ושננתם לבניך – לא מצאנו ״שנן״ במקום אחר במובן של ״ללמד״. אולם נראה לנו שהפסוק ״כִּי־יִתְחַמֵּץ לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן״
(תהילים עג, כא) יכול להתפרש: ״כאשר לבי הוא בתסיסה ואני מניח לתשוקותי ללמדני״. בכל מקום אחר, ״שנן״ פירושו ״לחדד״: ״אם שנותי ברק חרבי״
(להלן לב, מא), ״חִצָּיו שְׁנוּנִים״
(ישעיהו ה, כח); ומכאן ״שֵׁן״. אכן, מצאנו ״שנן״ שמורה על החדות והחריפות של מילה, ויש מושג של דיבור חד וחריף, כך ״שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם״
(תהלים סד, ד, וכעין זה קמ, ד); ודוגמא חריפה ומחודדת קרויה ״שנינה״: ״למשל ולשנינה״
(להלן כח, לז ועוד). לפי זה ״שנן ל־״ פירושו: ללמד דבר במשפטים קצרים, חותכים וקלים לזכירה.
ודברת בם – המושא של ״דבר ב־״ איננו מה שדוּבָּר, אלא האדם שאליו או באמצעותו דוּבָּר הדבר: ״הרק אך במשה דבר ה׳ הלא גם בנו דבר״
(במדבר יב, ב), ובמקומות רבים בהקשר לנביאים. כמו כן, המושא של ״דבר ב־״ יכול להיות גם האדם או החפץ שעליו מדובר, ושהדברים מתייחסים אליו: ״תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר״
(תהילים נ, כ), ״וַיְדַבֵּר יְהוֹנָתָן בְּדָוִד טוֹב״
(שמואל א יט, ד), ״וַיִּשְׁלַח דָוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל״
(שם כה, לט), ״נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ״
(תהילים פז, ג), ״בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר־בָּהּ״
(שיר השירים ח, ח), ״וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ״
(תהילים קיט, מו). מכאן ש״ודברת בם״ אין פירושו ״אמור אותם״, אלא ״דבר עליהם״, הבהר אותם, הסבר אותם.
אם נצרף את שני הציוויים ״ודברת בם... ושננתם״, הרי שזו ההלכה האמורה כאן לגבי לימוד התורה לאחרים: תחילה יש לחקוק את המצווה בלב התלמיד במשפטים קצרים ותמציתיים, ולאחר מכן יש לדון בעניין ולבארו: תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וכן משנה וגמרא.
על פי הדברים האלה יבואר מאמר חז״ל, שבו הם מחליפים את ״ושננתם״ ב״ושניתם״ בעל הצליל הדומה [הווי אומר שהם מציינים שהפסוק היה צריך להיקרא ״ושניתם״ – ואתם תְלַמְדו. השימוש בתיבת ״ושננתם״ במקומה מרמז על האפשרות לקרוא ״ושלשתם״]: ״מאי דכתיב ׳ושננתם לבניך׳? אל תקרי ׳ושננתם׳ אלא ׳ושלשתם׳, לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד״
(קידושין ל. [השווה רש״י ד״ה אלא ושלשתם]). בתחילה, לימוד התורה היה בשני חלקים: ״ושננתם״, מאמרים בלשון קצרה של תורה שבכתב; ״ודברת בם״, הדיון המבאר של תורה שבעל פה. לאחר מכן הועלה ביאור זה על הכתב במשנה; ומאחר שהלכות המשנה גם הן מנוסחות בלשון קצרה, הרי הן טעונות ביאור נוסף על ידי תורה שבעל פה. נמצא שעבורנו כולל לימוד התורה שלושה חלקים, ואנחנו מחויבים להקדיש לכל אחד מחלקים אלה – למקרא, למשנה ולגמרא – שליש מהזמן העומד לרשותנו ללימוד התורה.
