×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי⁠־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן⁠־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל⁠־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם׀ עֲשֵׂה⁠־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי⁠־זֶ֣ה׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה⁠־הָ֥יָה לֽוֹ׃
The people saw that Moshe was late1 in coming down from the mountain, and the nation congregated on Aharon and said to him, "Rise and make for us a god2 who shall go before us, because this Moshe, the man who brought us up from the land of Egypt, we do not know what has happened to him.⁠"
1. was late | בֹשֵׁשׁ – Though the root "בוש" often means "to be ashamed", see Targum Onkelos and others that here it refers to tarrying or being delayed. For similar usage, see Shofetim 3:25 and 5:28. See Ibn Ezra that it is likely that the people did not know that Moshe was leaving for forty days and so when he did not return after some time, they worried that something had happened.
2. a god | אֱלֹהִים – Though both here and in verse four plural language is used with regard to the word "אֱלֹהִים", see R"Y Kara that this is often the case even when Tanakh is clearly referring to a single god. Cf. Rashi who reads: "gods", in the plural, suggesting that the people desired to go back to worshipping many gods. Cf. R"Y Bekhor Shor who uniquely suggests that "אֱלֹהִים" takes its secular meaning of "judge", presenting the nation as simply desiring to replace their lost leader (and not seeking to worship idolatry). For further discussion, see Sin of the Golden Calf.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימהעודהכל
[א] 1וירא העם כי בשש משה, אין בושש אלא שיהוי שנאמר (שופטים ה׳:כ״ח) מדוע בושש רכבו לבא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו. (תנחומא ישן בהעלותך כד)
[ב] 2כי בשש משה כי זה משה, אמר ר׳ יהושע בן לוי מאי דכתיב וירא העם כי בושש משה, אל תקרי בושש אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא (הם סבורים שאותו יום שעלה בו מן המנין הוה והוא אמר להם מ׳ יום שלמים, יום ולילו עמו ויום עליתו אין לילו עמו שהרי בז׳ בסיון עלה נמצא יום מ׳ בי״ז בתמוז היה) לסוף מ׳ יום (בי״ז בתמוז) בא שטן (הוא יצר הרע המחטיא את האדם הוא העולה ומסטין) וערבב את העולם (הראה דמות חשך ואפילה דמות ענן וערפל וערבוביא לומר ודאי מת משה שהרי באו כבר שש ולא בא, ואי אפשר לומר שלא טעו אלא ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות שהרי לא ירד משה עד יום המחרת שנאמר וישכימו ממחרת וגו׳), אמר להן משה רבכם היכן הוא, אמרו לו עלה למרום, אמר להן באו שש (שקבע להם) ולא השגיחו עליו, מת ולא השגיחו עליו, הראה להן דמות מטתו, והיינו דקאמרי ליה לאהרן כי זה משה האיש. (שבת פט.)
[ג] 3כי בשש משה, חסר ו׳, ללמדך שלא עשו ישראל את העגל אלא שש שעות בלבד. (מדרש חסרות ויתרות)
[ד] 4ויקהל העם על אהרן, אמר ר׳ לוי היכן נקרא בתורה ולא נבוש, בוא וראה בשעת מתן תורה מה כתוב (שמות י״ט:י״ז) ויוצא משה את העם לקראת האלהים, אבל כאן כתיב ויקהל נעשו קהלות קהילות מעצמן. (מדרש הגדול)
[ה] 5ויקהל העם על אהרן, כל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא וכל מקום שנאמר ישראל לשון שבח הוא. ויהי העם וגו׳ (במדבר י״א:א׳) ויקהל העם על אהרן. (תנחומא ישן בלק כו)
[ו] 6העם, אמר ר׳ אלעזר נתכנסו ארבעים אלף גרים שעלו עם ישראל ממצרים ונקהלו על אהרן וחור ואמרו להן, משה עלה וישב במרום ואתם רוצים להמית כל הקהל הזה, תדע לך שהיו גרים שנאמר כי שחת עמך, אותן שגיירתה, שכולן מלו ואכלו פסח עם ישראל וכו׳. (מדרש הגדול)
[ז] 7ויקהל העם על אהרן... קום עשה לנו אלהים... כי זה, כיון שעלה משה התנה עם ישראל שירד בסוף מ׳ יום, כיון ששהה לירד וכו׳ נתכנסו כל ישראל אצל הזקנים, אמרו להם, משה התנה עמנו שירד לסוף מ׳ יום ולא ירד ושש שעות יותר, אין אנו יודעין מה היה לו אלא קום עשה לנו אלהים, כיון ששמעו כך, אמר להם, למה אתם מכעיסין למי שעשה לכם כל אותן הנסים והנפלאות ולא שמעו להם והרגום וחור שעמד כנגדן בדברים קשים עמדו עליו והרגוהו, נכנסו כל ישראל על אהרן בטקסים גדולים שנאמר ויקהל העם על אהרן וגו׳ [קום] למה אתה יושב, אמר רבי יצחק רוח הקדש צווחת שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב (תהלים כ״ו:ה׳). קום עשה לנו אלהים ואם לא כי זה, כזה אנו עושין לך, כשם שעמדנו על חור והרגנוהו כך אנו עושין לך אם תמנע ממנו, כיון שראה אהרן מה שעשו לזקנים ולחור נתירא הרבה וכו׳ (ראה להלן אות לח) ומנין שהרגו לזקנים ולחור שכן ירמיהו מוכיח את ישראל שנאמר (ירמיהו ב׳:ל״ד) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה, מהו על כל אלה בשביל אלה אלהיך ישראל. (תנחומא בהעלותך יד)
[ח] 8קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כשקבלו ישראל את הדברות לאחר מ׳ יום שכחו את אלהיהן ואמרו לאהרן, המצרים היו נושאין את אלהיהם והיו משוררים ומזמרים לפניו ורואין אותו לפניהם, עשה לנו אלהים כאלהי מצרים ונראה אותו לפנינו שנאמר ויאמרו (לו) [אליו] קום עשה לנו אלהים וגו׳ (פרקי דר״א פמ״ה)
[ט] 9אלהים אשר ילכו לפנינו, מלמד שאוו לאלהות הרבה. (לקח טוב)
[י] 10אשר ילכו לפנינו, אמר ר׳ לוי עלוב הוא הפקח ששכר את הסומא שילך לפניו בדרך, כך עשו ישראל הניחו את הקב״ה שכתוב בו (שמות י״ג:כ״א) וה׳ הולך לפניהם יומם ותפסו ע״ז שכתוב בה (תהלים קט״ו:ז׳) [עינים להם ולא יראו...] רגלים ולא יהלכו. (מדרש הגדול)
[יא] 11כי זה משה האיש, מהוא כי זה, אמר ר׳ זכאי ראו את משה שהוא תלוי באויר ועומד, אמרו אפילו הוא יורד אין אנו סומכין אותו. (מדרש הגדול)
[יב] 12כי זה משה האיש, יבא זה ויקבל זאת מזה לעם זו, יבא זה, זה משה דכתיב כי זה משה האיש, ויקבל זאת זו התורה דכתיב (דברים ד׳:מ״ד) וזאת התורה אשר שם משה, מזה זה הקב״ה דכתיב (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו, לעם זו אלו ישראל שנאמר (שמות ט״ו:ט״ז) עם זו קנית. (מנחות נג:)
[יג] 13כי זה משה האיש, חטאו בזה ולקו בזה ומנתחמין בזה, חטאו בזה כי זה משה האיש, ולקו בזה על זה היה דוה לבנו (איכה ה׳:ט״ז), ומתנחמין בזה ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה (ישעיהו כ״ה:ט׳). (פסיקתא דרב כהנא קכט.)
[יד] 14כי זה משה האיש, נקרא משה איש, ענין שלמות והנהגה, לפי שהיה מנהיג את ישראל כאיש שמנהיג את אנשי ביתו. (ילקוט מאור האפלה)
[טו] 15לא ידענו מה היה לו, אמרו שמא הניחו הקב״ה אצלו ליטול בו עצה או שמא חברו עליו מלאכי חבלה וחבלוהו. (מדרש הגדול)
1. תנחומא שם סי׳ יד, במדב״ר טו יז. ובמדרש הגדול: אין בושש אלא לשון עכבה כמה דאת אמר וכו׳. וכ״ה בילקוט אלביחאני. וראה רש״י כאן.
2. בתנ״י כאן: מהו בושש באו שש שעות ולא ירד משה לפי שהתנה משה עמהם ואמר להם לאחר מ׳ יום אביא לכם את התורה, כיון שבאו שש שעות ולא ירד מיד ויקהל העם על אהרן, רבותינו אמרו בא שטן וערבב את העולם והראה להם כמו משה תלוי מן הארץ ומטתו באויר והיו מראין אותו באצבע ואמרו כי זה משה האיש. וכעי״ז בנדפס ובשמו״ר מא י. וברש״י כאן: כמין דמות משה. ובירושלמי תענית פ״ד ה״ה: אמר להן משה ארבעין יומין אנא מיעבד בטורא כיון שהגיע יום ארבעים ולא בא מיד וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר וכיון שהגיע שש שעות ולא בא, מיד ויקהל העם על אהרן וכו׳. ובב״ר יח ט (הובא בתו״ש בראשית פ״ב אות שה): א״ר אלעזר שלשה הן שלא המתינו בשלותן שש שעות ואלו הן אדם וישראל וסיסרא וכו׳ וישראל שנאמר וירא העם כי בשש משה, כי באו שש שעות ולא בא משה. וסיסרא מדוע בשש רכבו לבוא בכל יום הי׳ למוד לבא בג׳ שעות בד׳ שעות ועכשיו באו שש שעות ולא בא. וראה זהר ח״ב קצא: ולהלן אות ג–ד. ובפסיקתא רבתי מו.: הם חטאו מו׳ שעות ולמעלה כי בשש משה לפיכך יביאו ששה גרמיסין ורבותינו אמרו הם חטאו מחצי היום ולמעלה יביאו מחצית השקל ויתכפר להם, ע״כ. וראה לעיל פ״ל אות עה. וכ״ה בלק״ט כאן. ומ״ש רש״י שיום העליה אינו מן המנין. כ״כ רש״י כאן ובתוס׳ הקשו עליו מיומא ד: שמשמע שיום העליה מן המנין. וראה מענין זה בתו״ש לעיל פכ״ד אות קנב בבאור וצרף לכאן. ודבר תמוה יש בילקוט מאור האפלה כאן: לפי שהוא הבטיחם כשעלה להר סיני בחצי יום ששי בסיון לארבעים יום ושש שעות והוסיף על הזמן מעט יותר על שש שעות לפיכך חשו על שנשתהה וכך אמרו באו שש שעות. וצ״ב, שהרי לכו״ע לא עלה בששה בסיון ראה לעיל פכ״ד אות קמא מיומא ד. ואפשר דצ״ל בשבעה וזה כשיטת המיוחס הובא בביאור שם אות קנב. וראה להלן אות יא ממדרש הגדול. ובכוזרי מאמר א סי׳ צו: ובושש מהם ארבעים יום ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו.
3. נדפס בבתי-מדרשות ורטהיימר ח״ב עמ׳ רסד. ובחלופי נוסחאות שם הביא גירסא מהוצ׳ מרמורשטין: שלא עבדו ישראל העגל אלא שש שעות. וכ״ה בכת״י מעין גנים. ובהוצ׳ ר״א ברלינר בפליטת סופרים (הובא בח״נ שם): אני אמרתי אלהים אתם, למה חסר לפי שלא עמדו בצדקתם אלא עבדו את העגל בחצי היום שנאמר וירא העם כי בשש משה חסר כתיב לומר בשש שעות עבדו את העגל ומסתבר שכן יש לתקן לשון מדרש חוי״ת: שלא עשו את העגל אלא בשעה ששית כמבואר לעיל אות ב. – בזהר ח״א רסב: ואוקמוה מאי כי בשש אלא בשית שעתין עבדו ית עגלא בגין לאפרשא לון משבע הה״ד אך ביום הראשון תשביתו שאור אך חלק בין שש לשבע. וכעי״ז בתק״ז ס. ראה לעיל בתו״ש חי״ט במילואים סי׳ כ׳ שאיסור חמץ הוא משום הרחקה מע״ז.
4. ראה כעי״ז להלן אות כ מירושלמי שקלים וש״נ.
5. כ״ה בנדפס סי׳ יז. וראה להלן אות ו, ואות ז: רוח הקדש צווחת שנאתי קהל מרעים וכו׳ וכ״ה במדרש תהלים כו: איזה קהל מרעים ויקהל העם על אהרן במעשה העגל, ויקהל עליהם קרח, ואיזה קהל אני אוהב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, אז יקהל שלמה. ובחזקוני: כל קהלה שיש אחריה על לגנאי היא ואם יש אחריה אל היא לשבח כמו ויקהלו אל המלך שלמה, ע״כ. וכ״ה באע״ז.
6. בתנחומא כאן סי׳ יט: נתכנסו ארבעים אלף שעלו עם ישראל ושני חרטומי מצרים עמהם ושמותם יונו״ס ויומברו״ס שהיו עושין לפני פרעה כל אותם כשפים, כמו שכתוב (שמות ז, יא) ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם, ונקהלו כלם על אהרן שנאמר ויקהל העם על אהרן והובא בילהמכ״ת פק״ו. וכעי״ז בזהר ח״ב קצא: (הובא בתו״ש שמות פ״ז אות כ ופי״ב אות תקפז בבאור): וירא העם, מאן העם אינון ערב רב וכו׳ אלא כל חרשין דמצרים הוו וברשיהון יונוס וימברוס וכו׳ עי״ש. וע״ע שם ח״ב רג. וח״ג רלז. ובתק״ז קמב.: מכשפים דפרעה יונוס וימברוס בני בלעם דאתמר בהון ויעשו כן החרטומים בלטיהם וחזו דלא הוו ממשו בהון, אתחזרו עמיה דמשה וקבילו ברית מילה וקב״ה דידע גלויים וסתירין דהוה ידע בהון דאינון מגזעא בישא כד הוה נחתא שכינתא אתמר בה ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל ולא אמר לפני העם ובגין דא נטלו קנאה בליבייהו ואמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. וראה להלן אות לג, סג.
7. במדב״ר טו יז. וראה תנ״י בהעלותך סי׳ כד. ובתנחומא כאן סי׳ יט: מיד עמד חור וגער בהם עמדו עליו והרגוהו כשראה אהרן כך נתיירא והתחיל מעסיקן בדברים והם אומרים לו קום עשה לנו אלהים והכל גלוי לפני מי שאמר והיה העולם מה הם מבקשים. וכ״ה בשמו״ר מא י, ויק״ר י ג. והרמז בכתוב שחור נהרג, מבואר בתנחומא תצוה סי׳ י: תדע לך שהרגו לחור שבשעה שעלה משה להר מה אמר להם והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם (לעיל כד יד, תו״ש שם אות קל) כשירד אי אתה מוצא שהזכיר לחור לא בחיים ולא במות ומהו אומר ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה (להלן כא) הוי שהרגו לחור (כלומר אף שעשו לחור לך לא עשו. ע״י). וראה ח״א מהרש״א סנהדרין ז. ובמדרש הגדול כאן: על אהרן, למה באו אצל אהרן, אלא בשעה שביקש משה לעלות לרקיע מינה אהרן וחור על ישראל שנאמר והנה אהרן וחור עמכם, עמדו על חור ואמרו קום עשה לנו אלהים כיון שלא קיבל מהן סקלו אותו והרגוהו, עליו ועל זכריה בן יהוידע אמר ירמיה גם בכנפיך וכו׳ מיד נקהלו על אהרן שנאמר ויקהל העם על אהרן. וכ״ה בכת״י ילקוט אלביחני. וראה לעיל אות ה בבאור ולהלן אות טו*. באע״ז כאן: ואחרים אמרו אין זה אהרן שעשה את העגל אחי משה, גם זה הבל כו׳ וכן כתוב (לעיל כד, יד) והנה אהרן וחור ואם הי׳ אחר למה לא הרגו אהרן או משה כו׳, ובפיה״ק כי לא מצאנו אחר ששמו כן כו׳ ועוד אלו זה היה אהרן צורף למה התפלל משה בעדו כו׳ ע״כ.
8. כעי״ז במדרש הגדול כאן. וראה במילואים כאן פירושי הראשונים במהות העגל, וגם ביאור חדש במעשה העגל.
9. ראה להלן אות לא–לז וצרף לכאן. וכ״ה ברש״י כאן. ובספר חמשה מאורות הגדולים הביא בשם כת״י המבורג מר׳ יוסף קרא: אלהות לשון רבים הוא כמו אשר הלכו אלהים לפדות לעם (ש״ב ז כג) כי אלהים קדושים הוא (יהושע כד יט) כו׳, אף כאן עשה לנו אלהים אשר ילכו ואין אתה מוצא אלא אחד שנאמר ויצא העגל הזה, ומה שפירש״י אלהות הרבה אוו להם זהו מדרשו, אבל לפי פשוטו כל אלהות אדונות ומרות הורגלו הכתובים לומר אותם בלשון רבים, ע״כ. וכ״ה באע״ז משפטים כא, ד. ובראשית א, א. ידענו כי אלוה לשון רבים ושרש זה מדרך הלשון כי כל לשון יש לו דרך כבוד וכו׳ ובלשון הקדש דרך כבוד לומר על הגדול לשון רבים וכו׳ ע״כ.
10. בהערות, מקורו נעלם.
11. בהערות, מקורו נעלם. וראה לעיל אות ב וצרף לכאן.
12. ראה תו״ש שמות חי״ד פט״ו אות נא וצרף לכאן. וע״ע תו״ש ח״י–יא פי״א אות כג: עד מתי יהיה זה, זה משה וכה״א כי זה משה האיש.
13. מדרש איכה א סה וכ״ה במדרש הגדול ויקרא כו מד וע״ע ערוגת הבשם ח״א עמ׳ 248. ובכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים: כי זה משה האיש על זה היה דוה לבנו ועל אלה אלהיך ישראל חשכו עינינו. – בפסיקתא דר״כ יב.: כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים (תהלים עה ח) ר׳ יונה בר צדיא פתר קרא בישראל בלשון זה הושפלו ובלשון זה הוגבהו בלשון זה הושפלו שנאמר כי זה משה האיש וגו׳ ובלשון זה הוגבהו שנאמר זה יתנו (ראה לעיל פ״ל אות עב) וכ״ה במדרש תהלים מזמור עה, ויק״ר ח א ובמדב״ר ח א. ובמדרש אגדה ר״פ ויקהל: תבוא ועשו לי מקדש ותכפר על מעשה העגל שנאמר בו קום עשה לנו אלהים, ותבוא קהלת משה רבינו שנאמר ויקהל משה את כל עדת וגו׳ ותכפר על קהלת אהרן דכתיב ויקהל העם על אהרן, תבוא אמירת משה רבינו שנאמר ויאמר אליהם משה ויכפר על אמירת אהרן שנאמר ויאמרו אליו קום עשה וגו׳ ויאמר אליהם אהרן וגו׳, תבוא אמירת זה הדבר ותכפר על אמירת כי זה משה האיש, תבוא אלה הדברים ותכפר על אמירת אלה אלהיך ישראל, תבוא נתינת זהב התנופה ותכפר על נתינת זהב העגל ועליה אמר דוד ע״ה (תהלים קכה ד) הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם, ע״כ. וכעי״ז בלקח טוב שם.
14. בזהר ח״ב לז: מאן הוא איש, ההוא דאקרי זה ודא הוא איש דכר, כד״א כי זה משה האיש. ושם ח״ג מח.: אדם גבר אנוש, איש, גדול שבכלם אדם דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו׳ א״ל והא כתיב והאיש משה כי זה משה האיש אמאי לא אקרי אדם א״ל משום דאקרי עבד למלכא וכו׳. וראה לעיל פ״ל אות קסב ובמלואים שם ממו״נ ח״א פי״ד שהתואר אדם, לפחותים מבלתי המיוחדים.
15. מקורו נעלם. וראה ת״י כאן: אישתלהב בטוורא דאשא מצלהבא מן קדם ה׳.
וַחֲזָא עַמָּא אֲרֵי אוֹחַר מֹשֶׁה לְמֵיחַת מִן טוּרָא וְאִתְכְּנֵישׁ עַמָּא עַל אַהֲרֹן וַאֲמַרוּ לֵיהּ קוּם עֲבֵיד לַנָא דַּחְלָן דִּיהָכָן קֳדָמַנָא אֲרֵי דֵין מֹשֶׁה גּוּבְרָא דְּאַסְּקַנָא מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם לָא יְדַעְנָא מָא הֲוָה לֵיהּ.
[When] the people saw that Moshe was late in coming down from the mountain, they gathered against Aharon, and said to him, “Arise, make us idols that will lead us, for this Moshe, the man who brought us up from the land of Egypt, we do not know what happened to him.”

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ
וַחֲזָא עַמָּא אֲרֵי אוֹחַר מֹשֶׁה לְמֵיחַת מִן טוּרָא וְאִתְכְּנֵישׁ עַמָּא עָל אַהֲרֹן וַאֲמַרוּ לֵיהּ קוּם עִיבֵיד לָנָא דַּחְלָן דִּיהָכָן (ח״נ: דִּיהָכוּן) קֳדָמַנָא אֲרֵי דֵין מֹשֶׁה גֻבְרָא דְּאַסְּקַנָא מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם לָא יָדַעְנָא מָא הֲוָה לֵיהּ
בֹּשֵׁשׁ – אֵחַר
א. ״כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה״ – ״אֲרֵי אוֹחַר מֹשֶׁה״ על פי המקבילה ״מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו״ (שופטים ה כח). וכן ברש״י: ״כי בשש משה – כתרגומו, לשון איחור, וכן בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ, וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ (שופטים ג כה)״. וכן מצינו בגמרא ״לית דין צריך בשש״ (ברכות מ ע״א) וברש״י: ״בשש – עכוב, כמו בושש רכבו״.⁠1 ובדומה גם במיוחס ליונתן: ״כִּי בֹשֵׁשׁ״ – ״אִשְׁתְּהֵי״.
אלהי ע״ז – טָעֲוָא וגם דָּחְלָא
ב. ״עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים״ – ״עִיבֵיד לָנָא דַּחְלָן״. מדוע לא תרגם טָעֲוָא (טעות) כדרכו באלהי ע״ז כגון: ״אֱלֹהֵי מִצְרַיִם״ (שמות יב יב) ״טָעֲוָת מִצְרָאֵי״, ״לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם״ (שמות כג כד) ״לָא תִּסְגּוֹד לְטָעֲוָתְהוֹן״ אלא דווקא באמצעות דַּחְלָן (לשון יראה)?
״נתינה לגר״ הציע שני טעמים: הראשון, על פי שיטתו הכללית: ״דרך אונקלוס לבלי לבזות יראת האומות, ולפי דעתם אינו טָעֲוָא״.⁠2 כלומר, אונקלוס נמנע מלתרגם טָעֲוָא שהוא מונח מעליב וביכר את דַּחְלָא שהוא ביטוי יותר מרוכך. וטעם נוסף: אולי אונקלוס סבר כדעת הכוזרי שלא כיחשו בה׳ ורצו רק צורה שבאמצעותה יעבדו אותו.⁠3
אבל שני טעמיו אינם נראים: הטעם הראשון מנוגד לדברי יא״ר לפסוק ״רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה״ (בראשית מז כב) ״אֲרַע כּוּמְרַיָּא״; המתרגם בוחר דווקא ב״לשונות מגונים״ לענייני עבודה זרה בהתאם למגמת חז״ל ללעוג לע״ז ומשמשיה, עיין שם הוכחותיו.
וכן כאן: דַּחְלָא הוא מונח הרבה יותר פוגע מטָעֲוָא – הפך דברי ״נתינה לגר״ – כי לעומת טָעֲוָא המציין את טעות השכל של האמונה בע״ז, המונח דַּחְלָא (יראה) שנתייחד לע״ז מוחשית הנעשית בידיים צופן גם כוונת לגלוג: לא די שאדם סוגד לפסל מעשה ידיו, הוא גם ירא ממנו4! לכן תרגם כך בכל פרשת העגל, השווה: ״אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״ (פסוק ד; ח) ״אִלֵּין דַּחְלָתָךְ יִשְׂרָאֵל״, ״וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב״ (לא) ״דַּחְלָן דִּדְהַב״.
כיוצא בזה ייחוס עמדת הכוזרי לת״א אינה מסתברת. אדרבה, בתרגום דַּחְלָן ברבים ולא דַּחְלָא ביחיד [כמו: ״לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי״ (בראשית לא ל) ״יָת דַּחְלְתִי״] משתקפת מסורת חז״ל: ״מה תלמוד לומר אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ – שאיוו אלוהות הרבה״ (סנהדרין סג ע״א). והמעיין יבחין שבניגוד לכוזרי, אונקלוס וחז״ל אינם ממתיקים את גנות ישראל בחטא העגל ובדרכם מפרש גם רש״י.⁠5 כנגד זאת קיימת אצלם מגמת סנגוריה על אהרן כמבואר בפסוקים ה וכד.
אֲשֶׁר יֵלְכוּ – דִּיהָכוּן או דִּיהָכָן
ג. ברוב הנוסחים ״אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ״ – ״דִּיהָכָן קֳדָמַנָא״ בנקבה. ואולם הרב צובירי ב״פרשה מפורשה״ תמך בנוסח ״דִּיהָכוּן קֳדָמַנָא״ בזכר, ונראים דבריו.
1. בֹּשֵׁשׁ משורש בש״ש לשון איחור אבל ״ולא יִתְבֹּשָׁשׁוּ״ (בראשית ב כה) משורש בו״ש, לשון בושה.
2. ראה ״נתינה לגר – הקדמה כוללת״, עמ׳ 19.
3. ספר הכוזרי מאמר א צז: ״והתחילו המון העם להחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות עד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש יכונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלהות מוציאם ממצרים. אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו כשיספרו נפלאות אלהיהם, כאשר עשו הפלשתים בארון״.
4. וכן תרגם ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב״ (שמות כ יט) ״דַּחְלָן דִּכְסַף וְדַחְלָן דִּדְהַב״ , ״אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ״ (שמות לד יז) ״דַּחְלָן דְּמַתְּכָא״, כי גם באלה מוזכרת עשייה בידיים. להוכחת הבחנה זו ראה בנספח ״תרגומי הגשמה״ עמ׳ 920.
5. בת״א וחז״ל פועלת מגמה כללית של הצנעת פגמים מאבות האומה כמוכח במשניות בדבר עניינים שנקראים ולא מיתרגמים [ראה לכך ב״מעשה ראובן״ (בראשית לה כב)]. ואצל חז״ל נקוטה דרך נוספת, עיקרית; דרשת סנגוריה. כלומר, מקראות שעל פי פשוטם מציינים גנות מתפרשים בדרך מדרשית המקהה את הגנות, ולפעמים אף מבטלת אותה. דרשה מסוג: ״כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה״ (שבת נה ע״ב) ורבות כמותה מאפיינות גישה זו. יסוד הדרשה בעמדתם הכללית של חז״ל, שראו בלימוד זכות על האבות מצווה ואף ערך כגון ״כל מה שאתה יכול לרומם את האומה הזאת רוממה, שכאילו לי אתה רומם. שנא׳: כי תשא את ראש בני ישראל. ואין ראשם של ישראל אלא הקב״ה״ (פסיקתא רבתי י; לט ע״ב). ואולם ביחס לחטא העגל נקבע בתלמוד ״מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, פשיטא! – מהו דתימא: ליחוש לכבודן של ישראל. קא משמע לן: כל שכן דניחא להו דהויא להו כפרה״ (מגילה כה ע״ב). בהתאם לכך מפרש גם רש״י: ״אשר ילכו לפנינו – אלהות הרבה איוו להם״, שנתכוונו לע״ז. אבל רמב״ן ממתיק את הגנות: ״היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע״פ ה׳ ביד משה הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע״פ ה׳ בידו״. ובדומה גם בראב״ע. וראה גם להלן פסוק לד.
וחמון עמא ארום אשתהיא משה למיחת מן טורא ואיתכנשו עמה על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו נקרא ולא מתרגם ארום דן משה גברא די אסק יתן מן ארעא דמצרים לית אנן ידעין מה הווה בסופה.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״אשתהי״) גם נוסח חילופי: ״יש׳⁠ ⁠⁠״, ובגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אשתהי״) גם נוסח חילופי: ״ש⁠(ת){ה}⁠י״.
וחמא עמא ארום אשתהי משה מן למיחות מן טוורא ואיתכנש עמא על אהרן כד חמון דעבר זימנא דקבע להון ואזל סטנא ואטעינון והדר ליבהון זהוהין ואמר ליה קום עיבד לנא דחלן דיטיילון קדמנא ארום דין משה גברא דאסקנא מארעא דמצרים אשתלהב בטוורא באישא מצלהבא מן קדם י״י לא אשתמודענא מה הוה ליה בסיפיה.
But the people saw that Mosheh delayed to come down from the mount, and the people gathered together unto Aharon, when they saw that the time he had appointed to them had passed; and Satana had come, and caused them to err, and perverted their hearts with pride. And they said to him, Arise, make us gods that shall go before us; for as for this Mosheh, the man who brought us up from the land of Mizraim, he may have been consumed in the mountain by the fire which flameth from before the Lord, (and) we know not what hath befallen him in his end.
וירא העם כי השתהה משה מלרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן כאשר ראו שעבר הזמן שקבע להם וילך השטן ויטעה אותם וחזר לבם גאים ויאמרו לו קום עשה לנו יראה אשר ילך לפנינו כי זה משה האיש שהעלנו מארץ מצרים נשרף בהר של אש הלוהטת מלפני י״י לא ידענו מה היה בסופו.
וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה – מַהוּ כִּי בשֵׁשׁ, בָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא יָרַד, לָמָּה, שֶׁהִתְנָה עִמָּהֶם לְאַרְבָּעִים יוֹם אֲנִי מֵבִיא לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא יָרַד משֶׁה, מִיָּד: וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן (שמות ל״ב:א׳), רַבָּנָן אָמְרֵי הַשָּׂטָן מָצָא אֶת יָדָיו אוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁהָיָה משֶׁה נִרְאֶה תָּלוּי בֵּין הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְהָיוּ מַרְאִין אוֹתוֹ בָּאֶצְבַּע וְאוֹמֵר: כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ. אוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד עֲלֵיהֶם חוּר וְאָמַר לָהֶם קְצִיעֵי צַוָּארַיָא, אֵין אַתֶּם נִזְכָּרִים מַה נִּסִּים עָשָׂה לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִיָּד עָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ. נִכַּנְסוּ עַל אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וְאָמְרוּ לוֹ כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂינוּ לָזֶה כָּךְ אָנוּ עוֹשִׂים לְךָ.
[יט] וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה – בָּא שֵׁשׁ שָׁעוֹת. נִתְכַּנְּסוּ אַרְבָּעִים אֶלֶף שֶׁעָלוּ עִם יִשְׂרָאֵל וּשְׁנֵי חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם עִמָּהֶם, וּשְׁמוֹתָם יוּנוּס וְיוֹמְבְּרוּס, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין לִפְנֵי פַּרְעֹה כָּל אוֹתָם כְּשָׁפִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם (שמות ז׳:י״א). וְנִקְהֲלוּ כֻּלָּם עַל אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ וְגוֹ׳, שֶׁמֹּשֶׁה שׁוּב אֵינוֹ יוֹרֵד כְּבָר. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם אַרְבָּעִים הָיָה בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם. אָמְרוּ לָהֶם אַהֲרֹן וְחוּר: עַכְשָׁו יוֹרֵד מִן הָהָר, לֹא הִשְׁגִּיחוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁעָמַד שָׂטָן וְהֶרְאָה לָהֶם דְּמוּת מִטָּתוֹ מִן הָהָר, מִמַּה שֶּׁאָמְרוּ: כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ. מִיָּד עָמַד חוּר וְגָעַר בָּהֶם. עָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ. כְּשֶׁרָאָה אַהֲרֹן כָּךְ, נִתְיָרֵא וְהִתְחִיל מַעֲסִיקָן בִּדְבָרִים, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים. וְהַכֹּל גָּלוּי לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם מַה הֵם מְבַקְּשִׁים.
[Siman 19]
And when the people saw that Moses delayed to come down (Exod. 32:1). The word boshesh (“delayed”) indicates that it was the sixth hour of the day. Forty thousand people had assembled to leave Egypt with the Israelites, and among them were two Egyptians named Jannes and Jambres, who had performed magical feats for Pharaoh, as it is written: And the magicians of Egypt in like manner with their arts (Exod. 7:22). All of them gathered about Aaron, as is said: And the people gathered themselves together unto Aaron and said (ibid. 32:11).
When Moses failed to return by the fortieth day and the sixth hour of that day, Aaron and Hur told them: “He is now descending the mountain,” (but) they did not pay attention. Some say that Satan arose and showed them the likeness of his bier on the mountain, and that is why they said: For this man Moses (ibid., v. 1).⁠1 Then Hur stepped forward and rebuked them. Forthwith they turned against him and slew him. When Aaron witnessed this he became terrified and sought to occupy them with other matters. But they cried out: Up, make us a god (ibid.). All that they demanded was known to the Holy One Who Spoke and the World Came into Being.
1. They believed that he was dead and that it was pointless to wait.
[יג] וירא העם כי בושש משה (שמות ל״ב:א׳), מהו בושש, באו שש שעות ולא ירד משה, לפי שהתנה משה עמם ואמר להם לאחר מ׳ ימים אביא לכם את התורה, כיון שבאו שש שעות ולא ירד, מיד ויקהל העם על אהרן, רבותינו אמרו בא שטן ועירבב את העולם, והראה להם כמו משה תלוי מן הארץ ומטתו באויר, והיו מראין אותו באצבע, ואמרו כי זה משה האיש, באותה שעה אמר להם חור קשה עורף אין אתם נזכרים מה עשה לכם, עמדו והרגוהו, ונתכנסו על אהרן, שנאמר ויקהל העם על אהרן וגו׳ (שמות ל״ב:א׳), אמרו לו אם תעשה לנו אלהים מוטב, ואם לאו אני עושין לך כשם שעשינו לחור. וירא אהרן (שם שם:ה׳), ראה מה שעשו לחור, ויבן מזבח (שם), הבין מזבוח, בקשו לבנות עמו, אמר להן הניחו לי ואני עושה אותו מעצמי שאין מי שיבנה אותו עמי, ואהרן נתכוון לומר עד שאני בונה אותו משה יורד, בנה אותו ולא ירד משה, מיד וישכימו ממחרת וגו׳ [וישב העם לאכול] (שם שם:ו׳), כל מקום שאתה מוצא ישיבה שם תמצא קלקלה, שנאמר וישבו לאכל לחם (בראשית ל״ז:כ״ה), מה (קיקלון) [קלקול] היה שם, שמכרו את יוסף ובמקום אחר כתיב וישב ישראל בשטים (במדבר כ״ה:א׳), ומה קלקול היה שם, ויחל העם לזנות (שם), ואף כאן וישב העם, ישיבה של ע״ז, אמר קב״ה למשה הם קמו לצחק בע״ז ואתה יושב, (צא) (קום) לך רד (שמות ל״ב:ז׳), באותה שעה בא משה לירד וראה מלאכי חבלה ונתיירא לירד, שנאמר כי יגורתי מפני האף והחמה (דברים ט׳:י״ט), מה עשה הלך ואחז את הכסא, שנאמר מאחז פני כסא [פרשו עליו עננו] (איוב כ״ו:ט׳), והגין עליו הקב״ה ופירשו מזיו שכינתו עליו, בוא וראה כמה גרמו עונות, אתמול היה משה מנגח בהם, ועכשיו נתיירא מהם, כי יגורתי [מפני האף והחמה]. חמשה מלאכי חבלה הם, אף וקצף ומשביר ומשחית וחימה, הזכיר משה ג׳ אבות, והלכו ג׳, ונשתייר אף וחימה, אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם עמוד אתה באחד ואני באחד, שנאמר קומה ה׳ באפך (תהלים ז׳:ז׳), א״ל הקב״ה לך רד, ירידה היא לך, א״ל למה, א״ל כי שחת עמך, א״ל משה עכשיו הן עמי ואינן עמך, שוב מחרון אפך, אמר ר׳ שמעון בן יוחי לא זז משה מהתפלל עד נרצה לו הקב״ה, אמר הקב״ה בעם הזה על ידי שהיה יצר הרע מצוי בכם חטאתם לפני, אבל לעולם הבא אני עוקרו מכם, שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל ל״ו:כ״ו).
[13] (Exod. 32:1:) WHEN THE PEOPLE SAW THAT MOSES WAS LATE <IN COMING DOWN FROM THE MOUNTAIN >. What is the meaning of WAS LATE (boshesh)?⁠1 <That> six (shesh) hours had passed (bo) without Moses having come down, for Moses had made an agreement with them and said to them: After forty days I will bring you the Law. As soon as six hours had passed and he had not come down, immediately (ibid., cont.): THE PEOPLE GATHERED TOGETHER AGAINST AARON. Our masters have said: Satan came, confounded the world,⁠2 and showed them something like Moses suspended from the earth, i.e., in the air3 beneath it.⁠4 Then they pointed a finger at him and said (ibid., cont.): <ARISE AND MAKE A GOD FOR US WHO WILL GO BEFORE US, > FOR THIS IS THE MAN, MOSES.⁠5 At that time Hur said to them: O stiff-necked < people >, do you not remember what he did for you?⁠6 They arose and killed him.⁠7 Then they gathered together against Aaron, as stated (ibid.): THE PEOPLE GATHERED TOGETHER AGAINST AARON….⁠8 They said to him: If you make a god for us, well and good; but if not, we will do to you just as we did to Hur. (Exod. 32:5:) WHEN AARON SAW THIS, <i.e., when> he saw what they had done to Hur, (ibid., cont.) HE BUILT (YBN) AN ALTAR (MZBH), <i.e.> he understood (HBYN) from the slaughtered (MZBWH) one.⁠9 They wanted to build <the altar> along with him. He said to them, leave me alone, and I will make it by myself, for no one is to build it along with me. Now Aaron had a plan. <He was> saying <to himself>: While I am building it, Moses will come down.⁠10 Immediately (in Exod. 32:6): SO THEY ROSE EARLY THE NEXT DAY, < OFFERED BURNT OFFERINGS, AND BROUGHT PEACE OFFERINGS>; [AND THE PEOPLE SAT DOWN TO EAT AND DRINK.] In every place that you find sitting, there you find degradation.⁠11 Thus it is stated (in Gen. 37:25): THEN THEY SAT DOWN TO EAT BREAD. What degradation happened there? <It was there> that they sold Joseph. It is also written (in Numb. 25:1): WHILE ISRAEL WAS STAYING (literally: SITTING) AT SHITTIM. And what was the degradation there? (Ibid., cont.:) THE PEOPLE BEGAN TO GO WHORING <WITH THE DAUGHTERS OF MOAB>. And here too (in Exod. 32:6): THEN THE PEOPLE SAT DOWN, <i.e., in> the sitting of idolatry. The Holy One said to Moses; They have risen to revel in idolatry, while you are sitting <up here>. (Exod. 32:7:) GO AND GET DOWN. At that time Moses was going to go down, but he saw the angels of destruction and was afraid to go down. Thus it is stated (in Deut. 9:19): FOR I WAS AFRAID OF ANGER AND RAGE. What did he do? He went and grasped the throne, as stated (in Job 26:9): HE (Moses) GRASPS THE FACE OF A THRONE; [HE (the Holy One) SPREAD HIS CLOUD UPON HIM]. So the Holy One protected him and spread some of the radiance of his Divine Presence over him. Come and see how many troubles they caused. Yesterday Moses had shoved them (the angels of destruction) aside,⁠12 and now he was afraid of them. (Deut. 9:19:) FOR I WAS AFRAID OF [ANGER AND RAGE]. The five angels of destruction were Af (Anger), Qetsef (Wrath), Meshabber (Smasher), Mashhit (Destroyer), and Hemah (Rage); 13 Moses mentioned three patriarchs, and three <angels> went away.⁠14 But ANGER AND RAGE remained behind. Moses said to the Holy One: Sovereign of the World: You stand up to one and I to one, as stated (in Ps. 7:7 [6]): RISE UP, O LORD, IN YOUR Af (ANGER).⁠15 The Holy One said to him (in Exod. 32:7): GO AND GET DOWN; you have a descent (i.e., degradation). He said to him: Why? HE SAID TO HIM: BECAUSE YOUR PEOPLE <WHOM YOU HAVE BROUGHT UP FROM THE LAND OF EGYPT > HAVE ACTED BASELY. Moses said to him: Now are they my people and not your people! (Exod. 32:12:) TURN BACK FROM YOUR WRATHFUL ANGER. R. Simeon ben Johay said: Moses did not move from praying until the Holy One was reconciled to them. The Holy One said: In this world you sinned against me because the evil drive was ordering you; but in the world to come I am rooting it out of you, as stated (in Ezek. 36:26): I WILL REMOVE THE HEART OF STONE FROM YOUR FLESH AND GIVE YOU A HEART OF FLESH.⁠16
1. Shab. 89a; Gen. R. 18:6; Exod. R. 41:7; cf. PR 11:12.
2. See also Tanh., Exod. 9:19.
3. Avir; cf. Gk.: aer.
4. Cf. the parallel in Exod. R. 41:7, which reads, “suspended between heaven and earth.”
5. The biblical context would suggest the following translation: FOR REGARDING THIS MAN MOSES <WHO BROUGHT US UP FROM THE LAND OF EGYPT, WE DO NOT KNOW WHAT HAS BECOME OF HIM >.
6. Lev. R. 10:3. According to Exod. 24:14, Moses left Aaron and Hur in charge while he was up on the mountain.
7. Below, Exod. 10:4; Exod. R. 41:7; 42:1; 48:3; Numb. R. 9:45.
8. Sanh. 7a; Exod. R. 51:8.
9. So also Lev. R. 10:3; cf. Gen. R. 34:9, which gives the same interpretation of BUILT, in Gen. 8:20.
10. So also Exod. R. 37:2.
11. Exod. R. 41:7; similarly Sanh. 106a; Gen. R. 38:7; Tanh., Gen. 9:1; Sifre, Numb. 131; PRE 47.
12. According to Shab. 88b-89a and Exod. R. 28:1, because the angels wanted the Torah for themselves, they tried to prevent Moses from receiving it.
13. Cf. Tanh., Exod. 9:20.
14. See also Exod. R. 44:1.
15. A more traditional translation would be: RISE UP, O LORD IN YOUR ANGER.
16. Below, Tanh. (Buber), Lev. 1:12; above, Tanh. (Buber), Gen. 1:40; Tanh., Exod. 9:19; Tanh., Lev. 1:6.
וירא העם כי בשש משה1אמרו רבותינו ז״ל כי בשש שעות ביום חטאו ישראל, לפיכך הקדים להם מחצית השקל לכפר על מחצית היום שחטאו בו.
כי זה משה האיש2מלמד שהיה השטן מטען ומראה להם דמות משה בענן, והם אומרים כי זה משה.
1. אמרו רבותינו. תנחומ׳ כי תשא אות י׳, פסיקתא שקלים דף י״ט ע״ב, וירושלמי שקלים פ״ב ה״ד, ולק״ט, ועין שבת פ״ט ע״א, וש״י שם, ובפי׳ על התורה, ועיין בתנחומא שלנו אות י״ג ובהערה פ״א.
2. מלמד שהיה השטן. לק״ט, ועיין שבת פ״ט ע״א, כמין דמות מטתו הראה להם השטן, וכן בתנחומ׳ כי תשא אות י״ט, ויש אומרים שעמד השטן והראה להם דמות מטתו, ורש״י עה״ת הביא כמין דמות משה הראה להם השטן, וכמו שהובא ל בלק״ט, ועיין בתנחומא שלנו אות י״ג ובהערה פ״א.
(א-ו) וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה – אַל תִּקְרֵי ׳בֹשֵׁשׁ׳ אֶלָּא ׳בָּאוּ שֵׁשׁ׳, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם אָמַר לְיִשְׂרָאֵל לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ אֲנִי בָּא, לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם בָּא שָׂטָן וְעִרְבֵּב אֶת הָעוֹלָם, אָמַר לָהֶן, מֹשֶׁה רַבְּכֶם הֵיכָן הוּא, אָמְרוּ לוֹ עָלָה לַמָּרוֹם, אָמַר לָהֶם בָּאוּ שֵׁשׁ, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו, מֵת, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו, הֶרְאָה לָהֶם דְּמוּת מִטָּתוֹ בְּעָנָן וְהַיְינוּ דְקָאָמְרֵי כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.
כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ – חָטְאוּ בְּזֶה וְלָקוּ בְּזֶה וּמִתְנַחֲמִים בְּזֶה. חָטְאוּ בְּזֶה, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ. וְלָקוּ בְּזֶה, (איכה ה׳:י״ז) ״עַל זֶה הָיָה דָּוֶה לִבֵּנוּ״. וּמִתְנַחֲמִים בְּזֶה, (ישעיהו כ״ה:ט׳) ״זֶה ה׳ קִוִּינוּ לוֹ״.
יָבוֹא זֶה וִיקַבֵּל זֹאת מִזֶּה, לְזוּ. יָבוֹא זֶה, זֶה מֹשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי זֶה מֹשֶׁה. וִיקַבֵּל זֹאת, זוֹ הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה״. מִזֶּה, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ט״ו:ב׳) ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״. לְזוּ, אֵלּוּ יִּשְׂרָאֵל, ״עַם זוּ קָנִיתָ״.
וַיִּתְפָּרֲקוּ – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תתס״ז).
אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמַר רַב. יִשְׂרָאֵל שֶׁזָּקַף לְבֵנָה לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ וּבָא כּוּתִי וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ, אֲסָרָהּ, כִּתְחִלָּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דַּאֲמַר רַחֲמָנָא (דברים י״ב:ג׳) ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״, מִכְּדֵי יְרֻשָּׁה הִיא לָהֶם מֵאֲבוֹתֵיהֶם וְאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְאִי מִשּׁוּם הֲנָךְ דְּמֵעִיקָרָא, בְּבִטּוּל בְּעַלְמָא סַגִּי לְהוּ, אֶלָּא מִדְּפָלְחוּ יִשְׂרָאֵל לָעֵגֶל גַּלוּ אֲדַעְתַּיְיהוּ דְּנִיחָא לְהוּ בַּעֲבֹדַת אֱלִילִים וְכִי אֲתוּ גּוֹיִם שְׁלִיחוּתָא דִּידְהוּ עָבְדֵי, הָכָא נַמִי יִשְׂרָאֵל שֶׁזָּקַף לְבֵנָה גַּלֵי דַּעְתֵּיהּ דְּנִיחָא לֵיהּ בַּעֲבֹדַת אֱלִילִים וְכִי אָתָא גּוֹי שְׁלִיחוּתָא דִּידֵיהּ עֲבַד. וְדִלְמָא בָּעֵגֶל הוּא דַּהֲוָה נִיחָא לְהוּ, בְּמִידִי אַחְרִינָא לָא. אֲמַר קְרָא אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, מְלַמֵּד שֶׁאִוּוּ לֶאֱלָהוּת הַרְבֵּה. אֵימָא כָּל דְּבַהֲדֵי עֵגֶל לִיתְּסָר, מִכָּאן וָאֵילַךְ לִישְׁתְּרִי. מַאן מוּכָח.
וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו – מֶה רָאָה. רָאָה חוּר זָבוּחַ לְפָנָיו. אָמַר: אִי לָא שְׁמַעְנָא לְהוּ עָבְדִין לִי כְּחוּר וּמִקָּיֵם בְּהוּ (איכה ב׳:כ׳) ״אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה׳ כֹּהֵן וְנָבִיא״ וְלָא הָוְיָא לְהוּ תַּקָּנְתָא לְעוֹלָם, מוּטָב לֵיעָבְדוּ עֵגֶל, אֶפְשָׁר דַּהֲוֵי לְהוּ תַּקָּנְתָא בִּתְשׁוּבָה.
בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, בַּתְּחִלָּה הָלְכוּ אֵצֶל חוּר. אָמְרוּ לוֹ, קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים. כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהֶם, עָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ירמיהו ב׳:ל״ד) ״גַּם בִּכְנָפַיְךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּם״ וְגוֹ׳, זֶה דָּמוֹ שֶׁל חוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל כָּל אֵלֶּה״, עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. וְאַחַר כָּךְ הָלְכוּ אֵצֶל אַהֲרֹן. דָּבָר אַחֵר: וַיַּרְא אַהֲרֹן. מֶה רָאָה. אָמַר: אִם בּוֹנִים הֵן אוֹתוֹ זֶה מֵבִיא צְרוֹר וְזֶה מֵבִיא אֶבֶן וְנִמְצָא מְלַאכְתּוֹ כָּלָה בְּבַת אַחַת, מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי בּוֹנֶה אוֹתוֹ אֲנִי מִתְעַצֵּל בִּמְלַאכְתּוֹ וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ יוֹרֵד וּמַעֲבִיר לַעֲבֹדַת אֱלִילִים, מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי בּוֹנֶה אוֹתוֹ אֲנִי בּוֹנֶה לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה׳ מָחָר, חַג לָעֵגֶל מָחָר אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא חַג לַה׳ מָחָר. דָּבָר אַחֵר: וַיַּרְא אַהֲרֹן. מָה רָאָה. אָמַר אַהֲרֹן, אִם בּוֹנִין הֵן אוֹתוֹ הַסִּרָחוֹן תָּלוּי בָּהֶן, מוּטָב שֶׁיִּתָּלֶה הַסִּרָחוֹן בִּי וְלֹא בְּיִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁנִּתְגָּאָה לִבּוֹ עָלָיו. נָטַל אֶת (הַצִּפֹּרֶן לַחֲתֹר) [הַסַּיִף לַחֲתֹךְ] אֶת אָבִיו. אָמַר לוֹ פֶּדָגוֹגוֹ, אַל תְּיַגַּע אֶת עַצְמְךָ, תֵּן לִי וַאֲנִי חוֹתֵךְ. הֵצִיץ עָלָיו הַמֶּלֶךְ. אָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי לְהֵיכָן הָיְתָה כַּוָּנָתְךָ, מוּטָב שֶׁיִּתָּלֶה הַסִּרָחוֹן בְּךָ וְלֹא בִּבְנִי, חַיֶּיךָ, מִן פְּלָטִין דִּידִי לֵית אַתְּ זִיעַ, וּמוֹתַר פְּתוֹרִי אַתְּ אָכִיל, וְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲנוּנִים אַתְּ נָסִיב. כָּךְ מִן פְּלָטִין דִּידִי לֵית אַתְּ זִיעַ, ״וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא״. וּמוֹתַר פְּתוֹרִי אַתְּ אָכִיל, (שם ב׳:ג׳) ״וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו״. וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אֲנוּנִים אַתְּ נָסִיב, אֵלּוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה שֶׁנִּתְּנוּ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו. אֲמַר לֵיהּ. ״אָהַבְתָּ צֶּדֶק״, אָהַבְתָּ לְצַדֵּק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂנֵאתָ מִלְּחַיְּבָן. (שם) ״עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶךָ״, אֲמַר לֵיהּ, חַיֶּיךָ, שֶׁמִּכָּל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לֹא נִבְרָר לִכְהֻנָּה גְּדוֹלָה אֶלָּא אָתָּה.
וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ (לעיל ל״א:י״ח). אֲמַר רַב הוּנָא, אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ. מָה הַכַּלָּה הַזֹּאת מִתְקַשֶּׁטֶת בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי תַּכְשִׁיטִין, כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ לִהְיוֹת זָרִיז בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים. אָמַר רַבִּי לֵוִי. מַה הַכַּלָּה הַזֹּאת, כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ הִיא מַצְנַעַת אֶת עַצְמָהּ וְאֵין אָדָם מַכִּירָהּ, בָּאתָה לְהִכָּנֵס לַחֻפָּה הִיא מְגַלָּה פָּנֶיה לֶאֱמֹר כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִי עֵדוּת יָבוֹא וְיָעִיד לִי, כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ לִהְיוֹת צָנוּעַ כַּכַּלָּה הַזֹּאת וּמְפֻרְסָם בְּמַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים כַּכַּלָּה הַזֹּאת שֶׁהִיא מְפֻרְסֶמֶת.
שְׁנֵי לֻחֹת – כְּנֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כְּנֶגֶד חָתָן וְכַלָּה, כְּנֶגֶד שְׁנֵי שׁוּשְׁבִינִין, כְּנֶגֶד הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, לְפִיכָךְ (שם) שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן, בִּזְכוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁכָּתַב בּוֹ (בראשית מ״ט:כ״ד) ״מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל״. (להלן פסוק טז) מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה. בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה. מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים. שֶׁהֵם מְלַאכְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מַהוּ חָרוּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֵרוּת מִן הַמַּלְכֻיּוֹת. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת. רַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים, חֵרוּת מִן הַיִּסּוּרִין.
וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל – (כָּתוּב בְּרֶמֶז קמ״א).
ולמא ראי אלקום אן מוסי קד אבטא אן ינזל מן אלג֗בל תג֗וקו עלי הרון וקאלו לה קם אצנע לנא מעבודא יסיר בין ידינא פאן ד֗לך אלרג֗ל מוסי אלד֗י אצעדנא מן בלד מצר לא נעלם מא כאן מן אמרה.
וכאשר ראה העם שמשה התמהמה לרדת מן ההר, התקהלו על אהרן ואמרו לו: קום, עשה לנו נעבד1 שילך לפנינו, כי זה האיש משה אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה בעניינו.
1. היינו עבודה זרה, אליל נעבד.
כי בשש משהבשש כתרגומו: לשון איחור, וכן: בשש רכבו (שופטים ה׳:כ״ח), ויחלו עד בש (שופטים ג׳:כ״ה). כשעלה משה להר, אמר להם: לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות. כסבורין הן: שאותו יום שעלה בו מן המניין הוא, והוא אמר: ארבעים שלמים, יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין לילו עמו. בשבעה בסיון עלה, נמצא יום ארבעים בי״ז בתמוז. בששה עשר בא שטן ועירבב את העולם, והראה דמות חשך ואפילה ועירבוביא, לומר: ודאי מת משה, לכך באת עירבוביא לעולם. אמר להם: מת משה, שהרי כבר באו שש ולא בא כו׳, כדאיתא במסכת שבתא (בבלי שבת פ״ט.). ואי איפשר לומר שלא טעו אלא ביום המעונן, בין קודם חצותב לאחר חצות, שהרי לא ירד משהג עד יום המחרת, שנאמר: וישכימו ממחרת ויעלו עולות (שמות ל״ב:ו׳).
אשר ילכו לפנינו – אלוהות הרבה איוו להם.
כי זה משה האיש – דמות משהד הראה להם השטן, שנושאין אותו באויר רקיע השמים.
אשר העלנו מארץ מצרים – והיה מורה לנו דרך נעלה בה, עתה צריכין הןה לאלוהות אשר ילכו לפניהם.⁠ו
א. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, ברלין 514. בכ״י לייפציג 1: ״סוטה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, דפוס רומא. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917 נוסף: ״בין״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״משה״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1 (אולם האות האמצעית מטושטשת ואין הקריאה וודאית), המבורג 13, לונדון 26917, מינכן 5 (לפני שתוקן ל״מטה״), דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165, ס״פ 118: ״מיטה״. בכ״י ליידן 1, אוקספורד 34: ״מטה״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34: ״הם״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: המלה חסרה. בדפוס רומא (במקום ״הן״): ״אנו״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא: ״לפנינו״.
כי בשש משה [AND WHEN THE PEOPLE SAW] THAT MOSHE DELAYED LONG – Understand (בשש as the Targum does, as an expression denoting "lateness".. Similar are: "[Why is] his chariot so long (בשש) [in coming]?⁠" (Shofetim 5:28); "And they waited until it was late (עד בוש)" (Shofetim 3:25). For when Moshe ascended the mountain he said to them (to the Israelites): at the end of a period of forty days (i.e. on the fortieth day) I shall return during the first six hours of the day (before noon). They thought that the day on which he ascended the mountain (the seventh of Sivan) was to be included in this number (thus – Sivan having 30 days – he was expected back before noon on the sixteenth of Tammuz). In fact, however, he had said to them "after forty days" meaning complete days – forty days, each day together with its night that precedes it – [as is the customary Jewish reckoning; cf. Bereshit 1:5: ויהי ערב ויהי בקר]. Now, as regards the day of this ascent, its night was not part of it that it can be reckoned as a complete day, for he ascended on the seventh of Sivan early in the morning (cf. Rashi on Shemot 19:3); it follows therefore that the fortieth day really fell on the seventeenth of Tammuz and not as the people had believed on the sixteenth. On the sixteenth of Tammuz Satan came and threw the world into confusion, giving it the appearance of darkness, gloom and disorder that people should say: "Surely Moshe is dead, and that is why confusion has come into the world!⁠" He said to them, "Yes, Moshe is dead, for six hours (noon) has already come (בשש = בא שש) and he has not returned etc.⁠" – as is related in Treatise Shabbat 89a (cf. Rashi and Tosafot there and Tosafot on Bava Kamma 82a ד"ה כדי). One cannot, however, say that they erred only on account of it being a cloudy day, their mistake consisting in not being able to distinguish between forenoon and afternoon, and that thus they were correct in their supposition that he was to return on the sixteenth of Tammuz; for this assumes that he really returned on the day when they made the calf, but that they were under the impression that noon was past – for, as a matter of fact, Moshe did not come down until the following day (the day after they had made the calf), for it is said "And they rose up early in the morrow, and brought up burnt offerings" (v. 6) – and only afterwards Hashem said to Moshe "Go, go down; for your people … have corrupted themselves" (v. 7).
אשר ילכו לפנינו [MAKE US GODS] WHICH SHALL GO BEFORE US – They wished to have many gods (the words אלהים is to be taken as plural since the verb ילכו is plural; cf. Sanhedrin 63a).
כי זה משה האיש FOR AS FOR THIS MOSHE – This Moshe implies that Satan showed them something that looked like Moshe being carried on a bier in the air high above in the skies (cf. Shabbat 89a).
אשר העלנו מארץ מצרים [THAT MAN] THAT BROUGHT US UP OUT OF THE LAND OF EGYPT – and who used to show us the way we had to go; now that he is dead we need gods which shall go before us.
וירא העם כי בשש משה1אמרו רז״ל בשש שעות ביום חטאו ישראל, לפיכך הקדים להם מחצית השקל לכפר על מעשה חצי היום, 2ואעפ״כ בשש לשון איחור, כגון מדוע בשש רכבו לבוא (שופטים ה׳:כ״ח).
ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו3מלמד שאוו לאלהות הרבה.
כי זה משה האיש4מלמד שהיה השטן מטען ומראה להם דמות משה בענן, והם אומרים כי זה משה האיש.
1. אמרו רז״ל בשש שעות ביום חטאו ישראל. פסיקתא שקלים דף י״ט ע״ב תנחומא כי תשא ובירושלמי שקלים פ״ב ה״ד ונמצא דרשה אחת על כי בשש משה בב״ר סוף פי״ח תנחומא כי תשא סי׳ י״ט ושמ״ר פמ״א כי בשש משה מאי כי בושש באו שש שעות ולא ירד, ועיין שבת פ״ט ע״א וענין טעותם עיין ברש״י עה״ת ורש״י שבת שם ותוס׳ ד״ה לסוף.
2. ואעפ״כ בושש לשון איחור. כתרגומו וכן כתב רש״י עה״ת.
3. מלמד שאוו לאלהות הרבה. עיין סנהדרין ס״ג ע״ב מלמד שכל אחד ואחד עשה דמות יראתו, וגם רש״י עה״ת הביא אלוהות הרבה אוו להם.
4. מלמד שהיה השטן. עיין שבת פ״ט ע״א כמין דמות מטתו הראה להם השטן, וכן בתנחומא כי תשא אות י״ט ויש אומרים שעמד שטן והראה להם דמות מטתו וגם רש״י עה״ת הביא כמין דמות משה הראה להם השטן, כמו שהביא רבינו.
אשר ילכו לפנינו – כל אלהות לשון רבים, כמו אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם לשום לו שם (שמואל ב ז׳:כ״ג), כי אלהים קדושים הוא (יהושע כ״ד:י״ט). וכן אדנות לשון רבים, כמוא אדני יוסף (בראשית ל״ט:כ׳), אף כאן עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, ואי אתה מוצא אלא אחד, שנ׳ ויצא העגל הזה (שמות ל״ב:כ״ד). ומה שפירש רבינו למעלה זהו מדרשו, אבל לפי פשוטו, כל אלהות הורגלו הכתובים לאומרם בלשון רבים. (כ״י סנקט פטרבורג 118.1)⁠1
1. בדומה בכ״י המבורג 37, סינסינטי 1, כ״י ברלין 1221, וינה 24, ברסלאו 11. בכל עדי הנוסח אין ציון מפורש לשמו של ר״י קרא, אך מלשון ״ומה שפירש רבינו למעלה״ מוכח שהקטע אינו מרש״י עצמו, ותוכן מקביל מופיע בר״י קרא יהושע כ״ד:י״ט, שמואל א ד׳:ח׳, שמואל ב ז׳:כ״ג (״כמו שפירשתי במקומות הרבה״), ישעיהו י״ט:ד׳.
א. כן בכ״י סינסינטי 1. בכ״י ס״פ 118: ״כי״.
כי זה משה האיש – חפז לשון הוא שאפילו בדבר שאינו נוכח המדבר יאמרו עליו: זה, דוגמא: ראה זה מצאתי אמרה קהלת (קהלת ז׳:כ״ז), ועוד הרבה. (חזקוני, והשוו ר״י קרא ישעיהו כ״ה:ט׳)
אשר ילכו לפנינו – כעין תרפים העשויין במכשפות, שיגידו צורכיהם.
אשר ילכו לפנינו MAKE US GODS WHO SHALL GO BEFORE US: I.e. a type of teraphim,⁠1 made through sorcery, so that they can provide [information required in order to fulfill] their needs.⁠2
1. See comm. and notes above, ad 28:30, and below, ad vs. 4, s.v. אלה.
2. שיגידו צורכיהם: the same phrase that Rashbam used above, ad 28:15 and ad 28:30, to describe the function of the Urim and Thummim.
Cf. Rashi, who suggests that אשר ילכו לפנינו means that these gods would show the Israelites the way to proceed in their travels through the wilderness.
The story of the golden calf was often a subject for Jewish-Christian polemics during the middle ages. See e.g. the story quoted in Niṣaḥon yashan (Berger's edition, p. 67), of how priests challenged Nathan Official (a thirteenth-century Jewish polemicist) by asking him, "Why did you [i.e. the Jews] make the golden calf?⁠" And see LT below, ad vs. 25, who interprets the phrase לשמצה בקמיהם as meaning that in future generations the Jews will be belittled because of the story of the golden calf.
See Touitou (Tarbiz 51, pp. 236-237) who argues that Rashbam's exegesis here is to be read in that polemical context. It is meant to minimize, for polemical reasons, the severity of the Jews' infraction in this chapter. According to Touitou, Rashbam is saying that the Jews did not really worship idols; they were guilty only of the lesser crime of sorcery. See also comm. below, ad vs. 4, s.v. אלה, and note 11, there.
כי בשש משה – על דעת ראש המדקדקים והוא הכהן הנזכר ר״מא שמשקלו פעלל, ולא כפי דעתי. ובספר היסוד מפורש. וזה יורה כי לא הגיד להם משה מתי ישוב.
ויקהל העם – כל קהלה ואחריה על דמות מריבה.
קום עשה לנו אלהים – יש אומרים: כי זה אהרן איננו אחי משה. ואין זה אמת, כי לא מצאנו אחר ששמו כן. גם כן יוכל הטוען לטעון על דבר מלאכי: זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג׳:כ״ב), אולי משה אחר היה. ועוד כי אין המנהג להתחבר הציבור כי אם אל הראש. והכתוב אמר: והנה אהרן וחור (שמות כ״ד:י״ד). ועוד אלו היה זה אהרן, צורף, למה התפלל משה בעדו. רק היה מֵחל ממנו, [כי כן הכתוב אומר: כי איש בבנו ובאחיו (שמות ל״ב:כ״ט)].⁠ב
ויש אומרים: כי טעם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם – שדחה אותם, כי חשב שהנשים לא יתנו להם נזמיהם. גם זה הבל, כי לעולם הנשים ברשות האנשים הנה.
ומהקדמונים על דרך סברה שאמרו: כי ראה אהרן שנהרג חור, על כן פחד ועשה העגל. והעד: שלא מצאנו חור נזכר אחר כן. גם זה רחוק להיות חור צדיק מאהרן. ואחר שעשה אהרן עבודה זרה איך כיהן לשם. ודבר קח לך עגל בן בקר לחטאת (ויקרא ט׳:ב׳) דרש הוא. גם עדות חור בטלה, ואם לא יראו לנו נחשון בתורה אחר שהקריב את קרבנו (במדבר ז׳:י״ב-י״ז), אם כן נאמר כי נהרג.
ואחרים אמרו: כי רימו את אהרן. והם עשו צורת עגל יצוקה והשליך אהרן את הזהב, והנה יצאה צורת עגל, והוא לא ידע. ועדותם, ואשליכהו באש (שמות ל״ב:כ״ד). גם זה הבל, כי אהרן איננו טיפש.
ויאמר הגאון: כי דעת אהרן היה לגלות סוד עובדי עבודה זרה, כטעם: יהוא שעשה בעקבה (מלכים ב י׳:י״ט). ועדותו: כי פרוע הוא (שמות ל״ב:כ״ה), ופירושו על דעתו: גלוי, כמו: ראשיכם אל תפרעו (ויקרא י׳:ו׳). לא על דעתי שניהם. ואמר: כי התאנף השם באהרן בעבור שהמתין עד בא משה, ולא הרגם מיד, והמתנתו היתה סבה לשבור הלוחות. ופירש: חג לי״י מחר (שמות ל״ב:ה׳) – שהיה בדעת אהרן שזבח יהיה לשם בהם מחר, כטעם: כי זבח לי״י בבצרה (ישעיהו ל״ד:ו׳). גם זה איננו אמת, כי מה צורך יש לו לקרוא לזבוח מחר, והנה ממחרת עשו החג כאשר צום אהרן. וכבר פירשתי: כי החג זביחת העולות (ראב״ע שמות פירוש ראשון ה׳:א׳), ופירושו: ויעלו עולות (שמות ל״ב:ו׳).
ויאמר הגאון: כי טעם צורת העגל, בעבור שיש בהודו אנשים שיחשבו שהצורה תקבל כח עליון, וכן חשבו על משה.
ואני אגלה לך סוד העגל ברמיזות. כבר ביארתי לך (ראב״ע שמות פירוש ראשון ג׳:ז׳): ואתה תהיה לו לאלהים (שמות ד׳:ט״ז), ולא בקשו רק מי שילך לפניהם לתור להם מנוחה,⁠1 וחשבו כי משה מת, על כן לא ירד. ואהרן בנה המזבח לשם, והעלו עולות לשם. רק נעשה שלא כהוגן, והטעם: בלי קדושה, והיה בישראל שחשב שהוא עבודה זרה.
וזה טעם אלה אלהיך – כי דרך הכתוב כן. הלא תראה כי עכן בן זרח חטא לבדו,⁠2 והכתוב אמר: חטא ישראל (יהושע ז׳:י״א). והמבין סוד מלאכת שמים, ידע למה צורת עגל. [ורבים אמרו: כי היה בעגל הרגשה, והיה מרקד ובועט ברגלו, והם שמחים לפניו.
ורבים אמרו: כי כתב משה ברקוע זהב, והשליכו ביאור והעלה בו יוסף, והביאהו הרקוע לארון עד היבשה, והיה כתובג בה: עלה שור, כי היה מזל יוסף, על דעתם, בשור. והנושא אשר נשא את הארון לפני משה, נשארה בידו חתכת הזהב, וכאשר הביאו ופרקו נזמי הזהב, הובאה החתיכה עמהם והושלכה באש, ויצא שור, כאשר היה כתוב בה: עלה שור.
ויש אומרים: כי חרש השליך משה אל היאור, והעלה הארון אשר היה בו יוסף, וזה היה בנס ובכח השמות שכתובים בו, כטעם: אלישע שהשליך עץ בנחל ויצף הברזל (מלכים ב ו׳:ו׳). וכמה טעויות יותר מאלה אשר לא יכילם ספר לבדם. ויוסף היה חוץ מהנחל, כשאר כל המתים עם השבטים אחיו. ולא אוכל להשיב על כל טעויות ודברי הבל.]⁠ד
1. השוו ללשון הפסוק בבמדבר י׳:ל״ג.
2. השוו ללשון הפסוק ביהושע כ״ב:כ׳.
א. כן בכ״י וטיקן 283. בכ״י פריס 182 רק: המדקדקים
ב. ההוספה בכ״י וטיקן 283, אוקספורד 512. היא חסרה בכ״י פריס 182.
ג. המלה ״כתוב״ חסרה בכ״י אוקספורד 512 והושלמה מכ״י בהמ״ל בוינה שהובא בהערות במהדורת פליישער.
ד. ההוספה בכ״י אוקספורד 512, וטיקן 283, ובכ״י בהמ״ל בוינה שהובא בהערות במהדורת פליישער, וכנוסח זה היה לפני בעל צפנת פענח. היא חסרה בכ״י פריס 182.
וירא העם כי בשש משה – אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל. יש מהקדמונים אומרים שנהרג חור, והנה אהרן פחד.
ויש מי שאמר: כי פחד על ישראל, אם יהרגוהו, שהשם ימיתם כולם.
ועל דרך הפשט: אם מעשה העגל עבודה זרה, למה פחד אהרן שיהרג, והלא מתו אחריו כמה חסידים מישראל, שלא הגיעה מעלתם בחסידות לפיסת כף רגל אהרן, על ייחוד השם. והנה חבירי דניאל הושלכו לכבשן האש בעבור שלא השתחוו לצלם (דניאל ג׳:י״ג-כ״ג), ואיך יעשה אהרן פסל, שהמעשה קשה מהשתחויה. והלא אהרן היה קדוש השם, ונביאו אל ישראל, ומצות רבות נתנו בידו עם משה אחיו, והנה יהיה חור טוב ממנו? ואם הוא עשה עבודה זרה, חייב הוא משה להורגו קודם עובדי העגל. והנה משה התפלל בעדו, והעובדים הרג. ואיך היה אחר כן מכפר על בני ישראל הוא וזרעו כל הדורות. ואל תשים לבך על דבר קח לך עגל בן בקר לחטאת (ויקרא ט׳:ב׳), כי אינו על דבר העגל. כי הנה כמוהו ביום הכפורים לכל כהן משוח מצוה לתת פר בן בקר לחטאת, ולא נוכל לומר בעבור חטאת האב, כי כל הכהנים הם בני אלעזר ובני איתמר, וכבר נולד פנחס. ועוד בפרשה שיתנו ישראל שעיר עזים אחד לחטאת (ויקרא ט׳:ג׳), והם לא עשו דמות שעיר. גם פרה אדומה איננו לכפר על עבודה זרה, רק לטהר הטמאים. וכל אנשי המחקר מודים כי השם לא יבחר שליח, שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה, ואין כל נביא שליח. והנה ראינו שאמר משה לפני מותו: תמיך ואוריך לאיש חסידך (דברים ל״ג:ח׳). והנה לא הזכיר דבר העגל, רק לא נמצא בו רק מה שנמצא במשה, והוא דבר מי מריבה, כאשר אפרש במקומו.⁠1
ויש אומרים: כי ישראל רמו אותו, שעשו דפוס עגל, והשליך אהרן הזהב באש ולא הרגיש, וראייתם: ואשליכהו באש ויצא העגל הזה (שמות ל״ב:כ״ד). וזה אינו נכון, כי אהרן, איך בחרו השם אם היה טפש שירמוהו פתאים. ועוד: למה בנה מזבח לפניו וצוה שיזבחו עולות ושלמים לפניו.
ואחרים אמרו: אין זה אהרן שעשה העגל אחי משה. גם זה הבל, כי הקהל לא נקהלו רק אל ההוה תחת משה. וכן כתוב: והנה אהרן וחור (שמות כ״ד:י״ד). ואם היה אחר, למה לא הרגו משה ברדתו, גם התפלל בעדו. כי איננו נכון שיעשה חסיד עבודה זרה בעבור אחרים שלא ימותו.
גם אומרין רבים: כי פירוש חג לי״י מחר (שמות ל״ב:ה׳) – שעובדי העגל יהיו נהרגין על ידי משה, כי אין משמע דברו, רק אחר שבנה מזבח לפני העגל צוה להכריז במחנה שישחטו מחר במזבח שבנה, כמו: אסרו חג בעבותים (תהלים קי״ח:כ״ז). וכן עשו: וישכימו ממחרת ויעלו עולות (שמות ל״ב:ו׳). ומחשבות הלב אינם מועילות, כי הנוקב שם על פי דיבורו – יהרג. וככה האומר: נלכה ונעבדה אלהים אחרים (דברים י״ג:ז׳). והמפרש אנכי עשו בכורך (בראשית כ״ז:י״ט) – אנכי מה שאני, רק עשו הוא בכורך, אינו פשט, ולא יצא מחכמת הדבור. ואם ישאל אדם את חבירו, האתה הוא חבירי שהלויתי לך ככה, ואמר: אני, לא יוכל לומר: מחשבתי היתה שאני חבירו, לא יותר. גם ככה דברי דניאל לנבוכדנצר: חלמא לשנאךא (דניאל ד׳:ט״ז) – דרך מוסר.
ועתה אומר לך דעת הגאון. רב סעדיה אמר: כי אהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא (מלכים ב י׳:י״ח-כ״ח), על כן בנה מזבח. והקשה על נפשו: אם כן למה התאנף השם בו. והוא השיב: בעבור שלא הרגם מיד, כאשר עשה משה בבאו. גם זה איננו נכון, כי הוא קרא: חג לי״י מחר (שמות ל״ב:ה׳). וזה השם הוא שם לכבוד השם, לא יתערב אחר עמו, כמלתב אלהים שהוא לענינים רבים. ועוד: למה לא הזכיר זה בענותו. כי הוא אומר: ואשליכהו באש (שמות ל״ב:כ״ד), ואין המענה דומה למעשה.
ועתה אחל לפרש קצה הסוד: חלילה חלילה שעשה אהרן עבודה זרה. רק ישראל לא בקשו עבודה זרה, רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף, כאשר פרשתי (ראב״ע שמות פירוש שני ט״ו:כ״ב-כ״ג), כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום, ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל. כי הוא לא אמר להם מתי ירד, גם הוא לא ידע, כי השם אמר לו: עלה אלי ההרה והיה שם (שמות כ״ד:י״ב) עד שאתן לך לוחות הברית. ומלת אלהים – כבוד חונה בצורת גויה. וככה אמרו: אשר ילכו לפנינו. ואם תשים לבך אל המסע הראשון אז תבין זה.
והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו והכריז שיזבחו מחר לכבוד השםג (שמות ל״ב:ה׳), וכן עשו כאשר צום. וזו תשובת אהרן: כי נקהלו עלי, כי כל קהילה ואחריה: ״על״ – לגנאי, ואם אחריה: ״אל״ – היא לשבח, ויקהלו אל המלך שלמה (מלכים א ח׳:ב׳). וזהו: אתה ידעת את העם כי ברע הוא (שמות ל״ב:כ״ב), כי אני לא עשיתי רע להם, כי לא בקשו רק: אשר ילך לפניהם, ולכבוד השם עשיתיו. רק בעבור ישראל היו מעורבים עם ערב רב, וזהו: כי ברע הוא (שמות ל״ב:כ״ב), ולא אמר: רע הוא. וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו, ומחשבתםד בלבם שאמרו: אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳). ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר: כי שחת עמך סרו מהר (שמות ל״ב:ז׳-ח׳), כי לא כתוב: כל עמך. והנה לא מעל בחרם רק עכן ובניו, והנה כתוב: חטא ישראל, גם: עברו את בריתי, גם: גנבו, גם: כחשו, גם: שמו בכליהם (יהושע ז׳:י״א). והנה כל עובדי העגל שאמרו: אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳), או במחשבותם, לא היו רק שלשת אלפים (שמות ל״ב:כ״ח), והנה הם חצי עשירית עשיריתה המחנה. והכלל: כי לא נעשה כהוגן, עד שנחשב לפתאים שהיה עבודה זרה. ואל תתמה בעבור שהתאנף השם באהרן, כי זה בעבור שהיה הוא סבה. כי הנה נענש עם משה אחיו על דבר מי מריבה, ולא חטאו בזדון. וכתוב עליהם: לא האמנתם בי (במדבר כ׳:י״ב), מריתם את פי (במדבר כ׳:כ״ד), מעלתם בי (דברים ל״ב:נ״א).
וחכמי המזלות אמרו: כי המחברת הגדולה לשני העליונים היתה במזל שור. וזה כזב, לא היתה רק במזל דלי. ועל דרך חכמת המזלות הוא מזל ישראל. ורבים נסו זה דור אחר דור, גם אני ראיתי ככה, והנה שמוהו בחצי השמים.
1. השוו ראב״ע דברים ל״ג:ח׳ בפירושו הראשון.
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 177, לוצקי 827. בכ״י פריס 176: לסנאך.
ב. כן בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: במלת.
ג. ״נעשה ... לכבוד השם״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
ד. כן בכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 176: ומחשבת.
ה. כן בכ״י ברסלאו 53. בכ״י פריס 176 רק: הם עשירית. בכ״י פריס 177: הם חצי עשירית.
Abraham the author says: I must dwell at length1 on the incident of the golden calf. Some of the ancients said that Hur2 was killed.⁠3 Aaron thus was afraid.⁠4 There is an opinion5 that Aaron feared for Israel,⁠6 that if they killed him God in return would destroy all of Israel.⁠7 Let us now turn to the plain meaning of the text. If the making of the golden calf entailed idolatry, why was Aaron afraid that he would be killed?⁠8 Did not many pious Israelites of later generations, whose level of piety did not even reach to the bottom of the sole of Aaron's foot, die for the sake of the unity of God's name? Look! Daniel's companions were thrown into a fiery furnace because they refused to bow before an image.⁠9 How then could Aaron make an idol, which is worse than bowing down to it? Was not Aaron one of God's holy people? Was he not a prophet to Israel? Many commandments were given by him and his brother Moses.⁠10 If Aaron was afraid to die11 then Hur was superior to him. If Aaron made an idol then Moses was obligated to kill him before he killed those who worshipped the calf. However, Moses prayed for Aaron and killed the worshippers. How could Aaron and his seed later on, for all eternity, make atonement for the children of Israel?⁠12 Do not pay attention to Take thee a bull-calf13 for a sin-offering (Lev. 9:2), for the bull-calf was not brought because Aaron made the golden calf. On the Day of Atonement all anointed priests14 are similarly commanded to bring a young bullock for a sin offering.⁠15 We cannot say that the bullock was brought because of their father's sin,⁠16 because all the priests were descended from Eleazar and Ithamar.⁠17 Phinehas18 was also already born by the time the golden calf was made.⁠19 Furthermore, the portion dealing with the laws of the Day of Atonement commands Israel to bring a he-goat for a sin offering.⁠20 Now Israel did not make an image in the form of a he-goat.⁠21 The red heifer22 similarly was not brought to atone for idolatry.⁠23 It was brought to purify the unclean. All philosophers admit that God will not choose a person whom He knows will ultimately worship idols to serve as His messenger.⁠24 Not every prophet is a messenger.⁠25 Now Scripture tells us that shortly before Moses died, he said, Thy Thummim and Thy Urim be with Thy holy one (Deut. 33:8).⁠26 However, he did not mention the incident of the calf.⁠27 The only sin found in Aaron was the sin found in Moses, which was the incident of the waters of Meribah,⁠28 which I will explain in its place.⁠29 Some say that Israel fooled Aaron. Israel made a mold of a calf. Aaron was unaware of this and cast the gold into the fire. They offer as proof, I cast it into the fire, and there came out this calf (Exodus 32:24). However, this is incorrect, for if Aaron was a fool whom simpletons could deceive, why would God have chosen him? Furthermore, why did Aaron build an altar before the calf and command that Israel slaughter sacrifices and burnt offerings upon it?⁠30 Others say that the individual named Aaron who made the calf was not Aaron the brother of Moses. This too is nonsense, for the congregation that gathered,⁠31 only gathered against the one who stood in place of Moses. Scripture clearly states, behold, Aaron and Hur are with you (Ex. 24:14).⁠32 If the one who made the calf was someone else named Aaron, why didn't Aaron kill him? Why didn't Moses kill him when he came down from the mountain? Moses even prayed on his behalf.⁠33 It is not fitting for a pious man to make an idol for others so that they do not die.⁠34 There are also many who say that the meaning of Tomorrow shall be a feast to the Lord (Ex. 32:5) is that those who served the calf would be killed by Moses.⁠35 But the meaning of Tomorrow shall be a feast (chag) to the Lord can only mean that after Aaron built the altar before the calf, he commanded that an announcement be made in the camp that they should slaughter sacrifices the next day on the altar which he built. The meaning of chag (feast) is a sacrifice, as in bind the offering with thick ropes (Ps. 118:27).⁠36 This is what Israel did, for we read, and they arose early on the morrow, and offered burnt-offerings (Ex. 31:6). Thoughts are of no avail,⁠37 for one who curses God is killed for what he said.⁠38 The case is the same with a person who says, Let us go and serve other gods (Deut. 13:7).⁠39 The one who explains I am Esau thy first-born (Gen. 27:19) as meaning, I am what I am, but Esau is your first-born, is not offering the plain meaning of the text. Neither is he explaining the text in accordance with the rules of rhetoric.⁠40 If a person asks his neighbor in a law court, "Are you the one to whom I lent the following sum of money?⁠" and his neighbor responds, "I am,⁠" he cannot later say, "What I meant was, I am his neighbor.⁠" The same also applies to what Daniel said to Nebuchadnezzar: My lord, the dream41 be to them that hate thee (Dan. 4:16).⁠42 Daniel spoke according to the rules of etiquette.⁠43 I will now cite for you the opinion of the Gaon. Rabbi Saadiah said that Aaron, like Jehu, acted with guile.⁠44 Hence Aaron built the altar.⁠45 Saadiah Gaon raised the following question against his own interpretation: "If Aaron acted with guile, then why was God angry with him?⁠" The Gaon answered that God was angry with Aaron because he did not immediately kill those who worshipped the calf, as Moses did when he arrived. However, this too is incorrect, for Aaron called out, Tomorrow shall be a feast to the Lord (YHVH) (32:5). Aaron employed the name YHVH. This name is a proper noun in honor of the Lord. It is not used for any other being.⁠46 It is not like the name Elohim (God), which is used in many different ways. Furthermore, why didn't Aaron mention this when he responded to Moses?⁠47 For Aaron said, I cast it into the fire (Ex. 32:24). Aaron's answer is not in keeping with the question.⁠48 I will now begin to briefly explain part of the secret.⁠49 Far be it, far be it for Aaron to make an idol. Israel also did not ask for an idol. What happened was that Israel thought that Moses, who, as I have explained, had led them on their journey from the Red Sea, had died,⁠50 for Israel noticed that the manna did not come down at Mount Sinai. Furthermore, Moses tarried on the mountain for forty days. A human being does not have the stamina to live that long without food. Also, Moses did not tell them when he would descend.⁠51 Moses himself did not know this, for God told him, "Come up to Me onto the mount and be there until I give you the tablets of stone.⁠"52 The word elohim (god) refers to a glorious being dwelling in an image of a body.⁠53 Israel said as follows: who shall go before us (Ex. 32:l).⁠54 If you pay attention to Israel's first journey55 you will understand this.⁠56 The calf was thus made for the glory of God.⁠57 Hence Aaron built an altar before the calf and announced that they should offer sacrifices on the morrow for the glory of God.⁠58 Israel did as Aaron commanded them. Aaron's answer was59 that the people gathered themselves upon him (Ex. 32:l).⁠60 I have already noted that whenever the verb kahal (gathered) is followed by the word al (upon) it has a negative connotation.⁠61 However, if it is followed by the word el (to), as in And all the men of Israel assembled themselves (va-yikkhal) unto (el) king Solomon (I Kings 8:2), then it has a positive connotation. This is the meaning of thou knowest the people, that they are set on evil (Ex. 32:22). The meaning of the verse is: I did not do evil to them. For they merely asked for a being that would go before them.⁠62 I made the calf for the glory of God.⁠63 However, [the calf became an object of worship] because there was a mixed multitude among Israel. This what Aaron meant by ve-ra hu (they are set on evil).⁠64 Aaron did not say ra hu (they are evil). A small group of Israelites thought that the calf was an idol. They brought sacrifices and bowed to the calf and said, This is thy god, O Israel (Ex. 32:4). Do not be amazed that Scripture states, for thy people65have dealt corruptly; they have turned aside quickly out of the way which I commanded them (Ex. 32:7,8), for Scripture does not say all thy people.⁠66 Can you not see that Achan alone violated the ban67 and yet Scripture states, Israel hath sinned; yea, they have even transgressed My covenant…and have also stolen, and dissembled also, and they have even put it among their own stuff (Joshua 7:11). Now, only three thousand Israelites,⁠68 which comes to a half of a tenth of a tenth of the Israelite camp,⁠69 worshipped the golden calf as a god,⁠70 that is, said, This is thy god, O Israel (Ex. 32:4), or thought so in their hearts. The sum of the matter is that we would not be acting properly if we maintain that the calf was made to serve as an idol as the simple-minded believe. Do not be surprised that God was furious with Aaron, because he was71 the cause of their sin. For look, Aaron was punished along with his brother Moses concerning the incident at the waters of Meribah.⁠72 However, Moses and Aaron did not deliberately sin.⁠73 Nevertheless, Scripture states regarding them, Because ye believed not in Me (Num. 20:12); ye rebelled (Num. 27:14), and ye trespassed against Me (Deut. 33:51). The astrologers say that the great conjunction of the two upper bodies74 was in the constellation of Taurus.⁠75 This is a lie. The conjunction took place in Aquarius. According to the science of astrology this76 is Israel's constellation. Many have tested this secret, generation after generation.⁠77 I too have seen this to be the case. Look! They placed it at the midpoint of the sky.⁠78
1. Ibn Ezra criticizes the Genonim for their lengthy comments. See Ibn Ezra's introduction to his commentary on the Pentateuch, p. 1. Hence his apology.
2. The Talmud claims that he was the son of Miriam. See next note.
3. For resisting the making of the golden calf. See Shemot Rabba 41:10; Va-Yikra Rabba 10:3; San. 7a; and Pirke De-Rabbi Eliezer 45.
4. Aaron feared that the people might kill him if he did not accede to their wishes.
5. Ibn Ezra does not identify this source.
6. This commentator refuses to believe that Aaron acted out of fear for his own life.
7. For killing Aaron.
8. Like Hur.
9. See Dan. 3.
10. Aaron was more than an ordinary prophet. See Ibn Ezra on Ex. 7:7 and on Gen. 27:19 and the notes thereto.
11. Rather than make an idol.
12. If Aaron made an idol.
13. Hebrew, egel.
14. High priests.
15. See Lev. 16:32.
16. All priest are descended from Aaron.
17. The sons of Aaron. These two sons had already been born when Aaron made the golden calf. They did not participate in the making or the worship of the golden calf. There is thus no reason why their descendants should have to bring a young bullock annually to atone for their ancestor's making of the golden calf.
18. The son of Eleazar. Phinehas was the ancestor of high priests from the family of Zadok.
19. Hence there was no reason for his descendants to atone for the sin of the golden calf.
20. Lev. 9:3.
21. If the young bullock brought as a sin offering by the high priest on the Day of Atonement is interpreted as an atonement for the sin of making the golden calf, then a similar reason should be offered for the he-goat brought by the congregation on the Day of Atonement. However, Israel made a calf, not a he-goat. We thus see that Israel's sin offering was not to atone for the sin of the golden calf. The same must be true of the offering brought by the high priest.
22. Num. 19.
23. That is, to atone for the sin of the golden calf. This is the opinion of Rabbi Moshe Ha-Darshan. See Rashi on Num. 19:2.
24. To serve as His messenger to reveal commandments. Aaron served as such a messenger. See Ibn Ezra on Ex. 7:7.
25. That is, a messenger who reveals God's commandments to Israel. Only Moses and Aaron served as such. See Ibn Ezra 27:19. Ibn Ezra comments thus because Jewish tradition considers Solomon and David as prophets. Yet David and Solomon sinned. Hence Ibn Ezra differentiates between a mere prophet and a prophet who is sent to reveal commandments.
26. The verse continues, Whom Thou didst prove at Massah, With whom Thou didst strive at the waters of Meribah. Ibn Ezra believes that the verse refers to Aaron. He interprets the first part of the verse as meaning, Aaron is fit to wear the Thummim and Urim because of his piety. He interprets the second part of the verse as meaning that the only stain on Aaron's piety was the incident at the waters of Meribah. See Ibn Ezra on Deut. 33:8.
27. In Deut. 33:8.
28. For the incident at the waters of Meribah, see Num. 20:1-12.
29. Deut. 33:8.
30. If Aaron was tricked, he would have been shocked upon seeing the calf. He would not have commanded that an altar be built before the calf and burnt offerings be offered upon it.
31. That is, the congregation that gathered against Aaron and demanded that he make a god for them.
32. Moses appointed Aaron in his place till he returned.
33. Not only did Moses not kill the individual called Aaron, he prayed on his behalf.
34. The opinion that Aaron made the calf because he was afraid that Israel would kill him if he refused and that God in return would destroy Israel is also wrong. For it is not fitting that a pious man make an idol for others so that they do not die. Ibn Ezra here rejects the earlier quoted opinion that Aaron made the calf because he was afraid that God would destroy Israel if they killed Aaron. It should be noted that Ibn Ezra occasionally leaves out the first part of a clause. He expects the reader to fill it in.
35. This interpretation maintains that a feast (chag) to the Lord refers to the slaughter of the worshippers of the golden calf.
36. Translated according to Ibn Ezra.
37. One should not maintain that while most people understood Tomorrow shall be a feast (chag) to the Lord to mean they would offer sacrifices on the next day, Aaron's private meaning was: Tomorrow worshippers of the golden calf will be slaughtered.
38. He cannot claim that his intention was not to curse God.
39. He is killed for what he said. He cannot claim that he didn't mean what he said.
40. See Ibn Ezra on Gen. 27:13 (Vol. 1, p. 262) and the notes thereto.
41. Nebuchadnezzar had a dream which signified that he would live as a beast for seven years.
42. According to the Talmud what Daniel meant was: God (My lord), the dream be upon Nebuchadnezzar (the dream be to them that hate thee). See Shavuot 35b.
43. According to Ibn Ezra the term my lord does not refer to God but to Nebuchadnezzar, for Daniel was addressing the king, and the rules of etiquette required that he say, My lord, the dream be to them that hate thee. Hence one cannot take his words out of context and interpret it the way the Talmud does.
44. King Jehu proclaimed a festival for Baal. His intention was not to serve Baal but to trick the worshippers of Baal to come to Baal's temple, where Jehu would kill them. See II Kings 10:18-28. Aaron similarly wanted to identify those Israelites who wanted to worship the calf.
45. Hence Aaron built the altar before the golden calf.
46. If Aaron intended to trap the idol worshippers he would not have said, Tomorrow shall be a feast to the Lord (YHVH), for this is a call to worship YHVH and only YHVH.
47. Moses asked Aaron: What did this people unto thee, that thou hast brought a great sin upon them? (Ex. 32:21).
48. Aaron's answer does not answer Moses' question.
49. That is, the true meaning of the account of the making of the golden calf.
50. Ibn Ezra believes that Moses, rather than the pillar of fire, led Israel from the Red Sea to the wilderness of Sinai. See Ibn Ezra on Ex. 15:22.
51. If Moses had told them that he would be on the mount for forty days, they would not have assumed that he died there.
52. Ibn Ezra's paraphrase of Ex. 24:12.
53. In other words, Israel did not ask Aaron to make an idol. They requested that he make an image which had the power to lead them. Thus aseh lanu elohim (Ex. 32:1) does not mean: make us a god. It means: make us an image which will be inhabited by a heavenly power.
54. Israel said: Up, make us a god (elohim) who shall go before us (Ex. 32:1). We thus see that they sought an elohim who would lead them.
55. Israel's first journey from Egypt.
56. Scripture tells us that when Israel left Egypt, the Lord went before them by day in a pillar of cloud, to lead them the way; and by night in a pillar of fire (Ex. 13:21). After Egypt drowned in the Red Sea, Moses led Israel. See note 158. Now that Moses was dead, Israel sought a substitute for Moses. See Ibn Ezra's short commentary: "They only sought someone to go before them to find them a resting place.⁠"
57. God's spirit was to rest on the calf and lead them in the same way that it rested in the pillars of fire and cloud. See Ibn Ezra on Ex. 13:21.
58. His spirit would rest on the calf.
59. Aaron did not actually say this. Ibn Ezra's point is that Ex. 32:1 can be quoted in Aaron's defense.
60. The point is that Aaron did not make the calf on his own. The people gathered upon him and demanded that he make an elohim to lead them.
61. Ex. 32:1.
62. Ibn Ezra's interpretation of Make us a god, which shall go before us (Ex. 32:23).
63. Ibn Ezra's interpretation of and I cast it into the fire and there came out this calf (Ex. 24:24).
64. According to Ibn Ezra ve-ra hu means there is evil in him; that is, some of the people are evil (Weiser).
65. Thy people implies that all the people sinned.
66. Thus only some of them sinned.
67. The prohibition against taking any loot from Jericho for personal use. See Joshua 6:17.
68. The Bible tells us that the Levites executed 3,000 Israelites for worshipping the calf (Ex. 32:28).
69. That is, one half of a percent, for 3,000 is half of a percent of 600,000. In other words, only one half of a percent of the Israelite camp actually worshipped the golden calf as a god.
70. See Ex. 32:26-29.
71. He was inadvertently the cause of their sin.
72. See Num. 20:1-13.
73. Scripture charges Moses and Aaron with disbelief, rebellion, etc., even though they did not deliberately sin against God.
74. Meijler believes that the reference is to the sun and the moon. Weiser believes that Ibn Ezra refers to Saturn and Jupiter.
75. They believed that the calf was supposed to draw its supernatural power from Taurus.
76. Aquarius.
77. They have found that Israel's luck improves when the above heavenly bodies are propitiously aligned in Aquarius.
78. They made the calf at the time when the sun was at the midpoint of the sky beneath Aquarius (Meijler). Or they made the calf when Aquarius was at the mid-point of the sky (Weiser). Either way, Ibn Ezra's point is that they made the calf when Aquarius was in the most favorable position.
כי בשש משה – מאחר לבא, כמו מדוע בשש רכבו לבא (שופטים ה׳:כ״ח). אמרו: לא יבא עוד.
עשה לנו אלהים – שופט ודיין, מנהיג ודבר, כמו נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז׳:א׳), וכמו עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כ״ב:ח׳). וחס ושלום לא נתכוונו לעבודה זרה. ונתינת הטעם מוכיח, דקאמרי: כי זה משה האיש, אלמא דבמקום משה רצו להעמידו. ומה שאמר דוד: וימירו {את} כבודם בתבנית שור אוכל עשב (תהלים ק״ו:כ׳), הכי קאמר: שהמירו כבודם – משה שעשה לו הקב״ה ניסים ונפלאות על ידו – בתבנית שור. וישתחו למסכה (תהלים ק״ו:י״ט) – לכבדה, ולא לשם עבודה זרה.
כי בשש משה – THAT MOSHE TARRIED – He was late in coming, like: “Why is his chariot so long in coming?” (Shofetim 5:28). They said: He will not come anymore.
עשה לנו אלהים – MAKE FOR US A GOD – a magistrate and a judge, a leader and speaker, like: “I set you as a god to Paroh” (Shemot 7:1), and like: “the words of both shall come to the judges” (Shemot 22:8). And, God forbid, they did not intend idol worship. And the reason given proves it, as the verse says: כי זה משה האיש BECAUSE THIS MAN, MOSHE. So we see that they wished to establish it in place of Moshe. And what David said: “they exchanged their glory for the likeness of an ox that eats grass” (Tehillim 106:20), it means: that they exchanged their glory – Moshe, through whom the Blessed Holy One made miracles and wonders – for the likeness of an ox. “And they bowed to a molten image” (Tehillim 106:19) – to honor it, and not in the name of idolatry.
ויקהל העם – כל קהלה שיש אחריה על – לגנאי היא, ואם יש אחריה אל – היא לשבח, כמו ויקהלו אל המלך שלמה (מלכים א ח׳:ב׳).⁠1
ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים – לפי הפשט: חלילה לאהרן שיעשה עבודה זרה שהיה קדוש השם ונביא לישראל, ומצות רבות נתנו על ידו עם משה אחיו, ואם עשה עבודה זרה איך נמלט שלא הרגו משה, ואיך היה אחר כך מכפר על ישראל הוא וזרעו עד סוף כל הדורות. ועוד לא מצינו שהזכיר הכתוב עליו שום עול, רק עון מי מריבה. וכל ישרי לבב מודים כי הקב״ה לא יבחר שליח שסופו לעבוד עבודה זרה2 גם ישראל לא בקשו ולא נתכונו לעבודה זרה.
אך משה לא אמר להם מתי ירד וגם הוא לא ידע כי הקב״ה אמר לו עלה אלי ההרה (שמות כ״ד:י״ב) ושב שם עד שאתן לך לוחות הברית והזמן לא אמר לו. וכשראו שאיחר כל כך חשבו שמת כי אין כח באדם לשהות כל כך בלא אכילה. ופי׳ אלהים – שופט ודיין ומנהיג ודבר כמו ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז׳:א׳). ונתינת טעם מוכיח כי אמרו כי זה משה האיש אלמא במקום משה בקשו להעמידו. ומה שאמר דוד וימירו את כבודם (תהלים ק״ו:כ׳) הכי קאמר: וימירו את משה שהיה כבודם שהרבה נסים עשה להם הקב״ה על ידו וישתחוו למסכה לכבדה ולא לשם עבודה זרה.⁠3
דבר אחר: עשה לנו אלהים שתהא שכינת הקב״ה בתוך גויתו.⁠4
אשר ילכו לפנינו – לכבוד הקב״ה. ושתפו אהרן עמו, ובכך טעו, שהיו סבורים שיוכל להנהיגם לפי שהיו מחזיקין אהרן מלומד בנסים.⁠5
כי זה משה האיש – חפז לשון הוא שאפילו בדבר שאינו נוכח המדבר יאמרו עליו: זה, דוגמא: ראה זה מצאתי אמרה קהלת (קהלת ז׳:כ״ז), ועוד הרבה.⁠6
1. שאוב מאבן עזרא פירוש שני.
2. שאוב מאבן עזרא פירוש שני.
3. שאוב מר״י בכור שור.
4. שאוב מאבן עזרא פירוש שני.
5. שאוב מר״ בכור שור שמות ל״ב:ד׳.
6. שאוב כנראה מר״י קרא.
ויקהל העם, "the people assembled;⁠" whenever the expression ויקהל appears and is followed by the word: על, it means: "against,⁠" i.e. it is the Torah's way of condemning such an assembly. On the other hand, if the word following the word ויקהל, either in the singular or the plural mode is followed by the word אל, this signifies a positive development. Compare Kings I 8,2 where the people assembled around King Solomon to watch the Holy Ark being transported to the newly erected Temple. ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים, "they said to him (Aaron) arise and make a visual image of God!⁠" According to the plain meaning of the text there can be no question that Aaron had no intention to allow the people to revert to idolatry, God forbid, or somehow to replace Hashem or His prophet. Moses, while on earth, had frequently been referred to as elohim, either when compared to the creature issuing commands in the name of Hashem to Pharaoh, or as communicating God's law to the people. If Aaron had intended to become the replacement of his brother Moses, Moses would have had to execute him as a false prophet! Not only that, but how could that "false" prophet subsequently have been appointed as the foremost instrument of securing Israel's atonement?! Moreover, how could he have become the first priest and all his male offspring became the priests of the whole people? Not only that; we do not even find that at מי מריבה, the waters of strife, where Moses is punished for having struck the rock and denied entry to the Holy Land as a result, that the Torah had a single word of criticism of Aaron, although he too did not enter the Holy Land? There is not a single sage that ever suggested that God would appoint as a prophet someone who would eventually revert to idolatry. There can therefore be no question that what the people demanded of Aaron was not a return to idolatry. The problem had been that Moses had not announced by what date he would return from the Mountain. The reason that he did not do so was simply that he himself had not known when he would return. God had told him that He would give him the Tablets, but had not said when. When the people noticed that Moses took an inordinately long time, far longer than a normal person can go without food or drink, they worried that he might have died, in fact they were convinced that he had. They therefore requested from Aaron that he make for them a replacement whose function would be similar to what had been Moses' function vis a vis Pharaoh, i.e. elohim. The Torah even spelled out what the assembled people had in mind, i.e. כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו, "for this man Moses, who took us out of Egypt, we do not know what has happened to him.⁠" In other words: they wanted to replace the Moses the man, not the deity, or semideity. When David in Psalms 106,20 is quoted as having referred to that episode with the words: וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, "they traded their glory for the image of a bull that feeds on grass,⁠" the people had referred to Moses, not to God. God had performed so many miracles which had been orchestrated by Moses, that they had been quite prepared to prostrate themselves before such a leader. An alternate interpretation: the people asked for a creature that Hashem would use to imbue with His glory, [similar to how He spoke from between the cherubs on the lid of the Holy Ark, the cherubs and their faces of innocent children not being so much different from the golden calf, the principal difference being that no one ever got to see them. Ed.]
אשר ילכו לפנינו, "who shall go before us;⁠" in using the plural mode they mistakenly made Aaron a partner of God, assuming that he was as experienced in performing miracles as had been Moses, and remembering that Aaron had actually orchestrated a number of the miracles involving the ten plagues.
כי זה משה האיש, "for Moses, this man, etc.;⁠" from the manner in which they referred to Moses with the pronoun "this,⁠" although "HE" was not present, we can form an idea of the urgency haste and confused thinking that dominated the people's mind at that time. We find the word זה used in inappropriate situations on numerous occasions, such as in Kohelet, 7,27, where the author refers to something intangible when he says: ראה זה מצאתי, "see this is what I found, etc.⁠"32, 2. פרקו נזמי זהב, "take off the golden rings, etc.⁠" it is clear from the fact that Aaron asked the men to take the jewelry of their wives, that his intentions were perfectly pure. He thought that if he were to suggest anyone of the leaders of the people to take the place of Moses, such a person would not be willing to give up his promotion on the following day when Moses would return and this would result in dissension and possible civil war amongst the people. On the other hand, if he were not to appear to comply with the people's wishes by doing nothing, they would choose someone, which would lead to immediate dissension among the people. If he were to suggest that he himself would take over Moses' position, Moses would find this difficult to accept on his return. He therefore decided to play for time, so that no action would be taken pending Moses' return on the next day, which is what he expected. The problem would therefore resolve itself without any revolutionary changes having been taken. By suggesting that these people bring him the jewelry of their wives, he thought he would gain enough time, as suggested by Rashi. (Rashi suggested that he was sure the women would not be willing to part with their jewelry for such a purpose as making an inanimate object a replacement for Moses.)
וירא העם כי בושש כו׳. בפ״ק דיומא (ד:, שבת פט.) משמע דיום שעלה בו קא חשיב ליה מן המניין. דמנו כ״ד מסיון וי״ז מתמוז. והם טעו דאינו מן המניין (סיון) [כיון]⁠א דאין לילו עמו. ותימ׳ אמאי לא אמר להם אהרן שטעו בכך. ה״ר יעקב.
פר״ש בפ׳ והיה עקב (רש״י דברים ט:יח ד״ה ואתנפל) אמור מעתה אמצעיים היו בכעס. ותימה למה הוצרך לדקדק דאמצעיים היו בכעס. לילף מגופיה דכתי׳ בארבעי׳ אחרוני׳ וישמע אלי גם בפעם ההיא וכו׳ (ע״פ דברים י:י). מכלל דבאמצעיים לא שמע בלב שלם. ותו קשי׳ דבפ׳ יום הכפורי׳ (???, ברכות לב.) אמ׳ לו סלחתי כדבריך (במדבר יד:כ). והלא קרא דסלחתי כת׳ בפרשת מרגלים דהויא בשנה שנייה. ה״ר יעקב.
א. ס״א: ״דז׳ סיון״.
כי בשש משה – בפ״ק דיומא קאמר דטעו במה שחשבו גם היום שעלה בו מן המנין ובאמת אינו מן המנין לפי שאין לילה עמו, וקשה למה לא הגיד להם אהרן טעותם, מהר״ר יעקב.
אשר ילכו לפנינו – אלוהות הרבה אוו להם. כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים – והיה מורה לנו דרך נעלה בה. עתה צריכין אנו לאלוהות הרבה אשר ילכו לפנינו. לשון רבינו שלמה.
ואין לשונו מכוון. אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו, כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים. ועוד, כי בפירוש אמרו: אלהים אשר ילכו לפנינו, לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר. אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים על פי י״י ביד משה (במדבר ט׳:כ״ג), הנה אבד ממנו, נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו על פי י״י בידו. וזה טעם הזכירם: האיש אשר העלנו, לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש האלהים.
וכן תוכל להבין זה מתשובת אהרן אל משה רבינו: מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה (שמות ל״ב:כ״א), והיתה תשובתו: ויאמרו לי קום עשה לנו אלהים וגו׳, ואמר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש וגו׳א (שמות ל״ב:כ״ג-כ״ד), והנה אהרן מתנצל למשה ואמר לו: אל יחר אף אדני (שמות ל״ב:כ״ב), והוא כמוסיף על חטאתו פשע, שאומר כי הם בקשו ממנו עבודה זרה ועשאה להם בידיו, ולמה לא יחר אפו, ומה חטאה גדולה מזו.
אבל הענין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה ויקבלו עבודת אלהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם, וזהו התנצלותו של אהרן, טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם אלהים אשר ילכו לפניהם במקומך אדני, שלא ידעו מה היה לך, אם תשוב אם לא, ולכן הם צריכים למי שיורה להם דרכם כל זמן שלא תהיה אתה עמהם, ואם אולי תשוב יעזבוהו וילכו אחריך כבראשונה.
וכן היה הדבר, כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו, שהניחו לו לשורפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חולק עליו כלל. [וכן תראה שלא הוכיחם, ולא אמר להם כלום, אבל בבואו במחנה וירא את העגל ומחולות (שמות ל״ב:י״ט) ברחו ממנו, והוא לקח את העגל וישרף אותו וישק אותו להם (שמות ל״ב:כ׳) ולא מאנו כלל.]⁠ב ואלו היה להם לאלהים, אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשריפת אש, הן ישרוף את תועבותיהם לעיניהם ולא יסקלונו.⁠1
והנה אהרן הוא אשר הוציא את הצורה הזאת, כי הם לא אמרו לו מה יעשה, שור או כשב או עז וזולתם, וזהו מאמר החכמים שאמרו: מלמד שאוו לאלוהות הרבה (בבלי סנהדרין ס״ג.), כי הם לא ידעו במה יבחרו ואיזה הטובג להם. והכונהד לאהרן היתה, מפני שישראל היו במדבר חורב שממה, והחרבן ושוממות עולם יבאו מן הצפון, כדכתיב: מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ (ירמיהו א׳:י״ד), שאין הכונה במלך בבל בלבד, כאשר יראה מן הנגלה בכתוב, אבל מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה אמר: פני שור מהשמאל לארבעתם (יחזקאל א׳:י׳). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן כי שם כחו הגדול, ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום, כאשר נאצל על משה. וזהו שאמר: חג לי״י מחר (שמות ל״ב:ה׳), שיהיו העבודה והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה.
ורבותינו למדו אותנו הענין הזה, והם שגלו סודו, אמרו (שמות רבה ג׳:ב׳, מ״ב:ה׳): ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג׳:ז׳) – אמר לו הקב״ה למשה, משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי שאני יוצא בקרוביןה שלי שאתן להם את התורה, שנאמר: רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תהלים ס״ח:י״ח), ושומטין אחד מן טטראמולין שלי, שכתוב: ופני שור מהשמאל (יחזקאל א׳:י׳), ומכעיסין אותי בו. טטראמולין – ארבע פרדות, טטרא בלשון יון – ארבע, כמו שאמרוו (בבלי נזיר ח׳:): טטרגין ארבע. מולין – פרדות, כמו: מוליאות של בית רבי (בבלי שבת נ״ב.). משל לארבע חיות הנושאות המרכבה. ובויקרא רבה: שאמר אהרן מתוך שאני בונה אותו אני בונה אותו לשמו של הקב״ה, שנאמר: ויקרא אהרן ויאמר חג לי״י מחר (שמות ל״ב:ה׳), חג לעגל מחר אין כתוב כאן, אלא לי״י (ויקרא רבה י׳:ג׳).
ור׳ אברהם אמר: כי במקום הזה אלהים כבוד חונה בצורת גויה. ואם תשים לבך אל המסע הראשון (שמות י״ד:י״ט) תבין זה. ואיננו נכון בעיני, שלא נעשה העגל במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו חונה כבוד אוז הדיבר, רק שיעשו הצורה לכוין בעבודתם אל ענינה. וכבר פירשתי (רמב״ן שמות י״ד:י״ט) סוד המסע הראשון, וחלילה שרצה אהרן להדמות אליו, רק ממנו יקח שיהיה מסעם מצד המדה ההיא. והמשכיל יבין.
1. השוו ללשון הפסוק בשמות ח׳:כ״ב.
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פריס 222 הושמט: ״ואמר להם למי זהב... באש וגו׳⁠ ⁠⁠״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״טוב״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222. בכ״י פרמא 3258, דפוס ליסבון: ״והכוונה״. בכ״י פרמא 3255: ״הכונה״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״בקרונין״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״שאמרו״.
ז. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״אין״.
MAKE US A GOD WHO 'YEILCHU' (SHALL GO — in the plural) BEFORE US. "They wished to have many gods. FOR THIS MOSES, THE MAN THAT BROUGHT US UP OUT OF THE LAND OF EGYPT, and used to show us the way we were to go, WE KNOW NOT WHAT IT BECOME OF HIM. Now we need many gods which shall go before us.⁠" This is Rashi's language.
But his language does not fit [the verse, since Scripture indicates only that they wanted a leader in place of Moses, but not gods]. Rather, this verse is the key to understand the incident of the golden calf, and the thought of those who made it. For it is known that the Israelites did not think that Moses was a god, and that he did for them the signs and wonders through his own power. So what sense is there in their saying, "since Moses is gone from us, we will make ourselves gods?⁠" Moreover, they clearly said, make us, 'elohim' who shall go before us — and not a deity who should give them life in this world or in the World to Come. Instead, they wanted another Moses, saying: "Moses, the man who showed us the way from Egypt until now,⁠1 being in charge of the journeyings at the commandment of the Eternal by the hand of Moses,⁠2 he is now lost to us; let us make ourselves another Moses who will show us the way at the commandment of the Eternal by his hand.⁠" This is the reason for their mentioning, Moses, the man that brought us up, rather than saying "the G-d who brought them up,⁠" for they needed a man of G-d.⁠3 You can also understand this matter from Aaron's answer to Moses our Teacher, when he asked him, What did this people do unto thee, that thou hast brought a great sin upon them,⁠4 to which Aaron replied, And they said unto me: Make us a god etc. And I said unto them: Whosoever hath any gold, let him break it off; so they gave it to me; and I cast it into the fire.⁠5 Now Aaron was apologizing to Moses and saying to him, Let not the anger of my lord wax hot,⁠6 and yet here he was speaking as if adding rebellion unto his sin,⁠7 saying that they asked of him an idol and he made it for them with his hands! So why should Moses' anger not burn against him! What greater sin than this is there?
But the matter is as I have stated, that they did not want the calf to be for them in place of a god who killeth and maketh alive,⁠8 whom they would take upon themselves to serve as a deity; instead, they wanted to have someone in place of Moses to show them the way. And this was the apology of Aaron. He argued that "they merely told me that I should make them elohim who would go before them in your place, my lord, because they did not know what had happened to you and whether you would return or not. Therefore they needed someone who would show them the way as long as you were not with them, and if perchance you would return they would leave him and follow you as before.⁠" And so indeed it happened, for as soon as the people saw Moses, they immediately left the calf and rejected it, and they allowed him to burn it and scatter its powder upon the water,⁠9 and no one quarrelled with him at all. Similarly you will note that he did not rebuke the people nor say anything to them, and yet when he came into the camp and he saw the calf and the dancing (Shemot 32:19), they immediately fled from before him; and he took the calf and burnt it [and scattered its powder upon the water] and made them drink of it, and yet they did not protest at all. But if the calf were to them in place of a god, it is surely not normal that a person should let his king and god be burnt in fire. Lo, if one burn their abominations before their eyes, would they not stone him?⁠10 Now it was Aaron who brought forth this shape, for they did not tell him what he should make, whether a bullock, or a sheep, or a goat,⁠11 or other forms. It is this which is the intention of the saying of the Sages who said,⁠12 "The verse teaches us that they wished to have many gods,⁠" For they did not know what to choose and which one would be best for them.
Now Aaron's intention was as follows. Because Israel was in a wilderness, a desolate wasteland, and destruction and everlasting desolation come from the north, as it is written, Out of the north the evil shall break forth upon all the inhabitants of the land,⁠13 the reference being not merely to the king of Babylon, as can be seen clearly from Scripture,⁠14 but rather [the intent of the verse is to state] that the attribute of justice comes to the world from the left,⁠15 to requite upon all the inhabitants of the land according to their evil; and since in the account of the Divine Chariot it is said, and the four of them had the face of an ox on the left side16 — therefore Aaron thought that the destroyer [the ox, which was to the left, i.e. the north] points to the place of destruction where its great power is centered, and when worshipping G-d through there the spirit will be poured from on high,⁠17 just as it was put upon Moses. It is for this reason that Aaron said, Tomorrow shall be a feast to the Eternal (Shemot 32:5), meaning that the services and the sacrifices would be to the Proper Name of G-d in order to obtain His favor upon the power [symbolized by] this image,⁠18 for, it being before them, they would direct their thoughts towards the purport thereof [and thus would be able to mitigate the destructive forces of the wilderness].
It is our Rabbis who have taught us this interpretation, and it is they who have revealed the secret thereof. Thus they have said:⁠19 "'Ra'oh ra'ithi' (I have surely seen) the affliction of My people.⁠20 Said the Holy One, blessed be He, to Moses: 'Moses, you see them in one appearance, and I see them in two appearances.⁠21 You see them coming to Sinai and accepting My Torah, and I see them contemplating Me and how I came forth in My 'travelling coach' to give them the Torah, as it is said, The chariots of G-d are myriads, even thousands upon thousands,⁠22 and they will unhitch one of My tatromulin,⁠23 of which it is written, and the face of an ox on the left side,⁠24 and bring Me to anger with it.⁠" Tatromulin means "four mules,⁠" for tetra in Greek means "four,⁠" just as the Rabbis have said,⁠25 ["If a person vowed, 'I will be a Nazir] tetragon,' he becomes [a Nazir for a period of] four times;⁠" mulin means "mules,⁠" just as in the expression, "The mula'oth (mules) of Rabbi's house26 [used to go out with their bits on the Sabbath].⁠" The word tatromulin is thus used as a symbol of the four chayoth (living creatures) who carried the Divine Chariot.⁠27 And in Vayikra Rabbah [10:3] [we find the Midrash stating] that Aaron said, "Since I am building the altar, I will build it to the Name of the Holy One, blessed be He, as it is said, and Aaron made a proclamation, and said, 'Tomorrow shall be a feast to the Eternal.' (Shemot 32:5) It is not written here, 'Tomorrow shall be a feast to the calf,' but to the Eternal.⁠"
Rabbi Abraham ibn Ezra wrote that elohim in this case [Arise, make us 'elohim'] means that Aaron should make them "something visible and corporeal on which the glory would rest. And if you will pay attention to the first journey,⁠28 you will understand this.⁠" But this does not appear to me to be correct, since the calf was not made according to the manner of those proficient in the art of the constellations, so that the glory or some spiritual influence should dwell upon it; rather, the figure was made so that when the people would worship it they would direct their thoughts to the purport thereof [as explained above]. Now I have already explained (Shemot 13:21) the secret of the first journey, and far it be from Aaron that he should want to be likened to him. Instead, his desire was merely to take of [the tatromulin, as explained above] so that their journeys [in the wilderness] should be on the side of that attribute. The student learned [in the mysteries of the Cabala] will understand.
1. Numbers 14:19.
2. Ibid., 9:23.
3. Deuteronomy 33:1.
4. Further, (21).
5. Ibid., Verses 23-24.
6. Ibid., (22).
7. Job 34:37.
8. I Samuel 2:6.
9. Further, (20).
10. See above, 8:22.
11. Leviticus 22:27.
12. Sanhedrin 63a.
13. Jeremiah 1:14.
14. Ibid., (15): For, lo, I will call all the families of the kingdoms of the north etc.
15. As one faces the east, his left hand is to the north.
16. Ezekiel 1:10.
17. Isaiah 32:15.
18. I.e., "the ox" which is on the left side of the Divine Chariot, and denotes the attribute of justice. See my Hebrew commentary, p. 507.
19. Ramban is quoting here a composite of Midrashim in Shemoth Rabbah — 3:2, 42:5, 43:8.
20. Exodus 3:7.
21. Hence the double expression: Ra'oh ra'ithi, translated "I have surely seen.⁠"
22. Psalms 68:18. This whole psalm is interpreted in Midrash Tehilim with reference to the Revelation on Sinai.
23. This is a Greek word [as Ramban will explain further on] which denotes "four mules.⁠" Here it is used in reference to the four chayoth (living creatures) in the Divine Chariot as described by Ezekiel (Chapter 1), which, as stated in Psalms quoted above, were also seen at the Revelation on Sinai. The sense here is thus that "they will unhitch one of the four chayoth (creatures) in My Chariot, and worship it.⁠"
24. Ezekiel 1:10.
25. Nazir 8b.
26. Shabbath 52a.
27. Ezekiel 1:5.
28. Above, 14:19. And the angel of G-d, who went before the camp of Israel etc. (Bachya).
וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר – זה היה בט״ז בתמוז, כיצד הרי שנתנה תורה בששה בסיון וכל ששת הימים כסה הענן את ההר, זהו שכתוב (שמות כ״ד:ט״ז) ויכסהו הענן ששת ימים, ובו ביום בששי נתנה התורה וביום המחרת עלה שנאמר (שם) ויקרא אל משה ביום השביעי ועמד שם ארבעים יום, הוא שכתוב אחריו ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, אימתי הם כלים בי״ז בתמוז שהרי אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא לשש שעות מן היום והם טעו בחשבון וחשבו יום שביעי שעלה בו מן החשבון והם כלים ביום ט״ז של תמוז, וזהו וירא העם כי בושש משה ראו כי באו שש שעות מן היום ומשה לא בא וחשבו שנתעכב שם ושוב לא יבא.
ואמרו במדרש כי השטן הביא חשך וערבוביא לעולם, והראה להם לישראל דמות מטתו, ולכך אמרו קום עשה לנו אלהים ומשה אמר להם ארבעים יום שלמים ויום השביעי שעלה בו אינו מן המנין ואז היו כלים בי״ז בתמוז, וזהו שכתוב וישכימו ממחרת הוא ממחרת ט״ז שהוא י״ז בתמוז שבו הקריבו קרבנות העגל ובו ביום לשש שעות בא משה ושבר הלוחות, והוא שקבלו רז״ל בי״ז בתמוז נשתברו הלוחות למחרתו בי״ח בתמוז שרף את העגל ודן את עובדיו וצוה לבני לוי להרגם, למחרתו בי״ט עלה אל האלהים וישב שם ארבעים יום בתפלה מתחנן ומתפלל לכפר עליהם על מעשה העגל, הוא שכתוב במשנה תורה (דברים ט׳:כ״ה) את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי, אימתי היו כלים בראש חודש אלול, ובראש חדש אלול עלה להר שכן נאמר לו (שמות ל״ד:ב׳) ועלית בבקר אל הר סיני, וישב שם ארבעים יום אחרים לקבל לוחות שניות, ואימתי היו כלים ביום הכפורים, בו נתכפר לו אותו עון והוריד בידו לוחות שניות והיה יום סליחה וכפרה, למחרתו של יום הכפורים התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן. הא למדת מזה כי עון העגל היה קודם פרשת כי תשא, וכפי מדרש רז״ל ונתנו איש כופר נפשו שבא לכפר על מעשה העגל אין מוקדם ומאוחר בתורה.
וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר, "when the people saw that Moses was tardy in descending from the mountain, etc.⁠" This occurred on the 16th day of Tammuz. How do we arrive at this date? The Torah (Ten Commandments) had been given on the sixth of Sivan seeing that for six days commencing with the first day of Sivan the mountain had been covered in cloud (compare 24,16). On the sixth of these six days the revelation occurred. On the following day Moses ascended the mountain as the Torah wrote: "He (God) called to Moses on the seventh day (24,16). He remained there for forty days as we know from 24,18. "Moses remained on the mountain for forty days and forty nights.⁠" When did all these days come to an end? On the 17th day of Tammuz, seeing Moses had told the people that he would return at the end of forty days at noon (according to Rashi). The people had made a mistake thinking that the day on which Moses ascended the mountain, i.e. the seventh of Sivan, was one of the forty days of which he had spoken. If that had been so, Moses should indeed have returned on the 16th of Tammuz. When the people noticed that by noon on that day Moses had failed to return they thought that someone had detained him and he would not return altogether.
The Midrash (Shabbat 89) says that Satan had brought darkness and confusion on to the globe at that time, and that he showed the Israelites an image of Moses lying on a bier. This accounted for the people saying: "arise let us make gods who will go before us, for this man Moses who brought us out from Egypt-we do not know what became of him.⁠"
Moses had spoken of 40 whole days not including the day on which he ascended the mountain. Accordingly, the people should not have expected him before the 17th of Tammuz. When the Torah writes (verse 6): "they rose early in the morning,⁠" this was the 17th of Tammuz. It was ממחרת, "on the day after the 16th of Tammuz.⁠" On that day they offered sacrifices to the golden calf. At noon on that day Moses returned and smashed the Tablets. On the day after that, the eighteenth of Tammuz, he burned the golden calf and convicted the people who had actively participated in the cult of the golden calf and commanded the Levites to execute these people. On the nineteenth of the month he ascended the mountain again pleading for forgiveness for the people, remaining there another forty days. He spent the entire period in prayer and pleading with God as he himself testified in Deut. 9,25: "the forty days during which I threw myself down, etc.⁠" These days came to an end on the first day of Ellul. On that same day, after having briefly returned to the camp, Moses ascended the mountain again after having been invited to do so by God, (34,2) and remained for forty days. This was in preparation of receiving the second set of Tablets. These forty days came to an end on the Day of Atonement, the tenth day of Tishrei. On that day the sin of the golden calf was finally forgiven; on the day following the day of Atonement the people began bringing their contributions for the building of the Tabernacle. The Tabernacle was erected on the first day of Nissan following, i.e. close to a whole year after the Exodus. All of this teaches you that the sin of the golden calf preceded the matters described in Parshat Ki Tissa. [The instruction to make sockets for the Tabernacle from the half-shekel contributions which were to atone for that sin would not make sense if the Tabernacle had preceded the sin of the golden calf. Ed.] This is merely another example of the fact that the Torah did not see itself as obliged to report matters in chronological order (compare Tanchuma Ki Tissa 11).
כי בשש משה – פירש״י כשעלה משה למרום אמר להם לסוף מ׳ יום אני בא כסבורים הם שאותו יום שעלה בו מן המנין הוא והוא אמר מ׳ יום שלמים יום ולילו עמו ויום עלייתו אין לילו עמו. בז׳ בסיון עלה נמצא הם מ׳ בי״ז בתמוז וכן פי׳ במס׳ שבת פ׳ ר׳ עקיבא ואין נראה כן לרבינו מאיר דבהדיא משמע בפ׳ קמא דיומא דיום עליה מן המנין דקאמר התם בשלמא לר׳ עקיבא משכחת לה בי״ז בתמוז נשתברו הלוחות כ״ד דסיון ושיתסר דתמוז ובשבסר בתמוז נחת. אלמא חשיב יום עליה מן המנין ואיכא מ׳ יום ומ׳ לילה כשתחשוב לילה שאחר היום ועוד אם לא תחשוב יום עליה לא ישלמו מ׳ יום אחרונים עד אחר יום הכיפורים ונשלמו ביום הכפורים שאז א״ל הקב״ה סלחתי כדבריך וגם מה שפירש לקמן שבי״ט בתמוז עלה קשי׳ לר׳ יהודה שאזי לא תמצא שישלמו מ׳ יום אחרונים ביום הכיפורים שיטת תו״ך.
עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו – י״מ אלהים שופט ודיין כמו אלהים לא תקלל כלו׳ מנה לנו שופט ודיין ודבר ומנהיג וחס ושלום שלא נתכוונו לע״ז והכתוב מוכיח כי אמרו כי זה משה האיש משמע שבמקום משה רצו להעמידו. ומה שאמר דוד וימירו את כבודם בתבנית שור ואמנם אין המקראות ודברי רש״י מוכיחין כן גם מצאתי במדרש תנחומא ראו קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור מה היה צריך חור להזכר כאן אלא שנתן נפשו בהקב״ה כשבקשו ישראל לע״ז ולא הניחם עמדו והרגו אותו אמר לו הקב״ה חייך שאני פורע לך עכ״ל משמע שלע״ז נתכוונו.
קום עשה לנו אלהים – שופט דיין מנהיג ודבר. וחס ושלום לא נתכוונו לע״ז והקרא מוכיח כי אמרו כי זה משה האיש אלמא דבמקום משה רצו להעמידו. ומה שאמר דוד וימירו את כבודם בתבנית שור ה״ק שהמירו את משה שעשה להם הקב״ה על ידו כמה נסים. וקשה שהרי כתי׳ בתקיעתא דאהללה אלהי. דמשמע אל הקב״ה. וישתחו למסכה. לכבודה ולא לשם ע״ז.
עשה לנו אלהים – לא לשם ע״ז נתכונו כי אם להיות שופט במקומו של משה וכן משמע מדקאמר כי זה משה האיש אשר. ומה שאמר דוד וימירו את כבודם בתבנית שור שהמירו משה שעשה להם הקב״ה כמה נסים על ידו והא דכתיב וישתחוו לו לכבוד היה ולא לשם ע״ז.
עשה לנו אלוהים, "make a new Judge for us!⁠" The people saying this to Aaron did not intend for that symbol to be an idol, but to be a supreme judge in lieu of Moses, who they thought had died on the Mountain. This is quite clear from how they justified their request when they said: כי לא כי זה האיש משה אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו, "for we do not know what has happened to the man Moses, who has brought us out of Egypt.⁠" As far as the verse in Psalms 106,20 is concerned, i.e. וימירו את כבודם בתבנית שור אכל עשב, "they exchanged their glory for the image of a bull that feeds on grass,⁠" that verse refers to Moses as their glory, not to G–d. They had deified Moses as he had performed so many miracles for them. When some of them prostrated themselves before that image (Exodus 32,8) this also referred to the golden calf as a substitute for Moses, not for G–d. It is not to be understood as idol worship,⁠1
1. [although onlookers might have thought so. Ed.]
קום עשה לנו אלהים – לא לשם ע״ז נתכוונו חס וחלילה כי אם להיות שופט במקומו של משה רבינו ע״ה וכן משמע מדקאמר כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ וכו׳ ומה שאמר דוד וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב שהמירו את משה שעשה הקב״ה נסים ע״י והא דכתיב וישתחוו לו לכבוד היה ולא לשם ע״ז וכן תוכל לפרש הפ׳ כולה במשה.
קום עשה לנו אלהים – כתב הרמב״ן ודאי לא כיונו ישראל לעשות להם ע״ז כי היו מאמינים באלהים חיים שהוא הוציאם ממצרים ועשה להם כל הנסים והנפלאות ולא היו סבורים שמשה עשה להם הנסים והמופתים שיאמרו כיון שהלך משה נעשה לנו אלהים אחר אלא אמרו משה הורה לנו הדרך והלך לפנינו והיו המסעות על פי ה׳ ביד משה ועתה שנאבד ממנו נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ולכך אמרו אשר ילכו לפנינו ולא שיהיו נותני׳ להם חיי׳ בעול׳ הזה ובעולם הבא וכן אמרו כי זה משה האיש אשר העלנו ולא אמרו האל אשר העלנו וכן תוכל לידע מתשובת אהרן כי בהאשימו משה על מה שעשה השיבו ויאמרו לי קום עשה לנו אלהים ואם ביקשו ממנו ע״ז והוא עשאה להם א״כ מה התנצלות היה זה אדרבה הוא מוסיף על חטאתו פשע שבקשו ממנו ע״ז ועשאה להם אלא שהתנצלו שלא אמרו לי רק עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו במקומך ויורה לנו הדרך כאשר הורית אתה שלא ידעו אם תשוב אליהם עוד ואם תשוב יעזבוהו וישובו אליך כבראשונה וכן היה הדבר מיד כשראו את משה עזבו את העגל והניחו לו לשורפו ואלו היה להם לאלהים אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשריפת אש והנה הוא אשר הוציא הצורה הזאת כי לא אמרו לו מה יעשה וזה מאמר החכמים שאיוו לאלוהות הרבה כי הם לא ידעו במה יבחרו והכוונה לאהרן מפני שישראל במדבר חורב שממה והחרבן ושממות עולם יבוא מן הצפון כדכתיב מצפון תפתח הרעה חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן כי שם כחו הגדול ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה וזה שאמר חג לה׳ מחר שתהיה העבודה והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה כי בהיותה לפנינו יכוונו אל עניינה:
קום עשה לנו אלוהים, "rise up and make for us gods, etc.⁠" Nachmanides writes that there is no question that the Israelites did not demand or expect Aaron to make idolatrous images for them, as the people most certainly believed in a living God Who had taken them out of Egypt, and Who had performed all the miracles for them which the Torah has recorded. It is clear that the Israelites did not for a moment believe that Moses had performed all these miracles on his own. This is why, when referring to Moses, they described him as someone who had led them, "walked in front of us, etc.⁠" Seeing that apparently Moses would not return from the Mountain, they asked for a substitute who, with the guidance of God, would henceforth be their guide through the desert still to be traversed before they would come to the land of Canaan. They did not refer to a power which would enable man to live in the here and now as well as in the world of the future. They were fully aware that all the journeys thus far had been על פי ה' ביד משה, "at the command of Hashem transmitted by Moses.⁠" All they expected of the substitute was that ילכו לפנינו "walk in front of us.⁠" When they referred to Moses having העלנו מארץ מצרים, "raised us up from the land of Egypt,⁠" this is not to be confused with אשר הוצאתנו מארץ מצרים, "who has taken us out of Egypt,⁠" i.e. "who redeemed us from bondage.⁠" It is quite clear from what Aaron answered Moses who had accused him of making a golden image for them, that he had never for a moment understood the people as reverting to idolatry. Otherwise, instead of repeating what the people had said to him as proof of his innocence he would have had to either misquote them or to confess his guilt. Aaron's reply to Moses' accusation is most certainly not an apology! On the contrary, if he had been guilty, he would have added more guilt upon himself by his very words. (verses 22-24)
If Moses were to return unexpectedly, the people were most certainly prepared to accept his continued leadership, as they proved when no one opposed either Moses' burning of the golden calf, or the measures he introduced to punish the few people who actually did dance around the calf and revered it as a deity. If the people, i.e. the multitude, had really believed that this calf possessed any divine powers, they most certainly would have protested Moses destroying their deity. It is true that it was Aaron who had produced this calf, not because the people had demanded this particular image, or any other image for that matter. This is what the sages had in mind when they interpreted the people's wishes as their wanting multiple images, as they had no idea of what to choose. Aaron's intention was that seeing the people were at Mount Chorev, in a desolate desert, and waste and destruction have traditionally been perceived as originating in the north, (compare Jeremiah 1,14) and Jeremiah did not only refer to the King of Babylonia who threatened the kingdom of Yehudah from the north, something that is clear to all those who read that chapter, Aaron assumed that the spiritually negative forces are strongest in the north, and that is why they are perceived as attacking from the north. He meant to counter this by specifically addressing the God of Israel in a festivity aimed in a northerly direction to counter such forces and to harness the spiritually positive forces, as a counterweight, especially seeing that the people would celebrate a festivity in honour of Hashem. He had hoped, by means of the offerings, to transfer the power associated in people's minds with the astrological symbol ox to the Master of all oxen, i.e. Hashem, and to set in motion celestial forces against this type of idolatry.
כי בשש משה – חסר וי״ו לומר שבאו שש שעות.
בשש – ב׳ במסורה דין. ואידך מדוע בשש רכבו לבא מה התם מת אף הכא היו סבורים. שמת כמו שדרז״ל שהראה להם דמות מטתו ברקיע. כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו. בגימטריא שהראה. להם השטן מטתו של משה רבינו.
וירא העם – היטיב אבן עזרא בענין העגל הזה והעולה מדעתו עם כונתי, כי ישראל לא פשעו בשם ית׳ אבל חטאו כולם בבקשתם הלוך לפניהם זולת איש נביא, אם אהרן או זולתו ממלא מקום משה. גם חטאו כולם כי לא היו כולם מחכים למשה עוד. גם חטאו קצתם כי פשעו בהעדר ממחשבתם הסבה הראשונה שאינו גוף ולא כח בגוף, ואהרן חטא כי האמין להם, ואם התנצל בהקהלם עליו, וגם התנצל במה שהיה חסרון לו, והוא ואשליכהו באש ויצא העגל הזה (שמות ל״ב:כ״ד), שזה יורה שחכמי ישראל זולתו היו עיקר במעשה ההוא המלאכותי יותר ממנו, כי הוא לא חשב שיצא כן פתאום, ואם זה היה עון מה לאהרן לא נחשב לו רק מי מריבה, והשם יודע שעור העונות ומשקלם.
כי בֹשש משה – רוצה לומר שכבר נתעכב שם יותר מהזמן אשר היה מנהגו להתבודד בו עם ה׳ יתעלה.
קום עשה לנו אלהים – הרצון בזה שיעשה להם צורת טלאסם שיהיה לו כח עליון להגיד העתידות, באופן שיהיה להם תמורת משה להנהיג אותם ולהודיעם מה שיקרה להם. והנה שאלו ממנו זה, להסתבכם באמונות מצרים הנפסדות, שהיו עושים צורות בזה האופן, והיו חושבין שיהיה להם כח עליון, כמו שהתפרסם מהטעות אשר טעו בו האנשים בעת ההוא.

