×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יב) {פרשת עקב} וְהָיָ֣ה׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת⁠־הַבְּרִית֙ וְאֶת⁠־הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ׃
It shall happen, because you listen to these ordinances, and keep and do them, that Hashem your God will keep with you the covenant and the loving kindness which He swore to your fathers.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וִיהֵי חֲלָף דִּתְקַבְּלוּן יָת דִּינַיָּא הָאִלֵּין וְתִטְּרוּן וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְיִטַּר יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ יָת קְיָמָא וְיָת חִסְדָּא דְּקַיֵּים לַאֲבָהָתָךְ.
And it shall be that because you will have obeyed these judgments, and have observed and performed them, the Lord your God will keep with you the covenant and the mercy which He swore to your fathers.
ויהוי חלףא די תשמעון ית סדרי דינייה האליין ותטרון ותעבדון יתהון ויטרב י״י אלהכון לכון ית קיימייה וית חסדייהג די קיים לאבהתכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חלף״) גם נוסח חילופי: ״חולף״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויטר״) גם נוסח חילופי: ״ויטור״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חסדייה״) גם נוסח חילופי: ״חסדה״.
ויהי חולף די תקבלון ית דינייא האילין ותינטרון ותעבדון יתהון וינטר י״י אלקכון לכון ית קיימייא וית חסדא די קיים לאבהתכון.
If you receive these judgments, and observe and perform them, then will the Lord your God keep with you the covenant and the lovingkindness which He swore to your fathers.

פרשה ג

סדר עקב

[א] הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְנוֹרָה שֶׁעֲשׂוּיָה פְּרָקִים פְּרָקִים, מַהוּ לְטַלְטְלָהּ בְּשַׁבָּת, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים הַמַּרְכִּיב קְנֵי מְנוֹרָה בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת, וּמִשּׁוּם מָה מְחַיֵּב, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן הַמַּרְכִּיב אֶת הַמְנוֹרָה בְּשַׁבָּת כְּאָדָם שֶׁבּוֹנֶה בְּשַׁבָּת, וּמִי שֶׁהוּא בּוֹנֶה בְּשַׁבָּת, חַיָּב.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּר׳ חֲנִינָא, אֵימָתַי שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת כְּשֵׁם שֶׁרָאוּי לָהּ, תְּחִלָּה כְּשֶׁנְּתָנָהּ לָהֶן בְּאָלוּשׁ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (שמות ט״ז:ל׳), וְאַתְּ סָבוּר שֶׁמָּא לְרָעָתְךָ נָתַתִּי לְךָ אֶת הַשַּׁבָּת, לֹא נָתַתִּי לְךָ אֶלָּא לְטוֹבָתְךָ, כֵּיצַד, אָמַר רַבִּי חִיָּא בְּר׳ אַבָּא אַתְּ מְקַדֵּשׁ אֶת הַשַּׁבָּת בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּבִכְסוּת נְקִיָּה וּמְהַנֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ, וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ שָׂכָר, מִנַּיִן: וְקָרָאתָ לַשַׁבָּת עֹנֶג וגו׳ (ישעיהו נ״ח:י״ג), מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: אָז תִּתְעַנַּג עַל ה׳ (ישעיהו נ״ח:י״ד), וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ (תהלים ל״ז:ד׳). אָמְרוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל וְאֵימָתַי אַתְּ נוֹתֵן לָנוּ שְׂכַר הַמִּצְווֹת שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצְווֹת שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים מִפֵּרוֹתֵיהֶן אַתֶּם אוֹכְלִים עַכְשָׁו, אֲבָל שְׂכָרָן בְּעֵקֶב אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם, מִנַּיִן מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בְּעִנְיָנֵנוּ: וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן (דברים ז׳:י״ב).
[ב] דָּבָר אַחֵר: וְהָיָה עֵקֶב – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה (תהלים ס׳:ט׳), מַהוּ גִּלְעָד, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כו׳ עַד שֶׁהֵן מִבְּנֵי יְהוּדָה.
דָּבָר אַחֵר: מוֹאָב סִיר רַחְצִי (תהלים ס׳:י׳), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹפֵת אֲנִי לְמוֹאָב יוֹרָה שֶׁל פֻּרְעָנוּת, מַהוּ: עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי (תהלים ס׳:י׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל מוּכָן לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, וַאֲנִי דּוֹרֵךְ גִּתָּהּ שֶׁל אֱדוֹם בַּעֲקֵב רַגְלִי, אֵימָתַי, וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, לֹא תִהְיוּ סְבוּרִים שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אֶתְכֶם כְּעֶבֶד שֶׁאֲדוֹנוֹ מְבַקֵּשׁ לִמְכֹּר אוֹתוֹ קוֹרִיסִין בְּכָל מַה שֶּׁמּוֹצֵא, אֶלָּא כָּךְ אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם יִסּוּרִין עַד שֶׁתָּכִינוּ אֶת לְבַבְכֶם אֶצְלִי.
אָמַר רַב אַחָא בִּשְׁבוּעָה נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא יַנִּיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן כֹּה אֶעֱשֶׂה לְךָ יִשְׂרָאֵל (עמוס ד׳:י״ב). וְאֵין לָכֵן אֶלָּא שְׁבוּעָה, כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי (שמואל א ג׳:י״ד), וְעַד הֵיכָן אֲנִי מְיַסֵּר אֶתְכֶם, עַד הֶעָקֵב: עֵקֶב כִּי זֹאת אֶעֱשֶׂה לָךְ (עמוס ד׳:י״ב), עַד שֶׁתִּשְׁמְרוּ אֶת מִצְווֹתַי עַד הֶעָקֵב.
[ג] דָּבָר אַחֵר: מַה כְּתִיב לְמַעְלָה: וְיָדַעְתָּ כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן (דברים ז׳:ט׳), אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ פִּקָּדוֹן, וּמֵת אוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, בָּא בְּנוֹ וּמְבַקֵּשׁ אֶת הַפִּקָּדוֹן מִיָּדוֹ, אָמַר לוֹ תֵּן לִי הַפִּקָּדוֹן שֶׁהִפְקִיד אַבָּא אֶצְלְךָ, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ מָצָאתָ אַחֵר טוֹב מִמֶּנִּי, הַפִּקָּדוֹן שֶׁאֶצְלִי לֹא שָׁמַרְתִּי אוֹתוֹ וְלֹא קִפַּלְתִּי אוֹתוֹ. כָּךְ כְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי יִרְמְיָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָה לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל (ירמיהו ב׳:ה׳), עַל כָּל מַה שֶּׁנִּשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לֹא קִיַּמְתִּי, נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם שֶׁאֲנִי מְבָרֵךְ אֶת בְּנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וגו׳ (בראשית כ״ב:י״ז), לֹא בֵּרַכְתִּי אֶתְכֶם עַל יְדֵי משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם (דברים א׳:י׳). אָמַרְתִּי לוֹ שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אֶתְכֶם בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל (בראשית ט״ו:י״ד), לֹא עָשִׂיתִי כָּךְ, וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל (תהלים ק״ה:ל״ז), לְפִיכָךְ אָמַר משֶׁה: וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה (דברים ז׳:ח׳), מִן: וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים (דברים ז׳:ח׳), אַתְּ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא הָאֵל הַנֶּאֱמָן.
דָּבָר אַחֵר: כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים – אָמַר רַבִּי לֵוִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וכו׳ בָּא בְּנוֹ מְבַקֵּשׁ אֶת הַפִּקָּדוֹן, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ לֵךְ וְהָבֵא שְׁנֵי אִיסְטַרְטִין וּשְׁנֵים עָשָׂר בִּלְבִיטוֹן וְעַל יְדֵיהֶן אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶת הַפִּקָּדוֹן, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אֲבוֹתֵיכֶם הִפְקִידוּ אֶצְלִי פִּקָּדוֹן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם (שמות ג׳:ט״ז), אָמַר לָהֶן יָבוֹאוּ שְׁנֵי אִיסְטַרְטִין וּשְׁנֵים עָשָׂר בִּלְבִיטוֹן, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן וּשְׁנֵים עָשָׂר רָאשֵׁי שְׁבָטִים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן. וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה (במדבר א׳:ג׳-ד׳).
דָּבָר אַחֵר: הָאֵל הַנֶּאֱמָן. רַבָּנִין אָמְרֵי מֶאֱמוּנָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתְּ יוֹדֵעַ אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר שֶׁהָיָה דָּר בְּעִיר אַחַת בַּדָּרוֹם, וְהָלְכוּ אֲנָשִׁים לְהִתְפַּרְנֵס שָׁם, וְהָיוּ בְּיָדָן שְׁתֵּי סְאִין שֶׁל שְׂעוֹרִים וְהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ וְשָׁכְחוּ אוֹתָן וְהָלְכוּ לָהֶן, וְהָיָה רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר זוֹרֵעַ אוֹתָן בְּכָל שָׁנָה וְעוֹשֶׂה אוֹתָן גֹּרֶן וְכוֹנְסָן, אַחַר שֶׁבַע שָׁנִים הָלְכוּ אוֹתָן הַחֲבֵרִים לְשָׁם, לִתְבֹּעַ אוֹתָן לִתֵּן לָהֶם, מִיָּד הִכִּיר אוֹתָן רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר, אָמַר לָהֶם בּוֹאוּ וּטְלוּ אוֹצְרוֹתֵיכֶם, הֲרֵי מֶאֱמוּנָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתָּה יוֹדֵעַ אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר שֶׁהָלַךְ לְעִיר אַחַת וְהָיוּ הָעַכְבָּרִים אוֹכְלִים בִּתְחוּמָהּ שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר, בָּאוּ וּבִקְּשׁוּ הֵימֶנוּ, מֶה עָשָׂה רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר, אָמַר לָהֶן לָמָּה אֵין אַתֶּם מַפְרִישִׁין מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם כָּרָאוּי, מְבַקְּשִׁים אַתֶּם שֶׁנַּעֲרֹב אֶתְכֶם, שֶׁאִם אַתֶּם מַפְרִישִׁין מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם כָּרָאוּי אֵין עַכְבָּרִים אוֹכְלִין עוֹד, אָמְרוּ לוֹ אִין, עָרַב אוֹתָן וְהָלְכוּ הָעַכְבָּרִים וְלֹא נִרְאוּ עוֹד.
דָּבָר אַחֵר: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה חוֹפֵר שִׁיחִין לָרַבִּים, בִּתּוֹ הָיְתָה הוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וּבָאת לַעֲבֹר בַּנָּהָר וּשְׁטָפָהּ, בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי פִּינְחָס כָּךְ הִגִּיעַ לְבִתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, אָמַר לָהֶם אִי אֶפְשָׁר, כֵּיוָן שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּמַּיִם, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְאַבֵּד אֶת בִּתּוֹ בַּמַּיִם, מִיָּד נָפְלָה צְוָחָה בָּעִיר בָּאֲתָה בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כֵּיוָן שֶׁאָמַר רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר כָּךְ, יָרַד מַלְאָךְ וְהֶעֱלָה אוֹתָהּ. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח שֶׁלָּקַח חֲמוֹר אֶחָד מִיִּשְׁמְעֵאלִי אֶחָד, הָלְכוּ תַּלְמִידָיו וּמָצְאוּ בּוֹ אֶבֶן אַחַת טוֹבָה תְּלוּיָה לוֹ בְּצַוָּארוֹ, אָמְרוּ לוֹ, רַבִּי, בִּרְכַּת ה׳ הִיא תַעֲשִׁיר (משלי י׳:כ״ב), אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח, חֲמוֹר לָקַחְתִּי אֶבֶן טוֹבָה לֹא לָקַחְתִּי, הָלַךְ וְהֶחֱזִירָהּ לְאוֹתוֹ יִשְׁמְעֵאלִי, וְקָרָא עָלָיו אוֹתוֹ יִשְׁמְעֵאלִי בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, הֱוֵי מֶאֱמוּנָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתָּה יוֹדֵעַ אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמָן לְשַׁלֵּם לְיִשְׂרָאֵל שְׂכַר הַמִּצְווֹת שֶׁהֵן עוֹשִׂין, מִנַּיִן: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת (שמות י״ב:י״ז), אֲבָל מַתַּן שְׂכָרָן וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, בְּעֵקֶב אֲנִי פּוֹרֵעַ לָכֶם.
[ד] דָּבָר אַחֵר: וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ – מַהוּ וְשָׁמַר, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כָּל מַה שֶּׁיִשְׂרָאֵל אוֹכְלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכֹּחַ הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכָם בִּלְעָם הָרָשָׁע, אֲבָל בְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכוּ אוֹתָן הָאָבוֹת מְשֻׁמָּרִין הֵן לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ וגו׳.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְיָתוֹם שֶׁהָיָה מִתְגַּדֵּל אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, הָיָה אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ וְשׁוֹתֶה מִשֶּׁלּוֹ וּמִתְכַּסֶּה מִשֶּׁלּוֹ, וְלִמְּדוֹ אֻמָּנוּת, אוֹתוֹ הַיָּתוֹם אוֹמֵר כָּל מַה שֶּׁאֲנִי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמִתְכַּסֶּה מִתּוֹךְ שְׂכָרִי הוּא מְחַשְׁבוֹ. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ בַּעַל הַבַּיִת, חַיֶּיךָ, כָּל מַה שֶּׁאַתָּה אוֹכֵל וּמִתְכַּסֶּה, בְּכֹחַ חָבִית שֶׁל מַיִם שֶׁאַתְּ מְמַלֵּא לִי, בְּכֹחַ עֵץ אֶחָד שֶׁאַתָּה מְבַקֵּעַ לִי, אֲבָל שְׂכָרְךָ צָרוּר וּמֻנַּח לָךְ. כָּךְ כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּכֹחַ הַיִּסּוּרִים שֶׁהֵן בָּאִין עֲלֵיהֶם, אֲבָל שְׂכָרָן צָרוּר וּמְשֻׁמָּר לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ וגו׳. וּמַהוּ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד, אָמַר רַבִּי חִיָּא, שְׁלשָׁה מִדּוֹת טוֹבוֹת יֵשׁ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ הֵן: בַּיְשָׁנִים וְרַחֲמָנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים. בַּיְשָׁנִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם (שמות כ׳:ט״ז). רַחֲמָנִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ (דברים י״ג:י״ח). גּוֹמְלֵי חֲסָדִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד.
[פרשת עקב]
[א] וְהָיָה עֵקֶב – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע, עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי (תהלים מ״ט:ו׳). יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת, וְיֵשׁ בָּהֶן קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת. וּמִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִצְוֹת קַלּוֹת שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מַשְׁגִּיחִין בָּהֶן אֶלָּא שֶׁמַּשְׁלִיכִין אוֹתָן תַּחַת עִקְבֵיהֶן, כְּלוֹמַר שֶׁהֵן קַלּוֹת, לְפִיכָךְ הָיָה דָּוִד מִתְיָרֵא מִיּוֹם הַדִּין וְאוֹמֵר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי מִתְיָרֵא מִן מִצְוֹת הַחֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהֵן חֲמוּרוֹת. מִמָּה אֲנִי מִתְיָרֵא. מִן הַמִּצְוֹת הַקַּלּוֹת, שֶׁמָּא עָבַרְתִּי עַל אַחַת מֵהֶן, אִם עָשִׂיתִי אִם לֹא עָשִׂיתִי, מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה קַלָּה. וְאַתָּה אָמַרְתָּ, הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כִּבְמִצְוָה חֲמוּרָה. לְכָךְ אָמַר, לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע וְגוֹ׳ וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב וְגוֹ׳ (תהלים י״ט:י״א). וּכְתִיב: גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב (שם פסוק יב). בֹּא וּרְאֵה הֵיאַךְ דָּוִד מְשַׁבֵּחַ אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, שֶׁאָמַר, הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵין בְּכָל מִינֵי תְּבוּאָה חֲבִיבָה מִסֹּלֶת נְקִיָּה, שֶׁהִיא צָפָה בַּפֶּה, וְדִבְרֵי תּוֹרָה חֲבִיבִין מִמֶּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים (שם פסוק יא). אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אִם תֹּאמַר, שֶׁאֵין בְּכָל מִינֵי הַמַּשְׁקִין מְתוּקִין מִן הַדְּבַשׁ וְדִבְרֵי תּוֹרָה מְתוּקִין מִכֻּלָּם, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, שֶׁמָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְתוּקִין מִדְּבַשׁ, בָּסַרְתִּי בָּהֶן חַס וְשָׁלוֹם. אֶלָּא, גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רַב, מִצְוֹת קַלּוֹת. לְפִיכָךְ כְּתִיב: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ וְגוֹ׳ (שם ל״א:כ׳), זוֹ הִיא שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת קַלּוֹת.
[ב] וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס, נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ לֹא תֵּדָע (משלי ה׳:ו׳). אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, שֶׁלֹּא תְּהֵא יוֹשֵׁב וְשׁוֹקֵל מִצְוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה וְרוֹאֶה אֵי זוֹ מִצְוָה שְׂכָרָהּ מְרֻבֶּה וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ. לָמָּה, נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ לֹא תֵּדָע, מְטֻלְטָלִין הֵן שְׁבִילֵי תּוֹרָה. תַּנֵּי רַבִּי חִיָּא, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהִכְנִיס בּוֹ פּוֹעֲלִים, וְלֹא גִּלָּה לָהֶם הַמֶּלֶךְ שְׂכַר נְטִיעוֹת הַכֶּרֶם. שֶׁאִלּוּ גִּלָּה לָהֶם שְׂכַר נְטִיעוֹתָיו, הֵן רוֹאִין אֵיזוֹ נְטִיעָה שֶׁשְּׂכָרָהּ הַרְבֵּה וְנוֹטְעִין אוֹתָהּ. נִמְצְאָה מְלֶאכֶת הַפַּרְדֵּס מִקְצָתָהּ בְּטֵלָה וּמִקְצָתָהּ קַיֶּמֶת. כָּךְ לֹא גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה. שֶׁאִלּוּ גִּלָּה, נִמְצְאוּ הַמִּצְוֹת מִקְצָתָן קַיָּמוֹת וּמִקְצָתָן בְּטֵלוֹת. וְרַבִּי אֶחָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, טִלְטֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר עוֹשֶׂה מִצְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין מֻשְׁלָם. תַּנֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, שְׁתֵּי מִצְוֹת גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתַּן שְׂכָרָן, אַחַת קַלָּה שֶׁבְּקָלוֹת, וְאַחַת חֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת. וְאֵלּוּ הֵן. קַלָּה שֶׁבְּקָלוֹת, שִׁלּוּחַ הַקֵּן, וְשָׁם כְּתִיב: וְהֶאֱרַכְתָּ יָמִים (דברים כ״ב:ז׳). וַחֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת, כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁבּוֹ כְּתִיב: לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ (דברים ה׳:ט״ו), הֲרֵי הֵן שָׁוִין בְּמַתַּן שְׂכָרָן מֵעוֹלָם הַזֶּה. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, וּמָה אִם דָּבָר שֶׁהוּא פְּרִיעַת בַּעַל חוֹב, כָּתוּב בּוֹ אֲרִיכוּת יָמִים. דָּבָר שֶׁהוּא הֶפְסֵד מָמוֹן וְחֶסְרוֹן נְפָשׁוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִזֹּאת אָמְרוּ, גָּדוֹל דָּבָר שֶׁהוּא פְּרִיעַת חוֹב מִדָּבָר שֶׁהוּא חֶסְרוֹן כִּיס וְחֶסְרוֹן נְפָשׁוֹת. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי אָמַר, כְּשֵׁם שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ מְרֻבֶּה, כָּךְ עָנְשָׁהּ מְרֻבֶּה, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקְּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עוֹרְבֵי נָחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר (משלי ל׳:י״ז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָבֹא עוֹרֵב שֶׁהוּא אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וִינַקֵּר אוֹתָהּ וְאֶל יֵהָנֶה מִמֶּנָּה, וְיָבֹא נֶשֶׁר שֶׁהוּא רַחְמָנִי עַל בָּנָיו וְיֵהָנֶה מִמֶּנָּה. וּמִנַּיִן שֶׁעוֹרֵב אַכְזָרִי עַל בָּנָיו. שֶׁנֶּאֱמַר: מִי יָכִין לָעוֹרֵב צֵידוֹ כִּי יְלָדָיו אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ, יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל (איוב ל״ח:מ״א). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לִבְנֵי עוֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ (תהלים קמ״ז:ט׳). וְאָמְרוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הָעוֹרֵב מוֹלִיד לְבָנִים, וְאוֹמֵר הַזָּכָר לַנְּקֵבָה, שֶׁעוֹף אַחֵר בָּא עָלֶיהָ, וּמוֹאֲסִין אוֹתָן וּמַנִּיחִין אוֹתָן. מָה עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מַזְמִין לָהֶן יַתּוּשִׁין מִצּוֹאָתָן וּפוֹרְחִין וְאוֹכְלִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי יָכִין לָעוֹרֵב צֵידוֹ. אֲבָל הַנֶּשֶׁר רַחְמָנִי הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּנֶּשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ (דברים ל״ב:י״א). שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בָּהֶן, מִפְּנֵי עוֹפוֹת אֲחֵרִים שֶׁרוֹדְפִין אוֹתָן. מַה הוּא עוֹשֶׂה. מְשִׂימָן עַל כְּנָפָיו אוֹמֵר, מוּטָב יִכָּנֵס הַחֵץ בִּי וְלֹא בְּבָנַי.
[ג] וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק י״י בָּכֶם וְגוֹ׳ (שם ז׳:ז׳), לֹא מִמַּה שֶּׁאַתֶּם מְרֻבִּים מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְלֹא מִמַּה שֶּׁאַתֶּם עוֹשִׂין מִצְוָה יוֹתֵר מֵהֶם. שֶׁהָאֻמּוֹת עוֹשִׂין מִצְוָה שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ יוֹתֵר מִכֶּם, וְהֵם מַגְדִּילִים שְׁמִי יוֹתֵר מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וְגוֹ׳ (מלאכי א׳:י״א). וּכְתִיב: וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן י״י מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ (שם פסוק יב). כִּי אַתֶּם הַמְעַט (דברים ז׳:ז׳), אֶלָּא בִּזְכוּת שֶׁאַתֶּם מְמַעֲטִין אֶת עַצְמְכֶם לְפָנַי, לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹהֵב אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר י״י וְגוֹ׳, וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וְגוֹ׳ (מלאכי א׳:ב׳-ג׳). וְאוֹמֵר: אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה וְגוֹ׳ (הושע י״ד:ה׳), נָדְבָה נַפְשִׁי לְאַהֲבָתָן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן הֲגוּנִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי מֵאַהֲבַת י״י אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה. כְּתִיב: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית י״י בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְגוֹ׳ (ישעיהו ב׳:ב׳). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְגוֹ׳ (איוב ח׳:ז׳), לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמִּצְטַעֵר בִּתְחִלָּתוֹ, נוֹחַ לוֹ בְּסוֹפוֹ. וְאֵין לְךָ שֶׁמִּצְטַעֵר מִתְּחִלָּתוֹ יוֹתֵר מֵאַבְרָהָם, שֶׁהֻשְׁלַךְ לַכִּבְשָׁן, וְגָלָה מִבֵּית אָבִיו, וְרָדְפוּ אַחֲרָיו שִׁשָּׁה עָשָׂר מְלָכִים, וְנִתְנַסָּה בְּעֶשֶׂר נִסְיוֹנוֹת, וְקָבַר אֶת שָׁרָה. וְלַסּוֹף נָח, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַי״י בֵּרַךְ וְגוֹ׳ (בראשית כ״ד:א׳). וְכֵן יִצְחָק נִצְטַעֵר בְּנַעֲרוּתוֹ, וְקִנְּאוּ בוֹ פְּלִשְׁתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ וְגוֹ׳ (בראשית כ״ו:ט״ז). וּלְבַסּוֹף בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי וְגוֹ׳, וְיֹאמְרוּ רָאֹה רָאִינוּ וְגוֹ׳ (בראשית כ״ו:כ״ז-כ״ח). וְיַעֲקֹב כַּמָּה נִצְטַעֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל (תהלים קכ״ט:א׳). עַד שֶׁהָיָה בִּמְעֵי אִמּוֹ, בִּקֵּשׁ עֵשָׂו לְהָרְגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְרוֹצְצוּ הַבָּנִים (בראשית כ״ה:כ״ב). וּכְשֶׁקִּבֵּל הַבְּרָכוֹת, וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְגוֹ׳ (בראשית כ״ז:מ״א). בָּרַח לְלָבָן לְחָרָן וְנִצְטַעֵר בִּבְנוֹתָיו שֶׁל לָבָן, וְאַחֲרֵי כֵן בִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי (דברים כ״ו:ה׳). יָצָא מֵאֶצְלוֹ וּפָגַע בְּעֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְגוֹ׳ (בראשית ל״ג:א׳). בָּאָה עָלָיו צָרַת דִּינָה, וְצָרַת רָחֵל, וְצָרַת יוֹסֵף. וְלַסּוֹף נָח, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו (בראשית מ״ז:י״ב). הֱוֵי, וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד (איוב ח׳:ז׳). דָּבָר אַחֵר: נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית י״י בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְהַר תָּבוֹר יִהְיֶה גָּבֹהַּ מְאֹד. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לִבְנֵי פַּלְטְרִין שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁיָּרְדוּ מִן הָעִיר וְהָרְגוּ אֲרָיוֹת וְדֻבִּים וּנְמֵרִים בַּיַּעַר וֶהֱבִיאוּם לָעִיר וְתָלוּ אוֹתָן כְּנֶגֶד שַׁעַר הָעִיר, וְכָל בְּנֵי הָעִיר הָיוּ תְּמֵהִין מֵאוֹתָן אֲרָיוֹת. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ עָשָׂה בְּסִיסְרָא, בָּא סִיסְרָא עַל יִשְׂרָאֵל בְּהַר תָּבוֹר, מִן שָׁמַיִם נִלְחֲמוּ, הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא (שופטים ה׳:כ׳). הִתְחִילוּ הַכֹּל תְּמֵהִים, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה כַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה שֶׁיָּרְדוּ כּוֹכָבִים מִן הַשָּׁמַיִם לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִם בָּשָׂר וָדָם. וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַכּוֹכָבִים נִלְחֲמוּ בִּשְׁבִילְכֶם. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, וְיָצָא י״י וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם וְגוֹ׳, וְעָמְדוּ רַגְלָיו בְּיוֹם הַהוּא וְגוֹ׳ (זכריה י״ד:ג׳-ד׳), וְכָל אוֹתוֹ עִנְיָן. וְיִהְיוּ הַכֹּל רוֹאִין וּמַרְאִין אוֹתוֹ בָּאֶצְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה וְגוֹ׳ (ישעיהו כ״ה:ט׳).
