×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יד) וְאֹתִ֞יא צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֔ם חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִ֑ים לַעֲשֹׂתְכֶ֣ם אֹתָ֔ם בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃
Hashem commanded me at that time to teach you statutes and ordinances, that you might do them in the land where you pass to possess it.
א. וְאֹתִ֞י =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3 (בטעם גרשיים)
• דפוסים וקורן=וְאֹתִ֗י (בטעם רביע)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר׳ בחיירלב״גמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וְיָתִי פַּקֵּיד יְיָ בְּעִדָּנָא הַהוּא לְאַלָּפָא יָתְכוֹן קְיָמִין וְדִינִין לְמֶעֱבַדְכוֹן יָתְהוֹן בְּאַרְעָא דְּאַתּוּן עָבְרִין לְתַמָּן לְמֵירְתַהּ.
And the Lord commanded me at that time to teach you statutes and judgments for you to perform in the land where you pass over to possess it.
ויתי פקד ממריה די״י בשעתה ההיא למלפה יתכון קיימין וסדרי דינין די תעבדון יתהוןא בארעא די אתון עברין לתמן למירתב יתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די תעבדון יתהון״) גם נוסח חילופי: ״למעבד יתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״למירות״.
ויתי פקיד י״י בעידנא ההיא למלפא יתכון קיימין ודינין למעבדכון יתהון בארעא דאתון עברין לתמן למירת⁠(א){ה}
And the Lord commanded me at that time to teach you the statutes and judgments, that yon may do them in the land which you pass over to possess.
וַאַמַרַנִי פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ בִּאַן אֻעַלִמַכֻּם רֻסֻומַא וַאַחכַּאמַא אעמַלֻוהַא פִי אלּבַּלַדִ אלּדִ׳י אַנתֻם גַּאאִזֻוןַ אִלַיְהִ לִתַּחֻוזֻוהֻ
ופקד עלי, באותו הזמן, בזה שאלמד אתכם חקים ומשפטים, עשו אותם בארץ אשר אתם עוברים אליה, להאחז בה.
ואתי צוה – תורה שבעל פה.
ואתי צוה י"י ללמד אתכם AND HASHEM COMMANDED ME TO TEACH YOU – the Oral Law.
פס׳: ואותי צוה ה׳ – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה:
אואותי צוה – מלבדב עשרת הדברים.
א. לפי עדות רוזין, בשתי הנוסחאות בכ״י ברסלאו, הביאור לפסוק ט״ז קודם לביאור לפסוק י״ד.
ב. כן נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳: ״ללמד״.
ואותי צוה ME THE LORD COMMANDED [TO TEACH YOU LAWS]: other than the Decalogue.⁠1
1. Rashbam’s comment is pointedly opposed to that of Rashi. According to Rashi, this verse refers to God teaching Moses the Oral Torah. (See similarly Ned. 37a.) Rashbam feels that this is not the simplest explanation. In verse 13, Moses says that God taught the Israelites the Decalogue. In this verse, according to Rashbam, Moses says that he was taught further laws by God. Rashbam is following the tradition that the Israelites heard the Decalogue when they stood at the foot of Mount Sinai, but they learned the other laws of the Torah later from Moses.
Like Rashbam, see Ibn Ezra, but with a small difference. Ibn Ezra writes that our verse means that Moses was taught all the miṣvot at Mount Sinai. Rashbam does not say that here, and would not support that claim. See, e.g., his commentary to Leviticus 25:1, and note 1 there.
Rashbam reiterates this point in his commentary below to 5:27.
וטעם ואותי צוה י״י – כי בסיני צוה השם למשה כל החקים וכל המשפטים, רק הגידם לישראל בשנה השנית, ופעם אחרת בשנת הארבעים.
