Listen,1 Israel, Hashem is our God, Hashem is one.
1. Listen | שְׁמַע – Though often translated as: "Hear", the connotation is really that one should pay attention and understand (Chizkuni, Abarbanel and Sforno).
א. שְׁמַ֖ע =ל,ל1?,ש?,ש1?,פטרבורג-EVR-II-B-8 ובמ״ס-ל ומ״ש • ק3?,ו?,ל3,ל9=שְׁמַ֖ע (אין אות גדולה)
ב. אֶחָֽד =ל,ל1,ש1,פטרבורג-EVR-II-B-8 ובמ״ס-ל ומ״ש • ש?,ק3?,ו?,ל3,ל9=אֶחָֽד (אין אות גדולה)
שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד – למה נאמר לפי שנאמר (שמות כ״ה:ב׳) דבר אל בני ישראל, דבר אל בני אברהם דבר אל בני יצחק אין כתוב כאן אלא דבר אל בני ישראל זכה אבינו יעקב שיאמר דבור לבניו לפי שהיה אבינו יעקב מפחד כל ימיו ואומר אוי לי שמא תצא ממני פסולת כדרך שיצאת מאבותי אברהם יצא ממנו ישמעאל שעבד עבודה זרה שנאמר (בראשית כ״א:ט׳) ותרא שרה את בן הגר המצרית, שהיה עובד עבודה זרה דברי רבי עקיבה, רבי שמעון בן יוחיי אומר ארבעה דברים היה רבי עקיבה דורש ואני דורשם ודברי נראים מדבריו הרי הוא אומר ותרא שרה את בן הגר המצרית שעבד עבודה זרה ואני אומר לא היו צרים אלא לענין שדות וכרמים שכשבאו לחלוק היה ישמעאל אומר לו אני נוטל שני חלקים שאני בכור וכן שרה אמרה לאברהם (שם כ״א:י׳) גרש האמה הזאת ואת בנה וגו׳ ודברי אני רואה מדבריו.
כיוצא בו אתה אומר (במדבר י״א:כ״ב) הצאן ובקר ישחט להם שווה להם (שם) אם את כל דגי הים יאסף להם, שווה להם דברי רבי עקיבה ואני אומר אפילו אתה מכניס להם כל צאן ובקר שבעולם סופם לרנן אחריך השיבה אותו רוח הקודש (שם י״א:כ״ג) עתה תראה היקרך דברי אם לא, ודברי אני רואה מדבריו.
כיוצא בו אתה אומר (יחזקאל ל״ג:כ״ד) בן אדם יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל אומרים לאמר אחד היה אברהם ויירש את הארץ ואנחנו רבים לנו נתנה הארץ למורשה, והרי דברים קל וחומר ומה אברהם שלא עבד אלא אלוה אחד ירש את הארץ אנו שעובדים אלוהות הרבה אינו דין שנירש את הארץ ואני אומר ומה אברהם שלא נצטווה אלא מצוה יחידית ירש את הארץ אנו שנצטווינו מצוות הרבה אינו דין שנירש את הארץ ומה נביא משיבם על כך (שם ל״ג:כ״ה) כה אמר ה׳ על הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גילוליכם ודם תשפכו והארץ תירשו עמדתם על חרבכם עשיתם תועיבה ואיש את אשת רעהו טמא והארץ תירשו, ודברי רואה אני מדבריו.
כיוצא בו אתה אומר (זכריה ח׳:י״ט) כה אמר ה׳ צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר ולמה נקרא שמו רביעי שהוא חדש רביעי, צום החמישי זה תשעה באב שבו חרב הבית בראשונה ובשניה ולמה נקרא שמו חמישי שהוא חדש חמישי, צום השביעי זה שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ומי הרגו ישמעאל בן נתניה ללמדך שקשה מיתתם של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא כחורבן בית המקדש ולמה נקרא שמו צום השביעי שהוא חדש שביעי, צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלם שנאמר (יחזקאל כ״ד:א׳-ב׳) ויהי דבר ה׳ אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחודש לאמר בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלם, ואני אומר צום העשירי הוא יום החמישי אלא שביהודה מתענים על המעשה ובגולה על השמועה שנאמר (שם ל״ג:כ״א) ויהי בשתים עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותינו בא אלי הפליט וגו׳ ושמעו ועשו יום שמועה כיום שרפה ודברי רואה אני מדבריו.
אברהם יצא ממנו ישמעאל יצחק יצא ממנו עשו אבל אני לא תצא ממני פסולת כדרך שיצאת מאבותי וכן הוא אומר (בראשית כ״ח:כ׳) וידר יעקב נדר לאמר, עלת על לב שהיה יעקב אבינו אומר (שם) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש והיה ה׳ לי לאלהים, אם לאו אינו לי לאלהים, תלמוד לומר (שם כ״ח:כ״א) ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה׳ לי לאלהים מכל מקום, מה תלמוד לומר והיה ה׳ לי לאלהים שייחל שמו עלי שלא תצא ממני פסולת מתחלה עד סוף, וכן הוא אומר (שם ל״ה:כ״ב) ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל, כיון ששמע יעקב כן נזדעזע אמר אוי לי שמא אירע פסולת בבניי עד שנתבשר מפי הקדש שעשה ראובן תשובה שנאמר (שם) ויהיו בני יעקב שנים עשר, והלא בידוע ששנים עשר הם אלא שנתבשר מפי הקדוש ברוך הוא שעשה ראובן תשובה ללמדך שהיה ראובן מתענה כל ימיו שנאמר (שם ל״ז:כ״ה) וישבו לאכל לחם, וכי עלת על לב שהיו אחים יושבים ואוכלים לחם ואחיהם הגדול אינו עמהם אלא ללמדך שהיה מתענה כל ימיו עד שבא משה וקבלו בתשובה שנאמר (דברים ל״ג:ו׳) יחי ראובן ואל ימות, וכן אתה מוצא כשהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא להם לבניו והוכיחם כל אחד ואחד בפני עצמו שנאמר (בראשית מ״ט:א׳-ח׳) ויקרא יעקב אל בניו, ראובן בכורי אתה, שמעון ולוי אחים, יהודה אתה יודוך אחיך, מאחר שהוכיחם כל אחד ואחד בפני עצמו חזר וקראם כולם כאחד אמר להם שמא יש בלבבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם אמרו לו שמע ישראל אבינו כשם שאין בלבך מחלוקת כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם אלא ה׳ אלהינו ה׳ אחד ועל כן הוא אומר (בראשית מ״ז:ל״א) וישתחו ישראל על ראש המטה, וכי על ראש המטה השתחווה אלא שהודה ושבח שלא יצא ממנו פסולת, ויש אומרים וישתחו ישראל על ראש המטה, שעשה ראובן תשובה, דבר אחר שאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אמר לו הקדוש ברוך הוא יעקב הרי שהיית מתאווה כל ימיך שיהו בנים משכימים ומעריבים וקורים קריית שמע.
[שמע ישראל] – מיכן אמרו הקורא קריית שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא.
ה׳ אלהינו – למה נאמר והלא כבר נאמר ה׳ אחד, מה תלמוד לומר אלהינו עלינו החל שמו ביותר. כיוצא בו (שמות ל״ד:כ״ג) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה׳ אלהי ישראל, מה אני צריך והלא כבר נאמר את פני האדון ה׳, מה תלמוד לומר אלהי ישראל, על ישראל החל שמו ביותר. כיוצא בו (ירמיהו ל״ב:י״ד) כה אמר ה׳ צבאות אלהי ישראל, מה אני צריך והלא כבר נאמר (שם ל״ב:כ״ז) אני ה׳ אלהי כל בשר הממני יפלא כל דבר, מה תלמוד לומר אלהי ישראל, על ישראל החל שמו ביותר.
כיוצא בו אתה אומר (תהלים נ׳:ז׳) שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלהים אלהיך אנכי, עליך הוחל שמי ביותר.
דבר אחר: ה׳ אלהינו עלינו ה׳ אחד – על כל באי העולם, ה׳ אלהינו בעולם הזה ה׳ אחד לעולם הבא וכן הוא אומר (זכריה י״ד:ט׳) והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד.
סליק פיסקא
[Piska 31]
"Hear, O Israel, the Lord our G-d, the Lord is One": Because it is written (Shemot 25:2) "Speak to the children of Israel — It is not written "Speak to the children of Abraham and Isaac," but "speak to the children of Israel (i.e., Jacob [viz. Bereshit 32:29]) — Jacob merited that this pronouncement be stated to his children. For Jacob feared all of his days — Woe unto me, lest "base matter" issue from me as it did from my fathers! From Abraham there came forth Yishmael. From Isaac there came forth Esav my brother. Yishmael was an idolator, viz. (Bereshit 21:9) "And Sarah saw the son of Hagar the Egyptian … 'disporting himself'" (with idolatry). These are the words of R. Akiva. R. Shimon b. Yochai says: R. Akiva expounds four things where I differ from him, and it seems to me that my view is the correct one: He says "And Sarah the son of Hagar the Egyptian disports himself" with idolatry." And I say that the reference is to the inheritance, Yishmael saying "should I not, being the first-born, take a double portion?" And for this reason Sarah said (Ibid. 10) "Drive out this maidservant and her son." And my view seems more cogent than his.
Similarly (Bemidbar 11:22) "Will flocks and herds be slaughtered for them? Will it be found for them? Will all the fish of the sea be gathered for them? Will it be found for them?" This is to be taken literally. These are the words of R. Akiva. And I understand it as: Even if you gather for them all the flocks and herds in the world they will not be satisfied (i.e., even if you give them what they ask, they will not be satisfied, for they are simply seeking a pretext against You. But let me go and attempt to conciliate them) — whereupon the Holy Spirit answered (Ibid. 23) "Now you will see whether My word (that they will not heed you) will befall you or not." And my view seems more cogent than his.
Similarly, (Ezekiel 33:24) "Son of man, the inhabitants of these ruins upon the ground of Israel speak, saying: Abraham was one, yet he inherited the land, and we are many, so the land is given us as a heritage." (R. Akiva's understanding of the verse:) Now does this not follow a fortiori, viz.: If Abraham, who served only one G-d, inherited the land, then we, who serve many gods, how much more so should we inherit the land! And I say (that the meaning is) If Abraham, who was commanded only one mitzvah, (to sacrifice his son) inherited the land, then we, who were commanded many mitzvoth, how much more so should we inherit the land! And how did the prophet answer them? (Ibid. 25:26) "Therefore, … thus says the Lord G-d: You eat over the blood, you lift up your eyes to the idols, and you shed blood … You relied upon your sword, you committed abomination, a man has defiled his neighbor's wife — shall you then inherit the land?" And I find my view more cogent than that of R. Akiva.
Similarly (Zechariah 8:19) "Thus has said the Lord of hosts: The fast of the fourth (month), and the fast of the fifth, and the fast of the seventh, and the fast of the tenth will be for the house of Judah for joy and for gladness and for goodly festivals": "the fast of the fourth" — the seventeenth of Tammuz when the city was breached. "the fast of the fifth" — the ninth day of Av, when both the first and second temples were destroyed. "the fast of the seventh" — the third of Tishrei, when Gedaliah ben Achikam was killed. And who killed him? Yishmael ben Netanyah — to teach that the death of the righteous is as grievous to the Holy One Blessed be He as the destruction of the Temple. "the fast of the tenth" — the tenth of Teveth, when the king of Bavel came to besiege Jerusalem, as it is written (Ezekiel 24:1-2) "And the word of the Lord came to me in the ninth year, saying: Son of man, write for yourself the name of the day, this very day. The king of Bavel has come against Jerusalem (to besiege it) this very day." (Thus, R. Akiva). And I say: "the fast of the tenth" — the fifth day of Teveth, when the report came to the exile that the city had been smitten, as it is written (Ibid. 33:21) "And it was, in the twelfth year of the month on the fifth of the month that a fugitive came to me from Jerusalem, saying 'The city has been conquered.'" And when they heard, they made the day of the hearing (a fast) like the day of the burning. And I find my view more cogent than that of R. Akiva. [For I speak of first things (in the verse) first, and of last things, last, and he speaks of first things last, and of last things first. For he counts according to the order of the months, and I count according to the order of the occurrences. And in Judah they fast for the act, and in the Galil, for the report.]
Jacob prayed to the Holy One Blessed be He and said: From Abraham there came forth Yishmael. From Isaac there came forth Esav — May no "base matter" come forth from me as it did from my fathers! And thus is it written (Bereshit 28:20) "And Jacob vowed a vow, saying, etc." Now would it occur to anyone that Jacob our father would say (Ibid.) "If G-d will be with me … and He will give me bread to eat and a garment to wear (21) and I return in peace to my father's house, and (only then) He will be a G-d to me!" (Obviously,) He will be a G-d to me in any event. How, then, is "and He will be a G-d to me" to be understood? That His name repose upon me, that no "base matter" issue from me from beginning to end.
And thus is it written (Ibid. 35:22) "And it was, when Israel dwelt in that land, that Reuven went and lay with Bilhah, his father's concubine, and Israel heard." When Jacob heard this, he shuddered and said: Can it be that there is "base matter" in my sons! — until he was told by the Lord that Reuven had repented, as it is written (Ibid.) "And the sons of Jacob were twelve" (including Reuven.) We are hereby taught that Reuven afflicted himself all of his days because of that act, until Moses accepted his penitence, viz. (Devarim 33:6) "Reuven shall live (in this world) and he shall not die" (in the world to come).
And thus do we find that before Jacob's passing from the world he called his sons and rebuked them individually and then called all of them as one and said to them: Can it be that there is some reservation in your hearts about Him who spoke and brought the world into being? They answered "Hear, O Israel" (Jacob) — Just as there is no reservation in your heart, so there is none in ours, but (Devarim 6:4) "The Lord our G-d, the Lord is One!" — at which he said "Blessed is the Name of the glory of His Kingdom for ever and ever!" And this is the intent of (Bereshit 47:31) "And Israel bowed at the head of the bed." Is this to be taken literally? (Obviously not. The intent is:) He expressed thanks and praise (to the Lord) that "base matter" had not issued from him (thus, "his bed"). Others say: Reuven repented. The Holy One Blessed be He said to Jacob: This is what you desired all of your days — that your sons "awake and retire" with the recitation of the Shema. This is the intent of (Devarim 6:4) "Hear, O Israel" (Jacob). Variantly: "Hear, O Israel": From here it was ruled that if one recited the Shema but did not make it audible to his ear, he did not fulfill his obligation.
"the Lord our G-d": Why is this written? Is it not written thereafter "the Lord is One"? It is upon us that His name is reposed most distinctly (thus, "our G-d"). Similarly, (Shemot 34:23) "Three times in the year shall all of your males appear before the Lord, Hashem (Yod-keh-vav-keh), the G-d of Israel." Is it not already written "before the Lord"? Why, then, "the G-d of Israel"? It is upon us that His name is reposed most distinctly.
Similarly, (Psalms 50:7) "Hear My people, and I shall speak; Israel, and I shall testify against you. G-d, your G-d, am I." Why "your G-d am I"? His name is most distinctly reposed upon you.
Variantly (Devarim 6:4) "the Lord is our G-d": in this world; "the Lord is One": in the world to come. And thus is it written (Zechariah 14:9) "And the Lord will be the King over all the land. On that day the Lord will be One and His name will be One."
[End of Piska]
שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד למה נאמר לפי שנ׳ דבר אל בני ישראל דבר אל בני אברהם דבר אל בני יצחק אין כתיב כאן אלא דבר אל בני ישראל זכה אבינו יעקב שיאמר הדבור לבניו לפי שהיה אבינו יעקב מפחד כל ימיו ואומר אוי לי שמא תצא ממני פסולת כדרך שיצאת מאבותי אברהם יצא ממנו ישמעאל יצחק יצא ממנו עשו אבל אני לא תצא ממני פסולת כדרך שיצאת מאבותי כן הוא אומר (ב׳ כ״ח כ׳) וידר יעקב נדר לאמר וכי עלת על לב שהיה יעקב אבינו אומר אם נתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש הוא לי לאלהים אם לאו אינו לי לאלהים ת״ל(שם כ״א) ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה׳ לי לאלהים מכל מקום מה ת״ל לי לאלהים אלא שייחל שמו עלי שלא תצא ממני פסולת מתחלה ועד סוף וה״א (שם ל״ה כ״ב) ויהי בשכן ישראל בא׳ הה׳ וילך ראובן ויש׳ כיון ששמע יעקב כן נזדעזע אמר אוי לי שמא אירע פסולת בבני עד שנתבשר מפי הקב״ה שעשה ראובן תשובה שנ׳ ויהיו בני יעקב שנים עשר והלא בידוע ששנים עשר הן אלא שנתבשר מפי הקב״ה שעשה ראובן תשובה וללמדך שהיה ראובן מתענה כל ימיו שנ׳ (שם ל״ז כ״ה) וישבו לאכל לחם וכי עלת על לב שהיו אחיו יושבין ואוכלין לחם ואחיהם הגדול אינו עמהם אלא ללמדך שהיה ראובן מתענה כל ימיו עד שבא משה וקיבלו בתשובה שנ׳ (דברים ל״ג ו׳) יחי ראובן ואל ימות וכן אתה מוצא כשהיה יעקב נפטר מן העולם קרא להן לבניו והוכיחן כל אחד ואחד בפני עצמו שנ׳ (בראשית מ״ט א׳) ויקרא יעקב אל בניו ראובן בכורי אתה:
שמעון ולוי אחים:
יהודה אתה יודוך אחיך מאחר שהוכיחן כל אחד ואחד בפני עצמו וחזר וקראן כולן כאחד אמר להם שמא יש ביניכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם אמרו לו שמע ישראל ה׳ אלה׳ ה׳ אחד כשם שאין בליבך מחלוקת כך אין בלבינו מחלוקת אלא ה׳ אלהינו ה׳ אחד ועליה הוא אומר (שם מ״ז ל״א) וישתחו ישראל על ראש המטה וכי יעקב משתחוה על ראש המטה אלא שהודה ושיבח שלא יצא ממנו פסולת ויש אומרין וישתחו ישראל על ראש המטה על שעשה ראובן תשובה:
ד״א שאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:
אמר לו הקב״ה יעקב שהייתה מתאוה כל ימיך נתון לך שיהיו בניך משכימין ומעריבין וקורין קרית שמע:
ד״א שמע ישראל ר׳ יהודה אומר משום ר׳ אלעזר בן עזריה הקורא קרית שמע צריך שישמיע לאזנו שנ׳ שמע ישראל השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך:
ר׳ מאיר אומר אינו צריך הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כוונת הלב הן הדברים:
ד״א שמע ישראל ר׳ שמעון בן יוחאי אומר הקורא קרית שמע צריך שיכוין את לבו שנ׳ שמע ישראל ולהלן הוא אומר (דברים כ״ז ט׳) הסכת ושמע ישראל מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת:
ה׳ אלהינו למה נאמר והלא כבר נאמר ה׳ אחד ומה ת״ל ה׳ אלהינו עלינו החל שמו ביותר:
כיוצא בו (שמות ל״ד כ״ג) את פני האדון ה׳ אלהי ישראל מה אני צריך והלא כבר נאמר (שם כ״ג י״ז) (את) [אל] פני האדון ה׳ ומה ת״ל אלהי ישראל על ישראל היחל שמו ביותר:
כיוצא בו (ירמיהו ל״ב י״ד) כה אמר ה׳ צב׳ אלהי ישראל מה אני צריך והלא כבר נאמר (שם כ״ז) הנה אני ה׳ אלהי כל בשר ומה ת״ל אלהי ישראל על ישראל היחל שמו ביותר:
כיוצא בו (תהלים נ׳ ז׳) שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלהים אלהיך אנכי עליך הוחל שמי ביותר:
ד״א ה׳ אלהינו עלינו:
ה׳ אחד על באי העולם:
ה׳ אלהינו בעולם הזה:
ה׳ אחד בעולם הבא:
וה״א (זכריה י״ד ט׳) והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד ושמו אחד:
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלָהַנָא יְיָ חַד.
Hear Israel;a the Lord our God is one Lord.
a. Verses 4-9 form the first part of what in the Hebrew liturgy is called the Shema ("Hear"). The other parts are Deuteronomy 11:13-21, and Numbers 15:37-41.
כיון דמטה קצה דאבונן יעקבא למתכנשב בשלם מן גו עלמא גכניש תרין עשרתי שבטייה ואקים יתהון חזור חזור לדרגשיה דדהבה עני אבונן יעקב ואמר להון אברהם אבוי דאבה קם מיניה פסילה ישמעאל וכל בני(כ){ה} דקטורה ויצחק אבה קם מיניה פסילה עשו אחי דלמה לטעוותד דהוה אבוי דאברהםה פלח אתון פלחין או דלמה לטעוותו לבן [דהו׳]זח דאמהט פלח אתון פלחין או לאלהיה דיעקב אבוכון אתון פלחין עניין תרין עשרתי שבטוי דיעקב כחדהי בלבה שלמה ואמרין שמעיא מנן ישראל אבונן י״י אלהן י״י חד הוא יהא שמיה מברךיביג לעלמי עלמין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאבונן יעקב״) גם נוסח חילופי: ״דיע׳ אב׳ ״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״למתכנש״) גם נוסח חילופי: ״{למתכנ}שא״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למתכנש״) גם נוסח חילופי: ״למסתלקא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״כניש ... ואקים״) נוסח אחר: ״קרא לתרין עשרתי בנוי ואק׳ ״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לטעוות״) גם נוסח חילופי: ״לטעוותא״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאברהם״) גם נוסח חילופי: ״דאבא״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לטעוות״) גם נוסח חילופי: ״לטעוותה״.
ז. כך נוסף בין השיטין בכ״י ניאופיטי 1.
ח. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מופיע נוסח חילופי: ״דהוה״.
ט. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״דאמה״) גם נוסח חילופי: ״{דא}מי״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאמה״) גם נוסח חילופי: ״דאמיה״.
י. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרין עשרתי שבטוי דיעקב כחדה״) גם נוסח חילופי: ״כולהון בח׳ ״.
יא. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמע״) גם נוסח חילופי: ״שמוע כען״.
יב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״עד״.
יג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוא יהא שמיה מברך״) גם נוסח חילופי: ״ענה יעקב אמ׳ בריך שמ׳ ״.
והוה כיוון דמטא זימניה דיעקב אבונן למתכנשא מיגו עלמא הוה מסתפי דילמא אית בבנוי פסולא קרא יתהון ושיילינון דילמא אית בליבהון עקמנותא אתיבו כולהון כחדא ואמרו ליה שמע ישראל אבונן י״י אלקנא י״י חד עני יעקב ואמר בריך שום יקריה לעלמי עלמין.
It was, when the time came that our father Jacob should be gathered out of the world, he was anxious lest there might be an idolater among his sons. He called them, and questioned them, Is there such perversity in your hearts? They answered, all of them together, and said to him: HEAR, ISRAEL OUR FATHER: THE LORD OUR GOD IS ONE LORD! Jacob made response, and said, Blessed be His Glorious Name for ever and ever.
כיון דימטא קיצא דאבונן יעקב למסתלקא מגו עלמא קרא לתרי עשר שבטיא בנוי ואקים יתהון חזור חזור לדרגשא עני אבונן יעקב ואמר להון דילמא לטעוותא דהוי תרח אבוי דאברהם פלח אתון פלחין דילמא לטעוותא דהוה לבן אחוי דאמהא פלח אתון פלחין או לאלהא דיעקב אתון פלחין עניין תרי עשר שבטיא כחדא בלב שלימה ואמר שמע כען ישראל אבונן יי אלהנא יי חד עני יעקב ואמר יהי שמיה רבא מברך לעלם.
When the end had come to our father Jakob, that he should be taken up from the world, he called the twelve tribes, his sons, and gathered them round his couch. Then Jakob our father rose up, and said to them, Do you worship any idol that Terah the father of Abraham worshipped? do you worship any idol that Laban (the brother of his mother) worshipped? or worship you the God of Jakob? The twelve tribes answered together, with fulness of heart, and said, Hear now, Israel our father: The Lord our God is one Lord. Jakob responded and said, May His Great Name be blessed for ever!
שמע ישראל – 1בשעה שבא [יעקב] לגלות את הקץ, דכתיב האספו ואגידה לכם (בראשית מ״ט:א׳), וכשרצה לגלות את הקץ נסתלקה ממנו רוח הקודש, מיד התחיל להצטער, אמר בני שמא יש בכם פסול, או יש במטתי פסול, כשם שהיה [בן] רשע לאברהם, והוא ישמעאל ובני קטורה, וכן ביצחק עשו ואליפז, ולכך נסתלקה ממני שכינה, מיד אמרו לו [בניו] שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
דבר אחר: שמע – 2להשמיע לאזניך מצוה הוא.
ה׳ אחד – 3וצריך להאריך בדל״ת כדי להמליכו למעלה ולמטה ובארבע רוחות העולם, ובלבד שלא יחטוף בחי״ת, 4וצריכה דל״ת של אחד יוצאה לחוץ כלומר העוקץ של הדל״ת כדי שלא תראה כמו רי״ש.
1. בשעה שבא יעקב לגלות את הקץ. עיין ב״ר פצ״ח אות ב׳ ושיטה חדשה, תנחומא ויחי אות ט׳, אגדת בראשית פ״ב, דברים רבה פ״ב, ספרי בהעלותך פסקא ל״א, ולקח טוב (בראשית מ״ט:א׳), ות״א עה״ת ויש איזה שינויים.
4. וצריכה דלי״ת של אחד יוצאה לחוץ כדי שלא תראה כמו רי״ש, וכן הביא בעל הטורים אחד דלי״ת גדולה לומר לך שהמליכוהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם וגם שלא תטעה ברי״ש.
דע, אהה ישראל! כי ה׳ אלהינו, הוא ה׳ האחד והיחיד.1
1. [שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. נצטווינו לייחד את שמו של הקב״ה וזהו, קבלת עול מלכות שמים ליחדו. כי כמו שצריכים אנו להאמין כי הוא האדון המנהיג הכל, שאין העולם נוהג במזל מאיליו, כך יש לנו להאמין שאין זולתו מנהיג. שאם יש שנים ואין אחד, יכול לעשות דבר בלי רשות חברו, אם כן שניהם חלשים, ואיך נתפשרו שניהם לעשות את כל האותות וכל הנפלאות שנעשות. ואם כל אחד יכול לעשות בלא רשות חברו, אם כן, אם ימית אחד מהם שום בריה היום, וחברו יחייה למחר, כדי להודיע שיש כח לשני, אלא שמע מנה׳ כי יחיד הוא בשמים ובארץ ובז׳ רקיעים, וזהו רמז אחד, כי אל״ף רמז על יחידו של עולם, ואות ח׳ית רמז בז׳ רקיעים ובארץ, ובאות דלי׳ת רמז לארבע רוחות העולם. ולעתיד לבוא יאמינו כל העולם שהוא אחד כדכתיב ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד, שיאמינו כולם שהוא אחד ושמו אחד. רד״ק בשם רב סעדיה גאון], [אלהינו ה׳ אחד. - ואמר, שאלהינו יתברך הודיענו על ידי נביאיו שהוא אחד, חי, יכול, חכם, לא ידמה לו דבר, ואין דומה לפעליו. וזהו מה שהוא אחד, כמו שאמר שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. ואמרו עוד (דברים לב, לט) ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי וגומר, ואמרו (שם לב, יב) ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. ומה שהוא חי אמרו (שם ה, כג) כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש וגומר. ואמרו (ירמיה י, י) וה׳ אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם. ומה שהוא יכול, אמרו (איוב מב, ב) ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזמה. ואמרו (דברי הימים א כט, יא) לך ה׳ הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וגומר. ומה שהוא חכם, אמרו (איוב ט, ד) חכם לבב ואמיץ כח מי הקשה אליו וישלם. ואמרו (ישעיה מ, כח) אין חקר לתבונתו. ומה שאין דומה לו ולא לפעליו, אמרו (תהלים פו, ח) אין כמוך באלהים ה׳ ואין כמעשיך. ואין בורא כי אם אחד, באמרם (דברים ד, לה) אתה הראית לדעת כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו. ואמרו (שם ד, לט) וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ועוד (ישעיה מה, כב) פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ כי אני אל ואין עוד. ועוד (שם מה, ו) למען ידעו ממזרח שמש וממערבה כי אפס בלעדי אני ה׳ ואין עוד. ועוד (שם מה, ה) אני ה׳ ואין עוד זולתי. ועוד (שם מה, כא) הלוא אני ה׳ ואין עוד, והדומה לזה. (׳האמונות והדעות׳ רבי סעדיה גאון, מאמר שני: הבורא אחד)]
[ושמע ישראל – מוקף על ושמעת ישראל ושמרת, כלומר: הוי שומע ושומר את המצוה שאני בא לבאר באוזניכם.]א
י״י אלהינו י״י אחד – י״י שהוא אלהינו עתה, ואינו אלהי האומות, עתיד להיות י״י אחד.ב אז יהפךג אל עמים שפה ברורה (צפניה ג׳:ט׳), ונאמר: ביום ההוא יהיה י״י אחד ושמו אחד (זכריה י״ד:ט׳).
