם בביאור התורה. וחזר בכאן:
אז יבדיל משה שלש ערים, "Then Moses set aside three cities, etc.⁠" According to Ibn Ezra the Torah means that on the day that Moses set side these three cities he addressed the words of the covenant to the people.
Nachmanides writes that this is not correct, but that Moses assembled the whole nation (at the beginning of what is related in this Book) in order to explain the Torah to them, doing so in a spirit of admonition. When he concluded with his general admonitions, he warned them about specific sins, such as idolatry, the importance of remaining aware at all times of the uniqueness of the Creator. He concluded by exhorting them to observe the various statutes and general commandments of God in order to ensure their continuous well being, to ensure that Hashem would continue to shower His goodness upon them. Having done so, he invited the people to assist him in keeping the commandment of setting up cities of refuge. After that he proclaimed in a loud voice: שמע ישראל וגו', as we read at the beginning of chapter 5. He had commenced with explanatory comments of the Torah, and had similarly concluded with that theme [during the assembly reported in these 4 chapters. Ed.]
ספר שכבר הבדיל משה אז השלשה ערים שצוה השם יתעלה להבדיל מעבר הירדן מזרחה לנוס שם כל מכה נפש בשגגה בלא כוונה אשר אינו שונא לו מתמול שלשום שאם היה שונא לו אולי סבב הרוצח השגגה בכוונה שאם יקרה שיעבור שם השונא לו ינזק ובזה התנאי ימלט הרוצח בעיר מקלטו מיד גואל הדם אמנם אם הרג מזיד אף על פי שנס אל עיר מקלטו ישפטוהו הסנהדרין ויתנוהו ביד גואל הדם להמיתו כמו שהתבאר בפרשת מסעי והם בצר ורמות וגולן כמו שצוה השם יתעלה.
אז יבדיל משה וגו׳ – [י] סמך זה הענין בכאן לכוונה נפלאה והיא עצמה אשר בעבורה חתם בה הספר הד׳ כנזכר שם כי זרוז גדול והתראה עצומה היא אחרי כל האזהרות והיעודים התוריים החמורים להודיע ההבדל בעונשם אשר בין החוטא במזיד לחוטא בשוגג ובלא יודעים. והנה הדין הזה הוא סימן ועד גדול בדבר שהערים האלו אף על פי שהזמינם השם יתע׳ לנוס שמה כל מכה נפש הנה באמת אינן קולטות רק השוגג הגמור. אמנם המזיד בין שיש בו התראה או לא אינן קולטות אותו אבל מוסרין אותו ביד ב״ד או ביד גואל הדם. ודי ראיה ותוכחה עצומה לכל המותרין ועומדין כמה פעמים מפי התורה והנביאים על כל מצות התורה בהודעת הרעות הגדולות המעותדות לבא על עובריהן ומעתה אין תלונותיהן כי אם על עצמן כמו שכן עשה בפרשת מסעי וכאשר כתבנו שם והוא טעם נכבד וכונה נכונה. וגם מעשה זה היה הבטחה עצומה להם לכבשם הארץ שהרי בזולת המעשה הזה הוא פועל ריק שהרי אינן קולטות עד שיבדלו כלן כמו שדקדקו החכמים ז״ל מאומרו שש ערי מקלט תהיינה לכם מלמד שאינן קולטות אלא בהיותן כלן (מכות ט׳.) הנה שנתבאר סדר השלשה ענינים אשר אמרנו ראשונה בזה אחר זה עם החתימה בענין התקוה והתוחלת אל השבת הטובות אשר משני המינין אל קדמותן וההבטחה עליהן אשר אמרנו שאמר הנביא עליהם זאת אשיב אל לבי וגו׳. חלקי י״י אמרה נפשי וגו׳ (איכה ג׳:כ״ד) ובמדרש (דב״ר פ׳ ואתחנן) מאי דכתיב חלקי י״י אמרה נפשי על כן אוחיל לו. בשעה שחלק הקב״ה את עולמו לאומות העולם שנאמר בהנחל עליון גוים וגו׳ (דברים ל״ב:ח׳) כל אומה ואומה בחרה את אלהיה יש שבחרה לגבריאל ויש למיכאל ויש לשמש ולירח אבל ישראל לא בחר אלא להב״ה שנאמר כי יעקב בחר לו יה (תהלים קל״ה:ד׳) אמר הקב״ה אתם בחרתם אותי אני ג״כ אבחר בכם שנאמר כי חלק י״י עמו יעקב חבל נחלתו (דברים ל״ב:ט׳) וביום מתן תורה קרע הקב״ה את השמים רבי פנחס ורבי לוי בשם ר״ש בן לוי אמרו כשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים שנאמר אתה הראית לדעת וגו׳. אמר להם רואים אתם שאין אחר עמי מקבלים אתם עול מלכותי עליכם או אם תבקשו לכם אלוה כשם שבחרו כל האומות מן המלאכים המשמשים לפני בחרו לכם מהם אמר לו ואתא מרבבות קדש (דברים ל״ג:ב׳) אתה הוא אלהינו אתה הוא חלקנו בשביל כך אני מיחדת אלהותו ומקבלת עול מלכותו עלי שתי פעמים ביום ואומרת שמע ישראל י״י אלהינו י״י אחד. הנך רואה בעיניך כמה כלל המאמר הזה מכל הענינים אשר כתבנו בזה החלק ומקשר אותם יפה לפי הכוונה והוא מבואר בעצמו במעט מהעיון ועל המעיין לדרוש ולקבל שכר כי די במה שזכרנו לפי כוונתנו בזה החלק.
אז יבדיל משה נתן לב להיות חרד בדבר שיבדילם מפני שהבדל הערים הללו אינו דבר ההוה תמיד ולא יפול עליו לשון הוה. פי׳ אותו על המחשבה כמו אז ישיר משה אז ידבר יהושע וכבר הארכתי על זה בפרשה הקודמת בפסוק יירשום עיין שם:
ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדילו אותן שבארץ כנען. כדנפקא לן מקרא דתהיינה שש הערים האלה למקלט כדתניא בספרי והביאו רש״י ז״ל בפרשת מסעי:
בעבר הירדן מזרחה שמש באותו עבר שבמזרחו של ירדן. פירוש מלת מזרחה שמש הוא הבדל למלת בעבר הירדן שמפני שעבר הירדן יקרא בין אותו הצד שהוא לפאת מדבר כמו בעבר הירדן הואיל משה באר את התורה הזאת בין אותו הצד שהוא לצד א״י כמו הלא המה בעבר הירדן הוצרך הכתוב להבדל עבר הירדן האמור פה שהוא אותו הצד שהוא לפאת מדבר אשר הוא לפאת מזרח השמש לא הצד האחר שהוא לצד אשר הוא לפאת מבא השמש שכתוב בו הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבא השמש:
אז יבדיל משה וגו׳ עד ויקרא משה. זכר הכתוב שמרע״ה הבדיל בעבר הירדן באות׳ הארץ אשר הנחיל לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט המנש׳ שהם לצד מזרח הירדן. שלש ערים מאותם שש ערי מקלט שצוה השם יתברך שיהיו לישראל לנוס שמה כל רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת רוצה לומר בשגגה מבלתי שהיה שונא לו מתמול שלשום. וכבר פירשו רבותינו ז״ל בפ׳ קמא דמכות (דף ט׳) וסנהדרין פרק ט׳ מי הוא הרוצח שחייב מיתה בבית דין ומי הוא שחייב גלות.
אז יבדיל משה שלש ערים – אחר שסיים ההקדמה לבאור התורה הבדיל הערים, להראות לישראל מה נכבד ענין שמירת המצות, שהקפיד לקיים קצת מצות עשה.
אז יבדיל משה שלש ערים, after he had concluded with his introduction to the detailed discourse on the Torah. The reason why he set aside these cities at that time was to show the Israelites how the observance and carrying out of God’s commandments is of such supreme importance, and that he, though about to depart the earth, wanted to perform at least this commandment, the observance of which is linked to the land of Israel.
