ושמר נפשך – ת״ר, מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך ובא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו, לאחר שסיים תפלתו, אמר לו, והלא כתיב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך, וכתיב (פ׳ ט״ו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ולמה לא החזרת לי שלום, אם הייתי חותך את ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי, אמר ליה, אלו לפני מלך בו״ד היית עומד ובא חבירך ונתן לך שלום היית מחזיר לו, אמר ליה לא, אמר ליה, ומה לפני מלך בו״ד כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה על אחת כמה וכמה, מיד נתפייס אותו השר
1.
(ברכות ל״ב:)
ושמר נפשך – תניא, המקלל עצמו עובר בל״ת, דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד, וכדר׳ אבין, דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל״ת.
2 (שבועות ל״ו.)
פן תשכח – תנן, ר׳ מאיר אומר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, שנאמר ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עינך
3 יכול אפילו תקפה עליו משנתו, ת״ל ופן יסורו מלבבך, הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו
4 (משנה אבות ג׳:ח׳).
פן תשכח – אמר ריש לקיש, כל השוכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו, שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו,
5 רבינא אמר, השמר ופן שני לאוין נינהו, רב נחמן בר יצחק אמר, עובר בג׳ לאוין, שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח, יכול אפילו מחמת אונסו, ת״ל ופן יסורו מלבבך, במסירם מלבו הכתוב מדבר.
6 (מנחות צ״ט:)
אשר ראו עיניך – א״ר תנחום, הסובר תלמודו לא במהרה הוא משכח, מה טעם, דכתיב פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך
7.
(ירושלמי ברכות פ״ה ה״א)
והודעתם לבניך – אמר רבי יהושע בן לוי, מניין לבעל קרי שאסור בדברי תורה, שנאמר והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב, מה להלן בעלי קריין אסורין אף כאן בעלי קריין אסורין.
8 (ברכות כ״א:)
והודעתם לבניך – וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיעה9 אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיעה, מכאן אמרו הזבים והמצורעים ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה, אבל בעלי קריין אסורין.10 (שם כ״ב.)
והודעתם לבניך – רבי חייא בר אבא אשכחיה לר׳ יהושע בן לוי דשדי דיסנא ארישיה וממטי ליה לינוקא לבי כנישתא אמר ליה מאי כולי האי, אמר ליה, מי זוטר מה דכתיב והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב.
11 (קדושין ל׳.)
והודעתם לבניך – א״ר יוחנן, אם אתה יכול לשלשל את השמועה – שלשלה, ואם לאו תפוש או ראשון או אחרון,
12 מאי טעמא, והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת וגו׳, עד יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך.
13 (ירושלמי שבת פ״א ה״ב)
והודעתם לבניך – תניא, האב חייב בבנו להשיאו אשה, דכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך, אימתי אתה זוכה לבניך ולבני בניך – בשעה שאתה משיא את בניך קטנים.
14 (ירושלמי קדושין פ״א ה״ז)
והודעתם לבניך – תניא, אע״פ שאמרו חייב אדם להשיא אשה לבנו אפ״ה אם לא השיאו חייב להשיא עצמו, מאי טעמא, והודעתם לבניך, והודעתם אתם.15 (שם שם)
ולבני בניך – א״ר יהושע בן לוי, כל המלמד את [בן] בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר חורב, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב
16.
(ברכות כ״א:)
ולבני בניך – תניא, והודעתם לבניך ולבני בניך, מלמד שכל המלמד את [בן] בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות.
17 (קדושין ל׳.)
ולבני בניך – תניא, ולמדתם אותם את בניכם (פ׳ עקב) אין לי אלא בניכם, בני בניכם מניין, ת״ל והודעתם לבניך ולבני בניך
18 (קדושין ל׳.)
ולבני בניך – תניא, כל מי ששומע פרשה מבן בנו כאלו שומעה מהר סיני, מנה״מ, דכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב – כיום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב.
19 (ירושלמי קדושין פ״א ה״ז)
1. צ״ל דלא מדינא עשה החסיד כן אלא ממדת חסידות יתירה, שהרי לדינא קיי״ל דלמלכי עובדי כוכבים פוסקין, או דידע החסיד באותו השר שלא יהרגנו ורק יחכה לתשובתו אם תעלה יפה, והיה בטוח שבתשובה זו יתפייס, יען כי זולת זה אפשר לומר שאפילו ממדת חסידות אסור לעמוד במקום סכנה, ודרכי התורה דרכי נועם.
והנה כתב המהרש״א כאן וז״ל, האי קרא בשכחת התורה מיירי וכו׳ ולא איירו כלל הני קראי בשמירת נפש אדם עצמו מסכנה, עכ״ל. ולפי דבריו צ״ל דרק לדחויי בעלמא השיב החסיד לההגמון מה שהשיב, אחרי דלא איירו כלל בשמירת הגוף, וכן מה דמרגלי בפומא דאינשי הפסוק ונשמרתם מאוד לנפשותיכם לכל ענין היזק גופני הוא לדברי המהרש״א בטעות.
אבל לא כן מפורש דעת הרמב״ם שכתב בפי״א ה״ד מרוצח וז״ל, מ״ע להסיר כל מכשול שיש בו משום סכנת נפשות ולהשמר בדבר יפה יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאוד, עכ״ל. הרי מפרש לשונות הפסוקים האלה מפורש בשמירת הגוף.
ויש ראיה לפי׳ זה ממ״ש בשבועות ל״ו א׳ דאסור לאדם לקלל עצמו [כלומר את גופו] וילפו זה מפסוק זה השמר לך ושמור נפשך מאוד.
וקרוב לומר שמפרשים חז״ל שיעור הכתובים האלה ע״ד הצווי בפרשת ק״ש השמרו לכם וגו׳ ומה שתפס שמירת הגוף בשם שמירת הנפש לא קשה כלל, דכך לשון התורה בכ״מ, כמו טמא לנפש, הנפש הנוגעת, כי הצלת נפשי ממות, המבקשים את נפשך והרבה כהנה, ויותר מזה מצינו בתענית כ״ב ב׳ אסור לאדם לסגף עצמו בתענית דכתיב ויהי האדם לנפש חיה, נשמה שנתתי בך החייה, הרי דמביא ראיה לשמירת הגוף מלשון חיות הנפש, ובב״ק צ״א ב׳ יליף דאסור לאדם לחבל עצמו מפסוק אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ואף הכא כולל במצות אזהרת שמירת הנפש גם אזהרת שמירת הגוף, ודו״ק.
2. ועיין ברמב״ם פכ״ו ה״ג מסנהדרין, המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך, עכ״ל. ויש להעיר לפי המבואר בדרשה בסמוך ממנחות צ״ח ב׳ דהשמר ושמור נפשך הן שני לאוין למה לא ילקה שמונים כאן, וצ״ל דלענין מלקות כיון שהוכפלו בענין אחד נחשבין כחד, ורק לענין תוקף האזהרה אמרו דעובר משום שני לאוין, וראיה לזה דבמקום שהדין שלוקה משום שני לאוין אמרו מפורש לוקה שתים לוקה שלש, כנודע, ועיין בסה״מ להרמב״ם בשורש התשיעי.
3. איירי בשוכח על ידי שמתעצל מלחזור עליה תמיד, דבזה גלי אדעתיה שאינו חושש אם ישכחם. ואמנם אין לפרש דהלשון אשר ראו עיניך קאי על ראיית נסים במדבר, דהא זה נאמר גם לדורות האחרונים שלא ראו עוד הנסים וכפי שנבאר בסמוך.
4. ר״ל יכול אפילו אם היה הענין שלמד עמוק הרבה מכפי כח השגתו וע״י זה לא נקלט הדבר במוחו ושכחו והו״א דהזהירה התורה שלא יזוז משם עד שישיגנו ויבינהו היטב, ת״ל ופן יסורו, מלמד שאינו חייב אלא אם הסירם מחמת עצלות והתרשלות לחזור על מה שהשיג ביגיעה וכשרון.