חלק ה: ויתן אל משה ככלֹתו וגו׳ (לא, יח) עד ראה אתה אומר אלי (לג, יב)

אמר לוי: ראיתי לזכור קצת ספקות יקרו בזה הסיפור קודם שאתחיל בביאורו, כדי שיובן לנו הביאור אשר בו נצא מהספקות ההם.
הספק האחד הוא שהוא בלתי ראוי שיֵאָמֵן שיעשה הנביא עבודה זרה - חלילה לו מֵרֶשַׁע; ואם אמרנו שהוא אהרן אחֵר — רוצה לומר שאיננו אחי משה — הנה היה ראוי שתבאר זה התורה, לכבוד אהרן, וכדי שלא יקלו האנשים בעשיית עבודה זרה מפני חושבם שאהרן אחי משה עשאה עם מה שהתפרסם משלמותו.
והספק השני הוא שאנחנו לא מצאנו בזה עונש לאהרן שעשאה; והיה ראוי שישיגהו עונש נפלא, לגודל מעלתו, כי גם לשפלי המעלה היה ראוי לזה החטא עונש נפלא.
והספק השלישי הוא שכבר היה בלתי ראוי, לפי זאת ההנחה, שתִּנָּתֵן הכהונה לאהרן, כמו שלא ישים המלך שומר האוצר מי שנמצא גונב אוצרו; אבל היה ראוי שיעשוק ממנו זאת הגדולה, אם היתה לו קודם זה, כל שכן שאין ראוי שיִתְּנָהּ לו מחדש. וזה מבואר מאד. ולזה הוא מבואר שלא היה ראוי שתִּנָּתֵן הכהונה לאהרן, אַחַר שכבר היה מסבב לעשוק העבודה מה׳ יתעלה ולתתה לזולתו.
והספק הרביעי הוא שכבר יֵרָאֶה מדברי אהרן למשה שהוא נתנצל על ענין המעשה ההוא, ולא נראה ממאמרו התנצלות לו אם לא נאמר שהוא במה שאמר ׳ויצא העגל הזה׳ (לב, כד) - רוצה לומר מעצמו; ואם היה הדבר כן, הנה נתנצל בדברי שקר, כי הוא צר אותו בחרט לפי מה שסיפרה התורה, וזה בלתי ראוי שיֵאָמֵן. ועוד, שאם היה הענין כן, היה ראוי שיכחישהו משה, כי הוא היה נביא וידע איך היה הענין, וזה הפך מה שנראה מזה המאמר, כי לא ראינו שהשיב משה דבר על דברי אהרן.
והנה אלו הספקות יוּתְרוּ לפי מה שאומַר; והוא, כי הנביא כאשר ראה את העם ברע, וידע שאם יוכיחם על זה לא יקבלו דבריו, אבל ימיתוהו, ויבואו להריסה נפלאה באופן שיאבדו כולם, חשב שאין לו המלט מזה הרע, ואין לו דרך שיצילם ממנו אלא בשיַראה עצמו שהוא מסכים עמהם; והתחכם מפני זה להאריך הענין כחזקת היד עד שיבוא משה, ואז יִנָּצְלוּ, כי לעוצם מדרגתו לא יוכלו לעשות דבר כנגדו. ולזה שאל מהם תחילה הנזמים אשר באזני נשיהם בניהם ובנותיהם, להרחיק הענין כפי היכולת, כי הנשים והקטנים יקשה להם לעזוב תכשיטיהם, ולא יפותו לזה אלא בזמן ארוך. וכאשר ראה שהם הסכימו על זה, עשה מן הזהב ההוא תמונת עגל. ולא עשה ממנו תמונת טלה, לשומרם שלא ישובו אל האמונה הנפסדת שיצאו ממנה, כי במעט מניע יתכן שישובו אל האמונה ההיא אשר התחכם ה׳ יתעלה להעתיקם ממנה בענין פסח מצרים, כמו שביארנו שם. ולפי שהמזל העולה אחר טלה הוא שור, התחכם אהרן לעשות תמונת שור, כדי שיבטחו בו יותר ויאמינו שהוא מסכים להם, כאילו יאמר שהטעות היה למצרים בתתם הממשלה למזל טלה, כי היא למזל הבא אחריו, והוא שור. וכאשר ראה כי לא בא משה עדיין - צר אותו בחרט, כדי שתתעכב המלאכה זמן ארוך באופן שיבוא משה קודם הִשָּׁלְמָהּ. ויִדְמֶה שהוא אמר להם שזאת המלאכה אין ראוי שתֵּעָשׂה כי אם על יד השלם שבאומה, כי היא מלאכה נכבדת מאד. וכאשר ראה שכבר נשלמה המלאכה ועדיין לא בא משה, התחכם להאריך הענין עוד, ובנה מזבח לפני העגל. וכאשר ראה שכבר נשלמה מלאכתו ועדיין לא בא, התחכם להאריך העניין עד מחרת היום ההוא, ולזה אמר להם חג לה׳ מחר. והם השכימו בבוקר והעלו עולות וזבחו שלמים, ועשו אלוה מהעגל.
ויִדְמֶה שאנשים מעטֵי⁠־המספר טעו אחריו; וזה, שכבר תמצא שלא נפל מן העם כי אם כשלושת אלפי איש, כאשר דנו הטועים אחריו להריגה. וסיבת מיעוט הטועים אחריו היתה רְאוֹתָם כולם הֵעָשׂוֹת העגל על יד אהרן, והיותו צר אותו בחרט זמן ארוך, וזה ממה שיסד בלב המבינים מהם שאי אפשר שתהיה לתמונה ההיא כח אלהי, כי היא עשויה על יד אדם, והוא אשר צר אותו בחרט, והפריד ממנה קצת המתכת כדי שתִּשְׁלַם לצורה ההיא הצורה שרצה. ואולם אפשר שיטעה בזה מי שלא ראה הֵעָשׂוֹת הצורה על יד אדם. ולזה אמר ישעיה (מ, כ), מְגַנֶּה עובדי הפסילים: ׳המסֻכָּן תרומה עץ לא ירקב יבחר וגו׳⁠ ⁠׳. ואמר עוד: ׳למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעֹתיו׳ (ישעיהו ב, ח), כי הוא רחוק שיטעה האדם ויתן אלהות למה שהוא נעשה על יד אדם, כי האדם הוא קודם במעלה למלאכה הנעשית על ידו.
ואחשוב כי אחר שבא משה בתוך הענן, ועמד שם שני ימים או שלושה, פחד העם שיהיה משה מת, וביקשו מאהרן מה שביקשו, כי לא היה ידוע להם שיעמוד שם ארבעים יום. ויִדְמֶה שגם אהרן לא ידע כמה יעמוד שם משה, ואולם היה יודע כי הוא היה שם לקבל מצוות התורה, ולזה התחכם להשבית המלאכה בזה האופן כפי היכולת. ולא היה בידו להתרשל מהמלאכה כדי שתתעכב זמן ארוך, שאם יראו זה יכירו שהוא אינו מסכים עמהם, ויפול במה שהיה בורח ממנו. ולזה התנצל אהרן ואמר למשה (לב, כב-כד): ׳אתה ידעת את העם כי ברע הוא... וָאֹמַר להם למי זהב התפרקו...׳ — רוצה לומר שיתפרקו הנזמים אשר באזניהם, כדי שיקשה זה בעיני רובם ותשבות המלאכה, כי הנשים והקטנים יִקְשֶׁה להם לעזוב תכשיטיהם, ׳...ואשליכהו באש׳ — להתיכו, ולא עשיתי דפוס להשליך בו הנתך, אבל ציירתי אותו במלאכה, ׳...ויצא העגל הזה׳ — באורך הזמן, אשר לא היה באופן שיהיה ראוי לטעות אחריו.
ואולם מה שזכר במשנה תורה (דברים ט, כ) שכבר התאנף ה׳ יתעלה על אהרן, הנה הסיבה בזה היא מפני שהיה סיבה⁠־מה להחטיאם, ואף על פי שכבר היתה כוונתו לתועלת.
הנה זה הוא מה שנראה לנו בהתרת אלו הספקות, והוא נפלא מאד, ומעיד לעצמו מכל צד ומכל פינה.
(א-ו) התועלת האחד עשר הוא במידות, והוא כי האדם כשיִראה כוונת האנשים לעשות רע, וידע שאם יוכיחם על זה לא יקבלו המוסר ממנו, אך אולי יוסיפו ברע, הנה ראוי לו שיַראה להם שהוא מסכים עמהם, ואז יוכל להתחכם למנוע הרע ההוא בכל הפנים שאפשר, כי הם יבטחו בו ויחשבו שהוא מסכים עמהם. וזה מהתחבולות הטובות שיעשו האנשים למנוע הרע מאוהביהם; וזה, שהם יַראו שהם מסכימים עם האנשים הקמים עליהם להרע לאוהביהם, ובזה האופן יצילום. ולזה תמצא כי אהרן כשידע שלא ישמעו לו ישראל אם יוכיחם על מה שביקשו ממנו לעשות אלהים אשר ילכו לפניהם, הנה הראה עצמו שהוא מסכים עמהם, והתחכם בכל הפנים שאפשר למנוע מהם הפועל ההוא, כמו שביארנו. ואולם כעס עליו ה׳ יתעלה, ואמר להשמידו עם ישראל, לעוצם החטא הזה, כי ראוי שימסור האדם עצמו בו להריגה, ולזה היה ראוי שיוכיחם, ויהיה מה שיהיה; כי אין ראוי לאדם שיראה עצמו מסכים בזה הפועל המגונה בשום פנים; עם שהוא היה סיבה⁠־מה להחטיאם. ולפי שכוונתו היתה טובה נתן ה׳ יתעלה שכרו ושׂמהו כהן גדול.
(הקדמה) [שער נג]
ומעתה נבוא אל ביאורו אך בזכרון ספקות הנופלות בספור:
א. באומרו וירא העם כי בושש משה וגו׳. ויקהל העם וגו׳. והלא לא נמצא שנתעכב משה אחר ארבעים יום כלום. ואף כפי מה שאז״ל כי באו שש ולא בא כסבורין שהיה היום ההוא מן המנין (שבת פ״ט) כמו שפרש״י ז״ל. איך היה להם שהות באותו יום אחר חצות להקהל על אהרן ולהרוג את חור ולעשות את העגל ולבנות מזבח לפניו כ״ש למאן דאמר (רש״י שם) שטעו ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות ולפי שלא נתקררה בזה דעת חז״ל אמרו (שם) שהיו שם מעש׳ שטן.
וגם שלא באו אל אהרן אלא בטענת כי זה משה האיש וגו׳ לא ידענו מה היה לו. מי שם מחסום לפיו שלא הודיעם כי בוא יבוא ולא יאחר. ואיך איפשר שלא יספיקו לו דברי רצוי ופיוסין לדחותם עד הבקר.
ב. אחר שלא הניעם אל זאת השאלה כי אם העדרו של משה הנה היה להם לבקש מאהרן שימלא מקומו ללכת לפניהם ומה להם ולאלהים. ומה רצו לומר אלהים אשר ילכו לפנינו.
ג. כי לפי הנראה הנה הם לא זכרו שיעש׳ להם אלהי זהב וגם לא הזכירו לא טלה ולא עגל והנה אהרן לא די שלא מיחה בידם אלא שהקדים פניהם באומרו פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי ולא עוד אלא כשהביאו לו הוא לקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה. ומי בקש זאת מידו. והקשה מכל וירא אהרן ויבן מזבח לפניו.
ד. באומרו לך רד כי שחת עמך אשר הוצאת וגו׳ סרו מהר וגו׳ עשו להם עגל מסכה ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם. כי למה לא יחס המעשה לעושהו כמו שאמר את העגל אשר עשה אהרן. ולמה לא בקש מידו. וחלילה שיהיה משוא פנים לפניו.
ה. באומרו יתעלה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא כי לפי ענינם יותר היה ראוי לומר כי עם כבד עון הוא. ועוד מה טעם הניחה לי ויחר אפי בהם היה לו לומר הניחה לי ואכלם.
ו. אומרו למה י״י יחרה אפך בעמך ואם לא עכשיו אימתי. עוד אומרו אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה הלא היא המחתכת הדין עליהם. וגם מאמר למה יאמרו מצרים אינה טענה וכי בשביל השוטים תלקה מדת הדין. גם כי מלת לאמר יתירה.
ז. הזכיר עתה בתפלתו ותדבר אליהם ארבה את זרעכם וכל הארץ וגו׳ – השתא גט בעי מיתב להו כתובה בעי מיניה. ואם נתכוון לזכור לו שבועת האבות הרי כבר השלים עמהם כמ״ש ואעשה אותך לגוי גדול. ולמה אחר זכרון זכות אבות בדבריו תחת שהיה לו להקדימו כמנהג בתפלה.
ח. באומרו והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא עם אומרם ז״ל (משנה אבות ה׳) שהלוחות היו מעשרה דברים שנבראו בין השמשות ומה טעם הרבה בכאן בשבחן ולא גמר הלולם כשאמר ויתן אל משה ככלותו וגו׳.
ט. מאמר קול מלחמה במחנה ויאמר אין קול וגו׳ – מאי נפקא לן מהמאמר ומהתשובה מאי דהוה הוה.
י. אומרו ויהי כאשר קרב אל המחנה וגו׳ ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וגו׳ – וכי אם לא ראת לא האמין מה שא״ל האל יתברך: ולמה לא הניחם בהר או לא שברם שם בשעת חמה.
יא. אומרו ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש דמאי שרפה שייכא ביה.
יב. באומרו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו וגו׳ – שיראה שהוא דבר שהיה לו לעשותו אם עשו לו דבר רע.
יג. בתשובתו אתה ידעת את העם כי ברע הוא. כי הן לו יהי כדברו היה לו לדחותם יום או יומים כמו שאמרנו ראשונה כל שכן שכחש מעשה שעשה בעגל ומה שצר אותו בחרט ומה טעם ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. וסוף דבר כיון שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן יש לתמוה איך לא הענישו. וכ״ש ממה שנאמר ויגף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן טוביה חטא זיגוד מנגד (פסחים קי״ג:). ומה רצה באומרו מלאו ידכם וגו׳.
יד. באומרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב כי לא הזכיר מה שידע מפיו תחלה ולפי מה שאמרו חז״ל (יומא פ״ו:) שצריך לפרט החטא הי׳ לו לומר עגל זהב. ועוד אחר שנאמר וינחם ה׳ על הרעה מה לו לבקש עוד עליהם.
טו. אומרו בעת ובעונה הזאת לך נחה את העם וגר כי היום לא יום בשורה הוא ודי עתה במחילה לבד. ואיד יתכן עם זה אומרו ביום פקדי ופקדתי.
טז. אומרו וישמע העם את הדבר הרע הזה כי אחר שהדבר היה רע מפורסם אין צריך לפרש כי אבלותן מוכיח עליהם שהכירו רעתו. ואע״פ שהוא ספק נקל יש במשמעו הבנת הכתובים.
יז. אחר שאמר הכתוב ולא שתו איש עדיו עליו למה הוצרך אחר כך לומר ועתה הורד עדיך מעליך וכן נאמר עוד ויתנצלו בני ישראל את עדיים וגו׳. וגם הוא ראוי לדעת עדי זה שדבר בו הכתוב מה הוא. ועוד אומרו אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך ועתה הורד וגו׳. כי מצד אחד חדש להם לשבח וחבה והוא אומרו בני ישראל מה שלא זכר זה בכל הפרשה רק העם או עמך ומצד אחר מגזמם לאמר רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. והנפש לא תמלא ממה שכתב הרמב״ן ז״ל בזה כמו שיבא ב״ה.
יח. באומרו ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד וגו׳.
כי מה טעם שיזכור בכאן מה שהיו נוהגין בו בצאתו ובבאו. ושם יאמר טעם ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל מצורף למה שאמרו רז״ל (ב״ב ע״ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבאותו הדור אמרו. ואחר זכרון אלו הספקות נבוא אל הביאור.
(א) וירא העם כי בושש משה
הצעה
יראה לתת מסוה על פני העם. וישקיף גם כן לכבוד אהרן: 1להיות תולדות השמים והארץ בהבראם חדשים וכל שיח סוד שרפי מעלה טרם יהיה בארץ. וכל צמח צדקה ותהלה טרם יצמח כי לא המטיר י״י על אישיה גשם נדבות ועל אורות נרות מצוה ותורה. ואדם אין בכל הדורות הראשונים ההם יכין לו לדרוש את י״י. ואד יעלה מן הארץ ארץ מאפליה היא החכמה הטבעית אשר ע״י המחקר האנושי והשקה את כל אנשי עיוניה יין חמר מלא סכלות בקיום קדמות העולם ומציאותו על החיוב ולסלק מבורא עולם כל חפץ ורצון ושום מעשה ודעת בכל אשר נעשה תחת השמש. ויגר מזה ומזה רוח שקר בפי כל חכמיהם אשר יאמרו למזמה כי לא תהיה תפארתו ותהלתו זולת זה כמו שכתבנו בשער כ״א ול״ט ומ׳ וזולתם. גם שמריה ימצו ישתו כל משפחות האדמה להאמין ולקיים כי עזב ה׳ את הארץ אל הנהגת הטבע אשר על פי מערכות השמים המחוייב על מנהג אחד ועל טבע אחד תמיד אל החסיד לא ירבה ולרשע לא ימעיט כי על כן למדו חכמת מלאכת עבודת האדמה בשמור לעשות את כל מלאכת השמים והסך לה נסכים כי ראו להתאמץ בכל כחם להכין הגשמים התחתוני׳ לקבל השפע מן הגרמים השמימיים כפי מתכונתם וטבעם כמו שכתבנו ראשונה ונמשכו אחר זה המנהג זמנים גדולים ושנים רבים למאות ולאלפים עד שנקבעה אמונה זו בלבם בקשר אמיץ וגזרו כי כל השתדלות וכשרון מעשה זולתי זה הוא בטל. לכן היה מענינם כי אפילו אחר התפשטות האמונה הנכונה וגלוי אמתתה אשר היתה התחלתה ע״י אברהם אבינו ע״ה כי הוא החל לגרש הדעות הנפסדות מהארץ ומנהו והלאה אב לבנים יודיעו אמותה עד שנשלמה על ידי משה רבן של נביאים ביציאת מצרים וקריעת ים סוף וירידת המן והשלו והבאר וגדולה שבכלן נתינת התורה האלהית במעמד הנכבד והנורא ההוא עדיין נשארו בענין ההנהגה אצל כתות האנשים שני מיני מבוכה.
המין האחד מצד גודל האמונה ועוצם התשוקה לבחון ולראות במעשה ה׳ כי נורא הוא והמין השני מצד קוטן האמונה וביצורה ופסוח בה על שתי הסעיפים.
משל זה איש גדול מנביאי י״י וקדושיו נתן עיניו באיש אחד לעיני עמים רבים והרגו או שסמך ידו על המת והחיהו וכיוצא הנה קצת הנצבים שם היודעי׳ את גדלו ואת חסידתו וקורבתו לאלהיו הנה המה קיימו ויאמתו המעשה ההוא בלי שום ספק אבל יתמהו מאד על הפלא הגדול ויסכלו מהותו וישתוקקו בכל כחם להשיג בהשגתו. וקצת עמי הארץ אשר לא יאמינו כי יש כח בחכמה ובחסידות לשנות טבע המציאות בשום ענין אע״פ שראו המעשה בעיניה׳ כחשו ויאמרו לא הוא כי אם אחד ממעשי התחבולות אשר יראה להם ותאחז בהתול עיניהם או על ידי אי זה מעשה להט וכישוף שיהיה בו מביא למנהג הטבעי אלא שהוא מום כל מהם. והם ג״כ התאוו תאוה לנסות לעשות בלטיהן כמוהו כדי להכחיש ענינו.
וזה הענין עצמו הוא מבואר מציאותו בין הכת החשובה של החסידים והמאמינים במעשה הנביאים והנביאי׳ עצמם בכל מה שיעשה על ידם מהפלאות כנגד מערכות השמים וכת המין המקטינים באמונה ומפקפקים בה תמיד. ואלו ואלו הם רצין. אלו רצין לחיי עולם ירדפו לקרבה אל י״י ולדעת דרכיו יחפצו כל היום כמו שנמצאת שלהבת התשוקה בוערה תמיד בלב כל השלמים כמוזכר בתורה גם בנביאים גם בכתובים. ואלו רצין לבאר שחת לנסות עשר פעמים כי אינם מאמיני׳ והנה מצאנו ראינו שנסדרו שני מיני׳ אלו מהתשוק׳ והחפץ ההפכיים סמוכים ותכופים בספורים האלה. הראשון תשוקת בני ישראל הרעה ונסותם את י״י במעשה העגל. והשני הכוסף העליון והאלהי אשר למשה אדוננו לדעת דרכיו יתעלה ולראות את כבודו הבא אחריו.
אמנם המין האחד הוא מבואר כי זה העם היוצא ממצרים אשר החלה בהם התפשטו׳ הנבוא׳ וההשגחה האלהית בעולם הם רבים עתה מהבוערי׳ בהם מצד הרגלם כל ימי עבודתם תחת יד מצרים המכחישים פמליא של מעלה בכל מיני כשופיהם ופחיתות עבודותיהם הזרות והנכריות אשר כתבנו ראשונה רוע כונתם ופחיתותם הנה הנם נטו אחר המורגל בהם עד שנשכח מפיהם שם י״י הגדול כמו שאמר משה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם (שמות ג׳:י״ג) על דרך שאמר פרעה מי י״י אשר אשמ׳ בקולו לא ידעתי את י״י (שמות ה׳:ב׳) וכבר הוצרכו האותו׳ והמופתי׳ לשיאמינו בו ואף על פי שהאמינו בתחלה מיד חזרו לומר ירא י״י עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה וגו׳ (שמות ה׳:כ״א). ומזה נתרעם ואמר הן בני ישראל לא שמעו אלי (שמות ו׳:י״ב). ואם חזרו להאמין בראותם מכות הארץ ההיא ותחלואיה עוד מעט חזרו בהם וימרו על ים בים סוף (תהלים ק״ו:ז׳) באומרם המבלי איו קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו וגו׳ הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים וגו׳ (שמות י״ד:י״א-י״ב). ואף כי נאמר שם וייראו העם את י״י ויאמינו בי״י ובמשה עבדו (שמות י״ד:ל״א). הנה על שפת הים אמרו מי יתן מותנו ביד י״י בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה וגו׳ (שמות ט״ז:ג׳). הנה שייחסו תמיד העלייה ממצרים למשה כסבורים שבחכמת מצרים היה עושה אלא שהוסיף חכמה עליהם כמו שמעשיו יתרים על מעשיהם ועדת קרח רשעם הגידו לא כחדו המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר (במדבר ט״ז:י״ג) וזאת היתה סבה עצומה להם שתמיד כל היום היו מסופקי׳ במעשיו כמו שיחוייב לבוא בהכרח לשום דבר מהדברים כי בסלק ההכרח או שישב ויסירהו מלבו מיד ישוב לסורו. וכבר נתבאר כל זה בפירוש גמור באומרו על ריב בני ישראל ועל נסותם את י״י לאמר היש י״י בקרבנו אם אין (שמות י״ז:ז׳) יורה שאעפ״י שהיו מודים בחכמתו הנפלא תמיד כל היום הם פוסחים על שתי הסעיפי׳ וחושבי׳ מחשבות ומרבים הרהורי׳ לחקור ולפשט במה היה כחו גדול אלא כל זמן שהיה משה עמהם לא היה להם מקום לצרף מחשבתם למעשה עד עתה שנאמר וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר. ומהידוע שלא נמצא בכתוב שייעד להם משה יום חזרתו אליהם שלא נאמר אלא ויעל משה אל ההר (שמות כ״ד:ט״ו) ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה (שמות כ״ד:י״ח) ואולי למשה עצמו לא נודע יום בואו.
[א] וא״כ כוונת אומרו כי בושש משה שראו שהסתיר משה פניו מהם קצת ימים ולא אץ לבוא כפעם בפעם ואז היה להם עכובו זה זמן מוכן להוציא אל פועל מחשבתם הרעה לבעבור נסות היוכלו עשות דבר שידמה למה שהיה עושה אותו משה והיה אז להם שהות להקהל על אהרן לא יום אחד ולא יומים כי אם הרבה ימים לאמר לי יום יום קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש וגו׳ והכוונה שינסה לעשות להם האלהים אשר אמרו להם זה כמה.
[ג] ויתכן שבמאמר הזה כוונו ויחדו להם אל צורת מזל שור כי הנה הם לחשבם עצמם מכלל המצרים אשר ישבו בארצם זה כמה שנים אמרו כן אשר ילכו לפנינו – כלומר לפני מזלינו אשר היינו עד הנה תחת ממשלתו כי הנה מזל שור הוא עומד תמיד לפני מזל טלה בסדר האפודה כלומר למזרח העולם כשהם על האופק ואם הוא אחריו בתנועה היומית. וחשבו כי בכח שור זה נצח משה לכחו של טלה מזל מצרים והוא אומרם כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו – כלומר לא ידענו באמות מה כח היה לו אבל אנו חוששין שזו כחו לאלוהו ואתה מפני היותך בעל סודו תוכל להישירנו בזה דרך נכונה. ולזה החליט עליהם המשורר וימירו את כבודם בתבנית שור וגו׳ (תהלים ק״ו:כ׳). כי הם עצמם אשר בחרו להם כן. ויסבול שירצה שהמירו את כבודם כבוד טלה בתבנית שור.
[יג] ובלי ספק כל הימים ההם היה דוחה אותם בטענות ודברים עד שהרגו את חור לפי קבלת חז״ל (סנהדרין ז׳.) ולא ספר הכתוב דבר מזה להיישירנו אל אמתת כוונת אהרן וחומר מעשהו בזה. שאם היה מספר פרטי הקהלותם ודחיותם מדי הפצירם בו יום יום הנה לסוף כאשר עשה יראה שחטא חטאה גדולה אלא שעשה אחר ההפצר ואין ההפצר התנצלות לו מדעתו. אבל עכשיו שלא ספר רק מה שעשה בסוף יראה שמתוך גופו של מעשה לעמוד על התנצלותו אם ישנו פה מה שלא יסופק אחר שנודע ששלם לו האל ית׳ טובה תחת זאת כמו שיתבאר. והנה זה ממש דומה למה שעשה בפרשת מרגלים שנאמר שלח לך אנשים וגו׳ (במדבר י״ג:ב׳) וישלח אותם משה וגו׳ (במדבר י״ג:י״ז). מבלי שיתנצל במה שנזכר במשנה תורה מהפצירם על זה הענין ודחותו חותם ממנו בכל עוז. כי אם היה כותב כן לא יובן עקר חטאם במעשה ההוא כמו שיתבאר במקומו שער ע״ז ב״ה. והנה לפי זה שתק הכתוב מכל מה שעבר ביניהם בכל הזמן ההוא וספר מה שדבר להם בסוף.
1. להיות וכו׳, תוכן דעתו בקוצר הוא, כי אחרי ברוא אלהים ארץ ושמים, בטרם נגה אור הנבואה האלהית על בני אדם, האמינו כלם עפ״י מחקרם האנושי בקדמות העולם, וכי הכל נמשך בהכרח עפ״י חקי הטבע ומערכות כוכבי השמים, עד שבא אאע״ה וזרעו אחריו עד משה רבינו ע״ה והפיצו אור האמונ׳ האמיתית בחידוש העולם והנהגתו עפ״י הי״ת בארץ, וכאשר ראו האותות והמופתים אשר בארץ חם, נחלקו העם לחצי, קצתם האמינו כי אצבע אלהים הוא, ובתמהם על הפלא הגדול הזה אשר לא ידעו על נכון מהותו וסבתו היו משתוקקים להשיג אמיתתו על נכון, וחפצים בעבור זה לקרבה אל ה׳ ולהרבות ידיעתם בענינים רוחניים ואלהיים כאלה, כמו ששאל אדון הנביאים ״הראני נא את כבודך ואדעך בשם״ וקצתם חשבו הכל רק לאחיזת עינים, להט וכישוף, כי לדעתם אין אפשרות שיצא דבר באמת ממנהג הטבע הנהוג, ומכת זה היו העם היוצאים ממצרים עושי העגל, כאשר הולך ומבאר הרב ז״ל.
(1)

Gate 53

Some problems in the text:
1) Exodus 32, 11, tells of Moses being late in returning from Mount Sinai. The time frame involved, according to our tradition, was a mere six hours. Yet we are told that Aaron was besieged by the people, that these people brought him their personal jewelry, having failed to persuade their wives to part with their jewelry. The crucible for melting down the gold seemed to be at hand, Aaron produced a golden calf. How could such a revolutionary change occur so suddenly within such a short space of time? Were there no people prepared to credit Moses with being a day late?
2) If the people were indeed convinced that Moses would not return, why did they not offer the now vacant leadership position to their beloved Aaron? Why did they demand "a God who will walk in front of us?⁠"
3) Why did Aaron choose a golden calf as the symbol to be constructed? No materials or specific animal had been requested, after all?
4) Why did not God tell Moses that Aaron had made that calf?
5) Why did God say "leave Me alone, so that I can get angry"? The words "leave Me alone so that I can destroy them" would seem to have been more appropriate!
6) Moses’s question "why are You angry?⁠" seems difficult to understand Could there have been anything that would have given God greater reason to be angry?
7) Why did Moses not get angry till he reached the camp? Had he not believed what God had told him?
8) Why did Moses burn the calf? Who burns metal objects?
9) The dialogue between Moses and Aaron is very strange. Aaron seems to deny responsibility, whereas Moses seems to have suggested to him an excuse by asking "what have the people done to you?⁠" It seems as if the people were punished whereas Aaron went scot free?
10) When Moses confessed the guilt of the Jewish people, he avoided mentioning the fact that it was a calf that had been worshipped. Does not a proper confession require the spelling out of all the details of one's misdemeanour?
11) Since we had already read about the people having removed their jewelry, (verse 4) why did God instruct Moses to have the people remove their jewelry? (verse 5)
"And when the people saw that Moses delayed"
Ever since the estrangement of man from his Creator after his expulsion from Eden until the advent of Abraham, philosophers seem to have denied the involvement of the Creator in the individual fate of man. Some based their reasoning on their belief in the eternity of matter and the immutability of natural laws; others believed that the Creator had simply withdrawn from His handiwork as soon as he had completed it. Some of these beliefs which were deeply ingrained in the people's consciousness, were slow to die even amongst the Jewish people. All the miracles which had occurred and had been witnessed by the Jewish people had not been enough to eradicate all the traces of their former attitudes.
There were then two groups of people in the desert. Each group looked for confirmation of their respective beliefs in the events that had occurred during and after the Exodus. Group A were the believers, who saw corroboration of their beliefs in the events they had witnessed. Group B were the diehards of the old school, who had at best learned to adopt an ambivalent attitude to all the miracles they had witnessed. This group was still inclined to ascribe all those events to witchcraft. They remained ever ready to expose even genuine miracles as works of deception perpetrated by the master magician Moses.
It is in this context that we must understand the repeated references Moses made to the Jewish people at the burning bush, when he said to God that the Jewish people would not believe in him or his mission. Moses expected the same reaction from his own people that he had expected from Pharaoh. This is why he said "when they ask me for Your name, what shall I say?⁠" (Exodus 3, 13) The miracle had been needed to demonstrate the existence of such a God. Whenever things went well, the people believed in God, Moses and his mission. Whenever difficulties arose, they saw in this proof that there was no free God, no Personal Providence, only superior showmanship by Moses, presently revealed as inadequate. Proof of all this lies in the fact that whenever they refer to the Exodus from Egypt, they ascribe it to Moses the man, not to God. (compare Exodus 14, 12; 16,3; Numbers 16, 12) Their admiration of Moses was based on Moses being an outstanding man rather than Moses as an instrument of God.
1) As soon as Moses was out of sight, not having announced when he would return, (possibly he had not known when he would return) the people wanted to see if they themselves could do what Moses had been doing all the time. Therefore, they had lots of time at their disposal to urge Aaron. The fortieth day was in fact only the last of many days that Aaron had been under pressure.
2) These people believed that the configuration of the ox might hold the secret of Moses’s power. Therefore they traded their own horoscope (that of the lamb) for that of the ox. This is the meaning of Psalms 106,20 "they themselves chose this trade, exchange.⁠" It was not Aaron's doing. No doubt, during those forty days the pressure on Aaron had been increasing steadily, the murder of Chur being part of that pressure. Had the Torah reported all this in detail, the impression that Aaron co-operated reluctantly would have been created, and the golden calf would have been viewed as the triumph of the belief in witchcraft over those who believed in God and His leadership. Now, that the text seems to suggest Aaron's enthusiastic co-operation, the whole episode can be seen as the creation of a symbol representing the ultimate that human art was capable of.
3-4) In this way, once the impotence of that symbol would become evident to one and all, the illusion that man could fashion a deity would be debunked once and for all. This was Aaron's reasoning when he decided to co-operate. He had no way of knowing that as soon as the calf would emerge, some Jewish lowbrows would commence dancing around it and proclaiming it as their new deity. When that happened, Aaron quickly built an altar for God, and tried to allow reason to prevail by postponing the celebration until the morrow, and by dedicating the altar to the Lord. He hoped all the time, of course, that in the interval remaining, God would tell Moses to return to the people in order to forestall tragic consequences. Even so, only three thousand people were enthusiastic enough to actually worship this idol before it had demonstrated powers equal or superior to those demonstrated by Moses. (This is why the rest of the nation was not punished by death) We see from all this, that far from precipitating or even participating in the sin, Aaron had used his best efforts to teach the people a lesson of faith in the Lord. This is why, at a later stage, God was able to say to Moses "You shall cause your brother Aaron to come close to Me, to be My priest" (Exodus 28, 1)
5) God indicated to Moses that if the latter were to pray, He would not then become angry, since the action of a fool acting out of foolishness does not warrant his master's anger. Nonetheless, even fools must repent and confess their errors. Psalms 25,8, and Hoseah 14,2 are some of the sources in scripture for the need to expiate. Sieverity of a sin is measured by three criteria.
1) The manner in which the Torah describes a sin, is a good indication of the view the Torah holds concerning such sin. Expressions such as "abomination, immorality" are used for acts which are especially serious.
2) Any kind of misdemeanour when committed by a person of high rank, becomes more serious, since the sinner's stature should have precluded such conduct on his part.
3) When the disobedience is directed against a supreme lawgiver, it is more serious than disobedience against a man made law.
10) Moses, admits in his confession, that "this nation" had come closer to God than any of its predecessors, and should therefore have known better. When he refers to "this great sin,⁠" he confesses that due to the people's elevated stature their sin had assumed an added degree of severity. He confesses the heinous nature of the sin when viewed objectively, when he refers to "the golden deity" that this nation had made. While confessing all this, Moses manages to inject powerful arguments about the extenuating circumstances surrounding this crime. Shemot Rabbah 28, clothes Moses’s arguments in the following words:
6) Moses to God "Your children have made an assistant for You, and You are angry? Did You not Yourself make the sun shine, and the latter bestows some of its light on the moon? (making it an assistant) Did You not make rain, which in turn promotes the growth of plants etc?⁠" To this God replied: "You too are in error, since the golden calf is not capable of doing anything.⁠" To this, Moses replied: "in that case why do You get angry over a mere nothing?⁠" Philosophically speaking, Moses presents the golden calf as incapable of offering competition to God, and therefore not deserving His concern. Concerning the second criterion for measuring the severity of a sin which we have mentioned, Moses refers to "this people.⁠" He refers to their having come out of Egypt. He implies that it is unreasonable to expect high standards of faith from a nation that had just left a country in which it had absorbed a totally wrong way of looking at the world for several hundred years. The Midrash describes it in this way. A father put his son in charge of a perfumery situated in a red light district. Naturally, both the location of the store and the type of customers he dealt with, combined with the son's personal character weakness to corrupt him. When the father finds out and is enraged and threatens to kill his son, the father's friend has to intervene. This friend berates the father, saying: "you have lost him because you have failed to teach him a trade that would bring him into contact with the upper classes of society. Not only that, but you have made him reside amongst harlots. How can you be surprised at the outcome?⁠" Finally, since it was God’s declared purpose to use the Jewish people to aggrandize His name, and to make Egypt aware of this, (Exodus 9, 16) what would the Egyptians say when they hear that You have wiped out this nation?⁠" We read in Joshua 7, 10 that God told Joshua that Israel's defeat at Ai was due to the nation having sinned, having transgressed the injunction not to appropriate any of the loot of Jericho etc. Actually, only one man, Achan ben Karmi, had committed those acts.
7) When God told Moses that the Jewish people had made themselves a cast calf, worshipped it etc, Moses may have thought that this could have been the act of a single individual, and that God had referred to the collective responsibility every Jew bears for the actions of another Jew. It had not occurred to Moses that the nation as a whole had been involved in this act.
The Midrash teaches that this is the source for the lesson never to condemn anyone until one had seen with one's own eyes. Even when the information originates with the Almighty Himself, this is not enough to condemn without personally investigating the facts.
8) Moses presumably burned the platform that must have been erected for the golden calf, not the calf itself. Chapter 32,20, may be understood in this vein: When Moses had observed the goings on in the camp, had smashed the tablets etc., he took the calf they had made, burned the trappings and ground the golden calf into dust, scattering the dust on the surface of the water, making the people drink from it. This would be in line with Deut. 9,21, "and the sin you had constructed together with the calf, I took and burned it, and I ground it into thin dust.⁠" Note that the Torah in our chapter had not stated "he took the calf and burned it,⁠" but rather "he took the calf they had made and burned in fire.⁠"
9) When asking Aaron "what did the people do to you that you have brought such a great sin upon them?⁠" (Exodus 32,21) What Moses meant was: "what terrible pressures have you been subjected to, that you could even have had a part in this affair?⁠" Aaron's reply was simply "you know the people's conduct when they are evil.⁠" The reason Aaron's part in this whole affair is so brief, is not a cover up, on the contrary, since his intention to steer them away from sin had misfired, he could not be given any credit for his intervention. Moses saw that the people's behaviour was totally unrestrained. This was due in part to Aaron's intervention however well meaning it might have been. As a result, non Jews and even some Jews might argue that if even Moses’s own brother had had a share in the sin, how could one blame the people at large for such a sin! It is in this context that we must understand Moses’s apparent accusation against Aaron. So, Moses positioned himself at the gate, and called for volunteers to deal with those who had danced around the calf. If Aaron's own tribe volunteered and killed three thousand of their fellow Jews and no one protested, this could only have been because they knew that Aaron's intentions had been pure, and that his involvement in the unhappy outcome had been due to circumstances he had not foreseen.
Shemot Rabbah 42, answers the question from where Moses took the authority to kill Jews found worshipping the calf, by referring us to God’s own example on the occasion of the destruction of Sodom and Gomorrah, and the Tower of Bable respectively. In either case, God had proceeded to mete out punishment after He had investigated the facts. Similarly, Moses, God’s trusted servant, was expected to carry out this task as God’s messenger. When the Levites had completed their task, Moses addressed the nation exhorting them to remain loyal to God, and thus turn away His wrath. He pointed to the example of their fellow Jews the Levites, who had demonstrated such loyalty by disregarding family ties when the law required that their closest relatives be executed. He explained that all that is needed to qualify for God’s blessing, is loyalty. (Exodus 32,29) On the morrow, after the three thousand had died, Moses said to the people that they too had sinned gravely by having demanded proof of God’s existence and power. Also, they should have prevented the three thousand from dancing around the calf. Therefore, it was now necessary for Moses to ascend the mountain and plead for forgiveness. Moses uses both understatement and exaggeration in his plea, in order to present a credible defense. By describing the sin as the construction of a golden deity, he exaggerated its importance. By pointing out that it had been removed, and that the guilty had been punished, and that none of those witnessing the punishment had protested the death of the guilty, he prayed that surely the time had come to forgive the remainder of the nation for this episode. God’s reply "whosoever has sinned against Me, I will wipe out from My book,⁠" is not a direct response to Moses’s request. Moses had spoken about the book "You have written,⁠" meaning the Torah, whereas God referred to the book of life, a book which God retains for His own exclusive use. The people were to be punished by acts of God only, since no human witnesses were at hand to testify to their culpable participation in the construction of the golden calf. However, God reserved the right to exact such punishment whenever an occasion would arise in the future to punish them for other misdeeds. For the present therefore, God says to Moses "lead this people to the place I have said to you.⁠" We read in verse 35, "God smote the people because they had made the calf that Aaron had made.⁠" The repetition of the words "they had made... Aaron had made,⁠" indicates that the intentions of the people and the intentions of Aaron had been quite different from one another. Aaron's part in it had been merely incidental, the real culprit having been the people. Nonetheless, Aaron reproaches himself after two of his sons have died, saying "all these things have happened to me,⁠" when in fact we had not read of anything else happening to him.
11) Since the progress of the Jewish people from now on was to be under the guidance of an angel, (Exodus 33, 1-3) the people thought that the Divine Presence would no longer be among them. They mourned this news by failing to wear their jewelry. Since they had not actually removed their jewelry from themselves, there was reason for Moses to command them to "remove" it. Apparently, some of the people had put on their jewelry. Why did some people wear their jewelry, whereas others did not? If we follow the tradition that the "jewelry" were the phylacteries of the head, the latter could be viewed as a protective device while worn. When in mourning, wearing such phylacteries is forbidden. The Jews who did not wear their phylacteries considered themselves in mourning, having heard God’s decree. Others considered themselves in the category of "outcasts,⁠" and as such Jewish halachah requires the continued wearing of phylacteries. The difference between the two groups stemmed from which part of God’s stricture they considered as paramount. (33,5) If they considered the reference to them as "a stiffnecked people" as paramount, they would be in mourning. If they considered the words "I will not go up with you" as paramount, they would view themselves as outcasts. When God used the words "children of Israel,⁠" a term of endearment at one and the same time, this was proof to those who continued to wear their phylacteries that it was the danger to their souls that was the greater source of worry. God having rescinded His descision to abandon the Jewish people, they were told not to grieve more than their brethren who had mourned their physical fate and had therefore divested themselves of their phylacteries. The commandment to the last group to remove their phylactries also, is a commandment to downgrade the state of their despair to a level in which they only mourned the physical consequences arising out of the episode of the golden calf. When Moses realised that the people were in a state of banishment, he had to remove his tent from their midst, or he would have forfeited further communication from the shechinah, since the latter would not communicate with him as long as he was amidst the banished.
God’s instruction to Moses to return to the camp, (obliquely referred to by mentioning that his most trusted disciple Joshua had not departed from the tent) teaches us about the reciprocal relationship between Moses and (lehavdil) God. It was the former's task to assuage the latter when He was angry; on the other hand God would reciprocate when Moses was angry.
בתוך שש שעות. דפירש בושש דרשו בו אל תקרי בושש אלא באו שש שבי״ו בתמוז בא השטן וערבב את העולם ואמר להם משה רבכם היכן הוא אמרו לו עלה למרום אמר להם כבר באו שש שעות ולא בא אבל לא שבי״ז בתמוז בא השטן וערבב את העולם כדי להטעותם שבאו שש אף על פי שעדיין לא באו דאם כן מאי וישכימו בבקר ויעלו עולות דמשמע שלא בא עד יום המחרת:
כסבורין שאותו יום שעלה מן המניין הוא. נראה שרש״ סובר שיום העלייה אינו מן המניין וכן פירש בפרק רבי עקיבא וקשה לריב״ם דבהדיא משמע ביומא בפ״ק דיום עליה מן המנין ועוד אם אינו כן לא ישלמו מ׳ יום אחרונים עד אחר י״ה ואין הדבר כן שהרי בי״ה נתרצה להן לישראל ונבקע יום סליחה לדורות וצ״ע:
כי זה משה כמין דמות משה הראה לה׳ השטן שנושאין באויר הרקיע. דמלת זה בכל מקום מורה על הרמוז:
אשר העלנו והיה מורה לנו הדרך אשר נעלה בה. לא אשר הוציאנו ממצרים כמשמעו דא״כ מאי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש שפירושו שילכו לפניהם להורות להם הדרך כמו משה והלא פעולתו של משה לא היתה רק ההוצאה ממצרים לא ההליכה לפניהם ועוד אל מוציאם מצרים כתיב לא משה. והרמב״ן ז״ל טען ואמר ואין לשונו מכוון ונראה מדבריו בעבור שאמר אלוהות הרבה אוו להם שמהכתוב נראה שלא בקשו אלוהות רק מנהיג במקום משה. לא ידעתי מאין הוציא שרש״י ז״ל סבר שבקשו אלוה ולא מנהיג אם בעבור שאמר אלהות הרבה ולא אמר מנהיגים רבים הנה הכתוב עצמו אמר ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים ולא אמר קום עשה לנו מנהיג ואם פירש אלהים מנהיג יהיה גם פירש אלוהות מנהיגים ועוד איך יתכן לחשוב על רש״י ז״ל שהוא סובר שבקשו אלוהות ממש והלא כל עצמו שפירש אשר העלנו שהיה מורה לנו הדרך והוציאו ממשמעותו אינו אלא מפני שצריך שיהיו פעולות האחר אשר בקשו להם כפעולתו של משה ומכיון שממאמר אשר ילכו לפנינו נראה שבקשו שיהיה הולך לפניהם בהכרח שנאמר שגם משה הזה הולך לפניהם ופירוש אשר העלנו שהלך לפנינו ואם כן מאחר שרש״י מחזר להשוות פעולות אותו האחר לפעולותיו של משה שהוא תמורתו בהכרח לפרש שיהיה גם האחר מנהיג כמו משה לא אלוה ממש כדכתב הרמב״ן ז״ל ועוד שלשון רש״י באלוהות הרב׳ אוו להם לשון רז״ל הוא כדתניא בסנהדרין פ״ד מיתות אם כן מה ת״ל אשר העלוך שאוו לאלהות הרבה:
וירא העם כי בושש משה וגו׳ עד ויאמר ה׳ אל משה לך רד כי שחת עמך. התחלפו דעות החכמים והמפרשים בענין העגל חלוף רב. מהם חשבו שהיה ענינו עבודת אלילים גמורה וכמו שאמר המשורר (תהלים ק״ו:כ׳) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. והוא דעת זר מאד שנאמר שבקשו ישראל עגל לעבדו וימרדו באלהים צורם וגם כן שאהרן קדוש ה׳ הסכים בו ועשאו בידיו. והרמב״ן כתב שהם בקשו מנהיג שיעמוד להם במקום משה לנחותם בדרך וכמו שאמרו אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש וגו׳ ומפני זה כשירד משה מן ההר מיד בעטו כלם בעגל ומשה לקחו לעיניהם ושרף אותו. ואלו היו עובדים אותו לשם אלהות לא יניחו לשרוף אלהיהם ושאהרן הוא המציא הצורה הזאת כי הם לא שאלו צורת עגל אבל אמרו עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו לפי שהם לא ידעו במה יבחרו ומה הטוב להם וזה הוא שאחז״ל (סנהדרין ס״ג) שבקשו להם אלהות הרבה רוצה לומר שלא ידעו הזה או זה יכשר. אבל אהרן מפני שהם היו במדבר חורב שממה והחורבן ושממות העולם יבוא מן הצפון כדכתיב (ירמיהו א׳) מצפון תפתח הרעה כי הוא השמאל המיוחד למדת הדין. וראה שבמעשה המרכבה העליונה היו פני שור מהשמאל לארבעתם. לכן חשב אהרן שהמחריב יורה דרך המדבר החרב כי שם כחו גדול. ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה וז״ש חג לה׳ מחר שתהיה העבודה והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה כי בהיותה לפניהם יכוונו לענינה וכמו שהרחיב בזה דברי חכמתו. ואין דעתי נוטה בדעת הזה כי אלו היה ישראל מבקש מנהיג במקום משה אדם היה כאחד ממנו והיה להם לומר לאהרן משה אחיך מת אתה קום עבור. אבל הם בלי ספק בקשו צורה וקראוה אלהים. גם מה שאמר שאהרן בחר בשור מפני שהיה לצפון במרכבה העליונה ומצפון תפתח הרעה. הנה הם לא ביקשו מי שירע להם ויחריבם. אלא מי שינהיגם וישמרם. ואין המחריב מורה דרך ישרה במדבר החרב. כי המחריב הוא פועל הרעות ומורה הדרך הוא פועל הטובות. והנה מצאנו (משלי י״ד) ורב תבואות בכח שור ולשבח את יוסף אמר בכור שורו הדר לו ואלו היתה צורת העגל מחריבה ומשטינה לא היו ישראל חפצים בה. ולכן היותר מתישב אצלי בדבר הזה הוא. (א״ה נל״ח שלא שאלו ישראל את העגל לעבדו לשם אלהות ע״כ) ובצד מה אטה לדברי הראב״ע ובצד אחר לדברי הר׳ יהודה הלוי חותנו בעל ספר הכוזר וגם מעט אקח מדברי הרלב״ג ממה שכתבו בדבר הזה כמו שאבאר כל דבר בשם אומרו. ואשלים אמתת הענין במה שהם לא כתבו ולא זכר אחד מהם.
ואומר שבעל ספר הכוזר בשבחו את האומה הקשה לו הכוזרי מענין העגל שעשו והוא השיבו בדברים צחים ויפים שעון העגל היה חטא שהגדילוהו עליהם לגדולתם והגדול הוא מי שחטאיו ספורים. והעד בגדולתם שהשי״ת בחר בהם לעם מבין כל שאר האומות. ואל הענין האלהי על המונם עד שיגיעו כלם למעלת הנבואה ועבר הענין אל נשיהם בהיות גם המה נביאות בהיות קודם הזמן הנבואה בלתי נמצאת אלא בבחירים כאדם הראשון שהיה בתכלית השלמות להיותו מעשה ידי יוצר בחרו הבורא לרצונו מבלי מונע לא מפאת שכבת זרע האב ולא מפאת האם ולא מרוע המזונות ולא מן הגידול כי הוא קבל הנפש המשכלת בתכלית השלמות האנושי. והיה יודע האמיתיות מבלי למוד אלא במחשבה קלה עד שמפני זה נקראו הוא ובניו בני האלהים ומאדם נמשכה המעלה לשת וכן דור אחר דור עד משה ואהרן שהיו הפרי הדומה לאבות.
והנה האומות כלם בזמן ההוא היו עובדים צורות ולא היו מסכימים ההמון על תורה אחת. אבל היו מכוונים בצורה מוחשת. וכאשר אמר יתברך למשה עלה אלי ההרה וגו׳ ועלה לשם היו ישראל מצפים מתי יבוא ושיביא להם כמו שיעדם ענין מאת האלהים שיראו אותו כאשר היו רואים ומקבלים עמוד הענן ועמוד האש בצאתם ממצרים שהיו משתחוים נכחו וכן היו מקבלים עמוד הענן היורד על משה בדברו עם השם שהיו עומדים ומשתחוים נכחו. כן היו מצפים שיהיה ביניהם הארון עם הלוחות תמיד יהיה על הארון עמוד ענן השכינה והכבוד. וכאשר בושש משה לבוא מ׳ יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא לשוב ביומו כי גם הוא ע״ה לא ידע כמה ישב שמה. גברה המחשבה הרעה בקצת ההמון הגדול ההוא והתחילו להחלק במחלוקות ומחשבות. עד שבאו אנשים מהם לבקש צורה מורגשת. יכוונו אליה כשאר האומות לצורותיהם מבלי שיכחישו באלהות מוציאם ממצרים אבל שיהיה מונח הנעבד ההוא לפניהם להקביל אליו כאשר עשו הפלשתים בארון שאמרו שהאלהים שמה. וכאשר אנחנו עושים היום בשמים. ובכל דבר שאנו יודעים שתנועתו בחפץ אלהים מבלי מקרה ולא רצון אדם ולא טבע והיתה חטאתם בעשיית תמונה אשר נאסר עליהם. ובמה שיחסו ענין האלהים למעשה ידיהם מבלי מצותו. ולא הגיעו החטאים האלה בנפשותם לשלשת אלפי איש מכלל שש מאות אלף רגלי שהיו במחנה. אבל התנצלות הגדולים אשר סייעו בעשייתו. היה בעבור שיראה הממרה מהמאמינים כדי להרוג ממרה העובד אותו. ונחשב להם לעון מפני שהוציאו המרי מן הכח הצפון אל גבול המעשה ולא היה א״כ העון ההוא יציאה מכלל עבודת האל המוציאם ממצרים אך היה המרי בקצת מצותיו כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות והתמונות והם עשו צורה. והיה להם להמתין שלא יקבעו בעצמם דבר שיקבילוהו וימשכו אחריו ומזבח וקרבנות וזה היה מעצת מי שהיה ביניהם מן החוזים ואיצטגנינים שחשבו שיהיו פעולתם הסבריות קרובות מן המעשים האמתיים. ולכן באו אל אהרן לגלות מצפונם והוא סייע בעשייתו ונאשם בהוצאתו מרים מן הכח אל המעשה. והדבר ההוא הוא זר מאד בעינינו לפי שאין בזה הזמן צורות נעבדות ברוב האומות. והיה הדבר נקל בזמן ההוא מפני שכל האומות היו עושים צורות לעבוד אותן. ואלו היה חטאתם שעשו בית כרצונם לעבודה לכוין אליו ולהקריב בו קרבנות ולכבדו לא היה דבר זר ומגונה מאד אצלינו מפני שאנחנו נוהגים היום לעשות בתים להתפלל ולהתברך בהם ונאמר שהשכינה חלה בהם ומלאכי אלהים חונים סביבותיהם. ולולי הצורך להתחברות קהלנו היה הדבר הזה נכרי כאשר היה בימי המלכות שהיו מוחין במקריבים בבמות. והיו חסידי המלכים הורסים אותם כדי שלא יגדילו זולתי הבית אשר בחר בו השם והתכונה אשר צוה בה. ולא היו בו הכרובים דבר נכרי לפי שצוה השם בהם.
והנה יורה על מעוט החוטאים בעגל שהם נהרגו כלם והיו כשלשת אלפי איש ולא פסק המן מלרדת להזנתם והענן לסוכך עליהם ועמוד האש להנחותם והנבואה מתמדת ומוספת ביניהם ולא נעדר מהם דבר מכל אשר נתן להם האלהים זולת שתי הלוחות ששבר משה והושבו להם. זה הוא כללות מה שכתב בזה הרב בעל ספר הכוזר דברי פי חכם חן:
ומסכים לזה כתב הראב״ע שחלילה לישראל שיעבדו ע״א וחלילה לאהרן קדש לה׳ לעשותה אבל אמרם קום עשה לנו אלהים הוא כבוד חונה בצורת גויה. ואם תשית לבך אל המסע הראשון תבין זה פירוש שעמוד הענן ועמוד האש שהיו הולכים לפניהם במסע הראשון כשיצאו ממצרים וקראם הכתוב מלאך האלהים שנאמר ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל כן היו שואלים עתה אלהים אשר ילכו לפנינו.
ואמר שלכבוד השם נעשה ולכן בנה אהרן מזבח והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם. וכן עשו כאשר צוה רק בעבור שישראל היו מעורבים בערב רב אמר אהרן למשה אתה ידעת את העם כי ברע הוא רוצה לומר שהם מחוברים עם ערב רב. ולכך לא אמר כי רע הוא אלא כי ברע הוא. והם היו שנטו לע״א ואמרו אלה אלהיך וגו׳. ואל תתמה בעבור שאמר הכתוב כי שחת עמך כי הנה לא אמר כל עמך וכן תמצא שלא מעל בחרם רק עכן לבדו ואמר הכתוב בענינו חטא ישראל גם עברו גם גנבו גם שמו בכליהם. וככה כל עובדי העגל שאמרו אלה אלהיך וגו׳ לא היו רק שלשת אלפי איש שהם חצי עשירית עשירית המחנה ואל תתמה בעבור שהתאנף השם על אהרן כי זה בעבור שהיה הוא הסבה כי כן נענש עם משה על מי מריבה והם לא חטאו בזדון הנך רואה שדברי שני החכמים האלה חתן וחותן הם מסכימים בזה הדעת לא ידעתי מי קבלו ממי. אם הראב״ע מר׳ יהודה הלוי בעל ספר הכוזר או קבל הוא מהראב״ע חתנו כי שניהם היו בזמן אחד ודברו פעמים רבות בדברי תורה כמו שזכר הראב״ע בפירושיו. האמנם עדין נשאר להם לתת הסבה למה נעשה צורת עגל ולא צורת גויה אחרת. וגם למה עשה אהרן אותה הצורה אשר לא כדת ומפני זה התעצם הרלב״ג על התנצלות אהרן. וכתב שהוא כאשר ראה את העם ברע וראה שאם יוכיחם על זה לא יקבלו דבריו. אבל ימיתוהו ויבואו להריסה נפלאה באופן שיאבדו כלם. חשב להתחכם בהראות מסכים עמהם ולהאריך הענין כל מה שיוכל עד אשר יבא משה. ושאל מהם תחלה הנזמים אשר באזני נשיהם בניהם ובנותיהם כדי להרחיק את הענין כפי היכולת. כי הנשים והילדים יקשה להם לתת תכשיטיהם ולא יתפתו לזה אלא בזמן ארוך וכאשר ראה שלא הועיל זה עשה מהזהב תמונת עגל ולא עשה תמונת טלה כדי שלא ישובו אל האמונה הנפסדת שהיה להם במצרים לעבוד למזל טלה. ולפי שהמזל העולה אחר טלה הוא שור לכן עשה תמונתו כדי שיבטחו בו יותר באמרם שהמצריים היו טועים בתתם הממשלה למזל טלה כי היא למזל הבא אחריו והוא שור וכאשר ראה שעדיין לא בא משה צר אותו בחרט כדי שתתעכב המלאכה זמן ארוך ויבוא משה קודם השלמתה וידמה שאמר להם שהמלאכה ההוא לא תעשה אלא ע״י השלם שבאומה וכאשר ראה שעדיין לא בא משה אזי כדי להאריך הענין עוד בנה מזבח לפני העגל. וכאשר נשלם גם זה ועדין לא בא משה אז כדי להאריך עוד הענין אמר חג לה׳ מחר והם השכימו בבוקר והעלו עולות ויזבחו שלמים ועשו מהעגל אלוה. וזה הענין התנצלות שנתן אהרן למשה. ואומר אליהם למי זהב התפרקו ואשליכהו באש רוצה לומר להתיכו ולא עשיתי דפוס להשליך בו הניתך. אבל ציירתי אותו במלאכה ויצא העגל הזה באורך הזמן.
והנה התאנף השם באהרן מפני שהיה סבה מה להחטיאם ואע״פ שהיתה כוונתו טובה. זה הוא דעת החכם הזה והוא נאות ומתישב כפי הפשט. אבל עדין לא יצאנו מן הספק השלישי ולא יצאנו מאשמת אהרן בעשותו העגל אף שפחד שיהרגוהו כי מוטב היה שיהרג ולא יעבור והחכם הזה מודה שבקשו העגל לשר אלהות ושאהרן עשאו מפני אימות מות והוא הוא מקום המחלוקת:
ובעבור זה ראוי שיאמר בזה עוד שעם היוצא ממצרים עם היות שראו מעשה ה׳ כי נורא הוא תמיד היו נוטים לאמונות מצרים הנפסדות וכשופיהם ופחיתות פעולותיהם הנכריות עד שבמעט מהסבה היו עוזבים אמונותיהם הטובות ומספקים בהן. הלא תראה שבמצרים כשעשה משה לפניהם האותות נאמר ויאמן העם ומיד חזרו לומר ירא ה׳ עליכם וישפוט. ואם האמינו ביציאתם ממצרים מיד וימרו על ים בים סוף. ואם בקריעת הים נאמר ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו מיד אח״כ היו מסתפקים היש ה׳ בקרבנו אם אין. ומעשה קרח יוכיח שתמיד היו חושבים מחשבות והרהורים לדעת במה היה כחו של משה גדול לעשות את כל המעשים אשר עשה. ולכך היו בתלונותיהם תמיד מיחסים היציאה ממצרים למשה ולאהרן לא לשם יתברך. אלא שבכל זמן שהיה משה עמהם לא היה להם מקום ולא עזות פנים לעשות חקירותיהם. האמנם עתה בראותם שעלה משה להר ולא ירד כפעם בפעם לעלות ולרדת ביום אחד. ומשה לא הגביל ישיבתו בהר כשעלה שמה כי גם הוא לא היה יודע מתי ישוב. אז מצאו מקום וזמן מוכן לחקור ולנסות דבר ממה שהיה בלבם ולכך נקהלו על אהרן בחשבם שלהיותו גם הוא נביא ואחיו של משה ידע את סודו והוא יישר אורחותיהם בדבר ההוא והוא אמרם קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש רוצה לומר כי הנה משה להיותו איש ההוא נפסד לא ידענו מה היה לו אם שורפו האש אשר בראש ההר או מת או נשבר או נשבה אין רואה ולפיכך לא ירצו עוד באיש שינהיגם בן אדם שאין לו תשועה תצא רוחו ישוב לאדמתו ובזה התנצלו מאהרן למה לא ימנו אותו נגיד ומצוה במקום משה כי לא ירצו עוד באיש אחר כיון שמשה להיותו איש קרה לו מה שקרה. ולכן יעש׳ אליהם אלהים שהכוונה בו או טלסמאות שיהיה להם כח עליון להגיד להם העתידות ולעשות אותות ומופתים ולעמוד להם במקום משה להנהיג אותם ולהודיעם מה שיקרה להם כמו שהיה בזמן ההיא במצרים עם צורותיהם. ואמרם אשר ילכו לפנינו רצו שלא יעשה כמו שהיה עושה משה שהיה עולה להר ומניחם במחנה אבל הטלסאם לא יזוז ממקומו אלא כאשר יניחוהו ויעתיקוהו משם. ואפשר לומר שגם הם בחרו בצורת מזל שור כי על כן אמרו אשר ילכו לפנינו כלומר לפני מזלנו טלה שהיינו תחת ממשלתו כי הנה מזל שור הוא עומד לפני מזל טלה בסדר האפוד׳ כלומר למזרח העולם כשהם על האופק ואם הוא אחריו בתנוע׳ היומית וחשבו שבכח מזל שור נצח משה לכחו של טלה מזל מצרים. ואפשר לפרש כי זה משה האיש וגו׳ לא ידענו מה היה לו שהם בקשו מאהרן שיעשה להם אלהים בכח העליונים אבל לא בקשו בפרט צורת שור. והתנצלו למה לא ביררו הצורך שיחפצו בה באמרם כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו רוצה לומר לא ידענו בידיעה אמתית מה הכח אשר היה לו שבו היה עושה נפלאות ומגיד העתידות ולכן אנחנו שואלים בכלל אלהים אשר ילכו לפנינו בחר לך הצורה היותר נאותה לזה. ואין ספק אצלי שבקשו זה מאהרן לא יום אחד ולא יומים אלא ימים רבים זה אחר זה. והיה דוחה אותם עד שהרגו עליו את חור לפי קבלת חכמינו זכרונם לברכה. ואז נקהלו בערבוביא על אהרן שיעשה זה ולא ידחם ממנה עוד.
(א-ד) [השתלשלות חטא העגל]:
וירא העם כי בושש משה וגו׳. אין להאמין שכל זה היה ביום אחד, אבל באותם הארבעים יום התחילו הערב רב עושי העגל להתרעם על אהרן ולומר שיעשה להם כמין צלם וטלסמא להנהיגם בדרך ושיוריד להם כח מלמעלה ינחם בדרך מישור כמו שעשה משה. ואהרן ביני וביני היה מחזיר לאחור מחשבותיהם לרע עד סוף הארבעים יום.
וכשהגיעו תשלום הארבעים יום, ׳וירא׳ אותו ׳העם׳ הרע ׳כי בושש משה׳, ויקהל העם הזה על אהרן בזעף ומהירות באמרם, אין לך עוד לעכבנו ולהשיב אחור מחשבתנו, כי זה משה האיש [אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו] וגו׳ ולא ישוב עוד, ולכן קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו1.
סברו אלה האנשים כשראו שמשה הלך לו, וחשבו שנבדל מחומר לגמרי, או שלא ישוב עוד להורותם הדרך, ורצו למנהיג אחד קיים באיש ולא במין, שימצאוהו בעזרתם כל עת שירצו.
ואהרן כשראה שהרגו חור וכי אין דרך עוד למנעם, חשב לשים זמן ועת לעשותו, ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו׳, כלומר, איך תוכלו לעשות זאת הטליסמא, שצריך שתקחו נזמי הנשים והבנים והבנות ולא תוכלו להוציאם מידם.
ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן. כלומר, אינך צריך לנזמי הנשים והבנים כמו שאמרת, ודי לך בנזמים שלנו, וכן2 ׳ויתפרקו ויביאו אליו׳3.
וכשראה אהרן כי לא יכול לו ויָרֵא שלא יהרגוהו כמו שהרגו חור, ויקח מידם ויצר אותו בחרט כדי לעכב ולשים זמן ועת.
׳ויצר׳ מלשון ׳וצרת הכסף׳ (דברים יד כה), כי צרר כל הנזמים ההם בחרט להתיכם.
ויעשהו עגל מסכה. ׳ויעשהו׳ אינו חוזר על אהרן, אלא ויעשהו העושה4, כי כשראו שהיה משים זמן, קמו ואמרו, אתה מונע ממנו5, ׳ויעשהו׳ העושה ׳עגל מסכה׳, וקם כדמות שור אוכל עשב6, וכן אמרו ז״ל (תנחומא יט) שהיה מיכה שהשליך שֵם אחד וקם כדמות עגל.
[למה ביקשו מאהרן לעשות להם ע״ז]:
ואם תאמר, אם המה היו יודעים לעשות זה, למה ביקשו מאהרן שיעשהו. יש לומר שהיו רוצים שיהיה מסכים אהרן עמהם, כי עושי העגל שהיו שלושת אלפי איש היו יראים לעשותו שלא בהסכמת אהרן פן יקומו אחרים כנגדם בעבור אהרן, ואהרן גם כן היה ירא מהם בראותו שהניחו להרוג חור ולא קם מוחה בידם.
ואם תאמר, הרי כשראו שהרגו חור ולא קמו איש לנגדם, כך נמי היו יכולים לעשות שלא ככוונת אהרן. יש לומר שהיו יראים יותר מאהרן, שלא היו יראים מחור, כי אהרן גדול הדור ושני למשה היה:
1. מקורו בעקידת יצחק: ׳ובלי ספק כל הימים ההם היה דוחה אותם בטענות ודברים, עד שהרגו את חור לפי קבלת חז״ל (סנהדרין ז.), ולא סיפר הכתוב דבר מזה להיישירנו אל אמיתת כוונת אהרן וחומר מעשהו בזה, שאם היה מספר פרטי הקהלותם ודחיותם מדי הפצירם בו יום יום – הנה לסוף כאשר עשה יראה שחטא חטאה גדולה אלא שעשה אחר ההפצר, ואין ההפצר התנצלות לו מדעתו, אבל עכשיו שלא סיפר רק מה שעשה בסוף, יראה שמתוך גופו של מעשה לעמוד על התנצלותו׳.
2. ולכן.
3. ראה פרקי דר״א (פמ״ד).
4. כ״כ בנדפס להלן (לב לה).
5. מאתנו.
6. ע״פ תהלים (קו כ).
[א] וירא העם כי בשש משה
[1] שבת פרק תשיעי דף פט ע״א (שבת פט.)
[ב] כי זה משה האיש
[1] שבת שם (שבת פט.)
[2] מנחות פרק חמישי דף נג ע״ב (מנחות נג:)
בתוך שש שעות וכו׳. שכן דרשו (שבת פט.) ״וירא העם כי בושש״, אמר להם השטן ביום י״ו כבר באו שש ולא בא, וכשראו שבאו שש מיד ״ויקהל העם וגו׳⁠ ⁠⁠״(כ״ה ברא״ם):
שאותו היום שעלה הוא מן המנין וכו׳. הקשה ריב״ם בפרק רבי עקיבא (שבת פט. תוד״ה לסוף) על דברי רש״י, דהא משמע בהדיא ביומא (ד ע״ב) דיום שעלה מן המנין, דאם לא כן, לא תמצא שהיה שבירת הלוחות בי״ז בתמוז. ותימה על קושיא זאת, כי רש״י רוצה לומר שאין כל היום מן המנין, כי הם סבורים היו כי יום של עליה כולו היה מן המנין, ומשה יבוא ביום י״ו בשש שעות, וזהו ארבעים יום כאשר תחשב יום עלייה מן המנין וגם יום הירידה. ומה שאמר ׳לסוף ארבעים יום׳, אינו רוצה לומר לבסוף יום של ארבעים יום, דזהו אינו, שהרי עדיין לא נשלמו ארבעים יום. ועוד, דהוי ליה למימר ׳לסוף יום ארבעים אני בא׳, אבל ׳לסוף ארבעים יום׳ רוצה לומר ביום הארבעים, שהוא בסוף ארבעים יום:
והיה מורה לנו הדרך וכו׳. אבל אין פירושו ״אשר העלנו״ כמשמעו – אשר הוצאנו ממצרים, דמאי דהוה הוה, וכבר יצאו ממצרים, ולמה היו רוצים לעשות אלקים במקומו של משה, אלא פירושו ש׳יהיה מורה לנו הדרך׳, ועכשיו אנו צריכין לאלהות. ומפני שידעו במדריגתו של משה ובמעלתו, וידעו אשר אין אלקים אשר יעשו יהיה במדריגתו, היו מתאוים לאלהות הרבה, והיו רוצים להגיע אל מדריגת משה באלהות הרבה שיהיה להם:
וירא העם כי בשש משה – ראה ראיתי כי רוב המפרשים הנגשים לבאר כל ענין סתום שבתורה, בקשו למצא דברי חפץ להסיר מן זרע אברהם המקודש לזות שפתים וקלא בישא אשר יצא עליהם על פעולה מגונה זו כי עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו והסכימו רוב המפרשים לתלות הקולר בצואר הערב רב מלומדי הריע והמה היו בעוכרי ישראל וחטאו ראשונה ואחריהם טעו גם ישראל, ע״כ לכבוד כל בית ישראל ראיתי לכתוב בדרך קצרה עיקר המובן מן רוב דברי המפרשים ושם אתנו גם דברים אשר הוספתי משלי ליישב דקדוק הלשון ולא אשית לבי אל קושיות וספיקות הנופלים בענין ספור זה כי אין דעתי כי אם לבאר תוכן הענין לפרסם טהרת ישראל וזה ביאורו.
וירא העם. זה הערב רב, כי בכ״מ נאמר לשון העם על הפחותים כמו שפירש״י פר׳ בהעלותך על פסוק ויהי העם כמתאוננים כי בשש משה, יען כי היה ידוע להם שלא עלו ממצרים על פי ה׳ אלא משה מעצמו העלם ואת פי ה׳ לא שאל כמ״ש רד כי שחת עמך, ולא עמי ולעומת זה אמר משה א״כ הוא למה יחרה ה׳ בעמך ולא בעמי, וחששו הערב רב שאם לא יבא משה שמה יצוה ה׳ לגרשם מתוך העדה פן יחטיאום בגילולי מצרים כי קשים גרים לישראל כספחת (יבמות מז:) ומה שלא גרש אותם עד הנה חשבו שלכבוד משה היה, ע״כ חשבו תחבולה לבקש מנהיג אחר במקום משה כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. ר״ל לא ידענו במה כחו גדול כי ודאי היה לו תמונת איזו כוכב אשר בכחו היה מנהיג ועושה נסים ואנחנו לא נדע מה נעשה מן התמונות כי לא ידענו מה היה לו מן הציור, ואתה אחיו יודע בלי ספק מה היה הכלי ההוא ע״כ אנו רוצין שתעשה לנו איזו דמות שיהיה אמצעי בינינו לבין הכוכבים, והשטן הטעה אותם כי הראה להם דמות מטתו של משה בין שמים לארץ לומר שהוא היה כמו אמצעי בין שמים לארץ ע״כ רצו המה באיזו אמצעי אחר ורז״ל אמרו (סנהדרין סג.) שאוו לאלהות הרבה, לפי שלא ידעו באיזו צורה יבחרו.
כי בֹשֵש: חס׳ וי״ו רמז למה שאמרו בשבת פ׳ ר׳ עקיבא, ובשמות רבה פ׳ מ״א ומדרש ילמדנו, ובירושלמי פ״ד דתענית שהגיע זמן שש שעות ולא ירד. ובמסורת בֹשֵש ב׳ וסי׳ משה, סיסרא. ובב״ר סוף פ׳ י״ח אמ׳ ר״א שלשה הן שלא המתינו בשלותן שש שעות, ואלו הן, אדם, וישראל, וסיסרא, אדם שנא׳ ולא יתבששו, לא באו שש שעות והוא בשלותו, וישראל, שנא׳ וירא העם כי בשש משה, כי באו שש שעות ולא בא משה, סיסרא, שנא׳ מדוע בשש רכבו לבא, בכל יום היה למוד לבא בשלש שעות בארבע שעות, ועכשיו באו שש שעות ולא בא. ועיין יפה תואר שם סי׳ י״ח, ובתיקוני הזהר תיקונא תליסר דף כ״ד. [כי⁠־בשש].
מה היה לו: עיין מה שאכתוב בפרשת נצבים בס״ד אצל מה חרי. [מֶה⁠־הָיָה].
שכבר באו שש שעות כו׳. כלומר בשש שכתיב בקרא פירוש באו שש:
והיה מורה לנו דרך כו׳. דקשה לרש״י מדכתיב בתחילה עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו היה לו לכתוב אח״כ כי זה משה האיש שהלך רוצה לומר זה משה האיש שהלך בתחילה לפנינו ועכשיו מת לכך עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו ולמה כתיב אשר העלנו וגו׳ ומפרש דבאמת כן פירושו אשר העלנו אינו כמשמעו מארץ מצרים אלא היה מורה לנו דרך:
Six hours have already come... I.e., the word בשש connotes באו שש (six have come).
And taught us the way... Rashi is answering the question: First it is written עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. Accordingly, it should then say כי זה משה האיש שהלך. This way it would convey: "Moshe, the man who once went before us, has now died. Therefore, make us gods who will go before us.⁠" Why is it written אשר העלנו מארץ מצרים ? Therefore Rashi explains that אשר העלנו מארץ מצרים is not to be understood literally; rather it means that Moshe taught us the way to go.
(א-לה) ויתן אל משה ככלותו וגו׳ וירא העם כי וגו׳. עד סוף ספור העגל וכפרתו – הספקות תרבינה בכתובים תמצא קצתם בס׳ מעשה ה׳ פרק י״א מחלק מעשה תורה ובזה נתעורר על חלק מדבריו אפס קצהו נראה כי עוד חזון למועד. ואולם נסתפק הרב למה אמרו עשה לנו אלהים ומשה ההולך לפניהם לא היה אלוה ואיך עתה בקשו אלהים תמורתו?
ב׳ למה אמרו אלהים בלשון רבים?
ג׳ באמרם אלה אלהיך ישראל והעגל היה יחידי?
ד׳ איך אמרו זה אם בסמוך בפיהם ובלשונם הודו ולא בושו כי זה משה האיש אשר העלנו?
ה׳ ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא אדרבה הפכפך היה וממיר כבודו כהרף עין בתבנית שור?
ו׳ למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת וגו׳. כי אמת שראוי להענישם על זה לפי שהיו לו כפויי טובה? וכבר דברנו מזה בפרשת משפטים. אלה הם קצות דרכי הערות הרב. ואנחנו עוד נשאל.
ז׳ מה רצה הכתוב בהזכירו בראש וראשון ויתן אל משה ככלותו וגו׳ לוחות העדות וגו׳ ומה ישמיענו בעדות זה? וכן לוחות האבן שאין טעם כאן שיביא אם הם של אבן או עץ וכבר אמרו במקום אחר?
ח׳ גם מה שהוסיף כתובים באצבע אלהים ללא צורך במקום הזה מלבד כי איך יצוייר בה׳ אצבע ושהוא באצבע כתבם וברוח פיו יברא שמים וארץ וכל צבאם?!
ט׳ באמרם קום עשה לנו אלהים כי מאין נכנס רוח עועים ושטות בישראל עם חכם ונבון שיאבו לעשות אלהים לחפצם בורא שמים ונוטיהם?
י׳ למה לא נתנו בקולם לאמר תן לנו אלהים או למד לנו כי איך אפשר שבן אדם עץ השדה יעשה אלוה בידו?
י״א במלת לנו שנראית מיותרת? וכן בהתפלל משה אל ה׳ אמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב מלת להם צריכה יישוב?
י״ב על הפלגת דבריהם כי זה משה האיש שאין אלו אלא דברי תוהו ולשוא בידענו שמשה היה איש ולא אל?
י״ג בכוונת אהרן לצור צורת עגל ולא צורת דבר אחר ולא צורת איש או כוכב ודבר אחר משובח מתבנית שור אוכל עשב?
י״ד בתפילת משה אל ה׳ אנא חטא העם הזה חטאה גדולה מה היתה סברתו להגדיל הפשע בזמן שהיה לו להקטינו?
ט״ו שאם ראה והתקין להגדיל עון העם היה לו לפרשו בלשון פשע ומרי ולא בלשון חטאה שהוא הקל שבפשעי האדם והעגל שעשו הוא עון פלילי ולא חטאה?
י״ו מה יתרון למשה לומר ויעשו להם אלהי זהב הואיל וכל עונם לא הי׳ בסבת עשיית העגל אלא שהשתחוו לו ויזבחו לו כי אמנם עשיית העגל שלא להשתחוות לו ולעבדו אין כל כך מן הפשע בדבר?
ואולם בעל מעשה ה׳ תירץ על ראשון ראשון שישראל חשבו כי משה לא הוציאם ממצרים מרצון האל אלא מעצמו שמיהר את הקץ כנראה מדבריו. ומה שאמר (לעיל ד׳) ויאמן העם וישמעו כי פקד וגו׳ שפקדם ולא שרצה עכשיו להוציאם ככתוב בספרו. ואמנם יקשה מה שאמר להם אהרן את כל הדברים אשר דבר ה׳ אל משה שהמה מה שנאמרו לו בסנה המעידים כי שלחו ה׳ להוציאם תכף ומיד ואין ספק שמשה ואהרן לישראל הכל הגידו לא כחדו ואיך א״כ נאמר עליהם ויאמן העם ובראותם המכות ובפרט מכת בכורות ומצות ה׳ בדם פסח ודבר נא באזני העם וישאלו וגו׳ איך יחשבו שלא בא קץ הגאולה מאת ה׳? הלכך אחוה דעי אף אני ביישוב הספקות הנזכרים. ונזכיר אשר הצענו עד הנה במקומות ובפרט בפרשת ואתחנן. כי חשבו ישראל תמיד שה׳ יתברך יפעול כל הניסים ויעשו מעשיו בעולם השפל באמצעות דבר מהדברים. והטעם בעיניהם שאי אפשר לצרף אלהים נורא ונשגב עם בני אדם קרוצי חומר עפר ואפר אם לא יתמצע בין פעולתו לקבלתנן איזה אמצעי משותף מחומר ומאלהות. כאשר נשגיח בברואי מעלה ומטה אשר בין כלם נברא אמצעי וכל אחד מתווך בין קצות חביריו כידוע. וזה הדעת המשובש היה מפורסם בזמניהם בין האומות ועדיין בין חכמי המחקר יש מי שיאמין זה. גם עתה כדבריהם כן חשבו שלא יוכל אלוה לפעול בתחתונים ולא ימשך שפע הית׳ עלינו אם לא באמצעות הכוכבים אשר חמרם משתתף בין רוח ה׳ הזך והנקי לחמרנו העכור והגס. ולא יעשה ה׳ אלהים דבר בנו בכבודו ובעצמו מבלי אמצעי. כי כן לומדו במצרים העובדים למזל טלה שהוא הראשון שבחגורה יאמינוהו לאמצעי בינם לבין אלהיהם. עד שכיוון השם יתברך באומרו (שם י״ב) ועברתי בארץ מצרים וגו׳ ודרשו אני ולא מלאך להעמיק ולחזק בלב ישראל אמונה אחרת נגד מחשבת ואמונת המצרים ואל ישעו בדברי שקר. ואולם ישראל האמינוה בלב שלם על ים סוף דכתיב (שם י״ד) וירא ישראל את היד הגדולה וגו׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו. וכבר יפלא שלא האמינו בו עד הנה בכל נפלאותיו שעשה במצרים? אלא רצונו שכאשר ראו ה׳ יתברך הוא הנלחם להם ולא מלאך וראו יד ה׳ הגדולה שעשה הוא בעצמו במצרים אז ידעו ביחוד שיוכל לפעול בתחתונים בלי אמצעי והאמינו בה׳ בעצם וראשונה ושמשה היה עבדו כאחד העם ולא שמשה יפעול הניסים. הנה כאשר הטעות מקדם נשרש בלבבם כשיקרה מקרה בלתי טהור תיכף ומיד ישובו לסורם לחשוב שיש שם אמצעי כמזימתם הקדומה. גם במאורע הלזה כשנתאחר משה לשוב והמה שבו לטעותם שאלו לאהרן שיעשה להם אלהים ירצה שיתן להם דבר יהיה נטפל להם בינם ובין אלהים. והכתוב טרם יחטאו צווח וקרא זה ואמר ויתן אל משה וגו׳ לוחות העדות לוחות האבן כתובים באצבע אלהים שאין כאן מקום ספור הלזה ולא בא אלא להודיע לבני אדם {ד} שאין לחשוב בה׳ שלא יפעול בתחתונים אלא על ידי אמצעי כי הנה הפחות שבנבראים הדומם והוא היה לאבן. ואעפ״כ הית׳ פעל בו וכתב הדברות על האבן באצבעו, וזהו כוונת אצבע האמור להורות לנו פעולת ה׳ יתברך הקרובה בהם כאיש יפעול בידיו ואצבעו ולא ע״י אחרים. ואמנם זהו עדות שהית׳ פועל בתחתונים בעצמו על כן קראם לוחות העדות העדות ומהו עדותן שהם לוחות של אבן דומם ואעפ״כ כתובים באצבע אלהים. אולם גם בעדות הזה ישראל לא השגיחו וספר הכתוב אמרם אל אהרן שעדיין קיימים באמונתם שהאל יצטרך לאמצעי על כי ימשך לאמונה כזו תועלת כפי מחשבתם שאם יקבלו כוכבי השמים או דבר לקיים לעד לסניגור להם הנה לא יאבדו תמיד יהיו לנגד עיניהם מה שלא אירע בהיות משה לאמצעי כי להיותו יחיד ובן אדם צל עובר עוף פורח נמשך להם הרע שנאבד ונסתר מעיניהם ולא ידעו מה יעשו ואל מי מקדושים יפנו? זהו אמרם קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כלומר עשה לנו דמות ככבים ממסילותם יישירו אורחותינו באמצעיים אשר בהשתכלותינו אליהם לא נהיה נבוכים בארץ. כי זה משה האיש בשביל שהוא משה יחידי והוא איש עפר ואפר לא ידענו מה היה לו וכאשר הצדיק אבד אין איש ממנו שם על לב ויאמר מי יקום לנו ולמי כל חמדת ישראל? ועתה מלת לנו מדוייקת שכבר העשייה הזאת חשבוה לתועלתם. ודמיונם בשמואל (שמואל א ח׳) תנה לנו מלך ולא אמרו תנה עלינו מלך שבקשו להם מלך להנאתם וכרצונם ולאו שישעבדם. ד״א כי זה משה האיש וגו׳ פירושו קום עשה לנו דמות אלהים שילכו לפנינו ויורנו הדרך ולא חפצנו עוד באיש הואיל ועד עתה משה בהיותו איש ועם כל זה עשה לנו כל הגדולות והנפלאות לא ידענו מה היה לו ועל מה כחו גדול לעשות כדברים האלה שנאמר שגם האיש אשר יקום תחתיו יהיה לו כח לעשות חיל כמעשהו? הלכך עשה לנו אלהים דמות מלאך או כוכב ולא עוד דמות איש. ואל תבהל ברוחך לאמר איככה יעבדו הגוים האלה למעשה ידי אדם ואף אם יאמינוהו לאמצעי היתכן שהית׳ יחפוץ לשמוע בקולם ולבחור לשלוחו בינו ובין ישראל העגל או התמונה שיעשו בידיהם למרוד רצונו ולמה חשבנו כזאת על עם ה׳ מה שלא יאמין פתי שבפתאים וחסר לב? כי אמנם {ה} האמונה היא דבר שבשכל ואין ממנה תחת החוש וראוי להאמין דבר שלא יגזרנו המופת כי דבר שבא המופת עליו אינו בגדר האמונה כידוע.
{ו} ורוב המון העם כאשר אין לנגד עיניהם תמונה ממה שצריך שיאמינוהו לא ידעו ולא יבינו ולא יתרצו בזה על כי אין כל אדם זוכה להבין בשכלו דבר מתוך דבר ולצייר צורה ממה שיצוייר בלב בלתי ראותו בחוש כי אם אחד מעיר ושנים ממשפחה. על כן התחכמו כל מחברי דתות והתורות לשים נגד פני העם דבר מורגש יחשבוהו לאלוה או לשליח ממנו אליו יפנו בחושיהם ויתאמצו באמונתם כאשר נכתוב בפ׳ וילך. לכך חשבה החכמה האלהית לרפאות טעות ושגגת ההמון בזה. הואיל ואי אפשר לתת להם דבר צורה כל פסל וכל תמונה להתפעל בדמיונם ולא יטעו בהם אחרי כן לעבדם לאלילים כאשר בדור אנוש. לפיכך פעל ועשה ארון הקדש ונתן בתוכו לוחות האבן מעשה ידיו אין בהם תמונת כל סמל אלא כתיבת התורה והחוקים יראו תמיד המון קהל העם ויתפעלו מקדושתם כאלו לנגד עיניהם אמצעי לקבל שפע העליון ותמיד שוכן בתוכם ולא נפיק מינייהו חורבא. כי לא ישעו לעבוד אבן אין בו צורה ולא נחשדו ישראל על ככה, הכה שמעת הדבר על בוריו מדוע אמרו עשה לנו אלהים ומה היתה כוונתם. אולם אהרן בשמעו הדבר והבין שהיו חוזרים לסורם לקבל עליהם צורה בחגורת המזלות וחפצם אל טלה שהוא ראשון בעבודת המצריים. עשה להם עגל שהוא ממוצע בצורתו בין צורת טלה לצורת שור כאלו יראם בתמונה אחת שתי התמונות. והיתה ערמתו בזה שלא לעשות להם דמות כוכב אחד או צורה אחת מן התמונות לבדה כדי שלא יטעו אחריה. אבל בתתו להם דבר אין צלמו כדמותו בשמים ועוד שהוא רומז אל שתי התמונות כמו שאמרנו הנה תהיה להם תשובתם בצדה לאמר איכה יהיה אלוה דבר שאינו בשמים והמורה שתי התמונות ויהיו אם כן שני אלוהות תאומי׳ ואל מי מהם צריך לעבוד? הנה התחכם אהרן למחות בידם במה שהיה אפשר לו באותה שעה ועם כל זה לא הועילה תקנתו כי אולם קבלוהו עליהם לאמצעי ולא איכפת להם אם יורה על שתי התמונות כי אדרבא זה דרכם כסל למו לאמר אלה אלהיך ישראל אשר העלוך כלומר הודו שהית׳ הוציאם ממצרי׳ אבל הוצרך לאמצעיים כל כוכבי השמים כאשר עד היום יאמינו חושבי מחשבות הוברי השמים וכסיליהם שיפעול ה׳ בנו בכח הגרמים השמימיים ככה המה חשבו שבכח שניהם יצאו ממצרים הואיל ומה שלא יכול להעשות אלא בשנים אין אחד מהם נקרא פועל שלם וכן כוונו חז״ל אלמלא וי״ו שבהעלוך נתחייבו ישראל כלייה. על כן הית׳ אמר ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא רצונו קיימים במחשבותיהם ועוד כסילים באולתם ראשונה ומקשים עורף לומר כי יש דבר חוצץ ביני ובינם. ולפי זה לא היה פשע ישראל כל כך גדול מנשוא בעיני משה כאשר לא כפרו בהית׳ אלא בדבר האמצעיים ושתפו שם שמים בדבר אחר. ולכן אמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך ותהיה הסבה לפי שהוצאתם אתה בעצמך מארץ מצרים והמה חשבו זה ע״י כוכבים ומזלות אין זה כ״כ פשע חמור שתענישם עונש כזה על ככה. וכן בהתפללו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה נאמרו דברי משה לצחוק כאדם המקטין הדבר באמרו הנה באמת חטא העם חטאה גדולה. דרך תימה זאת היא חטאה גדולה? ! כי אלה הצאן מה עשו? ויעשו להם אלהי זהב. פירוש עשו המה בידם לתועלתם אלהי זהב. כי יהיה סכלות ופתייות לחשוב שיעשו המה בעצמם אלוה זהב להאמין בו! אין זה כ״א פעולה לקבלה לאמצעי ולהתפעל בהסתכלותם בו כאשר חשבו וא״כ חטאו חטא קל. אולם ה׳ יתברך היודע כי מזה ימשך שיעבדוהו כאשר אמת היה אמר לו עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו וזה החילם לעבוד ע״ז ומאחר שהשתחוו לו עשוהו אלוה. ואיך אם כן יאמרו אלה אלהיך וגו׳ אמצעי לבד אם זבחו לו והשתחוו לו אכן לשקר ישבעו?:
ד״א חטאה גדולה – אמת שאינו פשע הואיל ולא כפרו בהית׳ אלא חטאת שהוא השתוף. אבל בגדר החטאות היה הגדול כי הוא יביאם לעבוד ע״ז ולעשות פשע והמרד החמור. ויש סמוך לפירוש הראשון במדרש דאר״י בשעה שעשו ישראל אותו מעשה בקש לכלות שונאיהם. אמר משה העגל הזה טוב הוא לסייע לך. אמר ליה הקב״ה מה מסייע ליל א״ל משה אתה מוריד גשמים והוא מוריד טללים וכו׳ א״ל, משה אף אתה תועה בעגל?! אמר משה רבש״ע אלא למה ה׳ יחרה אפך בעמך עכ״ל המאמר. אמנם בחטא אהרן נפלאתי עד מאד משלומי אמוני ישראל רובי המפרשים. אשר נבהלו איך אהרן קדוש ה׳ יעבוד ע״ז ויכשיל את הרבים? והיה בזה גדול עונו מנשוא ואיך כפר לו ה׳ ולא מחל לכל עובדי העגל והיה לו ליהרג ואל יעבור כחור? ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה. והשתדלו כלם מיראת הקושי׳ הלזה להקטין עון אהרן ולשבש ולעקם הכתובים. ויהיה כבוד תורתם במקומם מונח אין צורך לכל זה ונראים הדברים ברורים. כי באמת אהרן עשה את העגל לשם ע״ז ועשה כל זה אמנם מיראה שלא יהרגוהו כמו שהרגו את חור ואין כל כך אשמתו רבה. כי אע״פ שאמרנו יהרג ואל יעבור לא מפני זה אם עבר מפחד נפשו ולא ברצון יהי חייב העונש כאיש העובר ברצונו. אלא פטור מהעונש כי לא פעל ברצון נפשו אלא מיראה ואם כן על זה מחל ויעתר לו ה׳ אע״פ שהיה ראוי ליענש בידי שמים. ועל זה אמר (דברים ט׳) התאנף להשמידו זה כלוי בנים. כי הוא בחר בחיים ועזב כבוד ה׳. היה הדין שיכלה זרעו ולא יהיה עוד בחיים חייתו ולא יזכר שמו. אם לא כי הועילה תפילת משה ותשובתו. ואלו חטא ברצון לא היתה מועלת התשובה כאשר לא הועילה לבני ישראל החוטאים. ועל כן נאמר כל החוטא ומחטיא אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אולם אהרן החטיא אבל לא חטא ועל כן קבל ה׳ תשובתו. וגם החטיא באונס ומדאגת סכנת נפשו:
וירא העם וגו׳ – פירוש בעיני השכל, או על דרך אומרם ז״ל (שבת פ״ט.) שבא שטן והראה להם דמות חשך ואפלה וכו׳ ודמות מטתו של משה שמת, לזה אמר וירא העם עניינים הנזכרים והצדיקו הענין מטעם כי בא שש שהוא זמן שהגביל להם, וזולת זה לא היו עושים חשבון מדברי השטן הרמאי.
ויקהל העם על אהרן – צריך לדעת טעם אומרו על אהרן, ואם לדבר אליו היה לו לומר ויקהל העם ויאמרו אל אהרן, אולי יכוין לומר כי נקהלו עליו להורגו ויאמרו קום וגו׳ ואם לאו וגו׳, ורז״ל אמרו (סנהדרין ז׳.) שהרגו לחור וזה לך האות לדברינו, וטעם שלא נרמז בתורה הריגת חור כדי שלא ישאר רישומו ניכר בתורה לדורות עולם וה׳ חס על כבוד עם בני ישראל ולא נכתב מעשה העגל אלא לטעם שאם חטא צבור אומרים להם כלך אצל צבור שנתקבלה תשובתם על חטאם כאמור שם (ע״ז ה׳.) ואולי כי רמזה התורה הריגת חור ממה שאמר הכתוב (לעיל כ״ד י״ד) והנה אהרן וחור עמכם ולא הזכירו בפסוק זה עם אהרן הרי זה מגיד כי טרוף טורף, ומפורש הדבר בדברי קבלה דכתיב (ירמיהו ב׳) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות וגו׳ כאמור בויקרא רבה (פ״י), ונראה לתת טעם למה שהרגוהו, ואולי כי כשלא רצה לעשות מעשיו מוכיחות כי חפץ להיות הוא אמצעי כמשה, ועיין בפסוק שאחר זה, לכן הרגוהו שלא רצו שיהיה אמצעי אדם לפי שיש בו בחינת הרצון הטבעי וכוחותיו נמשכים בארציות והבן.
אשר ילכו לפנינו – דקדק לומר לפנינו פירוש לצד כי ה׳ המוציא אותם מארץ מצרים הוא נעלם וגבוה מאד ויקר להם מקרה רע באין משגיח עליהם לזה יעשו כח מכוחות צבא השמים שיהיה למטה לפניהם ולעולם לא מרדו בסיבה ראשונה אלא שרצו באמצעי, ואולי שחשבו שלא צוה ה׳ על איסור האמצעי אלא כל עוד שיהיה משה, ולזה אמרו כי זה משה האיש וגו׳, ואפשר כי טענות טעות טרופה בפיהם באומרם כי זה משה האיש אשר העלנו וגו׳ פירוש הרי לך ראיה כי צריך אמצעי שלא הוציאנו ה׳ בלא אמצעות שליח אמור מעתה כי יש צורך באמצעי, ומה שקראוהו אלהים על דרך אומרו (לעיל ז׳) ראה נתתיך אלהים לפרעה, ודברים אלו טעות גדולה הם, ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו (כ׳ ד׳).
וירא העם כי בשש משה, The people saw that Moses delayed, etc. The words: "the people 'saw,' refer to their mental eye, of course. Alternatively, we may accept a statement in Shabbat 89 that Satan came and showed them the image of darkness and the picture of Moses lying on a bier, dead. This is why the Torah used the expression וירא העם i.e. that there were circumstances which justified the people thinking Moses had indeed died. Their thinking was reinforced by the arrival of the sixth hour, ב⁠־שש, the hour at which Moses had told them he would return. Had Moses not told them that he would return at noon i.e. "at six hours,⁠" no one would have heeded the picture drawn by Satan the swindler.
ויקהל העם על אהרון. The people gathered around Aaron. The expression על אהרון needs further analysis. If it had been the people's intention merely to speak to Aaron, the Torah should have written: ויקהל העם ויאמרו אל אהרון, "the people gathered and spoke to Aaron.⁠" Perhaps the meaning here is that the people gathered in order to kill Aaron, that they said to him: "get up and make for us a deity or we will kill you.⁠" Our sages in Sanhedrin 7 have stated that the people had already killed Chur, and this would reinforce our assumption that the people gathered against Aaron. The reason that the text does not refer explicitly to the killing of Chur is so that this murder should not remain as a permanent memory for all future generations. God is protective of the good reputation of the Jewish people, and the only reason He recorded the details of the sin of the golden calf is so that if a community would commit a collective sin in the future they would be encouraged to repent using the fact that God forgave the Jewish people the sin of the golden calf as proof that their repentance too would be accepted by Him (compare Avodah Zarah 5). Perhaps the Torah did indeed allude to the killing of Chur in Exodus 24,14 where Chur together with Aaron is reported as having been left in charge of the Jewish people when Moses ascended the Mountain. The fact that Chur's name is not mentioned at this point begs the question of "what has happened to him?⁠" Clearly he had been murdered. This matter is alluded to more forcefully in Jeremiah 2,34: גם בכנפיך נמצאו דם נפשות, אביונים נקיים, "also on your garments is found the life-blood of the innocent poor, etc.⁠" as pointed out in Vayikra Rabbah 10,3. According to that Midrash, the people killed Chur because he was unwilling to make an idol for them. The people may have interpreted Chur's unwillingness to comply with their request to make a substitute for Moses as proof that he himself had aspirations to take the place of Moses, i.e. to be the people's intermediary between them and God. It is quite possible that Jeremiah 2,35 supports the view that the people who killed Chur considered him guilty of the sin of wanting to take the place of Moses, something that made him guilty of a capital offence in their view. They actually considered a human being as an intermediary between them and God as a geater threat to monotheism than the appointment of a symbol such as a golden calf which lacked any faculties and any will of its own.
אשר ילכו לפנינו, "who shall walk before us, etc.⁠" The word לפנינו was chosen very carefully. They reasoned as follows: Seeing that God Himself who has taken us out of Egypt is invisible and dwells in the Celestial Regions, they were afraid that if they would encounter some evil force in the desert without some visible symbol which reassured them that God did indeed watch over them they might lose faith. They wished to construct some symbol of a celestial force which would remind them of God in Heaven. The people who initiated the golden calf did not deny for a single moment either the primacy of God or the fact that He had made heaven and earth. They merely wanted a go-between them and God [similar to when all the people had asked Moses to be their go-between during the revelation at Mount Sinai. Ed.] They may well have thought that the prohibition in the second commandment to having an intermediary between man and God was valid only while there was a Moses who was the ideal go-between. This is why they emphasized כי זה האיש משה, "for this man Moses, etc.⁠" Possibly, they became victims of a serious sin when they described Moses as the Power which had taken them out of Egypt, i.e. אשר העלנו מארץ מצרים. They meant to say that even when they came out of Egypt God had employed a go-between and that this proved that there was nothing inherently wrong in having a go-between themselves and God. The fact that they referred to the go-between as אלהים, a deity, may be understood in the same sense as when God had told Moses in Exodus 7,1: "here I have made you אלהים (i.e. in God's stead) for Pharaoh. Obviously, the people committed a grave error as I have explained on Exodus 20,4.
וירא העם – אין לשון ראיה נופל על העכבה, כי הוא העדר, לכן פירושו כאן על ראית הלב, והוא שהעם דנו בלבם כי בושש משה לרדת מן ההר, ולכן נקהלו על אהרן, אבל דנו שקר, כי משה לא היה בושש לרדת כי הבשישה היא עכבה של אונס ושל חרפה, ואדרבה השתעשע בהר, והיתה התעכבותו ברצון, אבל העם חשבו שמשה חלה בהר או שקרה לו מקרה רע, ושעל כן בושש לבא, או שמת ולא ישוב עוד, כי משה בלכתו מאתם לא לקח צידה, גם ראו שהמן אינו יורד על הר סיני, לכן בראותם שנתעכב שם יותר מדאי דנו שבושש הוא, וחשבו מחשבת און ורעה גדולה עשו, כי לא האמינו באלהים שהבטיחם להיטיב עמהם ולהנחותם במדבר, וצוה להם שלא יעשו פסל ומסכה, והם נסוהו ולא האמינו בו ועשו להם עגל מסכה ללכת לפניהם, הרי שחטאו מצד חוסר אמונה, וזה היה הנסיון השמיני:
ויקהל – כל קהילה שאחריה על, היא למרידה:
עשה לנו אלהים – ראה והתבונן שלא אמרו עשה לנו אלהים אשר יחיו וימיתו ויעשו לנו נסים, כי לא היתה כונת העם לצאת מעבודת אלהי השמים, אלא בקשו משה אחר אשר ילך לפניהם, אמרו זה האיש משה אשר הורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו כל המסעות על פי ה׳ ביד משה, הנה אבד ממנו ולא ישוב אלינו עוד, עתה נעשה לנו מורה דרך אחר במקומו, והיו בוחרים במעשה ידי אדם, כעין תרפים אשר עשו להם בימים ההם להגיד להם צרכיהם, כי היה הדבר הזה מפורסם בימים ההם שידבק ענין אלהי בצורות התרפים ההם, וינבא אותם:
לא ידענו מה היה לו – מה מקרה קרה לאיש הזה שהלך ולא שב אלינו עד כה, אין זה כי אם אסון קרהו ומת, עתה נעשה דבר קיים ובלתי עתיד להפסד ולמות כמהו:
וירא העם כי בשש משה – מליצת וירא העם צריכה ביאור, כי מה ענין ראיה זו על העכבה שהתעכב לרדת, ואיך יפול הראיה על ההעדר, והיה לו לומר ויהי כי בושש משה לרדת וגו׳ ויקהל העם וגו׳, ואמר הרנ״ו יש הבדל בין לשון איחור ובין לשון בשישה, לשון איחור נופל על עכבה ברצון, והוא המתעכב ברצונו לפי שנפשו חפצה בעכבה זו, כגון שהולך לועד חכמים ומשתעשע בתורתם, או שהולך אל אחוזת מרעיו, או שישב בבתי משתאות, בכל אלה ודומיהם הוא מסבב סבות להאריך זמן עכבתו, ועכבה כזו הוא ברצון לב המתעכב והוא נהנה בעכבתו, מזה הענין מאחרי בנשף יין ידליקם (ישעיהו ד׳), למאחרים על היין (משלי כ״ג), ואלה ברצון ובשמחת לבם בוחרים במסבות אלה, וכן ואחר עד עתה, ירצה לא בעל כרחך ולא מפני סבה נתעכבתי שמה אבל עכבתי היה ברצון הלב ובשמחה, כי בחרתי להסתופף בצל קורתו, כמו שאמר ויהי לי שור וחמור, כלומר ברכת ה׳ היה בכל אשר לי, לא תאחר לשלמו פי׳ לא תעכב ברצון לבקש סבות שלא תשלם, אבל אם הוא אנוס שנשרף או נגנב כל אשר לו ואין בידו לשלם אינו עובר בל״ת, אנוס רחמנא פטריה, ויוחר מן המועד אשר יעדו (שמואל ב כ׳), לא היתה עכבתו מפני סבה או הכרח דא״כ מה היתה טענת יואב שמרד במלכות, אבל עכבתו היתה ברצון ובשמחת לבב, ומה שעבר עמשא הצדיק בזדון על מצות המלך, חכמינו ז״ל הרגישו בזה ואמרו, ויוחר מן המועד אשכחיה לרבנן דיתבי וגרסי במתיבתא, וחכמה גדולה יש בדבריהם, ודנו כן לפי שעדות הכתוב הוא שהתעכב ברצון ובשמחה, ואין זה ראוי לצדיק כעמשא, לכן אמרו שעל דרכו מצא חכמים יושבים והוגים בתורה והתועד עמהם, והיתה עכבתו בשמחת התורה, ואין עליו אשמה בעברו מצות המלך, כי בענין זה אינו חל מצות המלך כמ״ש חז״ל כל אשר ימרה את פיך יומת יכול אף לדברי תורה ת״ל רק חזק ואמץ; ולשון בשישה נופל על עכבה של בושה ושל אונס, כגון המתעכב מצאת בין בני אדם בעבור שאין לו כסות לכסות בו וכיוצא בו, ובכלל זה עכבה של אונס גמור, כגון שהלך לאיזה מקום והכוהו מכות נאמנות שאע״פ שרוצה לשוב איננו בכחו, וכן מי שנשבה שהוא מוכרח להתעכב או שמת, מזה הענין ויחילו עד בוש (שופטים ג׳) כשראו שהיה מתעכב זמן רב אז דנו שא״א שתהיה העכבה בעבור סבה שחשבו מתחלה דהיינו שהוא מסיך את רגליו, אלא שהיא באונס שקרה למלך מקרה רעה שא״א לו לפתוח הדלתות, ועד״ז יתפרשו כל הכתובים שנזכר בהם לשון בושש, וענין מקרא שלפנינו הוא כך, מלת ראי׳ נופל ג״כ על ראיית הלב, כמו ולבי ראה הרבה חכמה, והעם דנו בלבם כי בושש משה לרדת מההר ולכן נקהלו על אהרן, ודנו שקר, כי משה לא היה בושש לרדת ולא נתעכב שם מחמת אונס, והם חשבו כי משה חלה או מת בהר, לכן בקשו מה שבקשו, ואמרו כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו כלומר ודאי קרה לו אונס אלא שאינם יודעים מה קרה לו אם חלה וישוב עוד אם מת, והיה זה מחשבת און לחשוב מחשבה רעה כזאת על הש״י, ואות על חסרונם כי לא ידעו דרך ה׳ ומה רב טובו וחסדו, וחלילה חלילה שהיה בושש אבל השתעשע בהר, ואשרי ילוד אשה שזוכה לכך, והנה היה התעכבותו איחור ברצון שנופל עליו לשון אחר, וע״ז העיד הכתוב באמרו וירא העם כי בושש משה, כלומר העם הזה ראו בלבם כי בושש משה, ויצר לבם הרע השיאם לחשוב כן, אבל באמת אחר משה לרדת, וברצונו היה חפץ להיות בהר תמיד; ומה נפלאו דברי רז״ל שאמרו וירא העם כי בושש משה מלמד שהראה להם השטן דמות מטת משה מת, למדו כן מדה״כ שהעם דנו בלבם שמשה בושש, וכבר ידענו מאמרם ז״ל הוא שטן הוא מלאך המות הוא יצה״ר, ועז״א שהראה להם השטן כלומר יצר מחשבות לבם הרע.
אשר ילכו לפנינו – ורשיעיא מה חזו למעבד עגל, אלא ודאי אינון הוו מכשפין דפרעה דאתמר בהון ויעשו כן החרטומים בלטיהם, וחזו דלא הוו ממשא בהון אתחזרו עמי׳ דמשה וקבילו ברית מילה, וקב״ה דידע גלויין וסתירין דהוה ידע בהון דאינון מגזעא בישא כד נחתא שכינתא, אתמר בה ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל, ולא אמר לפני העם, ובגין דא נטלו קנאה בלבייהו ואמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כגוונא דהוה אזיל קדמייכו, ובגין דא עבדו ית עגלא בחרשין דלהון (תק״ז תקון ה׳ דף ק״מ) וכאן במכדרשב״י (זהר דף קצ״א ב׳) מבואר הענין יותר. והדברים מסכימים עם דעת המפרשים רמב״ן וראב״ע. והחבר בכוזרי, דמדלא אמרו עשה לנו אלהים אשר יחיה וימית וגו׳ רק אשר ילכו לפנינו לא היה כוונתם בזה להכחיש מציאותו ית׳ כ״א לעשות להם צורה להיות לעיניהם מקביל מוחש, וגם האומרים האלה לא היו מבני ישראל, דא״כ היו אומרים אלה אלהינו, אבל אמרו אלה אלהיך, מבואר שהם זולת בנ״י כ״א ערב רב אשר עלה אתם מא״מ הם נקהלו על אהרן והם עשוהו (כמ״ש רש״י פ״ה) לכן לא התאמץ אהרן כ״כ למחות בידם ולמסור את נפשו על קנאת ה׳ צבאות, כי אלה ב״נ הם ואף שמוזהרים על ע״א אינם מוזהרים על השיתוף, ובעשיית פסל אין איסור כ״א להיותו נעבד, לישראל אפי׳ בשיתוף ולב״נ בלי שיתוף, אבל לב״נ בשיתוף אין איסור בעשייתן להם. וגם אם נחזוק בדעת קצת המפרשים שבמאמרם עשה לנו אלהים היתה כוונתם הראשונה לע״א ממש, מ״מ נ״ל דלא חטא אהרן כלום, כי אף שב״נ היו מוזהרים על ע״א מ״מ ממתן תורה ואילך נטלה מהם אזהרה זו, ולישראל נאסר ולא לב״נ דהא (דאמרינן סנהדרין נ״ט) מצוה שנאמרה לב״נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, זה ידעינן בתר דגלי לן קרא אחר מ״ת דלא ימצא בך וגו׳ ובגלל התועבות וגו׳, מזה ידעינן כי יהיב קב״ה תורה לישראל לא שקלינהו מב״נ, אמנם קודם דאתגלי הך קרא דלא ימצא וגו׳ שפיר הוי אמרי׳ דלישראל נאסרה ע״א ולא לב״נ, וכיון דבשעה זו לא היתה על ב״נ אזהרת ע״א לכן לא היה צריך אהרן למחות בידי ערב רב, שהיו תובעים אותו דבר שהיה מותר להם, ולא עלה על דעת אהרן קדוש ה׳ שישראל קדושים יגררו אחר שבוש דעת המוניים שאינם מעדת ישראל.
כי זה משה האיש – מלת זה בהתחברו עם שם דבר, יש בו הבדל בין בואו לפניו לבין בואו לאחריו, בבואו אחר השם כגון בית זה, אז מלת זה כנוי רומז לבד אל הבית לייחד אותו ולשלול ממנו בית אחר, בלתי השקפה על גזרת כח השופט בו (דיזעס הויז) ובבואו קודם השם כגון זה בית אז מלת זה כנוי רומז עם צירוף כח השופט לגזור היותו בית ולשלול ממנו היותו דבר אחר, אשר בשאר לשונות צריכים בזה סימן הרכבה הנקרא דבור המציאות (איזט) שבמלה זו יורה על גזירת כח השופט (דיזעס איזט איין הויז) ועד״ז צריכים להשקיף בכל המקומות להבדיל בין מקום מלת זה אם לפני השם או לאחריו, מעתה אם היה המכוון כאן לייחד את משה לשלול ממנו איש אחר הנקרא משה (דיזער משה) היה ראוי לאחר מלת זה ולומר משה זה, ולצרף כח השופט בסימן הרכבה (דיזער איזט משה) כראוי בהקדים זה לשם, וזה אין לו מקום פה, לכן יתכן לפרש מלת זה על יתרון המעלה והחשיבות, כי בלשון ערבי וארמי מלת זה יורה על זהר האור וצחצוחו (גלאנץ) וכן שמשוהו רבותינו באמרם (ברכות נ״ח ב׳) זיהה הוא דעבר ומתחזי כדעבר איהו, זיהה, על זהר הכוכב וצחצוח אורו. וכן ישמשו מלת זה על יקר ערך הדבר ורוממותו בחשיבות (עהרווירדיג, ערהאבען) אמרו (חולין ו׳ ת״ח שאמר דבר הלכה אין מזהיהין אותו, מזהיהין, מתיקר עצמו ומתרומם בנפשו היותו נעלה ביתרון על אחרים (עי׳ ערוך ערך זה) כי ע״י מעלה וחשיבות הנמצא בדבר הוא מתפרסם ונודע לרבים, דומה להתפשטות קרני זהרי אור, ולהיותו ית׳ רם ונשא לאין תכלית הוא מכונה בשם זה. וכן התורה למעלתה הנפלאה וחשיבותה הנשגבה מכונה בשם זה, כאמרם במנחות נ״ז ב׳, ומה מאד יתאמת ענין זה באמרם (מכדרשב״י ויחי רל״ח א׳) הבט משמים וראה ופקד גפן זאת, גפן דהיא זאת, (שם ע״ב) ר״ש אמר אית גפן ואית גפן, אית גפן קדישא עלאה ואית גפן דאיקרי גפן סדום ואית גפן נכרי׳ בת אל נכר, בגין כן כתיב גפן זאת, ההיא דאקרי כלה זרע אמת. והנה משה זה האיש המרומם במעלותיו על כל באי עולם אשר עליו דבר צור ישראל בכל ביתי נאמן הוא, שפיר יתואר בשם זה. והוא המכוון כאן באמרם זה משה (עהרווירדיגסטע), אף שחטאו בנפשותם לבחור בדבר אשר ילך לפניהם, בכל זה הודו במעלת משה ובמדרגתו הנפלאה, ואמרו זה משה, (עמ״ש בזה אלי דשירה, ובעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים בפ׳ בא). ועיין במכדרשב״י (זהר בא ל״ז ב׳ האי כתרא דאקרי זאת אתקרי אשה כד״א לזאת יקרא אשה, אמאי משום מאיש לקחה זאת, מאן הוא איש, ההוא דאקרי זה, ודא הוא איש דכר כד״א כי זה משה האיש, האיש הזה, ואקרי איש זה וזה איש וזאת אתנסיבת מזה דאקרי זכר וכו׳ והוא רעיון נפלא למשכיל על דבר אמת.
{וירא העם – נראה שהיה זה בתחלת המ׳ יום, אחר ז׳ או י׳ ימים, שחשבו שא״א שיהיה משה חי בלי מזון, ובכן נשאר זמן הצריך לעשיית העגל, ודומה לזה כתב רלב״ג.}א
ויקהל העם על אהרן – העם נקהל על אהרן ובקשו ממנו בחזקה שיעשה להם אלהים, והוא ראה שאם לא יעשה שאלתם יהרגוהו ואח״כ יעשו מה שירצו, ואז מה תועיל מיתתו? ובהפך בהיותו בחיים עלתה בידו להפריעם במחולות באופן שלא תהיה מלחמה במחנה, כמו שפירשתי בפסוק וירא משה את העם כי פרוע הוא {שמות ל״ב:כ״ה}.
{האיש – נ״ל חוזר למשה כי⁠־ז֣ה מש֗ה האיש֙.}ב
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 672.
ב. ההוספה היא מכ״י לוצקי 672.
בציווי על מלאכת המשכן ובמסירת לוחות העדות, הושלם מתן תורה במרום. עתה היה צורך לשתול בקרב האומה את התורה, נשמת האומה. מהמשכן, צריכה התורה להפיץ את אורה לאומה כולה, ורוח שליחותה האלקית צריכה למלא לב כל אחד ואחד מהעם, כדי לקיים את ההבטחה: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (לעיל כה, ח).
אך גם כאשר כל זה התרחש בהר סיני, נעשו במחנה למטה מעשים אשר העידו – לדורי דורות ובאופן הממשי ביותר – על המרחק הרב שבין המציאות ההיסטורית של העם במתן תורה לבין רום מעלתה האידיאלית של התורה אותה עמדו לקבל.
מרחק זה כבר הובא לתשומת לבו של העם במלוא כובד הראש, ועל ידי מעשים עשירים במשמעות סמלית, בהכנות לקבלת התורה: ״לך אל העם וקדשתם וגו׳ והגבלת את העם וגו׳ וגם הכהנים וגו׳ יתקדשו״ (לעיל יט, י–כב, עיין פירוש שם). וכפי שציינו לעיל, כרוכות בעבודה זו תוצאות עקרוניות שהן יסוד אמונתנו.
עַם זה, שלא יכול היה לסבול את העדר מנהיגו משה למשך ארבעים יום; ושהיה מסוגל לעשות לעצמו עגל זהב לפני שהתקררו האש והברקים של מתן תורה, ובעוד שקול הציווי החזק והברור ״לא תעשה לך פסל״ (לעיל כ, ד) עדיין נשמע באזניו – עַם זה היה עדיין כה רחוק מהאמיתות והדרישות של התורה הזאת, עד שלא יתכן כלל שתורה זו יצאה מתוך העם כפרי רוחו ורוח הזמן, כמו כל הדתות ומערכות החוקים האחרות.
יחד עם זאת, מראים לנו אירועים אלה את התורה באופיה המוחלט – הן מכח מוצאה האלקי, והן מצד ייעודה הנצחי והבלתי⁠־נמנע להגיע לידי מימוש ולכבוש לעצמה מקום עלי אדמות. בעצם תחילת כניסת התורה לתוך העולם, נמצאה האומה שצריכה לקבל את התורה בלתי ראויה לכך, והדבר הבהיר שעל אחד מן השניים להאבד: או התורה, או כל הדור של האומה אשר התורה נועדה להם. ההחלטה הייתה מיידית: לוותר על כל אותו הדור, וליצור דור חדש המסוגל לקבל את התורה הזאת – ולהמתין!
מאמר ה׳ אל משה, ״ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול״ (פסוק י) – היינו, שיש לכלות את העם שהועמד והוכן על מנת לקבל את התורה, בעוד שלמשה ולתורה יובטח עתיד מסוג אחר – מבטא למן הרגע הראשון את אופיו המוחלט של הייעוד שנקבע לתורה הזאת, שמוצאה הוא מה׳ ונצחיותה נובעת מה׳. אף אחד לא יעלה על דעתו שיש להתאים את התורה לזמנים משתנים; אדרבה, כל דור זכאי להווה ולעתיד רק עד כמה שהוא מתאים עצמו לתורה. התורה היא התכלית הסופית המוחלטת של האומה הישראלית, ודור מתן תורה היה עדיין מרוחק לאין שיעור מתכלית זו. ואם בכל זאת ירדה התורה, עם דרישותיה העילאיות הבלתי ניתנות לשינוי, אל אותו דור, הרי שהמשמעות הברורה היא זו: התורה לא ניתנה לישראל כדי שהעם יתאים אותה לזמנים המשתנים או שיתאימוה לנוחיות העם; אלא כדי שאומה זו תשנה ותתאים את עצמה, עד שתתעלה אל גבהי המוסר והרוח של תורה זו.
בקצרה, ברגע שהתורה ירדה לישראל, שעליהם הייתה אמורה למשול ביד רמה, העמיד בפניהם מעשה עגל הזהב את נסיונם הראשון: על התורה להראות את כחה האלקי בכך שתחנך עַם זה לקבל אותה מתוך הכנעה גמורה, ועל מקדש התורה להיות בראש ובראשונה מקום של כפרה, מקום של חינוך בלתי פוסק לקראת עתיד טוב וטהור יותר.
לפני שהוקם מקדש התורה, היה עליהם, על העם והכהנים, לבוא לידי הכרה שהם זקוקים לכפרה. יש לנו העוז לומר ״היה עליהם״. שכן כל המעשה הזה של עגל הזהב, חשוב הוא ביותר להבנת אופיה האובייקטיבי של התורה, להבנת משמעותו של מקדש התורה, ולהבנת קשר העם לשניהם. לאור הענינים הכלליים שצויינו לעיל והענינים המיוחדים שנבחון אותם להלן, המעשה הזה תופס מקום כל כך גדול בחשיבותו עד שאנו יכולים להניח שכל אותה העדרות של משה למשך ארבעים יום נועדה להיות נסיון לעם. ומהנסיון הזה היה על העם ללמוד – דרך אירועים היסטוריים ממשיים שעברו עליו, לפני ירידת התורה אליו ולפני הקמת מקדשו – אמת מסוימת אשר ידיעתה תנאי הכרחי להשפעתם המחנכת של התורה ושל המקדש עלינו.
וירא העם כי בשש משה – ״בשש״ הוא ״בוש״ בבניין פיעל, שמשמעותו המקורית היא ״לחוש אכזבה״ (עיין פירוש, בראשית ב, כה). כך: ״וַיָּחִילוּ עַד⁠־בּוֹשׁ״ (שופטים ג, כה), הם המתינו עד שציפייתם נכזבה – היינו, שהם חיכו עד שידעו שציפיותיהם לא תתקיימנה. נמצא ש״בושש״ פירושו: לאכזב ציפייתו של אדם עד כדי כך שהוא מתייאש מקיומה. משה נעדר זמן כה רב עד שהתייאשו משובו.
ויקהל העם על אהרן – ״הקהל על״ פירושו: להתאסף בהמון⁠־עם נגד מישהו, לגבור על מישהו בכחה של התאספות המונית. לשון זו מצאנו בכתובים בעוד שני מקומות – ״ויקהלו על משה ועל אהרן״ (במדבר טז, ג; כ, ב) – ובשניהם משה ואהרן אינם מגלים כל התנגדות, ואף לא משיבים על הטענות. במחלוקת קרח, משה נפל תחילה על פניו, ורק לאחר ששמע את דבר ה׳ התייצב אל מול הקמים עליו. במקרה השני, הצילו משה ואהרן את עצמם מהקהל על ידי הליכה לפתח אהל מועד. נמצא ש״הקהל על״ מציין תמיד התגברות על אדם נגד רצונו, וכך משמע גם מהפסוק המסיים את סיפור מעשה העגל: ״על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן״ (להלן פסוק לה), שם מוכח שהעם היה הכח המניע שעמד מאחורי מעשה אהרן: העם ציווה, ואהרן הוכרח להשמע להם.
מצאנו בדיוק אותה צורת ביטוי בבראשית (לט, כב, עיין פירוש שם): ״ואת כל אשר עשים שם הוא היה עושה״, כהמשך לתחילת הפסוק: ״ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסירם אשר בבית הסהר״. משמעות ״ואת כל אשר״ וגו׳ היא כך: הכל נעשה במצוות יוסף; כולם היו צריכים להשמע לציוויו. השכל והרצון היו שלו; כל שאר האנשים שימשו ככלים לקיום רצונו. לפי זה, מה שהם עשו היה באמת העשייה שלו. וכן גם כאן, מה שאהרן עשה היה מעשה העם.
עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש וגו׳ – מהתכלית – ״אשר ילכו לפנינו״, ומהטעם – ״כי זה משה האיש״, מוכח בעליל שלא היה זה מעשה עבודה זרה במובן הרגיל, זאת לא הייתה בגידה בה׳. הדבר שהעם רצו שאהרן יעשה, היה אמור למלא את מקומו של משה, ולא לבא במקום ה׳. הם הניחו שמשה מת בפגע רע כלשהוא, ולכן דרשו מאהרן שיעשה להם דמות ״משה״ שלא תאבד לעולם. אך תליית תקוותם לעתיד בקיומה של דמות ״משה״, והרעיון המשובש שאדם יכול ורשאי לעשות לעצמו דמות ״משה״, ושזה אכן מה שעליו לעשות – אלה הם רעיונות המנוגדים בתכלית לאמיתות היסוד של האמונה היהודית אודות מהות האלקים והקשר ההדדי שבין אלקים לאדם. האמיתות האלה הובהרו לעם באזהרת ה׳ מיד אחר ההתגלות בסיני: ״אתם ראיתם וגו׳ לא תעשון אתי״ וגו׳ (לעיל כ, יט–כ, עיין פירוש שם).
״לא תעשון אתי״ וגו׳ ״מזבח אדמה תעשה לי״! דברי אזהרה אלה, המשלימים זה את זה, מציינים את פרשת הדרכים שבין ההשקפה האלקית היהודית, לבין ההשקפה האלילית הלא⁠־יהודית, על יחסי האדם אל האלקים. דמיון שוא הוא לחשוב שביכולת האדם לעשות לעצמו אֵל – הווי אומר שבידו שלו להעמיד לפניו תמונה, נכס, כח, מוסד או אדם, כערך העליון שלו, ושעל דבר זה שהוא בחר לעובדו יולבש אז כח אלקי מאת הכח העליון המושל על העולם, שמעתה והלאה ייעשה לתומך גורלו.
למה הדבר דומה? למוט מתכת שאין לו כח מגנטי. הרי דמיון שוא הוא לחשוב שעל פי חוקי הפיזיקה לא צריך אלא לתלותו תמיד בכיוון המגנטי הנכון, כדי שיקבל את כח המגנטיות וייהפך למגנט.
דמיון תעתועים הוא לחשוב שאדם צריך לעשות לעצמו אֵל – הווי אומר שכדי להבטיח את עתידו, עליו להעמיד לפניו דברים שהוא בחר בהם והוא עשה אותם, כהתגלמות הערך העליון שלו, ביחס לכח העליון המושל על העולם, שיש לו ממנו תפיסה קלושה לא ברורה. עובד האלילים מדמה בדעתו שדרך דברים אלה הוא מראה את הכנעתו בפני הכח העליון הזה, זוכה בחסדיו, ויוצא ידי חובתו על ידי הכרת תלותו בו. שטות ודמיון שוא הוא לחשוב על אדם התלוי מיסודו באלקים או בכח שהוא רואה אותו כאלקיו, במושגים של גורל ובמושגים פאסיביים של יחסים בין בני אדם.
כל אלה הם חזיונות תעתועים, אשר מאז ומעולם שלטו על שאיפותיהם העליונות של בני העולם הלא⁠־יהודי; ושהביאו לידי עבודת אלילי עץ ואבן, הן בדמותה הגסה והן בדמותה הרוחנית.
בניגוד לחזיונות תעתועים אלה ניצבת האמת של היהדות, האמורה לשים קץ לכל דמיונות השוא של עבודה זרה סובייקטיבית, בכל צורה שהיא.
אדם אינו יכול לעשות לעצמו אֵל, הוא לא צריך לעשות זאת ואסור לו לעשות זאת. אדם אינו יכול לקרב את האלקים אליו על ידי ייצוג הענין האלקי בצורה של גוף; אלא על האדם לקרב עצמו אל האלקים בכל בחינה ובחינה של חייו, על ידי מילוי כל הווייתו בתוכן רוחני ומוסרי, ועל ידי שעבוד כל פעילותו למצוות ה׳.
כדי לזכות לקרבת ה׳ ולהבטיח לעצמו שמירה והדרכה מאת ה׳, לא על האלקים צריך האדם להשפיע את השפעתו, אלא על עצמו. עליו לתת את תשומת לבו, לא היאך ישנה את גורלו, אלא כיצד ישנה את מעשיו; הדרך היחידה בה יוכל גם להשפיע על גורלו היא בהתאמת דרך חייו לרצון ה׳.
אולם קודם כל חייב האדם להכיר, שלאלקים אין כל תכונה גשמית שניתן להשפיע עליה השפעה שיש בה כפייה באמצעות פעולה סובייקטיבית כלשהיא, כדי לנצל אותה תכונה לרצונו הסובייקטיבי של האדם עצמו. אלא ה׳, ברוך הוא, הוא הוויה בפני עצמה, בעלת חירות מוחלטת, רצון חפשי וכח בלתי מוגבל; הוויה המושלת בעולם בחירות, ושגילתה לאדם את רצונה כאמת המידה המוחלטת של כל הדברים וכקנה המידה המוחלט לרצונו החפשי של אדם.
אל רצון ה׳, חייב האדם למסור את כל הווייתו – בשמחה, בחירות, ובכל כח אישיותו. רק אז יבואו על ראשו שפע ברכות ההשגחה העליונה ויצליחו את מעשה ידיו. שמיעה בקול ה׳ מתוך רצון חפשי, היא בכל מקום ובכל זמן כל מה שנצרך כדי להביא ברכה לאדם – לציבור וליחיד; ואין כלל וכלל שום דבר היכול למלא את מקומה.
כל שרירות⁠־לב סובייקטיבית כמוה כאליליות ועבודה זרה; שכן יסודה בדמיון השוא האומר שביד אדם להשפיע לפי שרירות לבו השפעה שלטת על צורת עתידו, דמיון שדינו כדין האמונה שהאדם יכול להטות את הרצון האלקי. נמצא שהאדם מעמיד את ה״אני״ שלו כדבר העומד שווה בשווה – ואף בניגוד – אל רצון ה׳. זוהי תמצית מה שאמר שמואל הנביא לשאול המלך בימי קדם (שמואל א טו, כב–כג): ״הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב״ [שמיעה בקול ה׳ טובה מזבח], ״לְהַקְשִׁיב – מֵחֵלֶב אֵילִים״ [והקשבה עדיפה מחלב אילים], ״כִּי חַטַּאת⁠־קֶסֶם – מֶרִי״ [שכן חטא הכישוף הוא המראת פיו], ״וְאָוֶן וּתְרָפִים – הַפְצַר״ [והעקשות וההליכה אחר התרפים הם מעשים של רצון עצמי].
אותם אנשים שאמרו אל אהרן: ״קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו״, אחז בהם דמיון⁠־שוא של סובייקטיביות אלילית. הם ראו את משה לא ככלי של רצון ה׳, שנבחר על ידי ה׳ ונשלח מטעם ה׳; אלא כבן אדם אשר התעלה בכוחות עצמו מעל הטבע האנושי הרגיל ונעשה כעין אלהות. הם סברו שבכח השפעתו של משה היה בידו לכוף את הרצון האלקי, ושבעצם קיומו הייתה הבטחה לשמירת ה׳. בעיניהם, לא ה׳ הוא זה שהוציאם ממצרים על ידי שליחותו של משה, אלא משה הוא שגרם לה׳ לעשות את מעשה הגאולה הזה.
לדעתם, הקשר הנצחי עם ה׳ לא נוצר על ידי התורה האלקית שניתנה להם באמצעות משה. הערבות הנצחית לשמירת ה׳, ולקירבת ה׳ שביד כל אחד ואחד להשיגה ללא אמצעי העומד בינו לבין ה׳, אף היא אינה הכללים האלקיים להנהגת החיים – היינו המשפטים – אשר יישארו עמהם גם כאשר המוסֵר הארעי שלהם כבר יעזוב אותם. אלא הם החשיבו את אישיותו של משה, האדם שהיה קרוב אל ה׳, כחוליה מחברת שאי אפשר בלעדיה בקשר שלהם עם ה׳; ורק כל עוד הוא בחיים הם יכולים להיות בטוחים בשמירת ה׳.
הם האמינו שיחסיו של משה עם ה׳ לא באו מצידו של ה׳, אלא הותחלו על ידי משה; לפיכך סברו שאם משה אינו עוד בחיים, הם יכולים, ואף חייבים, לעשות איזשהו מעשה בעצמם כדי לכוף את יד ה׳. הם טרם קלטו כל הצורך את התפיסה היהודית, שלאדם יש גישה ישירה אל ה׳ ללא צורך במי שיתווך, כל עוד הוא מנהיג עצמו לפי רצון ה׳. או שמא הפחד שמכאן ולהבא יהיה עליהם לנדוד במדבר ללא מנהיג להדריכם, הוא שגרם להם להטיל ספק באמת הזאת.
״אשר ילכו לפנינו״. תיבות אלו יכולות בדוחק רב להתפרש כפשוטן. הן סוף כל סוף, לא אירע להם מעולם דבר שבכחו להביא אותם לידי אמונה שפסל⁠־אל יכול להיות מורה דרך. יש רק דרך אחת להבין את הדרישה הזאת: על ידי העמדת פסל כזה בראשם, הם בקשו להבטיח לעצמם את הנהגת ה׳ גם בעתיד.
וירא העם כי בושש משה – כבר האריכו בזה חכמי קדם למצוא למוד זכות על ישראל אשר היו לשמצה בקמיהם, ואשר גם בעינינו יפלא איך אחר שראו בעיניהם את כל מעשה ה׳ הגדול אשר עשה לעיניהם, ואחרי שמעו קול אלהים חיים מדבר מתוך האש לא תעשה לך פסל וכל תמונה, השחיתו התעיבו מעלליהם וישתחוו לתבנית שור אוכל עשב, ויאמר הכוזרי כי באשר כל העו״ג בעת ההיא היו עובדים צורות, וגם ישראל בצאתם ממצרים הלך ה׳ לפניהם בעמוד אש וענן והיו משתחוים נכחו לאלהים, וכאשר עלה משה להר הבטיחם להביא לוחות האבנים ולעשות ארון הברית ששם ישכין ה׳ שכינתו בתוכם והם יקבילו נגדו לאלהים בעבודתם לאלהים, וכאשר בושש משה לבא ולא לקח עמו צדה וחשבו כי איננו, התקבצו ההמון מהם לבקש צורה מוחשת יכונו נגדה לאלהים כמו שאנו עושים גם היום בשמים ובכל דבר שאנו יודעים שתנועתו בחפץ האלהים מבלי טבע או רצון אדם, כמו שאנו אומרים שה׳ שוכן שמים והשמים מכון כסאו, ובכ״ז לא שכחו אל מוציאם ממצרים והיה רק מרי בקצת מצותיו וכו׳, וכ״כ הראב״ע שמ״ש קום עשה לנו אלהים הוא כבוד חונה בצורת גויה כמו ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל, וחז״ל במדרש תנחומא אמרו שראו את המרכבה ושמטו פני שור מהשמאל ועשו צורתו, וכונתם כי התבאר אצלי בפירוש. מעשה המרכבה שיחזקאל ראה במרכבה הראשונה צורת שור מהשמאל, ובמרכבה השניה ראה תמורתו צורת כרוב, ובארתי שם כי יחזקאל ראה את החיות נושאי המרכבה שלפעמים ילכו ברגליהם, ופעמים יעופו בכנפיהם, והיינו שבעת ינהגו את האופנים שהם המערכת ע״פ הסדר הטבעי זה יקרא הליכה, ואז יקראו בשם חיות, כמו שהחיה אין לה בחירה במעשיה, רק תנועתה הוא לפי הטבע המוטבע בה, כן הנהגת הטבע היא מוכרחת לפי חקות שמים בלא בחירה וחפשיית, אבל בעת ינהיגו את האופנים למעלה מן הטבע לפי ההשגחה והנס ולפי השכר והמעשה, אז יתרוממו למעלה וירומו האופנים עמהם וזה נקרא עפיפה, ואז יתראו ידי אדם תחת כנפיהם כי אז יפעלו ברצון ובחירה, כאדם שמעשיו בחיריים לפי השכל, ואז יקראו בשם כרובים, שהכרוב יש לו פני אדם, ור״ל כנפים לעוף למעלה ולהתרומם מעל הארץ, ושם בארנו שבעת יעופו החיות בכנפיהם שהוא בעת ינהגו לפי הנס וההשגחה למעלה מן הטבע, ימשכו שפעם מן העולם שלמעלה מהם שהוא עולם הכסא, ואז כנפיהם ישרות לקבל השפע דרך הרקיע שעל ראשי החיות מן עולם הכסא, שראהו יחזקאל כמראה אבן ספיר דמות כסא, וכבר בארנו בפרשת משפטים, שהיה הבדל בהשגה [בעת עלו הזקנים להר עם משה] בין הזקנים ובין יתר אצילי בני ישראל, שהזקנים ראו את אלהי ישראל, היינו שהשיגו את ההנהגה שמנהיג מצד שהוא אלהי ישראל, שמנהיג בדרך השגחה נסיית, והנהגה זו נמשכת מעולם הכסא, לפי המעשה והגמול והעונש, שלכן ראו תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, נמצא ראו את המרכבה כמו שהיא מושפעת מעולם הכסא כמו שראה ישעיה שרפים עומדים ממעל לו, אבל יתר אצילי בני ישראל לא הגיעו להשגה זאת רק ראו את האלהים דהיינו שהשיגו אותו כפי שהוא מנהיג ההנהגה הכללית שאז נקרא אלהים סתם, לפ״ז אהרן והזקנים ראו החיות בצורת כרובים, שצורה זו יש לה בעת העפיפה שהיא ההנהגה הנסיית, ותחת פני שור ראו פני כרוב, אבל אצילי בני ישראל שלמטה מהם במדרגה ראו פני שור מהשמאל, וכבר ידעו ממשה שיביא להם צורה מן המרכבה שעליו ישכון כבוד ה׳, רק היה עתיד להביא צורת הכרובים שתחת כנפיהם שכן ה׳ בקדש הקדשים, וה׳ הזהיר לא תעשון אתי אלהי כסף שמפרש במכלתא שהוא אזהרה שלא יעשו הכרובים מכסף רק מזהב, וזה כבר הודיע משה לישראל וידעו שיביא צורה מזהב שעליו ישכון כבוד ה׳, והזקנים לפי השגתם השיגו האמת שיהיו צורת כרובים, שזה מורה על ההנהגה שינהיג מצד שהוא אלהי ישראל בדרך הנסים והפלאות, וההמונים שראו המרכבה בשפל המדרגה שנראית בצורת חיות ראו פני שור מהשמאל, ואם היה עושה להם צורת כרובים סוככים בכנפיהם על ארון הברית לא היה חטא בזה רק מה שיקדימו העשיה קודם. שהביא לוחות הברית שעליהם יסוככו כנפי הכרובים, וההמונים שעשו תחת זה צורת שור שזה מציין ההנהגה בעת יונהגו לפי המערכת ככל הגוים, והיה זה חטא לפי האמת, אבל יש בו למוד זכות לפי טעותם והשגתם המשובשת, ובזה נבא אל הבאור, שהכתוב יציע ענין המעשה באופן שיקל החטא ולא יפליא אותנו כל כך על עם ה׳, א) הסבה היה כי בושש משה לרדת מן ההר, והוא נפרד מאתם על מנת לשוב וכבר עברו מ״ם יום ולא לקח עמו לחם ומים, וחשבו שא״א שיתקיים בלי מזון מ׳ יום, ושהגוף יצטרך מזון להשלים הניתך, וע״כ הגם שהאמינו במשה שאמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם, בכ״ז חשבו ששב נפש משה נפרדת מחומר ונעשה בגופו כמו בגוף חנוך ואליהו, שנשאר ביסוד האש והתפרדו חלקיו, והוא התעלה להיות מלאך ושכל מופשט מחומר עד שלא יראו אותו עוד בעין בשר, והם צריכים מנהיג שיראוהו, וכמו שהיה עד הנה שהגם שמשה היה איש האלהים, שפנימותו היה אלהות וה׳ שכן בו, והיה מופשט מגופו, בכ״ז התראה אליהם בצורת נפש אלהית חונה בגויה ובאופן זה הוציאם ממצרים, וצריכים עתה מנהיג מוחש שיעמוד במקומו שיראוהו בעיניהם וימצא עמהם בין עדתם במחנה, ב) ויקהל העם על אהרן, שבכ״ז לא יצא הדבר מחכמי העדה ואציליה רק מן העם ההמונים שעז״א ויקהל, שמבואר אצלנו שיש הבדל בין קהל ובין עדה ובין מקהיל ובין מיעד, שעדה נקראו בעת שזקניהם בראשיהם, וקהל ומקהיל הוא בעת רגשת ההמון, שהם נקהלים לא מתועדים, ועז״א העם ר״ל מה שראו והורע בעיניהם בשישת משה וכן הקהלה על אהרן יצא מן העם ההמונים, וחז״ל אמרו שהיה עקרו מן הערב רב כמו שיתבאר (בפרשה ז׳), ובאשר רצו מנהיג שילך לפניהם, ובתחלה בעת המסע הלך לפניהם ה׳ בעמוד אש וענן והיה הכבוד מוחש ע״י האש והענן, ועתה שעמדו במק״א היה הענן והאש בראש ההר וחשבו שלא ינהיגם עוד בעת המסע, ורצו מנהיג אחר, רצו לעשות בדרך החכמה כעין טלמס שבו ישכון ה׳, וידוע שענני הכבוד היו בזכות אהרן, לפ״ז הכבוד שהתלבש בצורה מוחשת היה בכחו של אהרן, לכן נקהלו לתכלית זה על אהרן. ויאמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, בארו בפירוש שאינם רוצים אלהים לעבדו, שע״ז לא היה להם לומר כי זה משה האיש וכו׳, רק רוצים מנהיג שינהיגם כמו שמשה היה מנהיג אותם וה׳ ישכין שכינתו ואלהותו עליו כמו ששכן על משה בעודו מלובש בגויה, ובארו הטעם כי זה משה האיש – ר״ל הגם שברור בעיניהם שמשה הרוחני והאלהי עדיין חי ונמצא אתם כמו שהבטיחם שישוב אליהם, אבל משה האיש, ר״ל משה הגשמיי, ר״ל גופו שהיה האלהות מלובש בו, שזה העלנו מארץ מצרים שאז היה מלובש בגויה ודבר אתם פנים אל פנים לשפטם ולהנהיגם לא ידענו מה היה לו, כי א״א שחלק האישיית והחמריית שלו יתקיים זמן רב כזה בלא מזון והם צריכים מנהיג מלובש בגויה:
וירא העם: הם דלת העם מבני ישראל1, אשר מאז יצאו ממצרים חשבו שהם אינם ראוים לעמוד בהנהגה עליונה זו שיהיו מושגחים בפרנסה ממנו יתברך, ומשום הכי לא רצו לצאת כלל, ורק משה ואהרן הוכיחו בכל משך הזמן את ההמון ולקחו לבבם בדברים, כמו שכתבתי לעיל (טז,ג), עיי״ש. וזה העם חזרו והאמינו כי כל עוד משה חי עמם יהיו מושגחים בזכותו למעלה מהטבע ככוחו של משה, אבל לאחר מותו הרי אי אפשר שיתפרנסו אלא בהשגחתו יתברך ע״פ הטבע, וזה אי אפשר אלא בבואם אל ארץ נושבת ולא במדבר השמם, ומשום הכי נתבהלו וחשבו מחשבות, ומהם הגיעו לעבודה זרה ממש, כאשר יבואר.
כי בושש משה: יפה כתב הראב״ע2 אשר לא ידעו מתחילה שלא ירד משה עד אחרי ארבעים יום, וגם משה בעצמו לא ידע טרם עלותו, על כן לא האמינו שהוא חי שמה עוד בתורת אדם3 באופן שעוד ישוב אלהם וינהלם כאשר עד כה.
קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו: איזה כח שיהיה מנהגנו במדבר4 בדרך הטבע כפי כוחנו5.
כי זה משה האיש: שניהלנו עד כה למעלה מהטבע, ולא לפי כוחנו אלא בימין עוזו. וזהו ״אשר העלנו״6 – שהעלה את כוחנו שנהיה ראויים ליציאת מצרים והנהגה נסיית.
לא ידענו מה היה לו: אם מת או נעשה מלאך כמו חנוך, ועוד לא ישוב אלינו. ואילו היו מתנהגים במדבר בדרך הטבע, לא היו נבוכים גם אם היה מת משה, שהרי כבר הראו לדעת בעת מלחמת עמלק שהקב״ה בקרב ישראל בהשגחה נסתרת גם כן, וכמו שכתבתי שם. אבל כאשר כל חיותם בדרך נס שבא רק ע״י משה שהעלם למדה זו, עתה מה נעשה.
1. כדעת רש״י (להלן פסוק ד׳ ד״ה אלה אלהיך, ובפסוק ז׳) וראב״ע שהחוטאים בעגל היו מיעוט בעם. אך בעוד שרש״י והראב״ע מצביעים על הערב רב – ״כי שחת עמך״, רבינו מדבר על ׳דלת העם׳.
2. בהקדמתו למעשה העגל (בסוף הפרק הקודם), בד״ה אמר אברהם המחבר צריך אני להאריך על דבר העגל... ולאחר שדחה שיטות רבות בענין העגל, כתב: ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד... וכעין זה ברמב״ן, וז״ל: אבל הענין כמו שאמרתי, שלא ביקשו העגל להיות להם לאל... אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם. וזוהי התנצלותו של אהרן, טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם ׳אלהים אשר ילכו לפניהם׳ במקומך אדני, שלא ידעו מה היה לך ואם תשוב אם לא...
3. שהרי ׳אין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל׳.
4. לשון הראב״ע: ומלת ״אלהים״ (״קום עשה לנו אלהים״) – כבוד חונה בצורת גויה, וככה אמרו ״אשר ילכו לפנינו״.
5. כפי שביאר רבינו בד״ה וירא העם.
6. ולא אמרו ׳אשר הוציאנו׳.
אשר ילכו לפנינו – ראות פני משה היה לנו כראות פני אלהים, ועכשו שלא ידענו מה היה לו ונואשנו מלראותו עוד, מרגישין אנו בעצמנו חסרון שלא יוכל להמנות כי אם בדבר אחר שיהיה תמיד לנגד עינינו, ובלכתו לפנינו נראה פניו כפני אלהים; ועל מעשה העגל עיין בכוזרי (מאמר א׳ סימן צ״ז) ובמשתדל; וכמדומה לי שגם מדברי רשב״י (בבלי מגלה י״ב.) נוכל להוציא שדעתו ודעת יתר החכמים גם כן, היתה שישראל לא עשו את העגל לעזוב את אלהי אבותם להדבק באלהי נכר, ששם מצאנו ״שאלו תלמידיו את רשב״י״ וכו׳ עד ״אף הקב״ה לא עשה אלא לפנים״, ואם היה דעתם שמעשה העגל עבודה זרה ממש כצלם דנבוכדנאצר היה יכול להשיב להם יש משוא פנים בדבר כדרך שמצאנו במעשה העגל, שכבר נגזרה גזרה עליהם להשחת, ובשובם עד ה׳ נעתר להם ונחם על הרעה, וזו היתה תשובה נצחת יותר ויותר ממה שהשיב להם ״הם לא עשו אלא לפנים״ ובְקַש דחה אותם, ואחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם, וכל שכן בעושה לפנים.
עשה לנו אלהים. כבר נודע שהאמונה באל יחיד לא תושג כ״א כשיעמוד אדם על שלמות שכלו וטבעו, ועל כן לא תמצא בדורות ראשונים רק אצל השרידים אשר ה׳ קורא, וכן להפך האמונה באלוהות הרבה היא הרצויה ומקובלת אצל ראשוני הגוים והמונם בכל קצוי ארץ והיא הנבחרת אצלם, ולולי שעם זו יצר לו ית׳ להשאיר אמונתו ברכה בארץ וגלה לו כל מצפוני הדת האמתית, לא היה הזמן ראוי ולא ישראל ראויים לאמונה אל יחיד ואפס זולתו, כי רב המרחק הרבה מאד בין מצבם שכלי, מדותי, ומדיני ובין האמונה העליונה הנשגבה ההיא ומחסרון ערך ושווי ביניהם קרה שנטו ישראל אחרי ע״ז ובראשם העגל הזה, וראה כמה צדקו דברי רבותינו ז״ל שריחקו כל מין סבה אחרת למעשה הרע הזה וקימו ואשרו רק הסבה שזכרנו כשאמרו לכוונה זו ממש אשר העלוך מלמד שאוו לאלוהות רבות כלומר, תאותם הטבעית עדיין היתה מושכת אותם לאמונת אלוהות רבות Politheisme אשר הורגלו כה כל עמי הארץ לפניהם ולאחריהם.
כי בשש משה – אל תקרא בשש אלא באו שש,⁠1 בשעה שעלה משה למרום אמר להם לישראל לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא,⁠2 לסוף ארבעים יום בא שטן וערבב את העולם, אמר להם, היכן משה, אמרו לו עלה למרום, אמר להר באו שש ולא בא.⁠3 (שבת פ״ט.)
כי זה משה האיש – לסוף ארבעים יום כשלא בא משה אמר להם השטן לישראל משה מת, ולא השגיחו עליו, הראה להם דמות מטתו, והיינו דקאמרי כי זה משה האיש.⁠4 (שם שם)
1. ר״ל עברו שש שעות היום ועוד לא בא, כפי שיתבאר בסמוך ושהבטיח להם לבא בתחלת שש שעות והם טעו בדבריו כמו שנבאר. ויתכן דלכן הוציא המלה בשש מפשטה, דהכונה נתאחר, משום דלפי חקי הלשון היה צ״ל כי בוש בשי״ן אחד, כמו ויחלו עד בוש (שופטים ג׳) ויפצרו עד בוש (מלכים ב ב׳:י״ז), ובכפילות השיני״ן נמצא רק כאן ובשופטים ה׳ בסיסרא, מדוע בושש רכבו לבא, וגם שם דרשו כמו כאן מדוע בא שש ולא בא כמבואר במ״ר בראשית ס״פ י״ח.
2. ר״ל בתחלת שש שעות אני בא. ומה שקבע זמן ירידתו בו׳ שעות י״ל ע״פ המבואר בשבת פ״ו ב׳ על הפסוק (ישעיהו מ״א) לא מראש בסתר דברתי דקאי על נתינת התורה שהיתה בפרסום, וזמן היותר מסוגל לפרסום הוא בשש שעות היום שאז כל בני האדם נעורים כמבואר בפ׳ לך בעצם היום נמול אברהם, ודרשו במ״ר בעצם היום – בו׳ שעות, כדי לפרסם דבר המילה.
3. סיבת הדבר שלא בא לאותה שעה הוא משום דטעו ישראל בדבריו, שהם סברו שיום שעלה הוא ממנין ארבעים יום, ובאמת כונתו היתה על מ׳ יום שלמים שכל יום יהיה יום ולילה וכדכתיב שהיה במרום ארבעים יום וארבעים לילה ויום שעלה לא היה לילו עמו, ועיין בפירש״י בפסוק זה ובדרשה הבאה.
4. כלומר הראה להם בדמיון וברעיון דמות מטתו עם גופו כדי לאמת דבריו שאמר שמת. ונראה דלמדו כן מלשון כי זה משה, וכתבנו בחבורנו כ״פ כי לשון ״זה״ מורה בכ״מ על ההוראה באצבע [ע״ל בס״פ בא בפסוק בעבור זה עשה ה׳], וא״כ כשאמרו כאן כי זה משה האיש, הרי הראו באצבע עליו, ובאמת הרי לא היה אז לפניהם, לכן דרשו שהראה להם השטן דמות מטתו עם גופו והראו על גופו ואמרו כי זה משה האיש.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימההכל
 