אז נתן על לבו וכו׳. פירוש, האי ״אז יבדיל״ שהוא לשון עתיד, פירושו אז נתן אל לבו להיות חרד בדבר להבדיל, וכן עשה. והשתא יתפרש שפיר ״יבדיל״, שנאמר על מחשבתו. ועיין בפרשת בשלח אצל ״[אז] ישיר״ (שמות טו, א):
אף על גב שאינם קולטות. כמו שכתב רש״י בפרשת מסעי (במדבר לה, יג), עיין שם:
באותו עבר שבמזרחו של ירדן. פירוש, שאין ״במזרחה שמש״ מלתא בפני עצמו, ורוצה לומר במזרח שמש של עולם, דלא היה זה במזרח של עולם, אלא פירושו שיש שני עברים לירדן, ואמר באותו שהוא במזרח של ירדן היה זה:
לפי שהוא דבוק וכו׳. פירוש, כל מקום ״מזרחה״ הוא בקמץ, לפי שהוא מורה על רוח מזרחית, וכאן לפי שהוא דבוק אל ״שמש״, כלומר זריחת השמש, הרי״ש בשו״א, והוא נקרא ׳חטף׳, שחוטפין קריאתה, ורצה לומר זריחה של שמש:
אז יבדיל משה שלש ערים – בקישור פסוק זה עם הענין הקודם יצאו המפרשים ללקוט ולא מצאו ביאור מספיק, ומהו לשון אז ועתה הטה אזנך ושמע כי מצינו שהאדם מתחיל במצוה אע״פ שאינה יכולה לבא לידי גמר על ידו מ״מ מצוה שבאה לידו חייב לקיימה (מכות י.) כמו שמצינו בדוד שאמר לשלמה בנו והנה בעניי הכינותי לבית ה׳ זהב וגו׳ (דברי הימים א כ״ב:י״ד), אע״פ שידע שהוא אינו יכול לגמור המצוה כי לא הורשה לבנות הבית, מ״מ התחיל במצוה אע״פ שידע באמת שלא תהיה במלואה וטובה כ״א ע״י בנו. דרך משל איש זקן הנוטע אילן לאתרוג של מצוה אע״פ שהוא יודע באמת שלא יוכל לבא לידי מצוה זו מ״מ בניו יכולין לבא לידי קיומה, וכן ענינים רבים נמצאו על זה האופן. וע״ז נאמר בפסוק הקודם ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך. ר״ל שאם תבא לידך איזו מצוה תקיימה היום לאלתר אע״פ שאין טובה נגמר ונראה לאלתר כי אם בזמן שבניך אחריך יגמרו המצוה, מ״מ תעשה המצוה היום לאלתר בין שייטב לך ר״ל שבידך לגומרה, בין שייטב לבניך אחריך כי אין בידך לגומרה, ולכן נקט לבניך אחריך מלת אחריך מיותר ולדברינו אתי שפיר. וע״ז נאמר אז יבדיל משה שלש ערים אע״פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן ג׳ בארץ מ״מ אמר משה מצוה שבאה לידי אקיימנה. וזהו לשון אז כשלמד את ישראל ענין זה בפסוק הקודם מיד עשה הוא הלכה למעשה בכיוצא בו כדי שממנו יראו וכן יעשו בכל התורה ומצותיה, וע״ז נאמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל שיעשו בכיוצא בזה בכל מצות התורה. ורמז עוד לאמרו רז״ל (אבות ד׳:י״ח) הוי גולה למקום תורה כי כמו שערי מקלט קולטין ונס אל ערים האלה וחי. כך בתורה ומצותיה נאמר (ויקרא י״ח:ה׳) וחי בהם.
עשרת הדברות הללו נשתנו בכמה מקומות מן אותן שבפרשת יתרו, והביאור לכולם תמצא למעלה פרשת יתרו.
נתן לב להיות חרד לדבר כו׳. רצונו לתרץ, אז הוא פירושו מיד, ולשון יבדיל משמע לעתיד. משום הכי פי׳ על מחשבת הלב. והרא״ם פי׳ שהבדל ערים אלו אינו דבר ההוה תמיד, ולא יפול עליו ל׳ הוה, לכן פירשו על המחשבה, רצונו לומר, היה במחשבתו תמיד להבדיל עד שהבדיל:
באותו עבר כו׳. פירוש, מפני שעבר הירדן יקרא הצד לצד מזרח וגם הפאה של צד ארץ ישראל, לכן אמר הכתוב מזרחה שמש, להודיע איזה עבר הירדן הוא, ושאינו הפיאה של צד ארץ ישראל מבוא השמש:
נקודה רי״ש בחטף. רצונו לומר בשו״א הנקראת חטף:
He gave thought in his heart to be concerned about the matter, etc. Rashi is answering the question: The word אז (then) means immediately. Yet the word יבדיל (set aside) is in the future tense. Therefore, Rashi explains that it refers to his intentions [I.e., Moshe intended then to set the cities aside in the future]. But Re"m). explains: Setting aside these cities is not an ongoing action, thus the present tense does not apply to it. Therefore Rashi explains that it refers to his intentions. In other words, Moshe constantly had in mind to set aside these cities until they were actually set aside.
