Devarim 7 – דברים ז‏ – Mikraot Gedolot

לא תביא תועבה אל ביתך – בה״ג מניין המצוות מצוות לא תעשה קע״א, יראים שס״ד

שלא ליהנות מעבודה זרה וכל משמשיה – יראים ק׳, רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה כ״ה, סמ״ג מצוות לא תעשה מ״ה, ספר החינוך תכ״ט

וְלָא תַעֵיל דִּמְרַחַק לְבֵיתָךְ וּתְהֵי חֶרְמָא כְּוָתֵיהּ שַׁקָּצָא תְשַׁקְּצִנֵּיהּ וְרַחָקָא תְרַחֲקִנֵּיהּ אֲרֵי חֶרְמָא הוּא.

Nor shalt you bring what is abominable into your house, and you be accursed as that is; but with loathing you shalt loathe it, and with abhorrence abhor it, for it is a thing accursed.

ולא תעלון מרחקה לגו בתיכון ולא תהוון מרחקין כוותהון^א משקצה תשקצון יתהון ומרחקה תרחקון יתהון ארום מרחקין אינון^ב.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כוותהון״) גם נוסח חילופי: ״ככוותהון״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.

ולא תיעלון ריחוקי טעוותא ותשמישהא לבתיכון דלא תהוון שמיתין כוותהון שקצא תשקיצינון היך סאוב שיקצא ורחקא תרחקינון מטול דשמיתין הינון.

Neither may you bring their abominable idols or their service-vessels into your houses, that you be not accursed as they: but you shall utterly loathe them as a loathsome reptile, and abhor them altogether, because they are accursed.

וַלַא תֻדכִ׳ל מַא יַכּרַהֻהֻ אַללָּהֻ אִלַי׳ בַּיְתִךַּ וַתַּצִירֻ מַתּלֻופַא מִת׳לַהֻ בַּל רַגִסהֻ תַּרגִּיסַא וַאכּרַההֻ כַּרִיהַתַּ אִד׳ הֻוַ מַתּלֻוְףֹ

ולא-תכניס מה ששנאו ה׳ אל ביתך, ותהיה נפסד כמוהו, אלא שקץ אותו שקוץ, וגעל אותו כדבר המעורר געול, כי הוא דבר הנפסד.

פס׳: ולא תביא תועבה אל ביתך – ¹כל שכיוצא בו נעבד אסור אבל שברי צלמי עבודה זרה שאין כיוצא בהם נעבדין מותרין וכענין אשר שנינו במס׳ ע״ז.

שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו – לכנות לה שם של גנאי, ²כיצד היו קוראין אותה בית גוליא קורין אותה בית כורייא. פני מולך פני כלב. עין כל. עין קוץ:

1. כל שכיוצא בו נעבד (שם מ״א) ע״ש כל הסוגיא:

2. כיצד היו קוראין אותה (שם מו):

שקץ תשקצנו – הכסף והזהב.

שקץ תשקצנו, "you are to treat it as if it were an abomination (regardless of its market value). The reference is to residual gold and silver of such deities even after they have been dismantled.

ולא תביא תועבה אל ביתך – מכאן למדו חז״ל בדרך אסמכתא שאסור להשכיר ביתו לגוי לבית דירה מפני שהגוי מכניס לתוכו עבודה זרה וישראל זה המשכיר עובר, שהרי שכירות אינו קונה הקרקע לשוכר, וקרקע לאו של עו״ג הוא אלא של ישראל הוא לפיכך עובר עליו. אבל מצינו קצת מן הגאונים ז״ל שכתבו שאין זה אלא בארץ ישראל לפי ששם עיקר עבודה זרה וכן נראה בירושלמי, וכן דעת רבינו חננאל ז״ל, וכן אנו נוהגין בזה התר עכשיו, אבל הרמב״ן ז״ל כתב, בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אפילו בארץ ישמעאלים.

