ורז״ל אמרו וכו׳. גם רז״ל אומרים (חולין ריש פד ע״ב) כי פירוש ״עשתרות״ מלשון חוזק, דאם לא כן מאי ענין ״עשתרות״ אל לשון ׳מעשרות׳, שהרי כתיב תי״ו ב״עשתרות״, אלא לשון ״עשתרות״ גם הוא לשון חוזק, לפי שמעשרות ומחזיקים את בעליהן בעושר. וכן פירש רש״י בפרשת תבא (להלן כח, ד) שמעשרות ומחזקות בעליהן. אלא כי ללשון ראשון קאי החוזק על הצאן, וללשון זה קאי על הבעלים. כך פירש הרא״ם. ואין הלשון (של רש״י) מוכח כך, שאם כן הוי למכתב ׳שמעשרות ומחזקות בעליהן׳. לכך נראה שרז״ל מפרשים ״עשתרות״ לשון עושר, והתי״ו אחר השי״ן, ומפני שלשון יחיד מן ״עשתרות״ הוא ׳עשתור׳, נאמר על עדר אחד מן הצאן המעשרות בעליהן, כי שה אחד אינו מעשיר, רק רבוי הצאן מעשיר, ו״עשתרות״ נאמר על ריבוי עדרים, שכל אחד ואחד מעשיר. ומפני שלא יתכן שני תוי״ן לשון רבות זה אחר זה, לומר ׳עשרתות׳, נתנו התי״ו האחת באמצע התיבה, שעשו אותה כאילו היא שורש, ושם ׳עשתר׳ על עדר אחד, ונקרא עדר שיש בו רבוי צאן ״עשתרות״, על שם שמעשרות בעליהן
:ועוד, בכל מקום לא בא השם שנעשה מן הפעל כסדר האותיות, שכן תמצא ״שמואל״ (ש״א א, כ) על שם ״מה׳ שאלתיו״ (שם), והרי המ״ם היא בתוך התיבה, וכן הרבה. לכך כאן לא בא התי״ו של ׳מעשרות׳ בסוף התיבה כסדר, רק בתוך התיבה, כאשר ראוי להיות בשם שנעשה מן הפעל. וכל זה כדי לדעת שהוא שם, ולא תאמר שהוא פעל, ולפיכך החליפו ונתנו התי״ו בתוך התיבה, ושוב ליכא למטעי. והנה כתב הראב״ע גם כן בשם חכם גדול אחד שלשון ״עשתרות״ מלשון עשר, כמו שכתב בפירושו (כאן). ולפי דבריו גם כן התי״ו הבאה בתיבה – צריך לפרש שהיה ראוי להיות ׳עשרות׳, אלא שבא כך מטעם אשר אמרנו למעלה, והוא ברור: