וּבָתִּין מְלַן כָּל טוּב דְּלָא מְלֵיתָא וְגוּבִּין פְּסִילָן דְּלָא פְסַלְתָּא כַּרְמִין וְזֵיתִין דְּלָא נְצַבְתָּא וְתֵיכוֹל וְתִשְׂבַּע.
(יא) וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִ֣ים כׇּל־טוּב֮ אֲשֶׁ֣ר לֹא־מִלֵּ֒אתָ֒ וּבֹרֹ֤ת חֲצוּבִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־חָצַ֔בְתָּ כְּרָמִ֥ים וְזֵיתִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לֹא־נָטָ֑עְתָּ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃
and houses full of all good things, which you didn't fill, and hewn cisterns, which you didn't dig, vineyards and olive trees, which you didn't plant, and you shall eat and be full;
and houses full of goods that you did not fill, and cisterns hewn which you did not hew, vineyards and olive trees which you did not plant, and you have eaten and be full;
ובתין מליין כל טוב די לא בניתון וגובין חצובין די לא חצבתון כרמין וזייתיןא די לא נצבתון ות[א]כלון ותשבעון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וזייתין״) גם נוסח חילופי: ״וזיתין״.
ובתין דמליין כל טובא דלא עסקת למימלי ובירין פסילין דלא לעית למיפסל כרמין וזיתין דלא טרחת למנצב ותיכול ותיסבוע.
houses also, filled with all good, which you wast not occupied in filling, and hewn cisterns in hewing which you didst not labor, vineyards and olives with planting which you wast not wearied; and when you hast eaten and art satisfied,
וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב – בָּעֵי רַבִּי יִרְמִיָה, אֵבְרֵי בְּשַׂר נְחִירָה שֶׁהִכְנִיסוּ יִשְׂרָאֵל עִמָּהֶן לָאָרֶץ, מַהוּ. אֵימַת, אִלֵּימָא בְּשֶׁבַע שֶׁכָּבְשׁוּ, הַשַּׁתָּא דָּבָר טָמֵא אִשְׁתְּרֵי לְהוּ, דִּכְתִיב ״וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב״ וַאֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אַמַר רַב כָּתְלֵי דַחֲזִירֵי, בְּשַׂר נְחִירָה מִבָּעְיָא, אֶלָּא בְּשֶׁבַע שֶׁחִלְּקוּ. וְאִי בָּעִית אֵימָא בְּשֶׁבַע שֶׁכָּבְשׁוּ, וְכִי אִשְׁתָּרֵי לְהוּ שָׁלָל שֶׁל כְּנַעֲנִים, דִּידְהוּ לָא אִשְׁתָּרֵי, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא [תֵּיקוּ].
אֲבוֹתֵינוּ בָּאוּ לָאָרֶץ, בָּאָה בְּרָכָה לְרַגְלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב״. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ, וַהֲלֹא בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא מִלֵּאתָ, שֶׁעַכְשָׁיו בָּאתָ לָאָרֶץ, אֶלָּא זְכוּתָךָ הִיא שֶׁגָּרְמָה.
שתי עשירויות, להעביר רוח טומאה, ולקדש את הארץ
שְׁתֵּי עֲשִׁירֻיּוֹת נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל, אַחַת כְּשֶׁיָּצְאוּ מִגָּלוּת מִצְרַיִם, וְאַחַת כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כָּל זֶה וַדַּאי הָיָה לְקַדֵּשׁ אֶת הָאָרֶץ, וּלְהַעֲבִיר רוּחַ הַטֻּמְאָה מִן הָאָרֶץ וּמִתּוֹךְ יִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁהַבַּיִת הָיָה מְנֻתָּץ, הָיָה נִמְצָא בּוֹ מָמוֹן לִבְנוֹת אוֹתוֹ וּלְמַלֵּא אֶת בֵּיתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַעֵר עַל הַבַּיִת וְיִשְׁהוּ בְדִיּוּר שֶׁל קְדֻשָּׁה.
וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בְעוֹר וְגוֹ׳. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, כְּמוֹ מָקוֹם גָּבוֹהַּ שֶׁמַּקִּיף בְּבַהֶרֶת עַזָּה, מַרְאֶה שָׁנִינוּ, וּבְמַרְאֶה נִדּוֹן, בְּאוֹתָם הַגְּוָנִים. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת טְעָמִים יֵשׁ מִי שֶׁגּוֹרֵס בְּבַהֶרֶת עַזָּה, וְכֻלָּם לָמַדְתִּי מֵאָבִי, פְּרָט לְשַׂעֲרָה (לבנה) אַחַת טְמֵאָה, עֵד אֶחָד. שְׁנַיִם, שְׁנֵי עֵדִים, וְטָהוֹר. מִכָּאן וָהָלְאָה, אֲפִלּוּ מֵאָה כִּשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם כְּמֵאָה. וְזֶה לָמַדְנוּ לְאַחַר שֶׁכָּתוּב, (דברים יט) לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ וְגוֹ׳, עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים וְגוֹ׳.
וַבֻּיֻותֹּ מַמלֻואַתֹ כֻּלִּ כַ׳יְרֵ לַם תֻמלִאְהַא וַצַהַארִיגֹ מַנקֻורַתֹ לַם תַּנקֻרהַא וַכֻּרֻוםֹ וַזַיַאתִיןֻ לַם תַּג׳רֻסהַא פַאכַּלתַּ וַשַׁבִּעתַּ
ובתים ממלאים מכל טוב, שלא אתה מלאת אותם, ומכלי אחסון נוזלים, המנקרים בסלע, שלא אתה נקרת אותם, וכרמים ועצי זית שלא אתה שתלת אותם, ומיד אכלת ושבעת.1
1. [ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת. - והוא עניין ישוב העולם. ראו אנשים, כי ישוב טוב בכל מה שיתעסק בו האדם. ואמרו כי ישוב הבית הוא דבר שצריך, כי לולא הוא לא היה לאדם מקום יהיה לו מחסה מן החם והקר, ויתקבצו אליו כל הנלוים אליו. אך ישוב השדות צרכם למזון, שאי אפשר לעמד בלעדיו, וכלם מחדשים לאדם השמחה, ורחב הלב והחריצות והגילה, וכמו שאמר (קהלת ה, ח): ויתרון ארץ בכל הוא מלך לשדה נעבד. ובישוב ובנינים מתפארים המלכים והשרים, כמו שאמר (איוב ג, יד): עם מלכים ויועצי ארץ הבונים חרבות למו, ובכמו זה יעד המאמינים, כמו שאמר: ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת. והתבוננתי בעצתם ומצאתים שטעו, כאשר חיבו עזיבת כל הדברים והתעסק בזה. ואיך יוכל אדם לישב מאומה מכל זה, כי אם בחכמה ועצר ובידיעת המדות, ואם יטריח אדם עצמו, יפל ביגיעה ובעמל והדאגה והתוגה והוצאת הממון משלו ומשל אחרים, מתאותו להשלים מה שהחל ממנו, וכמו שכתוב (ירמיה כב, יג): הוי בנה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט ברעהו יעבד חנם. ואם ישלים מה שהחל ויראה בו דבר שלא יישר בעיניו, לא ישוה כל מה שטרח בעיניו מאומה, ויהיה עמלו ויגיעתו לריק, וכמו שכתוב (מלכים א׳ ט, יב): ויצא חירם מצר לראות את הערים אשר נתן לו שלמה ולא ישרו בעיניו. ואיה היגון המתמיד וקצר רוח, כי אם עמו. ואיה קנאת בני אדם, וכעס המלכים והבאת הפגעים כי אם עמו, וכמו שכתוב (עמוס ה, יא): בתי גזית בניתם ולא תשבו בם. ואם יהיה הישוב שדות, לא יצמחו נטעיהם כרצון האדם אך הם צומחים כרצון בוראם, והדאגה על זה מתמדת. ואם יעקרם ויעמיד אחרים תחתם, תכפל דאגתו והתוגה על העצר המטר יותר גדולה, וכן בצמאון ובקוצים ובירקון והארבה והשטף, וכמו שכתוב (מלכים א׳ ח, לז): רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה, ועל המלכים וחמס עבדיהם, עד שיהיה מה שיעשו השדות להם, ולא יגיע מהם ליד בעליהם מאומה, וכמו שכתוב (קהלת ה, י): ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו. ואם יגדל מה שזרע ויאסף את תבואתו, תהיה כונתו וחפצו ביקר השערים וצוק העתים, עד שיקח מה שיש ביד העניים והדלים, כמו שכתוב (עמוס ח, ו): לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעלים ומפל בר נשביר. ולא נתנה אהבת הישוב בלב האדם כי אם לתקן בו צרכו בלבד, כמו שאמר (תהלים קז, לו-לז): ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה: (׳האמונות והדעות׳ רבי סעדיה גאון, מאמר עשירי)]
חצובים [CISTERNS] HEWN OUT – Because it (Israel) was a country of stony ground and rocks, the term "hewn" is applicable here.