א. לפי כ״י לייפציג 1, ביאור זה הינו חלק מתוספת ארוכה של ר׳ שמעיה מפי רש״י על פסוקים ה׳:כ״ג – ו׳:ד׳ (״ר׳, תר״ש.״). ככל שידוע לנו, תוספת זו מתועדת בכ״י לייפציג 1 בלבד.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י פריס 156, 157 נוסף כאן (וכן נוסף בין השיטין בכ״י לונדון 26917): ״שנאמר״. בכ״י מינכן 5: ״כמה דאת אמר״.
י"י אלהינו י"י אחד – means, Hashem who is now our God and not the God of the other peoples of the world, He will at some future time be the One (sole) י"י, as it is said, "For then I will turn to the peoples a pure language that they may all call upon the name of Hashem" (Zephanyah 3:9), and it is further said, "In that day shall Hashem be One (אחד) and His name One" (Zekharyah 14:9)(cf. Sifre Devarim 31:10).
דרשה: שמע ישראל – זכה יעקב אבינו שנקראו ישראל על שמו.
שמע ישראל – אר״ש בן יוחאי 1ד׳ דברים היה רבי עקיבא דורש ואני דורשן ודברי נראין מדבריו. האחד (בראשית כ״א:ט׳) ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק שעבד עבודת גלולים דברי רבי עקיבא ואני אומר לא היו צריכין אלא לענין שדות וכרמים שכשבאו לחלוק היה ישמעאל אומר אני נוטל שני חלקים ואתה אחד שאני בכור ראשית און. ודברי נראין מדבריו דכתיב (שם) גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק. השני (במדבר י״א:כ״ב) הצאן ובקר ישחט להם. היספיקו להם דברי רבי עקיבא ואני אומר אפילו אתה מכניס להם צאן ובקר סופם להתרעם עליך ונראין דברי מדבריו. דכתיב (שם) עתה תראה היקרך דברי אם לא. כלומר אתן להם בשר לרעתם. השלישי (יחזקאל ל״ג:כ״ד) יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל אומרים [לאמר] אחד היה אברהם ויירש את הארץ 2ואנחנו (גוים) רבים. ר׳ עקיבא דורש אלוה אחד עבד אברם ויירש את הארץ והם שעובדים כמה אלהות לא כל שכן. ואני אומר ומה אברהם שלא נצטווה אלא מצוה אחת ויירש את הארץ אנו שנצטווה לנו כמה מצות לא כל שכן. ונראין דברי מדבריו שהנביא מוכיחן (שם) לכן [וגו׳] כה אמר ה׳ על הדם תאכלו עמדתם על חרבכם [וגו׳] 3והארץ תירשו. הרביעי (זכריה ח׳:י״ט) כה אמר ה׳ צום הרביעי. זה שבעה עשר בתמוז. צום החמישי. זה תשעה באב חמישי לחדשים. צום השביעי שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ותשרי ז׳ לחדשים. צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים שהוא עשירי לחדשים. ואני אומר העשירי זה ה׳ בטבת שבאת שמועה לגולה אלא בארץ ישראל מתענין על המעשה ובגולה על השמועה דכתיב (יחזקאל ל״ג:כ״א) ויהי בשתים עשרה שנה בעשירי בחמשה לחדש לגלותינו בא אלי הפליט ועשו יום שמועה כיום שרפה. ודברי נראין מדבריו שהוא אומר על אחרון ראשון שמה שסמך מלך בבל בתחלה והוא אחרון בתעניות, ואני אומר על אחרון אחרון לפי שהשמועה היתה באחרונה והוא צום עשירי לא נהגו ישראל להתענות אלא בעשרה בטבת על שם המעשה שגדול המעשה יותר מן השמועה 4והלכה זו במסכת ראש השנה וכדי להביא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שיעקב אמרו דברנו עד הנה. 5גם אלה ארבעה דברים שדרשו רבותינו ז״ל. מלמד שהיה יעקב אבינו נודר נדר (בראשית כ״ח:כ״א) והיה ה׳ לי לאלהים. שלא ימצא בזרעו פסולת כדרך שמצא בישמעאל ועשו. וכיון שנעשה מעשה בלהה היה עצב עד שנתבשר מפי הגבורה שעשה ראובן תשובה שנאמר (שם לה) ויהיו בני יעקב שנים עשר. וכיון שבא יעקב אבינו ליפטר מן העולם קרא לבניו שנא׳ (שם מט) ויקרא יעקב אל בניו אמר להם שמא יש בלבכם שום חילוק על מי שאמר והיה העולם 6אמרו לו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. מיד (שם) וישתחוו ישראל על ראש המטה. מלמד ששיבח והודה להקב״ה שלא יצא הימנו פסולת מיד אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכך מסורת בידינו שלא לאמרו בקול רם שאין כתוב בתורה ושלא לבטלו שכבר אמרו יעקב אבינו לפיכך נאמר בלחש.
ה׳ אלהינו – 7שמו עלינו ביותר.
ה׳ אחד – על כל באי העולם.
ה׳ אלהינו – בעוה״ז.
ה׳ אחד – לעולם הבא שנאמר (זכריה י״ד:ח׳-ט׳) והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד:
1. ד׳ דברים היה ר״ע. ספרי ע״ש. ועיין (ר״ה י״ח:) קצת מזה. ובתוספתא סוטה פ״ו הוא בארוכה:
2. ואנחנו רבים לנו נתנה הארץ למורשה כצ״ל:
3. והארץ תירשו. בכאן חסר וכן חסר בספרי. ועיין בתוספתא מסיים על הדם תאכלו זה אבר מן החי ועיניכם תשאו על גלוליכם זה עבודה זרה ודם תשפכו כמשמעו עמדתם על חרבכם זה הדין והגזל. עשיתם תועבה זה משכב זכור ואיש את רעהו טמא זה גילוי עריות ומה מצות שנצטוו בני נח לא עשיתם ואתם אומרים נירש את הארץ:
5. גם אלה ד׳ דברים. כפי הנראה חסר כאן ולא מסיים הד׳ דרשות:
6. אמרו לו שמע ישראל. וקאי על יעקב:
7. שמו עלינו ביותר. דהוקשה לו הרי כתיב ה׳ אחד. ומה הוא אלהינו שמשמע רק הוא אלהי ישראל דוקא ע״כ אמר שמו עלינו ביותר כי יעקב בחר לו יה ועיין בספרי:
י״י אלהינו – י״י הוא לבדו אלהינו, ואין לנו אלוה אחר עמו. וכן בדברי הימים: ואנחנו י״י אלהינו ולא עזבנוהו (דברי הימים ב י״ג:י׳) – כלומר: עמכם עגלי זהב, אבל אנו י״י הוא אלהינו, ולא עזבנו אותו כבית ירבעם.א
י״י אחד – לו לבדו נעבוד, ולא נצרף לעבודב עמו אלוהג אחר אפילו לקסום קסמים, כמו שפירשתי למעלה (רשב״ם דברים ה׳:ו׳).
א. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ (במקום ״עמכם עגלי... ירבעם״): ה׳ אלהינו ולא העגלים שאתם משתחוים להם.
ב. המלה ״לעבוד״ מופיעה רק בנוסח א׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין), ולא בנוסח ב׳.
ג. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳: אל.
ה' א-להינו [HEAR, O ISRAEL,] THE LORD IS OUR GOD: i.e., the LORD alone is our God;1 we have no other God along with Him. Similarly in Chronicles (2, 13:10), [King Aviah of Judah uses the phrase the same way,] “But as for us, the LORD is our God (ה' א-להינו) and we have not forsaken Him.” In other words, [the verse there means,] “You [inhabitants of the kingdom of Samaria] have golden calves [accompanying the worship of God]; but we [inhabitants of the kingdom of Judea] the LORD is our God; we have not forsaken Him as the house of Jeroboam did.”2
ה' אחד THE LORD ALONE:3 We will worship Him alone. We will not combine any other God with Him, even for the purpose of divination, as I explained above.4
1. On Rashbam’s understanding of the meaning of the word אחד in our verse, see note 36 below.
2. Rosin notes that the manuscripts at his disposal had two readings of this text. The text that Rosin preferred, and that I have translated above, reads: כלומר עמכם עגלי זהב אבל אנו ה' הוא א-להנו ולא עזבנו אותו כבית ירבעם. The reading in the other manuscript that Rosin used is: כלומר ה' א-להנו ולא העגלים שאתם משתחוים להם, “in other words the LORD is our God, and not the calves to which you bow down.” Both readings are possible. Rashbam’s comment opposes Rashi’s syntactical understanding of our verse. According to Rashi, the word א-להינו should be seen as being in apposition to ה'; the phrase means “the Lord, [who is currently only] our God, [will yet be] the LORD of the entire [world].” Rashbam disagrees and see the phrase ה' א-להינו as being a full clause with a subject, a copula verb and a subjective completion: “The LORD is our God.” Rashbam’s prooftext from 2 Chr is then well chosen. It supports his reading in two ways: (1) even though the phrase ה' א-להינו often does have the meaning that Rashi attributes to it (“the LORD, our God,”) it should be seen here as a sentence, as it is in 2 Chr (see e.g. NJPS there: “As for us, the LORD is our God”); (2) both here and there the phrase means that the LORD alone is our God and it is not permitted to worship something else along with Him.
3. Rashbam interprets the word אחד as meaning “alone.” His understanding differs from Rashi’s (which is the more popular explanation). The traditional English translation: “Hear, O Israel, the LORD our God, the LORD is one,” follows Rashi’s reading, according to which the word אחד has the standard meaning of “one.” Rashbam’s explanation – that אחד means “alone” – is not the standard meaning of the word. However the verse is interpreted, the word אחד is problematic. (See Everett Fox here, note 4: “Despite the centrality of this phrase as a rallying cry in later Jewish history and thought, its precise meaning is not clear.”) The tetragrammaton is a proper noun, and the adjective “one” does not generally modify a proper noun. Rashbam’s explanation is found also in Ibn Ezra (as his second explanation) and in NJPS “Hear, O Israel! The LORD is our God, the LORD alone.”) Luzzatto supports it, too (הנכון כדעת הרשב"ם). See also Everett Fox, ibid.: “[The verse] most likely stipulates that the Israelites are to worship YHWH alone.” Like many other medieval Jews, Rashbam explains the idea of this famous verse, the Shema, so that it is a refutation of Christian theology. The verse says that it is not enough to believe in God. The belief that there are other forces to be worshipped along with God is idolatrous and forbidden. God alone is to be worshipped.
4. See Rashbam’s commentary above ad 5:7 and note 26 there, and the parallel passages cited there
ומה שהעתיקו קדמונינו ז״ל על קרית שמע הוא האמת, ואין צורך לחפש [למה ועל מה].א דע: כי זה השם הנכבד והנורא הוא שם עצם, אם כן, מה טעם לאמרו פעם שנית. התשובה: כי אדם שם עצם, ושם מקרה שאיננו כן, ואם הוא נקרא מעצם האדמה, וכן זה. והעד: השם שהוא סמוך אל צבאות.
או: העיקר הוא אלהינו.
ונכפל כמו כן אחד – והטעם: לבדו. וראיות רבות עד אין חקר יש כי השם אחד. והפסוק שאמר: ביום ההוא יהיה י״י אחד (זכריה י״ד:ט׳) – על מחשבת בני אדם.
והנכון בעיני: כי הוא דבק עם: מלך, כי כן כתוב: והיה י״י למלך, ביום ההוא יהיה השם מלך אחד ושמו אחד (זכריה י״ד:ט׳), כטעם:ב כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה (צפניה ג׳:ט׳), והנה כל העולם ידברו בלשון אחד ושפה אחת,1 על כן יהיה שם השם אחד.
ב. כן בכ״י פריס 176, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150: כי טעם.
HEAR O ISRAEL: THE LORD (YHVH) OUR GOD, THE LORD (YHVH) IS ONE.] That which the ancients, of blessed memory, transmitted regarding the reading of the shema is true,1 and there is no need for further investigation. Note that the glorious name (YHVH) is a noun.2 This being the case, why is it said a second time?3 The answer is that Adam is a noun. Adam is also an adjective, and not a noun,4 even though5 he was called after the very earth. The same is true of the name YHVH.6 The fact that YHVH is connected to tzeva'ot (hosts)7 is proof.8 On the other hand, the term Elohenu (our God) might be the object.9 The name YHVH was repeated in order to state YHVH echad (the Lord is one) the meaning of which is, only YHVH.10 There are many proofs that YHVH alone is God.11 The verse that states, In that day shall the Lord be One (echad)12 (Zech. 14:9), speaks of men's thoughts.13 In my opinion, the word one14 is connected to the word king, for Scripture writes: And the Lord shall be King over all the earth; In that day shall the Lord alone be King and His name one (Zech. 14:9).15 The latter is similar in meaning to For then will I turn to the peoples, A pure language, That they may all call upon the name of the Lord (Zeph. 3:9}. Behold, all the nations will speak one language. The name of the Lord will therefore be one.
1. According to Rabbinic tradition there is a biblical command to recite Hear (shema), O Israel, morning and evening.
2. A proper noun.
3. Why repeat the proper noun? Scripture should have read, Hear, O Israel, the Lord (YHVH) our God is one. It should be noted that Ibn Ezra comments elsewhere that it is biblical style to repeat nouns in the same verse. See Ibn Ezra on Gen. 19:24, (Vol. 1, p. 208) and on Ps. 1:2.
4. In other words, the name Adam is at times a proper name and at other times an adjective.
5. "Even though" seems out of place. Some suggest omitting it. In this case, our text reads: Adam is also an adjective and not a noun, [for] he was called after the very earth. In other words, Adam as an adjective means the one who was created out of the earth. See Ibn Ezra on Gen. 2:8 (Vol. 1, p. 53). Adam is derived from the word used for ground (adamah).
6. It is employed both as a proper noun and as an adjective. See Ibn Ezra on Ex. 3:15 (Vol. 2, pp. 67,68).
7. Adonai tzeva'ot (the Lord of hosts) (Is. 1:9).
8. For Adonai is in the construct with tzeva'ot, whereas a proper name cannot come in the construct. See Ibn Ezra on Ex. 3:15 (Vol. 2, p. 65).
9. In other words, the main purpose of the verse is to teach us that YHVH is our God.
10. After Scripture tells us that YHVH is our God, it goes on to say that only YHVH is our God.
11. The medieval Jewish philosophers proved that there can be only one God.
12. Ibn Ezra renders this, In that day shall the Lord alone be God.
13. Actually, the Lord alone is God today also. However, in contemporary times there are many people who worship other gods.
14. In Zech. 14:9.
15. Zech. 14:9 reads: And the Lord shall be King over all the earth; In that day shall the Lord be One, and His name one. Ibn Ezra's interpretation eliminates the implication that today there are more gods than YHVH, for it speaks of all people recognizing one king, i.e., the Lord.
שמע ישראל י״י אלהינו י״י אחד – אי אפשר בלא שלש הזכרות, מפני קטרוג של אומות העולם, שאם אמר שמע ישראל י״י אחד, היו אומרים כל אומה ואומה על תרפותו – על שלנו הוא אומר שהוא אחד. כשהוא אמר: אלהינו, נודע שעל אלהי ישראל הוא מדבר, שהרי עמהם היה מדבר. ואם אמר: י״י אלהינו אחד, היו אומרים כן: הוא אומר שאלהי ישראל אחד מן האלהות, ויאמר כל אחד ואחד: וכן שלנו. וכן אם אמר: אלהינו י״י אחד, היו מפרשים: י״י אלהינו י״י אחד מן האלהות. וכל שכן אם אמר: אלהינו אחד, אבל השתא על כרחם: הכי קאמרא: י״י אלהינו אלהי ישראל י״י אחד, אדון שלנו אדון אחד, שאין באדונותב אלא הוא, שאם רצה לומר אחד מן האדונים {היה אומר י״י אחד ותו לא. אבל עכשיו}ג ודאי הכי קאמר האדון שלנו אחד באדונותד {שאין אדון אלא הוא}.ה והבן בדברים ויתישבו על הלב.
ועל אילו התועים שאומרים שלש חלקים הם והם אחד, ולכך אמר שלש אזכרות וכללםו כאחד, הרי תשובתו בצידו ואהבת את י״י אלהיך, הרי שני הזכרות שאינם לא אחד ולא שלש. ואם כדבריהם, היה {לו}ז לומר בכל מקום או אחד או שלש, אםח על מניין חלקים הוא מדבר. אלא על כרחך אינו בא דרך המניין, אלא הכי קאמר ואהבת את י״י, שהוא אלהיך, ולא בא לתת מניין לחלקים. כמו {כן}ט הפסוק הראשון לא בא על מניין חלקים, אלא על פיר{ו}שי שפירשתי לפי משמעות המקרא. ולדבריהם:1 לא צוה לאהוב רק שני חלקים, ומסתמא אותו שנחלק מן האחרים ונכנס במקום הטנופת אין אוהבים אותו.
1. כלומר לדברי ״התועים״.
א. באור זרוע (במקום ״הכי קאמר {=ה״ק}״): הקדוש ברוך הוא {=הק׳}.
ב. באו״ז: באדנות.
ג. הושלם מאו״ז אלפא ביתא כ׳.
ד. באו״ז: באדנות.
ה. הושלם מאו״ז אלפא ביתא כ׳.
ו. באו״ז: וכולם.
ז. הושלם מאו״ז אלפא ביתא כ׳.
ח. כן באו״ז. בכ״י מינכן 52: או.
ט. הושלם מאו״ז אלפא ביתא כ׳.
י. השלמת האות ע״פ האו״ז.
שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד – HEAR ISRAEL HASHEM IS OUR GOD HASHEM IS ONE – It is impossible without three mentions [i.e three ways of referring to God] due to the accusation of the nations of the world, for if he said “Hear Israel Hashem is One,” every single nation would say about its god – about ours he says it is One. When he said: our God, it is known that he speaks about the God of Israel, since he was speaking with them. And if he said: Hashem our God is One, they would say: He says that the God of Israel is one of the gods, and each one would say: And likewise ours. And so too if he said: Our God Hashem is One, they would interpret: Hashem, our God Hashem, is one of the gods. And even more so if he said: Our God is One. But here, against their will, [they must admit] that he said as follows: Hashem our God, the God of Israel, Hashem is One; our master is one master, for there are no masters except for Him. For if he wanted to say: one of the masters, {he would say: Hashem is one, and not more. But now} certainly he said: our Master is One in masterfulness {for there is no master other than Him}. And understand the matters and they will appeal to the heart.
And concerning those who stray, who say they are three parts which are one, and therefore he made three mentions and grouped them as one, behold its answer is next to it: “and you shall love Hashem your God.” Here are two mentions, which are neither one nor three. And if it were as they said, {it} should say in every place either one or three, if it were talking about a number of components. But it must be that it is not referring to a number; but it says like this: love Hashem who is your God, and it is not coming to give a number of components. Like{wise}, the first verse is not referring to number of components, but to the explanation that I explained according to the [plain] meaning of the text. And according to their words: it commands to love only two parts, and presumably the one that was separated from the others and entered the place of filth, that one is not loved.
שמע ישראל – מצינו באגדה עי״ן של שמע תלויה לפי שהקב״ה ברא מעשיו בעי״ן עי״ן, כיצד ישראל אחד מע׳ שבאומות, האומות אחד בע׳ שבבהמות, בהמות אחד מע׳ שבעופות, עופות אחד מע׳ שבדגים, דגים אחד מע׳ שבשדים, שדים אחד משבעים שבמלאכים. והקב״ה מלך על כולם ועל זה יסד הפייט באזהרת ראשית ושמו מעולה למעלה משבעים.
שמע ישראל וגו׳ – שמע והבן לדבר זה י״י שהיה מאז מאין תחילה הוא י״י של עכשיו והוא י״י שיהא חי וקיים באין סוף ותכלה ובעניין זה הוא אחד – כלומר יש בו לבדו אחדות כזה מה שלא היה ולא יהיה כן בשום דבר שבעולם.
דבר אחר: אי אפשר כאן אלא בשלש אזכרות מפני קטרוג של אומות העולם שאם אמר שמע ישראל י״י אחד, היו כל אומה ואומה אומרים על חרפותם על שלנו הוא אומר שהוא אחד, עכשיו שאנו אומרים אלהינו נודע שעל אלהי ישראל הוא מדבר שהוא עמם. ואם אמר י״י אלהינו אחד היו אומרים שאלהי ישראל אחד מן האלהים. וכל שכן אם אמר שמע ישראל אלהינו אחד.1
1. שאוב מר״י בכור שור.
שמע ישראל, "Hear O Israel!" we have an aggadic text according to which the letter ע in the word שמע is supposed to be "hanging", i.e. not written directly on the line with the other letters in that word. The reason for this is supposed to be that God created the universe by using this letter. What is meant by this? Israel is one amongst 70 nations, the number of nations are one seventieth of the number of beasts that populate the earth. The number of fourlegged red blooded beasts on earth are one seventieth of the number of species of birds. The species of birds amount to one seventieth of the species of fish, which in turn are one seventieth of the number of different malignant forces, evil spirits, which in turn are one seventieth of the number of angels in heaven. The Lord God, presides over all of these creatures as the sole ruler. This is what the liturgist referred to when in his poem entitled ראשית. (No source provided)
'שמע ישראל וגו, you are to listen in order to understand that God in respect to the aggadah quoted He is One, and no one preceded Him. He will remain thus, as He is eternal, the same God that existed even prior to the dawn of the universe. In all respects He is אחד, one, i.e. unique, not part of a twosome or threesome. No such self sufficient Being exists in His universe. Neither is there ever going to be a Being comparable to Him. A different interpretation of this verse: all the nations have claimed this Being as their household god. Now that the Jewish people have claimed Him as theirs, it has become known throughout the world that He is our God, seeing that He communicates with us directly. If the Torah instead of writing as it did, had only written: ה' אלוהינו אחד, "the Lord our God is unique," this uniqueness would have been perceived as restricted to His nation Israel, just like they each worship their own national deity. They would have said so even more if the Torah had only written: שמע ישראל אלוהינו אחד, "hear Israel our God is One."
שמע ישראל – הפסוק מתחיל בשי״ן ומסיים בדל״ת מכאן שקורין שמע להבריח השדין, ו׳ תיבות בפסוק וכן בברוך שם כבוד וגו׳ נגד י״ב שבטים שאמרוהו לאביהם ה׳ אלהינו ה׳ אחד, זכר דוקא ג׳ אזכרות דאלו אמר ה׳ אלהינו אחד הי׳ מקום למינין לפרש שהוא אחד מן האלוהות אבל יש רשויות הרבה, וכן אם הי׳ כתוב אלהינו ה׳ אחד, וכ״ש אם הי׳ אומר אלהינו אחד, לכן אמר שה׳ אלהינו הוא ה׳ דוקא ואין זולתו והוא אחד, ואלו אמר ה׳ אחד היו מפרשים דקאי על שקוצם, לכן אמר אלהינו הוא הוא ה׳ שהרי ישראל הם הם המדברים, ואם יאמרו התועים עתה על השילוש תשובתן בצדו ואהבת את ה׳ אלהיך, ג״ן.
ה׳ אחד – מאריכין באחד כדי להרגיש בכל רמ״ח אבריו, כי בקריאת שמע רמ״ח תיבות כנגדן לכן צריך ביותר להפריד בין הדבקים ולדקדק שלא לחסר אות אחת.
שמע ישראל י״י אלהינו – גם זו מצוה שיבאר. כי בדבור אנכי י״י אלהיך יהיה הייחוד, וכמו שאמרו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:ב׳) רבי נתן אומר מכאן תשובה למינין שהן אומרים שתי רשויות הן, שכשעמד הקב״ה על הר סיני ואמר: אנכי י״י אלהיך, מי מיחה כנגדו. אבל בא לבאר המצוה הזו, והזכיר אותה אחר עשרת הדברות לפי שהיא שורש באמונה, וכל מי שאינו מודה בה כופר בעיקר כעובד עבודה זרה.
י״י אלהינו י״י אחד – י״י שהוא אלהינו, ולא אלהי האומות, ועתידא להיות י״י אחד, כמו שנאמר: ביום ההוא יהיה י״י אחד ושמו אחד (זכריה י״ד:ט׳). לשון רבינו שלמה.
ואתה צריך להתבונן בזה כי שינה הכתוב בכאן לומר: אלהינו, ולא אמר: אלהיך, כמו שאומר בכל מקום: שמע ישראל אתה עובר היום, כי י״י אלהיך וגו׳ (דברים ט׳:א׳-ג׳), שמע ישראל אתם קרבים היום, כי י״י אלהיכם וגו׳ (דברים כ׳:ג׳-ד׳), וכן בכל הפרשיות שידבר עם ישראל יזכיר י״י אלהיכם, או י״י אלהיך, וגם בכאן אמר: ואהבת אתב י״י אלהיך (דברים ו׳:ה׳). אבל הזכיר בייחוד: י״י אלהינו, כי עשה עם משה את הגדולות ואת הנוראות לעשות לו שם תפארת. והיתה דל״ת אחד גדולה לרמוז על מה שכתוב: בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם (ישעיהו ס״ג:י״ב), ולכך תקנו בקרית שמע: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ואמרו משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה וכו׳ (בבלי פסחים נ״ו.), כי משה אמר בתורה ברמז, וחזר ואמר: ואהבת את י״י אלהיך (דברים ו׳:ה׳), כלשון הפרשיות במשנה תורה.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בכ״י לייפציג 1: ״עתיד״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״ואהבת את״.