On that side which is, etc. Rashi is explaining: "Across the Yardein" may refer to the eastern side [of the Yardein] or to [the western side of the Yardein, ie.,] the side of the Land of Israel. Therefore the verse says, "where the sun rises,⁠" to let us know which side of the Yardein it refers to, and that it is not the [western] side of the Land of Israel where the sun sets.
The letter reish is vocalized with a chataf. I.e., it is vocalized with a sheva, which is called a chataf.
אז יבדיל משה – למה הפסיק דברי משה שהן מחוברין יחד זה אחר זה וכתב זה המעשה בינתים, אלא לפי שהאריך בדבריהם עד עכשיו ועתה מתחיל לפרש המצות, האיך ביאר את התורה הזאת, והוא צריך לומר בשופטים ובשוטרים שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר ה׳ אלהיך נותן לך, ואם ירחיב לעתיד לבא ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה, ועל שלש ערים שצוה לו הקב״ה באלה מסעי לעשות בעבר הירדן לא הזכיר שם ולא צוה משה לישראל, לכך כתוב כאן כי משה הבדילם, ולכן לא צוה לישראל. והנה אעפ״י שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, שנאמר שש ערי מקלט תהיינה (במדבר ל״ה י״ג), אמר משה מצוה הבאה לידי אקיימנה:
בעבר הירדן מזרחה שמש – באותו עבר שבמזרחו של ירדן:
אז יבדיל – בדברים האמורים לעיל, הביא משה לתודעת העם את טיב הקשר שלהם אל ה׳ ואל תורתו, והזהיר אותם שירושתם את הארץ תלויה בכך שיקיימו את התורה. מיד לאחר מכן הוא התחיל לקיים את מצוות הבדלת ערי מקלט.
מצווה זו תהיה מוטלת על ישראל בחלוקת הארץ (במדבר לה, י). כאן קיים אותה משה באופן חלקי, עד כמה שניתן היה לקיימה בעבר הירדן; זאת, אף על פי שהערים שהוא הבדיל לערי מקלט לא יקלטו למעשה עד שהמצווה תושלם בארץ שממערב לירדן, כמו שכבר ציינו בפירושנו לבמדבר (לה, יג).
חשיבותה היסודית של מצוות ערי מקלט כבר נתבארה בפירושנו שם, ולפי אותו ביאור נוכל להבין את הקשר שבין תיאור הבדלת ערי מקלט לבין התוכחות שקדמו לה. שכן קביעת ערי מקלט במסגרת חלוקת הארץ, נותנת ביטוי טופוגרפי גלוי לעקרון היסוד של בריאת האדם בצלם אלוקים. עיקרון זה מצטרף לעיקרון שנקבע בפסוקים הקודמים – הווי אומר עקרון אחדות ה׳ ואישיותו שאינה נתפסת על ידי החושים. שני עקרונות האלה הם היסוד המוצק של כל היהדות.
אז יבדיל – עיין שמות טו, א.
אז יבדיל משה – מלת אז מציין עמ״ש ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא, שעד היום ההוא לא התיאש עדיין שע״י תפלה תשוב הגזרה וע״כ לא הכין ערי מקלט אחר שלא היו קולטות עד שהופרשו כולם חשב שיפריש אותם אחר כבוש וחלוק וכן לא היה בדעתו עוד לסדר להם כל משנה תורה, באשר קוה שיחיה ויודיעם כל דבר בעתו, אבל אחר שא״ל ה׳ רב לך, אז בעת ההיא הכין א״ע ללכת בדרך עולם, והקדים להפריש ג׳ ערי מקלט לקיים המצוה בעצמו:
אז יבדיל משה1 וגו׳: בעת שהיה משה עסוק ללמד בישראל ׳חק ומשפט׳, היינו תורת העיון להוציא הלכות חדשות למעשה2, עשה פעולה שבזה ימצאו חפץ בתורת העיון3. ומשום הכי נסמך לזה המעשה (פסוק מ״ד) ״וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל״ אשר אין לו ענין כאן4 לפי הנראה5, אבל יבואר שם6 ע״פ סוגית הגמרא (יומא עב,ב) דפירוש ״אשר שם משה״ היינו כח העיון והחידוש. ומעתה יבואר7 כי המעשה שנזדרז משה להבדיל ערים בעבר הירדן, וידוע שאין קולטות עד שיבחרו שלש ערים שבארץ ישראל, ומ״מ הזדרז משה להבדילם8 כדי להורות להזדרז לעיון הלכה חדשה טרם הגיע המעשה לידינו9, משום שבזה בטוח יותר שתצא נקיה משגגה, מאשר יכריח הענין להוציא ההוראה בשעה שאירע המעשה.
