וְדָא תַּפְקֵידְתָּא קְיָמַיָּא וְדִינַיָּא דְּפַקֵּיד יְיָ אֱלָהֲכוֹן לְאַלָּפָא יָתְכוֹן לְמֶעֱבַד בְּאַרְעָא דְּאַתּוּן עָבְרִין לְתַמָּן לְמֵירְתַהּ.
(א) וְזֹ֣את הַמִּצְוָ֗ה הַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהֹוָ֥היְ־הֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֑ם לַעֲשׂ֣וֹת בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃
Now this is the commandment, the statutes, and the ordinances, which Hashem your God commanded to teach you, that you might do them in the land where you pass over to possess it,
And this is the commandment, (these are) the statutes and the judgments, which the Lord your God has commanded (me) to teach you to perform in the land to which you go over to possess it,
ודא מצוותהא וקיימיה וסדרי דינייה די פקד י״י אלהכון למלפה יתכון למעבד בארעא די אתון עברין לתמן למירתב יתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ודא מצוותה״) גם נוסח חילופי: ״ואלין פיקודיה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״למירות״.
ודא אחוויית תפקידתא קיימייא ודינייא דפקיד י״י אלקכון למילפא יתכון למעבד בארעא דאתון עברין לתמן למירתה.
And this is the declaration of the commandments, the statutes, and the judgments which the Lord your God hath commanded (me) to teach you to perform in the land to which you pass over to inherit;
וַהַדִ׳הִ אלּוַצַאִיא וַאלרֻּסֻומֻ וַאלּאַחכַּאם אַלַּתִי אַמַרַנִי אַללָּהֻ רַבֻּכֻּם אַן אֻעַלִמַכֻּם אַן תַּצנַעֻוהַא פִי אלּבַּלַדִאַלַּדִ׳י אַנתֻם גַּאאִזֻוןַ אִלַיְהִ לִתַּחֻוזֻוהֻ
ואלו המצות והחקים והמשפטים, אשר פקד עלי ה׳ אלהיכם, כי אלמד אתכם, בכדי שתעשו אותם, בארץ אשר אתם עוברים אליה להאחז בה.
[וזאת המצוה – מה שאפרש לפניכם בכל הספר הזה.]א
א. לפי כ״י לייפציג 1, ביאור זה הינו חלק מתוספת ארוכה של ר׳ שמעיה מפי רש״י על פסוקים ה׳:כ״ג – ו׳:ד׳ (״ר׳, תר״ש.״ ). ככל שידוע לנו, תוספת זו מתועדת בכ״י לייפציג 1 בלבד.
{See Hebrew text.}
וזאת המצוה והחוקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלהיכם ללמד אתכם – כי השם הודה לדבריכם וצוה אותי ללמד אתכם שאר כל התורה:
וזאת המצוה החוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוהיכם ללמד אתכם לעשות, "This is the commandment, the statute and the civil laws which the Lord God commanded to you to carry out." The reason I was commanded to teach you these laws is because Hashem accepted your request to hear the balance of the Torah from my lips.
8) Yirat ha-onesh, fear of punishment, must be viewed as a point of departure for all observances of a religious nature. However, it is not the goal of such observances. Initially, survival with minimal comforts is sought by the individual observing religious laws. The Torah assures us however, that the end result will be long life, well being etc., since from the original motivation we are likely to develop love for God and His Torah, as well as reverence for all it represents.
9) Whenever God mentions the gift of the land of Israel, He makes certain that we do not view it as something minimal, but as a gift of outstanding quality. Here too, we are told that the observance of the commandments results not only in minimal creature comforts but in a plethora of blessings that exceeds our wildest imagination.
וזאת המצוה, so called because the commandments that can be fulfilled only in the land of Israel are the ones through whose performance the One Who has commanded them considers Himself blessed.