עוד לומדים חז״ל (שם) מלשון ״ושננתם״ את החיוב לדאוג לכך, שהמבקשים ללמוד תורה מפינו יגיעו להבנה ברורה לחלוטין של התורה שאנו מלמדים אותם; עלינו להיות מסוגלים להשיב על שאלותיהם ללא כל היסוס או ספק: ״תנו רבנן ׳ושננתם׳ שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד״. מדרשה זו נוכל ללמוד חיוב נוסף הנוהג כאשר אנו מוסרים תורה לבנינו. ״ושננתם״, בוודאות חדה וחותכת עלינו לטעת בלב בנינו את הכרת המחויבות לתורה; אַל לנו להחליש הכרה זו על ידי הכנסת פרשנות סובייקטיבית המעמידה פנים כחֲכָמָה, והמתחשבת בצרכי השעה ובנוחיות העכשווית.
ודברת בם – ״עשה אותם עיקר ואל תעשם טפילה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת הכנענים״ (ספרי). לימוד התורה יהיה עיקר עיסוקנו הרוחני. אַל לנו ללמוד את התורה בדרך אגב. אַל לנו ללמוד תורה מנקודת המבט של חכמה אחרת או לצורך אותה חכמה. כמו כן עלינו להקפיד גם לא להכניס לתחום התורה רעיונות זרים שהתפתחו על יסוד הנחות אחרות. אלא עלינו להיות מוּדעים תמיד לעליונותה של התורה, אשר במוצאה האלוקי שונה מכל ידע מדעי אחר. אַל לנו להעלות על דעתנו שהיא מבוססת על ידע אנושי גרידא, ושבהתאם לכך היא עומדת באותה דרגה עם חכמות אנושיות אחרות.
כבר ביארנו בפירושנו לויקרא
(יח, ד–ה) שמאמרי חז״ל אלה אינם דורשים מאתנו להתעלם לחלוטין מכל הידע המדעי שכבר נצבר וטוּפַּח בתחומים אחרים. אדרבא, הם מניחים שהאדם מכיר תחומים אחרים אלה של ידע, אך הם מלמדים אותנו שעל האדם לעסוק בידע זה רק מנקודת המבט של התורה, שכן רק בדרך זו הוא יועיל לנו, ומזהירים אותנו שהעלמת עין מנקודת מבט זו תעמיד בסכנה את חיינו הרוחניים.
בשבתך בביתך וגו׳ – בדברים האמורים עד כה נצטווינו לחדש תמיד את הכרתנו באחדות ה׳ (״שמע״), ואת הכרתנו באחדות תפקיד חיינו הנובעת מכך (״ואהבת״); לשעבד את מחשבותינו ורצונותינו לאמיתות היסוד ולמסקנותיהן שנתגלו על ידי ה׳ בתורתו (״והיו״); ולפיכך תפקידנו הוא לחנך את בנינו ואת עצמנו על ידי שנלַמד אותם ונִלמד בעצמנו, את האמיתות והמצוות האלה (״ושננתם... ודברת בם״). על כך מוסיף הכתוב עכשיו: בכל עת ובכל מקום שאנו עשויים להיות, בבית או בדרך, עלינו לקיים את הדברים האלה. בהם נתחיל את מנוחת הלילה שלנו ואת מלאכת יומנו: ״בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך״.
נראה ש״ובשכבך ובקומך״ אינו המשך של ״בשבתך״ וגו׳, אלא הוא מוסב בחזרה אל המצב של ״בשבתך״ וגו׳: עלינו לשכב ולקום ב״שמע״ ובדברי תורה, בין אם אנו בבית ובין אם בדרך.
במסכת ברכות
(כא.) נחלקו הדעות אם קריאת שמע – החובה לקרוא את שמע כל ערב וכל בוקר – היא דאורייתא או דרבנן. ההלכה המקובלת היא שקריאת שמע דאורייתא. אולם לפי רוב הפוסקים, גם דעה זו מודה שרק הפסוק הראשון – ״שמע ישראל״ וגו׳ – הוא דאורייתא
(שם יג:).
לדעת רבינו יונה על הרי״ף, גם הדעה שקריאת שמע דרבנן נוקטת ש״בשכבך ובקומך״ הוא בדווקא, אלא שהיא מפרשת שתיבות אלו נאמרו על דברי תורה, כפי שאביי (שם כא.) מפרש את ״ובשכבך ובקומך״ לפי דעה זו (שקריאת שמע דרבנן): ״ההוא בדברי תורה כתיב״. נמצא שדעה זו (שקריאת שמע דרבנן) סוברת שיש מצווה דאורייתא לומר דברי תורה כל ערב וכל בוקר, בזמן שכיבה ובזמן קימה; ואילו לפי הדעה שקריאת שמע דאורייתא, המצווה היא בדווקא לקרוא את שמע (עיין שאגת אריה סי׳ א).
אף על פי כן, לדעתנו, גם לפי ההלכה שקריאת שמע דאורייתא, הרי ״ושננתם לבניך ודברת בם״ אמור גם על דברי תורה בכלל. שכן לפי רוב הפוסקים אנו לומדים מכאן את מצוות תלמוד תורה ואת המצווה ללמד תורה לבניו
(עיין קידושין ל.; רש״י ור״ן לנדרים ח.). יתירה מכך, מהאמור במסכת יומא
(יט:) נראה ש״ודברת בם״ אמור גם על קריאת שמע וגם על דברי תורה: ״תנו רבנן, ׳ודברת בם׳, בם (פירש״י: שיש לך להשמיע מה שאתה מוציא מפיך) ולא בתפלה (פירש״י: שהתפלה בלחש). ׳ודברת בם׳, בם (פי׳ רש״י: בדברי תורה) יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים (פירש״י: שיחת הילדים וקלות ראש)״. לפי זה נראה שהכתוב כאן כולל שתי מצוות:
א. ״שמע ישראל״ – הווי אומר, עשה שתשמע זאת, אמור זאת באופן שתשמע את הדברים, או לכל הפחות: אמור זאת באופן שתבין. ״הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו שנאמר ׳שמע ישראל׳ וגו׳; הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא״
(ברכות טו.–:).
הרי לנו כאן
מצוות קריאת שמע, אלא שיוצאים ידי חובה בפסוק הראשון, ואילו ״ואהבת״ וגו׳ רק מוסיף את המסקנה הנובעת מן האמור ב״שמע״. שכן ההכרה באחדות ה׳ מביאה לידי אהבת ה׳ על ידי אחדות הווייתו ורצונו של האדם. ״והיו הדברים האלה״ וגו׳ ממשיך את מצוות קריאת שמע, ומוסיף על ביאורה. נמצא ש״הדברים האלה״ הם דברי הפסוק ״שמע״, והקורא את שמע מחויב לשים דברים אלה על לבו, ״על לבבך״, ולייחד את דעתו לתוכנם: ״ ׳והיו׳, שלא יקרא למפרע; ׳הדברים... על לבבך׳; יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה? תלמוד לומר ׳האלה׳, עד כאן צריכה כוונה״. לפיכך גם ״עד על לבבך בעמידה״. לדעת כמה ראשונים
(הרי״ף והרמב״ם) הקורא את שמע כשהוא מהלך חייב לעמוד במקומו בפסוק ראשון (״שמע״). לדעת אחרים
(הראב״ד והבה״ג) חייב לעמוד במקומו עד ״על לבבך״
(עיין ברכות יג.–:; ב״ח, טור אורח חיים סי׳ סג).
ב. ״ושננתם לבניך ודברת בם״: הרי לנו כאן המצווה ללמוד וללמד תורה. ניתן לומר שהמושא של ה״שינון״ וה״דיבור״ כולל יותר מאשר תיבות פסוק ״שמע״, שכן ״ואהבת״ כבר מורה על המסקנה הנובעת מפסוק זה הכוללת את כל תפקיד חיינו, ואת הידיעה מהו באמת תפקיד זה ניתן ללמוד רק מהתורה.
לפי זה, ״בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך״ מוסב על שתי מצוות אלה – על מצוות קריאת שמע ועל מצוות לימוד דברי תורה – והוא אומר על שתיהן שיש לקיימן בתחילת היום ובתחילת הלילה, בכל המצבים, בין בבית ובין בדרך.
נמצא שמן התורה, שתי מצוות נוהגות ״בשכבך ובקומך״: המצווה לקרוא את פסוק שמע, והמצווה ללמוד דבר מדברי תורה. אולם לפי תקנת חז״ל, אנו קוראים לא רק את הפסוק הראשון אלא את כל הפרשה וגם את פרשת והיה אם שמוע. בפסוק הראשון אנו מקיימים את מצוות ״שמע וגו׳ והיו הדברים אלה״, שמהותה היא קבלת עול מלכות שמים; ובשאר חלקי קריאת שמע אנו מקיימים את מצוות ״ושננתם... ודברת בם״, אלא שמצווה זו ניתן לקיים מן התורה גם בכל פרשה אחרת.
עד כמה שהבנתנו מגעת, אין סתירה לפירוש זה מסוגיית הגמרא. אלא נראה לנו שלפירוש זה יש סמך מכך ש״ובשכבך ובקומך״ בא לאחר ״ושננתם... ודברת בם״.
כמו כן, מאמרו של רב
(נדרים ח.) מתאים לחלוטין לפירוש זה: ״אמר רב גידל אמר רב, האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו, נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. והלא מושבע ועומד הוא (פי׳ רש״י: דכתיב ושננתם... לישנא אחרינא דכתיב לא ימוש וגו׳) ואין שבועה חלה על שבועה? כיון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית משום הכי חייל שבועה עליה״. הלימוד של רב יכול להיאמר גם לפי הדעה שקריאת שמע – הווי אומר, פסוק ראשון של שמע – היא דאורייתא, אלא שמצוות ״ושננתם״ מתקיימת בשאר פסוקי קריאת שמע. רב מזכיר במכוון שני מקרים: ״אשכים ואשנה פרק זה״, ו״אשנה מסכתא זו״. המקרה הראשון מתייחס למצוות לימוד תורה שבכל בוקר, והמקרה השני מתייחס למצווה הכללית לעסוק בדברי תורה, הנלמדת מ״לא ימוש״. רב מלמד אותנו שהקורא את כל קריאת שמע ערב ובוקר יוצא ידי חובתו מן התורה, משום שהוא מקיים בכך את מצוות ״ושננתם... ודברת בם״; ואם נמנע ממנו ללמוד יותר, הוא מקיים בכך גם את מצוות ״לא ימוש״. לפיכך ״חייל שבועה עליה״, ו״נדר גדול נדר לאלוקי ישראל״
(השווה מנחות צט:).
בשבתך בביתך ובלכתך בדרך – מכאן לומדים חז״ל
(ברכות יא.; סוכה כה.) ש״העוסק במצוה פטור מן המצוה״ – היינו שהעוסק בקיום מצווה פטור מקיום מצווה אחרת, אלא אם כן בידו לקיים את שתיהן כאחת. והוא הדין גם במי שאינו עוסק בקיום מצווה אך הוא ״טרוד טירדא דמצוה״ – הווי אומר שדעתו מוטרדת במחשבות משום שהוא עומד לקיים מצווה. אף הוא פטור מלקיים מצווה אחרת כגון קריאת שמע, שדרוש לה יישוב הדעת וריכוז המחשבה.
שונה הדין אם הוא ״טרוד טירדא דרשות״: אם דעתו טרודה בגלל סיבה אחרת, אפילו מחמת צרה כלשהי שנפלה עליו, איננו פטור מלקיים את המצווה. אלא הוא מחויב לשלוט בעצמו וליישב את דעתו כדי שיוכל לקיים את המצווה. שכן כך דורשים חז״ל: ״ ׳בשבתך בביתך׳ – פרט לעוסק במצווה, ׳בלכתך בדרך׳ – פרט לטרוד טירדא דמצוה״. מצוות קריאת שמע נוהגת רק כאשר אנו עוסקים בפעילויותינו הרגילות, אך לא כשאנו עוסקים בקיום מצווה; וכן רק בעת שדעתנו עסוקה בהשגת מטרה רגילה, אך לא כאשר הדעת מעסיקה עצמה בקיום מצווה
(עיין רשב״א, סוכה כה. ד״ה ובלכתך בדרך).
ובשכבך ובקומך – בשעת שכיבה ובשעת קימה. זמן קריאת שמע של ערבית הוא כל הלילה, משעת צאת הכוכבים עד עלות השחר, ואילו זמן קריאת שמע של שחרית הוא מהאור הראשון של היום עד סוף המחצית הראשונה של הבוקר: ״משיראה את חבירו רחוק ד׳ אמות ויכירנו״, עד תום שלושה חלקי שנים עשר של היום
(ברכות ב.; ח:; ט:).
נמצא שהמצווה לזכור מחדש את אחדות ה׳ ואת משמעויותיה לכל חיינו ושאיפותינו נוהגת בעת מנוחת הלילה ובעת הקימה לפעילות היום. בלילה, כדי להכריז על ביטחוננו המוחלט בה׳ – המנהיג היחיד של גורלנו; ובבוקר, כדי להכין עצמנו ליום החדש מתוך שמחה של שמיעה בקול ה׳ – המנהיג היחיד של מעשינו.
בית שמאי לומדים מ״ובשכבך ובקומך״, שהקורא את שמע בערב יטה על צדו ויקרא דרך שכיבה, ובבוקר יקרא בעמידה. אולם בית הלל לומדים מ״ובשכבך ובקומך״ ש״כל אדם קורא כדרכו״: מותר לקרוא את שמע בכל מצב מכובד של הגוף שאדם מצוי בו באותה העת (שם י:).
חז״ל אומרים (שם יא.) שאף על פי שהלכה כבית הלל, וכל מצבי הגוף כשרים לקריאת שמע, אסור לאדם לשנות את מצב גופו כדי לעשות כדברי בית שמאי. לפיכך היושב אסור לו לעמוד כדי לקרוא את שמע של שחרית, וההולך או היושב אסור לו לשכב כדי לקרוא את שמע של ערבית. אם אדם עובר על כך ונוהג כדברי בית שמאי, לא רק שראוי הוא לגינוי גדול, אלא כדברי רב יוסף (שם), ״עשה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום״, הווי אומר שלא קיים את חובת קריאת שמע ({לשון המחבר:} עי׳ פרי מגדים, אורח חיים סי׳ סג ס״ק ב, הניח בצ״ע דלא כתבו הפוסקים שצריך לחזור ולקרות). ואולי הטעם לכך הוא כדלהלן:
הוראת בית הלל, ״כל אדם קורא כדרכו״, איננה קולא גרידא, אלא זהו אופיה של מצוות קריאת שמע. שכן עצם ההלכה ש״כל אדם קורא כדרכו״ מורה מה טיבה של קריאה זו: תוכנה הרעיוני צריך למלא את הכרתנו בכל מצב ובכל עמדה בחיים. לעומת זאת, אם אדם מבטל את הכלל של ״כל אדם קורא כדרכו״, על ידי שינוי מצב גופו בבוקר מישיבה לעמידה, או בערב מעמידה לשכיבה, הוא מעניק משמעות אחרת לקריאת שמע, שכן מעשיו מוכיחים שאינו יכול לשים על לבו את תוכן הקריאה אלא אם כן הוא מתנתק ממצבי חייו הרגילים. (על פי האמור תתיישב קושיית התוספות בברכות [יא. ד״ה תני רב יחזקאל].)
רק את הפסוק הראשון, שהוא קבלת עול מלכות שמים בפועל, אין לקרוא בהליכה, משום שאי אפשר לכוון את הלב תוך כדי הליכה. אך בשאר חלקי קריאת שמע, נוהגת דעת בית הלל: עומדין וקורין, יושבין וקורין ומטין וקורין, הולכין בדרך וקורין, עושין במלאכתן וקורין״
(ברכות יא.).