והיה כי יביאך וגו׳: ענין פרשה זו
1 צריך ביאור מה בא להוסיף חדשות, זולת מקרא ״השמר לך פן תשכח וגו׳ ״ שלדעת הסמ״ג הוא לא תעשה
2. וגם כן אינו מובן כל כך שכחה זו מה היא. ומקרא (י״ג) ״את ה׳ אלהיך תירא וגו׳ ״ כפול להלן
(י,כ), אלא דשם כתוב ״ובו תדבק״ וכאן חסר,
ולא דבר ריק הוא. ומקרא (י״ד) ״לא תלכון אחרי אלהים אחרים״ כבר נאמר ונשנה
3, ולמאי דייק המקרא ״מאלהי העמים אשר סביבותיכם״, מה נ״מ איזו עבודה זרה, והלא כל עבודה זרה אסורה
4.
אבל ענין פרשה זו מבואר ע״פ סוגיא בחולין
(יז,א), דפשוט שם בפירוש דקרא ״ובתים מלאים כל טוב וגו׳ ״ – ׳אפילו כתלי דחזירי׳, ואיכא תרי לישני
5, אי רק במלחמת ארץ ישראל, וזהו הישוב השני שם
6, שלא הותר אלא דידהו
7 והיא הוראת שעה. וללישנא קמא שם הותר אפילו דישראל
8 ומטעם מלחמה שהוא עת הסכנה
9, וכמו שכתב הרמב״ם הלכות מלכים (ח,א): חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו״ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר וכיוצא בזה, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך. מפי השמועה למדו ״ובתים מלאים כל טוב״ – ערפי חזירים וכיוצא בהן.
ומה שהקשה הרמב״ן10 על זה שכתב הרמב״ם דהוא הדין יין נסך11, יישבנו בהעמק שאלה סימן קס״ב שאין כוונת הרמב״ם שניסך ממש לעבודה זרה שהיא תקרובת ואסורה בהנאה, אלא ששכשכו לעבודה זרה, ומהתורה אסור באכילה לחוד, ובשעת מלחמה שרי, והוא נכלל במקרא ״ובורות חצובים וגו׳ ״, והיו רגילים לשכשך לעבודה זרה.
ומה שהקשה הרמב״ן עוד דזה אינו אלא בכניסה לארץ
12, הכי ודאי הוא ללישנא בתרא שלא הותר אלא שללם, וחידוש הוא, אבל ללישנא קמא דאפילו דישראל שרי
13, מבואר שהוא משום פקוח נפש
14, שכל הקפדה במאכלים בשעת מלחמה מביאה לסכנת נפשות, מעתה באה פרשה זו להתיר את האסור בשעת מלחמה. ועל זה
15 הזהירה ביותר מעל שארי דברים, משום דטבע מאכלות אסורות לטמטם את הלב, כדאיתא סוף פ״ג דיומא
(לט,א) על הפסוק
(ויקרא יא,מג) ״ונטמתם בם״
16, ואפילו טבל
17 ושארי מאכלות אסורים מזיקים להנפש ופוגמים אותה יותר משארי עבירות, כמו שכתבו התוספות חולין
(ה,ב)18 דמשום הכי נשתנה מאכל איסור שאין הקדוש ברוך הוא מביא לצדיקים להכשל באלו
19.
[הרחב דבר: ובזה נראה טעם ההוראה הידועה ברא״ש ור״ן פרק יוה״כ בשם הראב״ד דשוחטין לחולה שיש בו סכנה בשבת כדי שלא להאכילו נבלה, אע״ג שאיסור נבלה קל מחילול שבת. ונאמרו על זה טעמים שונים, ועל כולם יש לדון. איברא נראה להוכיח עיקר הדין, מדתנן ביומא פ״ב (פג,א) ׳מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים׳, ומאי ׳אפילו׳ הרי מאכילין ביוה״כ דבכרת וכ״ש דברים טמאים דבלאו, אלא נוח לעבור על איסור כרת מלהאכיל דבר איסור, ותנן ביחוד ׳דברים טמאים׳ ולא סתם ׳דברים אסורים׳, משום שדברים טמאים מטמטמים ביותר. ומשום הכי תניא בברייתא שם ׳טבל ונבילה, מאכילין נבילה׳, וקשה, פשיטא, זה בלאו וזה במיתה, ותו, ליתני ׳טבל וערלה׳. אלא קמ״ל אפילו נבילה דמטמטם ביותר. ובזה נראה הא שדקדקו חז״ל ביבמות (קיד,א) ובכמה מקומות ׳קטן אוכל נבלות, אין בית דין מצווין להפרישו׳, ולמאי נקטי ביחוד ׳נבלות׳, והכי מיבעי ׳קטן עושה עבירות׳. אלא משום דסלקא דעתך דאע״ג שאין לבי״ד לחוש על עצם האיסור שעושה בקטנות, מ״מ על בי״ד לחוש שלא יטמטם לב הקטן, ויזיק לנפשו גם כשיגדל ויהיה לאיש, משום הכי הוסיפו דאפילו ׳אוכל נבלות׳ וכו׳.