שקץ תשקצנו – למדך הכתוב שחייב האדם לשקץ עבודה זרה להזכירו בלשון גנאי, אם היה שמה בית גליא שהוא לשון גובה, קורין אותה בית כריא שהוא לשון עומק ושפלות. וכן אמרו עוד, כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דעבודה זרה דשריא, שנאמר (ישעיהו מ״ו) כרע בל קרס בנו, וכתיב (שם) כרסו כרעו יחדו לא יכלו מלט משא. וכן בשם מרקוליס היה שמו קלוס אצל עובדיו והוא לשון שבח וכבוד, ורז״ל החליפוהו בשם מרקוליס, ומר לשון תמורה וחליפין, וכן לשון רז״ל במר דשחוטה בחליפי שחוטה, וכן החליפו קלוס בקוליס שהוא לשון לעג וקלון מלשון (תהלים ע״ט) לעג וקלס, כן פירש רבינו תם ז״ל. וכן אמרו עוד לפנים מן הקלקלון אסור, ופירש רש״י ז״ל קלעים שעושין לע״ז ומקריבין לפניה לפנים, ועושין אותן לצניעות וכבוד. ואנו גורסים לפנים מן הקלקלון אסור כדי להזכירה בשם קלון, וכבודם בקלון אמיר. ויש שגורסין מרקלוס, כלומר תמורת קלוס, והוא לעג וא״כ יכלול הכתוב שקץ תשקצנו במעשה וזכירת שמם.

ולא תביא תועבה אל ביתך, "and do not bring any abomination into your house.⁠" Our sages derive from this verse indirectly that it is forbidden to rent out one's house to a pagan as a residence seeing the pagan will introduce various idols into your house. The technical reason why the Jew renting the house to a pagan is transgressing the law is that renting does not confer title of the ground the property is on to the person who has rented the house. Seeing the ground remains the property of the Jew he is held liable (rabbinically) when the pagan practices idolatry in that house (based on Meiri in Avodah Zarah 21). However, we find that some halachic authorities take a more lenient view; these include the Jerusalem Talmud as well as Rabbeinu Chananel, hence our practice of renting houses to Gentiles. Nachmanides takes a more stringent view stating that a responsible person will refrain from renting his house to Gentiles not only in the countries under Catholic rule but also in those under Moslem rule.

שקץ תשקצנו, "you shall surely abominate it.⁠" The verse teaches that we must relate to idolatry with a very negative and disdainful attitude and when for some reason speaking about it always make plain how we detest it. We are not to refer to houses of pagan worship by the names they are usually referred to but by some name which belittles them, downgrades them. (Sanhedrin 63). We have a principle that unbecoming speech is forbidden unless such epithets are reserved for idolatry and places where such idolatry is practiced (compare Isaiah 46,1 where the prophet ridicules pagan deities in insulting language: "Bel is bowed, Nebo is cowering.⁠") The author quotes more such examples from the Talmud where pagan sites are referred to in a derogatory manner.

כי חרם הוא – וסמיך ליה כל המצוה לומר שהעובר על החרם כעובר על כל המצות וחרם אותיות רמ״ח שנפרעין מרמ״ח איבריו ואם יחזור בתשובה יהיה רחם וזהו ברוגז רחם תזכור.

ולא תביא תועבה אל ביתיך וגומ׳ – רוצה לומר: לא תביא זה הדבר המרוחק בביתך כי זה יסבב שתהיה חרם כמוהו ותשמד.

שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא – בדרך שלא תקרבהו לך ליהנות בו בצד מהצדדים כי חרם הוא ולזה תחוייב להחרימו ולכלותו בדרך שלא ישאר לו שום מציאות.

