וקשרתם וגו׳ – נאמנותנו לאל האחד, מסירת כל הווייתנו וכל שאיפותינו אליו בכל לבבנו בכל נפשנו ובכל אמצעינו הממוניים – אלה הם התכנים של תפקיד חיינו, של חינוכנו שלנו ושל חינוך בנינו. עלינו לקושרם על ידינו כדי לסמל שהם ״קושרים אותנו בכבלי חובה״, ולשאתם על החלק הקדמי של ראשינו כדי לסמל שעליהם ״לכוון את עינינו״.
כפי שנאמר כאן, כך נאמר גם לקמן
(יא, יח): ״וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם״, כדרך שכבר נאמר בשמות
(יג, ט): ״והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך וגו׳ כי ביד חזקה״, וכן שם
(יג, טז): ״והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד״ וגו׳. בהתאם לכך מלמדת ההלכה שיש לקשור ארבע פרשיות אלו לאות על הזרוע ולזיכרון מעל המצח: ״קדש״
(שמות יג, א–י), ״והיה כי יביאך״
(שם יג, יא–טז), ״שמע״
(דברים ו, ד–ט), ״והיה אם שמע״
(שם יא, יג–כא).
בתפילין של יד נאמר ״אות״ בלשון יחיד. לעומת זאת, בתפילין של ראש נאמר ״טוטפות״ בלשון רבים, אך גם ״לזכרון״ בלשון יחיד. מכאן לומדת ההלכה
(מנחות לד:) שארבע פרשיות של תפילין של יד נכתבות על קלף אחד וניתנות בבית שיש בו תא אחד, ואילו ארבע פרשיות של תפילין של ראש נכתבות על ארבעה קלפים נפרדים וניתנות בבית שמחולק לארבעה תאים.
הלכות שונות נמסרו למשה מסיני לגבי צורת עשיית סמל התפילין (שם לה.–:):
״בית״: כפי שכבר אמרנו, בבית של תפילין של יד יש רק תא אחד, ואילו בבית של תפילין של ראש יש ארבעה תאים.
״חריצן ניכר״: החלוקה לארבעת התאים שבתפילין של ראש, צריכה להיות נראית מבחוץ.
״תיתורא״: הבתים מונחים על בסיס שיש בסופו ״מעברתא״, מעבר חלול שרצועות העור נמשכות דרכו.
״שין״: בצדי הבתים של תפילין של ראש יוצרים שי״ן על ידי קימוט העור, ועל פי המסורת, השי״ן שבצד של ״קדש״ צריכה להיות בעלת ארבעה ראשים.
״מרובעות״: הבתים חייבים להיות מרובעים.
״שחורות״: הצד החיצוני של רצועות העור חייב להיות שחור.
״קשר״: קושרים יחד את שני הקצוות של רצועות הראש בקשר בצורת דל״ת, וברצועות היד יש קשר בצורת יו״ד.
תפילין של יד מניחים על הצד הפנימי של שריר הזרוע השמאלית (״הקיבורת״). כדרשת חז״ל: ״ ׳וקשרתם וכתבתם׳, מה כתיבה בימין אף קשירה בימין״
(שם לז.). הווי אומר, שהיד המשמשת לכתיבה, שהיא המלאכה הרוחנית ביותר של היד, היא אשר תקשור את סמל התפילין על הזרוע. שכן לאמיתו של דבר, קשירת התפילין על הזרוע היא צורה של ״כתיבת״ דבר ה׳ על הזרוע, כפי שקביעת ה״מזוזה״ על מזוזת הפתח קרויה ״כתיבת״ דבר ה׳ על מזוזות הבית. היד שיש לקשור עליה את התפילין קרויה גם היד החלשה: ״ידכה״, ״יד כהה״
(עיין פירוש, שמות יג, טז).