[הרחב דבר: וירמיהו הנביא הוכיח לחכמי דורו על שלא שמו לב לעיין בהלכות טרם הגיע מעשה לידם, וסמכו עצמם כי בבוא מעשה לידם אז יחקרו. ועל זה אמר (ירמיהו ב,כד) ״פרה למוד מדבר, באות נפשה שאפה רוח, תאנתה מי ישיבנה, כל מבקשיה לא ייעפו, בחדשה ימצאונה״. ותרגם יונתן ״כערודא וכו׳ כן כנשתא דישראל מרדת וטעת מן אורייתא, ולא צביא למיתב נביא אמר לה כל בעהא דאורייתי לא ישתלהון, בזמנה ישכחונה״. פירוש, שתלמידי חכמים לא נתייגעו בתורה, על כן בבוא מעשה לידם טעו, ולא רצו לחזור כשבא גדול מהם10 להשיב ההוראה. ומה גרם להם שטעו, אמר הנביא (ירמיה), משום דכל מבקשי התורה לא נתייגעו תחילה, וכסבורים אשר ״בחדשה״ – היינו בזמן שיחודש המעשה, ״ימצאונה״ – היינו ימצאו יסודות ההוראה, ואין צורך להתייגע טרם בוא המעשה.
ומה שהוכיחם ירמיה כל זה בשעת החורבן, משום דעיקר חורבן בית המקדש היה תלוי בכח מלחמתה של תורה בישראל, כמו שיבואר בחיבורי ׳רנה של תורה׳ באורך, כאשר יגזור האל בחיים. וכבר הוכחנו בקדמת העמק שאלה חלק ג׳, אשר גם קהלת הזהיר על זה במקרא (קהלת יב,יב) ״ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ״, דפירושו, אשר הזהיר ל׳בני׳ שהוא תלמיד חכם11 כמו שכתבתי בספר בראשית (מה,טז)12, לעשות ספרים אין קץ מדברים מחודשים בשעת למודם13. וכבר עשו כן נביאים הראשונים, כמו שכתב הרמב״ם בהקדמת חיבורו הגדול14. וכבר ביארנו בספר שמות (לד,כז) שכן פירוש דבר ה׳ למשה ״כתב לך את הדברים האלה״, לפי פירוש הגמרא נדרים (לח,א)15, יע״ש.]
וכך הזדרז משה רבינו להכין שלש ערים, שנצרך גם כן עיון והשגחה שיהיה ע״פ ההלכות המבוארות במסכת מכות פרק ב׳, ולא בנקל היה למצוא ערים המסוגלות לזה, כמו שכתבתי בספר במדבר (לה,י)16, ומזה נלמוד לעיון הלכה. וע״פ דברינו תובן דרשת חז״ל על המקרא הסמוך.
1. מה פשר הסמיכות לנושאים שבפסוקים הקודמים, ומהו ״אז״, ומדוע דוקא ״אז״.
2. וכפי שמוזכר לעיל (פסוק א׳ ובהמשך הפרק).
3. כפי שמסביר רבינו מיד.
4. לפרשת ערי מקלט.
5. לא מצאנו טיפול בבעיה זו אצל הראשונים, רק ברבינו בחיי הביא מדרש, וז״ל: ובמדרש ״וזאת התורה״ – מוסף על ערי מקלט, מה ערי מקלט מצילות מן המיתה אף התורה כן, ולא עוד אלא שהיא מצלת יותר מערי מקלט...
6. בפסוק מ״ד. עיי״ש בדברי רבינו באריכות.
7. מה פשר הסמיכות לנושאים שבפסוקים הקודמים, ומהו ״אז״, ומדוע דוקא ״אז״.