HEAR, O ISRAEL: THE ETERNAL OUR G-D, THE ETERNAL IS ONE. This too is a commandment that offers explanation. For, already contained in the commandment I am the Eternal thy G-d,1 is [the principle of] the Unity of G-d. As the Rabbis have said:2 "Rabbi Nathan says: From here there is a refutation to those heretics who say there are two powers governing the universe. For, when the Holy One, blessed be He, stood on Mount Sinai and proclaimed I am the Eternal thy G-d,3 who protested against Him?" But here he [Moses] came to explain this commandment [I am the Eternal …] and mentioned it after the Ten Commandments because it is the root of faith, and whoever does not acknowledge it denies the essential principle [of the religion] as if he worships idols. "The Eternal our G-d, the Eternal is One. This means: the Eternal, Who is [now, only] our G-d and not the G-d of the [other] nations, will eventually be acknowledged as the One [and only] Eternal, as it is said, In that day shall the Eternal be One, and His Name One."4 This is Rashi's language. Now you must contemplate [the fact] that Scripture changed [the normal usage] here by saying the Eternal 'our' G-d and did not state "thy" G-d as it says everywhere else: Hear, O Israel: thou art to pass over the Jordan this day etc. Know therefore this day, that the Eternal 'thy' G-d etc.;5Hear, O Israel, ye draw nigh this day unto battle etc. for the Eternal 'your' G-d is He that goeth with you.6 And so also in all sections where [Moses] spoke to Israel he mentioned "the Eternal your G-d" or "the Eternal thy G-d," and even here [in this very section] he said, And thou shalt love the Eternal 'thy' G-d.7 However, in this declaration of the Unity [of G-d] Moses said, the Eternal 'our' G-d because He had done great and awesome things8 with Moses to make Himself a glorious Name9 [therefore Moses said "our G-d," for had he said "your G-d," he might have appeared to exclude himself from this declaration of Unity].10 Now the letter daleth in the word echad (one) is written [in the Torah] large in order to allude to that which is written, He divided the water before them, to make Himself an everlasting Name.11 And therefore the Rabbis instituted12 in the reading of the Sh'ma13 "Blessed be His Name Whose Glorious Kingdom is for ever and ever" and they further said [there]:14 "This may be compared to a lord's daughter who smelled the [sweet] odor of some pudding etc.,"15 for Moses stated it in the Torah by an allusion.16 And then he reverted [to the general usage] and stated, And 'thou' shalt love the Eternal 'thy' G-d17 like the expression found in [the other] sections of Deuteronomy.
1. Above 5:6.
2. Mechilta, Bachodesh 5.
3. Above 5:6.
4. Zechariah 14:9.
5. Further, 9:1-3.
6. Ibid., 20:3-4.
7. (5).
8. Further, 10:21.
9. Isaiah 63:14.
10. Bei'ur Ha'lvush to Ricanti. See my Hebrew commentary p. 371.
11. Isaiah 63:12.
12. Pesachim 56a.
13. The first word of the section beginning with the verse before us. The word S'hma is used as the title for the group of three portions from Scripture (Deuteronomy 6:4-9; 11:13-21; Numbers 15:37-41) which we must recite twice daily, in the morning and in the evening. See "The Commandments," Vol. I, pp. 15-16.
14. Pesachim 56a.
15. "If she were to express her desire for it she would be embarrassed; if she were to remain silent she would find it painful. So her servants began bringing it to her quietly." The parable explains why the Sages instituted this sacred prayer of praise — "Blessed be His Name Whose glorious Kingdom etc." is to be recited as part of Sh'ma, but should be done quietly (Pesachim 56a).
16. In the letter daleth [of the word echad — "one"] which is written large (Bachya).
17. (5).
שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד – ע״ד הפשט מה שהזכיר שלשה שמות, ה׳ אלהינו ה׳, שאילו אמר ה׳ אחד היה פתחון פה לאומות העולם שעל יראתן אמר כן שהוא נקרא ה׳ לדעתם, ועל כן הוצרך לומר אלהינו, כלומר אלהי ישראל, וכן אלו אמר ה׳ אלהינו אחד היה פתחון פה לאומות העולם לומר אמת הוא כי אלהי ישראל הוא לבדו נקרא אחד, גם אלהינו שאנו קוראים ה׳ הוא אחד כמו כן, לכך הוצרך לומר ה׳ אלהינו ה׳ אחד להורות ה׳ שהוא אלהי ישראל הוא אחד והוא לבדו נקרא ה׳ אחד ואין זולתו ברוך הוא שאחדותו שלמה מכל צד בלא שום הרכבה בעולם, ואין לו באחדותו דומה, לא בעליונים ולא בשפלים, ועתיד שיהיה בכל האומות אחד כענין שכתוב (זכריה י״ד:ט׳) ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד. ומה שאמר אלהינו ולא אמר אלהיך כמו שאמר בו בכל מקום במשנה תורה (דברים ד׳:כ״ד) כי ה׳ אלהיך אש אכלה הוא, וכן בכל הפרשיות שידבר עם ישראל יזכיר ה׳ אלהיך או ה׳ אלהיכם, מפני שרצה משה להכניס עצמו בכלל היחוד.
ובשם הרב ר׳ אליעזר מגרמייז״א ז״ל, ה׳ קודם העולם, אלהינו בעולם, ה׳ לאחר העולם, אחד בכל העולמים.
וצריך אתה לדעת כי ענין היחוד הוא הנקרא עבודה שבלב, כענין שכתוב (דברים י״א:י״ג) ולעבדו בכל לבבכם, ולפי שהמדבר ידבר דבריו פעם שיתכוין בהם ופעם שלא יתכוין בהם, לכך הזכיר שמע שהוא לשון כולל שמיעת האוזן והבנת הלב, כלומר שיכוין לבו בדבריו בענין היחוד כשהוא משמיע לאזנו, ולפי שאין כוונת המייחד גלויה ומפורסמת אם פיו ולבו שוין או יזכירנו בו בשפתיו ולבו רחוק ממנו, וא״א לאדם להעיד על חברו בדבר זה, לכך תמצא עי״ן של שמע רבתי, וכן דל״ת של אחד, לומר כי השם יתברך עד בדבר והוא היודע ועד בזה, ולכך יצטרך האדם להזהר הרבה בענין היחוד שיכוון לבו ויפנה עצמו מכל מחשבה, וכענין שאמר מחינא ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוון דעתיה.
ודע כי לא נברא גן עדן וכל מעלותיו כי אם לאותם המיחדים בכוונה, כי המודה ביחוד כופר בעבודה זרה וכל המודה בעבודה זרה כופר ביחוד, וגיהנם ושבעה מדוריו לא נבראו אלא לעובדי עבודה זרה. ומפני זה תמצא בפרשת בראשית י״ג פעמים גן, ובפרשה זו בכללה תמצא י״ג פעמים אש, וזה למען הודיעך כי כל המכוון באחד שחשבונו י״ג כמספר י״ג מדות, נצול מאשה של גיהנם וזוכה לגן עדן ולכל מעלותיו שהם י״ג, כמו שאמרו רז״ל ר׳ יהושע בן לוי אשכחיה לר׳ שמעון דהוה יתיב אתליסר תכטקי פיזא, והכוונה על י״ג מעלות של גן עדן.
וע״ד המדרש שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, הזכירה תורה פסוק שמע אחרי עשרת הדברות, ללמדך שדבור אנכי הוא היחוד, ר׳ נתן אומר מכאן תשובה למינים שאומרים שתי רשויות יש, כשעמד הקב״ה על הר סיני ואמר אנכי ה׳ אלהיך מי מחה כנגדו. ולפי שפסוק זה של שמע הוא פסוק של יחוד לכך יתמיד משה בלשונו במשנה תורה להזכיר לשון שמע שאמר (דברים ט׳:א׳) שמע ישראל אתה עובר היום, וכן (שם כ) שמע ישראל אתם קרבים היום, וכן (שם כ״ז) הסכת ושמע ישראל, ורבים כן. ואמרו במדרש שמע ישראל כיון שחשב יעקב שמא יש פסול בבניו כאברהם ויצחק, קרא לבניו ואמר להם (בראשית מ״ט:ב׳) ושמעו אל ישראל אביכם, שמעו למי שישראל עובד לו, אמרו לו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, ועד עכשיו ישראל נוהגים בכל יום ואומרים שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, שמע ישראל שבמערת המכפלה, ה׳ אלהינו ה׳ אחד. ועוד דרשו אמר להם משה לישראל אמרתם בסיני נעשה ונשמע וכשעשיתם את העגל אבדתם נעשה וכיון שאבדתם נעשה שמרו נשמע, הוי אומר שמע ישראל, משל למה הדבר דומה, למלך שקדש מטרונא בשני מרגליות, אבדה האחת, אמר לה שמרי האחרת. כך דרש במדרש רבה.
וע״ד השכל שמע ישראל וגו׳, ידענו כי הנמצאים בעליונים ובשפלים רבים, ומצד השכל נתחייב לומר כי יש אחד אמתי האצילם והמציאם, שהרי הרבוי מכח היחוד, וכשם שהאחד קודם לכל המספרים כן האחדות קודמת אל כל רבוי, וכיון שאנו רואים שההויות רבות בעולם ונתברר לנו כי כח הרבוי נמשך מכח היחוד, א״כ זו ראיה גמורה מדרך השכל שעיקר הנמצאים כלן וסבתם מכח האחד, ואע״פ שמצינו דברים רבים נקראים בשם ״אחד״ אין זה על דרך האמת כי אם על דרך ההעברה וההשאלה, שהרי מצינו המשכן שקראו הכתוב אחד וידוע כי יש בו כמה דברים נפרדים וחלקים רבים, ולפי שנתחברו כאחד נקרא אחד ויכול הוא להתפרק מכל חלקיו ושישובו למה שהיה בתחלה, וכן כתוב (יחזקאל ל״ז:ט״ז) קח לך עץ אחד, ואין זה אלא דרך העברה והשאלה, שהרי יש בו לאדם אחד רמ״ח אברים והוא מורכב מארבע יסודות שהם עתידין להתפרד ולשוב כל אחד ואחד ליסודו, ואין צריך לומר בנבראים השפלים שהם בעלי השנוי והחלוק, כי גם בעליונים שאינם מקבלים שנוי וחלוק שהם עצמיים שכליים פשוטים והם הנפשות והמלאכים, אי אפשר לאחד מהם להקרא בשם אחד, כי כל מלאך יש אחר כמוהו או גדול ממנו, ואם כן אינו אחד שהרי יש נמצא דומה לו במעלתו ובכחו, וכן הנפש יש אחרת דוגמתה או למעלה ממנה בידיעה ודקות ההשגה, ועל כן אי אפשר לשום נמצא מהנמצאים כלם שיהיה ראוי להקרא בשם אחד ולא אחד בהם שיאות לו זה השם כלל אלא אדון הכל יתברך שהמציא אותן אחר העדרם, והוא האחד האמתי הקודם לרבויים, והוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, והוא לבדו האחד קדוש שאין לו דומה, כענין שנאמר (ישעיהו מ׳:כ״ה) ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש.
וע״ד הקבלה שמע ישראל, כוף אזניך ושמע, בפסוק שמע ענין היחוד האמתי המקובל והמוצנע אצל יודעי האמת בסוד יחוד עשר ספירות שנתחייבנו ליחד את כלן ולחבר הכל כאחד אם ממטה למעלה אם מלמעלה למטה, ומלת שמע מלשון חבור, כענין (שמואל א ט״ו:ד׳) וישמע שאול, (תהלים י״ח:מ״ה) לשמע אוזן ישמעו לי. ה׳, כמו (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ה׳, שהוא כולל שלש המעלות העליונות. אלהינו, הגדולה והגבורה. ה׳, התפארת עד תשלום הבנין ואח״כ אחד. ובמלת אחד נכלל כל העשר, א׳, רמז למי שאין המחשבה משגת, ח׳, לח׳ דברים שעמו, ד׳, לעשירית, היא עטרת זהב גדולה, ואין ראוי להפרידה כי אם ליחד ולחבר את הכל, וראוי ליחד ממטה למעלה משום מעלין בקדש אע״פ שהכל אחד אצל העבודת היחוד. ועל הד׳ שהיא המלכות אמר הנביא ע״ה (ישעיהו ס״ג:י״ב) בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם, ואנו אומרים בתפלה מלכותך ה׳ אלהינו ראו בניך בוקע ים לפני משה זה אלי ענו. ולפי שלא יזכיר מדת המלכות בפירוש בכלל השלשה שמות, לכך תקנו ז״ל להוסיף ולומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, מה שלא הזכיר משה, ואף על פי שלא הזכירו רמזו באות הדל״ת, ועליו משלו משל נמרץ לבת מלך שהריחה ציקי קדרה, תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער, מה עשו עבדיה הביאו לה בחשאי. וציקי קדרה הוא דבר מבושם בריחו משיב הנפש. ובאור המשל במלת בת מלך שהריחה ציקי קדרה, היא השכינה שהרגישה קלוסן של שבטים והיחוד שהיו מיחדים השם הגדול, ואלו תאמר שבחה בפיה שכשם שהוא יחיד כך היא יחידה יש לה גנאי, לא תאמר היא מצטערת כשלא נתיחד כבודה בכבודו, ועל כן באו ישראל שהם עבדי השכינה והתקינו לומר ברוך שם בחשאי שהוא היחוד התחתון. ומטעם זה נתקן השבח הזה של שכינה בשש תיבות כמו בפסוק שמע זה כנגד ששה קצוות של מעלה וזה כנגד ששה קצוות של מטה, ובת מלך היא דל״ת של אחד, וכבר ידעת כי אות דל״ת משלים מספר עשרה, ותמצא בספר הבהיר, מהו דל״ת, משל למה הדבר דומה לעשרה מלכים שהיו במקום אחד וכלן עשירים, ואחד מהם עשיר אבל לא כאחד מהם, אף על פי שעשרו גדול נקרא דל לגבי העשירים, עד כאן. ועל כן צריך המיחד שיכלול כל העשר במלת אחד לפי שכלן אחדות גמורה הן, כי העשר מגלה כח האחד שהמציאם שהוא כולל העשר, וכענין הנקודה שהיא כוללת היו״ד, כיצד, אין לך נקודה בעולם שלא יהיה לה ארך ורחב ועומק ולכל אחד משלשתן יש לה ראש ואמצע וסוף, הרי ט׳, והמקום הרי י׳, שאי אפשר לנקודה בלתי מקום, אם כן הרי שיש בעצמות הנקודה י׳ עם המקום, וכן ה׳ המיוחד שנרמז בו היו״ד, כי היו״ד עם קוצו והה״א הם ג׳ המעלות העליונות והוא״ו ו׳ מעלות הנמשכות מהם הרי ט׳ והה״א בגדר המקום הרי י׳. והוא הדין בקדיש שיש לכלול כל העשר, כי אמן יהא שמיה רבא מברך נאמר על הקו האמצעי, לעלם לעלמי עלמיא הם ה׳ למעלה, וכן ה׳ למטה, כי קו אמצעי הוא והכל בכללו. והה״א בקדיש שצריך לכלול כל היו״ד, כי העליון הוא קדוש בחכמה וקדוש בבינה וקדוש בדעת שהוא הדל״ת, ה׳ צבאות כל הבנין מלא כל הארץ כבודו בחכמה שנאמר (משלי ג׳:ל״ה) כבוד חכמים ינחלו, ותן אל לבך כי על כן תקנו אנשי כנסת הגדולה בקדישא רבה לתתחיל במלת כתר.
ודע כי מפסוק של שמע יוצא שם בן י״ד והוא נחקר מן השלישית, וג׳ שמות הן, והם של חכמה להחכים המזכירם כי יקח בשמים ראש, ובאור הכתוב ה׳ שהוא אלהינו ופירוש ה׳ אחד כי ה׳ שהוא אלהינו מתחלף באל״ף בי״ת והחלוף ההוא שהוא פירוש ה׳ אחד, ונמצא שהשגנו הוראת יחוד ה׳ מתוך חבור אותיותיו, והבן זה. ולפי מה שאמר במדרש טעם ברוך שם שנתקן בחשאי הוא מפני שהוא קלוס של מלאכי השרת, וכן אמרו במדרש רבה בסוף ואתחנן (יחזקאל א׳:כ״ד) בעמדם תרפינה כנפיהם, כשבאים ישראל ודוממים שאומרים בלחישה ברוך שם, אותה שעה הם מקלסים, וכן יחזקאל אמר (שם ג) ואשמע אחרי, כשקלסתי אני קלסו מלאכי השרת ברוך שם. ולמה אומרים אותה בלחישה, אלא כשעלה משה למעלה גנבו ממלאכי השרת ולמדו לישראל, אמר להם משה כל המצות שנתתי לכם ממה שקבלתי מן התורה, אבל זה שאני נותן לכם ממה ששמעתי ממלאכי השרת ולמדו לישראל אמר להם משה אמרו אותו בלחישה, ולכך אומרים אותו ביום הכפורים בפרהסיא לפי שהם כמלאכי השרת, לובשים לבנים לא אוכלין ולא שותין אין בידם חטא ועון כי הקב״ה סולח לכל עונותיהם, עד כאן.
שמע ישראל ה' אלו-הינו ה' אחד, "Hear O Israel the Lord our God the Lord is One."According to the plain meaning of the text the reason that Moses mentioned three names of God, i.e. Hashem elokeynu Hashem, needs explaining. Had he only mentioned ה' אחד, there would have been a chance for the nations to understand the name Hashem as the way the Jews describe the god of the Gentiles in their language. This is why Moses had to add the word אלו-הינו, to make plain that Hashem is the name of our God, the God of the Jewish people. Conversely, if Moses had merely said ה' אלו-הינו אחד, the nations might have said that while it is true that there is only a single national Jewish God, their own national god was also unique in his own right. Therefore Moses had to phrase this declaration of faith and acceptance in such a way that it unmistakably reflected our belief that 1) there is only one God deserving this name, 2) that He is the God of the Jewish people, 3) that He is unique in the universe, there is no other God deserving the title. He has no partners, is not an amalgamation of different powers working in tandem. His uniqueness is unmatched on earth, below it, or in the celestial regions. In the future He will be recognized as such universally as promised by our prophets, especially Zecharyah 14,9: "it will be on that day that the Lord will be One and His name will be One."
If Moses here said אלו-הינו, whereas so far throughout the Book of Deuteronomy he had almost invariably spoken of אלו-היך when addressing the Jewish people, this was because he wanted to include himself in the Jewish community who accepted the Oneness of the Lord.
An interesting comment by Rabbi Eliezer from Germeize, (the author of the Rokeach, a pupil of Rabbi Yehudah Hachassid): he claims that the first time Moses mentioned Hashem he referred to God who preceded the universe, the word אלו-הינו refers to God as He is perceived while the present universe is in existence; the third time Moses refers to Hashem he refers to the time when this universe as we know it will no longer exist. While there are people who relate to Him, He is perceived as אלו-הינו, whereas when there are no creatures to thus acknowledge Him He is simply known as Hashem.
You should realize that the whole subject of God's uniqueness relates to serving God with one's heart. The Torah refers to this in 11,13 where we read the instructions "to serve him with all your heart." Seeing that people who speak to another sometimes mean what they say, i.e. concentrate on what they are saying and sometimes they don't, being distracted, the Torah writes "שמע," which includes the mind and the ear being attuned to each other. One is not only to relate to God by hearing with one's ear but by opening one's heart to what one is about to hear with one's ear. Whenever the subject of God's Unity comes up it is an absolute requirement that it not be treated offhandedly, lightheartedly, without adequate concentration of one's mind. When saying the above words one must not only make sure that one's own ears hear them but one must be certain that one's heart is attuned at the same time.
Seeing that when one hears a person recite the שמע that person cannot be certain if at that moment the mind of the one reciting it is on the same wavelength as his mouth, or if his mind is on other matters altogether, the letter ע in this word is written in larger script as is the letter ד, at the end of the verse. When read together these two letters spell the word עד; in other words, we are warned that there is a witness, i.e. the Lord Himself, Who is aware if we have concentrated on what we are saying when reciting this commitment or if we have only been going through the motions. From all the above it is clear that a person must be very careful when reciting the קריאת שמע not to undo the good he plans to do thereby by performing the commandment in an offhanded manner. We were taught in Berachot 34 that one teaches a reader (in the Synagogue) to concentrate on what he is saying even if one has to physically strike him to drive home the lesson.
You should know that Gan Eden (after death) was not created except to reward the people who acknowledge God's Unity not only as a platitude but by concentrating on what they are saying. Admitting God's Uniqueness is the other side of the coin of denying the validity of any form of idolatry. On the other hand, anyone who acknowledges any form of idolatry automatically denies the Oneness and Uniqueness of the Lord. The principal reason that purgatory, gehinom, and its seven kinds of fires have been created was to repay the people guilty of idolatry. This is why you find the word גן thirteen times in Parshat Bereshit (compare Genesis 2,8; 9; 10; 15; 16; 3,1; 2; 3; 8;9-10; 23;24;) By way of contrast you find the word אש, fire, thirteen times in our Parshah here. This is to teach you that everyone who has had the right thoughts when saying the word אחד=13 in the line שמע ישראל ה' אלו-הינו ה' אחד will be saved from the fires of Gehinom, seeing that he will merit the thirteen levels of elevations available in Gan Eden.
We are told in Ketuvot 77 that Rabbi Joshua ben Levi once met Rabbi Shimon ben Yochai (in a dream) when the latter was seated on thirteen golden mattresses. This is an allusion to the thirteenth and highest level in Gan Eden.
A Midrashic approach: The reason that the verse שמע ישראל is written here after the Ten Commandments is to teach the people that when God used the attribute אנכי when introducing Himself at the beginning of the Ten Commandments, He referred to this אחדות of His, His uniqueness. Rabbi Nathan used the Ten Commandments (the text) to counter the claim of the heretics who believe that there are two separate and independent domains of authority in the universe. When the Lord stood at Mount Sinai and began the decalogue with the words "I am the Lord your God who has taken you out of Egypt," this was equivalent to a challenge. Who dared oppose God at that time? Seeing that this verse שמע ישראל introduces our declaration of God's Uniqueness, Moses saw fit to commence numerous verses in the Book of Deuteronomy with the words שמע ישראל. Some samples of such verses are found in Deut. 9,1; 20,3; 27,9. There are many others.
We read in the Midrash (Devarim Rabbah Lieberman edition page 66) that the words שמע ישראל recall the time when Yaakov was worried that may be one of his sons was not whole-hearted in his loyalty to Hashem and he called in his sons and confronted them on the issue by saying ושמעו אל ישראל אביכם, (Genesis 49,2). What he meant was: "listen to the One whom your father Israel serves, i.e. to God." Upon hearing this, the sons replied in unison שמע ישראל ה' אלו-הינו ה' אחד. Ever since the Jewish people have adopted the declaration made by the 12 sons of Yaakov as one of abiding faith in God also their own declaration of faith, pronounced every day. The formula has been amended to read: "שמע ישראל אשר במערת המכפלה ה' אלו-הינו ה' אחד "hear O Israel who is buried in the cave of Machpelah the Lord our God, the Lord is One." (Compare Devarim Rabbah Lieberman edition page 67).
Our sages also commented in Devarim Rabbah (Lieberman edition page 77) that when the people had stood at Mount Sinai they had vowed נעשה ונשמע, "we will do and we will listen." Once they had made the golden calf Moses said to them that seeing they had already reneged on the first half of their undertaking they should at least honor the second part, i.e. the נשמע, by reaffirming their faith in the one and only God by saying the שמע ישראל on a daily basis. This matter can best be illustrated by a parable. A king betrothed a wife by giving her two 2 pearls. When she lost one he said to her: "safeguard the remaining one." Thus far Midrash Rabbah.
A more rational approach to our line: we all know of many phenomena both above terrestrial earth and below in our world which exercise their influence on our lives in one form or another. It stands to reason that above all of these phenomena there is a hand which directs them all. The proliferation of the phenomena we witness must have its origin in a single force (compare Shaar Hayichud Chovot Halevavot chapter 5). Just like the number 1 is the first in a string of numbers, so Unity is the first (in terms of time) of a number of phenomena. Seeing that we are all witnesses to so many and different phenomena in the universe, it is quite clear that all of them must be derivatives of an original phenomenon, the Ultimate Cause. Even though the name "one" is applied to many things this description is misleading and inaccurate. It is a habit of people to use terms which, strictly speaking, apply to only one phenomenon and to describe other phenomena as possessing such characteristics. For instance, even in the Torah we find the Tabernacle referred to as אחד, "one," (Exodus 26,6) although we all know that it was composed of many different parts. The reason the Torah described it on that occasion as "one," was that all its constituent parts had been joined together and placed in their correct positions so that the finished product appeared to be "one." Nonetheless the Tabernacle was subject to being dismantled and to no longer appear as a single unit.
We find that God told the prophet (Ezekiel 37,16) "take for yourself 'one' tree (or piece of wood)." The expression אחד in that verse is a misnomer as there is only one phenomenon to which that definition can truly be applied, but the prophet describes it as such as he wants to portray a concept, i.e. the symbol of unity, something undivided. Although man is composed of 248 limbs the composite of these 248 limbs is called "one man." Even the raw material man is made of is a composite of 4 elements; nonetheless we speak of "flesh" as if it consisted of a single raw material. All of the components of man will disintegrate at death proving that what was considered as "one" during his lifetime was in reality nothing of the kind. [Science may be defined as the search for the original single cause of the universe. Ed.]. Even amongst the celestial beings, the angels which are made of a uniform raw material and are therefore not subject to disintegration the term אחד cannot be applied in the true meaning of the word, seeing that each angel is only one of many such angels, so where is his uniqueness? The same applies to our souls. Although it is not an amalgam of elements such as our body, there are thousands of souls so how could a soul be truthfully described as אחד, truly unique? In other words, none of the phenomena in the universe can accurately be described as אחד with the exception of the Lord God Who is truly one of a kind in the absolute sense of the word. This is what the prophet Isaiah 40,25 meant when he said, paraphrasing God: ואל מי תדמיוני ואשוה, "to whom do you wish to compare Me, to whom can I be likened?"
A kabbalistic approach: the words שמע ישראל may be understood as "bend your ear and listen." This verse comprises the subject of true uniqueness which is accepted by all the students of Kabbalah as the mystical dimension of the ten emanations. It is man's task to unify these ten emanations and to ensure they are joined together not only in a descending but also in an ascending direction [It is a common perception that the concept of the emanations is intended to facilitate our understanding of how something totally abstract, disembodied, can be transformed into a physical, substantive universe. Kabbalists understand it as the task of man to transcend the physical universe they find themselves in and to strive for a union with the source, Hashem, by means of these emanations. Ed.]. The word שמע is perceived as an instruction to create such a bond, union. The word occurs in this context in Samuel I 15,4 וישמע שאול, where it could not mean that Saul had heard with his ears. It means that Saul mustered the troops, i.e. made them join together. Psalms 18,45 is another example of the word שמע meaning something beyond merely hearing with a physical organ of the body. It speaks about the assimilation of such "hearing," i.e. obedience, as a natural result of "digesting" what one's ear has heard.
The word Hashem is also to be understood as similar to לך ה', "it is yours O Hashem" (Chronicles I 29,11). That verse combines the three highest spiritual attributes (emanations) אלו-הינו, הגדולה, הגבורה. The second time the word Hashem occurs in our verse is a reference to the emanation תפארת and the emanations below that until the lowest emanation, "the completion of the structure."
The word אחד at the end of our verse comprises all the emanations. The letter א in that word refers to the One whom our mental capacities cannot define. The letter ח refers to all the eight emanations which accompany Him; The letter ד refers to the tenth emanation, the crowning glory known as עטרת זהב גדולה, and the word אחד, is not to be separated from the rest of the verse. [I suppose the author stresses this as by definition that which is אחד, one, unique, is distinct and separate from anything else already. Ed.]. Here the Torah tells us that all the ten emanations are to be joined as if they were not multiples but one. The reason it is appropriate for this process of joining the emanations together to proceed from the bottom up, is because we have a principle that in matters of sanctity we always proceed from a lower level to a higher level, never the reverse.
Concerning the letter ד in the word אחד i.e. the lowest emanation known as מלכות, Isaiah 63,12 says בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם, "Who divided the waters before them to make Himself a name for all time." We refer to this manifestation of God as the lowest of the emanations in our prayers every day when we recite מלכותך ה' אלו-הינו ראו בניך בוקע ים לפני משה זה אלי ענו, "Your manifestation Lord our God as the emanation מלכות Your children have witnessed when You split the sea before Moses and they answered: "this is My God." [The version of this prayer quoted here is similar to that in Machzar Vitri].