והנה אינו מבואר כל כך הענין שאמר כאלו מתחייב בנפשו, דלשון זה רגיל בעלמא על מי שנענש באיזה עונש גופני או רוחני אמרו על זה שהוא בעצמו מתחייב בנפשו על העונש וכאן הלא לא נתפרש בפסוק שמגיע לו עונש, ורק אזהרה בלבד היא.
ואפשר לומר דמכוין למ״ש ביומא ל״ח ב׳, כל המשכח דבר אחד מתלמודו גורם גלות לבניו שנאמר ותשכח ה׳ אלהיך אשכח בניך גם אני, ר׳ אבהו אמר, מורידין אותו מגדולתו שנאמר כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי, יעו״ש. ולפי״ז הלא גם נענש על זה, ואמר בזה שהוא בעצמו מתחייב בנפשו על העונשים הבאים עבור זה.
5. עיין מש״כ בדרשה דלעיל, וסמך על מה דקיי״ל בעלמא כל מקום שנאמר השמר פן אינו אלא ל״ת.
6. עיין מש״כ לעיל אות י״ז, ולכאורה משמע דרבינא ורנב״י שמוסיפים כל אחד לאו אחד אליבא דנפשייהו אמרו כן ולא אליבא דר״ל, אלא ר״ל ס״ל דעובר רק בלאו אחד. אבל באמת נראה דשניהם מפרשי אליבא דר״ל, והיינו דרבינא ס״ל דר״ל כיון לשני לאוין ורנב״י אמר דכיון ר״ל לשלשה לאוין, וראיה מכרחת לזה נראה מיומא פ״ט א׳, אמר ר״ל, מפני מה לא נאמרה אזהרה בענוי [ביוהכ״פ] משום דלא אפשר, עיי״ש בטעם הדבר, מתקיף לה ר׳ הושעיא, ולכתוב רחמנא השמר פן לא תעונה ומשני א״כ נפישי להו לאוי, ר״ל דהשמר ופן הם שני לאוין ואנן בעינן רק לאו אחד, וכל זה מוסב אליבא דר״ל, ולפי״ז אי נימא דר״ל כאן ס״ל דאינו עובר רק על לאו אחד אף דכתיב כאן השמר ופן א״כ מאי קאמר א״כ נפישי להו לאוי, אלא ע״כ דרבינא ורנב״י מפרשי אליבא דר״ל, ולפי״ז מכוונת דעתו דר״ל כאן לדעת הגמרא אליביה ביומא, ודו״ק.
7. הסובר – ענינו שלומד בעיון וסובר ומבין יפה מה שלומד, ונראה דמפרש אשר ראו עיניך מלשון ולבי ראה הרבה חכמה
(קהלת א׳) שענינו מלשון בינה, כלומר אשר הבינו עיניך, ונסמך על המבואר בדרשה דלעיל יכול אפילו אם שכח מחמת אונסו עובר בלאו ת״ל ופן יסרו מלבבך במסירם מלבו הכתוב מדבר, ולפי״ז מבואר דאיירי במסיר בפשיעה, ואם היה לומד מקופיא שלא בעיון אין זה רק אונס שדרך לשכוח בלמוד קל, ומדהזהיר הכתוב על השכחה ש״מ דאיירי באופן שע״פ הטבע א״צ לשכוח, ונסמך על הלשון אשר ראו עיניך – אשר הבינו, כמבואר.
וטעם הדיוק לפרש כן הלשון אשר ראו עיניך נראה דדייק דהא הם רק שמעו התורה מפי הגבורה ומפי משה וכמבואר בפסוק הסמוך ואשמיעם את דברי, וא״כ הול״ל אשר שמעו אזניך. והא דאינו מפרש אשר ראו עיניך דקאי על ראיית הנסים במדבר עיין מש״כ לעיל אות י״ח.
8. דשם נצטוו על הפרישה שלשת ימים קודם מת״ת כמבואר בפ׳ יתרו. ועיין בב״ק פ״ב ב׳ דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין לתורה, וכתבו התוס׳ דהא דדרשינן והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה׳ מה להלן בעלי קריין אסורין אף כאן אסורין – אסמכתא היא, ועיקר הדבר עזרא תיקן, עכ״ל. ולי נראה דעיקר יסוד תקנת עזרא היה על דרשה זו, דזולת זה לא מצינו טעם לתקנה זו, דמה שכתבו הפוסקים בטעם התקנה כדי שלא יהיו ת״ח מצויים אצל נשותיהם ביותר, תמוה בעיני, דאותו טעם נאמר בגמרא כאן רק על הא דלא סגי בנתינת ט׳ קבין מפני שדבר קל הוא, אבל על עיקר תקנת עזרא לא נאמר בגמרא שום טעם, וקרוב לודאי בעיני שדרשה זו היא יסוד ובסיס לאותה תקנה, ומבואר בסוגיא דברבות הימים בטלוה לטבילה זו וסמכו על מ״ש ריב״ב דאין ד״ת מקבלים טומאה. ונראה דטעם הביטול היה שלא היתה אפשר להתקיים בכל ישראל וחששו לביטול תורה שאפשר לבא בקיום האיסור.
9. כדכתיב בס״פ יתרו וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק.
10. ר״ל אלה הראשונים יכולים גם הם להיות באימה וברתת משא״כ בע״ק שאינו בא אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת כמש״ש הרמב״ם בהלכות דעות, והיינו הא דדרשה הקודמת ובתוספת באור.
11. עוד יתבאר מענין זה בסמוך.
12. כלומר אם יודע אתה לסדר השתלשלות ההלכה ע״י מי שנאמרה איש מפי איש עד משה רבינו סדר ושלשל אותה, ואם לאו תפוס רק האומר הראשון או האחרון והאמצעים דולג, ועיין באות הבא.
13. ע״ד אסמכתא דריש כן שאם אפשר להודיע עד הלכה למשה מסיני [היינו יום אשר עמדת וגו׳] תודיע, ואם לאו די מהזכרת שני דורות כמו בן ובן הבן. ונראה דבירושלמי כאן ט״ס קצת, וצ״ל תפוס ראשון ואחרון, והיינו שני דורות, וכראיה שמביא מפסוק זה, וכ״מ ממה שאמרו
בבבלי נזיר נ״ו ב׳ כל שמעתתא דמיתאמרא בבי תלתא, קדמאי ובתראי אמרי׳, מציעאי לא אמרי׳, ומביא שם במשנה דוגמא לזה, יעו״ש. וקרוב לומר כי מקור אחד להמאמרים בבבלי וירושלמי, ובבבלי מפורש קדמאי ובתראי אמרי׳.
14. פשוט הכונה דחייב להשיאו כדי שיהיה לו בנים ויהיה באפשר להזקן לקיים והודעתם לבניך ולבני בניך, אך אינו מבואר מה שסיים בשעה שמשיאם קטנים, איפה מרומז קטנים ומה טעם בזה, ונראה דלכאורה מה שאמר והודעתם לבני בניך קללה היא, שלא יהיו להבני בנים אבות שילמדו אותם ויוכרח אבי האב ללמדם, ולכן צ״ל דמודיע בזה זכות ויפוי כח שגם לבני בנים ילמד תורה, והאיך משכחת לה שילמד במקום אבי הבנים, אלא איירי בהכרח שישיא את בניו קטנים ואין עוד ביכולתם ללמד את בניהם, כי לא הגיעו עדיין למדרגת חנוך בנים, וימלא מקומם בזה אבי האב, [וכעין מ״ש במ״ר איכה על הפסוק רבתי עם, כיצד היו ישראל פרים ורבים אז, היה אדם משיא את בנו בן שתים עשרה שנה אשה הראויה לילד והיה חוזר ומשיא בן בנו בן שתים עשרה שנה, ולא היה מגיע לכ״ו שנים עד שהוא רואה בני בנים] וממילא מרומז בזה ענין נשואי הבנים כשהם קטנים, ויהיה שיעור לשון הגמ׳, אימתי אתה זוכה לבניך ולבני בניך, אז כשתשיא את בניך קטנים, ואמנם נראה פשוט דחיוב אין מזה אלא ברכה, כמ״ש אימתי אתה זוכה, ובחיוב אמר סתם בנו, ועיין סנהדרין ע״ו ב׳ ולפנינו בפ׳ נצבים
(כ״ט י״ח).