וזאת המצוה – הכל נמשך מתחלת הענין ועתה ישראל שמע וכו׳ (לעיל ד׳ א׳), כי בבואו לפרט ולבאר להם המצות, הוצרך להעירם תחלה על ענין מתן תורה כדי לקבע בלבם אמתתה ואלהיותה, ואח״כ אמר להם כי קצת המצות שמעו באזניהם, והשאר נמסרו לו שיאמר אליהם עם ביאורן ופרטיהן, ועכשיו בא לבארם, והתחיל שמע ישראל וכו׳ (פסוק ד׳) שהוא קבלת עול מלכות שמים ואמונת אחדותו יתברך, מקביל אל הדיבור הראשון אנכי ה׳ אלהיך, ואח״כ אמר כי יביאך ה׳ אלהיך וכו׳ (לקמן ז׳ א׳) שהוא על השמדת ע״ז, מקביל אל הדיבור השני לא יהיה לך, לכן חתם וידעת וכו׳ האל הנאמן שומר הברית והחסד לאהביו וכו׳ (שם ט׳), דומה למה שכתוב בעשרת הדברים ועושה חסד לאלפים וכו׳, הרי שכל הדברים נאמרו על הסדר:
וזאת המצוה – אחר שהציע עד הנה הצעות והקדמות לדברי הספר, מתחיל עתה ענין הספר בעצמו, ואומר וזאת המצוה ר״ל הדברים שאומר לכם מכאן והלאה צוה ה׳ ללמד אתכם, והודיע להם שתכלית עשיית כל המצות הוא:
וזאת המצוה וגו׳ – לא נתבאר מה זה הוסיף בפ׳ קטנה זו1. ונראה שבא משה רבינו ללמד דרוש חדש. כמה כח מצוה אחת עושה טובה לאדם גם לאח״כ וכדתניא באדר״נ אם עשית מצוה אחת לא תשמח על שעבר לבד. אלא על להבא שתוסיף עוד. משום דמצוה גוררת מצוה2. ומש״ה היה ידוע לפנים זהירות במצוה אחת שיהא אדם שוקע דעתו בה ביותר3, כדאי׳ במכילתא4 פרשת בשלח רנ״א כל העושה מצוה אחת באמנה זוכה5 כו׳ ובתלמודין פ׳ כ״כ אי׳ אביך במאי זהיר טפי6. ובירושלמי קדושין ספ״א אי׳ על המשנה כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ. אריבר״ב כל העושה מצוה אחת מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מימיו. ובמדרש קהלת רבה7 אי׳ עה״מ אוהב כסף לא ישבע כסף8 וגו׳ אוהב מצות לא ישבע מצות ומי אוהב בהמון לא תבואה שאינו לוקח מצוה אחת שיהא לו תבואה ג״ז הבל9. והכל הוא כדי שתהא אותה מצוה שהוא משקיע דעתו בה ואינו מסיח דעת ממנה מביאתו לידי טובה הרבה וזהו תורף פ׳ קטנה זו.
וזאת המצוה – איזה מצות אחת10.
והחקים והמשפטים – כשנעשית בשלימות עפ״י חקי התלמוד אשר צוה וגו׳ – הלכה למעשה. דמצות התורה בלי חקים ומשפטים אין נעשה פתגם המצוה כראוי.
בארץ אשר אתם וגו׳ – מיד כשאתם באים בעוד שלא נתחייבתם בכולן שהרי כמה מצות נתחייבו דוקא לאחר ירושה וישיבה11.
[והנה פי׳ החקים והמשפטים בפ׳ זו הוא כמש״כ כ״פ דהם חקי התורה והחקירות שיצא מהם והוא תלמוד. איברא בב״ק דפ״ז א׳ אי׳ דרי״א סומא פטור מכל מצות. ומפרש ר״ש בריה דר״א מ״ט דר״י א״ק וזאת המצוה החקים והמשפטים כל שישנו במשפטים ישנו במצות וחקים כל שאינו במשפטים12 כו׳ מבואר דמפרשי משפטים ד״מ שבין אדם לחבירו. ונראה שהוא כוונה שניה13, ומדויק ביחוד כאן דכתיב בסמוך לשמור את כל חקתיו ומצותיו וגו׳ וג״ז14 משפטיו15. ומזה למד עוד כונה שהוא בין אדם לחבירו מש״ה לא שייך להבטחה זו כאן שתהא גורר לקיים דינים שבין אדם לחבירו].
1. פסוקים א-ג.
2. לפנינו בלשון אחרת: אם עשית מצוה אחת, ואין אתה דואג ממנה מאותה מצוה (על טרחתך, או איבוד ממון למצוה, או למלגלג עליך) סוף שהיא גוררת מצוות הרבה... שמצוה גוררת מצוה.
3. כפי שמביא רבינו בהמשך הדברים – ׳מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה לעולם׳.