[Parashat Eikev]
[Siman 1] (Deut. 7:12:) “And it shall come to pass if (literally, in the heel of).” This text is related (to Ps. 49:6), “Why should I fear in the evil days, when the iniquity of my heels encompass me?” May the name of the Holy One, blessed be He, be blessed because He has given a Torah to Israel in which there are six hundred and thirteen commandments, some of which are light and some weighty. But because some of the commandments are light, people pay no attention to them. Instead they cast them under their heels [while] saying they are light. For that reason David was afraid of the Day of Judgment and said, “Master of the world, I am not afraid of the weighty commandments which are in the Torah, because they are weighty. Of what am I afraid? Of the light commandments, lest I have transgressed one of them, [not knowing] whether I have fulfilled it or not fulfilled it, because it is light; for you have said, ‘Be as mindful of the light commandments as of the weighty commandments.’”1 It therefore says (in Ps. 49:6), “Why should I fear in the evil days?” (Deut. 7:12:) “And it shall come to pass if (ekev) you heed [these statutes].” This text is related (to Ps. 19:11-12), “More delightful are they than gold, than much fine gold; [sweeter also than honey and the drippings of the comb]. Also by them is Your servant warned; [in keeping them there is great reward (ekev)]. Come and see how David glorified the words of Torah, where it is stated (ibid.), “More delightful are they than gold, than much fine gold.” And not only that, but among all the kinds of grains, none is more precious than pure semolina, which floats upon the [sieve] (zafah benapah); but the words of Torah are more precious than that, as stated (ibid., vs. 11), “sweeter also than honey and the drippings of the comb (nofet zufim).” R. Hanina said, “If you say that among all the beverages none is sweeter than honey, the words of Torah are [even] sweeter than honey.” David said to the Holy One, blessed be He, “Master of the universe, if You say that they (the commandments) of the Torah are sweet, Heaven forbid that I should have missed them. Rather (according to vs. 12), ‘Also by them is Your servant warned; in keeping them there is great reward,’” [meaning] the light commandments. Therefore it is written (in Ps. 31:20), “How abundant is the good which You have laid up [for those who fear You]….” This is the reward for the light commandments.
[Siman 2] (Deut. 7:12:) “And it shall come to pass if you heed [these statutes].” This text is related (to Prov. 5:6), “She does not steer a straight path of life; her ways wander, and she does not know it.” R. Abba bar Kahana said, “That you should not practice give and take among the commandments of Torah to see which reward of Torah and commandment is greatest and perform that one.⁠2 Why? (Ibid.:) ‘Her ways wander, and she does not know it.’ The paths of [rewards of] the Torah have been moved.” R. Hiyya said, “A parable: To what is the matter comparable? To a king who had an orchard and introduced workers into it, but the king did not disclose the reward (i.e., the payment) for his seedlings to them; because if he revealed the reward for his [various] seedlings, one would see which seedling increased [their] reward, and plant that one. The work in the orchard would end up with some of it suspended and some of it carried out. Similarly the Holy One, blessed be He, did not reveal the reward for each and every commandment in the Torah; for if he had revealed it, the commandments would have been found with some of them carried out and some of them suspended.” And R. Aha said in the name of R. Abba bar Kahana, “The Holy One, blessed be He, has made the reward for fulfilling a commandment moved around in this world, so that Israel would totally fulfill them.”3 R. Simeon ben Johay taught, “For two commandments did the Holy One, blessed be He, reveal their reward. These are the lightest of the light and the weightiest of the weighty ones. The lightest of the light ones is sending away [the mother from] the nest; and there it is written (in Deut. 22:7), ‘and you will prolong your days.’ The most weighty is honoring parents, about which it is [also] written (in Deut. 5:16 // Exod. 20:12), ‘so that you will lengthen your days.’4 Note that they are equal with regard to reward [in] this world.” R. Abba bar Kahana said, “If in regard to paying a debt, length of days is written,⁠5 how much the more so when it is a case of damage to purse and loss of life.” R. Levi said, “They said something greater than that: A case of paying a debt is more important than a case of damage to purse and loss of life.” R. Abba bar Kahana said in the name of Rabbi, “Just as the giving of their reward is great, so [too] are their punishments great.” That is what is written (in Prov. 30:17), “The eye that mocks a father and scorns obeying a mother will have the wadi ravens pluck it out and the young eagles devour it.” The Holy One, blessed be He, said, “A raven, which is cruel to its young, will come and pluck it out without profiting from it; an eagle, which is merciful to its young, will come and will profit from it.” And where is it shown that a raven is cruel to its young? Where it is stated (in Job 38:41), “Who provides prey for the raven, when its young cry unto God and wander about without food.” It also says (in Ps. 147:9), “to young ravens when they cry out.” When the raven reproduces, it reproduces white [young].⁠6 Then the male says to the female that another bird has begotten it. So they reject and forsake them. What does the Holy One, blessed be He, do? He brings forth gnats from their dung.⁠7 Then [the gnats] fly, and [the young] eat them.⁠8 This is what is written (in Job 38:41), “Who provides prey for the raven.” But the eagle is merciful, as it is written (in Deut. 32:11), “As an eagle stirs up its nest and hovers over its young]; it spreads its wings, takes them up, and bears them aloft on its pinions.” As it is not confident about them because of other birds who pursue them. What does it do? It places them on its wings and says, “Better that the arrow should go through me and not through my children.”
[Siman 3] (Deut. 7:12:) “And it shall come to pass if you heed [these statutes].” What is written above the matter (in Deut. 7:7)? “It is not because you are the most numerous of all the peoples [that the Lord desired you and chose you. Rather you are the least of all the peoples].” It is not because you are the most numerous of all the nations,” and it was not because you fulfilled more commandments than they; for the nations do more commandments that they were not commanded than you, and they magnify My name more than you. Thus it is stated (in Mal. 1:11-12), “For from the rising of the sun until its setting My name is great among the nations, [and in every place incense is offered to My name, even a pure oblation; for My name is great among the nations]…. But you desecrate it when you say the table of the Lord is defiled, and its special food is treated with scorn [like ordinary] food.” (Deut. 7:7:) “Rather you were the least of all the peoples.” Rather, because you diminish yourselves for Me, therefore I love you.’ And so it says (in Mal. 1:2-3), “’I have loved you,’ says the Lord …. ‘But I have hated Esau….’” It also says (in Hos. 14:5), “I will heal their veering and love them voluntarily….” My soul has volunteered to love them, even though they were not worthy; and so it says (in Deut. 7:8), “Because the Lord loves you […].” It is written (in Is. 2:2), “And it shall come to pass that in the latter days the mountain of the house of the Lord shall be established as the highest of the mountains….” This text is related (to Job 8:7), “Though your beginning was trifling (rt.: ts'r), [your end shall greatly flourish].” [This verse is here] to teach you that everyone who is troubled (rt.: ts'r) from his beginning will have it well at his end. You have no one who was more troubled (rt.: ts'r) than Abraham, who was cast into a fiery furnace and went into exile from his ancestral home. Moreover, sixteen kings pursued him. He also stood the test of ten trials and buried Sarah. Yet in the end he had rest, as stated (Gen. 24:1), “Now Abraham was old, advanced in years, and the Lord blessed [Abraham in all things].” So too was Isaac troubled (rt.: ts'r) in his youth, for the Philistines were jealous of him, [as stated] (in Gen. 26:16), “And Abimelech said unto Isaac, ‘Go away from us, [for you have become have become too powerful for us].’” But in the end they begged him [for mercy], as stated (in vs. 27-28), “And Isaac said unto them, ‘Why have you come unto me…?’ And they said, ‘We have clearly seen….’” Jacob also was troubled (rt.: ts'r) in his youth, as stated (in Ps. 129:1), “’They have harassed me greatly from my youth,’ let Israel now say.” While he was in his mother’s belly, Esau sought to kill him, as stated (in Gen. 25:22), “But the children struggled [within her].” [Moreover,] when he received the blessings (according to Gen. 27:41), “Then Esau hated Jacob …, and Esau said in his heart, ‘Let the days of mourning for my father come, [and I will kill my brother Jacob]’.” So he fled to Laban and was troubled (rt.: ts'r) over his daughters, and after that Laban sought to kill him, as stated (in Deut. 26:5), “An Aramean would have destroyed my ancestor.”9 He went away from him and encountered Esau, as stated (in Gen. 33:1), “Now Jacob raised his eyes and saw Esau coming….” There came upon him the trouble over Dinah, the trouble over Rachel and the trouble over Joseph. But in the end he had rest, [as stated] (in Gen. 47:12), “And Joseph sustained his father [and his brothers]….” Ergo (in Job 8:7), “Though your beginning was trifling (rt.: ts'r), your end shall greatly flourish.” Another interpretation (of Is. 2:2), “the mountain of the house of the Lord shall be established as the highest of the mountains… and Mount Tabor shall become very tall.” A parable: To what is the matter comparable? To the palace10 children of a king. They went down from the city and killed lions, tigers, and bears in the forest. Then they brought them and hung them opposite the city gate, so that all the people in the city were amazed from those lions. The Holy One, blessed be he, did so with Sisera. [When] Sisera came against Israel on Mount Tabor; (according to Jud. 5:20), “The stars fought from the heavens; from their courses they fought with Sisera.”11 All began to be amazed, for there had never been an event like this, when the stars came down from the heavens to make war with flesh and blood. The Holy One, blessed be He, said, “In this world the stars have fought on your behalf, but in the world to come (according to Zech. 14:3-4), ‘Then the Lord will come forth and fight with those nations [as when He fights in the day of battle]. And His feet shall stand in that day [upon the Mount of Olives]….’ And [so on through] all that section (of Zechariah).” Then everyone will see and point Him out with the finger, as stated (in Is. 25:9), “In that day they shall say, ‘See, this is our God; [we waited for Him, and He delivered us. This is the Lord; we waited for Him. Let us rejoice and be glad in His salvation].’”
1. Avot 2:1.
2. M. Ps. 9:3; see Deut. R. 6:2.
3. yPe’ah 1:1 (15d); yQid. 1:7 (61b); PR 23/24:2.
4. So also M. Sam.
5. Enoch Zundel, in his commentary, ‘Ets Yosef, on Tanh., Deut. 3:2, suggests the debt here is the debt to parents for bearing, rearing, and education.
6. PRE 21.
7. See Lev. R. 19:1.
8. Cf. Yalqut Shim’oni, Deut. 846: “Then they fly over them, eat, and become black.”
9. This is required sense by the midrash. A more usual translation would read: A WANDERING ARAMEAN WAS MY ANCESTOR.
10. Palterin. Gk.: praitorion; Lat. praetorium.
11. Cf. Pes. 118b, according to which the stars descended and heated the iron implements in Sisera’s army.

פרשת עקב

[א] והיה עקב תשמעון וגו׳ (דברים ז׳:י״ב). זש״ה למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני (תהלים מ״ט:ו׳), יתברך שמו של הקב״ה שנתן תורה לישראל שבה שש מאות ושלש עשרה מצות קלות וחמורות, ואין בני אדם משגיחין בהן, אלא משליכים אותם תחת עקבותיהם, כלומר שהן קלות, לכך דוד היה מתירא מיום הדין, והיה אומר רבון העולמים איני מתיירא מן המצות החמורות שבתורה שהן חמורות, ממה אני מתיירא מן הקלות, שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לאו, מפני שהיא קלה, ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה, לכך אמר למה אירא בימי רע.
[ב] והיה עקב תשמעון. זש״ה הנחמדים מזהב ומפז רב וגו׳, גם עבדך נזהר בהם וגו׳ (תהלים י״ט:י״א-י״ב), בא וראה היאך דוד משבח דבר תורה, שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב, ולא עוד אלא בכל מיני תבואה אין חביבה מסולת נקיה, שהיא צפה בפה, ודברי תורה חביבין ממנה, שנאמר ומתוקים מדבש ונופת צופים (שם שם), אמר ר׳ חנינא אם תאמר שאין בכל משקין מתוך מדבש, דברי תורה מתוקין מדבש, אמר דוד לפני הקב״ה רבונו של עולם אם תאמר שהן מתוקין כפרתי בהן חס ושלום, אלא גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (שם), לפיכך מה רב טובך וגו׳ (שם ל״א:כ׳), זה שכרך על המצות קלות.
[ג] והיה עקב תשמעון. זש״ה אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה׳:ו׳), [אמר ר׳ אבא בר כהנא] שלא תהיה נושא ונותן במצותיה של תורה ורואה איזה שכרה של תורה ומצוה מרובה ועושה אותה, למה נעו מעגלותיה לא תדע, מטולטלין הם שבילי התורה, אמר ר׳ חייא משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס, והכניס בו פועלים, ולא גילה להם המלך שכר נטיעותיו, כי אילו גילה להם שכר נטיעותיו רואה איזה נטיעה שכרה מרובה ונוטעין אותה, נמצאת מלאכת הפרדס מקצתה בטילה ומקצתה קיימת, כך לא גילה הקב״ה בתורה שכר כל מצוה ומצוה, שאילו גילה נמצאו המצות מקצתן קיימות ומקצתן בטילות, ור׳ אחא בשם ר׳ אבא בר כהנא טילטל הקב״ה שכר עושה מצות בעולם הזה, כדי שיהו ישראל עושין אותם משלם.
תני ר׳ שמעון בן יוחי שתי מצות גילה הקב״ה מתן שכרה, אלו הן קלה שבקלות חמורה שבחמורות, קלה שבקלות שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים (דברים כ״ב:ז׳), חמורה שבחמורות כבד את אביך ואת אמך וגו׳ למען יאריכון ימיך וגו׳ (שם ה׳:ט״ז), הרי הן שוין בעולם הזה במתן שכרן. אמר רבי אבא בר כהנא ומה דבר שהוא פריעת חוב, כתיב בו אריכות ימים, דבר שהוא הפסד כיס וחסרון נפשות על אחת כמה וכמה, ור׳ לוי אמר גדולה מזו אמרו, גדול דבר שהוא פריעת חוב, מדבר שהוא הפסד כיס וחסרון נפשות, ור׳ אבא בר כהנא בשם ר׳ שמעון בן יוחי אמר כשם שמתן שכרן מרובה, כך עונשיהון מרובה, הדא הוא דכתיב עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה ערבי נחל ויאכלוה בני נשר (משלי ל׳:י״ז), למה יקרוה עורבים ויאכלוה נשרים, אמר הקב״ה יבא עורב שהוא אכזרי על בניו וינקור אותה ואל יהנה ממנה, ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויהנה ממנה, ומנין שעורב אכזרי על בניו, שנאמר מי יכין לעורב צידו [כי ילדיו אל אל ישועו יתעו לבלי אוכל] (שאיוב ל״ח:מ״א), ואומר לבני עורב אשר יקראו (תהלים קמ״ז:ט׳), כשהעורב מוליד הוא מוליד לבנים, ואומר הזכר לנקבה שעוף אחר בא עליה והם מואסין אותן ומניחין אותן, מה הקב״ה עושה, מוציא מצואה שלהן יתושין ופורחין ואוכלין ומשם משחירין, הדה הוא דכתיב מי יכין לעורב צידו, ומניין לנשר שהוא רחמני, שכתיב כנשר יעיר קנו (דברים ל״ב:י״א), ואינו מאמין בהם מפני עופות אחרים שרודפים אחריהם, מהו עושה, יפרוש כנפיו יקחהו וגו׳ (שם שם), הוי יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר.
[ד] והיה עקב תשמעון. מה כתיב למעלה מן הענין, לא מרובכם מכל העמים וגו׳ (דברים ז׳:ז׳), אמר להם הקב״ה לישראל לא ממה שאתם מרובים מכל האומות, ולא ממה שאתם עושים מצות יותר מהם, והם מגדלים שמי יותר מכם, שנאמר כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים וגו׳ ואתם מחללים אותו באמרכם שלחן אדני מגואל הוא וניבו נבזה אכלו (מלאכי א׳:י״א-י״ב), כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת ה׳ אתכם (דברים ז׳:ז׳-ח׳), בזכות שאתם ממעיטים את עצמכם לפני, לפיכך אני אוהב אתכם, וכן הוא אומר אהבתי אתכם אמר ה׳ (מלאכי א׳:ב׳), ואת עשו שנאתי וגו׳ (שם שם:ג׳), ואומר ארפא משובתם [אהבם נדבה] (הושע י״ד:ה׳), מהו אהבם נדבה, נדבה נפשי לאהבתם, אע״פ שאינן הגונין, וכן הוא אומר כי מאהבת ה׳ אתכם וגו׳ (דברים ז׳:ח׳).
[ה] כתיב והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ וגו׳ (ישעיהו ב׳:ב׳), זש״ה והיה ראשיתך מצער וגו׳ (איוב ח׳:ז׳), ללמדך שכל המצטער מתחילתו נוח לו בסופו ואין לך שמצטער יותר מאברהם, שהושלך בכבשן האש, וגלה מבית אביו, ורדפו אחריו ששה עשה מלכים, ונתנסה בעשר נסיונות, וקבר את שרה, ולבסוף נחה, ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך וגו׳ (בראשית כ״ד:א׳). יצחק נצטער בנערותו, ויקנאו בו פלשתים, שנאמר] ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד (שם כ״ו:ט״ז), לסוף בקשו ממנו [שנאמר] ויאמר אליהם יצחק (למה) [מדוע] באתם אלי וגו׳ (שם שם:כ״ז). ויעקב נצטער בנערותו, שנאמר רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל (תהלים קכ״ט:ב׳), עד שהוא במעי אמו ביקש עשו להורגו, שנאמר ויתרוצצו הבנים בקרבה וגו׳ (בראשית כ״ה:כ״ב), [וכשקיבל הברכות, וישטום עשו את יעקב וגו׳] ויאמר עשו בלבו וגו׳ (שם כ״ז:מ״א), וברח ללבן ונצטער בבתו, ואחר כך ביקש לבן להורגו, שנאמר ארמי אובד אבי(דברים כ״ו:ה׳), יצא מאצלו ופגע בעשו, שנאמר וישא יעקב (את) עיניו וירא והנה עשו בא וגו׳ (בראשית ל״ג:א׳), באתה עליו צרת דינה, וצרת יוסף, ולבסוף נחה, [שנאמר] ויכלכל יוסף את אביו וגו׳ (שם מזי ב), הוי והיה ראשיתך מצער וגו׳.
[ו] ד״א נכון יהיה הר בית ה׳ וגו׳, והר תבור יהיה גבוה מאד, משל למה הדבר דומה לבני פלטירין של מלך ירדו מן העיר והרגו אריות ונמרים ודובים ביער, והביאום ותלו אותם כנגד שער העיר, וכל בני העיר היו תמידין, מי הרגל אותם אריות, כך עשה הקדוש ברוך הוא, בא סיסרא לישראל בהר תבור, מן שמים נלחמו הכוכבים וגו׳ (שופטים ה׳:כ׳), התחילו הכל תמיהים, שמעולם לא היה כמעשה הזה, שירדו כוכבים מן השמים לעשות מלחמה עם בשר ודם, אמר הקב״ה בעולם הזה הכוכבים נלחמו בשבילכם, אבל לעלם הבא ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם וגו׳ ועמדו רגליו וגו׳ (זכריה י״ד:ג׳-ד׳), וכל אותו הענין, והיו הכל מראין אותו באמצע, שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה׳ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו (ישעיהו כ״ה:ט׳).
חסלת פרשת עקב
[Parashat Eikev]
[1] (Deut. 7:12:) AND IT SHALL COME TO PASS IF YOU HEED <THESE STATUTES>…. This text is related (to Ps. 49:6 [5]): WHY SHOULD I FEAR IN THE EVIL DAYS, WHEN THE INIQUITY OF MY HEELS ENCOMPASS ME? May the Name of the Holy One be blessed, because he has given a Torah to Israel in which there are six hundred and thirteen simple and weighty commandments;⁠1 but the children of Adam pay no attention to them. Instead they cast them under their heels while saying they are simple.⁠2 For that reason David was afraid of the Day of Judgment and said: Sovereign of the Universe, I am not afraid of the weighty commandments which are in the Torah, because they are weighty. Of what am I afraid? Of the simple commandments, lest I have transgressed one of them, whether I have fulfilled it or not, because it is simple; for you have said: Be as mindful of the simple commandments as of the weighty commandments.⁠3 It therefore says (in Ps. 49:6 [5]): WHY SHOULD I FEAR IN THE EVIL DAYS?
[2] (Deut. 7:12:) AND IT SHALL COME TO PASS IF YOU HEED <THESE STATUTES>. This text is related (to Ps. 19:11–12 [10–11]): MORE DELIGHTFUL ARE THEY THAN GOLD, THAN MUCH FINE GOLD; <SWEETER ALSO THAN HONEY AND THE DRIPPINGS OF THE COMB>. ALSO BY THEM IS YOUR SERVANT WARNED; <IN KEEPING THEM THERE IS GREAT REWARD>. Come and see how David glorified the word of Torah, where it is stated (ibid.): MORE DELIGHTFUL ARE THEY THAN GOLD, THAN MUCH FINE GOLD. And not only that, but among all the kinds of grains, none is more precious than pure semolina, which coats the mouth;⁠4 but the words of Torah are more precious than that, as stated (ibid., vs. 11 [10]): SWEETER ALSO THAN HONEY AND THE DRIPPINGS OF THE COMB. R. Hanina said: If you say that among all the beverages none is sweeter than honey, the words of Torah are <even> sweeter than honey. David said to the Holy One: Sovereign of the World, if you say that they (the commandments of Torah) are sweet, Heaven forbid that I should have ignored them. Rather (according to vs. 12 [11]), ALSO BY THEM IS YOUR SERVANT WARNED; IN KEEPING THEM THERE IS GREAT REWARD. Therefore (in Ps. 31:20 [19]): HOW ABUNDANT IS THE GOOD <WHICH YOU HAVE LAID UP FOR THOSE WHO FEAR YOU>…. This is your reward for the simple commandments.
[3] (Deut. 7:12:) AND IT SHALL COME TO PASS IF YOU HEED <THESE STATUTES>. This text is related (to Prov. 5:6): SHE DOES NOT STEER A STRAIGHT PATH OF LIFE; HER WAYS WANDER, AND SHE DOES NOT KNOW IT. [R. Abba bar Kahana said:] You should not practice give and take among the commandments of Torah to see which reward of Torah and commandment is greatest and perform that one.⁠5 Why? (Ibid.:) HER WAYS WANDER, AND SHE DOES NOT KNOW IT. The paths of the Torah are movable. R. Hiyya said: A parable: To what is the matter comparable? To a king who had an orchard and introduced workers into it, but the king did not disclose to them the reward (i.e., the payment) for his seedlings, because if he revealed the reward for his <various> seedlings, one would see which seedling increased <their> reward, and plant that one. The work in the orchard would end up with some of it suspended and some of it carried out. Similarly the Holy One did not reveal the reward for each and every commandment in the Torah; for if he had revealed it, the commandments would have been found with some of them carried out and some of them suspended. R. Aha also <said> in the name of R. Abba bar Kahana: The Holy One has made the reward for fulfilling commandments irregular in this world, so that Israel would totally fulfill them.⁠6
R. Simeon ben Johay taught: For two commandments the Holy One did reveal their reward. These are the simplest of the simple and the most weighty of the weighty ones. The simplest of the simple ones is (Deut. 22:7): YOU SHALL SURELY LET THE MOTHER <BIRD> GO AND TAKE <ONLY> THE YOUNG FOR YOUR SELF, SO THAT IT WILL GO WELL WITH YOU, AND YOU WILL PROLONG YOUR DAYS. The most weighty is (in Deut. 5:16 // Exod. 20:12): HONOR YOUR FATHER AND YOUR MOTHER …, SO THAT HE WILL LENGTHEN YOUR DAYS…..7 Note that they are equal this world with regard to reward. Rabbi Abba bar Kahana said: If in regard to paying a debt, about <which> length of days is written,⁠8 how much the more so when it is a case of damage to purse and loss of life. R. Levi said: They said something more significant than that. A case of paying a debt is more important than a case of damage to purse and loss of life. R. Simeon ben Johay said: Just as their reward is great, so are their punishments great. That is what is written (in Prov. 30:17):THE EYE THAT MOCKS A FATHER AND SCORNS OBEYING A MOTHER WILL HAVE THE WADI RAVENS PLUCK IT OUT AND THE YOUNG EAGLES DEVOUR IT. Why will ravens pluck it out and eagles devour it? The Holy One said: A raven, which is cruel to its young, will come and pluck it out without profiting from it; an eagle, which is merciful to its young, will come and will profit from it. And where is it shown that a raven is cruel to its young? Where it is stated (in Job 38:41): WHO PROVIDES PREY FOR THE RAVEN, [WHEN ITS YOUNG CRY UNTO GOD AND WANDER ABOUT WITHOUT FOOD]. It also says (in Ps. 147:9): TO YOUNG RAVENS WHEN THEY CRY OUT. When the raven reproduces, it reproduces white <young>.⁠9 Then the male says to the female that another bird has begotten it. So they reject and forsake them. What does the Holy One do? He brings forth gnats from their dung.⁠10 Then <the young> fly, and eat, and from that become black.⁠11 This is what is written (in Job 38:41): WHO PROVIDES PREY FOR THE RAVEN. But where is it shown for the eagle, that it is merciful? Where it is written (in Deut. 32:11): AS AN EAGLE STIRS UP ITS NEST <AND HOVERS OVER ITS YOUNG>. However, no one trusts them because of other birds who pursue them. What does it do? (Ibid., cont.:) IT SPREADS ITS WINGS, TAKES THEM UP, <AND BEARS THEM ALOFT ON ITS PINIONS>. Ergo (in Prov. 30:17): THE WADI RAVENS PLUCK IT OUT, AND THE YOUNG EAGLES DEVOUR IT.
[4] (Deut. 7:12:) AND IT SHALL COME TO PASS IF YOU HEED <THESE STATUTES>. What is written above on the matter (in Deut. 7:7)? IT WAS NOT BECAUSE YOU WERE THE MOST NUMEROUS OF ALL THE PEOPLES, <THAT THE LORD DESIRED YOU AND CHOSE YOU. RATHER YOU WERE THE LEAST OF ALL THE PEOPLES>. The Holy One said to Israel: It was not because you were the most numerous of all the nations, and it was not because you fulfilled more commandments than they, for they magnify my name more than you.⁠12 Thus it is stated (in Mal. 1:11–12): FOR FROM THE RISING OF THE SUN UNTIL ITS SETTING MY NAME IS GREAT AMONG THE NATIONS, <AND IN EVERY PLACE INCENSE IS OFFERED TO MY NAME, EVEN A PURE OBLATION; FOR MY NAME IS GREAT AMONG THE NATIONS, SAYS THE LORD OF HOSTS>. BUT YOU DESECRATE IT WHEN YOU SAY THE TABLE OF THE LORD IS DEFILED, AND ITS SPECIAL FOOD IS TREATED WITH SCORN <LIKE ORDINARY> FOOD. (Deut. 7:7–8): RATHER YOU WERE THE LEAST OF ALL THE PEOPLES. IT WAS BECAUSE OF THE LORD'S LOVE FOR YOU. Because you diminish yourselves for me, I therefore love you, and so it says (in Mal. 1:2–3): I HAVE LOVED YOU, SAYS THE LORD …; BUT I HAVE HATED ESAU…. It also says (in Hos. 14:5 [4]): I WILL HEAL THEIR APOSTASY [AND LOVE THEM VOLUNTARILY]. What is the meaning of AND LOVE THEM VOLUNTARILY? My soul has volunteered to love them, even though they were not worthy; and so it says (in Deut. 7:8): BECAUSE THE LORD LOVES YOU….
[5] It is written (in Is. 2:2): AND IT SHALL COME TO PASS THAT IN THE LATTER DAYS THE MOUNTAIN OF THE HOUSE OF THE LORD SHALL BE ESTABLISHED <AS THE HIGHEST OF THE MOUNTAINS>…. This text is related (to Job 8:7): THOUGH YOUR BEGINNING WAS TRIFLING (rt.: Ts'R), <YOUR END SHALL GREATLY FLOURISH>. <This verse is here> to teach you that everyone who is troubled (rt.: Ts'R) from his beginning has rest at his end. You have no one who was more troubled (rt.: Ts'R) than Abraham, who was cast into a fiery furnace and went into exile from his ancestral home. Moreover, sixteen kings oppressed him. He also stood the test of ten trials and buried Sarah. Yet in the end he had rest. (Gen. 24:1) NOW ABRAHAM WAS OLD, ADVANCED IN YEARS, AND THE LORD BLESSED ABRAHAM <IN ALL THINGS>. Isaac was troubled (rt.: Ts'R) in his youth, for the Philistines were jealous of him, [as stated] (in Gen. 26:16): AND ABIMELECH SAID UNTO ISAAC: GO AWAY FROM US, FOR YOU HAVE BECOME HAVE BECOME TOO POWERFUL FOR US. In the end they begged him for mercy, [as stated] (in vs. 27): AND ISAAC SAID UNTO THEM: WHY HAVE YOU COME UNTO ME…. Jacob also was troubled (rt.: Ts'R) in his youth, as stated (in Ps. 129:1): THEY HAVE HARASSED ME GREATLY FROM MY YOUTH, LET ISRAEL NOW SAY. While he was in his mothers belly, Esau wanted to kill him, as stated (in Gen. 25:22): BUT THE CHILDREN STRUGGLED WITHIN HER…. [Moreover, when he received the blessings, (according to Gen. 27:41:) THEN ESAU HATED JACOB …, AND ESAU SAID IN HIS HEART: <LET THE DAYS OF MOURNING FOR MY FATHER COME, AND I WILL KILL MY BROTHER JACOB>. So he fled to Laban and was troubled (rt.: Ts'R) over his daughter, and after that Laban wanted to kill him, as stated (in Deut. 26:5): AN ARAMEAN WOULD HAVE DESTROYED MY ANCESTOR.⁠13 He went away from him and encountered Esau, as stated (in Gen. 33:1): NOW JACOB RAISED HIS EYES AND SAW ESAU COMING…. There came upon him the trouble over Dinah and the trouble over Joseph. Yet in the end he had rest, [as stated] (in Gen. 47:12): AND JOSEPH SUSTAINED HIS FATHER <AND HIS BROTHERS>…. Ergo (in Job 8:7): THOUGH YOUR BEGINNING WAS TRIFLING (rt.: Ts'R), <YOUR END SHALL GREATLY FLOURISH>.
[6] Another interpretation (of Is. 2:2): <THAT IN THE LATTER DAYS> THE MOUNTAIN OF THE HOUSE OF THE LORD SHALL BE ESTABLISHED < AS THE HIGHEST OF THE MOUNTAINS>…. And Mount Tabor shall become very tall.⁠14 A parable: To what is the matter comparable? To the palace15 children of a king. They went down from the city and killed lions, tigers, and bears in the forest. Then they brought them and hung them opposite the city gate, so that all the people in the city were amazed. Who killed those lions? The Holy One, blessed be he,⁠16 did so. Sisera came against Israel on Mount Tabor. (According to Jud. 5:20): THE STARS FOUGHT FROM THE HEAVENS; <FROM THEIR COURSES THEY FOUGHT WITH SISERA>.⁠17 All began to be amazed, for there had never been an event like this, when the stars came down from the heavens to make war with flesh and blood. The Holy One said: In this world the stars have fought on your behalf, but in the world to come, (according to Zech. 14:3–4) THEN THE LORD WILL COME FORTH AND FIGHT WITH THOSE NATIONS <AS WHEN HE FIGHTS IN THE DAY OF BATTLE>. AND HIS FEET SHALL STAND <IN THAT DAY UPON THE MOUNT OF OLIVES>…. And <so on through> all that section (of Zechariah). Then everyone will point him out with the finger, as stated (in Is. 25:9): IN THAT DAY THEY SHALL SAY: SEE, THIS IS OUR GOD; WE WAITED FOR HIM, AND HE DELIVERED US. THIS IS THE LORD; WE WAITED FOR HIM. LET US REJOICE AND BE GLAD IN HIS SALVATION.
The End of Parashah 'Eqev
1. Tanh., Deut. 3:1.
2. Cf. Matthew 23:23 // Luke 11:42.
3. Avot 2:1.
4. Buber, n. 4, suggests emending to “which is sifted through a sieve.”
5. Tanh., Deut. 3:2; M. Ps. 9:3; see Deut. R. 6:2; also Mark 12:28 // Matthew 22:36.
6. yPe’ah 1:1 (15d); yQid. 1:7 (61b); PR 23/24:2.
7. So also M. Sam. 7; cf. Mark 7:10–11 // Matthew 15:4–5.
8. Enoch Zundel, in his commentary, ‘Ets Yosef, on the parallel in Tanh., Deut. 3:2, suggests the debt here is the debt to parents for bearing, rearing, and education.
9. PRE 21.
10. See Lev. R. 19:1.
11. Similarly Yalqut Shim’oni, Deut. 846: “Then they fly over them, eat, and become black”; but cf. the parallel in Tanh., Deut. 3:2, which omits any reference to the ravens becoming black.
12. Tanh., Deut. 3:3.
13. This is required sense by the midrash. A more usual translation would read: A WANDERING ARAMEAN WAS MY ANCESTOR.
14. Cf. PRK 214, which interprets the bracketed literally, that the temple will be established AT THE TOP OF THE MOUNTAINS. Since MOUNTAINS is plural, this midrash argues that Mounts Tabor, Sinai, and Carmel will be heaped together to form the temple mount. So also M. Pss. 36:6; 87:3.
15. Palterin. Gk.: praitorion; Lat. praetorium.
16. Here the divine acronym is translated in full, because it is written out in full in the Buber text.
17. Cf. Pes. 118b, according to which the stars descended and heated the iron implements in Sisera’s army.
והיה עקב תשמעון את המשפטים – משפטים שמשליך אותם אחר עקיבו אם תשמעו אותם הדברים ותזהרו בהם הקב״ה ישמור לך הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך, שכן מצינו באברהם עקב אשר שמע אברהם (בראשית כ״ו:ה׳), נשבע לו הקב״ה שיתן לו את הארץ, וירבה את זרעו, ויתברכו בזרעו כל גויי הארץ, וכן אתה מוצא שכל הברכות שאמר ליצחק בעבור עקב ששמר אברהם.

פָּרָשַׁת עֵקֶב

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים מ״ט:ו׳) ״לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי״ אָמַר דָּוִד, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי מִתְיָרֵא מִן הַמִּצְווֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן חֲמוּרוֹת, אֲבָל מִתְיָרֵא אֲנִי מִפְּנֵי הַקַּלּוֹת שֶׁמָּא עָבַרְתִּי עֲלֵיהֶם מִפְּנֵי שֶׁהֵם קַלּוֹת וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, לְכָךְ נֶאֱמַר וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן. אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, (תהלים י״ט:י״ב) ״גַּם עַבְדְךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב״, (תהלים ל״א:כ׳) ״מָה רַב טוּבְךָ״, זֶהוּ שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת קַלּוֹת.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס״, שֶׁלֹּא תְהֵא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּמִצְווֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה אֵיזוֹ שְׂכָרָהּ מְרֻבֶּה וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ, לָמָּה, (שם) ״נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ (וְ)⁠לֹא תֵדָע״, מְטֻלְטָלִין הֵן שְׁבִילֵי הַתּוֹרָה. אֲמַר רַב אַחָא, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהִכְנִיס בָּהּ פּוֹעֲלִים וְלֹא גִלָּה לָהֶם שְׂכַר נְטִיעוֹתָיו, שֶׁאִלּוּ גִלָּה לָהֶם רוֹאִין אֵיזוֹ נְטִיעָה שְׂכָרָהּ הַרְבֵּה וְנוֹטְעִין אוֹתָהּ נִמְצֵאת מְלֶאכֶת הַפַּרְדֵּס מִקְצָתָהּ בְּטֵלָה וּמִקְצָתָהּ קַיֶּמֶת. כָּךְ לֹא גִלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂכָר שֶׁל מִצְווֹת, [שֶׁאִלּוּ גִלָּה נִמְצְאוּ הַמִּצְווֹת מִקְצָתָן קַיָּמוֹת וּמִקְצָתָן בְּטֵלוֹת. רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אֲמַר, טִלְטֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר עוֹשֶׂה מִצְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה] כְּדֵי שֶׁיְּהוּ עוֹשִׂין אוֹתָן מֻשְׁלָם. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שְׁתֵּי מִצְווֹת גִלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתַּן שְׂכָרָן, קַלָּה שֶׁבַּקַּלּוֹת וַחֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת, קַלָּה שֶׁבַּקַּלּוֹת ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים״, חֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת (שמות כ׳:י״א) ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִ(י)⁠כוּן יָמֶיךָ״, וַהֲרֵי הֵן שָׁוִין בְּמַתַּן שְׂכָרָן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמָה אִם דָּבָר שֶׁהוּא פְרִיעַת חוֹב כְּתִיב בּוֹ אֲרִיכוּת יָמִים דָּבָר שֶׁהוּא חֶסְרוֹן כִּיס וְחֶסְרוֹן נְפָשׁוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וּכְשֵׁם שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ מְרֻבֶּה כָּךְ עָנְשָׁהּ מְרֻבֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ל׳:י״ז) ״עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻז לִיקְּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבוֹא עוֹרֵב שֶׁהוּא אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וְיִנְקֹר אוֹתָם וְאַל יֵהָנֶה מֵהֶם וְיָבוֹא נֶשֶׁר שֶׁהוּא רַחֲמָנִי עַל בָּנָיו וְיֵהָנֶה מֵהֶם, וּמִנַּיִן לְעוֹרֵב שֶׁהוּא אַכְזָרִי עַל בָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִי יָכִין לְעוֹרֵב צֵידוֹ כִּי יְלָדָיו אֶל אֵל יְשַׁוְּעוּ״ וְגוֹ׳, וְאוֹמֵר (תהלים קמ״ז:ט׳) ״לִבְנֵי ע⁠(וֹ)⁠רֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ״, כְּשֶׁהָעוֹרֵב מוֹלִיד יְלָדָיו לְבָנִים, וְאוֹמֵר הַזָּכָר לַנְּקֵבָה שֶׁמָּא אַחֵר בָּא עָלֶיהָ וּמוֹאֲסִין אוֹתָן וּמַנִּיחִין אוֹתָן מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מוֹצִיא מִצּוֹאָה שֶׁלָּהֶן יַתּוּשִׁין וּפוֹרְחִין עֲלֵיהֶן וְאוֹכְלִין וּמַשְׁחִירִין, וּמִנַּיִן שֶׁהַנֶּשֶׁר רַחֲמָנִי, דִּכְתִיב (להלן ל״ב:י״א) ״כַּנֶּשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ״ וְאֵינוֹ מַאֲמִין בָּהֶן מִפְּנֵי עוֹפוֹת אַחֵרִים שֶׁרוֹדְפִין אַחֲרֵיהֶם, מַהוּ עוֹשֶׂה, (שם) ״יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ״ וְגוֹ׳.

רמז תתמז

אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, אֵימָתַי אַתָּה נוֹתֵן לָנוּ שְׂכַר הַמִּצְווֹת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַמִּצְווֹת שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים, מִפֵּרוֹתֵיהֶן אַתֶּם אוֹכְלִין עַכְשָׁיו, אֲבָל שְׂכַר הַקֶּרֶן בְּעָקֵב אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן״.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע״ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תַעֲשׂוּ אֶת הַתּוֹרָה עַל מְנַת לְקַבֵּל שָׂכָר מִיָּד, כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה כָּךְ נִקְרָא רַע וְאֵינוֹ מִתְנַקֶּה, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ לְבָנָיו כְּלוּם, שֶׁאִלּוּ בִּקֵּשׁ אַבְרָהָם שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת מִיָּד הֵיאַךְ הָיָה מֹשֶׁה אוֹמֵר (שמות ל״ב:י״ג) ״זְכֹר לְאַבְרָהָם״ וְגוֹ׳, וְכֵן אֵלִיָּהוּ אָמַר ״ה׳ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע״ וַאֲנִי נִזְכָּר לָהֶם, אֲבָל אִם עָשָׂה עוֹבֵד אֱלִילִים מִצְוָה מִיָּד לְיָד אֲנִי נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל פסוק י׳) ״וּמְשַׁלֵּם לְששׂנְאָיו״ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין בְּיָדוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. מַהוּ ״לֹא יְאַחֵר לְששׂנְאוֹ״. אֵינוֹ נוֹתֵן שָׂכָר מִמַּה שֶּׁלְּאַחֲרָיו אֶלָּא מִמַּה שֶּׁלְּפָנָיו. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, אָדָם יֵשׁ לְפָנָיו מַשּׂאוֹי שֶׁל חֲמִשָּׁה לִטְרָא אוֹ שֶׁל עֲשָׂרָה פּוֹשֵׁט יָדוֹ וְנוֹטֵל, אֲבָל אִם הָיָה מַשִּׂאוֹי שֶׁל מֵאָה לִטְרָא מַהוּ עוֹשֶׂה, טוֹעֲנוֹ עַל כְּתֵפָיו לְאַחֲרָיו. כָּךְ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל עוֹבְדֵי אֱלִילִים בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּאָדָם שֶׁנּוֹשֵׂא מַשִּׂאוֹי קַל מִלְּפָנָיו, אֲבָל מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים מַשּׂאוֹי גָּדוֹל שֶׁעַל הַכָּתֵף אָמַר דָּוִד (תהלים ס״ח:כ׳) ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ״. הַצַּדִּיקִים מַתַּן שְׂכָרָן לְאַחֲרֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב״. מָשָׁל לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהַכֹּל בָּאִין ומַפְקִידִין אֶצְלוֹ פִּקְדוֹנוֹת וְהָיָה נוֹטֵל הַפִּקְדוֹנוֹת וּמַנִּיחָן בְּתֵיבָה וּבְמִגְדָּל וּמְשַׁמְּרָן יָפֶה יָפֶה, פַּעַם אַחַת בָּא אֶצְלוֹ קוּבְיוּסְטוּס אֶחָד וּבְיָדוֹ פִּקָּדוֹן, אָמַר לוֹ הַפְקֵד לִי הַפִּקָּדוֹן הַזֶּה, אָמַר בַּעַל הַבַּיִת לְעַבְדּוֹ טֹל הֵימֶנּוּ וּסְמֹךְ אוֹתוֹ אַחַר הַדֶּלֶת, אֲמַר לֵיהּ, מָרִי, מָה רָאִיתָ לִהְיוֹת נוֹתֵן פִּקְדוֹנוֹת אֲחֵרִים בְּתֵיבָה וּבְמִגְדָּל וּמְשַׁמְּרָן יָפֶה יָפֶה וְנוֹעֵל בִּפְנֵיהֶם וְזֶה אָמַרְתָּ לִי לִסְמֹךְ אוֹתוֹ אַחַר הַדֶּלֶת, אָמַר לוֹ בּוֹא וְאוֹמַר לְךָ, אוֹתָן שֶׁהִנַּחְתִּי בְּתֵיבָה וּבְמִגְדָּל וְנָעַלְתִּי בִפְנֵיהֶם אֵין בַּעֲלֵיהֶן מְבַקְּשִׁין אוֹתָן מִיָּד אֲבָל זֶה הוּא קוּבְיוּסְטוּס, עַכְשָׁיו הוֹלֵךְ וּמְשַׂחֵק וּמְאַבֵּד אֶת כֵּלָיו, הוּא בָּא וּמְבַקֵּשׁ פִּקְדוֹנוֹ (מִיָּדְךָ) [מִיָּד]. כָּךְ יִשְׂרָאֵל וְעוֹבְדֵי אֱלִילִים עוֹשִׂין מִצְווֹת, מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵין מְבַקְשִׁין אֶלָּא לֶעָתִיד לָבוֹא, אֲבָל עוֹבְדֵי אֱלִילִים מִיָּד הוּא נוֹתֵן לָהֶם שְׂכַר מִצְוָתָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו״. אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, תִּהְיוּ יוֹדְעִין שֶׁהַמִּצְווֹת שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂין שְׁמוּרוֹת הֵן לָכֶם לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית״. וְלָעוֹלָם הַבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לְיִשְׂרָאֵל שְׂכָרָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ׳:י׳) ״הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו״ וְהֵן רוֹאִין וּמַתְמִיהִין וְאוֹמְרִים כָּל הַטּוּב הַזֶּה הָיָה מְתֻקָּן לָנוּ (תהלים ל״א:כ׳) ״מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ״.

רמז תתמח

וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ וְגוֹ׳ – כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכֹּחַ הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכָן בִּלְעָם, אֲבָל מַה שֶׁבֵּרְכוּ אוֹתָן אֲבוֹת הָעוֹלָם וְהַנְּבִיאִים מְשֻׁמָּרִין לָהֶן לֶעָתִיד לָבוֹא. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְיָתוֹם שֶׁהָיָה מִתְגַּדֵּל אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִשֶּׁלּוֹ, לִמְּדוֹ אֻמָּנוּת, אוֹתוֹ הַיָּתוֹם אוֹמֵר כָּל מַה שֶּׁאֲנִי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמִתְכַּסֶּה מִתּוֹךְ שְׂכָרִי הוּא, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ בַּעַל הַבַּיִת, חַיֶּיךָ, כָּל מַה שֶׁאַתָּה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמִתְכַּסֶּה בְּכֹחַ חָבִית שֶׁל מַיִם שֶׁאַתָּה מְמַלֵּא לִי וּבְכֹחַ עֵץ אֶחָד שֶׁאַתָּה מְבַקֵּעַ לִי אֲבָל שְׂכָרְךָ (כָּפוּל) [צָרוּר] וּמֻנָּח. כָּךְ כָּל מַה שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּכֹחַ הַיִּסּוּרִין הַבָּאִין עֲלֵיהֶן, אֲבָל שְׂכָרָן כָּפוּל וּמֻנָּח צָרוּר וּמְשֻׁמָּר לֶעָתִיד לָבוֹא שֶׁנֶּאֱמַר ״אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד״ וְגוֹ׳. שָׁלֹשׁ מִדּוֹת טוֹבוֹת יֵשׁ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, בַּיְשָׁנִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ׳:ט״ז) ״וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם״, רַחֲמָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים״, גּוֹמְלֵי חֲסָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית״ וְגוֹ׳.
פַיַכֻּוןֻ גַזַאאֻ מַא תַּסמַעֻוןַ הַדִ׳הִ אלּאַחכַּאם וַתַּחפַטֻ׳ונַהַא וַתַּעמַלֻונַהַא יַחפַטֻ׳ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ לַךַּ אַלּעַהדֻואלּפַצ׳לַ אַלַּדִ׳י קַסַםַ לִאבַּאאִךַּ
ולכן, יהיה גמול מה שתעשו את המשפטים האלה, ואשר תשמרו אותם ותפעלו לפיהם, אזי ישמר ה׳ אלהיך, לך את הברית ואת-ההטבה המכבדת, אשר נשבע לאבותיך.⁠1
1. (והיה עקב תשמעון. הכתוב מכוון במלת ׳עקב׳ שהיא בחשבון 172 כמניין המילים שבעשרת הדברות הכתובות בפרשת יתרו, היינו תשמעון ותקיימון את כל מלה שבעשרת הדברות באופן של ׳קבע׳ ולא בעראי כפי האמור ׳עשה תורתך קבע׳ (פרקי אבות).)
והיה עקב תשמעון – אםא המצות הקלות שאדם דש בעקיביו תשמעון.
ושמר י״י וגומ׳ – ישמור לך אבטחתו.⁠ב
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י ליידן 1, לונדון 26917: ״את״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י לונדון 26917: ״את הבטחתו״.
והיה עקב תשמעון AND THE CONSEQUENCE WILL BE, IF YOU HEARKEN (The Hebrew text may be taken to signify if you will hear the heel, עקב) – If, even the lighter commands which a person usually treads on with his heels (i.e. which a person is inclined to treat lightly), you will hearken to,
ושמר י"י וגו'‏ THEN HASHEM [YOUR GOD] WILL KEEP FOR YOU – His promise (Tanchuma Eikev 1).