התועלת הששי הוא במצות והוא מה שהזהירנו מהביא תועבה אל ביתנו והוא ממון אנשי עיר הנדחת אף על פי שלא היה צפוי עבודה זרה ולא עבודה זרה כי הוא חרם כמו שנזכר בפרשת עיר הנדחת וצותה התורה לשרפו אל תוך רחובה לפי שהוא חרם ובזה המקום הזהיר שלא להביא תועבה אל ביתנו ולפי שממון עיר הנדחת הוא חרם כמו שנזכר בפרשה היא למדנו מזה שאנחנו מוזהרים שלא להנות בו.

ומאשר אמר אחר זה לא תביא תועבה אל ביתך שנאמ׳ על זה. יהיה א״כ מותר בפסוק ההוא וראיתי יותר נכון פירוש הרב ראב״ע שכתב בריש מלין או תקח ממון לעזבם ויהיה פי׳ הכתוב לפי דעתו שלא יקח כסף וזהב על הפסילי׳ רוצה לומר לעזבם כדי שלא לשרפם. אבל ישרפם על כל פני׳ אע״פ שיתנו האומות כסף וזהב בעדם כדי שיניחום לפי שזה יהיה לו למוקש והוא שבהצליח ה׳ דרכו יחשוב שבזכות מה שחמל על הפסילים נתברך ביתו וקניניו. וגם יהיה לו עון באותו כסף וזהב שיתנו לו על הפסילי׳ ר״ל בעד הפסילים בהביאו אותו לביתו כי יחרים ה׳ את כל אשר לו בעבור זה. ולכן היה מהעצה הישרה שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא. הנה אמר כל זה בהסיר הספק ממין השכר בנצחון האויבים:

תתעבנו כי חרם הוא – תתעב אותו הכסף והזהב של תועבה.

כי חרם הוא – שלא בלבד יקרה שלא תצליח בו, אבל יחרים את שאר נכסיך.

תתעבנו כי חרם הוא, you must treat that silver and gold as if it were an abomination;

כי חרם הוא, not only would you not benefit by their silver and gold, but neither by their other possessions. It is out of bounds for you, it would bring harm to your other properties, the ones you acquired legally, with the approval of the Torah.

והיית חרם כמהו – שב על הכסף או הזהב, ואינו שב על התועבה, כי היא נקבה, והכלל שאסור ליהנות מן נוי ע״ז ומשמשיה ותקרובה:

ולא תביא תועבה וגו׳ חרם כמהו – ארז״ל (מכות כ״ב) הנהנה מאשרה לוקה משום לא תביא תועבה אל ביתך, וכ״כ הרמב״ם (פ״ז מעכו״ם ה״ב) אליל ומשמשיה ותקרובת שלה אסור בהנאה שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך, וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה. ע״כ. ועוד אמרו (ספ״ב דקדושין) והיית חרם כמהו, כל מה שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמהו, וכ״פ הרמב״ם (שם ה״ט) עבר ומכר אליל או אחד ממשמשיה או תקרובת שלה הרי הדמים אסורים בהנאה שנאמר והיית חרם כמהו כל מה שאתה מביא מאלילים ומכל משמשיה ותקרובתה ה״ה כמוה; הנה לדעת רז״ל מקרא זה ילמדנו שאסור ליהנות מאליל, ושדמיה אסורים בהנאה, וצריכים אנו להשתדל להבין ענין זה בלשון המקרא עצמו, ויראה שבלשון ולא תביא תועבה אל ביתך אין המכוון בו איסור הבאת התועבה עצמה אל הבית כפשוטה, כי איסור זה כבר ידענוהו ממאמר הקודם לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, אבל מלת לא תביא הוא פעל מן שם תבואה, אשר יורה בדרך העיוני על השכר הבא לאדם ממעשה ידיו ומהשתדלותיו (געווינן, איינקינפעע) כמו תבואת שפתיו ישבע (משלי י״ח), תבואת רשע לחטאת (שם י׳) (עמ״ש בכי תצא (כ״ג כ״ה) כי תבא בכרם) ועל היתר הנאת פירות שבשנה החמישית אמר (קדושים י״ט כ״ה) להוסיף לכם תבואתו, כמ״ש הרנ״ו שם; ומלת אל ביתך מענין מתי אעשה גם אנכי לביתי, שטעמו לצורכי ביתי וטעם לא תביא תועבה אל ביתך, התועבה לא תרויח לך שכר והנאה ליהנות ממנו לצרכי ביתך (דאס אבשייליכע זאָלל דיר ניכטס איינברינגען, צו דיינעם הייזליכען בעדארף) תי״ו ממלת תביא היא תי״ו הנסתרתי; ומלת והיית אין ענינו מציאות וישות (זיין, ווערדען), אבל ענינו קנין הדבר (האבען, בעזיטצען) כמו ויהי לי שור, יהי לך אשר לך, וטעם והיית חרם כמהו, השכר והריות שבא לידך בחליפו אליל יהיה ברשותך קנין חרם (דוא בעזיטצעסט גלייכזאם הירמיט איין ווירקליך פערבאנננועס גוט), ויתכן עוד לפרש מלת והיית ענין הנאה (ווירדעסט נוטצען, פאָרטהייל האבען) כענין מה הוה לאדם (קהלת ב׳) דתרגומו מה הנאה אית לגבר, כי שרש היה משולב עם שרש הוה, כמו הוה גביר לאחיך, במקום היה. ומענין זה, לא יהיה למצרים מעשה (ישעיהו י״ט) כלומר לא יועיל להם שום מעשה ולא יהנו ממנו. וכן (שם נ״ט ו׳) קוריהם לא יהיו לבגד, ע״ש בתרגום, (ועמ״ש בפ׳ בא בימעט הבית מהיות משה), וטעם המקרא, אף אם לא תהנה מן התועבה עצמה כ״א בגרמא דילה דהיינו ע״י מכירה וחליפין, מ״מ הרי הוא כאלו נהנית מן החרם עצמו. הנה מבואר מרישא דקרא דאסור ליהנות מן התועבה, ומסיפי׳ שדמי חליפיו אסורים בהנאה.

ולא תביא וגו׳ – ביתך, תחום ההוויה האנושית שלך, חייב להיות נקי מכל שמץ של עבודת אלילים. כל שמץ כזה הוא ״חרם״ ונידון להשמדה.

והיית חרם כמהו – כל בחינה של הווייתך ושאיפותיך שאתה רואה כקשורה לעבודה זרה או כנגזרת ממנה – אף אם הקשר רחוק ביותר – תאבד את זכות הקיום, וגם היא תידון להשמדה. ״כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו״: כל דבר אשר מציאותו באה אליך דרך עבודה זרה, הופך לאסור כמותה. עבודה זרה תופסת דמיה, ולדעת הרמב״ם (הלכות עבודת כוכבים ח, א; עיין כסף משנה שם), אפילו חליפי חליפין אסורים (עבודה זרה נד:; עיין פירוש, ויקרא כה, ו–ז).

שקץ וגו׳ – עבודה זרה היא הסתירה הגמורה של הבסיס המוסרי והרוחני שלך. כדרך שהיא תועבה לה׳, כך תהיה תועבה להווייתך המוסרית והרוחנית. מתוך תיעוב מוסרי ורוחני, דחה והרחק אותה מעליך.

כי חרם הוא – משמעותו העיקרית של ״חרם״ היא ״לכוד ברשת״ או ״רשת שלוכדים בה״ (עיין פירוש שם כז, כח). עבודת אלילים הוּצאה מכל תחום הקיום של האנושות האמיתית, וכל הקשור לעבודת אלילים נמשך אליה אל תחום שלילת המציאות.

והיית חרם כמוהו: דבשעת מלחמה¹ אם נמצא חרם² הוא מסוכן מאד, ומעשי עכן וחרם שאול יוכיחו דתיכף ומיד שנגעו בחרם היה קצף וסילוק שכינה מישראל³.