4. כל מראי המקומות דלהלן הביאם רבינו כמה וכמה פעמים לאורך פירושו על התורה (עיין במדבר כד,ו ד״ה כגנות עלי נהר, לעיל ה,י, ובריש פרשת נצבים, ועוד), כשהנושא הזה מהוה ציר חשוב בפרשנותו. ובכמה מן המקומות תמהנו שנעלמו לכאורה מרבינו דברי הרמב״ם המפורסמים בפירוש המשניות סוף מסכת מכות, על דברי רבי חנניא בן עקשיא ׳רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות׳.
5. כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצינו באבותינו שבשכר שהאמינו בה׳ זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה...
6. ואמר, דמר הוה זהיר במצות ציצית, יומא חד הוה קא סליק בדרגא, איפסק ליה חוטא (חוט של ציצית), ולא נחית ואתא כמה דלא רמיה (עד שתיקנה).
8. המשך הפסוק ״ומי אוהב בהמון לא תבואה״.
9. המשך המדרש: ״ומי אוהב בהמון וגו׳ ״ – שכל מי שהומה ומהמה אחר המצוות, ומצוה קבועה לדורות אין לו – מה הנאה יש לו?
10. כלומר, מצוה אחת שתעשוה תמיד ובעקביות, ולא משנה איזו היא.
11. אך לא ברור מדוע אינו מבקש לקיימם כבר מעתה לפני ביאתם לארץ? ועיין בדברי הירושלמי שהובא לעיל – ׳ונוחל את הארץ׳.
12. שהם דיני ממונות ע״פ דעת רבי יהודה, וכפי שנזכר שם: רבי יהודה אומר, סומא אין לו בושת, וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה.
13. כשהכוונה הראשונה היא על ה׳תלמוד׳, כפי שביאר רבינו.
14. השמיט.
15. ומדוע השמיט ״משפטיו״.
בארץ... לרשתה – נראה לי שהביטוי ״ארץ זבת חלב ודבש״, הכתוב בסוף פסוק ג, מתייחס אל מלים אלה. וכל השאר (למען תירא... אבותיך לך) הוא מאמר מוסגר. אין לתמוה על מאמרים מוסגרים ארוכים כאלה בנאומי ספר דברים. יתכן שבשעת נאומו היה משה רבינו מבדיל בצורה ברורה בין הנאום העיקרי לבין המאמרים המוסגרים על ידי הרמת הקול והנמכתו באופן שלא היה כל חשש לאי־הבנה. המאמר המוסגר (הנאמר בלשון יחיד, מפני שאחרי כן כתוב ״ישראל״ ו״שמע ישראל״) אומר: מטרת המצוות החדשות היא לקיים את רצונו של ה׳ שהובע למעלה בפסוק ה׳:כ״ה, דהיינו:
א) שבני ישראל ייראו את ה׳ וישמרו את מצותיו כל הימים,
ב) שייטב להם.
המשפט השני, המובע בקיצור רק על ידי ״ולמען יאריכון ימיך״, מתבאר ביתר אריכות באזהרה ״ושמעת ... לעשות״, כמו שישראל בעצמם קבלו עליהם, למעלה ה׳:כ״ג. כלומר, עליך להזדרז ביותר לקיים את מה שקבלת על עצמך, כיון שאינו אלא למען ״אשר ייטב וגו׳ ״. (״אשר״ כמו ״כדי״, גזניוס-קאוטש 165).
וזאת המצוה וגו׳ – תניא, ר׳ יהודה אומר, סומא פטור מכל המצות שבתורה, דאמר קרא וזאת המצוה החקים והמשפטים, כל שישנו במשפטים ישנו במצות וחקים, וכל שאינו במשפטים אינו במצות וחקים.1 (ב״ק פ״ז.)
1. משפטים יונח ביותר על ענינים שבין אדם לחבירו, שנחלטים לפי תבונת לב השופט להכיר עם מי הצדק, וסומא פטור מעונשין כאלה, כמבואר בפ׳ מסעי ויפל עליו בלא ראות ודרשינן פרט לסומא, וע״ע לפנינו בפ׳ מסעי בפ׳ ושפטו העדה. ומחלוקת הפוסקים אי קיי״ל כר״י, ובתוס׳ כתבו דמודה ר״י דמדרבנן חייב, ונ״מ בזה לגבי כל אדם דמי שהוא מחויב מצוה דרבנן מותר לסומא להוציא אותו, ועיין באו״ח סי׳ קל״ט ס״ג.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.