כתוב אך טוב לישראל אלהים לברי לבב: (תהלים ע״ג) כל מקום שנאמר אך מיעוט. אמר אסף המשורר אך טוב לישראל אלהים. כלומר ואפי׳ בזמן שהוא יושב עליהם בדין לפי שנאמר אלהים זו מדת הדין שמביא עליהן יסורין ומתבררין ומצטרפין ומתלבנים 1(חוכים) לחיי העולם הבא. וכן הוא אומר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. אמר להם משה לישראל אברהם אבינו לא שבחו הקב״ה אלא בעקב השמיעה שנאמר (בראשית כ״ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי כך אתם והיה עקב תשמעון. ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית 2זו בריתו של אברהם אבינו. ואת החסד זו חסדו של יעקב שנאמר (שם ל״ב) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת.
אשר נשבע לאבותיך – זה יצחק שנא׳ (שם כ״ב) ויאמר בי נשבעתי נאם ה׳ כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך יחידך כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים. למדנו שהיסורין מביאין את האדם לחיי העולם הבא. מה כתוב למעלה מן פרשה זו ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. 3משל לרופא שבא לראות את החולה ראה בו סימני מיתה. אמר לו כל מה שאתה רוצה אכול ושתה לפי שאין רפואה לחליך. כך הרשעים אין להם תקנה וכל מה שהם רוצים עושין בעוה״ז. וכן אסף אומר (תהלים עג) בעמל אנוש אינימו ועם אדם לא ינוגעו לכן ענקתמו גאוה. ואיוב אמר (איוב כא) בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם, וכל העניה כולה בשלות רשעים וביסודי הצדיקים לכך נאמר אך טוב לישראל אלהים. תנן התם ר׳ ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים ולא מיסורי הצדיקים, לברי לבב. יכול לכל ת״ל לברי לבב. (תהלים עג) ואני כמעט נטיו רגלי כשראיתי שלותם של רשעים כמעט נטיו רגלי מן הדרך עד שהבנתי כי לא לטובתם הקב״ה נותן להם שכר בעולם הזה. כי אין היצובות למותם ובריא אולם. (שם) 4 אין מאחר צביונם ורצונם בעולם הזה משלם להם שכרם כדי לטרדן מן העולם הבא. מלמד שהכתובים דברו אחר תורת משה כדרך שאמר משה (דברים ז) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. כך אמר אסף כי אין חרצובות למותם 5וכשם שאמר משה והיה עקב תשמעון כך אמר אסף אך טוב לישראל אלהים.
ד״א: והיה עקב תשמעון – זה שאמר דוד (תהלים קיט) הבינני ואשמרה תורתיך ואצרנה עקב.
ד״א והיה עקב תשמעון – דקדוקי המצות. האי 6דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (שם מט) עון עקבי יסובני 7עונות שאדם דש בעוה״ז מביאין אותו ליום הדין לפיכך צריך אדם להיות זהיר בדקדוקי המצות:
1. זוכים לחיי עוה״ב כצ״ל:
2. זהו בריתו של אברהם אבינו. שנאמר וכרות עמו הברית:
3. משל לרופא וכו׳. מדרש תהלים מזמור ע״ג ע״ש כל הדרשא:
4. אין מאחר צביונם. דורש חרצובות לשתי תיבות מאחר צביונם ועיין שם במדרש תהלים ובביאורי בס״ד:
5. וכשם שאמר משה והיה עקב תשמעון. וסיפא דקרא ושמר לך את הברית והחסד כן אמר אסף אך טוב לישראל אלהים לברי לבב היינו לצדיקים:
6. דאמר ר״ל וכו׳ (ע״ז י״ח.):
7. עונות שאדם דש בעקביו בעוה״ז כצ״ל:
ושמר י״י אלהיך לך – כי לדור כשר הוא שומר הבטחת חסד אבות, ואם לא תשמרו המצוות, לא ישמור לך אלא לדור אחר.
ושמר ה' א-להיך לך [IF YOU DO OBEY THESE RULES, ...] THEN THE LORD YOUR GOD WILL KEEP THE COVENANT FOR YOU: For He puts His promise of benevolence on hold, awaiting a worthy generation. If you do not fulfill [God’s] commandments, he will fulfill the promises for another generation, and not for you.⁠1
1. Rashbam reiterates the explanation that he offered ad 7:9. See notes 56 and 57 there.
עקב – כמו: לעולם עקב (תהלים קי״ט:קי״ב), כשכר באחרונה. טעם הפסוק הראשון: שומר הברית (דברים ז׳:ט׳), ששמר ברית אברהם. ואתה אם תהיה מאוהביוא ישמור עוד הברית.
א. כן בפריס 176, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: עושה מאהבה.
BECAUSE. Ekev (because) has the same meaning as ekev (reward) in For ever, reward1 (Ps. 119:112). It means the reward which will be given at the end. The meaning of who keepeth covenant in the previous verse (v. 9) is that God kept the covenant with Abraham.
1. Translated according to Ibn Ezra.
והיה עקב – אלעיל קאי, דקאמר: מאהבת י״י אתכם ומשמרו את השבועה {וגו׳} הוציא {י״י} אתכם ביד חזקהא (דברים ז׳:ח׳) – אף על פי שלא נתן עליהם עול מצותיו.
ועכשיו שעול מצותיו עליהם, עקב תשמעון – אותם ושמרתם ועשיתם אותם ושמר י״י {אלהיך} לך את הברית ואת החסד.
א. בכ״י מינכן 52 (בהשפעת שמות ל״ב:י״א): בכח גדול וביד חזקה.
והיה עקב – AND IT SHALL HAPPEN BECAUSE – This refers to what is above, that it said: “But because of Hashem's love for you and His keeping of the oath {etc.} (Hashem} has brought you out with a mighty hand” (Devarim 7:8) – even though He did not place upon them the yoke of His commandments.
And now that the yoke of the commandments is upon them, עקב תשמעון – BECAUSE YOU LISTEN – to them ושמרתם ועשיתם אותם ושמר י"י {אלהיך} לך את הברית ואת החסד AND GUARD AND KEEP THEM, THAT HASHEM {YOUR GOD} WILL KEEP WITH YOU THE COVENANT AND THE LOVING KINDNESS.
והיה עקב תשמעון – בשביל שתשמעון את המשפטים וגו׳. ושמר י״י לך את הברית ואת החסד וגו׳. שלדור כשר הוא שומר הבטחת חסד האבות כמו שפי׳ למעלה. ואם לא תשמור מצותיו לא ישמור לך החסד אלא לדור אחר כשר ישמרנו.⁠1
1. שאוב מרשב״ם.
והיה עקב משמעון, "it shall come to pass as a result of your hearkening, etc;⁠" Moses tells the people that on account of their observing the laws of the Torah the blessings following will be bestowed upon them collectively. On the other hand, if you do not observe His commandments He will not fulfill the terms of His covenant until the following generation.
״עקב ״תשמעון – ראשי התיבות הם ״עירוב ״תבשילין, שזהו עקב כי אברהם שנאמר בו עקב אשר וגו׳ אמרו עליו שאפי׳ עירוב תבשילין קיים, עק״ב ״ת״שמעון, רמוזים אותיות שב״ת סמוכים זה לזה לומר שבת תשמעון ששקולה שבת נגד כל התורה כולה.
ד״א עקב, אלו י׳ דברות שיש בהם קע״ב תיבות שאם תשמעון ותקיימו אותם ושמר ה׳ אלהיך לך וגו׳ כאלו קיימת כל התורה.
טעם עקב – כמו בעבור, וכן: עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כ״ו:ה׳).
וכתב רבינו שלמה: אםא המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ישמור י״י לך אבטחתו.
והכתוב מזכיר המשפטים – אולי יזהיר במשפטים הקלים כדיני ממונות שלא יבזו אותם.
והמפרשים אמרו (אבן עזרא דברים ז׳:י״ב) כי טעם עקב – שכר באחרית, וכן: בשמרם עקב רב (תהלים י״ט:י״ב). יאמר: והיה אחרית תשמעון המשפטים ותשמרו אותם, שישמור השם לך הברית והחסד ואהבך. ונכון הוא כי יקראו בלשון הקדש תחלת כל דבר ראש, כלשון: ראש דברך אמת (תהלים קי״ט:ק״ס), וכן גדול הדור: ראשי העם (במדבר כ״ה:ד׳), והמשובח: ראש בשמים (שיר השירים ד׳:י״ד). וכן יקראו אחרית כל דבר: עקב, כי הלשון יתפוש דמיונו באדם, והראש בו תחלה והעקב בו אחרית וסוף. וכן יאמר הכתוב: לראש ולא לזנב (דברים כ״ח:י״ג) – לדמיון גוף בהמה.
ואנקלוס תירגם: חלף, כמו: חלף עבודתכם (במדבר י״ח:ל״א), עשאו לשון סבוב, נגזר מן: והיה העקוב למישור (ישעיהו מ׳:ד׳) – הדרך המעוקל ההולך סביב סביב, וכן: עקובה מדם (הושע ו׳:ח׳) – מסובבת ומוקפת. יאמר: והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו. ויפה פירש. ודומה לזה: בגלל הדבר הזה (דברים ט״ו:י׳) – בסבתו, מלשון: וגללו את האבן (בראשית כ״ט:ג׳).
וכן על דעתי, כל לשון עקיבה – גלגול וסבוב: עקוב הלב (ירמיהו י״ז:ט׳), ויעקבני זה פעמים (בראשית כ״ז:ל״ו), ויהוא עשה בעקבה (מלכים ב י׳:י״ט) – ענין גלגולין וסבות. ולכן יקראו יעקב ״ישורון״, כי הפך העקוב מישור. וכן אחורי הרגל שנקרא עקב: וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כ״ה:כ״ו) – יקראנו כן בעבור היותו מעוגל, כאשר יקרא הלשון אמצע היד והרגל: כפות, בעבור היותם כמו כפות הזהב. ומורגל הוא בלשון כמו שאמרו בסיפרי (ספרי דברים ל״ג:ב׳): מימינו אש דת למו (דברים ל״ג:ב׳) – כשהיה הדבור יוצא מפי הקב״ה היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלן של ישראל, ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מילב וכו׳, כלומר: מקיף. וכן לשונם (בבלי ב״ק קי״ג.): באין עליו בעקיפין – בסבות ובגלגולין, כמו: עקבין, ששתי האותיות האלה שוות הן, כאשר פירשתי כבר (רמב״ן ויקרא י״ט:כ׳).
והזכיר: את המשפטים האלה – להזהיר מאד במשפטים, כי לא יהיה עם רב כולו נזהר במצות כולן שלא יחטאו בהן כלל, רק במשפטים יעמידו התורה, כמו שנאמר בהן: וכל ישראל ישמעו וייראו (דברים כ״א:כ״א). ועוד, כי רבים ירחמו מלסקול האיש ולשרוף אותו אחרי שנעשית העבירה, כמו שיאמר: ולא תחוס עינך (דברים י״ט:כ״א). ועוד, שייראו מן התקיפים ומן המטעים, כמו שאמר: לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא (דברים א׳:י״ז), ואמר בנביא השקר: לא תגור ממנו (דברים י״ח:כ״ב), והזכיר כל אלה במסית: לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו (דברים י״ג:ט׳). יזהירג לא תשמע אליו – מפני הטעאתו, ולא תחוס – מפני הרחמנות שירחמו רכי הלבב על הנדונים, ולא תכסה – שלא תשתוק בעבור תקפו ויראת בני משפחתו.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ואם״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הושמט ע״י הדומות: ״על שנים עשר מיל״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נכפל כאן: ״ועוד שיראו מן התקיפים ומן המטעים״ וחסר: ״ולא תחמול ולא תכסה עליו (דברים י״ג:ט׳). יזהיר״.
AND IT SHALL COME TO PASS 'EIKEV' YE HEARKEN. Eikev means "because.⁠" So also, 'eikev' (because) that Abraham hearkened to My voice.⁠1 And Rashi wrote: "If you will hearken even to the lighter commandments which a person usually treads upon with his 'heels' [i.e., those commandments which a person is inclined to treat lightly] then G-d will keep His promise to you.⁠"2 Now Scripture mentions the ordinances [And it shall come to pass 'eikev' ye hearken to these 'ordinances']⁠3 perhaps because he admonishes them not to be disdainful of the lightly-esteemed ordinances such as the laws pertaining to monetary matters.
And the commentators4 have said that the meaning of the word eikev is that "in the end" there will be reward. Similarly, in keeping them [the ordinances of G-d] 'eikev rav' (there is [in the end] great reward).⁠5 The verse here is thus stating: "and the end [the ultimate consequence] of your hearkening to the ordinances and your observing them is that G-d shall keep the covenant and the mercy, and He will love thee. "6 This is correct, for in the Sacred Language the beginning of anything is called rosh [literally: "head"], as it is said, 'rosh' (the beginning of) Thy word is truth.⁠7 So also is the leader of the generation called "the head of the people,⁠" and the best of spices is called rosh.⁠8 Similarly, the conclusion of any matter is called akeiv (heel) as the Sacred Language adopts these figurative expressions from the human body; and thus "the head" is the beginning while "the heel" is the conclusion and end of the body. Scripture also speaks of the head and the tail9 [with reference to people], figuratively using the body of the animal.
And Onkelos rendered the word eikev as chalaf ("in exchange for"), like 'cheilef' (in return for) your service.⁠10 Onkelos thus made it an expression of "roundabout" [the end result of a series of events], derived from the verse, and 'he'akov (the crooked) shall be made straight11 — that is, the circuitous road which goes roundabout [will become a straight, level path]. So also 'akubah' of blood12 means "it is surrounded and encircled" [with blood]. The verse here is thus stating [according to Onkelos]: "and it shall come to pass that the effect caused by your hearkening to the ordinances and your performing them will be that G-d will keep His covenant with you.⁠" He has explained it well. A similar expression is 'biglal' (for the sake of) this thing13 which means "on account of,⁠" from the word 'v'gal'lu' (and they roll) the stone.⁠14 Similarly it is my opinion that every expression of akeivah is a term denoting "circle" or "circuit.⁠" Thus: 'akov haleiv' (the heart is deceitful);⁠15 'vaya'akveini' (and he hath gotten the better of me) these two times;16 but Jehu did it 'b'akbah' (in subtlety)⁠17 — all these being expressions of "rolling" and "circling.⁠" Therefore they called Jacob "Jeshurun"18 [from the root yashar (straight and upright)] because the opposite of "the deceitful one" is he who is "upright" [as indicated by the name "Jeshurun"]. Similarly, the end-part of the foot, called akeiv — as it is said, and his hand seizing 'ba'akeiv (the heel) of Esau19 — is so called because of its roundness, just as the [Sacred] Language calls the middle part [palm and sole] of the hand and foot kapoth,⁠20 because of their being shaped like golden kapoth (spoons). This usage [of the term akeiv] is common in the [Sacred] Language, just as the Rabbis have said in the Sifre:⁠21 "At His right hand was a fiery law unto them.⁠22 When the word came forth from the mouth of the Holy One, blessed be He, it would go by way of the right hand of the Holy One to the left of Israel, v'okeiv (and it encircled) the camp of Israel twelve miles by twelve miles.⁠" So also is the expression:⁠23 "they come upon him ba'akifin,⁠" meaning "with circuitous and subtle arguments,⁠" like the word akeivin as these two letters [the veth and the fei] were considered by the Sages to be interchangeable, as I have already explained.⁠24
He mentioned these ordinances25 in order to warn exceedingly concerning the ordinances [i.e., judgments], for it is impossible that of a large nation, everyone be heedful of all commandments so as not to transgress any of them, and it is only through the judgments [of the court] that they establish [the firm authority of] the Torah, just as it says of them, and all Israel shall hear, and fear.⁠26 Moreover, many people will have pity [and refrain from] stoning a man or burning him after the transgression had been committed, as it is said, Thine eye shall not pity him.⁠27 Then also they might fear the mighty ones as well as those who lead astray, as it is said, ye shall not be afraid of the face of any man, for the judgment is G-d's,⁠28 and in the case of the false prophet it says, thou shalt not be afraid of him.⁠29 He mentioned all these in the case of an inciter [to worship idols] saying, thou shalt not consent unto him, nor hearken unto him; neither shalt thine eye pity him, neither shalt thou spare, neither shalt thou conceal him,⁠30 warning nor hearken unto him31 because of his misleading [you], neither shalt thine eye pity him32 because of the pity that compassionate people show towards the condemned, and neither shalt thou conceal him33 by remaining silent [and not presenting testimony against him] because of his might and fear of members of his family.
1. Genesis 26:5.
2. Rashi thus explains eikev as meaning "heel, footprint.⁠" — The term "lighter commandments" thus means "lighter" in the sense that people regard them lightly because they think that the reward for their observance is of minor significance, and therefore, "they tread upon them with their heels,⁠" so to say. But, as Scripture continues, these people are mistaken, since the reward for even these commandments is boundless.
3. In other words, according to Rashi, that the verse is speaking of the "lighter commandments,⁠" the question arises why are the ordinances mentioned here? It must be that the sense of the verse is as follows: "If you will hearken to those commandments which a person is inclined to treat lightly, such as the ordinances about monetary matters — then etc.⁠" Thus, the reason ordinances are singled out more than statutes and testimonies is that Scripture wants to teach us that we should not hold them in disdain despite the fact that they deal merely with monetary matters.
4. Ibn Ezra and Radak.
5. Psalms 19:12.
6. (13).
7. Psalms 119:160.
8. Exodus 30:23. Take also unto thee 'b'samim rosh' ('the chief' spices).
9. Further, 28:13: And the Eternal shall make thee the head and not the tail.
10. Numbers 18:31.
11. Isaiah 40:4. — I.e., the return of the exiles to Jerusalem will be unimpeded.
12. Hosea 6:8.
13. Further, 15:10.
14. Genesis 29:8.
15. Jeremiah 17:9.
16. Genesis 27:36.
17. II Kings 10:19.
18. Further, 33:5. See also above, 2:10 (towards the end).
19. Genesis 25:26.
20. Ibid., 4:11: And I gave the cup into 'kaph' (the hand of) Pharaoh. Ezekiel 1:7: 'v'kaph' (and the sole) of their feet.
21. Sifre, V'zoth Habrachah 343.
22. Further, 33:2.
23. Baba Kamma 113a.
24. Leviticus 19:20. See also Exodus 15:10 — Vol. II, p. 198.
25. According to Rashi who explained that the word eikev suggests "the lighter commandments" [as explained above] we understand why the verse singles out only these ordinances [and not the statutes etc.] because the ordinances, applying as they do to monetary matters, are often treated lightly by people; hence the need by Scripture to warn against it. But according to the interpretation of Onkelos and Ramban that eikev means "in return for,⁠" and the verse refers to the reward for observing the commandments, the question arises why did Scripture single out only the ordinances? Ramban proceeds to answer this question: "He mentioned these ordinances in order etc.⁠"
26. Further, 21:21.
27. Ibid., 19:13.
28. Above, 1:17.
29. Further, 18:22.
30. Ibid., 13:9.
31. Ibid., 13:9.
32. Ibid., 13:9.
33. Ibid., 13:9.
בני לדברי הקשיבה לאמרי הט אזנך אל יליזו מעיניך שמרם בתוך לבבך כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא (משלי ד, כ)
שלמה המלך ע״ה הודיענו בכאן (משלי ד) שיקשיב האדם לדברי תורה ושיטה אזנו מלשמוע שאר הדברים זולתם, זה לשון הט אזנך, וכן הזכיר במקום אחר (שם ב) תטה לבך לתבונה, יזהיר עליו שיטה לבבו ויפנה מחשבתו משאר עסקים לצורך התבונה, כלומר להתבונן בתבונה, וקרא המצות דברים ו׳:כ״דאמרים, והזהיר על שכחת המקרה ועל שכחת העיקר, אל יליזו מעיניך זהו שכחת המקרה, יאמר אל יליזו אותם עסקים וטרדות מעיניך, והכוונה שנשים לב עליהם ונזכרם תמיד כענין (שמות י״ג:ט׳) ולזכרון בין עיניך, כדי שלא נשכחם בסבת שום מקרה שיגיע לנו, שמרם בתוך לבבך זהו שכחת העיקר, כי הדבר הצפון בתוך לבו של אדם והוא שומרו תמיד לא ישכחנו לעולם, כן יתחייב האדם שישמור בתוך לבבו המצות כלן שלא תתפשט מדת השכחה בעיקר שום מצוה עד שיחשוב שלא נתנה מעולם, ונתן טעם למה, כי חיים הם למוצאיהם, כי התורה והמצוה הם חיים לנפש ורפואה לגוף, כי חיים הם למוצאיהם זהו חיי הנפש, וכן הזכיר למעלה (משלי ג׳:כ״ב) ויהיו חיים לנפשך וחן לגרגרותיך, ובאור לגרגרותיך כשאתה מקיים הדברים שתוציא מפיך אז יעלה לך חן, כענין שאמרו נאה דורש ונאה מקיים, ואמר עוד (שם ד) נצרה כי היא חייך. ולפי שהתורה שלנו פירות החכמה העליונה שכתוב בה (קהלת ז׳:י״ב) החכמה תחיה בעליה, לכך הזכיר בה כי חיים הם הענף נמשך מן השרש והמעין מן המקור הנקרא מקור מים חיים, כמו שאמר הנביא בתוכחתו (ירמיהו ב׳:י״ג) אותי עזבו מקור מים חיים, וכתיב (שם י) הוא אלהים חיים, והדבקים בו נקראים חיים כענין שכתוב (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדברים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום. והוסיף לבאר למוצאיהם, כלומר למי הם חיים לאותם המוצאים אותם, ובא לרמוז בלשון זה שאין הכל מוצאין אותן, ולמה אין מוצאין אותן לפי שאינם מחפשין אחריהם, ואלו היו מחפשים הן מוצאין כענין שכתוב (משלי ב׳:ד׳-ה׳) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה׳ וגו׳. ודרשו רז״ל, למוצאיהם למוציאיהם בפה. כי מלבד שיתחייב האדם שידע הדברים בלבו עוד יתחייב שיהיו שגורים בפיו ושירגילם בלשונו, ועל שתיהן אמר שלמה ע״ה (שם כ״ב) כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחד על שפתיך. ולכל בשרו מרפא, דרך הרופא הנותן לחולה מין אחד מן הסמים והמסעדים לאכול או אחד מן המשקים לשתות שיועיל לאותו אבר שהחולי בו ושהוא פועל בשבילו ויזיק לאבר אחר, ונמצא שהרפואה אינו שוה ולא שלמה בכל אברי הגוף, ועל כן באר כי יש יתרון גדול לתורה שיהא רפואה שוה בכל הבשר ותועלת לכל האברים כלם מבלי שום נזק לאחד מהם. ולמדך שלמה בכתוב הזה כי יש במעשה המצות תועלת הגוף והנפש. וכן באר לנו משה ע״ה (דברים ו) לטוב לנו כל הימים הוא העוה״ב, לחיותנו כהיום הזה הוא העוה״ז. ועל כן באו מצות התורה קצתם מקובלות וקצתם מושכלות, מקובלות כנגד תועלת הנפש מושכלות כנגד תועלת הגוף, כי יש במעשה המצות תועלת ושכר בסוף, והוא שאמר דוד ע״ה על כלל המצות (תהלים י״ט:י״ב) גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, ולשון עקב מלשון עָקֵב כי העקב סוף הגוף, וכן השכר והגמול בא בסוף, כי השכר סוף המעשה. ולשון עקב זה מצאנוהו בין במצות המקובלות הנקראות חקים בין במושכלות הנקראות משפטים, במקובלות הנקראות חקים הוא שאמר דוד ע״ה (שם קיט) נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב, ועוד אמר (שם) הורני ה׳ דרך חקיך ואצרנה עקב, כלומר אצור המדה ההיא לפי שיש לה עקב, והשכר הזה הוא רב טוב הצפון כענין שכתוב (שם ל״א) מה רב טובך, וזהו לשון עקב רב. במצות המושכלות הנקראות משפטים, זהו שכתוב.
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך – כל יעודי הפרשה הזאת יעודים גופניים בתועלת הגוף בעוה״ז שהם הכנה לחיי העוה״ב. ונכלל עוד תועלת במלת עקב כי יעודים גופניים אלו הוא השכר הקל והשפל שיש לאדם, כי כן העקב שפל הגוף, אבל השכר הגדול והעצום שהוא זיו השכינה נכלל במלת והיה שהוא כולל השם המיוחד, וזהו שסיימה פרשה של מעלה היום לעשותם וסמיך ליה והיה עקב, לרמוז כי בעשייתם היום הזה יהיה שכרו זיו השכינה, אבל רצתה התורה לבאר על המורגש ולהאריך בו ולרמוז על המושכל ולקצר בו כי כן המנהג בכל התורה. ודרשו רז״ל בלשון עקב שהוא אזהרה לאדם על המצות שאדם דש בעקביו שלא יקל בהן, לפי שיש בני אדם שאינן חוששין בקצת מצות שהן קלות בעיניהם ודשין אותן בעקב, וכבר גלו לנו רז״ל כי עונש המצות שאדם מזלזל בהן ודש אותן בעקביו בעוה״ז מקיף אותו ליום הדין, שנאמר (תהלים מ״ט:ו׳) עון עקבי יסובני. ועוד יכלול עון עקבי יסובני, שבא להזהיר על אותן מצות שהוא חייב לפסוע בהן והן פסיעות של מצוה, כגון ללכת אל בית הכנסת ולבית המדרש ולבקר את החולים וללוות את המתים ולנחם אבלים, כל אלו מצות של פסיעות ושכרן גדול, וכבר אמרו רז״ל שאפילו בשבת מותר לו לרוץ לבית הכנסת שנאמר (הושע י״א:י׳) אחרי ה׳ ילכו כאריה ישאג, ואם אינו מקיים מצות של פסיעות אותו עון יסובהו ליום הדין, זהו עון עקבי יסובני. וכן אם פוסע לדבר עברה אותו עון יסבהו ליום הדין כמו כן, שכן מצינו בבתו של ר׳ חנינא בן תרדיון שנגזר עליה לישב בקובה של זונות בעון שדקדקה בפסיעותיה לפני גדולי רומי, והצדיקה עליה את הדין ואמרה (ירמיהו ל״ב:י״ט) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם, כלומר אפילו בדקדוק פסיעות. הא למדת שהאדם נוטל שכר על פסיעותיו כפי הדרך שהוא הולך בה, זהו והיה עקב תשמעון.
