ראה – והנה עובדה נוספת שעליכם לשמור בזכרונכם כדבר שראיתם במו עיניכם: ״למדתי וגו׳ לעשות כן וגו׳ אשר אתם באים״ וגו׳. אתם רואים שלימדתי אתכם חוקים ומשפטים כפי ציווי ה׳, כדי שתקיימו אותם בארץ שאתם עומדים להיכנס אליה.
בכך ניצבת לפניכם עובדה החשובה לייעודכם ולמשמעות חוקים ומשפטים אלה, והמייחדת אתכם ואותם מכל שאר החוקים והאומות: אתם האומה היחידה בעולם שהיו לה חוקים לפני שהייתה לה ארץ משלה. יתירה מכך, חוקים אלה הם החוקים היחידים שלא נועדו להיות אמצעי לבניית קיום לאומי ולהשגת עצמאות והצלחה לאומית הנובעת מן הארץ הלאומית, אלא הם התכלית היחידה שלמענה ניתנו לכם כל אלה. כל אומה אחרת נעשית לאומה על ידי ארצה, ואחר כך יוצרת חוקים לארצה. לעומת זאת אתם נעשיתם לאומה על ידי התורה, וקיבלתם ארץ לצורך קיום התורה.
חוקי כל האומות האחרות הם פרי אופיה המיוחד של האומה – הנובע מטבע ארצה, והצרכים המשתנים של התפתחות האומה. אך המחוקק שלכם, האדם שקיבלתם מידיו את תורתכם, מעולם אף לא ראה את ארצכם, מעודו לא דרכה עליה כף רגלו. הוא רק מסר לכם את התורה, וקִברוֹ במדבר הוא החותם האלוקי על התורה שהוא, המחוקק, מסר: קברו מעיד שתורה זו היא נצחית ובלתי ניתנת לשינוי.
חוקי התורה הם מוחלטים, ואילו אתם וארצכם על תנאי. חוקי התורה אינם משתנים לפי השינויים בגורלכם או בגורל ארצכם, אלא גורלכם וגורל ארצכם משתנים לפי מידת נאמנותכם לחוקי התורה. עִם התורה בזרועותיכם, עומדים אתם עתה על גבול הארץ שתיכנסו אליה, כדי שתוכלו לקיים בה את התורה בשלמותה. עִם התורה בזרועותיכם, תִגלו באופן זמני מהארץ, אך שוב ושוב תעמדו כאומה שכל תכליתה לחיות למען קיום תורה זו. כך תחכו לרגע שבו תוכלו שוב להיכנס לארץ, אשר ניתנה לכם כדי שתוכלו לקיים את התורה בשלמותה. אתם עַם התורה, לא עם הארץ; הארץ היא ארץ התורה, וללא תורה, הארץ אינה ארץ ישראל.
כאשר צוני ה׳ אלקי – כאשר לימדתי אתכם, לא הייתי אלא מקיים את ציווי ה׳, אשר בשרותו אני חי, שלו קורא אני ״אלקי״, שעל ידו הנני מה שאני, ושבידיו השליטה עלי ועל כל אשר לי.
מכאן למדנו כלל גדול לכל מורי התורה, הממשיכים את מלאכתו של משה: ״מה אני בחנם אף אתם בחנם״
(בכורות כט.). לימוד התורה לאחרים
(עיין פירוש פסוק א) – הוא קיום חובה, ואסור ליטול תשלום על כך. הלכה זו נוגעת לכל מה שמשה לימד – הווי אומר, לכל התורה כולה, שבכתב ושבעל פה – והיא חלה הן על הלימוד העיוני של התורה והן על החינוך לקיום המעשי של המצוות. לפיכך אומרים חז״ל: ״הנוטל שכרו לדון דיניו בטלין, להעיד עדותיו בטילין, להזות ולקדש [מי חטאת] מימיו מי מערה [היינו פסולים] אפרו אפר מקלה״ [היינו אפר סתם]
(שם). והם מוסיפים במתק לשונם
(שם): ״ומניין שאם לא מצא בחנם שיִלְמַד בשכר? תלמוד לומר
(משלי כג, כג) ׳אֱמֶת קְנֵה׳; ומניין שלא יאמר: כשם שלְמַדְתִּיהָ בשכר כך אֲלַמְּדֶנָה בשכר? תלמוד לומר
(שם) ׳אֱמֶת קְנֵה וְאַל־תִּמְכֹּר׳ ״.
אולם, אף על פי שאסור ליטול שכר על לימוד תורה לאחרים או על עשיית מעשים הנדרשים לקיום מצוותיה, מותר ליטול שכר על מעשים אחרים הקשורים לכך, כגון ״שכר שימור״ – תשלום עבור השגחה על תלמידים הזקוקים להשגחה; ״שכר בטילה דמוכח״ – תשלום עבור הפסד ברור הנובע מאבדן זמן עבודה. כך גם, אם אדם מקדיש את כל זמנו ללמד תורה, או לעשות מעשים הנדרשים לקיום המצוות, ולשם כך מוותר על כל מלאכה אחרת, הוא רשאי ליטול שכר לפרנסתו
(עיין נדרים לז.; תוספות בכורות כט. ד״ה מה אני בחנם).