קיימת הַקְבָּלָה בין תפילין של יד לתפילין של ראש בנוגע למקום הנחתן. תפילין של ראש לא מניחים ״בין העיניים״ אלא ״בגובה שבראש״, היינו גבוה מעל המצח (עיין להלן) – משכן המחשבה, המכוונת את העיניים ומקבלת את הרשמים הבאים מהעיניים. ובדומה לכך, גם תפילין של יד לא מניחים ״על היד״ אלא ״בגובה שביד״, בזרוע העליונה, על השריר השולט בכל היד.
ההנחה על הזרוע גם מקיימת את לשון הכתוב ״והיה לך לאות״, משמע ״ולא לאחרים לאות״
(מנחות לז:). שכן על הזרוע, התפילין נראות בדרך כלל רק למי שהניחן, בשונה מתפילין של ראש הנראות גם לאחרים. הנחת התפילין על הזרוע מקיימת גם את לשון הכתוב ״ושמתם את דברי אלה על לבבכם וגו׳ וקשרתם״
(להלן יא, יח), משמע: ״שתהא שימה כנגד הלב״
(מנחות לז:).
תפילין של ראש מניחים על חלקו הקדמי של הראש, בקו ישר מעל הרווח שבין העיניים, מקו תחילת צמיחת השיער – שעד אליו יכולה התיתורא להגיע – עד (אך לא מעבר) ל״מקום שמוחו של תינוק רופס״. ובדומה לכך, גם ״בין עיניך״ בדין ״ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת״
(להלן יד, א) מתייחס למקום בשיער בחלקו הקדמי של הראש
(מנחות לז.–:).
״כשהוא מניח, מניח של יד ואחר כך מניח של ראש; וכשהוא חולץ, חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד״. שכן נאמר ״וקשרתם לאות על ידך״, ורק לאחר מכן ״והיו לטוטפת בין עיניך״; ונאמר ״ ׳והיו לטוטפת׳: כל זמן שבין עיניך יהו שתים״. רק כל עוד שתי התפילין עליו, תהיינה תפילין של ראש ״בין עיניך״, אך אין להניח תפילין של ראש אלא אם כן תפילין של יד מונחות אף הן במקומן (שם לו.). אולם אם נמנע ממנו להניח תפילין של יד, אף על פי כן עליו להניח תפילין של ראש בפני עצמן. שכן תפילין של יד ותפילין של ראש הן שתי מצוות נפרדות, וחסרון האחת אינו מונע את קיום מצוות השנייה: ״תפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש״ (שם לח.).
מצוות תפילין היא בעלת אופי סמלי, ומצפים מאתנו לקלוט את תוכנה ומשמעותה הסמליים אל עצמיותנו הרוחנית והמוסרית. כך מוכח באופן ברור מתיבות ״אות״ ו״זכרון״ הקשורות למצווה זו, וכן מוכח גם מההלכה שכל החומרים המשמשים לעשיית התפילין – העורות לקלף ולבתים, השיער בו קושרים את הפרשיות והגידים בהם תופרים אותן, והעור לרצועות – כולם צריכים לבוא מבהמה טהורה. הלכה זו מחברת את מצוות תפילין לכל שאר המצוות שמטרתן לכוון את תפיסתנו הרוחנית, מצוות שנוהג בהן הכלל: ״לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד״. ואכן כלל זה נלמד דווקא מהאמור לגבי תפילין: ״למען תהיה תורת ה׳ בפיך״
(שמות יג, ט – עיין פירוש שם – ושבת כח:).
חז״ל אומרים
(מנחות לו:) שחשיבותן של תפילין להכרתנו ולמחשבתנו, דומה ואפילו עולה על חשיבות הציץ של הכהן גדול. לפיכך, דין ״ ׳והיה על מצחו תמיד׳, שלא תסיח דעתו ממנו״
(שם) נוהג גם בתפילין. לדעת התוספות
(שם לד:) דבר זה רמוז כבר בעצם השם ״טוטפת״. כדרך ש״בבל״ נגזר מ״בלל״ כך ״טטף״ נגזר מ״טוף״ – בהכפלת האות הראשונה של השורש. בארמית, ״טוף״ פירושו ״להביט״
(ראה מגילה יד:), והשם שהטוטפות קרויות בו – ״תפילין״ משורש ״פלל״, ״לשפוט״ – מורה שתכלית התפילין היא לגרום לנו להכיר את עצמנו ולשפוט את עצמנו כראוי.
במאמרנו ״קווי יסוד לסמליות יהודית״ (אוסף כתבים, כרך ג׳ עמ׳ ק״מ והלאה), כבר עמדנו על משמעות התפילין, ואנו מפנים את המעיין לשם. כאן נציין רק את הדברים הבאים:
ארבע הפרשיות – ״שמע״, ״והיה אם שמוע״, ״קדש״, ״והיה כי יביאך״ – יוצרות שתי קבוצות רעיוניות המשלימות זו את זו (לדעת ר׳ עקיבא במסכת מנחות
[לד:], ״טוטפת״ עצמה היא שם לועזי לצורה הכוללת שני זוגות של תאים: ״טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים״; השווה ״זגדוס״ במשנה בכורות
[מג:] לפי גירסת הערוך ופירושו), וסדרן הוא כך: קבוצת ״קדש״, ״והיה כי יביאך״ בצד ימין; וקבוצת ״שמע״, ״והיה אם שמוע״ בצד שמאל
(מנחות לד:). סדר זה נכון, בין לדעת רבינו תם – המסמיך את שתי ה״הויות״ זו לזו באופן הבא: ״קדש״, ״והיה כי יביאך״, ״והיה אם שמוע״, ״שמע״, בין לפי סדר המקובל של רש״י: ״קדש״, ״והיה כי יביאך״, ״שמע״, ״והיה אם שמוע״.
״קדש״ ו״והיה כי יביאך״ מייצגים את עובדת יציאת מצרים, עם המסקנה העולה ממנה, שאנו קנויים אך ורק לה׳ מפני שהוא מנהיג גורלנו. שתי בחינותיה של ממשלתו נתגלו לנו בגאולת מצרים, והן מפורשות בפרשיות אלה: ״קדש״ מראה את ה׳ כגואל; ״והיה כי יביאך״ מראה את ה׳ כשופט.
״שמע״ ו״והיה אם שמוע״ מייצגים את עובדת מתן תורה עם המסקנה העולה ממנה לתפקיד חיינו. ״שמע״: להראות הכנעה לה׳ על ידי חיים המוקדשים ללימוד מצוותיו ולקיומן. ״והיה אם שמוע״: היות רווחתנו וצרתנו תלויות בקיום או באי־קיום תפקיד זה של חיינו.
ברור שהיחס שבין ״קדש״ ל״שמע״ דומה ליחס שבין ״והיה כי יביאך״ ו״והיה אם שמוע״. ״קדש״ מורה על היותנו קנויים לה׳, ואילו ״שמע״ מבאר את משמעותו של דבר זה לפעילותנו בחיים. ״והיה כי יביאך״ מלמד שה׳ מנהיג את עולמו במשפט, ואילו ״והיה אם שמוע״ מבאר את משמעות הדבר לעתידנו: מי שנפרע מפרעה על המרותו את פי ה׳, הוא ייפרע מכל המפירים את בריתו. ביציאת מצרים ומתן תורה, כבר הונח היסוד לכל ייעוד חיינו.
לצורך קיום ייעוד זה, הנובע מיציאת מצרים ומהתורה, יבנה כל אחד ואחד מאתנו ״בית״, ובית זה יהיה ״מרובע״ (עיין אוסף כתבים, כרך ג עמ׳ קנא–קנב); שכן האדם הפועל בחירות מוסרית הוא הבונה את ביתו לתורה.
״בית״ זה, שעלינו לבנות לתורה על ידי מעשינו, יעמוד על בָּסיס, ״תיתורא״: הבסיס שלו יהיה על הארץ; שכן התורה תתקיים ותתממש, לא בניגוד לארציות אלא על הארץ ועם כל כוחותיו הארציים של האדם.
