ואמרת לבנך עבדים היינו – כאן מחובר לשון אמירה בלמ״ד אחריו, ופעם מחובר עם אל כמו ואמרת אליו בחוזק יד (שמות י״ג), והבדיל הרבי שלמה פאפענהיים ביניהם, להיות שלשון אמירה מורה על החלק הרוחני שבדבור, דהיינו המובן השכלי שבו, המתהוה ע״י קשור האותיות המלות והמאמרים המציירים בנפש השומע ציור שכלי, לכן יצדק ללשון אמירה פעם שמוש הלמ״ד, בזמן שהמאמר בעצמו התכלית, כגון הגדה וספור, שבהגעת המאמר להמקבל הושג ג״כ התכלית המבוקש במאמר, ופעם שמוש אל בזמן שהמאמר אינו אלא הקדמה והכנה לתכלית שימשך ממנו, כגון שאלה וצווי ואזהרה וכדומה הכל כפי מה שיהיה חומר הענין, שאפי׳ בזמן שיהיה מענין האומר שאלה שיפיל בו רק לשון אל, אעפי״כ מצינו לפעמי׳ בלמ״ד ולפעמים באל, כגון ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו מה עשית לנו (בראשית כ׳) שכפי הנראה היה יותר שייך לומר ויאמר אליו מה עשית לנו, כי הלא היה מבקש תשובה מאברהם ובשאלתו לא השיג עדיין תכלית מבוקשתו, אלא שלפי דקדוק המאמר לא היתה שם שאלה הצריכה תשובה כ״א שאלה קיימת, כענין ששואלים לתינוק ששבר את הצלוחית מה זאת עשית, שבודאי אין אנו מקווים תשובה מן התינוק, אבל כוונתינו אמנם לרמז לו גנות מעשהו, וכן הענין בזה שאבימלך לא היה חפץ כלל מאברהם שישיב לו על כך רק הגיד לו שעכ״פ לא טוב עשה, וזהו שחתם במאמרו מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי, שהוא גנות מוחלט שלא שייך עליו שום התנצלות, ובפ׳ שאחריו (שם יו״ד) אמר שוב ויאמר אבימלך אל אברהם מה ראית כי עשית הדבר הזה, שבכאן שאל אותו שאלה פשוטה על הסבה שהניעתהו לעשות כך, שהוא שאלה הצריכה תשובה לפיכך ישמש במלת אל, וכן בענין התשובה אף שכפי הנראה היה צודק בה רק שימוש הלמ״ד, במה שהתשובה בעצמו תכלית, ואפ״ה נמצא בה פעם בלמ״ד ופעם באל, כי לפי חומר השאלה תהיה התשובה, שהשואל דרך סתומה מה זאת, שהוא שאלת איש תם אי אפשר לנו ליתן לו תשובה מספקת שאלתו עד שלא ישאר לו עוד ספק, בשאין אנו יודעים מה שאל ועל מה שאל, ולפיכך אנו משיבים לו ג״כ תשובה בלתי מוגבלת, כדי שיפרש שאלתו ונשיב לו שוב, לכן אמר הכתוב (שמות י״ג) ואמרת אליו בחוזק יד, שעל ענין כזה שייך כנוי אל, אולם השואל בהגבלה כמו כאן מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה וגו׳, שהיא שאלת חכם המפרש ענין שאלתו, אנו צריכים להשיב לו ג״כ במוספק ולהגיד לו כל הענין מראשו לסופו עד שיהיה משיג בתשובתינו תכלית מבוקשו וע״ז יפול שמוש הלמ״ד, לזה אמר הכתוב כאן ואמרת לבנך.