Seeing that the verse שמע ישראל does not contain an explicit reference to the emanation מלכות, our sages have seen fit to append the line ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, "may the name of His glorious emanation מלכות be blessed forever more." Even though Moses did not mention this attribute explicitly we do find it alluded to in the letter ד at the end of the verse. Our sages (Pesachim 56) illustrated the problems our sages encountered in adding something Moses had not seen fit to add but which our patriarch Yaakov reportedly added, by means of a parable. The daughter of a king who entered the kitchen smelled a delicious dish which had wonderful condiments added to it. She was very eager to eat some of it immediately. She said to herself that if she were to ask for this outright now it would be considered ill-mannered. On the other hand, if she were to wait until evening when the dish would be served she would experience physical pain during the time she had to wait. When her attendants became aware of this they brought her some of the condiment surreptitiously. As a result, the mind of the princess was put at rest. The parable symbolizes the Israelites (princess) who had become aware of the blissful effect of the emanation מלכות. Her attendants, i.e. the Shechinah, realized the Israelites' strong desire to exalt God by making reference to this emanation. If they would not be allowed to do so they might pine away from distress. Giving the princess some of the condiment secretly is equivalent to the sages allowing the Jewish people to recite the line ברוך שם sotto voce, in an undertone, so as not to reflect on the spiritual presumptuousness of the Jewish people. In kabbalistic terms the compromise thought up by the Shechinah, and later our sages, means that reciting this line in an undertone is equivalent to reciting God's "lower level" of unity and praising it. This is also why the line ברוך שם comprises 6 words just as the verse שמע ישראל comprises 6 words, each alluding to the six extremities of the terrestrial universe, i.e. the four directions of the compass plus "up" and "down." Adding the letter ד from אחד completes the number 10 so that all the ten emanations are represented. The 6 words in the line שמע ישראל allude to the celestial regions, whereas the six words in the line ברוך שם allude to the terrestrial regions of the universe in each of which the Lord is supreme, unique, unmatched.
The Sefer Habahir (item 27) contains the following comment: The students asked their rabbi about the meaning of the letter ד in the word אחד at the end of our verse. He told them by means of a parable that they should perceive of ten kings, all wealthy, all congregating in a single place. One of the ten, while wealthy, was not as wealthy as the others. Due to this relative poverty he was considered as דל, "poor." Thus far the text in the Sefer Habahir. The ten kings are the ten emanations all of which congregate in the celestial spheres, except the lowest emanation מלכות which is part of the עולם העשיה, the terrestrial universe, (at least perceptually. Ed.). When people in the terrestrial universe declare the Unity of Hashem they must therefore concentrate on all the ten emanations or they would not do justice to their task. The word אחד therefore has especial significance. The number 10 represents the Power of the One who "invented" the ten emanations
Compare the smallest unit in our terrestrial universe the "point." A point is not really only a point, as no matter how small it is it has width, length, and depth. Not only that, but the area (or imaginary line) called length has a beginning, a middle and an end. The same is true for the area called width and that called depth. This already makes a "point" something consisting of no less than nine definable areas. Add to this the space in the universe this "point" occupies and we are talking about 10 units of space. This demonstrates the importance of the number 10 as an indispensable number; in terrestrial terms you may call it an irreducible minimum. When we translate this into the aleph bet, the smallest letter the י, though perceived and spoken of as no more than a "point," נקודה, actually represents both the number 1 and the number 10. A similar principle applies to the letter ה of the tetragrammaton, the Holy name of Hashem. Being three-sided it has three times beginnings, middles and ends in each line. Add the space it occupies and you find it also represents the number 10. Or, you simply view the letter ה as a combination of the letter י, i.e. the left, lower part, plus the letter ו. In either event you wind up with the number 10 (at least).
When we recite the Kaddish, this also has to include concentrating on the ten emanations. The words אמן יהא שמיה רבה מברך are perceived as being said on the קו האמצעי, the center line of the diagram of the ten emanations. Five of the emanations are above this "center line," whereas the other 5 are below making a total of 10. (The author proceeds to demonstrate similar patterns in the kedushah claiming that the sages of the Great Assembly who formulated that prayer deliberately chose to commence with the word כתר to allude to the highest, the tenth of the emanations. He continues in this vein to analyze the visions described by Ezekiel and quoted in the קדושה דסדרא in the daily ובא לציון גואל prayer).
According to the Midrash Devarim Rabbah near the end of Parshat Vaetchanan, the reason that the line ברוך שם is recited sotto voce is that it is the formula used by the angels to praise the Lord, and we do not want to provoke the angels by copying them. According to that Midrash, Moses learned this secret formula while overhearing the angels when he was on Mount Sinai. When Moses taught the Torah to Israel he told them that everything he taught them he had learned himself from the Torah (God) with the exception of the line ברוך שם which he had learned from the ministering angels. He advised the Israelites to recite this line silently. Only on the Day of Atonement, when, thanks to our sins having been forgiven we are on a spiritual par with the angels, do we recite this line without fear of arousing their jealousy. The fact that on that day we neither eat nor drink, just like the angels, coupled with the fact that we don white garments, makes us sufficiently like the angels to praise God in the way they do.
שמע ישראל – מדרש אל תהי קריאת שמע קלה בעיניך לפי שיש בה רמ״ח תיבות כנגד רמ״ח איברים שבאדם ודרשינן שמור מצותי וחיה (משלי ד׳:ד׳, ז׳:ב׳) אמ׳ הקב״ה אם תשמור רמ״ח תיבות שבק״ש אני אשמור רמ״ח איברים אשר בך. משל לאדם שיש לו כרם בעיר חבירו ולזה כרם בעירו של חבירו כל א׳ אומר לחבירו שמור כרמי ואשמור כרמך. כך אמ׳ הקב״ה ליש׳ כדפי׳ ולכך אנחנו חייבים לקרות ק״ש בכוונה כתיקונה וליתן ריוח בין הדבקים.
ה׳ אלהינו ה׳ אחד – אי אפשר בלא שלש אזכרות שאם היה אומר שמע ישראל ה׳ אחד. ולא אמר אלהינו היו אומרים כל אומה ואומה שעל תרפות שלהם הוא נאמר שהוא אחד וכשאמר אלהינו נודע וניכר בטוב שעל אלהי ישראל אמר שהרי עמהם היה מדבר. ואם היה אומר ה׳ אלהינו אחד היו אומרים ומפרשים אלהינו הוא אחד מן האלוהות וכ״ש אם אמ׳ אלהינו אחד. אבל משכפל האדנות ודאי הקב״ה האדון שלנו אחד באדנות ואין בלתי ואהבת את ה׳ אלהיך. כמו האבות. אברהם דכתיב ביה ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט׳:ח׳) וכמו יצחק שמסר עצמו לקרבן וכמו יעקב שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כ״ח:כ״ב).
שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד – בלא שלשה הזכרות אי אפשר שאם אמר שמע ישראל ה׳ אחד כל אומה ואומה אומרת על עכו״ם שלהם שהוא אחד כשהוא אומר אלהינו יודע שעל אלהי ישראל הוא מדבר ואם היינו אומרים ה׳ אחד משמע אלהינו אחד מן האלהות וכ״ש אם היינו אומרים אלהינו אחד אבל כשאנו כופלים ה״ק ה׳ שהוא אדון שלנו הוא אחד באדנות ואין עוד מלבדו. וצריך לומר אל מלך נאמן קודם שמע ישראל לפי שבשלש תיבות הללו עם בשכמל״ו תמצא בק״ש רמ״ח תיבות כנגד רמ״ח אברים וכל האומר רמ״ח תיבות שבק״ש כתקנן הקב״ה משמר רמ״ח אבריו וזש״ה שמור מצותי וחיה אמר הקב״ה שמור את שלי ואני אשמור את שלך. א״ר שמעון בן חלפתא משל למלך שהיה לו כרם ביהודה ודירתו בגליל ולאחד יש לו כרם בגליל ודירתו ביהודה בכל שנה ושנה צריך זה שביהודה לילך לגליל וזה שבגליל לילך ליהודה לפרנס כל אחד צרכי כרמו לימים פגעו זה בזה אמרו למה אנו מטריחין אני אפרנס כרמך שבעירי ואתה תפרנס כרמי שבעירך והזהר בה שאם אתה משמר היטב את שלי אני אשמור היטב את שלך.
שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, "Hear, O Israel, the Lord is our G–d, the Lord alone." This verse would not be complete unless G–d's name had appeared in it three times. If the Torah had only written: שמע ישראל ה' אחד, "Hear Israel, the Lord is one," every other nation in the world would have claimed that their national deity was also unique for them. By adding the word: אלוהינו, "our G–d," every reader would know that the subject is the G–d of Israel. If we would only say: "the Lord our G–d is one," the impression would be left that He is one of a number of deities. The correct translation of the way Moses described G–d in our verse is: "the Lord Who is our Master is unique as a Master, and there is none beside Him." When reciting this line in our prayers it is necessary to introduce this prayer with the words: א-ל מלך נאמן, "G–d who is a true king." The reason that the authors of the prayer book have seen fit to add these three words is that by adding them the three paragraphs of this prayer including the line ברוך שם כבוד מלכותו, "blessed be the glory of His Kingdom," total 248 words, a number which equals the 248 limbs in our bodies. This is hinted at by Solomon in Proverbs 4,4: שמר מצותי וחיה "Keep My commandments and you will live." G–d is portrayed as saying that if you (Israel) keep My commandments, I will keep you alive." Rabbi Shimon ben Chalafta explained this concept by means of a parable: a king possessed a vineyard in the central part of the land of Israel, whereas his residence was in the northern part of the country. Another king possessed a vineyard in the northern part of Israel, whereas his residence was in the central part of the country. Each king had to travel at least once a year from his residence to his vineyard to make sure the vineyard was being tended properly. Eventually, these two kings met one another and each complained to the other about the inconvenience of having to visit his vineyard every year. They made an agreement that each king would take care of the other's vineyard, an arrangement that saved each of them a lot of time and inconvenience.
שמע ישראל ה׳ אלהינו – כתב הרמב״ן למה שינה הפסוק בכאן לאמר אלהינו ולא אמר אלהיך כמו שאמר בכל מקום שמע ישראל אתה עובר היום כי ה׳ אלהיך. שמע ישראל אתם קרבים היום כי ה׳ אלהיכם. וגם כל הפרשיות שמדבר עם ישראל אומר ה׳ אלהיכם או אלהיך וכן בכאן אמר ואהבת את ה׳ אלהיך אבל הזכיר בעיקר ייחוד השם אלהינו כי עשה עם משה את הגדולות ואת הנוראות לעשות לנו שם תפארת וחזר ואמר ואהבת את ה׳ אלהיך בלשון שאר הפרשיות שבמשנה תורה:
שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, "Hear, O, Israel, Hashem is our God, Hashem is One." Nachmanides agonizes over why, suddenly, Moses has seen fit to describe Hashem as "ours," (ending נו) instead of as "yours," (ending כם) as he did all the time while admonishing the people. Even in this very paragraph Moses again refers to Hashem as your Hashem, אלוהיך in the very next verse. He concludes that our verse is special, as Moses includes himself as the means by which Hashem had demonstrated His uniqueness, as He had not performed nearly as many miracles in all of history as he had performed by means of Moses. Having made that point, Moses reverts to his usual manner of referring to Hashem as the God of the people whom he addresses.
עי״ן דשמע גדולה שע׳ שמות יש לישראל ונתן להם תורה שיש לה ע׳ שמות ונדרשת בע׳ פנים להבדיל בין ע׳ עכו״ם. ויש פסיק בין ה׳ ובין אחד לומר אע״פ שראיתם כמה דמיונות ואע״פ שאני בא עם זה במדה״ד. עם זה במדה״ר אעפ״כ הכל אחד. אחד דל״ת גדולה לומר לך שתמליכהו בשמים ובארץ ובד׳ רוחות העולם וגם שלא תטעה ברי״ש. וכן רי״ש דלא תשתחוה לאל אחר הרי״ש גדולה שלא תטעה בדל״ת. ד״א עי״ן ודל״ת גדולים הרי עד וזהו ואתם עדי נאם ה׳ וגם הקב״ה הוא עד לישראל כדכתיב והייתי עד ממהר. שמע. בגימטריא ת״י שת״י שנה עמד ב״ר. הפסוק מתחיל בשי״ן ומסיים בדל״ת הרי שד שהשדים בורחים מהקורא שמע בכוונה.
שמע ישראל י״י אלהינו י״י אחד – אי אפשר לומר לשון אחר יותר מופלג מזה להניח מציאות השם ואחדותו.
שמע ישראל י״י אלהינו י״י אחד עד סוף הפרשה
שמע ישראל – הכוונה בו ההאמנה והשמיעה וכבר יובן ממנו גם כן ענין ההבנה כאלו נכלל בזה שהיחידים יבינו בו על צד הבנה וההמון יאמינו בו על דרך צד השמיעה והקבלה מהיחידים.
י״י אלהינו – צוה בזה להאמין כי מי שנקרא שמו י״י הוא אלהינו, רוצה לומר: שהוא מנהיג אותנו ומשגיח בנו ואף על פי שאנחנו פחותים ביחס מאד אל מעלתו יתעלה וכבר נתאמתה זאת הפנה והותרו הספקות הנופלות בה ברביעי מספר מלחמות י״י וכבר בארנו בפרשת ואלה שמות שזה השם, רוצה לומר: יו״ד ה״א וא״ו ה״א הוא היותר מורה על מהות השם יתעלה מכל השמות שיפלו וכן הענין בשם האחד כמו שביארנו שם ובביאורנו למה שאחר הטבע.
י״י אחד – צוה בזה להאמין שהנמצא הקדוש הזה שנקרא בזה השם הקדוש הוא אחד וראוי שלא יעלם ממנו שכבר יתבאר מזה שכמו שלא ישתתף זולתו יתעלה בשם יו״ד ה״א וא״ו ה״א כן לא ישתתף זולתו שם האחד כי שני אלו השמות יאמרו בו יתעלה באמתת ובקדימה ויאמרו על זולתם באחור בצד מצדדי שתוף השם יתעלה וזה כי כל הנמצאות קנו האחדות והמציאות ממנו ולזה יהיה הוא יתעלה היותר אמתי באלו השמות ואם אמר אומר כי גם המניעים הנבדלים הם אמתיים בשם האחד כי אין בהם שום הרכבה כמו שאין הרכבה בשם יתעלה אמרנו לו כי אלו מצד מה שהם עלולים ממנו יחוייב להם בהשיגם עצמם שישיגו היותם עלולים ומזה הצד תהיה להם השגה מה בהכרח בעלה הראשונה כמו שביארנו בחמישי מספר מלחמות י״י ולזה יהיו מרכבים משני ענינים עניין בו ישכילו עצמם וענין בו ישכילו זולתם ואולם השם יתעלה לא ישיג כי אם עצמו כי אין לו עלה קודמת לזה הוא יותר ראוי אמתי בשם האחדות עם שהאחדות אשר לאלו הוא חסר מאד ביחס אל האחדות הנכבד אשר לשם יתעלה כמו שביארנו כל זה בראשון ובחמישי מספר מלחמות י״י ואם אמר אומר שבשם יתעלה הרכבה מזה הצד מצד השגתו בעלולים ממנו אמרנו לו שאין לו בהשגת העלה הזאת שהיא שכל העלולים ממנה שום הרכבה כי מצד השיגה עצמה תשיג העלולים ממנה מצד היותר נכבד ממציאותם כמו שביארנו שם ואין הנה מקום זאת החקירה.
והתועלות הם י״ט:
התועלת הראשון הוא במצות והוא מה שצונו להאמין שהשם יתעלה הוא משגיח בנו עדת ההולכים בתורתו ותועלת זאת המצוה הוא רב בדעות והוא עם זה מהגדולות שבפנות התורה וכבר ביארנו אמות זה השרש מצד העיון והתרנו כל הספקות הנופלות בו ברביעי מספר מלחמות י״י ובביאורינו לספר איוב.
התועלת השני במצות והוא מה שצונו להאמין כי י״י אחד אחדות אמתי לא ישתתף לו בו זולתו וכבר ביארנו אמות זה השרש ושהוא ראוי שיתואר השם יתעלה בשני אלו השמות שזכרה בה התורה בחמישי ממלחמות י״י ובביאורנו למה שאחר הטבע.
שמע ישראל י״י אלהינו י״י אחד – כבר ביארנו בשער הקודם מעלת שני הדבורים הראשונים שבי׳ הדברים אשר בעבורה אז״ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום (מכות כ״ד.) ואשר היה זה להיותם קבלת עול מלכות שמים שלמות שהוא יסוד ושרש לכל הדברות ולכל המצות כלן. וזה להיות הראשון מורה על אמתת מציאות אלוה משגיח רוצה ויכול. והשני על ביטול אלוה זולתו והרחקת שיתוף העבודות כולן. והוא הטעם עצמו מה שעשה אותם פרשה בפני עצמה וצוה אותה בכל אופני החומרות שהזכיר בה [א] והכונה ועתה ישראל אחר שעמדת במעמד ההוא ושמעת מפי הגבורה אלו השני הדברות על האופן שנזכר שמע באזניך ובלבבך תבין וקבל על רצונך דכלהו איתנהו בלשון שמיעה כי ענינם הוא שי״י אלהינו כמו שאמר בבירור אנכי י״י אלהיך שהוא המנהיג בכוונה ורצון כמו שאמר י״י הוא האלהים והוא י״י אחד שהכוונה היותר מפורסמת בהבנתו הוא על דרך ההפרדה והחלוק כלומר הנמצא המיוחד והמופשט והמשולל מכל מיני רבוי וחבור בכל צד מהצדדים שאפשר ומזה חוייב הרחקת העבודות הנכריות כלן וכמ״ש זובח לאלהים יחרם בלתי לי״י לבדו (שמות כ״ב:י״ט) והוא עצמו מאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תשתחוה להם ולא תעבדם וגו׳ (דברים ה׳:ח׳). כי שם הראינו לדעת כי י״י הוא האלהי׳ בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד נמצא ראוי ליעבד ולירוא מפניו כלל. 1אמנם כבר כתבנו בפרשת שטים שער פ״ג כי האחד יאמר גם כן על דרך ההכלל והשלמות כי אחד ושלם יאמרו בהרדפה כענין והיה המשכן אחד (שמות כ״ו:ו׳) ויהיה ענין האחד אשר יאמר בו ית׳ השלם הכולל כל השלמיות כלן אשר לא נמצא חוץ ממנו שלמות אמתי מכל הצדדים כלל ומזה הצד האחדות והמלכות הם דבר אחד בעצמו כי המלכות אינו רק ייחוד מעלה ושלטנות שכל השררות והמעלות נכללות בו וכמו שאמרו (פסחים נ׳.) והיה י״י למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה י״י אחד (זכריה י״ד:ט׳) כי כשיהיה השם שלם והכסא שלם ולא יחסר דבר אז יגמר המלכות והאחדות שהם דבר אחד בעצמו ולזה תקנו שיהא פסוק שמע ישראל י״י אלהינו י״י אחד עולה למלכיות (ר״ה ל״ב.) כמו שזכרנו שם וזה טעם מה שאנו עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. האמנה כי למה שנתחלפו שתי הבחינות האלה אשר בהוראת מלת אחד במה שהראשון שזכרנו הוא המפורסם ואשר תכוון הבנתו בו אצל ההמון כמו שנזכר והמובן השני הנה יהיה ענינו יותר נשגב ונסתר כי הוא ענין נפלא מסור אל השכל המופשט רצוני הסכמת ההכלל והייחוד האמתי מכל צד אשר להזהיר על זה ולזרז בו נלאו כל פנות האלהיים חכמי הספירות כמו שנראה מכל ספריהם ומזה הטעם אמרו שקלוס ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא מיוחד למלאכי השרת (דב״ר פ׳ ואתחנן) כי התאחדות המלכות והאחדות הוא ודאי שבח מיוחד להם ולהשכלתם כי לענין הבנת ההמון בו מהחלוקה וההפשטה לא שייך ביה ענין מלכות אבל שדוד ושלילת כל הדברים.
[א] ולזה אמרו נימריה לא אמרו משה (פסחים נ״ו.) רצוני שעקר כוונתו בדברו עם כלל העם היה אל המובן אשר לא יפול עליו ענין ההכלל והמלכות כי אם אל המפורסם בו אל ההמון. לא נימריה הא אמרו יעקב וזה לפי שדבריו היו עם הבנים בניו מטתו שלימה כמו הם כמלאכי השרת קלסו בו באומרם שמע ישראל אבינו י״י אלהינו י״י אחד ולזה הסכים הזקן עמהם וענה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכמו שאמרו שם דענו מה בלבך כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד (שם) ירצו שעם שהם בחכמתם ובהשגתם ידעו ויכירו ברובי הנבדלים והכחות העליונים המאצילים והנאצלים משפיעים ומושפעים עם כל זה כבר ידעו והשיגו היות כלם תחת מלכותו ית׳ ובמציאותו העליון חוזר הכל אל אחדות פשוטה ושאין שום נמצא שיש לו יכולת כלל זולתו ולפי זה מה שאמרו במדרש (דב״ר פ׳ ואתחנן) פרשת שמע משל לבן בית של מלך שנכנס לתוך הפלטין וראה קוסמיטין של מטרונה וגנב אותה ובא ונתנה לבתו כו׳. כך אמר משה לישראל כל המצות שנתתי לכם ממה שקבלתי מן התורה אבל השם שאני נותן לכם ממה ששמעתי ומלאכי השרת שבו הם משבחים להקדוש ברוך הוא ונטלתי אותו מהם לכך תהיו אומרים אותו בלחישה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ולמה אומרים אותו ביום הכפורים בפרהסיא אלא שהם כמלאכים כו׳. והנה ענין הלחישה הוא מבואר והוא כי מפני שלפי המובן המפורסם אין ענין לו להזכירו אמר שלא יפרסמוהו בקולם להשוות בו ובין מאמר שמע ישראל. אמנם לפי המובן השני הנעלם יש לאומרו בהסתר ובהעלם כמוהו. ואולם ביום המיוחד שהכל בו בתכסיסי שלימים יאמרו אותו בקול רם כי קלוסי היום ההוא קלוסי מלאכי השרת הם וכבר ביארתי זה הענין בעבודת יום הכפורים שער ס״ג בבחינות אחרות קרובות לאלו אבל זה יראה לי הטוב והנכון שיאמר מסכים בו אל אמתת ענין הייחוד וטוב טעמו. ועתה ראה כי במה שנאמר אמתת הייחוד על זה האופן [ב] 2נתן שני מיני חיובין אל האהבה עם היותה בין הבלתי שוים. האחד מצד היותו י״י אלהינו שהוא הטוב והמהנה והמועיל אלינו בכל צרכנו כמו שכתב החוקר פי״ג מאמר ח׳ מספר המדות. אמנה תהיה אהבת הבנים לאבות ובני אדם לאל יתברך כמו דבר טוב ומעולה כי עשו טוב גדול בהוייתם ובפרנסותם והם סבת היותם מלומדים. וכבר כתב בפ״ז ממנו שכבר תשמר האהבה בין הבלתי שוים שכשישמר ביניהם היחס אשר בין מעלותיהם. וזה כי היותר מעולה צריך להיות יותר נאהב ויותר נעבד וכאשר יקבל הקטון מהגדול הטוב או המועיל או המהנה או שלשתן והגדול יקבל ממנו תמורתם האהבה והעבודה והכבוד הראוי להם זאת תהיה השואת אהבתם בלי ספק. והמין השני הוא מצד היותו אחד וזה שכבר גזר הפילוסוף שלא יקרה להיות אחד אוהב רבים לפי האהבה השלימה כמו שלא יעשה לאהוב דברים הרבה יחד כמו שנתבאר זה לו בפרק ו׳ מהמאמר הח׳ ובפרק י״ב מהתשיעי מספר המדות זכרנום אצל את יחידך אשר אהבת בשער כ״א. והנה נתן לזה שני טעמים. האחד כי יחוייב כפי האהבה השלמה שיאהוב או שימצאו בו שני ההפכים יחד כשיקרה שאחד מאוהביו הוא שמח ונעלס בחופתו והשני עומד אז רגע אחד בתוך אבלו וזה מה שאי אפשר. גם שיצטרך לחזור אהבה לרבים ולא יספיק הזמן והממון. ולזה אמר שם שראוי שתהיה למעט והאהבה היותר שלימה היה לאחד השלם. והנה עם זה נקשר בטוב.
1. אמנם עד סוף העמוד, להבין דבריו יותר עיין למעל׳ בביאורי לשער ס״ג ויקרא דף נ״ט ע״א ולשער פ״ח.
2. נתן שני מיני חיובים וכו׳, ר״ל אף שלרוב תמצא האהב׳ רק בין הדומים והשוים יחד (עיין מזה באורי למעלה בדבר ד׳ ע״ז) אשר ע״כ יקשה להבין בהשקפה ראשונה מצות ״ואהבת את ה׳ אלהיך,״ אחרי שהמרחק גדול ורב מאוד בינינו קרוצי חומר העומדים בשפל המדרגה, ובינו י״ת הרם והנשא על כל כמו שהעיר הרב ז״ל על זה למעלה בסימן ב׳ בכל זאת יש עוד ב׳ מיני האהבה אשר יוכלו להמצאות גם בין הבלתי שוים האחת נקראת בשם אהבת המטיב, המועל, והמשנה, והב׳ אהבת המעולה והנכבד כמו שיאהבו ד״מ הבנים את אבותם אף שאינם הוים יחד בימיהם ושנותם ולפעמים ישתנו גם בתבונותיהם ודעותם רק בעבור שני אלה, כי הם מיטיבים להם מיום הולדם עד היותם לאנשים בלמדם אותו דעה ובינה והשכל ומועילים להם תמיד בהמציא להם לא לבד מחסוריהם ההכרחיים כי אם גם תענוגים והנאות גופניות לרוב יסבבו להם גם האבות הם לרוב חכמים ובעלי מידות טובות יותר מבניהם, כי בהיותם זקנים מהם לימים הם כבר מחוכמים ע״י הנסיון אשר נסו כבר באורך ימי חייהם, גם חום טבעם ודמם, נתקרר כבר, ופחיתיות הנוער והתפעליותיו כבר חלפו ועברו מהם, [ואפשר כי על שני אלה רומז גם מאמר הכתוב ״בישישים חכמה (איוב י״ב:י״ב) (ר״ל חכמה הנקנית ברוב הנסיון), ואורך ימים תבונה (ר״ל שאורך ימיהם מסבב להם חיי התבוננות בבחינת הנהגתם המוסרית, בעבור שכבר נתקרר טבעם וחום דמם חלף הלך לו,)] ואם כן הוא ביחס הבנים אל האבות אף כי ביחסנו אל הי״ת אשר רבו טובותיו עמנו עד מאד, כי הוא למדנו להועיל להיישיר שכלנו בדעות אמיתיות ונפשנו במידות טובות ונכוחות ולהדריכנו בדרך הישרה אשר נלך בה לטוב לנו כל הימים, וחסדיו אשר יגמול עלינו להמציא לנו תועליות והנאות לאין מספר לא יכלו ולא יתמו מעת צאתנו מרחם אמנו עד אשר לקברות נובל והוא גם נעלה ונשגב על כל זולתו במעלותיו ומידותיו הרמות והנשאות מאוד מאוד, הלוא מכל זה יחייב משפט שכלנו לאהוב אותו בכל לב ונפש וע״ז רומז גם הב׳ כי אחר שאמר תחילה ״שמע ישראל ה׳ אלהינו״ ר״ל המנהיג והמנהל אותנו תמיד הממציא לנו כל מחסורינו, ומרבה להיטיב עמנו בכל העתים והמקומות בבחינה גופנית ומוסרית, ״ה׳ אחד״ ר״ל הוא אחד ושלם בתכלית השלימות נעלה על כל זולתו ואין דמיון ואין ערוך אליו מכל הנמצאי׳ כלם יאמר אח״כ ״ואהבת את ה׳ אלהיך״ וכו׳, וע״כ אמר ג״כ ״בכל לבבך״ ר״ל בכח שכלך המכיר מעלת הי״ת הנשגב׳ והטוב המוסרי אשר המציא לך להיישירך בדרך נכוחה, ולהודיעך הדעות האמיתיות, ״ובכל נפשך״ החיונית והמרגשת אשר תכיר היטב בכל התענוגים והנאות הגופניות אשר סבב לך. ״ובכל מאודך״ (ר״ל לדעת הרב ז״ל בכל חפצך אל המועיל לך,) כי רק מידו לבד יתננו לך כל האמצעים האלה אשר יוכלו להועיל לך, גם על ענין אחר רומז הכ׳ בזה עוד, כי הנה החוקר אמר האהבה לא תוכל להיות שלימה כי אם בהיותה מיוחדת רק לאהוב אחד, אבל לא בהיותה מתחלקת בלב האוהב להרבה אהובים. כי מלבד שבאופן זה יוכל להיות על נקלה כי יקר המקרה שיתקבצו לפעמים שני הרגשים הפכים בלב האוהב ברגע אחד, ד״מ אם אחד מאוהביו שמח ועלז ביום חתונתו, והשני יתאבל אז על מת אשר לפתע פתאום ימות עליו, באופן זה לא יוכל האוהב הזה להראות אהבתו לאחד משני אלה, כי לא יוכל להתערב כראוי בשמחת אהובו זה, גם לא יוכל להתאבל עם האחר, ולנוד לו כראוי, כי כל אחד משני הרגשים אלה המתנגדים יחד, מחליש את רעהו, גם לרוב לא תשיג יד אוהב אחד לתמוך כראוי כל אחד מאהוביו הרבים בגופו או בכספו. ורק בהיות לו אהוב אחד לבד יוכל לחבר כל כחותיו יחד לעזרו כראוי, ואף כי כל זה לא יתכן לאמר בבחינת יחסנו אל הי״ת כי הוא נעלה ונשגב על כל מקרי ופגעי הזמן וחסרונות בני אדם. בכל זאת הרעיון אמיתי גם בבחינתו ית׳, כי רק כאשר ניחד אהבתו אליו לבדו שהוא אחד בתכלית האחדות תהיה שלימה ותמימה בלבנו ובנפשנו משא״כ אהבת המאמין באלהות הרבה אשר לא תוכל להיות שלימה גם לאחד מהם, בעבור כי חלק לבו ואהבתו תפרד והיתה לכמה ראשים וע״כ רק אחרי שאמר הכתוב ״ה׳ אחד״ אמר ״ואהבת את אלהיך בכל לבבך וכו׳ ״.