ובמדרש והיה עקב תשמעון אין שכרן של צדיקים אלא בסוף, אבל שכרן של רשעים הוא מיד בעוה״ז שנאמר (דברים ז׳:י׳) ומשלם לשונאיו אל פניו, שכרן לפניו, אבל צדיקים שכרן לאחריו שנאמר (תהלים צ״ד:ט״ו) ואחריו כל ישרי לב, הוי אומר והיה עקב תשמעון.
בני לדברי הקשיבה לאמרי הט אזנך אל יליזו מעיניך שמרם בתוך לבבך כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, "My son, give attention to my words; incline your ears to my words. Do not lose sight of them; keep them in your heart. For they are life to those that find them; and healing for all flesh.⁠" (Proverbs 4,20- 22).
Solomon urges us here to tune in to words of Torah and to tune out to extraneous matters. This is the deeper meaning of the words הט אזנך, "incline your ear.⁠" He uses a similar phrase in Proverbs 2,2 where the words תטה לבך also mean to turn one's attention away from other matters in order to acquire the requisite תבונה, discernment, insight. Solomon called the commandments דברים ואמרים, warning that neither must the text be forgotten nor the essence, the actual commandment. They must not be forgotten. The words אל יליזו מעיניך refer to forgetting the text of the Torah; even if you have urgent matters to attend to we must always remember these commandments described as הדברים בין עיניך in Exodus 13,9. The reason the Torah commanded us to wear the phylacteries on our forehead is to make it harder to forget these commandments.
When saying שמרם בתוך לבבך, "guard them inside your heart,⁠" this refers not so much to the text of the commandments as to their essence. Something buried inside a person's heart and constantly guarded is not subject to being forgotten. This is why we must guard Torah text as well as essence in our hearts so that we are not in danger of forgetting them. Solomon provides a reason why he considers this so essential, namely that Torah essence is equivalent to life itself for all those who have once found them. Torah (text) and the commandments between them are healing for both body and soul. Solomon has touched on that subject already earlier in Proverbs 3, 22 when he said: "they will give life to your spirit and grace to your throat.⁠" When Solomon used the word לגרגותיך in that verse, meaning "for your throat,⁠" he meant that when you (also) observe the words of Torah which you express with your mouth, they will then be an adornment for you. In the words of our sages: Torah words are effective when the one who speaks about them also is known as keeping them, i.e. נאה דורש נאה מקיים (compare Chagigah 14). Solomon also says (Proverbs 4,13) נצריה כי היא חייך, "guard her well" for she is your life.
Seeing that our Torah is the fruit, i.e. the product of the attribute of חכמה, wisdom of the celestial world, of which it is written in Kohelet 7,12: החכמה תחיה בעליה, "the wisdom revives those who possess it,⁠" this is why Solomon says in our opening verse that "it is life-giving for those who find it.⁠" The plural of חיים הם, is an allusion to Jeremiah 2,13 who quotes God as saying that the Jewish people have forsaken Him Who is מקור מים חיים the source of "living" waters. Moses himself refers to this phenomenon in Deut. 4,4 where he attributed the people's being alive to ואתם הדבקים בה' חיים כולכם השיום, "you are all fully alive this day because you have cleaved to the Lord your God, i.e. His Torah, the wisdom He revealed to you.⁠"
Solomon is very specific in describing for whom the words of Torah constitute life, saying "for the ones who have found them.⁠" By adding this rider he makes it plain that not every person is likely to find words of Torah. The reason that not everyone finds words of Torah is because not everyone searches for them. Those who have not found words of Torah would have found them if only they had wanted to find them, if only they had looked for them. This is what Solomon said in Proverbs 2,4-5: "If you seek it as silver, and search for it as for treasure, then you will understand the fear of the Lord and will find knowledge of God.⁠"
Our sages in Eiruvin 54 comment on the word למוצאיהם, "for those who find them,⁠" by slightly changing the spelling to למוציאיהם בפה "for those who express these words of Torah as wisdom with their mouth.⁠" The moral reason is that it is not enough to possess knowledge of God and to keep it to oneself; one has to spread this knowledge, talk about it. In fact, these words of Torah have to be שגורים בפה, fluent in one's mouth, one must have quotations from the Torah constantly at one's command. Concerning these two additional facets of Torah Solomon said in Proverbs 22,18: "it is pleasant if you store them within you, so that they will be ever ready on our lips.⁠"
As to the meaning of the words ולכל בשרו מרפא, "that the words of Torah will be a therapy for one's whole flesh,⁠" it is customary for a physician to give a patient a certain drug and to feed it to him in his food or drink so that it will heal the sickness of a particular organ of the body. Very often such treatment has a negative side effect for parts of the body which were not afflicted by the disease. The great advantage of Torah as therapy is that it applies to all parts of the body and that Torah's therapy does not produce negative side effects in any part of the patient.
Solomon also teaches in this verse that not only the body but also the soul benefits therapeutically from Torah. Moses underlines that by saying in 6,24 לטוב לנו כל הימים, "to be good for us for all time.⁠" The word כל in that verse clearly is a reference to the hereafter. The words לחיותנו כיום הזה on the other hand, refer to life in this world. This also explains the division of the commandments into what we called מצות מושכלות and מצות מקובלות. The former are designed to help our bodies while we are on terrestrial earth, whereas the other are primarily of benefit to the soul, all their demonstrable benefit being reserved for the hereafter. David referred to this division, i.e. that the מצות מושכלות are of immediate benefit to our bodies in this world, when he said גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, "Your servant pays them heed; in obeying them there is much reward.⁠" The word עקב meaning reward occurs both in connection with מצות מושכלות and with מצות מקובלות. It occurs in connection with חקים, the commandments which defy our reason. Nonetheless, David says in Psalms 119,33: "Teach me O Lord the way of Your statutes, I will observe them עקב.⁠" We have a similar verse in Psalms 119,112. In both instances David means that one of the reasons that prompts him to carefully observe the laws known as חקים is the reward which will accrue for their observance, ultimately, עקב. This "reward" is concealed at this time but David describes it as מה רב טובך "how great is Your goodness,⁠" (Psalms 31,20) a reference to the greatness of the reward. Hence the term עקב רב for describing great reward for the observance of the social laws, מצות מושכלות the social laws, משפטים as we know from the following verse:
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלו-היך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, "This shall be the reward when you hearken to these social laws and observe them to carry them out; Hashem your God will safeguard for you the covenant and the kindness which He has sworn to your forefathers.⁠" All the promises made in this portion of the Torah are of a physical dimension, refer to the benefits derived by our bodies in this terrestrial life which is but a prelude to life in the world to come. One reason why this type of reward is described as עקב, something "low" "at the bottom like the heel,⁠" is that the reward shared out in this world for mitzvot performed here is insignificant compared to the part which awaits us in the hereafter. That part of the reward is alluded to in the word והיה, a reference to the world to come, a word which contains the letters of the tetragrammaton, God's Holy Name. We already mentioned the relationship between this world and the next world in matters of rewards in explaining the word היום in the last verse of the last portion.
In order not to create the impression that מצות מושכלות performed היום i.e. in this life, will not be rewarded at all in this life, Moses wrote our verse here to stress that even those commandments will entitle the people performing them to a measure of reward including זיו השכינה, "a certain divine illumination.⁠"
There is yet another lesson, a moral one, in the choice of the word עקב by Moses at this juncture. There are commandments which man does not take seriously, tramples under foot, so to speak with his עקב, his heel. The Torah warns us not to do this as we would miss out on the reward for the meticulous performance of those commandments. Our sages warned us of the punishment for the neglect of just those commandments. We are told in Avodah Zarah 18, based on Psalms 49,6 עון עקבי יסובני, "the guilt of my heels which surrounds me,⁠" that the psalmist has in mind these very commandments which we neglect as not worth our while to pay attention to. Another meaning of that verse is that David refers to the kind of commandments which require from us that we walk toward them, situations which we have to create in order to perform the commandments in question. They include such duties as attending funerals, walking to the synagogue to participate in communal prayer, visiting the sick, etc. The reward for such commandments is especially great as the performance of these mitzvot entails that we extend ourselves. Our sages in Berachot 6 who have taught us that on the Sabbath one does not run or make big steps, have nevertheless suspended this rule for people who run to the synagogue.
If one does not fulfill the commandments requiring this use of one's feet and one's heels one will be held accountable for this on the day of Judgment after death. Hoseah 11,10 who writes: "the Lord will roar like a lion and they shall march behind Him,⁠" refers to people being allowed to run to the synagogue on the Sabbath.
Naturally, if one is held accountable for merely not running or walking toward the opportunity to fulfill a commandment, if one rums toward an opportunity to commit a sin one will be held doubly accountable. Not only will one be punished for the commission of the sin, but separately for the effort made to enable one to commit it. We are told that the daughter of Rabbi Chaninah ben Tradyon was condemned to sit in the company of whores as she had walked with an arrogant gait in front of the noble senators of Rome after she had heard the scholars comment on her beautiful legs. She accepted the sentence by acknowledging that God had punished her in accordance with Jeremiah 3,19: "wondrous in purpose and mighty in deed, whose eyes observe all the ways of men, so as to repay every man according to his ways.⁠" We learn from this that even the manner in which we walk (and our purpose in walking in such a manner) is something we are held accountable for. All of this is included in the words והיה עקב תשמעון.
A Midrashic approach (based on Devarim Rabbah Lieberman edition page 76) the word עקב teaches that the righteous are rewarded only at the end of their career on earth, whereas the wicked are repaid immediately for any good deeds they perform. This is the real meaning of ומשלם לשונאיו אל פניו, "and He repays immediately (for the good deeds) those who hate Him.⁠" On the other hand: ואחריו כל ישרי לב (Psalms 94,15) "and after him (his life) all those who were of an upright heart.⁠"
והיה עקב – כי תאמר פרש״י לשון דלמ׳ הוא וכו׳ ולא יתכן לפרשו באחת מן שאר הלשונות של כי שלא יפול עליו שוב לא תירא מהם עכ״ל. כבר כתבתי בפרשת וירא שמושי ד׳ לשונות של כי. הרף ממני ואשמידם כבר פירש״י פתרונו בפרשת תשא גבי ועתה הניחה לי וז״ל כבר פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו שאם יתפלל עליהם לא יכלם עכ״ל.
והיה עקב תשמעון – פירש״י מצות שאדם דש בעקביו כלו׳ מצות קלות וזהו שאמר דוד למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני. אמר דוד ממצות חמורות שבתורה איני ירא שאני קיימתים אבל מצות קלות שאדם דש בעקביו אני מתיירא אולי מפני שהיא קלה בזיתיה ולא חששתי לקיימה ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה וכן כתיב אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע כלו׳ פן תהיה שוקל למצות ששכרן מרובה ותעשה אותם ותניח הקלות לכן הם מטולטלים שבילי התורה ולא תדע מתן שכרן משל למלך שהיה לו פרדס והכניס שם פועלים לנטעו ולא גילה להם שכר נטיעה ובאי זו נטיעה יתן שכר מרובה שאלו גילה להם היו הכל רצים לנטיעות ששכרן מרובה ונוטעין אותן ונמצאת מלאכת הפרדס מקצת קיימ׳ ומקצתה בטלה כך המצות אלו גילה הקב״ה שכרן היו מקצתן בטלות ותני ר׳ שמעון בן יוחאי שתי מצות גילה הקב״ה שכרן קלה שבקלות וחמורה שבחמורות שלוח הקן וכבוד אב ואם ושתיהן שכרן שוה אריכות ימים בשתיהן להראות לעולם כי יש מצוה שנראית קלה בעיני אדם ומתן שכרה מרובה וזהו והיה עקב תשמעון שאפי׳ המצות הקלות תשמעון ושמרתם ועשיתם אותם וכן אמר דוד בשמרם עקב רב. וכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ומיהו יש תמהין וכי יש מצות שאדם דש בעקביו י״ל כגון שלוח הקן דכתיב כי יקרא קן צפור לפניך ודרשינן פרט למזומן נמצא כשהולך דש בעקביו על הקן. אי נמי מצות ציצית שאדם גורר אחריו כמנהג העולם. אמנם שמעתי שכל המגרר ציציותיו עליו הכתוב אומר וטאטאתיה במטאטא השמד אלא משליכן על כתף ונוטלן ביד.
והיה עקב תשמעון, "it will be as a consequence of your hearkening, etc.⁠" Rashi comments on why Moses used the word עקב, "heel,⁠" here when he could have used numerous other words meaning: "as a result of.⁠" He says that Moses refers here to the kind of commandments which the average person tramples underfoot with his heel, is hardly conscious of, for the observance of which meticulously the Torah promises great reward, even though it takes no effort to fulfill theses commandments. This is also what David had in mind in Psalms 49,6 when he said: למה אירא רע בימי עון עקבי יסובני, "why should I be afraid of trouble in days to come –seeing that I have fulfilled the most difficult commandments?-He answers rhetorically, "I have reason to be afraid of being punished for trespassing the commandments that are so easy to fulfill as it is to put one heel behind another.⁠" Our sages in Ethics of the Fathers chapter 2 mishnah 1, warn us to be as meticulous to fulfill the commandments which are easy to fulfill as we are with fulfilling the commandments which are difficult and expensive to fulfill. Something along the same line has been written in Proverbs 5,6 where Solomon warns: ארח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע "she (the immoral woman who is the subject here) does not chart a path of life; her ways are unstable; you do not know them.⁠" Solomon warns us not to apply our yardsticks to different commandments and taking credit for the ones we performed with a great deal of effort, while neglecting to fulfill the ones we considered as unimportant. We have no way of knowing how G–d values the performance of different commandments, so that we do not know what rewards are in store for their performance. This can be illustrated best by a parable. A king had an orchard; he brought workmen to that orchard to plant trees and did not tell them how much he would pay each for each tree that they planted. If he had told them beforehand which planting would be paid for most, he would find at the end that only half the orchard had been planted with trees, as the workers would, of course, all plant the trees for which they would be paid the most. According to Rabbi Shimon ben Yochai, G–d revealed the reward of only two of all the commandments; one is the commandment which is the easiest to fulfill, the other is the commandment which is the hardest to fulfill. Honouring father and mother is the easiest commandment to fulfill, it can be fulfilled several times daily without special effort. The other is the sending away of the mother bird when one plans to take the chicks it had hatched or was about to hatch. Both of these commandments are rewarded with same reward, long life of the person who fulfills them. The reason is that G–d wanted to show the world that there are commandments which we think must carry a great reward, and others which precisely because they are so easy to fulfill, and the opportunity to fulfill them is ever present, so that we might have thought that they cannot carry much of a reward.⁠1
1. [The author continues with further elaborations, which I have omitted as the point has been made sufficiently. Ed.]
והיה עקב תשמעון – פירש״י מצות שאדם דש בעקביו כלו׳ מצות קלות וזהו שאמר דוד למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני.
והיה עקב תשמעון – פירש״י אם המצות הקלות שאדם דש בעקיבו תשמעון וכו׳. ולפי זה צריך לפרש שהפסוק מדבר בשני דברים והיה עקב תשמעון מצות הקלות ואת המשפטים תשמעון גם כן. והרמב״ן כתב לפירש״י אולי מזהיר במשפטים קלים בדיני ממונות שלא יבזו אותם. והמפרשים פירשו כי עקב הוא שכר באחרית וכן בשמר׳ עקב רב ופי׳ הפסוק והיה באחרית תשמעון המשפטים ישמור לך השם הברית והחסד כי בלשון הקודש קורא להתחלת כל דבר בלשון ראש וכך קורא לאחרית כל דבר בלשון עקב כי הלשון תופס דמיונו באדם והראש בו תחלה והעקב אחרית. ואונקלוס תרגם חלף כמו חלף עבודתכם עשאו לשון סביב נגזר מוהי׳ העקוב למישור הדרך המעוקל ההולך סביב ופי׳ הפסוק והיה סיבת שומעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו. והזהיר במשפטים כי לא יהיה עם רב כולו נזהר במצות כולן שלא יחטאו בהם כלל רק במשפטים יעמידו התורה כמו שנא׳ בהם וכל ישראל ישמעו וייראו. ועוד הוצרך להזכיר בהם כי רבים ירחמו מלדון הנדון אחר שכבר נעשית העבירה כמו שאומר לא תגורו מפני איש. והזכיר כל אלה במסית לא תאבה לו ולא תשמע אליו לא תחוס עינך עליו לא תחמול ולא תכסה מזהיר לא תשמע אליו מפני הטעאתו לא תחוס מפני הרחמנות שירחמו רכי הלב על הנדונים ולא תכסה עליו שלא תשתוק בעבור תוקפו ויראת בני משפחתו:
והיה עקב תשמעון, "it shall be the result of your listening, etc.⁠" Rashi understands the unusual word עקב, "heel,⁠" as a reference to the sort of thing one steps on without giving it a second thought. If we relate to those commandments of Hashem that in our superficial way of evaluating things we consider as insignificant, irrelevant, by observing even such commandments by Hashem meticulously, Moses tells us that we will qualify for extraordinary success in our daily activities on the farm, etc. If we accept this approach by Rashi as correct, the Torah here speaks of two distinctly separate matters. The משפטים judgments, surely do not fall into the category of things the average man belittles, considers irrelevant. Moses must be understood as saying that in order to qualify for all the blessings that follow immediately, it is not enough to meticulously observe the seemingly immaterial command-ments, but we must meticulously observe the laws governing inter-personal relationships, laws that form the fabric of society, of civilization We must not even belittle those when the amount at stake seems trifling.
Nachmanides suggests that possibly Rashi had in mind the משפטים that deal with matters and amounts that appear trifling, and that many judges would feel inclined not to waste their time on. Moses warns not to develop a cavalier attitude towards such "trifling" matters.
Other commentators understand the word עקב as something that is the result of what preceded it, its outcome. We find that word in such a context in Psalms 19,12 בשמרם עקב רב, "by observing them there is much reward.⁠" The meaning of our verse then would be: "it will be, as a result of your observing My commandments, etc., especially the ones governing human relationships, that Hashem on His part will fulfill the promises inherent in the covenant He made with you.⁠"
The beginning of something, in classical Hebrew, is usually referred to as בראש, "at the head,⁠" i.e. the Torah employs body parts to illustrate beginnings; it is therefore not strange that it employs another body part, the heel, as something describing the end, the conclusion.
Onkelos translates the word עקב as חלף, "in exchange for.⁠" The word appears in that context in Numbers 18,21 and 18,31 where it describes the various gifts set aside for the priests as being an exchange for the Temple service performed by them on behalf of the people at large. He understands the concept of reward as a "balancing of the scales", reverting to "zero" by wiping out an indebtedness. It is like Isaiah 40,4 והיה העקוב למישור, "that which had been bent will be straightened out again.⁠" The meaning of our verse then would be: "in compensation for your observing My social commandments on account of My maintaining the terms of My covenant, I will indeed respond generously.⁠"
The reason Moses stressed the social laws especially is that many of the other commandments are not applicable in many peoples' daily lives. He who is not a farmer does not have to observe the dozens of laws that address the farmer. Women are altogether not obliged to observe positive commandments linked to a specific time frame. The social laws apply to one and all at all times hence Moses uses them as an example. Overall, Torah observance by the people is measured against the background of how the social laws are observed. Furthermore, seeing that even the bringing to justice of someone guilty of certain sins against his fellow man does not reverse the situation created by the sin, and therefore many people tend to have compassion with the perpetrator when he was not an intentional criminal, Moses has to stress that the element of deterring a potential sinner overrides such considerations, as we hear again and again וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד, "and the whole people shall hear and see and not sin again.⁠" (Deut 17,13, et al) When discussing the person who tries to lure others into sin, especially idolatry, Moses reinforces this exhortation by warning the people not to advance excuses for the sinner, not to cover up for him, and not to do anything that would make it difficult to convict the culprit. Family members of guilty persons are especially warned not to allow their family ties, or their fear of a violent family member to override their duty to society at large.
והיה עקב – לעיל מיניה כתיב היום לעשותם וסמיך ליה עקב כלומר היום לעשותם אבל שכרם בעקב פי׳ בסוף. עק״ב תיבות יש ביו״ד הדברות הראשונות וזהו בשמרם עקב רב אם תשמור עקב תזכה למה רב טובך אשר צפנת. עקב עשה תורתך קבע. עקב ענוה למוד מן העקב הזה שהולך אחר הרגל דרך ענוה ולפיכך אינו נוגף כמו אצבעות הרגלים.
המשפטים – פ״א כפולה שיש לפשפש ולחקור אחר עומק הדין. תשמעון ושמרתם ועשיתם. ג׳ כנגד מקרא משנה תלמוד. ושמר ה׳ אלהיך לך. אם עקב תשמעון ישמור לך הברית שנא׳ באברהם עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור וגו׳.
ושמר – בגימטריא לעתיד לבא.

פרשת והיה עקב

והיה עקב תשמעון וגו׳ עד סוף הפרשה.
והיה עקב – רוצה לומר: בשכר שמיעתכם משפטי התורה וקיימם אותם ימתין לכם השם יתעלה הברית והחסד אשר נשבע לאבותיכם כדי שיהיה שמור לכם אל העת היותר נאות כמו שקדם בסוף פרשת ואתחנן ואולם עתה יתן לכם ארץ שבעה עממים כמו שזכר אחר זה וכמו שקדם פעמים רבות.
ואולם התועלות המגיעות ממנה הם כ״ו:
התועלת הראשון הוא להודיע כי בשכר שמירת ישראל המצות המתין להם השם יתעלה השלמת קיום מה שנשבע לאבות אל העת היותר נאות להם כמו שביארנו בפרשת ואתחנן וזה כי ישמרם שלא יכלם בעוברם על מצות השם יתעלה כדי שלא תופר בריתו עם האבות ולזה אמר והיה עקב תשמעון את המשפטים וגומ׳. ושמר י״י אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך.
והנה לזה חזר ואמר והיה עקב תשמעון וגו׳ – ויתכן שכל מה שאמר עד הנה מעבדים היינו לפרעה וגו׳ הוא תשובת הבן החכם על העדות והחקים לבד כי על החקים אמר ויצונו י״י לעשות את החקים האלה לטוב לנו כל הימים וגו׳ וצדקה תהיה לנו כי נשמור וגו׳.
ונמשכו הדברים עד כאן בהסיר המכשולות מלפניהם ופקפוק הבנים אם מטבעם ואם מחמת המונים בהם כמו שאמר על החקים דבר שהשטן ואומות העולם משיבין עליהם (יומא ס״ז.) ובתת סדר הנהגתו בשכרם ועונשם. ועכשיו מסיים הענין בתת טעם אל המשפטים ששאל שהוא הספק היותר עצום למה שנרא׳ החלק הזה מהמשפטים אשר בין העם בעניני הממונות ודיני חבלות וקנסות הוא מותריי בתורה אחר שכל העמים אשר על פני האדמה יש להם חוקים ומשפטים יחיו בהם וכמו שכתבנו בשער הנזכר במקום השאלה ונוסף עוד בפרשת משפטים שער מ״ו.
ואמר: והיה עקב תשמעון את המשפטים וגו׳ – הודיעם [ח] מעלת המשפטים האלה על משפטי כל העמים וזה שהם יספיקו להעמיד האהבה ביניהם ולהרבות השלום ולקיים ההצלחות הזמניות מפרי בטנם ופרי אדמת׳ ובהמתם אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותם ככל משפטי העמים והותר. אבל שיספיקו עוד למה שלא יועילו משפטי העמים ונמוסיהם להושיעם מהרעות הטבעיות כמו העקרות והחלאים הרעים המתרגשים או ההתגברות על השונאים ונצחון מלחמותיהם.