8. ורש״י בעקבות חז״ל (מכות י,א) כתב: אמר משה, מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה. רבינו נותן הסבר אחר.
9. כמו במקרה של הבדלת ערי מקלט.
10. זהו ״נביא״ שכתב יונתן.
11. המשמעות של ׳בן׳ – תלמיד חכם.
12. בהרחב דבר.
13. עוד לפני שהגיע הדיון לידי מעשה.
14. בקטע המתחיל ׳וכאשר מת יהושע בן נון׳: ואחרי כן לימדו הזקנים ההם מה שקבלו מפי יהושע אל הנביאים ע״ה, והנביאים לימדו זה לזה. ואין זמן שלא היתה בו התבוננות וחידוש העניינים, והיו חכמי כל דור משימים דברי הקודמים עיקר והיו לומדים מהם ומחדשים עניינים...
15. לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר ״כתב לך פסל לך״... ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל... אלא פלפולא בעלמא.
16. על הפסוק ״כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען, והקריתם לכם ערים ערי מקלט״.
אז יבדיל – אז, טרם יפרד בני ישראל מעליו לשוב לאהליהם אחר ששמעו דברי תוכחות אלה, הכריז משה שהבדיל ג׳ ערי מקלט.
אז יבדיל – ״אז״ עם עבר בלתי נשלם, כמו שמות ט״ו:א׳. נראה שההבדלה נעשתה רק בצורת צווי אל יהושע. ההבדלה בפועל לא התקיימה אלא אחרי כן, עם כיבוש עבר הירדן המערבי, מן הטעם שיתבאר להלן י״ט:א׳ . בפירושנו.
עבר הירדן – כאן יש הכרח להשלים בהדיא ״מזרחה שמש״, ראה למעלה א׳:א׳ בפירושנו. במקום הביטוי השלם ״מזרחה שמש״ או ״מזרח שמש״ (פסוק מ״ז) או ״מזרח השמש״ (במדבר כ״א:י״א) כתוב הרבה פעמים בקיצור ״מזרחה״.
מזרחה שמש – דרש רבי שמלאי, מאי דכתיב אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש, אמר ליה הקב״ה למשה הזרח שמש לרוצחים, ואיכא דאמרי הזרחת שמש לרוצחים1. (מכות י׳.)
1. מדייק המלות הנוספות מזרחה שמש כי בפ׳ מסעי בעת שצוה ה׳ את משה להזמין ערי מקלט אמר לו רק, מעבר לירדן ולא סיים מזרחה שמש. ובבאור הלשון הזרח שמש פירש״י הזרח השמש לרוצחים להכין להם חיותם כגון מילי טובא דאמרינן בגמרא לעיל, עכ״ל. ורומז למ״ש דערי מקלט מושיבין אותן במקום מים ושווקים ועוד מצרכי החיים כדי שימצא הגולה לשם כל צרכיו, וכן עושין אותן במצב כזה שלא תהא רגל גואל הדם מצויה שם, וכפי שיבא לפנינו, אבל כבר הקשה מהרש״א על פי׳ זה, דכל זה ילפינן מפסוקים שונים כמבואר בפ׳ מסעי וכאן בסמוך, ולבד זה אין זה מכוון יפה בלשון זריחת השמש.

ולכן נראה דהכונה דקודם שצוה הקב״ה למשה להבדיל ערים לערי מקלט הקדים לבאר לו תכלית ענין זה בלשון הזרח שמש לרוצחים, והיינו שהוא להציל נפשותם ממות ע״י גואלי הדם, ומליצת זריחת השמש מוסבת לכונת הקיום בחיים, כי המיתה תומלץ בהעדר ראיית השמש, כמו נפל אשת בל חזו שמש (תהלים נ״ח) וכן בקהלת ו׳ גם שמש לא ראה, עד אשר לא תחשך השמש, החיים המהלכים תחת השמש (שם ד׳) וכן יתפרש סמיכות הלשונות בפ׳ וישלח ותנצל נפשי ויזרח לו השמש, והענין מבואר. והלשון הזרח והזרחת הכונה אחת היא, רק ללשון ראשון אמר הקב״ה זה קודם שהבדיל ובלשון צווי, וללשון שני לאחר שהבדיל ובתור הודאה והסכמה, וכפירש״י שאמר לו יפה עשית.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144