1. שבזה עוסק כל הפרק, וכנ״ל ברבינו בכמה מקומות.

2. בביתך.

3. אף שלא ברור מה הכוונה בפסוקנו ״תועבה״ – ״ולא תביא תועבה אל ביתך״, ויתכן שע״פ רבינו דבר שהחרימו לשמים וכדו׳, כמו במעשה עכן, מוגדר ״תועבה״, כפי הגדרת חז״ל (להלן יד, ג) על ״תועבה״ = ׳כל שתיעבתי לך׳, עיי״ש ברש״י.

חרם – כך נקרא גם הרכוש של עיר העובדת עבודה זרה, י״ג:י״ח. הלוקח מן החרם הוא גופו נעשה חרם, יהושע ו׳:י״ח, ז׳:י״ב.

ולא תביא תועבה אל ביתך – עיקר פשטו הוא בישראל המכניס עו״ג לביתו, והא שאמרו במשנה פ״ק דעו״ג דאין משכירין בית לדירה לעו״ג הוא אסמכתא דברי רבינו נסים. ונראה עיקר פשוטו, משום דכתיב ביפת תואר במלחמה והבאתה אל תוך ביתך, לכן אמר שהיא חסה על העו״ג על מחמדיה הכסף והתכשיטין שיש עליהם ותביא עמך לביתך, לכן אמר ולא תביא תועבה אל ביתך שלא יביא רק החשוקה לבדה ומגלגל עמה עד שתתגייר, לכן אף שהוא אינו זוכה בהעו״ג, כיון שלוקחה לאשה מוזהר על זה, לכן אסרו חכמים להשכיר בית למי שמכניסה לשם אף שאינה של ישראל, ולכן אמר תועבה, שכשהיא עדיין לא קבלה שבע מצוות, אז יכולה לבטל ויהי׳ ככל כסף וזהב שאינה חשובה אצלם ואין זה תועבה, *) ועיין שם בספר אור שמח. רק אם לא בטלה אסור להביא. כן נראה לפי הפשט ויעוין ספר המצות בזה.

ולא תביא תועבה – וכתיב (משלי ט״ז) תועבת ה׳ כל גבה לב, מכאן א״ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי, כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו עובד עבודת כוכבים.⁠¹ (סוטה ד׳:)

ולא תביא תועבה – המבשל בעצי אשרה לוקה משום ולא תביא תועבה אל ביתך.⁠² (מכות כ״ב:)

אל ביתך – אין משכירין בתי דירה לעובדי כוכבים בארץ ישראל מפני שמכניסין לתוכן עבודת כוכבים, וכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך.⁠³ (ע״ז כ״א.)

והיית חרם כמוהו – תניא, חליפי עבודת כוכבים אסורין,⁠⁴ חליפי חליפין פליגי בה ר׳ ישמעאל ב״ר יוסי ורבנן, חד אמר אסורין, דאמר קרא והיית חרם כמהו, כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמהו, וחד אמר מותר, דכתיב כי חרם הוא, הוא ולא חליפי חליפין⁵ (שם נ״ד:)

והיית חרם כמהו – אמר רב אחדבוי בר אמי אמר רב, המקדש בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת, דאמר קרא והיית חרם כמהו, כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמהו⁶. (תמורה ל׳:)

שקץ תשקצנו – מכאן לעבודת כוכבים שמצוה לכנות לה שם לגנאי.⁠⁷ (ע״ז מ״ו.)