15. נראה דר״ל דאע״פ דפסוק זה איירי באבי האב כמ״ש ולבני בניך, מ״מ גם על אב סתמא קאי שמחויב גם הוא ללמד את בניו, וממילא מחויב לישא אשה כדי לקיים מצוה זו. ולכאורה הנה גם בלא״ה חייב אדם לישא אשה כדי לקיים מצות פו״ר, וי״ל דמשכחת לה משום מצות פו״ר אינו חייב, כגון אם היו לו בנים חרשים או אינם מוכשרים לתורה וכדומה, דמשום מצות לשבת יצרה יצא ולא משום מצות ת״ת.
16. דריש סמיכות כיום אשר עמדת וכו׳, והוספנו כאן במוסגר [בן] בנו, שכן היא הגירסא בקדושין ל׳ א׳ ובפסיקתא כאן וכ״מ מהדרשה שנביא בסמוך מירושלמי קדושין.
וטעם שייכות המעלה כאלו קבלה מהר סיני למלמד תורה לבן בנו עפ״י מ״ש בריש מס׳ אבות משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, אמר במשה קבל וביהושע מסירה, [ר״ל ולא שקיבל ממשה], יען דלשון קבלה יונח על קבלה מוחלטת ונצחית, ובמשה אמרו חז״ל שהתורה ניתנה לו במתנה לו ולזרעו, משא״כ ליהושע נמסרה רק לו שימסרנה לדורות הבאים, ואמרו עוד
(ב״מ פ״ה.) כל מי שבנו חכם ובן בנו חכם שוב התורה מחזרת על אכסניא שלה, ולכן בלמדו תורה גם לבן בנו [ובודאי למד גם לבנו] הוי כאלו קבלה מהר סיני, כלומר כאלו קבלה במתנה לדורות שתהא מחזרת על אכסניא שלה.
ובזה נראה לפרש כונת הדרשות שבסמוך כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות, והכונה שהתורה תחזור על אכסניא שלה, וכן כונת הדרשה הבאה כל מי ששומע פרשה מבן בנו כאלו שומעה מהר סיני, כלומר כאלו קבלה לדורות מהר סיני, דהלשון שמועה רגיל בדחז״ל לכונת קבלה, וכמו שרגיל הלשון מפי השמועה למדו, וכן רגיל הרמב״ם בחבורו להשתמש בלשון זה על דברי קבלה.
17. עיין מש״כ בענין דרשה זו באות הקודם.
18. ומפרש בגמ׳ א״כ מה ת״ל בניכם – בניכם ולא בנותיכם, ובאור דרשה זו לפנינו במקומה בפ׳ עקב. ועיין בכ״מ פ״א ה״ב מת״ת מסתפק אם מחויב גם לשכור מלמד לבן בנו, ומכאן אפשר להביא ראיה לחיוב, משום דאל״ה כשפריך בגמ׳ א״כ מה ת״ל בניכם הול״ל דלבניכם מחויבים ללמד גם בהוצאת שכר למלמד, משא״כ בבן בנו, אלא ודאי שאין כל חילוק בין ערך הלמוד לבן ולבן הבן, וכ״מ מסתימת לשון הרמב״ם שם כשם שחייב ללמד את בנו כך מחויב ללמד את בן בנו.
19. נראה דכונה אחת לדרשא זו עם הדרשה שהובאה למעלה מברכות כ״א ב׳ כל המלמד את בן בנו כאלו קבלה מהר חורב, יעו״ש, ובאה כאן בשנוי לשון ונוסחא, ועיין משכ״ל אות ל״א השייך לדרשה זו.