והיה עקב תשמעון אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון ושמר י״י וגומר ישמר לך הבטחתו. הוסיף מלת אם על עקב גם פירש עקב עקב הרגל גם אמר אם המצות במקום אם המשפטים האומרים בפרשה גם חסר הוי״ו של ושמר ואמר ישמור גם אמר הבטחתו במקום הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך מפני שבזולתם לא יתוקן המקרא הזה כי בזולת מלת אם יהיה פירוש המקרא הזה והיה תשמעון ושמר אין טעם לו ואם יהיה פירוש עקב כשאר עקב שבמקרא שפירושו יען כאילו אמר והיה יען תשמעון ושמר ולא יצטריך אז לתוספת מלת אם אבל לא תפול מלת יען רק על הדברים הודאיים שהם העוברים או העתידים להיות בהכרח אבל בשמירת המצות לעתיד שהוא מסופק שמא לא ישמרום לא תפול עליהם מלת יען לפיכך פיר׳ עקב האומר פה מעניין עקב הרגל המורה על קלות הדבר שהמנהג לדוש אותו בעקבו ותחסר מלת אם בהכרח הפירוש אם המצות הקלות תשמעון ואמ׳ ומפני שמלת ושמר הוא הנשוא מזה המאמר ולא יפול בו וי״ו החבור חסר הוי״ו וכתב ישמור במקום ושמר ואמר אם המצות הקלות ולא אם המשפטי׳ הקלים כלשון הכתוב מפני שפירוש משפטים פה הן המצות בכלל הנקראות משפטי י״י אמת לא המשפטים הנאמרים על דיני ממונות ביחוד כי לא הוזכרו פה ואיך יאמר האלה שפירושו הנזכרים פה ואמר הבטתתו במקום את הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך מפני שאין טעם לומר שישמור לך השבועה שנשבע להם אלא שישמור לך ההבטחה שנשבע עליה להם או ישמור את הברית בלתי מלת לך והנה פירוש המקרא הזה כפירוש את י״י אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע שחסר הוי״ו של ובשמו והוסיף מלת אם על את י״י אלהיך תירא כאילו אמר אם את י״י אלהיך תירא ואותו תעבוד אז בשמו תשבע ומה שפירש ושמר ישמור ולא אמר שהוי״ו הזה נוסף כמו שאמר בפרש׳ צו גבי והנותר ממנו יאכל הוא מפני שהוי״ו שם אינו משרת אלא לחבור וכאשר לא יפול שם חבור יחביר שיהיה נוסיף בהכרח אבל פה שהוא פועל והוא משרת לשני ענינים לחבור ולהפוך העבר עתיד וכאשר לא יפול בו חבור ישאר הוי״ו בעבור הפוך העבר לעתיד אינו נוסף. והרמב״ן ז״ל כתב טעם עקב כמו בעבור וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי וכתב רש״י אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון ושמר י״י אלהיך לך ישמר לך הבטחתו והכתוב מזכיר המשפטים אולי יזהיר במשפטים הקלים בדיני ממונות שלא יבזו אותם וכבר השיבונו על אמרו טעם עקב כמו בעבור כמו עקב אשר שמע גם השיבונו על טענתו שטען והכתוב מזכיר המשפטים שפירושו ואיך כתב רש״י אם המצות הקלות גם טעננו עליו שלא יתכן לפרש המשפטים פה על דיני ממונו׳ שהרי לא הוזכרו פה כלל ואיך יתכן לכתוב המשפטים האלה המורה על הנזכרים פה.
והיה עקב תשמעון עד כי תאמר בלבבך. כפי סדר הדברים ואמתת׳ הכתובי׳ האלה קשורים ונסמכים זה בזה עם מה שלמעלה מהם. ואם כי סדרו חכמינו ז״ל התחלת הסדר הזה בזה המקום הוא כדי שיתחיל בשכר המצות. ולפי שכלל כאן כל מיני הטובות ואחר כך יפרש אותם בפרטיות אחד אל אחד והיו אם כן הכתובים האלה ראש ויסוד לשאר הפרשיות הבאות אחריהם. וזה טעם היות פה התחלת הסדר הזה. ואמנם למה אמר משפטים ולא חקים ולא עדות. אחשוב אני בו אחד משני דברים:
האחד הוא שהמשפטים הוא שם נאמר כולל ומיוחד. כי הנה הוא נאמר ביחוד פעמים על הדינין שבין אדם לחבירו. וכמו שיאמר אלה המשפטים אשר תשים לפניהם לא תטה משפט אביונך בריבו. ויאמר גם כן משפטים לכלל כל המצות התוריות אם שטעמם נודע ונגלה. ואם על המצות שטעמם נעלם הנקראים חקים. אם במה שבין אדם לחברו. ואם במה שבין אדם למקום. ועל זה המכוון הכללי בשם משפטים. אמר דוד (תהלים קי״ט י״ז) גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת. ואמר ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד כי למשפטיך יחלתי חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. רחמיך רבים ה׳ כמשפטך חייני. ולא אמר זה על דיני קנסות וחבלות כי אם על דבר המצות התוריות ויותר ויותר על הדברים שבין אדם למקום. כי בהם הדבור היה יותר עצום בינו לבין אלהיו.
ואמנם קראם כלם בשם משפטים להיותם משפט וצדק וכמו שאמר אשר לו חקים ומשפטים צדיקים והנה במה שאמר כאן והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. כוון על כל המצות בכללותם כי הם כלם כפי עצמם עם היות שבקצתם אין טעמם נודע אלינו כי כמו שאמר למעלה. לאהביו ולשמרי מצותיו. וכללם כלם בשם מצות. ככה אמר כאן משפטים עליהם כלם. והאות המורה כי לא כוון הנה בשם משפטים כי אם על כלל המצות. הוא אמרו והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. כי הנה רמז באמרו האלה על המצוה והחקים והמשפטים שזכר בכתוב למעלה. ועל כלם צוה השמיעה בראשונה כי הוא הקודם באמת רוצה לומר הלמוד וידיעת המצות והבנתם. ואחר כך אמר ושמרתם כנגד מצות לא תעשה. כי כבר ידעת מפרק אלו הן הלוקין (מכות יג) ובכמה מקומות שהשמר כן ואל אינו אלא לא תעשה.
ואמר ועשיתם הוא כנגד מצות עשה כי בזה יוכללו המצות כלם. ואמר שבעקב זה רוצה לומר בעבור זה או בשכרו כי השכר הוא הבא באחרונה כמו שהעקב הוא אחרית הגוף ישמור להם הקדוש ברוך הוא את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיהם כמו שאמר למעלה שומר הברית והחסד לאוהביו ולשמרי מצותיו לאלף דור. ואל יקשה עליך איך יבא שכר המצות שישמור הש״י את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבות בהיותו דבר מחוייב מצד עצמו לקיים שבועתו כי הנה היעודים האלהיים הם כלם בתנאי הכנת המקבלים. ואם ישראל יהיו ראוים מצד עצמם במעשיהם יזכו להתקיים בהם שבועת האבות. ואם לא יהיו ראויים ומוכנים אליו לא תתקיים בהם השבועה ולא יזכו אל יעודי האבות שהיו כלם כפי זה התנאי. ולכן אמר ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך כי בקיום המצות יהיו ראויים ומוכנים לזכות ולירש הברית והחסד ההוא לא באופן אחר וכלל בזה גם כן שהשבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם לא יזכו בה ישמעאל ובני קטורה שהיו בניו. באופן שכל מה שנשבע הקדוש ברוך הוא לאבות ישמור אותו לישראל. ועל דרך זה ראוי שיובן מה שאמרו רז״ל ברוך שומר הבטחתו לישראל. רוצה לומר ששמר הבטחתו ולתת אותה ולקיימה בישראל.
ואמנם אמרו ואהבך וברכך כתב הראב״ע. שהוא פירוש הברית והחסד ואינו כן כי השכר שזכר בכאן לא נמצא ביעוד האבות. אבל אמתת הענין הוא שהודיע אותם שמלבד שישמור להם הברית והחסד שנשבע לאבות עוד ייטב להם טובות אחרות שיזכו אליהם מפאת עצמם לא מפאת האבות ורשם בזה שלשה מינים מהטובות:
והיה עקב – לפי שהזכיר למעלה ושמרת את החוקים ואת המשפטים. והזכיר את המשפטים שהשם עושה ברשעים. כאומרו ומשלם לשונאיו להאבידו. ולפי שאולי ישראל יפחדו ויבעטו בייסורים ובמשפטים ולא ירצו לקבלם באהבה. לזה סמך מיד והיה עקב תשמעון את המשפטים ושמר ה׳ אלהיך לך. ולכן לא הזכיר בכאן המצות והחקים אלא המשפטים. לרמוז שהייסורים והמשפטים מעמידים אותם. כאומרו כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח. ואמר את הברית ואת החסד. לרמוז שאם ישמרו המשפטים. השם יתנהג עמהם במדת החסד והרחמים. ובמדת אהבה וברכה. וזהו ושמר השם אלהיך לך את הברית ואת החסד. ואהבך וברכך והרבך. במדת הרחמים ולא במדה״ד. ואמר עקב תשמעון. להורות שצריך אדם ליזהר מהמצות הקלות שאדם דש בעקביו. כאומרו שגיאות מי יבין וכו׳. ואמר למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני. לרמוז שאע״פ שלא היו יראים מהעונות והיו נזהרים בהם. עם כל זה היו יריאים בימי רע. שהשטן מקטרג בהם מעון העקבים הנרמסים ברגלים. ואין אדם מקפיד ולא חושש עליהם. כגון גרירת ציצית וכיוצא בו. והשטן זוכרם וכותבם בספר הזכרון ומזכירם בימי רע. ולזה אמר למה אירא בימי רע וכו׳. וכבר כתבו בזוהר כי ד׳ מלכים היו יראים מזה והוא כתוב בפרשת ויצא יעקב:
וכן אמר עקב – להורות על שכר האחרית. הוא השכר האמיתי הנרמז בפסוק וידו אוחזת בעקב עשו. להורות כי יעקב לא רצה בשכר זה העולם. אלא שכר העוה״ב לצדיקים באחרית הימים. וזהו וידו אוחזת בעקב עשו. שהיה אוחז ידיו בעקב הוא האחרון שבגוף. אבל עשו בחר לחלקו שכר העוה״ז והצלחותיו. ולכן הם מונים לשמש. כמו שהשמש אין ממשלתו אלא ביום. כן הם ממשלתם בזה העולם. אבל ליעקב ניתן אור הלבנה המושלת ביום ובלילה. כי לפעמים נראית ביום. מה שאין כן בשמש. לרמוז כי הם אוכלים העוה״ז והעוה״ב. וזהו החדש הזה לכם ראש חדשים. וזהו לכם. לכם לאות ולא לאחרים לאות. ועל זה נאמר יעבר נא אדוני לפני עבדו. בזה העולם ויאכלנו. ואני אתנהלה לאטי. סובל על כרחי עד תום כחי ונוס לחי משא מלך ושרים של זה העולם. בענין שבזה אזכה חיי העוה״ב וימות המשיח. וזהו עד אשר אבוא אל אדוני שעירה. לכן נקרא שמו יעקב ע״ש אחיזת העקב. שהיה ראוי לירש שכר עוה״ב שבא באחרונה. כאומרו והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד. וזה בסבת המצות ובפרט עשרת הדברות שהם כלל התורה כולה. שזה רמז היו״ד של יעקב. כי בשכר יו״ד של יעקב שהיא רמז לי׳ הדברות עשרה מאמרות. יורשים השכר האמיתי הבא באחרית הימים. שזה רמז על סוד עקב שהוא אחרית הגוף וזהו יעקב. וכן יש בו סוד יב״ק שהוא ראשי תיבות יעננו ביום קראינו. וזהו ה׳ הושיעה כנגד היו״ד שעולה עשרים במילואו. ולזה סוד יב״ק הוא עמוק מאד מאד מי ימצאנו. בסוד ג׳ שמות של יהו״ה אהיה אדנ״י שעולים קי״ב כמו יבק. וכמו שפי׳ באומרו ויעבור את מעבר יבק. ולכן נאמר באברהם עקב אשר שמע אברהם בקולי. כי בשכר עקב שהיא (השוחד) [השכר] האמיתי שמע אברהם בקולי. ולא בשכר טובות העולם הזה. וזהו וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. וזהו שאמר בכאן והיה עקב תשמעון. כנגד עקב אשר שמע אברהם בקולי. וכנגד ושמרת את המצות ואת החוקים ושמר ה׳ אלהיך לך. אמר וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. ואמר מצותי חוקותי ותורותי. כנגד היו״ד של יעקב שהיא כנגד עשרת הדברות. שהם כלל תורה שבכתב ותורה שבע״פ. ולהורות על שם האמיתי שהוא עקב. שכר באחרית הניתן לאברהם אבינו. אמר בכאן והיה עקב תשמעון את המשפטים. כלומר אם תשמעון העקב. שאמרתי לאברהם דכתיב ביה עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי. ושמר ה׳ לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. שהוא השכר האמיתי הנאמר באברהם להיות לו לאלהים. וזהו אשר נשבע לאבותינו. דכתיב ביה עקב אשר שמע אברהם בקולי. וזהו ושמר ה׳ אלהיך לך. לשון המתנה וכמו ואביו שמר את הדבר. שהם ממתינים השכר הבא באחרונה בעולם הנפשות. וזהו וישמור משמרתי. שהמתין השכר האמתי הנמשך באחרונה מן המצות והחוקים. כאומרו ששכר מצוה מצוה. כי שכר המצות אינם טובות העוה״ז. כי הם נסים נסתרים וכנגד התולדות כמו שביאר הרמב״ן ז״ל בפרשת וארא. אבל שכר המצות הוא השכר הצפון לצדיקים הבא מעצמו. כאומרו והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. תשוב מעצמו. ולכן הבטיחם בכאן בשכר הבא באחרונה שהוא כמו עקב. והוא העיקר. אבל שכר הטובות העוה״ז אינם עיקר. אלא על צד היותו טוב. וזהו והיה עקב תשמעון שתעשון בשביל השכר האמיתי. ושמר ה׳ לך את הברית ואת החסד. שהוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול בעוה״ב. ועל צד היותר טוב יתן לך ג״כ טובות העוה״ז. וזהו ואהבך וברכך. בתוספת טובה וברך פרי בטנך:
ואולי יאמר והיה עקב תשמעון – לפי שאמר למעלה ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים. וזאת השמירה לא ידענו כיצד היא. לזה אמר והיה עקב תשמעון. להורות שהכל תלוי בשמיעה כאומרו שמעו ותחי נפשכם. ואמרו חכמים ז״ל כשאמרו נעשה ונשמע ועשו העגל ואבדו את נעשה. אמר הקב״ה שמרו את נשמע ודומה עלי כאלו שמרתם נעשה ונשמע. משל למטרונה וכו׳. וזהו והיה עקב תשמעון. מיד ושמרתם ועשיתם אותם. כי שכר מצוה מצוה ובשכר השמיעה תבואו לידי שמירה ועשייה. באופן שבזה לא תהיה הגזירה. ושמר ה׳ לך. [פי׳] ישמור לך הבטחתו. אלא הכל קשור. בשכר שתשמעון תזכו לידי שמירה ועשייה ושמר ה׳ אלהיך לך. ואהבך וברכך והרבך בטובות העוה״ז.
פרשת עקב
והיה עקב תשמעון – הנה המלך צוה את כל אלה, כדי שתזכו שישמור לכם ״הברית והחסד״, וזה שאתם תשמרו ״היום״ לעשות מאהבה שלא על מנת לקבל פרס והוא בשביל זה ישמור לכם הברית והחסד.
את המשפטים – כי במשפט יעמיד ארץ.
ושמרתם – זו משנה.
ועשיתם אתם – ובזה האופן תעשו אותם אל נכון.
ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית – שנשבע באמרו ״ונתתי את בריתי ובינך, ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך״ (בראשית י״ז:ז׳). כי אמנם בהיותו לנו לאלהים בלתי אמצעי, ישפיע מציאות נצחי, ההוה ממנו בלתי אמצעי, כאמרו ״כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם״ (קהלת ג׳:י״ד). אמנם מציאות הנפסדים הוא ממנו באמצעי בלי ספק.
ואת החסד – כאמרו אז ״ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך״ (בראשית י״ז:ח׳). כי אמנם הטוב ההוה לצדיקים בעולם הזה הוא חסד בלבד, לא גמול מעשיהם.
והיה עקב תשמעון, Moses explains that the reason why the King, i.e. God, commands them to observe all these commandments is in order to be able to fulfill the promises made to their forefathers regarding them. The people were meant to observe these commandments out of a feeling of love for God, not because they did so in order to earn a reward.⁠a
את המשפטים, for the earth’s continued existence is linked to performance of justice by its inhabitants. (Proverbs 29,4)
ושמרתם, and study them, (according to Sifri)
ועשיתם אותם, as a result of studying them you will perform them in accordance with halachah.
ושמר ה' אלוהיך לך את הברית, the one He swore, when He said (Genesis 17,7) “I will give My covenant between Me and you, and between your descendants after you for all generations as an eternal covenant, to be your God and that of your descendants after you.” Being our God means that He will supervise our fates not by means of some intermediary, such as the fates which are supervised by appointees of God, including horoscopes, and angels assigned to each nation. Besides, anything which is done by God personally, without His having recourse to an intermediary, is something that endures forever. Compare Kohelet 3,14 כי כל אשר יעשה האלוהים הוא אשר יהיה לעולם,”anything which God does Himself is something that will endure forever.” By contrast, transient phenomena,⁠b are proof of the fact that they were the products of intermediaries of God.⁠c
ואת החסד, as He had said in Genesis 17,8 when He promised the land of Canaan to Avraham’s descendants. Such acts are acts of loving kindness and have nothing to do with the reward awaiting us as compensation for performing the commandments in the world to come. (based on the statement in Kidushin 39 that reward, in the sense of compensation, for commandments performed is not something that is due while we are on earth.)
a. If I understand the author correctly, the words ואת החסד in the phrase את הברית והחסד, are to establish reciprocity of God’s loving care for the patriarchs, the parties to the covenant, and their descendants’ feeling of love on their part towards the Creator.
b. such as extinct species, for instance,
c. God had commanded the waters to produce the living creatures of the waters, and He had commanded the earth to produce vegetation and the mammals, etc. Water and the earth are both intermediaries.
אם המצות קלות כו׳. פירוש, דהוי למכתב ׳עקב אשר תשמעון׳, כמו ״עקב אשר שמע אברהם בקולי״ (בראשית כו, ה), כי אצל ״עקב״ שייך לשון ״אשר״. והא דכתיב בהך פרשה (להלן ח, כ) ״עקב לא תשמעון״, אין ראוי לכתוב ׳עקב אשר לא תשמעון׳, שהיה משמע שכך הוא בודאי, שכך משמע לשון ״אשר״, כדכתיב בפרשת ראה (להלן יא, כז) ״את הברכה אשר תשמעו״, ואצל הקללה (שם שם כח) לא כתיב ״אשר״, מוכח מזה כי לשון ״אשר״ משמע יותר ודאי. אבל גבי ברכה שייך בו ״אשר״. וראיה לזה, שהתרגום מוסיף (כאן) מלת ׳די׳, והוא כמו ״אשר״. אי נמי, דדייק דלא הוי למכתב כלל ״עקב״, דהא כתיב (ויקרא כו, ג) ״אם בחוקותי״, וכיוצא בזה הרבה, ולא נאמר לשון ״עקב״, אלא לדרשה אתא. ואף על גב דכתיב ״את המשפטים״, ואין המשפטים מצות קלות (קושית הרמב״ן), אין זה קשיא, דאין מצוה חמורה בתורה שאין לה דקדוקי מצוה, ואפילו שבת שהיא חמורה מאד, יש בה דקדוקי מצוה, והם קלות:
אך קשיא, כי דרש זה רחוק מאוד מפשוטו, ואין דרך רש״י להביא אותו בפירושו. ויראה, דהכא מוכח לפי פשוטו שהכתוב מדבר מן מצות קלות, דאם לא כן – ״והיה עקב״ למה לי, לכתוב ׳והיה אם המשפטים תשמעון׳, כדכתיב (שם) ״אם בחוקותי תלכו״, על כרחך הכתוב רצה לומר שאפילו דבר שנראה לכם שאין בו שכר כל כך – תקבלו שכר גדול עליו, כאילו אמר שדבר זה יהיה שבשביל דבר קטן יהיה לכם שכר גדול, ולכך כתיב ״והיה עקב״, שלשון ״עקב״ הוא שכר. והשתא קשיא באיזה מקום נזכר בכתוב מצות קלות, קאמר דנרמז גם כן דבר זה בלשון ״עקב״, מצות קלות שהאדם דש בעקב – יהיה לכם שכר גדול. והשתא כיון שקרא בלאו הכי מוכח שמדבר במצות קלות, נוכל שפיר לפרש לשון ״עקב״ המצות שהאדם דש בעקביו, כיון דמוכח דקרא איירי בקלות בלאו הכי:
ישמור לך הבטחתך. פירוש, דהאי ״ושמר״ כאילו כתב ביו״ד, דפירושו ׳אם המצות קלות כו׳ ישמור לך ההבטחה וכו׳⁠ ⁠׳, שאחר שהוצרכנו להוסיף ׳אם׳, וכאילו כתב ׳והיה אם המצות הקלות תשמעון׳, צריך לחבר אליו ׳ישמור לך הבטחתך׳, דאם לא כן יהיה דבור ׳אם המצות הקלות תשמעון׳ דבור חסר, דלא כתב מה יהיה, ולפיכך צריך לומר ׳ישמור הבטחתך׳. אבל ״ושמר״ בוי״ו מלתא בפני עצמו:
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה – פירש״י אם המצות קלות שבני אדם דשים בעקביהם תשמעון לא רצה לפרש עקב זה מלשון עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כ״ו:ה׳) לפי שקשה לו הלא בפסוק הקודם נאמר ושמרתם את החקים ואת המשפטים. ולמה הזכיר כאן משפטים בלא חקים, אלא ודאי שלשון עקב כולל החקים ורמזם בלשון עקב לפי שהשטן והאומות מונין עליהם מצד שאין טעמם נודע ובסבה זו בני אדם נוהגין קלות בהם ודשים אותם בעקב, וז״ש אם המצות קלות כו׳ וע״כ הזכירם בלשון עקב ולא בלשון חקים לומר לך שהחקים שהזהרתיך עליהם למעלה אולי מצד שבני אדם דשין אותם בעקביהם לא תהיה זהיר וזריז בהם כמו במשפטים ודינין שתועלתם גלוי וידוע לך, ע״כ אני אומר שאם גם החקים הרמוזים בעקב אע״פ שבני אדם דשים אותם בעקביהם מ״מ תהיה זהיר בהם כמו במשפטים, ואת הוא לשון עם כמשפטו בהרבה מקומות שלשון את משמע כמו עם וכאלו אמר שתשמעון החקים עם המשפטים, וב׳ חלקי מצות אלו יהיו שוים בעיניך לכל דבר כי כמו שאתה נזהר במשפטים כך תהיה נזהר בחקים ולאידך גיסא בדרך שיתבאר בסמוך.
וראיה לדברינו ממה שמסיק בילקוט (תתמו) והיה עקב תשמעון זהו שנאמר (תהלים מ״ט:ו׳) למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני אמר דוד אין אני מתירא מן החמורות מפני שהן חמורות, אבל אני מתירא מן הקלות שמא עברתי עליהם ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, לכך נאמר והיה עקב תשמעון. אמר דוד לפני הקב״ה גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (שם י״ט:י״ב) מה רב טובך (שם ל״א:כ׳) זה שכרן של מצות קלות עכ״ל. חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי שאמר הקב״ה הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה ואיך אמר דוד ואתה אמרת כו׳, ואיך סמך בעל המדרש זה דבריו לפסוק והיה עקב תשמעון. ומאי משמע שפסוק רב טובך, מדבר בשכרן של מצות קלות, אלא ודאי שקשה לו והיה עקב תשמעון את המשפטים למה לא זכר גם החקים, ועוד אם מלת עקב תרמוז אל המצות קלות הל״ל ואת המשפטים כי מלת את אינו מקושר למעלה.
אלא ודאי עקב היינו החקים, והם המצות שהם קלות בעיני ההמון עם ומלת את הוא כמו עם, והיינו הך שאמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, מדתלי החקים במשפטים באמרו שתשמעון החקים עם המשפטים שוה ודומה להם, וע״ז דרש פסוק מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם ר״ל המקיים החקים זהו דבר שהוא נגד בני אדם שהוא מתנגד אל רוב בני האדם, כי כרובם כן מונין עליהם והמקיים ודאי אינו מצפה כ״א לשכר עוה״ב כי בעה״ז אין תועלת שלהם נגלה כמו שנגלה לכל תועלת המשפטים והמקיימם חוסה בו ית׳ שלא יקפח שכרו, לכך נאמר פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. שהם חוסים בך בדבר שהוא מתנגד לבני אדם המונין עליהם, וע״ז מביא גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. ונזהר הוא לשון זוהר וברירות כי ע״י שמירת החקים הרמוזים בעקב המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע לעולם הבא, ז״ש כאן ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית וגו׳ מסיק בילקוט (תתמז) שישמור לך שכרך לעה״ב.
וזה שאמרנו שאמר להשוות חקים למשפטים הוא לשני פנים – האחד הוא, שכבר אמרנו על הזריזות לומר כשם שאתה מזורז בעשיית המשפטים מצד שבעיניך אתה רואה התועלת, כך תהיה נזהר גם בחקים הרמוזות בעקב ולאידך גיסא, כשם שהחקים מאחר שאין תועלתם מורגש לך ודאי אתה מקיימם לשם שמים לא לשם הנאתך כי אין ההנאה מורגשת לך לשעה, כך המשפטים לא תקיים בעבור הנאתך כ״א בעבור שמצות ה׳ עליך, כמ״ש (תהלים קי״ט:ק״א-ק״ב) מכל אורח רע כליתי רגלי למען אשמור דברך, ממשפטיך לא סרתי כי אתה הורתני. כשם שהחקים שאני מקיים ודאי אין כוונתי כ״א למען אשמור חקיך חקים שחקקת לי, כן ממשפטיך לא סרתי לא בעבור תועלתי המורגש כ״א בעבור שאתה הורתני. ועל דרך אמרו רז״ל (תו״כ ויקרא כ קכח) אל יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר כו׳.