ALL GOOD THINGS. The word tuv (good) is vocalized with a shuruk in place of a cholam,1 for these vowels interchange and tuv is not in the construct.2
1. The usual word for good is tov.
2. Tuv is the normal vocalization for the word in the construct.
ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וגו׳ כרמים וזיתים אשר לא נטעת – דרשו רז״ל אפילו קותלי דחזירי אפילו כרמים נטועים ערלה הכל התיר להם, וכן היה דין תורה שהותרו כל האסורים ביוצאי מלחמה עד שבע שנים שכבשו, חוץ מעבודה זרה שלא התיר להם.
והרמב״ם ז״ל כתב בהלכות מלכים ומלחמותיהן, חלוצי צבא כשיכנסו בגבול הגוים מותר להם לאכול נבלות וטרפות או בשר חזיר אם הוא רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אסורות וכן שותה יין נסך, עד כאן.
והנה זה תמה על הרב ז״ל שהתורה התירה בודאי כל המאכלים האסורים כמותרים ואפילו יש לו מה יאכל, ומה יאמר הרב ז״ל אם הוא רעב, וכי לא התירה התורה אלא מפני פקוח נפש, אפילו בלא פקוח נפש נמי התירה התורה, וכבר תפש עליו בזה הרמב״ן ז״ל, וכן במה שאמר שותה יין נסך, ואמר שאינו אמת שיהא מותר לשתות יין נסך כי יין נסך מאסורי עבודת אלילים הוא, ואם כוון הרב לסתם יינם, לא היה צריך לומר, כי אם אסורי תורה הותרו כל שכן סתם יינם שהוא מדבריהם.
בתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וגו., כרמים וזיתים אשר לא נטעת, "houses filled with every good thing which you did not have to fill; vineyards and olive groves which you did not have to plant.." Our sages (Chulin 17), in interpreting the meaning of the word כל טוב stated that even pig's ham and vineyards planted less than three years previously were permitted to be enjoyed by the conquering Jews.
Maimonides Hilchot Melachim 8,1 writes that the soldiers who were part of the conquering armies were permitted to eat all kinds of forbidden foods if they were hungry and could not find food which was ritually permissible. They could also drink wine of the Gentiles in such circumstances.
This appears to be a very peculiar statement by Maimonides, seeing that the Torah permitted all of these forbidden foods without attaching the rider that permission was granted only when nothing kosher could be located. Why would Maimonides add the words: "if he is hungry?" Did then the Torah permit these spoils only if the soldier's life depended on his eating it? Who needs special permission under life-threatening situations? Nachmanides already took Maimonides to task for this line in his commentary on verse 10. The same objection applies to what Maimonides writes concerning drinking wine made by the Gentiles. Nachmanides writes that it is not true that such wine is permitted to soldiers in the field, seeing the prohibition is Biblical and is part of the prohibitions of idolatry. On the other hand, if Maimonides meant what is called סתם יין, wine made by Gentiles but not intended a libation for idolatrous purposes, he did not have to write that this is permitted as no one would have thought that it was not. We only needed to be told that soldiers may ignore Biblical injunctions, not rabbinical injunctions. If Biblical injunctions are set aside for soldiers, rabbinical injunctions are most certainly set aside for them!
מלאים כל טוב – לרבותינו ירמוז בזה כי הטוב ההוא אשר ימצא בבתים המלאים מותר להם אפילו היו שם דברים הנאסרים בתורה כגון קדלי דחזירי או כרמים נטועים כלאים או ערלה וכו׳, והשליט אותם בכל הנמצא בארץ במותר ובאסור, והנה הותרו להם כל האסורין זולתו איסור ע״א (רמב״ן) עמ״ש שלח ט״ו י״ח בבואכם.
ובורות חצובים אשר לא חצבת: ויש לחוש ששכשכו לעבודה זרה כמנהגם1.