שקץ תשקצנו – מכאן לעבודת כוכבים שמטמאה כשרץ⁸ (שם מ״ז:)

1. נראה לבאר טעם הדרשה ע״פ מ״ד בסוגיא כאן כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו כופר בעיקר שנאמר (ח׳ י״ד) ורם לבבך ושכחת את ה׳, ונבאר שם ערך הדמיון בזה לכופר בעיקר משום דכיון שאפשר לבא לידי כפירה כדכתיב ורם לבבך ושכחת וגו׳ והוא אינו זהיר שלא לבא לידי זה והיינו שיש בו מדת הגאוה ש״מ דלא איכפת ליה שמא יבא לידי כך, וממילא הוא חשוב לפי״ז כאלו כפר בעיקר, יעו״ש, וגם כאן הכונה כן, ורק מסמיך זה על הלשון תועבה דכתיב בשני הענינים. ומה דאיתא בגמרא, ור׳ יוחנן דידיה אמר כאלו כופר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת, אינו פליג על רשב״י בגוף הדבר, ורק מסמיך אפסוק אחר ובלשון אחר.

2. ומתבאר בגמרא דלוקה גם משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (פ׳ ראה).

3. ומבואר דבחו״ל מותר, ואע״פ דפסוק זה בסתמא כתיב בין בארץ בין בחו״ל, אך כל פסוק זה לענין זה הוי אסמכתא בעלמא משום דעיקר קרא איירי בישראל המכניס עבודת כוכבים לביתו, ולכן בארץ שאנו מצווים לשרש אחר עבודת כוכבים אסרו חכמים להשכיר לבית דירה משא״כ בחו״ל, ועיין בר״ן ובתוי״ט כאן.

4. פשוט משום דכתיב והיית חרם כמהו, כלומר כעבודת כוכבים עצמה, הרי דמדבר בדבר שבא מכח העבודת כוכבים, והיינו חליפיה, וכגון אם היה לו עבודת כוכבים והחליפה בחפץ אחר.

5. וכתבו הפוסקים שלא הוכרע כמאן קיי״ל, וכונתם שלא נתבאר אם רבנן הם האוסרים ור׳ ישמעאל המתיר או להיפך, אבל תמיהני שהרי בירושלמי ע״ז פ״ה ה״א מבואר מפורש שרבנן הם האוסרים, וא״כ הלא הלכה כחכמים, ועיי״ש במה״פ, וצ״ע.

6. ועיין בע״ז ל״ד ב׳ בא דין זה בשם מ״ד זה ויליף מפסוק דפ׳ ראה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, והנה לבד שהוא פלא דחד מ״ד ילמוד דין אחד משני מקומות שונים, עוד זאת הלא נ״מ גדולה היא בין הדרשות, דמפסוק שלפנינו מבואר רק איסור עשה ומפ׳ דפ׳ ראה מבואר איסור לאו, וזה נ״מ לענין מלקות ועוד ענינים שונים.

אבל ראה זה מצאתי הבאור הנכון והאמת בזה ע״פ מ״ד בירושלמי ע״ז פ״ה ה״א בזה״ל, והיית חרם כמהו כל שאתה יכול לקיים ממנו הרי הוא כמהו, מאי כדון, כלומר היכי משמע כן [שם איירי לענין חליפי חליפין ופריך היכי משמע מלשון זה על כל מה שאתה מהייה ממנו] ומשני על שם דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ור״ל מאומה משמע אפי׳ כל שהוא, ע״כ. ומבואר מזה דהפ׳ ולא ידבק מגלה על פי׳ הלשון והיית חרם כמהו, ולפי״ז י״ל דהדרשות שבכאן ובמס׳ ע״ז הם שתים שהן אחת, והיינו שבכאן חסר לסיים ואומר ולא ידבק בידך מאומה שהוא מורה על הפי׳ כל שאתה מהייה ממנו ובמס׳ ע״ז חסר פסוק זה, ושני הפסוקים צריכים כל אחד לחבירו, ודו״ק.

7. יתבאר לקמן ר״פ ראה בפ׳ ואבדתם את שמם, יעו״ש.

8. ר״ל שאינה מטמאה רק במגע ולא במשא וכמו שרץ, וטעם הדבר משום דטומאת עבודת כוכבים מדרבנן ואקילו בה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון