ואותי צוה ה׳ בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים: עוד בעת לוחות הראשונות
1 פירש הקב״ה לי דקדוקי תורה שבע״פ ללמד אתכם – שהם ׳חוקים ומשפטים׳ – וכדאיתא בירושלמי עבודה זרה
(פ״ב, ה״ז) על זה המקרא ׳יש דברים שאמר לי ביני לבין עצמי, ויש דברים שאמר לי לומר לבניו׳. וביאר משה רבינו שאז היתה התכלית ״
לעשותכם אותם״, דקדוק
2 זו התיבה – ׳לעשות אתכם אותם׳, היינו ׳עמם׳
3, כמו שביארנו כיוצא בזה
4 בספר ויקרא
(יז,ה)5 ולעיל
(א,טו)6.
והביאור על זה, דכבר נתבאר בספר שמות
(לד,א) דהבדל שבין לוחות ראשונות לשניות, דבראשונות לא ניתן כח החידוש כלל, אלא מה ששמע משה הלכות ידע מקורם בתורה שבכתב ע״פ חוקים ומשפטים, אבל לא ידע לחדש בעצמו אלא בדימוי מילתא למילתא ולא בחידוש הפלפול. משא״כ בשניות ניתן הכח לחדש הלכות בכל דור, והיינו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ופירש משה שמה שנצטוה אז
7 ללמד לישראל הלכות המקובלות עם החוקים והמשפטים שבהם, אע״ג שלא בא זה הלימוד כדי שיהיו יכולים לחדש דבר ולעשות כן מעצמם, מ״מ היתה התועלת כדי ״לעשות אתכם״
8 ע״י זה
9, וכדאיתא בסנהדרין
(צט,ב) שהמלמד את בן חבירו תורה הרי זה כאילו עשאו, שבידיעת
10 פלפול התלמוד משיג האדם צורה אחרת ומעלת הנפש יותר מאשר היה יודע ההלכות לבד.
והנה בא משה להודיע מה שהיה אז, אע״ג שאינו נוגע לענין לפי הנראה, שהרי עתה
11 הם מצווים על זה הלימוד כדי לעשות מעצמם כן
12, מ״מ בא בזו הידיעה לגוף הפרשה
13. באשר נראה שבא להזהיר בכאן
14 על עבודה זרה בכל אופנים שאפשר כמו שיבואר, וכל זה נמשך לתחילת הפרשה שמזהיר לתלמידי חכמים העוסקים ב׳חוקים ומשפטים׳
15 ביחוד (פסוק ט׳) ״רק השמר לך ושמור נפשך מאד״, ומבואר מזה
16 שהתלמיד חכם עלול לבוא גם להשחתת עבודה זרה יותר משארי אנשים, וכאשר באמת כן היה, דראשי המביאים עבודה זרה ומחטיאים לכל ישראל היו ירבעם אחאב ומנשה שהיו תלמידי חכמים גדולים, כדאיתא בפרק חלק
17. ואמרו עוד בסוכה
(נב,א): ״ואת הצפוני ארחיק מעליכם״
(יואל ב,כ) – זה יצר הרע וכו׳, ״את פניו אל הים הקדמוני״ – שנתן עיניו במקדש ראשון וכו׳, ״כי הגדיל לעשות״, אמר אביי, ובתלמידי חכמים יותר מכולם וכו׳, אתא ההוא סבא תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ובקינות אמר המקונן
(איכה א,ט) ״ראה ה׳ את עניי כי הגדיל אויב״, וביארנו להלן
(כח,נט) בשם המדרש שהכוונה שבתלמידי חכמים שלט היצר הרע ביותר. והדעת נותנת כך, באשר שתלמיד חכם בחכמתו מוצא דרכים להורות היתר, ולהפך דברי אלהים חיים לדעתו {ומטעה את הדעת אשר עוד הוא מצוה. וזהו פירוש הגמרא סוכה
(שם) ׳זה יצה״ר שנקרא צפוני׳, פירוש, לא יצה״ר המצוי בהמון, שהוא לילך נגד התורה ע״פ התאוה, שהוא יצה״ר הגלוי לכל, אלא יצה״ר שמטעה את הדעת לחשוב שהוא מצוה, וא״כ נקרא ׳צפוני׳
18, ומשום הכי יצרו גדול מחבירו}, וזה לא שייך בעם-הארץ, כי אם לתור אחרי עבודה זרה בשאט נפש, וזה אינו מצוי כל כך.
שנית, דתלמיד חכם שחוטא נמשכים אחריו הרבה, וגם יש בכוחו להמשיך אחריו ולהוסיף לקח לבבם לדעתו ורצונו, משא״כ עם הארץ. על כן הזהיר משה רבינו
19 לתלמידי חכמים ביותר על השחתת עבודה זרה, והראה להם ציור מתן תורה, שלכן ניתנה תורה באימה וביראה ברתת ובזיעה כדי שלא יהיו התלמידי חכמים נכשלים ומכשילים.
ומעתה תפול שאלה על זה, הרי עיקר ציווי לפלפולה של תורה ללמד לישראל היה בלוחות השניות20, ומשם הגיעו לציווי שבערבות מואב, וכל הפחדים האלה21 שבעת מתן תורה היו בשביל לוחות הראשונות שלא היה בכח ישראל להיות מפולפלים, וא״כ למאי נצרך הכנה רבה זו בעת לוחות הראשונות. על זה השיב משה22, דגם בלוחות הראשונות נצטוה ללמד חוקים ומשפטים ולעשות אותם על ידי זה כבריה חדשה23, אלא שלא היו יכולין להוסיף לקח כמו בלוחות השניות, משום הכי נצרך הקב״ה לתת יראתו על פניהם שלא ישחיתו.
[הרחב דבר: וראוי לדעת, שכמו בחורבן בית ראשון שהיה עיקרו בשביל עבודת כוכבים, כמבואר בפרשת נצבים וביומא (ט,ב)24, היו ראשי המחטיאים גדולי תורה25, כך חורבן בית שני שהגיע ע״י שנאת חנם26, ועיקרו היה אהבת ממון יותר מדאי, כדתניא בתוספתא שלהי מנחות (פרק י״ג)27, ומזה הגיעו לשפיכות דמים בהיתר, כמו שביארנו בספר במדבר סוף פרק ל״ה28, היו גם כן עיקר המחטיאים את הרבים תלמידי חכמים גדולי תורה, שעליהם צווחה התורה בשירת האזינו (להלן לב,ו) ״עם נבל ולא חכם״, וכאשר יבואר שם. והוא מטעמים שכתבנו29. ובסוכה שם (נב,א) איתא: ״סופו אל הים האחרון״ – שנתן עיניו במקדש שני וכו׳, וגם על זה כתיב ״כי הגדיל לעשות״ – ובתלמידי חכמים יותר מכולם. אמנם משה רבינו הזהיר על עבודת כוכבים ביותר30, באשר שאז שלט זה היצר הרע ביותר. וכד דייקינן, שני החטאים הללו31, אע״ג שנראים לנו שהם רחוקים זה מזה הרבה, באמת ממקור אחד יוצאים בדבר הנראה שהוא מביא לידי פרנסה בריוח, כאשר יבואר לפנינו שזה היה החשק לעבוד עבודת כוכבים בבית ראשון, וזו היתה אהבת הבצע בבית שני. ועדיין הוא מרקד בינינו.]
1. זהו ״בעת ההיא״.
2. משמעות המלה ״לעשותכם״.
3. כלומר, ״לעשות אתכם עמם״. ועיין בהמשך משמעות הענין.
4. ״אותם״ = עמם.
5. על הפסוק ״וזבחו זבחי שלמים לה׳ אותם״.
6. על הפסוק ״ואקח את ראשי שבטיכם... ואתן אותם ראשים עליכם״.
7. בעת קבלת לוחות ראשונים.
8. כאילו הלימוד יברא אתכם – ׳כאילו עשאו׳.
9. ״אותם״ = ׳עמם׳, כלומר, על ידיהם.
10. בידיעה בלבד, גם בלי יכולת לחדש מעצמו.
11. לאחר נתינת לוחות שניים.
12. לחדש הלכות בכח הפלפול.
13. כפי שממשיך רבינו ומסביר.
14. מפסוק ט״ו.
15. פסוקים ה-ח.
16. כשהתורה המשיכה באותה לשון בפסוק הבא ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם״.
17. ירבעם – סנהדרין
(קב,א), מנשה – שם (קב,ב), אחאב – שם (קג,ב).
18. זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם – לשון הגמרא שם. כלומר, הוא מוסתר בלב.
19. מפסוק ט״ו.
20. וכנ״ל ברבינו.
21. של ״ההר בוער באש עד לב השמים, חושך ענן וערפל״.
22. בפסוקנו.
23. ״לעשותכם אותם״, וכנ״ל ברבינו.
24. מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני ע״ז וג״ע ושפ״ד.
25. כמו ירבעם מנשה ואחאב, וכנ״ל ברבינו.
26. כמוזכר שם בגמרא.
27. א״ר יוחנן בן תורתא, מפני מה חרבה שילה... בית ראשון... אבל באחרונה מכירין אנו בהן שהן עמלים בתורה וזהירין במעשרות, מפני מה גלו, מפני שאוהבין את הממון ושונאין איש את רעהו. ללמדך שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום, ושקלה הכתוב כנגד עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים.
28. ובהרחב דבר שם. והרחיב בזה רבינו בהקדמתו לתורה, כמפורסם.
29. בגלל שבחכמתם הם מוצאים דרכים להורות היתר, וכן נמשכים הרבה אחריהם.
30. כמו בפסוקים שלפנינו ובהמשך חומש דברים.
31. עבודה זרה ושנאת חנם.