וז״ש סוף פרשת ואתחנן, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו, ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם פירש״י בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי לטורדו מן עה״ב, וקשה אם הגוי מקיים איזו מצוה למה קראו שונאו בשעת קיום המצוה, אלא ודאי לפי שהגוי אפילו בשעה שהוא מקיים איזו מצוה מן המושכלות אינו עושה כ״א בעבור הנאתו המורגשת לשעה ע״כ דינו במאי דפסק אנפשיה לקבל שכרו בעה״ז אבל אתם לא תעשון כן לה׳ אלהיכם אלא ושמרת וגו׳ אשר אנכי מצוך ר״ל בעבור שאנכי צויתיך תשמרם ולא בעבור הנאתך ואז ממילא יהיו המשפטים והחקים שוים בעיניך. וע״ז אמר ההיקש והיה עקב תשמעון את המשפטים ואז ראוי שיהיה הקרן שמור לך לעה״ב ושמר ה׳ אלהיך לך וגו׳.
וז״ש בסוף הפרשה, כגוים אשר ה׳ מאביד מפניכם כן תאבדון עקב לא תשמעון בקול ה׳ אלהיכם ופסוק זה כולו מיותר כי כבר נאמר מקודם כי אבד תאבדון, ועוד למה תלה איבודם באיבוד הגוים, אלא ודאי שפסוק זה אינו נקשר כלל עם שלמעלה כי למעלה דבר בע״ז והיה אם שכוח תשכח וגו׳ ועל הע״ז אמר כי אבד תאבדון, כפל האיבוד לומר שהעובד ע״ז נטרד מן העה״ז ומן העה״ב, ואח״כ אמר שיש איבוד אחר שאינו כ״א מן העה״ב לבד והוא מי שאינו מקיים העקב המרמז לחקים לפי שאין תועלתם נגלה לשעה ואז מסתמא אפילו מה שמקיים מן המצות אינו מקיים כ״א בעבור הנאת שעה, ועליו אמר כגוים אשר ה׳ מאביד והוא האיבוד האמור למעלה ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, מן עה״ב כן תאבדון, מן עה״ב. ונתן טעם לדבר ואמר עקב לא תשמעון, לפי שלא תשמעון המצוה הרמוזות בעקב משמע שמי שמקיים מה שרמוז בעקב אוכל מפירותיהן בעה״ז והקרן שמור לו לעולם הבא, לכך נאמר כאן ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד וזה פירוש יקר.
ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית וגו׳ – במלת לך רצה לתרץ מה שנאמר אשר נשבע לאבותיך והלא השבועה לא היתה על תנאי, ואף אם לא יהיו זוכים וכי בעבור זה לא יקיים ה׳ את השבועה, אלא שאם לא תזכה אז ישמור ה׳ את השבועה אבל לא לך כ״א לדור אחר, או כדרך שאמר למשה ואעשה אותך לגוי גדול (שמות ל״ב:י׳) ואם תזכה ישמר לך הבטחתו לדור זה. ומה שנאמר לך כמדבר ליחיד אע״פ שהתחיל כמדבר לרבים מ״מ הזכיר לך לרמוז גם על שכר עה״ב ששם עושין מדור לכל צדיק בפני עצמו.
ואמר ברוך תהיה מכל העמים – ברבתי דרש כי כל העמים יברכוך כו׳ על דרך מלאך רע יענה אמן והקשה מהרי״א ע״ז ואמר מה יתרון לישראל בזה, ואומר אני לפי שארץ ישראל עיני ה׳ דורש אותה תחילה וע״י אותה דרישה הוא דורש כל שאר ארצות כי כל הארצות מתמצית א״י שותים, ע״כ בהכרח יברכו כל העמים את ישראל כי בשלומם יהיה שלום גם להם, וכמ״ש (תהלים קי״ז:א׳-ב׳) הללו את ה׳ כל גוים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו. ולפיכך ואכלת את כל העמים כי משלך יתנו לך ודווקא אשר ה׳ אלהיך נותן לך. המסורים תחת ידך כמ״ש כי לחמנו הם (במדבר י״ד:ט׳) ולא אותן שאינן מסורין בידך כי גזל הגוי אסור.
והיה עקב: פרשה פתוחה.
אם המצות הקלות כו׳. רצונו לתרץ, מה דכתיב עקב שהוא לשון יען משמע דודאי הוא שישמעו אל המצות, כמו באברהם דכתיב (בראשית כ״ו:ה׳) עקב אשר שמע בקולי וגו׳, והתם קאי אדבר שהוא ודאי, דהא אברהם שמע בקולו ורצה לשחוט את בנו, אם כן כאן נמי משמע שודאי הוא שישמעו, והא אמרינן (מגילה כה.) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ועל זה פי׳ דלשון עקב היינו המצות הקלות וכו׳, כלומר שאינן חשובים בעיני אדם לקבל עליהם מתן שכר גדול. לכך נקט רש״י נמי אם המצות קלות, ר״ל דלאו ודאי הוא. ומפני שפירש משפטים פה הן המצות בכלל, לא דיני ממונות בייחוד, כי לא הוזכרו פה, ואיך יאמר האלה. לכן החליף המשפטים במצות. [ר׳ אליהו מזרחי]: אי נמי דקשה לי׳, דהי׳ לו לומר והיה אם תשמעון את המשפטים, כמו שכתוב בפר׳ כי תבא (להלן כ״ח:א׳) והי׳ אם שמוע תשמע, והי׳ אם לא תשמע (דברים כ״ח:ט״ו). אלא להכי כתיב עקב, ר״ל המצות הקלות וכו׳:
ישמור לך הבטחתו. ר״ל מה דכתיב ושמר וגו׳ משמע לשמור השבועה וכו׳, מהיכא תיתי שלא יקיים השבועה. לכן פירש ישמור הבטחת הברית. ופי׳ ישמור במקום ושמר, להורות שאין הוי״ו וי״ו החיבור אלא וי״ו ההיפוך, שמהפך העבר לעתיד:
If, even the lesser commandments, etc. Rashi is answering the question: Why is it written עקב, which means "because of,⁠" and implies they will definitely heed these laws, as we find regarding Avraham. There it is written (Bereishis 26:5), "Because (עקב) you have heeded My voice etc,⁠" and Avraham definitely listened to His voice and wished to slaughter his son. If so, here also it implies they will definitely listen. But it says (Megillah 25a), "Everything is in the hands of Heaven except for the fear of Heaven.⁠" Therefore Rashi explains that עקב means ["heel,⁠" referring to] the lesser commandments (i.e., those commandments that people do not regard as being worth much reward). Therefore Rashi also says, "If, even the lesser commandments,⁠" meaning, it is not definite. Additionally, because משפטים here refers to all the commandments and not just to monetary matters — since monetary matters are not mentioned here — then how can the verse say האלה (these)? Therefore, Rashi changes [the meaning of] the word משפטים [usually referring to monetary laws] to מצות [commandments, in general]. (Re"m). Another explanation is that Rashi is answering the question: The verse should say, "If you will heed the commandments,⁠" as it is written in Parshas Ki Savo (below 28:1), "If you will heed,⁠" and (ibid v. 15), "If you will not heed.⁠" Therefore it is written עקב, to imply "the lesser commandments etc.⁠"
He will keep His promise to you. Rashi is answering the question: Scripture writes ושמר, which implies that Hashem will fulfill His oath. But, why should He not fulfill His oath? Therefore, Rashi explains: He will keep His promise to you. Additionally, Rashi says the word ישמור (He will keep) instead of ושמר. This shows that the prefix vav does not mean "and,⁠" rather, the vav reverses the past tense to the future tense.
פרשת עקב
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם – הדבר המצווה ונעשה בלי טעם או שהשכל יגזור הפכו ביותר נפש עמל עמלה לו להבינו ולהכניסו בלב ההמון. אבל הצווי הראוי מפאת עצמו על קו הדין והמשפט כי כל דבריו אמת וצדק לא יצטרך לטרוח האדם להרגיל העם בו. רק כאשר ישמעוהו יקבלוהו בסבר פנים יפות ויהי בפיהם כדבש למתוק. ככה חוקי האלהים ותורותיו כלם נכוחים וישרים למוצאי דעת. עקב תשמעון אותם תכף ומיד ושמרתם ועשיתם אותם ד״א הואיל וישראל הקדימו נעשה לנשמע וזאת העצה היעוצה היתה ליהודים אורה ושמחה פאר והוד וקשרו כתרים על ראשם. גם עתה קלסם משה והבטיחם טוב הצפון בעבור זה ועקב ותמורת שמיעת המשפטים ישמרו לעשותם:
והיה עקב תשמעון וגו׳ – צריך לדעת אומרו והיה מה יהיה, אם השמירה שהוא אומר בסמוך, לא היה צ״ל אלא עקב תשמעון ושמר, ומה צורך בתיבת והיה, עוד צריך לדעת אומרו עקב ולא אמר אם תשמעון כדרך אומרו (ויקרא כ״ו ג׳) אם בחקותי, ורבותינו ז״ל דרשו (תנחומא) אם מצות שהאדם דש בעקביו תשמעון, וזה דרך דרש.
ויתבאר על דרך אומרם ז״ל (בראשית רבה מ״ב) אין והיה אלא שמחה, והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר צוה ה׳ לעשו׳ אז ישמח לבו ויגל כבודו, אבל כל עוד שיחוש שחסר אחת מכל מצות ה׳ בין מצות לא תעשה בין מצות עשה עליו אמר שלמה (קהלת ב׳) ולשמחה מה זה עושה, והוא אומרו והיה שמחה תהיה לך עקב תשמעון פירוש עקב הוא סוף ותכלית, כדרך שמצינו שישתמשו חז״ל בלשון זה בלשון המשנה (סוטה מ״ט:) בעקבות משיחא וכו׳ כי בגמר זמן ביאתו יקרא עקבות, כמו כן אמר עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם אז הוא זמן השמחה וכל שלא הגיע לזה אין לו מקום לשמוח וכמאמר חסידי ישראל (חובת הלבבות שער הפרישות פ״ד) שהפרוש אבלו בלבו וצהלתו בפניו, כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול ואין צריך לומר מי שמחויב ראשו למלך, וכפי זה שיעור עקב הוא סוף שמיעת כל המשפטים.
עוד נתכוון לומר שאין שמחה לאיש אלא בסוף השמיעה, וכל עוד שלא גמר אדם עבודתו לא יאמין בצדקות מעשיו על דרך אומרו (איוב ט״ו) הן בקדושיו לא יאמין.
עוד נתכוין שצריך שילמוד התורה בשמחה ולא בעצבון כי דברי תורה אסורין לאבל (יור״ד סי׳ שפ״ד).
עוד רמז על דרך אומרו (תהלים י״ט) פקודי ה׳ ישרים משמחי לב, והוא אומרו והיה השמחה תהיה עקב תשמעון, ופירוש עקב שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו (אבות פ״ד) מצוה גוררת מצוה וכו׳ ששכר מצוה מצוה שהיא השמחה.
עוד רמז למה שאמרו בספר הזוהר (ח״ג רי״ג) וז״ל דלית חדוותא קמי קב״ה כשעתא דישראל משתדלי באורייתא, והוא אומרו והיה סתם שמחה כללית למלא עולם וכשהוא שמח כל העולם בשמחה וששון עקב תשמעון וגו׳, ורמז בתיבת עקב מדת התורה שיהיה אדם הולך עקב לצד גודל בענוה ושפלות ואז ישכיל לשמוע בלימודים והוא אומרו תשמעון גם בכנוי לנשמעים לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים יתגלו לו ויבין סתרי תורה.
ואפשר שרמז באות הנו״ן שישיג ויבין חמשים שערי בינה ולדרך זה גזירת הכתוב היא תשמעון שאם ישיג מדרגת הענוה ישיג לשמוע דברי תורה ואומרו ושמרתם וגו׳ פירוש שעל ידי השכלה בתורה ישיג לשמור ולעשות שהתורה מגנא ומצלא מן החטא שהיא השמירה גם מביאה לידי קיום המצות שהוא המעשה.
ושמר וגו׳ – אומרו בתוספת וא״ו, ולפי משמעות הכתוב הוא גזרת הדבור והיה צריך לומר ישמור ה׳ וגו׳, ולפי מה שפירשתי בפסוק שלפני זה לאחד מהדרכים שהגזרה היא עקב, ולא׳ מהדרכים הגזרה היא תשמעון יבוא על נכון אומרו ושמר בתוספת וא״ו.
לך את הברית וגו׳ – קשה שמדבריו כאן משמע שאחר שישמעו וישמרו ויעשו כל המשפטים בזה יזכו לשמור להם הבטחתו, וממה שאמר בפרשה זו עצמה (ט׳ ה׳) לא בצדקתך וגו׳ כי ברשעת וגו׳ ולמען הקים וגו׳ זה יגיד שהגם שאין להם צדקה בהכרח שיקיים ה׳ את השבועה וזה לך האות כי לא בצדקתו בא וירש מה שירש, ואולי כי כניסתם לארץ היתה בשביל שבועת האבות ותנאי הוא הדבר אם ישמרו ויעשו ישמור ה׳ המתנה לעולם ועד, והוא אומרו כאן ושמר ה׳, ואם לא ישמרו תהיה קיום השבועה בזמן המועט שנכנסו לארץ וישלחם לנפשם.
עוד יתבאר על זה הדרך לפי שהבטחת אברהם מצינו שאמר לו שני הבטחות א׳ להוציאם ממצרים ויביאם אל ארץ כנען דכתיב (בראשית ט״ו י״ד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ודור רביעי ישובו הנה, ב׳ לתת לו מנהר מצרים עד נהר פרת ועשרה אומות, והן עתה הגם שלא היו צדיקים כמצטרך כאומרו לא בצדקתך וגו׳ אף על פי כן קיים ה׳ לבניהם הבטחה ראשונה שהוציאם ממצרים והביאם אל הארץ והנחילם שיעור המספיק, והלא תמצא שאפילו שיעור הצריך להם לא נחלו שהרי בני יוסף עומדים וצווחים שלא הספיקם נחלתם (יהושע י״ז), הרי שעדיין לא הגיעה לידם הבטחת מנהר מצרים עד נהר פרת ועשרה אומות, לזה אמר משה עקב תשמעון וגו׳ ושמר ה׳ וגו׳ את הברית וגו׳ פירוש לתת מנהר מצרים ועשרה אומות בשלימות.
או אפשר לומר כי על ז׳ אומות אומר את הברית ועל תשלום העשרה הוא אומר ואת החסד, כי מתנת הג׳ הוא חסד מופלא שהם מלבד ארץ כנען, והמשכיל על דבר יראה כי הם כללות רוב העולם כי אדום עמון ומואב הם פינה גדולה, ומה גם לדבריהם ז״ל (יומא י׳:) שאמרו עתידה מלכות אדום שתתפשט בכל העולם, מעתה יש במתנה זו כל העולם בכלל וחסד מופלג יקרא ועליו הוא אומר ואת החסד, ותדע שכן הוא שהרי עדיין לא זכו ישראל להבטחה הנזכרת ואותה אנו מבקשים ומצפים להנחיל עליון לנו גוים רבים.
עוד ירצה על זה הדרך עקב תשמעון וגו׳ לא תצטרכו לזכות בטוב ה׳ ובחסדו מצד שבועת האבות אלא תזכו מצד עצמיכם לשמור ה׳ לכם הברית וגו׳ שנשבע לאבותיכם, כי אינו דומה הבא לזכות בשביל עצמו כמו לזכות בשביל אבותיו, והוא שדקדק לומר לך את הברית ולא אמר ושמר לך ה׳ אלהיך וגו׳ שנתכוון להסמיך תיבת לך עם תיבת הברית להעירך לדברינו, ולדרך זה אומרו ושמר פירוש שכל הבטחות ה׳ ואין צריך לומר בריתו הם בטוחים ושמורים לעולם ועד, ודברים אלו כנים הם שהלא אברהם זכה לכל הכבוד לצד מעשיו, ואם ישראל ישמרו תורת ה׳ למה יגרעו לבא בכח זכות אבות ואדרבא שלהם גדול משל אבותיהם כי הם עמדו על הר סיני וגם היותם מצווים בתורה ובמצות מה שאין כן האבות שלא נתנה להם התורה, ומעתה גדול כח הבנים כשיטיבו מעשיהם מכח האבות.
והיה עקב תשמעון, "It will be because you hearken, etc.⁠" Why did the Torah have to write the word והיה? If the word refers to God keeping His covenant with us, i.e. ושמר …את הברית, it would have sufficed for the Torah to write עקב תשמעון without the word והיה as introduction. Another problem is the use of the word עקב instead of simply אם "if.⁠" In a simliar situation in Leviticus 26,3 the Torah wrote אם בחוקותי תלכו, "if you walk in My statutes.⁠" Tanchuma on our verse writes that the word עקב heel, is an allusion to the kind of commandments people ignore, i.e. step on with their heels because they consider them as inconsequential. This is a purely homiletical comment, of course.
I think we must explain the word in terms of the statement in Bereshit Rabbah 42,3 that whenever the Bible uses the term והיה it implies that something pleasant is being discussed. Moses was telling the Israelites that it does not behoove a person to rejoice unless he feels secure in the knowledge that he has fulfilled all his obligations vis-a-vis God. As long as a person is conscious of failing to perform either certain positive or negative commandments he must not deport himself in a joyful manner. This is what Kohelet had in mind when he said (Kohelet 2,2: ולשמחה מה זה עשה", "and of joy, what does this accomplish?⁠" Moses tells us "as a result of your hearkening to these statutes etc.⁠" you will become joyful. There are other instances when the word עקב is used in a similar vein by our sages such as in Sotah 49 where the Mishnah says that at the end (עכבתא) of the period preceding the arrival of the Messiah disrespectful behaviour will become the norm. The period immediately preceding the arrival of the Messiah is referred to as עקב. Similarly, once people have reached the level where they fulfill all of God's commandments they qualify for a life full of joy. The author of Chovot Halevavot phrases this thought as follows in the fourth chapter of his treatise dealing with Perishut. "Any person deserving of the title Parush is sad on the inside but exudes joy on the outside.⁠" The reason he does not feel this joy is that it does not behoove a person who will eventually appear before his Maker for judgment feeling full of shame and embarrassment to be prematurely joyful in this life. If this applies to people deserving of the appellation פרוש, ascetic, pious, then an ordinary mortal who may be guilty of death for sins committed must most certainly not feel joyful. If we use these examples of the use of the word עקב we must understand it as a level when the Israelites have hearkened to every last one of all the commandments.
Moreover, a person does not experience a feeling of joy until he has completed the "hearkening,⁠" i.e. performance of the commandment in question. He cannot be certain that he has done everything correctly. This is similar to what we have been told in Job 15,14-15: "How can a human being feel righteous if God does not even believe that His angels are righteous?⁠"
Another lesson to be learned from this verse is that Torah must be studied in a joyful frame of mind. This is why a mourner is not allowed to study Torah (compare Yoreh Deyah 384).
Our verse also contains an allusion to Psalms 19,9: "The precepts of God are just, rejoicing the heart.⁠" Accordingly, we have to read the verse as if it said: "you will be joyful as a result of hearkening to God's commandments.⁠" The joy may even be the reward, עקב, of your Torah-study. This may be an aspect of what we are told in Avot 4,2 that performing one commandment results in that person performing more commandments. This next מצוה may be the joy one experiences.
The Zohar volume three page 213 says there is no joy before God equal to the joy God experiences at the time Israel studies Torah. The Torah uses the word והיה without being specific to show that this joy will be of a very general nature, it will embrace the whole earth all because you hearken to the Lord's commandments. The word עקב also is a hint that a Torah-observant Jew is humble, the word עקב, "heel,⁠" reminding him of the need for humility. Once he approaches Torah in such a spirit, תשמעון, "you will hear,⁠" i.e. understand the deeper meaning of the Torah and its commandments.
It is possible that the suffix ן in the word תשמעון is an allusion to the "50 gates of insights.⁠" If so, the message is that if one is able to acquire the virtue called humility one will be able to listen to and to understand the words of the Torah. Having reached that stage one will also be able to ושמרתם to "keep" the commandments (in the sense of not committing violations) seeing one has understood them. Torah study and observance of the negative commandments is a protective shield against sin and leads to performance of the positive commandments.
ושמר ה' אלהיך לך את הברית, "and the Lord your God will keep for you the covenant, etc.⁠" The use of the inverted ו in order to change a past tense into a future tense here needs analysis. We would have expected the Torah to write והיה עקב תשמעון ישמור השם. "As a result of your hearkening…God will keep His covenant, etc.⁠" In view of my explanation that either the word עקב or the word תשמעון is the focus of this verse it makes perfect sense for the Torah to write ושמר the letter ו being a conjunctive ו as well as a ו ההיפוך. The Torah gives us the choice of either interpretation.
לך את הברית, "to you the covenant, etc.⁠" This sounds peculiar. It appears to mean that only after Israel has observed the spirit and the letter of all the commandments will God keep His covenant with us. This appears to contradict what the Torah wrote in Deut. 9,5: "Not for your righteousness, etc. are you about to take possession of their lands but because of their wickedness, etc., and in order that God can keep the word which He swore to your forefathers, etc.⁠" This establishes clearly that God would keep His covenant even if the Israelites did not prove to be righteous! In fact the verses following with their blessings will be the litmus test if God only let you dispossess the Canaanite nations because of His oath to the forefathers, or because of your own merit. In the former case your tenure will be shortlived; in the event you entered because you keep God's commandments you will experience all the blessings listed beginning with verse 13.
We may also explain this verse by analysing the promise God had made to Abraham. In Genesis 15, 14-16 God made two promises. 1) To take the Jewish people out of their bondage with great riches and that the fourth generation of the Emorites counting from Abraham's time [or the generation who left for exile. Ed.] would return to the land of Canaan. 2) to give to the Israelites possession of the land from the river of Egypt as far as the river Euphratus, i.e. the lands of 10 Canaanite tribes (verse 18). At this point (9,5) the Torah says that God would keep the first of the promises made to Abraham even if the Israelites were not deserving because the Emorites had forfeited the land and God had made a promise to Abraham. He would give the Israelites a homeland which would suffice for them. In the event you find that they did not have sufficient land as the tribes of Joseph complained in Joshua 17,14 that they were far too numerous for the amount of land allocated to them. This was because the second promise to Abraham that the land of Israel would extend to the river Euphratus had not been fulfilled. Moses promises in our verse that if the Israelites were to fulfill all the commandments they could count on God to also keep the second part of His covenant with Abraham forthwith, i.e. their territory would extend from the river of Egypt to the river Euphratus.
It is also possible to understand Moses' words as referring to the seven Canaanite tribes (instead of to all ten), whereas concerning the lands of the remaining three tribes he said ואת החסד, meaning that the gift of the land of these additional three tribes was to be considered as a great act of kindness. An intelligent reader will observe that the lands of these three nations Edom, Ammon, and Moav comprise most of the civilised world. Yoma 10 claims that the kingdom of Edom (Rome) covers most of the known parts of the globe. No wonder that Moses refers to possession of so much land as an outstanding act of kindness. This is quite true as in all these years of our history we have not yet experienced fulfillment of this act of kindness. In the meantime we are still waiting for God to give us the additional part of our inheritance.
There is still another way of looking at our verse. The words עקב תשמעון are an assurance by Moses to the people that in order to dispossess the Canaanites and to inherit their land they did not need to rely on the oath God had sworn to Abraham. All they had to do was to keep God's commandments. God would then keep the covenant on account of the merits the people had acquired. If you possess personal merit such merit is far superior to the merit of the ancestors working on your behalf. Moses makes a point of saying לך את הברית, "to you the covenant;⁠" he did not content himself with saying merely: ושמר לך ה' את הברית". The difference in the position of the word לך is crucial to the understanding of our verse. Moses wanted the word לך to appear next to the word הברית. By saying ושמר, Moses indicated that if possession of the land of Canaan would be due to Israel's own merit God would keep His covenant for all times. We can be sure that this is true seeing that Abraham himself became the recipient of all these promises not because of the merit of his fathers but because of his own merit. If Israel were to be as deserving as their patriarch, why would they receive less of an inheritance than that promised to their fore-father? On the contrary, they had accumulated additional merits when they accepted the Torah at the revelation at Mount Sinai! They would observe the commandments as an act of obedience to God, a greater merit than merely doing so voluntarily. To sum up, the merits of the sons were greater than those of the fathers.
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם – מפני שישראל אמרו ושמענו ועשינו לכן אמר עקב תשמעון. זה לימוד התורה. ושמרתם. זו המשנה לחזור ולשנות תמיד. ועשיתם. זה המעשה. כי בתחילה צריך לשמוע ואח״כ לחזור תמיד לבלתי ישכח ואח״כ לעשות כל דבר בעתו. מצות בפסח וסוכה ולולב ואתרוג בסוכות וכיוצא.
כתיב בסוף פ׳ ואתחנן וידעת כי ה׳ אלהיך הוא האלהים וגו׳ שמר הברית והחסד לאהביו וגו׳ ושמרת את המצוה ואת החקים וגו׳ והיה עקב תשמעון וגו׳ כי פן יאמר בלבבו מה לי לשמור את המצות הלא אבי שמר דרך ה׳ וה׳ ישלם לבניו עד אלף דור אבל כבר פי׳ הקדמונים שמר הברית והחסד כמו ואביו שמר את הדבר אם בנו אינו הולך בדרכי אביו. הקב״ה שומר לקיים בריתו לנכדו ואם גם נכדו אינו זכאי שומר לדור רביעי וכן עד אלף דור. וזהו אומרו והיה עקב תשמעון וגו׳ ושמרתם ועשיתם וגו׳ ושמר ה׳ אלהיך לך וגו׳ ולא יצטרך לשמור לבניך כיון שתהיה ראוי לקבל החסד כמו שליוצאי מצרים קיים את החסד שהבטיח לאברהם גם שלא היה ראוים לניסים גדולים כאלה רק למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיכם. אבל דורות שלפניהם לא היה ראוים כלל לכן לא זכר להם ברית אבותם ושמר את הברית ואת החסד עד יוצאי מצרים שהיו זכאים וצירף עמהם זכות אבותם.
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה – ולמעלה חשב עוד שנים ושמרת את המצוה ואת החקים כי ידוע שהם כלל כל העולמות כמו שבארנו במשלי חוקים נגד שמים ומשפטים נגד ארץ ומצות נגד האדם. וכאן חשב תחילה משפטים כי להם משפט הבכורה כמו שהתחיל במשפטים תחילה שנא׳ ואלה המשפטים ואח״כ חשב כאן מצוה כש״א כל המצוה וגו׳. ובפ׳ ראה אמר אלה החקים וגו׳.
עקב תשמעון – חלף תשמעון, והוא מלשון סבוב, כמו והיה העקוב למישור (ישעיה מ׳ ד׳), שנקרא הדרך המעוקל עקוב לפי שהולך סביב סביב, וכן כל לשון עקובה פירושו גלגול וסבוב, ואחורי הרגל נקרא עקב בעבור היותו מעוגל, והלשון הזה מורגל בפי חז״ל, אמרו בספרי ועוקב את מחנה ישראל, פירושו מקיף, ודומה לזה בגלל הדבר הזה בסבתו, מלשון וגללו את האבן, וענין הכתוב כאן, שמעכם המשפטים ועשותכם אותם יהיה הסבה שבעבורה ישמור השם לכם בריתו, שעשיית המצות היא הסבה, ושמירת הברית המסובב ממנה:
ושמר ה׳ אלהיך לך – אין פירושו שאם לא תעשה המצות לא ישמור ה׳ לך את בריתו, כי על הברית הזאת כבר נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עוזו ולא יפרנו לעולם, כענין שכתוב ואף גם זאת וכו׳ לא מאסתים וכו׳, וכמה פסוקים באו על זה בנבואות, אלא פירוש הכתוב כך, לפי שאמר למעלה שהשם שומר הברית והחסד לאלף דור, ונמשך מזה שאם דור אחד יחטא, יענישנו האל וישמור בריתו עם הדור הבא אחריו, לכן אמר כאן, אם תרצה שישמור השם לך דוקא את בריתו, ולא יאריך לקיימו עם בניך אחריך, הנך צריך לשמור ולעשות את מצותיו אתה בעצמך, כדי שתזכה אתה לקיום בריתו אשר נשבע לאבותיך, ולא ימשך הענין עד הדורות הבאים אחריך:
עקב תשמעון – לשון זה נלקה בחסר ויתר לבעלי הלשון, כי לדעתם חסר מלת אשר, וכמו שהוסיפו אונקלס ויב״ע די תקבלון, ובמלת תשמעון הנו״ן נוספת בסוף תיבותא, ולדעתי אות נו״ן שבתשמעון יורה שהוא כעין תואר (כמ״ש ביתרו באת המעשה אשר יעשון {שמות י״ח:כ׳}) ור״ל תכונת השמיעה, שטבע לבכם יהיה נטוי אל שמיעת התורה והמצוה, ויהיה מלת עקב סמוך לתשמעון, וטעמו שכר שמיעתכם (ערפאלג איירעס געהאָרכענס), ולכוונה זו אמר אח״ז ושמרתם ועשיתם, כמבואר למעלה בואתחנן פ׳ ושמרתם ועשיתם.
עקב תשמעון – טעם עקב כמו בעבור וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי, והמפרשים אמרו כי טעם עקב שכר באחרית וכן בשמרם עקב רב, ונכון הוא כי יקראו בלשון הקדש תחלת כל דבר בלשון ראש כענין ראש דברך אמת וכן גדול הדבר ראש העם והמשובח בו ראש בשמים וכן יקראו אחרית כל דבר עקב כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף וכן יאמר הכתוב לראש ולזנב לדמיון גוף בהמה, ואונקלס תרגם חלף כמו חלף עבודתכם עשאו לשון סבוב נגזר מן והיה העקב למישור הדרך המעוקל ההולך סביב סביב וכן עקובה מדם מסובבת ומוקפת, יאמר והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו, ויפה פירש ודומה לזה בגלל הדבר הזה בסבתו מלשון וגללו את האבן. וכן על דעתי כל לשון עקובה גלגול וסבוב עיקום הלב ויעקבני זה פעמים ויהוא עשה בעקבה ענין גלגולין וסבות ולכן יקראו יעקב ישורון כי הפך העקוב למישור, וכן אחורי הרגל שנקרא עקב וידו אוחזת בעקב עשו יקראנו כן בעבור היותו מעוגל כאשר יקרא הלשון אמצע היד והרגל כפות בעבור היותם כמו כפות הזהב ומורגל הוא בלשון כמו שאמר בספרי מימינו אש דת למו כשהיה יוצא הדבור מפי הקב״ה היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלן של ישראל ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כלומר מקיף, וכן לשונם באים עליו בעקפין בסבות וגלגולין כמו עקיבים ששתי אותיות אלה שוות להן, (הרמב״ן) ויש להוסיף בטעם הנחת שם עקב על השכר, שהוא מן ולא יעקבם (איוב ל״ז) לשון איחור ועיכוב בדברי רבותינו, כי יחליפו הקו״ף בכ״ף מן תכשיטין יאמרו מתקשט, מן יכרסמנה חזיר מיער, יאמר קרסמוה נמלים, ולפי ששכר המצוה איננו מיד בעה״ז רק שמור וצפון לחיי עו״הב, הנה להתאחרותו והתעכבו עד זמן הבא, לכן יקרא עקב, ולזה אמר בשנואי ה׳ לא יאחר לשונאי׳, לפי שאינם זוכים לעו״הב ומקבלים שכר מעשיהם הטובים מיד בעו״הז, הפך העקב והתאחרות לאהובי ה׳ (ועיין מ״ש בס״פ וירא בענין עקב על השכר) כמאמרם (עירובין כ״ב) לשונאו הוא דלא יאחר אבל יאחר לצדיקים גמורים, ומטעם זה הונח שם עקב על השטן והיצ״ה המתנגד לאדם מהשגת תכלית הנרצה לה׳ (הינדערער) ע״ז אמר (תהלים י״ט) בשמרם עקב רב. ר״ל נזהרתי מאד לשמור מצותיו ית׳ כי הם שומרים אותי מלהלכד ברשת המעכב הגדול שבאדם מלהשיג אמתות דרכי ה׳, ולפי שיש מעכב לטובה, כגון המעכב את חברו במקומו לבלי לכת לדרכו מפני חשש סכנה וכדומה, לכן הוסיף מלת רב, ענין מריבה וקטטה, לבאר את המעכב את האדם לרעתו, הוא השטן הוא יצה״ר, הוא בעל המריבה המעריך בנפש האדם המלחמה הפנימית לריב את יוצרו, וטעם בשמרם עקב רב (אינדעם זיא בעוואכען יענען צאנקזיכטיגען הינדערער), [ואם נפרש עקב רב על השכר כדעת המפרשים, יקשה מאד וכי המלך החסיד יאמר שהוא נזהר בקיום המצות מבחינת שכר המקווה מהם, והעובד ע״מ לקבל פרס אינו משובח].
ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית – כשתהיו אתם לו לעם, הוא ישמור בריתו, ויהיה לכם לאלהים עוזר ומושיע בכל עת, שאם לא תעשו אתם את שלכם לא יהיה גם הוא לכם לאלהים על הענין הזה, אבל יענישכם כחטאתיכם אע״פ שלא יפר את בריתו עמכם לנטוש אתכם לגמרי.
עקב
והיה עקב – בפסוקים הקודמים התבאר שהצדיק האמיתי הפרטי לא יקבל את שכרו האישי על מעשיו הטובים בעודו עלי אדמות. כאן מתאר הכתוב את הברכות שתבואנה על הציבור אם יחיה בהתאם לחובתו. אומרים לנו שברכות אלה באות כתוצאה מחיים כאלה; הן אינן מתן שכר שיש לרדוף אותו לשמו. משום כך נכללות כאן כל מצוות התורה – העדות, המצוות, החוקים והמשפטים – במושג אחד: ״המשפטים״. שכן ביסודן אינן אלא הנחות יסוד משפטיות שבאמצעותן מקבלים הבחינות והיחסים הרבים והשונים, של חיי היחיד והאומה הגופניים והרוחניים, את המגיע להם, בהתאם לאמת המידה של ה״צדק״ – המצב האידיאלי שה׳ קבע לעולמו. זוהי הרוח שבה יש לקיים מצוות אלה; שמירתן צריכה להיחשב כלא יותר מאשר קיום חובתו של אדם, שאַל לו לצפות עליה לתודה או לתשלום שכר. אולם כל המצוות האלה מתאימות באופן כה מוחלט לטבע הדברים ולתכליתו של האדם, וישנה התאמה כה גמורה בינן לבין עצמן, עד שאם האומה כולה תשמור אותן בנאמנות, התוצאה תהיה שתחול ברכה על חייה הלאומיים.
תוצאה זו, שלא ביקשו אחריה אלא היא באה כביכול מאליה, קרויה ״עֵקֶב״, פשוטו כמשמעו, עקב כף הרגל. היא הבאה ״בעקבות״ השמיעה בקול ה׳, ואינה המטרה של השמיעה בקולו.
לפיכך לומדים חז״ל מלשון זו את הרוח שבה יש לקיים את המצוות: ״⁠ ⁠׳אֹרַח חַיִּים פֶּן⁠־תְּפַלֵּס׳ (משלי ה, ו), שלא תהא נושא ונותן במצותיה של תורה אי זו שכרה מרובה ועושה אותה, למה? ׳נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע׳ (שם), מטולטלין הן שבילי התורה״ (ילקוט שמעוני, תחילת עקב). אַל לנו לשקול במאזני שכלנו את המצוות, ולחשב איזו מהן שכרה מרובה מחברותיה ולכן יש להעדיפה על פני האחרות ולהקדיש לה תשומת לב מיוחדת. שבילי התורה הם מעגלים הולכים ומתרחבים המתמזגים ומתאחדים למעגל חדש. איננו יכולים לצפות מראש את התוצאות מרחיקות⁠־הלכת של קיום מצווה אחת כלשהיא. המצוות קשורות זו לזו, ומצווה הנראית קלה בעינינו, עשויה להיות בעלת תוצאות שלא נוכל לחזותן. לכן עלינו לשמור את כל המצוות, ללא יוצא מן הכלל, באותה מידה של דקדוק והקפדה. אנו צריכים לראות את כולן באותה מידת חשיבות. עלינו לשומרן, אך ורק מתוך תחושת חובה, ללא כל מחשבה אם שכרנו יהיה רב או מעט.
כאמור, ״עקב״ מציין דבר שלא ביקשו אותו במכוון, דבר שלא היה בדעתו. חז״ל מבארים עניין לשוני זה במובן נוסף, שכן הם מעבירים את לשון ״עקב״ מתחום תוצאות המצוות אל תחום תוכן המצוות, ומפרשים ״והיה עקב תשמעון״ וגו׳ כדלהלן:
בכל דור ודור יש לשים לב במיוחד לשמירת אותן מצוות שקיימת באותו הדור נטייה להזניחן משום שהן נראות קלות ערך. אלה הן ״מצוות שאדם דש בעקביו״, היינו שאדם דורך עליהן בעקביו בעת הליכתו ומשאירן מאחור, משום שהוא רואה אותן כדבר פחות בחשיבותו.
הבחנה שרירותית בין מצוות הנראות כחשובות לבין אותן הנראות חשובות פחות, ובייחוד ההבחנה בין מצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום, הביאה עלינו תמיד שוד ושבר. מדינתנו הראשונה חרבה בעיקר בעוון הזנחת המצוות שבין אדם למקום; ומדינתנו השנייה חרבה בעוון הזנחת המצוות שבין אדם לחברו. עתיד מפואר יצמח לנו רק אם נתפוס את התורה בשלמותה ונשמור את כל מצוותיה ללא הבחנה. רק אם ״תורת ה׳ תמימה״, היא ״משיבת נפש״ (עיין תהילים יט, ח).
תשמעון את איננו מציין שמיעה בקול, אלא שמיעה סתם, קליטת הדברים בשכל. מתוארים כאן שלושת שלבי קיום המצוות: ״שמיעה״, ״שמירה״, ״עשייה״ – הווי אומר: לימוד, שמירה נאמנה, קיום. הרי זה כנגד קבלת המצוות בשכל, בלב ובמעשה.
והיה עקב – אמנם באר שיש הבדל בזה בין החלק שנקרא משפטים ובין חלקי המצות שנקראו בשם חוקים ומצות, והוא עפמ״ש הרמב״ם בפי׳ המשניות (פ״א דפאה) וז״ל: וענין מ״ש אוכל פירותיהם בעה״ז והקרן קיימת לו לעה״ב כי המצות כולן נחלקים בתחלה על ב׳ חלקים, החלק האחד במצות המיוחדות לאדם בנפשו במה שיש בינו ובין הקב״ה כגון ציצית ותפלין ושבת ועבודת כוכבים, והחלק הב׳ במצות התלויות בתועלת בני אדם קצתם לקצתם כגון אזהרה על הגנבה והאונאה והנקימה והנטירה וכגון הצווי באהבת איש את חברו ושלא נסית אדם להזיק לחברו ולא יעמוד על דם רעהו וכבוד אבות והחכמים שהם אבות לכל. וכשיעשה אדם המצות המיוחדות לנפשו מה שיש בינו ובין בוראו תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב״ה עליהן לעוה״ב כמו שנבאר בפ׳ חלק, וכשיעשה אדם המצות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה כמו כן תחשב לו לצדקה בעוה״ב לפי שעשה המצות, וימצא גם טובה בעוה״ז בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם כי כשינהג מנהג הזה ינהגו אחרים כמנהגו וכו׳, עפ״ז יאמר שעל חלקי המצות שנקראים בשם מצוה או חוקה אין מגיע לך שכר בעה״ז כפי טבע המצוה בעצמה ואני מצוך על כלם בין על המצוה ובין על החוקים ובין על המשפטים שתשמרו היום לעשותם ר״ל שלא ע״מ לקבל שכר בעה״ז, ובכ״ז יש חילוק ביניהם שעל חלק המשפטים שהם המצות שבין אדם לחברו, שאלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעה״ז והקרן קיימת לו לעוה״ב, תקבלו בהכרח גם שכר עה״ז כי זה רצוף בטבע המשפטים עצמם אם תעשם שלא מפני שהשכל מחייבם רק מפני שצוה ה׳ אותם אז והיה עקב תשמעון את המשפטים, ר״ל השכר בעבור שתשמעו אותם ר״ל שלא תעשום מפני שהשכל מחייבם רק מפני ששמעתם מה׳ שצוה אותם ובעבור ושמרתם ועשיתם אותם ר״ל שמירה במצות ל״ת ועשיה במ״ע, בזה יגיע לך שכר בעוה״ז, ואמר מלת עקב שמציין הסבה המסבבת את הדבר, שפעל עקב בא ג״כ על הסבוב שמזה בא ואת עקבו מים לעיר (יהושע ח׳:י״ג) דהיינו המחנה המזומנה לסבב את האויב, וכן והיה העקוב למישור (ישעיהו מ׳:ד׳) כמו שתראה בפירושי שם, ר״ל ששכר עה״ז הוא מסובב מן המשפטים שהם סבה טבעיית אליו, וע״כ אחר שהמשפטים מחייבים שכר עה״ז ע״כ ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, שירושת הארץ שהוא החסד ר״ל שכר עה״ז שנשבע לאבותיך ולא נתן זאת להם עצמם רק הם הורישו זה לבניהם, כמ״ש שומר הברית והחסד לאלף דור, תקבל אתה את החסד הזה להאריך ימים על הארץ, שזה מגיע לך ע״י המשפטים:
והיה עקב תשמעון וגו׳: עוד1 משה רבינו מדבר בתחילת ביאתם לארץ ישראל, כאשר יבואר בענין, וביחוד מפסוק ט״ז ואילך, והפסיק בסדרא בפני עצמה2 מחמת שאזהרות שעד כה לא היו נוהגות אלא בביאה ראשונה לארץ, ואפילו מה שנוהגים תמיד כמו ״ולא תתחתן בם״ כלל משה רבינו כאן משום ״והשמידך מהר״ (פסוק ד׳) שאינו אלא בשעה זו כמו שכתבתי. אבל פרשה זו יש לנו ללמוד ממנה להתנהג תמיד אפילו בעת שאין אנחנו בישוב ארץ ישראל, משום הכי נקבעה בתורה סדרא בפני עצמה. וכיוצא בזה בפרשת וארא (שמות ו,ב) ובפרשת נצבים (להלן כט,ט), יע״ש.
והנה בעת אשר כבר נתיישבו בארץ ישראל היתה הברכה חלה ע״י קרבנות וביכורים, שמברכים מין את מינו, כדאיתא בתנחומא פרשת תצוה (י״ג)3, עיי״ש באורך. אבל בשעת כיבוש לא היו מתעסקים בקרבנות כל כך, רק תמידים ומוספים הקבועים. על כן אמר אשר ״עקב תשמעון את המשפטים האלה״4, היינו שיחקרו בתורה5.
ואמר ״תשמעון״ בנו״ן הנוסף, להקטין6, דגם זה7 אי אפשר בכל ישראל, שהרי המה עוסקין במלחמה, אלא שיהיו אנשים קבועים לתלמוד תורה, כמו שכתבתי להלן פרשת וזאת הברכה (לג,יח) על הפסוק ״שמח זבולון וגו׳⁠ ⁠⁠״.
ושמרתם: תעשו מזו החקירה (בתורה) משנה קבועה. ועשיתם אותם: תוסיפו לחקור לפי זה הכלל, וכמו שכתבתי לעיל (ד,ו).
ושמר וגו׳: עבור זה לבד ׳ישמור את החסד׳ – לתת ברכה, כאשר יבואר. והרי זה כמלכותא דארעא, דבשעת מלחמה תמשכנה גם הליכות המדינה פנימה ע״י חוקי המלחמה.
1. עדיין.
2. כלומר מדוע כאן מתחילה פרשת עקב, אף שזה באמצע הענין.
3. זה לשונו: לחם מצות ולחם הפנים שהיו מקריבין היו מברכין את הלחם, וביכורים שהיו מקריבין היו מברכין את פירות הארץ... וכל כך למה, שהיו הקרבנות קרבין.
4. יזכו לברכה – ״ושמר ה׳ אלוהיך לך את הברית ואת החסד, וכפי שממשיך רבינו.
5. כפי המשמעות של ״משפטים״ בכל מקום בתורה ע״פ רבינו.
6. כך מפרש רבינו בכל מקום, ועיין גם לעיל (א,יז. ה,ל) ועוד.
7. לימוד התורה, המגן עליהם.
והיה עקב וגו׳. כבר כתבתי במ״א שהתורה שבכתב עקר נתינתה לעם ישראל בכללותם, ומזה השכר והעונש הוא הראוי לכל הקהל, ר״ל גופני, ועל עקר זה ראיתי כתוב בפי׳ על הרמב״ן בס׳ מאור ושמש דל״ד וז״ל ולפי שהיה לבעל דין לחלוק ממה שכתוב והיה אם שמוע תשמעו וכתיב ונתתי מטר ארצכם דהיינו בהאי עלמא היה לנו לתרץ כי במצות כל ישראל או רובם יש שכר בעו״הז כמשמעות הכתוב והיה אם שמוע וגו׳, אבל במצוה שהיחיד עושה אותה שכר בהאי עלמא ליכא ע״כ ואנו נאמר שאין עקר החלוק במצוה הנוגעת לצבור או ליחיד מצד עצמה, רק מצד היחיד או הצבור בבחינת היותם צבור או יחיד כי בישראל, אומה כללית גם אישים פרטים, ובכל מה שנוגע לאומה שעליה נכתבה תורה שבכתב לא יתכן ליעד השארות ושכר רוחניים כי אין לאומה נפש נבדלת וקיימת כמו שיש לאיש הפרטי ואין מציאות האומה רק בעו״הז, על כן באו השכר והעונש מיועדים לחיים הזמניים דוקא, ויותר ממה שהבאתי מפי׳ רמב״ן קלע אל מטרת האמת ר׳ אברהם אבן עזרא פ׳ ואתחנן ד״ה בכל הדרך וז״ל ועוד יאריכון ימים עם הכלל באדמה, ועם היחיד בעולם הבא.
[השמטה: והיה עקב תשמעון. עיין על תשלום שכר בעו״הז בגוף הספר לשון הראב״ע ומשל הרמב״ם ז״ל ידוע כי התורה התנהגה כאשר יעשה האב הרחמן על בנו הקטן להבטיחו בטובות גופניות הראוית לפי שכלו ומצבו הרוחני, ועתה רואה אני רעיון זה בקדמוני המצרים. Clement d' Alexand. in Cognat. p. 239 שקורא לעושים חובתם לתקות שכר Ceux la sont des enfans dans la FOI. p. 299. -]
עקב – כמו בבראשית כ״ב:י״ח (עקב אשר) ובשאר מקומות, כלומר: התוצאה. משפטים – כולל כאן את כל מצוות ה׳. כי המלה משפט מתפרשת גם בהוראה של ״מצוה״ באופן כללי, כמו שמצינו בויקרא ט. טז.
ושמר... את הברית – כמו למעלה פסוק ט.
אשר נשבע – למעלה פסוק ח.
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה כו׳ והסיר ה׳ ממך כל חולי וכו׳ – ראה בעקדה דברים מתוקים. ויתכן להוסיף על דבריו, כי כאשר נתבלל דברי תורה בגופם ועמדו בנסיונות ארבעים שנה, אז נתהפך להם החקים למשפטים, כי הנפש הזך והבהיר משיג מה שמאכלות וביאות אסורות מטמטם הנפש ומרחקים הזכות והזוהר מאור האלהי, ולאנשים כאלה נחשב חקים למשפטים והבן. ועפ״י דבריו יתכן מה דאמרו איש יומא יצא דם ונכנס מים, כי קודם שנתעצם הכהונה באהרן ובניו היו צריכים לזריקת קרבנות עליהם, שמורה כמו שצריך ליתן נפשו לה׳, וזה הדם הוא הנפש, ויכפר על הנפש, ומזה השיגו הכהנים למסור נפשם עבור העבודה והכהונה, אבל לאחר שנתעצם הכהונה באהרן ובניו, אז די בהזאה שמורה על שיהא מך כאזוב וישפוך לב כמים, שזה צריך הכהן גדול לבלי רום לבבו בהכהונה גדולה ולשפוך לב כמים, כמו שאיתא בפיוט פרשת פרה. ודו״ק היטב.
ואת החסד – תניא, שלש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל, רחמנים ביישנים, גומלי חסדים, גומלי חסדים מניין, דכתיב ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד1. (ירושלמי קדושין פ״א ה״א)
1. וענין יתר שתי המדות מבואר בס״פ יתרו ובפ׳ ראה (י״ג י״ח), וצ״ע בהדרשה שבכאן, דהא פשטות הענין מורה שהקב״ה יתנהג עם ישראל במדת החסד, ואיפה מרומז כאן שמדת החסד נטועה בישראל, ואולי הכונה ע״פ מ״ש בסוטה ט׳ ב׳ במדה שאדם מודד מודדין לו כנודע, ומדהתנהג הקב״ה עמם במדת החסד מבואר שגם הם בעלי חסד, ובבבלי יבמות ע״ט א׳ יליף שישראל הם בעלי חסד ממ״ד באברהם (פ׳ וירא) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה ומשפט, ועיין מש״כ שם.

ומה שנוגע מדבר זה לדינא הוא שמי שיש בו היפך המדות האלה, דהיינו מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא אינו ממשפחת ישראל כשרה כיון שאין בו סימני אומה זו, וע״פ סימן זה דחה דוד המלך את הגבעונים מלבא בקהל ישראל לפי שראה אותם שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכים בעוד שהם עשו עמהם חסד בתחלה שהחיום וכמבואר ענינם בשמואל ב׳ כ״א.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144