Gate 90
We will examine the passage in detail to gain a better understanding of its significance. The following questions suggest themselves:
1) Why does this paragraph have to be recited two, respectively three times daily? How is it a better form of kabbalat malchut shamayim, acceptance of the authority of Heaven than say the recital of the first of the ten commandments?
2) Why do we insert the line "blessed be His glorious majesty," after the first verse?
3) Since "love" by definition seems to imply a reciprocal relationship between equals, how is such a relationship possible between man and God?
4) Why the emphasis on having "all these words" present in one's mind at all times?
5) What is the relevance of the next paragraph in the Torah to the keriyat shema?
6) How is the Torah's answer to the question of the son wanting to know the meaning of the commandments relevant? (6,20-25)
7) Why did Moses need to tell us that God did not choose or like us for our numerical strength? Who had ever thought that He did?
8) When discussing retribution for those who hate God, (plural) the Torah says that God will pay him back, not them?
9) When God promises that "you will be blessed more than all the nations," (7,14) the implication seems to be that the nations too will receive a measure of blessing from God, only a smaller measure; how can this be reconciled with the statement "you will consume all the nations...do not be concerned about them!" (7,16)
1) Although we have pointed out that the first two of the ten commandments are in a class by themselves since they express the existence of God and the exclusive nature of His Godliness, the shema yisrael expresses the link between that Oneness and the malchut, the majesty which is a manifestation of that Oneness. Our prophets view the messianic message as one in which "on that day God will be king over the whole earth, on that day He will be One and His name will be One." (Zachariah 14,9)
2) By this phrase the prophet expresses that Oneness is synonymous with Majesty. An ideal kingdom is one in which everything is based on a unified system emanating from a single source. This is the reason the sages inserted the line about Gods Majesty in the recital of the keriyat shema. This is also the reason it is included in the Mussaph prayer on the New Year's day, when ten verses dealing with Gods Majesty form the first of the three major benedictions of the amidah, central prayer. The paragraph commencing with the words "and now Israel, hear the statutes, social laws etc," (4,1) is to be understood thus. Since you have heard directly from Me the first two commandments about My nature, remember this as something you keep on hearing forever three times daily. Anochi and lo yihyeh, are not to be viewed as alternatives to the recital of keriyat shema, rather recital of keriyat shema is the insurance that you will not forget what you have heard at Sinai, and will ensure that lesson will stand you in good stead throughout future generations. Moses used the shema in a different context. He explained that what it represented had been revealed to Israel. The line of baruch shem etc. however, being something that he had overheard the angels use in Heaven, could only be whispered, since it had not been revealed. However, on the Day of Atonement when we are like angels, free from sin, we too can and must recite this line in an audible manner.
3) Although, generally speaking, love relationships exist between equals or at least between people who have a great deal in common, there are two love relationships that need not be affected by the similarities between the parties concerned. One is the love that the recipient feels for the one who endows him, keeps him alive, does undeserved favours for him, etc. Thus children love parents since the latter are providers. The greater the benefits received, the greater the love by the recipient for the donor. Since God is the great Provider, absolute love by us for Him is quite natural, and the word ve-ahavta, you shall love (Him) is quite in place. The second reason that true love for God is possible, lies in His very uniqueness. When someone owns a variety of artifacts, each similar in nature, it is difficult to love one of those artifacts especially, since it is not distinctive enough to evoke that special feeling of love. When, however, the object in question is absolutely unique, the affection one feels for it can be termed love, without such love having to be requited. (compare Aristotle's ethics, book nine)
The call to love God is addressed to levavcha, the seat of your mind and goodness, that which appreciates all the good God does for us; nafshecha, the seat of your passions and urges, which appreciates whenever it is indulged; finally, me-odcha, the aspect of you that desires what is functionally good, useful and expedient. In these three ways, man can express appreciation of what has been done for him. Since he is being appreciative, his love is really of a reciprocal nature. When our sages (Berachot 61) say that the call to love God "with all your soul, includes preparedness for martyrdom, this appears to mean that even when it seems that God has decreed one's death, one should not reason that since God is the source of all goodness that such threat of death emanates from some other source, is the work of Satan. At such times, re-affirmation of the Oneness of God is required. This is the reason the sages praise Rabbi Akiva who died proclaiming the shema yisrael.
4) After the affirmation, the verse "these words shall be ..on your heart at all times," stress the need to jog one's memory at all times by remaining aware of these facts. The first action that will help memory to remain alert, is the recording of the relevant passages on a scroll and affixing it in a visible place on all one's doorposts. The word veshinantam, meaning to study, teach repeatedly, is also related to the root of the word "to sharpen." Constant repetition sharpens one's awareness. In addition it may refer to a method of study, to whet one's mind by presenting Jewish history in a challenging manner. "To your children," places special emphasis on those mitzvot that concern themselves with the growth of children into adulthood. (laws of circumcision, first born privileges, marriage laws etc.) "You shall talk about them," concerns all those mitzvot which involve dibbur, word of mouth, prayer, reading the Torah etc. "When you sit in your house, refers to those commandments that involve relationships with fellow human beings, your family who dwell with you, as well as your neighbors. "When you walk on your way," refers to mitzvot which normally present themselves for fulfillment when you are away from home, i.e. return of lost property, sending off the mother bird prior to pocketing the fledglings etc. "When you lie down," refers to laws governing permitted sexual relations with your wife, restrictions due to her menstrual cycle, the observance of the laws of impurity, etc. "When you rise up," refers to the hours of your business day when you are "up and about," active. All the laws pertaining to fair dealings with your fellow men must be remembered during that part of the day. "You shall bind them as a sign," are warnings to observe regulations about forbidden foods, reminders to limit our social contacts with gentiles. "They shall be as frontlets between your eyes." These are warnings not to be misled by what our eyes behold, to be led astray. Eyes may be employed constructively, i.e. when seeing a naked person we are to see to it that he is adequately clothed so as to protect him against heat or cold. Our eyes should not be employed to ogle nudity etc. "You will write them on the doorposts." This refers to all the commandments involving writing; i.e. marriage documents, divorce decrees, Torah scrolls, phylacteries etc. "And on your gates." This is a reference to mitzvot involving judges, since justice used to be practiced in public, at the entrance of the city where the elders would gather.
The statement of the Talmud quoted at the introduction to this chapter, should now be clear. Since a major function of reciting the keriyat shema is not what we address to God, but what we address to our own memory and faculties, unless we say it audibly, its purpose would remain largely unfulfilled. One would not discharge one's duty in such a fashion. On the one hand, it is not proper to raise one's voice, so as not to suggest that God is hard of hearing. (Berachot 24) On the other hand, one must arouse one's own senses sufficiently so that what the lips are saying accomplishes its purpose to remind one of the mitzvot.
5) Since keriyat shema stipulates that the relationship between Israel and its God is akin to the bond of love between a man and his wife, the obligations of each party are referred to in the following paragraph.
A husband is obliged to provide his wife with three basics. They are food, clothing, and conjugal rights. We therefore read in that passage first about God fulfilling His "duties," i.e. the duties of a husband. (6,10-11) At the same time, in keeping with the dictum that "indolence leads to immorality" (Ketuvot 5:9), the love relationship between husband and wife notwithstanding, the spouse's duties do not cease. "You shall revere the Lord your God, fear Him and serve Him." The need to accord glory to the beloved is not diminished by the intimacy of their relationship. Familiarity must not be allowed to breed contempt. Since it is in the nature of a woman to test her husband's love from time to time, in order to receive psychological reassurance, the Torah tells us "do not test the Lord your God." We must not conduct ourselves in such immature fashion. When the sages describe the passage commencing with the words "when your son will ask you," (6,20) as the question of a clever son who wants to understand the rationale of Torah observances, they did so with good reason. We have explained this in detail, in chapter thirty eight.
י״י אלהינו י״י אחד. י״י שהוא אלהינו עתה ולא אלהי האומות עתיד להיות י״י אחד כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא בשם י״י שנאמר ביום ההוא יהיה י״י אחד ושמו אחד. דאם לא כן שמע ישראל י״י אחד או י״י אלהים אחד מיבעי ליה כמו כי י״י הוא האלהים בשמים ממעל וגו׳ אך קשה דלפי זה האי קרא לאו בייחודו יתברך קמיירי אלא שמודיענו שהוא עתיד להיות א׳ לכל האומות ולא כמו עכשיו שיש לכל אומה ואומה אלוה בפני עצמו ואין הדבר כן שהרי ייחודו יתברך ושהוא מצות עשה לא למדו אותו רז״ל אלא מהא׳ קרא ואמרו רז״ל שצריך להאריך בדל״ת של אחד עד שיגמור בכונתו מחשבה שהוא אחד בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם.
ושמא יש לומר דאלהינו דקרא הוא דקא דריש דהוה ליה למכתב שמע ישראל י״י אחד או י״י אלהים אחד מאי אלהינו לומר לך שי״י שהוא עכשיו אלוה שלנו בלבד ולא לשאר האומות יבא זמן שהיה אלוה לכל האומות ואז יהיה י״י אחד לכלם אבל לעולם עקר ייחודו ית׳ מהכא נפקא וכאילו אמר שמע ישראל שעכשיו בלבד י״י אלהינו ולא לשאר האומות אבל יבא זמן שיודו בו כל האומות ויאמרו י״י אחד שאין כייחודו אחד מן האחדים והוא א׳ בשמים ובארץ ובד׳ רוחות העול׳:
שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד וגו׳ עד כי יביאך וגו׳. בצורך חמשת הפרשיו׳ האלה שבאו אחר עשרת הדברות רצופות זו לזו וענינם ראיתי אני אחר ההסתכלות לפרשם עתה בדרך הזה והוא שלהיות כונת משה אדונינו להוכיח לישראל שהמצו׳ אשר שמעו מפיו הם אלהיות כאותם הדברות אשר שמעו מפי הגבורה זכר אליהם עשרת הדברות אשר שמעו בסיני. וביאר עתה אליהם שמלבד ההבנה הראשונ׳ שהבינו מהם. יש בכללן עוד מדעים עליונים שאם לא הבינו וילמדו אותם מפיו לפי ששמע אותם מפי השם יתברך כאותם ויורה שכל מה שקבל היה מפי השם ית׳ כאותם הדברות עצמם שהם שמעו מפיו. ולפי שהדבור הראשון היה אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו׳. בא עליו בפרשה ראשונ׳ מאלה החמשה פרשיות. והיא שמע ישראל וגו׳. וביאר אליהם בה חמשה מדעים יקרים כלולים באותו דבור הראשון שהם לא הבינו אותם ממנו עם היות ששמעוהו והבינ׳ הוא ע״ה לפי ששמעם מהש״י:
המדע הראשון הוא יחוד אלהינו יתברך ושלילת הרבוי ממנו. ועל זה אמר שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד ר״ל ישראל הטה אזנך ושמע והבן בלבבך. כי כל זה נכלל בלשון שמיע׳ שאותו ה׳ אלהינו אשר שמעת בדבור הראשון אנכי ה׳ אלהיך וגו׳. דע נא וראה שהוא אחד. והנה באחד יכלול שני מיני אחדות:
הראשון הוא היותו יתברך אחד בעצמו בתכלית הפשיטות נמנע ההרכב׳ והרבוי לא רבוי דברים עצמיים. ולא רבוי תארים מקריים לא בנפש ולא חוץ לנפש:
השני מניעת השניות. וזה כי כשהונח היותו אחד פשוט בעצמו עדיין יפול הספק אם יש שם אלוה יותר מא׳ ולכן להסיר כל מיני הספק האיר עינינו באמרו ה׳ אחד. ולרמוז על שני מיני האחדות האלה אמר בזה הפסוק שני פעמים שם ה׳. וצרף השם הראשון ה׳ אלהינו. לרמוז אל המין הראשון מהאחדים שה׳ המנהיג אותנו הוא אחד בעצמו פשוט בתכלית הפשיטות ולרמוז על המין השני מהיחוד אמר ה׳ בלבד. שהוא הש״י מפאת אלהות ולא בבחינת הנהגתו אותנו היא גם כן אחד ואין שני. כי מלת אחד תחזור אל שני הענינים שזכר יחד. וכבר עשו המעיינים מופת על אחדות הש״י מן המין הראשון מפאת הנהגתו לעולם להיות המציאות כלו כאיש אחד נקשר קצתו בקצתו ושהויות הגלגל מתפשטות בזה החומר ומכינות אותו ולא ימלט היות לגלגל מניע עד שנעלה אל מניע מחוייב המציאות. ואי אפשר שיהי׳ מורכב לפי שכל מורכב משני דברים איננו מחוייב המציאות. ומזה התבאר מפאת הנהגת העולם שהש״י הוא אחד בעצמו מבלי הרכבה ולא רבוי ענינים:
האמנם אם יש שם אלוה אחר בלתי מתעסק במהו׳ המציאות הנה בזה ננעלו דלתי העיון והחקירה השכלית. ולכן הודיענו אדון הנביאים מפי הש״י אמתת יחודו יתברך. אם מהמין הראשון מפאת הנהגת העולם וזהו אמרו ה׳ אלהינו. ואם מהמין השני מבלתי בחינת ההנהגה ולכן אמר בלבד ה׳. ולכן אמר על שניהם אחד ר״ל אחד בעצמו ואין שני לו באלהות. והנה רמז זה בדבור אנכי בהיות הדברים כלם בו בשם יחוד אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך להגיד שהוא אחד ואין בו רבוי ולא שתוף באלהותו ולכן לא היתה מצות היחוד מחודשת במקום הזה לפי שכבר נרמז זה בדבור אנכי כמו שזכרתי. גם כי נרמז ג״כ באמרו זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו. ואתה דע שמלבד שני הראיות האלה שיאמר עליהם שם האחד יש עוד בחינה שלישית באחדות והיא ששם האחד יאמר על הכלל והשלמות כי אחד ושלם יאמרו בהרדפה כמו שבא בספר מה שאחר הטבע. ולכן נאמר והיה המשכן אחד ר״ל שלם וכולל כל מה שצריך. ומזה הצד ג״כ שהש״י אחד ר״ל שהוא שלם וכולל כל השלמיות. ומהבחינה הזאת היה האחדות והמלכות דבר אחד בעצמו כי המלכות איננו רק יחיד מעלה ושולטנות שכל השררות והמעלות נכללות בו. וכן נאמר והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד כי כשיהיה השם שלם והכסא שלם אז יגמר המלכות גם האחדות שהם דבר אחד בעצמו ומפני זה תקנו בתפלת ראש השנה שיהיה פסוק ה׳ אלהינו ה׳ אחד עולה מהמלכיות וממנינם ולהיות מין שלישי מהאחדות היינו אנחנו קהל המיחדים עונים אחר פסוק היחוד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לפי שהאחדות מורה על המלכות באמת. האמנם לפי שהשני מינים הראשונים שזכרתי מהיחוד האלהי משלילת ההרכבה והשניות הם המפורסמים ומושגים בהבנתם אצל ההמון. והמובן השלישי מהשלמות והמלכות הוא היותר נשגב ונסתר ומופלא והוא ענין מסור אל השכל המופשט. ויש לומר הסכמת האחדות והשלמות והכללות האמתי מכל צד אשר נלאו פיות חכמי הספירות האלהיים מלבאר ומפני זה אמרו רז״ל בדברים רבה ופסחים פרק מקום שנהגו (דף נו) שקלוס ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד היה מיוחד אל מלאכי השרת ושמשה רבינו ע״ה למדו מהם כי התאחדות המלכות והאחדות הוא ודאי שבח מיוחד אל השכלתם העליונה. ולזה אמרו במדרש נימריה לא אמרי׳ משה לא נימרי׳ הא אמריה יעקב אלא נימריה בחשאי. רצו בזה שמשה רבינו ע״ה כיון ללמד היחוד אל עם ישראל בכלל ולכן נסתפק בשלילת ההרכבה ובשלילת השניות כמו שהתבאר מדבריו ולא ביאר אליהם הענין השלישי מהסכמת המלכות עם האחדות. אמנם יעקב אבינו ע״ה לפי שהיו דבריו עם בניו החכמים והיתה מטתו שלמה כי היו כלם כמלאכי השרת כשאמרו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. כמו שיש במדרש ענה ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי הוסיף המין השלישי מהאחדות על דבר בניו ועל כן היתה הסכמתם ז״ל נימרי׳ בחשאי. רצו לומר שהשגת המדע הזה הוא מיוחד לשלמים לא לכל המון העם. האמנם ביום הכפורים שכלנו כמלאכי השרת היינו אומרים אותו בפרהסיא כי הנה קלוסנו אז להש״י כקלוס מלאכי השרת בתת המלכות והשלמות העליון הכולל מתיחד עם היחוד האמתי וזה כולו מה שנכלל במדע הראשון הזה מאחדות הש״י היוצא מאותו דבור ששמעו ראשונה כמו שזכרתי:
וכל זה הקדמה לפרשת הייחוד של שמע ישראל שאמר להם מיד. והענין כי לפי שלמעלה אמר שמע ישראל ושמרת לעשות. כלומר אחר שהכל תלוי בשמיעה. שמע ישראל לדברי התורה והמצוה. ומיד תדע איך ה׳ אלהינו לו היכולת הגמור. מכח ה׳ שהוא מהוה העולם. וכן תדע שהוא אלהינו והראה יכולתו ונפלאותיו בנו לא עשה כן לכל גוי. באופן שלזה אנו חייבים להודות לו יותר מכל עם. וכמו שאמרו במדרש הללו את ה׳ כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו. וכי משום שגבר עלינו חסדו יהללוהו כל גוים. אבל פירושו הללו את השם כל גוים. וכל שכן אנחנו כי גבר עלינו חסדו. ואולי יאמר כי ראוי לשבחו כל האומות. אחר שגבר עלינו חסדו וצוה להקריב בחג שבעים פרים כנגד שבעים אומות. וכן תדע ותשכיל שהוא ה׳ אחד. ואין מי שימחה בידו וביכולתו. אחר שהוא אחד ואין שני. כי מלך בשר ודם הוא ירא ממלך אחר גבור ועצום שיושב אצלו. אבל ה׳ סבת יכלתו לפי שהוא אחד ואין שני כנגדו. וכן רמז ה׳ אחד שהוא אחד להנהיג לישראל בטח בדד כאומרו ה׳ בדד ינחנו: וכן אמר וישכון ישראל בטח בדד בלי יראה. לפי שיש לו ה׳ אחד שהוא כמו עין יעקב ולא אמר עיני יעקב. ואחר שהוא אחד ואין שני ואהבת את ה׳ מצד יכולתו. ומצד שהוא אלהיך. וכך הראה יכלתו וגבורתו:
וזהו ע״ד שאמר הנביא ישעיהו ה׳ אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונת אומן. שפירושו אצלי שראוי להללו מצד שהוא השם והוא מהוה הנמצאות ולו היכולת הגמור. וכן ראוי להללו מצד שהוא אלהינו והראה יכולתו והשגחתו בנו לא עשה כן לכל גוי. וזהו כעין שמע ישראל ה׳ אלהינו. וכן אמר אתה להורות על ייחודו ויכולתו לעד לעולם בלי שינוי. וזהו ה׳ אלהי אתה. כי מלת אתה מורה על היותו קיים לעולם כאומרו אתה ה׳ לעולם תשב. וכן אתה הוא ושנותיך לא יתמו לפי שאתה קיים לעולם. כאומרו ואותך לא אעשה כלה. ואם כן בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון לעד לעולם. אחר שהם בני עבדיך אברהם יצחק ויעקב. וכתיב בהם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. כי לעולם יהיה נקרא אלהי אברהם. וזהו ה׳ אלהי אתה. להורות שהוא קיים ביחודו ויכולתו בלי שינוי. וזהו ג״כ כנגד ה׳ אחד. ואחר שאתה ה׳ אלהי ארוממך אודה שמך. אחר שעשית עמי פלא ונס. וכן אמר כי עשית פלא לפי שהוא אמר אודה שמך. וא״ת איך יודה שמך לשם מי שאינו מכיר אותו. לזה אמר כי עשית פלא. כלומר כי מצד גבורותיו ונפלאותיו אנו מכירים אותו מצד מעשיו. וכן אמר המשורר ברכי נפשי את ה׳. ואיך יברך לה׳ אחר שה׳ אלהי גדלת מאד. לזה אמר הוד והדר לבשת. כלומר מצד הדרך ונפלאותיך ומעשיך נברך שמך. וכן אמר זמרו לה׳ חסידיו. וא״ת ואיך יודו למי שאין מכירין. לזה אמר והודו לזכר קדשו שזה רמז על זכרון נפלאותיו. וזהו כי עשית פלא. ומצד נפלאותיך ומעשיך נודה שמך. ואעפ״י שזאת ההכרה היא עצות מרחוק. ומרחוק השם נראה לו מצד מעשיו ולא מצד עצמו. עכ״ז היא אמונה אומן וראוי להאמין בזה מצד מעשיו כאלו היה מצד עצמו. ותמצא בזה הפסוק כנגד ה׳ אלהי אתה. אמר שלשה לשונות של שבח. והם ארוממך אודה שמך. כנגד ה׳ שהוא שם גדול ונורא מהוה כל ההויות. אמר ארוממך. כי כן ראוי לפי מעלתו לרוממו בתכלית הרוממות. וכנגד אלהי שראה יכולתו והשגחתו. אמר אודה כי כן ראוי להודות לו מכל האומות כאומרו הפעם אודה את ה׳. וכנגד אתה שהוא שם קיים. אמר שמך כי שם ה׳ והוא. הוא דבר אחד קיים בלי שינוי. וכל זה אני חייב להודות ולרוממו לפי שעשה עמי נסים ונפלאות. וא״כ כל אדם שעשה לו השם נסים והצילו ראוי לו להודות לשם על הטובות שגמלהו. וזה שאמר אודה שמך כי עשית פלא:
ולפי שהנביא שם בכאן שלשה לשונות של שבח. והם ארוממך אודה שמך. כל אדם שהשם הצילהו או העלהו מחוליו. ראוי שישבח באלו הלשונות. ולכן כשנותנים שבח לשם על טובות גמלם ועושים הגומל כמאמרם ז״ל ארבעה צריכין להודות. נוהגים לומר קודם הברכה ארוממך השם כי דליתני. ארוממך אלהי המלך כנגד ארוממך. וכן נוהגים לומר אודה ה׳ מאד בפי אודך בקהל רב. אודך ה׳ כי אנפתי בי כנגד אודה. וכן נוהגים לומר כי שם השם אקרא וכיוצא בזה כנגד שמך. שהם אלו השלשה לשונות הנזכרים בזה הפסוק. ארוממך אודה שמך. וכל זה לפי שעשית עמי פלא והצלת נפשי מדחי את עיני מדמעה. וזהו כי עשית פלא ובזה עשית לי טובות גדולות למרק עונותי להעלות נפשי במעלות. וזהו עצות מרחוק אמונה אומן. בענין שבזה האמנתי כי אדבר. אחר שעניתני מאד והצלתני. וזה דרשתי בכל בתי כנסיות של קהל פאם אחר שעמדתי מחוליי. כי בעונותי כשבאתי לכאן מיד נפלתי חולה. ואמרתי כי מן התורה מן הנביאים מן הכתובים חייב אדם להודות לשם ולעשות הגומל שהצילהו והעלהו מטיט היון. מן התורה דכתיב וידר נדר לאמר. מהו לאמר ללמד לכל אדם שיהיה בצרה שידור לשם כמו שעשה יעקב שאמר אם יהיה אלהים עמדי. שפיר ושו כשיהיה אלהים עמדי ונתן לי לחם לאכול כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. לרמוז שאע״פ שעכשיו לפי מעלת המקום שהוא בית אלהים. לא עשה לו הכבוד הראוי אלא שיצק מעט שמי על ראשה. וזה לפי שלא היו לו פרים בני בשן ועתודים ורבבות נחלי שמן. לזה אמר זה עשיתי להוראת שעה. אבל כשיהיה אלהים עמדי וישמור לי ההבטחות שהבטיחני. אז האבן הזאת יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. וכן אמר כיוצא בזה בפרשת והיה כי תבא אחר שאמר זכור את אשר עשה לך עמלק שבא לעכב ביאתך לארץ ישראל. כאומרו כי יד על כס יה שרצה לשית ידו על כסא השם שהיא ירושלים. לזה אמר כשתבא אל הארץ על כרחו של עמלק. ראוי לך להודות לשם. ולקחת מראשית כל פרי האדמה. כמו שעמלק נקרא ראשית גוים להלחם עם ישראל. כן תקח מראשית פרי האדמה ותודה ותאמר הגדתי היום לה׳ כי באתי אל הארץ על כרחו של עמלק. ולפי שלפי גודל מעלת השם והנפלאות שעשה עמהם. לא היתה מנחתו ראויה להביא שני רמונים ותאנים וכיוצא בזה. ולזה אמר ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה. כלומר כפי העת והזמן שאני בו שהיא התחלת ביאתי לארץ ואין לי יישוב גמור. כפי העת הזאת אני מביא דבר מועט כזה. אבל אחר שאתיישב בארץ אביא פרים וכבשים כפי השגת ידי. מן הנביאים ה׳ אלהי אתה ארוממך וכן במה אקדם ה׳ כי אנפת בי. מן הכתובים מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי. אחר שאמר כי חלצת נטשי ממות אמר מה אשיב לה׳ הגומל אעשה לו. אחר שכל תגמולוהי הוא. על גופי למרק עונותי ולעלות נפשי במעלה עליונה. ולכן נדרי לה׳ אשלם במושב זקנים ובמקום קדוש בחצרות בית ה׳ הללו את ה׳ כל גוים.
