את כל החקים – השאלה היתה על העדות ועל החקים והמשפטים, ובתשובה איננה מזכיר אלא חקים, ויראה שמצינו שמדרך הלשון לשמש שם אחד לשם כללי ולשם פרטי, כמו שמים הוא שם הכולל לכל הרקיעים, אף שיש לכל אחד מהם שם מיוחד מכון זבול וכו׳, וישמש ג״כ לשם פרטי, כי רקיע התחתון נקרא שמים, וכן הכוכבים כולם בכלל נקראים כוכבים אף שיש לכל אחד מהם שם בפ״ע שצ״מ חנכ״ל, ואחד מהם יש לו שם פרטי השוה לשם הכללי והוא מזל כוכב, וכן שם יום הוא שם פרטי לחלק הזמן שהשמש מאיר לארץ, וכן זמן מעל״ע נקרא יום ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, ויזכיר מלת יום גם על הדבר הנעשה בלילה, כמו ביום הכותי כל בכור בא״מ אף שהיתה בחצי הלילה, כי מלת יום הוא שם כללי על הזמן בכללו (צייט), ככה שם חקים, השואל הזכירו על שם פרטי, רק על אותן המצות שאין להם טעם, לכן הזכיר בהם הפרטי׳ האחרי, העדות והמשפטי׳, אמנם התשובה תזכיר את החוקים לשם כללי, הכוללת כל חלקי המצות. והנה השאלה היתה מפני מה חנחנו בנ״י נבדלים בזה מכל האומות להיותינו נזהרים בשמירת המצות האלה הנקראים עדות, החוקים, והמשפטים למה הוזכרו בתורה, כי באלה היינו נזהרים מצד הכרעת השכל, ובאת התשובה ע״ז, כי לסבת צאתנו מהיות עבדים לפרעה זכינו להיות עבדי ה׳, ותחת עול הברזל אשר נפרק מעל צוארינו קבלנו עלינו עול התורה; ולסבה זו יראת ה׳ על פנינו תמיד תהיה, לבלי צאת מתחת עבודת אדון כל ית׳, וזהו שאמר. עבדים היינו וגו׳ ויוציאנו וגו׳ ויצונו ליראה. ולזה אין הבדל בין חלקי המצות הנקראים משפטים לבין העדות והחקים, כי עפ״י התורה אין לנו לקיים המשפט מצד ששכל האדם מחייבם כ״א מצד עבודת ה׳; ולזה תמצא כי גם בכמו אלה הזכיר יציאת מצרים, כמו בקדושים לא תעשה עול במשפט במדה וגו׳ מאזני צדק וגו׳ והזכיר אחריו. אני ה״א אשר הוצאתי אתכם מא״מ, וכן בכי תצא לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה וזכרת כי עבד היית ויפדך ע״כ אנכי מצוך, הנה מבואר אף שכל הענינים האלה הם מן המשפטים, כוונת התורה שלא נקיימם מצד התחייבות השכל, כי אז היינו בוגדים באדון כל יתברך להיותינו עובדי השכל לא עבדי ה׳; וכלל טעם החוקים לפי שנהג השי״ת מאז עם ישראל בדרך שהוא למעלה מן הטבע הנהוג, כ״א בדרך פלא, לעמת זה חייבים אנחנו לעבדו בעבודות קדושות וחוקים הנשגבים משקול דעתו של אדם, וזה שאמר הכתוב ויתן ה׳ אותות ומופתים ויצוכם לעשות את החקים לטוב לנו כל הימים, לא תבטיחנו התורה בזה טוב חיי הזמני, כי באמת שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל מטוב חיי הנצחי תדבר, כי חיי עוה״ב מכונה בשם, כל הימים, כמו שלמדונו רבותינו ע״פ וחטאתי לאבי כל הימים; ויראה דעתם בזה, שאין מלת כל כבשאר מקומות מן המלות המשמשות, אבל הוא שם דבר של תאוה וחפץ, מענין נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳, כלו עיני לאמרותיך, שענינם כלות הנפש וחפצו אל הדבר (שמאכטענדעס פערלאנגען), ונועם העליון בחיי עוה״ב גדולה לאין חקר, כמו שהודיעונו חכמים הראשוני׳ שטובות העוה״ב אין כח באדם להשיגה על בוריה כי אין לו ערך ודמיון ולא דמוה הנביאים כדי שלא יפחתו אותה בדמיון, הוא שישעי׳ אמר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, כלומר הטובה שלא ראתה אותה עין נביא ולא ראתה אלא אלהים עשה אותה לאדם שמחכה לו, (ערמב״ם בהלכות תשובה), והוא שהתאוו אלי׳ כל הנביאים ואנשי מעלה, ונקרא בכללי עולם המקווה, ובמדרש הנעלם (וירא ד׳ צ״ט ב׳) עוה״ב נקרא הר ה׳ הר הטוב, הר בשמים, הר התענוג. וכן נקרא כל הימים, ירצה הזמן המקווה (דיא אללערווינשטעסטע צייט), (עמ״ש ביתרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי, ובוירא ואתה תבא אל אבותיך בשלום), הנה הבטיחה התורה לנו בזה מן נועם העליון וטוב הנצחי בזמן המקווה הבא אחרי חיי ההבל.

לחיותינו כיום הזה – גם בזה הבטיחה לנו את החיים הנצחיים המושג באמצעות קיום התורה כל זמן היותינו בעולם הזה, כיום הזה ירצה כל זמן היותינו בארץ הנשמה הלזו, נוכל להשיג דבר ערך יקר מאד, והיא. לחיותינו להחיות את נפשינו את החיים הנצחיים (אין דער געגענוואֶרטיגען צייט אונס דעס עוויגען לעבענס ווערטה צו מאכען), הכ״ף במלת כהיום היא כ״ף האמתי כמו מכרה כיום, השבעה לי כיום שענינם על זמן ההוה.

וצדקה תהי׳ לנו – קראו את גמול המצות צדקה, כי העבד הקנוי לרבו שהוא חייב לעבוד אותו אם יתן עוד שכר בעבודתו צדקה יעשה עמו (הרמב״ן), ובמקום אחר קרא אותו צדק, כי צדקה הוא יותר מצדק כי תוספת הה״א בשמות יורה להפלגת הענין, כמ״ש בלך לך בויחשבה לו צדקה, ובפ׳ שלח עונה בה ע״ש. (וערש״י תענית ח׳, דצדק משמעותו ע״פ הדין, וצדקה לפנים משורת הדין), כי מעלה גבוה מעל גבוה יש בשכר עושי מצות, כאמרם כל אחד נכוה מחופתו של חבירו.

לעשות את כל המצוה – במקרא הקודם קרא את המצות בשם חקים, ולא חיבר לשון שמירה בעשיי׳, רק אמר לעשות את כל החקים, ובמקרא זה קרא אותן בשם מצות, וחיבר לשון שמירה בעשיי׳, ואמר כי נשמר לעשות את כל המצוה, ונ״ל בטעם הדבר, כי באמת כלל כל המצות נקראים חקים, גם מצות, אמנם ההבדל ביניהם לבעלי הלשון, שאם יבא החיוב מפאת רצון המצוה, פעמים שנתחייב לשמרו מחמת יראת הגדולה והכבוד כמשמרת האב על הבן ואז יקרא מצוה, ופעמים שיהיה זה מחמת יראת העונש כמשמרת האדון על העבד והמושל על העם ואז יקרא חקה, והנה כל פקודי ה׳ הם מצד האומת מצות גם חקים, כי החיוב בהם לאדם לשמרם מצד יראת הכבוד וגדולת המצוה, ומצד יראת העונש מאת אדון כל, ובערך אל נותן התורה ית׳ אין הבדל כלל בין השמות האלו, אמנם בבחינת האדם המחוייב לעשותם יש הבדל ביניהם, שבבחינת המשיג המקבלם פעמים שיקצר להשיג ענין אחד ויקבלנו מפאת ענין אחר שיש בו, פעמים שיתגלה בו יותר ענין המצוה ויתעורר לעשותם מפאת יראת הגדולה, ופעמים שיתעורר אליהם מצד יראת העונש, ואין ספק שהשומר פקודי ה׳ מצד שהן מצות, שהוא מצד יראת רוממת ה׳ וגדולתו כמו שהבן מקיים מצות אביו, והוא העובד את רבו ע״מ שלא לקבל פרס, הוא במעלה יותר גדולה מהשומר אותם בבחינת חקים, שהוא כעבד העובד את רבו ע״מ לקבל פרס, כי כשגדולת ה׳ ורוממותו תמשול בנפש האדם, מלבד קיומו את מצות ה׳, גם נפשו תתלהב באהבה רבה ושמחה יתירה להיותו זוכה לעשות רצון קונו, אמנם העובד ע״מ לקבל פרס כל רעיונותיו מלאות מן השכר המקווה אצלו, ואין מקום בנפשו אל השמחה בקיום העבודה עצמה, ולזה חיברה התורה לפעמים ענין השמירה בעשי׳ ושמרת ועשית, ושמרתם ועשיתם, לשון שמירה בכל אלה יורה על התאוה והחפץ הפנימי אל העשי׳, כענין ואביו שמר את הדבר, והיא עבודת אנשי המעלה המצפים ומיחלים בכל לב מתי תבוא מצוה לידו ויקיימנה, לכן במקרא הקודם שמכונים פקודי ה׳ בשם חקים, כצווי האדון על עבדו, שהקיום בהם ע״מ לקבל פרס, החסירה התורה לשון שמירה, ולא אמרה רק. לעשות את כל החקים האלה. אמנם כאן נקראים מצות שהקיום בהם כבן אל אביו מצד רוממת ה׳ וגדולתו, אשר גם השמחה והאהבה תתחבר אל קיום המצוה, לכן חיבר׳ התור לשון שמירה בעשיי׳, ואמר׳ כי נשמור לעשות את כל המצוה, ולזה סיימה. לפני ה׳ אלהינו, שלא תהיה בקיום המצוה שום פניי׳ חיצונית רק לשם ה׳, כאשר צונו, מצד שהוא ית׳ צוה עלי׳, הנה לאנשי גדולה מעלה כזו העובדים שלא לקבל פרס רק מצד רוממותו ית׳, הבטיחה התורה גמול הרוחני העליוני מאד, וקראה צדקה, וכמבואר במה שקדם.