לבסיס זה תהיה ״מעברתא״. שכן התורה תינשא על ידינו, על ידי בני אדם. ה״בית״ שאנו בונים לתורה איננו חיצוני לנו, נפרד מאישיותינו; הוא מבקש להיעשות לאמיתי בנו ובתוכנו; אנו עצמנו חייבים להיעשות למִקדש לה׳. התפילין הן ארון הברית בזעיר אנפין. כדרך שארון הברית פושט את בדיו אל הכלל, כך התפילין מושיטות את המעברתא לכל יחיד ויחיד ואומרות לו: ״קשור עצמך אלי ושא אותי לנצח כל ימי חייך!״
ה״בית״ של תפילין של יד הוא יחידה אחת ואינו מתחלק לתאים. ארבע הפרשיות של ייעוד חיינו מונחות שם בתא אחד, כתובות על גליל אחד של קלף. לעומת זאת, ב״בית״ של תפילין של ראש ישנם ארבעה תאים, וכל אחת מארבע פרשיות אלה מונחת שם בתא נפרד. הכח המניע של כל מעשינו הוא אחד במהותו, אך המחשבה השוקלת וקולטת, מעריכה את היסודות הרעיוניים זה אחר זה וזה לצד זה.
המזוזה שבבתינו הממשיים מברכת את כל הנכנס בשם ״ש-די״, שפירושו: שֶׁדַּי לעולם שה׳ הוא אלוקיו, אשר אמר לעולמו ״די!״ וקבע לו גבול ומידה. וכעין זה, דפנות הבתים הסמליים של תפילין של ראש מראים לנו את האות שי״ן – שתפקידה לתאר את הנושא, לייחס לנושא תואר כלשהו (״אות״) – ובכך מכוונים אותנו אל ה׳, שכל התארים הם שלו, והוא לבדו ה״נושא״ של כל נשוא. שכן ה׳ איננו ״עצם״ נשגב של חקירה מטאפיסית, שלא ניתן לייחס לו מעשים; אלא הוא האישיות הנושאת את הכל והבולטת במלֵאוּת עשייתה וממשלתה (השווה שם עמ׳ קנה–קנז).
לשי״ן אחת של תפילין של ראש נוספת יו״ד, וכך נוצרת שי״ן בעלת ארבעה ראשים. נמצא ששתי אותיות מצטרפות כאן יחד: שי״ן – סמל הכוח, הגבורה והמעשה; ויו״ד – הסמל הבסיסי של כל הוויה (״היה״). שתיהן יחד, ההוויה היסודית הבסיסית המרוכזת [מושג רוחני, המסומל באות יו״ד שהיא נקודה]
[עיין עוד באוסף כתבים ח״ח עמ׳ 24 ואילך], והכוח המתפשט והרחב ביותר [מושג גשמי, המסומל באות שי״ן המתפשטת לארבעה צדדים], מצטרפות ליצור ״יש״ ו״שי״. שכן ה׳ הוא ה״יש״, הוא הנמצא האמיתי בה״א הידיעה; והוא העליון המוחלט, שאנו מביאים אליו ״שי״ כביטוי להכנעתנו. אחרים מתייחסים אליו במורא; ואילו אנו, על ידי התפילין, מביאים לו ״שי״ כביטוי של הכנעה, ואנו חשים בעצמנו הוויה מהווייתו, כוח מכוחו – ״כָּל־סְבִיבָיו יֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא״
(תהילים עו, יב).
האמיתות המסומלות על ידי התפילין מניחות את היסוד לכל הווייתנו ורצוננו. על ידי קשירת אמיתות אלה על ראשינו וידינו, אנו מטילים את חיוביהן על ״שכלנו החושב״ ועל ״כוחנו המוציא לפועל״; אנו ״כובלים״ את שכלנו וידינו לחובות הנובעות מאמיתות אלה.
במובן זה אנו מניחים אותן על חלקו הקדמי של הראש, משכן המחשבה. תוך איחוד קבוצות יציאת מצרים והתורה, משמאל ומימין, אנו קושרים אותן בקשר של קיימא ומהדקים אותן למשכן ה״זכרון״ בחלקו האחורי של הראש. משם הן זורמות למטה, מימין אל הגופניות החושנית, ומשמאל אל הרצון המוסרי הנעלה יותר. בכך אנחנו מציינים שכל הווייתנו הגופנית והמוסרית כלולה גם היא בקשר ההקדשה של הראש החושב.
האמיתות הנתפסות והנשמרות בראש מאצילות קדושה על כל הווייתנו האנושית, והן הן האמיתות הניתנות כנגד הלב והמשפיעות מן הלב על כל מעשינו. הן קושרות את יכולת עשייתנו לעבודת החיים המוטלת עלינו, עבודה המוקדשת לאמת האלוקית ולרצון האלוקי, ודבר זה בא לידי ביטוי בתפילין של יד הקשורות על הזרוע.
האמיתות של תפילין של ראש הן אמיתות יהודיות שכל יהודי מודה בהן בגלוי, שכן ייעודו ההיסטורי הוא לייצג אותן בעולם ולשאת אותן בעולם. על אמיתות אלה נאמר: ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״
(להלן כח, י); ״ר׳ אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש״
(מנחות לה:).
אולם, כגורם המנחה את מעשינו, מוגבלות אמיתות אלה להכרתנו. היהודי איננו מדבר ואיננו מתפאר בעיקרי אמונתו. הוא נותן למעשיו לדבר, אך ״העיקרון״ שלו, מקור החיים של מעשיו, הוא מקדש החבוי בסתר לבו, ולו דומייה תהילה. התפילין של יד מונחות על הזרוע במקום מכוסה בדרך כלל, ועליהן נאמר: ״והיה לך לאות על ידך״
(שמות יג, ט) – ״לך לאות ולא לאחרים לאות״
(מנחות לז:).
תחילה מניחים תפילין של יד, ואחר כך תפילין של ראש; וחולצים תפילין של יד רק לאחר שחולצים את של ראש. הכלל הוא: ״כל זמן שבין עיניך יהו שתים״. אם הנחת תפילין של יד היא אפשרית, לא תהיינה תפילין של ראש על הראש מבלי שתפילין של יד תהיינה על הזרוע.
דבר זה [רעיון הקדשת המעשים לפני עריכת הבירורים] כבר ביטאנו – בעת התחושה המרוממת הראשונה של קבלת ייעודנו – בנדר ההיסטורי: ״נעשה ונשמע״. וחז״ל אומרים
(אבות ג): ״כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת״. ויתירה מכך: ״כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת״. דברים אלה באים לידי ביטוי גם בהלכה זו של תפילין. שמירת הלכה זו רומזת לאיש היהודי, שתחילה עליו להקדיש את מעשיו לעבודת ה׳ ולעשיית רצונו; ואז, לאחר שקיבל עליו החלטה זו, ולצורך קיומה, עליו ללכת בדרך הלימוד והידיעה.
קשר הזכירה נקבע בתפילין של ראש בצורת דל״ת, וקשר בצורת יו״ד נמצא בתפילין של יד; ושתי אלה מצטרפות לשי״ן של תפילין של ראש ליצירת השם ש-די. הווי אומר, תפילין של ראש ותפילין של יד – הקדשת הדעת והמעשה יחדיו – מעמידות את האדם כולו בעבודת אלוקי אברהם. שכן אברהם הוא אבי האנושות היהודית, שנעשה לאבי כלל האנושות, ולאברהם זה אמר ה׳: ״אני א-ל ש-די התהלך לפני והיה תמים״
(בראשית יז, א; עיין פירוש שם). במאמר זה כבר קבע ה׳ לבני אברהם את תפקידם: להתהלך לפני האל שֶׁדַּי בו לבדו ושֶׁדַּי לעולם שהוא אלוקיו, אשר הציב גבולות לעולמו וקבע לו מידה.
(להרחבה בעניין זה, עיין אוסף כתבים כרך ג עמ׳ ק״מ והלאה, וחורב פרק לח.)