וכן הבאתי בחלק של תורה. כי שם השם אקרא. הצור תמים. שחת לו. הלה׳. אלא ששכחתי אותו למעלה. ואמרתי שמשה רבינו ע״ה היה רוצה ללמד לישראל לעשות הגומל ולהודות לו כמו שעשה הוא. וזהו כי שם ה׳ אקרא. כלומר אחר שאני עשיתי רצון השם ובשביל דבר קל שעשיתי מנע ממני ביאת הארץ. ועם כל זה אני מודה לשם על טוב ועל רע וקורא בשם ה׳. כל שכן אתם שחטאתם מאד ועכ״ז עשה עמכם נסים. שראוי לכם לתת [שבח] גדול והודאה לו. וזהו הבו גודל לאלהינו. ומה יש לכם לומר הצור תמים פעלו במה שאמרתי לא איש דברים אנכי וגו׳. כי כבד וכבד לשון אנכי ושמתי חסרון בדברי השם. עד שהשיב לי מי שם פה לאדם הלא אנכי השם ולי אתה מגנה. לכן בעונש זה ועתה לך בשליחות הזה ולא בשליחות ארץ כנען. ולכן אני מודה ואומר הצור תמים פעלו. ואין צייר כאלהינו וכל פעלו תמימה אע״פ שנראה לנו חסרה. והכל לסבות ידועות אצלו כי כל דרכיו משפט. במה שאמרתי למה הרעות לעם הזה וכן הרע לעם הזה. ובדין ובמשפט השיב לי ה׳ עתה תראה אשר אעשה לפרעה ולא תראה מה שאעשה למלכי כנען. ולפי שאז אמר וידבר אלהים אל משה ואמרו דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות לעם הזה. אמר כנגד זה כי כל דרכיו משפט. אל אמונה ואין עול. במה שאמרתי הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם. והשם השיב לו היד השם תקצר לפי דבריך. עתה תראה היקרך דברי הראשונה שאמרתי לך עתה תראה אשר אעשה לפרעה ולא תראה מה שאעשה למלכי כנען. ואני מודה שהוא אל אמונה והוא יכול על כל הדברים ובידו לספק המזונות לכל העולם. ולכן אין עושה לי עול במה שאמר עתה תראה. צדיק וישר הוא במה שגזר עלי על מי מריבה לכן לא תביאו את הקהל הזה. אחר שאני שניתי דברו שאמר לי ודברתם אל הסלע. ואני מודה כי צדיק וישר הוא וביושר גזר עלי לא תביאו את הקהל הזה. אחר שאמרתי שמעו נא המורים סרבנים שוטים. וכמו שאמרו במדרש לית דרכא דערום למהך עם שוטים. לכן לא תביאו את הקהל הזה אחר שהם שוטים. ולכן אני אומר ביושר כי צדיק וישר הוא. ואחר שכל דרכיו משפט ותמים פעלו. מצדו לא יבא רע אלא מצדכם. וזהו שחת לו לא בניו מומם. כי הרע וההשחתה לא בא מצדו אלא מצדם. מצד היות דור עקש ופתלתול. ואי אתם לא תאמרו כן הלה׳ תגמלו זאת. כלומר הלה׳ הגדול והנורא אתם עושים הגמול כזה במקום שבח והודאה. שראוי שתתנו לו כזה גם כן שאתה עם נבל ולא חכם. ואינך זוכר הטובות שעשה לך מתחלת העולם. הלא הוא אביך קנך וגו׳ זכור ימות עולם וגו׳. וע״ז השלמתי שכפי הטובות שקבלתי מהשם שהחייני וקיימני. ראוי לי לתת תודה לה׳ ולעשות הגומל. כפי מה שנתחייבתי מהתורה מהנביאים מהכתובים. אחר שהשם עשה עמי נסים גדולים. והראה כי תחיית המתים בכח יכלתו וגבורתו. וכמו שאמר ה׳ אלהי אתה ארוממך. וזהו על דרך ה׳ אלהינו ה׳ אחד:
ואולי יאמר שמע ישראל מלשון הבנה. כמו כי שומע יוסף. רצה להודיעם ולהבינם שכמו שהשם אחד. כן ראוי להם שיהיו לאחדים בידו ויהיו גוי אחד בארץ בלי פירוד וחילוק. ולא יהיה לבם חלוק על המקום. וזהו שמע ישראל. יש לך להבין ולהשכיל כי ה׳ אחד בלי חילוק ופירוד. ולכן ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך. ולא בחצי לבבך. כאומרם בברכות בפרק הרואה בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. בענין שלא תהיה לבך חלוק על המקום. אלא כמו שהוא אחד כן תהיה אחד בלי חילוק. כי הייחוד סוד כל התורה כולה. והטעם שהזכיר בכאן שמע ישראל. כפי המדרש הנעלם הוא ישראל סבא החקוק במרכבה. בסוד ויקרא לו אל אלהי ישראל והוא דבר סתר:
ובמדרש הגלוי אמרו שמע ישראל אבינו שבמערה וכו׳ כבר כתבנו לעיל. וכוונתם שם כי כשרצה יעקב לברך לבניו ונסתלקה ממנו שכינה אמר להם שמא יש בכם פיסול. פתחו כולם ואמרו שמע ישראל. כשם שאתה מאמין בה׳ אחד כך בלבנו ה׳ אחד. פתח יעקב ואמר בשכמל״ו. בענין שכשאנו אומרים שמע ישראל אנו אומרים כנגד ישראל שבמערה. ואומרים לו שמה שהזהירם כאמרו ושמעו אל ישראל אביכם. עדיין המצוה הזאת בידינו ואנו יודעים ומעידין ה׳ אלהינו ה׳ אחד. וכבר כתבתי למעלה בפרשת ויצא יעקב שזכה יעקב שיהיה נזכר בפרשת הייחוד לומר שמע ישראל. מה שלא זכו שאר האבות. לפי שהוא הביא סוד הייחוד לעולם. וידע לקשר וליחד כל הדברים בסוד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. שזהו קשור כל העולמות וייחוד הספירות כולם. כאומרו בספר יצירה נעוץ סופו בתחלתן. ולכן אמר המתרגם סולימא נעיץ בארעא. לרמוז שיעקב נעץ סופן בתחלתן וקשרם כולם בארץ החיים. וזהו מוצב ארצה ועלה במחשבתו למעלה. וזהו וראשו מגיע השמימה. עד שלזאת הסבה רצה ה׳ שיהיו מייחדים שמו בישראל. וזהו שמע ישראל. וכן מצאתי אחר כך במדרש אמר הקב״ה ליעקב. חייך כל מקום שבניך מיחדים שמי יהיה על שמך. ולכן עי״ן של שמע ודל״ת של אחד גדולות. לרמוז שיעקב ע״ה עד בדבר הייחוד. לפי שהוא ראה וידע ושמע מה שלא ידע אדם אחר. ולכן אמרו שצריך להאריך בדלי״ת של אחד כמו שהיא גדולה. לפי ששם סוד הייחוד בסוד מלכו״ת. כאומרו למען יאריך ימים על ממלכתו. והאריכות הוא לייחד השם ממעלה למטה וממטה למעלה בסוד הספירות. וכל זה בשם של יהו״ה שהוא המיחד כל הדברים. וכל הספירות כלולות בו מקוצו של יו״ד שהוא כתר עד (האל״ף) [הה״א] אחרונה של שם שהיא מטרוניתא והיא לישראל וכו׳. דלי״ת של אחד. כמאמר שמואל יפה עניותא שכינה. והיא וכבר פירשתי סדר הייחוד בסוד הספירות בספר צרור הכסף בענין התפלה:
סוף דבר כי סוד הייחוד הוא בשם של יהו״ה כאומרו שמע ישראל ה׳ וכו׳. ולכן תמצא בזה הפסוק כ״ה אותיות כנגד שם של יהו״ה שעולה כ״ו. והפסוק אחד עולה כ״ו. ולכן אנו צריכין ליחד את השם שני פעמים ביום. שעולה חמשים כנגד חמשים פרשיות של תורה. וכנגד חמשים שערי בינה שנמסרו למשה. כמו שכתוב בזוהר במלת של בראשית. כי לזה אמר במשה ויפן כה וכה. שבכאן רמז שני הייחודים של שמע ישראל שיש בו כ״ה אותיות. וכשאומרים אותו בבקר ובערב הם חמשים. וזהו ויפן כ״ה וכ״ה וירא כי אין איש. יודע ליחד אלו הייחודים זולתי משה. וזהו ויקחו לי תרומה שהוא תרי ממאה. בסוד עשר ספירות עשר הם מאה. מאת כל איש אשר ידבנו לבו. כי זה רמז על הייחוד שתלוי בלב האיש המיוחד. אבל שם אמר וירא כי אין איש. אבל בני יעקב שידעו סוד הייחוד מאביהם אמרו שמע ישראל. כל הפסוק שיש בו כ״ה אותיות. לפי שלהם נמסר זה הסוד באומרו כ״ה יהיה זרעך. כי לאברהם אמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים לקשר כל הדברים. וזהו אם תוכל לספור ולייחד אותם בסוד כי כל בשמים ובארץ. ולזה אמר באברהם אם תוכל. לפי שלא נתגלה לו סוד הייחוד שנתגלה ליעקב. אבל הבטיחו כי זרעו הוא יעקב ובניו. ידעו זה הסוד של שמע ישראל שהם כ״ה אותיות. וזה כ״ה יהיה זרעך. כי במדת כ״ה סוד הייחוד. לפי שהתורה כולה היא סוד היחוד. ולכן אמר כ״ה אמר ה׳ בתורה. וכ״ה אמר ה׳ בדברי הנביאים. והם כולם כ״ד ספרים. ואחד של שם המיוחד לכולם הם כ״ה. לפי שהתורה כולה שמותיו של הקב״ה. ולכן כמו שהשם נקרא ה׳ אחד. כן התורה נקראת תורה אחת וישראל נקראים גוי אחד. לפי שיש בהם סוד הייחוד. ולכן הכהנים שהם מורי התורה נאמר בהם ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך בהקרבת הקרבנות. לפי שהם יודעים לייחד השם ולהקריב כל הכחות והספירות אלו באלו בענין שיהיו לרצון. ולכן הקורא בתורה הוא מייחד את השם. והמקריב הקרבן הוא מייחד את השם. והעושה המצוה הוא מייחד את השם. וזהו ישימו קטורה באפך שהוא כמו קישור וייחוד כמו שרי קטרין. ולכן אמר ברך השם חילו כי כשאנו מיחדים את ה׳ אנו מבורכים ואויבינו נופלים לפנינו. כאומרו מחץ מתנים קמיו. אבל כשאין מיחדים את השם ואין עוסקים בתורה מה כתיב ותשלך אמת ארצה. שהיא התורה שנקראת תורת אמת מיד עשתה והצליחה. המלכות הרשעה גוזרת ומצלחת. ולכן חשמונאי ובניו אע״פ שכמעט אבדה שארית ישראל. בכח התורה והייחוד חזרו עטרה ליושנה:
ואני הצעיר אברהם סבע רוצה לגלות לך בכאן מה שנתגלה לי בלי ספר ובלי מלמד. ומעולם לא ראיתי ולא שמעתי פירוש תבניתו למה נקרא מועד החשמונים חנוכה. כי כל המועדים יש להם קישור וטעם השם עם המועד. כמו פסח סוכות. פורים על שם הפור. אבל חנוכה על שם מי. לא אמרו בו טעם אלא אחד. דתניא בחמשה ועשרים בכסליו יומי חנוכה וכו׳. וכן אמרו חנוכה חנו בכ״ה ר״ל בעשרים וחמשה בכסליו. ועדיין יש לשאול מהו שם חנוכה. עד שנראה לי כי היונים עמדו על ישראל להעבירם על דת. כאומרם בעל הנסים לשכחם מתורתך וכו׳. עד שבעונות ישראל כמעט כלים בארץ. עד שהשם העיר רוח החשמונים הם הכהנים המשוחים בשמן המשחה. העוסקים בתורת ה׳ הנקראת שמן זית זך ואמר לריח שמניך טובים. וזהו טוב שם כשבא משמן טוב שהיא התורה. עד שבסבת התורה והמצוה נמסרו היונים בידם. כאומרם וזדים ביד עוסקי תורתך. וכאן נתקיים בהם ברך ה׳ חילו. לפי שהם עוסקים בתורה שמתשת כחו של אדם. וזהו מסרת גבורים ביד חלשים. וכל זה בסבת התורה שהכהנים עוסקים בה שנקראת שמן זית זך. שזה רמז על התורה שיש בה כ״ז אותיות של אלפא ביתא עם הכפולות שהם מנצפ״ך. וזהו שמן זית זך כתית למאור. שפירושו אע״פ שכל בני תורה מדוכאים וכתותים. הוא למאור. להאיר נפשם באור התורה. כאומרו נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. ואמר נר אלהים נשמת אדם. ולכן נעשה נס בשמן זה היא פך של שמן שהיתה חתומה בחותמו של כ״ג. וחותמו של כ״ג היא התורה כאומרו תורת אמת היתה בפיהו. ובשביל זה החותם נעשה נם בשמן התורה יותר מבשאר דברים. לפי שהיו הכהנים עוסקים בשמן התורה. וכמו שפירשתי בפרשת נח והנה עלה זית טרף בפיה. שכתבו בזוהר לולי שהעיר השם רוח הכהנים המשוחים בשמן זית כמעט אבדה שארית ישראל. וזהו והנה עלה זית טרף בפיה כמו שפירשתי שם. ושם פירשתי מזמור שיר חנוכת הבית שיר נאה מיוסד על זאת החנוכה. כמו שאמרו במדרש על פסוק בהעלותך את הנרות שבישר לאהרן בזאת החנוכה כמו שפירש הרמב״ן ז״ל. ולכן נעשה זה הנס בשמן לפי שנעשה בשביל התורה שנקראת שמן זית זך. והוא מהנסים הגדולים שבתורה לפי שהשמן בא מכח החכמה כדכתיב כשמן הטוב על הראש. שהיא החכמ״ה שיורד על הזקן זקן אהרן שהיא גדול״ה. ששם מיכאל השר הגדול עומד חרמון שיורד ע״פ מדותיו מספירה לספירה. וזהו כטל שיורד על הררי ציון. הם נצח והוד. כי שם צוה ה׳ את הברכה חיים עד העולם. שהם יסוד ומלכות. ולפי שזה הנס הוא גדול. תמצא באליהו שכתב כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר ה׳ וגו׳. בכד הקמח שמקומו הוא לחם הארץ היא שכינה. אמר בו לא כלתה אבל חסר. אבל בצפחת השמן שהיא למעלה בחכמ״ה. אמר לא חסר כלל. כי החסידים והנביאים שהיו נעשים אלו הנסים על ידם. היו עולים במחשבתם עד אותו מקום שהיו רוצים לעשות הנס. וכפי מעלת המקום וכפי מעלת אליהו מעלת הנס. ולכן אמר בו לא חסר כפי מעלת המקום וכפי מעלת אליהו. אבל החשמונים מכח תורתם נעשה הנס. שבפך השמן שמצאו לא היה בו אלא כדי להדליק יום אחד. ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמנה ימים. ואז חסר השמן ואע״פ שלפי מעלת המקום שממנו יצא נס השמן. היה ראוי שידליקו ממנו מאה שנים ולא יחסר כל בה כמו שנעשה באליהו. אבל לפי שהחשמונים לא ידעו לדבק מחשבתם למעלה כמו אליהו לעשות נס שלם. אבל נעשה להם הנס כפי השגתם וכפי התדבקותם למעלה. כמו עין המים שמביאים אותם ממקום רחוק. שיכולים לעלות אותה כפי מעלת המקנם שהביאוה משם. ואחר שזה הנס נעשה בשמן זית. בכח התורה שנקראת שמן זית ז״ך. בכח כ״ז אותיות של תורה והתעסקו בהן. אחר שמכח התורה שיש לה כ״ז אותיות נעשה זה הנס. ולכן הוסיפו בכאן בי״ת ואמרו חנו בכ״ה. שעולה כ״ז כנגד אותיות התורה. לרמוז לנו שראוי בגליות הבאות שאנו בהם בצרה וצוקה ואפלה. מוכרח שנעסוק בתורה ונאיר אורה ומיד נהיה נצלים מכל הצרות. כאומרו בחותם הנבואה זכרו תורת משה עבדי. זהו הטעם הראשון שנראה לי בטעם שם חנוכ״ה שאמרו חנו בכ״ה שהוסיפו בכאן אות בי״ת. להשלים המנין והבנין של אותיות התורה שהם כ״ז כמנין בכ״ה. וזהו שמן זית ז״ך כתית למאור. ואחר שמכח אותיות התורה נעשה זה הנס. ראוי לקרוא זה המועד חנוכה לרמוז חנו בכ״ה:
והטעם השני שנראה שנקרא חנוכה בלי תוספת בי״ת. הוא מיוסד על פרשתינו על פסוק שמע ישראל שבו סוד הייחוד. לפי שכבר כתבתי שיש בזה הפסוק כ״ה אותיות כנגד כ״ה יהיה זרעך. וכנגד ויפן כ״ה וכ״ה. שהוא סוד שני הייחודים בבקר ובערב. וידוע כי זאת הפרשה של שמע ישראל כוללת כל התורה כולה בסוד עשרת הדברים. בסוד והיו הדברים האלה שהם עשר אמרין. כמו שמנאום בזוהר. ושננתם לבניך ודברת בם וכו׳ כמו שמנאום שם. ולפי שכללות התורה כולה יש בה סוד הייחוד וסודות גדולים. ולפי שראה השם אורך הגלות וגודל הצרות עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל. רצה לתת להם פרשה קטנה שרוב גופי התורה תלויין בה. באופן שאם ח״ו תשתכח התורה מרוב הצרות. תשאר להם פרשה קטנה של פרשת הייחוד. שיהיו עוסקים בה ויהיה חשוב להם כאלו עוסקים בכל התורה כלה. ואם ח״ו תהיה הגזירה שלא יעסקו בתורה כמו שהיה בזמן רבי עקיבא ובזמנים אחרים. למעט ישאר להם פסוק שמע ישראל. שיחשבו בו בלבם ויחשב להם כאלו עוסקים בכל התורה. אחר שלא היו יכולים לעסוק בתורה אלא שהיו עוסקים ביניהם בין אדם לחבירו בהחבא. כמאמר רבי שמעון במסכת אבות שאמר עשרה שיושבים ויש ביניהם ד״ת. לפי שזה היה בדורו של גזירה שלא היו מניחים להם לעסוק בתורה. אלא היו עוסקים בסתר בין אדם לחבירו. אבל התנא האחר שדיבר בזה עשרה שיושבים ועוסקים בתורה בפרהסיא. לפי שלא היה בדורו של הגזירה אבל האחר שהיה בדורו של הגזירה אמר ויש ביניהם ד״ת בסתר. וזהו שאמר ומנין אפילו אחד שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי. כי הגזירה היה באופן שאפילו שנים לא היו מתחברים יחד שלא יאמרו שהוא לעסוק בתורה. ולכן אמר שאפילו אחד שחושב בתורה בינו לבין עצמו. ובפירוש מסכת אבות הארכתי בזה. ולכן רצה השם לתת להם פרשת הייחוד בקצרה כאומרו לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ואם לא יוכלו לומר כל הפרשה. למעט יאמרו פסוק שמע ישראל. שהוא סוד הייחוד ויש בו כ״ה אותיות כמנין כ״ה יהיה זרעך. שהוא סוד הייחוד שנמסר ליעקב שהוא זרע אברהם. והשיגו משה באומרו ויפן כ״ה וכ״ה. והמייחד שמו של הקב״ה בזה הפסוק הוא כקורא כל התורה כולה. ולכך החשמונים לפי שמרוב הצרות והגזרות לא היו יכולים לעסוק בתורה. היו מייחדים את השם בפסוק שמע ישראל שיש בו כ״ה אותיות. ובכח זה הייחוד נצחו אויביהם עד שלזה קראו שם המועד הזה חנוכה. כי זה שמו האמיתי בלי תוספת בי״ת. לרמוז הייחוד של פסוק שמע ישראל שיש בו כ״ה אותיות. וזהו חנוכה חנו לדגליכם של שם ה׳ שבו סוד הייחוד. כאומרו ובשם אלהינו נדגול. שהוא שם ה׳ שעולה כ״ו. כ״ה אותיות של שמע ישראל. ועם השם שבו מייחדים הוא כ״ו. וזהו חנוכה לרמוז שבכח שם ה׳ וייחודו נצחו המלחמה. לא בחיל ולא בכח ולא בחנית. אלא בשם ה׳ של הייחוד שהוא כלול בשם המפורש של ע״ב. וזהו מי כמוך באלים ה׳ בראשי תיבות מכב״י שעולה ע״ב. ולפי שהוא דבר סתר (עושים) [עונים] בו ברוך כבוד ה׳ ממקומו בר״ת בכי״מ. ולכן לפי טעם זה היו קורין לחשמונים מכביאו״ש על שם זה הסוד שהיו נוצחים בכח שם השם. ובכח שם המפורש של ע״ב. שהוא מכב״י. ובכח הייחוד כ״ה אותיות של שמע ישראל. וזהו חנוכ״ה לרמוז שהחשמונים חנו בסוד הייחוד של כ״ה אותיות. וכן ראוי לנו לעשות בצרת הגלות ליחד שם המיוחד בענין שנצא מהצרות. ולכן נקרא שם המועד חנוכ״ה להורות שבכח אלו כ״ה אותיות של הייחוד חנו לדגליהם וכן נצחו המלחמות. וכל זה לפי שמסרו עצמם על קידוש ה׳ ושמו נפשם בכפם לקנא על כבוד השם ועל כבוד מקדשו. וזהו הייחוד האמיתי כאומרם ובכל נפשך ואפילו נוטל את נפשך. ולכן ויקנא ה׳ לארצו ויחמול על עמו. ומסר מרובים ביד מעטים. וזהו ואהבת את ה׳ אלהיך. כי העושה מאהבה מרוב החשק ואהבה אינו מעריך עצמו ואשתו ובניו. אלא מתדבק בשם כאומרו ה׳ אחד. ועוצם עיניו מראות ברע כאלו מת בנשיקה. עד שמרוב התשוקה אומר ישקני מנשיקות פיו. ועל זה נאמר כי עליך הורגנו כל היום. כי בכל יום ויום אנו מוסרים עצמינו למיתה על קידוש השם בשעת הייחוד של ק״ש. כמו שעשו החשמונים בזמן חנוכת הבית. וזהו חנוכה תנו כבוד ומנוחה לשם. כשתזכרו כ״ה אותיות של פסוק שמע ישראל. עד שתדבקו נפשותיכם למעלה בשכינה מרוב התשוקה והשמחה. ותשיגו סוד הדיבוק בחיים. כאומרו ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום. עד שלזה צריך כל אדם לשמוח שמחה גדולה בעת הייחוד. ולהעביר מנגד עיניו כל עצב וכל דאגה ושמחות זה העולם. אלא לשמוח בה׳ וזהו נגילה ונשמחה בך. אחר שאמר ישקני. וכן אמר כי בו ישמח לבנו. וכן צריך לנגן בשעת ק״ש שהיא שמחת העולם ושמחת יוסף. ולא נעצב על בנו כשראהו עד שקרא ק״ש וכבר הארכתי במקומו. ולכן כמו שהחשמונים נתנו כבוד לשם ומנוחה בסוד הייחוד. ומסרו עצמם למות על קדושת ה׳. כי זאת היא המנוחה האמיתית. כן ראוי לכל העומדים בצרות וגלות. לתת כבוד ומנוחה לשם. בסוד הייחוד של כ״ה אותיות וזהו חנוכה. וכן למסור נפשם על קידוש ה׳ בשעת ק״ש כשאומר ובכל נפשך ואפילו נוטל את נפשך. באופן שכשיזדמן אליו שיאמרו לו שיעבור על התורה או שיהרג. שיהרג ואל יעבור. אחר שבכל יום היה מוסר עצמו למיתה בשעת קרית שמע. זהו מה שעלה בדעתי:
שמע ישראל – התבונן והבן זה.
ה׳ – הנותן מציאות ובורא.
אלהינו – הוא נבחר שבנבדלים אצלנו, אשר ממנו נקוה להשיג חפצינו בלי אמצעי. ומצד היותו עליון בכחו הבורא, הנה לו לבדו ראוי להשתחות. ומצד שממנו תקותנו בלי אמצעי, ראוי שאליו לבדו נתפלל ונעבוד.
ה׳ אחד – ובהיותו נותן המציאות אחר אפיסות מוחלט, התבאר שאין נמצא זולתו ממין מציאותו, ושהוא נבדל במין ממציאות עולם הנפסדים, וממציאות עולם הגלגלים, וממציאות עולם המלאכים, באופן שהוא יחיד בעולמו הרביעי. וזה נראה שנרמז בהיות אות הדל״ת של ״אחד״ גדולה. ובאות העי״ן של ״שמע״ הגדולה נרמז שראוי לפקוח עין, ולהגדיל העיון בזה. ולזה אמרו ז״ל ׳ובלבד שיאריך בדל״ת של ״אחד״ ׳, למען יכוין לזה.
שמע ישראל, listen Israel with your mind open;
'ה, He is the One Who is responsible for the existence of a physical universe and our globe, the only part of it on which physical life exists.
אלוהינו, He is the choicest of all the abstract forces assigned to supervise the conduct of human beings, and even inert creatures. From Him we yearn for assistance in helping us to achieve our purpose on earth. We do not turn to any intermediary. He alone is fit to have prayers addressed to.
ה' אחד; seeing that He created all phenomena in this universe, celestial or terrestrial out of a total void, it is logically impossible for there to be another phenomenon representing an existence independent of Him. It also makes him basically different, unique, for all things created by Him are by definition potentially terminal, transient existences. He is absolutely unique in the world based on four basic raw materials, water, fire, earth, air. This idea appears to be hinted at in the letter ד=4 in the word אחד which is written larger than usual and the letter ע in the word שמע which is also written in larger than normal script, suggesting that we should use our eyes to take note of these concepts, the “testimony, עד” that this is so. This is why our sages said that we must draw out the word אחד when reciting it so as to give us time to reflect on the full meaning of the verse.
ה׳ שהוא אלקינו וכו׳. הקשה הרא״ם, דאם כן עיקר קרא לא ביחוד איירי, אלא שהוא מודיע לנו שיהיה לבסוף אחד, ואין הענין משמע כן, שהרי זהו יחודו של הקדוש ברוך הוא. ואין דבריו קשיא כלל, אדרבה, זהו עיקר יחודו של הקדוש ברוך הוא, שבזה נראה אחדותו של הקב״ה שהוא עתה אחד, שהרי לבסוף יהיה אחד לגמרי, ומזה תראה שעתה מה שנתן כח לשרים ולמלאכים – שאינם גורעים כלל מיחודו של הקדוש ברוך הוא, לפי שהוא אינו רק דבר שהוא שאול להם לזמן, ולא יהיה לנצח, ולבסוף שישוב הכל אל אחדותו נראה שהוא אחד ברוך הוא, ומיוחד בפי הכל:
שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד – פירש״י שהוא אלהינו ולא אלהי האומות לעתיד יהיה ה׳ אחד ביאור הענין כדאמר רבי אחא בר חנינא כתיב ביום ההוא יהיה ה׳ אחד (זכריה י״ד:ט׳) אטו האידנא לאו אחד הוא אלא לא כעה״ז העה״ב כי בעה״ז על בשורות טובות הוא אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות הוא אומר ברוך דיין האמת, אבל לעה״ב על כולם יאמרו הטוב והמטיב (פסחים נ.). לפי שבעה״ז מצד שרואין פעולות הפכיות להרע או להטיב ע״כ יצאו קצתם למינות לומר שתי רשויות הן, כי מהתחלה אחת לא יצאו שני הפכים כמבואר למעלה פר׳ בראשית (א׳:ה׳) בפסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אבל לעה״ב שכבר נשכחו כל הצרות וכולם משבחים ואומרים על בשורות טובות הטוב והמטיב ולא יראו אז ההפכיות על כן יהיה ה׳ אחד בפי כל ושמו אחד. כי שינוי השמות מדין לרחמים יסבב להם טעות זה לפיכך ה׳ אלהינו היינו שם של דין ורחמים שישראל לבד מיחסים אותם לאל אחד, ולעתיד יהיה ה׳ אחד כי לא ישתמשו כולם כי אם בשם של רחמים.
ה׳ אחד – במלת שמע העי״ן גדולה, ובמלת אחד הדל״ת גדולה, רמז למה שאמרו במדרש (תוס׳ חגיגה ג: ד״ה מי כעמך) שהקב״ה וישראל מעידין זה על זה כו׳ כמ״ש (ישעיהו מ״ג:י׳) אתם עדי נאם ה׳ ורז״ל אמרו שהראה הקב״ה למשה קשר של תפילין (ברכות ז.) וענין קשר זה הוא כדמסיק (שם ז.) תפילין של מרי עלמא מה כתיב בהו כו׳ ומסיק שם שכתוב בהם את ה׳ האמרת היום וה׳ האמירך היום אמר הקב״ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד גם אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם כו׳. וזהו ענין קשר של תפילין כי כשם שאנו קושרים כחותם על לב וזרוע יחוד השי״ת כן הקב״ה משים אותנו כחותם על לבו, וכחותם על זרועו, לעשות אותנו גוי אחד בארץ, וזהו הקשר שבינינו עם בוראינו ית׳ ששנינו מעידין זה על זה ענין האחדות כדרך שבא לראות כך בא ליראות וזה ענין נכון מצד פשוטו.
אמנם כפי הרמז אפשר לומר, בסוד ע״ין דל״ת גדולה וענין קשר של תפילין, כי משה בקש ואמר הראני נא את כבודך (שמות ל״ג:י״ח) ואמרו (בויק״ר מ״ה:ה׳) בקש לראות כל מתן שכר של צדיקים בעה״ז ובעה״ב כי שם כבוד חכמים ינחלו והשיב לו וראית אחורי ופני לא יראו (שם ל״ג:כ״ג) ואמרו רז״ל (ברכות ז.) אחורי זה קשר של תפילין. כי בתפילין יש שם של שדי, דהיינו הדל״ת בקשר התפילין מאחוריו, יו״ד שי״ן אותיות יש בפניו, דהיינו שי״ן בשל ראש ויו״ד בשל יד, וי״ש היינו שכר העה״ב שנאמר (משלי ח׳:כ״א) להנחיל אוהבי י״ש. כי נמצא בו ישות וממשות ובערכו נחשב השכר של העולם הזה לתוהו ואין, והוא רמוז בדל״ת כי יתרונו בא מכל ד׳ רוחות העולם כמ״ש (בראשית כ״ח:י״ד) ופרצת ימה וקדמה וגו׳. ואמר לו הקב״ה וראית אחורי הדל״ת שבקשר תפילין רמז לשכר עה״ז אותו לבד תוכל לראות והוא דבר טפל המכונה באחור, וכן אמר למשה עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה צפונה ונגבה וגו׳. להראות לו כל אחוריו כמו שפירש״י פרשת וזאת הברכה (ל״ד:א׳-ב׳) ויראהו את כל הארץ וגו׳, עד הים האחרון. ולא עד בכלל כי מן היום האחרון והלאה הוא זמן התחלת שכר העולם הבא ועליו נאמר (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה אלהים זולתך. לכך נאמר ופני לא יראו. כי הפנים של תפילין חקוק בהם תיבת יש המרמז לשכר העה״ב אשר עין לא ראתה וזהו סוד עי״ן דל״ת גדולה לומר שעי״ן האדם לא יוכל לראות כ״א הדל״ת כאמור, אבל י״ש רמוז בראש תיבת של שמע ישראל כי ויש המרמז להנחלת אוהביו יש לא יוכל עין לראות כי אם לשמע אוזן שמענו ייעוד זה מפי סופרים ומספרים אבל עין לא ראתה וזה רמז יקר.
ד״א לכך באו ע״ין דל״ת גדולה, לפי שנאמר באיוב (כ״ד:ח׳-ט׳) הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין, שמאל בעשותו ולא אחז יעטוף ימין ולא אראה. וכל זה מופת על אחדותו ית׳ שאינו נראה בשום מקום בזולת מקום אם כן אינו גשם, ומאחר שעין הרואה בכל ד׳ רוחות לא יוכל לראותו משם לפי שאינו גשם מתחלק, זה מופת על אחדותו ית׳.
שְמַע: עי״ן רבתי. <עיין בעל הטורים1, וזוהר2 פ׳ תרומ׳ דף ק״ס ע״ב, ופ׳ פנחס דף רל״ו ע״ב, ודף רנ״ח ע״א, ופ׳ ואתחנן דף רס״ג> ושלמים וכן רבים נוהגי׳ לכתו׳ שמע, ראש שיטה, אחד, סוף שיטה, וכ״כ במס׳ סופרי׳3 פ׳ ט׳, ובתיקו׳ ס״ת ישן. [שמע].
אֶחָד: דלי״ת רבתי. <ועיין פ' היה קורא4, ובעל הטורי׳5, ובהקדמ׳ הזוהר6 דף י״ב ע״א, ופ׳ תרומ׳7 שם.>א[אחד].
ה׳ שהוא אלהינו עתה כו׳. דאל״כ שמע ישראל ה׳ אחד מבעי׳ ליה, אלא דהוה כאילו אמר שמע ישראל, עכשיו הוא לבד ה׳ אלהינו, אבל יבא זמן וכו׳. כלומר, שיודו כל העובדי אלילים שהוא אחד בשמים ובארץ ובארבע רוחות. והוא היחוד דמפקי רז״ל מהאי קרא, כמו שאמר הכתוב (זכריה י״ד:ט׳) והיה ה׳ למלך וגו׳ ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד וגו׳:
Adonoy Who is presently our God, etc. Otherwise it should say, "Listen, Yisroel! Adonoy is one." Rather, the verse means: Listen, Yisroel! Now He is only [recognized as] our God, but the time will come, etc. In other words, all the idolaters will acknowledge that He is One in heaven and on earth, and in all four directions. And this is the Oneness that our sages derive from this verse, as Scripture says (Zechariah 14:9), "On that day Adonoy will be King... Adonoy will be One, etc."
שמע ישראל ה׳ אלהינו וגו׳ – טעם כפל ה׳ ב׳ פעמים ולא הספיק לומר על זה הדרך ה׳ אלהינו אחד, נתכוון לב׳ הדרגות שיש לה׳, האחד שהוא אלהינו, והב׳ שהוא אחד, והכוונה בזה כי אנו מקבלין אלהותו יתברך עלינו למה שממנו הגם שאילו היה במציאות שהיו אלהות הרבה אין אנו בוחרים אלא בשם זה הוי״ה הוא אלהינו, ובזה נכלל כמה פרטים, א׳ אהבת הטוב, אהבת המועיל, אהבת הערב, ועוד לו שהוא אחד ואין זולתו אלוה בעולם וטעם זה גם כן יספיק להתחייב להשתעבד לו ולמצותיו הגם שהיה במציאות שלא היו הטעמים שמצדם בחרנוהו לאלוה.
נמצינו אומרים שבאחד מב׳ הטעמים יספיק להשתעבד למאמריו ולמצותיו, אשר על כן אמר ה׳ אלהינו ה׳ אחד בב׳ חלוקות שכל א׳ כדאי לעצמו, ואם היה אומר הכתוב ה׳ אלהינו אחד היה בנשמע כי מה שהם מקבלין אלהותו עליהם הוא להיותו אחד ואין עוד מלבדו, יתחייב העבד לעבוד את רבו ואין מנוס ממנו לרצונו ושלא לרצונו, ולא כן אנו עם אלהינו שאנו חפצים באלהותו אהבת הטוב במה שהוא טוב נוסף על היותו אחד ומיוחד.
שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. "Hear, O Israel: The Lord our God, The Lord is One." Why did the Torah repeat itself instead of writing ה' אלהינו אחד, "the Lord our God is One?" The reason is that the Torah [or rather Israel in its declaration of faith, Ed.] referred to two aspects of God. 1) He is our God; 2) He is One, i.e. unique. This means that we accept God as our exclusive God even assuming there were more than one God in the world. We accept Him as the Tetragram with all that this implies regarding His various attributes. Furthermore, we express our conviction that He is indeed the only God, there is no other independent power in the universe. This by itself would be sufficient reason to serve Him even if He did not represent all the virtues we ascribe to Him.
In other words, the thrust of this declaration of our accepting the rule of Heaven is that either of the two aspects of God, i.e. אלוהינו or אחד is sufficient by itself to establish our relationship with Him. If the Torah had not phrased our declaration of accepting His rule by repeating the word י־ה־ו־ה but had written ה' אלוהינו אחד, the implication would have been that the reason we accept God is that there is no alternative to Him, He being the only One. In such an event one cannot claim credit for serving the one and only master. By expressing this declaration in the manner recorded in the Torah, Israel makes plain that our acceptance of Him is not one that is due to a lack of choice. We have additional reasons for accepting Him, over and above the fact that He is indeed the only Master.
ה׳ אלהינו – עלינו ייחד שמו ביותר. כיוצא בו אתה אומר שלש פעמי׳ בשנה וגו׳ את פני האדן ה׳ אלהי ישראל. והלא כבר נאמ׳ אל פני האדן וגו׳. על ישראל ייחד שמו ביותר. כיוצא בו שמעה עמי ואדברה וגו׳. עליך ייחד שמו ביותר.
שמע ישראל – קודם שמודיעם גופי המצוות מקדים להם העיקר שהכל תלוי בו, כי ה׳ הוא אלהינו והוא אחד לבדו. ואם תאהבוהו בכל הגיוניכם ובכל נפשיכם ועוז כחכם, ותדברו באהבתו בכל מוצאיכם ומבואיכם, ותעשו לכם אותות הרבה לזכרו לבל תשכחוהו, יהיה לבבכם נכון בטוח כי לא תכשלו לעולם.
שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד – כלל תחלה במאמר הזה קבלת עול מלכות שמים באמרו ה׳ אלהינו, ועוד אמונת אחדותו יתברך באמרו ה׳ אחד, וענין הכתוב, הטה אזנך ושמע ישראל והבן בלבך, כי זה השם הנכבד והנורא אדון כל הארץ הוא אלהינו ביחוד, על הדרך שפירשתי (שמות כ׳ ב׳), וזה השם שהוא אלהינו הוא לבדו האלהים יחיד ומיוחד, אין עוד מלבדו, ואף שאר העמים מונהגים ממנו לבדו, כי אין אחר המושל עליהם, אך אותנו הבדיל להיות לו לעם נחלה בענין ההנהגה, ולכן נקרא אלהינו:
ה׳ אלהינו ה׳ אחד – {כמו אחת היא לאמה {שיר השירים ו׳:ט׳}.}א הנכון כדעת רשב״ם וראב״ע ובעל העקרים (מאמר ג׳ פרק ל״ה) ה׳ הוא אלהינו, ה׳ לבדו הוא אלהינו, לכך ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך וגו׳, כי לא תצטרך לחלק אהבתך בין אלהים רבים.
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893.
שמע – כבר אמרנו שמשה חזר על כל מצוות התורה ואחר כך כתב סיכום מקוצר של מצוות אלה, אשר ילווה וידריך את בני העם בכניסתם לתקופה חדשה של פיזור (עיין פירוש לעיל א, ג,ה).
הפסוק הראשון של סיכום זה הוא הפסוק שעד עצם היום הזה מעורר תודעה יהודית בלב כל איש ישראל, אף אם נעשה מנוכר מאוד לאחיו היהודים. זהו הפסוק הראשון שילד יהודי לומד, וזהו הפסוק האחרון שבו חבריו נפרדים ממנו כשהוא עוזב את העולם הזה. זהו המאמר החרוט על הדגל האלוקי שהיהודים נשאו וממשיכים לשאת במהלך ההיסטוריה, ובפסוק זה הם מכריזים שבסופו של דבר ה׳ יכבוש מחדש את האנושות. זהו הפסוק האחרון שיהודי שנעשה מנוכר לעמו ישליך ארצה. זהו הפסוק המבטא את ההכרה היהודית באחדות ה׳, ולאחריו באים כמה פסוקים שהם מסקנותיה של הכרה זו. בכל מקום שיהודי נושם נשמת חיים, מחנך את ילדיו, ומנהל את חייו ברשות היחיד וברשות הרבים; בכל מקום שהוא שוכב וקם, שולח ידיו במלאכה וקובע דעתו במחשבה; בכל מקום שהוא בונה את ביתו ומציב את דלתותיו, מזכירים לו פסוקים אלה את ייעוד חייו, את מטרות חינוכו, ואת תכלית מאמציו האישיים והציבוריים. הם מזכירים לו את העקרונות שצריכים להנחות את התנהגותו, את הנחות היסוד שצריכות להוות בסיס למחשבתו, ואת קידוש חייו בבית ובקהילה. משום כך הוא חייב לחזור לעצמו על פסוקים אלה ערב ובוקר בכל יום תמיד.
ידיעתנו את ה׳ אינה מבוססת על שמיעה אלא על ראייה; היא הושגה על ידי כל בני אומתנו באופן חושי ממשי. משה אמר לעמו: ״אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו״ (לעיל ד, לה). אולם רק פעם אחת בהיסטוריה נכנס ה׳ לתוך ההווה הארצי והתגלה שם לעמו: בשעת הנחת היסוד לבריאת עמו. מכאן ואילך, דור יספר לדור על התגלות ה׳, וקהל יעיד לקהל, ובאמצעות מסורת זו, תישאר ההתגלות בסיס שאין עליו עוררין לכל מחשבותיו ומעשיו של כל אדם מישראל לנצח נצחים.
מכאן ואילך לא נאמר ״ראה ישראל״ אלא ״שמע ישראל״. לא מהתופעות שכל אדם רואה בטבע ובהיסטוריה, יסיק היהודי מסקנות בשכלו על אודות מציאותו או אי־מציאותו של ה׳. שכן ה׳ התגלה לכל אבותינו בוודאות המתעלה מעל למסקנות המגיעות מחקירות והיקשים עיוניים. לא רק שגילה להם את מציאותו, אלא שגילה להם את נוכחותו בתוכה של כל הוויה ארצית. כולם יחד הגיעו להכרת ה׳ באמצעות תפיסה חושית המבטלת כל ספק אפשרי, והכרה זו הוענקה להם כדי שימסרוה לבניהם אחריהם. אבותינו ראו את ה׳ בטבע ובהיסטוריה, בעת ניתק את כבלי שעבודם במצרים והוליכם דרך המדבר אל הארץ המובטחת להם. הם שמעו את ה׳ כאשר נתן להם את תורתו בסיני. עדות זו, שכל האומה מעידה עליה, היא היסוד לידיעתנו את ה׳. לא מהטבע ולא מההיסטוריה נסיק מסקנה על אמונה בה׳. אלא על יסוד ידיעתנו את ה׳ נסקור את הטבע ואת ההיסטוריה, וננסה להבין את תופעות הטבע ומאורעות ההיסטוריה.
כאשר ה׳ פוקח את עינינו לראות את פעולתו בטבע, ופותח את אזנינו לשמוע את קולו בהיסטוריה, ואנו מכירים שכל דבר גדול וקטן בטבע הוא פועלו, ושכל דבר גדול וקטן בהיסטוריה הוא מעשה השגחתו, או אז נראה ונשמע את שלטון אלוקי אבותינו בעולם הטבע ובהיסטוריה של ימינו. כאבותינו נלך לפני ה׳ כל ימי חיינו, ולעד ייאמר על רוחות ולבבות ישראל: ״רָאוּ הֲלִיכוֹתֶיךָ אֱלֹקִים הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכִּי בַקֹּדֶשׁ״ (תהילים סח, כה).
אשר על כן: ״שמע״ ישראל.
ידיעת ה׳ זו, המבוססת על התפיסה החושית של כלל האומה, מובעת לעיל (ד, לה) בתיבות: ״אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלוקים אין עוד מלבדו״, וכעין זה שם (ד, לט) בתיבות: ״וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד״. אולם כאן היא מסוכמת בקצרה בנשוא אחד: ״אחד״. אחדות זו של ה׳, המובאת כאן לתשומת לבנו כאמת היסודית הראשונה של ידיעתנו, אינה אלא שלילתו המוחלטת של כל רעיון אלילי, בין עתיק בין חדש.
עולם הטבע וההיסטוריה, ועולמו הפנימי של האדם עצמו, כוללים סוגים שונים של תופעות מנוגדות; וריבוי ניגודים זה הוליד – ועדיין מוליד – את טעות ריבוי האלילים, והוא מקורה העיקרי. בתוך תוכם של עולמות אלה מלאי הסתירות, מכריז המאמר ״ה׳ אחד״: כל הניגודים האלה – של שמים וארץ, של הכללי והפרטי, של כוחות וחומרים המושכים ודוחים זה את זה, התומכים וכובשים, בונים ומחריבים זה את זה; כל חליפות היום והלילה, של הוויה וכליה, של פריחה ונבילה, של חיים ומוות, של קניין ואובדן, של הנאה ויגון, של עלייה וירידה, של אהבה ושנאה, של שמחה ועצב; כמו גם כל הניגודים שעוברים על האדם בחייו הפנימיים: חירות ושעבוד, רוחניות וחושניות, כוחות שמימיים וכוחות ארציים – כל אלה הם מעשה ידיו של אל אחד. שכן ה׳, שהוא יחיד ומיוחד, הוא זה שברא ומקיים את כל הניגודים הללו, הוא זה שיצר את כל הניגודים האלה שמסביבנו ובתוכנו. ממנו נובעים שמחותינו וצערנו, גופנו ורוחנו. הוא יצר את הגוף, וכאשר נפח בו רוח משלו, חנן אותנו באישיות מאישיותו שלו ובחֵירות מחירותו.
הוגים אליליים עיינו בעולם זה של תופעות מנוגדות, ומאחר שהם העריכו את התופעות באופן סובייקטיבי על פי יחסן לאדם, הם חילקו את כל סוגי התופעות לשתי קבוצות מנוגדות: קבוצה אחת כללה את הכוחות התואמים לרצונות האדם ולתשוקותיו, והקבוצה השנייה כללה את הכוחות המתנגדים לאדם. כל ריבוי הסוגים השונים שבעולם האֵלים הפך עבורם לשני אלים עליונים הנלחמים על העליונות בעולם ועל האדם. לדעתם, מאבק בלתי מתפשר זה מוליד את כל התופעות הסותרות בעולם החיצוני ובחייו הפנימיים של האדם. לדידם היה כוח טוב, בעל האור, החיים והטובה; וכנגדו כוח רע, אלהי הלילה, החושך והרעה. זאת הייתה השקפת השניות של הפרסים העתיקים, שכנגדה הפנה ישעיהו את הדברים הבאים: ״לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי־אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי ה׳ וְאֵין עוֹד, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה כָל־אֵלֶּה״ (ישעיהו מה, ו–ז).
אולם האמת המלאה של היהדות, שמאמר ״שמע״ מביא אותה להכרתנו, איננה מכריזה גרידא על אחדות ה׳; אין היא אומרת רק ששני התחומים – שההשקפה האלילית רואה אותם כתחומי הכוח של שני אלים מנוגדים – למעשה אינם אלא שתי בחינות של ממשלת ה׳, של האל האחד והיחיד: במידת החסד הוא מחיה אותנו מכאן ולהבא, ובמידת הדין הוא שופט אותנו על העבר. אלא, לאמיתו של דבר, ממשלת ה׳ עצמה היא אחת, ורק בהבנתנו המוגבלת היא נראית כשניים. גם כשהוא נוטל במידת הדין הקשה, הוא נותן באהבה; עצם משפטו אינו אלא גילוי של אהבתו. לא רק ״ה׳ אלקינו אחד״ אלא ״ה׳ אלקינו ה׳ אחד״; אפילו כ״אלקים״ הוא ״ה׳ ״!
כפי הנראה גם חז״ל מפרשים את ״אחדות ה׳ ״ במובן זה: היא מבטאת את האמת שה׳ הוא האל היחיד. כך בדברים רבה כאן (ב, לא): ״אמר הקב״ה לישראל, בני, כל מה שבראתי בראתי זוגות, שמים וארץ זוגות, חמה ולבנה זוגות, אדם וחוה זוגות, העולם הזה והעולם הבא זוגות, אבל כבודי אחד ומיוחד בעולם, מנין? ממה שקרינו בעניין: שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״. ובאלה הדברים זוטא (עיין ילקוט לפסוקנו) אמרו: ״מי שאמר והיה העולם אינו כן, האכיל אותנו אין לנו אלא הוא, הרעיב אותנו אין לנו אלא הוא, ׳ה׳ אלקינו ה׳ אחד׳, וכן איוב אומר (איוב א, כא): ׳ה׳ נתן ה׳ לקח יהי שם ה׳ מבורך׳ ״. עוד אומרים חז״ל (ברכות יג:), שבעת שאדם מודה שה׳ לבדו שולט על כל דבר בעולם, בשמים ובארץ, הוא יוצא ידי חובת הכרת ה׳ שמקיימים אותה בקריאת שמע: ״כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת״. לדעתם משמעותה של קריאת שמע היא ״קבלת עול מלכות שמים״ (שם טו. ואילך): העמדת עצמנו וכל עולמנו תחת שלטונו היחיד של ה׳.
הוגי הדעות העיוניים מייחסים משמעות נוספת למאמר ״ה׳ אחד״. לדעתם מאמר זה מלמד אותנו דבר אודות עצמות ה׳, אודות מהות הווייתו. הם מפרשים את הנשוא ״אחד״, לא כ״יחיד ואין בלתו״, אלא כאחד ואחיד בעצמותו; פשוט, שאיננו מורכב. הם סבורים שמאמר זה הוא מפתח לידיעה שמעבר לתפיסת האדם, ונותן לנו הבנה במהותו של ה׳ עצמו. אולם ככל הידוע לנו, אין סמך לפירוש כזה בדברי חז״ל. ולא עוד, אלא שלפי פירוש זה, אחדות ה׳ – שצריכה להיות יסוד היסודות לכל מחשבתנו – הופכת לחסרת תועלת לחיינו. לדעתנו, הוגי דעות אלה התעלמו ממגבלות השכל האנושי.
״אחד״ כתוב בדל״ת רבתי, כנראה כדי למנוע אנשים מלטעות בה שהיא רי״ש, ולקרוא בשיבוש ״אחר״. לעומת זאת, בפסוק ״כי לא תשתחוה לאל אחר״ (שמות לד, יד) הרי״ש היא רבתי, כדי שלא יטעו בה ויקראו ״אחד״ במקום ״אחר״. הרי״ש של המחשבה האלילית היא עגולה ונוחה לנטות לכאן ולכאן; והדל״ת של האמת היהודית היא חדה ובלתי מתפשרת. עם אובדנה של חדות קטנה זו, נעשה ה״אחד״ ל״אחר״.
הטעם לעי״ן רבתי שב״שמע״ הוא פחות ברור. אולי היא באה לרמז שצריך להגות את העי״ן באופן מודגש וברור, כדי ש״שמע״ לא יישמע כ״שמא״ [״ספק״ בארמית].
שתי האותיות הגדולות יחד יוצרות את תיבת ״עֵד״, המורה אף היא על עדות. התוכן של שמע ישראל הוא עדות שנמסרת על ידי ישראל לישראל, וכל האומר שמע ישראל נעשה בכך עד ה׳, המוסר עדות לעצמו ולכל העולם כולו. ושמא אין זה נועז מדי לומר שה״עין״ [הרואה] הייתה ״עד״ למה ש״שמע ישראל״ וגו׳ מבטא. ״שמע״ מעביר את המסורת: ״אתה הראת לדעת״.
שמע ישראל – אחר שאמר שתכלית עשית המצות היא יראת השם כמ״ש אשר צוה ללמד אתכם לעשות למען תירא את ה׳ אלהיך, בא להעלותם למדרגה יותר גדולה שהיא אהבת השם כמ״ש ואהבת את ה׳ אלהיך, שהאהבה מדרגה גדולה יותר מן היראה, ובכ״ז הם תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין ומגו דחילו נפיק רחימו, אבל זה לא יצויר רק אחר האמנת היחוד, רצוני שכל האומות הקודמים שהיו מאמינים ברבוי האלהות, השוו בזה שיש אלהים פועל טוב ויש אלהים פועל רע, כי לא יכלו לצייר שהטוב והרע הנמצא בעולם יצאו משרש אחד, וע״כ היו מתיראים מפועל הרע ואוהבים את הפועל הטוב, וכאשר בא בתורת אמת ללמדם שיתאחדו היראה והאהבה לאלהי אמת הוצרך להקדים להם אמונת היחוד, שאלהי עולם הוא אחד ואין זולתו והוא שרש לכל הנמצא והמתהוה בכל העולמות הן דברים אשר לפי השגתנו נקראם בשם טוב והן דברים אשר נקראם בשם רע, והוא בשנאמין כי אין רע במציאות כלל, שמהאל הטוב האחד האמתי לא יצא רק טוב, ואשר ידמה לנו שהוא רע הוא באמת אך טוב וחסד בין הרע הנמצא בהויה כל העדר הוא לצורך הויה וכל השחתה הוא לצורך תקון ובנין, כמ״ש וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ובין הרע הנדמה לנו בהנהגה, שכל הרעות הבאות בעולם הם לתכלית טוב וכמו שית׳ ועי״כ יצויר היראה והאהבה לאל אחד, ועז״א ה׳ אלהינו ה׳ אחד שה׳ מורה מדת הרחמים הפועל טוב, ואלהים מורה מדה״ד הפועל דין ועונש, הוא אחד, כולו טוב ופועל אך טוב וחסד שעז״א שנית שם הויה. והכל מתאחד ביחוד שלם ולכן ואהבת את ה׳ אלהיך:
והיחוד הזה כולל ג׳ ענינים [א] היותו ית׳ אחד בעצמו והוא שלילת הגשמיות וההרכבה ורבוי ע״י התארים וכדומה, [ב] שלילת השניות שהוא אחד ואין אלוה זולתו, והיחוד הג׳ הוא יחוד אור הא״ס בשמותיו שהוא במדותיו שבם הוא מנהיג את העולמות, וביחוד יחוד קוב״ה ושכינתיה שהוא כבוד מלכותו והתפשטות אלהות בעולמו, שכבר יצויר אור האלהות המאיר בעולמות להנהיגם ולהניעם ולהחיותם, כנפש המתפשטת בגויה ותתן לו אור וחיים, כמ״ש ואתה מחיה את כלם, וכמו שהנפש מצד שהיא נתונה להחיות את הגויה ולמלוך עליו, תמצא נגוד ועכוב למלכותה מצד הגוף וטבעיו ותכונותיו שהוא זקן וכסיל העומד כנגדה למרוד במלכותה, כן טבע העולם הגדול והמערכה וכחות הטומאה המתפשטות בעולם מתנגדים אל מלכות שמים, ודומים כעבדים הרוכבים על סוסים לתפוס ממשלה בפ״ע, בפרט בעת גלות השכינה ששרי הטבע מושלים בארץ, וזה כל פרי העבודה והתפלה ליחד את ה׳ בשמותיו ולתקן עולם במלכות שדי, וזה יעשה ע״י מסירת נפש על יחודו, שכמו שיבטל כחות גופו וימסרם למיתה בעבור מלכות נשמתו האלהית כן יעשה בעולם הגדול שיתבטל הגוף הכולל וטבע הצבא והמערכת ושרי מעלה תחת מלכות שמים כמ״ש ר״ע בעת שמסר נפשו למיתה כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבא לידי ואקיימנו, אולם יחוד הזה לא יוגמר עד לעת״ל דכתיב והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד, ששמו היינו מדת מלכותו שיתיחד אז שכינתו ומלכותו עד ראש המדרגות ומלכותו בכל משלה, ועל זה אמרו שיעקב בקש לגלות הקץ ונסתלקה הימנו שכינה אמר שמא יש בלבכם מחלוקת וכו׳ פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו וכו׳ ר״ל שיעקב בקש לגלות הקץ שאז יתגלה היחוד הזה שיהיה ה׳ אחד ושמו אחד ונסתלקה הימנו שכינה, [וגם רומז כי מדת יעקב עם השכינה הוא מגביל נגד קוב״ה ושכינתיה ובסילוק השכינה מיעקב ראה כי לא יוכל לעורר עת דודים] וחשב שיש בלבם מחלוקת וכאשר יחדו את השם וחזרה השכינה אליו פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו, שהוא יחוד מלכותו באור העליון שיהיה ה׳ אחד ושמו אחד. והנה זה אמר יעקב על עת הקץ, אמנם משה לא אמרו, כי בימיו לא הגיע עת התקון שיהיה ה׳ למלך על כל הארץ ולא נעשה יחוד זה השלישי, וע״כ אמרו שא״א לומר אותו כי לא אמרו משה, ובכ״ז הלא אמרו יעקב כי עתיד להיות כן בעת התקון על כן התקינו לאמרו בחשאי, וע״כ אמרו משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה תאמר י״ל גנאי לא תאמר י״ל צער התחילו עבדיה להביא אליה בחשאי, והנמשל שבת מלך שהוא מדת מלכות הריחה ציקי קדרה שהוא פסולת המאכל וזה משל אל שפסולת העולמות והקליפות ורוח הטומאה שבו יכנעו תחת בת מלך הלז, ומלכותו תמשול בכל ועולתה תקפץ פיה כי יעביר ממשלת זדון מן הארץ, שאלה הם ציקי קדרה ומאכל העכור והגרוע שבכל העולמות, והיא מתאוית להביא אל קרבה גם הפסולת הזה תחת ממשלתה, וי״ל צער מזה, אבל לומר בפרהסיא י״ל גנאי, כי עדן לא הגיע עת התקון שיתוקן הפסולת הזה ויהיה לחם אבירים, ותקנו לאמרו בחשאי, שתקונים האלה הם עדיין בסוד ובלחש להעוסקים ביחוד במסירת נפשם ובעבודתם בקדש:
שמע ישראל – הרמב״ן ז״ל דקדק אמאי שינה הלשון בזה הפסוק דכתיב במדברים בעדם1, יותר מכל הפרשה שמדבר בנוכח2. ונראה שהוא שדרשו חז״ל פסחים דנ״ג דיעקב אבינו3 אמר זה המקרא4, והוא5 אמר בזה הלשון, ואח״כ העמידו משה רבינו בכח התורה. וכיב״ז יש הרבה מקראות בנו״כ שהיו ידועים עוד לפני אותו הנביא והנביא ברוה״ק עפ״י ה׳ העמידו בספרו6. ובלא זה7 ע״כ שתי פרשיות של שמע והיה א״ש היו ידועים בישראל עד שלא באו לערבות מואב שהרי נתחייבו כבר בתפלין8.
ה׳ אלהינו9 – אלהים משמעו בכ״מ מנהיג הטבע והליכות עולם10. והנה כל אומה יש לה שר מנהיג עולם אותה אומה. אבל אנו מתנהגים גם בהליכות הטבע11 בהשגחת הויה12 המהוה הכל.
ה׳ אחד – עוד13 יש לנו הנהגה נסית והיא מיוחדת לישראל וכדאי׳ ברכות ד״נ התם מוכחא מילתא מאן עביד ניסא קוב״ה. וא״כ הוא אחד בהנהגתו בזה האופן.
[הרחב דבר: והנה בפסחים שם אמרו שיעקב אמר ברוך שם כ״מ לע״ו. ומשה לא אמרו ואנן אומרים בחשאי14, משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער15, אמרו תנו לה בחשאי. והוא פלא. אבל הענין ידוע16, דהליכות עולם הטבע מכונה בשם מלכות. ומדה זו טעונה ברכה17 כדאי׳ בב״מ דקט״ו הקדש טעונה ברכה שנא׳ ואכלת ושבעת וברכת וגו׳. אבל הנהגה שהיא למעלה מן הטבע אינה טעונה ברכה והשפעה כמש״כ בס׳ בראשית (כ״ד כ״ז)18 ולהלן (ל״ג כ״ו)19 ובכ״מ. ויעקב עזב בניו במדה פחותה ובגלות. ע״כ ברך את שם כבוד מלכותו20. והיא ה׳ אלהינו21. והיינו דאי׳ בר״ה פ״ד דבזה המקרא שמע ישראל יש בו מלכות22. מה שאין כן משה רבינו לא אמר ברוך משום שהי׳ מתנהג במדת תפארת23, וכדכתיב מוליך לימין משה זרוע תפארתו. ואנחנו יש לנו כח להגביה דרכינו. אבל לא זכינו להיטיב מעשינו24, ע״כ אנו צריכים לומר ברוך שם25 כו׳ אבל הוא גנאי לנו ומש״ה אומרים בחשאי. וכפי המשל.]
1. ״אלוהינו״ (וכולל גם את משה רבינו עצמו).
2. ״ואהבת את ה׳ אלוהיך״. וכן (להלן ט,א) ״שמע ישראל אתם קרבים היום״. והרמב״ן השיב: אבל הזכיר ביחוד ״ה׳ אלהינו״, כי עשה עם משה את הגדולות ואת הנוראות לעשות לו שם תפארת. וברבינו בחיי כתב: מפני שרצה משה להכניס עצמו בכלל היחוד.
3. דאמר ר׳ שמעון בן לקיש, ״ויקרא יעקב אל בניו, ויאמר האספו ואגידה לכם״, ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. אמר, ח״ו יש במטתי פסול... אמרו לו בניו ״שמע ישראל (לאביהם היו אומרים – רש״י) ה׳ אלהינו ה׳ אחד״, אמרו, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד...
4. הכוונה, שבניו אמרו בזה הלשון.
5. דאמר ר׳ שמעון בן לקיש, ״ויקרא יעקב אל בניו, ויאמר האספו ואגידה לכם״, ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. אמר, ח״ו יש במטתי פסול... אמרו לו בניו ״שמע ישראל (לאביהם היו אומרים – רש״י) ה׳ אלהינו ה׳ אחד״, אמרו, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד...
6. וז״ל רבינו בפירושו ׳ברכת הנצי״ב׳ למכילתא, ריש פרשת יתרו על דברי המכילתא שכשניתנה תורה וזעו כל מלכי האדמה בהיכלים, באו לבלעם ושאלוהו שמא הקב״ה מביא מבול: אמר להם, שוטים שבעולם, כבר נשבע הקב״ה לנח שאינו מביא מבול לעולם שנאמר (ישעיהו נד,ט) ״כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ״, וכתב על כך רבינו: אל תתמה דהאי קרא ״אשר נשבעתי וגו׳ ״ ישעיה אמרה? דכיוצא בזה איתא בב״ב (כא,ב) גבי יואב ׳אמר ליה, כתיב ״ארור עושה מלאכת ה׳ רמיה״ ׳, וירמיה אמרה (מח,י). וכתב הרמ״ה שם בזה הלשון: ואע״ג דהני קראי ירמיה אמרינהו לבתר כמה דורות, כולהו גמרא גמירי להו וכו׳. וכך כתבו התוספות גיטין (סח,א) ד״ה וכתיב זנות יין וגו׳ ׳אע״פ שזה הפסוק לא נכתב עדיין, היו יודעין... והנביאים הביאו הפסוקים המקובלים בהמשך דבריהם ע״פ רוח הקודש׳. ויותר מזה איתא במדרש רבה... והכי איתא במדרש תהילים... ומזה באים כמה מדרשי אגדות לדרוש מקראות שאמר דוד וכדומה על עצמו בתפלתו – על דורות קודמים, היינו משום שהיו מקובלים או הבינו בחכמתם... אלא משום שהיה מקובל לדוד וכדומה מכבר... והיה מקובל על פה, ובאו בדורות מאוחרים ואמרו וגם כתבו גם בענין שלפניהם באותו לשון המקובל מכבר. וכן מקרא ״שמע ישראל״... (עכ״ל). ועיין בענין זה באריכות בספר ׳פשוטו של מקרא׳ לאאמו״ר, חלק א׳, מדור ג׳, פרק 3 ׳גלגולו של כתוב בספרי התנ״ך׳.
7. גם ללא ההוכחה מדברי חז״ל הללו בפסחים, ברור שפרשת ״שמע״ היתה כבר ידועה לפני שנכתבה כאן.
8. ואלו הם שתים מתוך ארבע פרשיות שבתפילין, והוכחה חזקה היא.
9. לכאורה, אם שם ״הויה״ (רחמים) איך מתחבר לזה שם ״אלקים״ (דין).
10. וכ״כ רבינו גם בבראשית (א,א. ח,טו. ט,טז. ט,כו), ועוד.
11. ״אלוהינו״.
12. ״ה׳ ״.
13. מלבד ״ה׳ אלוהינו״ שאיננו דומים לכל אומה שיש לה שר ומנהיג שלה, וכנ״ל בקטע הקודם.
14. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. אמרו רבנן, היכי נעביד, נמריה (בקריאת שמע) לא אמרו משה רבינו (בתורה), לא נמריה – אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי.
15. צער גופא מחמת תאוה – רש״י.
16. כך שיטת רבינו בכמה מקומות, וכן בהקדמתו לחומש במדבר, ובבמדבר פרק כ׳ בפרשת מי מריבה.
17. במשמעות של תוספת השפעה למעלה כביכול. וכך יסד מלכו של עולם יתברך דברכת האדם פועלת למעלה – רבינו לבראשית (כד,כז).
18. בהרחב דבר.
19. על הפסוק ״רוכב שמים בעזרך״.
20. מדת ה׳מלכות׳.
21. וכנ״ל בד״ה ״ה׳ אלוהינו״, עיי״ש ברבינו.
22. שהוא אחד מעשרת הפסוקים שאומרים בפסוקי ׳מלכויות׳ בראש השנה.
23. במדת ההנהגה של למעלה מן הטבע.
24. כדי שנזכה להנהגה של למעלה מן הטבע.
25. מדת ׳מלכות׳ – הליכות עולם הטבע.
ה׳ אלהינו ה׳ אחד – ה׳ שהוא אלהינו הוא חיבור יה וה, וא״כ הוא אחד (עיין מה שכתבתי על זה ריש פרשת וארא {שמות ג׳:ט״ו}).
[השמטה: ה׳ אחד. חלילה לדעתי שתהיה הכוונה כפירוש רשב״ם וראב״ע והעקרים, כי ה׳ לבדו הוא אלהינו, כי בזה נפלה אמונת היחוד כי אין ענין היחוד להאמין שה׳ לבדו הוא אלהינו, רק לדעת כי אין שום אלוה מבלעדי ה׳, וגם אין בדרך ל״הק להשתמש באחד תחת לבדו. — ועומק כוונת המקרא הוא לדעתי גם למעלה מזה, כי שם הויה הוא שם העצם לא שם התאר כמו ראובן שמעון וכיוצא, ולא יתכן שיאמר ה׳ אחד להורות כי האל אחד כמו שלא יתכן לומ׳ ראובן אחד להורות כי הוא אדם אחד, ופנימיות הענין להורות כי אין באלוה ית׳ הנקרא שמו הויה, שום רבוי אלא אחדות גמור ופשוט והוא האחד, ואין אחד זולתו, ויש בכלל ג״כ שאין אל זולתו כי לא ימצא נמצא אחד ופשוט מבלי רבוי או הרכבה זולתי אחד, כידוע לפילוסופים.]
פסוק זה הוא יסוד האמונה של ישראל גוי קדוש. הוא מובלט בזה, שהאות הסופית של המלה הראשונה והאחרונה שלו נכתבות באותיות רבתי. פירושים שונים נאמרו עליו.
הראב״ע מפרש שני פירושים שונים. הפירוש האחד הוא, ששם הויה הראשון הוא שם העצם והשני הוא שם המקרה, כמו ש״אדם״ יכול להיות שם עצם ושם מקרה. לפי זה ״ה׳ אלהינו״ הוא נושא המשפט ו״ה׳ אחד״ הוא הנשוא, כלומר: ה׳ אלהינו הוא מצוי לעולם אחד. הפירוש השני הוא, ששני שמות הויה הם שם העצם, אלהינו הוא הנשוא של המשפט, ו״אחד״ הוא כמו ״לבדו״, כלומר: ה׳ הוא אלהינו, ה׳ לבדו. גם הרשב״ם מפרש כפירוש אחרון זה. יש להביא ראיה להוראה של ״אחד״ במובן של ״לבדו״ מדברי הימים א כ״ט:א׳.
יש מפרשים עוד בענין אחר. לפי שולץ, קול ודילמן פירושו: ה׳ אלהינו הוא ה׳ אחד, כלומר שאין לתארו בצורות שונות, חלילה, כבעל, ולא לצרפו לאלהי העמים.
אבל הפירוש הפשוט ביותר הוא: ה׳ אלהינו הוא ה׳ לבדו, כלומר הוא לבדו ראוי להקרא בשם ה׳ ולא שום נמצא אחר, כיון שבשום נמצא אחר אינם מתאחדים התוארים האלהיים, המובעים בשם הוי״ה.
בפירושנו לויקרא א׳:א׳, מצאנו על פי דברי חז״ל, שבין הפירושים הניתנים לשם הוי״ה, מתבלטים במיוחד שבעה תוארים, המיוחדים לאלהי ישראל. יתכן שכאן הכוונה במיוחד לשם ״אהיה אשר אהיה״, אשר בו נתגלה ה׳ למשה רבינו לראשונה. שם זה (אשר שם הויה הוא צורה דקדוקית של נסתר ממנו) מביע את החסד ואת הרחמים של אלהי ישראל, הקרוב לבני האדם, מגלה להם את רצונו ועוזר לכל עשוק בעת צר לו; בקיצור, ההנהגה האלהית עם בני האדם. אבל מדה זאת יש לייחסה אך ורק לה׳, שנתגלה בתור ״אלהינו״ וגאלנו ממצרים.
רבותינו פירשו ששם הוי״ה מביע באופן מיוחד את ״מי שאמר והיה העולם״, שלפי זה הוא ״מלך על כל הארץ״. על כן נקבע פסוק זה בסיום פסוקי המלכויות בתפילת מוסף של ראש השנה. יש להביא ראיה לפירוש זה מזכריה י״ד:ט׳. אולם כיון שבסמוך נאמר ״ואהבת וגו׳ ״, מוכח ששם הוי״ה מורה גם על מדת הרחמים, שהרי באמת נכללו בשם הוי״ה כמה מדות, כמו שמוכח גם משלש עשרה המדות (שמות ל״ד:ו׳ והלאה), ועל כן יש לפרש בפסוק זה, שה׳ הוא יחידי גם בתור מלך העולם וגם בתור האב הרחמן.
רבותינו חכמי החקירה פירשו, ש״ה׳ אחד״ מביע שה׳ הוא האחד האמיתי המוחלט (בלתי מורכב ועל כן בלתי גופני). אבל רבי שמשון ב״ר רפאל הירש צודק בהעירו, שפירוש זה אינו נמצא להדיא בדברי חכמינו בעלי התלמוד והמדרש. השוה מדרש תנאים לפסוק זה.
שמע ישראל – בספרי ישראל כו׳ דבר אל בני ישראל בני אברהם יצחק ויעקב לא נאמר כו׳. ולפי מה דאמרו במ״ר ריש תולדות דאברהם ויצחק נקראו גם כן ישראל, אתי שפיר שהן פרסמו יחוד השי״ת.
ספרי פסקא ל״א: ואני אומר ומה אברהם שלא נצטוה אלא מצוה אחת [פירוש יתירה על ז׳ מצות] ירש את הארץ, אנו, שנצטוינו מצוות הרבה אינו דין שנירש את הארץ [דסבר כמ״ד בקדושין ל״א גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה עיי״ש], ומה נביא משיבם כו׳ עמדתם על חרבכם, ואיש את אשת רעהו טמאתם, פירוש, שגם השבע מצות שנצטוו ב״נ ע״ז, ג״ע, ש״ד עברתם. ופשוט. ומצאתי כן בתוספתא סוטה פרק ו׳ עיי״ש.
שמע ישראל – א״ר יהושע בן קרחה, למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח״כ עול מצות.1(ברכות י״ג.)
שמע ישראל – ת״ר, ק״ש נאמרת בכל לשון, דא״ק שמע, בכל לשון שאתה שומע.2(ברכות י״ג.)
שמע ישראל – תניא, ר׳ מאיר אומר, שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, עד כאן צריכה כונת הלב.3(ברכות י״ג:)
שמע ישראל – ת״ר, שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, זו ק״ש של רבי יהודה הנשיא4. (שם שם)
שמע ישראל – א״ר אילא משמיה דרב, אמר שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד ונאנס בשינה יצא.5 (שם שם)
שמע ישראל – הקורא את שמע צריך להשמיע לאזניו, שנאמר שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד.6 (שם ט״ו.)
שמע ישראל – תניא, נאמר כאן שמע ישראל ונאמר להלן (פ׳ תבא) הסכת ושמע ישראל, מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת, מכאן שהקורא את שמע צריך שיכוין את לבו.7 (שם ט״ז.)
שמע ישראל – תניא, אנשי יריחו היו כורכין את שמע ולא מיחו בידם חכמים, היכי הוו עבדי, א״ר יהודה שהיו אומרים שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד ולא היו מפסיקין.8(פסחים נ״ו.)
שמע ישראל ה׳ – ת״ר, חביבין ישראל לפני הקב״ה יותר ממלאכי השרת, שישראל מזכירין את השם לאחר שתי תיבות שנאמר שמע ישראל ה׳, ומלאכי השרת מזכירין לאחר שלש תיבות כדכתיב (ישעיהו ז׳) קדוש קדוש קדוש ה׳.9(חולין צ״א:)
ה׳ אלהינו – תניא, מפני מה קורין שלש פרשיות אלו בכל יום, א״ר לוי, מפני שעשרת הדברות כלולין בהן, אנכי ה׳ אלהיך – שמע ישראל ה׳ אלהינו.10(ירושלמי ברכות פ״א ה״ה)
ה׳ אחד – תניא, אמר להם הקב״ה לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר ה׳ אחד, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דברי הימים א י״ז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.11(ברכות ו׳.)
ה׳ אחד – תניא, שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד – זה הוא מלכות.12(ר״ה ל״ב:)
ה׳ אחד – תניא, מפני מה קורין שלש פרשיות אלו בכל יום, א״ר לוי, מפני שעשרת הדברות כלולין בהן, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני – ה׳ אחד.13(ירושלמי ברכות פ״א ה״ה)
ה׳ אחד – תניא, עבדים פטורין מק״ש, שנאמר שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, מי שאין לו אלא אדון אחד, יצא עבד שיש לו אדון אחר.14 (שם שם פ״ג ה״ג)
1. כונת השאלה למה סדרו כן אנשי כנה״ג בק״ש, ולא שייך לומר מפני שהיא קדמה בתורה, דהא חזינן דסדרו והיה אם שמע לפ׳ ויאמר אע״פ דהיא מאוחרת בתורה (פ׳ עקב) לפ׳ ויאמר (פ׳ שלח). וטעם אותה קדימה יתבאר לקמן פ׳ עקב.
2. וע״ע לקמן פסוק ז׳ יבא עוד דרשה בענין זה. ואמנם זה הוא רק כשאינו מבין בלה״ק, אבל אם מבין – לה״ק קודם.
3. חיוב כונת הלב בק״ש יתבאר בסמוך, וס״ל דעיקר קבלת מלכות שמים הוא בפסוק זה, ונראה דבמכוון אמר כונת הלב [היינו התבוננות יתירה] יען משום דכונה לצאת חובת מצוה בודאי צריך בכל הפרשה.
4. היינו כשהיה לומד עם תלמידיו בבקר והגיע זמן ק״ש היה פוסק לקרוא רק פסוק זה וחזר ללימודו, משום דס״ל דעיקר קבלת מלכות שמים הוא בפסוק זה.
ועיין במשנה שבת ט׳ ב׳ מפסיקין לק״ש, משמע לכל פרשת ק״ש, וכתב הכ״מ בפ״ב ה״ה מק״ש דהא דלא הפסיק ר״י הנשיא רק לפסוק ראשון שאני הוא דתורתו אומנתו, א״נ שהיה לומד תורה לרבים עכ״ל. ודבריו מופלאים, שהרי בגמרא אמרו שם לא שנו דמפסיקין לק״ש ולא לתפלה אלא כגון ר׳ שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתן אומנתן אבל כגון אנו מפסיקין אפילו לתפלה, הרי דגם מי שתורתו אומנתו מפסיק לכל פרשת ק״ש, וגם מש״כ שהיה לומד לרבים הוא דוחק גדול, דאטו רשב״י וחביריו לא היו מלמדין לרבים.
אבל לדעתי י״ל פשוט דר״י הנשיא יפרש לשון ההלכה כפי דינו וסברתו, והיינו הא דמפסיקין לק״ש הוא רק לפסוק ראשון, אלא שחכמי הגמרא לא ס״ל כן, מדלא אמרו אבל כגון אנו מפסיקין לכל פרשת ק״ש, ודו״ק.
5. זה ג״כ ע״פ הסברא דעיקר קבלת מלכות שמים הוא רק בפסוק זה, וכמשכ״ל.
6. ר״ל אינו די בזה שלא יהרהר בלבו אלא יוציא בשפתיו, כ״א אלא גם צריך להוציא בשפתיו בשיעור קול כזה שישמעו אזניו מה שמוציא מפיו, דשמע פירושו גם השמע. אמנם זה הוא רק לכתחלה, ובדיעבד יצא גם אם לא השמיע לאזניו כפי שיתבאר בסמוך בפסוק ו׳, וע״ע מש״כ בפ׳ בשלח בפ׳ והאזנת למצותיו.
7. כי המלה הסכת באורה הסתכלות וצמצום המחשבה והרעיון, והיינו כונת הלב לקבל עול מלכות שמים, וזה הוא רק בפסוק ראשון אבל בכל פרשיות ק״ש צריך רק כונה לצאת וכמש״כ לעיל אות ד׳.
8. בגמרא מחלוקת ר״מ ור״י כיצד היו כורכין, וס״ל לר״מ שלא היו מפסיקין בין אחד לואהבת, שההפסק הזה מסוגל לכוון יפה, ור״י ס״ל שהיו מפסיקין אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ויש להעיר לדעת ר״מ דאחרי דהכונה בפסוק ראשון הוא מדאורייתא וכמו דס״ל לעצמו בברכות י״ג ב׳ כמובא לפנינו לעיל א״כ למה לא ניסו חכמים למחות בהם, ולפי״ז יהיה מכאן ראיה לדעת הפוסקים דאפילו באיסור דאורייתא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין [עיין באו״ח סי׳ תר״ח], וכאן היו חכמים יודעין שלא ישמעו לזה, וצ״ע.
9. נראה להסביר קצת הענין, כי אינו דומה אחד שמדבר עם מכירו ומיודעו האהוב לו אף כי הוא נכבד מאד בכ״ז אינו מפזר לו שבח או כבוד רב קודם דברו אתו, משא״כ אם זה שמדבר אתו הוא אינו מכיר ומקורב לו כל כך והוא אדם גדול ונכבד מאד, אז קודם שמדבר אתו מקדים לו תוארי הכבוד כאשר לו יאתה ואח״כ מדבר אתו מה שצריך לו, כך ישראל מכיון שחביבים לו ביותר להקב״ה לכן די להם רק להקדים שתי תיבות לפני הזכרת שמו הקדוש, משא״כ המלאכים שהם בערך החיבוב במדרגה פחותה מישראל, לכן צריכים להקדים מקודם שלש פעמים קדוש, ועיין בחא״ג ואין להאריך.
10. ר״ל המצוה דאנכי ה׳ אלהיך רמוזה בפסוק שמע ישראל, ועיין לפנינו בפ׳ יתרו בפסוק הנזכר תשיב שם כל הדרכים שבפרשת ק״ש המקבילים לעומת עשרת הדברות, והובאו לפנינו בהמשך פרשת ק״ש שבפ׳ שלח ובפרשה זו ובפ׳ עקב. ולפנינו הגירסא בירושלמי שתי פרשיות, אבל התוס׳ בברכות י״ג ב׳ הביאו זה הירושלמי וגורסין שלש פרשיות, וכן מסתבר ומוכרח, שהרי בערכים השוים דחשיב מביא גם מפרשת ויאמר, וכן העתקנו.
11. פירש״י בחגיגה ג׳ א׳ חטיבה אחת שבח מיוחד לומר אין כמוך לכך בחרנוך לאלהים, לשון חטובות אטון מצרים, עכ״ל. ויש להוסיף באור לזה שענינו הוא אתם נתתם לי תעודת ותואר אחד כך אני נותן לכם תעודת ותואר אחד, כמבואר, ומה שאומר בלשון חטיבה הוא משום דהגמרא מסמיך דרש זה על הפ׳ דפ׳ נצבים את ה׳ האמרת וה׳ האמירך ותרגום האמרת – חטיבת, וע״ל בפ׳ נצבים שם בבאור הלשון האמרת ויתבאר גם לשון חטיבה.
12. נ״מ בזה לענין מה שאומרים במוסף דר״ה פסוקים דאיירו במלכות ה׳ אומרים גם פסוק זה, ואע״פ שאין בו זכר שם מלכות, אך ענינו הוא מלכות.
13. עיין מש״כ לעיל אות י״א וצרף לכאן.
14. איירי בעבדים כנענים שמלו וטבלו [במקומות שהותר ע״פ המלכות]. ובבבלי ברכות כ׳ ב׳ יליף פטור זה ממקום אחר, יעו״ש. וכהאי גונא דריש הירושלמי בנזיר פ״ט ה״א לענין נזירות עבדים דכתיב כי נזר אלהיו על ראשו מי שאין לו אלא אדון אחד וכו׳ ועיין מש״כ שם בפ׳ נשא, וצרף לכאן.
15. מפרש בזה האגדה אם שמעת דבר מפי קטן שבישראל והנייך יהא בעיניך כאלו שמעתו מפי הגבורה דכתיב (קהלת י״ב) הכל נתנו מרועה אחד ואין אחד אלא הקב״ה, ובארנו ענין אגדה זו בס״פ משפטים.
May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.