[COMMANDED ME AT THAT TIME.] For God told Moses all the statutes and ordinances at Sinai. However, Moses related them to Israel in the second year1 and again in the fortieth year.⁠2
1. That is, from the time of the revelation at Sinai until they sent out the spies to Canaan in the second year.
2. Deut. 1:5.
ואותי צוה ה׳ וגו׳ ללמד אתכם חקים ומשפטים – אלו שאר מצות התורה שנצטוה בהם בסיני, מלבד עשרת הדברות שבלוחות. דרשו רז״ל, ואותי צוה ה׳, זו תורה שבעל פה.
לעשותכם אותם בארץ – לא שאינן חובת הגוף בכל מקום, אלא ללמד שעיקר עשית המצות בארץ, כי הם משפט אלהי הארץ.
ואותי צוה ה' בעת ההיא..ללמד אתכם חקים ומשפטים, "and the Lord commanded me at that time to teach you statutes, social laws, etc.⁠" These are the other commandments of the Torah, the ones in addition to the Ten Commandments which were commanded at Mount Sinai (Ibn Ezra). Rashi understands the words ואותי צוה as referring to the oral Torah.
לעשותכם אותם בארץ, "for you to perform in the land, etc.⁠" This does not mean that these commandments are not a personal obligation anywhere in the world. It means that the principal purpose of all the commandments is that they be performed in the Holy Land.
ואותי צוה י״י בעת ההיא ללמד אתכם וגו׳ – הנה רמז בזה מה שנאמר שם למשה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ויתר המצות שנאמרו שם למשה אשר קצתם אינם נוהגות אלא בארץ.
ואותי צוה י״י תורה שבעל פה. אע״פ שהנראה מפשט הכתוב הוא על שאר המצות הכתובות בתורה חוץ מי׳ הדברים כמו שכתב החכם רבי׳ אברהם בן עזרא בפירושו והסכים גם הרמב״ן ז״ל בפירושו מ״מ מלת בעת ההיא עומד לנגדם כי שאר המצות והחוקים לא צוה אותם למשה בעת ההיא המורה על מעמד הר סיני רק במ׳ יום שעמד בהר אח׳ מעמד הר סיני ולפיכך הוכרח רש״י לפר׳ ואותי צוה י״י תורה שבעל פה שפירש לו כל עשרת הדבר׳ שנאמרו בעת ההיא כללותיהן ופרטותיהן ואת כל המצות הנכללין בהן:
ואמנם שאר המצות עם היות שלא שמעתם אותם באזניכם. הנה השם יתברך צוה אותי בעת ההיא ללמד אתכם שאר החקים והמשפטים שתעשו אותם בארץ הזאת אשר אתם עוברים שמה לרשתה. ואמר זה להגיד שאותם הדברו׳ שהם שמעו היו מקיפים וכוללים כל מצות התורה ושהחקים והמשפטים אשר שמע מרע״ה מבלתם היה כדי ללמדם אותם עם היותם כבר נכללים בי׳ הדברות אשר שמעו. אע״פ שהם לא הכירום בפרטיותיהם ובשלמותם ולכן הוצרך ללמדם. וזה כלו ממה שיורה היות המצוה אליו מיוחסות יתברך. כפי מה שצוה השם יתברך ואינם מלבו כי זה הוא אשר רצה לבאר פה:
ואותי צוה ללמד אתכם תורה שבעל פה. נראה לי, דדייק מדכתיב ״ואותי צוה ללמד אתכם״, והוי ליה למכתב ׳ואותי צוה חקים ומשפטים ליתן לפניכם׳, כדכתיב למעלה בקרא (ראו פסוק ח) ״ככל התורה אשר אנכי נותן לפניכם״, ומדכתיב ״ללמד אתכם״, שמע מינה דקאי על התורה שבעל פה, ששייך בה למוד, ובתורה שבכתב שייך נתינה, לפי שאפשר תורה שבכתב – אחר שהיא כתובה לפני האדם – ללמוד אותה מעצמו, ושייך בה נתינה:
בעת הַהִוא: ההוא כתי׳ בוי״ו וקרי בחירק בכל ספרי׳ כ״י מדוייקים, וגם בדפוס ישן. ועיין מ״ש1 בפ׳ דברים. [הַהִוא].
1. מ״ש: מ״ש דב׳ א יח (׳בעת ההוא׳).
תורה שבעל פה. דקשה לי׳, דואותי צוה ודאי קאי אלעיל מיניה אויגד לכם וגו׳ עשרת הדברים, דמשמע באותו זמן צוה ה׳ את משה ללמד את ישראל, והא באותו זמן לא נצטוו אלא בי׳ דברות, ואי אעשרת הדברים קאי, מאי ללמד אתכם חקים ומשפטים דקאמר. אלא ודאי קאי אתורה שבע״פ שבעשרת הדברות, דהיינו כללותיהן ופרטותיהן ואת כל המצות הנכללות בהן: הגור אריה פי׳ דכתיב ללמד, דתורה שבכתב שייך לומר בה נתינה, דמאחר שהיא כתובה לפני האדם יוכל ללמוד אותה מעצמה:
This refers to the Oral Law. Rashi is answering the question: "[Adonoy] commanded me,⁠" definitely refers to the previous verse, "He told you His covenant ... the ten statements.⁠" But if the Almighty commanded Moshe to teach the Jewish People at that time (when they had only been commanded the ten statements), then what is "statutes and laws" referring to? Rather, it must refer to the Oral Law that accompanied the ten statements, which includes their general rules, particular details, and all the mitzvos contained in them. Gur Aryeh explains: [Rashi says, "the Oral Law,⁠"] because it is written, "to teach.⁠" For regarding the Written Law, the word, "give,⁠" would be more appropriate. Since it is written, a person is able to learn it by himself [without being taught].
ואתי צוה ה׳ – ושאר המצות שצוה ה׳ מלבד עשרת הדברים, לא אמרם לכם בפומבי כי יראתם מפני האש, כמו שיספר להלן (ה׳ כ״ב), אבל צוה אותי ללמד אתכם, כי כבר אני נאמן לנביא לה׳ במה שראיתם, כמו שאמר וגם בך יאמינו לעולם:
אותי צוה – תורה שבע״פ (רש״י), אע״פ שהנראה מפשט הכתוב הוא על שאר המצות הכתובות בתורה חוץ מעשרת הדברים (כמ״ש הראב״ע והרמב״ן) מ״מ מלת בעת ההיא המורה על מעמד הר סיני, עומדת לנגדם, כי שאר המצות והחקי׳ לא צוה אותם למשה בעת ההיא המור׳ על מעמד הר סיני, רק בארבעים יום שעמד בהר אחר מעמד הר סיני, לכן פירש״י ואותי צוה על התורה שבע״פ. שפי׳ לו כל עשרת הדברים שנאמרו בעת ההיא כללותיהן ופרטותיהן ואת כל המצות הנכללים בהם (רא״ם) ויש בלשון צוה ממשמעות הפירוש והביאור כמ״ש בואתנה לך התורה והמצוה (ס״פ משפטים).
ואתי צוה וגו׳ ההשלמה של עקרונות אלה, החוקים והמשפטים שבהם הם מתממשים, נמסרו לכם על ידי.
לעשתכ֣ם את֔ם בא֕רץ, כדוגמת ״לעש֣ות כ֔ן בק֣רב הא֔רץ״ (לעיל פסוק ה). בתיקון סופרים של ר׳ שלמה דובנא הובאה הערה מבעל אור תורה המבארת את משמעותם של טעמי מקרא אלה. מאחר שמהם נראה שעיקרו של פסוק ה׳ מסתיים ב״לעשות כן״, ושעיקרו של פסוקנו מסתיים ב״לעשתכם אתם״, ואילו ״בקרב הארץ״ (פסוק ה) ו״בארץ״ (כאן) אינם אלא תוספות מיוחדות. משמעות אופן קריאה זה היא כך: חובת קיום המצוות היא מוחלטת ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. אך לצורך מילויו המושלם של תפקידנו ניתנה לנו הארץ, כדי שנשלים את ייעודנו כעם התורה על האדמה הלאומית שלנו.
ואותי צוה ה׳ – ואז במעמד ההוא עשה אותי לשליח תורה ללמד אתכם חקים ומשפטים, שאז צוה למשה במעמד כל ישראל שהוא ילמד להם כל דברי התורה, ואף מצות התלויות בארץ שמהם לא בא רמז בעשרת הדברות ששם לא באו רק מצות שהם חובת הגוף צוה שאני אהיה השליח מאתו ללמד אתכם וז״ש לעשותכם אותם בארץ:
ואותי צוה ה׳ בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים: עוד בעת לוחות הראשונות1 פירש הקב״ה לי דקדוקי תורה שבע״פ ללמד אתכם – שהם ׳חוקים ומשפטים׳ – וכדאיתא בירושלמי עבודה זרה (פ״ב, ה״ז) על זה המקרא ׳יש דברים שאמר לי ביני לבין עצמי, ויש דברים שאמר לי לומר לבניו׳. וביאר משה רבינו שאז היתה התכלית ״לעשותכם אותם״, דקדוק2 זו התיבה – ׳לעשות אתכם אותם׳, היינו ׳עמם׳3, כמו שביארנו כיוצא בזה4 בספר ויקרא (יז,ה)5 ולעיל (א,טו)6.
והביאור על זה, דכבר נתבאר בספר שמות (לד,א) דהבדל שבין לוחות ראשונות לשניות, דבראשונות לא ניתן כח החידוש כלל, אלא מה ששמע משה הלכות ידע מקורם בתורה שבכתב ע״פ חוקים ומשפטים, אבל לא ידע לחדש בעצמו אלא בדימוי מילתא למילתא ולא בחידוש הפלפול. משא״כ בשניות ניתן הכח לחדש הלכות בכל דור, והיינו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ופירש משה שמה שנצטוה אז7 ללמד לישראל הלכות המקובלות עם החוקים והמשפטים שבהם, אע״ג שלא בא זה הלימוד כדי שיהיו יכולים לחדש דבר ולעשות כן מעצמם, מ״מ היתה התועלת כדי ״לעשות אתכם״8 ע״י זה9, וכדאיתא בסנהדרין (צט,ב) שהמלמד את בן חבירו תורה הרי זה כאילו עשאו, שבידיעת10 פלפול התלמוד משיג האדם צורה אחרת ומעלת הנפש יותר מאשר היה יודע ההלכות לבד.
והנה בא משה להודיע מה שהיה אז, אע״ג שאינו נוגע לענין לפי הנראה, שהרי עתה11 הם מצווים על זה הלימוד כדי לעשות מעצמם כן12, מ״מ בא בזו הידיעה לגוף הפרשה13. באשר נראה שבא להזהיר בכאן14 על עבודה זרה בכל אופנים שאפשר כמו שיבואר, וכל זה נמשך לתחילת הפרשה שמזהיר לתלמידי חכמים העוסקים ב׳חוקים ומשפטים׳15 ביחוד (פסוק ט׳) ״רק השמר לך ושמור נפשך מאד״, ומבואר מזה16 שהתלמיד חכם עלול לבוא גם להשחתת עבודה זרה יותר משארי אנשים, וכאשר באמת כן היה, דראשי המביאים עבודה זרה ומחטיאים לכל ישראל היו ירבעם אחאב ומנשה שהיו תלמידי חכמים גדולים, כדאיתא בפרק חלק 17. ואמרו עוד בסוכה (נב,א): ״ואת הצפוני ארחיק מעליכם״ (יואל ב,כ) – זה יצר הרע וכו׳, ״את פניו אל הים הקדמוני״ – שנתן עיניו במקדש ראשון וכו׳, ״כי הגדיל לעשות״, אמר אביי, ובתלמידי חכמים יותר מכולם וכו׳, אתא ההוא סבא תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ובקינות אמר המקונן (איכה א,ט) ״ראה ה׳ את עניי כי הגדיל אויב״, וביארנו להלן (כח,נט) בשם המדרש שהכוונה שבתלמידי חכמים שלט היצר הרע ביותר. והדעת נותנת כך, באשר שתלמיד חכם בחכמתו מוצא דרכים להורות היתר, ולהפך דברי אלהים חיים לדעתו {ומטעה את הדעת אשר עוד הוא מצוה. וזהו פירוש הגמרא סוכה (שם) ׳זה יצה״ר שנקרא צפוני׳, פירוש, לא יצה״ר המצוי בהמון, שהוא לילך נגד התורה ע״פ התאוה, שהוא יצה״ר הגלוי לכל, אלא יצה״ר שמטעה את הדעת לחשוב שהוא מצוה, וא״כ נקרא ׳צפוני׳18, ומשום הכי יצרו גדול מחבירו}, וזה לא שייך בעם-הארץ, כי אם לתור אחרי עבודה זרה בשאט נפש, וזה אינו מצוי כל כך. שנית, דתלמיד חכם שחוטא נמשכים אחריו הרבה, וגם יש בכוחו להמשיך אחריו ולהוסיף לקח לבבם לדעתו ורצונו, משא״כ עם הארץ. על כן הזהיר משה רבינו19 לתלמידי חכמים ביותר על השחתת עבודה זרה, והראה להם ציור מתן תורה, שלכן ניתנה תורה באימה וביראה ברתת ובזיעה כדי שלא יהיו התלמידי חכמים נכשלים ומכשילים.
ומעתה תפול שאלה על זה, הרי עיקר ציווי לפלפולה של תורה ללמד לישראל היה בלוחות השניות20, ומשם הגיעו לציווי שבערבות מואב, וכל הפחדים האלה21 שבעת מתן תורה היו בשביל לוחות הראשונות שלא היה בכח ישראל להיות מפולפלים, וא״כ למאי נצרך הכנה רבה זו בעת לוחות הראשונות. על זה השיב משה22, דגם בלוחות הראשונות נצטוה ללמד חוקים ומשפטים ולעשות אותם על ידי זה כבריה חדשה23, אלא שלא היו יכולין להוסיף לקח כמו בלוחות השניות, משום הכי נצרך הקב״ה לתת יראתו על פניהם שלא ישחיתו.
[הרחב דבר: וראוי לדעת, שכמו בחורבן בית ראשון שהיה עיקרו בשביל עבודת כוכבים, כמבואר בפרשת נצבים וביומא (ט,ב)24, היו ראשי המחטיאים גדולי תורה25, כך חורבן בית שני שהגיע ע״י שנאת חנם26, ועיקרו היה אהבת ממון יותר מדאי, כדתניא בתוספתא שלהי מנחות (פרק י״ג)27, ומזה הגיעו לשפיכות דמים בהיתר, כמו שביארנו בספר במדבר סוף פרק ל״ה28, היו גם כן עיקר המחטיאים את הרבים תלמידי חכמים גדולי תורה, שעליהם צווחה התורה בשירת האזינו (להלן לב,ו) ״עם נבל ולא חכם״, וכאשר יבואר שם. והוא מטעמים שכתבנו29. ובסוכה שם (נב,א) איתא: ״סופו אל הים האחרון״ – שנתן עיניו במקדש שני וכו׳, וגם על זה כתיב ״כי הגדיל לעשות״ – ובתלמידי חכמים יותר מכולם. אמנם משה רבינו הזהיר על עבודת כוכבים ביותר30, באשר שאז שלט זה היצר הרע ביותר. וכד דייקינן, שני החטאים הללו31, אע״ג שנראים לנו שהם רחוקים זה מזה הרבה, באמת ממקור אחד יוצאים בדבר הנראה שהוא מביא לידי פרנסה בריוח, כאשר יבואר לפנינו שזה היה החשק לעבוד עבודת כוכבים בבית ראשון, וזו היתה אהבת הבצע בבית שני. ועדיין הוא מרקד בינינו.]
1. זהו ״בעת ההיא״.
2. משמעות המלה ״לעשותכם״.
3. כלומר, ״לעשות אתכם עמם״. ועיין בהמשך משמעות הענין.
4. ״אותם״ = עמם.
5. על הפסוק ״וזבחו זבחי שלמים לה׳ אותם״.
6. על הפסוק ״ואקח את ראשי שבטיכם... ואתן אותם ראשים עליכם״.
7. בעת קבלת לוחות ראשונים.
8. כאילו הלימוד יברא אתכם – ׳כאילו עשאו׳.
9. ״אותם״ = ׳עמם׳, כלומר, על ידיהם.
10. בידיעה בלבד, גם בלי יכולת לחדש מעצמו.
11. לאחר נתינת לוחות שניים.
12. לחדש הלכות בכח הפלפול.
13. כפי שממשיך רבינו ומסביר.
14. מפסוק ט״ו.
15. פסוקים ה-ח.
16. כשהתורה המשיכה באותה לשון בפסוק הבא ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם״.
17. ירבעם – סנהדרין (קב,א), מנשה – שם (קב,ב), אחאב – שם (קג,ב).
18. זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם – לשון הגמרא שם. כלומר, הוא מוסתר בלב.
19. מפסוק ט״ו.
20. וכנ״ל ברבינו.
21. של ״ההר בוער באש עד לב השמים, חושך ענן וערפל״.
22. בפסוקנו.
23. ״לעשותכם אותם״, וכנ״ל ברבינו.
24. מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני ע״ז וג״ע ושפ״ד.
25. כמו ירבעם מנשה ואחאב, וכנ״ל ברבינו.
26. כמוזכר שם בגמרא.
27. א״ר יוחנן בן תורתא, מפני מה חרבה שילה... בית ראשון... אבל באחרונה מכירין אנו בהן שהן עמלים בתורה וזהירין במעשרות, מפני מה גלו, מפני שאוהבין את הממון ושונאין איש את רעהו. ללמדך שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום, ושקלה הכתוב כנגד עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים.
28. ובהרחב דבר שם. והרחיב בזה רבינו בהקדמתו לתורה, כמפורסם.
29. בגלל שבחכמתם הם מוצאים דרכים להורות היתר, וכן נמשכים הרבה אחריהם.
30. כמו בפסוקים שלפנינו ובהמשך חומש דברים.
31. עבודה זרה ושנאת חנם.
חוקים ומשפטים – מצוות ספר הברית (שמות כ״ד:ז׳), וכן המצוות שקבל במשך ארבעים היום בחורב (שמות כ״ד:י״ב). אשר להלן ו׳:א׳ והלאה מתחילה חזרתן.
אתם עוברים – ביטוי המתאים לזמן הנוכחי של משה רבינו, כי ישראל עמדו לעבור את הירדן. אילו היתה הכוונה לזמן של ״בעת ההיא״, היה כתוב ״באים״ או ״עולים״.
ואותי צוה בעת ההיא ללמד אתכם כו׳ חקים ומשפטים לעשותכם בארץ – היינו שסמוך לעשרת הדברות צוה לו דיני עבד ואמה העברים, ודבר זה אינו נוהג רק בארץ, דאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (ערכין כ״ט) ובמדבר לא מנו יובלות עד כיבוש וחילוק הארץ, וכן אמר ירמיה לה׳ אנכי כרתי ברית כו׳ ביום הוציאי אותם כו׳. יעו״ש ודו״ק.
ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ – לעשותכם פירושו ע״י כפיה [ובגמרא מצאנו שנשתמשו בלשון זה הרבה, מעשין לפסולות וכיו״ב הרבה] שתעשו בעל כרחם, וכמו דקיי״ל האומר איני נוטל לולב כו׳ מכין אותו עד שתצא נפשו, וזה אינו רק בארץ, דהא מודעה רבה לדאורייתא, וע״כ כמוש״כ הרשב״א שאם לא יקיימו אין להם חלק בארץ שע״מ כן ניתן להם, וא״כ טרם בואם לארץ לא היה דין כפיה עליהם. ודו״ק.
ואתי צוה ה׳ – א״ר יצחק, ואותי צוה ה׳ – אותי ואותי, נאמרו לי דברים שנאמר לכם ונאמרו לי דברים שנאמרו ביני לבין עצמי1. (ירושלמי ע״ז פ״ב ה״ז)
ללמד אתכם – תניא, א״ר יוסי ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה, מ״ט, במשה הוא אומר ואותי צוה ה׳ ללמד אתכם חוקים ומשפטים ובעזרא הוא אומר (עזרא ו׳) כי עזרא הכין לבבו לעשות וללמד לישראל חוק ומשפט.⁠2 (סנהדרין כ״א:)
1. ולא נתבאר מאין דרש כן, והמפרשים כתבו דדריש משום דהו״ל לכתוב אותי צוה ה׳, ומדכתיב ואותי דרשו שצוה אותי לבד, עכ״ל, ואין בזה כל באור מספיק. ולי נראה, כי בירושלמי כאן בא מאמר זה סמוך ותכוף לאחר שחשבו המלים שאין להם הכרע בתורה, והיינו שמוסבים למעלה ולמטה כנודע, [עיין יומא נ״ב ב׳], ולפי״ז י״ל דר׳ יצחק דריש דגם מלה זו ואותי היא ג״כ שאין להם הכרע, והיינו ואותי צוה ה׳, אותי לבדי ולעצמי, ומוסב אלמעלה ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם וגם אותי צוה ביחוד, והלשון ללמד אתכם יוסב על ויכתבם על שני לוחות אבנים, ויהיה הלשון ואותי צוה ה׳ כעין מאמר המוסגר, כאשר הרבה יש כאלה במקרא, וגם יש לפרש אלמטה ואותי צוה ה׳ ללמד אתכם. ומה שנראה לו לדרוש כן י״ל דמדייק מדלא כתיב ובעת ההיא צוה ה׳ אותי כמו דכתיב בפרשה עקב (י׳ א׳) בעת ההיא אמר ה׳ אלי, ודרשה אגדיית ורמזית היא.

וענין הלמוד המיוחד למשה נראה דהוא עפ״י מ״ש בבבלי נדרים ל״ח א׳ לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, ופריך מכמה פסוקים שמבואר שצוהו ה׳ ללמד מצות התורה לישראל, ומשני אלא לפלפולא בעלמא, כלומר למשה לעצמו ניתן כח החידוש והפלפול והסברא, ולישראל נצטוה ללמד רק חקים ומשפטים קבועים, וזהו מ״ש כאן שני צווים אחד למשה ואחד לישראל, וע״ע בנדרים שם דמשה נהג טובת עין ולמד הכל לישראל, ועיין לפנינו ס״פ תשא בפסוק כתב לך.
2. נראה דרומז למה שמבואר בעזרא דהוא חידש את התורה לישראל אחר שנשתכחה בגלות בבל כנודע, וסמך ידיעת זה הענין. לסימן ורמז על דמיון המלות דכתיב בענין זה במשה ובעזרא, ועיין מש״כ בפ׳ יתרו בפ׳ ומשה עלה אל האלהים, ולקמן פ׳ שופטים בפסוק וכתב לו את משנה התורה בבאור רחב בענין השייך לאגדה זו.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר׳ בחיירלב״גמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144