והנה ביבמות שם איתא ׳בן חבר שרגיל אצל אבי אמו עם הארץ, אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים. מצא בידו פירות אין זקוק לו׳. ודייק בגמרא מסיפא ד׳קטן אוכל נבלות אין מצווין להפרישו׳. וקשה מרישא דתניא ׳אין חוששין שמא יאכילנו׳ וכו׳, מבואר הא אם ודאי יאכילנו באמת אסור, וכדיוק הגמרא שם (דף ק״ב) ׳אין חוששין שמא חלצה סנדל וכו׳, הא חזינן חוששין׳. אבל לדברינו מיושב שפיר, דאע״ג שאין לחוש לקטן במה שאוכל במקרה דברים טמאים שיטמטם בזה לבו גם כשיגדל, כמו שיש לחוש בגדול אפילו בשעת סכנת נפשות על אותה שעה, מ״מ זה אינו אלא כשהקטן אוכל במקרה, אבל בן שהוא רגיל לאכול דברים טמאים ודאי יש לחוש לדבר שיטמטם לבו גם כשיגדל. משום הכי בן חבר שהוא רגיל אצל אבי אמו דוקא ׳אין חוששין שמא׳ וכו׳, הא ודאי מאכילו, על האב לחוש שלא יתפטם באיסורא, ויזיק גם כשיזקין ויהיה לאיש.
עוד תניא התם ביבמות ׳יונק תינוק והולך מכנענית ומבהמה טמאה, ואין חושש משום יונק שקץ׳, ומסיק ׳משום סכנה׳. מבואר דאם אפשר באופן אחר אסור. וכך כתב בחידושי הרשב״א בשם הר״ח בזה הלשון ׳שמעינן דחלב כנענית כחלב בהמה טמאה, ולא התירוהו אלא לתינוק מסוכן׳, עכ״ל. והכי תניא בתוספתא מסכת שבת ׳אין יונקין מן הכנענית ומבהמה טמאה׳. ותמה הרשב״א ממשנה מפורשת במסכת ע״ז פרק ב׳ ׳בת עובד כוכבים מניקה בנה של ישראל ברשותה׳, והכי מבואר ברבה פרשת שמות, עיי״ש בחידושי הרשב״א. אבל האמת כמבואר בתנחומא פרשת שמות שהביא משנה דמסכת ע״ז, ופירש מהו ברשותה – אוכלת מתחת ידיה, מבואר שבאמת אין בחלב כנענית שום איסור יותר מחלב ישראלית, כמו שכתב הרשב״א, אלא משום שהכנענית אוכלת דברים טמאים הרי זה מטמטם לב התינוק. והיינו דתנן דבת עובד כוכבים מניקה בנה של ישראל כשהיא ברשותה ואוכלת מידי הישראלית. מיהו כל זה ביונק בתמידות, מה שאין כן אם המניקה ישראלית אוכלת דבר איסור במקרה משום פקוח נפש, אין חשש כלל לתינוק, והוי כמו קטן אוכל נבלות במקרה. {ואפילו באיסורי דרבנן יש נ״מ בין מאכלי איסור ובן שארי איסורין, כדיוק לשון הרמב״ם הלכות מאכלות אסורות (פרק כ״ד) ושו״ע או״ח סימן שמ״ד, שכתב: אבל להאכילו בידים אסור אפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים, וכן אסור להרגילו בחלול שבת ומועד אפילו בדברים שיש בהם משום שבות (עכ״ל), הרי דבמאכלות אסורות אסר למיספי לקטן אפילו פעם אחת, משא״כ בשארי איסורין לא אסר אלא להרגילו. אבל במקרה מותר אפילו למיספי לקטן, כדמשמע בשבת פרק תולין (קלט,א) ׳וליתן לתינוק ישראל׳ וכו׳. והכי משמע ביבמות פרק חרש דמקשה מדר״י אדר״י, ולכאורה תמוה דילמא משנה דשבת משום דס״ל כיבוי אסור מדרבנן שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופא, משום הכי דוקא משום דאדעתיה דאבוה קעביד אסור. אלא פשיטא דאי דרבנן אפילו אדעתא דאבוה עביד שרי, ועל כרחך הא דאסור לצוות לתינוק לכבות הוא מהתורה, משום הכי שפיר מקשה דר״י אדר״י. וכל זה באיסורי שבת וכדומה, משא״כ במאכלות אסורות, כדמשמע בשבת
(צ,ב) ׳ות״ק דילמא אכיל ליה׳ וכו׳, ובעירובין
(פרק ג׳) ׳אבל לא בטבל׳ ואוקימנא בטבל מדרבנן, ואי הוי שרי למיספי לקטן היה עירובו עירוב, וכקושיית הרשב״א שם. אלא שאני מאכלות אסורות. ודלא כרשב״א שלא חלק בזה ונשאר בקושיא}.] משום הכי
20 הוסיף המקום
21 להיות נזהר בכמה דברים
22, כמו שיבואר. ועיין בראשית
(כט,א).
1. עד פסוק ט״ו.