כרמים וזיתים אשר לא נטעת: ויש לחוש שהמה ערלה וכלאי הכרם2.
ומ״מ: ואכלת ושבעת: מותר אתה3, לא רק כדי קיום הנפש4 {כדין חולה שיש בו סכנה, דמאכילין אותו אפילו דברים טמאים, אבל אין מאכילין אותו יותר מן ההכרח, עיין מנחות (סד,א) ׳חולה׳ וכו׳}, אלא אפילו כדי שביעה בלי חשבון ודעת, שאין באותה שעה5 זמן לחשוב בזה, שמא יסתכן6. וגם7 שביעה גורמת בריאות יתירה הנדרשת בעת מלחמה.
1. וכפי שביאר רבינו בפסוק הקודם בדעת הרמב״ם, עיי״ש.
2. לומר לנו שכשהגמרא עסקה ב׳קדלי דחזרי׳, לאו דוקא, אלא כל איסורי מאכלות.
3. זהו ההיתר של ׳קדלי דחזירי׳ שהוזכר בחולין (יז,א) ודן בו רבינו באריכות בפסוק הקודם.
4. לצאת ממצב של סכנת נפשות, שהרי אם כך לא היה צורך להיתר מיוחד בפסוקנו, עיין הערה 95.
5. של מלחמה.
6. כפי שהגדיר רבינו לעיל – שכל הקפדה במאכלים (כלומר, מחשבה והתחבטות כמה ומה לאכול) בשעת מלחמה מביאה לסכנת נפשות.
7. טיעון נוסף שלא הוזכר ברבינו לעיל.
בורות חצובים – הבורות החצובים בתוך הסלעים יש להם חשיבות מיוחדת בארץ ישראל.
ואכלת ושבעת – השוה י״א:ט״ו ולהלן, ששם הספרי מביא דוגמאות רבות שעושר רב עשוי להביא את האדם לידי עזיבת ה׳.
ובתים מלאים כל טוב – התלמוד (חולין י״ז.) מפרש כי בפסוק זה הותרו להם אפילו מאכלות אסורים שמצאו בארץ הכבושה. לדעת הרמב״ם לא הותר אלא לחייל רעב, שלא מצא לאכול דבר המותר. נגד דעה זאת ראה רמב״ן כאן.
ובתים מלאים כל טוב – אפילו קדלי דחזירי הותר בז׳ שכבשו כו׳. לכן מסיק השמר לך, כי טבע דברים האסורים שמטמטם את הלב וכמו שכתוב, ונטמתם בם וכו׳ ואפילו אם אוכלן בהיתר. ודו״ק. ולכן יחלל שבת לחולה ולא יאכילנו נבלה. ודו״ק.
מלאים כל טוב – אמר ר׳ ירמי׳ בר אבא אמר רב, מאי דכתיב ובתים מלאים כל טוב זה קותלי דחזירי, מלמד שאפילו דברים טמאים הותרו להם1. (חולין י״ז.)
1. ומדייק דאיירי במידי דאכילה משום דסיפא דקרא כתיב ואכלת ושבעת, וכך יתפרש המשך לשון הכתוב ובורות חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזתים אשר לא נטעת, כלומר שלא נטעת בעצמך ורק ע״י עובדי כוכבים וממילא נטעו באיסור כמו ערלה וכלאי הכרם, ואת כולם תאכל, כי כל האיסורים כהוראת שעה הותרו אז, כפי שיתבאר, ויתפרש עוד המשך הכתובים השמר לך פן תשכח את ה׳ וכו׳ לא תלכון אחרי אלהים אחרים וכו׳, כלומר אע״פ שהותרו לך כל האיסורים אבל מאיסור עבודת כוכבים הזהר והזהר.
והנה מבואר בגמרא שני לשונות בענין זה, ללשון אחד הותרו האיסורים רק איסורי הגוים שימצאו אז, וללשון אחד הותרו גם איסורי ישראל, וצ״ל בבאור שני הלשונות, דהלשון שהותרו רק איסורי הגוים הוא גזירת התורה שהותר שלל הגוים שבא״י, ולהלשון שבכלל הותרו איסורים לאותה שעה ואפילו איסורי ישראל הוא מטעם דשעת מלחמה הוא שעת סכנה והדבר נוגע לפקוח נפשות, ולפי״ז לא רק במלחמת א״י הדין כן, אלא גם בכל מלחמות, ולא לעולם הותר, אלא רק במקום שיש לחוש לסכנת נפשות, והיינו היכי דלא אפשר להשיג מאכלי היתר, ודו״ק בזה.
ועתה בוא וראה שתוצאת דברינו ובאורינו הן הן דברי הרמב״ם בפ״ח ה״א ממלכים וז״ל, חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העובדי כוכבים ויכבשום וישבו מהם מותר להם לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה לאכול אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן, עכ״ל. מבואר שתפס כהאי לישנא דכל האיסורים הותרו אפילו של ישראל, וא״כ ע״כ הטעם משום סכנה ופקו״נ, ולכן התנה תנאי אם ירעב. ומה שבחר הרמב״ם לתפוס כלשון זה ולא כהלשון שרק איסורי העובדי כוכבים התירה התורה כשלל הגוים, יען כי באמת קשה הדבר שתתיר התורה לישראל לאכול נבילות וטריפות בלא כל סיבה ועילה, לכן בחר באותו לשון שהתירה התורה אפילו איסורי ישראל, ובזה על כרחיך הטעם משום סכנה ופקו״נ כמבואר.
והנה הרמב״ן בנימוקיו כאן הרבה להשיג על הרמב״ם וכמו ביטל דבריו, וז״ל, ומה שכתב הרב וכו׳ אין זה נכון, שלא בשביל פקו״נ או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה אלא התיר להם שלל אויביהם ולא בכל חלוצי צבא אלא בארץ, עכ״ל. אבל לפי שבארנו הנה דברי הרמב״ם מתבארים מתוך דברי הגמרא בטעם ובסברא ונוחים ומתקבלים על הלב והדעת, ודו״ק. וע״ע מש״כ השייך לענין היתר טריפות במלחמה לקמן ר״פ תצא בפרשת יפ״ת.
והנה מבואר בגמרא שני לשונות בענין זה, ללשון אחד הותרו האיסורים רק איסורי הגוים שימצאו אז, וללשון אחד הותרו גם איסורי ישראל, וצ״ל בבאור שני הלשונות, דהלשון שהותרו רק איסורי הגוים הוא גזירת התורה שהותר שלל הגוים שבא״י, ולהלשון שבכלל הותרו איסורים לאותה שעה ואפילו איסורי ישראל הוא מטעם דשעת מלחמה הוא שעת סכנה והדבר נוגע לפקוח נפשות, ולפי״ז לא רק במלחמת א״י הדין כן, אלא גם בכל מלחמות, ולא לעולם הותר, אלא רק במקום שיש לחוש לסכנת נפשות, והיינו היכי דלא אפשר להשיג מאכלי היתר, ודו״ק בזה.
ועתה בוא וראה שתוצאת דברינו ובאורינו הן הן דברי הרמב״ם בפ״ח ה״א ממלכים וז״ל, חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העובדי כוכבים ויכבשום וישבו מהם מותר להם לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה לאכול אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן, עכ״ל. מבואר שתפס כהאי לישנא דכל האיסורים הותרו אפילו של ישראל, וא״כ ע״כ הטעם משום סכנה ופקו״נ, ולכן התנה תנאי אם ירעב. ומה שבחר הרמב״ם לתפוס כלשון זה ולא כהלשון שרק איסורי העובדי כוכבים התירה התורה כשלל הגוים, יען כי באמת קשה הדבר שתתיר התורה לישראל לאכול נבילות וטריפות בלא כל סיבה ועילה, לכן בחר באותו לשון שהתירה התורה אפילו איסורי ישראל, ובזה על כרחיך הטעם משום סכנה ופקו״נ כמבואר.
והנה הרמב״ן בנימוקיו כאן הרבה להשיג על הרמב״ם וכמו ביטל דבריו, וז״ל, ומה שכתב הרב וכו׳ אין זה נכון, שלא בשביל פקו״נ או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה אלא התיר להם שלל אויביהם ולא בכל חלוצי צבא אלא בארץ, עכ״ל. אבל לפי שבארנו הנה דברי הרמב״ם מתבארים מתוך דברי הגמרא בטעם ובסברא ונוחים ומתקבלים על הלב והדעת, ודו״ק. וע״ע מש״כ השייך לענין היתר טריפות במלחמה לקמן ר״פ תצא בפרשת יפ״ת.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.