2. זה לשונו: ״השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך״ – אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקדוש ברוך הוא משפיע להם טובה... תוכחת הענוה דרשתי לרבים כך אבל לחברה על לאו זה ולמנות זה בלאו לא היה דעתי, גם רבינו משה לא חיברו ולא הזכירו בחשבון הלאוין. וכשהגעתי להשלים כל הלאוין וארא בחלום במראית הלילה הנה שכחת את העיקר ״השמר לך פן תשכח את ה׳ ״, והתבוננתי עליו בבקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם הואלתי לחברו בעזרת יהיב חכמתא לחכימין.
3. ועיין ברמב״ן שם בפסוק י״ד שכתב: שלא תלכו אחריהם בדבר מכל אלו – שלא תיראו מהם ולא תעבדו אותם ולא תשבעו בשמם.
4. רש״י שם: הוא הדין לרחוקים... עיי״ש.
5. ז״ל הגמרא: בעי ר׳ ירמיה, אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ, מהו. אימת, אילימא בשבע שכבשו, השתא דבר טמא אישתרו להו דכתיב ״ובתים מלאים כל טוב״ ואמר ר׳ ירמיה בר אבא אמר רב – כתלי דחזירי (חזירים יבשים), בשר נחירה מיבעיא? אלא לאחר מכאן (דהיינו בשבע שחילקו, דלא שרא להו רחמנא טומאה אלא בשעת שלל). ואבע״א, לעולם בשבע שכבשו, כי אישתרי להו שלל של עובדי כוכבים (כדכתיב ״אשר לא מלאת״ וכתיב נמי ״את שלל אויבך״), דידהו לא אישתרי, תיקו.
6. כלומר, זו דעת האבע״א בגמרא – לישנא בתרא.
7. כלומר, שלל של עובדי כוכבים.
8. מאכלות אסורות שהביאו עמם.
9. כפי שמבאר רבינו בהמשך דבריו בקטע המתחיל ׳ומה שהקשה הרמב״ן עוד׳.
10. כאן בפסוקנו.
11. זה לשונו: וכן יין נסך שהזכיר אינו אמת, שבכל איסורי עבודה זרה היא עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה הכל אסור, שנאמר
(להלן ז, כו) ״שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא״. ואם לא נתכוון הרב אלא להתיר סתם יינן במלחמה, וכי למה הוצרכנו לדבר זה, איסורי תורה הותרו, גזירות של דבריהם יהיו אסורות?
12. זה לשונו: ואין זה נכון, שלא בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה, אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן, התיר להם שלל אויביהם. ולא בכל חלוצי צבא, אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו, כמו שמפורש בענין.
13. מאכלות אסורות שהביאו עמם.
14. פקוח נפש של שעת מלחמה, אך לא פקו״נ הפשוט של מות ברעב וכדו׳, כי כל התורה נדחית מפני פקוח נפש. והשוה לשון הכסף משנה שם: ואין כוונתו במי שהוא מסוכן מחמת רעבון, דהא פשיטא, ואפילו אינו מחלוצי צבא נמי, אלא כשתאב לאכול ולא שכיח ליה היתירא.
15. על מאכלות אסורים.
16. לשון הגמרא שם: תנא דבי רבי ישמעאל, עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ״ולא תיטמאו בהם ונטמתם בם״, אל תקרי ׳ונטמתם׳ אלא ׳ונטמטם׳. וכתב במסילת ישרים פרק י״א, שאמנם כל עבירה מטמטמת את הלב (כך לשון רבי ישמעאל – ׳עבירה׳), אך הלב מיטמטם במיוחד ע״י אכילת מאכלות אסורים שהופכים לחלק מגופו של האוכלם. ובעיון יעקב הוסיף שמפני כן נכתב פסוק זה ״ולא תיטמאו בהם ונטמתם בם״ בענין איסורי אכילה (אכילת שרצים).
17. שאינו איסור במהות, אלא חסר תיקון של הפרשת תרו״מ.
18. ז״ל התוספות: דדוקא במידי דאכילה אין הקב״ה מביא תקלה על ידן, שגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור.
19. וכעין דברי רבינו כתבו ה׳משך חכמה׳ וה׳תורה תמימה׳, עיין בדבריהם. ועיין גם בספר ׳יבקש תורה׳ (יו״ד עמ׳ י״א), ׳קריאה בקריה׳ עמ׳ רכ״ט. ובקובץ ׳עלים לתרופה׳ (תשס״ו) העירו שהמהר״ל (תפארת ישראל פרק ח׳) חולק על רבינו וסובר שהעבירה היא הגורמת לטמטום הנפש ולא עצם המאכל. ומוכיח כדבריו מ׳כתלי דחזירי׳ שהתירה התורה, ואם עצם המאכל מטמטם היאך התירה התורה לאכלם, אלא על כרחך שהעבירה היא הגורמת, וכשהתירתו התורה אין בזה טמטום.
20. שהתיר להם אכילת מאכלות אסורים במלחמה זו.
21. כנגד ההיתר.
22. פסוק י״ב ״השמר לך פן תשכח... את ה׳ אלהיך תירא וגו׳ ״.