(ב) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙א נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאׇזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃
Aharon said to them, "Take off1 the golden rings that are on the ears of your wives, your sons, and your daughters, and bring them to me.⁠"
1. take off | פָּרְקוּ – The root "פרק" normally means to "tear / break off" something, but might also have the connotation of deliverance and rescue. Here it refers to removal.
א. פָּֽרְקוּ֙ =א⁠(ק),ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו <חתף פתח? לא כן אלא שוא לבד> (ההערה נמסרה לשתי התיבות ביחד בפסוק הבא)
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[טו*] 1ויאמר אלהם אהרן, אפשר לא מיחה בהם אהרן, אלא מלמד שהלכו אצל חור ולא שמע אליהם והרגוהו, וסדרו משה רבינו בקצור. (לקח טוב)
[טז] 2ויאמר אלהם אהרן פרקו נזמי הזהב, אמרו בשעה שירד משה מסיני וראה ישראל באותו מעשה, הביט באהרן והיה מקיש עליו בקורנס והוא לא נתכוון אלא לעכבם עד שירד משה ומשה היה סבור שהיה אהרן שותף עמהן והיה בלבו עליו, א״ל הקב״ה, משה, יודע אני כוונתו של אהרן היאך היתה לטובה. משל לבן מלכים שזחה דעתו עליו ונטל את הצפורן לחתור בית אביו, א״ל פדגוגו אל תייגע עצמך תן לי ואני אחתור, הציץ המלך עליו ואמר לו, יודע אני היאך היתה כוונתך, חייך איני משליט בריה על פלטין שלי אלא אתה. כך בשעה שאמרו ישראל לאהרן קום עשה לנו אלהים, אמר להם פרקו נזמי הזהב, אמר להם אני כהן אני אעשה אותו ומקריב לפניו והוא לא נתעסק אלא לעכבן עד שיבא משה וכו׳. (שמות רבה לז ב)
[יז] 3ויאמר אליהם אהרן פרקו, אמר להם פרקתם מכם עולו של הקב״ה. בנוהג שבעולם אדם שומע קול זמר מחבירו אינו הולך מאזנו ארבעים יום והרי אין שם ארבעים יום מיום שאמרתם כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) ועכשיו פרקתם מכם עולו של הקב״ה. ומנין לכם זהב שתעשו ע״ז, אלו מצאו אבותיכם פריטין של חרובין בארץ כנען לא היו יוצאין משם, אם אתם רוצים החזירו כסף לבעליו. וכן הושע אומר (הושע ב׳:י׳) וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל. (מדרש הגדול)
[יח] 4פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, דן אהרן דין בינו לבין עצמו, אמר אם אני אומר להם תנו לי כסף וזהב מיד הם מביאים, אלא הריני אומר להם תנו נזמי נשיכם בניכם ובנותיכם ומיד הדבר בטל, שנאמר ויאמר [אליהם] אהרן פרקו, שמעו הנשים ולא רצו ולא קבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם, לעשות שקוץ ותועבה שאין בו כח להציל לא נשמע לכם, ונתן להן הקב״ה שכרן בעולם הזה, שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים ונתן להם שכר לעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים שנאמר (תהלים ק״ג:ד׳) המשביע בטוב עדיך וגו׳ (פרקי ר״א פרק מה)
[יט] 5פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, אמר שמא הנשים יהיו חסות על תכשיטיהן ותכשיטי בניהם ובנותיהן ויתבטל עד שיבא משה, אבל לא הועיל כלום, שנאמר ויתפרקו. (לקח טוב)
1. וכן הוא במדרש אגדה ומה שכתב: וסדרו משה רבינו בקיצור, לשון זו תמוה וצריך לפרש שהדבור על מאורע זו הי׳ בדרך קיצור ומטעם שכתב האור החיים: וטעם שלא נרמז בתורה הריגת חור כדי שלא ישאר רשומו ניכר בתורה לדורות עולם, וה׳ חס על כבוד בני ישראל ולא נכתב מעשה העגל אלא לטעם שאם חטא צבור אומרים להם כלך אצל צבור שנתקבלה תשובתם כמבואר בעבודה זרה ד: וע״ע תורה שלמה לעיל פל״א אות ח ולעיל אות ז. ולהלן אות לח. וראה תורה שלמה משפטים חי״ז במילואים סי׳.
2. ראה לעיל פכ״ח אות ו. ולהלן אות מ–מא. ורלב״ג כאן, פסוק ד. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז: פרקו נזמי הזהב, אהרן לשם שמים נתכוון, אמר אם אומר להם כלב בן יפונה או נחשון בן עמינדב יהיה לכם לראש, כשיבא משה אם לא ירד מגדולתו תרבה קטטה ביניהם ויבא לידי שפיכות דמים, ואם לא אתן עליהם ראשים הם יתנו מעצמם ותרבה קטטה, ואם אומר אהיה לכם לראש שמא יקשה בעיני משה, אעסיקם בדבר שאין בו ממש עד יבא משה ותתבטל הדבר מאליו ולכך אמר פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם כי היה דעתו לאחר הדבר ע״י עכוב נשים שתהיינה מונעות לפרוק נזמיהן וכל כוונתו של אהרן לטובה היתה. וכעי״ז בפי׳ הרא״ש ובחזקוני.
3. מקורו נעלם. וראה להלן אות לד. ובשפתי כהן: ויאמר אליהם אהרן פרקו, כשראה אהרן שכוונתם לפרוק עול הקב״ה מעליהם ותהו על שיצאו ממצרים כמו שאמרו אשר העלנו מארץ מצרים, לא אמרו הוציאנו, לומר שהם לא היו בגלות תחת יד פרעה כמו ישראל והיו תוהים איך העלם מגן ה׳, כשראה כן אהרן שכפרו בטובתו של הקב״ה ובטובתו של משה, אמר פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וכו׳ רמז להם אהרן אשר באזני, שפרקו וכפרו במה ששמעו באזניהם, במעמד הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע וכו׳. וראה זהר ח״ב קצב. – אם אתם רוצים וכו׳ צריך ביאור ואולי י״ל על פי מה דמבואר בברכות לב. ודי זהב, אמרי דבי ר׳ ינאי כך אמר משה לפני הקב״ה, רבש״ע, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל כו׳ ומניין שחזר הקב״ה והודה לו למשה שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, ע״כ. וראה בתו״ש שמות פי״ב אות תקכה דרשו: כסף זה שבא ממקום פסול (ממצרים) חזר למקום פסול שבזהב וכסף זה עשו את העגל ומבואר באדר״נ פמ״א שלכסף זה לא הי׳ קיום שעלה שישק מלך מצרים על ירושלים וגו׳ ויקח את אוצרות בית ה׳ ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח. ונראה שחסר כאן במדרש הגדול, וצריך תיקון ״תחזירו״ וכו׳ כלומר דורש שהוכיחם כמבואר במאמרים הנ״ל שעל ידי שהשפיע השם עליהם כסף וזהב באים לעשות את העגל ולבסוף יענשו בשביל חטא זה שכל הכסף יחזור לבעליו למצרים.
4. וכ״ה בתרגום ירושלמי כאן וסריבו, בתנחומא סי׳ יט: אמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, אמר אהרן להם דבר קשה שהנשים מתעכבות בו שהם ראו כל הנסים והגבורות שעשה הקב״ה במצרים ובים ובסיני, הלכו אצל הנשים עמדו עליהם ואמרו ח״ו שנכפור בהקב״ה שעשה לנו כל הנסים וגבורות האלו ונעשה ע״ז, כיון שלא שמעו להם וכו׳ המשך המאמר להלן אות כג בבאור. ושם מתנ״י פנחס סי׳ ז: והנשים לא השתתפו במעשה העגל. ובזהר ח״ב קצב.: פרקו נזמי הזהב, וכי לא הוה לון דהבא אחרא, אלא אמר אהרן בעוד דאית לון קטטה בבנייהו ובנשייהו יתעכבון ובין כך ייתי משה. וראה רש״י כאן. ובמדרש הגדול הביא הדרש שלפנינו בסגנון אחר: דן דין אהרן בינו לבין עצמו ואמר, אם אני אומר להם הביאו גרוטאות מביאין אלף ליטרין בבת אחת, אלא אני אומר להם הביאו מן התכשיטין של נשיכם ולעולם תכשיטיה של אשה כבידין עליה להוציאן והולכין ומבקשין מהן ואין נותנין להם ועוד עושין מריבה בנשיהם, הלכו ובקשו מהן ולא נתנו להם. לפיכך זכו נשיו של אותו הדור ליכנס לארץ ישראל וגברים לא זכו, מנין שבקשו מהם ולא נתנו להם שנאמר ויתפרקו כל העם. – שהן משמרות ר״ח, ראה תוס׳ ר״ה כג. ד״ה משום, תוס׳ ורש״י מגילה כב: טור או״ח סי׳ תיז ושבה״ל השלם ענין ר״ח סי׳ קסט. ותוס׳ חגיגה יח.
5. מהלשון: אבל לא הועיל כלום, לא ברור אם נתנו מעצמם או בעל כרחם, ובלק״ט להלן לה כב: ויבאו האנשים על הנשים, מה בא ללמדנו, לפי שנאמר פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי, אמרו ישראל במה יתכפר עון פריקת נזמי הזהב מנשותינו בנינו ובנותינו אשר הערמנום מתכשיטיהן לעשות אלהי זהב, אלא כיון שהקהילן משה להביא כסף וזהב למלאכת המשכן הביאו כל תכשיטי נשיהם בניהם ובנותיהם ליטול בהם בזרוע. וכעי״ז במדרש אגדה ח״א קפח. ונראה שדורש שגם בעגל נטלו בזרוע ודורש כן מלשון ויתפרקו, וכן מבואר בדעת זקנים והדר זקנים בפ׳ ויקהל שלקחו בע״כ וז״ל: לפיכך זכו הנשים שלא לעשות מלאכה בר״ח לפי שבמעשה העגל לקחו תכשיטיהן בעל כרחן כדמשמע מדכתיב ויתפרקו וגו׳ ובמעשה המשכן שמחו בנתינה לפיכך נתן להם ר״ח ליו״ט ונ״ל דזהו ר״ח ניסן שבו הוקם המשכן ואגב אותו ר״ח משמרות כל ר״ח השנה, ע״כ. וראה לעיל אות יח ולהלן כג–כד וכן מפרש האע״ז בפשטא דקרא שקרא באזניהם קאי על הנשים וכו׳ וז״ל: מנהג מצרים היה לשים נזמים באזניהם (כלומר לא על האף כבראשית כד, מז. ואשים נזם על אפה) וככה כתוב במדינים (שפטים ח, כד: כי נזמי זהב להם) כי ישמעאלים הם, אשר באזניהם באזני הבנים והבנות והנשים הנזכרים למעלה. ושיטה שלישית נראה ברש״י כאן: שגם הנשים פרקו מעל עצמן ונראה שמקורו הוא הדרשות אות כ. כא. כד. והוא כפשטא דקרא וכמ״ש האע״ז וצ״ע שלא הביא כדרשת הפדר״א ותרגום ירושלמי וראה בצדה לדרך כאן שיש גירסא ברש״י כאן ופרקו ״משל״ עצמן. וכ״ה בזכור לאברהם ובכתב יד ילקוט קורדיסטן.
וַאֲמַר לְהוֹן אַהֲרֹן פָּרִיקוּ קְדָשֵׁי דְּדַהְבָּא דִּבְאוּדְנֵי נְשֵׁיכוֹן בְּנֵיכוֹן וּבְנָתְכוֹן וְאֵיתוֹ לְוָתִי.
Aharon said to them, “Remove the golden rings which are on the ears of your wives, your sons, and your daughters and bring them to me.”

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי
וַאֲמַר לְהוֹן אַהֲרֹן פָּרִיקוּ קְדָשֵׁי דְּדַהְבָּא דִּבְאוּדְנֵי נְשֵׁיכוֹן בְּנֵיכוֹן וּבְנָתְכוֹן וְאֵיתוֹ לִי (ח״נ: לְוָתִי)
א. ״נִזְמֵי הַזָּהָב״ – ״קְדָשֵׁי דְּדַהְבָּא״ אבל להלן ״חָח וָנֶזֶם״ (שמות לה כב) ״שֵׁירִין וְשַׁבְּבִין״, עיין שם הטעם.
אֵלָי – לִי או לְוָתִי?
ב. לפי הערת המסורה שנרשמה בפסוק ״וַיָּבֵא יוֹסֵף... אֶל אֲבִיהֶם״ (בראשית לז ב), כשמלת-היחס אֶל מצטרפת ללשון הֲבָאָה תרגומה לְ-. לכן נכון לתרגם ״וְהָבִיאוּ אֵלָי״ – ״וְאֵיתוֹ לִי״ [ולא: לְוָתִי כמקצת נוסחים]. וכן בפסוק הבא: ״וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן״ – ״לְאַהֲרֹן״ [ולא: לְוָת אַהֲרֹן].
ואמר להון אהרן פכרוא קדשייא דדהבא די באדני נשיכוןב בניכון ובנתכון ואייתוןג לוותי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פכרו״) גם נוסח חילופי: ״פריקו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באדני נשיכון״) גם נוסח חילופי: ״דאית במשמעי נשייה״.
ג. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״יתהון״.
ואמר להון אהרן פריקו קדשי דדהבא דבאודני נשיכון בניכון ובנתיכון ואייתו לוותי.
And Aharon said to them, Deliver the golden rings that are in the ears of your wives, your sons, and your daughters, and bring them to me.
ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי.
(ב-ג) אָמַר לָהֶם אַהֲרֹן: פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם – אָמַר אַהֲרֹן לָהֶם דָּבָר קָשֶׁה, שֶׁהַנָּשִׁים מִתְעַכְּבוֹת בּוֹ, שֶׁהֵם רָאוּ כָּל הַנִּסִּים וְהַגְּבוּרוֹת שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם וּבַיָּם וּבְסִינַי. הָלְכוּ אֵצֶל הַנָּשִׁים. עָמְדוּ עֲלֵיהֶם וְאָמְרוּ: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁנִּכְפֹּר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָשָׂה לָנוּ כָּל הַנִּסִּים וּגְבוּרוֹת הָאֵלּוּ וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדָה זָרָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ לָהֶם, מַה כְּתִיב שָׁם: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב. אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיהֶם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּשֶׁהֵבִיאוּ הַנְּזָמִים, תָּלָה אַהֲרֹן עֵינָיו לַשָּׁמַיִם וְאָמַר: אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם (תהלים קכ״ג:א׳), אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, שֶׁבְּעַל כָּרְחִי אֲנִי עוֹשֶׂה. הִשְׁלִיךְ לָאֵשׁ וּבָאוּ הַחַרְטֻמִּים וְעָשׂוּ בְּחַרְטֻמֵּיהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁמִּיכָה הָיָה שֶׁנִּתְמַכְמֵךְ בַּבִּנְיָן, מַה שֶּׁהִצִּיל מֹשֶׁה מִן הַלְּבֵנִים. נָטַל הַלּוּחַ שֶׁכָּתַב עָלָיו מֹשֶׁה, עֲלֵה שׁוֹר, כְּשֶׁהֶעֱלָה אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף. הִשְׁלִיכוֹ לְתוֹךְ הַכּוּר בֵּין הַנְּזָמִים, וְיָצָא הָעֵגֶל גּוֹעֶה כְּשֶׁהוּא מְקַרְטֵעַ. הִתְחִילוּ אוֹמְרִים: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. פָּתְחוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמְרוּ: שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם (תהלים ק״ו:כ״א). מֶה עָשָׂה אַהֲרֹן? אָמַר יִדָּחֶה הַדָּבָר עַד לְמָחָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַי״י מָחָר. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת, מִהֲרוּ שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו (תהלים ק״ו:י״ב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל יְדֵי יֵצֶר הָרָע חֲטָאתֶם. לֶעָתִיד, אֲנִי עוֹקְרוֹ מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם (יחזקאל ל״ו:כ״ו).
(2-3) Aaron said unto them: Break off the golden rings, which are in the ears of your wives (ibid., v. 2). Aaron told them to do this difficult thing because (he was aware that) the women would not agree to it. They had seen the miracles and the deeds that the Holy One, blessed be He, had wrought for them in Egypt, and what had transpired at the Red Sea and at Sinai, and so they went to the men and said: God forbid that we should renounce the Holy One, blessed be He, who has performed all these miracles and mighty deeds in our behalf, in order to fashion an idol. The men, however, refused to listen to them: And all the people broke off the golden rings which were in their ears (ibid., v. 3). It does not say “in their wives’ ears” but rather in their ears.
R. Jeremiah maintained that when they brought their earrings to him, Aaron raised his eyes heavenward and declared: Unto Thee I lift mine eyes, O thou that art enthroned in the heavens (Ps. 123:1). You who know all thoughts are aware that I do this unwillingly. He tossed their earrings into the fire, and the magicians approached and performed magical feats. Some say that Micah ground the bricks that Moses had saved into the mixture, and that he took the tablet which Moses had written upon when he raised Joseph’s coffin out of the Nile and cast them into the smelting furnace amidst the earrings. Then the calf came forth leaping. As it leaped about, the people began to cry out: This is thy god, O Israel. The guardian angels then began to proclaim: They forgot God, their savior, who had done great things in Egypt (Ps. 106:21).
What did Aaron do then? He said: Let the celebration be delayed until tomorrow, as it is said: And Aaron made proclamation and said: “Tomorrow shall be a feast to the Lord” (Exod. 32:5). Whereupon the Holy Spirit called out: Hasten, descend, they have forgotten what I did for them. The Holy One, blessed be He, said: In this world they have sinned because of the evil inclination within them, but in the time-to-come I will remove it from them, as is said: And I will take away the strong heart of your flesh (Exod. 36:26).
ויאמר אליהם אהרן1אפשר לא מיחו בידם אלא מלמד שהלכו אצל חור ולא שמע אליהם והרגוהו, וסידרו משה בקיצור, כמו שעשה במשנה תורה מענין שלוח המרגלים, שהם בתחלה באו אליו ואמרו נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו לנו את הארץ (דברים א׳:כ״ב), ולא זכר זה הדבר כי אם במשנה תורה.
1. אפשר לא מיחו. מובא בלק״ט, ועיין תנחומ׳ אות י״ט, ובתנחומא שלנו אות י״ג, וי״ר פ״י, פדר״א פמ״ה, במ״ר ספט״ו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פקאל להם הרון פכו אשנאףא אלד֗הב אלתי פי אד֗אן נסאיכם ובניכם ובנאתכם ואיתוני בהא.
א. אשנאף] + וקיל אלתראכי א וכן הוא בשרח שבכתיבת ידו.
אמר להם אהרן: פרקו נזמי1 הזהב אשר באוזני נשיכם ובניכם ובנותיכם והביאו אותם אלי.
1. לנוסח היש אומרים: תכשיטי.
באזני נשיכם – אמר אהרן בלבו: הנשים והילדים חסים על תכשיטיהם, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה. והם לא המתינו ופירקו שעלא עצמם.
פרקו – לשון ציווי, מגזרת פַרֵק ליחיד, כמו: ברכו – מגזרת בָרֵך.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5: ״של״. בכ״י ליידן 1: ״את״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא: ״משלעצמן״.
באזני נשיכם [BREAK OFF THE GOLDEN PENDANTS], WHICH ARE IN THE EARS OF YOUR WIVES – Aharon said to himself: women and children have a love for their ornaments; perhaps the matter will be delayed because they will hesitate to give their ornaments, and in the meantime Moshe may arrive. They (the men), however, did not wait until the women and children made up their minds but they took the ornaments off themselves (cf. v. 3: they took off the pendants which were in their ears; there is no reference to the pendants belonging to the women) (Tanchuma Ki Tisa 21).
פרקו – is an imperative plural derived from פרק which is used for the singular, just as בָּרְכוּ is derived from בָּרֵךְ (פרקו and ברכו are both masculine imperative Piel).
ויאמר אלהם אהרן – אפשר לא מיחה בהם אהרן, 1אלא מלמד שהלכו אצל חור ולא שמע אליהם והרגוהו, וסידרו משה רבינו בקיצור.
פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם2אמר שמא הנשים יהיו חסות על תכשיטיהן ותכשיטי בניהם ובנותיהם ויתבטל עד שיבא משה אבל לא הועיל כלום, שנאמר ויתפרקו.
1. אלא מלמד שהלכו אצל חור. תנחומא כי תשא, וי״ר פ״י, פדר״א פמ״ה, במ״ר ס״פ ט״ו.
2. אמר שמא הנשים. תנחומא פדר״א שם ועיין רש״י עה״ת.
אפרקו – כמו: קרעו והפרישו, מגזרת: מפרק הרים (מלכים א י״ט:י״א). והוא מהבנין הכבד על משקל: ברכו.
א. בכ״י פריס 182 נוספה כאן מלת: פירשו (ואולי צ״ל ״פירשו״). המלה חסרה בכ״י וטיקן 283.
ויאמרפרקו – על משקל: ברכו, מהבנין הכבד הדגוש, כי מנהג מצרים היה לשום נזמים באזניהם. וככה כתוב במדנים: כי ישמעאלים הם (שופטים ח׳:כ״ד).
AND AARON SAID UNTO THEM: BREAK OFF THE GOLDEN RINGS. Pareku (break off) is vocalized like barekhu (bless). It is a pi'el. It was the custom of the Egyptians to place rings in their ears.⁠1 It is similarly written with regard to the Midianites, because they were Ishmaelites (Jud. 8:24).⁠2
1. The Israelites imitated the Egyptian custom.
2. Jud. 8:24 reads, For they (the Midianites, so Ibn Ezra) had golden earrings because they were Ishmaelites. Ibn Ezra believes that the Ishmaelites followed the same practices as the Egyptians because the Ishmaelites are descended from Hagar the Egyptian.
פרקו נזמי הזהב – אהרון לשם שמים נתכוון. חשב אם אומר להם: כלב בן יפונה, או נחשון בן עמינדב, או אחד מן הגדולים יהיה לראש, וימליכו אותו עליהם, כשיבא משה, לא ירצה לירד מגדולתו, וירבה קטטה ותגר ביניהם, וישפכו דמים ונפשות על זאת. ואם אומר להם לא אעשה לכם ראש, יתנו הם מעצמם ראש ותרב הקטטה. ואם אומר אני אהיה לכם ראש, {שמא}⁠א יקשה בעיני משה. אעסיקם בדברים עד שיבא משה, ואעשה להם דבר שאין בו ממשות, וכשיבא משה יתבטל [מאיליו]. וכן עשה, ולכןב אמר להם: התפרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם – איני חפץ באחר.⁠ג נתכוון שמא יעכבו הנשים על ידם, ובתוך כך יבא משה.
א. ההשלמה מספר הג״ן.
ב. בכ״י מינכן 52: וכן. בספר הג״ן: ולכך
ג. בספר הג״ן: היה סבור לאחר הדבר.
פרקו נזמי הזהב – TAKE OFF THE GOLDEN RINGS – Aharon intended for the sake of heaven. He thought, "If I say to them: Calev son of Yefuneh, or Nachshon son of Aminadav, or one of the important ones shall be a leader, and they crowned him over them, when Moshe would come, he would not want to descend from his greatness, and fighting and conflict would increase between them, and blood and lives would be spilled over this. And if I say to them: I will not make for you a leader, they would make themselves a leader and fighting would increase. And if I say: I shall be for you a leader, {maybe} it would be difficult in the eyes of Moshe. I will keep them busy with matters until Moshe comes, and I will make them something that has no substance, and when Moshe comes, it will be nullified [on its own].⁠" And thus he did, and therefore he said to them: Remove the gold rings אשר באזני נשיכם – THAT ARE IN THE EARS OF YOUR WIVES – I do not want others. He intended that maybe the women would delay them and in the meantime Moshe would come.
פרקו נזמי הזהב – אהרן לשם שמים נתכוין. חשב בלבו: אם אומר להם להעמיד עליהם אחד מן הגדולים, למחר כשיבא משה לא ירצה לרדת מגדולתו ותרבה קטטה ושפיכות דמים ביניהם. ואם לא אעמיד להם הם יעמידוהו מעצמם וירבה המחלוקת. ואם אומר: אני אהיה להם לראש, יקשה הדבר בעיני משה. אעסיקם בדברים עד שיבא משה ואעשה דבר שאין בו ממשות, וכשיבא משה יבטל מאליו, וכן עשה.⁠1 ולכך אמר: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו׳ כמו שפר״ש.
1. שאוב מר״י בכור שור.
פרקו נזמי זהב, "take off the golden rings, etc.⁠" it is clear from the fact that Aaron asked the men to take the jewelry of their wives, that his intentions were perfectly pure. He thought that if he were to suggest anyone of the leaders of the people to take the place of Moses, such a person would not be willing to give up his promotion on the following day when Moses would return and this would result in dissension and possible civil war amongst the people. On the other hand, if he were not to appear to comply with the people's wishes by doing nothing, they would choose someone, which would lead to immediate dissension among the people. If he were to suggest that he himself would take over Moses' position, Moses would find this difficult to accept on his return. He therefore decided to play for time, so that no action would be taken pending Moses' return on the next day, which is what he expected. The problem would therefore resolve itself without any revolutionary changes having been taken. By suggesting that these people bring him the jewelry of their wives, he thought he would gain enough time, as suggested by Rashi. (Rashi suggested that he was sure the women would not be willing to part with their jewelry for such a purpose as making an inanimate object a replacement for Moses.)
פרקו נזמי הזהב – בחר בזהב ולא בכסף, בעבור שהוא מורה עלא מדת הדין, ומראהו כמראה אש. וכמו שאמרו עוד (בבלי יומא מ״ה.): זהב פרויים שדומה לדם פרים. ולכן נעשה בית הקרבנות כולו בזהב, וכן מזבח הקטרת, וכן הכרובים, ודרשו בהן (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:י״ט) שאם עשאן של כסף הרי הן כאלהי כסף ואלהי זהב. וגם דמות עגל בזהב יותר מן הכסף.
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כל״.
PULL OFF THE GOLDEN RINGS. He selected gold and not silver, because gold indicates the attribute of justice, its appearance being as the appearance of fire,⁠1 just as the Rabbis have said,⁠2 "gold of parvayim, gold which is like the blood of bullocks.⁠" It is for this reason that the House where the sacrifices were brought was made wholly of gold, as also the altar of incense (Shemot 30:3) and the cherubim,⁠3 and the Rabbis have interpreted [the verses to mean]⁠4 that "if they made them of silver [and not of gold] they are like gods of silver and gods of gold.⁠" Even the form for the calf they made of gold rather than of silver.
1. Ezekiel 1:27.
2. Yoma 45a. The Biblical expression (gold of parvaim) is found in II Chronicles 3:6.
3. Ibid., 25:18.
4. Mechilta ibid., 20:23.
פרקו את נזמי הזהב – אהרן לשם שמים נתכוון אמר אם אומר להם כלב בן יפונה או נחשון בן עמינדב יהיה לכם לראש. כשיבא משה אם לא ירד מגדולתו תרבה קטטה ביניהם ויבא לידי שפיכות דמים. ואם לא אתן עליהם ראשים הם יתנו מעצמם ותרבה קטטה. ואם אומר אהיה לכם לראש שמא יקשה בעיני משה אעסיקם בדבר שאין בו ממש עד יבא משה ותתבטל הדבר מאליו. ולכך אמר פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם כי היה דעתו לאחר הדבר ע״י עכוב נשים שתהיינה מונעות לפרוק נזמיהן. וכל כוונתו של אהרן לטובה היתה.
פרקו – אהרן לשם שמים נתכוון אמר אם אומר להם כלב או נחשון יהיה ראש עליכם אם ימליכוהו עליהם כשיבא משה אם יורידוהו מגדולתו תרבה קטטה ביניהם ויבואו לידי שפיכות דמים. ואם אומר לא אתן ראש עליהם הם יתנו מעצמם ויהי׳ הקטטה ואם אומר אני אהיה ראש עליהם שמא יקשה בעיני משה אעסיקם בדברים שאין להם ממש עד שיבא משה ולכך אמר פרקו לפי שהנשים חסות על תכשיטיהן וישימו ערבוביא בדבר.
!פקרקו, "break off!⁠" Aaron gave this instruction with noble intent; he had reasoned that if he suggested that they should appoint either Calev or Nachshon as Moses' successor, and the people would proceed to crown either one of the two men, as soon as Moses would return they would demote the new King and there would likely be a civil war. If he were to refuse outright to take any action, they would most likely choose their own new leader, this would certainly lead to great strife among the people. If he himself would offer himself as Moses' substitute, this would not find favour in the eyes of Moses, who, he was sure, would return. He therefore temporised, playing for time, hoping that before any permanent damage could be done Moses would have returned. He was certain in his own mind that the Israelite women would refuse to part with their personal jewelry for the scheme he appeared to have suggested.
פרקו נזמי הזהב – אהרן לש״ש נתכוון אמר אם אני או׳ להם כלב או נחשון יהי ראש כשיבא משה אם יורידוהו ירבה קטטה ביניהם ויבואו לידי שפיכות דמים ואם אני או׳ לא אתן עליכם ראש הם יתנוהו מעצמם וירבו קטטה ואם אני או׳ אהיה מלך שמא יקשה בעיני משה אעסיקם בדברים שאין בהם ממש לכך אמר פרקו נזמי הזהב לפי שהיה יודע שהנשים חסות על תכשיטיהם וישימו עיכוב בדבר.
פרקו נזמי הזהב – בחר בזהב ולא בענין אחר שהוא מורה על מדת הדין ומראהו כמראה אש ולכן נעשה בית הקרבנות כולו בזהב וכן מזבח הקטורת והכרובים וגם דמות העגל בזהב יותר מן הכסף:
פרקו נזמי הזהב, "remove the rings of gold, etc.⁠" Aaron selected gold and no other material,l seeing that the appearance of gold is reminiscent of the Attribute of Justice, something symbolized by fire. This is also the reason why all the furnishings in the Sanctuary were constructed of gold, as well as the altar for incense in the inner Sanctum. The likeness of the calf being made of gold, therefore resembled fire more than silver would have done.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויאמר אליהם אהרן פרקו את נזמי הזהב וגו׳ – הנה אהרן קדוש י״י כשראה אותם ברע ושאין לו שום טענה ותחבולה לדחותם עוד ראה בחכמתו להסכים עמהם בנגלה ממעשיו והראה את עצמו כאלו הוא מזדרז בכל כחו לעשות רצונם להוציא הצורה ההיא המבוקשת מהם אל הפועל והיתה כוונתו כי כל עוד שיעשנו על צד היותר נאות לכוונתם ולבסוף יראו שאין בו ממש יבושו ממחשבותיהם ותשקוט תשוקתם זאת הפחותה ולא תהיה להם עוד תקומה מה שלא יהיה זה בזולת זה האופן. ולזה אמר להם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי הסכים עמהם לעשותו מהחמר היותר נכבד והיותר קיים והמתייחס בגוונו אל הצורה אשר שאלו אל הסבות אשר כתבנו ראשונה. וגם הראה להם פנים כי אותו הזהב אשר נשתמשו בו הנשים והבנים והבנות בתכשיטיהן היה היותר נאות למלאכה ההיא כי מחשבת המשתמשים בו ברגילות מועלת בכמו אלה מעשים השמאליים.
ואהרן אמר כדי לדחותם פרקו נזמי הזהב אשר באזני בניכם נשיכם ובנותיכם והביאו אלי. כי הגיד להם שאחרי שהיו חפצים בטלסאם נכבד מקבל כח העליונים ראוי שיהיה מזהב ושיהיה עשוי מהכלים היותר חביבים ואדוקים עמהם בחושבו שהנשים והילדים יעכבו הדבר ויעבור זמן עד בוא משה.
ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב וגו׳ – יש לתמוה איך אהרן הסכים מיד לדבריהם. ולא חרד חרדה גדולה בקול מר. שיזכרו את ה׳ המעלה אותם ממצרים ושהוריד להם המן ונתן להם התורה ומן השמים דבר עמהם. ועוד אני שואל. אחר שהש״י ראה שאמרו קום עשה לנו אלהים ופרקו נזמי הזהב ונתנוהו לאהרן וישליכהו באש ויצא העגל ויבן מזבח ויאמר חג לה׳ מחר. למה לא אמר הדבר מיד למשה. ואולי משה ברדתו מן ההר יעכב עליהם. והשם לא עשה כן אלא המתין עד שהשכימו בבקר ויזבחו לו. ואז אמר למשה לך רד כי שחת עמך. וזאת השאלה אינה צריכה תירוץ. כי הש״י גזר לתת הבחירה לאדם שילך בדרך זו יבחר. וכמו שאמרו מן התורה מן הנביאים מן הכתובים. באדם בדרך שרוצה לילך בה מוליכין אותו. ולכן אחר שהם רצו לילך בדרך רע. לא היה ראוי לשם למחות בידם. אבל עכ״ז נ״ל כי בזאת השאלה מתורצת הראשונה. כי הש״י אע״פ שראה שאמרו קום עשה לנו אלהים. וכן שנתנו הזהב ונעשה העגל. לא חרה לו ולא דבר מאומה לפי שאולי כוונתם לא היתה רעה. אבל שאלתם היתה טובה לשאול להם מנהיג שינהגם במקום משה. וזהו אשר ילכו לפנינו. כמו מנהיג ושר. אחר שמשה שהיה מנהיגנו לא ידענו מה היה לו. ואע״פ שעשו העגל בפועל. לא היה רע בזה. כי ה׳ היה בראשם. באומרו חג לה׳ מחר. ולכן הש״י בכל זה לא דיבר למשה כלל. אבל כשראה הש״י שהשכימו לעבירה. והעלו עולות ושלמים ויזבחו לשם ע״ז. אז אמר למשה קום רד כי שחת עמך. עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו. כי עכשיו נראה שכוונתם היתה רעה משעת העשיה. אבל הש״י לא דן אותם עד שהשתחוו. ולזה הטעם בעצמו נראה שאהרן לא דבר להם דבר כשאמרו לו קום עשה לנו אלהים. לפי שחשב שכוונתם היתה לשמים. ולא היו מבקשים אלא מנהיג שילך לפניהם. כי העם בלא מנהיג אין לו קיום כלל. אבל לא חשדם שהיו מבקשים אלוהות. וישכחו אלהים מעוזם אשר עשה אתם את הגדולות ואת הנוראות האלה. ועדיין היו בחורב במקום שקבלו בו התורה והמן היורד להם. ולכן אמר להם פרקו נזמי הזהב לדחותם עד למחר. לפי שראה שהיו באים בהקהל ובתלונה. ומי יוכל לעמוד על הטפלה אחר שאין מבקשין אלא עלילה. ואם אני דוחה אותם בדברים. אולי יעשו רע אחר גדול מזה. ולכן אהרן בחכמתו שתק וקבל דבריהם כמי שלא הבין הענין. ואמר פרקו נזמי הזהב כדי לדחותם. וכשראה שהצליחו מעשה שטן אמר חג לה׳ מחר. לפי שהיה יודע כי למחר יבא משה. ולכן אמר ויצר אותו בחרט. כי אע״פ שלא היה צורף ולא צייר. כי לא נמנה במלאכת המשכן. עשה עצמו צורף וצייר אותו בחרט אנוש לעכב הדבר. וכן מה שאמר ויקח מידם אחר שאמר ויביאו אל אהרן. לרמוז שאחר שהביאוהו אליו. אמר להם שיתנו לו כל אחד כספו וזהבו שהביא. כי כן צריך לצאת הדבר לפועל. וזהו ויקח מידם לעכב הדבר. והשליכו באש לתכלית שהאש ישרפהו ולא יוציא כלי למעשהו. והצליחו מעשה שטן ויצא כתבנית שור אוכל עשב בכח כישוף ערב רב. ויאמרו לישראל אלה אלהיך אשר העלוך. כי מכחות העליונים נשפע זה הדבר וכיוצא בזה היה כל מה שעשה משה. וירא אהרן את הדבר הרע הזה שיצאו מכח ערב רב. ולא ידע מה לעשות כי ראה שכוונתם היתה רעה. ומיד היו רוצים להשתחוות ולזבוח. ולכן ויבן מזבח. כי אמר שלא היה ראוי שיעשו עבודה בלי מזבח. באופן שיעבור היום. ויאמר חג לה׳ מחר. כי אין ראוי לעשות דבר זה בלילה שנראה שדבר גנוב באישון לילה ואפלה. וכל זה לדחותם עד למחר. באופן שאהרן לא חטא בזה אחר שלא נענש על הדבר בפירוש. לפי שכל כוונתו היתה לשמים. ולולי שהשכימו בבקר לעשות זביחה והשתחאוה לא היו ראוים לעונש על העבר. וישב העם לאכול ושתה ביין ותירוש יקח לב. ואז ויקומו לצחק עם נשי רעיהם. ואולי היו משחקים ולועגים מהמנהיג שהיה אוכל עשב. אבל תלו הדבר בכחות עליונות שמצדם נשפע. וכשראה הש״י שחטאו בזביחה. אמר למשה קום רד קודם שיתפשט הדבר יותר. כי שחת עמך אשר העלית. כי כן אמרו הם כי זה משה האיש אשר העלנו. סרו מהר קודם זמן כי לא נתאחרה רגע מהזמן והם מהרו. סרו מן הדרך אשר צויתים. וכפרו בכל התורה במה שעשו עגל מסכה וג״כ כפרו בך. כי מיד אמרו אשר העלנו. ואחר כך אמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך. ובכל אלו הדברים שתק משה ולא ענה דבר. לפי שרפו ידיו ונתבייש מהגדולים רעים. שגדול כאב צדיק המוליד רשע. וכשראה השי״ת שלא ענה דבר ושתק ונתבייש. חזר באמירה שנית ויאמר ה׳ אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף. התחיל לנחמו כלומר אע״פ שאני אומר שהם עמך ואתה הגורם. יש לך לידע כי ראיתי את העם הזה זה ימים רבים. והנה עם קשה עורף הוא מצד עצמם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לשון ציווי ליחיד מגזירת ברך. והקמץ במקום הדגש, שהמלה מבנין הדגש, והיה ראוי להיות הרי״ש דגושה על משקל ״דבר אל בני ישראל״ (במדבר טו, לח), והרי״ש אינה מקבל דגש, ובא הקמץ שהוא נח נעלם תחת פ״א ״פרקו״ במקום הדגש, אשר ראוי לבא בעי״ן הפעל, כי כן המשפט:
ויאמר אליהם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם – כי אמר אולי יהיו ביניהם קמצנים או נשים המקפידים על תכשיטיהם וימנעו את בעליהן מליתן, והמה כחשו לאהרן ויתפרקו כל העם נזמי הזהב אשר באזניהם של האנשים ואמרו כי לקחום מן הנשים, ויצר אותו בחרט והשליכו לאש להתיכו שהרי כך אמר אהרן למשה ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. ובלי ספק שהגיד לו האמת ואמר להם אהרן שאחר ההתכה יעשה להם צורה והיה דעתו שלהוציא כלי למעשהו צריך הצורף להתעסק בו לפחות יום או יומים וחשב שבתוך כך יבא משה. והערב רב עשו על ידי מכשפות שיצא העגל הזה מעצמו ולא עשאו אהרן ומ״ש ויעשהו עגל מסכה לפי שנתעסק בהתכת הזהב מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, והראיה שנאמר ויקח את העגל אשר עשו ולא נאמר אשר עשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויאמר – פירוש אליהם הוא שאמר כן ולבבו לא כן יחשוב.
פרקו – פירוש אתם ולא הם.
נזמי הזהב – ולא זהב אחר.
אשר באזני – אם ישנם ולא מונחים בארגז ולא שילבשו מחדש ואם לא דבר זה מעכב, גם אמר נשיכם בניכם ובנותיכם שלא להניח זהב על כלם ובאמצעות כל זה יתעכבו זמן מה, גם אמר והביאו פירוש ולא תשלחו על ידי שליח, אלי ולא לזולתי ולא על ידכם, וטעמו שדבר הנעשה על ידי רבים אין בו עיכוב ועל ידי יחיד יתעכב קצת והם לא נתעכבו ועשו כל התנאים זולת הנזמים אז״ל (תנחומא) שלא רצו הנשים והביאו את שלהם כדי שלא להתעכב.
ויאמר, "He said, etc.⁠" This means that what Aaron said was not what he meant in his heart.
פרקו!, "remove!⁠" Aaron referred to the males, i.e. it was an imperative.
נזמי הזהב, golden rings; no other gold.
אשר באזני נשיכם, "which are in the ears of your wives.⁠" They were only to bring the golden earrings actually being worn by their wives at the time, not any rings lying in a box, etc. They were not even to put on these rings in order for their husbands to remove them. Aaron spoke of both "your wives, your sons and your daughters;⁠" Aaron did not want the men to leave their family members while the latter were wearing any golden jewelry at all. He intended to delay the menfolk bringing him all that gold as he expected the wearers to put up resistance. When Aaron said: והביאו, "and bring it,⁠" he meant that they should bring him the gold personally, not by means of messengers. He added: אלי, "to me,⁠" i.e. not to anyone else. Aaron's reasoning in all this was to prevent a collection of these gold rings which could be accomplished more rapidly than if everybody had to personally bring all the gold rings of his family members to Aaron personally. The people complied with all that Aaron had told them except that they did not bring the earrings of their wives as the latter refused to part with them. The men brought Aaron their own earrings instead as they did not want to hold up the construction of the golden calf (Tanchuma).
פרקו – לשון צווי, וחשב אהרן שאין כונתם לעבודת אלילים, לכן לא התאמץ למחות בידם, ולמסור נפשו לקנאת ה׳ צבאות כאשר היה עושה בלי ספק אילו ידע שכוונתם לצאת מעבדות אלהי ישראל, כי חס ושלום שאהרן קדוש ה׳ יעשה ע״ז להטעות העם:
באזני נשיכם – בעבור שהיו ישראל מעורבים בערב רב, כאשר אמר לסוף, אתה ידעת את העם כי ברע הוא (לקמן כ״ב), חשש שתגבר עליהם המחשבה הרעה ויטעו בע״ז, כאשר אירע באמת, לכך רצה לדחותם ולעכב הדבר עד שיבא אחיו, ואמר באזני נשיכם, כי ידע שהנשים והילדים חסים על תכשיטיהן, אבל הם לא המתינו ופרקו מעל עצמן:
(ב-ד) ויאמר אלהם אהרן וגו׳ – כפי שכבר הערנו על פסוק א, משמעות פסוקים א ולה היא שאהרן פעל מתוך לחץ הכפייה של המון רב⁠־עוצמה. בספר דברים (ט, כ) נאמר בפירוש שאהרן חטא חטאה גדולה. היה עליו לעמוד נגד העם בדיבור ובמעשה – ואף להעמיד בסכנה את חייו.
אולם הוא סבר שדבר נבון הוא, וממילא כך ראוי, להכנע לעם – למענם. בדרך זו תמיד ביארו את מעשיו. אהרן סבר שאם יפול חלל ביד העם, הם ישליכו מעליהם כל רסן, ויפקירו עצמם עוד יותר לאיוולתם. ואכן חור – שהושאר לצד אהרן לסייעו (לעיל כד, יד) – לא נזכר יותר ולא נשמע ממנו דבר, ומשום כך יש רוצים לומר שהוא ניסה להתנגד לעם, ומחמת כן הרגוהו. היה זה טבעי עבור אהרן שאם להאמין ינהל בעצמו את האירועים, יוכל לעכבם על ידי שיעשה הכל בקצב איטי עד לשובו של משה, ושעל כל פנים יוכל לצמצם את מידת החטא של העם.
לפירוש זה יש סמך בכל מהלך המעשה. אהרן דורש מהעם: ״פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם״. הוא מצפה שהנשים והילדים לא יניחו כל כך בקלות או במהירות ליטול מהם את תכשיטיהם. מכאן הלשון ״פרק״, המורה לעולם על הפרדה שניתן לעשותה רק על ידי מידה ניכרת של מאמץ.
מכאן גם פסוק ד: ״ויצר אתו בחרט״. במקום ליצוק את הזהב לתוך דפוס – תהליך שהיה נגמר מהר – הוא המיס את הזהב עד שנעשה לגוש אחד (״ואשלכהו באש״ [פסוק כד]) ואז חרט בו, ולאט לאט יצר את הצורה שהיה ניתן לעשותה במהירות על ידי יציקה.
״חֶרֶט״, הקרוב ל״חרת״, מציין תמיד כלי כתיבה שחוקקים בו: ״בְחֶרֶט אֱנוֹשׁ״ (ישעיהו ח, א; השווה פירוש לעיל ז, יא). אהרן בחר בכלי חלש שיעשה את המלאכה באופן האיטי ביותר.
מן הראוי לשאול, מדוע אהרן, שניתנה לו יד חופשית בבחירת הצורה, יצר דווקא צורת עגל?
יש שרצו לומר שהעגל מייצג את ״חַפִּי״ (אפיס), השור המקודש של מצרים. אולם נעלם מעיני האומרים כן, שה״חַפִּי״ המצרי לא היה דמות אליל, אלא שור חי בעל צורה מסוימת עם סימנים מסוימים על עורו. יתירה מכך, מדוע יבחר אהרן דווקא בדמות בהמה שעבדו לה כאליל העליון במולדתו הקודמת של העם? אלא מכך שאהרן אכן בחר בצורה זו, ישנה הוכחה דווקא שהיא לא הייתה מיועדת לייצג את ״חפי״, או כל דבר אחר הדומה לשור המקודש.
כפי שכבר הערנו בכמה מקומות, ויתברר לנו בעליל כאשר נעיין בפרשת הקרבנות, מין הבקר – פר, שור, בקר – הוא מין הבהמה המשמש את האדם בעמל מלאכתו; ובסמליותם של קרבנות ישראל מייצג מין זה את הכח שישמש בשרותה של הוויה עליונה.
זו הייתה הסיבה לבחירתו של אהרן בעגל: מצד אחד הוא ביקש לרצות את דרישות העם, שבאמת אינם מבקשים אלהים אחרים אלא רק ״משה״ חדש. ומאידך, הוא שאף לצמצם את החטא בתוך גבולות בגידה חלקית זו. לשם זה, אין בנמצא דמות אחרת מתאימה כל כך כדמותה של בהמה ממין הבקר שאינה מייצגת כח מושל, אלא רק כלי שרות נכנע לבעליו. כמו כן, על ידי בחירתו מסוג זה לא את הפר אלא רק את העגל, נתן אהרן ביטוי לכלי שרות נכנע זה בבחינתו החלשה ביותר.
ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו׳ – יש לעיין היטב בדברים אלו כדי להבין את ההשקפה שממנה הם נובעים.
הרמב״ן העיר כבר על פסוק זה, שתיבות ״אשר העלוך״ בלשון עבר, מגלות יותר מכל דבר אחר את הבחינה הרוחנית של טעות העבודה הזרה היוצאת כאן לאור. ״אשר ילכו לפנינו״ (פסוק א) יכול עדיין להתבאר כעבודה גסה ושפלה לפסל ומסכה. אולם בנוגע ל״אשר העלוך״, לא יתכן שהעם היו כה טפשים בכדי להאמין, שהזהב הזה שעד לא מזמן היה באזניהם – הזהב שממנו יצר אהרן זה עתה את העגל – הוא שהוציאם ממצרים, אף לפני שהתלבשה בו צורת העגל. על כרחנו שדברים אלה של העם עולים מעבר למציאות הממשית של צורת הבהמה שנוצרה זה עתה. באמצעות הצורה הזאת, צופים העם אל כח עליון שהיה קיים, או שהאמינו שהיה קיים, לפני יצירת הצורה. הצורה נחשבת לסמל שמעורר ומוציא לפועל כח זה.
אם נזכור שמשאלתם הראשונה של העם הייתה שיהיה להם ״משה״ אחר, יתברר לנו שהם ראו את דמות הבהמה שנוצרה זה עתה, כדבר העומד באותו יחס אל האלקות כיחס משה אל ה׳. כבר העלינו, שבעיניהם לא היה זה יחס של מי שנשלח מאת ה׳ מרצונו החופשי של ה׳, אלא של אחד שהם צריכים לו מאד כדי שישפיע השפעתו על ה׳ שידאג להם וישמרם.
בעיניהם, היה עגל זה כמו משה שנולד מחדש, כמין ״מתווך״ שקם לתחייה, והם העמידו אותו בשיתוף ישיר עם ה׳, באומרם בלשון רבים: ״אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים״. כך הם ביטאו את הדעה הכוזבת על אלוהותו של ה״מתווך״, כאילו הוא הגורם המכריע שבו תלויים מעשי ה׳ עצמו. בכך הם היו בגדר ״משתף שם שמים ודבר אחר״, כלשון חז״ל (עיין פירוש לעיל כב, יז–יט). אילו היו משתחווים לפני משה, האדם החי, ומכריזים עליו ״אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים״, היה זה אותו החטא.
ויאמר אליהם אהרן – ובאשר ידע אהרן כי משה ישוב אליהם בגוף ונפש, ורצה שימשך הדבר עד שבתוך כך יבא משה, אמר אליהם שאל טלמס זה צריך דוקא זהב ודוקא נזמי האזן שחביבים עליהם, שע״י שיתנו הנאהב והיקר בעיניהם תחול עליו ענין הרוחני, וחשב שע״י שהנשים ובניהם לא יתרצו לתת נזמי אזניהם ימשך הדבר ויתבטל עד יבא משה, וגם רמז להם דברי מוסר באשר שמעו בסיני שלא יהיה להם פסל וכל תמונה, וקבלו עליהם דברי ה׳ וזה עדי אזניהם, כמ״ש (משלי כה) נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אזן שומעת, ועתה הגם שהם רוצים לפרק תכשיט אזניהם ולחלל ברית ה׳ עדיין נשיהם ובניהם נזמיהם באזניהם, ולא הסירו את עדים מהר חורב, וצריך שהם ג״כ יסכימו ע״ז, ובאמת לא רצו הנשים לסור מעל ה׳ ולהסיר תכשיט אזניהם רק,
פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם: דייק ״הזהב״ וגם ״באזני נשיכם וגו׳⁠ ⁠⁠״1. והענין יבואר ע״פ מה שפירשנו למעלה (כ,יט) שבאה אזהרה אחר מתן תורה בעשרת הדברות ״לא תעשון אתי, אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם״ – שלא יעשו איזו צורה של כסף שיהא נוח לפני ה׳ להנהיג על ידו את ישראל ולהזדקק לתפלתם וצרכם, או איזו צורה של זהב שיהא נוח לישראל לבקש ממנו תמיד שיקבל מהקב״ה את צרכי ישראל2, יע״ש בארוכה. וזה אינו עבודה זרה ממש שהוזהרו בעשרת הדברות ״לא יהיה לך וגו׳⁠ ⁠⁠״, דשם הוא בתורת משגיח בכוחו, שנאמין ח״ו שהקב״ה מסר ההנהגה לאיזה אמצעי3, אבל באזהרה זו שלאחר מתן תורה בא להוסיף אפילו באופן שיהא הוא מבקש צרכינו מן ה׳, וזה באמת מותר כמו שכתבתי לעיל (כג,כ) בפסוק ״הנה אנכי שולח מלאך״, דרק בזמן שהקב״ה קרוב לישראל כמו שהיה באמת עם משה, אז אסור להמיר הבקשה מהמלאך אפילו בזה האופן, משא״כ כשהוא משגיח עלינו ע״י מלאך, אע״ג שאפשר לבקש ממנו יתברך, מ״מ אין חטא ח״ו לבקש גם מהמלאכים שיבקשו רחמים עלינו ממנו יתברך, וכמו שכתבתי שם בדרך מלכותא דארעא, וכך הוא מלכותא דרקיע. אבל כל זה אינו אלא בקשה בעלמא, אך לא לעשות צורה ופסל שיהא הוא קבוע לקבל מה׳ וליתן לנו {ועל זה נזהרנו אחר עשרת הדברות במאמר ״לא תעשון אתי וגו׳⁠ ⁠⁠״.}
ואזהרה זו עוד לא נודעה לאהרן ומכ״ש לכל ישראל, שהרי נאמרה אחר עשרת הדברות יחד עם כל פרשות תרומה ותצוה עד כה4, ולא כפירוש רש״י בפסוק הקודם5, וכבר הראינו לדעת כזה לעיל (כט,כ), ועיי״ש. ונמצא שלא ידעו בזה האופן שום איסור לעשות אלהי זהב שיבקשו ממנו שיהא הוא המבקש צרכי ישראל מה׳, מטעם שאנו המקבלים אין כוחנו יפה לעמוד לפני ה׳ בתפילה. אע״ג שבאמת כל אדם יכול לשפוך שיח לפני ה׳ וביחוד בעסק פרנסה, שכך הוא רצונו יתברך, וכמו שכתבתי בספר במדבר בפרשת מי מריבה מדרשי חז״ל, מ״מ עוד לא ידעו מחקירה זו.
על כן אמר להם אהרן לפרוק נזמי זהב כדי לעשות צורה מזהב אשר היא דוגמא לאמצעי שהוא קרוב להקב״ה יתברך. ודייק ״באזני נשיכם בניכם ובנותיכם״, ללמד, כדרך אשה וטף שאין רוצים לקבל על עצמם עול פרנסה ומטילים עצמם על הבעל והאב, אע״ג שאפשר שאם היו רוצים היו מתפרנסים ע״י מעשי ידיהם כמו שאנו רואים כמה נשים וטפלים כשאין להם על מי לסמוך מתפרנסים ע״י עצמם, מ״מ כך דרך נשים וטף להיות נטפלים לאיש שיביא להם אוכל. כך דרך המון העם אע״ג שיכולים בעצמם לצעוק אל ה׳ על פרנסה והוא שומע תפלה מכל בשר, מ״מ המה רוצים להיות נדברים עם ה׳ ע״י אחר שהוא ״אלהי זהב״. ובזה הורם דעת6 שיבינו שאין זו הצורה7 אלא אמצעי, שעל ידה יבקשו מה׳, כמו שנשים וטף נסמכים על הבעל והאב שיהא הוא תולה עיניו לאביו שבשמים גם עבורם. זו היתה כוונת אהרן הצדיק, ושגג באזהרה שלא היה לו לדעת עדיין, אלא שיצא מזה קלקול רב כאשר יבוא.
1. ועיין ברש״י (המפורסם).
2. ההבדל בין ׳אלהי כסף׳ ל׳אלהי זהב׳, ועיי״ש לעיל.
3. וכפי שהאריך הרמב״ם בתחילת הלכות עבודה זרה.
4. כלומר, שיטת רבינו היא (כדעת הרמב״ן ולא כרש״י) שמעשה העגל היה בין ציווי מלאכת המשכן למעשה המשכן. ולדעתו, ציווי מלאכת המשכן שנאמר בפרשות תרומה תצוה לפני חטא העגל, נאמר יחד ובסמוך לעשרת הדברות, ומה שנכתב אחר עשרת הדברות בסוף פרשת יתרו עדיין לא נאמר עד כה.
5. כוונתו לרש״י בסוף הפרק הקודם: ״ויתן אל משה״ – אין מוקדם ומאוחר בתורה, מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה...
6. אהרן הרים את דעת העם שיבינו...
7. אין זו הצורה אלהים ממש ח״ו.
ויאמר אלהם אהרן פרקו וגו׳. ראיתי מדרש יפה כדברי רבותינו, משל לבן מלך שזחה דעתו עליו ונטל את הצפרון לחתור בית אביו, א״ל פדגוג אחד אל תיגע כעצמך תן לי ואני חותר, הציץ המלך עליו, א״ל יודע אני כוונתך, חייך איני משליט על פלטין שלי אלא אתה, כך בשעה וכו׳.... ויבן מזבח לפניו, בקשו לבנות עמו ולא הניח להם, א״ל הניחו לי שאני בונהו לעצמי, שאין כבודו של מזבח שיבנהו אחד ע״כ וכמו שעשה אהרן לדעת המדרש כן ראוי להם לעשות לכל ראשי דורות להסב לכוונה טובה ולתכלית מרוצה גם השבושים והטעיות שיטעו בני דורו.
[השמטה: פרקו נזמי הזהב. כתבתי בס׳ בראשית כי אולי היו תולים נזמים באזניהם לכבוד האלוה וזה טעם אונקלוס שתרגם קדישייא, ובזה יפורש למה שאל אהרן נזמי הזהב ועתה אני רואה בילקוט א׳ פ׳ כי תשא דק״ח ע״ב, ויש אומרים כדרך שנתכוון יעקב אבינו ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר וגו׳ ואת הנזמים אשר באזניהם.... כך נתכוון אהרן ואע״פי כן העלה עליו הכתוב כאלו עבד ע״ז — ובזה יתכן לתת טעם למה רוצעים אזנו של עבד לסימן שעבוד ולמה משחים תנוך אזן הימנית, וכנגד האות הזה לשם ע״ז צווה ה׳ אות אחר על היד ועל הראש והם התפלין.]
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראהכל
 
(ג) וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙א כׇּל⁠־הָעָ֔ם אֶת⁠־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאׇזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל⁠־אַהֲרֹֽן׃
All the people took off the golden rings that were on their ears and they brought them to Aharon.
א. וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ =א⁠(ק),ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו <חתף פתח? לא כן אלא שוא לבד>
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳הדר זקניםרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[כ] 1ויתפרקו כל העם, ר׳ יהודה בר פזי בשם רבי, הן נקרא ולא נבעת (איך אפשר לקרות פסוקים אלו בלא בעיתה ורעדה, ק״ע) לטובה כל נדיב לב (שמות ל״ה:כ״ב) (לנדבת משכן לא הביאו כולם אלא כל נדיב לב) לרעה (במעשה העגל) ויתפרקו כל העם. (ירושלמי שקלים פ״א ה״א)
[כא] 2ויתפרקו כל העם, אמר ר׳ אבא בר אחא אין את יכול לעמוד על אפיה של אומה זו, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין. (ירושלמי שקלים פ״א ה״א)
[כב] 3ויתפרקו כל העם, אין למדין מן הכללות, שהרי שבט לוי לא עבד ע״ז, אלא כל העם רוב העם. (לקח טוב)
[כג] 4את נזמי הזהב אשר באזניהם, ראו האנשים שלא שמעו הנשים להם ליתן להם נזמיהן לבעליהן, מה עשו, עד אותו השעה היו הנזמים באזניהם כמעשה המצרים וכמעשה הערביים, פרקו את נזמיהם אשר באזניהם ונתנו לאהרן שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם, אשר באזני נשיהם אין כתיב כאן אלא אשר באזניהם. (פרקי ר״א פמ״ה)
[כד] 5ויתפרקו... אשר באזניהם, מהוא ויתפרקו, אמר ר׳ יוסי בר חנינא בוא וראה עד איכן כוחו של יצר הרע, בנוהג שבעולם אדם שהוא מבקש להוציא נזם מאזנו, הוא מתמתן בו ואחר כך מוציאו, אבל הללו שומטין אותם ואזניהם נשמטות עמהן, שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם. (מדרש הגדול)
1. ראה תורה שלמה שמות פרק טו אות יח ופרק יט אות רטז ולעיל אות ד. ולהלן אות מד וצרף לכאן. ובמדרש הגדול כאן הגירסא: ולא ניבהת, והוא לשון בושה. וכן הוא בפנ״מ ובפירוש תלמיד הרשב״ש על הירושלמי שם. וכן היתה הגירסא כנראה גם בס׳ והזהיר עמ׳ קב עי״ש. ומענין זה יש דרש בתנחומא ישן בלק כז: ויצמד ישראל לבעל פעור (במדבר כה יג), כצמידים הללו. ר׳ לוי אמר זו היתה קשה מן העגל דאילו בעגל כתיב ויתפרקו כל העם וכאן ויצמד ישראל, כצמידים. וכ״ה בנדפס שם סי׳ יח. ובבמדב״ר כ כג: ר׳ לוי אומר זו גזירה קשה מן העגל דאילו בעגל כתיב פרקו נזמי הזהב ובכאן ויצמד בצמידים. ובמת״כ פי׳ דמשמע שאתנן הזונה היו צמידים ואלו גבי עגל לא כתיב אלא נזמי זהב. ובעץ יוסף פי׳ הגי׳ שבתנחומא, שהעם הוא המון העם וכאן כתיב ישראל אף הכשרים שבהם.
2. כ״ה במה״ג כאן. ובשמו״ר נא ו: א״ל פרקו נזמי הזהב מיד ויתפרקו והיו כל העם נותנין לו עד שאמר להם דייכם, וכן משה הוכיחן ולבן וחצרות ודי זהב (דברים א) משל לבחור שנכנס למדינה ראה אותם גובין צדקה ואמרו לו תן והיה נותן עד שא״ל דייך, הלך מעט וראה אותם גובין לתיטרון, א״ל תן והיה נותן, עד שא״ל דייך, כך ישראל נתנו זהב לעגל עד שאמר להם די ונתנו זהב למשכן עד שאמר להם די וכו׳ אמר הקב״ה יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. וע״ע ספרי דברים פ״א. וסדור רש״י הוצ׳ רש״ב סי׳ שמו עמ׳ 169 ותשובות רש״י סי׳ קלא עמ׳ 159. – בשמו״ר מח ז: כשעשו את העגל אמר הקב״ה למשה ועתה הניחה לי וגו׳, א״ל בדוק אותם שיעשו את המשכן, מה כתיב באותה קלקלה פרקו נזמי הזהב ומה הביאו נזמים וכשעשו המשכן עשו אותו נדבה ומה כתיב כל נדיב לב הביאו חח ונזם טבעת וכומז, בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם וכו׳. ובמדרש אגדה ח״א קסט.: שחורה אני ונאוה (שה״ש א) שחורה אני בזהב שנתתי לעגל שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו׳, ונאוה אני בזהב שנתתי למשכן העדות שנאמר כל נדיב לב הביאו חח ונזם וגו׳.
3. ראה רמב״ן להלן פסוק ז: והנה רוב העם חטאו במעשה העגל כי כן כתוב ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב ולולי זה לא היה הכעס בכולם לכלותם והנה הנהרגים והנגפים מעוטים, כי ברובם היה החטא במחשבה רעה כמו שפירשתי. ובספר אמבוהא דספרי דף קעג הביא את הלק״ט שלפנינו וכתב: נראה שכ״כ אליבא דמ״ד דשבט לוי אקרי עם והנה יותר ה״ל להקשות שגם נשים לא פרקו נזמיהן וכמבואר בפרקי דר״א (ראה אות יח) ואפשר דס״ל כשיטת התוס׳ ישנים ביבמות דנשים לא נכללו בכלל העם, ע״כ. מה שהקשה על הלק״ט מהפדר״א לא קשה משום שי״ל שדרש זה הוא כשיטת המדרש מובא ברש״י שגם הנשים פרקו מעל עצמן ראה לעיל בביאור אות יט.
4. ראה לעיל אות יח וצרף לכאן. וכעי״ז בתנחומא כאן: כיון שלא שמעו להם מה כתיב שם ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזני נשיהם לא נאמר אלא אשר באזניהם. ובתנ״י פנחס סי׳ ז: אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצין שכך אתה מוצא שאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם והנשים לא נשתתפו במעשה העגל. וכ״ה בנדפס שם סי׳ צא ובבמדב״ר כא יא וראה ת״י ורש״י כאן.
5. מקורו נעלם. וכעין זה בזהר ח״ב קצב.: מאי ויתפרקו כד״א (מלכים א יט) מפרק הרים ומשבר סלעים דחבילו ותברו אודנייהו. ובשכ״ט בראשית כז מ: ופרקת לשון שברון ודומה לו פרקו, מפרק הרים, התפרקו ויתפרקו וכו׳. ובתרגום ירושלמי כת״י רומי פרוקו – פכרו וכן מובא בערוך ערך פרק בשם ת״י והפי׳ פכר מלשון הריסה ופריצה וזה סמך להדרש הנ״ל ועי׳ לעיל אות יט.
וּפָרִיקוּ כָל עַמָּא יָת קְדָשֵׁי דְּדַהְבָּא דִּבְאוּדְנֵיהוֹן וְאֵיתִיאוּ לְוָת אַהֲרֹן.
All the people removed the golden rings which were on their ears, and brought them to Aharon.

וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן
וּפָרִיקוּ כָל עַמָּא יָת קְדָשֵׁי דְּדַהְבָּא דִּבְאוּדְנֵיהוֹן וְאֵיתִיוּ לְאַהֲרֹן (ח״נ: לְוָת אַהֲרֹן)
לדעת ״יונתן״ הנשים לא חטאו בעגל
אונקלוס תרגם ״וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם״ – ״וּפָרִיקוּ כָל עַמָּא״. אבל מכיוון שלא נאמר ״נשיהם ובנותיהם״ אלא ״כל העם״ תרגם המיוחס ליונתן ״וְסָרִיבוּ נְשַׁיָא לְמִיתַּן תַּכְשִׁיטֵיהוֹן לְגַבְרֵיהוֹן וּמִן יַד פְּרִיקוּ כָּל עַמָּא יַת קָדָשֵׁי דְדַהֲבָא דִי בְאוּדְנֵיהוֹן וְאַיְיתִיוּ לְאַהֲרֹן״ (ויסרבו הנשים לתת תכשיטיהן לבעליהן ומיד פרקו נִזמי כל העם את נִזמי הזהב אשר באוזניהם ויביאו לאהרן) כמוזכר בכמה מדרשים וגם ברש״י בביאור הש״ס.⁠1
1. רש״י מגילה כב ע״ב: ״ראשי חדשים – אין בו ביטול מלאכה כל כך, שאין הנשים עושות מלאכה בהן... ושמעתי מפי מורי הזקן זכרונו לברכה שניתנה להם מצוה זו בשביל שלא פירקו נזמיהן בעגל (תוספות – ואני מצאתי בפרק מ״ה דברייתא דרבי אליעזר: שמעו הנשים ולא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להן: אתם רוצים לעשות פסל ומסכה שאין בו כח להציל, ונתן הקדוש ברוך הוא שכרן של נשים בעולם הזה, שיהו משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים, ולעולם הבא הן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים, שנאמר תתחדש כנשר נעורייכי״. והטעם שלא הוכיח כן מן המיוחס ליונתן, כי רש״י לא הכיר את ״תרגום יונתן״ כמבואר במבוא, עמ׳ 40. וראה ״אהבת יהונתן״.
ופרקו כל עמא ית קדשיא דדהבא [די] באדניהון ואייתון לוות אהרןא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״[די] באדניהון ואייתון לוות אהרן״) גם נוסח חילופי: ״דאית במשמעהון ואייתון יתהון לוות אהרן״.
וסריבו נשיא למיתן תכשיטיהון לגובריהון ומן יד פריקו כל עמא ית קדשי דדהבא די בודניהון ואייתיו לאהרן.
And their wives denied themselves to give their ornaments to their husbands; and all the people at once delivered up the golden rings which were in their ears, and brought them to Aharon.
ויסרבו הנשים לתת תכשיטיהן לבעליהן ומיד פרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו לאהרן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פפך ג֗מיע אלקום אשנאףא אלד֗הב אלתי פי אד֗אנהם ואתוב בהא אלי הרון.
א. אשנאף] + וקיל תראכי א
ב. ואתו] וקיל וג֗או א
פרקו כל העם את נזמי1 הזהב אשר באוזניהם והביאו אותם2 אל אהרן.
1. לנוסח היש אומרים: תכשיטי.
2. לנוסח היש אומרים: ובאו עמם.
ויתפרקו – לשון פריקת משא. כשנטלום מאזניהם, נמצאו הם מפורקים מנזמיהם, דֵישְקַרְיֵיד.⁠א
את נזמֵי – כמו: מנזמי, כמו: כצאתי את העיר (שמות ט׳:כ״ט) – מן העיר.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 34: ״דֵּישְקַרְיֵּיר״.
ויתפרקו AND [ALL THE PEOPLE] BRAKE OFF – פרק is a term denoting "unloading a burden". Being a transitive verb one would expect ויפרקו instead of the reflexive form ויפרקו but when they took them (the pendants) off their ears they themselves became unloaded from their pendants and therefore ויתפרקו "they unloaded themselves", is the appropriate word to use; décharger in old French.⁠1
את נזמי – is the same as מנזמי, (they unloaded themselves from their pendants), (את having the same meaning as מן), similar to "As soon as I am gone out את העיר" (Shemot 9:29), which means מן העיר, from the city.
1. English: discharge.
ויתפרקו כל העם – אין למדין מן הכללות, 1שהרי שבט לוי לא עבד ע״ז אלא כל העם רוב העם.
1. שהרי שבט לוי. יומא ס״ו ע״ב חגיגה ו׳ ע״ב פדר״א פמ״ה.
אשר באזניהם – באזני הנשים והבנים והבנות הנזכרים (שמות ל״ב:ב׳-ג׳).
ויתפרקואשר באזניהם – באזני הנזכרים למעלה.
AND ALL THE PEOPLE BROKE OFF THE GOLDEN RINGS WHICH WERE IN THEIR EARS. In the ears of the above-mentioned sons, daughters, and wives.⁠1
1. The sons, daughters, and wives mentioned in verse 2. In other words, And all the people does not include adult males. According to Sarim, Ibn Ezra comments thus because he held that the men did not wear rings in their ears.
ויצר אותו בחרט – חרט גריפ״א והיה צר צורה כדי לאחר אותם עד ביאת משה. ופשטיה של מקרא פרשה זו מוכיח שלא כדברי המפרש בפ״ק דסנהדרין דקאמר התם לא נאמר מקרא זה אלא כנגד מעשה העגל. ומפרש ליה לגנאי וקאי אקרא ובוצע ברך נאץ ה׳. ואינו דח״ו לא נתכוון אהרן אלא לשם שמים כדפירשנו. ומצינו שהכתוב משבחו דכתיב ביה כי שפתי כהן ישמרו דעת וכתיב בשלום ובמישור וכו׳ ורבים השיב מעון פי׳ מעון העגל דאלו הרגוהו לא היה להם תקנה בתשובה דמתקיים בהו אם יהרג במקדש ה׳ כהן ונביא. כהן זה אהרן ונביא זה חור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והיתה עקר כוונתו שהנשים והבנים והבנות ימאנו להוריד עדיים מעליהן ויהיה עכוב בדבר ומשפט הכתוב נראה שכן היה שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ואלו נשים ובנים ובנות לא נאמר. וכן אמר הוא ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי (שמות ל״ב:כ״ד). אמר כי הוא חשב לדחותם עד יסכימו במי ומי ראוי לתת הזהב הראוי למלאכה והם לא נתעכבו בדקדוק זה ויתפרקו הם עצמם ויתנו לי. ולפי קבלת חז״ל (פר״א פ׳ מ״ה) כבר קבע הקב״ה לנשים שכר לפי שלא רצו לתת נזמיהם למעשה העגל בשהם בטלות ממלאכה בכל ראש חדש ור״ח אשר בעליהן מקריבים שעיר עזים לחטאת לי״י (במדבר כ״ח:ט״ו).
ויתפרקו לשון פריקה ממש כשנטלום מאזניהם נמצאו הם מפורקים מנזמיהם. דאל״כ ויפרקו מיבעי ליה:
והם כדי למהר הדבר לא חששו לנשים ולבנים אבל פרקו הנזמים שהיו על עצמם ויביאו אל אהרן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לשון פריקת משא כו׳. דאם לא כן, ׳ויפרקו׳ מיבעיא ליה, אלא הוא לשון פריקת משא, כשנטלו נמצאו הם מפורקים. ומפני זה הוצרך לפרש ״את נזמי הזהב״ כמו ׳מנזמי הזהב׳, ״את״ במקום ׳מן׳, דלא יתכן לשון ״את״ אחר התפעל:
בְּאָזְנֵיהֶם: הבי״ת דגושה והנו״ן בצירי. [בְּאָזְנֵיהֶם].
לשון פריקת משא וכו׳. וזהו שפירש רש״י אח״כ את נזמי מן נזמי שהתי״ו מתפעלת אבל אם היה כתיב ויפרקו אז לא צריך לפרש את נזמי מן נזמי ועוד מצאתי שהיה נזם קטן באזנם ובו היו תלוים תכשיטותיהן:
The meaning of unloading a burden... Thus Rashi later explains that את נזמי means מן נזמי. This is because the ת [of ויתפרקו] makes it a reflexive verb [denoting "they unloaded themselves"]. But had it said ויפרקו, [a transitive verb,] Rashi would not need to explain את נזמי as מן נזמי. In addition, I found [an alternative explanation:] they had a small ring in their ears, on which their jewelry hung. [Accordingly, the verse means: "They unloaded the jewelry from the small golden rings.⁠"]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויתפרקו – בהתפעל, כי הם היו הפועלים ומקבלי הפעולה, כי פרקו מעל עצמן, וזה אחת מהוראות הבנין הזה:
ויתפרקו את נזמי – פרקו מעליהם הנזמים, הנזמים הם אקוזאטיף {מושא ישר}, וההתפעל כולל אקוזאטיף פרקו את עצמם, והנה כאן שני פְּעוּלִים על דרך וילמדהו דעת (ישעיהו מ׳:י״ד).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ויתפרקו נזמי הזהב אשר באזניהם – ובנמשל שהסירו ג״כ עדי אזניהם מ״ש נעשה ונשמע:
כל העם: אע״ג שלא הכל חטאו בעבודה זרה, כמבואר להלן שלא נהרגו אלא ג׳ אלפי איש1, מ״מ ״כל העם״ הסכימו למה שהסכים אהרן לפניהם, והביאו את ״נזמי הזהב אשר באזניהם״2. דבאמת אין נ״מ בזה רק שידעו שאין עסק זה אלא כדרך הנשים וטף3, וידעו היטב כי כן הדבר שאפשר להם לעלות4 אבל אינם רוצים בכך.
1. כפי שטוען הראב״ע (הנזכר) בהקדמתו לחטא העגל, עיי״ש. וכן הוא בכוזרי.
2. כאן לא מוזכר ׳באזני נשיהם בניהם ובנותיהם׳ כפי שביקש אהרן. ועיין בראב״ע שכתב: ״אשר באזניהם״ – באזני הבנים והבנות והנשים הנזכרים למעלה.
3. כפי שביאר רבינו בפסוק הקודם.
4. ולפנות ישירות לקב״ה על פרנסתם.
ויתפרקו כל העם – א״ר יהודה בן פזי בשם רבי, הן נקרא ולא נבעת,⁠1 לטובה כתיב (פ׳ ויקהל) כל נדיב לב, ולרעה כתיב ויתפרקו כל העם.⁠2 (ירושלמי שקלים פ״א ה״א)
1. מלשון בעתה ופחד, ור״ל האיך נקרא ולא תאחזנו פחד, כדמפרש. ויש גורסין ולא נבהת בה״א, והוא מלשון בזיון וחרפה, כתרגום והחזיקה במבושיו (ס״פ תצא) בבית בהתתיה, ור״ל האיך נקרא ולא נבוש, וכדמפרש.
2. ר״ל כי כשהיו צריכין לנדב למשכן לא נתנו כל העם רק נדיבי הלב, וכשהיו צריכין זהב לעגל ויתפרקו כל העם.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳הדר זקניםרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(ד) וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
He took it from their hand, formed it with a graver,⁠1 and made it into a molten calf. They said, "This is your god,⁠2 Israel, who brought you up from the land of Egypt.⁠"
1. formed it with a graver | וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט – See Targum Onkelos, who reads "וַיָּצַר" as stemming from the root "יצר", "to fashion", and "חֶרֶט" to refer to an engraving tool, similar to the word's usage in Yeshayahu 8:1. However, as normally engraving would be done after the metal has been cast, others suggest: "bound in a bag", relating "וַיָּצַר" to the root "צרר", to tie, and "חֶרֶט" to the noun "חָרִיט", a bag or pouch (Rashi, Rashbam, and see Melakhim II 5:23). According to this understanding, the verse is saying that Aharon gathered the gold in a sack until it was all collected. Cf. Ibn Ezra and Hoil Moshe: "he formed it in a mold".
2. This is your god | אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ – See the note on verse 1.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[כה] 1ויקח מידם, אי הוה [אהרן] אמר לון שוו ליה בארעא בקדמיתא ואנא אטול, לא הוו יכלין בחרשייהו כלום, אלא מידם נטל, וקרא מתרעם ואמר ויקח מידם, חמו מה עבד אהרן גבר נביאה גבר חכים לא ידע לאסתמרא, דאלו נטיל מארעא כל חרשין דעלמא לא הוו יכלין לאצלחא, אבל במה אצלחו בעובדא דא בגין דויקח מידם ולא מארעא. (זהר שמות קצב.)
[כו] 2ויצר אותו בחרט, והחריטים (ישעיהו ג׳:כ״ב) (כלי תכשיט של נשים נמנה בישעי׳ בין תכשיטי נשים ומפרש מה הוא) זונרין מציירין (מכנסיים או כלי דץ וי״מ אזורות. ק״ע) ואולוסריקא מציירין (מלבוש מזהב מצוייר) כמה דתימר, ויקח מידם ויצר אותו בחרט (משמע ליה שציירו בציורין). (ירושלמי שבת פ״ו ה״ד)
[כו*] 3ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה, מלמד שמצא בין הנזמים ציץ אחד זהב וכתוב עליו שם, נטלו וכרכו בשרין והטילו לאור והוא לא ידע שעשו לו דפוס בכשפים ויצא עגל גועה. ר׳ יהודה אומר סמאל נכנס בתוכו והיה גועה כדי להתעות את ישראל. אמרו לו לאהרן אתה אומר אין זה אלוה אם אינו אלוה מאין יצא זה, מיד נטל אהרן קורנס והיה מכהו על שוקו ועל קדקדו, אמר להן בודאי זה אלוה, אם אלוה הוא יציל את עצמו, אמר לו הקב״ה מה זה אהרן מפני מה עשית לבני כך, כמעט שהיו שוגגין ועשיתן מזידין, כמעט שאינן מותרין ועשיתן מותרין, מעלה אני עליך כאלו אתה עשיתו, שנאמר ויעשהו עגל מסכה, וכי אהרן עשאו והלא כבר נאמר (שמות ל״ב:כ״ד) ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, מהוא ויעשהו, אלא אמר לו הקב״ה מעלה אני עליך כאלו אתה עשיתו. (מדרש הגדול)
[כז] 4ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה, התיך הזהב בכור ועשאו דמות שור, למה שהיו ישראל אומרים כדמות שראו ביום מתן תורה וכבר כתוב (שמות כ״ד:י׳) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, מלמד שראו מלאכי השרת וכף רגליהם ככף רגל עגל (יחזקאל א׳:י״ז), לפיכך שאלו דמות עגל. וכן עשה יצקו במעבה האדמה כדמות שור, וכתיב (תהלים ק״ו:כ׳) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, מלמד שהיה דומה כדמות שור בשעה שאוכל עשב שהוא מאוס בשעה שאוכל העשב, ואעפ״י כן וימירו את כבודם בו. (לקח טוב)
[כח] 5ויעשהו עגל מסכה, אמר ר׳ ירמיה כשהביאו הנזמים תלה אהרן עיניו לשמים ואמר, אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים (תהלים קכ״ג:א׳), אתה יודע את כל המחשבות שבעל כרחי אני עושה, השליך לאש ובאו החרטומים ועשו בחרטומיהם, ויש אומרים שמיכה היה שנתמכמך בבנין מה שהציל משה מן הלבנים, נטל הלוח שכתב עליו משה עלה שור כשהעלה ארונו של יוסף, השליכו תוך הבור בין הנזמים ויצא העגל גוער כשהוא מקרטע (מדלג) התחילו אומרים אלה אלהיך ישראל. פתחו מלאכי השרת ואמרו, שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים (תהלים ק״ו:כ״א). (תנחומא סי׳ יט)
[כט] 6מסכה, ואני נסכתי מלכי (תהלים ב׳:ו׳), דבר אחר אתכתיה כמה דאת אמר עגל מסכה. (מדרש תהלים ב ח)
[ל] 7אלה אלהיך ישראל, תני ר׳ שמעון בן יוחי, שלשה עשר עגלים עשו ישראל ואחד דימוסיא (עיקר וכולל) לכולן. ומה טעמא ויאמרו אלה אלהיך ישראל (לשון רבים) הרי לשנים עשר שבטים, זה אלהיך (נחמיה ט׳:י״ח) (לשון יחיד) הרי דימוסיא אחת לכולן (ירושלמי סנהדרין פ״י ה״ב)
[ל*] 8אלה אלהיך ישראל, והמה דברו עלי כזבים (הושע ז׳:י״ג) ומה כזבים דברו על הקב״ה כו׳ רבנין אמרו זה אלהיך פדה אותנו, ר׳ חגי בן אלעזר אמר זה אלהיך אין כתיב כאן אלא אלה אלהיך, שיתפו אותו עמהם אמרו אלוה והעגל פדה אותנו. (שמות רבה מב ב)
[לא] 9אלה אלהיך ישראל, אמר רב יהודה אמר רב, ישראל שזקף לבינה. להשתחוות לה (ולא השתחוה לה) ובא עובד כוכבים והשתחוה לה אסרה (אע״פ שאינה שלו). מנלן דאסרה, א״ר אלעזר כתחילה של א״י, דאמר רחמנא (דברים י״ב:ג׳) ואשריהם תשרפון באש, מכדי ירושה היא להם מאבותיהם (שהרי לאברהם נאמר לך אתננה וגוים שבאו אחרי כן לא יכלו לאסרן בהשתחואה) ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואי משום הנך דמעיקרא (אשירות דמעיקרא היו קודם שניתנו לאברהם ולא ידעינן הי נינהו) בביטול בעלמא סגי להו (ליכפינהו לעכו״ם וליבטלינהו), אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים וכי אתו עובדי כוכבים שליחותא דידהו עבדי (הלכך הוי עבודת כוכבים של ישראל ואינה בטילה עולמית), הכא נמי ישראל שזקף לבינה גליא דעתיה דניחא ליה בעבודת כוכבים וכי אתא עובד כוכבים ופלח לה שליחותא דידיה קעביד. ודילמא בעגל הוא דניחא להו במידי אחרינא לא (ולא אסרי אשרות דהא לאו שליחותייהו הוה) אמר קרא אלה אלהיך ישראל, מלמד שאיוו לאלוהות הרבה. אימא כל דבהדי עגל ניתסרו מכאן ואילך נישתרי (אותן אשרות שהיו באותו הזמן יאסרו דשליחותייהו הוה אבל הנעבדות מכאן ואילך שחזרו בתשובה לאו שליחותייהו הוה) מאן מוכח (מי יודע איזו היתה באותה שעה ואיזהו נעבדה אחרי כן). (ע״ז נג:)
[לב] 10אלה אלהיך ישראל, עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום במדבר וכו׳. במעשה עגל מנין, אלה אלהיך ישראל. (אדר״נ הוספה ב׳ לנו״א עמ׳ עח)
[לג] 11אלה אלהיך ישראל, ר׳ הונא ור׳ אידי בשם ר׳ שמואל בר נחמן, מוצלים היו ישראל מאותו המעשה, שאילו ישראל עשו את העגל היו להם לומר אלה אלהינו ישראל, אלא הגרים שעלו עמהן הם עשו את העגל והיו מונין את ישראל ואומרים להם אלה אלהיך ישראל. (פסיקתא דרב כהנא פי׳ ט)
[לד] 12אלה אלהיך ישראל, בנים לא אמון בם (דברים ל״ב:כ׳), בנים אתם שאין בכם אמונה. עמדתם לפני הר סיני ואמרתם כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳), אף אני אמרתי לכם אלהים אתם (תהלים פ״ב:ז׳), כיון שאמרו לעגל אלה אלהיך ישראל, אף אני אמרתי לכם אכן כאדם תמותון (תהלים פ״ב:ז׳). (ספרי האזינו פי׳ שב)
[לד*] 13אלה אלהיך ישראל, לעברך בברית ה׳ אלהיך ובאלתו (דברים כ״ט:י״א), שלש בריתות כרת הקב״ה להם לישראל, אחת כשיצאו ממצרים ואחת כשעמדו לפני הר סיני (ואחת בחורב) ואחת כאן, ולמה כרת עמהן כאן, מפני שאותה שכרת עמהם בטלוה ואמרו אלה אלהיך ישראל. (תנ״י נצבים ו)
[לה] 14אלה אלהיך ישראל, זה שאמר הכתוב (תהלים נ׳:כ״א) אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך וגו׳. מהו אלה עשית והחרשתי, א״ר שמואל בר נחמן אלה אלהיך ישראל עשיתם במדבר והחרשתי לכם, למה שהיה משה מפייס עלי ואומר לי סלח נא ושמעתי לו, דמית היות אהיה כמוך, דמיתם את הצורה ליוצרה ואת הנטיעה למי שנטעה. (דברים רבה א ג)
[לו] 15אלה אלהיך ישראל, רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה (תהלים ג׳:ג׳), רבים למה הוא קורא אותן רבים שנאמר (ישעיהו י״ז:י״ב) והיה המון עמים רבים וגו׳ אומרים לנפשי אומרים לישראל, אומה ששמעה מפי הקב״ה בהר סיני לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ׳:ב׳) ולבסוף ארבעים יום אמרו לעגל אלה אלהיך ישראל, יש להם תשועה, אין ישועתה לו באלהים סלה, ואתה ה׳ (תהלים ג׳:ד׳) אמרו ישראל אתה ה׳ הסכמתה עמהם וכתבת בתורה (תהלים כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם וגו׳ מגן בעדי (תהלים ג׳:ד׳) שהגנת עלינו בזכות אבותינו, כבודי שהשרית שכינתך בתוכנו וכו׳. (פסיקתא דר״כ פסקא ב)
[לז] 16אשר העלוך, אמר ר׳ יוחנן אלמלא וי״ו שבהעלוך (דהא לא כפרו בהקב״ה לגמרי שהרי שתפוהו בדבר אחר) נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה. כתנאי, אחרים אומרים אלמלא וי״ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, אמר לו ר״ש בן יוחאי והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנאמר (שמות כ״ב:י״ט) בלתי לה׳ לבדו, אלא מה תלמוד לומר אשר העלוך, שאיוו לאלוהות הרבה (אף לאלהות אחרים וקבלו עליהם. רש״י). (סנהדרין סג.)
1. וכ״כ האור החיים כאן: לצד שלקח הזהב מידם לידו ולא נתחכם שיניחו הזהב בארץ לבטל כשפיהם העלה עליו הכתוב המעשה ויעשהו עגל מסכה. (כוון לדברי הזהר הנ״ל אע״פ שלא הזכירו וכעין זה יש הרבה פירושים באוה״ח שנמצאים בחז״ל ובראשונים.) ועפ״ד הזהר יש לפרש כמין חומר דרש חז״ל בויק״ר פ״י ד: א״ר חנן כתיב ויקח מידם ויצר אותו בחרט, תבא לקיחה של כאן (קח את אהרן – ויקרא ח, ב) ותכפר על לקיחה שלהלן, ע״כ ולהנ״ל מבואר שפיר מה שתפס החטא של ויקח מידם שבעיקר צריך כפרה על החטא של הלקיחה מידם שעל ידי זה יצא העגל מעצמו וראה להלן בביאור אות כו. – ברש״י שבת סג: דיבור המתחיל מרעהו: שכל תיבה שראשה מ״ם משמשת נטילה היא כמו ויקח מידם.
2. ילקוט המכירי ישעיה ג כב. ומל׳ הירושלמי נראה כפי׳ הב׳ שברש״י כאן: ויצר לשון צורה, בחרט כלי אומנות הצורפים כו׳ כמו וכתוב עליו בחרט אנוש. וכ״ה באע״ז. ובפי׳ הר״י בכור שור ובבעה״ת והרא״ש: שצר בו צורות וצעצועים כדי לאחר אולי יבא משה. ובק״ע על הירושלמי הוסיף: ונ״ל שהגירסא שלפנינו עיקר אוליסריקא מציירין והן בגדים שקושרין אותן כמה פעמים והוא מלשון צרור וחתום ומייתי מקרא דויצר אותו בחרט. ולפי זה הוא כפי׳ הא׳ שברש״י: ויצר לשון קשירה בחרט לשון סודר כמו והמטפחות והחריטים וכד׳. וכעי״ז ברשב״ם. וכן מבואר בזהר ח״ב קצב. (לעיל אות כה.): ויצר אותו בחרט לאו כמה דחשבין בני נשא דעבד ציורין במחוגה, או במלה אחרא, אלא אתא קרא לאוכחא מלה דאהרן לא ידע לאסתמרא, אילו כד נטל מידיהון הוה שדי לארעא ואע״ג דיטול ליה לבתר לא הוה אצלח עובדא בישא דא, אבל בכלא סיועא בישא הוה דנקיט דהבא וטמריה בעינא בישא באתר ביש, מאי ויצר אותו בחרט דשוי כל דהבא בכיסא חדא ואסתמר מעינא כדין סליק כלא לעובדא. ויש להעיר משמו״ר מא א (ראה לעיל פל״א אות קכא): א״ר לוי ישראל עומדין למטה וחוקקין ע״ז להכעיס ליוצרם שנאמר ויקח מידם ויצר אותו בחרט והקב״ה יושב למעלן וחוקק להם לוחות לתת להם חיים שנאמר ויתן אל משה וכו׳. ומשמע שהוא לשון חקיקה וצורה. וכ״ה בחמדת ימים התימני: ויצר אותו בחרט פי׳ ר׳ דוד קמחי מטפחת ויש פי׳ כיסין ור׳ סעדיא גאון ז״ל פי׳ חרט דפוס ושמו קלאב בל׳ ערב ואני אומר נתנן במטפחת והמטפחת בכיס וכיס בדפוס וכו׳. וראה להלן אות כז–כח. ובת״י כת״י רומי ורמה יתה ״בטופסא״ וכן מובא בערוך ע׳ טפס ד׳ וכ״ה בת״י הג״ב, ולפנינו טופרא. וטפוס ודפוס אחד הם, וכ״כ הרד״ק בחרט בדפוס כדרך המתירים. וכ״ה בתרגום הסורי: בטופסא ובעה״ש ע׳ אולוסריקון וע׳ זנר ובמלואים בע׳ חרט ועי׳ רש״י גיטין ז. שבת יח. ברש״י ד״ה גפרית.
3. ראה רש״י כאן ולהלן אות כז ואות רד וצרף לכאן ובסנהדרין קג: עיי״ש ברש״י. – נטל אהרן קורנס וכו׳, כעי״ז בויק״ר ז א (הוצ׳ מרגליות): אמר ר׳ אסי מלמד שהיה נוטל את הקורנס ופותחו לפניהן ואומר להן ראו שאין בו ממש [הוא שמשה אמר לאהרן מה עשה לך העם הזה (להלן פסוק כא), אמר לו, מוטב היה להן שידונו שוגגין ואל ידונו מזידים]. צ״ב שהרי בדבר המפורש בתורה לא אמרו מוטב שיהי׳ שוגגין כו׳ רמ״א או״ח תרח-ב, ואולי ס״ל שקודם שקבלו הלוחות שייך לומר מוטב.
4. כעי״ז במד״א כאן וראה חזקוני כאן. ובפי׳ הרמב״ן ומ״ש לפרש מדרש חז״ל אמרו ראה ראיתי את עני עמי (לעיל ג ז) אמר לו הקב״ה למשה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי ואני רואה היאך מתבוננין בי שאני יוצא בקרונין שלי שאתן להם את התורה שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ושומטין אחד מטטראמולין שלי שכתוב ופני שור מהשמאל ומכעיסין אותי בו. ראה תו״ש שמות פ״ג אות קטז ובמילואים כאן, וראה זהר ח״ב רלו. ובפי׳ ר״א בן הרמב״ם: ויעשהו עגל מסכה וגו׳ מן הסתם כך בקשו ממנו, ומסורת מאת אבא מרי ז״ל מפני שהיו אדוקים בסברה של אצטגנונים שהיציאה ממצרים היתה בזמן עלית מזל שור או כיוצא בזה מן הדמיונות בגזירות הכוכבים המסתעפות מן ע״ז. וכבר הזכירו ראב״ע בפי׳ הקצר: והמבין סוד מלאכת השמים ידע למה צורת עגל. ובפי׳ הארוך בסוף הקדמתו לפרשה חזר בו ודחה דעת חכמי המזלות כי המחברת הגדולה לשני העליונים היתה במזל שור. וע״ע ח״א מהרש״א פסחים קיב: ד״ה שור. – שהוא מאוס וכו׳, ראה תהלים קו ו. מכילתא בשלח מס׳ ב פרשה ו. ומדרש שהש״ר א ג.
5. ראה רש״י כאן ובדבריו מבואר שמיכה השליך את הלוח. ובכת״י ילקוט תימני ששון: תלה אהרן עיניו למרום כו׳ ולקח הלוח שכתב משה כו׳, כנראה שהושמט מה שכתב בתנחומא ובאו ואולי היתה לו גירסא אחרת במדרש. – שנתמכמך בבנין וכו׳, ראה תורה שלמה שמות פ״ב אות קצה. – עלה שור וכו׳, ראה תו״ש שמות פי״ג אות רעב.
6. אתכתיה, פי׳ התוך מלשון והתכתי אתכם (יחזקאל כב, כ) ענינו זקוק וכן כהתוך כסף בתוך כור (שם שם כב) ור״ל יצקתיו כראי מוצק (בובר). ראה תרגומים ורש״י כאן שמסכה מל׳ מתכת. ובאע״ז: מסכה התוך כמו הפסל נסך חרש (ישעיה מ יט) מענין התכה. – ברש״י כאן: ד״א קכ״ה קנטרין זהב היו בו כמנין מסכ״ה. ומקורו מהמדרש שהובא להלן אות עא.
7. מדרש תהלים מזמור ג. וראה ויק״ר ה ג: י״ג דמסאות היה לכל שבט ושבט ואחד לכולם. ובערוה״ש ע׳ דמס׳ א, פי׳ הכונה כלפנינו. וראה ספרי עקב פי׳ מג (הובא בתו״ש פכ״ב אות שסא): אלא מה ת״ל אלה אלהיך מלמד שעשו להם עגלים הרבה. ויש לפרש הכוונה כלפנינו. וראה להלן אות לז בבאור. וביפה מראה על הירושלמי: י״ג עגלים, שבראותם העגל אשר עשה אהרן עשו גם המה אחד לכל שבט ושבט ושל אהרן היה משותף לכולן והכתוב לא זכר אלא של אהרן שהיה עיקר וכן נחמיה בוידוי לא זכר אלא העיקרי.
8. וראה להלן אות לז. שבנחמיה כתוב זה אלהיך כו׳.
9. ראה לעיל אות ט. ולהלן אות לז. וצרף לכאן. – בשבת פח: אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי (שה״ש א), מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי (עין עגל שהוא מין בהמה ל״א לשון עכו״ם העורכים לגד שלחן) שכרמתי לי (שאספתי להתאוות אלהות הרבה כדכתיב אלה אלהיך ישראל. רש״י).
10. ברייתא זו הובאה בערכין טו. בקצת שנויים, עי״ש. ושם הגירסא: בעגל כדאיתיה. ובשטמ״ק שם אות ג: תימה למה קורא עון העגל נסיון הא כפרו בעיקר ושמעתי מפי הר״ר יצחק מטריוש דעשרה נסיונות היינו עשרה כעסים שהכעיסו את הקב״ה, והנם זועפים מתרגמינן נססין, הרא״ש ז״ל. ובאדר״נ נו״א עמ׳ 98: עשרה נסיונות ניסו אבותינו להקב״ה במדבר וכו׳, במדבר שעשו את העגל שנאמר (תהלים קו יט) יעשו עגל בחורב. ובנדפס שם הגירסא: שנאמר עשו להם עגל מסכה. וכ״ה בחופת אליהו (או״מ 176).
11. תנ״י אמור טו ובנדפס שם יא, ויק״ר כז ח, הובא בתורה שלמה חי״ב פי״ב אות תקפז, ילהמ״כ תהלים פג:. וכעי״ז במה״ג כאן. וראה לעיל אות ו, ורש״י כאן. – במדרש אגדה בהעלותך סי׳ ח (צג.): ולקחו פר בן בקר, לפי שהבכורות לא עבדו העגל אלא בהוראת אחרים שנאמר ויאמרו אלה אלהיך ישראל ואח״כ כתיב וישכימו ממחרת וגו׳, ומצינו שהצבור מביאים פר לעולה על העלם דבר של ע״ז שנאמר והיה אם מעיני העדה וגו׳ לכך צוה ללוים להביא פר לעולה, ע״כ.
12. מדרש תנאים 196 ילהמכ״ת ח״ב כח:. ומצינו כמה מדרשי חז״ל כעי״ז, מענין החטא של אלה אלהיך ישראל לעומת הזכות של נעשה ונשמע, ראה לעיל אות יז ותו״ש שמות פכ״ד אות סז–סט ובבאור וצרף לכאן. וע״ע תו״ש בראשית ג אות קצד ושמות פ״ב רו. – בפתיחתא דאיכה רבתי יג: מפיץ וחרב וחץ שנון וגו׳ וכו׳ הכל למי לאיש עונה ברעהו עד שקר, אלו ישראל שהשיבו ואמרו אלה אלהיך ישראל. ושם יב: מעדה בגד ביום קרה, יום שנזדווג נבוכדנצר לישראל העדה מהם שני לבושין בגדי כהונה ובגדי מלכות, ביום קרה ע״ש שקראו לעגל אלה אלהיך ישראל. ובזהר ח״ג רו: על חדסרי מלין נגעין אתיין וכו׳ על עדות שקר בגין דסהידו ישראל שקר ואמרו אלה אלהיך ישראל בקל תקיף דכתיב קול מלחמה במחנה, בגין דא וישלחו מן המחנה וכו׳. וכעין זה במנורת המאור אלנקוה ח״ד עמ׳ 345. וראה לעיל פ״ל אות סה: ואנחנו הוצאנו שם רע על הקב״ה ואמרנו אלה אלהיך ישראל וכו׳.
13. כ״ה בתנחומא הנדפס שם ג.
14. יש להביא כאן כמה מדרשי חז״ל שדרשו בפסוקים שונים המלה ״אלה״ על אלה אלהיך ישראל. א. בברכות לב: אמרה לפניו רבש״ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל, אמר לה גם אלה תשכחנה (ישעיה מט), (מעשה העגל שאמרו אלה אלהיך ישראל. רש״י). וכ״ה בתנ״י במבוא עמ׳ 133: ב. במדרש תהלים מב: אלה אזכרה, נזכרת אני מה שעשית לאבותינו במדבר ואמרו אלה אלהיך ישראל. ג. במדרש איכ״ר א נה: על אלה אני בוכיה ר׳ שמואל בר נחמני אמר על ע״א הה״ד אלה אלהיך ישראל – ר׳ שמואל ב״נ לשיטתי בדרש שלפנינו. ד. בתו״ש בראשית פמ״ח אות נט: ויאמר מי אלה שצפה שני עגליו של ירבעם שהוא מטעה את ישראל ואומר להם אלה אלהיך ישראל. ואצל ירבעם כתוב (מ״א יב כח): הנה אלהיך ישראל. ובתו״ש שמות פכ״ב אות רכא: אשר יאמר כי הוא זה שאמרו לעגל אלה אלהיך ישראל. וכ״ה באגדת בראשית לא. ופלשתים עומדים על ההר מזה (ש״א יז) מלאך השטן מקטרג על ישראל ואומר לא כך אמרו ישראל במדבר אלה אלהיך ישראל וכו׳. ה. בשמו״ר נא ו: אמר הקב״ה בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי באלה אלהיך, עכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי המשכן. ו. במדרש אגדה ח״א קפז.: תבוא אלה הדברים ותכפר על אלה אלהיך ישראל. וראה לעיל אות ז ואות יג בבאור. ז. בזהר ח״א כה: אלה תולדות השמים וגו׳ (בראשית ב) אלין אינון דאתמר בהון אלה אלהיך ישראל ביומא דיתמחין אלין כאלו הוא יומא עביד קב״ה שמיא וארעא הה״ד ביום עשות ה׳ א׳ ארץ ושמים וע״ע הקדמת הזהר ב. ח. להלן אות מט מתנ״י שמיני: גם אלה ביין שגו, מה אלה, שאמרו אלה אלהיך ישראל. – דמיתם את הצורה וכו׳, ראה רמב״ן כאן: גם זה הכתוב יורה אותך כי אין טפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם וכו׳. ובפי׳ ריב״א: תימה וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה בן יומו לא העלם ממצרים, אלא אין לך עובד ע״ז שאינו יודע שיש אלהים בשמים שברא הכל, אך הם טועים לומר שרוח הקודש שורה בע״ז שלהם ובזה טעו עושי העגל שהיו סבורים שרוח הקודש ששרתה על משה בהוציאם ממצרים שרתה גם על העגל וכדומה להם שהיה אלוה ולכך אמרו אלה אלהיך. וכעי״ז ברשב״ם. וראה אוה״ח כאן ולעיל אות ח בבאור.
15. תנ״י כי תשא ג ובנדפס שם אות ד. ובתנ״י פקודי אות ב: כך הקב״ה חבב את ישראל והביאם לפני הר סיני ונתן להם את התורה וקרא אותם מלכים לסוף ארבעים יום עשו את העגל ואמרו אלה אלהיך ישראל באותה שעה אמרו אומות העולם, אין הקב״ה מתרצה להם עוד כיון שעמד משה ונתפלל עליהם, א״ל הקב״ה סלחתי כדברך ולא עוד אלא שאני משרה שכינתי עליהם וביניהם והכל יודעים שמחלתי להם וכו׳. ושם בלק יח: בנוהג שבעולם לגיון שמרד במלך חייב מיתה ואלו כפרו ומרדו בו ואמרו לעגל אלה אלהיך ישראל לכך לא היו ראויין לכלותן, אפילו באותה שעה לא זז מחיבתן אלא לווה עליהם ענני כבוד ולא מנע מהם המן והבאר וכה״א (נחמיה ט) אף כי עשו להם עגל מסכה וגו׳ ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר וכו׳. וכ״ה בנדפס שם יב ובבמדב״ר כ טז. ובתנ״י נצבים ג: ואתם אמרתם לפני דברים שאתם חייבים עליהם כליה ולא עשיתי אתכם כלה וכו׳ ולא עוד אלא אמרתם לעגל אלה אלהיך ישראל. וכ״ה בילהמכ״ת ח״ב כ. ובדברים רבה ג יא: כי ידעתי את מכאוביו (שמות ג ז) אמר הקב״ה למשה יודע אני כאב הן עתידין לעשות אלה אלהיך ישראל ואעפ״י כן וארד להצילו מיד מצרים. ראה תו״ש שם אות קטז.
16. בספרי עקב פי׳ מג (הובא בתו״ש שמות כב אות שסא): אחרים אומרים אילו לא שיתפו ישראל שמו של מקום בע״ז כלים היו מן העולם, רשב״ג אומר והלא כל המשתף שמו של מקום בע״ז הרי הוא חייב כליה וכו׳ מה ת״ל (אלהים אחרים) [אלה אשר העלוך] מלמד שעשו להם עגלים הרבה. וכן מבואר לעיל אות ל מהירושלמי ואות ט ואות לא וצרף לכאן. ובלק״ט: אשר העלוך מלמד שאוו לאלוהות הרבה, ואמרי לה לטובה שלא כפרו בעיקר אלא שחיבבו עבודת כוכבים לכבוד. וברמב״ן והנה אהרן אשר הוציא הצורה הזאת כי הם לא אמרו לו מה יעשה שור או כשב או עז וזולתם וזהו מאמר החכמים שאמרו מלמד שאוו לאלוהות הרבה כי הם לא ידעו במה יבחרו ואיזה הטוב להם. וראה ח״א מהרש״א סנהדרין שם ושו״ת שאלת יעב״ץ ח״ב סי׳ קלג בבאור הגמ׳. והאחרונים העירו ממ״ש בנחמיה ט יח: זה אלהיך אשר העלך ממצרים, ראה חי׳ הרש״ש ועוד. ולפי דרש הירושלמי המובא לעיל אות ל אין קושיא. – בזהר ח״ב קצב: ובגין דהוו תרין דיוקנין כתיב אלה אלהיך ישראל ולא כתיב זה אלא אלה תרין הוו כחדא אשר העלוך מארץ מצרים העלוך ולא העלך כתיב, ע״כ. ועי׳ תו״ש שמות פכ״ב אות שס״א בבאור וחולין ס: עדים שאיוו לאלהות הרבה.
וּנְסֵיב מִיַּדְהוֹן וְצָר יָתֵיהּ בְּזִיפָא וְעַבְדֵיהּ עֵיגֶל מַתְּכָא וַאֲמַרוּ אִלֵּין דַּחְלָתָךְ יִשְׂרָאֵל דְּאַסְּקוּךְ מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם.
He took them from their hands, and formed it with a chisel, and made it into a molten calf. They [then] said, “These, Yisrael, are your idols who brought you up from the land of Egypt.

וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
וּנְסֵיב מִיַדְהוֹן וְצָר יָתֵיהּ בְּזִיפָא וְעַבְדֵיהּ עֵיגֶל מַתְּכָא וַאֲמַרוּ אִלֵּין דַּחְלָתָךְ יִשְׂרָאֵל דְּאַסְּקוּךְ מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם
וַיָּצַר – צר צורה או קשר בצרור?
א. ״וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט״ נתפרש בשתי דרכים. בדרך מדרשית: וַיָּצַר – צרר לצרור, בַּחֶרֶט – במטפחת. ובדרך פשטנית: וַיָּצַר – צר צורה, בַּחֶרֶט – בכלי חריתה.
ראב״ע מקבל את הפירוש השני ופוסל את הראשון.⁠1 אבל רש״י מביא בהרחבה את שני הפירושים מבלי להכריע:
ויצר אותו בחרט – יש לתרגמו בשני פנים. האחד: וַיָּצַר לשון קשירה, בַּחֶרֶט לשון סודר, כמו ״וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים״ (ישעיהו ג כב), ״וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים״ (מלכים ב ה כג).
והשני: וַיָּצַר לשון צורה, בַּחֶרֶט כלי אומנות הצורפין, שחורצין וחורטין בו צורות בזהב כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין, כמו ״וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹש״ (ישעיהו ח א). וזהו שתרגם אונקלוס וְצָר יָתֵיהּ בְּזִיפָא לשון זיוף, הוא כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות ושקדים, שקורין בלעז ניאי״ל ומזייפין על ידו חותמות.
גם התרגומים נחלקו בדבר: המיוחס ליונתן שתרגם ״בשושיפא״ פירש כראשון.⁠2 אבל אונקלוס המתרגם ״וְצָר יָתֵיהּ בְּזִיפָא״, נוטה לפירוש השני, הפשטני, אף על פי שבכך מועצמת אשמתו של אהרן: הוא עצמו צר בידיו את הצורה. גם לפי פשיטתא ות״נ שתרגמו ״בטופסא״; אהרן צר את הזהב בדפוס ובתבנית ולא שיצא מאליו משהיה צרור במטפחת.⁠3 וראה בפסוק הבא.
ב. ״עֵגֶל מַסֵּכָה״ – ״עֵיגֶל מַתְּכָא״. מַסֵּכָה היא משורש ״נסך״ שאחת ממשמעויותיו הוא ״יצק״: ומַסֵּכָה היא פסל העשוי ממתכת יצוקה, ומכאן גם ברש״י: ״מסכה – לשון מתכת״. וכן להלן ״אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ״ (שמות לד יז) ״דַּחֲלָן דְּמַתְּכָא״.
1. ראב״ע: ״ויצר – מגזרת צורה, כמו וַיָּצַר אֶת-שְׁנֵי הָעַמּוּדִים (מלכים א ז טו). ומלת בַּחֶרֶט כמו דמות. וכן בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ (ישעיהו ח א) – בדמות אנוש. ואין טעם להיותו מגזרת הָחֲרִיטִים (ישעיהו ג כב)״.
2. השווה ת״א ״ופרשו השמלה״ (דברים כב יז) ״וְיִפְרְסוּן שׁוֹשִׁיפָא״.
3. אבל רש״י ממתיק את הגנות: ״כיון שהשליכו לכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים״. אף על פי ש״הכור״ נוטה לת״א [דפוס, טופס], מוסיף רש״י ש״נעשה בכשפים״ על ידי הערב רב.
וקבל מן ידיהון ורמה יתה בטופסא ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים.
ונסיב מידיהון וצר יתיה בשושיפא ורמא יתיה בטופ⁠(ר){ס}⁠א ועבדיה עיגל מתכא ואמרו איליין דחלתך ישראל דהנפקוך מארעא דמצרים.
And he took them from their hands, and bound them in a wrapper, and wrought it with a tool, having made a molten calf; and he said, These, Israel, are thy gods, which brought thee forth from the land of Mizraim.
ויקח מידיהם ויצר אותו במעטפה וישלך אותו בדפוס ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה יראתך ישראל אשר הוציאך מארץ מצרים.
ויצר אתו בחרט1התיך הזהב בכור ועשאו דמות שור, לפי שהיו ישראל אומרים עשה אותו כדמות מה שראינו ביום מתן תורה, כי ראו המלאכים שהיה רגליהם ככף צורת עגל, שנאמר וכף רגליהם ככף רגל עגל (יחזקאל א׳:ז׳), לפיכך שאלו דמות עגל.
1. התיך הזהב. מובא בלק״ט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פאכ֗ד֗הא מנהם וצירהא בקאלב וצנעה עג֗לא מסבוכא פקאלו הד֗א רבך יא אלאסראייל אלד֗י אצעדך מן בלד מצר.
לקח אותם מהם וצר אותו בדפוס היציקה ועשהו עגל יצוק, ואמרו: זה אלוהיך, אתה הישראל, אשר העלך מארץ מצרים.
ויעשהו עגל מסכה – יש עובדי ע״ז בגוונין הרבה. יש מי שפסלו צורת אדם. ויש שעשה צורת כרוב או צורת בהמה או חיה או עוף כענין שכתוב (מלכים ב י״ז) ואנשי בבל עשו את סכות בנות ואנשי כות עשו את נרגל. ואנשי חמת עשו את אשימא. והעוים עשו את נבחז ואת תרתק. והספרוים שורפים את בניהם באש לאדרמלך וענמלך. כולן שמות פסילים הם. סכות בנות. תרנגולות ואפרוחים. נרגל תרנגול הבר הוא השכוי. אשומא הוא חתול. נבחן כלב. תרתק חמור. אדרמלך קוף. ענמלך טווס. וקרוב אני לומר שנקראו הפסילם על שמות הכוכבים כענין שכתוב (עמוס ה׳) ונשאתם את סכות מלככם ואת כיון צלמכם ואת ככב אלהיכם אשר עשיתם לכם. סכת מלככם הם שמות הככבים. הוא שכתוב (ירמיהו מ״ד) אנחנו מקטרים למלאכת השמים. קרא הככבים מלכות השמים. כיון צלמכם הוא הנקרא זחל שהוא שבתאי. ככב אלהיכם הוא משבעה ככבי לכת גם כן ויקרא כוכב חמה.
ויצר אותו בחרט – יש לתרגמו בשני פנים: האחד, ויצר – לשון קשירה, בחרט – לשון סודר, כמו: המטפחות והחריטים (ישעיהו ג׳:כ״ב), ויצר ככרים כסף בשני חריטים (מלכים ב ה׳:כ״ג). השיני, ויצר – לשון צורה, בחרט – כלי אומנות הצורפים שחורצין וחורתין בו צורות בזהב, כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסים, כמו: וכתוב עליו בחרט אנוש (ישעיהו ח׳:א׳). וזהו תרגומו של אונקלוס: יצר יתיה בזיפא – לשון זיוף, הוא כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות ושיקודיםא שקורין נְיֵיל, ומזייפין על ידו חותמות.
עגל מסכה – כיון שהשליכו לכור, באו ממכשפי ערב רב שעלה ממצרים ועשאוהו בכשפים.
ויש אומרים (תנחומא כי תשא י״ט): מיכה היה שם, שיצא מתוך דימוסי בניין שנתמכמך בו ממצרים,⁠ב והיה בידו שםג שכתב בו משה: עלה שור, להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכור ויצא העגל.
מסכה – לשון מתכת.
דבר אחר: מאה ועשרים וחמשה קנתירין של זהב היו בו, כגימטריא של מסכה.
אלה אלהיך – ולא נאמר כאן: ׳אלה אלהינו׳, מכאן שבני ערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן, הם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34. בדפוס רומא: ״ושקדים״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא: ״במצרים״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״וטס״.
ויצר אתו בחרט – One can translate this in two ways. The one is: to take ויצר in the sense of "tying up" (Hiphil of צרר) and בחרט in the sense of "a garment", similar to "and the mantles and the scarfs (והחריטים)" (Yeshayahu 3:22); "and bound (ויצר) two talents of silver in two cloths (חריטים)" (Melakhim II 5:23). The other way is: to take ויצר in the sense of "forming figures" (Hiphil of צור) and חרם as denoting goldsmiths' tool with which they engrave and cut figures into gold, like a writer's stylus that incises letters on boards and tablets, as we find it in, "[Take a great roll] and write on it with a man's pen (חרט)" (Yeshayahu 8:1). This (the second explanation) is what Onkelos means when he renders the passage by וצר יתיה בזיפא and he formed it with a "זיפא", a term which is connected with the word זיוף "forgery". It is a tool with which letters and modeled figures are engraved in gold – a kind of work which they term niel in old French (cf. Rashi and our Note on Shemot 25:33), and by means of which seals are forged (מזיפין).
עגל מסכה A MOLTEN CALF – As soon as he (Aharon) had thrown it (the gold) into the fire in a melting pot the magicians among the mixed multitude who had come up with them from Egypt came and made it (the golden calf) by their magic art.
There are some who say that Mikhah the idolater mentioned in Shofetim (Shofetim 17), was there, who had been drawn forth from the foundations of a building in Egypt where he was nearly crushed. He had in his possession a "supernatural name" (שם) and a plate upon which Moshe had written: "Come up, ox, come up, ox!⁠" in order to raise the coffin of Yosef who is compared to an ox (cf. Devarim 33:17) out of the Nile, and he cast it (the plate) into the melting pot and the calf (the young ox) came out (ויצא העגל הזה) (Tanchuma Ki Tisa 19).
מסכה MOLTEN – is a term connected with מתכת, molten metal (ס and ת being interchanged in these words).
Another explanation is: there were used in it (for making the golden calf) 125 talents of gold, corresponding to the numerical value of מסכה, which is 125 (Tanchuma Ki Tisa 19).
אלה אלהיך THESE ARE YOUR GODS, [O ISRAEL] – It does not state that they said "these are our gods, [O Israel]"; hence we may learn that it was the mixed multitude which came up from Egypt that gathered themselves together against Aharon, and it was they who made it and afterwards led Israel astray after it (Tanchuma Ki Tisa 19).
ויצר אותו בחרט – התיך הזהב בכור ועשאו דמות שור, למה שהיו ישראל אומרים כדמות שראינו ביום מתן תורה, וכבר כתוב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כ״ד:י׳) מלמד שראו מלאכי השרת, וכף רגליהם ככף רגל עגל (יחזקאל א׳:ז׳), לפיכך שאלו דמות עגל, וכן עשה יצקו במעבה האדמה כדמות שור, וכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב (תהלים ק״ו:כ׳), מלמד שהיה דומה כדמות שור בשעה שאוכל עשב, שהוא מאוס בשעה שהוא אוכל העשב, ואעפ״כ וימירו את כבודם בו.
אשר העלוך1מלמד שאוו לאלהות הרבה. ואמרי לה לטובה, שלא כפרו בעיקר, אלא שחיבבו עבודה זרה לכבוד.
1. מלמד שאוו לאלהות הרבה. עי׳ הערה ג׳.
ויצר אותו בחרט – הזהב לקח מיד כל אחד וקיבץ אותו, וקשר את {הנזמים} כולם בבגד עד שעשו דפוס של חמר ושל שעוה כדרך המתיכין, ועשו בו צורת עגל, והשליכו הזהב בתוכו ונעשה עגל, כדכתיב: ואשליכהו באש ויצא העגל הזה (שמות ל״ב:כ״ד), וכתיב ויצר ככרים כסף בשני חריטים (מלכים ב ה׳:כ״ג).
אלה אלהיך ישראל אשר העלוך – וכי שוטים היו, שלא היו יודעים שעגל זה שנוצר היום לא העלם ממצרים? אלא כל עובדי עבודה זרה יודעים שאלהינו שבשמים ברא את העולם, אךא בזה היו טועים: שהתרפים יש בהם רוח טומאה כמו הנביאים שיש בהם רוח הקדש, וסבורים שהעגל שהיה מדבר ברוח הטומאה, כאילו היה מדבר ברוח הקדש של מעלה. ולכך אומרים: אלה אלהיך ישראל אשר העלוך – כלומר: רוח הקדש יש בו וכאילו רוח הקדש הולך לפנינו. וכן לבן אמר על התרפים: למה גנבת את אלהי (בראשית ל״א:ל׳).
ולנסות בו את ישראל נתן בו רוח הטומאה של מיני מכשפות, ואוב וידעוני {נתן} כח בו להכחיש פמליא של מעלה ולהגיד נולדות, לדעת אם {י}⁠היו תמים לי״י אלהיהם ולא יהיה בהם מעונן ומנחש ומכשף (דברים י״ח:י׳), ולא מאמין לאות ומופת של נביאי רוח הטומאה,⁠ב כדכתיב: כי מנסה י״י אלהיכם אתכם לדעת הישכםג אוהבים את י״י אלהיכם וגו׳ (דברים י״ג:ד׳), וירא משה את העם כי פרעד הוא (שמות ל״ב:כ״ה).
א. כך בדפוס ראשון. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): אף.
ב. כך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): רוח נבואי הטומאה. בדפוס ראשון: רוח נבואת הטומא׳.
ג. כן בפסוק. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: אם ישכם.
ד. בדפוס ראשון ובמהדורת רוזין: ״ברע״, כנראה בהשפעת לשון הכתוב בשמות ל״ב:כ״ב.
ויצר אותו בחרט HE WRAPPED IT IN A CLOTH: He took the gold from each of them, gathered it all together and wrapped it up in some cloth,⁠1 [to keep it there] while they prepared a mold2 made out of bitumen and wax, the way smelters do. They fashioned this mold into the shape of a calf. They poured the gold into the mold and the gold took on the shape of a calf,⁠3 as it is written (vs. 24), "I poured it4 into the fire and this calf was thus completed.⁠"5 [ויצר אותו בחרט here means "he wrapped it in a cloth,⁠"] as it is written (II Kings 5:23) "he wrapped (ויצר) the two talents of silver in two cloths (חריטים).⁠"6
אלה אלהיך ישראל THIS IS YOUR GOD, O ISRAEL, WHO BROUGHT YOU OUT OF THE LAND OF EGYPT: Were they so foolish as to think that this calf, that was just made that very day, was the one that took them out of Egypt?!⁠7 Rather [one must understand that] all idolaters know that it is our God in heaven8 who created the world. But their error9 was as follows: Teraphim have an impure spirit in them,⁠10 just as prophets have a holy spirit. When the calf spoke to them11 using impure spirits,⁠12 the Israelites felt that it was speaking through the divine holy spirit. That is why they said, "These are your gods, O Israel, who brought you out of the land of Egypt.⁠" In other words, they said: "The holy spirit is in this calf, and it is as if the holy spirit is going before us.⁠" That is also why Laban, in speaking of his teraphim, [refers to them as gods, when he] says (Gen. 31:30), "why did you steal my gods?⁠"13
God put the impure spirits of sorcery into the calf in order to test the Israelites. Similarly God put into the 'ov and the yide`oni14 impure spirits that can lessen the power of the divine agencies15 and predict the future. [God did this] in order to determine whether they would (Deut. 18:13) "be wholehearted with the LORD,⁠" their God, and then there would (ibid., vs. 10) "not be found among you... a soothsayer, a diviner, a sorcerer,⁠" nor anyone who believes the (Deut. 13:2) "sign or portent" of one who prophesies by using impure spirits. And [concerning those false prophets,] it is written (ibid., vs. 4), "For the LORD your God is testing you to see whether you really love the LORD your God.⁠"16
1. Rashi writes that there are two possible explanations for the phrase ויצר אותו בחרט. The first is that it means that Aaron wrapped the gold together in a cloth. The second (the more common understanding) is that it means that Aaron made designs in the gold with a graving tool. (For yet another understanding of the phrase, see the notes below.) Rashbam adopts Rashi's first reading. See also R. Joseph Bekhor Shor, who quotes both interpretations, and, like Rashbam, expresses a preference for the first.
There could be two possible reasons for Rashbam's choice. Perhaps he interprets the phrase this way in order to mitigate Aaron's crime somewhat. If Aaron, in fact, fashioned the calf with a graving tool, then his statement in vs. 24 below (which Rashbam will soon discuss in this same paragraph) appears to be a bare-faced lie. Furthermore, Rashbam wishes to claim that the calf was formed by pouring molten gold into a mold. If the mold formed the calf, presumably a graving tool would be redundant.
2. Cf. R. Joseph Bekhor Shor, who says that the wrapping was done to hold on to the gold until all the gold necessary was collected.
Rashbam opposes Rashi's explanation (following a number of midrashic traditions), that Aaron did not try to fashion a calf, but rather that the calf was produced through sorcery. Generally many exegetes and many midrashim attempt to minimize Aaron's role in the construction of the calf. See e.g. Midrash ha-gadol here, which says, like Rashbam, that the calf was produced through a דפוס, a mold, but writes that Aaron knew nothing about the mold. Rashbam and LT (here, and especially ad vs. 24: "ויעשהו עגל מסכה כלומר הוא עשאו כמין עגל כאשר בקשו ממנו – 'he made it into a molten calf' means that he himself made it into the shape of a calf, as they asked him to do") write clearly that Aaron took part (or perhaps even took a leading role?) in the fashioning of the gold into the shape of a calf.
See also comm. below, ad vs. 24, and note 31, there.
3. Yet another interpretation of the phrase ויצר אותו בחרט is that it means "he shaped it using a mold.⁠" See e.g. ibn Janaḥ, Sefer ha-shorashim, s.v. ח-ר-ט. It appears that Rashbam is offering two separate (and presumably mutually exclusive) readings of the phrase ויצר אותו בחרט in this verse, as he writes both that the gold was wrapped in a cloth and that it was shaped using a mold.
4. ואשליכהו. Rashbam does not understand this as meaning "I [just] hurled the gold into the fire and out came this calf.⁠" Again Rashbam is interpreting vs. 24 and our verse in such a way that Aaron's role in the fashioning of the calf is clear and significant. But, following Rashbam's understanding, Aaron's words of explanation in vs. 24 do not openly contradict the narrator's description here.
5. For Rashbam's understanding of the phrase ויצא העגל הזה, see his comm. below, ad vs. 24, and note 31, there.
6. That prooftext proves well that ויצר (the identical form in II Kings and here) can mean "to wrap,⁠" and that חָרִיט in II Kings (somewhat akin to חֶרֶט in our verse) means "a cloth.⁠" This same prooftext is also found in Rashi's comm.
7. When discussing the golden calf, Nathan Official (as quoted in Niṣaḥon yashan; see notes ad vs. 1 above) in the thirteenth century used language very similar to that of Rashbam. After noting that these Israelites had just experienced God and seen most impressive miracles, he says that clearly they could not have then become idolaters as even the greatest fools would not do something as idiotic as that (והלא כסיל שבכסילים לא יעשה איולת כזאת; Berger, Heb. section, p. 27).
8. אלוהינו שבשמים, a phrase from Ps. 115:3, a psalm that contrasts "our God in heaven" with idols that were made by human hands.
9. As noted above in note 2, Touitou claims that Rashbam, for polemical reasons, minimizes the sin of the Israelites by defining it as not really being idolatry, but only sorcery, or reliance on the impure forces of the world. To me it appears that Rashbam is saying that the Israelites' sin was idolatry; however, Rashbam says that all idolaters, including the Israelites in the wilderness, know full well that "our God in heaven" created the world. The sin of idolatry, in general, and the particular sin of the biblical Israelites, should be understood, according to Rashbam, in terms of reliance on the impure forces of sorcery present in this world and confusing them with the holy spirit of God.
To be sure, Touitou's anti-Christian polemic explanation is very helpful when he applies it to R. Joseph Bekhor Shor's commentary; R. Joseph Bekhor Shor clearly does try to describe the sin of the Israelites in such a way that it is not to be understood as idolatry. See esp. his comm. ad vs. 1 and ad vs. 25.
10. Rashbam, as previously noted, believes that there are impure forces in this world and that they can and do communicate with human beings who seek them out. See comm. above, ad 28:30, and note 54, there.
11. Again we see that Rashbam believes that the construction of the calf was successful in getting the impure spirits of the world to communicate with the Israelites. See previous note.
12. The idea that the calf, because of impure spirits, succeeded in speaking or in making noises can be found in a number of midrashic sources. See e.g. PDRE 45, which claims that the calf was able to bleat because it was given that power by the evil angel, Sammael.
13. I.e. Laban also felt that when his teraphim communicated with him, it was really God who was communicating with him.
14. Methods of predicting the future outlawed in a number of passages in the Torah; see e.g. Lev. 19:31.
15. להכחיש פמליא של מעלה. The phrase is used in Sanh. 67b to explain the ostensible derivation (on the basis of noṭariqon) of the Hebrew word כשפים (sorcery). Rashbam seems to be suggesting that the way in which sorcery lessens the power of God is in that the power to predict the future, that should have been God's alone, was shared by God with the forces of impurity. Cf. Rashi's explanation of the phrase in Sanh., ibid., s.v. כשפים.
16. Concerning the idea that God allows the impure spirits to share some of His powers in order to test us to see if we will refrain from availing ourselves of those spirits, see also comm. ad Deut. 13:4 and 18:13, and see my "Tradition or Context,⁠" p. 181.
At this point in the ms. of Rashbam's comm., between this comment on verse 4 and the comment on vs. 11, seven words from vs. 22 are written (וירא משה את העם כי ברע הוא) and no further commentary is written concerning those words. To my mind the words represent some scribal error or copyist's lapse. Cf., however, an attempted explanation of their relevance here in Rosin, note 10.
ויצר – צוה לעשות צורה.⁠1
בחרט – כמו: דמות, וכן: בחרט אנוש (ישעיהו ח׳:א׳), [– כדמות אדם, כאשר פירשתיו בספר ישעיה (ראב״ע ישעיהו ח׳:א׳).]⁠א
{מסכה} – מסך, כמו: נסך חרש (ישעיהו מ׳:י״ט), כטעם: התוך.
וטעם אשר העלוך – מקום משה שהעלה אותנו (שמות ל״ב:א׳).
1. כלומר: אהרן לא עשאו במו ידיו. והשוו ראב״ע שמות פירוש ראשון כ״ט:כ״ד ובמקומות רבים.
א. ההוספה בכ״י אוקספורד 512, וטיקן 283, וכנוסח זה היה לפני בעל צפנת פענח. היא חסרה בכ״י פריס 182.
ויקחויצר – מגזרת: צורה, כמו: ויצר את שני העמודים (מלכים א ז׳:ט״ו).
ומלת בחרט – מגזרת: בחרט אנוש (ישעיהו ח׳:א׳). ואין טעם להיותו מגזרת: החריטים (ישעיהו ג׳:כ״ב).
מסכה – כפירוש התוך (יחזקאל כ״ב:כ״ב), כמו: הפסל נסך חרש (ישעיהו מ׳:י״ט).
AND HE RECEIVED IT AT THEIR HAND, AND FASHIONED IT WITH A GRAVING TOOL. The word va-yatzar (and fashioned it) is related to the word tzurah (form).⁠1 It is like the word va-yatzar (fashioned) in Thus he fashioned the two pillars of brass (I Kings 7:15).
[WITH A GRAVING TOOL.] The word cheret (graving tool) means an image.⁠2 Be-cheret enosh (in common script) (Is. 8:1) similarly means in the form of a person.⁠3 There is no reason to connect cheret to the word ha-charitim (the veils) (Is. 3:22).⁠4
A MOLTEN CALF. The word masekhah means molten. It is similar to the word nasakh (hath melted)⁠5 in The image perchance, which the craftsman hath melted (Is. 40:19).
1. Contrary to one of the interpretations offered by Rashi which connects va-yatzar with the word tzarar (to bind).
2. According to Ibn Ezra va-yatzar oto ba-cheret (and fashioned it with a graving tool) means, and he fashioned it into an image.
3. See Ibn Ezra on Is. 8:1.
4. Contra one interpretation of Rashi. Rashi comments: "Ba-cheret means a piece of cloth, as in and the cloaks and the veils (ha-charitim).⁠" According to Rashi va-yatzar oto ba-cheret means, and he tied it [the gold] in a piece of cloth.
5. It comes from the same root.
ויצר אותו בחרט – יש מפרשים חרט, גרייפא,⁠1 כמו בחרט אנוש (ישעיהו ח׳:א׳), שצר בו צורות וצעצוע⁠{י}⁠ם,⁠2 כדי לאחר, אולי יבא משה.
ויש לפרש שקשר אותו בבגד עד שיביאו הכל, כמו ויצרא {ככרים כסף} בשני חריטים (מלכים ב ה׳:כ״ג) דגחזי.
אלה אלהיך ישראל – דרך לדבר אלהות ואדנות בלשון רבים, כמו אלהים קדושים (יהושע כ״ד:י״ט).⁠3 אי נמי: שתפו אהרון עמו, ובכך טעו שהיו סבורים שיוכל להנהיגם. לפי שידעו: אהרון מלומד בניסים, וסברו שיעשה לו שידבר ויסבור אותם.
1. בלעז: griffe.
3. השוו ר׳ יוסף קרא שמות ל״ב:א׳.
א. בכ״י מינכן 52 נוסף כאן: אותו.
ויצר אותו בחרט – HE FORMED IT WITH A GRAVER – There are those who interpret “formed” griffe, as: “in common script” (Yeshayahu 8:1), that he engraved lines and images, in order to delay, maybe Moshe would come.
And it is possible to explain that he tied it in a cloth until they brought it all, like: “he bound {two talents of silver} in two bags” (Melakhim II 5:23) with regards to Geichazi.
אלה אלהיך ישראל – THESE ARE YOUR GODS ISRAEL – It is customary to speak of divinity and lordship in plural language, like: “holy gods” (Yehoshua 24:19). Alternatively, they joined Aharon with it, and with this they erred, for they thought it would be able to lead them. Since they knew: Aharon is learned in miracles, and they thought that he would make it speak and guide them.
ויעשהו עגל מסכה וג׳ – מן הסתם כך בקשו ממנו1. ומסורת מאת אבא מרי ז״ל שזה מפני שהיו אדוקים בסברה של אצטגנונים שהיציאה {ממצרים} היתה ב{זמן} עליית {מזל} שור2 או כיוצא בזה מן הדמיונות בגזירות הכוכבים המסתעפות מן עבודה זרה3.
ומאמרם אלה אלהיך ישראל וג׳ – או מפני שהאמינו בהשפעת מעלת {מזל} שור ביציאתם4 שהוא (=העגל) הסמל או הדוגמא לרוחניותו לפי מה שאמר אבא מרי ז״ל, או מפני שחל בו ענין מלפניו יתעלה5 כמו שאמר ר׳ סעדיה ז״ל.
ו{יש} לו (=לר׳ סעדיה ז״ל) פירוש בביאורו שיש בו די והותר ליתן טעם לבקשתם אלהים במקום משה, ובקשתם כך מן אהרן דוקא, ושאר המעשה. ותמציתו של פירוש זה לפי מטרתנו6, שהיו מתכוונים לשלימות בתורה והתכנסות דתית7, ומשה היה מדריכם בזה ומורה להם את הדרך מאתו יתעלה, וכאשר בושש לבוא, היו סבורים שנסתלק ואין בהם כח בעצמם {להגיע לדרך ה׳} ולא שלימות התורה, ולכן ראו ברוע דעתם לחזור לדרך עבודה זרה שהיו מכירים אותה וסרו ממנה8, כדי שלא ישארו נעזבים בהעדר מהם מצבם הראשון מבלי להשיג את מטרתם השגה שלימה. זו היתה דעת {אותם האנשים} ביניהם {אשר היו} מבקשים אלהים אחרים {אשר} ילכו לפניהם, ומחשבתם זו הוציאה את הפירות אשר הוציאה. ואין זה רחוק, ואינו יוצא מכלל מה שהזכיר ר׳ סעדיה ז״ל9, וכך היה אומר {גם} ר׳ אברהם החסיד ז״ל.
1. עז. וכן ביאר רס״ג בפירושיו (מהד׳ רצהבי עמ׳ קצד) ע״ש. לא הלך רבנו אחרי מדרשם ז״ל שהביא רש״י כאן שאהרן לא עשה את העגל בעצמו [וכן ראה להלן (פסוק לג) שביאר משם אביו שהמכוון ב׳מי אשר חטא לי׳ הוא אל אהרן עצמו], אלא אכן עשה אהרן אותו אבל עשה כן לפי בקשתם של אנשי בליעל, ולא הוא שהמציא צורת העגל מעצמו. ועי׳ להרמב״ן (פסוק א) שהאריך בביאור עניינו ובתוך דבריו כתב דלא כדברי רבנו: ׳והנה אהרן הוא אשר הוציא הצורה הזאת, כי הם לא אמרו לו מה יעשה שור או כשב או עז וזולתם׳. ועי׳ גם להראב״ע לעיל (לא:יח) שהאריך בזה.
2. עח. העיר המהדיר שכבר רמז ע״ז הראב״ע בכותבו: ׳וחכמי המזלות אמרו כי המחברת הגדולה לשני העליונים היתה במזל שור, וזה כזב כי לא היתה רק במזל דלי׳, אך רבנו לא ציין לדבריו. וכבר הראית לדעת שאין רבנו נצמד לפירוש הראב״ע, ובכמה וכמה דוכתי משמע שלא עשה שימוש עקבי בפירוש ראב״ע, מה גם שכוונת רבנו בזה למסור מה שקיבל מאביו הרמב״ם שבודאי לא היה נצמד לפירוש ראב״ע (אם ראהו בכלל).
3. עט. הולך רבנו בדרך שהתווה לו אביו, שכבר ביאר בפיה״מ לעבודה זרה (ד:ז) שגזרת הכוכבים והמזלות שקר וכזב היא, והיא קשורה לעבודה זרה, וז״ל שם: ׳והיו מגדלין ומכבדין הכוכבים ומיחסין בהם פעולות שאינן להם, והם שכתבו ספרים בדיני הכוכבים והכשוף וההשבעה והמזלות הרוחניות ודבר הכוכבים והשדים והגדת העתידות ומעונן ומנחש על רוב מיניהם ושאלת המתים והרבה מכיוצא בזה ששלפה התורה האמיתית חרבה עליהם והכריתה אותם, והם עיקר עבודת כוכבים וענפיה׳, וע״ש שהאריך [ועל זה וכיוצ״ב יצא עליו הקצף בביאור הגר״א ליו״ד סי׳ קעז כנודע].
4. פ. לא נמצא כזה בספרי הרמב״ם שלפנינו, אבל כבר הזכירו ראב״ע בפירוש הקצר: ׳והמבין סוד מלאכת השמים ידע למה צורת עגל׳, ובפירוש הארוך בסוף הקדמתו לפרשה חזר בו ודחה דעת חכמי המזלות האומרים ׳כי המחברת הגדולה לשני העליונים (=שבתאי וצדק) היתה במזל שור׳. והרמב״ם באיגרת תימן (מהד׳ ר״י שילת עמ׳ קמז-קמח) דיבר בג׳ מיני קיבוצים של שבתאי וצדק, הקיבוץ הקטן הקיבוץ האמצעי והקיבוץ הגדול, וכנראה דבריו שם יש להם ענין עם מה שהביא רבנו בשמו כאן. [הערות נהור שרגא, תיקונים והוספות]
5. פא. אפשר שכוונתו דידעו שיש במרכבה פני שור, וצ״ע. [הערות למיסבר קראי] וזו השערה בלתי מבוססת, ובאמת קשה לעמוד בברור על כוונתו, והשוה פירושי רס״ג (מהד׳ רצהבי עמ׳ קצו) שכתב: ׳אין כוונתם שהעגל הוא שהוציאם ממצרים, אבל הצפינו בדבריהם ׳זהו אור אלהיך׳ כעניין כבוד אלהיך, וכפי שהקדמנו על אמונת האומות בדבר זה, וכי אם אין הם קוראים לה אלוה לא ישכון עליו האור׳, ואפשר שלזה כיוון רבנו אף שאין יד מוכיחה בלשונו לפירוש זה. והשוה הפירוש הקצר לראב״ע שהביא דעת הגאון באופן שונה קצת, וז״ל: ׳כי צורת העגל בעבור שיש בהודו אנשים שיחשבו שהצורה תקבל כח עליון, וכן חשבו על משה׳, ופירוש זה יותר משתמע בלשון רבנו. [ורוב הדברים שהקדים הראב״ע שם הם באמת מדברי רס״ג, והם מופיעים בפירושי רס״ג (מהד׳ רצהבי שם)]. גם בפירושו הארוך לעיל (במבואו לפרק לב) כתב בדומה לזה על דעת עצמו: ׳ומלת אלהים – כבוד חונה בצורת גויה׳, ועי׳ להרמב״ן שחלק עליו בזה [ואולי יש ללמוד מזה שלא ראה פירוש ראב״ע הקצר, ועמש״כ לעיל בהערות לפר׳ יתרו יט:י, וגם משמע שלא היו לו פירושי רס״ג שאילו כן היה מביא הפירוש על שם רס״ג, ועמש״כ בזה בהערות לפר׳ שמות ג:יד)].
6. פב. ר״ל שלפי מטרתו בחיבור זה לא ראה צורך להביא את כל אריכות דברי רס״ג אלא רק את תמציתם, וראה בזה בהערה להלן. וראה עוד מה שכתבנו במבוא אודות דרכו של רבנו בפירושו.
7. פג. במקור: ׳ואג׳תמאע דיני׳ (בתרגום המהדיר: ושויון דעות בדת), ור״ל שמגמת נפשם היתה שלימות תורתית (כל תורה שהיא, ולאו דוקא תורת ה׳ חפצם כמבואר בהמשך) ותיקון חברה דתית. והשוה לשון הרמב״ם בהקדמת מורה נבוכים: ׳למא אראד תכמילנא ואצלאח אחואל אג׳תמאעאתנא בשראיעה אלעמליה׳, ותרגומו (ע״פ מהד׳ שורץ עמ׳ 14): ׳רצה להגיענו לשלימות ולתקן את מצב חֶברתינו על ידי מצוותיו המעשיות׳. [תודתי נתונה בזה לפרופ׳ נחם אילן שסייע על ידי בבירור תרגום זה, ונימק הענין כך: רבנו בא בעקבות רס״ג ללמד סנגוריה על בני ישראל. לשיטתו היו להם מניעים טובים אולם משהו השתבש בדעתם משבושש משה. הביטוי ׳אג׳תמאע דיני׳ הוא חלק מהצגת המניעים החיוביים שלהם: הם רצו להשיג שלימות בתורה ולעשות זאת ביחד, בצוותא, כחבורה, וזה באמת מתבקש, שהרי חלק גדול מן המצוות מתממש בחברה. המאפיין השלישי שמנה רבנו הוא המימוש (מסלך). וכן הפנה תשומת לבי לכך ש׳אלדין׳ בהקשר זה מתפרש כעם ישראל או קהל מאמינים בתורה ראה מילונו של פרופ׳ בלאו (עמ׳ 225) ופרופ׳ פרידמן (עמ׳ 126)].
8. פד. כעי״ז רמזו חז״ל במס׳ עבודה זרה (נב:) שאמרו: ׳מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים׳.
9. פה. עתה שזכינו לאורו של פירושו הארוך של רס״ג לפרשה זו שנדפס במהד׳ רצהבי (עמ׳ קצא-ז), מאלף מאד להשוות בין מה שפירש הוא ובין התמצית שהביא ממנו רבנו, וכן יש להבחין במה שהוסיף עליו לפי מטרתו. קיצורו של דבר הוא, שרס״ג פירש שהאמינו אותם האנשים באמונת עובדי העבודה זרה הקדמונים – שעדיין נמצאו בזמנו של רס״ג בהודו – שהיו סוברים שאם עובדים לחפצים מסוימים, בזה מורידים לתוכם השפעת האלוהות האמיתי. ובחשבם שנעדר מהם מרע״ה ביקשו שיורידו להם אהרן שפע אלהי בדמות העגל שינהגם במקום משה. והוסיף רס״ג בביאורו, שאהרן עשה כן רק לבחון איזה מהם נמצאים עדיין באמונת עבודה זרה כדי שיוכל אח״כ לכלות הקוצים מן הכרם. פרט זה האחרון עולה מתוך פירוש רס״ג לפסוק ׳לשמצה בקמיהם׳ (להלן פסוק לה, ועמש״כ שם בהערה) אבל לא הביאו רבנו בתוך סיכומו כאן, וראה פירושו להלן (פסוק כב) שהתנצל אהרן על מעשה שעשה מתוך ההכרח וחוסר יכולת לעמוד נגדם. [ועי׳ להראב״ע בפירושו הארוך לעיל (לא:יח) שהביא כדברים האלה בשם רס״ג בזה״ל: ׳ועתה אומר לך דעת הגאון רב סעדיה, אמר כי אהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא, ע״כ בנה מזבח, והקשה על נפשו א״כ למה התאנף השם בו, והנה השיב בעבור שלא הרגם מיד כאשר עשה משה בבואו׳, והביא עוד מקצת ממנו בפירושו הקצר ע״ש].
ויצר אתו – לזהב קאי, לשון צרור הכסף (משלי ז׳:כ׳), דוגמא: ויצר ככרים כסף בשני חריטים (מלכים ב ה׳:כ״ג).⁠1 ובלעז: גדל״ש.
ויעשהו עגל – ולא שאר חיה, לפי שערב רב התחילו בעבירה, וכתיב: זה אלי ואנוהו (שמות ט״ו:ב׳), שראו ישראל השכינה, וערב רב לא ראו אלא רגליהם של מלאכי השרת שתחת הכסא של רגליהם ככף רגל עגל (יחזקאל א׳:ז׳), כסבורים היו שהם פסיעותיו של הקב״ה.⁠2 והיינו דכתיב בתהלים: ראו הליכותך וגו׳ ועקבותיך לא נודעו (תהלים ע״ז:כ׳), שחשבו מעקבותיהם של מלאכים שהם עקבותיו של הקב״ה.
ויאמרו אלה אלהיך ישראל – וכי שוטים היו לומר כי עגל זה שנעשה היום מזהב הוציאם ממצרים אלא מצינו חרטומים ותרפים ואובות וידעונים שיש בהם רוח טומאה והם סברו מזה שהיה בו רוח טהור ולכך אמרו אלה אלהיך ישראל. ולנסות בריותיו לפני מדת הרחמים נתן הקב״ה כח ברוח טומאה, כמו שמצינו כי יקום בקרבך נביא ונתן לך אות או מופת ובא האות והמופת וגו׳ (דברים י״ג:ב׳-ג׳) כי מנסה י״י אלהיכם אתכם וגו׳ (דברים י״ג:ד׳).⁠3
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. בדומה בלקח טוב ובפענח רזא בשם ר׳ אשר דודי הלוי.
3. שאוב מרשב״ם.
ויצר אותו, "he shaped it,⁠" the expression יצר, used by the Torah here to describe what Aaron did with the golden jewelry he had received, is based on the word: צרר, "to make a bundle of something, to treat it indiscriminately, or to compress it.⁠" The author uses Proverbs 7,20 and Kings II 5,23 as parallels and bases himself on the commentary of Rash'bam.
ויעשהו, "he made it into the shape of a calf.⁠" He did not select a different creature, seeing that the mixed multitude that had joined the Jewish bandwagon at the Exodus had been the first to gang up on him, demanding a replacement for Moses. They had heard Moses sing after the splitting of the sea: זה אלי ואנוהו, "this is My God and I will enshrine Him!⁠" They had only seen the feet of the angels surrounding God's throne, feet which looked like the feet of a calf. They had mistakenly assumed that what they had seen were the footprints of God which had the appearance of calves' feet. This is also why the psalmist in Psalms 77,20 writes: "Your way was through the sea, Your path through the mighty waters; Your tracks could be seen.⁠" They had mistaken the footprints of the angels for the footprints of God Himself.
ויאמרו אלה אלוהיך ישראל, they said: "these are your gods o Israel;⁠" is it conceivable that these fellow travelers were so foolish as to credit a newly cast golden calf as having orchestrated the Exodus which had occurred 3 months before that calf had been cast in gold? The sorcerers among the mixed multitude were able to create the illusion that some deity is speaking from their mouth. They now created the illusion that this calf had addressed them from its mouth, and that it was far superior to any Egyptian deity as it was made of pure gold, so that what came forth from such a mouth must be sacred. The fact that they did not say: "these are our gods who have taken us out of Egypt, is evidence that the Israelites had never become guilty of worshipping the calf with words such as these. Nonetheless, the whole people at this point were being tested by God as to their sincere belief in a God Who is and remains unseen and devoid of tangible dimensions. In the Book of Deuteronomy, 40 years later, Moses still warns the people of such tests by God when he refers to prophets who try to legitimize themselves by working miracles and predicting matters which will come true though no one else had even dreamt of such things. (Deut. 13,26)
אלה אלהיך ישראל. ותימ׳ וכי שוטים היו או משוגעי׳ שאמרו כך. וי״ל בשעה שיצאו ממצרים ועברו הים. והיה הים הולך לכאן ולכאן לפי שלא היה יכול הים לילך דרך הילוכו. ונמצא שאפי׳ בעבר הים ביבשה נעשה הארץ הכל טיט ולא יכלו לילך בטיט. אי נמי השפת היה גבוה ולא יכלו לעלות. ושלח הקב״ה להם מלאכים לעזור להם ולא היו רואים כי אם רגליהם. ודמות רגליהם כרגלי עגלים שנ׳ וכף רגליהם ככף רגל עגל (יחזקאל א:ז). לפי׳ כשהיו רואים העגל שהיה חי אמרו אלה אלהיך ישר׳ אשר העלוך מן הטיט ועל השפת. מ״ר אשר דודי הלוי.
אלה אלהיך – וקשה וכי שוטים היו לומר כן, אלא בשעה שעלו מן הים הי׳ טיט ורפש בשפתו מפני שכיון שלא הי׳ לים מהלכו שפך מימיו בשפתו, או מפני שהשפה היתה גבוה ולא היו יכולין להלוך או לעלות וראו בטיט הרגש כפות רגלי עגל מהמלאכים שהיו שם לכן עתה כשראו עגל זה חי אמרו אלה אלהיך אשר העלוך, מדודי ר׳ אשר הלוי.
ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך – גם זה הכתוב יורה אותך, כי אין טיפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה שהיה באזניהם הוא הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כח הצורה הזו העלם משם.
והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום: אשר הוציאנו ממצרים, כי הם מודים במי שאמר: אנכי י״י אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ׳:ב׳), כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם, אבל יאמרו במקומות רבים אשר העלוך, כי יקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיהו נ״א:י׳). וזהו שנאמר: וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב (תהלים ק״ו:כ׳), ושם נאמר: שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף (תהלים ק״ו:כ״א-כ״ב) – שכחו דברו אשר צום, והנה עברו על: לא תעשה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ׳:ב׳), כאשר רמזתי שם, והבין זה.
AND THEY SAID, THESE ARE THY GODS, O ISRAEL, WHICH BROUGHT THEE UP OUT OF THE LAND OF EGYPT. This verse also will teach you [that they had no intention of worshipping it as an idol], for there is no fool in the world who would think that this gold which was in their ears (Shemot 32:3) is that which brought them up out of the land of Egypt. Rather, they said that the power of that figure brought them up out of there. Thus you will find that in no place does it say of the calf, "which brought us 'out' of Egypt,⁠" for they acknowledged Him Who said, I am the Eternal thy G-d, who brought thee 'out' of the land of Egypt (Shemot 20:2), and that it was by His Great Name that He delivered them from there. Instead, they said in many places who brought thee 'up,' for they took it to be in place of the great hand1that dried up the sea, the waters of the great deep; that made the depths of the sea a way for the redeemed to pass over.⁠2 It is with this intention that Scripture says, Thus they exchanged their Glory for the likeness of an ox that eateth grass,⁠3 and there it is said, They forgot G-d Who had delivered them, Who had done great things in Egypt; wondrous works in the land of Ham, terrible things by the Red Sea.⁠4 They forgot His word which He commanded them. Thus they transgressed the prohibition, Thou shalt have no other gods before Me (Shemot 20:3), as I have hinted there, and you will understand this.
1. Ibid., 14:31.
2. Isaiah 51:10.
3. Psalms 106:20.
4. Ibid., Verses 21-22.
ויעשהו עגל מסכה – כתב הרמב״ן מה שעשו צורת עגל אהרן הוא שהוציא את הצורה הזאת כי השואלים אמרו סתם קום עשה לנו אלהים לא גלו דעתם לאמר לו מה יעשה שור או כשב או עז, והכוונה לאהרן היתה מפני שהיו ישראל במדבר חורב שממה והחרבן והשממות לעולם יבאו מן הצפון שנאמר (ירמיהו א׳:י״ד) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, שאין הכונה במלך בבל בלבד כאשר יראה בנגלה מן הכתוב, אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה ופני שור מהשמאל לארבעתם ולכך חשב אהרן כי המחריב יורה על החרבן כי שם כחו הגדול ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר חג לה׳ מחר שיהיו העבודה והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה. ורז״ל למדו אותנו הענין הזה והם שגלו סודו אמרו (שמות ג׳:ז׳) ראה ראיתי את עני עמי, אמר לו הקב״ה למשה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתים, אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים תורתי ואני רואה אותם היאך מתבוננים בי כשאני יוצא בקרונין שלי ליתן להם את התורה שנאמר (תהלים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים וגו׳, ושומטין אחד מטטראמולין שלי שכתוב (יחזקאל א׳:י׳) ופני שור מהשמאל לארבעתם ומכעיסים אותי בו. טטרא פי׳ ארבע, מולין פרדות כמו מולאות של בית רבי, וטטראמולין הוא משל לארבע חיות הנושאות המרכבה ע״כ.
והחכם ר״א ז״ל אמר כי אלהים במקום הזה שאמר קום עשה לנו אלהים הוא כבוד חונה בצורת גויה, ואם תשים לבך אל המסע הראשון תבין זה ע״כ, ומסע הראשון הוא מה שכתוב ויסע מלאך האלהים וגו׳, ובלשון שאמר כבוד חונה בצורת גויה תפש עליו הרמב״ן ואמר איננו נכון בעיני שלא נעשה במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו כבוד חונה או הדבור, ע״כ. והאמת כי אין מעשה העגל כמעשה הצלמים לקבל רוחניות כוכב או מזל להמשיכו שם כי הכוונה היתה למעלה מן הכוכבים והמזלות, והוא שכוון אהרן לעשות בעגל גוף מקבל כח אחד מטטראמולין של הקב״ה, והוא שור שבמרכבה שהוא מן השמאל מדת הדין כדי שיורה להם הדרך כי המחריב יורה דרך החרבן, וישראל היו במדבר במקום החרבן שהוא מחלק כוכב מאדים וכל כחותיו נשפעים ויונקים ממדת הדין, זאת היתה כוונת אהרן בעשית העגל להיות מסעם של ישראל על פיו מצד מדת הדין כמו שהיה על פי משה מצד מדת הדין, כענין שדכתוב (במדבר ו) ע״פ ה׳ ביד משה. ואחר שגמר עשיתו בנה מזבח לפניו והיה בזה קצוץ בנטיעות אלא שהיתה כוונתו בקרבנות לשם המיוחד, הוא שאמר חג לה׳ מחר ולא אמר לאלהים או לעגל, שאם היתה כונתו למדת הדין בלבד היה בזה קצוץ.
ויש לך לדעת כי מה שאמרו אלה אלהיך ישראל אלו אמרו כן על הכוונה הטובה לא היתה בזה ע״ז כי האמנם שמדת הדין סייעה אותם באותה עליה כענין שכתוב (שמות י״ד:י״ט) ויסע מלאך האלהים, אבל החטא היה במה שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו כי כוונת אהרן שהיתה בעגל למדת הדין ושלא להוציאן מרשותו של השם המיוחד הפכוה ישראל בגוף העגל עצמו כשהיו עובדים אליו, וזהו (תהלים ק״ו:כ׳) וימירו את כבודם בתבנית שור וגו׳, וזהו לשון אהרן ואמר להם למי זהב התפרקו וגו׳ ואשליכהו באש, יאמר אמרתי להם למי זהב ואשליכהו באש, לפי שכוונתי למדת הדין ויצא העגל הזה שאתה רואה לפניך כי אליו היו מכוונים ומשתחוים וזובחים, והנה הוא בהפך מכוונתי שאני עשיתי שיהיה מסעם מצד מדת הדין ושתהיה הכוונה לשם המיוחד לבדו ונקריב אליו העולה והזבחים והם חטאו בו וקצצו, וכיון שהוציא אהרן הצורה הזאת על הכוונה שיהיה מסעם מצד המדה ההוא לא לעשות דוגמא אליה ח״ו אין לך לשאול למה בחר בזהב ואמר פרקו נזמי הזהב ולא בחר בכסף בשכבר ידעת כי הזהב במדת הדין ומראהו כמראה אש, ודרשו רז״ל (דברי הימים ב ג׳:ו׳) זהב פרוים שדומה לדם פרים, והיה בית הקרבנות כלו זהב גם מזבח הקטרת והכרובים ודרשו בכרובים שאם עשאן של כסף הרי הם כאלהי כסף וכאלהי זהב.
ובמדרש ויעשהו עגל מסכה כיון שהשליך הזהב לכור באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים, ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוס בנין שנתמעך בו במצרים והיה בידו שם שכתב בו משה עלה שור עלה שור לעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכור ויצא העגל גועה כשהוא מקטרג, התחילו אומרים אלה אלהיך ישראל על כן נקרא מיכה על שם שנתמעך בבנין.
וראיתי בפרקי רבי אליעזר מצא אהרן בין הנזמים ציץ זהב אחד כתוב עליו שם הקדש וחרות עליו כצורת עגל ואותו לבדו השליך בכור האש שנאמר ויתנו לי ואשליכם בכור אין כתיב כאן אלא ואשליכהו באש ויצא העגל גועה וראוהו כל ישראל וטעו אחריו, ר׳ יודא אומר סמאל נכנס בתוכו והיה גועה להטעות את ישראל שנאמר (ישעיהו א׳:ג׳) ידע שור קונהו ע״כ בפרק מ״ה מן הפרקים.
אלה אלהיך ישראל – דרשו רז״ל מלמד שאוו לאלהות הרבה, ודקדקו זה מלשון אלה שהוא לשון רבים, שאם לא כן היה לו לומר זה אלהיך ישראל כלשון שאמר עזרא (נחמיה ט׳:י״ח) אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים.
ויעשהו עגל מסכה, "he made it into a calf cast of gold.⁠" Nachmanides writes that the fact that the mass of gold emerged in the shape of a calf was Aaron's doing as the people had merely demanded: "arise, make for us a deity, etc.⁠" They had neither stipulated that the cast symbol be an ox, a sheep, or a goat. Aaron's considerations in deciding to make a calf were based on the fact that the Israelites were in a desolate desert, and desolation and disaster are always perceived as emanating from the north (compare Jeremiah 1,14: 'for from the north disaster will break loose'). When Jeremiah made this statement he did not only have in mind the impending invasion by the Babylonians who were situated north of the land of Yehudah. That this is true is evident from the text of that chapter seeing that in verse 15 God speaks about "summoning all the peoples from all the kingdoms of the north.⁠" This is merely a symbolic way of telling us that the attribute of Justice always comes from the north to bring retribution upon the peoples of the earth in proportion to their wickedness.
When you consider the visions Ezekiel saw when he portrayed for us the מעשה מרכבה in the first chapter of his book, you will find described that the face of the ox was on the left of the four chayot he saw (Ezekiel 1,10). Aaron believed that seeing that destructive forces emanate from the north and the calf symbolizes destructive forces, if, on the morrow, as he suggested, the people would declare a holiday dedicated to Hashem (verse 5), this would be a way to ward off evil and harmful influences. He hoped, as described in Isaiah 32,15 where the prophet describes a desolate place turning into a beautiful mountain like Mount Carmel, that spiritually negative forces could be sublimated into spiritually positive forces. After all, at this very Mount Chorev, his brother Moses had first become imbued with prophetic insights and had developed into the outstanding personality he had become.
Our sages in Shemot Rabbah 3,3-42,8-and 15,9 have taught us the mystical dimension of all this when they commented on Exodus 3,7 where God told Moses ראה ראיתי את-עני עמי, "I have most certainly seen the afflictions suffered by My people in Egypt.⁠" The Midrash quotes God as saying to Moses: "you Moses see only one single instance of such an affliction of the Jewish people; I, God see two such "afflictions" (this is why the words ראה ראיתי were repeated). "You, Moses, see the people arriving at Mount Sinai and accepting My Torah, I on the other hand, can see how when I am about to give them this Torah they have many thoughts so that they even upset one of the four supports of My מרכבה, "My carriage,⁠" so that they cause Me to become angry at them. (The Midrash quotes Ezekiel 1,10 and Psalms 68,18 in support of its illustrations). The word טטרא used there in the Midrash when it speaks about מטטרראמולין to describe a carriage drawn by four animals, (mules) means "four.⁠" It is a reference to the four animals which Ezekiel saw in his vision, i.e. the מרכבה, the carriage transporting the glory of the Lord. Thus far the Midrash.
Rabbi Avraham Ibn Ezra claims that the word אלוהים in this instance (the one in verses 5 and 1) means that they wanted the attribute כבוד of God to rest in a stationary position in the form of a body, as a symbol of God's Presence amongst them. If you will reflect on the first journey of the people in chapter 14,19 where the Torah describes the מלאך האלוהים which traveled first in front of the camp of the Israelites and afterwards behind them, you will understand the true nature of the people's request. The stationary columns of cloud or fire were described as מלאך אלהים. [I have found this Ibn Ezra in his introduction to the episode of the golden calf. Ed.] Nachmanides disagrees with the Ibn Ezra he just quoted, seeing that none of the other reproductions of zodiac signs portrayed the golden calf as reposing. Thus far Nachmanides.
The truth is that the whole point of making the golden calf was not to duplicate what the idolaters who construct a lifeless form do when they hope to imbue this lifeless stature or hewn image with some spirit and powers of prophecy. These idolaters expect the creation of their hands to have some form of life breathed into them by their counterparts in the cosmos, much as they imagined the first man to have had life breathed into him.
When Aaron constructed the golden calf he intended for it to be a body which would receive divine input from the angel Mattatron, the one in charge of the universe and the powers assigned to the planets and their constellations in the sky. He thought in terms of the ox which is one of the four "animal-like faces" (concepts) supporting the throne (carriage) of God. He assumed that such insights would be provided by the ox seeing it is on the left side of the מרכבה, and it would show the Israelites the way so that it would counteract the negative northern influences. [The journey of the Israelites towards the Holy Land took them straight north. Ed.] At that time the Israelites found themselves within the domain of the planet Mars (as Pharaoh had already warned them about, see Exodus 10,10 compare Rashi). That planet derives all its celestial input from the attribute of Justice. Aaron hoped that just as the Israelites had been guided under the leadership of Moses by the attribute of Justice, so now, under the auspices of that attribute the Israelites would continue to receive celestial guidance. The calf merely symbolized which attribute of the מרכבה would guide the people. He misunderstood such verses as על פי ה' ביד משה at the command of God by means of Moses (Numbers 9,23), as being something that could also apply to על פי ה' ביד העגל, "at the command of the Lord by means of the ox.⁠". Aaron's fatal error was to build an altar in front of this calf. Seeing he announced that the celebration on the following day would be in honor of Hashem (only), he had not become guilty of an act of idolatry by building this altar.
You have to realise that when the Israelites said: "these are your gods O Israel, who brought you out of Egypt,⁠" there would have been nothing wrong with this if what they had in mind had been the same as what Aaron had in mind when making the calf. After all, we have already explained that Exodus 14,19 accorded the title "elohim" to a column of cloud and a column of fire; there was therefore nothing inherently wrong in the use of the word אלוהים or אלוהיך. The sin was prostrating oneself in front of such a symbol and in offering sacrifices to it (verse 8). Aaron's intention had been that the calf, while representing the attribute of Justice, would not be removed from the domain of Hashem at all. The Israelites reversed what he had had in mind and turned the "body" of the calf into an independent deity by offering sacrifices to it and prostrating themselves in front of it. This is what the psalmist Psalms 106,20 had in mind when he wrote: "they exchanged their glory (God's attribute כבוד) for the image of a bull that feeds on grass.⁠" Aaron also explained to Moses in answer to his question that when he said: "I told them that whoever has gold?⁠" "They removed it from themselves and I threw it into the crucible and there emerged this calf.⁠" Aaron implied that his intention had been to address the attribute of Justice. Only in retrospect did it become clear that the people's intention had been to idolise this calf, to prostrate themselves in front of it, and to offer sacrifices to it (based on 32,24). All of this was the reverse of what my intentions had been, i.e. to assure their continued support by the attribute of Justice.⁠" Keeping this in mind there is no room for the question why Aaron chose gold rather than silver as the metal the people were supposed to bring him. Gold represents the attribute of Justice [compare author's comments on 25,24 my translation page 1253] as its appearance resembles that of fire. Our sages (Yoma 45) said that the word Parvayim in Chronicles II 3,6 means that the gold came from a place called Parvayim, so called as its gold was similar in colour to the blood of bulls. The house in which the sacrifices were prepared (Solomon's Temple) was all of gold as well as the altar of incense and the cherubs. The Mechilta Bachodesh, section 10 explains that if they had made parts of the Temple out of silver, this would have looked too similar to making deities of silver and gold, something prohibited expressly (see our author's comment on 25,24.)
A Midrashic approach of the words ויעשהו עגל מסכה, (based on Tanchuma Ki Tissa 19): as soon as Aaron threw the gold into the crucible, the sorcerers amongst the recent converts came and used their tricks to ensure that what would emerge from the crucible would be a calf. Others say that a certain Michah who had been saved at Moses's insistence as a baby when he was already in the form of a mud brick intended to substitute for a shortfall in the number of bricks produced by the Israelites on that day was to blame for the emergence of the calf. According to the Talmud, when Moses complained about the injustice of an innocent baby being killed, God taught him a lesson no to second-guess His wisdom. After sparing the baby's life, Moses adopted him and he followed him everywhere. At the time of the Exodus when Moses could not find the coffin of Joseph and he threw a parchment with the holy name of God plus the words "arise ox" (a name applied to Joseph by his father) inscribed upon it into the river Nile, the coffin floated up. The boy [he must have been at least 60 by then] Michah dived into the river and retrieved this parchment. Now, after Aaron had thrown the gold into the furnace, this Michah threw in the parchment with the words עלה שור, signed with the tetragram into he crucible; thereupon the golden calf emerged from the crucible. After seeing this miracle, the Israelites who had observed it began to chant: "these are your gods O Israel.⁠"
I have found in Pirke d'Rabbi Eliezer chapter 45 that Aaron found amongst the golden jewelry contributed by the people a headband on which the tetragrammaton had been inscribed. It also had engraved on it the likeness of a calf. According to Rabbi Eliezer this was the only piece of gold Aaron threw into the crucible. He based himself on the fact that the Torah did not quote Aaron as saying ואשליכם באש, "and I threw them (the contributions of golden jewelry) into the fire, but he said: ואשליכהו באש, I threw it into the fire (verse 24). When the Israelites witnessed a golden calf emerging, this was perceived as a miracle especially since the calf was heard to low, to moo, and this is why they mistakenly ascribed prophetic or divine powers to this golden calf.
Rabbi Yehudah said that Samael entered the calf and lowed, making the Israelites think that the calf itself was capable of mooing and therefore was alive. He bases himself on the verse in Isaiah 1,3 that "every ox knows its owner,⁠" i.e. that every creature acknowledges its Creator by its mouth. Thus far Pirke d'Rabbi Eliezer.
אלה אלוהיך ישראל, "these are your gods O Israel" Our sages in Sanhedrin 63 derive from this that these Israelites strove to have many deities. They derive this from the word אלה "these,⁠" instead of זה, "this,⁠" if they had referred only to the golden calf. We do indeed find the latter expression in Nechemyah 9,18: זה אלוהיך אשר העלוך ממצרים, "this is your god who took you out of Egypt.⁠"
אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים – תימ׳ וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה בן יומו לא העלם ממצרים אלא אין לך עובד ע״ז שאינו יודע שיש אלהים בשמים שברא הכל אך הם טועים לומר שרוח הקדש שורה בע״ז שלהם ובזה טעו עושי העגל שהיו סבורים שרוח הקדש ששרתה על משה בהוציאם ממצרים שרתה גם על העגל וכדומה להם שהיה אלוה ולכך אמרו אלה אלהיך.
ויצר אותו – שהי׳ עושה בו צורות כדי לאחר ולהשהות עד שיבא משה וכל כונתו היתה לשם שמים כמו שמצינו שהכתוב משבחו דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת וכתיב ורבים השיב מעון זה עון העגל ואלו הרגוהו לא היתה להם תקנה ויתקיים בהם אם יהרג במקדש ה׳ כהן ונביא.
ויצר אותו, "he fashioned it with a graving tool.⁠" He kept experimenting with different shapes, hoping all the time that Moses would come back. Everything he did was motivated by an attempt to preserve the glory of the Lord. This is clearly hinted at in the remarks of the last of the prophets, Malachi, who in Malachi 2,7 refers to Aaron in the following words: כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבא-ות הוא, "for the lips of the priest guard knowledge, and men seek rulings from his mouth, for he is a Messenger of the Lord of Hosts.⁠" It is also written there in verse 6: ורבים השיב מעון, "and he prevented many from becoming guilty of trespasses.⁠"1 If the Israelites had killed Aaron there would have been no possible way for them to become rehabilitated as they would have been guilty of what is described in Lamentations 2,20: אם יהרג במקדש כהן ונביא, "alas priest and prophet are slain in the Sanctuary of the Lord.⁠"
1. [At the beginning of that chapter the prophet had referred to the person he was describing as the model Levite, clearly none other than Aaron who was appointed High priest seven months after the episode described in our portion. Ed.]
ויצר אותו בחרט – בור״יל בלע״ז שהיה עושה בו צורות כדי לאחר ולהשהות עד שיבוא משה וכל כוונתו לא היתה אלא לש״ש כמו שמצינו שהכתוב משבחו כי שפתי כהן ישמרו דעת.
אלה אלהיך ישראל אשר העלוך – גם זה ראייה שלא כיוונו לע״ז שאין טפש בעולם שיאמר כי הזהב הזה אשר באזניהם הוא הוציאם ממצרים אבל אמרו בכח הצורה הזאת העלם משה ולא אמרו בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים אבל אמרו אשר העלוך שלקחו אותו במקום יד הגדולה המחרבת ים:
אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך, "these are your leaders o Israel that have led you out of Egypt.⁠" These words of the onlookers are further proof that the golden calf was not intended to serve as a deity, as there could not have been any person foolish enough to credit the gold from their earrings with having orchestrated the Exodus from Egypt. What the people meant was that the mystical power represented by gold in the present shape was the major factor which had enabled Moses to lead the people out of Egypt. Never, in connection with the golden calf, did any part of the people ever say the words אשר הוציאוך ממצרים, "who have initiated your departure from Egypt,⁠" a formulation which would have credited the golden calf with divine powers. They only credited the power inherent in this gold as facilitating the auxiliary aspects of the Exodus, such as drying out the bed of the sea through which the Israelites walked when crossing the Sea of Reeds.
אלה אלהיך – שאיוו לאלהות הרבה.
(ד-ו) ויצר אֹתו בחרט – אחשוב שלא עשה אהרן דפוס עגל להשליך בו הזהב הנִתָּךְ, אבל עשה הצורה בחרט, כדי שלא תִּשְׁלַם כי אם בזמן ארוך. ותכף שנשלמה טעו אחריה קצת העם ועשו ממנה אלוה. וכאשר ראה אהרן רוע לבבם, השתדל לעכבם עוד, והתחיל מלאכה אחרת, והיא בניית המזבח לפניו. ויסד בליבם שהוא ראוי שתֵּעָשׂה זאת המלאכה כולה על ידו, לגודל מעלת המלאכה הזאת.
ולפי שהיה עושה עצמו כומר לעבודה זרה, לכבוד ה׳ יתעלה, כדי שלא יסורו ישראל מאחריו, נתן ה׳ יתעלה שכרו ועשאו כהן לפניו, הוא וזרעו, כמו שאמרו ז״ל בואלה שמות רבה פרשת ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך: משל לבן מלך שזחה דעתו עליו, ונטל את הצפורן לחתור את בית אביו, אמר לו פדגוגו: אל תְּיַגַּע עצמך, תן לי ואני חותר. הציץ המלך עליו, אמר לו: יודע אני היאך היתה כוונתך; חַיֶּיךָ איני משליט בריה על פלטרין שלי אלא לך. כך בשעה שאמרו ישראל לאהרן: עשה לנו אלהים, אמר: פרקו נזמי הזהב. אמר להם: אני כהן ואני אעשה אותו ואקריב לפניו; והוא לא נתעסק בו אלא לעכבן עד שיבוא משה. אמר לו הקב״ה: אהרן, יודע אני היאך היתה כוונתך; חַיֶּיךָ איני משליט על קרבנותיהם של בני אלא לך וכו׳. ואמרו עוד שם בזאת הפרשה: ויבן מזבח לפניו — בקשו לבנות עמו ולא הניחם. אמר להם: הניחו לי, שאני בונהו לעצמי, שאין כבודו של מזבח שיבנהו אחר. ואהרן נתכוון כדי לאַחֵר הדבר; אמר: עד שאני בונהו לעצמי משה יורד וכו׳.
והנה אמר להם אהרן חג לה׳ מחר – לעכב אותם עד מחרת היום ההוא. והם השכימו בבוקר, וראו שאהרן בלתי מקריב לפניו, ונזדרזו להעלות עולות ולהגיש שלמים, ואחר כן אכלו ושתו וקמו להשתחוות לעגל ולקרוא לפניו ׳אלה אלהיך ישראל׳. והנה קרא זה הענין ׳צחוק׳, כי הוא יותר ראוי שיהיה נעשה על דרך לעג ושחוק משייוחס אל המעשים שיֵעָשׂוּ בדעת ובישוב⁠־לב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואל הכוונה הזאת עצמה נאמר ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה כי הוא צייר וחקק אותו לעיניהם בתוך דפוס כדרך שחוקקים הצורפים חוקקי כל תמונה וכל תבנית בדפוסים של עפר או של חול לצקת בם כל כלי ואחשוב שאותו דפוס החלול שעשה קרא בכאן חרט לפי שבו היה נחרט ומחוקק מהצורה ההיא ואמר ויעשהו עגל מסכה כי אחר שנעשה הדפוס התיך הזהב באש והשליכו אל תוך הדפוס ויצא צורת העגל שלם לפניו כמ״ש להלן ואשליכהו באש ויצא העגל הזה (שמות ל״ב:כ״ד). [יג] ויהיה אומרו ואשליכהו באש כמו ופעל בפחם ובמקבות יצרהו יתארהו בשרד יעשהו במקצעות וגו׳ (ישעיהו מ״ד:י״ג) וזולתם ושם יבאר תכלית כוונתו כמו שיבא. סוף דבר כוונתו היתה שלא לגרוע מחוקו דבר כדי שלא יתלו חסרון דעתם בחוסר המעשה. וכמו שהוא מבואר שראה ועשה כמוהו אניהו ז״ל לנביאי הבעל שהישיר להם בדרך עבודתו וקריאתו ותפלתו כשאמר בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה כי אתם הרבים וקראו בשם אלהיכם וכאשר עשו ולא הועילו נאמר ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיג וכי שיח לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ (מלכים א י״ח:כ״ז). וכבר כתב הרלב״ג ז״ל כי כל אלו הענינים קורים בעבודת הככבים להיות הככב ההוא הנעבד פעם הולך פעם נזור פעם עומד וזולת מהמצבים. ויראה שרצה בהתוליו אחר שאתם עושים את הבעל בעל תמונה ובכלים גשמיים אם כן תודו שיש לו שיחה וצפצוף דבור כשאר האדם ואם כן כל משיגי הגוף משיגים אותו ואם כן דרך לו ג״כ מדרכי האדם מן היגיעה והשינה וכדומה ולזה יש לחוש שמא מדי עלותו למרום לבקש חפצכם מפטרונו. וכל שכן אם היה הצלם הנעשה לככב מאדים שהוא בגלגל החמישי כי ירד עיף ויגע כי רב הדרך ונשתקע בשינה ואפשר כי באומרו וכי דרך לו כיון להתל בהם לומר שהבעל ההוא הוא בעל דעת ורצון בתנועתו כי זה מה שיבדל בו מאמר דרך מלשון תנועה כלומר שכבר היה לו דבור והשגה שכלית כמו שאומרים בככבים עצמן. איך שיהיה לא הניח דעת מדעותיהם הפחותות שלא הזכיר להם והכל עשו כנזכר שם ויקראו בקול גדול ויתגודדו כמשפטם עד שפך דם עליהם. והכל כדי שלא ישאר שום פתחון פה לבעל הדין.
וכך היתה כוונתו של אהרן זקנו להעתיקם משבושיהם ולהודיעם שהם רודפים אחר ההבל שאין בו ממש היודע ידע שיהיו מהם אנשים בוערים בלי שום דעת ותבונ׳ שבראות׳ אותו יוצא מתוך הדפוס מיד ישתחוו לו דאמרו אלה אלהיך ישראל מבלי שינסו בו אם יש לו שום צרך של אלהות.
וצדקו דברי הרלב״ג שלא עשה את העגל בדפוס. אבל התיך הכלים באש כמ״ש ואשליכהו באש. ומאותו זהב שהיה חומר אחד צייר בחרט ועשאו בידיו כצורת שור קטן שהוא הנקרא עגל כמ״ש ויצר אותו בחרט. והיה זה גם כן כדי שיתארך הזמן יותר באורך המלאכה ויבוא משה ולא ישלם הדבר. וראיתי מי שפירש בחרט מלשון חרטה שנתחרט אהרן אח״כ מאד ממה שציירו. והיתה כוונת אהרן בפעל הזה שבראותו אותם להוטים אחרי הטלסאם הזה רצה להראות את עצמו כאלו הוא היה מזדרז בכל כחו לעשות שאלתם ובקשתם באופן היותר שלם שאפשר כדי שבסוף יראו שאין בו ממש וגם אין בקרבו לא ידע ולא יודיע דבר ואז יבושו ממועצותיהם ויכלמו ממחשבותיהם ותשקוט תשוקתם הפחותה ולא יהיה לה עוד תקומה מה שלא יהי׳ בזולת זה האופן. סוף דבר שהית׳ כונתו שלא לגרוע מחוק הטלסאם כלל כדי שלא יתלו חסרונם בחסרון המעשה אלא בו בעצמו. וכן עשה אליהו לנביאי הבעל כשאמר אליהם בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה. וכאשר עשו ולא הועילו אז ויהתל בהם אליהו. וכך היתה כונת אהרן להעתיקם משבושם ולגלות להם שהיו רודפים אחרי ההבל. אבל היו מהם אנשים בוערים בעם בלי שום דעת ותבונה שבראותם תמונת העגל ויופי הזהב והמלאכה אשר בו השתחוו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים מבלי שינסו אם היה שום אלהות במעשיו והיתה כוונתם באמרם אלה אלהיך שבצורה אחרת כזאת מקבלת השפע מהעליונים הוציאם משה ממצרים לא שיאמרו שהעגל היה סבה ראשונה שהוציאם אלא שהיה דעתם שלא ה׳ פעל כל זאת אלא שמשה בצורה כזאת מושפעת מעליונים הוציא אותם ממצרים. ובמדרש (ויקרא רבה פ׳ כ״ז) דייקו אמרם אלה אלהיך ישראל. ולא אמרו אלה אלהינו. לפי שהיו אלו דברי הערב רב שאמרו לישראל אלה אלהיך ישראל אשר העלוך.
אלה אלהיך ישראל – אלה יהיו אצלך ״אלהים״, שתתפלל אליהם בכל צרכך, ואותם תעבוד להשיג חפצך.
אלה אלוהיך ישראל, these will serve henceforth as your elohim, for you to address in your prayers for all your needs; you will serve them in order to obtain your needs.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] אלה אלהיך ישראל
[1] האלילים פרק רביעי דף נג ע״ב (ע״ז נג:)
[ב] אשר העלוך
[1] סנהדרין פרק שביעי דף סג ע״א (סנהדרין סג.)1
1. ציטוט ב ׳אשר העלוך׳ נאמרו בו שתי דרשות בהפניה זו סנהדרין סג ע״א, ומדוע רבנו לא ציין זאת על ידי האות ב אחרי סימון העמוד?
ז״ל הגמרא שם: אמר רבי יוחנן: אלמלא וי״ו שב ׳העלוך׳ (כלומר ללא הוי״ו היה משמע שכפרו לגמרי בהקב״ה, כי משמע שרק העגל העלה) נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה. כתנאי; אחרים אומרים: (דרשה א) אלמלא וי״ו שב ׳העלוך׳ נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה׳ לבדו! (וא״כ אף לדבריך ששיתפו שם שמים ודבר אחר הרי חייבים כליה). (דרשה ב) אלא מה תלמוד לומר אשר ׳העלוך׳ - שאיוו אלוהות הרבה – (קבלו עליהם גם אלוהים אחרים מלבד העגל) עכ״ל.
שאלת רשב״י על רבי מאיר (אחרים) דוחה לגמרי את דרשתו. מוכח מלשון הגמרא (אלא, מה ת״ל...) לכן רבנו לא ציין דרשה זו של ׳אחרים׳. למסקנה נשארה רק דרשת רשב״י. לכאורה השאלה של רשב״י נשאלת גם לפרושו (הרי עבדו בשיתוף)? תירץ בשאלת יעבץ (ח״ב סימן קלג בתירוצו הראשון) לדעת רשב״י לא היה פה עבודה בשיתוף אלא אמרו ישראל: ה׳ הוא ׳אלוהי האלוהים׳ וח״ו העגל הוא אמצעי שהוא אלוהות תחתיו וזה אינו חמור כעבודה בשיתוף.
באו מכשפי ערב רב. דחלילה שיהיה אהרן עושה עגל, שהרי כל כוונת אהרן לדחות אותם (רש״י פסוק ב), ואם כן הא דכתיב ״ויעשהו עגל מסיכה״ לא שעשהו אהרן, אלא מכשפי ערב רב, אך מפני כי על ידי אהרן נעשה, תלה הכתוב באהרן, כאילו עשאו אהרן. ומה שעשו מכשפי ערב רב דווקא עגל, מפני כי לאלקי זהב ראוי יותר עגל, כמו שאמרו ז״ל (יומא ריש מה.) ״זהב פרויים״ (דה״ב ג, ו) שדומה לדם הפר. וכן של ירבעם היו עגלים (מ״א יב, כח) מפני טעם זה, כי לזהב שייך עגלים, והיו רוצים לעשות אלקי זהב. ובעלי עבודה זרה חושבים כי יותר רצונם נעשה כאשר החומר אשר ממנו נעשית מתיחס אל הצורה, שכן ראוי שיהיה הצורה והחומר מתיחסים. ולפירוש אשר כתבנו בפרשת תצוה (לעיל פכ״ט אות ב), ויתבאר בסמוך עוד (אות ח), הוא להפך, מפני שרצו לעשות עגל לטעם שנתבאר שם, בחרו בזהב, כדי שיהיה החומר והצורה מתיחסים, ודבר זה מבואר:
שיצא מתוך דימוסי בנין כו׳. פירוש ׳דימוס׳ שורה של בנין אבנים, ׳שנתמכך׳ פירוש שנתמעך בבנין של פרעה, שהיו ישראל בונין, והיו נוטלין המצריים בני ישראל כשהם קטנים, ומניחים אותם בבנין במקום אבן. אמר משה רבינו עליו השלום וכי כך עושים לבני אברהם יצחק ויעקב, אמר הקב״ה כל אותן הבנים אם היו חיים ונתקיימו בעולם היו רשעים, ואם אין אתה מאמין קח אחד מהם ותראה מה יהיה מעשיו, ולקח את מיכה, והוא עשה את העגל ופסל מיכה (שופטים יז, א-ה), ולפיכך נקרא ׳מיכה׳ שנתמעך בדימוסי בנין של מצרים:
מאה ועשרים וחמשה קנטרין. וכוונתם לדבר גדול, כי השור אשר שמטו מארבע חיות המרכבה שיעורו קכ״ה, כי כל החיות הם נכללים במספר ת״ק, כדאיתא בפרק אין דורשין במסכת חגיגה (יג.) מן הארץ עד הריקע מהלך ת״ק [שנה] וכו׳, עד רגלי החיות נגד כולם, נמצא כי החיות מיוסדים על ת״ק, ובהכל יש ת״ק, ורביעית השיעור קכ״ה, והבן זה. ועוד יש מי שאמר בב״ר ק״ך קנטרין כמנין ׳מסך׳, כי הה״א אינה נקראת, ולפיכך לא דרש רק ׳מסך׳, דהם האותיות הנקראות. ועוד, כי הה״א אינה רק סימן הנקיבה, לכך לא דרש רק ׳מסך׳, ולא ה״א הנקיבה. וטעם המדרש הזה הוא ענין נפלא, כי חשבו לעשות להם מנהיג במקום משה, וידוע כי מדריגתו של משה הוא כולל ק״ך, וזה ידוע ממספר שני חיי משה שחי⁠(ה) משה ק״ך שנה (דברים לד, ז), ואל תאמר שהיה דבר זה במקרה שהיה חי ק״ך שנה, כי מתחלת בריאת העולם היה משוער שני חיי משה, כדכתיב (בראשית ו, ג) ״בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים [שנה]״, ודרשו ז״ל (ב״ר כו, ו) ״בשגם״ הוא משה, שכן הוא במספרו, וכן אמרו בפרק חלק מנין למשה מן התורה, שנאמר ״בשגם הוא בשר״. וכנגד זה עשו את העגל ק״ך קנטרין. וזהו שאמרו (פסוק א) ״כי זה משה האיש״, נקרא משה ״זה״, והוא י״ב, וכאשר תכלול כל אחד בעשרה הוא ק״כ. ומדריגתו של משה הוא בלשון ״זה״, וידוע הוא למבינים למה נקרא משה ״זה״. ולכך היה חי ק״כ שנה, שהרי ק״ך הוא ״זה״ במספר קטון, ובקשו לעשות אלהים במקום משה, ועשו לו ק״ך קנטרין:
ויאמרו אלה אלהיך ישראל וגו׳ – מכאן ראיה שהערב רב אמרו כן אל ישראל כי איך יאמר ישראל אחד לחבירו אלה אלהיך ישראל וכי הוא אינו ישראל אלא ודאי שהערב רב אמרו כן לישראל ומה שרצו להטעותם בצורת שור דווקא כבר אמרנו לפי שראו את ישראל אוהבי כסף וזהב וידעו זה מביזת מצרים ומביזת הים ע״כ אמרו שישראל יבחרו בצורה זו כי ממנה תוצאות הזהב כמבואר למעלה. ובזה מתורץ מ״ש כאן אשר העלוך מארץ מצרים. ומשה אמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים. לפי שהעלוך משמש גם לשון מעלה וגדולה כי אמרו שכל מעלת ישראל שנעשו עשירים בכסף ובזהב הכל היה משל מצרים ומשלהם עשו את כל הכבוד הזה, ואמרו הערב רב כי בכחו של מזל שור עשיתם כל החיל הזה שעליתם במעלה מן הרכוש של ארץ מצרים, ולפי מה שכתבנו למעלה שהקב״ה אמר למשה רד כי שחת עמך. היינו הערב רב, נראה לפרש שלכך אמר אשר העלית מארץ מצרים כי ע״י הליכה זו נתעלו במעלה על שאר המצרים, אבל לישראל לא היה זה עליה לכך אמר משה למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים, ועוד שישראל היו במצרים כתפוסים בבית האסורים שייך אצלם לשון יציאה משא״כ בערב רב.
וי״א שטעות זה בא להם, לפי שלא יכלו ישראל לצאת ממצרים כי אם כשילך עמהם ארונו של יוסף מצד השבועה ולקח משה טס וחקק עליו עלה שור עלה שור וזרקו בנילוס, ועל כן חשבו הערב רב שעלייתם ממצרים היתה תלויה ביוסף בכור שור ונקרא בכור שור כי כל כחו היה נמשך ממזל שור וחשבו שלכך לקח משה את עצמות יוסף עמו לפי שהעלם ממצרים בכחו של מזל שור בצירוף כחו של משה וזהו אשר העלוך לשון רבים.
שיצא מתוך דמוסי כו׳. פי׳ כשהיו ישראל במצרים והיו בונים את פיתום ואת רעמסס וכשלא היו עושין שיעור עבודתן מה שאמרו להן באו המצרים ונטלו הילדים ונתנו בחומה של בנין ומניחים האבנים סביבותיהן ועליהן כדי שיהא השיעור של עבודה מלא ואמר משה רבינו ע״ה לפני הקב״ה רבונו של עולם למה יענשו הקטנים במיתה זו ואמר לו הקב״ה אין סופן של ילדים אלו לטובה שילכו לתרבות רעה כשיגדלו מוטב שימותו זכאים והלך משה והוציא אחד מתוך שורת הבנין שנמעך בו ונקרא מיכה:
והשליכו לתוך הכור ויצא העגל. הואיל והיה כתוב עליו עלה שור לכך עלה העגל שהוא היה שור:
ואח״כ הטעו כו׳. וזהו מה שנאמר אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו׳. ר״ל ערב רב אמר כן לישראל:
He had come out of the foundations... Explanation: when the Israelites were in Egypt, building Pisom and Ramseis, and they failed to complete the amount of work they were told to do, the Egyptians came and took their children, put them into the wall being built, and placed stones around them and on them — thereby completing the amount of work. Moshe said to Hashem: "Master of the World! Why should the children be punished by such a death?⁠" Hashem answered: "These children will not end up good. They will go in evil ways when they mature. Better they die while they are worthy.⁠" Moshe went and removed a child who was crushed (nimach) in a row being built. He was called Michah.
And he threw it into the melting pot and out came the Calf. Since "Arise ox" was written on it, the Calf arose, for it was a [young] ox.
And afterwards misled... Therefore it says: "These, Yisrael, are your gods who brought you up.⁠" I.e., the riffraff said this to the Israelites.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויעשהו עגל – פירוש בעבור שנעשה על ידו לא שעשאו הוא דכתיב (פסוק כ״ד) ויצא העגל הזה. או לצד שלקח הזהב מידם לידו ולא נתחכם שיניחו הזהב בארץ לבטל כשפיהם (זוהר ח״ב קצ״ב.) העלה עליו הכתוב המעשה.
ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר וגו׳ – קשה איך יאמן הטפשות והבערות לדור דעה רבים ונכבדים לומר לדומם אלה אלהיך וגו׳, ולו יהיה שדיבר העגל באמצעות מעשה כישוף כמאמרם ז״ל (תנחומא) אף על פי כן זה יועיל לחשוב בו דבר אבל להעיד עדות שקר שזה הוא המוציא לא.
אכן הנכון הוא כי אדרבה בדבריהם אלו גילו דעתם שאינם משתחוים ועושים אלוה אלא להמוציאם מארץ מצרים ונתכוונו בדיבור זה להכין בו בחינת האלהות שהוא המוציא ותהיה העבודה לחלק מהכל והרי הם כעובדים לכל והחלק היה הולך לפניהם והוא יענה להניקח ממנו, ולא היה בעיניהם לזרות כי הלא יש באדם חלק אלוה ממעל אלא כי לצד שהרכבתו אינה ממין המתקיים הרוח תשוב אל האלהים, ונתחכמו לעשות הדבר להמשיך כח עליון בדבר המתקיים ויהיה מצוי תמיד לפניהם ולעולם לא עקרו אנכי ה׳ וגו׳ אשר הוצאתיך מארץ מצרים אלא אמרו אלה, ואולי כי לזה אמר העלוך לשון רבים לרמוז לכח תחתון כעליון ח״ו, ובאמצעות זה פגמו פגמים רבים ועשה ה׳ בהם שפטים, ועיין בפירוש פסוק (ח) סרו מהר מן הדרך וגו׳.
ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות אלא חלק מהם וחלק לא מיחו ושקולים היו בדבר וחלק לא היה בהם כח למחות, והנה מדקדוק אומרם אלהיך ולא אמרו ח״ו אלהינו וגו׳ הוציאנו זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם ויש שהצדיק ויש שלא הצדיק, ורבותינו ז״ל אמרו (שמו״ר פמ״ב) שערב רב שעלו עם ישראל הם העושים, ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה שאם הסכימו הרי גם המה עשו שהמחשבה פועלת בעבודה זרה וגם לא מיחו ועל זה נענשו כללות ישראל זולת מעטי היכולת שבחן ה׳ לבם שלא נטה אחר הרע והמפורסמים בדבר הם בני לוי, והנה אחר שנעשה העגל בהכרח לומר שחלק מישראל טעו אחריו דכתיב (פסוק כ״ח) ויפול מן העם כשלשת אלפי איש ובהכרח שמישראל נפלו כמובן מאומרו (פסוק כ״ז) הרגו איש את אחיו וגו׳ את קרובו אם כן בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה.
ויעשהו עגל, "he made it into a calf.⁠" The calf is described as the work of Aaron not because he meant to make it but because he was the instrument which caused the calf to emerge. We hear about this clearly in verse 24 where Aaron describes what happened with the words: "this calf emerged (from the crucible).⁠" It is also possible that the making of the calf was attributed to Aaron because he accepted the gold from the contributors in his hands without first depositing it on the ground which would have deprived it of the magical quality which resulted in it emerging in the shape of a calf (Zohar volume 2 page 192).
ויאמרו אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, They said: "these are your gods Israel which brought you up from the land of Egypt.⁠" At first glance the foolishness of this statement is so colossal that one cannot perceive of anyone taking it seriously. How can our sages who characterised this generation of Israelites as the דור דעה, "the generation endowed with superior knowledge,⁠" reconcile such a characterisation with the statement in front of us? Even if we accept a comment in Tanchuma according to which the calf was perceived as able to speak through some magic formula employed by the sorcerers amongst the mixed multitude, how could anyone fall for such a blatant lie as "these are the gods which have brought you up out of Egypt?⁠"
We are therefore forced to conclude that the makers (initiators) of this golden calf did not mean for the Israelites to worship and prostrate themselves to anyone but the one who had truly taken them out of Egypt; the statement reported here only prepared the ground for making a deity out of the calf. The initiators indicated that they worshiped an all-embracing God and that the calf was merely part of that greater "whole.⁠" It was the part which would "walk in front of them,⁠" i.e. be the visible reminder of the Power which had delivered them from bondage. They did not consider making an inert golden calf into such a symbol as anything strange at all. On the contrary, inasmuch as even the "ideal" intermediary Moses had proved to be transient, mortal (according to their perception at the time), they decided to use the most precious and enduring symbol in the future, i.e. the golden calf. According to their reasoning every human being is composed of both matter and spirit, the spirit returning to its Maker at some time or other. In order not to risk losing such a go-between once more, they thought that the golden calf was a superior intermediary between them and their God. They actually believed that by means of the enduring nature of gold they could attract God's Presence on a permanent and enduring basis. The last thing they had on their minds was to uproot the first of the Ten Commandments in which the God in Heaven proclaimed Himself as their God and Redeemer. When they spoke about אלה, "These,⁠" they made sure that they did not exclude God in Heaven. Possibly, they used the expression העלוך "they brought you up,⁠" to hint that there was a Power on earth which equals the Power in the Heavens, God forbid; by making such a statement they insulted God in many different ways and this is why God reacted so violently. Please examine my comment on verse eight: "they have departed quickly from the path I have commanded them, etc.⁠"
I am convinced that not all of the Jewish people committed this error and that is why they did not all die. Among those who did not agree with the philosphy espoused by the enthusiastic followers of the golden calf some protested whereas some were powerless to counter the new philosophy. From the fact that the leaders of the new cult addressed the people saying: "these are your gods,⁠" instead of saying: "these are our gods,⁠" it is clear that they were in a minority. They also did not say "who have brought us out of Egypt,⁠" but they said "who have brought you up from Egypt;⁠" all of this proves that the people who said this were a small minority at that time. Some of the people accepted this line of reasoning, others did not. Our sages in Shemot Rabbah 42,6 state that the whole episode of the golden calf was initiated by members of the mixed multitude, and that the Israelites did not agree with them at all. Had they agreed with the mixed multitude they would all have been guilty of the death penalty as God holds one responsible even for idolatrous thoughts not merely for idolatrous actions. The Israelites' sin consisted in their failure to protest what was going on and that is why the people were punished en masse except for a few whose hearts were tested by God and the Levites who had remained opposed and whom God charged with the task of executing Jews who actively worshiped the golden calf. Once the calf had been made, at least some of the natural-born Israelites erred and believed it possessed some divine powers, and that is why the Torah reported in verse 28 that about "three thousand of the people 'fell' on that day.⁠" Seeing that in verse 27 the Levites had been instructed not to spare family members when executing these idol worshipers, we must accept that natural-born Jews were amongst those who worshiped the calf and who were executed, seeing they did not desist in spite of warnings and witnesses.
עגל מסכה – לא יתכן לפרש מסכה במשמעות התכת מתכות, שהרי במקום אחר יאמר עגל ומסכה, וישתחוו למסכה (תהלים ק״ו:י״ט), אלהי מסכה (שמות ל״ד:י״ז). ועוד שמסכה שרשה ׳נסך׳, ואין ל׳נסך׳ כי אם ב׳ משמעות: א׳ יציקת יין, הסך נסך (במדבר כ״ח:ז׳) ודומיהן, ב׳ כסוי ומכסה, קשות הנסך (במדבר ד׳:ז׳), אשר יוסך בהן (שמות כ״ה:כ״ט). וכן בישעיה: כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס (ישעיהו כ״ח:כ׳) – דמה צרת הרשע לשוכב על מצע הקצר ממדת ארכו, ומתכסה במכסה שכשנכנס תחתיה להתכסות בה היא צרה ממדת רחבו, זה יוכיח שמסכה היא מכסה. ואך זה הוא משמעות כל מסכה האמורה בעבודה זרה, שהיתה כמין קובה ואהל על גבי האליל, והיו עובדין גם לאותה מכסה. וכן היה הדבר באשרה, שהיתה מאהילה על האליל, שכן אמרו חכמים איזו היא אשרה כל שמעמידין תחתיה ע״ז, וכן נאמר בגדעון במזבח הבעל, ואת האשרה אשר עליו תכרות (שופטים ו׳:כ״ה). ועגל מסכה – פירושו עגל של מסכה, שיש על גבו מכסה. ולפי שהיו עובדין גם למסכה, יאמר וישתחוו למסכה (תהלים ק״ו:י״ט), אלהי מסכה (שמות ל״ד:י״ז). ומה שנאמר: הפסל נסך חרש (ישעיהו מ׳:י״ט), הוא דוגמת ואני נסכתי מלכי (תהלים ב׳:ו׳) – עשיתי אותו נסיך ונגיד, כך נסך חרש (ישעיהו מ׳:י״ט) – עשה לו החרש מסכה וקובה.
ויצר – לשון צורה, כמו ויצר את שני העמודים (מלכים א׳ ז׳ ט״ו):
בחרט – נתך בדפוס, עשה דפוס של חמר כדרך המתיכין ועשה בו צורת העגל, והשליך הזהב בתוכו ונעשה העגל, כמו שמספר אח״כ ואשליכהו באש:
אלה אלהיך ישראל – אין טפש בעולם שיחשוב, כי הזהב הזה אשר היה באזניהם עד היום והיום נעשה עגל מסכה, הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כח הצורה הזאת והרוח שיש בו העלום משם:
אלהיך ישראל – ולא נאמר אלה אלהינו מכאן שהערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו אל אהרן והם שאמרו כך, ואח״כ הטעו את ישראל וכן משמע מלשון הכתוב שבפריקה אמר ויתפרקו כל העם, וכאן אמר ויאמרו ולא נזכר כל העם, אלא קצתם, כי התחיל המון העם להחלק למחלוקות ומרבים העצות והמחשבות, וקצתם נדו מן הכונה הראשונה שהיתה להם, לעשות להם צורה ההולכת לפניהם, ושמוהו מקביל מוחש לכונן אליו כשיספרו נפלאות אלהיהם, כאשר עשו הפלשתים בארון שאמרו כי האלהים שם, וכן נעתקו מענין לענין וממחשבה למחשבה עד שהתחילו לכונן אליו העבודה והתפלה, ולהקריב לפניו, ככל עובדי ע״ז. והנה עברו על לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, שנאסר לישראל השתוף והעבודה לזולת השם, וזהו שנאמר וימירו את כבודם וכו׳ שכחו אל מושיעם (תהלים ק״ו כ״א), כלו׳ שכחו דברו אשר צום:
ויצר אתו בחרט – מלת אותו שב על סך הנזמים שנדבו, ועל סך הכולל נופל לשון אותו בלשון יחיד, ופי׳ שהיה כורך סך הנזמים במטפחת (איינגעבונדען); ולכאורה זה הספור שכרך הנזמים במטפחת הוא ללא צורך, כי מה אכפת לן אם צרר הנזמים במטפחת אם לא, אך באמת היה צורך אל המלאכה, כי לפי שהיו הנזמים כלים קטנים מפוזרים לא היה אפשר לשער מדת גדלו של הדפוס שניתך בו העגל בזולת נתינת כלם במטפחת, והיה שוב יכול לשער אחריו מדת גודל הדפוס (רבי שלמה פאפענהיים); ויותר יתכן שיודיע הכתוב בזה מן התחכמות אהרן להאריך הענין כפי מה שיוכל עד אשר יבא משה, כי חשב שתתעכב המלאכה זמן ארוך וקודם ההשלמה אולי יבא משה; ואיתא במכדרשב״י (זהר דף קצ״ב) לאו כמה דחשבין בני נשא דעבד ציורין במחוגה או במלה אחרא (געבילדעט), אלא וכו׳ דשוי כל דהבא בכיסא חדא וכו׳, ויעשהו עגל מסכה ח״ו דאהרן עביד, וקרא אוכח דכתיב ויקח את העגל אשר עשו וכו׳, אבל מאן גרם דאתעביד אינון תרין בעוד דאיהו לקח מידם אינהו הוו עבדי חרשייהו ומלחשי בפומייהו וכו׳ וכן אמר בתנחומא השליך אהרן לאש ובאו החרטמים ועשו בחרטמיהם, וי״א מיכה. ולפירש זה ויעשו הוא פעל סתמי כמו ויגד ליעקב (ויחי מ״ח) שפירש ויגד המגיד, כן ויעשוהו מי שעשאו ולא פירש מי. וכן כתב רע״ס ויעשהו רצונו עשה אותו העושה כענין וסמך את ידו ושחט, שרצונו וסמך המקריב ושחט השוחט. וכן העיד הכתוב אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, שהם עשו את העגל אשר בו עשה אהרן מעשה הציור והשלכתו באש. וגם לפי׳ ויצר אותו דצר יתי׳ בזיפא אין מוכרח להסב ויעשהו על אהרן כמ״ש במשכיל לדוד. והרא״ם אמר על מאמר אהרן ויצא העגל הזה שמפני יראתו ממשה הוציא שקר מפיו, הוסיף בזה חנם על אהרן חטא על פשע, הלא דובר שקרים לא יכון. וכבר תמהו על דבריו המחברים.
עגל – העגל לא היה לע״ז, ולא קבלוהו עליהם לאלוה, אלא שיהיה כלי מקבל שפע האל ויעמוד להם למנהיג במקום משה (ואהרן לא היה מספיק להם כי גם הוא בן אדם) וכן דעת הכוזרי מאמר א׳ סימן צ״ו וראב״ע ורמב״ן וחזקוני ורלב״ג, ועיין בכורי העתים תקפ״ח p. 89.
ויצר – קל משרש צור כמו וצרת הכסף {דברים י״ד:כ״ה}.
בחרט – ל׳ החריטים (ישעיהו ג׳:כ״ב) (רש״י באחד משני הפנים שהביא, ותרגום ירושלמי ור״י בכור שור ובושארט וגיזניוס).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ויקח מידם ויצר אותו בחרט – אחר שראה שמהרו להביא לקח מידם כדי שיעכב המעשה בכל מה שיוכל, וכבר בארנו באה״ש (כלל טז) שהעשיה תפול בין ע״מ שנעשה בעצמו בין ע״מ שנעשה בפקודתו, כמו לא תעשה לך פסל שאין הבדל בין אם עושה בעצמו או עושה ע״י אומן, וכן מ״ש ויעשהו עגל אין הפי׳ שעשה בידו רק שנעשה בסבתו כמ״ש על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, ומבואר בדחז״ל כי בין הערב רב שעלו עמם היו חרטומים ומכשפים והם עשו את העגל, ונראה שחרט הוא מענין חרטום, וכבר בארתי מ״ש (ישעיהו ח׳) וכתוב עליו בחרט אנוש היינו בכתב חרטום, שהיו כותבים על ידי ציורים ותמונות של חיות ועופות ואילנות, ומלת ויצר הוא מענין צורה ומלת אותו פי׳ אות שלו [כמש״פ מ״ש וה׳ אותי כגבור עריץ (ירמיהו כ׳:י״א) ה׳ אות שלי] ור״ל שאהרן מסר לחרטומים שהיו שם שיודעים לצייר צורות מורים על ענינים סימנים שיציירו האות והסימן שרצה לצייר, ואהרן רצה לצייר צורת כרוב, שהיא הצורה שראה במרכבה ושישכון במשכן על ארון העדות, ונסה לצייר אות וסימן שהיה בידו בעת המחזה על ידי חרט, והחרט שהם חרטומי מצרים עשו אותו עגל מסכה, וציירו צורת שור כפי שחזו אצילי בני ישראל בעת השגת המרכבה, וכמ״ש במדרש שגנבו דמות שור מהמרכבה, ויאמרו והחרטומים עם הערב רב אמרו אל ישראל אלה אלהיך ישראל, ר״ל בצורה זאת שוכן אלהי ישראל, אשר העלוך, ובכ״ז לא אמרו שהעגל הוא האלוה רק שהוא הטלמס והדמות שהאלהות שוכן בו, כמו ששכן אח״כ בין הכרובים, ויתכן ג״כ שהחרטום הוא כוון בעצם לצורת שור שהיו עובדים במצרים, אבל לישראל אמרו, שאל מוציאם ממצרים שוכן בצורה זאת והוא ינהיג אותם תחת משה בכבוד שוכן בגויה:
ויעשהו עגל: הוא תבנית שור1. באשר2 כי לפרנסה היו צריכים3, ובכח אחד מארבע חיות שתחת הכסא הוא השור4 אשר ׳רב תבואות בכוחו׳5, על כן עשה כצורתו שיהא הוא האמצעי לצורך פרנסה.
ויאמרו אלה אלהיך ישראל: הגיע לכמה אנשים לקלקול גדול6 שהאמינו שהקב״ה מסר בזו הצורה העליונה שהוא כח שור כל הכח שיהא הוא עושה בעצמו, וזהו עבודה זרה ממש.
אשר העלוך7: במעלה עליונה זו שנהיה מושגחים ע״י אמצעי קרוב להקב״ה, כמו זאת הצורה שהיא אחד מהחיות הנושאים את הכסא, ולא כמו במצרים.
1. כלשון הפסוק בתהילים (קו,כ) ״וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב״.
2. רבינו יסביר מדוע בחר אהרן לעשותו דוקא בדמות שור. ועיין בזה בראב״ע בפסוק ה׳ בפירושו הקצר, וברמב״ן בפסוק א׳ ובפסוקנו.
3. כפי שביאר רבינו בפסוק א׳ ד״ה וירא העם.
4. כפי שמובא ביחזקאל (א,י) ״פני שור מהשמאל לארבעתם״, והביאו הרמב״ן במקום.
5. ע״ד הפסוק ״ורב תבואות בכח שור״ (משלי יד,ד).
6. רבינו הולך בדרך הפרשנים הראשונים שאהרן כיוון לשם שמים, רק יצא מזה קלקול למיעוט אנשים בעם ישראל.
7. ולא ׳אשר הוציאוך׳ (ועיין בזה ברמב״ן במקום). ולעיל פסוק א׳ עמד על כך רבינו בהקשר לדרישת העם למנהיג במקום משה, ולא לענין עבודה זרה. אך כאן לשון זאת נאמרה ע״י האנשים שהלכו לכיוון ע״ז ממש, וא״כ יש למלה זו משמעות אחרת.
ויצר אותו בחרט – שד״ל החזיק בדעת האומר שכונתו צרר נזמי הזהב בכיס, אבל מה בא הכתוב ללמדנו? ונראה לי שחרט זה הוא באמת מלשון החריטים (ישעיהו ג׳:כ״ב) אבל כונתו: בדפוס, שהוא כמו חרט לקבל בו המתכת הניתכת על ידי האש.
ויעשהו עגל מסכה. צורת עגל היתה נעבדת בארץ מצרים, גם עגלים ממש חיים היו עוברים, ושנים נשארו לזכר עולם, האשד אפיס (לדעת קצת הוא סראפיס מורכב מאוסיריס⁠־אפיס ורבותינו בתלמוד נתחו המלה ככה, שסר⁠־והפיס כל העולם כולו, עיין פ׳ ויחי) והשני הוא מניוויס Mnevis (ומי יודע אם הוא למני ממסך) וקרוב ונראה שזכרו ישראל עבודת השור במצרים, ונתאוו לה (וכן הוא אומר כמעשה ארץ מצרים וגו׳ ואין אומרים לא תעשו אלא למי שנתאוה לעשותי) ואולי אל זה תשקיף כוונה הכתוב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, כי השור הנעבד במצרים אשר כצורתו עשו ישראל במדבר היה באמת אוכל עשב כי היה חי, ולדעתם הוא אשר ילך לפניהם, כי כן היו חושבים כל הקדמונים, עברים וגוים, שהאל יתהלך לפניהם במחנה להפיל אויבם תחתם, והעד ויהי בנסוע הארון ויאמר משה וגו׳, וכן כימי יהושע והשופטים, וכן הגוים, כמו שנאמר וישאם דוד ואנשיו, וראיתי בס׳ ירמיה כתובים יורו על אלהי מצרים ומנהגם גם הם להוליך אותם לפניהם, הרי הוא אומר מדוע נסחף אבירך לא עמד כי ה׳ הדפו, הרבה כושל וגו׳, ולדעתי ירמוז למנהג מצרים להוליך אלהיהם לפניהם במלחמה (ואולי לזה נתכוונו רבותינו כשאמרו וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ופירשו בו שר של מצרים כלומר אלהיו) ובאותו פעם ג״כ הוליכוהו נגד צבא אשור, שהיה בדגלם דמות יונה כידוע, ועליו אמר מדוע נסחף אבירך, ובאביר נכללו ג׳ הוראות, הוראתו ראשונה היא השור, ובעבור כי השור יסבול העול יותר מכל הבהמות אמרי על החזקים שבכ״ח אבירים או כאבירים, ובחסרון א׳ כבירים כמו שאמרו אילי הארץ, עתודי ארץ, סבבוני פרים רבים אבירי בשן כלומר השורים שבכשן הגדולים והחזקים, וכוונתו על מלכים עריצים, ובפ׳ שלפנינו, אביר עניינו השור, ולהיות שהוא קרוב במבטא לאפיספ׳ וב׳ מתחלפים כמו בזר ופזר) בחרו לכנות השור בשם אביר, כי יש במשמעותו מין השור, גם השור הפרטי הנעבד, והוא אפיס — ולנו ראיה מהעתקת השבעים הנעשית כידוע בארץ מצרים, והם תרגמו מדוע נסחף אבירך ענייו אפיס, השור הנעבד, ויסייע גם כן לפירושנו זה, אומרו אבירך, נסחף, לא עמד, הרפו, כלם בלשון יחיד ואמר כי ה׳ הדפו זה לעומת זה, אביר או אפיס אליל מצרים היוצא למלחמה לפני עבדיו, לא עמד, כי ה׳ היוצא באמת לפני עושי דברו (והם חיל אשור) הדפו — ואמר הרבה כושל, כי כשיפול או יתפס הדגל או הצורה ההולכת בראש כלם, יבוא מורך בלב הנשארים, וינוסו, וזה שאמר גם נפל וגו׳ ואמר מפני חרב היונה, כי כאמת דמות יונה היו נושאים כדגל מחכה אשור, על שם אליל החשק או סמיראמיס שפתרונה בלשונם יונה, וכן יפורש לדעתי ויסירו אביר לא ביד דאיוב עיין חקירותי על איוב. Educatore Israelita 1862
ואם זה היה מקור טעותם של ישראל לא ימלט שיהיה יתד בתורת אמת לתלות בו העבודה ההיא, כי אין מדרך האדם להעתק מאמונה אל חברתה אם לא ימצא כמין גשר או מעבר להתהלך בו, וזאת היתה לרבותינו לומר שאחד מפני המרכבה ראו והוא השור ועשו כדמותו — ופני השור לדעת המקובלים היא הגבורה או היסוד, ונקבתו היא מלכות (שהיא Venus ליונים) ואם כן טעו בטעות הגוים לעבוד הטבע Natura והחומר, מבלי פנות אל השכל היוצר הכל ומחיה הכל.
ראיתי באפלטוני אחד מחשובי האיטלקים בדור XVI לחשבונם והוא Marsile Ficin שכתב שאהרן עשה צורת העגל לשם ככב נגה היא Venus (ונגה היא מלכות דקליפה למקובלים, ראה האמת עושה שלום במרומיו!) וז״ל «Aaron ne fondit le veau d' or dans le desert que pour lui servir de talisman parceque les astrologues, I' assuraient qu' il gagneraut par la, LA PROTECTION DE VENUS. « Basnage Histoire des Juifs VI. 506.
וראה מה צדקו בזה דברי חז״ל שאמרו, לא עבדו אבותינו ע״ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא, ודרשו לשחק, זו ע״ז, גם אמרו בוכה למשפחותיו על עסקי משפחות, כלומר על איסור עריות, ואם יש אחד ממנהגי הגוים שריר ונכון וקיים, הוא הניאוף והעריות, לשם אליל Venus בכל תאריה ושמותיה, בבבל, מצרים, צידן וחברותיה, וכל מאמרי חז״ל הנזכרים, כלם מגמת פניהם קדימה, למנהג הזה הפשוט בכל גלילות המזרח.
ויעשהו עגל מסכה. אפשר קרוב שהיה לאות למצב שמימיי רומז למזל שור, עיין דופוייס ח״א קמ״ד וסיניזיוס Synesius הנוצרי בדורות הראשונים לחשבונם ידבר על חכמת כהני מצרים לתקן צורות יורו על מצב הכוכבים, ע״כ פושעי ישראל בחרו כאהרן קדוש ה׳ וכהן לאל עליון, להדמות לכהני מצרים, ולעשות כמעשיהם.
[השמטה: ויעשהו עגל מסכה. עיין כל האמור שם וביחוד על שם כביר, ועתה אני רואה בספרי מתים Rituel funeraire של מצרים שקורא לאוסיריס Toro Osiri אוסיריס שור ושמא תאמר שנקרא שור, כי השור היה צלם דמות תבניתו בא החוקר Oreurti ולמד שלא כן הדבר Toro e qui usato metaforicamente per ROBUSTO potente Principe. Anche gli indiani usano spesso in questo senso della parola RISCABA Toro.]
אלה אלהיך וגו׳ – תניא, ר׳ שמעון בן יוחאי אומר, י״ג עגלים עשו ישראל ואחד דמוסיא לכולן1 דכתיב אלה אלהיך ישראל אשר העלוך הרי י״ב שבטים, וכתיב (נחמיה ט׳) זה אלהיך אשר העלך, הרי דמוסיא אחד לכולן.⁠2 (ירושלמי סנהדרין פ״י ה״ב)
אשר העלוך – תניא, ר׳ שמעון בן יוחאי אומר, מה ת״ל אשר העלוך – מלמד שאיוו לאלהות הרבה.⁠3 (סנהדרין ס״ג.)
1. כלומר י״ב עגלים עגל לכל שבט ושבט ואחד היה משותף לכל השבטים ביחד, ודמוסיא הוא הנהגה כללית בלשון רומי.
2. כונת הדרשה ליישב סתירת הלשונות דכאן כתיב אלה אלהיך אשר העלוך, בלשון רבים, ובנחמיה כתיב זה אלהיך אשר העלך בלשון יחיד, ודרשו שזה שנאמר בלשון רבים מוסב על מאמר כל שבט לעגל שלו, ומה שנאמר בלשון יחיד מוסב על מאמר כל העם להעגל המשותף, ועיין בויק״ר פ׳ ה׳ ובדרשה הבאה.
3. פירש״י שאיוו אף לאלהות אחרים וקבלו עליהם, עכ״ל. ולא נתבארה כונתו, אך כפי המתבאר מסוגיא דע״ז נ״ג ב׳ הכונה שאיוו לאלהות הרבה הם העבודה זרה של האשרות דפריך שם על הא דכתיב ואשיריהם תשרפון מכדי ירושה היא א״י לישראל ואיך העובדי כוכבים אוסרין דבר שאינו שלהם ומשני מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו וכי אתו עובדי כוכבים ועבדו שליחותייהו קא עבדי, ופריך ודילמא בעגל ניחא להו במידי אחרינא לא ומשני אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלהות הרבה, ע״כ, ור״ל אפילו לעבודה זרה דאשרות.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימההכל
 
(ה) וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַיהֹוָ֖הי⁠־⁠הֹוָ֖ה מָחָֽר׃
Aharon saw and built an altar before him, and Aharon called out and said, "A festival for Hashem1 tomorrow.⁠"
1. for Hashem | לַי"י – Aharon uses Hashem's proper name, suggesting that he, at least, had no idolatrous thoughts and had not abandoned Hashem (Rashi). See R. Yehuda HaLevi (Kuzari 1:97) that even the people might not have viewed the calf as a foreign deity, but as a representation of Hashem Himself. For further discussion, see Sin of the Golden Calf.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)שמות רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[לח] 1וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, מה ראה, אמר ר׳ בנימין בר יפת אמר ר׳ אלעזר ראה חור שזבוח לפניו (הבין מהזבוח לפניו שהרגו את חור על שלא עשה להם) אמר אי לא שמענא השתא עבדו לי כדעבדו בחור ומיקיים בי אם יהרג במקדש ה׳ כהן ונביא (איכה ב׳:כ׳) (אהרן כהן מביא היה) ולא הויא להו תקנתא לעולם, (דהא סופן לעשות כן בזכריה בן יהוידע ויחרב בית המקדש על כך) מוטב דליעבדו לעגל אפשר הויא להו תקנתא בתשובה. (סנהדרין ז.)
[לט] 2וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, ראה אהרן ונתיירא מעצמו שנאמר וירא אהרן ויבן מזבח לפניו הוי קורא בו ויירא אהרן. (תנחומא תצוה)
[מ] 3וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, מה ראה, אמר אם בונין הן אותו הסירחון נתלה בהן, מוטב שיתלה הסירחון בי ולא בישראל. ר׳ אבא בר יודן בשם ר׳ אחא לבן מלכים שנח (בנדפס שנתגאה) לבו עליו ונטל את הציפורן לחתור על אביו אמר לו פידגוגו אל תיגע את עצמך תן לי ואני חותר, היציץ המלך עליו אמר לו יודע אני להיכן היתה כוונתך, אמרת מוטב שיתלה סורחן בך ולא בבני, חייך מן פלטין דידי לית את זייע ומיתר פתורי את אכיל, עשרים וארבע אנונם את נסב, מן פלטין דידי לית את זייע ומן המקדש לא יצא (ויקרא כ״א:י״ב), ומיתר פתורי את אכיל והנותרת מן המנחה (ויקרא ב׳:י׳), עשרים וארבע אנונם את נסב אילו עשרים וארבע מתנות כהונה שנתנו לאהרן ולבניו. (ויקרא רבה י ג)
[מא] 4וירא אהרן ויבן מזבח לפניו... חג לה׳ מחר, מה ראה, אם בונין הן אותו זה מביא צרור וזה אבן ונמצאת מלאכתן כלה בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו אני מתעצל במלאכתי ורבינו משה יורד. (אם בונין הן) והעבודה לעבודה זרה, מתוך שאני בונה אותו אני בונה אותו לשמו של הקב״ה, ויקרא אהרן ויאמר חג לה׳ מחר, לעגל מחר אין כתיב כאן אלא לה׳ מחר. (ויקרא רבה י ג)
[מב] 5חג לה׳ מחר, מה עשה אהרן אמר ידחה הדבר עד למחר שנאמר ויקרא אהרן ויאמר חג לה׳ מחר. (תנחומא סי׳ יט)
[מג] 6חג לה׳ מחר, חג בני אדם שזובחין (בחגיגה) לחגיגה לפני המקום. (מדרש הגדול)
[מג*] 7חג לה׳ מחר, מנכסת קטול בעלי דבבוי אלין דכפרין במריהון. (תרגום ירושלמי א)
1. כ״ה בתרגומים ובת״י הג״ב וחמא אהרן ית חור בר אחתוי וכו׳ ויק״ר י ג: כיון ששמע אהרן כך נתיירא, הה״ד וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויבן מן הזבוח לפניו אמר אהרן מה אעשה הרי הרגו את חור שהיה נביא עכשיו אם הורגין אותי שאני כהן מתקיים עליהן המקרא שכתוב אם ייהרג במקדש ה׳ כהן ונביא מיד הן גולין. וכ״ה בילהמכ״ת פמ״ה. ובשמו״ר מא י: כיון שראה אהרן כך נתיירא שנאמר וירא אהרן ויבן מזבח לפניו מהו מזבח מן הזבוח שלפניו. ובתנ״י: וירא אהרן ראה מה שעשו לחור ויבן מזבח הבין מזבוח. ובספר והזהיר פ׳ צו (לו.) מביא דרש מפורש בזה וז״ל ויבן מזבח לפניו א״ר אבהו נכנס בו בינה באהרן בזבחו של חור. וכן פירש״י בסנהדרין שם עוה״ת כאן (כעין דרש זה בתו״ש ח״ב בראשית פ״ב אות עט.) ובפרקי דר״א פמ״ה: לפי שהיה חור משבט יהודה ומגדולי הדור התחיל מוכיח לישראל דברים קשים, והבזויים שבישראל עמדו עליו והרגוהו, וראה אהרן לחור שנהרג ובנה מזבח שנאמר וירא אהרן מה ראה שנהרג חור בן אחותו ובנה מזבח שנאמר ויבן מזבח. – ונראה שדורש בסגנון אל תקרא כו׳ בניקוד כזה: וירָא אהרן ויָבן מִזְבֻח לפניו. בגמ׳ שם: דא״ר תנחום בר חנילאי לא נאמר מקרא זה (ובוצע ברך. רש״י) אלא כנגד מעשה העגל (שעשה אהרן פשרה בינו לבין עצמו והורה היתר לעצמו לעשות להם את העגל). ובתוס׳ שם פי׳: אקרא דתורת אמת קאי כדכתיב בסיפיה ורבים השיב מעון שיהא להם תקנה כדמסיק. וכ״ה בפי׳ התוס׳ בהד״ז: דח״ו לא נתכוין אהרן לשם שמים ומצינו שהכתוב משבחו דכתיב ביה כי שפתי כהן ישמרו דעת וכתיב בשלום ובמישור וכו׳ ורבים השיב מעון, פי׳ מעון העגל דאילו הרגוהו לא היה להם תקנה בתשובה. ועל פי לשון הגמ׳: אפשר הויא להו תקנתא בתשובה, נ״ל שיש לפרש המאמר התמוה בע״ז ד: אמר ריב״ל לא עשו ישראל את העגל (כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו ולא היה ראוי להתגבר יצרם עליהן אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם) אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה (שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני אומרין לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה) כו׳ דאמר ר״י משום רשב״י ולא ישראל ראוין לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים, אלא למה עשו כו׳ אם חטא צבור אומרים להן לכו אצל צבור, ע״כ ולהנ״ל י״ל: לא עשו ישראל, היינו אהרן לפי דרישת ישראל וליתן פה לבעלי תשובה.
2. ראה לעיל אות לח ויק״ר פ״י ג. ומענין הדבר שבפשיטא מתרגם כן: ודחל אהרן וגו׳. ובתנחומא בהעלותך יד: כיון שראה אהרן מה שעשו לזקנים ולחור נתיירא הרבה שנאמר וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויבן מזבוח. וכ״ה בבמדב״ר טו יז. וע״ע מדרש הגדול ויקרא ו ב עמ׳ 114. לקח-טוב בהעלותך עמ׳ 202 ומדרש אגדה בראשית לז יד, הובא בתו״ש שם אות צז בביאור. וראה לעיל אות ז. וצרף לכאן.
3. ראה לעיל אות טז וצרף לכאן וראה רש״י כאן. – בזהר ח״ב קצג.: מה וירא אהרן חמא דסטרא אחרא אתתקף מיד ויבן מזבח לפניו דאלמלא דאקדים ובנה מזבח דא עלמא אתהדר לחרבנא ללסטים דהוה נפיק לקפחא וכו׳ עי״ש. ובפי׳ ברטנורא הביא כנראה מרש״י: ד״א ראה שכבר עברו על שני דברות ראשונות. וברש״י שלפנינו אינו. וברב״ח: ועוד נוכל לומר שראה שאין העשיה בכלל יהרג ואל יעבור אלא בלאו של לא תעשה לך פסל ולכך לא מסר עצמו עליה.
4. ראה רש״י כאן. ובתנ״י כאן: בקשו לבנות עמו אמר להן הניחו לי ואני עושה אותו מעצמי שאין מי שיבנה אותו עמי ואהרן נתכוון לומר עד שאני בונה אותו משה יורד בנה אותו ולא ירד משה מיד וישכימו ממחרת וגו׳. וכעי״ז בשמו״ר כאן: אמר להם הניחו לי ואני בונהו לעצמי שאין כבודו של מזבח שיבנה אותו אחר וכו׳ מיד וישכימו ממחרת והנביא צווח אכן השכימו השחיתו כל עלילותם (צפניה ג). ובמדרש הגדול: וכי מה ראה אהרן לבנות מזבח אלא אמר אם הן בונין אותו הן בונים לשם ע״ז ומתחייבין אלא אבנה אותו אני לשם שמים ובעל לבבות הוא יודע אמר להן אבן פגומה פסולה למזבח הביאו לו אבנים אמר להן זו ראויה וזו אינה ראויה והיה מתמתן עד שיבוא הרועה וידע היאך ירעה את צאנו. וראה לעיל אות טז וצרף לכאן. – ובזהר ח״ב קצג.: ת״ח מה כתיב ויקרא אהרן ויאמר חג לה׳ מחר, חג לה׳ ולא לעגל ולסטר קדושה עבד ולסטר קדושה קרא ואמר וכו׳. וברמב״ן: וירא אהרן, טעם זה הכתוב שראה אותם ברע מכוונים אל העגל וקם ובנה מזבח וקרא חג לה׳ מחר שיזבחו לשם המיוחד על המזבח אשר בנה הוא לשמו ולא יבנו הם מזבחות לבושת פניהם ולא תהיה כונתם בזבחים בלתי לה׳ לבדו, ע״כ. (ובמושב זקנים מביא לשון זו בשם פירוש הרא״ש). ועיין שם פסוק א שהביא הדרש שלפנינו. ובת״י כתי״ר: ואכרז אהרן ואמר, אולי רצה לרמז בזה לרעיון הנ״ל שכוונתו בבנין המזבח לש״ש. וראה בת״י להלן פ״ח ויאמרו – ואכריזו.
5. בלק״ט כאן: חג לה׳ מחר, כדי להעביר הדבר עד שיבא משה. ובכת״י ילקוט תימני ששון: אמר אהרן ידחה הדבר למחר שנאמר חג לה׳ מחר היה בדעתו שיתאחרו (מחר) עד שיבא משה ולא קיבלו. כלומר שמחר לא איחרו אלא השכימו בבוקר. וכ״ה ברמב״ן: ויתכן שאמר מחר להאריך להם אולי יבא משה ויעזבו את העגל והם השכימו בבקר ויעלו עולות ויגישו שלמים וכו׳. וראה לעיל אות מא בבאור מתנ״י ושמו״ר: מיד וישכימו ממחרת וכו׳.
6. בהערות המאמר תמוה, ונראה שהכוונה להמבואר ברבעה״ת: כלומר למחר נעמידה (להראש) על המלוכה ונעשה חג לה׳ על מנהיג ונעשה שלמים לשם הקב״ה כמו שמצינו בשאול שנתחדשה המלוכה. והמשך המאמר במדרה״ג: לפי שנוח כו׳, מובא באות הבא, הוא דרש אחר, בס׳ נחל קדומים בשם רמ״ז מגורי האר״י מבואר שלעתיד יהי׳ יום שבעה עשר בתמוז שניתנו הלוחות הראשונות חג. וזה מרומז כאן, מחר לאחר זמן.
7. וכ״ה בלק״ט ובמדרש אגדה: חג לה׳ טביחה לה׳ בעובדי הבעל, שנאמר (הושע ט, ה) וביום חג ה׳. ובמאור האפלה: חג לה׳ מחר כלומר הריגת האנשים הכופרים וזהו החג. ובמדרש הגדול: חג לה׳ מחר, לפי שנוח לו להקב״ה בשעה שנפרע מן המכעיסין והעוברין על התורה וכן דוד אומר (תהלים קד לה) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה׳ הללויה, ע״כ. ובהערות למדרה״ג תמה על הדרש, ולא העיר שכן מבואר בת״י. ובזהר ח״ב קצג.: חג לה׳ מחר דזמין דינא לשריא עליהו, חג לה׳ למעבד בהו דינא, ותלת דינין הוו חד ויגוף ה׳ את העם, וחד בבני לוי, וחד דאשקי לבני ישראל והיינו חג דבני לוי, לה׳ דויגוף ה׳, מחר דאשקי׳ לון משה. ובמושב זקנים: ד״א שהרהר בלבו למחר יביא הקב״ה חגא ושברון על הכופרים. ובכת״י ב״מ: חג לה׳ מחר חרון גדול. ופי׳ זה הוזכר באע״ז פסוק א׳: גם אמרו רבים כי פי׳ חג לה׳ מחר שהעובדים העגל יהיו נהרגים על יד משה. וכ״כ האע״ז בפיה״ק שהיה בדעת אהרן שזבח יהיה לשם בהם מחר, כטעם כי זבח לה׳ בבצרה (ישעיה לד, ו. ובת״י ארי קטלא קדם ד׳ בבצרה).
וַחֲזָא אַהֲרֹן וּבְנָא מַדְבְּחָא קֳדָמוֹהִי וּקְרָא אַהֲרֹן וַאֲמַר חַגָּא קֳדָם יְיָ מְחַר.
[When] Aharon saw [this], he built an altar before it. Aharon then called out and said: “Tomorrow will be a festival before Hashem.”

וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה׳ מָחָר
וַחֲזָא אַהֲרֹן וּבְנָא מַדְבְּחָא קֳדָמוֹהִי וּקְרָא אַהֲרֹן וַאֲמַר חַגָּא קֳדָם ה׳ מְחַר
וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ – לשם ה׳ או לעגל?
א. ״וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לפניו״. האם בנה אותו לשם ה׳ או לעגל? תרגום ״וּבְנָא מַדְבְּחָא״ שהוא כינויו של מזבח ה׳, ולא באמצעות ״אגורא״ שהוא הכינוי למזבח עבודה זרה [כגון ״כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן״ (שמות לד יג) ״אֲרֵי יָת אֵגוֹרֵיהוֹן תְּתָרְעוּן״] מגלה על מגמתו של ת״א ללמד סניגוריה על אהרן, כדרשת האמורא רב ברכיה: ״מתוך שאני בונה אותו, אני בונה אותו לשמו שלהקב״ה״ (ויק״ר י ג).⁠1 אבל בפסוק הקודם תרגם ״וְצָר יָתֵיהּ בְּזִיפָא״ כי ת״א מעדיף פירוש פשטני אף על פי שבכך מועצמת אשמתו של אהרן.
חַגָּא במקרא, לשון פחד. אבל בת״א – חַג
ב. ״חַג לַה׳ מָחָר״ – ״חַגָּא קֳדָם ה׳ מְחַר״. בספרי מנהגים שגור חַגָּא ככינוי לחג של נוכרים, כגון ״ביום א׳ ... חגא שלהם״ (מהרי״ל, הלכות שבועות). ואולי מקורו מן ״וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא״ (ישעיהו יט יז) וברש״י: ״לשון שבר ואימה ופחד, לשון יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר (תהלים קז כז)״. אבל אין לייחס משמעות זו לת״א כי חַגָּא הוא התרגום הקבוע של חַג כגון, ״חַג הַמַּצּוֹת״ (שמות כג טו) ״חַגָּא דְּפַטִּירַיָּא״. אמנם ״אהבת יהונתן״ וה״כתב והקבלה״ כתבו שתרגומי ארץ ישראל גרסו כאן חַגָּא בהוראת חג של נכרים.⁠2
1. אבל אצל ירבעם תרגם יוב״ע ״וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל... בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר (מלכים א יב לג) ״עַל אֱגוֹרָא״.
2. כמוכך מת״י: ״וַחֲמָא אַהֲרֹן יַת חוּר נְכִיס קֳדָמוֹי וּדְחֵיל וּבְנָא מַדְבְּחָא קֳדָמוֹי וּקְרָא אַהֲרֹן וַאֲמַר חֲגָא״. ולדעתם זו גם כוונת המיוחס ליונתן: ״וַחֲמָא אַהֲרֹן יַת חוּר נְכִיס קֳדָמוֹי וּדְחִיל וּבְנָא מַדְבְּחָא קֳדָמוֹי וּקְרָא בְּקַל עָצִיב וַאֲמַר חַגָּא דַה׳ מְחַר״ (וירא אהרן את חור נִשׁחט לפניו ויירא ויבן מִזבח לפניו ויקרא אהרן בקול עצוב ויאמר חג של ה׳ מחר).
וחמא אהרן ית חור נביא קדמויא ודחל ובנה מדבח קדמוי בואכרזג אהרן ואמר חגא קדם י״י למח⁠[ר].
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחמא אהרן ית חור נביא קדמוי״) גם נוסח חילופי: ״וחזא אהרן ית חור נכיס קדמוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ואכרז ... למחר״) נוסח אחר: ״ואכרז אהרן ואמר יהא רעוה דיהי נכסא בי כחגה מן רשיעיה קדם י״י מחר״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואכרז״) גם נוסח חילופי: ״וקרא״.
וחמא אהרן ית חור נכיס קדמוי ודחיל ובנא מדבחא קדמוי וקרא אהרן בקל עציב ואמר חגא קדם י״י מחר מניכסת קטול בעלי דבבוי איליין דכפרין במריהון ופרגו איקר שכינתיה בעיגלא הדין.
For Aharon had seen Hur slain before him, and was afraid; and he built an altar before him, and Aharon cried with a doleful voice, and said, Let there be a feast before the Lord tomorrow, of the sacrifice of the slain of these adversaries who have denied their Lord, and have changed the glory of the Shekinah of the Lord for this calf.
וירא אהרן את חור זבוח לפניו ויירא ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרן בקול עצוב ויאמר חג י״י מחר מזבח הרוגי אויביו אלה שכופרים בריבונם והמירו כבוד שכינת י״י בעגל הזה.
וחמא אהרן ית חור נכיס קדמוי ודחיל ובנא מדבחא קדמוי וקרא אהרן ואמר חגא.
And Aharon saw Hur slain before him, and was afraid; and he builded an altar before him, and Aharon cried and said, A feast.
כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַהֲרֹן כָּךְ נִתְיָרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו, מַהוּ מִזְבֵּחַ, מִן הַזָּבוּחַ שֶׁלְּפָנָיו.
דָּבָר אַחֵר: וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ – בִּקְשׁוּ לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ עִמּוֹ וְלֹא הִנִּיחַ לָהֶם, אָמַר לָהֶם הַנִּיחוּ לִי וַאֲנִי בּוֹנֵהוּ לְעַצְמִי שֶׁאֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ שֶׁיִּבְנֶה אוֹתוֹ אַחֵר, וְאַהֲרֹן נִתְכַּוֵּן כְּדֵי לְאַחֵר הַדְּבָרִים, אָמַר, עַד שֶׁאֲנִי בּוֹנֵהוּ לְעַצְמִי משֶׁה יֵרֵד, בָּנָה אוֹתוֹ וְלֹא יָרַד. מִיָּד: וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת (שמות ל״ב:ו׳), וְהַנָּבִיא צוֹוֵחַ: אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם (צפניה ג׳:ז׳). וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק (שמות ל״ב:ו׳), בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא יְשִׁיבָה אַתָּה מוֹצֵא שָׁם תַּקָּלָה, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדוֹר הַמִּגְדָּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם (בראשית י״א:ב׳), וּמַה תַּקָּלָה הָיְתָה שָׁם: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר (בראשית י״א:ד׳). וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם (בראשית ל״ז:כ״ה), וּכְתִיב: וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף (בראשית ל״ז:כ״ח). וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים (במדבר כ״ה:א׳), מַה תַּקָּלָה הָיְתָה שָׁם: וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב (במדבר כ״ה:א׳), וּמָה הָיָה בְּסוֹפָן: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים וגו׳ (במדבר כ״ה:ט׳), וְאַף כָּאן יְשִׁיבָה שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.
וירא אהרן1מלמד שראה חור זבוח לפניו.
ויקרא אהרן ויאמר חג לה׳ מחר2טביחה לה׳ בעובדי העגל.
1. מלמד לק״ט, ועיין רש״י עה״ת ומדרשו בוי״ר פ״י ראה שהיה מוכיחם יהרגוהו כו׳, ועיין סנהדרין ז׳ ע״א ראה חור זבוח לפניו. ופירש״י ויבן מזבוח הבין מהזבוח לפניו שהרגו את חור, ועיין תנחומ׳ שלנו כי תשא אות י״ג ובהערה פ״ה.
2. טביחה לה׳ בעובדי העגל. בלק״ט דבר אחר: חג לה׳ טביחה לה׳ בעובדי הבעל, שנאמר וליום חג ה׳ (הושע ט׳:ה׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פלמא ראי ד֗לך הרון בנא מד֗בחא בין ידיה ונאדא וקאל חג֗ ללה פי גד.
וכאשר ראה זאת אהרן, בנה מזבח לפניו והכריז ואמר: חג לה׳ מחר.
וירא אהרן – שהיה בו רוח חיים, שנאמר: בתבניתא שור אוכל עשב (תהלים ק״ו:כ׳), וראה שהצליחוב מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותן לגמרי.
ויבן מזבח – לדחות.⁠ג
ויקרא,⁠ד חג לי״י מחר – ולא היום, ויבאה משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו.
ומדרש בויקרא רבה (ויקרא רבה י׳:ג׳): דברים הרבה ראה: ראה חור בן אחותו שהוכיחן, שהרגוהו לאחר שהוכיחן, וזהו: ויבן מזבח – ויָבֵן מזבוח לפניו. ועוד ראה ואמר: מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם. ועוד ראה ואמר: אם בונין הם אותו, זה מביא צרור, וזה מביא אבן, ונמצאת מלאכתןו בבת אחת. מתוך שאני בונה אותו, אני מתעצל במלאכתי, ובין כך ובין כך, יבא משה.
חג לי״י – בלבו היה לשמים, בטוח שיבא משה, ויעבדו את המקום.⁠ז
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 1, לונדון 26917: ״כתבנית״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא: ״שהצליח״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, דפוס רומא. בכ״י המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״לדחותם״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים: ״ויאמר״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״שמא יבא״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא נוסף כאן: ״נעשית״. בכ״י ליידן 1: ״נעשית מלאכתו״.
ז. בכ״י ברלין 1221, המבורג 37, סינסינטי 1, וינה 23, ס״פ 118 מופיע כאן ביאור ממהדורה קמא של רש״י: ״ד״א: אהרן ראה שכבר עברו על שני הדברות הראשונות, על דיבור הראשון שכת׳ בו אנכי י״י א-להיך, ודיבור שני לא יהיה לך ולא תעשה פסל, והם עשו. ונתיירא שלא יעברו על לא תשתחוה להם ולא תעבדם וביקש לעכב עד למחר.⁠״ הביאור חסר בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34.
וירא אהרן AND WHEN AHARON SAW that there was the breath of life in it – as it is said with reference to the golden calf, "[They changed their glory] into a similitude of an ox that ate grass" (Tehillim 106:20) – and he realized that Satan's work had succeeded and that he had no argument (lit., mouth) to put them (the people) entirely off.
ויבן מזבח HE BUILDED AN ALTAR – to put them off.
ויקרא חג לי"י מחר AND CALLED OUT … TOMORROW IS A FESTIVAL TO HASHEM – tomorrow, not today, for he hoped that Moshe might return before they would worship it (the calf). This is the plain meaning of the verse.
The Midrashic explanation of it in Vayikra Rabbah 10:3 (– it supplies an object to the verb וירא –) is: Aharon saw many things; he saw Hur, his sister's son, who had reprimanded them, and whom they had killed. This is the meaning of ויבן מזבח, viz., וַיָבֶן, he realized (taking the word as from the root בון, to understand, to realize) מִזָּבוּחַ לפניו from him who lay slaughtered before him (מזבח is vowelled to be read as מִזָּבוּחַ) what would happen to him if he offered resistance. A further explanation of וירא אהרן in the Midrash is: He saw what the situation was and said: It is better that the offense should attach itself to me than to them. And yet a further Midrashic explanation of וירא is: He looked into the matter and said: If they build this altar themselves, one will bring a clod and another a stone and the result will be that their work will be accomplished all at once; through myself building it and being dilatory in my work, in the meantime Moshe may come.
חג לי"י A FESTIVAL TO HASHEM – not to the golden calf. In his heart it (the feast) was for Heaven (Hashem). He felt confident that Moshe would return by the morrow and that they would worship the Omnipresent (Vayikra Rabbah 10:3).
וירא אהרן1מלמד שראה אהרן חור זבוח לפניו.
ויקרא אהרן ויאמר חג לה׳ מחר2כדי להעביר הדבר עד שיבא משה.
ד״א: חג לה׳ – טביחה לה׳ בעובדי הבעל, שנאמר וליום חג ה׳ (הושע ט׳:ה׳).
1. מלמד שראה אהרן חור זבוח לפניו. עיין לעיל הערה ה׳, ועיין רש״י עה״ת ומדרשו בוי״ר פ״י ראה שהי׳ מוכיחם והרגוהו כו׳ ועי׳ סנהדרין ז׳ ע״א ראה חור זבוח לפניו ופי׳ רש״י ויבן מזבוח הבין מהזבוח לפניו שהרגו את חור.
2. כדי להעביר הדבר. תנחומא ושמ״ר פמ״א וכן כתב רש״י בלבו היה לשמים בטוח שיבא משה ויעבדו את המקום.
וירא אהרן – ששלמה מלאכת העגל מהרה. וכבר הודעתיך: כי זה השם הנכבד והנורא הוא שם העצם (ראב״ע שמות פירוש ראשון ג׳:י״ג), ואין במקרא שם כי אם תואר, רק זה לבדו, כשדי, ואלהים, גם אדון.
וירא אהרן – בלב, כמו: וראיתי אני (קהלת ב׳:י״ג), בלבי, וירא יעקב כי יש שבר במצרים (בראשית מ״ב:א׳).
AND WHEN AARON SAW THIS. In his heart.⁠1 The word saw here is similar to the word saw in Then I saw (Eccles. 2:13),⁠2 and the word saw in Now Jacob saw that there was corn in Egypt (Gen. 42:1).⁠3
1. In others words, and when Aaron saw this means, and when Aaron considered the situation. Ibn Ezra comments thus because Scripture should have read and when Aaron heard this (Krinsky).
2. Eccles. 2:13 reads: Then I saw that wisdom excelleth folly. This obviously means: then I realized [saw in my heart] that wisdom excelleth folly.
3. Jacob was then in Canaan. He obviously couldn't see the corn in Egypt. What the verse thus means is: And Jacob perceived that there was corn in Egypt.
וירא אהרון – שטעו.⁠א אמר: מתיירא אני שמא ישימו לב לאמר: מה יושיענו זה1 וישימו להם ראש. לפיכך בנה מזבח להטעותם, עד שיבא משה.
חג לי״י מחר – כלומר: למחר נעמידנו על הממלכה, ונעשה חג לשמים על שנתן לנו מנהיג, ואיחרם עד המחרת.
א. בטקסט כ״י מינכן 52 כתוב ״שטבעו״, ובגליון כתוב: ס״א שטעו.
וירא אהרון – AHARON SAW – that they erred. He said: I fear lest they pay attention, saying: 'How will this save us?' and appoint for themselves a leader. Therefore he built an altar to mislead them, until Moshe would come.
חג לי"י מחר – A FESTIVAL FOR HASHEM TOMORROW – Meaning to say: Tomorrow we will establish for it kingship, and we will make a festival to Heaven for giving us a leader, and he delayed them until the next day.
וירא אהרן – שטעו, אמר מתירא אני שמא ישימו לב לומר מה יושיענו זה1 וישימו להם ראש כמו שפירשתי, ולפיכך ויבן מזבח לפניו – כדי להעסיקם עד שיבא משה.⁠2
חג לי״י מחר – למחר נעבידהו ונעשה חג לשמים על שנתן לנו מנהיג וסלקם בדברים עד המחרת.⁠3
1. השוו ללשון הפסוק בשמואל א י׳:כ״ז.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. שאוב מר״י בכור שור.
וירא אהרן, "Aaron saw;⁠" Aaron now realised the error the people had made and became afraid that as soon as they would realise that this golden calf could never be of any help to them, so that they would insist on appointing one of their midst as Moses' successor; this spelled potential disaster. Therefore he proceeded to build an altar, ostensibly before that calf, in order to make the people believe that he was taking steps to worship the golden calf.
חג לה' מחר, "there will be a feast for Hashem tomorrow!⁠" He meant that on the following day they would celebrate the new leader that God had given them. In the meantime, he stalled the people with words.
וירא אהרן – טעם זהא הכתוב שראה אותם ברע מכַוְונים אל העגל, וקם ובנה מזבח, וקרא חג לי״י מחר, שיזבחו לשם המיוחד על המזבח אשר בנה הוא לשמו, ולא יבנו הם מזבחות לבושת, ולא תהיה כונתם בזבחים בלתי לי״י לבדו.⁠1
ויתכן שאמר מחר להאריך להם, אולי יבא משה ויעזבו את העגל, והם השכימו בבקר ויעלו עולות ויגישו שלמים (שמות ל״ב:ו׳), ולא אמר הכתוב: ויעלו לו עולות ויגישו לו שלמים, והענין, מפני שהיו בהם מכוונים לשם הקב״ה כאשר אמר אהרן, ומהם משחיתים וזובחים לעגל. ועל אלה אמר הקב״ה למשה: וישתחוו לו ויזבחו לו (שמות ל״ב:ח׳), כי הם החטאים. ואם אולי היה אהרן המקריב הקרבנות, אמר סתם: ויעלו עולות ויגישו שלמים, כי הוא מכוון לשם הקב״ה, והם דעתם אל העגל אשר עשו, והיו הבעלים מפגלין.
1. השוו ללשון הפסוק בשמות כ״ב:י״ט.
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״זה״.
AND AARON SAW. The meaning of this verse is that Aaron saw them set on evil, intent upon making the calf, and he arose and built an altar and proclaimed, Tomorrow shall be a feast to the Eternal (Shemot 32:5), so that they should bring offerings to the Proper Name of G-d upon the altar which he built to His Name, and that they should not build altars to the shameful thing,⁠1 and that their intent in the offerings should be [to none] save unto the Eternal only (Shemot 22:19).
It is possible that Aaron said, Tomorrow [shall be a feast], in order to delay them, thinking that perhaps Moses would come in the meantime and they would abandon the calf. But they rose up early in the morning and offered burnt-offerings, and brought peace-offerings (Shemot 32:6). Now Scripture does not say "and they offered burnt-offerings to it, and brought peace-offerings to it.⁠" The reason for that is that there were some people amongst them who intended them to be for the Name of the Holy One, blessed be He, as Aaron had said, but some of them became corrupted and sacrificed them to the calf. It is with reference to this latter group that the Holy One, blessed be He, said to Moses, they have worshipped it, and have sacrificed unto it (Shemot 32:8), for it is they who were the sinners. And even if it was perhaps Aaron who performed the sacrifical rites, Scripture used an indefinite expression — saying, they offered burnt-offerings and brought peace-offerings (Shemot 32:6) — in order to suggest that Aaron's intention was directed towards the Name of the Eternal, whilst they set their mind towards the calf which they had made, and thus the owners [of the sacrifices] invalidated them.
1. Jeremiah 11:13.
וירא אהרן – ראיות הרבה ראה, ודרשו רז״ל מה ראה ראה חור בנה של מרים שהרגוהו כבר. ויבן מזבח לפניו – התבונן מן הזבוח לפניו. ואולם היה אהרן חושש שאם ימסור עצמו להריגה יתחייבו ישראל כלם כליה כענין שנאמר (איכה ב׳:כ׳-כ״א) אם יהרג במקדש ה׳ כהן ונביא, ורצה שיתלה בו החטא ולא בהם, ועוד ראה אם הם בונין המזבח זה מביא אבן וזה מביא צרור ונעשה הכל כאחד, ומתוך שאני בונה אתעצל בו ויבא משה בינתים, ועוד נוכל לומר שראה שאין העשיה בכלל יהרג ולא יעבור אלא בלאו של לא תעשה לך פסל ולכך לא מסר עצמו עליה.
וירא אהרן, "Aaron saw.⁠" The reason the Torah does not specify what he saw is that he saw many things. One of the things he saw was that Chur, the son of Miriam had already been murdered (for trying to stop the people from worshipping the calf).
ויבן מזבח לפניו, "he built an altar in front of it.⁠" He realised that someone had already been slaughtered before this calf (Chur). Perhaps Aaron was afraid that if he too were to allow himself to become a martyr, all of the Israelites would become guilty of death. We have a verse in Lamentations 2,2 אם יהרוג במקדש ה' כהן ונביא, "if a priest and (or) prophet were to be killed in the Sanctuary,⁠" which suggests that this is the ultimate crime. He preferred to personally shoulder the guilt than have all the people become guilty.
Another consideration which might have accounted for Aaron's conduct is that during the time it would take to build the altar, each Israelite bringing a stone, this would be accomplished very quickly. By undertaking to do the building himself he was stalling for time hoping that Moses would show up before too much spiritual damage had been done (compare Rashi). Still another reason prompting Aaron to act as he did was the fact that legally speaking the building of the altar was not something forbidden on pain of death requiring one to become a martyr rather than to respond to pressure. The prohibition to build such an altar per se is only in the order of the average negative commandment, possibly carrying a penalty of 39 lashes if performed with negative intent. The operative verse in the Torah is only "do not make for yourself a hewn image;⁠" Aaron certainly did not make it for himself nor with intent to sacrifice to an idol.
וירא אהרן – ראה שטעו אמ׳ מתיירא אני שמא ישימו לב לאמר מה יושיענו זה וישימו להם ראש. לפי׳ בנה להם מזבח להטעותם עד שיבא משה.
חג לה׳ מחר – כלומר למחר נעמידהו על המלוכה ונעשה חג לשמים עד שיתן לנו מנהיג. ואחר עד למחרת.
וירא אהרן – שטעו ונתירא שמא ישימו לב לאמר מה יושיענו זה וישימו עליהם ראש לפיכך ויבן מזבח לפניו להשהותם עד שיבא משה.
ויאמר חג לה׳ מחר – כלומר למחר נעמידהו על המלוכה ונעשה חג לה׳ על מנהיג ונעשה שלמים לשם הקב״ה כמו שמצינו בשאול כשנתחדשה המלוכה.
וירא אהרן, "when Aaron saw, (realised), etc.⁠" the people had misinterpreted the apparent ability of this golden calf to speak; he was afraid that they might kill him (for having made an idol) and he built an altar for the Lord on which offerings would be offered on the morrow, by which time he thought Moses would surely have returned. According to our author, we find that the prophet Samuel when pressured to anoint a king for the people resorted to a similar stratagem in Samuel I 11,14, when he suggested that he would meet their request on the following day.⁠1
1. [This comparison is invalid, as the prophet Samuel had consulted with G–d about how to deal with the people's demand. Ed.]
וירא אהרן – פי׳ שראה אותם ברע מכוונים אל העגל בנה הוא מזבח וקרא חג לה׳ שיזבחו לשם המיוחד על המזבח אשר בנה הוא ולא יזבחו הם מזבחות לבשת ותהיה כוונתם לע״ז בזבחים בלתי לה׳ לבדו ואמר מחר להרחיב הזמן אולי בנתיים יבא משה והם השכימו בבוקר:
וירא אהרן, "now Aaron realized, etc.⁠" The Torah did not complete the sentence about what it was that Aaron "saw,⁠" i.e. that the people were bent on crediting the golden calf with much more than he had thought at first. In order to head off a major spiritual and subsequently physical disaster, Aaron now proclaimed the following day as a festival in honour of Hashem, and he proceeded to build an altar to accommodate the offerings to Hashem which he intended to sacrifice at that feast. By doing this he felt he would forestall people building altars on which they would offer sacrifices to this golden image of a calf. By temporizing he felt and hoped that Moses would return from the Mountain before a calamity would occur. However, seeing the people on whose behalf he was going to offer these sacrifices intended them for the golden calf, they would have turned them into פיגול unacceptable sacrifices. At any rate, the people preempted Aaron early on the following morning.
מזבח לפניו – בגימטריא זהו חור דדרשינן מזבוח לפניו.
וירא אהרן ויבן מזבח – פי׳ הרא״ש שראה אותם ברעה מכוונים אל העגל לכן [בנה] מזבח וקרא חג לה׳ שיזבחו לשם המיוחד על המזבח אשר בנה הוא, ולא יזבחו הם מזבחות (לשם) לבושת ותהיה כוונתם לע״ז בזבחים, בלתי לה׳ לבדו, ואמר מחר להרחיק הזמן אולי בנתים יבא משה והם השכימו בבקר.
ד״א שהרהר בלבו למחר יביא הב״ה חגא ושברון על הכופרים.
חג לי״י מחר – הקשה הר״י איך היה אהרן (יותר) כשר לעבודה, והלא שנינו (מנחות ק״ט א׳) כהן שעבד בבית חניו פסול לעבודה, ותי׳ ח״ו לא עבד בעגל ומה שאמר חג לה׳ מחר לא קרא לעגל ה׳ אלא אמר חג לה׳ מחר מן העגל כמו דאיתמר (תהלים ס״ט ל״ב) ותיטב לה׳ משור פר.
וירא אהרן – הטעם ראה העגל מתוקן המלאכה בכח רוחני נורא מאד, וראה גם כן איך היו קצת ישראל תועים בו, עד ששכחו מציאות העליון, ואמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וכ׳ (שמות ל״ב:ד׳) ולכן בנה מזבח לפניו, כי להכחידו אי אפשר, אבל השתדל לחסר מדעתם ונטפל עמם לכבדו, והפך מה שאמרו אלה אלהיך, אמר הוא חג לי״י, שהוא שם המיוחד לעליון היא הסבה הראשונה שאינו גוף ולא כח בגוף, כאלו הודיעם בזה המאמר כי אין זה המעלה רק בשם ית׳, ואם זה דבר אמת הוא תחת השם ית׳ כדמות משה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ג] ועל זרוז הסכלות הזה הנפלא אמר הכתוב וירא אהרן ויבן מזבח לפניו על דרך וירא וירץ לקראתם (בראשית י״ח:ב׳) שראה והתבונן שהיותר נאות לפי צורך השעה לבנות מזבח לפניו ולקרא חג לי״י ליום מחר כי עכ״פ יודיע השם יתעלה למשה את כל המעשה ההוא ובוא יבוא ולא יאחר.
ואמר וירא אהרן ויבן מזבח רוצה לומר שראה מסכלותם שהיו משתחוים למעט מהזהב ההוא בלא דעת ולא תבונה שלא היה בו צד אלהות ואז בנה מזבח וקרא חג לה׳ מחר כי חשב שיודיע הקדוש ברוך הוא למשה את כל המעשה ההוא ובא יבוא ולא יאחר. וביאר שהחג יהיה לה׳ לא לעגל כי לשם הנכבד היה מכוין.
חג לה׳ מחר – ולא תערבבו שמחתו באל אחר.
חג לה' מחר. So that you will not mix the joy of serving the Lord with any other kind of joy.
(ה-ו) וירא אהרן ויבן מזבח וגו׳ חג לה׳ מחר. כדי לעכבם מלזבוח עד מחר.
והשכימו ויעלו עולות ויקומו לצחק ועשו שמחה גדולה, ועל זה כעס גם כן יותר ה׳ יתברך, כמו שאמר הנביא (ירמיה יא טו) ׳כי רעתכי אז תעלוזי׳:
וירא אהרן – כי הצליח מעשה שטן חשב לדחותם בבנין מזבח כי אמר שלא יתכן לזבוח לו בלא מזבח ויקרא חג לה׳ מחר לא לעגל כי אם לה׳ כי חשב שמחר ודאי יבא משה, והשטן זרזם שהשכימו ממחרת ולא המתינו כמה שעות על היום ויעלו עולות ויקומו לצחק. דרשו רז״ל (תנחומא כי תשא כ׳) רמז לגלוי עריות ושפיכות דמים, ולי נראה מדקאמר לצחק ולא אמר ויצחקו שמע מינה שלא היה שם צחוק של גילוי עריות ושפיכות דמים ממש אלא לפי שעברו על אנכי ולא יהיה לך דומה כאילו עברו על לא תרצח ולא תנאף, כי היו הדברות ה׳ מול ה׳ לא תרצח כנגד אנכי ולא תנאף כנגד לא יהיה לך לכך נאמר לצחק שעברו על אנכי ולא יהיה לך המביאין גם לידי צחוק של ג״ע ושפיכות דמים כי מאן דעביד הא נפיל בהא.
שנ׳ כתבנית שור אוכל עשב כו׳. על העגל קאי:
וראה שהצליח מעשה שטן כו׳. שהשטן עירבב את העולם בשעה ששית והצליח במעשיו שגמר מה שהיה בלבו:
שהיה מוכיחן והרגוהו כו׳. פי׳ חור הוכיחן על מעשי העגל והרגוהו ויירא אהרן מלהוכיחן שמא יהרגוהו. ואם תאמר והא לעיל פירש רש״י ויבן מזבח לדחותם ופירש אח״כ זהו פשוטו וכו׳ ואם כן המדרש והפשוטו חדא הוא. וי״ל דקשה ליה למה בנה אהרן מזבח חדש והא היה שם מזבח בנוי כדכתיב לעיל בסוף פרשת משפטים ועל זה פירש לדחותם זהו פשוטו וכו׳ והמדרש דורש על מה דקשה לו למה בנה אהרן ולא אחר:
As it is said, "in the form of an ox eating grass"... This refers to the Calf.
He thereby saw that the Satan's act succeeded... Satan caused disorder in the world at the sixth hour, and his deeds succeeded, for he achieved his aim.
Chur reprimanded them, they killed him... Explanation: Chur reprimanded them for making the Calf, and they killed him. Thus Aharon was afraid to reprimand them, lest they kill him. You might ask: Rashi explained above, "'He built an altar' — so as to stall them.⁠" Rashi comments on this, "That is its plain meaning.⁠" [Yet the midrash says, "Through my building it and procrastinating in my work, in the meantime Moshe will come.⁠"] If so, is the midrash not saying the same as the plain meaning? The answer is: [At first] Rashi is answering the question: Why did Aharon build a new altar? There was one already built, as it is written at the end of parshas Mishpatim. Thus Rashi explains, "So as to stall them... that is its plain meaning.⁠" Whereas the midrash's interpretation answers the question: Why did Aharon build the altar, and not someone else?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וירא אהרן – פירוש ראה דבר פלא כי לא עשה דבר אלא השליכו באש ויצא העגל מעצמו.
ויבן מזבח לפניו – ולא אמר ויבן לפניו מזבח שאז יהיה נשמע שלכבודו עשה והוא לא עשה המזבח לעגל אלא לפניו עשאו וכונתו למקום, ולדברי הזוהר (ח״ב קצ״ג.) יכוון גם כן על נכון כי עשה לבל יפליא חוץ והיה לו. המזבח למאסר ככל מחוייבי מיתה.
ואמר חג לה׳ מחר נתכוון לדחות השעה וכונתו ומחשבתו בדבריו היתה לאלהי ישראל אמת כי שם זה הוא שם המיוחד, וישראל גם כן למה שפירשתי כי לא נעקרה מחשבתם ואמונתם מה׳ אמת ואליו יכוונו אלא שרצו לקחת חלק ממנו שיהיה לפניהם אין דבר נגדיות לדעתם בדברי אהרן.
וירא אהרון, And Aaron saw, etc. He "saw" something amazing; although he had only thrown gold into the fire, a calf emerged.
ויבן מזבח לפניו, he erected an altar in front of it, etc. It is noteworthy that the Torah did not write: ויבן לפניו מזבח. Had the Torah used the sequence of words we just mentioned this would have indicated that Aaron built the altar in the golden calf's honour. As it is the proximity of the golden calf to the altar Aaron built was purely incidental. Aaron's intention was totally Heaven-oriented. According to the Zohar volume 2 page 193, Aaron erected the altar in order to hold on to it so that the people should not be able to drag him away from there and execute him. The Torah legislated that [normally, when the crime of the accused had not been murder, Ed] the altar serves as a refuge for someone who is guilty of legal execution. While the guilty person holds on to it the messengers of the court cannot violate the sanctity of the altar in order to carry out the court's verdict.
חג לה' מחר, "To-morrow shall be a feast for the Lord.⁠" Aaron's intention was simply to stall the people and to gain time until Moses would return and control the situation. By using the Ineffable Name, Aaron had made it plain that he meant for the feast to be in honour of the One and Only God. He did not expect the Israelites to disagree as we pointed out already that no one had dared to deny the primacy of the God who had introduced Himself at the revelation at Mount Sinai as "I am the Lord Who has has taken you out of Egypt.⁠" All the people wanted was to take "part" of that God and look at it as a symbol of the invisible Lord in Heaven.
וירא אהרן – ראה שבא לו הפחד אשר פחד וכבר נעתקו קצתם מן המחשבה הראשונה אל עבודת האלילים והתחכם לבנות שם מזבח, להשיב מחשבות העם מן הנעבד ההוא אל השם יתעלה, וזהו שאמר חג לה׳ מחר, שיהיו העבודות והזבחים לשם המיוחד, להפיק ממנו רצון אל בעל הצורה, שבהיותם עובדים שם לאל, יערה עליו רוח ממרום כאשר נאצל על משה, אבל לא תהיה כונתם בזבחים ובעבודות בלתי לה׳ לבדו, ויתכן שאמר מחר להאריך להם, אולי יבא משה ויעזבו את העגל:
ויבן מזבח לפניו – ראה שהצליח מעשה שטן שהיה בו רוח חיים ולא היה לו פה לדחותם לגמרי לכן בנה מזבח לדחותם, ויאמר חג לה׳ מחר בלבו היה לשמים בטוח הי׳ שיבוא משה ויעבדו את המקום (רש״י) ובמכדרשב״י קצ״ג ההוא מזבח דקדושה הוה דכתיב וירא את העגל ומחולות, ואילו מזבח לא כתיב. אהרן חשב דבין כך ייתי משה, ועל דא ההוא מזבח לא סתר לי׳ משה, דאילו הוה כמה דחשבין בני נשא, מלה קדמאה דאבעי למשה, לנתצא לההוא מזבח אצטריך, ע״כ. ולדעתי לא היתה כוונתו בבנין המזבח להקריב עליו קרבן אלא התכוין להיותו מקום מוכן לזבוח עליו את העגל, ר״ל לשחטו להמיתו ולהעבירו מן העולם, כי לשון זבח ישמש גם על הריגת בע״ח. זבח לה׳ בבצרה (ישעיהו ל״ד) כי הכין ה׳ זבח, והי׳ ביום זבח ה׳ (צפני׳ א׳) ותרגומם קטול, מיתה והריגה, ושפיר יורה לשון מזבח על מקום המוכן להריגה ומיתה (שלאכטשטעללע) ומלת לפניו פי׳ למען הסירו ולהעבירו מן העולם (אום עס פארטצו- שאפפען, וועגצוריימען) כמו פניתי הבית, פנו דרך ה׳, כי פנה היום, כל ימינו פנו בעברתך. ולפי שהיה בו רוח חיים כפי המקובל, הזכיר למקום הסרתו ובטולו לשון מזבח, ורבותינו יאמרו (סוכה ב׳) על בטול יצה״ר עתיד הקב״ה לשחטו, ועל כוונה זו אמר אחריו חג לה׳ מחר כלומר יום חגא ושבר אימה ופחד (אנגסטפאָללער טאג) כתרגום יב״ע, והיא המיתה והמגפה שהיתה בעם, ונתבטל העגל בידי משה ע״י שריפה וכתיתה. דומה לזה אמר במכדרשב״י (זהר ויקהל רי״ט) ועשית מזבח מקטר קטרת, האי מדבחא דקטרת אמאי אקרי מזבח והא לא דבחן בי׳ דבחין, אלא בגין דבטיל וכפית לכמה סטרין בישין, ע״ד אקרי מזבח, ע״ש.
חג לה׳ מחר – בלבו הי׳ לשמים בטוח הי׳ שיבא משה ויעבדו את המקום (רש״י) ובתיב״ע וקרא אהרן בקל עציב ואמר חגא דה׳ מחר מנכסת קטול בעלי דבבוי אילין דכפרין במאריהון ופרג עיקר שכינתי׳ דהשם בעיגלא הדין, לדבריו פי׳ חג מלשון והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא (ישעיהו י״ט) שפירשו חגא לשון שבר אימה ופחד, וכן יחגו וינועו כשכור (תהלים ק״ו) וכן חגוי הסלע (ש״ה ב׳) והכי איתא במכדרשב״י (זהר קצ״ג א׳) חג לה׳ מחר דזמין דינא לשרי׳ עלייהו חג לה׳ למיעבד בכו דינא ותלת דינין הוו חד ויגף ה׳ את העם וגו׳.
וירא – אהרן ראה שהם כבר עברו את הגשר הצר, מהדעה הכוזבת על אלוהותו של ה״מתווך״, אל דעה כוזבת של אלוהות ממשית; ולכן רצה לשים לכך קץ על ידי מעשה של הבעת אימון והכנעה חיוביים לאל האחד והיחיד. ובה בעת רצה לדחות את השעה על ידי קביעת החג ליום המחרת.
לפניו – לפני עצמו, לא לפני העגל. מחזרת הכתוב על השם ״אהרן״ פעמיים משמע שהוא הכריז את הכרזתו כדי לסתור את דברי העם, ושהוא הטיל את כל תוקף כח אישיותו במאמץ הזה.
וירא אהרן – כשראה שנעשה המכשול על ידו בקש לתקן זאת ובנה מזבח לה׳, ויקרא ויכריז שהחג יהיה מחר לא היום, ולא לע״ז רק לה׳, ובזה רצה לתקן שלא ישתפו ש״ש וד״א רק חג לה׳ וגם לדחותו ליום המחרת שידע שמחר ירד משה מן ההר:
וירא אהרן1: מה שנתקלקל הענין, ונשתומם, והתחכם לקרוא בשם ה׳ עליו, וזהו ״ויקרא אהרן״ – בקול גדול ובהכרזה במחנה שידעו אשר ״חג לה׳ מחר״, לא כמו שסבורים שהקב״ה כבר מסר לזה הכח הנהגתו ושוב עזב ה׳ את השגחתו מהם, לא כן, אלא מחר נקריב קרבנות לפני ה׳ שישפיע ע״י זה הכח2 פרנסה3. וכבר4 ידענו דחג בא לצורך מילוי פרנסה, כמו שכתבתי בפרשת משפטים בפסוק ד״שלש רגלים״ (כג,יז), והודיע שעדיין אנו צריכים להביא קרבנות לה׳ ולבקש ממנו על זה5. ובזה שקרא אהרן ברבים נתבטלו דברי אותם המעטים באותה שעה.
ובאמת היה לאהרן בראותו שבא מזו הצורה למחשבות ודעות זרות, ליטול את העגל ולבטלו ולשברו, אפילו אם בדעתו לא היה בזה איסור לפי כוונתו6 אך הלא ישנם כמה גרועים בעם דבהפקירא ניחא להו לפרוק ע״י זה עול השגחת ה׳ לגמרי. אבל ירא היה מכל העם שכוונתם לשמים וגם היה ההכרח לפי דעתם לעשות כן, דאל״כ הרי הם מסוכנים, וירא להלוך נגד דעתם שמא יהרגוהו7, ויהיו8 נשחתים כולם בעבודה זרה, שעבירה גוררת עבירה, על כן תפס הרע במיעוטו לקיים את העגל. ואע״ג שידע שגם הוא לא ינקה שגרם לכמה אנשים לבא לעון עבודה זרה, מ״מ מסר אותו צדיק נפשו ונשמתו בשביל אהבת ישראל.
ונמצא שהיה אהרן במעשה העגל מחטיא את קלי הדעת, ועל זה נענש במיתת נדב ואביהוא כמו שיבואר בפרשת שמיני. ואע״ג שכיוון אהרן לשם שמים, מ״מ נענש9. וכמו בזכות הרבים יש שכר על זה אפילו באופן שאין הוא עושה כלל אלא שמתגלגל על ידו זכות הרבים, כמו שכתבתי בספר דברים (לד,ו)10 מסוגיא דסנהדרין (מז,א)11, כך להיפך, מי שמתגלגל חטא הרבים על ידו, אפילו הוא אינו עושה כלל, מ״מ נענש על זה {וזהו פירוש ׳יראת חטא׳, שירא שלא יחטא אחר על ידו. וראיה לזה מגמרא סוטה (כב,א) דלמדנו יראת חטא מבתולה שהתפללה שלא יהיו אחרים נכשלים על ידה}, וכמו שכתבתי בסמוך פסוק ז׳ במשה רבינו. ולהיפך היה אהרן במעשה העגל מזכה רבים במה שנשמרו רוב ישראל מעבודה זרה, ובזה קיבל שכר הרבה, וכמו שכתבתי לעיל (כט,כ) בשם מדרש רבה.
1. מה ראה אהרן, ומדוע קרא ״חג לה׳ מחר״, ועיין בזה ברש״י ע״פ פשוטו וע״פ מדרשו. ועיין גם ברמב״ן.
2. של הקרבנות.
3. כפי שביאר רבינו בכמה מקומות שעיקר תכלית הקרבנות – לפרנסה.
4. אך א״כ מדוע הכריז על ״חג״, די היה להכריז על הקרבת קרבנות לה׳ מחר.
5. על הפרנסה.
6. וכפי שביאר רבינו לעיל פסוק ב׳ באריכות.
7. כפי שהרגו את חור, כקבלת חז״ל, והובא ברש״י בפסוקנו, עיי״ש.
8. ולא שחשש על עצמו, אלא חשש שכשהוא ימות כבר לא יהיה מי שיעמוד מולם להוכיחם על עבודה זרה. בזה נותן רבינו מעט טעם לטענת הראשונים על רש״י שהביא מדברי חז״ל ״וירא אהרן״ – ראה שהרגו את חור, וטענו על כך – אם מדובר על חטא עבודה זרה אין היתר לכאורה לעשות חישובים כאלו.
9. וכתב על כך הראב״ע: ואל תתמה בעבור שהתאנף ה׳ באהרן, כי זה בעבור שהיה הוא הסיבה, כי הנה נענש עם משה אחיו על דבר מי מריבה, ולא חטאו בזדון, וכתוב עליהם ״לא האמנתם בי״ ״מריתם בי״ ״מעלתם״.
10. בהרחב דבר.
11. בהא שגירר חזקיהו המלך את עצמות אביו על מטה של חבלים, עיי״ש.
וירא אהרן – כי אמרו ״אשר העלוך מארץ מצרים״, ומיראתו פן ישחיתו יותר ויעבדו העגל עצמו (דמות אליל Apis תועבת מצרים) ויבן מזבח וגו׳; ועיין מה שאכתוב למטה פסוק כ״ב.
וירא אהרן – מה ראה, א״ר בנימין בר יפת, ראה חור שזבוח לפניו,⁠1 אמר אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדי לחור ומתקיים (איכה ב׳) אם יהרג במקדש ה׳ כהן ונביא ולא הוי להו תקנתא לעולם, מוטב דלעבדו לעגל אפשר הוי להו תקנתא בתשובה.⁠2 (סנהדרין ז׳.)
1. שהרגוהו על שסירב עצמו לעשות העגל. ועיין בסמוך.
2. ומקור הדבר שהרגו את חור מבואר בתנחומא פ׳ תצוה, תדע לך שהרגו את חור, שהרי קודם שעלה משה להר אמר להם לישראל הנה אהרן וחור עמכם (ס״פ משפטים) וכשירד מן ההר אי אתה מוצא שהזכיר את חור, ע״כ. ועוד מבואר שם ובמ״ר פ׳ בהעלותך פ׳ ט״ו שהרגו גם השבעים זקנים, וילפו מדכתיב (ירמיהו ב׳) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה, מאי על כל אלה בשביל אלה אלהיך, והיינו ג״כ מפני שלא שמעו להם לעשות העגל, אבל לא נתבאר איפה מרומז בפסוק גם בכנפיך הריגת הזקנים, והמפרשים לא בארו מאומה.
ונראה ברור דמכוין למ״ש במ״ר פ׳ שמות פ׳ ה׳ למה נמשלו ישראל לעוף מה עוף אינו פורח אלא בכנפים אף ישראל אינם יכולים לעמוד אלא בזקנים, הרי דנמשלו זקנים לכנפים, ולפי״ז מבואר הרמז לזקנים בלשון כנפיך, ודו״ק.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)שמות רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(ו) וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק׃
They rose early on the next day, and offered up burnt offerings and brought forward peace offerings, and the people sat to eat and to drink, and they rose to revel.⁠1
1. to revel | לְצַחֵק – The root "צחק" can carry the connotations of: "laugh", "mock", "sport with" or "play" (viewing "צחק" and "שחק", to play, as equivalent). See Shadal that here the verse refers to music and dance, pointing to Yirmeyahu 31:4 and Shemuel II 6:21 for similar usage. Cf. Rashi that it instead refers to sexual play, pointing to the word's usage in Bereshit 26:8 and 39:17.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)שמות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[מד] 1[וישכימו ממחרת], אמר ר׳ חייא בר אבא אכן השכימו השחיתו כל עלילותם (צפניה ג׳:ז׳), וכל השחתה שהיו עושין בהשכמה היו עושין אותה (השחתה עשו בהשכמה והטוב לא עשו בהשכמה שגבי עגל כתיב וישכימו ממחרת וגבי נדבת המשכן כתיב (שמות ל״ו:ג׳) והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר ולא בהשכמה ממש. קה״ע) (ירושלמי שקלים פ״א ה״א)
[מה] 2ויעלו עלת ויגשו שלמים, וכן בשעה שהקריב משה בסיני הבכורות הן הקריבו שנאמר (שמות כ״ד:ה׳) וישלח את נערי בני ישראל, מהו נערי הבחורין שבבכורות, ויעלו עולות, הא למדת שלא היה אדם מקריב אלא הבכורות, וכיון שעשו ישראל אותו המעשה אמרו יבואו הבכורות ויקריבו קרבנות לפניו שנאמר וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים, א״ל האלהים, אני נתתי פרוקפי (גדולה וכבוד) לבכורות ועשיתי אותן גדולים בעולם וכפרו בי ועמדו והקריבו לפני העגל הרי אני מוציא את הבכורות ומכניס את בני לוי וכו׳. (במדב״ר ד ו)
[מו] 3וישב העם, כל מקום שאתה מוצא ישיבה שם תמצא קלקלה, שנאמר (בראשית ל״ז:כ״ה) וישבו לאכל לחם, מה קלקול היה שם שמכרו את יוסף, ובמקום אחר כתיב וישב ישראל בשטים (במדבר כ״ה:א׳) ומה קלקול היה שם ויחל העם לזנות, ואף כאן וישב העם, ישיבת של עבודה זרה. (תנחומא ישן תשא יג)
[מז] 4וישב העם, כל מקום שהוא צער אומר וישב, לשון צער הוא וכו׳, וישב העם לאכל ושתו ויקומו לצחק וגו׳ ויפול מן העם ביום ההוא (שמות ל״ב:כ״ח). (תנחומא וישב א)
[מח] 5וישב העם לאכל ושתו, וישמן ישורון ויבעט (דברים ל״ב:ט״ו), לפי שבען הן מורדין וכו׳. וכן אתה מוצא באנשי דור המדבר שלא מרדו לפני הקב״ה אלא מתוך מאכל ומשתה שנאמר וישב העם לאכול שתו, מה נאמר בהם (שמות ל״ב:ח׳) סרו מהר מך הדרך. (ספרי האזינו שיח)
[מט] 6וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק, גם אלה ביין שגו ובשכר תעו (ישעיהו כ״ח:ז׳), מה אלה, שאמרו אלה אלהיך ישראל, שנאמר וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק, מתוך היין אמרו אלה אלהיך ישראל. (תנחומא ישן שמיני ז)
[נ] 7ויקמו לצחק, אמר ר׳ עקיבא שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, ואין שחוק אלא עבודה זרה שנאמר וישב העם לאכל ושתו ויקומו לצחק. (סדר אליהו רבה פי״ג)
[נא] 8ויקמו לצחק, ולא עגל בלבד עשו אלא ג״ע ושפ״ד, שנאמר וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק ואין צחוק אלא ג״ע שנאמר (בראשית ל״ט:י״ז) בא אלי העבד העברי וגו׳ לצחק בי, שפ״ד דכתיב (שמואל ב ב׳:י״ד) יקומו נא הנערים וישחקו ואין לך גדול מן חור שנהרג. (תנחומא סי׳ כ)
[נב] 9ויקמו לצחק... לך רד, אמר הקב״ה למשה הם קמו לצחק בע״ז ואתה יושב כאן, רד. (שמות רבה מ״א יב)
1. כ״ה במדרש הגדול כאן. ובשמו״ר כאן: מיד וישכימו ממחרת והנביא צווח אכן השכימו וכו׳ (הובא לעיל אות מ בבאור) וראה לעיל אות כ וצרף לכאן. ובלק״ט כאן וישכימו ממחרת, היינו דאמר ריש לקיש אם ללצים הוא יליץ (משלי ג לד) בא לטמא פותחין לו. וראה יומא לח: ותו״ש בראשית ח״ב פי״א אות כא.
2. ראה תו״ש חי״ט פכ״ד אות כה וצרף לכאן. ובאע״ז במדבר טז כח. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז: ויעלו עולת לשמים בשבילו כמו שמצינו בשאול כשנתחדשה המלוכה ויזבחו שם שלמים לפני ה׳, וישתחוו לו לכבודו ולא לשם מלכות. ובמושב זקנים: ולא אמר ויעלו לו עולות מפני שהיו בהם שמכוונים לעגל ומהם שמכוונים לה׳ כו׳ ואם אולי היה אהרן המקריב בקרבנות אמר סתם ויעלו עולות ויגישו שלמים כי הוא מכוון לשם והם דעתם לעגל שעשו להם הבעלים מפגלין.
3. שמו״ר מא יא, ספרי בלק קלא, מדרש אגדה ח״ב קמו. ובפרדר״א פמ״ז: רבי אומר כל ישיבה שישבו ישראל במדבר עשו להם גלולים שנאמר וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק מה כתיב אחריו עשו להם עגל וכו׳. וראה תו״ש בראשית ח״ב פי״א אות כב וח״ו פל״ז אות קמו וצרף לכאן.
4. וראה תו״ש ח״ו בראשית פל״ז אות ו וח״ז פמ״ז אות ע וצרף לכאן.
5. בספרי עקב מג: השמרו לכם פן יפתה לבבכם, אמר להם הזהרו שלא תמרדו בהקב״ה שאין אדם מורד בהקב״ה אלא מתוך שביעה וכו׳ כיוצא בדבר אתה אומר וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק וכן אתה מוצא באנשי דור המבול וכו׳ וכן אתה מוצא באנשי המגדל שלא מרדו בהקב״ה אלא מתוך שביעה שנאמר וכו׳ וישבו שם אין ישיבה האמורה כאן אלא אכילה ושתיה שנאמר וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק. וכ״ה בתוספתא סוטה פ״ג ה״י ובמדב״ר ט כג הובא בתו״ש בראשית ח״ב פי״א אות יט וש״נ. ובמדרש הגדול כאן: וישב העם לאכל ושתו, לעולם אין טובה באה מתוך אכילה ושתייה וכן הוא אומר (ישעיה כב יג) והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחט צאן אכל ושתה כי מחר נמות, מה סמיך ליה ונגלה באזני ה׳ צבאות אם יכפר העון הזה.
6. תנחומא שמיני ה, ילהמ״כ חבקוק עמ׳ 19 ומשלי מד:. ובתנ״י נח סי׳ כא: כך בכל מקום שאתה מוצא יין אתה מוצא כשלון וכו׳ וכן במעשה העגל על ידי יין וישב העם לאכול ושתו. וכ״ה בילהמ״כ יואל עמ׳ 49. ובמדרש חדש עה״ת מכת״י עמ׳ קנד: הרי למדת שעושה (היין) שיבגוד באלה׳ והוא החטיא את הבנים במעשה העגל שנ׳ וישב העם לאכול ושתו. ונראה שבדרש הנ״ל רצו להמליץ שחטא העגל נעשה מתוך שכרות ולא בדעה צלולה. וראה תו״ש בראשית ח״ב פ״ט אות קכח בבאור.
7. ראה תו״ש בראשית פכ״א אות נח ופל״ט אות קיד וצרף לכאן. ובמה״ג: ויקומו לצחק, לקלס לעבודה זרה. וראה ת״י כאן: למגחכא בפולחנא נוכראה. ובשמות רבה פמ״א יב: ויקומו לצחק בעבודה זרה. – במדרש תהלים א יד: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים זה שבטו של לוי שלא הלכו בעצת דור המדבר ולא נשתתפו עמהם במעשה העגל, ובדרך חטאים לא עמד, שכן כתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ובמושב לצים לא ישב שנאמר וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק ובני לוי מה כתיב בהם מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי.
8. שמו״ר מב א וראה רש״י כאן וכ״ה בילהמ״כ משלי כה. וראה תוספתא סוטה פ״ו, הובא בתו״ש בראשית פכ״א נח. ובכת״י ילקוט תימני ששון: נמצא כאן ג׳ עבירות, ע״ז זה מעשה העגל, שפ״ד שנאמר ויקומו לצחק ונאמר יקומו הנערים וכו׳ ג״ע שנ׳ בא אלי העבד העברי וכו׳ לצחק בי. וכעי״ז במאור האפלה.
9. המשך המאמר הוא בבאור להלן אות נד.
וְאַקְדִּימוּ בְּיוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי וְאַסִּיקוּ עֲלָוָן וְקָרִיבוּ נִכְסָן וְאַסְחַר עַמָּא לְמֵיכַל וּלְמִשְׁתֵּי וְקָמוּ לְחַיָּיכָא.
They arose early the next morning, and offered burnt-offerings and brought peace-offerings. The people then reclined to eat and drink, and got up to amuse themselves.

וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק
וְאַקְדִּימוּ בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וְאַסִּיקוּ עֲלָוָן וְקָרִיבוּ נִכְסָן וְאַסְחַר עַמָּא לְמֵיכַל וּלְמִשְׁתֵּי וְקָמוּ לְחַיָּיכָא
וַיַּשְׁכִּימוּ – כי נתכוונו לחטוא
א. ״וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת״ – ״וְאַקְדִּימוּ״ כתרגומו הקבוע ללשון השכמה שנתבארה בפסוק ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר״ (בראשית יט כז) ״וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם״. אבל בת״י תרגם ״וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת״ – ״וְקָמוּ לְהוֹן״ מבלי להטעים את הקימה המוקדמת, והפסיד דברי חז״ל שדרשו השכמה זו לשלילה (שמות רבה מא):
ואהרן נתכוון כדי לאחר הדברים, אמר עד שאני בונהו לעצמי משה ירד. בנה אותו ולא ירד, מיד וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת. והנביא צווח אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם (צפניה ג ז).⁠1
המשמעות השלילית של ״וַיַּשְׁכִּימוּ״ נרמזת גם בפיסוק הטעמים: בדרך כלל הפועל שאַחַר מלת וַיַּשְׁכֵּם מוטעם בזקף (טעם מפסיק) כדי להורות שהפעולה נעשתה בהשכמה, השווה:
וַיַּשְׁכֵּ֨ם אֲבִימֶ֝לֶךְ בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקְרָא֙ לְכָל-עֲבָדָ֔יו (בראשית כ ח), וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֝ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת-חֲמֹר֔וֹ (בראשית כב ג), וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל-הַ֣ר סִינַ֔י (שמות לד ד). אבל כאן פיסקו וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים. מדוע ניתקו את ״וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת״ מן ״וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים״ שלא כדרכם? כדי לרמוז שבניגוד להכרזת אהרן ״מָחָר״ כדי לדחותם, הם השכימו לרעה.⁠2
שְׁלָמִים לע״ז – נִכְסָן, שְׁלָמִים לה׳ – נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא
א. מדוע תרגם ״וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים״ – ״וְקָרִיבוּ נִכְסָן״ ולא נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא כמנהגו, כגון ״לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לַה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר טו ח) ״לְפָרָשָׁא נִדְרָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא קֳדָם ה״? כי כלל גדול נקוט אצל אונקלוס: לכבוד שמים אין הוא מתרגם בשווה מונחים המשותפים לעבודת ה׳ ולענייני חולין, וקל וחומר מונחים המשותפים לעבודת ה׳ ולעבודה זרה. דוגמה לסוג הראשון ״קָרְבַּן מִנְחָה לַה׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא ב א) ״קוּרְבַּן מִנְחָתָא״. אבל מנחת חולין המוגשת לאדם – תִּקְרוֹבֶת, כגון: ״מִנְחָה לְעֵשָׂו״ (בראשית לב יד) ״תִּקְרוּבְתָּא לְעֵשָׂו״. דוגמה לסוג השני הם תרגומי ״כהן״: לעומת המקרא שאינו מבחין בין ״כהן״ משרת ה׳ לבין משרת ע״ז, בת״א הראשון מתורגם ״כהנא״ והשני – ״כומר״, השווה: ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן״ (ויקרא כא א) ״אֵימַר לְכַהֲנַיָּא״, אבל בכהני מצרים ״רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה״ (בראשית מז כב) ״אֲרַע כּוּמְרַיָּא״. וכן כאן: הואיל והיו אלה שְׁלָמִים לע״ז תרגם בהם נִכְסָן ולא נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא.
אלא שלפי זה ראוי היה לתרגם גם ״וַיַּעֲלוּ עֹלֹת״ בשונה מהמקובל שהרי גם העולות היו של ע״ז, מדוע תרגם ״וְאַסִּיקוּ עֲלָוָן״ כתרגום ״עוֹלֹת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״ (דברים כז ו) ״עֲלָוָן קֳדָם ה׳ אֱלָהָךְ״? נראה כי מחמת דלות לשונית לא מצא כאן מונח שונה ולכן תרגמו כשם קרבן לה׳.
ב. ״שְׁלָמִים״ – ״נִכְסָן״ בקמץ, ולא נִכְסִין כבהרבה נוסחים כי משמעו נכסים.⁠3
צח״ק בעברית – גם לחיוב, חו״ך בת״א – לשלילה בלבד
ג. ״וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק״ – ״וְקָמוּ לְחַיָּיכָא״. בפסוק ״בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית... מְצַחֵק״ (בראשית כא ט) ״מְחָאֵיךְ״ התבאר שבת״א הפועל חַיֵךְ משמש במשמעות שלילית בלבד: [א] בהוראת לעג כגון, ״כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי״ (במדבר כב כט) ״אֲרֵי חַיֵּיכְתְּ בִּי״; [ב] בהוראת קלות ראש לעניינים שבינו לבינה כגון, ״בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי... לְצַחֶק בִּי״ (בראשית לט יז) ״לְחַיָּכָא בִּי״; [ג] לענייני עבודה זרה כבפסוקנו ״וְקָמוּ לְחַיָּיכָא״. וכן ״קוֹל עַנּוֹת״ (פסוק יח) ״קָל דִּמְחָיְכִין״. כנגד זאת הפועל העברי צָחַק עשוי לבוא גם במשמע חיובי כבפסוק ״וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק״ (בראשית יז יז) ״וּנְפַל אַבְרָהָם עַל אַפּוֹהִי וַחְדִּי״. גם רש״י מטעים שפועל מְצַחֵק (בבניין פִּעֵל) הוא שלילי.⁠4
1. השווה ירושלמי שקלים א א [מה ע״ד]: ״אמר רבי חייא בר בא אכן השכימו השחיתו, כל השחתה שהיו עושין בהשכמה היו עושין אותה״.
2. ראה בהרחבה אצל מ׳ פרלמן, ״חוג לטעמי המקרא״, תשל״ג (חוברת ד, 140).
3. ״אוהב גר״, ״באורי אונקלוס״ ו״פרשה מפורשה״.
4. רש״י בר׳ כא ט: ״מצחק – לשון עבודה זרה, כמו שנאמר וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. דבר אחר לשון גילוי עריות, כמה דתימא לְצַחֶק בִּי. דבר אחר לשון רציחה כמו יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ (שמואל ב ב יד)״. ובפסוקנו חזר על כך בתוספת מלים: ״לצחק – יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר לצחק בי, ושפיכות דמים, כמו שנאמר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, אף כאן נהרג חור״. ובעוד שבפסוק הקודם רואה רש״י את הריגת חור כדרש המיוסד על ״ויבן מזבח״ כדבריו: ״ויבן מזבח – לדחותם. ויאמר חג לה׳ מחר – ולא היום, שמא יבא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו. ומדרשו בויקרא רבה דברים הרבה ראה אהרן: ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו, וזהו ויבן מזבח לפניו – ויבן מזבוח לפניו״, בפסוקנו ״אף כאן נהרג חור״ הוא מפרשו כפשט. אבל אין כאן סתירה כי רש״י הלך בזה לשיטתו בבר׳ ג ח ״ואני לא באתי אלא לאגדה המיישבת (מושיבה, משבצת) דברי המקרא״. כלומר ייתכן שבביאור כתוב אחד רש״י יכנה את ביאורו דרש אבל בכתוב אחר שבו האגדה ״מישבת״ דברי המקרא הוא פשט.
ואקדמו מן יומא דבתרא וסדרון עליהן עלווןא וקרבו נכסתב קודשין ויתבו עמ⁠[א] למיכל ולמישתי וקמו למגחכהג בפלחנא נכריה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וסדרון עליהן עלוון״) גם נוסח חילופי: ״וקריבו על׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נכסת״) גם נוסח חילופי: ״נכיס׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למגחכה״) גם נוסח חילופי: ״מגחכין״.
ואקדימו מיומא חרא ואסיקו עלוון וקריבו ניכסין ואסחר עמא למיכול ולמישתי וקמו להון למגחכא בפולחנא נוכריא.
And on the day following, they arose, and sacrificed burnt-offerings; and the people sat around to eat and to drink, and rose up to disport themselves with strange service.
וישכימו מיום המחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים וישב העם לאכול ולשתות ויקומו להם לצחק בעבודה זרה.
וקמו להון מגחכין בפולחנא נוכראה.
And they rose up to disport themselves with strange service.
וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וגו׳ – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, הֵם קָמוּ לְצַחֵק בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאַתָּה יוֹשֵׁב כָּאן רֵד (שמות ל״ב:ז׳). אוֹתָהּ שָׁעָה בִּקֵּשׁ משֶׁה לֵירֵד, וּמָצָא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וְנִתְיָרֵא מֵהֶם וְלֹא יָרַד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה (דברים ט׳:י״ט). מֶה עָשָׂה משֶׁה הָלַךְ וְאָחַז אֶת הַכִּסֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּא פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ (איוב כ״ו:ט׳). פָּרַשׂ וְהֵגֵן עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ: קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה (דברים ט׳:י״ב), אָמַר לוֹ מִתְיָרֵא אֲנִי. בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גְּדוֹלִים הָעֲוֹנוֹת, אֶתְמוֹל מְנַגֵּחַ אוֹתָם, וְעַתָּה מִתְיָרֵא מֵהֶם. כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה, חֲמִשָּׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הָיוּ שָׁם, אַף וְחֵמָה וְקֶצֶף וְהַשְּׁמֵד וְהַשְּׁחֵת. אוֹתָהּ שָׁעָה בָּאוּ שְׁלשָׁה הָאָבוֹת וְעָמְדוּ בִּשְׁלשָׁה מֵהֶם, נִשְׁתַּיְרוּ אַף וְחֵמָה, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בְּבַקָּשָׁה מִכִּסֵּא כְבוֹדֶךָ עֲמֹד אַתָּה בְּאֶחָד וַאֲנִי בְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: קוּמָה ה׳ בְּאַפֶּךָ (תהלים ז׳:ז׳), וַאֲנִי אֶעֱמֹד בְּחֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ (תהלים ק״ו:כ״ג). מִיָּד אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רֵד, יְרִידָה הִיא לְךָ, אָמַר לוֹ לָמָּה, שֶׁשִּׁחֵת עַמְךָ (שמות ל״ב:ז׳), אָמַר לוֹ משֶׁה עַכְשָׁו אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָם עַמִּי, אֵינָן אֶלָּא עַמְּךָ: שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ (שמות ל״ב:י״ב), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי לֹא זָז משֶׁה מִתְּפִלָּה עַד שֶׁקְּרָאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּנָחֶם ה׳ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ (שמות ל״ב:י״ד). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי שֶׁהָיָה בָּהֶם יֵצֶר הָרָע עוֹשִׂין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אֲנִי עוֹקֵר מֵהֶם יֵצֶר הָרָע וְנוֹתֵן לָהֶם לֵב בָּשָׂר, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר (יחזקאל ל״ו:כ״ו).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ת֗ם אדלג֗ו מן גד פקרבו צואעדא וד֗בחו סלאמהא וג֗לס אלקום פאכלו ושרבו וקאמו לילעבו.
א. פקרבו צואעדא וד֗בחו סלאמה] + פאצעדו צואעדא וקרבו ד֗באיחא א וכן הוא בשרח שבכתיבת ידו.
אחר כך השכימו למחרת והקריבו עולות וזבחו שלמים1, וישב העם ואכלו ושתו וקמו לצחק.
1. לנוסח היש אומרים: והעלו עולות והקריבו זבחים.
וישכמוא – שטן זירזן כדי שיחטאו.
לצחק – יש במשמע הזה גילוי עריות, שנאמר: לצחק בי (בראשית ל״ט:י״ז), ושפיכות דמים, כמה שנאמר: יקומו נא הנערים וישחקו (שמואל ב ב׳:י״ד), אף כאן נהרג חור.
א. כן בכ״י לייפציג 1, וכן בכמה כ״י של המקרא (ועיינו בהערה בגליון כ״י לייפציג). בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״וישכימו״.
וישכימו AND THEY ROSE UP EARLY [IN THE MORNING] – Satan made them zealous in order that they might sin, for later on in the forenoon Moshe actually came down from the mountain.
לצחק TO PLAY – There is implied in this term besides idolatry also sexual immorality, – as we find the word used in, "to mock (לצחק) me" (Bereshit 39:17) where unchastity is meant as is evident from the context – and blood-shed, as it is said, "Let the young men arise and play (וישחקו) before me; [and they caught every one his fellow by the head and thrust his sword in his fellows side]" (Shemuel II 2:14) – here, too, Hur was assassinated (Tanchuma 3:9:20).
וישכימו ממחרת1היינו דאמר ריש לקיש אם ללצים הוא יליץ (משלי ג׳:ל״ד), בא לטמא פותחין לו.
וישב העם לאכול ושתו2כל מקום שנאמר ישיבה שם תקלה.
1. היינו דאמר ריש לקיש. יומא ל״ח סע״ב.
2. כל מקום שנאמר ישיבה. תנחומא ריש וישב שמ״ר פמ״א וע״ש שהביא ראיות מהכתובים.
לאכול ושתו – [שתוא שם הפועל. וכבר הודעתיך: כי כל הבא על המשקל הוא הנקרא שם הפועל, חוץ מן גדול וקדוש וטהור והדומה להם. וזה היה]⁠ב יום חנוכת העגל.
א. בכ״י אוקספורד 512, וטיקן 283: שתה.
ב. ההוספה בכ״י אוקספורד 512, וטיקן 283, ובכ״י בהמ״ל בוינה שהובא בהערות במהדורת פליישער, וכנוסח זה היה לפני בעל צפנת פענח. היא חסרה בכ״י פריס 182.
וישכימו ממחרת היום שנבנה המזבח.
AND THEY ROSE UP EARLY ON THE MORROW. Following the day that the altar was built.⁠1
1. In other words, mi-mochorat (the morrow) is short for mi-mochorat ha-yom she-nivneh ha-mizbe'ach (on the morrow following the day the altar was built).
ויעלו עולות – לשמים בשבילו, כמו שמצינו בשאול כשנתחדשה לו המלוכה, ויזבחו שם זבחים שלמיםא לפני י״י וישמח שם שאול וגו׳ (שמואל א י״א:ט״ו). וכן בכאן לא נתכוונו אלא לשמים, והשתחוו לו לכבוד, ולא לאלוהות.
א. בכ״י מינכן 52: ושלמים.
ויעלו עולות – THEY OFFERED UP BURNT OFFERINGS – to Heaven for it [the calf], as we find by Shaul when his kingship was renewed, “And there they sacrificed sacrifices of peace-offerings before Hashem; and there Saul etc. rejoiced greatly” (Shemuel I 11:15). And so too here they only intended for the sake of Heaven, and bowed to it out of honor, and not as a deity.
וישכימו ממחרת – בי״ז בתמוז.
ויעלו עלת – לשמים בשבילו, כמו שמצינו בשאול: ויזבחו שם זבחים שלמים לפני י״י וגו׳ (שמואל א י״א:ט״ו).⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
וישכימו ממחרת, "They arose prematurely early on the following day;⁠" the date was the seventeenth of Tammuz.
ויעלו עולות, "they offered burnt offerings.⁠" These burnt offerings were offered quite innocently in honour of Hashem. [We find something similar in Samuel I 11,15, on the occasion of the first Jewish King, King Shaul being crowned at Gilgal, though at that time the offerings were meat offerings most of which could be eaten by the people present at the celebration. Ed.]
וטעם וישב העם לאכול ושתהא – שישבו כולם כאחדב לאכל לשבעה ושתה לשכרה, כאשר יעשו בחגים ובמועדים, ואחרי כן קמו לצחק בעצביהם ולשמחה, וסיפר זה בעבור מה שאמר: קול ענות אנכי שומע (שמות ל״ב:י״ח), כי משה מצאם משחקים לפני העגל, ויגבה לבו בדרכי י״י1 לקחת אותו מלפניהם ולשרפו לעיניהם, וישק אותו להם. והשלים הכתוב כל מה שעשו בעגל, ואחר כן סיפר מה שאמר הקב״ה למשה לך רד, אבל היה הדבור הזה למשה בבקר השכם כאשר השתחוו לו ויזבחו לו (שמות ל״ב:ח׳), וברדת משה ישבו לאכול ושתה ויקומו לצחק, ומצאם בשחוק, וגם זה ראיה למה שפירשנו (רמב״ן שמות ל״ב:א׳), שלא נאמר למשה: לך רד כי שחת עמך (שמות ל״ב:ז׳) ביום שעשה אהרן העגל והמזבח, שהיה יורד מיד, אבל כשזבחו והשתחוו לו העם, אז אמר למשה שירד.
1. השוו ללשון הפסוק בדברי הימים ב י״ז:ו׳.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״ושתו״.
ב. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138 חסר: ״כאחד״.
AND THE PEOPLE SAT DOWN TO EAT AND TO DRINK. This means that they all sat down together to eat and drink inordinately, as they would do at feasts and on festivals, and afterwards they rose up to make merry with their idols and indulge in revelry. Scripture tells us this on account of what Moses [later] said, the noise of them that sing do I hear (Shemot 32:18), for Moses found them acting riotously in front of him and his heart was lifted up in the ways of the Eternal,⁠1 to take it from before them and to burn it in their presence [and scatter its powder upon the water] and make them drink of it.
Now Scripture first completed the account of everything they had done with the calf, and afterwards told of what the Holy One, blessed be He, said to Moses, Go, get thee down (Shemot 32:7). This communication, however, was given to Moses early that morning, when they worshipped the calf and sacrificed to it. When Moses came down from the mountain they had sat down to eat and to drink, and rose up to make merry (Shemot 32:6), and he found them in revelry. This also is proof to what I have explained [that at first their intent was not to worship idols], since it was not said to Moses, Go, get thee down, for thy people have dealt corruptly (Shemot 32:7) on the day that Aaron made the [golden] calf and the altar, [for had they been made for the purpose of idolatry, Moses] would have come down immediately. Instead, it was only when the people sacrificed to it and worshipped it that He told Moses to go down.
1. II Chronicles 17:6.
ויעלו עולות לשמים בשבילו – כמו שמצינו בשאול כשנתחדשה המלוכה ויזבחו שם שלמים לפני ה׳ וישתחוו לו לכבודו ולא לשם מלכות.
ויעלו עולות ויגישו שלמים – ולא אמר ויעלו לו עולות ויגישו לו שלמים מפני שהיו בהם שמכוונים לה׳ ומהם שהיו מכוונים לעגל ועל אלה אמר הקב״ה למשה וישתחוו לו ויזבחו לו ואם אולי היה אהרן המקריב בקרבנות אמר סתם ויעלו עולות ויגישו שלמים כי הוא מכוון לשם והם דעתם לעגל שעשו והיו הבעלים מפגלים:
וישב העם לאכול ושתה – שישבו כולם לאכול לשבעה ושתה לשכרה כאשר יעשו בחגים וכתב זה להשמיענו כי אף שמצאם משה משחקים לפני העגל גבה לבו בדרכי השם ולקחו מלפניהם ושרפו לעיניהם. והשלים כל מה שעשו בעגל ואחר כך סיפר מה שאמר הקב״ה למשה לך רד כי היה זה הכבוד למשה בבקר השכם כאשר השתחוו לו וזבחו לו וברדת משה מן ההר ישבו לאכול ויקומו לצחק וגם זה ראייה שלא נאמר למשה לך רד ביום שעשה אהרן העגל והמזבחות שהיה יורד מיד אלא כשזבחו והשתחוו לו העם אז אמר למשה לך רד:
ויעלו עולות ויגישו שלמים, "they burned up burnt offerings, and they presented peace-offerings. It is noteworthy that the Torah does not mention in whose honour these offerings were presented, i.e. we would have expected the Torah to write ויעלו לו עולות, "they burned up burnt offerings in its honour.⁠" The absence of the word לו, shows that some people did indeed offer their sacrifices to Hashem, whereas others meant to honour the golden calf when presenting their offerings. The offering of any sacrifice, which even though technically corresponding to halachah in all its visible details, would become פיגול, totally rejected, and the owner guilty of death at the hands of heaven, merely because it had not been addressed to Hashem.
וישב העם לאכול ושתו, "the people sat down in order to eat and drink, etc..⁠" They all sat down to eat in order to still their hunger, and to drink in order to become inebriated as they were in the habit of doing on festivals. The reason that the Torah bothered to record these details is to show that although Moses, upon his return from the Mountain, found the people in such a state of mind that they danced around the image of the golden calf, he summoned the spiritual fortitude that enabled him even in such circumstances to act as a true servant of Hashem to seize this very calf in front of their eyes and to utterly destroy it by burning it.
The Torah now completes recording the entire episode involving the golden calf, before resuming with recording what had transpired between God and Moses after God had informed him of what was going on down below, and Moses had descended hurriedly to rejoin his people. Chronologically speaking, we must presume that the conversation between God and Moses on the Mountain took place early in the morning, when he was told by God that the people had become corrupt and had even made for themselves a cast image in the shape of a golden calf, an image before which they had prostrated themselves. By the time Moses reached the camp the people had already sat down to eat and drink. God had waited with telling him to descend until after some people had already actively worshipped the calf as a deity.
ויעלו עולות – בגימטריא בכורות שהבכורות העלו עולות לפניו.
ויעלו עולות ויגישו כו׳ – ולא אמר ויעלו לו עולות מפני שהיו בהם שמכוונים לעגל ומהם שמכוונים לה׳ ועל אותם שעובדים העגל אמר הב״ה למשה וישתחוו לו, ואם אולי היה אהרן המקריב בקרבנות אמר סתם ויעלו עולות ויגישו שלמים כי הוא מכוון לשם והם דעתם לעגל שעשו להם הבעלים מפגלין.
ויקמו לצחק – לחול במחולות ולעשות ענינים אחרים ישמחו ויצחקו הם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואין ספק שאם היה יודע כי בא יומו לבוא היה דוחה אותם מסוף המעשה עד הבקר עם שרוב העסק במלאכ׳ ההיא היה בהמשך הזמן שעמד שם כמו שאמרנו וישכימו ממחרת ויעלו עולות וגו׳ הנה אלו הבוערים בעם אשר הודו מיד באלהותו ואמרו כי הוא המעלה אותם מארץ מצרים וכי בכחו עשה משה את כל הגדולות והנוראות ההן ואשר השתחוו וזבחו לו הם היו דלת העם כשלשת אלפי איש אשר נהרגו ע״י בני לוי אבל יתר העם אם שנתכוונו למה שאמרנו הנה לא השתחוו לו ולא עבדוהו עד אשר יראו מה טיבו ולזה לא נענשו במיתה.
[ד] כ״ש שלא יהיה עוון אשר חטא אהרן המכוין להוציא מלבם כל חשד ושיהיו נאמנים לה׳ ולמשה עבדו. ובמדרש משל לבן מלך שזחה דעתו עליו ונטל את הצפורן לחתור בית אביו אמר לו פרגוטא אחד אל תיגע בעצמך תן לי ואני חותר הציץ המלך עליו אמר לו יודע אני איך כוונתך חייך איני משליט על פלטין שלי אלא אותך. כך בשעה שאמרו ישראל לאהרן קום עשה לנו אלהים אמר להם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו׳ אמר להם אני כהן ואני עושה אותו ומקריב לפניו והוא לא עשה כן אלא לעכבו עד שיבא משה א״ל הקב״ה אהרן אני יודע היאך היתה כוונתך חייך איני משליט על קרבניהם של בני אלא אותך שנאמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו׳ (שמות כ״ח:א׳) (שמות רבה ל״ז).
הנה הרלב״ג הליץ בעד אהרן ענין העכבה בלבד והביא זה המאמר לראיה. אמנם רואה אני בו את כל דברי כי הם חשבו לחתור השגתו של משה עם אלהיו באותו המעשה הגרוע והפחות שאין בו ממש כמו שלא היה ממש בצפורן העשויה לחרט אותיות דקות כד״א בעט ברזל {ב}⁠צפורן שמיר (ירמיהו י״ז:א׳) לחתור חומה חזקה של פלטין מאבני גזית. ואהרן אמר שהוא יעשה זה באופן היותר שלם שאפשר מצד מה שהוא חכם ויודע לכוין כל הדברים הצריכים אל המלאכ׳ והכל ראה השם יתעלה ואמר לו אני יודע כוונתך ואתה תהיה כהן לעול׳ כדי שתתפרסם לכל.
אבל הבוערים ההם שלא ירדו לסוף דעתו כשראו שלא השכים אהרן בבקר לזבוח באו הם והעלו עולות ויזבחו שלמים וישב העם לאכול ולשתות מהשלמים ההם בשמחה ובטוב לבב ויקומו לצחק בדברי התולים ועם מה שפרשתי בזה הותרה השאלה הראשונה. שלא שאלו ישראל את העגל לעבדו לשם אלהות ולא עלה על לבם שהעגל הוא היה סבת הסבות יתברך עושה שמים וארץ. אבל בקשו הטלסאם שיקבל כחות מהעליונים על ידו יהיו מונהגים כאשר היו ע״י משה ולכן קראוהו בלשון רבים אלהים אשר ילכו לפנינו לפי שיהיו בו כחות העליונים ומה שאמרו קצתם אלה אלהיך ישראל ענינו שבטלסאם אלוה כזה שהיה ביד משה היה עושה ניסים ונפלאות ומוציאם ממצרים. וכן הותרה השאלה הב׳ שהם לא שאלו שינהיג אהרן במקום משה אחיו באמרם פן ימות גם הוא כאחיו. ולכך לא נתרצו באדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז אלא בטלסאם ממתכת עומד וקיים גם שהאיש המנהיג לא ימנעו ממנו שיעלה להר וילך מכאן ומכאן כמשה ואולי יקרה לו בהליכותיו כאשר קרה למשה שלא ידעו מה היה לו. ולזה בקשו הטלסאם.
ואמרו אשר ילך לפנינו שלא יעתק ממקומו ותמיד ילך עמנו ויהיה לפנינו. ובקשו זה מאהרן בחשב׳ שבחכמתו ידע לעשותו גם כי הוא היה יודע סודות משה שהיה בידו כיוצא בו. וכן הותרה השאלה הג׳ שלא כיון אהרן חלילה לעשות ע״א שיעבדו אלא לעשות תחבולה לעכבם עד בוא משה כדברי הרלב״ג. וגם להראות להם סכלותם ושהטלסאם ששאלו רוח אין בקרבו והבל הוא כפי הדעת האחרון שזכרתי. ומפני שלא היתה כוונתו רעה לכן לא הענישו הקדוש ברוך הוא כחוטא ומחטיא את הרבים. וגם משה לא הרגו כשצוה הרגו איש את אחיו. ולא היה משוא פנים בדבר כי רחמנא לבא בעי. וכן אמרו באלה שמות רבה משל לבן מלך שזחה דעתו עליו ונטל את הצפורן לחתור בית אביו אמר ליה פדגוג אחד אל תיגע בעצמך תן לי ואני חותר. הציץ המלך עליו א״ל יודע אני כוונתך חיי איני משליט על פלטין שלי אלא אתה. כך בשעה שאמרו ישראל לאהרן קום עשה לנו אלהים אמר להם פרקו את נזמי הזהב אני כהן ואני עושה אותו ואקריב לפניו והוא לא עשה כן אלא לעכבן עד שיבוא משה א״ל הקב״ה אהרן אני יודע איך היתה כוונתך חייך איני משליט על קרבנותיהם אלא אותך שנאמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. ואלו היה אהרן מוחה בידיהם ומוכיחם היו הורגים אותו וממהרים לעשות את העגל בידיהם ועובדים אותו בלי עכוב ותהיה זו סבה שיכלם כלם יחד. ולכן היה מה שעשה אהרן בחכמתו הוא בדרך הישר ובוחן לבות וכליות נתן שכרו כהונת עולם. וכן הותרה השאלה הד׳.
שהנה אמר הש״י למשה לך רד כי שחת עמך. ולא אמר לו שאהרן הכשילם וסבב השחתת׳ מפני שידע ית׳ שלא היתה כונתו לחטוא ולהחטיא חלילה. אלא למנוע את הרע כל מה שאפשר וכן (ש״ר פ׳ מ״א) אחז״ל במקום הנזכר ויבן מזבח לפניו בקשו לבנות עמו ולא הניח להם. אמר הניחו לי שאני בונהו לעצמי שאין כבודו של מזבח שיבנהו אחר. ואהרן נתכוון לאחר הדבר אמר בעוד שאני בונהו לעצמי משה יורד וכו׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

מִֽמָחֳרָ֔ת: מ״ם שניה בלא גלגל בס״ס. [מִֽמָּחֳרָ֔ת].
וְשָתוֹ: כתו׳ במקרא גדולה יש ספרים ושתה בה״א, וכן העתיק בעל מנחת כהן, אך בכל ספרי׳ מדוייקי׳ כתו׳ בוי״ו, וכ״כ בהעתק הללי. ובמסורת שָתֹה ג׳ כתי׳ ה״א, וסי׳ אחרי אכלה בשלה ואחרי שתה (שמואל א׳), צפה הצפית (ישעיה כ״א), אשר אין משפטם לשתות (ירמיה מ״ט). גם הרמ״ה ז״ל כתב בהדיא לאכל וְשָתוֹ ויקמו לצחק, וי״ו כתי׳ בסוף תיבותא, והאי דאיצטריכנא ליה, משום דבעלמא בשאר קריא בה״א. [ושתו].
לְצַחֵק: החי״ת בצירי. [לְצַחֵק].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וישכימו ממחרת וגו׳ – קשה למה לא עשה ה׳ ב״ה הרגשה בשעת מעשה העגל תכף ומיד לומר למשה רד כי שחת עמך עד אחר שעבר יום המעשה ולמחרת אחר שהעלו עולות ושלמים, ועוד שאם היה מקפיד על הדבר תכף ומיד לומר למשה רד וגו׳ לא היו באים לידי זביחה לאלהים אחרים, ואין לומר שקודם אמר אליו אלא שמשה נתעכב להשיב חרון אף, שהרי בדברי ה׳ נאמר וישתחוו לו ויזבחו לו הא למדת שדבריו היו אחר שזבחו למחרת המעשה, והגם שאמרו ז״ל (ע״ז ד׳:) לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה וכו׳ אלא שאם חטא ציבור וכו׳ אף על פי כן ישנו ללימוד זה גם אם לא היו זובחים שבדיבור ראשון שאמרו אלה אלהיך הרי קבלוה עליהם לאלוה, והגם שאמרנו קצת מהם אמרו כן ולא כולם ולהאומרים ערב רב הם אמרו, על כל פנים שמעו ושתקו כולם, ובהכרח לומר שהמועטים הוא שלא הסכימו שאם היו המרובים היו עומדים עליהם והורגים את האומרים כן ואם כן הרי המרובים מתחייבים מדין ערב.
ונראה לומר כי לצד שקדם ואמר ה׳ למשה כי שם ישב ארבעים יום ואחר הארבעים יתן לו הלוחות כמאמרם ז״ל (שבת פ״ט.) בפסוק כי בשש משה שבאו שש שעות ביום הגבול של מ׳ הא למדת כי נאמר לו מה׳ ששם ישב מ׳ אשר על כן לא אמר לו ה׳ למשה לרדת מן ההר קודם המ׳ יום עד סופם ואז אמר אליו לך מן ההר, ואומרו רד אפרשנו במקומו, וכפי זה הגם שהרגיש ה׳ במעשה ישראל הרע מעת הקהלם על אהרן עם כל זה דבר אלהינו שאמר מ׳ יום יקום לעולם.
ואם תאמר למה לא חשב ה׳ מחשבות לבל יכשלו, זו חקירה כללית בהנהגות הבורא עם ברואיו, וכבר כתבנו בפרשת בראשית (ו׳ ה׳) קצת מהטעמים המושגים אצלנו, ובמה שלפנינו אין אנו צריכין לטעמים כי טעמו בצדו כי בהכרח שיהיה שם משה מ׳ יום לקבלת הלוחות ויש טעמים נסתרות לה׳ והנגלות לנו כנגד יצירת הולד, גם להודיע הדרגות של התורה מכל העולם שכל העולם נברא בששה ימים והלוחות בריאתם למ׳ יום וכמאמר רבי יוחנן לר׳ חייא (שמו״ר פ׳ מ״ז) על מה שזבן שדות וכרמים וזיתים כי מכר דבר הניתן לששה וקנה דבר הניתן למ׳.
עוד יראה לי טעם אחר כי לצד שהתורה יש בה ד׳ דרכים כלליים והן מנין פרד״ס, ויש לך לדעת שהם מארבעה הדרגות אורות עליונים המתכנים בשם אצילות בריאה יצירה עשיה, הפשט אורו מאיר בעולם העשיה, רמז בעולם היצירה, דרש בעולם הבריאה, סוד בעולם האצילות, וכבר הקדמנו פעמים רבות שאין לך הדרגה בקדושה שאין גובהה עשרה והרי לפניך מ׳ ולזה היה שם מ׳ יום שלימים ואם היה חסר יום אחד היתה תורה חסרה אותה בחינה וישרים דרכי ה׳, ועוד יש טעמים רבים, ובזה אין קושיא לאלהינו, ועיין בפסוק לך רד שאחר זה באופן אחר.
וישכימו ממחרת, They rose up early on the morrow, etc. It is difficult to understand why God did not tell Moses to descend from the Mountain as soon as the golden calf emerged from the crucible instead of waiting until the following morning after the people began to worship it by offering sacrifices in its honour. If God had told Moses to descend as soon as the calf emerged the people would not have had a chance commit the sin of offering sacrifices to a man-made idol. We cannot assume that the Torah did not report this in chronological order and that God did indeed tell Moses to descend at once but that Moses delayed his descent in order to try and diminish God's anger at His people. The report of the Torah spoke first about the people offering sacrificing to the calf before it mentions God as having become angry and telling Moses to descend. [Verse seven only supplies the reason for what is written in verses eight and nine. It does not represent the order in which things happened. Ed.] While we are aware of the statement by Rabbi Joshua ben Levi in Avodah Zarah 4 that "the children of Israel were not on a low enough spiritual level at the time to make the golden calf, and that the only reason this was allowed to occur was to teach future generations of Jews the power of repentance,⁠" this statement would not have lost any of its validity if God had interfered before it came to the point when the people actually offered sacrifices to that calf. God could have told Moses to descend as soon as some of the people had said: "these are your gods, O Israel, who have brought you up from Egypt.⁠" All this occurred on the day before they offered the sacrifices. The people's passive attitude to the idolatrous provocation by the mixed multitude had already made them sufficiently culpable. In fact we can be certain that there were only a few dissidents amongst the natural-born Israelites for if they had indeed been the majority their passive acceptance of such a provocation to sin is totally beyond imagination! If a majority who were physically able to prevent this sin had stood by idly, they would have become guilty as accessories. Why did God have to wait until after offerings had been made to the golden calf?
We may have to look for the answer to our question in Exodus 24, 12-18 when God had invited Moses to come up on the Mountain and to remain there (for 40 days) until God would give him the Torah, the commandments which He had written down in order for Moses to teach to the people. After the 40 days Moses was to give the people the Tablets (compare Shabbat 89 on this sequence). The word בשש which alluded to the time of Moses' return made it difficult for God to have Moses return earlier. I will explain the expression רד which the Torah uses in verse seven when we deal with that verse. Even though God was aware of what was going to occur already from the demands made by the people on Aaron, He would not go back on His instruction to Moses to remain on the Mountain for forty days and nights.
You may well ask that seeing God is omniscient, why did He not consider future events at the time He invited Moses for forty days? I have already referred to this problem in my commentary on Genesis 6,5. As far as the situation facing us here is concerned we do not even need to trouble ourselves to find an answer as the Torah has already provided it. There are some reasons which only God knows about, but He has revealed to us the significance of the number forty regarding the days it takes for the development of a human embryo. Whereas the entire universe was created in six days, it required forty days to "create" the Tablets. We may be better able to understand this by recalling a lesson taught by Rabbi Yochanan to Rabbi Chiya bar Abba quoted in Shemot Rabbah 47,5. Rabbi Yochanan and Rabbi Chiya walked from Tiberias to Tzippori. Rabbi Yochanan saw a certain vineyard and told Rabbi Chiya that the vineyard used to be his, but that he had sold it for a certain sum of money. Upon hearing this Rabbi Chiya started to cry and said to Rabbi Yochanan: "have you not left yourself anything to provide for your old age?⁠" Rabbi Yochanan replied: "Do you consider the fact that I sold something which it took six days to create and traded it for something that it took God forty days to create as 'nothing?' God created the entire universe in six days and yet it took Him forty days before He could give the Torah to Moses? Moses ate neither bread nor drank water but he was able to subsist on the waters of Torah, etc.⁠"
Another reason that God could not tell Moses to descend before the Israelites had already offered sacrifices to the golden calf is connected to the four levels of Torah exegesis, commonly known as Pardess, an acronym for Peshat, Remez, Drush, and Sod. These four methods of exegesis actually reflect four different functions of "light" in the universe. It is the function of the פשט to illuminate the עולם העשיה, the lowest world, the physical universe as we know it. The function of the רמז is to provide insights into the world known in Kabbalah as the עולם היצירה. The function of the דרוש is to provide illumination of the world known as עולם הבריאה. Finally, it is the function of the exegesis known as סוד, to help us gain some enlightenment about the world known as עולם האצילות, a world in which tangible phenomena are totally non- existent. We have explained on several occasions that every one of these "worlds" contains ten levels known as ספירות, emanations. God is perceived as having "created" one such level of Torah per day and to have taught it to Moses. Thus you have the number forty as the number of days which were required in order for Moses to gain a full understanding of the Torah. Had Moses descended from the Mountain even a single day earlier, he (and we) would have been deprived of some of the insights the Torah provides. Expressed differently, the Torah would then have remained defective. At any rate, the ways of God are sometimes inscrutable but always fair and just. When you will read what we have written on the following verse you will see that we have pursued a different approach there.
ויעלו עלת – לא אמר ויעלו לו עולות ויגישו לו שלמים, כי היו בהם מכוונים לשם הקב״ה כאשר אמר אהרן, ומהם משחיתים וזובחים לעגל, ועל אלה אמר השם למשה וישתחוו לו ויזבחו לו, כי הם החטאים:
לאכל ושתו – ישבו כלם לאכל לשבעה ושתו לשכרה, כאשר יעשו בחגים ובמועדים, ואחרי כן קמו לצחק בעצביהם, ואחז״ל שיש במשמעות הלשון הזה ע״ז וג״ע וש״ד להורות שהתגברו בהם כל הכחות המציירות רע בטבע, ונפלו ממדריגתם שהיו בה בעת מ״ת:
לצחק – כולל זמר ונגון ורקוד, כמו עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים (ירמיהו ל״א:ד׳), ודוד שהיה מפזז ומכרכר לפני ה׳ אמר: ושחקתי לפני ה׳ (שמואל ב ו׳:כ״א); וכן לויתן זה יצרת לשחק בו (תהלים ק״ד:כ״ו) הלויתן מצחק בים, כלומר מתנועע בו בכח ומניע את המים כאילו הוא מרקד.
וישכימו וגו׳ – מפסוק ח אנו למדים שעצת אהרן הופרה, ושהקרבנות לא הועלו לה׳ אלא לעגל. הפסוק מתחיל: ״וישכימו״ וגו׳, אך ממשיך: ״וישב העם״; משמע שלא כל העם נטל חלק בהקרבת הקרבנות, ורק דובריהם וראשי כנופיותיהם הלכו עד קצה אחרון זה. אולם העם כן השתתף בסעודת הזבח ובהוללות שנלוותה אליה.
ישנה משמעות רבה לכך שהוללות זו מכונה ״לצחק״. ״צַחֵק״ מורה תמיד על ביזוי היעד שאליו הצחוק מכוּוָן (עיין פירוש, בראשית יז, יז); הוא מבטא תחושת עליונות על דבר שלמעשה הוא כבד⁠־ראש, גדול, נשגב ונאצל.
המקריב קרבן לאל האחד והיחיד ולתורתו, לפי מצוות תורתו, משעבד את עצמו לה׳ דרך הקרבן, ומוסר עצמו לידי ציוויי תורתו המוסרית הקדושה והמקדשת. הוא מביע הכנעה כלפי דבר נשגב, גדול ואצילי, המתנשא מעל לאדם והמזמין את האדם לשאוף לדרגתו הגבוהה.
לעומת זאת, הקרבנות האליליים, המוקרבים לאלהים מעשה ידיו, נובעים מתוך תהומות של סובייקטיביות ובכך מעוררים את בעל הקרבן למעשי סובייקטיביות חצופים ביותר. מקרבן כזה לא משתמעת כל הקרבה עצמית מצד בעל הקרבן. מחשבתו היא שבאמצעות הקרבן, בידו לכפות על האדון המדומה של גורלו להענות למשאלותיו האישיות. הוא סבור שדרך הקרבן הוא יכול לפייס את חמת האל הזה, או להתגבר על אי⁠־האיכפתיות שלו. על ידי הקרבן הוא מטיל רסן לא על תאוותו הסובייקטיבית, אלא על אלהיו.
קרבן כזה – שהוא ההפך הגמור למושג היהודי של קרבן – מוביל באופן טבעי לידי הפקרות ופריצות, ולהתרת הרסן מהדחפים השפלים של היחיד. ולא עוד אלא שכל עבודת האלילים יסודה בהעלאת הטבע החושי לדרגת ערך עליון, דבר שמביא בהכרח לחורבן ערכי המוסר.
״צַחֵק״ גם רומז כאן להתרת הרסן מתאוות החושים. משמעות הביטוי מורה שמה שהתרחש כאן לא היה כניעה פתאומית אל התאווה, אלא סוג מחושב יותר של הפקרות – השתדלות להוכיח את אפסותם של כבלי המוסר, ללעוג לחוקי המוסר על ידי קידוש תאוות החושים.
לכן ברגע שתורת⁠־המוסר האלקית הייתה אמורה לבוא בקרבם ולשכון בארץ במקדשה, כערבות היחידה על הקשר שבין ה׳ לישראל, למד העם היהודי ממה שאירע לו, ולדורי דורות, שאף הסטייה הקלה ביותר מן הנאמנות הגמורה לה׳ האחד והיחיד – הווי אומר, הליכה אחר עבודת אלילים כלשהי, בכל צורה שלא תהיה – מביאה בהכרח לכפירה בתורה המוסרית של ה׳.
ובאותה שעה, האדם שנועד להיות הכהן הגדול הראשון של העם היהודי, למד לעצמו ולכל הדורות הבאים שכהן יהודי אַל לו לנסות ״להתחכם״; האמיתוֹת של תורת ה׳ אינן שלו, כדי שיעשה בהן או למענן פשרות; אַל לו לוותר על מקצת מהן כדי להציל את היתר. עדות ה׳ חקוקה בצור החלמיש. ניתן להכיר בה, או לדחותה; אך אין כהן שיוכל לשנות בה אף כקוצו של יו״ד.
וישכימו – אבל הם השכימו ממחרת לפני רדת משה ויעלו עולות ועי״כ ויקומו לצחק, כפי מנהג המצריים בעבודת השור שהיו עושים צחוק ומחולות:
{ויגישו שלמים: ׳הגשה׳ משמע שלא במקום הראוי לזה, היינו שלא נהגו כמו במצות שלמים שאוכלים במקום קדוש ומשולחן גבוה, אלא הגישו הבשר מרחוק ממקום הקרבה, על כן הגיעה האכילה לכל העם אפילו למוקצים שבהם, ומזה הגיע ״וישב העם לאכול״.}
וישב העם1: לא כל העם אלא איזה חבורה.
ויקומו לצחק: בשמחה רבה2, שנפטרו מהשגחת הקב״ה שהוא מגיע ע״י תורה ועבודה דוקא, ודבר זה היה קשה להם לקבל מתחילה כמו שביארנו לעיל (יג,ט), עיי״ש, ועוד במעשה המרגלים היתה כת כזאת כמבואר בפרשת שלח (במדבר יג,ב. יד,ד).
1. כאן לא נאמר ׳כל העם׳ כפי שנאמר בנתינת הזהב ״ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב״, אלא כפי שנאמר בפסוק א׳ ״ויקהל העם על אהרן״.
2. רבינו מפרש ע״פ הפשט (בעקבות הרמב״ן, ולא כרש״י שפירש בעקבות חז״ל) שהוא לשון שמחה (כמו ״צחוק עשה לי אלהים״ (בראשית כא,ו) שמתרגם אונקלוס ״חדוה״, עיי״ש, אמנם בפסוקנו תרגם אונקלוס ״חייכא״, ועיין). עתה יבאר רבינו מה מקום לשמחה מיוחדת.
לצחק – גם מכאן נראה לי חיזוק למה שכתבתי בפרשת בשלח על ״מחולות״ שאין ענינם ריקוד בלבד אלא גם כלי השיר שמנגנים בהם בשעת ריקודם, וגם בלשונות צרפת ואשכנז Spielen, Jouer, הוראתם צחק ונגן, וכן ותענינה הנשים המשחקות (שמואל א י״ח:ז׳), ולפניו הוא אומר לשיר והמחולות.
וישב העם לאכל ושתו. לכבוד העגל, וכן יספר אירורוטוס שבחג איזיס Isis אשר זבח היום, עושים סעודה גדולה, ואוכלים ושותים ומשתכרים, ואטיניאוס.° Athen: lib. 2 כתב שפעל Methuein שעניינו כלשון יוני שכרות, נגזר מין מיטא⁠־טואין שענייני אחר-הזבח — וכתב עוד אירורוטוס שבתוך אכילתם ו ושתייתם, היו עושים מעשה ניאוף, וזה שאמרו רבותינו בתנחומא, אין שחוק אלא ג״ע, גם כשאמרו אין שחוק אלא שפיכות דמים נתכוונו בדקדוק עצום למנהגי עוע״ז שבזמנם גם קודם להם, כי ידענו מפי עדים כשרים שכן היה המנהג בארץ יון בעבודות Bellone ובעבודת Cybcle הנקראת Mere des Dieux שאחר הזבח היו מתגודדים עד שפך דם עליהם, וזהו שאמר בנביאי הבעל ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם, ואין פירוש הכתוב שהגדידה היא התכלית, ובא להודיעני באומרו עד שפך דם עליהם עוצם הגדידה, רק שפך דם היא התכלית הנרצה, עיין. Lucain lib. 1°. ultra medium — Martiale et Stat. Theb. 10.- Seneca. Medea act. IV. Sc. 2
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)שמות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראהכל
 
(ז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ⁠־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
Hashem spoke to Moshe, "Go, descend, for your people that you brought up1 from the land of Egypt have acted corruptly.
1. that you brought up | אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ – Hashem's attribution of the Exodus to Moshe is somewhat surprising. He might simply be echoing the people's words of verse one (Ramban). Alternatively, Hashem might mean that Moshe had been His agent (Ralbag).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[נג] 1וידבר ה׳ אל משה לך רד, לך רד בזעף, אותה שעה דבר הקב״ה כנגדו דברים קשים. אמר ר׳ יוחנן אין דבור האמור כאן אלא דברים קשים, כמה דאת אמר (בראשית מ״ב:ל׳) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. (שמות רבה מב א)
[נד] 2לך רד, א״ר יצחק בשעה שאמר לו הקב״ה לך רד, חשכו פניו של משה ונעשה כסומא מן הצרות ולא היה יודע מאיזה מקום לירד והיו מלאכי השרת מבקשים להרגו, אמרו הרי השעה להרגו, ידע הקב״ה מה המלאכים מבקשים לעשות לו, מה עשה הקב״ה, א״ר ברכיה בשם ר׳ חלבו בשם רב חנן בר יוסף בשם ר׳ אבא בר איבו פתח לו הקב״ה פשפש מתחת כסא כבודו ואמר לך רד שנאמר (דברים ט׳:י״ב) ויאמר ה׳ אלי קום רד מהר מזה. ר׳ עזריה בשם ר׳ יהודה ב״ר סימון בשם ר׳ יהודה בר אלעי אמר כיון שבא משה לירד באו המלאכים להרגו מה עשה אחז בכסאו של הקב״ה ופרש הקב״ה טליתו עליו שלא יחבלוהו שנאמר (איוב כ״ו:ט׳) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו, מהו פרשז נוטריקון פרש רחום שדי זיו עננו עליו. (שמות רבה מ״ב ג)
[נה] 3לך רד, מאי לך רד, אמר ר׳ אלעזר אמר לו הקב״ה למשה, משה, רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל ועכשיו ישראל חטאו אתה למה לי, מיד תשש בחו של משה ולא היה לו כח לדבר. (ברכות לב.)
[נו] 4לך רד, אמר ר׳ ברכיה בשם ר׳ שמואל בר נחמן נתנדה משה ונזעף, ואין רד אלא נדוי ומהיכן אתה למד, בשעה שאחיו של יוסף מכרוהו והלכו לנחם אביהם ולא נתנחם, אמרו, כל הדברים הללו עשה לנו יהודה שאילולא בקש לא מכרנו אותו, כשם שאמר לנו אל תהרגוהו ושמענו לו אילו אמר לנו אל תמכרוהו נשמע לו, אלא אמר לנו לכו ונמכרנו לישמעאלים (בראשית ל״ז:כ״ז) ועמדו ונדוהו שנאמר (בראשית ל״ח:א׳) ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו ולא היה לו לומר אלא וילך יהודה, שהיה לו ירידה מצד אחיו ומה וירד האמור להלן נדוי אף רד האמור כאן נדוי. (שמות רבה מב ב)
[נז] 5לך רד, ר׳ מאיר אומר מרדות הם צריכים. ומנין שא״ל כן, ממה שהקב״ה אומר לו אתה יודע, שנאמר (שמות ל״ב:ט׳) ויאמר ה׳ אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא, אין אדם אומר פלוני קשה אלא שהוא צריך מרדות. ורבותינו אומרים מהו לך רד, מרדות הם צריכים, מסייע ליה לר׳ מאיר, ותדע לך שכן הוא, בא וראה כיון שירד משה מה אמר להם, ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה׳ וגו׳ ויאמר להם כה אמר ה׳ אלהי ישראל וגו׳ (שמות ל״ב:כ״ז) והיכן אתה מוצא שאמר לו כך, לך רד, מהו רד מרדות הם צריכים. (שמות רבה מב ד)
[נח] 6לך רד, אמר ר׳ אבין א״ל הקב״ה למשה אל ירע לך על שאמרתי לך לך רד מכאן, שהרי ב׳ ג׳ פעמים כביכול ירדתי מן השמים לארץ בשביל לראות בקלקלת הבריות, שנאמר (בראשית י״א:ה׳) וירד ה׳ לראות את העיר ואת המגדל, הבה נרדה (בראשית י״א:ז׳), ארדה נא ואראה (בראשית י״ח:כ״א), אף אתה לך רד, דיו לעבד להיות שוה לקונו. כיון שראה משה כן אמר אין סליחה, ידע הקב״ה מה בלבו של משה וקרא אותו לפייסו, א״ל לא אמרתי לך עד שאתה בסנה מה שעתידין לעשות (המשך המאמר לעיל אות כז בבאור). (שמות רבה מב ה)
[נט] 7כי שחת, אין שחת אלא קלקול מעשים, שנאמר (דברים ל״ב:ה׳) שחת לו לא בניו מומם. (תנחומא סי׳ כ)
[ס] 8כי שחת עמך, בשלשה דברים נתן נפשו משה עליהם ונקראו על שמו וכו׳, נתן נפשו על ישראל נקראו על שמו שנאמר לך רד כי שחת עמך, והלא עם ה׳ הם שנאמר (דברים ט׳:כ״ט) והם עמך ונחלתך, ואומר (יחזקאל ל״ו:כ״ו) באמור להם עם ה׳ אלה ומארצו יצאו, הא מה ת״ל לך רד כי שחת עמך, לפי שנתן נפשו עליהם נקראו על שמו. (מכילתא מס׳ דשירה פ״א)
[סא] 9כי שחת עמך, וברך את עמך את ישראל (דברים כ״ו:ט״ו) והלא בידוע שעמך הן ישראל ומה ת״ל את עמך את ישראל, אלא בזמן שאין ישראל עושין רצון המקום כביכול אינו קורא אותם עמי, שנאמר לך רד כי שחת עמך ובזמן שעושין רצונו הוא קורא אותן עמי וברך את עמך את ישראל. (מדרש תנאים עמ׳ 177)
[סב] 10כי שחת עמך, ר׳ ברכיה בשם ר׳ לוי למלך שהייה לו כרם ומסרו לאריס, כד הוה עביד חמר טב, אמר, מה טב חמרא דכרמי וכי הוה עביד חמר ביש הוה אמר מה ביש חמרא דאריס [א״ל האריס אדוני המלך כד הוה עביד חמר טב את אמר מה טב חמרא דכרמי וכד עביד חמר ביש את אמר מה ביש חמרא דאריס], בין טב ובין ביש דידך הוא, כך בתחלה אמר הקב״ה למשה (שמות ג׳:י׳) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים, וכיון שעשו אותו מעשה, מה כתיב תמן לך רד כי שחת עמך, אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע כד אינון חטאין דידי אינון וכד אינון זכאין דידך אינון, בין חטאין בין זכאין דידך אינון, דכתיב (דברים ט׳:כ״ט) והם עמך ונחלתך. (פסיקתא דר״כ פט״ז, קכח:)
[סג] 11כי שחת עמך, העם אין כתיב כאן אלא עמך, אמר משה רבון העולם מנין הם עמי, א״ל הקב״ה עמך הם, שעד שהיו במצרים אמרתי לך והוצאתי את צבאותי את עמי (שמות ז׳:ד׳), לא אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב, אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי לעולם מקבלים השבים ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות, אמרתי לך לאו ועשיתי רצונך והם הם שעשו את העגל שהיו עובדי ע״ז והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטא, ראה מה כתיב, אלה אלהינו אין כתיב כאן אלא אלה אלהיך, שהגרים שעלו עם משה הם עשאוהו ואמרו לישראל אלה אלהיך, לכך הקב״ה אמר למשה לך רד כי שחת עמך. (שמות רבה מב ו)
1. תנחומא כאן סימן כ, רש״י כאן ולק״ט, ילהמ״כ משלי כה. וראה תורה שלמה מקץ פרק מב אות צד, וש״נ. וראה להלן אות נד. וברא״ם ובברטנורה פי׳ שכאן דרשו כן לפי שלא נכתב אחריו לאמר כדרך שאר המקראות לכך פי׳ לשון קושי. וע״ע גור ארי׳ ר״פ וארא.
2. בשמו״ר פמ״א יב: לך רד, אותה שעה בקש משה לירד ומצא מלאכי חבלה ונתיירא מהם ולא ירד כמו שכתוב כי יגורתי מפני האף והחמה, מה עשה משה הלך ואחז את הכסא שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו, פרש והגין עליו הקב״ה, א״ל קום רד מהר מזה, א״ל מתיירא אני. בא וראה כמה גדולים העונות, אתמול מגנה אותם ועתה מתיירא מהם שנאמר כי יגורתי מפני האף והחמה כו׳, מיד אמר לו הקב״ה רד, ירידה היא לך. א״ל למה, ששחת עמך. וראה תנ״י סי׳ יג בשנויים. ומעי״ז בתנחומא הנדפס אות כ, דברים רבה ג-יא, מדרש תהלים מזמור ז. וראה להלן אות קלט. וצרף לכאן.
3. ראה ת״י ורש״י כאן. ובמה״ג הביא דרש זה וגורס: מיד תשש כוחו של משה ואמר לפניו רבש״ע מה אתה כועס עלי ולא אדע מה סורחני, אמר לו כי שחת עמך וכו׳. ובשמו״ר מב א: לך רד, אמר לפניו רבון העולם אתמול אמרת לי ועלית אתה ואהרן עמך (שמות יט כד) וכן ואל משה אמר עלה אל ה׳ (שמות כד א) וכאן אתה אומר לך רד, אמר לו, לא בשביל כבודך אתה עולה לכאן אלא בשביל כבוד בני, אמרתי לזקן שלהם והנה מלאכי אלהי׳ עולים ויורדים בו (בראשית כח יב), מהו בו אלא כך אמרתי לו כשיהיו בניך צדיקים הם מתרוממים בעולם ועולים, וכן שלוחיהם מתעלים עמהם, וכשהם יורדים הם ושלוחיהם בירידה, לך רד, למה, כי שחת עמך א״ל הואיל וחטאו אתה והם בירידה. (הובא בתו״ש בראשית פכ״ח אות עט). ובפרקי ר״א פמ״ה: אמר הקב״ה למשה, משה, שכחו ישראל את כח גבורתי שעשיתי עמהם במצרים ובים סוף ועשו להם ע״ז שנאמר לך רד כי שחת עמך, א״ל למשה לך רד כי שחת עמך לך רד מגדולתך. (בבאור הרד״ל שם: וז״ש קום רד מהר מזה, דברים ט יב, ר״ל מזה המעלה והגדולה שזכית בשביל ישראל ורמז לדבר ז״ה בגי׳ י״ב ר״ל י״ב שבטים). ובפסיקתא רבתי י ו: וישח אדם וישפל איש (ישעיה ב) וישח אדם אלו ישראל וכו׳ וישפל איש זה משה וכו׳ למה שבשעה שעלה להוריד הלוחות מלמעלה קילקלו ישראל למטה מיד עמדו המלאכים להורגו, מה עשה לו הקב״ה, אמר עמוד כאן אין בכחך להם קום רד מהר מזה כי שחת עמך (דברים ט יב) כשזכו ונתעלו אתה נתעליתה עמהם שנאמר (שמות יט) ומשה עלה, עכשיו שחטאו הם בירידה אף אתה לך, למה בהם אתה תלוי. ושם ה ג: מי עלה שמים וירד (משלי ל ד) זה משה שנאמר (שמות שם) ומשה עלה אל האלהים, וירד זה משה ויאמר ה׳ אל משה לך רד. ובמבוא לתנ״י מכת״י תנחומא עמ׳ 138: ד״א לך רד כו׳ משל למלך שהיה לו בן חביב עליו נתנו לפדגוג סרח הבן ושלחו מעליו גירש הפדגוג אם אין הבן אין הפדגוג, כך אמר הקב״ה בני בכורי ישראל ועתה שגעלה נפשי בהם, משה למה, הוי לך רד, ע״כ. וכעי״ז בסדא״ז הנדפס פ״ד: משלו משל למה״ד למלך ב״ו שקידש את האשה והיה אוהבה אהבה גמורה מה עשה המלך שלח והביא אדם אחד לעשות לו שליח בינו לבינה ומראה לו כל החופות שלו וכל החדרים וכל הסתרים שלו ואח״כ אמר לאותו שליח, לך לאותה אשה ואמור לה שאין אני צריך משלה כלום, אלא תעשה לי חופה קטנה כדי שאוכל ואדור עמה כדי שידעו עבדי ובני ביתי שאני אוהבה אהבה גמורה ועד שהמלך עוסק בחופות ולצוות אל השליח ולשגר אל האשה מתנות מרובות, אמרו לו הבריות זנתה אשתך עם אחר, מיד מניח המלך את הכל מידו ושליח נדחף לאחוריו ויצא מבוהל מלפני המלך, וכן היה הדבר עם הקב״ה וישראל שנאמר לך רד כי שחת עמך וגו׳. והאחרונים האריכו לבאר מנין לקחו חז״ל לדרוש כן רד מגדולתך ולא כפשוטו, עי׳ מהרש״א, פנ״י וצל״ח ברכות שם ואוה״ח כאן.
4. תנחומא כאן סי׳ כב ורש״י כאן. וראה ברא״מ מ״ש על רש״י ולא הביא דברי התנחומא והעיר בזה בצדה לדרך וראה תו״ש וישב פל״ח אות ז וצרף לכאן.
5. ראה להלן אות רכג.
6. תנחומא כאן סי׳ כא וילהמכ״ת פק״ו. וראה תו״ש בראשית פי״א אות מב ושמות פ״ג אות קט״ז ולעיל אות כז בבאור וצרף לכאן.
7. שמו״ר מב א. וראה סנהדרין נז. ותמורה כח: כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועכו״ם וכו׳ ובמדרש הגדול בראשית ו יב הביא הדרש הנ״ל וגורס: ובע״ז הוא אומר לך רד כי שחת עמך. וברמב״ם הל׳ איסורי המזבח פ״ג, ה״ו: וכן הרובע והנרבע והמוקצה לע״ז והנעבד וכו׳ פסולין לגבי המזבח שנאמר כי משחתם בהם וכו׳ ובע״ז כתיב כי שחת עמך. וראה רמב״ן כאן: וענין ההשחתה הריסת בנין וכו׳ ופי׳ ההשחתה בכאן הדבר שקראו רבותינו מקצץ בנטיעות. וברב״ח: ואין ספק כי היה שם כמעשה האב הראשון שחטא בעץ הדעת במעשה ובמחשבה ומעשה אבות עשו בנים, ע״כ. וראה תו״ש בראשית פ״ו אות קמב בבאור וצרף לכאן. – באגדת בראשית ה ג אתה אמרת למחות את שמם מתחת השמים כדור המבול ששחתו את דרכם שנאמר (בראשית שם) וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה וגו׳ ואלו כך עשו שכך אמרת למשה לך רד כי שחת עמך וגו׳ ואין אתה עושה מה שאתה אומר, אמר להן הקב״ה לאו וכו׳ ולמה שהוא בני יחידי שנאמר (ירמיה לא יט) הבן יקיר לי אפרים.
8. הובא בתו״ש שמות ח״ח פ״ב אות קנ. וכ״ה בתנחומא בשלח י, שופטים ה, תנ״י שם ד, מדרש תנאים צו, מדרש שני כתובים (או״מ 560 בתי מדרשות ח״א רנג.). וע״ע תו״ש בראשית פל״ד אות נה, שמות פ״ב אות קמא, פט״ו אות רלג, פי״ח אות צד ופכ״א אות כג וצרף לכאן.
9. בפסיקתא רבתי יא ו: והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם (הושע ב א), והיכן נאמר להם כשעשו אותו מעשה קרא אותם עמו של משה לך רד כי שחת עמך. וכ״ה בבמדב״ר ב יד ובלק״ט במדבר קה.: וכן הוא אומר בישראל כי עבדי הם, והוצאתי את עמי בני ישראל מתוכם, וכיון שחטאו הוא אומר לך רד כי שחת עמך. בשמו״ר פמ״ב ב מובא לעיל אות *ל והמה דברו עלו כזבים (הושע ז, יג) אף אני אומר שאינם עמי לכך נאמר כי שחת עמך. – בפי׳ ר״א בן הרמב״ם: מאמרו שחת עמך ולא אמר עמי מפני שהיחס שלהם אליו יתעלה כדי שיהיו נקראים עמו הוא בסיבת עבודתם לו יתעלה בלתי זולתו, כי כל אומה שעובדת ליראתה תתיחס אליה כמו שנאמר במואב (במדבר כא כט) עם כמוש, וכאשר עבדו לזולתו הסיר מהם ה׳ יתעלה את אותו השם כמו שנתבאר בלשון הושע לא עמי אתם, ע״כ.
10. מובא בתו״ש שמות ח״ח פ״ג אות קנ וש״נ. וכעי״ז בפדר״א פמ״ה ובתנחומא מכת״י (הובא במבוא לתנ״י עמ׳ סט) ובתנחומא כאן סי׳ כב: מיד עמד משה לפני הקב״ה ואמר רבוני מה סרחוני א״ל שחת עמך, א״ל משה וכי עמי הם והם עמך ונחלתך אשר פדית בכחך. ובמדרש הגדול: מיד תשש כוחו של משה ואמר לפניו רבש״ע מה אתה כועס עלי ולא אדע מה סורחני, אמר לו כי שחת עמך, אמר לי וכי עמי הם והלא הם עמך ונחלתך, אשר העלית מארץ מצרים, וכי אני העליתם, לא כך אמרת להם אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך (שמות כ ב) למה הדבר דומה למלך שהיה לו כרם וכו׳, ובשמו״ר פמ״א יב: א״ל משה עכשיו אתה קורא אותם עמי אינן אלא עמך, שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך, ארשב״י לא זז משה מתפלה עד שקראן הקב״ה עמו שנאמר וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. וראה להלן אות קנד.
11. תנחומא כאן כא, ילהמכ״ת פק״ו וראה לעיל אות ו ואות לג ותו״ש שמות ח״ט פ״ז אות כ וצרף לכאן. בזהר ח״א כה.: ומשה בגין דבעא לאעלא גיורין תחות גדפוי דשכינתא וכו׳ גרמו ליה ירידה כד״א לך רד כי שחת עמך וכו׳. ושם ח״ב מה: ועל פומא דמשה קבילו לון והיינו מה דאמר הכתוב לך רד כי שחת עמך סרו מהר מן הדרך אשר צויתם, צויתם כתיב, ע״כ. ומענין זה שרק הערב רב עשו את העגל בתנחומא כאן אות ל ובשינוים מובא במבוא לתנ״י עמ׳ סט מתנחומא כת״י וז״ל: כי שחת עמך, א״ל עמי ולא עמך והכתיב (שמות יב, יז) הוצאתי את צבאותיכם את עמי בני ישראל, א״ל הקב״ה העגל יוכיח, באו אצל השור א״ל הקב״ה שור מי עשאך, א״ל חמור, הם ערב רב שנקראו חמורים שנאמר (יחזקאל כג, כ) בשר חמורים בשרם, זה שאמר הכתוב (ישעיה א, ג) ידע שור קונהו, השור ידע מי עשאו, וחמור אבוס בעליו, הוא עושהו, אמר לו הקב״ה למשה לא כך אמרתי לך לך רד כי שחת עמך אשר העלית ממצרים אותן שגיירת הם עשו את העגל אבל ישראל לא עשו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן. ומדרש זה מובא בפי׳ התוס׳ בהד״ז: ויש במדרש כשא״ל הקב״ה למשה לך רד כי שחת עמך א״ל משה והם עמך ונחלתך א״ל הקב״ה המעשה יוכיח ידע שור קונהו, העגל ידע מי עשהו, בא הקב״ה ושאל לעגל מי עשהו, א״ל חמור, כלומר ערב רב שעלו עם ישראל ממצרים והם נקראים חמורים שנאמר בשר חמורים בשרם, א״ל הקב״ה, לא כן אמרתי לך עמך שהוצאת מדעתך ואין זה מעמי לכך נאמר ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. ובשפתי כהן הביא דרש זה בסגנון שונה, כנראה ממקור אחר. – בתק״ז תקונא חמישאה בהשלמה: דכד עבדו ית עגלא חשיב משה דישראל עבדו ליה ואמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך, א״ל הקב״ה לך רד כי שחת עמך, מיד נחית וחזא עגל דיוקנא דשור וחמור, שאיל ליה מאן עביד לך, אמר חמור ערב רב אשר בשר חמורים בשרם וגו׳. ברמב״ן כאן: וטעם אשר העלית מארץ מצרים מפסוק ויסע משה את ישראל מים סוף, או שרצה לומר כמאמרם אשר אמרו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים וכן במשנה תורה אשר הוצאת ממצרים כי על ידך יצאו כאשר הם אומרים ומשה אמר בתפלתו אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה וכו׳.
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה אִיזֵיל חוֹת אֲרֵי חַבֵּיל עַמָּךְ דְּאַסֵּיקְתָּא מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם.
Hashem spoke to Moshe, “Go down, for your people have become corrupt – those whom you brought up out of the land of Egypt.

וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה אִיזֵיל חוֹת אֲרֵי חַבֵּיל (ח״נ: חַבִּילוּ) עַמָּךְ דְּאַסֶּקְתָּא מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם
הלך – אזל, יהך, הלך
א. ״לֶךְ רֵד״ וכן ״לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם״ (פסוק לד) ״אִיזֵיל״. אבל ״אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ״ (פסוק א) ״דִּיהָכוּן״. לכללי תרגום הֲלִיכָה באמצעות ״הלך״ ״יהך״ או ״אזל״, עיין בפסוק ״הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה״ (בראשית כד נח).
שִׁחֵת עַמְּךָ – חַבֵּיל או חַבִּילוּ?
ב. ״שִׁחֵת עַמְּךָ״ – ״חַבֵּיל עַמָּךְ״. תרגום השחתה בלשון חבלה נתבאר לעיל בפסוק ״אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ״ (שמות כב כה). ומכיוון ש״עמך״ הוא שם קיבוצי, יש שתרגמו ״שִׁחֵת עַמְּךָ״ – ״חַבִּילוּ עַמָּךְ״ ברבים ולא כנוסחי ״חַבֵּיל עַמָּךְ״ ביחיד. ואולם מכיוון שגם להלן ״וַיִּפֹּל מִן הָעָם... כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ״ (כח) תרגם ״וּנְפַל מִן עַמָּא״ [ולא: וּנְפַלוּ], מסתבר שאחז כאן לשון יחיד. להבנת מחלוקת הנוסחים עיין לעיל ״הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם״ (שמות א ט) ״הָא עַמָּא בְּנַי יִשְׂרָאֵל סָגַן וְתָקְפִין״.
ומלל י״י עם משה אזל חות ארום אחבלוב עמך די אפיקת פריקין מן ארעא דמצרים.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״חבלו״) נוסח אחר: ״חבילו עבדיהון טבייה״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״עובדיהון״.
ומליל י״י עם משה איזל חות מן רבות יקרך דלא יהיבת לך רבותא אלהין בגין ישראל וכדון חבילו עובדיהון עמך דאסיקת מארעא דמצרים.
And the Lord said to Mosheh, Descend from the greatness of thine honor; for I have not given thee greatness except on account of Israel. But now thy people, whom you didst bring up from the land of Mizraim, have corrupted their works;
וידבר י״י אל משה לך רד מגדולת כבודך כי לא נתתי לך גדולה אלא למען ישראל ועתה שחתו מעשיהם עמך שהוצאת מארץ מצרים.

פרשה מב

[א] וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה לֶךְ רֵד – רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא פָּתַח: נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן (משלי כ״ה:י״ד), בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יְפֻתֶּה קָצִין (משלי כ״ה:ט״ו), מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר לִתֵּן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ נוֹתְנָהּ לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִנְשִׂיאִים וְרוּחַ וְלִבְרָקִים שֶׁהֵם בָּאִים וּגְשָׁמִים אֵינָם יוֹרְדִין, זֶה הָיָה דּוֹר הַמִּדְבָּר כְּשֶׁהָיוּ בְּסִינַי הָיוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל זְקֵנִים וְכֵן שֶׁל בַּחוּרִים וְכֵן שֶׁל נְעָרִים וְכֵן שֶׁל נָשִׁים, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לְסִינַי וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם מַלְכוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעָנוּ כֻלָּם קוֹל אֶחָד וְאָמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), הֲרֵי קוֹל שֶׁהָיָה קוֹל, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לַמִּדְבָּר עָבְרוּ עַל הַכֹּל וְשִׁחֲתוּ מַעֲשֵׂיהֶם, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵּן אָמַר לְמשֶׁה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְךָ, וְאֵין שִׁחֵת אֶלָּא שֶׁחִבְּלוּ מַעֲשֵׂיהֶם, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם (דברים ל״ב:ה׳). וְלֹא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עָשׂוּ בִּלְבָד אֶלָּא גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְאֵין שְׂחוֹק הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. וּמִנַּיִן לִשְׂחֹק שֶׁהוּא שְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ (שמואל ב ב׳:י״ד). וְגִלּוּי עֲרָיוֹת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי לְצַחֶק בִּי וגו׳ (בראשית ל״ט:י״ז). וְלֹא הָיָה שָׁם גָּדוֹל מֵחוּר וְהָרְגוּ אוֹתוֹ, זוֹ שִׁיטַת אַבָּא הַדּוֹרֵשׁ.
דָּבָר אַחֵר: לֶךְ רֵד – בְּזַעַף. אוֹתָהּ שָׁעָה דִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּנֶגְדוֹ דְּבָרִים קָשִׁים.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין דִּבּוּר הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא דְּבָרִים קָשִׁים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת (בראשית מ״ב:ל׳). אוֹתָהּ שָׁעָה רָאָה משֶׁה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁהֵם עוֹמְדִים וּמְבַקְּשִׁים לָצֵאת וּלְחַבֵּל כָּל יִשְׂרָאֵל, אָמַר משֶׁה אִם מַנִּיחַ אֲנִי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵרֵד אֵין לָהֶם תְּקוּמָה לְעוֹלָם, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֲבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, מִיָּד הִתְחִיל מְלַמֵּד עֲלֵיהֶם סָנֵיגוֹרְיָא, אָמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵשׁ לִי זְכוּת לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם, אָמַר לוֹ רִבּוֹן הָעוֹלָם הִזָּכֵר לָהֶם כְּשֶׁבִּקַּשְׁתָּ לִתֵּן תּוֹרָה לִבְנֵי עֵשָׂו וְלֹא קִבְּלוּהָ וְיִשְׂרָאֵל קִבְּלוּהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וגו׳ (שמות י״ט:ח׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָבְרוּ עַל הָעֲשִׂיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ וגו׳ (שמות ל״ב:ח׳), אָמַר לוֹ הִזָּכֵר לָהֶם כְּשֶׁהָלַכְתִּי בִּשְׁלִיחוּתְךָ לְמִצְרַיִם וְאָמַרְתִּי לָהֶם שִׁמְךָ, מִיָּד הֶאֱמִינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לִשְׁמֶךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּאֲמֵן הָעָם (שמות ד׳:ל״א), מִיָּד: וַיִקְדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ (שמות ד׳:ל״א). אָמַר לוֹ עָבְרוּ עַל הִשְׁתַּחֲוָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ (שמות ל״ב:ח׳). אָמַר לוֹ הִזָּכֵר לְבַחוּרֵיהֶם שֶׁשְּׁלַחְתִּים וְהִקְרִיבוּ לְפָנֶיךָ זְבָחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כ״ד:ה׳), אָמַר לוֹ עָבְרוּ עַל הַזְּבִיחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּזְבְּחוּ לוֹ (שמות ל״ב:ח׳). אָמַר לוֹ הִזָּכֵר לָהֶם מַה שֶּׁאָמַרְתָּ בְּסִינַי: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ (שמות כ׳:ב׳), אָמַר לוֹ עָבְרוּ עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ (שמות ל״ב:ח׳), הֱוֵי: נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן, בִּטֵּל משֶׁה מִיָּד אֶת הַפֻּרְעָנוּת, הֱוֵי: בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם וגו׳.
[ב] הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן לְמשֶׁה שְׁבִילִים שֶׁיְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְמַעְלָה כָּתוּב: לֶךְ רֵד (שמות ל״ב:ז׳), וְאַחַר כָּךְ הוּא אוֹמֵר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה (שמות ל״ב:ט׳), וְאֵין אֲמִירָה אֶלָּא לָשׁוֹן רַךְ, כְּאָדָם שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ עַל חֲבֵרוֹ וְהוּא מְבַקֵּשׁ לְהִתְפַּיֵּס לוֹ וְהוּא אוֹמֵר לוֹ אֱמֹר לִי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ שֶׁכֵּן עָשִׂיתָ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע משֶׁה מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּבָרִים רַכִּים הִתְחִיל מְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְחַל משֶׁה וגו׳ (שמות ל״ב:י״א). לֶךְ רֵד, אָמַר לוֹ, רִבּוֹן הָעוֹלָם, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִי: וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ (שמות י״ט:כ״ד), וְכֵן: וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה׳ (שמות כ״ד:א׳), וְכָאן אַתָּה אוֹמֵר: לֶךְ רֵד, אָמַר לוֹ לֹא בִּשְׁבִיל כְּבוֹדְךָ אַתָּה עוֹלֶה לְכָאן אֶלָּא בִּשְׁבִיל כְּבוֹד בָּנַי, אָמַרְתִּי לַזָּקֵן שֶׁלָּהֶם: וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ (בראשית כ״ח:י״ב), מַהוּ בּוֹ, אֶלָּא כָּךְ אָמַרְתִּי לוֹ, כְּשֶׁיִּהְיוּ בָּנֶיךָ צַדִּיקִים הֵם מִתְרוֹמְמִים בָּעוֹלָם וְעוֹלִים, וְכֵן שְׁלוּחֵיהֶם מִתְעַלִּים עִמָּהֶם, וּכְשֶׁהֵם יוֹרְדִים, הֵם וּשְׁלוּחֵיהֶם בִּירִידָה.
לֶךְ רֵד, לָמָּה, כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אָמַר לוֹ הוֹאִיל וְחָטְאוּ, אַתָּה וָהֵם בִּירִידָה.
[ג] דָּבָר אַחֵר: לֶךְ רֵד – אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן נִתְנַדָּה משֶׁה וְנִזְעַף, וְאֵין רֵד אֶלָּא נִדּוּי, וּמֵהֵיכָן אַתָּה לָמֵד, בְּשָׁעָה שֶׁאֶחָיו שֶׁל יוֹסֵף מְכָרוּהוּ וְהָלְכוּ לְנַחֵם אֲבִיהֶם וְלֹא נִתְנֶחָם, אָמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ עָשָׂה לָנוּ יְהוּדָה שֶׁאִלּוּלֵי בִּקֵּשׁ לֹא מָכַרְנוּ אוֹתוֹ, כְּשֵׁם שֶׁאָמַר לָנוּ אַל תַּהַרְגוּהוּ וְשָׁמַעְנוּ לוֹ, אִלּוּ אָמַר לָנוּ אַל תִּמְכְּרוּהוּ נִשָּׁמַע לוֹ, אֶלָּא אָמַר לָנוּ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים (בראשית ל״ז:כ״ז), וְעָמְדוּ וְנִדּוּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו (בראשית ל״ח:א׳), וְלֹא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁהָיָה לוֹ יְרִידָה מִצַד אֶחָיו. וּמַה וַּיֵּרֶד הָאָמוּר לְהַלָּן נִדּוּי אַף רֵד הָאָמוּר כָּאן נִדּוּי, מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁשָּׁלְחָה פְּרֻזְבּוּטִיס לְעַטֵּר לַמֶּלֶךְ עַד שֶׁהוּא הוֹלֵךְ עָמְדוּ בְּנֵי הַמְדִינָה וְכָפוּ אֶת הַצְּלָמִים וְרָגְמוּ אֶת הָאִיקוֹנִין, עָמְדוּ גְּדוֹלֵי הַמְדִינָה וְכָתְבוּ לַמֶּלֶךְ, וְנִכְנְסוּ הַכְּתָבִים עַד שֶׁלֹא הָלַךְ הַפְּרֻזְבּוּטִיס לְהִכָּנֵס לְעַטֵּר לַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ וכו׳. כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, וְכִי עַמּוֹ שֶׁל משֶׁה הָיוּ, אֶלָּא זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אוֹי לָהֶם כִּי נָדְדוּ מִמֶּנִּי שֹׁד לָהֶם כִּי פָשְׁעוּ בִי וְאָנֹכִי אֶפְדֵּם וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים (הושע ז׳:י״ג), מִמֶּנִּי הָיוּ פּוֹרְשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹי לָהֶם כִּי נָדְדוּ מִמֶּנִּי, יֵשׁ אָדָם מַחֲלִיף דָּבָר רַע בְּדָבָר טוֹב, אָדָם שֶׁנּוֹתְנִין לְפָנָיו מַרְגָּלִיּוֹת וְשִׁיחוֹר, מַנִּיחַ הַמַּרְגָּלִיּוֹת וְנוֹטֵל הַשִּׁיחוֹר, וְהֵם מַנִּיחִים לַחַיִּים שֶׁל עוֹלָם וּבוֹחֲרִים בַּמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ (תהלים קט״ו:ה׳). שֹׁד לָהֶם, שֶׁבֶר עָתִיד לְהַגִּיעָם, וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים, וּמַה כְּזָבִים דִּבְּרוּ עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא אָמְרוּ וְכִי עִמָּנוּ הָיָה עָסוּק עִם עַצְמוֹ הָיָה עָסוּק, לְעַצְמוֹ פָּדָה וְלֹא פָּדָה אוֹתָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו (שמואל ב ז׳:כ״ג), רַבָּנִין אָמְרֵי: זֶה אֱלֹהֶיךָ פָּדָה אוֹתָנוּ (נחמיה ט׳:י״ח). רַבִּי חַגַּי בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר זֶה אֱלֹהֶיךָ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ (שמות ל״ב:ד׳), שִׁתְּפוּ אוֹתוֹ עִמָּהֶם, וְאָמְרוּ אֱלוֹהַּ וְהָעֵגֶל פָּדָה אוֹתָנוּ, וּמְכַזְבִים בִּי, וְאָנֹכִי אֶפְדֵּם וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים, אַף אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵינָם עַמִּי, לְכָךְ נֶאֱמַר: כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ.
[ד] דָּבָר אַחֵר: לֶךְ רֵד – רַבִּי יִצְחָק פָּתַח: וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם (צפניה א׳:י״ז), זֶה משֶׁה, וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים (צפניה א׳:י״ז), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, לָמָּה: כִּי לַה׳ חָטָאוּ (צפניה א׳:י״ז), שֶׁאָמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות ל״ב:ד׳). וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר (צפניה א׳:י״ז), שֶׁנֶּאֱמַר: עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לְשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה (שמות ל״ב:כ״ז). וּלְחֻמָם כַּגְּלָלִים (צפניה א׳:י״ז), שֶׁנֶּהֶרְגוּ וְהָיָה בְשָׂרָם מֻשְּׁלָךְ כַּגְּלָלִים הַלָּלוּ.
אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּעֲרָבְיָה קוֹרִין לְבִשְׂרָא לַחְמָא.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֶךְ רֵד, חָשְׁכוּ פָּנָיו שֶׁל משֶׁה וְנַעֲשָׂה כְּסוּמָא מִן הַצָּרוֹת וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מָקוֹם לֵירֵד, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְבַקְּשִׁים לְהָרְגוֹ, אָמְרוּ הֲרֵי הַשָּׁעָה לְהָרְגוֹ, יָדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה הַמַּלְאָכִים מְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת לוֹ, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבוֹ בְּשֵׁם רַב חָנָן בַּר יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר אַיְּבוּ, פָּתַח לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פִּשְׁפֵּשׁ מִתַּחַת כִּסֵּא כְבוֹדוֹ, וְאָמַר לֶךְ רֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה (דברים ט׳:י״ב). רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי אָמַר כֵּיוָן שֶׁבָּא משֶׁה לֵירֵד בָּאוּ הַמַּלְאָכִים לְהָרְגוֹ, מֶה עָשָׂה אָחַז בַּכִּסֵּא שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּפָרַשׂ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טַלִּיתוֹ עָלָיו שֶׁלֹא יְחַבְּלוּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּא פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ (איוב כ״ו:ט׳), מַהוּ פַּרְשֵׁז נוֹטָרִיקוֹן: פָּ׳רַשׂ רַ׳חוּם שַׁ׳דַּי זִ׳יו עֲנָנוֹ עָלָיו.
[ה] דָּבָר אַחֵר: לֶךְ רֵד – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מַרְדּוּת הֵם צְרִיכִים, וּמִנַּיִן שֶׁאָמַר לוֹ כֵּן, מִמַּה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ אַתָּה יוֹדֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא (שמות ל״ב:ט׳), אֵין אָדָם אוֹמֵר פְּלוֹנִי קָשֶׁה אֶלָּא שֶׁהוּא צָרִיךְ מַרְדּוּת. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ מַהוּ לֶךְ רֵד, מַרְדּוּת הֵם צְרִיכִים, מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר, וְתֵדַע לְךָ שֶׁכֵּן, בּוֹא וּרְאֵה כֵּיוָן שֶׁיָּרַד משֶׁה מָה אָמַר לָהֶם: וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה׳, וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ל״ב:כ״ו-כ״ז), וְהֵיכָן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁאָמַר לוֹ כָּךְ לֶךְ רֵד, מַהוּ רֵד, מַרְדּוּת הֵם צְרִיכִים.
דָּבָר אַחֵר: לֶךְ רֵד – אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אַל יֵרַע לְךָ עַל שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ לֶךְ רֵד מִכָּאן, שֶׁהֲרֵי שְׁתַּיִם שָׁלשׁ פְּעָמִים כִּבְיָכוֹל יָרַדְתִּי מִן הַשָּׁמַיִם לָאָרֶץ בִּשְׁבִיל לִרְאוֹת בְּקַלְקָלַת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֶד ה׳ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל (בראשית י״א:ה׳), הָבָה נֵרְדָה (בראשית י״א:ז׳), אֵרְדָה נָא וְאֶרְאֶה (בראשית י״ח:כ״א). אַף אַתָּה לֶךְ רֵד, דַּיּוֹ לָעֶבֶד לִהְיוֹת שָׁוֶה לְקוֹנוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה כֵּן אָמַר אֵין סְלִיחָה, יָדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה בְּלִבּוֹ שֶׁל משֶׁה וְקָרָא אוֹתוֹ לְפַיְסוֹ, אָמַר לֹא אָמַרְתִּי לְךָ עַד שֶׁאַתָּה בַּסְּנֶה מַה שֶּׁעֲתִידִין לַעֲשׂוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ רָאֹה רָאִיתִי (שמות ג׳:ז׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אַתָּה רוֹאֶה רְאִיָה אַחַת וַאֲנִי רוֹאֶה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, רוֹאֶה אַתָּה אוֹתָם בָּאִים לְסִינַי וּמְקַבְּלִים תּוֹרָתִי, וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם שֶׁאַחַר שֶׁאָבוֹא לְסִינַי לִתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה וַאֲנִי חוֹזֵר בְּטֶטְרָאמוּלִין שֶׁלִּי שֶׁהֵן מִתְבּוֹנְנִין בּוֹ וְשׁוֹמְטִים אֶחָד מֵהֶן וּמַכְעִיסִים אוֹתִי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן (יחזקאל א׳:י׳), וְהֵם מַכְעִיסִים אוֹתִי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר (תהלים ק״ו:כ׳).
דָּבָר אַחֵר: רָאֹה רָאִיתִי וגו׳, מַהוּ עֳנִי עַמִי, זֶה קְהַל הָעֵגֶל. רָאֹה רָאִיתִי הִיא הָרְאִיָה שֶׁלְּהַלָּן הִיא הָרְאִיָה שֶׁכָּאן.
[ו] לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ – הָעָם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָא עַמְּךָ, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם מִנַּיִן הֵם עַמִּי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַמְּךָ הֵם, שֶׁעַד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם אָמַרְתִּי לְךָ: וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי (שמות ז׳:ד׳), אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁלֹא לְעָרֵב בָּהֶם עֵרֶב רָב, אַתָּה שֶׁהָיִיתָ עָנָו וְכָשֵׁר אָמַרְתָּ לִי לְעוֹלָם מְקַבְּלִים הַשָּׁבִים, וַאֲנִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַה הֵם עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת, אָמַרְתִּי לְךָ, לָאו, וְעָשִׂיתִי רְצוֹנְךָ, וְהֵם הֵם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהֵם עָשׂוּ אוֹתוֹ וְגָרְמוּ לְעַמִּי לַחֲטֹא. רְאֵה מַה כְּתִיב אֵלֶּה אֱלֹהֵינוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ (שמות ל״ב:ד׳), שֶׁהַגֵּרִים שֶׁעָלוּ עִם משֶׁה הֵם עֲשָׂאוּהוּ וְאָמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל אֵלֶה אֱלֹהֶיךָ, לְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמשֶׁה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ.
[כ] וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד – וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם וְגוֹ׳. כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּרַבִּי אַבָּא, נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר (משלי כ״ה:י״ד). וְאוֹמֵר: בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יְפֻתֶּה קָצִין (משלי כ״ה:ט״ו). מִי שֶׁאָמַר לִתֵּן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ נוֹתְנָהּ, דּוֹמֶה לִנְשִׂיאיִם וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן. אֵלּוּ דּוֹר הַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲנוּ כָּל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), וְעָבְרוּ עַל הַכֹּל וְעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ, אָמַר לְמֹשֶׁה: לֵךְ רֵד.
כִּי שִׁחֵת – אֵין שִׁחֵת אֶלָּא קִלְקוּל מַעֲשִׂים, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁחֵת לוֹ לֹּא בָּנָיו מוּמָם (דברים ל״ב:ה׳). וְלֹא עֵגֶל בִּלְבַד עָשׂוּ, אֶלָּא גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֵמוּ לְצַחֵק. וְאֵין צְחוֹק אֶלָּא גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי וְגוֹ׳ (בראשית ל״ט:י״ז). שְׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב: יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ (שמואל ב ב׳:י״ד), וְאֵין לְךָ גָּדוֹל מִן חוּר שֶׁנֶּהֱרַג. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, נִזְעַף מֹשֶׁה עַל שֶׁדִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָשׁוֹת כְּנֶגְדּוֹ. וְאֵין וַיְדַבֵּר הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא קָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת. (בראשית מ״ב:ל׳). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, יָצְאוּ חֲמִשָּׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה כְּנֶגְדּוֹ, קֶצֶף, אַף, וְחֵמָה, מַשְׁחִית, וְהַשְׁמֵד. עָמַד מֹשֶׁה מִתְחַבֵּט לְמַעְלָה, וְלֹא הִנִּיחַ זָוִית שָׁם שֶׁלֹּא נִתְחַבֵּט עָלֶיהָ. כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר זְכוּת אָבוֹת וְאָמַר זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל, מִיָּד נִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה, נִשְׁאֲרוּ אַף וְחֵמָה. הָיָה מֹשֶׁה מִתְחַבֵּט וּמִתְנַפֵּל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי י״י (דברים ט׳:י״ח). אָמַר מֹשֶׁה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה (דברים ט׳:י״ט). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶפְשָׁר שֶׁתֵּצֵא רֵיקָן, עֲמֹד אַתָּה בְּאֶחָד וַאֲנִי בְּאֶחָד. אָמַר מֹשֶׁה: רִבּוֹנִי, קוּמָה י״י בְּאַפֶּךָ (תהלים ז׳:ז׳). וַאֲנִי עוֹמֵד בַּחֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד וְגוֹ׳.
[כא] לֶךְ רֵד – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: אֲנִי כְּבָר גָּרְמוּ לִי הַבְּרִיּוֹת לֵירֵד מִכָּאן וְלִרְאוֹת בְּקִלְקוּלָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֶד י״י לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְגוֹ׳, הָבָה נֵרְדָה (בראשית י״א:ה׳-ז׳), אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה (בראשית י״ח:כ״א). וְאַף אַתָּה לֶךְ רֵד, דַּיּוֹ לָעֶבֶד לִהְיוֹת כְּרַבּוֹ. כְּשֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה כָּךְ, אָמַר: שׁוּב אֵין לָהֶם סְלִיחָה. יָדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה בְּלִבּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ בַּסְּנֶה, רָאֹה רָאִיתִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ג׳:ז׳). אַתָּה רוֹאֶה רְאִיָּה אַחַת, וַאֲנִי רוֹאֶה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת. שֶׁאֲנִי רוֹאֶה שֶׁבָּאִים לְסִינַי וּמְקַבְּלִים תּוֹרָתִי, וַאֲנִי יוֹרֵד בְּסִינַי בְּטֶטְרָאמִילִין שֶׁלִּי, שֶׁהֵם מִתְכּוֹנְנִים בּוֹ וְשׁוֹמְטִין אֶחָד מֵהֶם וּמַכְעִיסִין אוֹתִי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל וְגוֹ׳ (יחזקאל א׳:י׳). וּכְתִיב: וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר (תהלים ק״ו:כ׳).
לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ – הָעָם לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא עַמְּךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: עַמְּךָ עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל. שֶׁאֲנִי אָמַרְתִּי לְךָ, וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ז׳:ד׳). וְאַתָּה הָיִיתָ גּוֹרֵם וְקִבַּלְתָּ הָעֵרֶב רַב וְאָמַרְתָּ מוּטָב לְקַבֵּל אֶת הַשָּׁבִים. וַאֲנִי הָיִיתִי רוֹאֶה מָה הֵם עֲתִידִים לַעֲשׂוֹת, וְהֵם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, שֶׁהָיוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְגָרְמוּ לְעַמִּי לַחֲטֹא עִמָּהֶם. רְאֵה מַה כְּתִיב: וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ (שמות ל״ב:ד׳). אֱלֹהֵינוּ אֵין כְּתִיב, אֶלָּא אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַגֵּרִים שֶׁבָּאוּ עִמָּהֶם מִמִּצְרַיִם הֵם עָשׂוּ אוֹתוֹ. וְכַמָּה זָהָב הָיָה בְּאוֹתוֹ הָעֵגֶל. רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי אָמַר: מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה קִנְטְרֵי זָהָב הָיָה בּוֹ, שֶׁכֵּן מַסֵּכָ״ה בְּגִימַטְרִיָּא. רַבִּי אַסִּי אָמַר: מַסֵּכָה רָעָה הָיְתָה לְדוֹרוֹת.
[כב] לֶךְ רֵד – רַבָּנָן אָמְרֵי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְנַדָּה מֹשֶׁה מִפִּי בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה. נֶאֱמַר כָּאן, לֶךְ רֵד, בִּנְזִיפָה, כִּי שִׁחֵת. וְנֶאֱמַר לְהַלָּן, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו (בראשית ל״ח:א׳). מַה כְּתִיב לְמַעְלָה: וַיָּקֵמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ. (בראשית ל״ז:ל״ה). כֵּיוָן שֶׁלֹּא קִבֵּל תַּנְחוּמִין, עָמְדוּ וְנִדּוּהוּ. אָמְרוּ: כֵּיוָן שֶׁאָמַרְתָּ לָנוּ לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ, שָׁמַעְנוּ לָךְ. אִלְמָלֵי אָמַרְתָּ לָנוּ לְכוּ וְנַחֲזִירֶנּוּ, הָיִינוּ שׁוֹמְעִין לָךְ. וְאַתָּה גָּרַמְתָּ לְאָבִיוּ כָּל הַצַּעַר הַזֶּה. עָמְדוּ וְנִדּוּהוּ. וְאֵין לֶךְ רֵד אֶלָּא נִדּוּי. מִיָּד עָמַד מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: רִבּוֹנִי, מַה סֻּרְחָנִי. אָמַר לוֹ: שִׁחֵת עַמְּךָ. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה: וְכִי עַמִּי הֵם? וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּכֹחֲךָ! אָמַר לוֹ: מֶה חָטְאוּ? אָמַר לוֹ: וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר (תהלים ק״ו:כ׳). אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּבְמָה אַתָּה מְקַנֵּא, בְּשׁוֹר. וְכִי הוּא מְסַיְּעָךְ. אַתָּה מַשִּׁיב רוּחוֹת וְהוּא מוֹרִיד גְּשָׁמִים. אַתָּה מַזְרִיחַ חַמָּה וְהוּא לְבָנָה. אַתָּה מַעֲלֶה אִילָנוֹת וְהוּא מַצְמִיחַ צְמָחִים. אֵין בּוֹ מַמָּשׁ, הוּא אוֹכֵל עֵשֶׂב, עוֹמֵד לִשָּׁחֵט.
[Siman 20]
And the Lord spoke unto Moses: “Go, get thee down…. I have seen this people, and behold, it is a stiff-necked people” (Exod. 32:7–9). R. Tanhuma the son of Abba began the discussion with the verses: As vapors and wind without rain, so is he that boasteth himself of a false gift. By long forbearing is a ruler persuaded (Prov. 25:14–15). One who promises a gift to his friend but fails to fulfill his promise can be likened to vapors and wind without rain. The generation of the desert behaved in that fashion. It is said: All the people answered with one voice, and said: “All the words which the Lord hath spoken we will do” (Exod. 24:7), yet they violated every command He issued. When the Holy One, blessed be He, observed that, He ordered Moses: Go get thee down, thy people have dealt corruptly (ibid. 32:7). The word dealt corruptly refers to immoral acts, as it is said: Is corruption His? No, His children’s is the blemish (Deut. 32:5). Not only did they make the golden calf, they were also guilty of sexual crimes and shedding blood, as it is said: And the people sat down to eat and to drink, and rose up to make merry (ibid., v. 6). The words make merry imply sexual crimes, as is stated: The Hebrew servant, whom thou hast brought unto us, came unto me to make merry (Gen. 39:17). They were also guilty of bloodshed, as it is written: Let the young men, I pray thee, arise and play before us (II Sam. 2:14).
There was no one superior to Hur, who was killed at that time. Moses became angry because the Holy One, blessed be He, spoke harshly to him. The word daber (“spoke”) signifies harsh speech, as it is said: The man, the lord of the land, spoke roughly with us (Gen. 42:30). At that moment five demons came toward him: Wrath, Anger, Fury, Destruction, and Annihilation. Moses prostrated himself on the steps before the Most High, and indeed, there was not a corner into which he did not hurl himself as he invoked the merit of the fathers. He said: Remember Abraham, Isaac, and Jacob. Whereupon three of the demons fled leaving only Anger and Fury. Moses remained prostrate and bowed down, as it is said: And so I fell down before the Lord (Deut. 9:25). He cried out: Master of the Universe: For I was in dread of anger and fury (ibid., v. 19). The Holy One, blessed be He, responded: Perhaps you will escape unharmed if you attack one while I attack the other. Moses then answered: My Master, arise, O Lord, against Anger, while I arise against Fury, as it is said: Had not Moses his chosen stood before Him in the breach, to turn back His fury (Ps. 106:23).
[Siman 21]
Go, get thee down (Exod. 32:7). The Holy One, blessed be He, said to Moses: Mankind has already compelled Me to descend from this place to witness its degradation, as is said: And the Lord came down to see the city … Come, let us go down (Gen. 11:5, 7), and I will go down and see (ibid. 18:21). Hence you too must go down, for it behooves a servant to behave like his master. When Moses heard that, he said to himself: Truly, there is no forgiveness for them. The Holy One, blessed be He, was aware of what was transpiring in Moses’ heart, and so He said to him: Have I not already told thee at the thorn bush that I have surely seen (Exod. 3:7)? You saw but one vision, but I have seen two. I saw them coming to Sinai and accepting My Torah, and I also saw that I would descend at Sinai on My chariot with four animals and they would examine it and unhitch one of them in order to provoke Me, as it is said: And they four had the face of an ox, etc. (Ezek. 1:10), and it is written elsewhere: Thus they exchanged their glory for an ass that eateth grass (Ps. 106:20).
Go, get thee down; for thy people … have dealt corruptly. The verse does not say “the people” but rather thy people. The Holy One, blessed be He, said to Moses: It was your people who made the golden calf. When I told you: Bring forth My hosts, My people, the children of Israel (Exod. 7:4), you welcomed also the mixed multitude, saying: Surely it is right to take along the penitent ones. But I foresaw what they would ultimately do; that they would make the golden calf, since they had been idolaters, and would, therefore, lead My people to sin with them. Observe what is written: And he received it at their hand, and fashioned it with a graving tool, and made it a molten calf; and they said: “This is thy god, O Israel” (ibid. 32:4). The verse does not say “This is our god” but rather This is thy god. Hence it was the proselytes who had left Egypt with them who erected it. How much gold did the calf contain? R. Tanhum the son of Hanilai stated: It contained a hundred and twenty-five talents of gold, for that is how much (the letters of the word) molten total arithmetically. R. Issi said: The word masekhah (“molten”) indicates that it would become an evil web1 to future generations.
[Siman 22]
Go, get thee down (Exod. 32:7). The sages said: Moses was actually excommunicated by the heavenly court at that time. Here it is said: Get thee down (red) as a rebuke, for the people had dealt corruptly, and elsewhere it is said: And Judah went down (vayered) from his brethren (Gen. 38:1). What is written preceding that? And all his sons and all his daughters rose up to comfort him (ibid. 37:35). But when he remained uncomforted they arose and excommunicated Judah. They said: “When you told us: ‘Come and let us sell him,’ we listened to you, but if you had told us: ‘Come, let us take him back,’ we would have listened to you. You are responsible for our father’s grief.” That is why they excommunicated him. Hence the word red (“get thee down”) implies excommunication.
Thereupon Moses stood before the Holy One, blessed be He, and asked: “Wherein am I guilty?” He replied: “Your people have dealt corruptly.” “My people,” Moses responded; “they are Your people and Your inheritance which You did redeem with Your own power. But what is their sin?” The Holy One, blessed be He, replied: “They exchanged their glory for the likeness of an ox that eateth.” Whereupon Moses said: “Master of the Universe, are You indeed jealous of an ox? Is he Your helper? Do You bring the winds while he causes the rain to fall? Do You make the sun shine, and he the moon to glow? Do You cause the trees to grow, and he the blossoms to sprout? After all, the ox is powerless; it merely eats grass and then is slaughtered.
1. Masekhah can mean both “molten” and “web.”
וידבר ה׳ אל משה לך רד כי שחת עמך – אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם בתחלה אמרת לי בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב), ואמרת והוצא את עמי בני ישראל (שם ג׳:י׳), ועכשו אומר כי שחת עמך, אם טובים ואם רעים שלך הם, שנאמר והם עמך ונחלתך (דברים ט׳:כ״ט).
(ז-יד) אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, הֵם קָמוּ לְצַחֵק בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְאַתָּה יוֹשֵׁב, לֵךְ רֵד. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מֹשֶׁה לֵירֵד, וְרָאָה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, וְנִתְיָרֵא מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה״. מֶה עָשָׂה. הָלַךְ וְאָחַז אֶת הַכִּסֵּא שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ״ו:ט׳) ״מְאַחֵז פְּנֵי (כסא) [כִסֵּה], וְהֵגֵן עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּפָרַשׂ מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ עָלָיו. בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָּרְמוּ עֲוֹנוֹת. אֶתְמוֹל הָיָה מֹשֶׁה מְנַגֵּחַ בָּהֶם, וְעַכְשָׁיו מִתְיָרֵא מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר כִּי יָגֹרְתִּי וְגוֹ׳. חֲמִשָּׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הֵן. אַף וְקֶצֶף וּמַשְׁבִּיר וּמַשְׁחִית וְחֵמָה. הִזְכִּיר מֹשֶׁה שְׁלֹשָׁה אָבוֹת וְהָלְכוּ שְׁלֹשָׁה. נִשְׁתַּיֵּר אַף וְחֵמָה. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲמֹד אַתָּה בְּאֶחָד וַאֲנִי בְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ז׳:ז׳) ״קוּמָה ה׳ בְּאַפֶּךָ״. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֵךְ רֵד, יְרִידָה הוּא לְךָ. אֲמַר לֵיהּ, לָמָּה. כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ. אֲמַר לֵיהּ מֹשֶׁה, עַכְשָׁיו הֵם עַמִּי וְאֵינָם עַמְּךָ, שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְגוֹ׳. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. לֹא זָז מֹשֶׁה מֵהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁנִּרְצָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל יְדֵי שֶׁהָיָה יֵצֶר הָרַע מָצוּי בָּכֶם, חֲטָאתֶם לְפָנַי, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי עוֹקְרוֹ מִכֶּם שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ל״ו:כ״ו) ״וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם״.
וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתֹה וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק – יִשְׁמֹר אָדָם שֶׁלֹּא יַרְבֶּה שִׂיחָה וְתִפְלוּת. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא. שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִין אֶת הָאָדָם לְעֶרְוָה. אֵין שְׂחוֹק אֶלָּא עֲבֹדַת אֱלִילִים, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּשֶׁב הָעָם וְגוֹ׳. אֵין שְׂחוֹק אֶלָּא שְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ב׳:י״ד) ״יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים״ וְגוֹ׳. ״וְעַתָּה אַל תִּתְלֹצָצוּ״ וְגוֹ׳ ״שִׁמְעוּ דְבַר ה׳ אַנְשֵׁי לָצוֹן״ וְגוֹ׳. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. בָּנַי, אֲנִי הוּא שֶׁיָּשַׁבְתִּי תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם עַד שֶׁדָּרַשְׁתִּי וְחָקַרְתִּי צֵרַפְתִּי וּבָחַנְתִּי אֶת דִּבְרֵי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וּמִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם עַד אוֹתָהּ שָׁעָה יָשַׁבְתִּי עַל כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁלִּי, שְׁלִישׁ הַיּוֹם אֲנִי קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה, וּשְׁלִישׁ הַיּוֹם אֲנִי דָן אֶת הַדִּין, וּשְׁלִישׁ הַיּוֹם אֲנִי עוֹשֶׂה צְדָקָה, זָן וּמְפַרְנֵס וּמְכַלְכֵּל לְכָל בָּאֵי עוֹלָם. וְאֵין לְפָנַי שְׂחוֹק אֶלָּא שָׁעָה אַחַת, בְּשָׁעָה שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״לָמָּה רָגְשׁוּ גּוֹיִם״ וְאוֹמֵר ״יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחַק״ וְגוֹ׳. וְאַף בְּמָקוֹם אַחֵר יֵשׁ לְפָנַי שְׂחוֹק וְאֵינוֹ שְׂחוֹק שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ל׳:ל״ד) ״קַח לְךָ סַמִּים״ וְגוֹ׳, וְחֶלְבְּנָה אֵינָהּ אֶלָּא מַסְרַחַת, אֶלָּא לְפִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמָיו מְרֻבִּין עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם בֵּין עַל רְשָׁעִים שֶׁבָּהֶם בֵּין עַל כְּשֵׁרִים שֶׁבָּהֶן. וְאֵימָתַי יֵשׁ לְפָנַי שְׂחוֹק וְאֵינוֹ שְׂחוֹק, בִּזְמַן שֶׁרִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל מְבַלְּעִין אֶת הַכְּשֵׁרִים שֶׁבָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר ״זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ״ וּכְתִיב (שם, יג) ״ה׳ יִשְׂחַק לוֹ״.
יוֹדֵעַ הָיָה אַהֲרֹן בְּעַצְמוֹ שֶׁבָּא דָּבָר גָּדוֹל לְיִשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ, וְעָמַד [וְ]⁠קָשַׁר חֶבֶל בַּרְזֶל בְּמָתְנָיו, וְהָיָה מְחַזֵּר בְּכָל מַחֲנוֹת יִשְׂרָאֵל, מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ תְּפִלָּה לִמְּדוֹ תְּפִלָּה, מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ קְרִיאַת שְׁמַע לִמְּדוֹ קְרִיאַת שְׁמַע, מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּגוּפָהּ שֶׁל תּוֹרָה הִכְנִיסוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל תּוֹרָה. וְלֹא אַהֲרֹן בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁמְּלַמֵּד תּוֹרָה בָּרַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְשֵׁם שָׁמַיִם הַמָּקוֹם מְרַחֵם וְנוֹתֵן בּוֹ חָכְמָה וּבִינָה וְדֵעָה וְהַשְׂכֵּל וְנוֹתֵן חֶלְקוֹ עִם שְׁלֹשָׁה צַּדִּיקִים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. לְעוֹלָם יִנְהֹג אָדָם אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁמוֹנָה עֶשְׂרֵה מִדּוֹת. {א} יְהֵא נָאֶה בְּבִיאָתוֹ, {ב} חָסִיד בִּישִׁיבָתוֹ, {ג} בַּעֲנָוָה, {ד} בְּיִרְאָה, {ה} חָכָם בַּתּוֹרָה, {ו} פִּקֵּחַ בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים, {ז} נָאֶה מְקַבֵּל וּמִתְקַבֵּל עַל הַבְּרִיּוֹת {ח} וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת {ט} וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ {י} וּמוֹדֶה וְעוֹזֵב {יא} וְאוֹהֵב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַהֲבָה גְּמוּרָה בֵּין כְּשֶׁהוּא רַע לוֹ {יב} וּמִתְאַנֵּחַ עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעַל כְּבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּל יָמָיו {יג} וּמְחַמֵּד מִתְאַוֶּה וּמְצַפֶּה לִכְבוֹד יְרוּשָׁלַיִם וְלִכְבוֹד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלִישׁוּעָה שֶׁתִּצְמַח בְּקָרוֹב וּלְכִנּוּס גָּלֻיּוֹת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בִּדְבָרָיו שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד״ וְגוֹ׳, {יד} יְהֵא אָדָם נָאֶה בְּבִיאָתוֹ אֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה וּכְדֵי שֶׁיְּמַלֵּא אֶת יָמָיו, {טו} יַרְבֶּה אָדָם דִּבְרֵי תּוֹרָה, שֶׁאֵין לְךָ שָׂכָר גָּדוֹל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, {טז} יְהֵא אָדָם שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב בִּישִׁיבָתוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, כְּדֵי שֶׁתִּתְרַבֶּה חָכְמָתוֹ וּכְדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי תְנוּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ״ג:כ״א) ״וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה״, לְפִי שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה קָשָׁה בְּעוֹלָּם אֶלָּא הַמִּתְנַמְנֵם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וּבְבֵית הַמִּדְרָשׁ, {יז} יִשְׁאַל אָדָם אֶת הַפָּסוּק אַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל מְשַׂחֲקִים עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שם ל׳:ל״ב) ״אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא״ וְגוֹ׳, אוֹמְרִים לוֹ לָאָדָם עַד שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁיִּכָּנְסוּ בְּתוֹךְ מֵעֶיךָ בַּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עֲבֵרוֹת שֶׁעָבַרְתָּ שֶׁיִּמָּחֲלוּ לְךָ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יְהֵא אָדָם שׁוֹמֵעַ וְזוֹכְרָהּ מִתּוֹךְ אַרְבַּע שֶׁלְּפָנֶיהָ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא כָּל הַמַּרְבֶּה בִּשְׂחוֹק שִׂיחָה וְתִפְלּוּת מֵבִיא חֲרוֹן אַף לָעוֹלָם וְהַפֵּרוֹת מִתְמַעֲטִין וְאִם הָיָה בְּתוֹךְ הַמִּשְׁפָּחָה וּבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה שְׂמֵחִין בּוֹ מַגְלֶה כָּל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה, וְכֵן בְּנֵי חָצֵר בְּנֵי מָבוֹי בְּנֵי הַשְּׁכוּנָה, בְּנֵי הָעִיר, מַגְלֶה כָּל בְּנֵי הָעִיר שֶׁנֶּאֱמַר ״אָלֹה וְכַחֵשׁ״ וְגוֹ׳ ״עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ״, מִפְּנֵי מָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן מוֹכִיחִין לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (שם, ד) ״אַךְ אִישׁ אַל יָרֵב״ וְגוֹ׳, מְצָאוֹ כֹּהֵן וְשָׂחַק עִמּוֹ חוֹלֵק עִמּוֹ בַּפֻּרְעָנוּת וְכֵן נָבִיא וְנָשִׂיא שֶׁנֶּאֱמַר (שם ה׳-ו׳) ״וְכָשַׁלְתָּ (בַּיּוֹם הַהוּא) [הַיּוֹם] וְכָשַׁל גַּם נָבִיא נִדְּמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת״.
שָׁנוּ חֲכָמִים. הֱוֵי עָנָיו לְכָל אָדָם, וּלְאַנְשֵׁי בֵּיתְךָ יוֹתֵר מִכָּל אָדָם. צֵא וּלְמַד מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכֵּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם מִיּוֹם שֶׁנִּתְּנָהּ תּוֹרָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים אַרְבָּעִים יוֹם רִאשׁוֹנִים עָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם כוּ׳. לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא אֶת הָאִשָּׁה, וְהָיָה אוֹהֲבָהּ אַהֲבָה גְמוּרָה. שָׁלַח וְהֵבִיא בֵּן אֶחָד מֵאֶצְלָם לַעֲשׂוֹתוֹ שָׁלִיחַ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וְהֶרְאָהוּ כָּל חֻפּוֹת וַחֲדָרִים וּסְתָרִים שֶׁלּוֹ, אָמַר לוֹ, בְּנִי, לֵךְ אֱמֹר לָאִשָּׁה, אֲנִי אֵינִי צָרִיךְ לִיךְ כְּלוּם, אֶלָּא עֲשִׂי לִיךְ חֻפָּה קְטַנָּה, בִּשְׁבִיל שֶׁאָבוֹא וְאָדוּר עִמָּךְ בִּשְׁכוּנָתֵךְ, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ עֲבָדַי וּבְנֵי בֵּיתִי שֶׁאֲנִי אוֹהֲבֵךְ אַהֲבָה גְמוּרָה. עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ עָסוּק לְשַׁגֵּר לָאִשָּׁה מַתָּנוֹת רַבּוֹת, בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ זָנְתָה אִשְׁתּוֹ עִם אַחֵר. מִיָּד הִנִּיחַ הַמֶּלֶךְ הַכֹּל מִיָּדוֹ, וְשָׁלִיחַ נִדְחַף לַאֲחוֹרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, וּכְתִיב (שיר השירים א׳:י״ב) ״עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ״, הָיָה לוֹ שֶׁיֹּאמַר ״נִרְדִּי נָתַן (שְׁיָרָיו) [סִרָחוֹן״] וְאָמַר ״נָתַן רֵיחוֹ״, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל מַלְכוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶן וְאָמְרוּ (לעיל כ״ד:ז׳) ״נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״ זָכַר אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְהֶעֱבִיר אֶת הָאַחֲרוֹנָה. מַה כְּתִיב בְּאַהֲרֹן, ״תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ״, וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאַהֲרֹן עָבַד אֱלִילִים, וַהֲלֹא לֹא עָבַד אֶלָּא עִכֵּב עַד שֶׁיָּבֹא מֹשֶׁה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים. כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְכַּוֵּן יַעֲקֹב אָבִינוּ ״וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֶת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר״ קִיֵּם יַעֲקֹב אֶת הַתּוֹרָה קֹדֶם שֶׁנִּתְּנָהּ לְפָנָיו, כָּךְ נִתְכַוֵּון אַהֲרֹן וְאַף עַל פִּי כֵן הֶעֱלָה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עָבַד עֲבֹדַת אֱלִילִים שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק לה) ״וַיִּגֹּף ה׳ אֶת הָעָם״ וְכוּ׳. אַרְבָּעִים יוֹם אֶמְצָעִים נָטַל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ל״ג:ז׳) ״וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל״. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹהֲגִין כָּל אוֹתָן הַיָּמִים אֵבֶל בְּעַצְמָן, עַד שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, מַה יַּעֲשׂוּ אוֹתָן הָעֲנִיִּים, מְנוּדִים לִי מְנוּדִים לְךָ, מְנוּדִים לָרַב מְנוּדִים לַתַּלְמִיד, חֲזֹר בְּךָ וְהִכָּנֵס לַמַּחֲנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְדִבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְגוֹ׳ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה״, מְלַמֵּד שֶׁהִתִּיר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת (נִדְרוֹ) [נִדּוּיוֹ] וְהֶחֱזִיר אֶת הָאֹהֶל לַמַּחֲנֶה. אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם לְהָבִיא תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל הָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹהֲגִין כָּל אוֹתָן הַיָּמִים צוֹם וְתַעֲנִית. וְיוֹם אַחֲרוֹן שֶׁבְּכֻלָּן גָּזְרוּ תַּעֲנִית וְלָנוּ בְּתַעֲנִית. לְמָחָר הִסְכִּימוּ וְעָלוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְהָיוּ בּוֹכִים לִקְרַאת מֹשֶׁה, וּמֹשֶׁה בּוֹכֶה לִקְרָאתָם, עַד שֶׁעָלְתָה בִכְיָתָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְקִבֵּל אוֹתָם בִּתְשׁוּבָה, וּבִשְּׂרָה אוֹתָם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּשׂוֹרָה טוֹבָה מִלְּפָנָיו. אָמַר לָהֶם. בָּנַי, נִשְׁבַּעְתִּי בְּכִסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁלִּי שֶׁתְּהֵא לָכֶם בְּכִיָּה זוֹ בְּכִיַּת שִׂמְחָה וִיהֵא לָכֶם יוֹם כַּפָּרָה וּסְלִיחָה לָכֶם וְלִבְנֵי בְּנֵיכֶם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.
וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר (להלן פסוק יט). נִסְתַּכֵּל מֹשֶׁה בַּלּוּחוֹת, וְרָאָה שֶׁפָּרַח הַכָּתוּב מֵעֲלֵיהֶן, וְהִשְׁלִיכוֹ מִיָּדָיו. מִיַּד נִתְאַלֵּם, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְהָשִׁיב דָּבָר. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּלְמְדוּ אוֹתָהּ מִתּוֹךְ הַצַּעַר וּמִתּוֹךְ הַשִּׁעְבּוּד וּמִתּוֹךְ הַטִּלְטוּל וּמִתּוֹךְ הַטֵּרוּף וּמִתּוֹךְ הַדְּחָק וּמִתּוֹךְ שֶׁאֵין לָהֶן מְזוֹנוֹת. וּבִשְׁבִיל אוֹתוֹ הַצַּעַר שֶׁהֵן מְצַעֲרִין, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׁלֵּם לָהֶם שְׂכָרָן לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ כָּפוּל וּמְכֻפָּל שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ׳:י׳) ״הִנֵּה אֲדֹנָי אֱלֹהִים בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וְגוֹ׳⁠ ⁠⁠״, וְאוֹמֵר (איוב מ״א:ג׳) ״מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם״, לְטוֹבָתִי נִשְׁבְּרָה רֶגֶל פָּרָתִי, שֶׁתְּהֵא מַשְׂכֻּרְתִּי שְׁלֵמָה. וְכֵן אַהֲרֹן אָמַר: אִלּוּלֵי קֹרַח לֹא עָמְדָה עָלַי אוֹתָהּ הַבְּרִית שֶׁנֶּאֱמַר ״זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר״ וְגוֹ׳, אָמַר: לְטוֹבָתִי נִשְׁבְּרָה רֶגֶל פָּרָתִי.
אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵרֵד מִלְּפָנֶיךָ וֶאֱעֱשֶׂה בָּהֶם אֶת הַדִּין, אִם עֲבָדוּהו כֻּלָּם בְּלֵב שָׁלֵם יָמוּתוּ כֻּלָּם בְּיוֹם אֶחָד. יָרַד מִלְּפָנָיו, נָטַל אֶת הָעֵגֶל וּשְׂרָפוֹ. (שמות ל״ב:כ״ו-כ״ז) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וְגוֹ׳. מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה עֲמֹד בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וֶאֱמֹר מִי לַה׳ אֵלָי כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא שֶׁהָיָה מֹשֶׁה דָּן קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ, אִם אוֹמֵר אֲנִי לָהֶם הִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לִי לֹא כַּךְ לִמַּדְתָּנוּ סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אַחַת בְּשָׁבוּעַ נִקְרֵאת חֹבְלָנִית וּמִפְּנֵי מָה אַתָּה הוֹרֵג שְׁלֹשָׁה אֲלָפִים בְּיוֹם אֶחָד, לְפִיכָךְ תָּלָה הַדָּבָר בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל מַעְלָה.
חָזַר מֹשֶׁה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים. אָמַר. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, צַדִּיק אַתָּה, חָסִיד אַתָּה, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בֶּאֱמוּנָה, יִגֹּלוּ רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עַל בָּנֶיךָ, בִּשְׁבִיל שְׁלֹשָׁה אֲלָפִים שֶׁעֲבָדוּהו בְּלֵב שָׁלֵם יָמוּתוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף מֵעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּנֵי חָמֵשׁ עֶשְׂרֵה בְּנֵי עֶשֶׂר בְּנֵי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי שְׁנָתַיִם בְּנֵי שָׁנָה, וְכַמָּה גֵּרִים וְכַמָּה עֲבָדִים נִתְוֹסְּפוּ עֲלֵיהֶם, שֶׁאֵין לַדָּבָר סוֹף. מִיַּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנִתְרַצָּה עִמָּהֶם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁסָּרַח לְפָנָיו בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ, וּתְפָסוֹ בְּיָדוֹ וּנְתָנוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ. אָמַר לוֹ, צֵא וַהֲרֹג אֶת זֶה, וּתְנֵהוּ לַחַיָּה וְלַכְּלָבִים. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ עֶבֶד. הוֹצִיאוֹ מִלְּפָנָיו, וְהִנִּיחוֹ בְּבֵיתוֹ, וְרָץ וּבָא וְעָמַד לְפָנָיו. בְּסוֹף שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ עָלָיו וְהָיוּ עֲבָדָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ מְסֻבִּין לְפָנָיו, וְכֵיוָן שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת עֵינָיו וְאֵינוֹ רוֹאֶה בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ מַכְנִיס יָגוֹן וַאֲנָחָה בְּלִבּוֹ וְאֵין בְּרִיָּה מַכֶּרֶת בּוֹ אֶלָּא עַבְדּוֹ שַׂר בֵּיתוֹ, מִיַּד רָץ, וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו כֶּתֶר יָפֶה שֶׁהָיָה מֻנָּח לְפָנָיו נְטָלוֹ וּנְתָנוֹ בְּרֹאשׁ עַבְדּוֹ שַׂר בֵּיתוֹ. לְכָךְ נִדְמָה מֹשֶׁה הַצַּדִּיק. כֵּיוָן שֶׁעָמַד בִּתְפִלָּה בְּאַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה מְקוֹמוֹת וְהִצִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּיתָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֹשֶׁה, הוֹאִיל וְעָמַדְתָּ לְפָנַי וְהִצַּלְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּיתָה, כֶּתֶר תּוֹרָה שֶׁמֻּנָּח לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל וְלִבְנֵיהֶן וְלִבְנֵי בְּנֵיהֶן בִּשְׁבִיל תּוֹרָה שֶׁעָשׂוּ הֲרֵי הוּא מֻנָּח לְךָ לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ל״ד:ל״ה) ״וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה״. שֶׁמָּא תֹּאמַר, הוֹאִיל וְנִכְנַס מֹשֶׁה לְבֵית עוֹלָמוֹ נִטַּל מִמֶּנּוּ אוֹתוֹ מְאוֹר פָּנִים וְאוֹתוֹ הַכֶּתֶר, תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים ל״ד:י׳) ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה״ וְגוֹ׳, מַה פָּנִים שֶׁל מַעְלָה אוֹרָן עֲלֵיהֶם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים כָּךְ מְאוֹר שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ״ וְגוֹ׳.
וְלֹא מֹשֶׁה בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִקַּטְנוּתוֹ וְעַד זִקְנוּתוֹ וּמֵת, עֲדַיִן לֹא מֵת אֶלָּא בַּחַיִּים הוּא לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כ״ה:כ״ט) ״וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים״. וְלָמָּה זִוֵּוג הַכָּתוּב לוֹמַר (שם) ״אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, מַה ה׳ אֱלֹהֶיךָ חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִקַּטְנוּתוֹ וְעַד זִקְנוּתוֹ, הוּא בַּחַיִּים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וְהֵיכָן הוּא יְשִׁיבָתוֹ, תַּחַת כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ.
וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא שְׂכָרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה כְּאִלּוּ הוּא בָּרָא אוֹתָם, לְכָךְ נֶאֱמַר (ישעיהו ס״ג:י״א) ״וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ״ וְגוֹ׳. וְכָל חָכָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה לַאֲמִתּוֹ, וּמְחַמֵּד וּמִתְאַוֶּה וּמֵצֵר לִכְבוֹד יְרוּשָׁלַיִם וְלִכְבוֹד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלִישׁוּעָה שֶׁתִּצְמַח בְּקָרוֹב וּלְכִנּוּס גָּלֻיּוֹת, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בִּדְבָרָיו, ״[אַיֵּה הַשּׂם] בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ״, אוֹתוֹ תַלְמִיד חָכָם אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא חֶרֶב וְלֹא רֹמַח וְלֹא חֲנִית וְלֹא כָּל דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שׁוֹמֵר, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁמְּרוֹ בְּעַצְמוֹ, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עוֹמְדִים לוֹ סָבִיב וַחֲרָבוֹת בְּיַד כֻּלָּם וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמ״ט:ו׳) ״רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם״.
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה. לֵךְ מִגְּדֻלָּתְךָ, כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדֻלָּה, אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, עַכְשָׁיו שֶׁיִּשְׂרָאֵל חָטְאוּ, גְּדֻלָּתְךָ לָמָּה לְךָ. מִיַּד תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. כֵּיוַן שֶׁאָמַר לוֹ ״הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם״, מִיַּד אָמַר מֹשֶׁה, זֶה הַדָּבָר תָּלוּי בִּי, מִיַּד עָמַד וְנִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְהָיָה מַכֵּהוּ מַכָּה גְדוֹלָה, וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹשֵב לְפָנָיו, וּמִתְיָרֵא לוֹמַר דָּבָר, אָמַר: אִלְמָלֵא אוֹהֲבִי זֶה שֶׁיּוֹשֵב לְפָנַי, הֲרַגְתִּיךָ, אָמַר: הוֹאִיל וְהַדָּבָר תָּלוּי בִּי אֶעֱמֹד וְאַצִּילוֹ, מִיָּד עָמַד וְהִצִּילוֹ.
רַבִּי בֶרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם וּמְסָרוֹ לְאָרִיס. כַּד הֲוָה עֲבַד חֲמַר טַב, הֲוָה אֲמַר מַה טָּב חַמְרָא דְכַרְמִי, וְכַד הֲוָה עֲבַד בִּישׁ אֲמַר, מַה בִּישׁ חַמְרָא דַאֲרִיסִי, אֲמַר לֵיהּ הָאָרִיס. אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, כַּד הוּא עָבִיד חֲמַר טַב הוּא דִידָךְ, וְכַד הוּא עָבִיד חֲמַר בִּישׁ, הוּא דִידִי, בֵּין טָב בֵּין בִּישׁ דִּידָךְ הוּא, כָּךְ בַּתְּחִלָּה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה. (לעיל ג׳:י׳) ״וְעַתָּה לֵךְ וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְכֵיוַן שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, מַה כְּתִיב תַּמָּן, לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כַּד אִנּוּן חָטְאֵי, דִּידִי, וְכַד אִנּוּן זַכָּאֵי, דִּידָךְ, בֵּין חָטְאֵי בֵּין זַכָּאֵי דִּידָךְ אִנּוּן, (דברים ט׳:כ״ט) ״וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ״.
לָמָה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – אָמַר רַבִּי סִימוֹן. לֹא זָז מֵחַבְּבָן עַד שֶׁקְּרָאָן עַמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֵּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.
שְׁלֹשָׁה דְבָרִים נָתַן מֹשֶׁה נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶן, וְנִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ. נָתַן נַפְשׁוֹ עַל הַתּוֹרָה, וְנִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג׳:כ״ב) ״זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי״, וַהֲלֹא תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ הִיא שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י״ט:ח׳) ״תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה״, אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ל״ד:כ״ח) ״וַיְהִי שָׁם עִם ה׳ אַרְבָּעִים יוֹם״, וְאוֹמֵר ״וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם״. נָתַן נַפְשׁוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, וְנִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, וַהֲלֹא עַם ה׳ הֵם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט׳:כ״ט) ״וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ״, וְאוֹמֵר ״בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה׳ אֵלֶּה״ וְגוֹ׳ (כִּדְכָתוּב בְּרֶמֶז קס״ה).
וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ – אֲמַר רַב נַחְמָן אֲמַר רַבָּה בַּר (אַבָּהוּ) [אָבוּהָ] אֲמַר רַב. כֵּיוַן שֶׁאָמַר לוֹ אֵלִי אַתָּה, בְּשׁוֹגֵג, חַיָּב קָרְבָּן לְרַבִּי עֲקִיבָא, פְּשִׁיטָא, הַיְינוּ מְגַדֵּף מַהוּ דְתֵימָא, עַד כָּאן לָא מְחַיֵּב רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא בִּמְגַדֵּף, דִּכְתִיב בֵּיהּ כָּרֵת, אֲבָל הָכָא דְּלָא כְתִיב כָּרֵת אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לָן אִיתְקוּשֵׁי אִיתְקוּשׁ, דִּכְתִיב וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

רמז שצב

וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי – אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר. אִלְמָלֵא מִקְרָא כָתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, מְלַמֵּד שֶׁתָּפַס מֹשֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאָדָם שֶׁתָּפַס לַחֲבֵרוֹ בְּבִגְדּוֹ וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אֲנִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתִּסְלַח וְתִמְחֹל לָהֶם. וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַה כִּסֵּא שֶׁל שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ בִּשְׁעַת כַּעַסְךָ, כִּסֵּא שֶׁל רֶגֶל אֶחָד הֵיאַךְ יָכוֹל לַעֲמֹד, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לִי בֹּשֶׁת פָּנִים מֵאֲבוֹתַי, עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ, רְאוּ פַּרְנָס שֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם, בִּקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמוֹ וְלֹא בִּקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים.
וַיְחַל מֹשֶׁה – מְלַמֵּד שֶׁעָמַד מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה, עַד שֶׁהוּחֲלָה, אַבַּיֵּי אֲמַר. עַד שֶׁחִלָּהוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְפִלָּתוֹ, רָבָא אֲמַר. עַד שֶׁהִתִּיר לוֹ נִדְרוֹ, דִּכְתִיב הָכָא וַיְחַל וּכְתִיב הָתַם (במדבר ל׳:ג׳) ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״, וַאָמַר מַר, הוּא אֵינוֹ מוֹחֵל אֲבָל אֲחֵרִים מוֹחֲלִין לוֹ. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן. מְלַמֵּד שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְגוֹ׳. רַבִּי יִצְחָק אֲמַר. מְלַמֵּד שֶׁהֵחֵל עֲלֵיהֶם מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים. רַבָּנָן אָמְרֵי מְלַמֵּד שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֻלִּין הוּא לְךָ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. וַיְחַל מֹשֶׁה וְגוֹ׳. תַּנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר. מְלַמֵּד שֶׁעָמַד מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה עַד שֶׁאֲחָזָתוֹ אֲחִילוּ. מַאי אֲחִילוּ. אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת, אִשָּׁתָא דְגַרְמֵי.
כַּמָּה יִשְׁהֶה בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה. רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אֲמַר, כְּדֵי שֶׁיִּתְחוֹנֵן דַּעְתּוֹ עָלָיו, וְחַד אֲמַר, כְּדֵי שֶׁתָּחוּל דַּעְתּוֹ עָלָיו. מַאן דַּאֲמַר כְּדֵי שֶׁיִּתְחוֹנֵן, דִּכְתִיב ״וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳⁠ ⁠⁠״, וּמַאן דַּאֲמַר כְּדֵי שֶׁתָּחוּל דַּעְתּוֹ, דִּכְתִיב וַיְחַל מֹשֶׁה.
יָרַד מֹשֶׁה מִן הָרָקִיעַ וְהַלּוּחוֹת בְּיָדוֹ, וְלֹא שְׁבָרָן, עַד שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה אוֹתָהּ שָׁעָה וַיִּחַר לְמֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מֹשֶׁה, לֹא הָיִיתָ מַאֲמִין לִי שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל, סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם. שָׁקַד מֹשֶׁה הֵיאַךְ לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי נִצְטַוֵּיתִי, שֶׁמָּא עָבַרְתִּי אֶת הַצִּוּוּי, הֵן לֹא נִצְטַוּוּ, מָה אָמַרְתָּ בְּסִינַי ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, לֹא אָמַרְתָּ אֶלָּא (לעיל כ׳:ב׳) ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, ״לֹא יִהְיֶה לָכֶם״ לֹא אָמַרְתָּ, אֶלָּא (שם, ג) ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״.
אָמַר רַבִּי חִיָּא. לֹא הִנִיחַ מֹשֶׁה זָוִית בָּרָקִיעַ שֶׁלֹּא נִתְחַבֵּט בָּהּ. אֲמַר רַבִּי יִצְחָק. מִן הַלּוּחוֹת רִצָּה מֹשֶׁה אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. מֶה עָשָׂה לוֹ. עָלָה לוֹ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּעוּס, אָמַר לוֹ, בָּנֶיךָ חוֹטְאִין וְאַתְּ נוֹתֵן עָלַי קַטְדִּיקִי, עָשָׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ כּוֹעֵס עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק לא) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה׳ וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם וְגוֹ׳. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ, אָמַר לוֹ. שְׁתֵּי פָנִים בְּכַעַס, אֲנִי וְאַתָּה כּוֹעֲסִין עֲלֵיהֶן. מִיָּד, ״וְדִבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים״. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לֹא יְהוּ שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס, אֶלָּא כְּשֶׁאֶהֱיֶה נוֹתֵן רוֹתְחִין, הֱוֵי נוֹתֵן צוֹנֵן, וּכְשֶׁתְּהֵא נוֹתֵן רוֹתְחִין, אֶהֱיֶה נוֹתֵן צוֹנֵן. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהֵיאַךְ אַתָּה אוֹמֵר. אָמַר לוֹ. הֱוֵי אוֹמֵר: חִלָּה. מֶה עָשָׂה מֹשֶׁה. וַיְחַל מֹשֶׁה, אָמַר: וַהֲרֵי בָּנֶיךָ מָרִים חַלֵּה אוֹתָם.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר לוֹ מֹשֶׁה. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאַתָּה אוֹהֵב בָּנֶיךָ וְאֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְּלַמֵּד עֲלֵיהֶן סָנֵגוֹרְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וְכִי תָּפוּס הָיָה בּוֹ אֶלָּא אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְּבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶן רַחֲמִים. דָּבָר אַחֵר. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי. אָמַר מֹשֶׁה. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲקוֹר הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וְאַחַר כָּךְ אַתָּה עוֹקֵר אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״א:ו׳) ״הַשָּׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה״, וְאַחַר כָּךְ, ״וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן״. אֲמַר לֵיהּ מֹשֶׁה, וַאֲפִלּוּ אַתָּה עוֹקֵר אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, לְאֵלּוּ אִי אַתָּה יָכוֹל לַעֲקֹר, שֶׁכְּשֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לֹא נִשְׁבַּעְתָּ לֹא בַשָּׁמַיִם וְלֹא בָאָרֶץ אֶלָּא בְשִׁמְךָ, שֶׁמָּא אַתָּה יָכוֹל לְבַטֵּל אֶת שִׁמְךָ. אָמַר מֹשֶׁה. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֲשֹׁב אוֹתָן כִּסְדוֹם, מָה אָמַרְתָּ בִּסְדוֹם, (בראשית י״ח:כ״ו) ״חֲמִשִּׁים (הַ)⁠צַּדִּיקִים״, וְיָרַדְתָּ עַד עֲשָׂרָה, וַאֲנִי מַעֲמִיד לְךָ מֵאֵלּוּ שְׁמוֹנִים צַדִּיקִים. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַעֲמֵד. אֲמַר לֵיהּ מֹשֶׁה. הֲרֵי שִׁבְעִים זְקֵנִים, אַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא, אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר, פִּנְחָס וְכָלֵב, הֲרֵי שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֹשֶׁה, הֵיכָן הֵן עוֹד שְׁלֹשָׁה צַדִּיקִים, וְלֹא הָיָה מוֹצֵא. אֲמַר לֵיהּ מֹשֶׁה. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם הַחַיִּים אֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמֹד לָהֶן בַּפִּרְצָה הַזֹּאת, יַעַמְדוּ הַמֵּתִים, אֲמַר לֵיהּ, עֲשֵׂה בִּזְכוּת שְׁלֹשֶׁת אָבוֹת, וַהֲרֵי שְׁמוֹנִים, זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ. כֵּיוַן שֶׁהִזְכִּיר מֹשֶׁה זְכוּת אָבוֹת, מִיָּד אֲמַר לֵיהּ, ״סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ״. אָמַר שְׁלֹמֹה (קהלת ד׳:ב׳) ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים״. אָמַר מֹשֶׁה. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חַיִּים הֵן הַמֵּתִים, חֲשֹׁב כְּמוֹ שֶׁהֵן עוֹמְדִים וּמְבַקְּשִׁים עַל בְּנֵיהֶם, מֶה הָיִיתָ מְשִׁיבָן. כֵּיוַן שֶׁאֲמַר לֵיהּ מֹשֶׁה הַדָּבָר הַזֶּה, מִיָּד, וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה.
לָמָה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי כ״ח:כ״ג) ״מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא [מִ]⁠מַּחֲלִיק לָשׁוֹן״. אֲמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא. ״מוֹכִיחַ״, זֶה מֹשֶׁה ״אָדָם״, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן (יחזקאל ל״ד:ל״א) ״וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם״, מַהוּ ״אַחֲרַי״, בִּשְׁבִיל לַהֲבִיאָם אַחֲרָי. ״חֵן יִמְצָא״, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי״. ״מַחֲלִיק לָשׁוֹן״, זֶה בִּלְעָם, שֶׁהֶחֱלִיקָן בִּנְבוּאוֹתָיו וְגָבַהּ לִבָּם וְנָפְלוּ בַּשִּׁטִּים. דָּבָר אַחֵר. מַהוּ ״אַחֲרַי״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כִּבְיָכוֹל מִי שֶׁהוֹכִיחַנִי אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וְהוֹכִיחַ יִשְׂרָאֵל אַחֲרַי, לְיִשְׂרָאֵל אָמַר אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה, לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָמָה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ, מַהוּ לָמָה, אֲמַר רַבִּי יִצְחָק, בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה בִּקֵּשׁ לְכַלּוֹת שׂוֹנְאֵיהֶם, אֲמַר מֹשֶׁה, הָעֵגֶל הַזֶּה טוֹב הוּא לְסַיֵּעַ לְךָ, אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַה מְּסַיֵּעַ לִי, אֲמַר לֵיהּ מֹשֶׁה, אַתָּה מוֹרִיד גְּשָׁמִים וְהוּא מוֹרִיד טְלָלִים, אַתָּה מוֹצִיא אֶת הָרוּחוֹת וְהוּא מוֹצִיא אֶת הָעֲנָנִים, אֲמַר לֵיהּ, מֹשֶׁה, אַף אַתָּה טוֹעֶה בָּעֵגֶל, אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם כֵּן לָמָה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, וּלְיִשְׂרָאֵל הוּא אוֹמֵר אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ וּטְרָדָהּ וְהוֹצִיאָה מִבֵּיתוֹ, כְּשֶׁשָּׁמְעוּ הַשּׁוֹשְׁבִינִין הָלְכוּ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ, אָמְרוּ לוֹ, אֵימַר כָּךְ אָדָם עוֹשֶׂה לְאִשְׁתּוֹ, מֶה עָשְׂתָה לְךָ, הָלְכוּ אֶצְלָהּ וְאָמְרוּ לָהּ, עַד מָתַי אַתְּ מַכְעֶסֶת אוֹתוֹ, קַדְמוּתֵךְ הוּא, תְּנִינוּתֵךְ הוּא, אַף מֹשֶׁה כְּשֶׁהָלַךְ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְפָנָיו, לָמָה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, לֹא בָנֶיךָ הֵם, וּכְשֶׁהָלַךְ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם, עַד מָתַי אַתֶּם מַכְעִיסִים אוֹתוֹ, קַדְמַתְכוֹן הוּא, תִּנְיָנוּתְכוֹן הוּא.
לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (יהושע ה׳:ט׳) ״הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם״. לְפִי שֶׁרָאָה פַּרְעֹה בְּאִצְטַגְנִינוּת, וְאָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, ״רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם״, אָמַר לָהֶם, אֲנִי רוֹאֶה בְּאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלִּי כּוֹכַב אֶחָד עוֹלֶה לִקְרָאתְכֶם, שְׁמוֹ רָעָה וְהוּא סִימַן דָּם וַהֲרִיגָה, וּכְשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בָּעֵגֶל אָמַר מֹשֶׁה בִּתְפִלָּתוֹ, לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם, זֶהוּ שֶׁאָמַרְנוּ לָכֶם ״רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם״, מִיָּד וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה, וְהָפַךְ אֶת הַדָּם לְדַם מִילָה, שֶׁמָּל אוֹתָם יְהוֹשֻׁעַ, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר ״הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם״, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים דָּם אָנוּ רוֹאִים עֲלֵיכֶם.
זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ – אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא. כָּל הַתּוֹלֶה בִּזְכוּת עַצְמוֹ, תּוֹלִין לוֹ בִּזְכוּת אֲחֵרִים, וְכָל הַתּוֹלֶה בִּזְכוּת אֲחֵרִים, תּוֹלִין לוֹ בִּזְכוּת עַצְמוֹ. מֹשֶׁה תָּלָה בִּזְכוּת אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ תָּלוּ לוֹ בִּזְכוּת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק״ו:כ״ג) ״וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ״. חִזְקִיָּה תָּלָה בִּזְכוּת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כ׳:ג׳) ״זְכָר נָא אֶת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ״, לְפִיכָךְ תָּלוּ לוֹ בִּזְכוּת אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי״. וְהַיְינוּ דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי (ישעיהו ל״ח:י״ז) ״הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר״. אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁשִּׁגֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלוֹם, מַר הוּא לִי.
זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ – מַאי בָּךְ. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִלּוּ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם, הָיִיתִי אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁשָּׁמַיִם וָאָרֶץ בְּטֵלִים כָּךְ שְׁבוּעָתְךָ בְּטֵלָה, וְעַכְשָׁיו שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לָהֶן בָּךְ, בְּשִׁמְךָ, מַה שִּׁמְךָ חַי וְקַיָּם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, כָּךְ שְׁבוּעָתְךָ קַיֶּמֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. וַתְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַרְבֶּה וְגוֹ׳. אֲשֶׁר אָמַרְתָּ מִבָּעְיָא לֵיהּ. אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר. עַד כָּאן דִּבְרֵי תַלְמִיד, מִכָּאן וָאֵילַךְ דִּבְרֵי הָרָב. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֲמַר. אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי תַלְמִיד, אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתָּ לִי לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁמִי הָלַכְתִּי וְאָמַרְתִּי לָהֶם בְּשִׁמְךָ, עַכְשָׁיו מָה אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם.
פקאל אללה למוסי אמץ֗ אנזל פאן קד אפסד קומך אלד֗ין אצעדתהם מן בלד מצר.
אמר ה׳ למשה: לך, רד, כי קלקל עמך אשר העלית אותם מארץ מצרים.
וידבר – לשון קושי הוא, שנאמר:⁠א וידבר אתם קשות (בראשית מ״ב:ז׳).
לך רד – מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם. באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה.⁠ב
שחת עמך – ׳שחת העם׳ לא נאמר, אלא: עמך – ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם, ולא נמלכת בי, ואמרת: טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י מינכן 5: ״כמו״.
ב. המלים ״באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה״ צויינו כהגהה של רבנו שמעיה בכ״י לייפציג 1 (״מצא׳ מוגה מכתיב׳ רבנו שמעיה ביני חטי״). המלים מופיעות בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. המלים חסרות בכ״י ליידן 1, ששון 369, המבורג 37, סינסינטי 1, וינה 23, ס״פ 118.
וידבר AND [HASHEM] SAID – This term דבר when not followed by a word of the root אמר implies censorious speech, as "And he spoke (וידבר) roughly (קשות) unto them" (Bereshit 42:7).
לך רד GO, GO DOWN – from your high position; I have given you distinction only for their sake! (Berakhot 32a). At that moment Moshe was excommunicated by a decree of the heavenly court (Tanchuma Ki Tisa 22).
שחת עמך YOUR PEOPLE HAVE CORRUPTED THEMSELVES – It does not say the people have corrupted but "your" people – the mixed multitude whom you received of your own accord and accepted as proselytes without consulting Me. You thought it a good thing that proselytes should be attached to the Shechina – now they have corrupted themselves and have corrupted others (Shemot Rabbah 42:6).
וידבר ה׳ אל משה1לשון קשה, כענין שנאמר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מ״ב:ל׳).
כי שחת עמך2באותה שעה תשש כחו של משה רבינו.
1. לשון קשה. תנחומא כי תשא אות כ׳ ושמ״ר פמ״ב, ורש״י עה״ת.
2. באותה שעה תשש כחו של משה רבינו. ברכות ל״ב ע״א, ועי׳ תנחומא כי תשא אות כ״ב באותה שעה נתנדה משה מפי ב״ד של מעלה ובשמ״ר פמ״ב א״ר ברכי׳ בש״ר שמואל נתנדה משה ונזעף.
שחת עמך – דרכו, [כמשקל: שבר ודבר לולי החי״ת שאין בו דגש].⁠א
א. ההוספה בכ״י אוקספורד 512, וטיקן 283, ובכ״י בהמ״ל בוינה שהובא בהערות במהדורת פליישער. היא חסרה בכ״י פריס 182.
כי שיחת עמך – כלומר: עמך הם בעל כרחם,⁠א אשר הוצאת מארץ מצרים, ואותך נתתי להם מנהיג ודבר.
א. בספר הג״ן: כרחך.
כי שיחת עמך – FOR YOUR PEOPLE HAVE BEEN CORRUPTED – Meaning to say: they are your people, despite themselves, THAT you took out FROM THE LAND OF EGYPT, and I gave you to them as a leader and speaker.
וידבר יוי וג׳ – מאמרו שחת עמך ולא אמר עמי, מפני שהיחס שלהם אליו יתעלה כדי שיהיו נקראים עמו, הוא בסיבת עבודתם לו [יתעלה] בלתי זולתו, כי כל אומה שעובדת ליראתה תתיחס אליה כמו שנאמר במואב (במדבר כא:כט) עם כמוש, וכאשר עבדו לזולתו הסיר מהם יתעלה את אותו השם, כמו שנתבאר בלשון הושע (ב:א) לא עמי אתם1. ומאמרו יתעלה לו (=למשה) עמך – כלומר ׳האספסוף וההמון אשר היית אתה מטפל בהם׳, רמז לפחיתות יחסם אליו יתעלה. ומה שאמרו אחרים בזה נמצא במקומו2.
1. פו. כעי״ז ביאר רס״ג כאן (מהד׳ רצהבי עמ׳ קצח), וכפי הנראה נמשכו בפירוש זה אחרי אגדתם ז״ל בפרקי דר״א (פרק מד): ׳אמר משה לפני הקב״ה, רבון כל העולמים עד שלא חטאו ישראל לפניך היית קורא אותם עמי, שנאמר והוצאתי את צבאותי את עמי, ועכשיו שחטאו לפניך אתה אומר לי לך רד כי שחת עמך – עמך הם ולא עמי שנאמר והם עמך׳. וראה פירוש רבנו להלן (פסוק יא) שהמשיך את הקו בזה.
2. פז. נראה שהכוונה למדרשם ז״ל שהביא רש״י שהנמשכים אחרי העגל היו הערב רב ולא כלל האומה, וז״ל: ׳שחת עמך – שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה – הם שחתו והשחיתו׳. [וראה גם בהערה לעיל בשם רס״ג, שאהרן עשה את העגל כדי לברר מי מישראל נוטה אחרי עבודה זרה].
אשר העלית – קדמא בצרי, ותניינא העלית (שמות ל״ג:א׳) בחיריק.
אשר העלית, "whom you (Moses, not God) have brought out of Egypt.⁠" The vowel pattern of this word is slightly different from the vowel pattern of the same word in 33,1, so that the reading is slightly different too. The author does not offer a reason for the difference;[perhaps he means to suggest that the העם referred to in 33,1 are the true Israelites for whom the Exodus was a moral ethical elevation, whereas the העם that Moses had taken out of Egypt without consulting God had become a spiritual burden, instead. Ed.]
כי שחת עמך – אמר השם למשה כי עשו שתים רעות,⁠1 האחת, כי שחת עמך, וענין השחתה הריסת בנין, כענין: ואיש כלי משחֵתו בידו (יחזקאל ט׳:א׳), הנני אליך הר המשחית (ירמיהו נ״א:כ״ה) – בבל ההורס כל חומה ומגדל, ופירוש ההשחתה בכאן הדבר שקראו רבותינו מקצץ בנטיעות. והשנית, כי עשו עגל מסכה והשתחוו לו ויזבחו לו (שמות ל״ב:ח׳).
והנה העבירה הראשונה לא ידענה רק השם לבדו שהוא יודע תעלומות לב,⁠2 והשנית מעשה הזובחיםא החוטאים שבהם כאשר פירשתי, והנה רוב העם חטאו במעשה העגל, כי כן כתוב: ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב (שמות ל״ב:ג׳), ולולי זה לא היה הכעס בכולם לכלותם. והנה הנהרגים והנגפים מועטים, כי ברובם היה החטאת במחשבה הרעה שפירשתי.
וטעם: אשר העלית מארץ מצריםב מפסוק: ויסע משה את ישראל מים סוף (שמות ט״ו:כ״ב), או שרצה לאמר לו כמאמרם אשר אמרו: כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים (שמות ל״ב:א׳), וכן במשנה תורה: אשר הוצאת מארץ מצריםג (דברים ט׳:י״ב), כי על ידך יצאו כאשר הם אומרים. ומשה אמר בתפלתו: אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה (שמות ל״ב:י״א) – כי אתה לבדך הוא המוציא, כי לך הכח והגבורה, כי בכח גדול ימין י״י נאדרי בכח, וביד חזקה ימין י״י תרעץ אויב (שמות ט״ו:ו׳). וכן אמר: בכחך הגדול ובזרועך הנטויה (דברים ט׳:כ״ט), כאשר רמזתי (רמב״ן שמות ט״ו:ו׳) בסוד מדת הזרוע.
1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו ב׳:י״ג.
2. השוו ללשון הפסוק בתהלים מ״ד:כ״ב.
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הזובחים״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא נוסף: ״יובן״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2, וכן בפסוק: ״קום רד מהר מזה כי שחת עמך אשר הוצאת ממצרים״. בכ״י פריס 222 רק: ״אשר הוצאת״.
FOR THY PEOPLE HAVE DEALT CORRUPTLY. G-d said to Moses that they have committed two evils.⁠1 One is that thy people have dealt corruptly. The meaning of the term hashchathah (corruption) is destruction of a structure, similar to that which is said, every man with his weapon of 'mashchetho' (destruction) in his hand;2 behold, I am against thee, 'hamashchith' (O destroying) mountain3 — Babylon — which destroyed every wall and tower [of the fortified cities]. And the meaning of "the destruction" here is that which our Rabbis have called4 "mutilating the shoots,⁠" [of faith, by seeking to undermine the principle of the Unity]. Secondly, they have made them a molten calf, and have worshipped it, and have sacrificed unto it (Shemot 32:8). Now as regards the first transgression it was known only to G-d, for it is He Who knoweth the secrets of the heart,⁠5 but the second one, [the open disregard of the Law] was by the sinners amongst them, as I have explained, [in bringing sacrifices to the golden calf; and that was a matter known to all]. Now most of the people shared in the sin of the incident of the calf, for so it is written, And all the people pulled off the golden pendants (Shemot 32:3). And were it not for this [participation of theirs in the incident], the anger [of G-d] would not have been directed against them to destroy them all. For even though the numbers of those who were killed for this sin6 and those smitten by G-d (Shemot 32:35) were few [in comparison to the total number of the people, this was because] most of them shared in the sin only in their evil thought [and not in action], as I have explained.
THAT THOU [i.e., Moses] BROUGHTEST UP OUT OF THE LAND OF EGYPT. This is to be understood in the light of the verse, And Moses led Israel onward from the Red Sea (Shemot 15:22). Or it may be that G-d wanted to tell it to Moses in the same way as the people had said it — for as for this Moses, the man that brought us up out of the land of Egypt (Shemot 32:1). Similarly, in the Book of Deuteronomy, He said, thy people that thou hast brought forth out of Egypt,⁠7 meaning that through you [Moses] they have gone out of Egypt, as they say. But in his prayer Moses said, that Thou hast brought forth out of the land of Egypt with great power and with a mighty hand,⁠8 meaning that You alone are the One Who took them out of Egypt, for Yours is the might and the power; for it was with great power that Thy right hand, O Eternal is glorious in power (Shemot 15:6), and with a mighty hand Thy right hand, O Eternal dasheth in pieces the enemy (Shemot 15:6). Similarly it is said, by Thy great power and by Thy outstretched arm,⁠9 as I have hinted at (Shemot 15:6) in connection with the secret of the attribute of the Arm.
1. Jeremiah 2:13.
2. Ezekiel 9:1.
3. Jeremiah 51:25.
4. Chagigah 14b. See Vol. I, p. 155. — The "mutilating of the shoots" consists of separating any of the Ten Emanations and worshipping it independently (see Ha'emunah Vehabitachon, Chapter 3, in my Kithvei Haramban, Vol. II, p. 362).
5. Psalms 44:22.
6. (28): there fell of the people that day about three thousand.
7. Deuteronomy 9:12.
8. (11) here.
9. Deuteronomy 9:29.
לך רד כי שחת עמך – היה לו לומר נשחת, אבל טעמו שחת למעלה ולמטה במחשבה ובמעשה. וענין השחתה הריסת הבנין והוא מה שקורין לו רז״ל קצץ בנטיעות, ואין ספק כי היה זה כמעשה האב הראשון שחטא בעץ הדעת במעשה ובמחשבה ומעשה אבות עשו בנים, ואל זה רמזו רז״ל באמרם עליו שהקריב שור כי רצה להתכפר במה שחטא, והבן זה.
ובמדרש לך רד כי שחת עמך כבר גרמו לי הבריות לירד ולראות בקלקולם שנאמר (בראשית י״א:ה׳) וירד ה׳ לראות וגו׳ אף אתה רד מגדולתך דיו לעבד להיות כרבו.
לך רד כי שחת עמך, "Go, descend, for your people have become corrupt.⁠" The grammatically correct form (passive) should have been כי נשחת עמך, "for your people have been corrupted.⁠" Why did the Torah choose the strong active form of the פיעל construction? Actually, the Torah wanted to get across the point that not only did the people become corrupt on earth but their deeds also caused corruption (actively) in the celestial regions. The meaning of the word השחתה here is equivalent to the tearing down of a structure. The idolatry of the Israelites at the time ruined a spiritual facade in the celestial regions also. This is what our sages referred to as קצץ בנטיעות, "chopping off the young shoots.⁠" There is no question that what the Israelites did at the time of the golden calf episode was similar to what Adam and Chavah had done when they ate from the tree of knowledge, when they sinned both in thought and in deed. [Compare author's words on Genesis 2,9; my translation on the section "a Kabbalistic approach.⁠" Ed.] Unfortunately, history repeats itself, the children not learning from the mistakes of their parents (Chagigah 14). This is what our sages alluded to when they reported that Adam offered a single-horned ox as sin-offering as he wanted to make his atonement fit his crime. (Compare what I wrote on Genesis 3,6 where I explained this statement of the Talmud Chulin 60).
A Midrashic approach (Pessikta Zutrata): the words of God to Moses to descend implied that His creatures had already caused Him to descend and inspect how rotten they had become more than once before. Just as God "descends" in a situation such as this as we know from Genesis 11,5, so now Moses too was told by God to "descend from his formerly lofty position.⁠"
כי שחת עמך – ישראל עמך הם בעל כרחך אתה הוצאתם ממצרים והם שחתו החליפו מנהיג ודבר שנתתי להם. וגם מה שאמרתי להם לא תעשה לך פסל וכל תמונה אפי׳ לשמים כדפירשנו בפרשת יתרו. ויש במדרש כשא״ל הקב״ה למשה לך רד כי שחת עמך. א״ל משה והם עמך ונחלתך. א״ל הקב״ה המעשה יוכיח ידע שור קונהו העגל ידע מי עשהו. בא הקב״ה ושאל לעגל מי עשהו. א״ל חמור כלומר ערב רב שעלו עם ישראל ממצרים והם נקראים חמורים שנאמר בשר חמורים בשרם. א״ל הקב״ה לא כן אמרתי לך עמך שהוצאת מדעתך ואין זה מעמי לכך נאמר ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו.
כי שחת עמך – עמך הם בעל כרחך ובעל כרחם אשר הוצאת מארץ מצרים והם שחתו שהחליפו מנהיג ודבר אשר נתתי להם וגם עברו על אשר אמרתי לא תעשה לך פסל ואפילו לשם שמים.
כי שחת עמך, "for your people have acted corruptly;⁠" they are your people regardless if you chose them to be, just as you took them out of Egypt regardless if that had been done willingly or not. They acted corruptly by exchanging their leader without consulting you (or Me) Seeing that I had given you them as their leader, they were not at liberty to disown you. In addition to this, they violated My commandment of לא תעשה לך פסל, "do not make for yourself a graven image.⁠" (Exodus 20,4) You are not allowed to do so, even if the image is to symbolise your G–d in heaven.
כי שחת עמך – אז ירדו מלאכי ה׳ מלאכי חבלה להזיקם אף קצף חימה השמד משחית כשהזכיר משה את האבות עלו שלשה נשתיירו אף וחימה וזהו כי יגורתי מפני האף והחימה אמר משה לפני הקב״ה עמוד נגד האף שנא׳ קומה ה׳ באפך וכו׳ ואני אעמוד על החימה שנא׳ לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית ואמרו בנדרים משה הרגו.
בפ׳ ב׳ שעירים בג׳ נידונו וכו׳ פרש״י. קשה משמתו המשתחוים לעגל מהו אומר וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם ויש לומר על אותם שה״יל למחות. וקשה והלא הרגו לחור שמיחה בהם. וי״ל על אותם שאמרו אשר העלוך ולא השתחוו יש פקידה דאלו אמרו אשר העלוך כולם היו כלים מן העולם אך שתפו להקב״ה עם ההבל אוכל עשב שאמרו העלוך ואע״ג דמשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם מ״מ טוב היה להם משימותו כולם מיד וז״ש וביום פקדי.
כי שחת עמך אשר העלית – על שם שנאמר ויסע משה את ישראל מים סוף לכך אמר אשר העלית או שרצה לומר כענין שאמרו הם כי זה משה האיש אשר העלנו וכן במשנה תורה אשר הוצאת ממצרים כי על ידך יצאו ומשה אמר בתפלתו אשר הוצאת ממצרים כי אתה לבדך הוא המוציא. ואמר שחת עמך כי רובם חטאו במעשה העגל כדכתיב ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב ולולי זה לא הי׳ הכעס בכלם לכלותם אף כי הנהרגים והנגפים מועטים הם מ״מ ברובם הי׳ החטאת במחשבה רעה:
כי שחת עמך אשר העלית, "for your people, the ones you brought up from Egypt, etc.⁠" Seeing that after the crossing of the Sea of Reeds, the Torah described Moses as making the people take a turn toward the desert, [apparently without consulting God, Ed.] God now describes the calamity as having befallen "Moses'" people, as distinct from their being "God's people,⁠" seeing he had led them into the desert on his own authority. as distinct from their having remained "God's" people. (compare Exodus 15,22)
Alternatively, God took a leaf out of the people's book, seeing they had described Moses as the man who had brought them out of Egypt. (verse 1) In Deuteronomy 9,12 Moses quotes God as having said to him: שחת עמך אשר הוצאת ממצרים, סרו מהר,⁠" your people, the ones you took out of Egypt have become corrupt and departed quickly from the path I commanded them.⁠" Moses rejected this accusation, replying that God had taken the people out of Egypt. Compare Deut. He did not even agree that he had played any substantive part in the Exodus. [The Israelites had been expelled by Pharaoh, did not leave at Moses' bidding. Ed.]
כי שחת עמך – הנה כלם שחתו במינים שונים, ואם נאמר רֻבם שחתו ביותר רע לא יזיק, ואם נמצאו שם חלק קטן מישראל או שבט לוי שלא שחתו כלל, אין בזה טענה וסתירה לפי דרך לשון העברי, וגם מנהג כל לשון.
וזה היה ביום הארבעים מעת עלות משה בהר, ואז אמר ה׳ יתעלה למשה שירד להסיר ישראל מהרע שנסתבכו בו, בטרם שיזנו אחריו כל ישראל. ואמר אשר העלית מארץ מצרים – כי המופתים יעשה אותם ה׳ יתעלה על יד נביאו, כמו שביארנו בששי ממלחמות ה׳ (חלק ב פרקים י-יא).
(ז-ח) וידבר ה׳ אל משה לך רד וגו׳ סרו מהר וגו׳ – אמר שכבר קרה להם אחר מתן תורה מה שהורגלו בו מהשנויים קודם לכן כמו שכתבנו והוא שאף על פי שנכנסה בלבם במעמד ההוא אמונה שלמה שעליה אמר מי יתן והיה לבבם זה להם וגו׳ (דברים ה׳:כ״ה) עוד מעט סרו מהר ממנה ועשו להם עגל מסכה. ואעפ״י שאין בו ממש כבר הודו לו שלשה מיני עבודה הראשי׳ ההשתחוואה שהוא ענין היראה וההכנעה והזביחה שהוא ההדור והכבוד ואמרו אלה אלהיך ישראל הוא השבח וההלול ששלשתן כללם המשורר באומרו יראי ה׳ הללוהו כל זרע יעקב כבדוהו וגורו ממנו כל זרע ישראל (תהלים כ״ב:כ״ד) ודי בזיון וסכלות מוחלט.
וידבר לשון קושי שנא׳ וידבר אתם קשות. מפני שהדבור כאשר תבא אחריו אמירה מורה על הדבור הכללי שאינו מור׳ על שום מאמ׳ פרטי כלל כמו וידבר השם אל משה לאמר שפירושו לאמר לו כך וכך. וכן דבר אל בנ״י ואמרת אליהם שפירש ותאמר להם כך וכך ולכן גבי אמו׳ ואמרת שאין הא׳ מורה על הכללות והאחר על הפרטות דרשו בו להזהיר גדולים על הקטנים וכאשר יבא הדבור מבלתי שיבא אחריו לשון אמירה המורה על הפרטות הנה הדבור ההוא מורה על הקושי כמו וידבר אתם קשות ופה לא החכיר אחריו לשון אמירה הוכרח לפרשו לשון קושי:
וידבר ה׳ אל משה לך רד כי שחת עמך וגו׳ עד ויפן וירד משה. ראוי להעיר בדברי השם למשה כאן על שמונה דברים ובתפלת משה על שמונה דברים אחרים. כי הנה בדברי הקדוש ברוך הוא למשה ראוי לעיין ראשונה אמרו לך רד כי למה זה יצוהו שירד מן ההר אל העם כיון שהיה רצונו כמו שביאר מיד לכלות את ישראל כרגע. ואם כן לא היתה צריכה ירידת משה להוכיח ולא להעניש את הרשעים כפי כוונת הש״י ומוטב היה שישב בהר ולא ירד שמה ולא יראה ברעתם.
וב׳ באמרו כי שחת עמך כי מלת שחת היא פעל יוצא כאלו העם שחת את אחרים. ואם ישראל השחית עצמם היה לו לומר כי נשחת עמך.
וג׳ במה שביאר אשר העלית מארץ מצרים כי כבר היה יודע משה מי היה עמו ומה צורך לברר אשר העלית האם היה לו עם אחר שלא העלה משם כ״ש שהקדוש ברוך הוא הוציאם ממצרים לא משה.
(ז-ח) וידבר ה׳ אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים. ר״ל, אותו הערב רב שאתה מדעתך ׳העלית מארץ מצרים׳1.
סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים. זה אמר על כולם, הצדיקים והבינוניים, שהיה להם למחות בידם ולא מיחו. גם כי באותם האנשים היו מדריגות: מהם צדיקים גמורים, ואפילו הכי לא מיחו כי יראים היו, מכל מקום היו מצטערים על זה בליבם. ואף על פי כן רעה עשו, שהיה להם למחות ולקנא קנאת אלקיהם עד הכאה2. ומהם היו רשעים גמורים, והם אותם שעשו העגל בפועל. ומהם בינוניים, שלא עשו העגל בפועל, אבל לא מיחו ולא נצטערו כלל.
ומה שאמר ׳סרו מהר׳, ר״ל מהרה סרו, כי עתה עתה נתתי להם התורה, ופתאום בא אידם3 ולא המתינו עד שתהיה תורתי להם לזרא.
עשו להם עגל מסכה. זה אמר על הכת שעשו העגל בפועל:
1. כ״כ רש״י.
2. ערכין (טז:) ׳עד היכן תוכחה, רב אמר – עד הכאה׳.
3. ע״פ משלי (כד כב).
[א] ויאמר ה׳ אל משה לך רד
[1] ברכות פרק חמישי דף לב ע״א (ברכות לב.)
לשון קושי הוא כמו דבר אדני הארץ אתנו קשות. עיין למעלה בפרשת וארא (פ״ו אות ד) ושם נתבאר למה דרש במקום הזה שהוא לשון קושי:
וידבר ה׳ אל משה לך רד – מצד כפל הלשון, ועוד שלא נאמר רד מן ההר, למדו רז״ל (ברכות לב) לפרש רד מגדולתך והוא דרך קנס על שקבל הערב רב זה״ש כי שחת עמך וגו׳ סרו מהר ולא המתינו, ואפילו יום או יומים לא יוקם באמונתו, ולא עוד אלא שהחטיאו גם את ישראל ויאמרו אלה אלהיך ישראל, ויאמר ה׳ אל משה ראיתי את העם הזה. כלפי ישראל אמר זה ולפי שקלקלו קראם העם ואמר בשכבר הימים ראיתי קשה ערפם כי גם במצרים היו רעים וחטאים כדאיתא בנבואת (יחזקאל כ׳) ועתה נתמלא סאתם לפיכך הניחה לי שלא אטפל עמהם בעצמי עוד לכך אמר לי. ויחר אפי בהם, כי אשלח בהם משלחת מלאכי רעים אף וחמה. ואכלם, כי השליח אינו רחמן ולא ישא לפשעם כלל.
העלֵית: קדמא׳ בצירי תניינא בחירק. [הֶעֱלֵיתָ].
לשון קושי הוא כו׳. אבל וידבר ה׳ אל משה לאמר אין לשון קושי הוא הואיל וכתיב אחריו לאמר וידבר הוא הכלל ולאמר הוא הפרט אבל כאן אין כתיב לאמר אחריו וכתיב וידבר ולא כתיב ויאמר ש״מ לשון קושי הוא רא״ם:
A term of harshness... However, וידבר ה' אל משה לאמר is not a term of harshness, because וידבר is followed with לאמר. Thus, וידבר is the general [act of speaking], and לאמר specifies [what is spoken]. But here לאמר does not follow afterward. And it is written וידבר instead of ויאמר. Perforce it is a term of harshness. (Re"m)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ז) לך רד כי שחת עמך אשר העלית – שנתת להם עלוי ושררה להוציאם ממצרים אשר שמה בשם ערב רב יקראו וכאן גבה לבם עד להשחית להיותם נקראים בני ישראל. אמנם משה רבינו ע״ה אמר להפך למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת. ועכ״פ למה תהרוג הכשרים עמך בני אברהם ויצחק ויעקב שהוצאת אתה ולא אני?
לך רד כי וגו׳ – כפל לומר לך רד אחת לגופו שילך ואחת לומר לו שירד מגדולתו, ואם היה אומר רד לבד היינו אומרים כי להיותו בהר אמר לשון ירידה, וכן הוא אומר (לעיל י״ט י״ד) וירד משה מן ההר, וצריך לדעת אופן ירידה זו מה היא, ואולי שהודיעו כי כל מעלתו היתה בשביל ישראל ומעתה שחטאו לא ישיג הנבואה כמחזה הראשון, או אפשר כי שם במקום עמידתו לא היה בו כח לעמוד שם כיון שכשל עוזר, והוא מה שאמר לו רד פירוש לא תעמוד במקום הראשון והטעם כי שחת עמך שמכחם באתה.
וקשה אם כן היה לו לומר כן מעת שאמרו ישראל אלה אלהיך אם לצד שישראל עבדו עבודה זרה תתחייב ירידת משה מגדר שהיה בו, ויש לומר בהעיר עוד למה הוצרך ה׳ להאריך הודעת עון ישראל, ומה גם לדברי רבותינו ז״ל (סנהדרין מ״ג:) שאמרו במעשה עכן ששאל יהושע דבר מאת ה׳ להודיע מי המועל בחרם והיתה תשובת ה׳ אליו דלטור אני לך, אם כן כאן במה שלפנינו לא היה לו לומר למשה הדברים הרעים שעשו ישראל, והן אמת כי שם היה דבר שאינו עומד להתגלות ויש בזה דלטורות מה שאין כן במציאות זה שהיה דבר שעומד להתגלות ברדת משה מן ההר, עם כל זה בערך מקור החסידות וטהרת הלשון כסף נבחר לשון צדיק לא יגיד כדברים האלה.
אכן טעם דברי ה׳ הוא כי ח״ו לא לדלטר על עושה עול בא האלהים אלא לצדק דינו הצדק, והוא כי לצד שאמר למשה רד מגדולתך הוצרך לומר על מה הוכה בית מאהבו מה פשעו כי יורידנו אלוה, ולזה אמר כי שחת עמך וחל עליו להודיעו אופן ההשחתה שעליה נתחייב משה הירידה וסדר ג׳ דברים, א׳ עשו להם וגו׳, ב׳ וישתחוו לו ויזבחו וגו׳, ג׳ ויאמרו אלה וגו׳, והם כנגד דיבור מחשבה ומעשה, והתחיל במחשבה ואמר עשו להם הרי. מחשבה מעת שעשאוהו חשבו בעבודה זרה, והוא מה שדייק באומרו להם, ועיין מה שכתבתי בפסוק (לעיל כ׳ ג׳) לא יהיה לך אלהים אחרים וגו׳, כנגד המעשה אמר וישתחוו לו ויזבחו לו אין לך מעשה גדול מזה, כנגד הדיבור אמר ויאמרו אלה אלהיך וגו׳ ולצד זה תשש כח משה בג׳ בחינות שהם נפש רוח נשמה ולא יוכל עמוד במדרגה ראשונה, וממוצא דבר אתה יודע כי קודם שעברו ישראל על ג׳ פרטים עדיין היה משה יכול עמוד באמצעות בחינה הנשארת בלא פגם, שאם לא כן ובאחת או בב׳ מהאמור יש טעם למשפט הירידה לא היה ה׳ מגלה למשה כל המעשים משום פגם דלטורות כמו שכתבנו, ומעתה אין מקום לקושייתנו למה לא ירד מעת אומרם אלה אלהיך או מעת שאמרו לאהרן עשה לנו אלהים.
לך רד כי שחת עמך, "go and descend for your people have become corrupt, etc.⁠" God repeated Himself, saying both "go,⁠" and "descend!⁠" He first told Moses that the time had come for him to leave the Mountain; He added that his departure would be in the nature of a "descent" from the lofty spiritual heights he had so recently attained. If God had only said to Moses: "Descend,⁠" we would have understood this as nothing out of the ordinary, seeing he had been on the Mountain and there was no way to go but down, just as when the Torah described Moses' previous descent from the Mountain in Exodus 19,14. God wanted Moses to understand that his "descent" had a metaphysical dimension. Perhaps God used this method to inform Moses that his entire spiritual progress had been due to the nature of the people of whom he was in charge. Now that the people of Israel had sinned, Moses, their leader, could no longer attain the level of prophetic insights he had achieved formerly. It is also possible that what God meant was that inasmuch as the Jewish people were Moses' "helper" and that helper had now become deficient, he, Moses could no longer maintain himself on the lofty plateau he had reached. This is what is implied by the words רד כי שחת עמך, "do not remain on this level seeing you attained it only with the help of your people.⁠"
The difficulty with this approach is that God should have told Moses this as soon as the calf had emerged and the people had said: "these are your gods Israel, etc.⁠" Moses should have lost some of his spiritual stature the moment the people had become guilty of idol worship. We must assume that there was a good reason for God to delay informing Moses about the sin his people had committed. The Talmud Sanhedrin 43 raises the question why God did not inform Joshua of Achan's theft of valuables from the city of Jericho before the defeat of the Israelites at the hands of the people of Ai which prompted Joshua to ask God why they had suffered such a humiliating defeat (Joshua 7,6). The Talmud answers that God did not want to become known as an "informer,⁠" a "snitcher.⁠" If that argument were applicable here, God should not have told Moses about the people's sin until the latter had found out by himself a few hours later. After all, Moses' time on the Mountain was just about completed. Actually, the situation of Achan and the sin of the golden calf cannot be compared. Achan's sin was unknown except to a few people who kept it as their secret. The Jewish people's dancing around the golden calf and offering sacrifices to it was already public knowledge and Moses would have found out about it within hours even if God had not told him. Nonetheless, seeing God is the epitome of piety why did He tell Moses before the latter commenced his descent?
God's reasoning must therefore have been the very reverse of that applied by an informer. The informer delights in implicating people in sin, whereas God delights in justifying Himself if per chance He is forced to pronounce sentence over the sinners. Seeing God had told Moses to descend from his lofty spiritual niveau, He had to tell him the reason for this, and once having told him that the people had become corrupted, God had to add particulars about the form this corruption had taken. God listed three sins: 1) "they made a golden calf for themselves;⁠" 2) "they prostrated themselves before it and they offered sacrifices to it;⁠" 3) they proclaimed: "these are your gods O Israel, who have brought you out of Egypt.⁠" Israel had therefore sinned in (1) thought, (2) in speech and (3) in deed. God first told Moses about Israel having sinned in thought when He said: "they have made for themselves, etc.⁠" This was a sin in thought as long as they had not hailed the calf or sacrificed to it. The critical word is להם, "for themselves.⁠" Please compare what I have written on Exodus 20,3 on the meaning of the second of the Ten Commandments: לא יהיה לך אלהים אחרים. Concerning the Israelites' sin in deed, God told Moses that the people had "offered sacrifices to it.⁠" There is no greater act of idol worship than the offering of sacrifices to an idol. Concerning the Israelites having sinned in speech, God cited their having said: "these are your gods O Israel, etc.⁠" In view of all this Moses suffered a threefold weakening of his spiritual powers. Moses suffered a weakening of both נפש, רוח, and נשמה, and as a result he could not remain in the domain he had previously attained. This proves that unless the people had committed all three parts of this sin, Moses could have maintained his lofty posture. Had this not been so God would have already had to command him to descend after the Israelites had committed the first or second stage of that sin. God would then have had to reveal to Moses the reason He had asked him to descend at an earlier stage of these developments. At any rate, our question of why God did not tell Moses to descend sooner is answered satisfactorily.
וידבר – בלא מלת לאמר, ואין זה משפט הלשון, לכך פירשו חז״ל שהוא לשון קושי, וגם מזה ראיה למה שפירשנו שלא היתה המחשבה הראשונה לחטוא בע״ז, כי לא אמר למשה לך רד ביום שעשו העגל, שבלי ספק היה יורד מיד, אבל ממחרת כשזבחו העם והשתחוו לו וקמו לצחק, אז אמר למשה לך רד כי שחת עמך:
כי שחת עמך – שחת העם לא נאמר, אלא שחת עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירת אותם, ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו, ולשון שחת יורה על עון ע״ז:
כי שחת – במובן המוסרי, ״שחת״ בא תמיד בבניין הִפעיל: ״כי השחית כל בשר את דרכו״ (בראשית ו, יב), ״וְהִשְׁחִיתוּ מֵאֲבוֹתָם״ (שופטים ב, יט). בבניין פיעל, מציין ״שחת״ תמיד הריסת דבר במובן הממשי.
בפירושנו לבראשית (ו, יא) הערנו שמובנו העיקרי של ״שחת״ הוא לכרות בור (״שַחַת״) כדי לשים מכשול בדרכו של מי שמתקדם ומצליח. וכן גם כאן פירוש פסוקנו הוא: לך רד, שהייתך בהר איבדה את תכליתה; שכן עמך הרס את קשר הברית שהחל להיווצר, והוא לא יוכל לבוא עוד לידי קיום.
עמך אשר העלית – מילים אלה נאמרו כאן באותו מובן בו שימשו בפי העם הטועה. הן מבטאות את עצם שורש חטא העם, הווי אומר: הם ראו עצמם לא רק כעם ה׳, אלא גם כעם משה; והם ראו את משה כמתווך הכרחי, שבלעדיו לא היו נגאלים.
וידבר ה׳ – ואח״כ אמר ויאמר ה׳ אל משה, כי ענין משה עם ישראל יושקף בב׳ בחינות, בצד אחד יושקף שעקר שליחות משה וכל האותות אשר עשה ה׳ עמו ומדרגת נבואתו הכל היה לצורך ישראל ולהוציא שלמותם, ולפ״ז אחר שלא הושג התכלית אשר בעבורו ניתן לו הגדולה הזאת מצריך הוא לרדת מגדולתו, וכמ״ש חז״ל לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו׳, ובהשקף זה היה הדבור הראשון שהוא דבור קשה למשה, שעז״א וידבר ה׳ אל משה לך רד מגדולתך, [כי על ירידתו מן ההר די בלשון לך לבד כמ״ש (שמות י״ט:י׳) לך אל העם, או בלשון רד לבד כמו שם (פסוק כ״א) רד העד בעם, ומש״ש (פסוק כ״ד) לך רד, שמשה לא רצה לרדת והוכפל הדבור בלשון כפול], אבל בצד אחר יושקף שאחר שכבר זכה משה למעלות אלה וגם מצא חן בעיני ה׳ וזכות גדול, אין ראוי להורידו אחר שלא פשע בדבר, וזה כמ״ש ישעיה (מט) ואני אמרתי לריק יגעתי אכן משפטי את ה׳ וכו׳, עיי״ש בפירושי, ובצד זה באה אליו אמירה שניה שהודיעו שהוא ישאר במעלתו ועוד יתעלה שעז״א (בפרשה ט׳) ויאמר ה׳ אמירה רכה, ופה אמר לך רד, אחר כי שחת עמך אשר העלית ממצרים, ולא הושג התכלית שבעבורה היה כל ענין יציאת מצרים וכל הגדולות והנוראות, ואמר שחת עמך, ולא מצאנו בשום מקום שקרא את ישראל בשם עם משה רק במעשה העגל, מזה מבואר כחז״ל שעקר החוטאים במעשה העגל היו הע״ר והם לא נקראו עם ה׳, וה׳ לא הסכים שיצאו עם ישראל ממצרים רק משה לקחם בחשבו לקרבם אל הקדושה, ועז״א אשר העלית מארץ מצרים, ואמר שחת בבנין פיעל שהם השחיתו את ישראל, והם השחיתו כל הענין של יציאת מצרים שהוא להיותם עם ה׳ לא עובדי אלילים:
לך רד: ׳לך רד מן ההר׳ מיבעי, כמו דכתיב ״וירד משה מן ההר״. מזה הגיעה דרשת חז״ל בברכות (לב,א) ׳לך רד מגדולתך׳, ופירוש ׳ירידה׳ זו הוא – שלא יתנהג עוד ע״י דרך ניסי תמיד, כמו שהיה משה זרוע תפארתו יתברך, אלא יהיו הליכותיך בהנהגה טבעית. ונתן ה׳ טעם על זה ״כי שחת עמך אשר העלית״1 – בזה שהעלית אותם להתנהג בדרך נס2 בזה גרמת להם שישחתו, משום הכי ראוי שירד ממדרגתו, כדרך שאמרו חז״ל בבראשית רבה (צו,ה)⁠3 שפורעין מן הנעבד, אע״ג שאינו חייב כלל מ״מ הרי נכשלו על ידו. כך ע״י הנהגתו במעלה עליונה זו נכשלו ישראל, על כן ראויים ליענש ולירד, וכמו שכתבתי לעיל.
1. רבינו מתעכב בפרק זה בכל מקום שמוזכרת ׳עליה׳ ממצרים, כשהיה צריך לכתוב ׳יציאה׳ ממצרים.
2. כפי שפירש רבינו לעיל בפסוק א׳ ד״ה אשר העלנו.
3. אחת הסיבות שביקש יעקב שלא לקברו במצרים כדי שלא יעשו אותו עבודה זרה, שכשם שנפרעים מן העובד כך נפרעין מן הנעבד, דכתיב ״ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים״.
לך רד – מאי לך רד, א״ר אלעזר, אמר הקב״ה למשה, לך רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, עכשיו שישראל חטאו – אתה למה לי.⁠1 (ברכות ל״ב.)
1. ומסיים בגמרא מיד תשש כחו של משה ולא היה בו כח לדבר, וכיון שאמר הקב״ה הרף ממני ואשמידם, אמר משה, דבר זה תלוי בי מיד עמד ונתחזק בתפלה וביקש רחמים, ופירש״י הראהו שיש כח בידו למחול ע״י תפלה, עכ״ל, והלשון למחול אינו מדוקדק כל כך, דהא המחילה היא מצד הקב״ה, ומצד משה הוי רק הסבוב והגרס לזה, ואולי צ״ל שיש כח בידו למחות, ע״ד ותגזור אומר ויקם לך, שהקב״ה גוזר וצדיק מבטל, וכ״ה ברש״י בע״י. –
והנה הפסוק הרף ממני הוא בפ׳ עקב, וצ״ע שלא הביא הפסוק שבכאן ועתה הניחה לי (פ׳ הבא), ובחא״ג נדחק בזה, ועוד קשה טובא עיקר הדיוק מאי לך רד, דלכאורה נראה דמדייק הלשון רד, שהוא לשון ירידה, אבל הן כלשון זה מצינו בכ״מ בתורה, כמו בפ׳ יתרו לך רד ועלית ואמרת, ועוד שם רד העד בעם, ויותר מזה שבהקב״ה מצינו לשון זה, וירד ה׳ על הר סיני, ועיין אדר״ן פ״א עשר ירידות ירדה שכינה על הארץ ובאור לשון זה פשוט, משום דההליכה משמים לארץ הוא בגדר ירידה, וא״כ מאי קשה ליה לשון זה כאן, גם אינו מבואר איפה מרומז בלשון זה עיקר הדרשה כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל.
ולכן נראה דבאמת עיקר סמך דרשת הגמרא אינו על פסוק שלפנינו אלא אפסוק דפ׳ עקב, דכתיב שם בעת שסיפר משה לישראל ממה שנתוכח עם הקב״ה בעת מעשה העגל סיפר להם שהגיד לו הקב״ה רד מהר מזה כי שחת עמך, ומדצוהו לירד מהר משמע שלא ניחא ליה היותו בשם, ודרש עוד ע״ד אסמכתא שהורידו מגדולתו שבאה לו בשביל ישראל, וסמך זה על הלשון ״מזה״, שכן מצינו שרגילין חז״ל לדרוש המלה זה נוטריקון על ישראל כמו בירושלמי שקלים פ״א ה״ג דרשו זה יתנו [בשקלים] י״ב שבטים יתנו, דזה בגמטריא י״ב, וע׳ בבבלי מנחות פ״ט א׳ שמן משחת קודש יהיה זה, זה בגמטריא י״ב, יעו״ש. ולפי״ז ניחא מה שהערנו למה מביא כאן הגמרא פסוק דפ׳ עקב ולא הפסוק שלפנינו הניחה לי, דמדאתחיל בפ׳ דפ׳ עקב בפסוק לך רד מהר מזה מביא גם הפסוק השני מאותה הפרשה. ואמנם לפי״ז יהיה לשון הגמרא כאן צריך תקון קצת, ובמקום מאי לך רד צ״ל מאי לך רד מהר מזה, או דסמכה הגמרא כלל דרשה זו על פסוק זה המוקדם בתורה בסמיכות על לשון הפסוק דפ׳ עקב שהוא רק חזרת ובאור לשון פסוק זה, ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(ח) סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן⁠־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ⁠־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ⁠־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
They have been quick to turn aside from the way I have commanded them. They have made for themselves a molten calf and bowed down to it and sacrificed to it and said,
'These are your gods, Israel, who brought you up from the land of Egypt.'"
מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיימושב זקניםעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל
[סד] 1סרו מהר מן הדרך, עברו מהר מן הדרך אשר צויתים אין כתיב כאן, אלא סרו מהר מן הדרך, כשהיו בסיני היו שושנים וורדין, עכשיו נעשו סריות, (קוצים, או סרחוניות, מת״כ, וערוך השלם ערך סר ט) נעשו כזבים, לא עשו לא שעה ולא שתים אלא מיד סרו. (שמות רבה מב ו)
[סה] 2סרו מהר מן הדרך, אמר רשב״י י״א יום היו עם הקב״ה וכ״ט יום היו מתחשבים היאך לעשות את העגל, כמו שכתוב (דברים א׳:ב׳) אחד עשר יום מחורב ואחר באו לדרכי עשו דרך הר שעיר, ור״א בן יעקב אמר כ״ט יום היו עם הקב״ה וי״א יום היו מתחשבים היאך לעשות העגל כמו שכתוב אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר שעשו מעשה שעיר וכו׳. ור׳ יהודה ב״ר אלעאי אומר יום אחד היו עם הקב״ה מנין שכן מיכה מפרש (מיכה ב׳:ח׳) ואתמול עמי לאויב יקומם, א״ל הקב״ה אתמול אמרתם כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) והיום אלה אלהיך ישראל. ור״ש בן חלפתא אמר שני ימים שנאמר (ירמיהו ב׳:ל״ב) ועמי שכחוני ימים אין מספר, כמה ימים שנים, ור׳ יונה אמר טעמא מפסוק אחר שנאמר (ישעיהו נ״ח:ב׳) ואותי יום יום ידרשון. ד״א סרו מהר א״ר שמעון בן חלפתא הקשתם את הדרך על ראשו, אדם שהוא יוצא לדרך מהלך ב׳ או ג׳ מילין וטועה בשלישי, שמא מן הראשון הוא טועה, כך א״ל הקב״ה לא היה לכם לסרוח לא בשני ולא בשלישי אלא מן הראשון, אתמהא. ר״מ אומר אף לא יום אחד היה אלא היו עומדים בסיני ואמרו בפיהם נעשה ונשמע ולבם מכוון לע״ז שנאמר ויפתוהו בפיהם (תהלים ע״ח:ל״ז). (שמות רבה מב)
[סה*] 3סרו מהר, אמר לו וכי בראו להם שמים וארץ חדשים. (מדרש הגדול)
[סו] 4סרו מהר, עלובה כלה שמזנה בתוך חופתה. (לקח טוב)
[סו*] 5סרו מהר מן הדרך אשר צויתם, אמר הקב״ה לא היה לכם לחטוא אלא במה שצויתי אתכם. (אנכי ולא יהיה לך). אר״ש בשם ריב״ל משל למלך שקדש מטרונה בב׳ מרגליות מיד ליד וחזר ושלח לה עוד שמונה ע״י שלוחו, עם שהיתה משחקת עם אוהבה אבדה את ב׳ המרגליות שנתן לה המלך, כיון שידע המלך שאיבדה אותן טרדה מביתו, בא לו שושבינה לפייס למלך, אמר, אדוני המלך, אימתי אתה מוצא משובחת ונאה כמותה, אמר המלך אי שמים, ב׳ מרגליות נתתי לה מידי לידה ושלחתי לה על ידך שמונה, לא היה לה לאבד את שלך או ג׳ או אפילו כולם, אלא כך היתה בוסרת עלי שאותן שתי מרגליות שנתתי לה מיד ליד אבדה אותן, הוא שהקב״ה אומר לירמיה (ירמיהו ב׳:י״ג) כי שתים רעות עשת עמי וכו׳ באנכי ולא יהיה לך. (שמות רבה מב ח)
[סז] 6סרו מהר מן הדרך אשר צויתם, אף סוררים (תהלים ס״ח:ז׳) אמר הקב״ה למשה, משה, אומות העולם אומרים אף, שאינו חוזר עליהם על שעשו ע״ז, שנאמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים, אפילו סוררים הם אינני מניח להם ועמהם אני דר שנאמר (תהלים ס״ח:ז׳) אף סוררים לשכון יה אלהים. (מדרש)
[סח] 7אשר צויתם, רבנן אמרי מן הדבר הזה שקד משה היאך לזכות את ישראל, שא״ל הקב״ה אשר צויתם, אמר לפניו רבש״ע אני נצטויתי שמא עברתי על הציווי הם לא נצטוו ולא היו יודעים, א״ל הקב״ה משה לא נצטוו? א״ל לאו, א״ל מה אמרת בסיני אני ה׳ אלהיכם? לא אמרת אלא אנכי ה׳ אלהיך (שמות כ׳:ב׳), מה אמרת לא יהיה לכם אלהים אחרים לא אמרת אלא לא יהיה לך אלהים אחרים. (דברים רבה ג יב)
[סט] 8סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה, השמרו לכם פן יפתה לבבכם (דברים י״א:ט״ז), אמר להם הזהרו שלא יטעה אתכם יצר הרע ותפרשו מן התורה, שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לע״ז שנאמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה. (ספרי עקב פי׳ מג)
[ע] 9אשר צויתם עשו להם עגל מסכה, ויצו (בראשית ב׳:ט״ז) זה עכו״ם, מאי משמע רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי חד אמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם וגו׳. (סנהדרין נו)
[עא] 10עגל מסכה, ר׳ תנחום בר חנילאי אמר, קב״ה קנטרין של זהב היו בעגל, מנין מסכ״ה, מ׳ ארבעים, ס׳ ששים, כ׳ עשרים, ה׳ חמשה. ר׳ לוי בשם ר׳ חמא בר חנינא אומר ק״כ קנטרין מנין מס״ך שהוא מעביר ה׳ (דלא דריש גימטריה דה׳. ע״י). (שמות רבה מב ח)
[עא*] 11עגל מסכה, א״ר אמי מסכה רעה הסכתן לדורות משיתי בישתא אישתיתון לדרייא, ור׳ יצחק אמר לשון סרדיוטין הוא מסכה (מסכה הוא ל׳ מנהיג ומושל כמו נסיכי מדין. ע״י) אמר הקב״ה כך אני מרפא אותן שנאמר עשו להם עגל מסכה. (שמות רבה מב ח)
[עב] 12עגל מסכה, ושור ואיל לשלמים (ויקרא ט׳:ד׳), לפי שנדמית עבירה לשני מינים, שנאמר עשו להם עגל מסכה ולהלן הוא אומר (תהלים ק״ו:כ׳) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, יבוא שור ויכפר על מעשה שור, יבוא עגל ויכפר על מעשה העגל. (תו״כ שמיני א ד)
[עג] 13עגל מסכה, ר׳ יעקב בר זבדי בשם ר׳ אבהו פתח (יחזקאל כ״ט:ט״ז) ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון, כתיב (ישעיהו ו׳:ב׳) שרפים עומדים ממעל לו וגו׳ בשתים יעופף, בקילוס, ובשתים יכסה פניו, שלא יביט בשכינה, ובשתים יכסה רגליו, שלא יראו פני שכינה דכתיב (יחזקאל א׳:ו׳) וכף רגליהם ככף רגל עגל, וכתיב עשו להם עגל מסכה, על שום ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון. תמן תנינן כל השופרות כולן כשירין חוץ משלפרה ולמה חוץ משלפרה מפני שהוא קרן שלעגל, וכתיב עשו להם עגל מסכה על שום ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון, וכו׳ ואף כאן שור או כשב או עז כי יולד (ויקרא כ״ב:כ״ז), שור נולד, ולא עגל נולד? אלא משום שנאמר עשו להם עגל מסכה לפיכך קראו הכתוב שור ולא קראו עגל. (ויקרא רבה כו ג)
[עג*] 14וישתחוו לו ויזבחו לו, אני אמרתי לכם זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט), והם לא עשו כן אלא וישתחוו לו ויזבחו לו. (פסיקתא דר״כ קיט.)
[עד] 15עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל, אותה שעה ראה משה למלאכי השרת שהם עומדים ומבקשים לצאת ולחבל כל ישראל, אמר משה אם מניח אני את ישראל וארד אין להם תקומה לעולם, איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל מלמד עליהם סניגוריא אמר להקב״ה יש לי זכות ללמד עליהם, א״ל, רבון העולם, הזכר להם כשבקשת ליתן תורה לבני עשו ולא קבלוה, וישראל קבלוה שנאמר (שמות י״ט:ח׳) ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה, אמר הקב״ה עברו על העשיה שנאמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה, א״ל הזכר להם כשהלכתי בשליחותך למצרים ואמרתי להם שמך מיד האמינו והשתחוו לשמך, שנאמר (שמות ד׳:ל״א) ויאמן העם מיד ויקדו וישתחוו, א״ל עברו על ההשתחויה, שנאמר וישתחוו לו, א״ל הזכר לבחוריהם ששלחתים והקריבו לפניך זבחים שנאמר (שמות כ״ד:ה׳) וישלח את נערי בני ישראל וגו׳ א״ל עברו על הזביחה שנאמר ויזבחו לו, א״ל הזכר להם מה שאמרת בסיני (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה׳ אלהיך, א״ל עברו עליו שנאמר ויאמרו אלה אלהיך ישראל. (שמות רבה מב א)
[עה] 16עשו להם עגל מסכה, אמר לו כבודן הוא דכתיב (תהלים ק״ו:כ׳) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב ולא עוד שמא לא השתחוו לו, אמר לו וישתחוו לו, או שמא השתחוו לו ולא זבחו לו, אמר לו ויזבחו לו, או שמא לא קבלו אותו עליהן באלוה, אמר לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל. (מדרש הגדול)
[עו] 17וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל, מתני׳ העובד עבודת כוכבים אחד העובד ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואחד המקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה. גמ׳ מנין לאומר לו אלי אתה, רב אבון בשם רבנין דתמן, וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל וגו׳ (ויליף דויאמרו לו הוי כויזבחו לו. פנ״מ). מעתה אינו מתחייב עד שיזבח ויקטר ויאמר (בתמיה) אמר ר׳ יוסי לא בא הכתוב להזכיר אלא גניין של ישראל, וישתחוו לו, לא לגבוה, ויזבחו לו, לא לגבוה, ויאמרו לו לא לגבוה. מאי כדון (דהא לא בא אלא להגיד גנותן ואכתי מנ״ל להקישא דהאומר לו אלי אתה לזביחה דמיא), נאמר כאן אמירה ונאמר אמירה במסית (דברים י״ג:ז׳), מה אמירה האמורה במסית עשה בה אמירה כמעשה אף אמירה האמורה כאן נעשה בה אמירה כמעשה. (ירושלמי סנהדרין פ״ז ה״ט)
1. ראה להלן אות סה: אף לא יום אחד וכו׳. – נעשו כזבים, ראה במדב״ר ז ד (הובא בתו״ש שמות פי״ט אות צ): אמרו רבותינו אחר מ׳ יום שקבלו ישראל את התורה עשו את העגל, מנין שכן אתה מוצא שהאלהים רמז למשה על כך אמר לו האלהים, משה, אין את רואה לישראל היכן הם עומדים ואומרים כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע חייך בכזבים הם עומדים וכו׳.
2. במדב״ר ז ד בשנויים. ילהמכ״ת פע״ח. – לא בשני וכו׳, במת״כ פי׳: וכי לא היה לכם להמתין עד יום ג׳ או יום ב׳ שמא ביום ראשון בתמי׳. וכ״ה ביפ״ת. ולפי״ז צ״ל שר״ש בן חלפתא אינו דורש כאן כדלעיל שהיו שני ימים עם הקב״ה, אלא שסובר שהיו רק יום אחד. וכ״ה בבמדב״ר שם: ר״ש בן חלפתא אומר יום אחד היו מושלמים שנאמר (דברים ד) יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב.
3. המשך המאמר בביאור אות *סו.
4. ראה שבת פח: וגיטין לו: שדרשו כן מהפסוק בשה״ש א יב עד שהמלך במסיבו וכו׳. ובמדרש במדב״ר פ״ט נד: כי תשטה אשתו אלו ישראל שסרו מאחריו כד״ת סרו מהר ומתרגמינן סטו בפריע.
5. המשך הדרש משמו״ר לעיל אות סה: ר׳ הונא בשם ר׳ אידי אמר וארא והנה חטאתם לה׳ אלהיכם, בלה׳ אלהיכם חטאתם אמר הקב״ה עשרת הדברות נתתי לכם לכבודכם לא תרצח לא תנאף ולא תגנוב וכן כולם לא היה להן לחטוא אלא בשלי שנאמר (שם ט) וארא והנה חטאתם לה׳ אתמהא, רבי אבהו אמר אחד עשר יום מחורב, במיוחד שבעשרה חטאתם בשמי שהוא אחד שהוא ראש לכל הדברות אנכי ה׳ אלהיך. ובמדרש הגדול: מן הדרך אשר צויתם, א״ל הקב״ה למשה עשר מצות צויתים, תשע לכבוד עצמן ואחת לכבודי ועברו עליה ואיזו זו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. – בחומת אנך כאן: סרו מהר מן הדרך אשר צויתים, פירשו הראשונים שהעובר על התורה צריך שיבא פסח ויאכל חמץ, שיבא כפור ויאכל וכיוצא צריך זמן אבל העובד ע״ז ברגע אחד הוא עובר על התורה וז״ש סרו מהר מן הדרך, ר״ל כל התורה סרו מהר ואיך יתכן לז״א עשו להם עגל ובזה כפרו בכל התורה ולא עוד אלא אשר צויתים, דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. וכ״ה בנחל קדומים וכעי״ז באוה״ח כאן.
6. מובא בילקוט המכירי תהלים פס״ח וכעין זה בתנחומא מצורע ט דרש ר׳ תנחומא הקב״ה שורה שכינתו עם ישראל אע״פ שהן טמאין שנאמר השכן אתם בתוך טמאתם.
7. ראה תו״ש יתרו פ״כ אות נו וצרף לכאן. וראה להלן אות קג. ואות קיב. – הם לא נצטוו, אע״ג דע״ז היא מז׳ מצות ב״נ, י״ל דרבנן ס״ל כמ״ד לעיל אות לז שעבדו בשתוף וב״נ לא נזהרו על השתוף וכמ״ד דע״י שבירת הלוחות הי׳ להם דין ב״נ ראה תורה שלמה חי״ז עמוד רסג. ואפילו אחר שנצטוו במרה.
8. מדרש תנאים דברים 38. פירוש וסרתם אם אדם רק סר מן דרך התורה עלול לבוא לידי ועבדתם אלהים אחרים וכן סרו מהר מן הדרך אשר צויתים מיד עשו להם עגל מסכה.
9. ראה תורה שלמה בראשית פרק ב׳ אות רל וצרף לכאן. – ראה לעיל אות לב בבאור מאבות דרבי נתן עשרה נסיונות נסו אבותינו להקדוש ברוך הוא וכו׳ במדבר שעשו את העגל שנאמר עשו להם עגל מסכה. – ובאוה״ח כאן: עשו להם וגו׳ פי׳ אחרים עשו להם העגל כי הם נתנו הזהב ויצא העגל מעצמו והודיע ה׳ כי לא מעצמו יצא כמאמר אהרן ויצא העגל הזה אלא ע״י מעשה והוא מאמר רז״ל כי יינוס וימברוס עשו וגו׳ (ראה לעיל אות ו).
10. כעי״ז בתנחומא סי׳ כא. ובמדרש תהלים נ ג: והיו בו מאה ועשרים וחמשה קנטרין של זהב שכן מסכה בגימטריה שנאמר עשו להם עגל מסכה. וכ״ה בזהר ח״ב קצב: ומובא ברש״י פסוק ד וראה לעיל אות כט וצרף לכאן וגו״א פסוק ד.
11. בע״י מפרש כלומר, מסי כה, ומסי לשון רפואה, כלומר כעגל הזה כן יהיה רפואתם בה והיא הפרה אדומה. ע״כ ונראה יותר כהדרש בתו״כ להלן אות עב יבוא עגל ויכפר על מעשה עגל.
12. ראה תו״ש בראשית (ח״ו) פל״ז אות קפ וצרף לכאן. ובמדרש הגדול ויקרא א ב: תועבה יבחר בכם (ישעיה מא כד) אותה התועבה שכתוב בה עשו להם עגל מסכה, מאותה התועבה תביאו לפני קרבן, שכך נאמר מן הבקר תחלה שבמה שחטאו בו נתכפרו. וראה לעיל אות עא*.
13. פסיקתא דר״כ ע״ה:. תנחומא אמור ה, תנ״י שם יא, ילק״ש ח״א רמז תרמב, ילהמ״כ ישעיה ו ב עמ׳ 52. וע״ע פרדר״א סוף פ״ד וילק״ש ח״ב רמז שלז. – תמן תנינן וכו׳ ראה ר״ה כו א וירושלמי שם פ״ג ה״ב, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. מבאר ג׳ ענינים שונים שלא הזכירה התורה לשון עגל, והמלאכים מכסים כף רגל עגל, ולא תוקעין בקרן של עגל לקיים קרא משום דכתיב: ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון.
14. ראה תו״ש שמות (חי״ח) פכ״ב אות שנט בבאור וצרף לכאן. – במדרש תנאים דברים 38: והשתחויתם להם (דברים יא טז) להם אתם משתחוים לי אין אתם משתחוים וכן הוא אומר וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל. ובקה״ר ג כא: ורוה״ק צווחת ומקום הצדק שמה הרשע וכו׳ שמה הרשיעו ועשו העגל שנאמר וישתחוו לו.
15. ראה לעיל אות לד. וע״ע תו״ש שמות פ״ד אות קעט בבאור, ושם פי״ט אות קכא בבאור.
16. כ״ה בכת״י מעין גנים. ובלק״ט: אמר לפניו רשב״ע שמא לא השתחוו לו אמר וישתחוו לו, שמא לא זיבחו לו אמר ויזבחו לו.
17. בסנהדרין סג.: אמר ר׳ נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב כיון שאמר לו אלי אתה חייב, למאי אי לקטלא מתני׳ היא, אלא לקרבן וכו׳ קמ״ל דאתקושי אתקוש דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו וגו׳. וראה רש״י שם ס: ד״ה והמקבלו וד״ה ולחשוב. ובתוס׳ שם ד״ה מנין לרבות השתחואה, וא״ת תיפוק ליה מדאיתקש לזביחה דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו כדיליף האומר אלי אתה וכו׳ וי״ל דהתם הוי כדרכה דאותו עגל אורחה בזביחה הוה והא דיליף מהתם אלי אתה משום דאלי אתה אורחיה בכל עכו״ם. וראה משך חכמה כאן.
סְטוֹ בִּפְרִיעַ מִן אוֹרְחָא דְּפַקֵּידְתִּנּוּן עֲבַדוּ לְהוֹן עֵיגַל מַתְּכָא וּסְגִידוּ לֵיהּ וְדַבַּחוּ לֵיהּ וַאֲמַרוּ אִלֵּין דַּחְלָתָךְ יִשְׂרָאֵל דְּאַסְּקוּךְ מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם.
They have departed quickly from the way that I commanded them, they have made for themselves a molten calf. They have prostrated themselves to it and offered sacrifices to it, and have said, ‘These, Yisrael, are your gods who brought you up out of the land of Egypt.’”

סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
סְטוֹ בִּפְרִיעַ מִן אוֹרְחָא דְּפַקֵּידְתִּינּוּן עֲבַדוּ לְהוֹן עֵיגֶל מַתְּכָא וּסְגִידוּ לֵיהּ וְדַבַּחוּ לֵיהּ וַאֲמַרוּ אִלֵּין דַּחְלָתָךְ יִשְׂרָאֵל דְּאַסְּקוּךְ מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם
פועל מִהֵר – אוֹחִי, תואר הפועל מַהֵר – בִּפְרִיעַ
א. ״סָרוּ מַהֵר״ – בִּפְרִיעַ״. בלשון מהירות אונקלוס מבחין בין הפועל לתואר הפועל. הפועל מתורגם בשורש יו״ח כמבואר בפסוק ״וַיְמַהֵר אַבְרָהָם... וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים״ (בראשית יח ו) ״וְאוֹחִי אַבְרָהָם... וַאֲמַר אוֹחַא תְּלַת סָאוָן״ ועיין עוד שם. אבל כאן ״סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ״ הוא תואר הפועל. לכן תרגם ״סְטוֹ בִּפְרִיעַ״, בשורש פר״ע שעניינו ביטול הסדר כמו ״וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה״ (במדבר ה יח).⁠1 וכמוהו גם ״וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה״ (במדבר יז יא), ״וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה״ (דברים יא יז) וכן ״כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר״ (דברים ד כו), ״לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר״ (דברים ז כב) – ״בִּפְרִיעַ״, כולם תוארי הפועל. ותרגם ״בִּפְרִיעַ״ בתוספת בי״ת, כלשון חז״ל במשנה שאצלם שגור ״במהרה״ [ולא: מהרה], כגון ״זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו״ (תענית ד ח), ״כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא״ (קידושין א י). וכמוהו רק פעם אחת במקרא: ״וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק״ (קהלת ד יב). התרגום הוזכר גם במדרש.⁠2 וראה גם להלן ״כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן״ (לב) וצרף.
וַיִּזְבְּחוּ – וְדַבַּחוּ ולא וּנְכַסוּ
ב. ״וַיִּזְבְּחוּ לוֹ״ – ״וְדַבַּחוּ לֵיהּ״. וכן תרגם להלן ״וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם״ (שמות לד טו) ״וִידַבְּחוּן לְטָעֲוָתְהוֹן״, כי פועל זָבַח, ואפילו לפולחן ע״ז, מתורגם דְּבַח [ולא: נְכַס] כמבואר לעיל בפסוק ״זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם״ (שמות כב יט) ״דִּידַבַּח לְטָעֲוָת עַמְמַיָּא יִתְקְטִיל״.
1. ״לחם ושמלה״ ולדעתו גם ״למפרע״ שבלשון חז״ל הוא מעניין זה ״שהופך הסדר מן המאוחר אל המוקדם״.
2. במד״ר נשא פרשה ט: ״כי תשטה וגו׳. רבנין פתרין קרייה במעשה העגל: איש זה הקדוש ברוך הוא שנקרא איש שנאמר ה׳ איש מלחמה. כי תשטה אשתו אלו ישראל שסרו מאחריו כמה דתימא סרו מהר ומתרגמינן סטו בפריע והם נקראו אשתו״.
סטון בפריע מן ארחא די פקדת יתהון עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים.
סטו בפריע מן אורחא דפקידתינון בסיני לא תעבדון לכון צלם וצורה וכל דמו וכדון עבדו לכון עיגל מתכו וסגידו ליה ודבחו ליה ואכריזו קודמוי אילן דחלתך ישראל דאסקוך מארעא דמצרים.
quickly have they declined from the way which I taught them in Sinai, (that) ye shall not make to yourselves image, or figure, or any similitude; for now have they made to them a molten calf, and have worshipped it, and sacrificed to it, and proclaimed before it, These are thy gods, Israel, which brought thee up from the land of Mizraim.
סרו מהר מן הדרך אשר צויתים בסיני לא תעשו לכם פסל וצורה וכל תמונה, ועתה עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויכריזו לפניו אלה יראתך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים.
[ז] עָבְרוּ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ, כְּשֶׁהָיוּ בְּסִינַי הָיוּ שׁוֹשַׁנִּים וְרָדִין, עַכְשָׁו נַעֲשׂוּ סַרְיוּת, נַעֲשׂוּ כַּזָּבִים, לֹא עָשׂוּ לֹא שָׁעָה וְלֹא שְׁתַּיִם אֶלָּא מִיָּד סָרוּ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אַחַד עָשָׂר יוֹם הָיוּ עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה יוֹם הָיוּ מִתְחַשְּׁבִים הֵיאַךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הָעֵגֶל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב (דברים א׳:ב׳), וְאַחַר בָּאוּ לְדַרְכֵי עֵשָׂו: דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר (דברים א׳:ב׳). וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה יוֹם הָיוּ עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַד עָשָׂר יוֹם הָיוּ מִתְחַשְּׁבִין הֵיאַךְ לַעֲשׂוֹת הָעֵגֶל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר, שֶׁעָשׂוּ מַעֲשֵׂה שֵׂעִיר.
דָּבָר אַחֵר: הַר שֵׂעִיר, מָה עֵשָׂו מְחָרֵף וּמְגַדֵּף, אַף הֵם מְחָרְפִים וּמְגַדְּפִים לִפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, מָה עֵשָׂו עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אַף הֵם עָשׂוּ כֵן. וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי אִלְעָאי אוֹמֵר, יוֹם אֶחָד הָיוּ עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁכֵּן מִיכָה מְפָרֵשׁ: וְאֶתְמוּל עַמִּי לְאוֹיֵב יְקוֹמֵם (מיכה ב׳:ח׳), אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶתְמוֹל אֲמַרְתֶּם: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), וְהַיּוֹם: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות ל״ב:ד׳). וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אָמַר שְׁנֵי יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַמִּי שְׁכֵחוּנִי יָמִים אֵין מִסְפָּר (ירמיהו ב׳:ל״ב), כַּמָּה יָמִים שְׁנַיִם. וְרַבִּי יוֹנָה אָמַר טַעְמָא מִפָּסוּק אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרשׁוּן (ישעיהו נ״ח:ב׳).
[ח] דָּבָר אַחֵר: סָרוּ מַהֵר – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא הִקְשַׁתֶּם אֶת הַדֶּרֶךְ עַל רֹאשׁוֹ, אָדָם שֶׁהוּא יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ מְהַלֵּךְ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה מִלִּין וְטוֹעֶה בַּשְּׁלִישִׁי, שֶׁמָּא מִן הָרִאשׁוֹן הוּא טוֹעֶה. כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הָיָה לָכֶם לִסְרֹחַ לֹא בַשֵּׁנִי וְלֹא בַשְּׁלִישִׁי אֶלָּא מִן הָרִאשׁוֹן, אֶתְמָהָא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף לֹא יוֹם אֶחָד הָיָה, אֶלָּא הָיוּ עוֹמְדִים בְּסִינַי וְאָמְרוּ בְּפִיהֶם: נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), וְלִבָּם הָיָה מְכֻוָּן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם (תהלים ע״ח:ל״ו). רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אִידֵי אָמַר: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם (דברים ט׳:ט״ז), בְּלַה׳ אֱלֹהֵיכֶם חֲטָאתֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת נָתַתִּי לָכֶם לִכְבוֹדְכֶם: לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְנֹב (שמות כ׳:י״ב), וְכֵן כֻּלָּם, לֹא הָיָה לָהֶן לַחֲטוֹא אֶלָּא בְּשֶׁלִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה׳ (דברים ט׳:ט״ז), אֶתְמְהָא. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב (דברים א׳:ב׳), בַּמְיֻחָד שֶׁבָּעֲשָׂרָה חֲטָאתֶם, בִּשְׁמִי שֶׁהוּא אֶחָד שֶׁהוּא רֹאשׁ לְכָל הַדִּבְּרוֹת: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ (שמות כ׳:ב׳).
דָּבָר אַחֵר: סָרוּ מַהֵר – רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר, כָּל נָבִיא שֶׁהָיָה עוֹמֵד הָיָה אוֹמֵר נְבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְלָמָּה הָיָה אוֹמֵר דְּבַר חֲבֵרוֹ, לְבָרֵר נְבוּאָתוֹ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לִנְבוּאָתוֹ הוּא נִזְקָק, חוּץ מִמּשֶׁה שֶׁאָמַר כָּל דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים וְשֶׁלּוֹ, וְכָל שֶׁהָיָה מִתְנַבֵּא מֵעֵין נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה הָיָה. וְכָל הַדִּבְּרוֹת הוּא אוֹמֵר, חוּץ מִשְׁנַיִם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲמָרָן לְיִשְׂרָאֵל מִפִּיו, אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הָיָה לָכֶם לַחֲטוֹא אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ מַטְרוֹנָה בִּשְׁתֵּי מַרְגָּלִיּוֹת מִיָּד לְיָד, וְחָזַר וְשָׁלַח לָהּ עוֹד שְׁמוֹנֶה עַל יְדֵי שְׁלוּחוֹ, עִם שֶׁהָיְתָה מְשַׂחֶקֶת עִם אוֹהֲבָהּ אִבְּדָה אֶת שְׁתֵּי הַמַּרְגָּלִיּוֹת שֶׁנָּתַן לָהּ הַמֶּלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁיָּדַע הַמֶּלֶךְ שֶׁאִבְּדָה אוֹתָן טְרָדָהּ מִבֵּיתוֹ. בָּא לוֹ שׁוֹשְׁבִינָהּ לְפַיֵּס לַמֶּלֶךְ, אָמַר אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵימָתַי אַתָּה מוֹצֵא מְשֻׁבַּחַת וְנָאָה כְּמוֹתָהּ. אָמַר הַמֶּלֶךְ אִי שָׁמַיִם שְׁתֵּי מַרְגָּלִיּוֹת נָתַתִּי לָהּ מִיָּדִי לְיָדָהּ וְשָׁלַחְתִּי לָהּ עַל יָדְךָ שְׁמוֹנֶה, לֹא הָיָה לָהּ לְאַבֵּד אֶת שֶׁלְּךָ אוֹ שָׁלשׁ אוֹ אֲפִלּוּ כֻּלָּם, אֶלָּא כָּךְ הָיְתָה בּוֹסֶרֶת עָלַי שֶׁאוֹתָן שְׁתֵּי מַרְגָּלִיּוֹת שֶׁנָּתַתִּי לָהּ מִיָּד לְיָד אִבְּדָה אוֹתָן, הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְיִרְמְיָה: כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי (ירמיהו ב׳:י״ג), וּשְׁתֵּי רָעוֹת עָשׂוּ לְכָךְ וִיתֵּר עַל כ״ב, וּמַהוּ כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי (ירמיהו ב׳:י״ג), אָנֹכִי, וְלֹא יִהְיֶה לְךָ, הֱוֵי: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם. עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, רַבִּי תַּנְחוּם בֶּן חֲנִילָאי אָמַר מֵאָה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה קַנְטָרִין שֶׁל זָהָב הָיָה בָּעֵגֶל מִנְיַן מַסֵּ״כָה. מ׳ אַרְבָּעִים, ס׳ שִׁשִּׁים, כ׳ עֶשְׂרִים, ה׳ חֲמִשָּׁה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אוֹמֵר מֵאָה וְעֶשְׂרִים קַנְטָרִין, מִנְיַן מָסָ״ךְ, שֶׁהוּא מַעֲבִיר ה׳.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי אַמֵּי מַסֵּכָה רָעָה הִסַּכְתֶּן לַדּוֹרוֹת, מִשְׁתֵּי בִּישָׁתָא אִישְׁתִּיתֵין לְדָרַיָיא. וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר לְשׁוֹן סַרְדְּיוֹטִין הוּא, מַסֵּכָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ אֲנִי מְרַפֵּא אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

וזאלו סריעא מן אלטריק אלתי אמרתהם בהא וצנעו להם עג֗לא מסבוכא פסג֗דו לה וד֗בחו לה וקאלו הד֗א רבך יא אלאסראייל אלד֗י אצעדך מן בלד מצר.
א. אלתי אמרתהם בה] + וקיל אלד֗י שרעתה להם א אלד֗י שרענאה ג.
וסרו מהר מן הדרך אשר ציוויתים בה1 ועשו להם עגל יצוק, והשתחוו לו וזבחו לו ואמרו: זה אלוהיך, אתה הישראל, אשר העלך מארץ מצרים.
1. לנוסח היש אומרים: אשר חקקתיה להם.
סרו מהר – עלובה כלה שמזנה בתוך חופתה.
עשו להם עגל מסכה – אמר לפניו רבונו של עולם שמא לא השתחוו לו, אמר וישתחוו לו, שמא לא זיבחו לו, אמר ויזבחו לו.
והם: סרו מהר – עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה (בבלי שבת פ״ח:). עדיין לא עברו ארבעים יום שהזהרתי בהם, והם עשו מנהיג במקומך, וגם עברו על אשר אמרתי להם לא תעשה לך פסל וכלא תמונה (שמות כ׳:ג׳) – אפילו לשמים, כמו שפירשתי בוישמע יתרו (ר״י בכור שור שמות כ׳:ג׳), לא תשתחוה להם ולא תעבדם (שמות כ׳:ד׳). והם השתחוו ועבדו, ואף על פי שלא כוונו לעבודה זרה, עברו על מצותי ומרדו בך.
א. בכ״י מינכן 52: ולא תעשו לכם פסל כל.
and they סרו מהר – HAVE BEEN QUICK TO TURN ASIDE – Insolent is the bride who is promiscuous under her wedding canopy (Bavli Shabbat 88b:1). Not even forty days have passed since I warned them, and they made a leader in your place, and they also violated what I said to them “Do not make for yourself an idol or any image” (Shemot 20:3) – even for Heaven, as I explained in And Yitro Heard (R״Y Bekhor Shor Shemot 20:3). “Do not bow to them and do not serve them” (Shemot 20:4). And they bowed and served, and even though they did not intend idol worship, they violated My commandment and rebelled against you.
סרו מהר – שנתתיך להם למנהיג ודבר והם העמידו אחר במקומך, וגם עברו על לא תעשה לך פסל וגו׳ (שמות כ׳:ג׳) אפילו לזכרני לעבדו ולהשתחוות לו לשמי, שאף על פי שלא כוונו לעבודה זרה עברו על מצותי.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
סרו מהר, "they deviated quickly, etc.⁠" they already elected a new leader for themselves instead of you whom I had appointed to be their leader. Not only that, but they also made a molten calf for themselves, contravening My command not to make themselves any cast images. My commandment included the prohibition to make such a cast image even if it was intended to symbolize Me. Although they had no idolatrous intention with what they did, they contravened My commandment.
סרו מהר – טעם מהר לפי ששכחו הנפלאות ההם שראו עיניהם במעמד הקדוש ועבדו ע״ז בעוד שהשכינה בהר סיני, וכענין שכתוב (שיר השירים א׳:י״ב) עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, והוא הלשון שאמר דוד (תהלים ק״ו:י״ג) מהרו שכחו מעשיו לא חכו לעצתו, שלא המתינו לעצתו עד למחר אל התורה שנקראת עצה שנאמר (ישעיהו כ״ה) עצות מרחוק וגו׳.
ובמדרש סרו מהר מן הדרך עלובה כלה שזנתה תוך חופתה, וכן הוא אומר עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, בעוד שמלך מלכי המלכים במסבו נרדי נתן ריחו הבאיש ריחו במעשה העגל.
עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו – יש לתמוה בפרשה הזאת כמה תמיהות, האחת ישראל שהיו כמלאכי השרת ושמעו בסיני עשרת הדברות מפי אלהים איך היו מבקשים מאהרן לעשות להם עבודה זרה, ועוד היאך אפשר שהיו פתאים גמורים שהיו חושבים שכלי הזהב שהיו באזניהם הוא אשר העלם ממצרים שאמרו עליו אלה אלהיך ישראל וגו׳, ועוד אהרן שהיה בחיר ה׳ אין בכל ישראל גדול כמוהו אחר משה רבינו איך לקח הענין בדרך תמות ולא מסר עצמו למיתה והלא בענין ע״ג יהרג ואל יעבור, ועוד תמה באהרן איך השיב אהרן אל משה אל יחר אף אדוני ובמה ראוי אדם לכעוס ולשפוך חמת אפו כי אם על עברה חמורה כזו.
והתשובה בזה שלא היתה כוונת ישראל בענין העגל שיעשוהו ע״ג ח״ו שהם לא בקשוהו לאלוה כי אם למנהיג זהו אמרם אשר ילכו לפנינו שיהיה מנהיגנו, ויורה לנו דרך המדבר לפי שאבד מהם משה שהיו המסעות על פיו היו מבקשים משה אחר שיורה להם הדרך, וזה שבאר כי זה משה האיש אשר העלנו וגו׳ נתן טעם לשאלתם כי משה שהיה מנהיגם אבד מהם ולא ידעו מה היה לו, ודבר ברור שישראל לא חשבו במשה שיהיה אלהים לישראל שיאמרו עשה לנו אלהים שאבד ממנו אלהים שלנו, אבל כשם שהיה משה מנהיג כן היו מבקשים מנהיג אחר במקום משה שאבד מהם, ומה שהתעסק אהרן במעשהו כוונתו היתה כדי שיתאחר בו ובין כך ובין כך יבא משה ויבטל הענין ולא רצה למסור עצמו למיתה שלא נתחייב לעשות כל כך כיון שלא שאלוהו לשם ע״ג, ומה שיתאמת זה שלא היתה הכוונה ע״ג וכ״ש כוונת אהרן. מה שהשיב אהרן למשה שאמר לו אל יחר אף אדוני כלומר אל תכעוס כל כך כי הם לא בקשו ממני ע״ג אבל בקשו מנהיג במקומך, וזהו שהוסיף לומר ויאמרו לי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש כלומר לפי שאתה אדוני היית מתאחר לדעתם בקשו ממני לעשות להם מנהיג שיורה להם הדרך ואם אתה אדוני היית בא בינתים מיד יניחוהו וילכו אחריך כבתחלה, וזהו שלא תמצא בפרשה שיזכיר קום עשה לנו אלהים אלא אם כן יזכיר מיד כי זה משה האיש באר טעם לשאלה כלומר בקשת אלהים זה אינו אלא בחסרון משה זה, והרי לך מכאן שלא היתה כוונתם לע״ז, על אחת כמה וכמה בכונת אהרן, וזהו שאמר חג לה׳ מחר ודרשו רז״ל חג לעגל אין כתיב כאן אלא חג לה׳ לומר כי לא היתה כוונתו רק לשם המיוחד, והראיה הגדולה שלא בקשוהו לשם ע״ג כי כשירד משה מן ההר ושרף את העגל הניחוהו לשרפו ואלו היתה כוונתם כששאלוהו לע״ג איך יניחוהו לשרוף הן ישרוף את תועבותם לעיניהם ולא יסקלוהו, כן פי׳ הרמב״ן ז״ל.
ויש לשאול כאן כיון שלא היתה כוונתם לשום ע״ג בבקשת העגל למה נענשו כל כך בהריגה על ידי בני לוי שנאמר שימו איש חרבו על ירכו וגו׳, ומגפה ע״י הקב״ה שנאמר ויגוף ה׳ את העם. והתשובה בזה כי היה דבר העגל תחלתו שוגג וסופו מזיד והוא שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו והיו ישראל בזה נחלקים לכתות יש שהיתה כוונתם לטובה ממה שכתוב ויעלו עולות ויגישו שלמים כי לא אמר ויעלו לו ויגישו לו, ויש שהיתה כוונתם לרעה ממה שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו.
ומפורש אמרו במדרש כי ערב רב שיצאו עמהם ממצרים עשאוהו והכתוב מוכיח שאמר אלה אלהיך ישראל והוא דברי ערב רב שאמרו לישראל אלה אלהיך ישראל שאילו עשאוהו ישראל היה לו לומר אלה אלהינו ישראל אשר העלונו, וזהו קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי, ועוד זה אמרו במדרש שאמר לו הקב״ה למשה לך רד כי שחת עמך עמך ולא עמי הם ולא אמרתי לך ביציאת מצרים והוצאת את צבאותי את עמי ואתה קבלת ערב רב ורצית לקבל הגרים עמך הם ולא עמי, ומכל מקום אע״פ שערב רב היו תחלה עקר המעשה הרע מצינו שטעו ישראל אחריו ונענשו הכל.
סרו מהר, "they have quickly departed, etc.⁠" This term 'quickly' was most appropriate seeing that the people had apparently forgotten the miracles they had seen at the revelation only forty days ago and had committed idolatry at a time when the Shechinah was still present amongst them on Mount Sinai. Solomon paraphrased this when he said (Song of Songs 1,12 as interpreted in Shabbat 88) "while the king was still at the table (Sinai), my nard gave forth its (foul) smell.⁠" The words used by the Torah here have also been paraphrased by David in Psalms 106,13: "but they soon forgot His deeds; they would not wait to learn His plan.⁠" The word עצתו, "His plan,⁠" in that psalm refers to the Torah which Moses would bring with him on the morrow. Cf. Isaiah 25 for a similar usage of the word עצה.
The Midrash comments on this verse: Being unfaithful while under the bridal canopy is the ultimate insult by the bride to the groom, as it says "While the king was still at the table, my nard gave forth its (foul) smell" — while the King of kings was at Sinai, my fragrance was tarnished with the sin of the golden calf.
עשו להם עגל מסכה, "they made for themselves a cast calf.⁠" There are a number of surprising statements in this passage. 1) Seeing the Israelites had attained the spiritual niveau of the ministering angels at the time of the revelation by having heard God directly speak to them, how is it possible that they would request or demand from Aaron that he make for them an idolatrous image? 2) How can we understand the fact that they were now prepared to believe that the very earrings which they had worn in their ears had brought them out of Egypt, that they said concerning this gold: "these are your gods who have taken you out of Egypt?⁠" 3) How is it possible that Aaron, second only to his brother Moses in his qualities as religious figurehead, could be prepared to go along instead of becoming a martyr when faced with the alternative of death at the hands of the people? Is it not a clear-cut rule that when it comes to a choice between committing idolatry and saving one's life one must be prepared to give up one's life rather than commit that sin? 4) How could Aaron say to Moses: "please do not be angry my lord,⁠" shifting the blame to the people etc. (verse 22)? What other provocation would entitle Moses to become angry if not the commission of such a terrible sin?
The answer to all these questions is that they were based on the wrong premise. The last thing on the people's mind was that Aaron should construct an idolatrous object for them; they did not demand a deity but a leader during their travels in the desert, just as Moses had been their leader. They said this clearly when they told Aaron אשר ילכו לפנינו, "who are to walk ahead of us (verse 1).⁠" The "leader" was to show them the direction they were to travel in the desert. Up until now Moses had told them what route to take, and now there was no one to tell them in which direction to move. The words עשה לנו אלוהים, are to be understood as "make us a new leader seeing we have just lost our previous leader.⁠" [They wanted a replacement for Moses, not for God. Ed.] The whole reason that Aaron involved himself in this project was to gain time, to procrastinate, in the hope that before he would complete it Moses would return so that the whole premise for the people's request would collapse. The reason Aaron did not refuse and thereby risk becoming a martyr was that there was no need to do so for all the people wanted was a new leader to take the place of Moses. [In fact, refusing under the existing conditions could have been tantamount to suicide. Ed.] When Aaron remonstrated with Moses why the latter had become angry at him, he meant that seeing that the people had not demanded anything in the nature of idolatry there was no cause to get so excited. He added verbatim what the people had said to him, namely: "make for us an elohim who will walk ahead of us.⁠" [Moses himself had been told by God that he would be elohim for Pharaoh (Exodus 7,1) and that Aaron would be his prophet.] Aaron added that the immediate cause for such a request in the words of the people themselves had been Moses' tardiness in returning from the mountain. He implied the people's readiness to immediately be led again by Moses now that he had returned. The proof for reading the mind of the people correctly was that they had not said simply: "make us a god,⁠" but had said: "make us a god, for this man Moses, we do not know what became of him.⁠" In other words, they wanted to replace Moses "the man,⁠" not the Lord God. If the people had not had idolatrous thoughts when making their request, the idea that Aaron had assisted them in an idolatrous undertaking was preposterous! This is why Aaron had not hesitated to announce חג לה' מחר, "tomorrow will be a festival for the Lord God.⁠"
Our sages (Vayikra Rabbah 10,3) point out that it is not written חג לעגל, "a festival in honour of the calf.⁠" This proves that Aaron's intention was crystal clear, oriented exclusively towards Hashem. Perhaps the most convincing proof that the people had not considered the calf a deity is the fact that when Moses proceeded to burn it [verse 20, before any of the people who had danced around it had been executed, Ed.] not a single Israelite is reported as trying to interfere with Moses attacking and destroying his deity. Had even a small group of people seriously considered this golden calf to have any divine powers, surely they would have stoned Moses to death for depriving them of their god! (Compare what Moses said to Pharaoh when asked by him to slaughter the lambs in Egypt instead of in the desert, Exodus 8,22). All of the above is based on Nachmanides.
Having read Nachmanides' defense of the Jewish people and Aaron, the obvious question is why the people were punished so severely that we still suffer part of that punishment today whenever we are being afflicted for our personal sins? Why were the Levites allowed to execute 3,000 Israelites? Why did God dispatch a plague which killed many of the people (verses 27 and 35 respectively)?
The answer is simply that whereas the whole episode with the golden calf began innocently enough as an error at worst, as it progressed it turned into deliberate acts of idolatry. This is why the Torah wrote that the people "prostrated themselves before the calf, that they offered peace-offerings to it, that they danced around it, etc.⁠" (32,6; 32,19).
Actually, at that time, the Israelites were divided into different groups. Some of them had pure motives when offering sacrifices; the Torah reflects this by writing (verse 6): "they offered burnt-offerings and prepared peace-offerings.⁠" The Torah did not write: "they offered burnt-offerings to it, and they prepared peace-offerings to it.⁠" The ones whose motives were idolatrous were the ones of whom the Torah writes (verse 8): "they prostrated themselves before it, and they slaughtered offerings for it.⁠"
Midrash Tanchuma (Ki Tissa 19) states explicitly that the mixed multitude (of Egyptian converts) who joined the Jewish people at the Exodus were the ones who made the golden calf. The Midrash proves this from the words אלה אלוהיך ישראל, "these are your gods O Israel.⁠" Had the makers of the golden calf been natural born Jews they would have chanted: "these are our gods O Israel, who have brought us out of Egypt.⁠" This episode prompted our sages in Yevamot 16 to say that the process of assimilating converts is as much of an affliction for Israel as being struck with a form of skin eczema called ספחת on raw flesh, a dread disease, (compare Leviticus 13,2). On the same subject of accepting converts Shemot Rabbah 42,6 has stated that the reason God told Moses: "go on down for your people have become corrupt, was that Moses had accepted these converts at face value without having first obtained God's permission to convert them. God reminded Moses that He had specifically said to him (Exodus 7,4) "I shall take out My hosts, My people, the Children of Israel. He had never mentioned taking out people who were not "Children of Israel,⁠" whereas Moses had taken it upon himself to accept the mixed multitude. God now made it plain that He did not consider these converts as "My people.⁠" In spite of what the Midrash writes, the fact remains that though these converts originated the disaster, the natural born Jews joined in of their own accord. This is why all of them were punished.
עשו להם עגל – פר״ש יש אומר מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי הבניין. כתב בספר ילמדנו (וכ״א סנהדרין ק״א) ויקח משה את עצמות יוסף כו׳ מניין היה יודע משה היכן קבור. וקתני התם במדרש מיכה שנתמכמך בבניין של פרעה שהיו בונין ישראל והיו נוטלים המצריים את בני ישראל כשהם קטנים ומניחים אותם בבניין אבנים, אמר משה לפני הב״ה רבונו של עולם כך עושים לבני אברהם יצחק ויעקב, אמר לו הקב״ה אלו הקטנים שמניחים אותם במקום אבנים אם יתקיימו בעולם יהיו רשעים וקוצים אני מכלה מהכרם, וקח אחד מהם ותראה אחריתו, וכן עשה לקח מיכה ועכב אותו מבין החומה עד כי גדל ויצא לתרבות רעה, ועל ידו נעשה העגל כדפר״ש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(ח-י) וד׳ בתוארים שתאר עון העגל רבים ומתחלפים. סרו מהר מן הדרך אשר צויתים והוא עצמו מה שאמר עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו הרי שעל פעל אחד הרבה התוארים והאשמות האלה.
וה׳ ויאמר ה׳ ראיתי את העם הזה וגו׳ כי בהיותו המדבר הראשון הוא יתברך. והוא עצמו הוסיף הדברים האלה מה צורך לזכור אמירה מחודשת ויאמר ה׳ ראיתי וגו׳ בהיות הדבור מדובק ומקושר.
הו׳ במה ראה לתאר אותם בעם קשה עורף והיה לו לומר עם כבד עון בנים משחיתים.
וז׳ באמרו ועתה הניחה לי כי הנה משה לא היה מחזיק בו לשיצוהו הניחה לי. ומה שאחז״ל שבזה העירו שיתפלל לפניו כי לא יעשה ה׳ אלהים דבר מבלתי רצונו דרך דרש הוא ואני לישב הפסוק על פשוטו באתי.
וח׳ מה ענין ואעשה אותך לגוי גדול האם מפני שבועת האבות.
והנה משה עדין לא זכר׳ אליו לשיצטרך להשיב עלי׳ ואם זה למשה שוחד דברים לשיקבל הגזרה האם כהתל באנוש קל לראש יהתל במשה. אלה הם שמונת הדברים שראוי לעיין בדברי השם למשה במקום הזה והם מכלל השאלה הה׳ משאלות הפרשה אשר העירותי ומה שנראה בזה הוא. שהאלהים יתברך יודע כל הנסתרות ראה שמעשה העגל התחלתו היה מערב רב שעלה עם ישראל ממצרים כי הם תמיד היו באמונותיהם הנפסדות והיו מסיתים ומדיחים לבני ישראל לעשות כמעשיהם. ומפני שרבים מישראל נמשכו אחריהם ונכשלו בעונם וגם הבלתי נכשלים בו לא מיחו בידיהם והיה ראוי שיהיו נתפשים בעונם כמי שיש בידו למחות ואינו מוחה לכן חשב ה׳ להשחית את האומה בכללה ולכלותם כרגע כמו שאמר מיד. ומפני זה אמר למשה לך רד רוצה לומר כבר אינך צריך לא לתורה ולא למצות ולא ללוחות להישיר את ישראל כי במהרה יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. וזה ענין לך רד כלומר לך מכאן ורד מן ההר כי ישיבתך כאן אינה צריכה עוד. ולזה נטו (ברכות ל״ב) חז״ל באמרם רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשבילם.
ואמרו כי שחת עמך אשר העליתי פירושו אצלי כי שחת לעמך אותם אשר העלית מארץ מצרים והוא הערב רב שהעלה משה כי הם שחתו לישראל. והיה עמו אם כן הוא הנשחת והמשחית אותו היה אותו גוי ערב רב שהעלית משם ומה נאוו דברי רש״י ז״ל אם לא שהיו על כוונה אחרת שכתב שחת העם לא נאמר אלא שחת עמך ערב רב שקבלת בעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה הם שיחתו והשחיתו פירש הרב עמך הנזכר בכתוב על הערב רב. ויותר נכון לפרשו על ישראל כי הם הנקראים תמיד בשם עמך ויאמר ששחת לו הערב רב שהעלה משה עמהם ממצרים כי אותה העליה מהערב רב נתיחסה למשה לא עליית ישראל שהאל יתברך הוציאם ממצרים בכחו הגדול.
והנה הודיע הקב״ה למשה גודל החטא הזה משלש בחינות מפאת משה ומפאת הש״י ומפאת עצמם. וכאלו אמר הם חטאו ופשעו ושחתו לך ולי ולהם. אם לך כפי שהם עמך ואתה מנהיגם ובזו אליך כדי בזיון וקצף.
ואמנם לי כי סרו מהר מן הדרך אשר צויתים רוצה לומר אתמול אמרתי להם אנכי ה׳ אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תעשה לך פסל וכל תמונה ועתה עשו עגל הרי שסרו מהר מן הדרך אשר צויתים ככלה שזינתה בתוך חופתה וזה הוא מה שחטאו לי.
ואמנם לעצמם חטאו ג״כ כי הקלו את כבודם בהיותם משתחוים למעשה ידיהם. וז״ש עשו להם עגל מסכה רוצה לומר הם עצמם עשו העגל כי מזהבם ובמצותם נעשה ועכ״ז וישתחוו לו כאלו הם עבדיו נכנעים לפניו ויראים ממנו ויזבחו לו שהוא ההידור והכבוד הניתן לגבוה. ויאמרו אלה אלהיך ישראל שהוא ההילול והשבח ואלה הן העבודות הראשונות המיוחדות לבורא העולם. וכמו שאמר (תהלים כ״ב) המשורר יראי ה׳ הללוהו כל זרע יעקב כבדוהו וגורו ממנו כל זרע ישראל. ומה הבזיון והקלון שיכלו לעשות לעצמן כי אם זה שעשו למעשה ידיהם. ונראה שהדבור האלהי שהיה מדבר למשה חדל ויפסק לראות מה ידבר משה ומה ישיב על תוכחתו. ומשה נאלם דומיה כי כסתה כלימה פניו וגם הוא שתק ולא השיב אל השם כלום. ואז הוצרך יתברך לדבר דבור שני למשה ולזה נאמר שנית ויאמר ה׳ אל משה ראיתי את העם הזה כי היה זה דבור מחודש ואמירה בפני עצמה.
סרו מהר – קודם שאגמור לתת לך מה שיעדתי לתת, והם ״התורה והמצוה אשר כתבתי״ (שמות כ״ד:י״ב).
סרו מהר, they have strayed very quickly, etc. I have not even been able to complete the gift of the Torah I had wanted to give to you. A reference to “the Torah and the Mitzvah” in Exodus 24,12.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[א] סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם
[1] סנהדרין פרק שביעי דף נו ע״ב (סנהדרין נו:)
[ב] וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלוהיך
[1] סנהדרין פרק שביעי דף סג ע״א (סנהדרין סג.)1
1. בהפניה זו סנהדרין סג, ציטוט ב כתוב כשהוא חסר את שתי המילים האחרונות כלומר: ׳וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו וגו׳⁠ ⁠׳ רבנו השלים את החסר במקום המילה- וגו׳ – ׳אלה אלוהיך׳. כך כתב גם רש״י. הסבר הדברים:
רב חידש בסוגייה שם: האומר אלי אתה חייב קרבן משום שאמירת אלי אתה הוקשה לעשייה של זביחה והקש זה כתוב בציטוט ב – ׳וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלוהיך ישראל ׳ תוספת שתי המילים מדגישים את ההקש ומהקש זה למדנו – כשם שעל זביחה בשוגג חייב חטאת כך גם על אמירה בשוגג חייב חטאת.
צִוִיתִם: התי״ו בחירק. [צִוִּיתִם].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

סרו מהר מן הדרך – יתבאר על פי דבריהם (חולין ה׳.) שאמרו המודה בעבודת גילולים ככופר בכל התורה כולה, והוא אומרו סרו מן הדרך אשר צויתים הרי כל מה שצוה בכלל.
עוד ירצה לפי מה שפירשנו כי ישראל עודם באמונת ה׳ השלימה אלא חשבו להיות לפניהם כח אחד מאל עליון, לזה אמר סרו מן הדרך אשר צויתים פירוש לבל עשות אמצעיים ועשו דרך אמצעיים, ולזה לא אמר מרדו בי או כפרו בי כי עודם באמונתם.
עשו להם וגו׳ – פירוש אחרים עשו להם העגל כי הם נתנו הזהב ויצא העגל מעצמו, והודיע ה׳ כי לא מעצמו יצא כמאמר אהרן (פסוק כ״ד) ויצא העגל הזה אלא על ידי מעשה והוא מאמר רבותינו ז״ל (תנחומא) כי יונוס וימברום עשו וגו׳.
ויאמרו אלה וגו׳ – קשה למה [היפך] סדר העשוי שהיה לו להקדים אמירת אלה אלהיך קודם הזביחה שכן מצינו שביום ראשון אמרו אלה וגו׳ וממחרת זבחו וגו׳, והנה לפי דבריהם ז״ל (שמו״ר פמ״ב) שערב רב הם העושים כל מעשה העגל ולא ישראל יסדר הכתוב הדרגות העון בערך ישראל לא בערך ערב רב, ואמר הדרגה אחד עשו להם – פירוש ערב רב עשו עגל מסכה לעצמן ולא מיחו ישראל, עוד השתחוו וזבחו ערב רב ולא מיחו ישראל וזהו הדרגה גדולה יותר מהראשונה, ועוד אמרו בפירוש אלה אלהיך ישראל ושתקו ישראל וזו קשה מכולם.
ולפי פשט הכתוב טעם שאיחר אומרו אלה אלהיך הגם שהוא בחינת פגם הדיבור והוא מדרגה ממוצעת בין המחשבה למעשה לצד שיש בו בבחינת דיבור זה הדרגה גדולה שקבלוהו לאלוה לעולם באומרם אשר העלוך, וטעם זה יגיד ההתמדה לבני בנים והוא פגם מופלא, לזה סדרו באחרונה כדרך לא זו אף זו.
עוד נראה כי טעמו הוא לפי מה שמגיד משמעות אלהיך לנכח כי לא ישראל הם המדברים אם כן הדברים שקולים הם, אם השומעים מאמר אלה אלהיך הסכימו לזה או לא, לזה לא אמר בתחלה אלא עשו להם עגל, ואחר שהשתחוו וזבחו לו נתגלה למפרע כי שמעו והסכימו על הדבר, ולזה אחר שהזכיר ה׳ וישתחוו ויזבחו לו, אמר ויאמרו אלה וגו׳, לומר כי הצדקת הדבר שהם הסכימו הוא ממה שהשתחוו וגו׳.
סרו מהר מן הדרך, "they have quickly departed from the path, etc.⁠" The meaning of these words is clear in view of the statement in Chulin 4 that if someone acknowledges even passively that there is some substance to idolatry he is considered as having denied the entire Torah. This is why God said: "which I have commanded them,⁠" i.e. "all that I have commanded them.⁠"
It is also possible that the wording reflects- as I have written previously- that the Israelites retained their full faith in God and only saw in the golden calf one of His many manifestations. In view of all this God had to make clear that He had not ever commanded something of this nature, i.e. Israel was not allowed to employ intermediaries in their worship of Him and that what happened represented a complete departure from the way God had instructed them to relate to Him. This explains why God did not speak of Israel in terms of their having rebelled against Him or having denied Him. He was well aware that the Israelites had retained their belief in Him.
עשו להם עגל מסכה, "they made a molten calf for them(selves).⁠" The words עשו להם mean that "others made for them.⁠" They had only handed over the gold whereas the calf appeared to have emerged of its own power. God informed Moses that the calf did not emerge by itself as we could have concluded from Aaron's words in verse 24, but that an action preceded its emergence as we have learned from Tanchuma that Yanus and Yambrus (legendary Egyptian sorcerers) made the calf.
ויאמרו אלה אלהיך ישראל, they said: "these are your gods O Israel.⁠" Why did God tell Moses about the Israelites sinning by speech, i.e. by acknowledging the deity of the calf with their lips, only after He had already told Moses that they had worshiped it by offering sacrifices to it? The order should have been the reverse! According to Shemot Rabbah 42,6 that it was the mixed multitude who made tha calf and that the Israelites had no share in this, the verse has to be interpreted as describing different stages of the sin committed by the Israelites, not by the mixed multitude. As to the first stage of what the Israelites themselves were guilty of God said: "the mixed multitude made the golden calf for themselves, but the Israelites did not protest. Next, the mixed multitude prostrated themselves before the calf and offered sacrifices to it, and the Israelites again did not protest. Failure to protest this time was already a sin of a much graver dimension than not having protested the mere making of the calf. When the mixed multitude declared (addressing Israel this time) "these are your gods O Israel,⁠" and the Israelites even now did not protest, this was the culmination of their sins.
According to the plain meaning of the verse there is a different reason. God did not tell Moses earlier about the Israelites having said: "these are your gods, etc,⁠" although sin by speech is not generally as severe as sin by deed because in this case the sin committed by their lips was exceptionally severe. It was reinforced by the words: "who have brought you out of Egypt.⁠" Crediting the inert calf with what God had done for Israel made the sin absolutely intolerable. The perversion of history for all future generations implied in this utterance made it worse than sacrificing to the calf and prostrating oneself in front of it.
Furthermore, inasmuch as the words were addressed by the mixed multitude to the Israelites and not by the Israelites themselves, they were relatively harmless as long as the Israelites did not respond to the invitation to worship the calf which was contained within these words. It had become clear only after the Israelites participated in the sacrifices to the calf that their active participation must have started already at an earlier stage, namely when they were invited to pay obeisance to the calf as their redeemer. God therefore told Moses that participation of the Israelites in the worshiping of the calf was the result of their agreeing with the people who had said: "these are your gods O Israel, etc.⁠"
מן הדרך אשר צויתם – ולא אמר סרו ממני כי לא חטאו בע״ז הכופרת בעיקר ולא כחשו בה׳ לגמרי, אלא חטאו בשתוף וסרו מן הדרך אשר צוה ה׳ שלא לעבוד לזולתו אף בשתוף כמעשה האומות עע״ז, כי אם ליחד כל העבודות והתפלות והכבוד לה׳ לבדו:
מן הדרך אשר צויתים – ולא אמר סרו מעלי, הרי שלא עזבו את ה׳ לעבוד אלהים אחרים.
סרו מהר וגו׳ – תיבת ״מסכה״ מוטעמת באתנחתא. לכן המשפט ״עשו להם״ וגו׳ מופרד מהמשפט שלאחריו, וביחד עם המשפט הקודם הוא מבטא רעיון אחד מאוחד: הם מיהרו לסור מהדרך בה ציוויתי אותם במצוות ״לא תעשון אתי״ (לעיל כ, כ), בכך שעשו לעצמם עגל מסכה – אף אם כוונתם היחידה הייתה ליצור לעצמם דמות אחרת של משה.
והם הרחיקו לכת עוד יותר: על ידי השתחויה וזביחה הם חלקו לו את הכבוד הניתן לאלוה, ובכך התגלתה בהם מדרגת ההשחתה הנראית במאמר ״אלה אלהיך״ וגו׳.
סרו – ואם היו עומדים עכ״פ בצדקתם ימים מספר ונכשלו אחר זה היה מועיל להם זכות הקודם, והיה למוד זכות עליהם שברבות הימים שכחו אל מושיעם, אבל הם סרו מהר, כמ״ש (תהלים קו) מהרו שכחו מעשיו, ובאר שלא תאמר שעברו על דבר קטן, שעמך שהוא הע״ר עשו להם היינו לישראל עגל מסכה, והע״ר ומקצת ההמון השתחוו לו, וחטאו במחשבה, עשו עגל, ובפועל וישתחוו לו, ובדבור ויאמרו אלה אלהיך, והגם שהחטא יצא מן הע״ר, אחר שישראל לא מיחו בידם הקולר תלוי בצואר כולם:
וישתחוו לו ויזבחו: דרך הספור להוסיף ולהגדיל האשמה זה אחר זה, משום הכי החל ה׳ ״וישתחוו לו״, ולא עוד אלא גם ״ויזבחו לו״ שהוא חמור מהשתחואה, שישנו גם בהיתר למלכים ושרים, משא״כ זביחה שאינה אלא עבודת אלוה, כן בפנים כן בחוץ.
ויאמרו אלה וגו׳: והוא1 לכאורה קל מזביחה שהוא במעשה, משא״כ דיבור בעלמא. מכאן למדו חז״ל דהאומר ׳אלי אתה׳ חייב מיתה וכרת, משום דאתקושי איתקיש לזביחה, כדאיתא בסנהדרין (סג,א)2 ובפירוש רש״י במשנה (שם ס,ב) ד״ה והמקבלו3. אבל השתחואה לא איתקש כלל4, ומשום הכי בעינן קראי להשתחואה למיתה ואזהרה. ובזה מיושבות כמה קושיות התוספות בסוגיא.
1. שואל רבינו. ועיין במשך חכמה.
2. על המשנה ׳המקבלו עליו באלוה, האומר לו אלי אתה׳. ובגמרא: ... לר״ע פשיטא היינו מגדף. מהו דתימא, עד כאן לא מחייב ר״ע קרבן אלא במגדף דכתיב ביה כרת, אבל הכא דלא כתיב ביה כרת אימא לא, קמ״ל דאיתקושי אתקוש, דכתיב ״וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל״.
3. זה לשונו: ואפילו אמירה בעלמא, כגון האומר לו ׳אלי אתה׳, דאיתקש לזביחה, דכתיב ״וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל״.
4. הואיל ונאמרה כסדר האירועים של מעשה העגל שבתחילה השתחוו ואח״כ זבחו.
עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו כו׳ – בגמרא פרק ה׳ מיתות דף ס״ג אמר דאיתקושי איתקוש לחייב על אמירה מיתה יעו״ש. ולפ״ז יתכן דכאן הראה לו שישבור את הלוחות, שמוטב שידונו כפנויה בסייף כדין מיתת בני נח ואל ידונו כאשת איש, שישראל בסקילה על ע״ז ולכן אמר לו שעשו עגל מסכה, שישראל אינו עובר רק בלאו גרידא ולוקה, ובן נח חייב מיתה כדאמר דף נ״ו יעו״ש ויצו זו ע״ז, חד אמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו כו׳ לחייב משעת עשייה, ולכן אמר לו שידונו כדין בני נח שחייבין מיתה על עשייה לעובדה, ולכן ישבר הלוחות שיתבטלו הקדושין ויהיו נדונין כבני נח, ולכן בפרשת עקב שמשה מספר שבירת הלוחות מספר רק מה שהשי״ת אמר לו סרו מהר כו׳ עשו להם מסכה כו׳ וארא כו׳ עשיתם לכם עגל מסכה כו׳ ואשברם לעיניכם, התבונן שמה ותראה שזה ישר לפי דרכי הגמרא. ועיין במסכת ע״ז דף נ״ב דיליף ר׳ ישמעאל ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל, דלרע״ק דע״ז של ישראל אינה אסורה עד שתיעבד א״ש דכאן היה דינם כפנויה כבני נח ומשעת עשייה מתחייב ונאסר וקם לו בחטא, ודו״ק היטב.
עשו עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה – הנה בכל מקום חשיב מן הקל אל החמור ובגדר לא זו אף זו לכן מוכרח דהאמירה אלה אלהיך הי׳ החמורה ומוכרח דבקבלו עליו ואמר לו א״א חייב קטלא, כיון דחמורה מזביחה והשתחויה והגמרא אמר דלר׳ עקיבא דמחייב במגדף קרבן אף דלית בה מעשה ובכריתות אמרו דמגדף חמור מעכו״ם דהוי כאלו גרף הקערה ולא שייר כלום, א״כ אמר אלי אתה לעכו״ם דחמור מזובח לעכו״ם חייב קרבן כ״ש מעכו״ם, ואי דתאמר דאין בה מעשה או משום דחמור לא נתן שגגתו לכפרה הרי מגדף דחמור יותר ומביא קרבן על שגגתו, זה עומק ביאור הגמרא, קמ״ל דאיתקושי איתקוש וא״כ לא שייך למגמר מיתה בהשתחואה דזה אינו בתורת היקוש וכמו עשיית פסל, דאינו רק בלאו וכתובה קודם דהוי מקל אל החמור ולא קשה מה שהקשו בתוס׳ סנהדרין ס׳ ע״ב ד״ה מנין כו׳ ופשוט.
מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיימושב זקניםעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמההכל
 
(ט) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת⁠־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם⁠־קְשֵׁה⁠־עֹ֖רֶף הֽוּא׃
Hashem said to Moshe, "I have seen this people and, behold, they are a stiff-necked1 people.
1. stiff-necked | קְשֵׁה עֹרֶף – See Rashi (and compare Ibn Ezra) that the metaphor refers to one who turns his back on those who rebuke him, paying them no heed. Cf. Hoil Moshe that it refers to one who is stubborn in his opinions, unable to bend his head to listen to others.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[עז] 1ויאמר ה׳ אל משה, התחיל הקב״ה ליתן למשה שבילים שיבקש עליהם רחמים, מנין אמר ר׳ יוחנן למעלה כתוב (שמות ל״ב:ז׳) [וידבר ה׳ אל משה] לך רד, ואחר כך הוא אומר ויאמר ה׳ אל משה ראיתי את העם הזה, ואין אמירה אלא לשון רך, כאדם שיש בלבו על חבירו והוא מבקש להתפייס לו והוא אומר לו אמור לי מה עשיתי לך שכן עשית. כיון ששמע משה מן הקב״ה דברים רכים התחיל מבקש עליהם רחמים, שנאמר (שמות ל״ב:י״א) ויחל משה. (שמות רבה מב א)
[עח] 2ראיתי את העם הזה, ראה ראיתי (שמות ג׳:ז׳), היא הראיה שלהלן היא הראיה שבכאן. (שמות רבה מב ה)
[עח*] 3עם קשה ערף, עם קשיין לקבלה אולפן אינון. (תרגום ירושלמי כת״י רומי)
[עט] 4והנה עם קשה ערף הוא, מהו והנה עם קשה עורף הוא, אמר ר׳ יקים שלשה חצופים הם, חצוף בחיה כלב, בעוף תרנגול ובאומות ישראל. אמר ר׳ יצחק בר רדיפא בשם ר׳ אמי סבור שהוא לגנאי ואינו אלא לשבחן, או יהודי או צלוב. אמר ר׳ אבין עד עכשיו קורין את ישראל בחוץ לארץ האומה של קשה עורף. (שמות רבה מב)
[עט*] 5והנה עם קשה ערף הוא, מהו והנה עם קשה עורף הוא, א״ר יהודה בן פולויה בשם ר׳ מאיר, ראויים הם להערף. (שמות רבה מב)
1. הוספתי בפנים ע״פ נוסח המבואר בילהמ״כ משלי נו: כתיב וידבר ה׳ אל משה לך רד לשון קשה ואח״כ הוא אומר ויאמר וכו׳. וראה לעיל אות נג וצרף לכאן. ודרש זה בא לפרש למה ייחד כאן מאמר שהרי לא מצינו שמשה השיב להקב״ה על הדבור הקודם. ובאוה״ח: טעם שייחד אמירה אחרת באמצע ענין להצדיק מה שפי׳ כי מאמר ראשון שאמר סרו וגו׳ עשו וגו׳ לא בא אלא לתת טעם לירידת משה ממדרגתו ועכשיו בא לדבר מה שנוגע לישראל על חטאתם לזה אמר ויאמר וגו׳. ובש״ך: עד עתה היה דבורו על ערב רב שהחטיאו את ישראל ודבר לו בקושי ועתה מתלונן על ישראל שניסתו להם לזה אמר ויאמר בלשון רך לפי שהם חביבין עליו ואינו חפץ להענישם. – ויש להעיר מהסמ״ג הל׳ תפלה ומרדכי ר״פ הקורא את המגלה, שנראה מדבריהם שהיתה כאן פרשה סתומה והובא במנחת שי כאן וכתב שמצא כן בספר תגי ושבספרים המדוייקים וגם ברמב״ם אין כאן שום הפסק פרשה וציין לשו״ת מהר״י מינץ סי׳ מ.
2. בשמו״ר ג ג: ראה ראיתי, כשהיו ישראל במצרים ראה הקב״ה מה שעתידין לעשות הה״ד ויאמר ה׳ ראה ראיתי, ראיתי לא נאמר אלא ראה ראיתי א״ל הקב״ה למשה, אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים תורתי ואני רואה אותם מקבלים תורתי, זהו ראה, ראיתי זו ראיית מעשה העגל שנאמר ראיתי את העם הזה וכו׳, הובא בתו״ש שמות פ״ג אות קטז עי״ש בבאור וצרף לכאן. וראה לעיל אות כז בבאור. – במו״נ ח״א פמ״ח: ראיתי את העם הזה, (באונקלוס) גלי קדמי עמא הדין שענינו ראיתי מריים וכו׳. ובתרגום רס״ג: ידעתי מכבר שהעם הזה עם קשי עורף.
3. ע׳ רש״י כאן, ובאע״ז: שלא ישמע מה שצוה ובפיה״ק: אם אדם יקראנו לא ישיב ערפו. וכ״ה במכלול: שלא פנו אל הקורא אותם. – בפי׳ ר״א בן הרמב״ם: מאמר עם קשה עורף השאלה, כי מי שפונה ממגמת פניו הראשונה אל זולתה קפיציו וגידיו הוא רכים הם, ומי שאוחזת אותו הצפדת בגופו וכיוצא בה, יתקשה עורפו ויקשה עליו לנטות ולהכופף, לכן הושאל להם שם עם קשה עורף, מפני שלא עזבו גלולי מצרים שידעו וגדלו עמהם, אל דרך יחוד השם שנעתקו אליה אלא נרתעו לאחוריהם לחזור אל האמצעיים בעבודה שהורגלו בהם וכו׳, וכ״כ האוה״ח: סרו מן הדרך אשר צויתים פי׳ לבל עשות אמצעיים ועשו דרך אמצעיים ולזה לא אמר מרדו בי או כפרו בי כי עודם באמונתם. ע״כ.
4. ראה תורה שלמה שמות פרק י״ט אות קצו וצרף לכאן. וביצה כה: תנא משמי׳ דר״מ מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין וכו׳ והיינו דאמר ר״ש בן לקיש ג׳ עזין הן, ישראל באומות וכו׳. ובעץ יוסף: אינו אלא לשבחן וכו׳ וה״ק ראיתי את העם הזה שהוא טוב לי לתת להם תורה מפני שהם קשה עורף ולא ישובו ממנה אחר שיקבלו אותה ועתה אינו כן כי סרו מהר ולא היו קשה עורף לטובה.
5. בשמו״ר שם ס״ה לעיל אות נז: לך רד ר״מ אומר מרדות הם צריכים כו׳ והנה עם קשה עורף הוא, אין אדם אומר פלוני קשה אלא שהוא צריך מרדות כו׳ עיי״ש.
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה גְּלֵי קֳדָמַי עַמָּא הָדֵין וְהָא עַם קְשֵׁי קְדָל הוּא.
Hashem said to Moshe, “This people is revealed before Me, and behold they are a stiff-necked people.

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא
וַאֲמַר ה׳ לְמֹשֶׁה גְּלֵי קֳדָמַי עַמָּא הָדֵין וְהָא עַם קְשֵׁי קְדָל הוּא
א. ״רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה״ – ״גְּלֵי קֳדָמַי עַמָּא הָדֵין״ [ולא: חֲזֵיתִי], כי רְאִיַּת ה׳ מעשה שלילי מתורגמת ״גְלֵי קֳדָם״ כמבואר לעיל ״וַיַּרְא ה׳ כִּי סָר לִרְאוֹת״ (שמות ג ד) בשם הרמב״ם.
ב. לביאור ״קְשֵׁה עֹרֶף״ – ״קְשֵׁי קְדָל״ עיין לעיל ״וַעֲרַפְתּוֹ״ (שמות יג יג).
ואמר י״י למשה גלי קדמיי ית עמא האליין והא עם קשיין לקבלהא אולפן אינוןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קשיין לקבלה״) גם נוסח חילופי: ״קשה קדל למקבלה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
ואמר י״י למשה גלי קדמוי זדונהון דעמא הדין והא עם קשי קדל הוא.
And the Lord said to Mosheh, The pride of this people is manifest before Me, and, behold, it is a people of hard neck.
ויאמר י״י אל משה גלוי לפני זדון העם הזה והנה עם קשה ערף הוא.
[ט] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה – מַהוּ וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פּוֹלְוָיָה בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר רְאוּיִים הֵן לְהֵעָרֵף.
אָמַר רַב יָקִים שְׁלשָׁה חֲצוּפִים הֵם חָצוּף בַּחַיָּה כֶּלֶב בָּעוֹף תַּרְנְגוֹל וּבָאֻמּוֹת יִשְׂרָאֵל.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר רַדִּיפָא בְּשֵׁם רַבִּי אַמֵּי אַתָּה סָבוּר שֶׁהוּא לִגְנַאי וְאֵינוֹ אֶלָּא לְשִׁבְחָן אוֹ יְהוּדִי אוֹ צָלוּב.
אָמַר״רַבִּי אָבִין עַד עַכְשָׁו קוֹרִין אֶת יִשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ הָאֻמָּה שֶׁל קְשֵׁה עֹרֶף.
אָמַר רַב נַחְמָן תֵּדַע לְךָ שֶׁהֵם קָשִׁים כְּשֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה מַה כְּתִיב בָּהֶם: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר (שמות י״ט:ט״ז) אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַרְאֶה לָהֶם כָּל נִסַּי וּלְוַאי לֶהֱנֵי וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ת֗ם קאל אללה קד עלמתא האולא אלקום קום צעאב אלרקאב.
א. קד עלמת] + וקיל קד ראיית א וכן הוא בשרח שבכתיבת ידו.
אחר כך אמר ה׳: כבר ידעתי1 את העם הזה, עם קשה עורף הוא.
1. לנוסח היש אומרים: ראיתי.
קשה ערף – מחזרים קושי ערפם לנגד מוכיחיהם, ומאניםא לשמוע.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917, דפוס ריג׳יו. בכ״י ליידן 1: ״ומאנם״. בכ״י אוקספורד 34, דפוס רומא: ״וממאנים״.
קשה ערף STIFF-NECKED – They turn their stiffened necks towards those who reprove them (i e. they turn their back upon them) and refuse to listen.
וטעם קשה עורף – שלא ישמע מה שיצוה. משל לאדם הולך, ואם אדם יקראנו, לא ישיב ערפו.
ויאמרקשה ערףא – משל לאדם הולך לצרכו במרוצה, ולא ישיב עורף לקורא אליו. וזה המשל, בעבור שהיה מישראל בארץ מצרים עובדי עבודה זרה, והשם שלח להם נביאו לאמר: איש גילולי מצרים השליכו, כי כן כתוב (יחזקאל כ׳:ז׳).
ומשה ספר זה המעשה לבנים לפני מותו, והוא שומר הטעמים לא המלות. כתוב: לך רד כי שחת עמך (שמות ל״ב:ז׳), וספר: קום רד (דברים ט׳:י״ב). ושם אין כתוב: וישתחוו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ח׳). וכתוב: ועתה הניחה לי (שמות ל״ב:י׳), ותחתיו: הרף ממני (דברים ט׳:י״ד). וכתוב: ויחר אפי בהם ואכלם (שמות ל״ב:י׳), ותחת זה: ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים (דברים ט׳:י״ד). וכתיב: ואעשה אותך לגוי גדול (שמות ל״ב:י׳), ו⁠{תחת זה:} עצום {ורב} ממנו (דברים ט׳:י״ד), והטעמים שוים.
א. בדפוסים יש כאן תוספת מהפירוש הראשון של ראב״ע: ״שלא ישמע מה שצוה״. התוספת חסרה בכ״י פריס 176, 177.
AND THE LORD SAID. Stiffnecked means that they refuse to do as God commanded. They are like a person who runs along on his way and does not turn his head back to the one who calls him. This expression is employed with regard to the Israelites for the following reason. Scripture tells us that Israel served idols in Egypt. It reports that God sent prophets to them saying, "Let every man cast away the idols of Egypt.⁠"1 Moses related this incident2 to their children3 before he died.⁠4 Moses employed different terminology. However, the import of the words is the same as here. Scripture here states that God told Moses, Go, get thee down; for thy people…have dealt corruptly (v. 7). However, Moses later quoted God as saying, Arise, get thee down (Deut. 19:12). Scripture there5 writes, This is thy god, O Israel (v. 8).⁠6 Scripture goes on to say here, Now therefore let Me alone (ve-attah ha-nichah li) (v. 10). However, it later reads, let Me alone (heref mi-menni) (Deut. 9:14). Scripture here reads, that My wrath may wax hot against them, and that I may consume them (v. 10). However, it later reads, that I may destroy them and blot out their name (Deut. 9:14). Scripture here reads, and I will make of thee a great nation (v. 10). However, Moses later quoted God as saying, and I will make of thee a nation mightier [and greater than they] (Deut. 9:14). The meanings are the same.
1. Ezek. 20:7.
2. The account of the golden calf.
3. To the next generation.
4. In other words, the account of the making of the golden calf is recapitulated in the Book of Deuteronomy. See Deut. 9:7-29.
5. Weiser suggests this is an error for "here.⁠" However, it is possible that since the last quote is from Deuteronomy, Ibn Ezra refers to Exodus as "there,⁠" even though he is now commenting on Exodus.
6. There is no parallel to this clause in Deuteronomy.
מאמר עם קשה עורף – השאָלה, כי מי שפונה ממגמת פניו הראשונה אל זולתה קפיציו1 וגידיו רכים הם, ומי שאוחזת אותו {מחלת} הצפדת בגופו וכיוצא בה יתקשה עורפו, {ו}יקשה עליו לנטות ולהכפף. לכן, הושאל להם {שם עם קשה ערף} מפני שלא עזבו גלולי מצרים (ע״פ יחזקאל כ:ח) שידעו וגדלו עמהם אל דרך יחוד השם שנעתקו אליה, אלא נרתעו לאחוריהם לחזור אל האמצעיים2 שהורגלו בהם3. וזולת זה כל כך קשה עליהם שאמרו (לעיל פסוק א) קום עשה לנו אלהים וג׳4. כוונת פירוש זה אני מעתיק אותה מאת ר׳ אברהם החסיד ז״ל.
1. פח. פי׳ מִפרקים, נקודות החיבור שבין העצמות (joints).
2. פט. כלומר, לעבודת אלקים ע״י אמצעי. השוה לדברי רמב״ם במו״נ (א:לו): ׳ואתה יודע כי כל מי שעובד עבודה זרה לא יעבדה על דעת שאין אלוה בלעדיה, ולא דמה מעולם כלל מן העובדים, ולא ידמה מן הבאים שהצורה אשר יעשה מן המתכת או מן האבנים והעצים, שהצורה ההיא הוא אשר בראה השמים והארץ והיא הנהיגם, אבל אמנם יעבדוה על צד שהיא דמיון לדבר שהוא אמצעי בינם ובין האלוה יתברך׳.
3. צ. מאידך, עי׳ לרס״ג בפירושיו כאן (מהד׳ רצהבי עמ׳ קצח-ט) שביאר עניינו: ׳לפי שקשיות עורף היא גאות ואין השכינה שורה בין גאים מתגברים אלא בקרב ענוים ושפלים׳ [וע״ש שהביא על זה כמה מקראות כדרכו], ובביאורו להלן (עמ׳ רי) כתב: ׳והנמקתו כי לא אעלה בקרבך משום שהם עם קשה עורף מחזק מה שאמרנו שאור השכינה לא יתחבר עם קשיות עורף׳, וברור שהוא רומז בזה לדבריו שציטטנו עתה (ולא נתעורר לזה רצהבי בהערותיו שם). וכן ראה רש״י וראב״ע שפירשו שעניינו העקשנות שלא לשמוע מן המוכיחם. וראה להלן (לג:ג) שפירש רבנו עצמו כעין פירוש רש״י, ועמש״כ שם בהערה.
פירוש רבנו כאן בשם ר״א החסיד נמשך עם מה שביאר לעיל (פסוק ד) ע״פ רס״ג ור״א החסיד, שסיבת בקשתם את העגל היא מפני שלא רצו להישאר ללא כלום – בלי עבודה זרה שהורגלו בה, ובלי עבודת השי״ת שנעתקו אליה אבל לא הגיעו לשלימותם בה.
4. צא. נראה שר״ל שפסוק זה הנראה כקטגוריה על ישראל הוא באמת התנצלות הגונה עליהם, שאלמלא כן מאד היה קשה אומרם קום עשה לנו אלהים, ודו״ק.
עם קשה עורף – ידוע כי מי שצוארו עב הוא גם קשה לשמוע.
והנה עם⁠־קשה⁠־עֹרף הוא – רוצה לומר שהוא קשה לסור ממה שנסתבך בו. ולפי שהסר מהדבר הופך אליו עורף, ומשים פניו להפך הצד ההוא, ייחס זה הענין אל קשי⁠־עורף, רוצה לומר שהוא קשה להפוך עורף אל מה שנסתבך בו. ולזה אין לבטוח שיסורו מזה העוון שנכשלו בו.
(ט-יד) התועלת השנים עשר הוא בדעות, והוא להודיע כי כבר יִמָּלְטוּ מהרע אוהבי האיש הטוב, כדי שלא יקרה לו צער וכאב לב. ולזה ניחם ה׳ יתעלה על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו בראותו שהיה הענין קשה למשה. ומפני זה הראה גם כן משה לה׳ יתעלה שיִקשה בעיניו מאד אם לא ישא חטאת ישראל עד שהוא יבחר מותו מחייו.
ויאמר ה׳ ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא – [ה] התחיל מאמר בפני עצמו ואמר הנה לשעבר נסתכלתי בתכונת העם הזה וראיתי אותו עם קשי עורף והחזקתי אותה להם למדה טובה לבלתי היותם כפתאים מאמינים לכל דבר ולזה הוזקקתי לעשות להם את כל הגדולות והנוראות אשר ראו להעתקם מקושי עורפם אל השיווי והמיצוע בענין האמונה והוא להעמידם על האמונה השלמה בכל מה שיגיע להם על ידי הנביא המוחזק כמו שאמרתי ראשונה וגם בך יאמינו לעולם (שמות י״ט:ט׳). והנה עדין הם על טבעם הפחות שגדל עמם מרוע הרכבתם שהולך ונמוג לבלתי עמוד על מצב אחד כמו שנזכר בדברים אשר בשער.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(ט) ואמנם אמרו ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף היא י״מ שלא יסורו מעקשות לבבם אף כי תכה על קדקדם כי לא ירגישו במכות לקושי ערפם. והראב״ע פירש שהוא ההולך לצורכו במרוצה ולא ישוב עורף לקורא אליו. והנכון בעיני שהוא משל להיותם בהמיים נמשכים לתאוותם ולא יראו את הנולד. כי הנה הטבע בחכמת בוראו נתן בחי עינים בראשו כדי שיהיו צופים ומביטים למה שיבוא ויזהירו את החי כדי להתקרב אל המועיל ולברוח מן המזיק. ומפני שהעינים ללכת יביטו והם ישמרו הגוף מצד הפנים. ומי ישמר את אחורי גופו שאין שם עינים עשה הטבע בצואר החי חוליות מתנועעות בקלות כדי שהעינים שהם בפנים יביטו גם כן לאחור וישמרו את הגוף מכל צד. אמנם מי שעורפו קשה וכבד לא יוכל להניע צוארו ולהעתיקו מצד אל צד ומפני זה לא יראה העתיד לבוא עליו וימצאוהו צרות רבות ורעות. הנה אם כן באמרו עם קשה עורף הוא ענינו שלא יוכל להתנועע ולא יראה מה שיבוא אחריו ואין סכלות גדול מזה כי הוא כמו הבהמה שתראה ההוות אשר לפניה אבל לא תצייר מה שיהיה ומה שימשך בעתיד. ובזה הודיע למשה שלהיותם עם קשה עורף אין תועלת בהוכיחם ולא בהענישם מעט או הרבה ולא בכפרתם.
והנה עם קשה ערף הוא – גיד ברזל ערפם ולא יפנו לשמוע דברי שום מורה צדק, באופן שאין תקוה שישובו בתשובה.
והנה עם קשה עורף הוא. Their neck is like a tendon made of iron so that they will not turn in any direction to listen to advice and admonition from any source. Seeing that this is their situation, there is no hope that they will become penitents.
(ט-י) ויאמר ה׳ אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא, ועתה הניחה לי וגו׳. רצה לומר, אותם שעשו העגל בפועל – אין ספק שחייבים כלייה. ואותם שלא מיחו השמחים אלי גיל – גם כן. ואותם שלא מיחו ולא שמחו גם שנצטערו – גם הם חייבים, שהיה להם עכ״פ למחות, ואם אינם כל כך חייבים כליה עתה, מכל מקום ׳עם קשה עורף הוא׳ ואין תקווה לתשובתם, ולכן אכלם, כי אין הקב״ה משחית האדם אלא עד שאין תקוה עוד לתשובה ממנה1:
1. ראה בשיעורים לבראשית (ו יא-יב).
<ויאמר ה׳ אל משה ראיתי את העם הזה: כתוב בסמ״ג הל׳ תפלה אנו קורים ויחל ע״פ מסכת סופרים אע״פ שהיא לסוף שני פסוקי׳ מן הפרשה, ע״כ. וכן במרדכי ריש פ׳ הקורא את המגלה עומד תימא לר״י על מנהגנו שאנו קורין בתעניות ויחל והראשון מתחיל שם והוא לסוף שני פסוקי׳ מפרשה שלמעלה, והא אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקי׳ וכו׳. ובספרי׳ המדוייקי׳ שאצלנו וגם בספר הרמב״ם ז״ל אין כאן שום הפסק פרשה. האמנם מצאתי כתוב בספר תגי שיש כאן פ׳ סתומה. וכת<ו>ב בספר מטה משה סי׳ תשמ״טא שנשאל על זה גדול בדורו מהר״י מולן והשיב דכמה פסקי פרשיות יש בס״ת של צרפתים דלא כרמב״ם ע״כ. ועיין עו׳ בש״ת מהר״ר יודא מינץ סי׳ ח׳.>ב
א. צריך להיות: תשמ״ח.
ב. בכ״י א הערה זו אינה מופיעה כאן, אלא בדף 113, בתוך ההערות של פרשת תצוה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויאמר ה׳ אל משה וגו׳ – טעם שייחד אמירה אחרת באמצע ענין, להצדיק מה שפירשתי, כי מאמר ראשון שאמר סרו וגו׳ עשו וגו׳ לא בא אלא לתת טעם לירידת משה ממדרגתו ועכשיו בא לדבר מה שנוגע לישראל על חטאתם לזה אמר ויאמר וגו׳, וזולתה היה נשמע שעל זה באה הודעת סרו מהר והבן.
ויאמר ה' אל משה, God said to Moses, etc. The reason this is reported as a separate address by God to Moses (seing there had been no interruption since God commenced to speak in verse 7) is that the first address was only an explanation of why Moses had to descend from his lofty spiritual niveau. Now God speaks to Moses concerning the repercussions Israel's conduct will have on their own standing. Had the Torah not inserted the words ויאמר ה' at this point, we would have thought that the previous sentence "they have quickly departed, etc.⁠" was meant as an introduction to why the people would be punished.
עם קשה ערף – מחזירין קשי ערפם לנגד מוכיחם וממאנים לשמוע, כאדם ההולך לדרכו ולא ישיב עורף לקורא אליו, וזה המשל בעבור שהיו ישראל בארץ מצרים עובדי ע״ז, והשם שלח להם נביאים לאמר איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו, כי כן כתוב (יחזקאל כ׳ ז׳) ועתה שבו לגלוליהם ולעצביהם:
קשה עורף – משמע שהיו קודם לכן דבקים בע״ז כנזכר ביחזקאל כ׳:ז׳ (רמבמ״ן), ואין צורך לומר שהיו דבקים בע״ז ממש, אלא בעשיית צלמים לכבוד האל. רמבמ״ן העתיק דברי רש״י ודברי ראב״ע, ולא הבין שהם שני הפכים, רש״י מעמיד המוכיח לפני החוטא והחוטא הופך לו ערפו, וראב״ע עושה המוכיח הולך אחר החוטא להשיבו מדרכו והחוטא רץ בדרכו ולא יפנה לאחוריו. וגם דברי ראב״ע מגומגמים באמרו ״ולא ישיב עורף לקורא אליו״. והיל״ל ולא יחזיר פניו לקורא אליו, ואין ספק כי ענין המליצה, שערפו קשה ובלתי מתנועע, ולפיכך הוא הולך לדרכו בלי שיחזיר פניו למי שקורא לו מאחוריו, כלומר שאינו שומע בקול מוריו.
ויאמר ה׳ וגו׳ – כל מקום שהכתוב חוזר על ״ויאמר״ ללא תשובה בינתיים, משמע שהייתה ציפייה שתבוא תשובה, וכאשר התשובה לא באה, ומשום שלא באה, חזר הדובר לדיבורו (השווה בראשית טז, ח–יא).
גם כאן, ה׳ מפסיק כדי לתת מקום לתשובה המצופה, או להישמעות מיידית של משה לציווי לרדת מן ההר. אך נראה שמרוב בהלת הנפש לא יכל משה לעשות אף אחד מאלה. ואז חוזר ה׳ לדבר אליו, ומבהיר למשה מה יהיה גורל העם – אם לא ישתדל בעדם. נעשה ברור למשה שהוא חייב לנקוט בפעולה מיידית, והובהר לו מה אותו מעשה צריך להיות. לפיכך, בעוד שבפסוק ז פותח דבר ה׳ בלשון ״וידבר״, שהוא הלשון למאמר מוחלט, הרי שכאן ממשיך דבר ה׳ ב״ויאמר״ – הלשון לדברים הפונים אל השכל והלב.
קשה ערף – ביטוי זה מתייחס לפעולה שנעשתה בניגוד לחובה, מתוך דביקות ברעיונות שהורגלו אליהם בעבר. בכינוי קשה וחמור זה, מרומז גם טעם להקל בדינם. שכן חטא העם לא נבע מסטייה מהדרך, חדשה ומפתיעה, אלא מהרגל הטבוע בהם מכבר, שטרם הצליחו להתגבר עליו. לא היה תימה בכך שהילך הרוח אשר ממנו יצאה הדרישה ״עשה לנו אלהים״ (פסוק א), יימצא באנשים שעריסתם עמדה במצרים, ותחנוניו של משה בפסוקים הבאים מתייחסת למציאות זו.
ויאמר ה׳ – עתה באה לו אמירה אחרת רכה בהשקף על זכות משה מצד עצמו, ואמר ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא, וזה כולל: א) שא״א שאניחם ואתה תעסוק עוד עמהם להחזירם בתשובה ושיהיו גוי לפני, כי הוא עם קשה ערף בלתי נכנעים ולא אפשר לתקנם, זאת שנית, שמצד זה בעצמו אין עליך אשם במה שלא נהגת אותם על דרך ה׳, כי אתה עשית כל אשר ביכלתך וא״א לקפח שכרך, כי החסרון הוא מצדם לא מצדך, ולכן,
והנה עם קשה עורף הוא1: הדעת ההחלטית של האדם היא בכח המוח של העורף, כמו שכתב הראב״ע בהקדמה לעשרת הדברות2, אשר באחרית מוח הראש הוא הזכירה, משום הכי מי שאינו נוח לשבור טבעו מיקרי ׳קשה עורף׳. וישראל עזים הן, כדאיתא ביצה (כה,ב)3. ואמר ה׳, אחר שהם ״עם קשה עורף״ לא יכנסו לעול תורה ומצוות הנדרש להשגחתו יתברך, אלא מבקשים לאמצעי שלא יהיו צריכים עוד לעול תורה ומצוות4.
1. מדוע נקודה זו של ״קשה עורף״ היא המכריעה והמובילה למסקנא ולהחלטה של ״ויחר אפי בהם ואכלם״.
2. לא מצאנו שם, אלא בפרק ל״א פסוק ג׳ ד״ה ואמלא אותו.
3. דאמר ר״ש בן לקיש, ג׳ עזין הם (רש״י: קשים להנצח), ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות...
4. כפי שכתב רבינו לעיל כמה פעמים.
קשה עורף – מקור מליצה זו איש מתאמץ בדעותיו ואינו כופף ראשו תחת דעת אחרים כאלו ערפו קשה ואינו יכול לכופו ולהשפילו מפני איש, וכן בלשון אשכנז Hartnackig.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(י) וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר⁠־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃
And now, let Me be,⁠1 and let My anger burn against them, and I will finish them off; and I will make you into a great nation.⁠"
1. Let Me be | הַנִּיחָה לִּי – See Shemot Rabbah that in these words Hashem hints to Moshe that he has the power to intercede on behalf of the people and change Hashem's course of action.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
ה׳ מציע להחליף את העם במשה – במדבר י״ד:י״א-י״ב, במדבר ט״ז:כ״א-כ״ב, דברים ט׳:י״ד
[פ] 1ועתה, וכען מנע גרמך מן למבעי רחמין עליהון קדמי. (ת״י כת״י רומי)
[פ*] 2ועתה הניחה לי... [ויחל משה], וכי משה היה תופס בהקב״ה שהוא אומר הניחה לי, אלא למה הדבר דומה, למלך שכעס על בנו והכניסו לקיטון ומתחיל מבקש להמיתו והיה המלך מצעק מן הקיטון, הניחה לי שאכנו והיה פדגוג עומד בחוץ, אמר הפדגוג המלך ובנו לפנים בקיטון, למה הוא אומר הניחה לי, אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפייסנו על בנו, לכך הוא מצעק הניחה לי, כך אמר הקב״ה למשה ועתה הניחה לי׳ אמר משה מפני שהקב״ה רוצה שאפייס על ישראל לפיכך הוא אומר ועתה הניחה לי, מיד התחיל לבקש עליהם רחמים. (שמות רבה מב י)
[פא] 3ועתה הניחה לי, אמר ר׳ אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שתפסו משה להקב״ה כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו ואמר לפניו רבונו של עולם אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם. (ברכות לב.)
[פא*] 4ועתה הניחה לי ויחל משה, מה אעשה לעם הזה וכו׳ (שמות י״ז:ד׳), כאן המקום ממיך ומשה מגביה ובמקום אחר המקום מגביה ומשה ממיך כענין שנאמר ועתה הניחה לי ואחריו מה הוא אומר ויחל משה. (מכילתא בשלח פ״ו)
[פב] 5[הניחה לי], לומר שלא יזכיר לו לא זכות אבות ולא זכות אמהות. (במדב״ר ט נד)
[פג] 6[ויחר אפי בהם ואכלם], הרבה כשרים היו בהם וקנא הקב״ה לכולם, שביקש להם לכלות הטובים עם הרעים שנאמר ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם. (במדב״ר ט נד)
[פג*] 7ואעשה אותך לגוי גדול, ואימני יתך רישיה לאומייה. (תרגום ירושלמי כתי״ר)
[פד] 8הניחה לי... ואעשה אותך לגוי גדול, ולא דבר ה׳ למחות את שם ישראל (מלכים ב י״ד:כ״ז), אמר רב אחא בשם ר׳ יונתן דבית גוברין אנו מוצאים דבר ה׳ למחות את ישראל בעגל ובמרגלים והוא אומר ולא דבר ה׳ למחות? א״ר לוי כיון שאמר למשה הרף ממני (דברים ט׳:י״ד), שפתח לו פתח שיבקש עליהם רחמים, הוי ולא דבר ה׳ למחות את שם ישראל, ורבי תנחומא אמר כיון שא״ל ואעשה אותך לגוי גדול הוי ולא דבר ה׳ למחות את שם ישראל, למה שמשה מישראל הוא. (שמות רבה מד ח)
[פה] 9ואעשה אותך לגוי גדול, אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ יוסי כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר בו, מנא לן, ממשה דכתיב ואעשה אותך לגוי גדול, אע״ג דבעא משה עילוה דמילתא ובטלה, אפ״ה אוקמיה בזרעיה שנאמר (דברי הימים א כ״ג:ט״ו-י״ז) בני משה גרשם ואליעזר כו׳ ויהיו בני אליעזר רחביה הראש ובני רחביה רבו למעלה מאי רבו למעלה תאני רב יוסף למעלה מששים רבוא כו׳. (ברכות ז.)
[פה*] 10[ואעשה אותך לגוי גדול] ויחל משה, זה הוא שאמר הכתוב (משלי י״ט:י״ד) מלוה ה׳ חונן דל וגמולו ישלם לו, מלוה ה׳ חונן דל זה משה שחנן את ישראל בשעה שנעשו דלים במעשה העגל דכתיב ויחל משה, ושמא הפסיד חס ושלום אלא וגמולו ישלם לו׳ אמר ר׳ יוסה הוא הלוה להקב״ה על ששים רבוא שביקש עליהן רחמים ונתן לו הקב״ה יתר מששים רבוא שנאמר (דברי הימים א כ״ג:י״ז) ובני רחביה רבו למעלה, מאי למעלה, למעלה מששים רבוא, לקיים מה שנאמר וגמולו ישלם לו. (מדרש הגדול)
[פו] 11ואעשה אותך לגוי גדול [ויחל משה], אמר רבי אלעזר אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע, ומה כסא של שלש רגלים (אברהם יצחק ויעקב) אינו יכול לעמוד לפניך בשעת כעסך, כסא של רגל אחד על אחת כמה וכמה, ולא עוד אלא שיש בי בושת פנים מאבותי, עכשיו יאמרו, ראו פרנס שהעמיד עליהם, בקש גדולה לעצמו ולא בקש עליהם רחמים. (ברכות לב.)
1. ראה תרגומים ובפי׳ רס״ג: ועתה אם תחדל מלהתפלל עליהם ויחר אפי בהם ואכלם. בהערות לפי׳ מעתיק מכת״י מ״ש ר״א בן שלמה בפירושו למלכים ב כ: אמר רבינו סעדיה ז״ל וכו׳ ודומה למה שפירשתי בתורה בדבר ה׳ למשה, ועתה הניחה לי, שאין זה צווי, שאלו היה צווי לא היה רשאי משה להמרותו ולשאול שיסלח לעם, אלא הוא עצה בדרך הברירה בתוספת ׳אם׳ כלומר אם תניח מלהתפלל אכלה את העם, ורצה בכך ההיפך והוא שאם תתפלל עליהם אקבל תפילתך לפיכך בחר להתפלל שנ׳ ויחל משה.
2. כעי״ז בדב״ר ג טו. וסדא״ז עמ׳ 180. וראה רש״י כאן. ובתנחומא סי׳ כב: ועתה הניחה לי ויחר וגו׳ מכאן את למד שפתח לו הקב״ה למשה פתח לבקש עליהם רחמים שנאמר ואעשה אותך לגוי גדול. והובא בילהמ״כ מיכה 58 ואינו גורס שם שנאמר ואעשה וכו׳. וראה לק״ט כאן. ובברכות לב. וספרי ואתחנן סי׳ כז ותנ״י שם ז: בהוספות, נדרש על הפסוק בדברים ט, יד: הרף ממני ואשמידם וכו׳ וראה רש״י ואתחנן ג כד שמביא הדרש מפסוק שלפנינו. ובב״נ בברכות שם נוסף: כך כיון ששמע משה ועתה הניחה לי נתחזק, מיד ויחל משה. וראה מהרש״א שם שדרש זה סותר לדרש דלהלן אות פא שמבואר שמשה תפס כביכול להקב״ה עי״ש. וראה גירסת המדרש הגדול שם. ובסדר אליהו רבה פרק ד מובא לק׳ קנב: מפני מה זכה משה למאור פנים בעולם הזה ממה שעתיד ליתן לצדיקים לעתיד לבא, מפני שעשה רצונו של הקדוש ברוך הוא ומתאנח על כבודו של הקב״ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומתחמד ומתאוה ומצפה [מתי] (מה אם) יהיה שלום בין ישראל לאביהן שבשמים, מניין תדע לך כשהיו ישראל במדבר וסרחו במעשיהם, אמר לו הקב״ה למשה ועתה הניחה לי, מיד היה לו פתחון פה למשה להשיב שנאמר ויחל משה וגו׳, ובפי׳ ר״א בן הרמב״ם: ועתה הניחה לי וגו׳ רמז שהמלצתו עליהם תהיה מקובלת בניגוד למאמרו יתעלה לירמיה (ז טז) ואתה אל תתפלל בעד העם הזה כי אינני שומע אותך, וכך אמר במשנה תורה בחזרת ענין זה הרף ממני וגו׳. ובחזקוני: הניחה לי, לכבודו של משה אמר לו הקב״ה כך לפי שהעמידו להם מנהיג במקומך תניחני אנקום אותך מהם.
3. בפירש״י שם: הניחה לי משמע שהיה אוחז בו. וראה צל״ח שם. וגירסא חדשה יש במדרש הגדול: אמר ר׳ אלעזר אלמלא מקרא כתוב א״א לאמרו כביכול שתפסו הקב״ה למשה בבגדו. כלומר פתח לו פתח לבקש עליהם רחמים כלעיל אות פ* בבאור ולק׳ אות פד ונראה שכוון לדרש זה גם בזהר ח״ב קצ: כיון דחמא קב״ה כך אנקיד ליה ובטש ביה ואמר ועתה הניחה לי מיד ארגיש משה ואחיד בדרועיה דקב״ה דכתיב זכור לאברהם דא דרועיה ימינא וכו׳. ושם קצג: תלת זמנין אנקיד ליה דכתיב ועתה הניחה לי הא חד וכו׳. – בספר חסידים מכת״י סי׳ קכב עמ׳ 60: כתיב ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, מי שמושל ברוחו שואל לעבדו רשות אם נראה לו מן הדין שיש לו לכעוס אל יתן לו רשות לכעוס ושלא יעשה דבר עד שישאל עצה מאותו אדם שאין דרכו לכעוס על חנם אלא כשמצוה לכעוס, ע״כ. וע״ע שם עמ׳ 81.
4. תנחומא בשלח סי׳ כב. וראה תו״ש שם פי״ז אות טו וצרף לכאן.
5. ראה להלן אות פד, שפתח לו פתח שיבקש עליהם רחמים, וזהו הפתח שמשה התפלל זכר לאברהם ליצחק ולישראל וגו׳. וראה להלן אות פז.
6. ראה להלן אות קמח וצרף לכאן.
7. פי׳ חדש זה מובא בפירוש רבנו אברהם בהרמב״ם או תהי׳ הכוונה שאברא ממך גוי גדול או תהיה הכוונה בו: אעשה אותך שליח לגוי גדול, והראשון קרוב יותר מצד הלשון והשני כאלו קרוב יותר מצד הענין עד כאן. עי׳ באוה״ח כאן. וראה בראשית יז, ה בתורה שלמה שם אות מג. מגמ׳ שבת קה. מלך נתתיך לאומות וכו׳ ובת״י ארום לאב סגי עממין מניתך. ובגליון כתי״ר הנ״ל מביא גירסא: יתך לאומי רבה. זהו כהתרגומים וכפי׳ הראשון הנ״ל שאברא ממך גוי גדול.
8. ראה להלן אות קלח. – בבמדב״ר טז יד: אכנו בדבר ואורישנו (במדבר יד יב) אמר משה רבש״ע הבט לברית אבותם שנשבעת להם שתעמיד מהם מלכים נביאים וכהנים א״ל הקב״ה ואין אתה מבניהם ואעשה אותך לגוי גדול (שם) כיון שראה משה כך עמד במדה אחרת וכו׳.
9. כ״ה הגירסא במדרש הגדול ובילקוט אור האפלה, ולפנינו בדפוס מביא מקרא דדברים הרף ממני ואשמידם וגו׳ ואעשה אותך לגוי עצום ובאגדת התלמוד הגי׳ תחלת הפסוק בדברים וסוף הפסוק מקרא שלפנינו ואעשה אותך לגוי גדול, ובכתי״מ ואעשה אותך לגוי גדול ועצום. הרכבה משני הפסוקים כי בדברים כתוב לגוי עצום ורב ממנו ואולי כוונתו לבמדבר יד, יב. לגוי גדול ועצום ממנו. ובמהרש״א שעיקר הדרש נסמך על הפסוקים של דברים ששם כתוב עצום ורב ממנו וכן דורש גבי משה למעלה מששים רבוא והיינו ורב ממנו. ולגי׳ מדרה״ג י״ל שעיקר הדרש של ר׳ יוסי הוא מקרא שלפנינו המוקדם ורב יוסף דורש הקרא של דברים. וראה תו״ש שמות פ״א אות ע. וכ״ה במדרש עשר גליות מספר הלקוטים ובני משה גרשם ואליעזר ובני אליעזר רחביה הראש ובני רחביה רבו למעלה, שכשעשו ישראל את העגל כעס עליהם הקב״ה ובקש לאבדם ואמר למשה שני פעמים ואעשה אותך לגוי גדול ונתקיים הדבר, ע״כ. מ״ש שני פעמים הכוונה להמבואר גם בקרא במדבר יד, יב. ואעשה אותך לגוי גדול ועצום.
10. לעיל פה.
11. בתנחומא סי׳ כב: ואעשה אותך לגוי גדול (ועצום) א״ל זכות אברהם יצחק ויעקב אינו עומד בכעסך זכותי היאך יעמוד, זכור לאברהם ליצחק ולישראל והנח את שלי. וכ״ה בילהמ״כ מיכה 58 ותהלים פד. וראה להלן אות קלח. ובמהרש״א ברכות שם שהדרש בגמ׳ ג״כ נסמך על הפסוק זכור לאברהם וכו׳ וכסא של רגל אחד לאו דוקא דהא אותן ג׳ רגלים איתנהו נמי במשה אלא דה״ק כיון דכסא של ג׳ רגלים יכול לעמוד שפיר ומפני כעסך אין לו קיום והעמדה מה יועיל לי רגל אחד הנוסף להעמידו מפני כעסך, ע״כ. וכ״ה בפי׳ ברטנורה. וראה פנ״י וצל״ח שם. – בזהר ח״א סז: ת״ח מה בין משה לשאר בני עלמא, בשעתא דא״ל קב״ה למשה ועתה הניחה לי וגו׳ ואעשה אותך לגוי גדול וגו׳ מיד אמר משה וכי אשבוק דינהון דישראל בגיני, השתא יימרון כל אינון בני עלמא דאנא קטלית לון לישראל כמה דעבד נח דכיון דא״ל קב״ה דישזיב ליה בתיבותא וכו׳ בגין דא״ל ואעשה אותך לגוי גדול, השתא טב לי דאימות ולא ישתצון ישראל, מיד ויחל משה את פני ה׳ אלהיו וכו׳ ובכל זמנא דדינא שריא על עלמא, קודשא אמר ווי דלא אשתכח כמשה דכתיב ויזכור ימי עולם משה עמו (ישעיה סג יב). וע״ע שם קו. וח״ג יד:. ובלק״ט כאן: ראה שבחו של משה רבינו שהרי לא ביקש גדולה לעצמו אלא ויחל משה. – וראה להלן אות קנג וצרף לכאן.
וּכְעַן אָנַח בָּעוּתָךְ מִן קֳדָמַי וְיִתְקַף רוּגְזִי בְּהוֹן וַאֲשֵׁיצֵינוּן וְאַעֲבֵיד יָתָךְ לְעַם סַגִּי.
Now leave your prayer from before Me and My wrath will blaze against them and destroy them. I will then make you into a great nation.”

וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל
וּכְעַן אָנַח בָּעוּתָךְ מִן קֳדָמַי וְיִתְקַף רוּגְזִי בְהוֹן וַאֲשֵׁיצֵינוּן וְאַעֲבֵיד יָתָךְ לְעַם סַגִּי
הַנִּיחָה לִּי – תן מנוחה
א. ״הַנִּיחָה לִּי״ – ״אָנַח בָּעוּתָךְ מִן קֳדָמַי״. לפי משמעו של הפסוק יש בו פחיתות כבוד כלפי שמיא, כאילו תלוי ה׳ במשה. וכן מלשון ״הַנִּיחָה לִּי״ במשמע אַל תִּמְנַע מִמֶּנִּי, אַל תַּעֲצֹר בַּעֲדִי, מתקבל ציור של משה המנסה לעכב בעד הקב״ה כדרך שדרשו חז״ל (ברכות לב ע״א):
״ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול״ וגו׳. אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו; מלמד, שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו ואמר לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם.⁠1
גם אילמלא הציור המגשים של ״תפסו משה לקב״ה״ אין אונקלוס יכול לתרגם כדרך זו, כי בתרגומיו הוא מדגיש את המרחק האינסופי שבין אדם לבורא כמו שנתבאר בפסוק ״ויקחו לי תרומה״ (שמות כה ב) ״וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי אַפְרָשׁוּתָא״. לכן לכבוד שמים תרגם ״הַנִּיחָה לִּי״ (הִפעיל של הִנִּיחַ, נו״ן דגושה) כאילו נכתב ״הָנִיחָה לִי״ (הפעיל של הֵנִיחַ, נתן מנוחה, נו״ן רפויה) המתורגם בפועל ״נח״, וזהו ״אָנַח בָּעוּתָךְ״, הָנַח בקשתך2!
ומכיוון שמצינו שתפילה נקראת בקשה כגון ״בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי״ (בראשית מח כב), יש לפרש ״אָנַח בָּעוּתָךְ״, הנח תפילתך, על דרך הפסוק ״אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה לְטוֹבָה״ (ירמיהו יד יא). וכיוצא בזה תרגם גם בפסוק המקביל ״הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם״ (דברים ט יד) ״אָנַּח בָּעוּתָךְ מִן קֳדָמַי וְאֵשֵׁיצִינּוּן״.⁠3 והטעם שלא תרגם ״אָנַּח צְלוֹתָךְ״, כדי להימנע מן הסתירה לפסוק הבא שבו מפורש ״וַיְחַל מֹשֶׁה״ – ״וְצַלִּי מֹשֶׁה״. אבל הנצי״ב בפסוק הבא מיישב בדרך אחרת.
חרון אף – אונקלוס ורש״י
ב. ״וְיִחַר אַפִּי״ – ״וְיִתְקַף רוּגְזִי״. אונקלוס אינו נמנע מלייחס רגש כעס לבורא ואולם להרחקת ההגשמה הוא ממיר ״אף״ ברוגז. וכן בפסוק הבא: ״לָמָה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ״ – לְמָא ה׳ יִתְקַף רוּגְזָךְ״. אבל רש״י אינו נרתע מלפרש ״אף״ כחוטם כדבריו לפסוק ״יֶעְשַׁן אַף ה׳ (דברים כט יט) – ע״י כעס, הגוף מתחמם והעשן יוצא מן האף וכן עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ (שמואל ב כב יט). ואע״פ שאין זו לפני המקום – הכתוב משמיע את האזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע כפי דרך הארץ״.⁠4
לְגוֹי גָּדוֹל – לְעַם סַגִּי, לְעַם רַב
ג. כאן תרגם ״וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל״ – ״וְאַעֲבֵיד יָתָךְ לְעַם סַגִּי״, ואם כן מדוע לאחר חטא המרגלים תרגם ״וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל״ (במדבר יד יב) ״לְעַם רַב״? כי בפסוק ״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל״ (בראשית יב ב) ״וְאַעְבְּדִינָּךְ לְעַם סַגִּי״ נתבאר שת״א מבחין בין גָּדוֹל בהוראת ריבוי כמותי שתרגומו סַגִּי לבין גָּדוֹל בהוראת גדוּלה איכותית שתרגומו רַב. מכיוון שדברי ה׳ בפסוקנו מכוונים לריבוי כמותי כדרך שמתאר משה עצמו בספר דברים ״ויאמר ה׳ אלי... הרף ממני ואשמידם... ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו״ (ט יג-יד) המתורגם ״לְעַם תַּקִּיף וְסַגִּי מִנְּהוֹן״, תרגם כאן ״לְעַם סַגִּי״. אבל ״לגוי גדול״ שלאחר חטא המרגלים משמעו גדוּלת מַעֲלָה ומידות כמבואר שם, לכן שם תרגם ״לְעַם רַב״.
1. לדעת ״הכתב והקבלה״ יסוד דרשתו הוא בלשון ״הניחה לי״ ולא ״הניחה אותי״ כשגור אצל הנחה כמו ״וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר״ (שמות טז כד), ״וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר״ (במדבר טו לד), ״הַנִּיחָה אוֹתִי וַהֲמִשֵׁנִי״ (שופטים טז כו).
2. ואילמלא כן היה ראוי היה לתרגם ״הַנִּיחָה לִּי״ בפועל ״שבק״ כמו ״לֹא הִנִּיחַ לְאִישׁ לְעָשְׁקָם״ (דברי הימים א טז כא) – לא הִרְפָּה, לא עָזַב, לא אִפְשֵׁר וכמבואר בפסוק ״וַתָּנַח הַתֵּבָה״ (בראשית ח ד) בהבחנות ת״א בתרגומי נו״ח.
3. על פי ״נתינה לגר״ ו״מרפא לשון״.
4. על ייחוס רגש כעס לה׳ ראה בנספח ״תרגומי ההגשמה״, עמ׳ 953. לדרכו השונה של רש״י ראה שם, עמ׳ 961.
אוכען מנע גרמך מן למבעיב רחמין עליהון קדמי ויתקוף רוגזי בהון ואשיצא יתהון ואית יכלה קדמיי לממנייהג ד רבה ותקיפא מנהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״וכען ... רוגזי״) נוסח אחר: ״וכדו ארפה מנך ואתקוף רוג׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למבעי״) גם נוסח חילופי: ״למיב׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״יתך לאומה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואית יכלה קדמיי לממנייה״) גם נוסח חילופי: ״ואימני יתך משה לאומייה״.
וכדון אנח בעותך ולא תפגין עליהון קדמי וארתח רגז אישתא תקיפתא בהון ואישיצינון ואעבד יתך לעם סגי.
And now, cease from thy prayer, and cry not for them before Me; for I will let My anger burn like strong fire against them, and consume them, and I will make thee a great people.
ועתה הנח תפילתך ואל תצעק עליהם לפני ויחר אף האש החזקה בהם ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול.
וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וְיִחַר אַפִּי בָּהֶם וַאֲכַלֵּם – וְכִי משֶׁה הָיָה תּוֹפֵשׂ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אוֹמֵר הַנִּיחָה לִי אֶלָּא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְהִכְנִיסוֹ לְקִיטוֹן וּמַתְחִיל לְבַקֵּשׁ לְהַכּוֹתוֹ וְהָיָה הַמֶּלֶךְ מְצַעֵק מִן הַקִּיטוֹן הַנִּיחָה לִי שֶׁאַכֶּנּוּ וְהָיָה פַּדְגּוֹג עוֹמֵד בַּחוּץ אָמַר הַפַּדְגּוֹג הַמֶּלֶךְ וּבְנוֹ לִפְנִים בַּקִּיטוֹן לָמָּה הוּא אוֹמֵר הַנִּיחָה לִי אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ שֶׁאֵלֵךְ וַאֲפַיְסֶנוּ עַל בְּנוֹ לְכָךְ הוּא מְצַעֵק הַנִּיחָה לִי כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי אָמַר משֶׁה מִפְּנֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה שֶׁאֲפַיֵּס עַל יִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי מִיָּד הִתְחִיל לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים הֱוֵי וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳ אֱלֹהָיו.
[ו] דָּבָר אַחֵר: זְכֹר לְאַבְרָהָם – לָמָּה הִזְכִּיר שְׁלשֶׁת אָבוֹת, אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם חַיִּים הֵם הַמֵּתִים, אָמַר לוֹ, משֶׁה נַעֲשֵׂיתָ מִין, אָמַר לוֹ משֶׁה אִם אֵין הַמֵּתִים חַיִּים לֶעָתִיד לָבוֹא יָפֶה אַתְּ עוֹשֶׂה לָהֶם כָּל מַה שֶּׁתְּבַקֵּשׁ, אֲבָל אִם חַיִּים הַמֵּתִים, מַה יֵּשׁ לְךָ לוֹמַר לָאָבוֹת לֶעָתִיד לָבוֹא כְּשֶׁיַּעַמְדוּ אֲבוֹתֵיהֶם וִיבַקְּשׁוּ מִמְךָ הַבְטָחָה שֶׁהִבְטַחְתָּם, מַה יֵּשׁ לְךָ לַהֲשִׁיבָם, לֹא כָּךְ הִבְטַחְתָּם שֶׁאַתָּה מַרְבֶּה בְּנֵיהֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְעַכְשָׁו תְּבַקֵּשׁ לְכַלּוֹתָן, הֱוֵי: זְכֹר לְאַבְרָהָם.
[ז] דָּבָר אַחֵר: זְכֹר לְאַבְרָהָם – לָמָּה הִזְכִּיר כָּאן משֶׁה שְׁלשֶׁת אָבוֹת, אָמַר רַבִּי אָבִין, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִיָּדְךָ כְּשֵׁם שֶׁבִּקַּשְׁתִּי מִסְּדוֹם עֲשָׂרָה, הַעֲמֵד לִי מֵהֶם עֲשָׂרָה צַדִּיקִים וְאֵינִי מְכַלֶּה אוֹתָם.
אָמַר רִבּוֹן הָעוֹלָם, אֲנִי מַעֲמִיד לָךְ, הֲרֵי אֲנִי וְאַהֲרֹן וְאֶלְעָזָר וְאִיתָמָר וּפִנְחָס וִיהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב. אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים הֲרֵי שִׁבְעָה וְהֵיכָן הַשְּׁלשָׁה, לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת, אָמַר לוֹ משֶׁה, רִבּוֹן הָעוֹלָם חַיִּים הֵם הַמֵּתִים, אָמַר לוֹ הֵן, אָמַר אִם חַיִּים הֵם הַמֵּתִים זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל, הֲרֵי עֲשָׂרָה, לְכָךְ הִזְכִּיר שְׁלשֶׁת אָבוֹת.
[ח] דָּבָר אַחֵר: זְכֹר לְאַבְרָהָם – מָה רָאָה לְהַזְכִּיר שְׁלשֶׁת אָבוֹת, אָמַר רַבִּי אַלּוֹנִי בֶּן טַבָּרִי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק, כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה יָצְאוּ חֲמִשָּׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה לְכַלּוֹתָן, אַף, וְחֵמָה, וְקֶצֶף, וְהַשְׁמֵד, וְהַשְׁחֵת. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה (דברים ט׳:י״ט), אָמַר רִבּוֹן הָעוֹלָם אַתָּה עוֹמֵד בְּאֶחָד וַאֲנִי בְּאֶחָד, אַתָּה עוֹמֵד בְּאַף, שֶׁנֶּאֱמַר: קוּמָה ה׳ בְּאַפֶּךָ (תהלים ז׳:ז׳), וַאֲנִי בְּחֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית (תהלים ק״ו:כ״ג), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי עָמַדְתִּי בְּאֶחָד וְאַתָּה בְּאֶחָד לִשְׁלשָׁה מַה תַּעֲשֶׂה, אָמַר לוֹ משֶׁה הֲרֵי שְׁלשֶׁת הָאָבוֹת עוֹמְדִין לִשְׁלָשְׁתָּן, לְפִיכָךְ הוּא מַזְכִּירָן.
[ט] דָּבָר אַחֵר: זְכֹר לְאַבְרָהָם – אָמַר רַבִּי זְבִידָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם אֲבוֹת הָעוֹלָם הָיוּ צַדִּיקִים אוֹ רְשָׁעִים, הַפְרֵשׁ בֵּין אֵלּוּ לָאֵלּוּ אִם הָיוּ רְשָׁעִים יָפֶה אַתָּה עוֹשֶׂה לִבְנֵיהֶם כָּךְ, לָמָּה, שֶׁלֹא הָיָה לַאֲבוֹתָם אֶצְלְךָ מַעֲשִׂים, וְאִם צַדִּיקִים הֵם תֵּן לָהֶם מַעֲשֵׂה אֲבוֹתָם, הֱוֵי: זְכֹר לְאַבְרָהָם.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל, אָמַר לוֹ משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם תֵּן לִי רְשׁוּת שֶׁאֲדַבֵּר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֱמֹר כָּל מַה שֶּׁתְּבַקֵּשׁ, אָמַר הֵם בִּטְלוּ רֹאשׁוֹ שֶׁל דִּבּוּר: לֹא יִהְיֶה לְךָ וגו׳ (שמות כ׳:ב׳), וְעָבְרוּ עָלָיו שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְבַטֵּל סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי (שמות כ׳:ה׳), וּכְתִיב: זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי (ישעיהו מ״א:ח׳), אָמַרְתָּ לְאַבְרָהָם אֲנִי שׁוֹמֵר לְבָנֶיךָ חֶסֶד עַד שְׁנֵי אֲלָפִים דּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים, וְכַמָּה דּוֹרוֹת מֵאַבְרָהָם עַד עַכְשָׁו שִׁבְעָה, אַבְרָהָם, יִצְחָק, וְיַעֲקֹב, לֵוִי, קְהָת, עַמְרָם, משֶׁה. וּלְשִׁבְעָה אִי אַתָּה עוֹשֶׂה חֶסֶד, לִשְׁנֵי אֲלָפִים דּוֹר הֵיאַךְ אַתָּה עוֹשֶׂה חֶסֶד, הֲרֵי הֵן בִּטְּלוּ רֹאשׁוֹ שֶׁל דִּבּוּר וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְבַטֵּל סוֹפוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, וְאֵין אַתָּה מִזֶּרַע בְּנֵי בְנֵיהֶם, אֲנִי הוֹרֵג אֶת אֵלּוּ וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ יוֹתֵר מֵהֶן, וְנִמְצֵאת שְׁבוּעָתִי מִתְקַיֶּמֶת.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם, אֵיזֶה שְׁטַר מְקֻיָּם יָפֶה הַנֶּחְתָּם בִּשְׁלשָׁה אוֹ הַנֶּחְתָּם בְּאֶחָד, הֱוֵי אוֹמֵר אוֹתוֹ שֶׁנֶּחְתָּם בִּשְׁלשָׁה, אֵיזֶה דִין מְקֻיָּם יָפֶה הַנִּדּוֹן בִּשְׁלשָׁה אוֹ בְאֶחָד, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה שֶׁנִּדּוֹן בִּשְׁלשָׁה, אֵיזֶה עֵדוּת מְקֻיָּם עֵדוּת שֶׁל אֶחָד אוֹ שֶׁל שְׁלשָׁה, הֱוֵי אוֹמֵר עֵדוּת שֶׁל שְׁלשָׁה. כָּךְ אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם הַדָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לִשְׁלשָׁה אֵין אַתָּה מְקַיֵּם, אֶלָּא אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְבַטְּלוֹ, שֶׁל אֶחָד הֵיאַךְ אַתָּה מְקַיֵּם, כְּשֵׁם שֶׁכָּעַסְתָּ עַל בְּנֵיהֶן וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָרְגָם, כָּךְ עַל בָּנָי, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לָאָבוֹת וְקִיַּמְתָּ עִמָּהֶן בְּרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב (ויקרא כ״ו:מ״ב), כָּךְ אַף לַשְּׁבָטִים נִשְׁבַּעְתָּ וְקִיַּמְתָּ עִמָּהֶם בְּרִית. וּמִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִשְׁבַּע לַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה (חבקוק ג׳:ט׳). וּמִנַּיִן שֶׁקִּיֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶן בְּרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים (ויקרא כ״ו:מ״ה), זוֹ בְּרִית הַשְּׁבָטִים. וְלִדְבָרֶיךָ הֲרֵי אַתָּה מַעֲמִיד מִשֵּׁבֶט לֵוִי שֶׁאֲנִי מִשִּׁבְטוֹ, מַה יֵּשׁ לְךָ לוֹמַר לְשֵׁבֶט רְאוּבֵן וְלִשְׁבָטִים אֲחֵרִים, אָמַר רַבִּי יִצְחָק אוֹתָהּ שָׁעָה לֹא הָיָה יָכוֹל לַהֲשִׁיבוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָפֶה אָמַרְתָּ, מִיָּד וַיִּנָּחֶם ה׳, אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים אַף הָרִאשׁוֹנוֹת תָּהִיתִי עֲלֵיהֶן.
[י] מַהוּ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ – חִזְקִיָּה וְרַבִּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חִזְקִיָּה אָמַר, אָמַר משֶׁה אִלּוּ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם, יָפֶה אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם שֶׁהָיִיתָ אַתָּה מְכַלֶּה אֶת בְּנֵיהֶם, לָמָּה כְּשֵׁם שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּטֵלִים אַף הַשְּׁבוּעָה שֶׁלָּהֶם עוֹבֶרֶת, רִבּוֹן הָעוֹלָם לֹא בְּךָ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם שֶׁאֵין אַתָּה מְכַלֶּה אֶת בְּנֵיהֶם, לֹא אָמַרְתָּ לְאַבְרָהָם: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי (בראשית כ״ב:ט״ז), מַהוּ בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, כָּךְ שְׁבוּעָתִי קַיֶּמֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. הֱוֵי יָפֶה אָמַר משֶׁה, כְּשֶׁאָמַר אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, בַּעֲבוּר קְדֻשַּׁת שִׁמְךָ עֲשֵׂה וְלֹא תְחַלֵּל שְׁמֶךָ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר בִּשְׁבִיל זְכוּת הָאָבוֹת וּבִזְכוּת הַשְּׁבָטִים עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהִזְכִּיר משֶׁה הַשְּׁבָטִים כָּאן, בָּא יְשַׁעְיָה וּפֵרְשָׁהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ (ישעיהו ס״ג:י״ז), מִכָּאן שֶׁהַשְּׁבָטִים נִקְרְאוּ עֲבָדִים, לְפִיכָךְ אַתָּה דּוֹרֵשׁ: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל (שמות ל״ב:י״ג), אֵלּוּ שְׁלשֶׁת הָאָבוֹת, עֲבָדֶיךָ אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים, מִיָּד נִתְרַצָּה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה (שמות ל״ב:י״ד), כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַנָּבִיא כָּךְ הִתְחִיל אוֹמֵר: וְלֹא דִּבֶּר ה׳ לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל (מלכים ב י״ד:כ״ז), אָמַר רַב אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן דְּבֵית גֻּבְרִין, אָנוּ מוֹצְאִים דִּבֶּר ה׳ לִמְחוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵגֶל וּמְרַגְּלִים, וְהוּא אוֹמֵר וְלֹא דִּבֶּר ה׳ לִמְחוֹת, אָמַר רַבִּי לֵוִי כֵּיוָן שֶׁאָמַר לְמשֶׁה: הֶרֶף מִמֶּנִּי (דברים ט׳:י״ד), שֶׁפָּתַח לוֹ פֶּתַח שֶׁיְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶן רַחֲמִים, הֱוֵי: וְלֹא דִּבֶּר ה׳ לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל. וְרַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל (שמות ל״ב:י׳), הֱוֵי: וְלֹא דִּבֶּר ה׳ לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל, לָמָּה שֶׁמּשֶׁה מִיִּשְׂרָאֵל הוּא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ואלאן אן תרכתני אשתד גצ֗בי עליהם פאפניתהם וצנעת מנך אמה עט֗ימה.
ועתה, אם תניחני, יתחזק כעסי עליהם ואכלם ואעשה ממך אומה גדולה.
הניחה לי – עדיין לא שמענו שהתפלל משה עליהם, והוא אומר: הניחה לי? אלא כאן פתח לו פתח, והודיעו שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם.
הניחה לי LET ME ALONE – So far we have not heard that Moshe had prayed on their behalf and yet He says "let Me alone!⁠" which implies a refusal to his entreaty! But by saying this He opened the door to him (offered him a suggestion) intimating to him that if he prayed for them He would not destroy them (Shemot Rabbah 42:9; cf. Berakhot 32a).
ועתה הניחה לי1באותה שעה הרמיזו הקב״ה למשה שיעמוד בתפלה, 2משל לאדם שכעס על בנו, והיה אוהבו יושב לפניו, אמר אם לא בשביל פלוני אוהבי הריני הורגך מיד עמד להציל את בנו מיד אביו.
1. באותה שעה הרמיזו הקב״ה. עיין ברכות ל״ב ע״א תנחומא ושמ״ר שם וברש״י עה״ת.
2. משל לאדם. ברכות שם ועיין מהרש״א בח״א.
והטעם ועתה הניחה לי – שלא תתפלל בעדם, [שיש לך מעלה לפני, ואקבל תפלתך.]⁠א
א. ההוספה בכ״י אוקספורד 512, וטיקן 283. היא חסרה בכ״י פריס 182, ברסלאו 53.
והנה רמז לו, אם לא בעבור כבוד משה היה משמיד אותם, על כן הוצרך להתפלל.
NOW THEREFORE LET ME ALONE, THAT MY WRATH MAY WAX HOT AGAINST THEM, AND THAT I MAY CONSUME THEM.] God hinted to Moses that were He not concerned with Moses' glory, He would destroy Israel.⁠1 Hence Moses was compelled to pray.⁠2
1. Therefore let Me alone implies that Moses is preventing God from destroying Israel.
2. Once God informed Moses that he could hold back God's wrath, Moses felt compelled to do so and thus save Israel.
הניחה לי – פתח לו פתח להתפלל, שלא כיון הקב״ה אלא שיפחדו כשישמעו דבר זה ויוסרו. וגם נראה לפי שעשו אדון אחר במקום משה, אמר לו לכבודו: הניחה לי – כלומר: אם אתה רוצה, אני אנקום אותך מהם.
הניחה לי – LET ME BE – He opened for him an opening to pray, for the Blessed Holy One only intended that they should be afraid when they would hear this and would be chastened. And it also appears that since they made another master in the place of Moshe, He said to him for his honor: let Me be – meaning: if you want, I will take revenge for you on them.
ועתה הניחה לי וג׳ – רמז שהמלצתו עליהם {תהיה} מקובלת1, בניגוד למאמרו יתעלה לירמיה (ז:טז) ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וג׳ כי אינני שומע אותך. [וכך] אמר במשנה תורה (דברים ט:יד) בחזרת {ענין} זה הרף ממני וג׳2.
ויחר אפי וג׳ – השאָלה3. וגזירת ויחר מן תֵּחַם וחרה4 נחשתה (יחזקאל כד:יא), דומה {במבטא} לערבית. {ו}טעמו ׳החום׳, מפני שהכועס יגדל חום לבבו וייקד, ומפני זה תהיה מותרת העשן5 היוצאת חמה הרבה {יותר} מן הרגיל, ולכן יאמרו על הכועס כי חרה אפו (מלכים ב כג:כו). ודברה תורה כלשון בני אדם (ברכות לא:).
ואעשה אותך וג׳ – או תהיה הכוונה ׳שאברא ממך גוי גדול׳ כמו שנראה מדברי החכמים ז״ל (ברכות לב.), או תהיה הכוונה בו ׳אעשה אותך שליח לגוי גדול׳, והראשון קרוב יותר מצד הלשון, והשני כאילו קרוב יותר מצד הענין6.
1. צב. כעי״ז ביארו רס״ג בפירושיו (מהד׳ רצהבי עמ׳ קצט) ורש״י כאן, וכן יש במדרש שמות רבה (מב:ט): ׳אמר הקב״ה למשה ועתה הניחה לי, אמר משה מפני שהקב״ה רוצה שאפייס על ישראל לפיכך הוא אומר ועתה הניחה לי, מיד התחיל לבקש עליהם רחמים׳, ומעין זה בגמ׳ ברכות (לב.) על הפסוק במשנה תורה שמביא רבנו בסמוך: ׳כיון שאמר הרף ממני ואשמידם אמר משה דבר זה תלוי בי׳. וראה בזה בתורה שלמה כאן (אות פ*).
2. צג. משפט אחרון זה (׳אמר במשנה תורה...׳) בא בכתה״י שלא במקומו בתוך הקטע הבא (אחרי ׳השאלה׳), ונראה לי שבמקור שממנו הועתק כתה״י היה משפט זה כתוב בגליון (אולי מפני שהוסיפו רבנו בשלב מאוחר) ולכן הועתק שלא במקומו המדוייק.
3. צד. כמו שביאר לעיל פר׳ שמות (ד:יד): ׳ידוע שכל חרון אף שנאמר ביחס אליו יתעלה – השאלה היא׳. ובפר׳ בשלח (טו:ז) כתב בביאור המשל כדבריו כאן: ׳והמשיל את העונש מאתו יתעלה, ואת כעסו, לכעס אדם הכועס שגדל כעסו עד כדי כך שנעשה המותר של עשן היוצא מאפו כאש לוהטת׳. ובס׳ המספיק בפרק על אריכות אפים (בהוצאת פלדהיים עמ׳ 100) הוכיח רבנו שהכעס הנזכר כאן נאמר בהשאלה ואינו טבעי, שאל״כ לא יתכן לומר ׳הניחה לי וחרה אפי׳, שהרי חרון אף טבעי יבער מאליו – בין יש שם איש הטוען כנגדו בין אין שם. והשוה לשון הרמב״ם במו״נ (ג:כח) בענין זה: ׳פעמים תהיה האמונה ההיא הכרחית להסיר העוול או לקנות מדות טובות – כאמונה שהוא ית׳ יחר אפו על מי שיעשוק – כמו שאמר וחרה אפי והרגתי וגו׳⁠ ⁠׳ [וראה מש״כ ע״ז בהערה לפר׳ משפטים כב:כב].
4. צה. בכתה״י (במקום תחם וחרה): תחר.
5. צו. במקור: ׳אלפצ׳ל אלדכ׳אני׳ (היינו the fume), וראה מש״כ בבאור המונח לעיל פר׳ בשלח (טו:ז) בהערה.
6. צז. וראה להלן (פסוק לב) שתפס פירוש זה לעיקר, ואולי יש להסיק מכאן שרבנו מעדיף קירוב הענין על פני קירוב הלשון, והשוה מש״כ בפר׳ בשלח (טז:ד).
הניחה לי – לכבודו של משה אמר לו הקב״ה כך לפי שהעמידו להם מנהיג במקומך תניחני אנקום אותך מהם.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
הניחה לי, "Let Me be;⁠" Hashem used this mild form of rebuke, out of respect for Moses. He meant that the fact that the people had chosen an unfit replacement instead of Moses, this alone was enough to punish them severely.
ואין טעם שיאמר הניחה לי – ואכעוס, כי אם לא חרה אפוא עדיין איך יחרה אפו אחרי שיניחנו משה, אבל דרך הפשט שיאמר הניחה לי ואכלם בחרון אפי כדרך: הרף ממני ואשמידם (דברים ט׳:י״ד).
ועל דרך האמת, הניח רחמי, ומדת הדין שלי תתחרה בהם ואכלם בה, כי עמי אין לה רשות בהם, וזה טעם: ויחל משה את פני י״י אלהיו (שמות ל״ב:י״א) והוא כטעם: את פני האדון י״י אלהי ישראל (שמות ל״ד:כ״ג), וכך הזכיר במשנה תורה (דברים ט׳:כ״ו) השם באל״ף דל״ת ויו״ד ה״א אחריו.
ויתכן שיהיה ויחל מלשון תחלה. בין ותדע.
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אפי״.
NOW THEREFORE LET ME ALONE, THAT MY WRATH MAY WAX HOT AGAINST THEM. The meaning of this cannot be "let Me alone and I will become angry,⁠" for if His anger had not been aroused yet, why should it wax hot as soon as Moses leaves Him alone? But in line with the plain meaning of Scripture the meaning thereof is: "leave Me, and I will consume them in My burning anger,⁠" similar in thought to the expression, let Me alone, and I will destroy them.⁠1
By way of the Truth, [the mystic lore of the Cabala], the verse means: "My mercy will subside, and My attribute of justice will wax hot against them and I will consume them with it, for with Me [i.e. when the attribute of mercy is before Me], it2 has no power over them.⁠" This is the meaning of the expression, And Moses besought the face of the Eternal his G-d,⁠3 being similar in usage to the expression, the face of the Lord Eternal G-d, the G-d of Israel.⁠4 And so Moses mentioned [in his prayer] in the Book of Deuteronomy, O G-d Eternal5 — first the name of G-d with Aleph Dalet,⁠6 followed by the name of Yod Hei.⁠7 It is possible that the word vay'chal (and he besought) is of the root t'chilah (beginning).⁠8 Understand it and you will know.
1. Ibid., (14).
2. I.e., the attribute of justice has then no power. — So it is clearly explained in Abusaula's commentary on the mystic passages in Ramban. See Vol. I, Preface, xii, Note 21.
3. (11). The word pnei ("face of") alludes to the attribute of justice (Bachya).
4. Further, 34:23.
5. Deuteronomy 9:26.
6. Ado-noy which alludes to the attribute of justice.
7. The Tetragrammaton which alludes to the attribute of mercy.
8. "Since Moses prayed that the attribute of justice be withheld from the people, Scripture therefore uses the word vay'chal [of the root t'chilah, meaning "beginning" or "first"], because [in the order of the attributes as they are arranged from lowest to highest, the one of justice] is nearest to us" (Ricanti). See also Bachya, in my edition, Vol. II, p. 332.
ועתה הניחה לי – כתב הרמב״ן אין טעם שיאמר הניחה לי ואכעוס כי לא חרה אפו עדיין ואיך יחרה אפו אחרי אשר יניחהו משה אבל דרך הפשט שאמר לו הניחה לי ואכלם בחרון אפי כדרך הרף ממני ואשמידם אי נמי הניחה רחמי ומדת הדין שלי תתחרה בהם ואכלם:
ועתה הניחה לי, "and now, desist from Me, etc.⁠" Nachmanides writes that it makes no sense to understand the words ועתה הניחה לי, as meaning that Moses should not try to interfere with God's anger, seeing that He had not yet displayed any sign of such anger, as God Himself is about to say. Moreover, how could God become angry after Moses had already appeased Him? The plain meaning of the words in question must be understood as a prelude to what God adds immediately after referring to His anger when He announces that He will wipe out the Jewish people instantly and would replace them with a new Jewish nation based on Moses as their founding father.
Alternately, God told Moses not to appeal to His attribute of Mercy in order that He could give free rein to His attribute of Justice, as a result of which the people would be annihilated.
הניחה – ב׳ במס׳. הניחה לי הניחה אותי. וה. משני את העמודים גב. שמשון לומר לך שהרג בהם במותו יותר ממה שהמית בחייו וזהו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם שכילם והמית בהם כל שריהם.
ואכלם – ב׳ במסורה דין ואידך ואכלם ואמחצם זהו שדרשו שאין פרוענות שאין בה פרעון ממעשה העגל.
ואעשה אותך – מלא וי״ו שיצאו ממך ו׳ מאות אלף.
(י-יא) ועתה הניחה לי – כבר ביארנו ברביעי ממלחמות ה׳ (פרק ו), שלדבקות ההשגחה על הטובים יהיו נשמרים אוהביהם מהרעות הנכונות לבוא עליהם, כדי שלא יקרה מזה צער ודאגה לאיש הטוב המושגח. ולזה אמר הניחה לי – רוצה לומר שלא יִקשה בעיניך אם אֲכַלֶּה אותם; שאם יהיה זה קשה בעיני משה, היה מחוייב - מחוזק אהבת ה׳ יתעלה אותו - שיהיה ישראל נשמר מזה העונש. ולזה אמרו רבותינו ז״ל (ברכות לב, א): ויחל משה – מלמד שאחזתו אחילו; רוצה לומר שעשה עצמו חולה על הרע שדיבר ה׳ יתעלה לעשות לעמו; ומזה הצד נמלטו ישראל. ובכלל, הנה חַלּוֹתוֹ פני ה׳ יתעלה על זה יורה שכבר היה קשה בעיניו אם יְכַלֶּה ה׳ יתעלה ישראל בזה האופן, ואף על פי שיעשה אותו לגוי גדול כמו שייעדהו.
למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר השתדלת בהוצאתם ממצרים בזה האופן הנפלא, כי זה יורה לאנשים שלחוזק אהבתך אותם עשית זה; ועתה במעט מהזמן אחר זה תקצוף עליהם ותְכַלֵּם; הלא זה יביא האנשים לחשוב חסרון⁠־מה בחוק ה׳ יתעלה, אם סכלות אם עָוֶל אם שינוי מתכונה לתכונה, ותהיה אתה בעצמך סיבה אל שתרחיק האנשים מהאמנה בך, וזה בלתי ראוי בה׳ יתעלה, כי הוא שׂם ביצירה באדם כל הכלים שאפשר שיביאוהו אל השלמות האנושי, והוא השגת ה׳ יתעלה לפי מה שאפשר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ועתה לפי כן הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם. ואעשה אותך וגו׳ – לקיים מה שנשבעתי לאבות. אמנם עתה ראה כי הודה לו בזה מה שאמרנו בהקדמה שלא יבוקש מהאדם שלא יחטא שאין כך מטבעו ומהרכבתו אלא שיחטא וישוב וגו׳ – [ה] ולזה אמר לו הניחה לי ויחר אפי – כלומר אם אתה תניח לו יחר אפי בהם ואכלם ואם לאו לא יחרה כלומר שאין להחרד ולכעוס על מה שהוא כן מטבעם כמו שאין ראוי לכעוס על האש שישרוף ועל האבן שתפול אבל שראוי להחרידם וליסרם ולהענישם באופן שיכירו גודל חטאתם ויכנעו בנפשם וישובו אל ה׳ וכמ״ש חז״ל (ירושלמי מכות פ״ב הל׳ ז׳) שאלו להקב״ה חוטא מה ענשו ואמר יעשה תשובה ויתודה ויתכפר דכתיב קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳ (הושע י״ד:ג׳) ונאמר טוב וישר ה׳ על כן יורה חטאים בדרך (תהלים כ״ה:ח׳). ודבר ה׳ היה יקר ונעים על אזן שומעת וטרם ישוב אליהם נזדרז להליץ בעדם ולהתפלל תפלה נפלאה כפי חמר הענין והשעה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(י) ולכן עתה הניחה לי. רוצה לומר אל תחוש אתה לעשות משפט בהם על זה ולא להוכיחם. הניחה לי לעשות בהם כרצוני ואל תתעסק אתה בו ורשע וצדיק אל תהרוג. ואל תסתכל עוד בהנהגתם ועזוב אותם והניחה לי להנהיגם ולהענישם על מה שעשו. כי אני לא אצטרך לחקור ולדרוש מי אשר חטא לי. אבל יחר אפי בהם ואכלה אותם בכליה מוחלטת ואעשה אותך לגוי גדול רוצה לומר אל תחשוב שתפסיד בזה כבודך ומעלתך לפני. כי אני אעשה אותך לגוי גדול בכבוד ומעלה וכמו שאמר (פרשת ואתחנן) כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו. הרי שלא אמר זה בעבור שבועת האבות אלא מפני זכות משה. הנה התבארו דברי השם וכפי מה שפירשתי אותם הותרו כל שמונת ההערות אשר העירותי בהם כמו שתראה:
ועתה הניחה לי אחר שהוציאו לפועל קושי עורפם בזה העת. להשתחוות ולזבוח לעגל. הניחם לי. וכי תופס היה בו שאמר הניחה לי. אבל הענין הזה היה כן כי ראה הש״י ענותנותו של משה שלא דבר אליו דבר. אלא עמד יושב ודומם נעצב על בניו כביכול. כי בזה קשרו משה להשי״ת ואחזו בעבותות אהבה. כאלו היה נאחז בסבך בקרני הודו וענותנותו. באופן שלא היה יכול לעשות דבר שלא ברשותו. וזהו ועתה הניחה לי ויחר אפי בם ואכלם כפי חטאתם. ולך איפה אעשה לגוי גדול בעבור אהבתך. והעם שיצאו ממך בהכרח הוא שיהיו טובים. וכשראה משה שהדבר תלוי בו. התחיל לחלות את פני השם אלהיו. ולא אלהיהם. אחר שאמרו אלה אלהיך ישראל. ויאמר למה השם יחרה אפך בעמך. כלומר איני תינוק שאתה מצחק בי ומפתה אותי בחלקלקות ובגדים נאים. באומרך ואעשה אותך לגוי גדול. ועוד שאמרת לי כי שחת עמך. וזהו למה ה׳ תדבר כדברים האלה. ועוד כי הם עמך ונחלתך ואינן עמי. ועוד אני סבור כי ויחל משה הוא כמו יחילו דרכיו בכל עת. ותתחלחל המלכה מאד. והטעם בזה לפי שהשי״ת אמר ויחר אפי בהם ואכלם. וכשראה משה שמדת הדין של חרון אף ופנים של זעם היתה מתוחה כנגד ישראל. סידר תפלתו בכח הרחמים הפשוטים לשבר מדת הדין. בענין שלא תתפשט על ישראל. וזהו רמוז באומרו ואל זועם בכל יום. שכתב הקדוש ואל נזעם לא כתיב אלא ואל זועם לאחר. למדת הדין. וגוער בו בכח הרחמים של אל. וזהו ויחל משה את פני ה׳. לא אמר ויחל משה את ה׳. אלא את פני ה׳. הם פנים של זעם. כאומרו פני ה׳ חלקם. וזהו ויחל משה. שהכאיב משה את פני הזעם של ה׳ ושיברם. בענין שלא תחול על ישראל. ואחר שהכאיב פנים של זעם ושברם. התחיל בכח גדול ואמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך. והתחיל לסדר תפלתו ואמר שלשה דברים. כנגד שלשה דברים שאמר לו הש״י. הא׳ ויחר אפי בהם. והב׳ ואכלם. והג׳ ואעשך אותך לגוי גדול. והתחיל להתוכח עמו כמי שמתוכח עם אחר ותופשו בכל דבריו. וכנגד מה שאמר הניחה לי ויחר אפי בהם. אמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים. ולא היה בהם מום נסתר. כי במומם הוצאת אותם. ואין זה מקח טעות. וזה רמוז במה שאמר ראיתי את העם הזה. מימים רבים. וכנגד מה שאמר ואכלם. אמר למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם. ויאמרו כי שלא כדין מכלה אותם. אחר שהוציאם באותו מום ולא היה מום נסתר בהם. כי בגלוי היה רשעתם. כאומרו או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. כי שניהם מינים. ואם היו אלה עובדי עבודה זרה. אלו עובדי עבודה זרה ג״כ. לכן שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. שנמצאת בהם. אחר שברעה הוצאתם. וכנגד השלשה שאמר ואעשה אותך לגוי גדול. זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך להרבות זרעם. ואתה עובר השבועה שנשבעת להם בך. ואתה רוצה לכלותם. והיאך תשלים לי המאמר בלא שבועה שאתה אומר ואעשה אותך לגוי גדול. וכשראה השי״ת דברים הטובים והחזקים נגדו להציל צאנו. נחם על רעתו שדיבר לעשות לעמו ולא עשה. ואולי היה וינחם השם לשון נחמה. כי כשראה השי״ת הדברים שדיבר משה כנגדו. ואיך מסר עצמו עליהם. ואיך משכו בחבלי אדם בעבותות אהבה. לקח נחמה במה שדיבר לעשות לעמו לכלותם. אע״פ שהיה ראוי להתעצב אל לבו על בניו. אחר שהכיר גבורתו של משה וענותנותו. כאלו אמר לא גזרתי כליה על ישראל אלא בשביל לשמוע דברי משה די. ואם כן ראוי לכפר עונם:
ובמדרש אמרו על זכור לאברהם שכשמשה התפלל על ישראל. אמר שזה ראוי לכפר עונם בעבור הצדיקים שהיו בהם שלא חטאו. ואמר לו הקב״ה כמו שאמר לאברהם אם אמצא בהם שמונים צדיקים אני אכפר עונם. והתחיל משה למנותם ע׳ זקנים ומשה ואהרן וחור ונדב ואביהוא ואלעזר ואיתמר הרי ע״ז. חסרו ג׳ צדיקים והיה מחזר אחריהם ולא היה משה מוצא צדיקים אחרים. עד שתלה עיניו למרום ונזכר מאברהם יצחק יעקב. ואז השלים המנין בהם ואמר זכור אל תשכח אברהם יצחק ויעקב. כמו שאני הייתי שוכח אותם. ועל זה אמר שלמה בחכמתו ושבח אני את המתים שכבר מתו. והשלימו במקום חיים. מן החיים אשר הם חיים עדנה. אחר שהחיים שהיו בישראל קרוב לשש מאות אלף רגלי. לא השלימו למנין שמונים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[א] ועתה הניחה לי
[1] ברכות פרק חמישי דף לב ע״א (ברכות לב.)1
1. בהפניה זו ברכות לב ע״א כתוב גם ציטוט מהמשך הפסוק: ׳ואעשה אותך לגוי גדול וגו׳. מדוע רבנו לא הפנה מציטוט זה?
ז״ל הגמרא שם: ואעשה אותך לגוי גדול וגו׳ - אמר רבי אלעזר: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד לפניך בשעת כעסך, כסא של רגל אחת על אחת כמה וכמה! ולא עוד אלא שיש בי בושת פנים מאבותי. עכשיו יאמרו: ראו פרנס שהעמיד עליהם, בקש גדולה לעצמו ולא בקש עליהם רחמים. עכ״ל.
כיצד רבי אלעזר לומד את תשובת משה בעניין משל הכסא ושלש רגליים על הציטוט ׳ואעשה אותך לגוי גדול וגו׳? כתב המהרש״א תשובת משה נלמדה ממה שאמר בתפילתו פסוק יג ׳זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך׳ (משל הכסא – שלושת האבות) ועוד כתב שגם רש״י בחומש כתב תשובה זו על הפסוק ׳זכר לאברהם... וכן יש לפרש את המשך דברי משה ׳ולא עוד אלא שיש לי בושת פנים מאבותי גם זה מתייחס לפסוק זה ׳זכר לאברהם...עד כאן מדברי המהרש״א.
ככל הנראה גם רבנו הבין את דברי רבי אלעזר כמהרש״א ולכן לא הפנה מהציטוט ׳ואעשה אותך... אלא מהציטוט ׳זכר לאברהם...עיין לקמן פסוק יג.
כלום מתקנא כו׳. דאם לא כן, מאי ״למה יחרה אפך וכו׳⁠ ⁠⁠״, [וכי] אין ראוי להיות חרון אף אחר שעשו עבודה זרה, אלא ׳כלום מתקנא כו׳׳:
גָּדוֹל: הגימ״ל דגושה, וכן חברו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ועתה הניחה לי – אומרו ועתה ירצה לצד שהוא מרצהו באומרו ואעשה אותך וגו׳, ובזה יניחהו לכלותם ויאמר משה בלבו ומה הבטחה הוא זאת וגם לבניו יארע כמו כן והיו כלא היה, לזה אמר שלא יבקש ממנו להניחו אלא עתה, אבל גוי שיעשה ממשה לא יאמר ה׳ עוד אליו הניחה לי, או לצד שיהיו מטיבים דרכם או שמבטיחו שלא יאמר לו עוד הניחה ותמיד יבטל משה גזירה מעליהם.
ובדרך רמז רמז שלא צוה עליו הניחה אלא באותו עת ולא תמיד, וממוצא דבר אתה יודע שיעמוד תכף ומיד בתפלה, כי יאמר ועתה אפילו על שיעור רגע, והנה עבר במשך אומרו ועתה, ולזה תכף ומיד עמד בתפלה ולא הניחו לחרות אפו.
עוד ירצה לפי דבריהם ז״ל (ב״ר פכ״א) שאמרו, אין ועתה אלא תשובה, רמז לו שיעשה תשובה על הסובב ממנו כי הטעות יצא מדבריו שאמר להם לסוף מ׳ אני בא, ולא פירש להם שהוא לבד מאותו יום שמזה טעו.
עוד ירצה על פי דבריהם ז״ל (שמו״ר פ״ב) שאמרו שקבלת ערב רב היתה מצד משה ולא הסכים ה׳ עליהם ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו שחת עמך אלו ערב רב, והוא מה שרמז באומרו ועתה שעליו לעשות תשובה וחרטה על מעשה בלתי הגון, ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבא שאמרו ז״ל (יבמות כ״ד:) אין מקבלין גרים לימות המשיח ומשה הוא שיהיה גואל ויתקן הדבר.
הניחה לי ויחר אפי – קשה וכי משה היה מונעו ואדרבה לא עמד בתפלה אלא אחר כך, עוד קשה כי מאומרו ויחר אפי משמע כי עדיין לא חרה אפו והוא רוצה בחרות אף, והלא אין זו מדתו יתברך שהוא מבקש תמיד לכבוש כעסו, וצא ולמד ממעשה שהובא בתלמוד (ברכות ז.) שאמר רבי ישמעאל כהן גדול שנתרצה ה׳ בברכתו אשר ברך ה׳ ברוך הוא שיכבשו רחמיו את כעסו, ואולי כי זו הוא טענת משה רבינו עליו השלום באומרו למה ה׳ יחרה אפך וגו׳ לשון עתיד פירוש כיון שלא חרה עדיין ועל כל פנים קושיא לאלהינו.
ויתבאר הענין בהשכיל על דבר והוא כי דבר ידוע הוא כי שורש האף יהיה מהעלבון הנרגש בלב כפי המעליבין והעלבון ואחר שיגיע ההרגש לבחינת המרגיש יסובב העצבון והיגון ותהיה תרופתו באחד מב׳ דרכים, האחד בנקום נקם מהסובב, הב׳ בדברי רצוי לשיעור המספיק להרגש הקפדת העלבון.
והנה בעשות ישראל מעשה המכוער אין לך עלבון לאל עליון גדול מזה, והוא אומרו סרו מהר עדיין כלה בחופתה והנה הרה לזנונים, והנה הרגיש אלהינו יתעלה שמו הרגש גדול עד שמחמת עוצם ההקפדה חשב כי לא יועיל הריצוי שהוא אחד מהב׳ המרחיקין דאבון העלבון זולת דרך הנקמה כמו שכתבנו, והנה גם זה הוא מושלל ממנו יתברך על פי דבריהם ז״ל (שמו״ר פ״ב) כי אין הקב״ה סובל לראות צער צדיקו וידידו, ומימי עולם שמענוהו שאמרו ז״ל (ב״ר פל״ב) שלא הביא מבול עד אחר פטירת מתושלח ולא מתושלח לבד אלא כל צדיקי הדור כרמוז בפסוק (בראשית ז׳ כ״ב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו כבר מתו קודם הבאת המבול כמאמרם ז״ל (זוהר ח״א ר״ו.) וכן הוא אומר (ישעיהו נ״ז) מפני הרעה נאסף הצדיק, והנה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם את אשר יצטער נאמן ביתו באבדן מולדתו ית׳ יותר בנוגע לו ולא יותר בדבר הנוגע לידידיו, ובראותו יתברך כי אין מקום להניח דאגתו בקש ממשה דבר שיניח לו, והוא לבל יצטער על הדבר ואז יהיה מציאות לחרות אפו ויהיה לו נחת רוח וכביכול ריצהו למשה על הדבר, ואמר לו ואעשה אותך לגוי גדול, דקדק לומר לגוי גדול ולא אמר ואעשה אותך גוי גדול לומר הגם שאינך הן עתה בבחינת נשמתך גוי גדול אני אכונן אותך ואשפיע בך מדה טובה מרובה הפלגת נשמות קדושות, ולזה לא אמר ויהיה ממך גוי גדול כי צריך מעשה בנין חדש בשורש נשמתו.
עוד רמז לסתור טענת ואיה הבטחתך שנשבעת לאבות, לזה אמר ואעשה אותך לגוי גדול – פירוש לקיום הבטחת גוי גדול שהבטחתי לאבות.
ובאה התשובה של משה כי מן הנמנע שיניח לו והראהו צערו על הדבר באומרו ויחל משה ואמרו ז״ל (ברכות ל״ב.) אחזתו אחילו וכמה עניינים של מרירות נפש עשה לפני קונו זה כנגד הניחה לי, וכנגד אומרו ויחר אפי שהיא טענה שעליה בא כי זולת זה אין להם נחת רוח מעצבון העלבון, לזה אמר למה ה׳ יחרה אפך פירוש למה לא מצאת תיקון לדבר אלא חרון אף כלך לדרך זו והוא בחינת הריצוי שכתבנו, טענה ראשונה שיש לך לחוש על קניינך, והוא אומרו בעמך ואין אבידה אלא לבעליה, ב׳ אשר הוצאת ועל ידיהם נתפרסמה אלהותך, ג׳ למה יאמרו מצרים, ד׳ זכור לאברהם וגו׳, ובזה יש לך דברים וטעמים נכונים המספיקים לבחינת הרצוי, ועלתה ביד משה הטענה וינחם ה׳ וגו׳, וירמוז תיבת וינחם לשון נחמה ולשון נחת כי נח תוקף הרוגז שהיה לו ומאמצעות זה ניחם על וגו׳, ועיין בפסוק שאחר זה.
ועתה הניחה לי, "And now, let Me be, etc.⁠" The reason God said: "and now,⁠" was because He had already tried to put Moses in a good mood by offering to make an entire new Jewish nation with Moses as its founding patriarch when He said to him: "and I shall make you a great nation.⁠" This promise was designed to silence Moses into not protesting God's intention to destroy the present Jewish people. Moses thought to himself that God's promise was hardly any reassurance seeing that what happened to Abraham's descendants was liable to happen to his own descendants with similarly terrible results. This is why God said to Moses that he should leave Him be only "for now;⁠" God implied that if Moses would leave Him alone now He would promise Moses that history would not repeat itself with any of Moses' descendants if he were to become the founding father of a new Jewish nation. There could be either one of two reasons why history would not repeat itself. 1) Moses' descendants would be more virtuous than the present generation of Jews and they would not succumb to the kind of provocation by Satan that the present Jewish people had succumbed to. 2) Even assuming that the "new" Jewish people would succumb to a situation similar to that facing the present one, God would not again ask Moses or their leader at that time not to intercede on their behalf. There would always be a chance to nullify any decree of God to destroy the new Jewish people.
A moral-ethical approach to the words הניחה לי would be that it was God's way of hinting that if Moses were to allow God a brief moment of anger, i.e. ועתה הניחה לי, there was a chance that his subsequent intercession would prove successful. As soon as the present moment had passed Moses was invited, so to speak, to intercede on behalf of "his" people. This brief moment had passed while God uttered the word ועתה. This is why Moses immediately began to intercede with prayer.
According to our sages in Bereshit Rabbah 21,6 who say that the word ועתה in Genesis 3,22 as well as elsewhere always contains an allusion to the need to do תשובה, repentance, God hinted to Moses that it was up to him to do תשובה. Seeing that the entire debacle was due to Moses' having told the people he would return at the end of forty days he had misled them. He had failed to inform the people that he referred to a return on the forty-first day.
Alternatively, Moses needed to do תשובה for having accepted the mixed multitude as proselytes at the time without having first consulted God. This is why God referred to the perpetrators of the golden calf as Moses' people, i.e. שחת עמך. When God said: ועתה, He meant that the time had come for Moses to become a penitent seeing he had a considerable share in the circumstances which made the golden calf episode possible. Not only this, the episode was to teach the Jewish people not to accept proselytes at the time when the Messiah would come (Yevamot 24). At that time it would be reserved for Moses to accept the proselytes and thus to make up for the time he had accepted them without authority from God.
הניחה לי ויחר אפי, "leave Me alone so I can become angry, etc.⁠" Why did God have to ask Moses to "leave Him alone?⁠" Had Moses done anything to prevent God from venting His anger? On the contrary! Moses had not even commenced to pray on behalf of the Israelites until later! Besides, the future tense "so that I may vent My anger" suggests that up until that moment God had not even become angry as yet and that He was looking for a pretext to become angry! Since when is it one of God's characteristics to want to become angry? We know that it is God's virtue to squash His anger whenever possible! We have it on the authority of Rabbi Yishmael the High Priest that God was pleased with his prayer asking Him to suppress His anger! (Berachot 7). Perhaps this was precisely Moses' argument when he remonstrated with God saying: למה יחרה אפך, "why do you want to become angry?⁠" Moses uses the future tense in this question, suggesting that up until that point God had not shown signs of being angry. At any rate we are faced here with a difficulty in understanding the ways of our Lord!
The whole matter may become clearer when we recall that the source of anger is an insult felt by one's heart. The degree of insult one experiences is in direct relation to the prominence and high position of the one who is guilty of the insult and the nature of the insult itself. There are two possible remedies which help one overcome the feeling of having been insulted. 1) One may take revenge on the person or persons who have insulted him. 2) One may respond to words of conciliation which puts the insult into its proper perspective.
Inasmuch as the guilty party in this case was Israel, the insult could not have been greater seeing that Israel was God's chosen people. God Himself had indicated this by saying: "they have departed quickly from the path, etc.⁠" i.e. while Israel was still My most recently wed bride it has already abandoned Me, its groom, by whoring around. Initially, God felt so strongly about this that He did not think that any of the conventional ways of putting the insult into perspective would be effective and He had to take punitive action to get the feeling out of His system, so to speak. According to our sages in Shemot Rabbah 2,1 it is one of God's virtues that He cannot tolerate seeing His righteous people, His "friends,⁠" suffer pain. Accordingly, how could God inflict the pain of destroying His people on Moses? Had He not waited with the onset of the deluge so that Methuselah, a righteous man and others like him should not witness it (compare Bereshit Rabbah 32,7)? Moreover, according to the Zohar volume 1 page 206 the use of the term נשמה in Genesis 7,22 indicates that all the few good people, those possessed not only of a נפש, but even of a נשמה (a superior kind of soul), had died prior to the onset of the deluge. We also find in Isaiah 57,2 that the righteous person dies on account of the evil (which is to come). The prophet means that God spares the righteous the need to witness the disaster. Surely God was perfectly aware of how Moses would grieve over the destruction of his people! How could He even contemplate this type of revenge (retribution) for the insult He had suffered at the hands of the Jewish people? Had there ever been someone closer to God than Moses that he should have to witness such a disaster? When God considered all this and concluded that it would be better for Him to suffer the insult than to allow Moses to suffer the anguish of seeing his people destroyed, He begged Moses to allow Him to at least become angry for a moment. He asked Moses not to be upset at what He asked of him. If Moses agreed, this would give God an opportunity to first become angry and then regain His composure. He suggested that He would make out of Moses (his offspring in the future) לגוי גדול; He did not say He would make Moses himself into גוי גדול. This meant that though Moses was not at that moment a "great nation,⁠" He, God, would see to it that Moses' soul would possess the additional qualities needed to ensure that his descendants would be greater than the present Jewish people. The word אעשה also implied that God had to undertake a new process in order for future children of Moses to have the potential implied here.
God also wanted to ward off Moses's argument (not yet voiced) "where is Your promise to the patriarch Abraham, i.e. the גוי גדול, the great nation that You promised he would become?⁠" He used the expression לגוי גדול to paraphrase His promise to Abraham in Genesis 12,2 suggesting that this very promise would be fulfilled via the descendants of Moses.
Moses' answer indicated that he could not allow God to do as He had suggested and that he could not conquer his own anguish even for a moment at what God planned to let him witness. Moses expressed all this succinctly in the words ויחל משה in verse 11. The Talmud Berachot 32 gives a variety of explanations of the word ויחל, the common denominator of all these explanations being that it is an expression of profound anguish. [The word ויחל is variously connected to חלה to be sick, as connected to חלל, to desecrate, i.e. to violate one's promise; another meaning is the aramaic אחילו, fever or trembling. There are still other interpretations. Ed.] In response to God saying: ויחר אפי, "so that My anger will be hot against them,⁠" an argument used by God to explain that He had no alternative if He wanted to get over the insult heaped upon Him, Moses countered: למה יחרה אפך, "why should You become angry instead of looking for a different method of assuaging Your hurt feelings?⁠" By referring to the Jewish people as בעמך, "against Your people,⁠" Moses suggested that killing the Jewish people would "boomerang,⁠" that God would hurt Himself more than He would hurt the Israelites. After all, You have taken them out of Egypt and thereby made a great name for Yourself amongst mankind. Are You going to let all this go to waste? Why would You give the Egyptians such satisfaction? Moreover, why do You not remember Your promises to the Patriarchs? When You think about the Patriarchs surely You have reason to be well pleased? Moses succeeded in his plea as we know from the line וינחם ה' על הרעה, "God reconsidered the evil, etc.⁠"
ועתה הניחה לי – הנה השם ית׳ נשבע לאבות שירבה זרעם ככוכבי השמים, והם יהיו לו לעם, וכרת על זה עמהם ברית שלא תופר לנצח ונמשך מזה שאף אם ירבו לחטוא ולפשוע, לא ישמידם לגמרי ח״ו, אלא יעניש החוטאים וישמור הבטחתו לדור אחרון, ואם יחטא כל הדור כולו עד שיתחייבו כליה הנה תמיד יהיה ביניהם צדיק אחד המתהלך עם האלהים, ואז יעניש הי״ת את כל העם והצדיק ההוא לבדו ימלט ויזכה לגדולה ובו יתקיימו כל ההבטחות, אמנם אם הצדיק הזה ברוב נדיבותו יתרצה ליתן נפשו בעד ישראל, ויבוז בלבו כל גדולה למענם, אז יחון הי״ת את כל הקהל כלו למענו לבלתי השחיתם, וזה קרה למשה כאן כי ה׳ אמר לו שיכלה את ישראל ויקיים הברית והשבועה בו ובזרעו, אבל רמז לו הסוד שאם ירצה הוא בעצמו לתת נפשו בעדם, יהיו כלם נצולים בזכותו וזה באמרו ועתה הניחה לי, כלו׳ בך הדבר תלוי, אם ייטב לבך בזה, אכלם ואעשה אותך לגוי גדול, ואם לאו התפלל בעדם ואני אשמע תפלתך, ובמשנה תורה ביאר יותר באמרו הרף ממני ואשמידם (דברים ט׳ י״ד) ומלשון הרף ממני, נשמע שתלה במשה הדבר, והמשורר האלהי ביאר ואמר, ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית (תהלים ק״ו כ״ג), למדנו כי משה לבדו עמד בפרץ, תפלתו הכריעה הדבר, ותואר בחירו רמז על סוד הענין, שנבחר הוא מכל ישראל להקמת הברית והשבועה, ומשה לא רצה, כי אהב את עמו אהבה עזה עם כל סרבונם, אלא התפלל בעדם ונתן נפשו כופר בעדם כמו שאמר ואם אין מחני נא וכו׳, ועי״ז השיב חמת ה׳ מעליהם:
ואכלם – יצא הקצף על כולם, כי מאחר שרובם חטאו אין זכות במעטים להנצל, כדרך פן תספה בעון העיר (בראשית י״ט ט״ו) וכמו פן תספו בכל חטאותם (במדבר ט״ז כ״ו):
הניחה ליבברכות צ״ב אמר ר׳ אבהו אלמלא מקרא כתוב א״א לאומרו מלמד שתפשו משה להקב״ה כביכול כאדם שהוא תופש את חברו בבגדו ואמר לפניו רבש״ע אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם, ופירש״י הניחה לי משמע שהי׳ אוחז בו, וסוד המאמר הזה בחכמת הלשון כמ״ש רוו״ה, כי כל לשון הנחה בכל המקרא לעולם הוא מקושר עם המונח שהוא המתפעל, כמו ואת אחיכם האחד הניחו אתי (בראשית מ״ב) וינח משה את המטות (במדבר י״ז), ותנח בגדו אצלה (בראשית ל״ט), ויניחו אותו עד הבקר, ויניחו אותו במשמר, ויניחוהו מחוץ לעיר והדומים להם, כי מלת את גם אותי והכנוי תורה על הפעול, ולזאת היה לו למקרא לומר ועתה הניחה אותי, דוגמת הניחה אותי והמישני (שופטים ט״ז), אבל הניחה לי בלמ״ד הקנין משמעו הניחה את אשר לי, ולשון קצר הוא, וכמהו חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד׳), ות״י שבקו להון ית פולחנא.
ועתה הניחה לי – ואם תאמר מה אעשה לשבועת אבות? ואעשה אותך לגוי גדול שאתה מזרעם (במדבר רבא {ט״ז}, עיין רש״י במדבר י״ד:י״ב).
הניחה לי – ביטוי זה אין פירושו ״הרפה ממני, אל תמנע בעדי״; שאילו כך, היה צריך לומר ״הניחה אותי״. אלא ״הניח ל⁠־״ משמעו ״להשאיר דבר בידי מישהו״; ולפיכך הוא יכול גם להתפרש: ״להרשות דבר למישהו״.
בפסוקנו, חסר המושא של ״הניחה לי״; והוא יכול להיות אחד מהשניים: או העם, או המצב בכללותו. הציווי אינו מוחלט אלא על תנאי, כגון: ״הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ״ (משלי ט, ח), ״תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם״ וגו׳ (שם ט, ט) וכיוצא בזה.
אם כן זוהי משמעות דברי ה׳: אם תניח את הדבר בידי – הווי אומר, אם לא תשתדל בעדם, והם ייעזבו לדאוג לעצמם; אם אף אחד לא יקום לעזור לעם לעבור את המשבר ולתקן את דרכיו – הרי שאין ברירה אלא לכלותם. אולם כוונתי הראשונה וההבטחה שברצוני לקיים על ידי ישראל, לא תתבטלנה, שכן אתה תישאר. ״אעשה״ ממך אברהם שני, וה״גוי גדול״ שהובטח לו ייצא מחדש מצאצאיך, שהרי גם אתה מזרעו של אברהם.
ועתה הניחה לי – הגם שאני ארך אפים לרשעים שמא יחזרו בתשובה, אין תקוה לזה כי הם עם קשה ערף ולא ייטיבו מעשיהם, ולכן הניחה לי שלא תתפלל בעדם, ועתה יחר אפי ולא אהיה ארך אפים, אבל בל תאמר לריק יגעתי, כי אעשה אותך לגוי גדול ושכרך לא יקופח:
ועתה הניחה לי: תרגם אונקלוס ״אנח בעותך מן קדמי״, ולזה כוון בפירוש רש״י בשם המדרש1, ועיין בסמוך (פסוק י״א).
ואכלם: זה הלשון משמע כליה לגמרי, ולא כלשון ׳השחתה׳ שיש לו כמה אופנים, ועוד יבואר (פסוק י״ד).
1. שמו״ר (מב,ט): ... כך אמר הקב״ה למשה ״ועתה הניחה לי״, אמר משה מפני שהקב״ה רוצה שאפייס על ישראל לפיכך הוא אומר ״ועתה הניחה לי״, מיד התחיל לבקש עליהם רחמים, הוי ״ויחל משה את פני ה׳ אלהיו״. אך יש לעיין בדברי רבינו, שהרי מתוך דברי המדרש ובעקבותיו רש״י לא משמע שכבר התפלל, אלא שהבין מדברי ה׳ שרוצה שיתחיל להתפלל, וא״כ אין זה מתאים עם דברי אונקלוס. ועוד קשה, שהרי מהמדרש משמע שרמז לו שרוצה שיתפלל ובאונקלוס משמע שאמר לו לחדול מלהתפלל, ועיין בפסוק הבא.
ועתה הניחה לי – א״ר אבהו, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שתפסו משה להקב״ה כאדם שתופס את חבירו בבגדו ואמר לפניו, רבש״ע, איני מניחך עד שתמחול להם.⁠1 (ברכות ל״ב.)
ואעשה אותך לגוי גדול – א״ר אלעזר, בשעה שאמר הקב״ה למשה ועתה הניחה לי ואעשה אותך לגוי גדול, אמר לפניו, רבש״ע, ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד לפניך, כסא של רגל אחת על אחת כמה וכמה,⁠2 ולא עוד אלא שיש לי בושת פנים מאבותי, עכשיו יאמרו ראו פרנס שהעמיד עליהם ביקש גדולה לעצמו ולא ביקש עליהם רחמים.⁠3 (ברכות ל״ב.)
1. י״ל בטעם הדרשה, דמפרש הניחה לי, כמו הניחו ויקלל (שמואל ב ט״ז), אל תנח ידך, והכונה אל תעצור אותי, ומפרש ציור הענין איך עצרו משה, שתפסו כאדם שתופס את חבירו בבגדו.
2. שלש רגלים הן רמז לאברהם יצחק ויעקב שהם יסוד האומה, ור״ל אם זכות כולם לא עמדה לפניך להגן איך תגן זכותי אני לבדי לכשתכעוס עלי אחר שתשימני לגוי גדול.
3. ואע״פ שהוא לא ביקש הגדולה רק הקב״ה עוררו לזה, אך הכונה כיון שהסכים לזה ולא ביקש רחמים הוי כאלו ביקש מעצמו.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(יא) וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת⁠־פְּנֵ֖י יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃
Moshe besought1 Hashem, his God, and said, "Why Hashem, shall Your anger burn against Your people whom You brought out2 of the land of Egypt with great might and a strong hand?
1. besought | וַיְחַל... אֶת פְּנֵי – This is an idiom referring to prayer. See Hoil Moshe that it might more literally mean: "to soften (weaken) the anger" of someone, understanding "וַיְחַל" to relate to "חלה", to be sick or weak, and "פנים" to refer to anger. Cf. BDB, "חלה" which points to Arabic cognates to suggest that the phrase means to "sweeten the face", i.e. "to mollify" someone.
2. Your people whom You brought out | בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ – See Rashbam that Moshe throws Hashem's words right back at Him, asserting that the nation is Hashem's (not Moshe's) and that He (not Moshe) brought them out of Egypt.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פז] 1ויחל משה, ובתעניות וכו׳ [קורין] ויחל משה. (סופרים פי״ז ה״ז)
[פח] 2ויחל משה, כך פתח ר׳ תנחומא בר אבא, ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו (תהלים ק״ו:כ״ג), אמר ר׳ חמא בר חנינא הסניגור הטוב מסביר פנים בדין, משה אחד משני סניגורין שעמדו ללמוד סניגוריא על ישראל והעמידו פנים כביכול כנגד הקב״ה, משה ודניאל, משה מנין שנאמר לולי משה בחירו וגו׳ דניאל מנין שנאמר (דניאל ט׳:ג׳) ואתנה את פני אל ה׳ האלהים לבקש וגו׳, אלו שני בני אדם שנתנו פניהם כנגד מדת הדין לבקש רחמים על ישראל. (שמות רבה מג א)
[פח*] 3ויחל משה, ר׳ ברכיה אמר בשם ר׳ שמואל בר נחמן וכו׳ ויאמר להשמידם (תהלים ק״ו:כ״ג) מיד התחיל חוגר בתפלה, הוי ויחל משה את פני ה׳ אלהיו שעמד בקלות ראש לפני הקב״ה לבקש צרכן של ישראל, הוי ויחל משה. (שמות רבה מ״ג א)
[פט] 4ויחל משה, עשרה לשונות נקראת תפלה וכו׳, חילוי מנין ויחל משה. (ספרי דברים כו)
[צ] 5ויחל משה, כמה ישהה בין תפלה לתפלה (מי שיש עליו לחזור ולהתפלל או משום דטעה או משום מוספין כמה ישהה בין זו לזו) רב הונא ורב חסדא חד אמר כדי שתתחונן דעתו עליו (שתהא דעתו מיושבת לערוך דבריו בלשון תחנה) וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו (לשון חילוי והיא היא אלא בלישנא בעלמא פליגי), מאן דאמר כדי שתתחונן דעתו עליו דכתיב (דברים ג׳:כ״ג) ואתחנן אל ה׳, ומאן דאמר כדי שתתחולל דעתו עליו דכתיב ויחל משה. (ברכות ל:)
[צ*] 6[ויחל משה], ילמדנו רבינו מהו שיעמוד אדם ויתפלל מתוך קלות ראש, כף שנו רבותינו (ברכות פ״ה מ״א). אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. אמר דוד עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה (תהלים ב׳:י״א) וכו׳. וכן אתה מוצא באבות העולם כשהם מתפללים באימה הם מתפללים, שכן משה אמר ואתנפל לפני ה׳ (דברים ט׳:י״ח,כ״ה) שהיה מבקש רחמים על ישראל שנאמר ויחל משה, חגר מתניו בתפלה [ללמד סניגוריא על ישראל]. (תנ״י וירא ט)
[צא] 7ויחל משה, תניא רבי אליעזר הגדול אומר מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקב״ה עד שאחזתו אחילו, מאי אחילו, אמר רבי אלעזר אש של עצמות, מאי אש של עצמות אמר אביי אשתא דגרמי (ברכות לב.)
[צב] 8ויחל משה, אמר ר׳ אלעזר מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקב״ה עד [שחלה, אביי אמר עד] שהחלהו (הפציר בו) [להקב״ה בתפלה]. (ברכות לב לפי גי׳ כתי״מ)
[צג] 9ויחל משה, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה, ר״י אומר חלה משה כשעשו אותו מעשה, ר״נ אמר מהו ויחל משה שהכניס לאלהים כמין דורון, ואין הלשון הזה אלא לשון דורון כמד״א (תהלים מ״ה:י״ג) ובת צור במנחה פניך יחלו וגו׳, וכן (מלאכי א׳:ט׳) ועתה חלו נא פני אל וגו׳ (שמות רבה מג ד)
[צד] 10ויחל משה, רבנן אמרין מהו ויחל משה, עשה את המר מתוק. ויחל משה לשון חלוי (מתיקות. מת״כ), כיצד אמר ר׳ ברכיה בשם ר׳ חייא בר אדא דיפו בשם ר׳ שמואל בר נחמן כיון שבאו ישראל למרה מה כתוב שם ויבאו מרתה וכו׳ (שמות ט״ו:כ״ג), כיון שבאו ישראל למדבר ובקש האלהים לכלותן א״ל משה, רבש״ע, בקשת לאבד את ישראל מכלה אתה אותם מן העולם, לא כך אמרת לי במרה הוי מתפלל ואמור עשה את המר מתוק ואף עכשיו חלי מרירתן של ישראל ורפא אותן, הוי ויחל משה. אמר ר׳ אבין בשם ר׳ לוי בן פרטא בימי משה היה לנו מי שיחלה מרירות שלנו הוי ויחל משה, אבל בימי דניאל לא היה לנו מי שיחלה המרירות, שנאמר (דניאל ט׳:י״ג) ולא חלינו את פני ה׳ אלהינו. (שמות רבה מג ד)
[צה] 11ויחל משה, מהו כן, אמר ר׳ ברכיה בשם ר׳ חלבו בשם ר׳ יצחק, שהתיר נדרו של יוצרו, כיצד, אלא בשעה שעשו ישראל את העגל עמד משה מפייס האלהים שימחול להם, אמר האלהים משה כבר נשבעתי זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט) ודבר שבועה שיצאת מפי איני מחזירה, אמר משה רבון העולם ולא נתת לי הפרה של נדרים ואמרת (במדבר ל׳:ג׳) איש כי ידור נדר לה׳ או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו, הוא אינו מוחל אבל חכם מוחל את נדרו בעת שישאל עליו, וכל זקן שמורה הוראה אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו צריך הוא לקיימה תחלה, ואתה צויתני על הפרת נדרים, דין הוא שתתיר את נדרך כאשר צויתני להתיר לאחרים, מיד נתעטף בטליתו וישב לו כזקן והקב״ה עומד כשואל נדרו, וכן הוא אומר (דברים ט׳:ט׳) ואשב בהר וכו׳, אמר ר׳ הונא בר אחא שישב להתיר נדרו של יוצרו, ומה א״ל דבר קשה אמר לפניו, תהית אתמהא (דרך שאלה אמר לו כן) א״ל תוהא אני על הרעה אשר דברתי לעשות לעמי, אותה שעה אמר משה מותר לך מותר לך אין כאן נדר ואין כאן שבועה, הוי ויחל משה שהפר נדרו ליוצרו, כד״א לא יחל דברו, אמר רשב״ל לפיכך נקרא שמו איש האלהים (דברים ל״ג:א׳), לומר שהתיר נדרו לאלהים. (שמות רבה מג ה)
[צו] 12ויחל משה, שמואל אמר מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם (ויחל לשון חלל. רש״י), שנאמר (שמות ל״ב:ל״ב) ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. (ברכות לב.)
[צז] 13ויחל משה, אמר רבא אמר רב יצחק מלמד שהחלה עליהם מדת רחמים. (כמו יחולו על ראש יואב (שמואל ב ג׳:כ״ט). רש״י). (ברכות לב.)
[צח] 14ויחל משה, רבנן אמרי מלמד שאמר משה לפני הקב״ה רבש״ע חולין הוא לך מעשות כדבר הזה. (ברכות לב.)
[צט] 15ויחל משה, עשה עצמו חולין, אמר לפניו רבש״ע לסדום אמרת לא אשחית בעבור העשרה (בראשית י״ח:ל״ב) וכאן עשרה צדיקים אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר יהושע וכלב הרי שבעה והשלשה זכור לאברהם ליצחק ולישראל (שמות ל״ב:י״ד). (תנ״י מכת״י)
[ק] 16ויחל משה את פני ה׳ אלהיו, זה הוא שאמר הכתוב (תהלים קי״ט:נ״ח) חליתי פניך בכל לב. אמר משה לפני הקב״ה רבון העולמים כששלחתני אצל פרעה לא צויתה אותי ואמרת לי ישראל בני מלכים הם שנאמר (שמות ו׳:י״ג) וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה, כשם שפרעה מלך כך ישראל בני מלכים, אל תהי נוהג עמם בקלות ראש שהן כנער, שנאמר (הושע י״א:א׳) כי נער ישראל ואהבהו, לא כך אמרתה לי ועכשיו שחטאו זכור להם אותו הדבר ושכך חמתך לכך נאמר ויחל משה. (מדרש הגדול)
[קא] 17ויחל משה את פני ה׳ אלהיו ויאמר, אמר ר׳ שמואל, שלש עשרה דברים התחנן בהם משה, שנאמר ויחל משה את פני ה׳ אלהיו ויאמר, מיכן ואילך עד סוף הפיסוק שלש עשרה דברים, והוא שישראל אומרים זכור לנו ברית שלש עשרה שחל עניו לפניך מקדם. (מדרש הגדול)
[קב] 18את פני ה׳ אלהיו, שעמד לפניו ארבעים יום וארבעים לילה. (לקח טוב)
[קג] 19את פני ה׳ אלהיו, את פני ה׳ אלהים לא נאמר אלא את פני ה׳ אלהיו, אמר לפניו רבון העולמים וכי להן צויתה על הר סיני שלא יעבדו ע״ז לא אמרתה אלא לי, שנאמר (שמות כ׳:ב׳) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, שמא אני עשיתי עגל, לכך נאמר את פני ה׳ אלהיו. (מדרש הגדול)
[קד] 20למה ה׳ יחרה אפך, רבנן אמרו ארבעה הם שסידרו תפלה וקינטרו דברים לפני הקב״ה ירמיה וכו׳ חבקוק וכו׳ דוד וכו׳ משה סידר תפלה שנאמר (דברים ט׳:כ״ו) ואתפלל אל ה׳ ואומר אל תשחת עמך, מה כתיב למעלה מן הענין למה ה׳ יחרה אפך בעמך. (מדרש תהלים צ ב)
[קה] 21למה ה׳ יחרה אפך, אמר ר׳ יצחק אפילו הדיוט אם אומר לחבירו כזה גנאי הוא לו לומר ומשה אמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך, אלא לבו ברור עליו שאינו תובע צורך עצמו אלא צורכן של ישראל. (דברים רבה יא ב)
[קו] 22למה ה׳ יחרה אפך, אמר ר׳ יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש, אמר הקב״ה בשעה שאני נוצח אני מפשיר ובשעה שאני נצוח אני משתכר, נצחתי לדור המבול והפסדתי שאבדתי כל אותן האוכלסים שנאמר (בראשית ז׳:כ״ג) וימח את כל היקום וכן בדור הפלגה וכן בסדומיים, אבל במעשה העגל נצחני משה שנאמר למה ה׳ יחרה אפך ונשתכרתי כל אותם האוכלוסים. (פסיקתא רבתי פכ״א)
[קז] 23למה ה׳ יחרה אפך, מוכיח אדם אחרי (משלי כ״ח:כ״ג), א״ר יהודה ב״ר סימון מהו אחרי אמר הקב״ה כביכול משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי, לישראל אמר (שמות ל״ב:ל׳) אתם חטאתם וגו׳ להקב״ה אמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך. (דברים רבה ב)
[קח] 24למה ה׳ יחרה אפך, ר׳ יהודה אומר למה הדבר דומה, למלך שהיה לו בן בית והשליטו על כל מה שהיה לו, הלך אותו בן בית והלוה לבני אדם ע״י ערבים, הלוה לזה נ׳ זהובים ולזה ק׳ ולזה מאתים, ברחו הלוים, אחר זמן שמע המלך ורע לו, אמר לו השלטתיך על שלי אלא לאבדן, א״ל הבן בית, אני הלויתי ובאחריותי הם לשלם, אני מעמידך על הכל, הרי פלוני ערב יש בידו ק׳ זהובים וביד פלוני נ׳, כך אמר משה להקב״ה למה אתה כועס, לא בשביל תורתך, באחריותי היא שאני וחבירי נקיים אותה, אהרן ובניו יקיימוה, יהושע וכלב יקיימוה יאיר ומכיר יקיימוה, הצדיקים יקיימוה ואני אקיימנה, הוי למה ה׳ יחרה אפך. (שמות רבה מג ז)
[קט] 25למה ה׳ יחרה אפך, ר׳ נחמיה אמר בשעה שעשו ישראל אותו מעשה עמד לו משה מפייס את האלהים, אמר, רבון העולם, עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם, העגל הזה שעשו יהיה מסייעך, אתה מזריח את החמה והוא הלבנה, אתה הכוכבים והוא המזלות, אתה מוריד את הטל והוא משיב רוחות, אתה מוריד גשמים והוא מגדל צמחים, אמר הקב״ה משה אף אתה טועה כמותם והלא אין בו ממש, אמר לו אם כן למה אתה כועס על בניך, הוי למה ה׳ יחרה אפך בעמך. (שמות רבה מג ז)
[קי] 26למה ה׳ יחרה אפך, משל למלך שנכנס לביתו ומצא אשתו מגפפת לדלפקי (סריס, ראה לעיל אות קט בביאור) וכעס, אמר לו שושבינו, אם היה מוליד יפה היית כועס, אמר לו המלך אין בו כח לדבר זה אלא ללמדה שלא תעשה כך, כך אמר האלהים יודע אני שאין בו ממש אלא שלא (יאמרו) [ילמדו] לעשות ע״ז, א״ל ואם אין בו ממש למה אתה כועס על בניך הוי למה ה׳ יחרה אפך בעמך. (שמות רבה מג ז)
[קיא] 27למה ה׳ יחרה אפך, משל למלך ששלח אפטרופוס למדינה, הלך לו אצל המלך והניח את המדינה ושהה שם, ראו בני המדינה ששהה עמדו ועשו להם אחר, שמע המלך וכעס, בא האפטרופוס ואמר למלך למה אתה כועס אני הוא שצריך לכעוס שהניחו איתי, אלו המליכו מלך אחר והניחוך יפה היית כועס, כך אמר משה רבון העולמים למה אתה כועס כלום עליך חלקו וכי אמרו כי זה אלהינו אשר העלנו, לא אמרו אלא כי זה משה האיש (שמות ל״ב:א׳), לי הניחו לך לא הניחו, לכך אמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך. (מדרש הגדול)
[קיב] 28למה ה׳ יחרה אפך בעמך, אנכי ה׳ אלהיך (שמות כ׳:ב׳), למה פתח בלשון יחיד ולא אמר אלהיכם, אמר ר׳ שמעון כדי ליתן סניגוריא שבו למד משה סניגוריא במעשה העגל, אמר לו על מה אתה כועס, למה ה׳ יחרה אפך בעמך, כלום צוית להם. (תנ״י הוספה לפ׳ ואתחנן ה)
[קיג] 29למה ה׳ יחרה אפך בעמך, אמר משה לא כך אמרת לי כי שחת עמך (שמות ל״ב:ז׳), עמך חטאו ולא עמי, אם עמי חטאו לא עמך חטאו, הוי למה ה׳ יחרה אפך בעמך. (שמות רבה מג ז)
[קיד] 30למה ה׳ יחרה אפך בעמך, וכן אתה מוצא כשעשו העגל כעס עליהם הקב״ה, בא משה לרצותו וקרא אותם אינן עמי שנאמר (שמות ל״ב:ז׳) כי שחת עמך וכו׳ אמר משה עמך הם ואי אתה יכול לכפור בהם, שנאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך, התרצה להם שהם בניך. (שמות רבה מו ד)
[קטו] 31למה ה׳ יחרה אפך בעמך, ד״א ויחל משה אמר לפניו רבונו של עולם חלילה לך מלעקר אומה כזאת מן העולם. למה ה׳ יחרה אפך וגו׳ זכור להם מה שהאמינו על הים שנאמר (שמות י״ד:ל״א) ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו, וקבלו מלכותך עליהם ברצון. (מדרש אגדה)
[קטז] למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים, לפי שאמר לו ויחר אפי בהם, אמר לפניו למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים, אמר לפניו רבונו של עולם למצרים הארכת אפך ולא כליתם במכה אחת, כל שכן לעמך אשר פדית מתוכם. (לקח טוב)
[קיז] 32אשר הוצאת מארץ מצרים, מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים, אלא אמר משה רבון העולם מהיכן הוצאת אותם לא ממצרים, שהיו כולם עובדי טלאים. א״ר הונא בשם ר׳ יוחנן משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות, המבוי עשה שלו והאומנות עשתה שלה והנער כבחור עשה שלו, יצא לתרבות רעה. בא אביו ותפסו עם הזונה, התחיל האב צועק ואומר הורגך אני, היה שם אוהבו א״ל אתה איבדת הנער ואתה צועק כנגדו, הנחת כל האומניות ולא למדתו אלא בשם והנחת כל המבואות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות, כך אמר משה רבון העולם הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדין טלאים ולמדו מהם בניך ואף הם עשו העגל, לפיכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים, דע מהיכן הוצאת אותם. (שמות רבה מג ח)
1. ראה תוס׳ ברכות יח. ד״ה למחר, פסחים מ: ד״ה אבל, מגילה לא: ד״ה ר״ח, שכן אנו נוהגים על פי מס׳ סופרים ולא כמשנה מגילה שבתעניות קורין ברכות וקללות. וכן פוסק הרמב״ם הל׳ תפלה פי״ג הי״ח והל׳ תעניות פ״ה ה״ה. וראה להלן אות קכז בבאור: עומדים בתפלה (בתענית צבור) מזכירין זכות אבות.
2. המשך המאמר: ר׳ ברכיה אמר בשם רבינו כו׳ למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה דן את בנו והיה הקטיגור עומד ומקטרג, מה עשה הפדגוג של בן כיון שראה אותו מתחייב דחף את הקטיגור והוציאו לחוץ ועמד לו במקומו מלמד על הבן סניגוריא, כך בשעה שעשו ישראל את העגל היה השטן עומד ומקטרג בפנים ומשה עומד מבחוץ, מה עשה משה עמד ודחף את השטן והוציאו לחוץ ועמד במקומו, שנאמר עמד בפרץ לפניו, עמד לו במקומו של פורץ, עד כאן. והמשך המאמר להלן אות פח*. בשמו״ר שם ב: דבר אחר ויחל משה הה״ד (משלי טז יד) חמת מלך מלאכי מות, מדבר במשה, כשעשו ישראל אותו מעשה עלתה חמתו של הקב״ה ושלח מלאכי חבלה לחבל את ישראל וכו׳ ואיש חכם יכפרנה זה משה שנקרא חכם וכו׳ שעמד ולמד סניגוריא על ישראל וריצה אותם לאביהם שבשמים הוי ויחל משה. ד״א ויחל משה הה״ד (שם כט ח) אנשי לצון יפיחו קריה, אלו ישראל שנתנו פיחה בעולם בעגל שעשו דא״ר אסי אין דור ודור שאינו נוטל אוקיא ממעשה העגל, וחכמים ישיבו אף זה משה שהשיב אפו של הקב״ה בסניגוריא שלמד על ישראל, הוי ויחל משה וכ״ה בילהמ״כ משלי פכ״ט. ובילהמכ״ת פמ״ה: הוצק חן בשפתותיך (תהלים מה ג) שלמד סניגוריא שנאמר ויחל משה את פני ה׳ אלהיו לא זז משם עד וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו וכו׳. וראה לעיל אות עד משמו״ר מב א: אמר משה אם מניח אני את ישראל וארד אין להם תקומה לעולם איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים מיד התחיל מלמד עליהם סניגוריא וכו׳. וברמב״ן כאן הוכיח ממדרש זה שלא כדעת האע״ז כאן שהאריך להוכיח שמשה לא התפלל בעד ישראל כל זמן שהיתה ע״ג ביניהם, אלא כאשר אמר לו הניחה לי ויחר אפי בהם, מיד חלה פני ה׳ ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה׳ ויחל הנגף לכלותם כרגע ומיד אמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך, ושהתפלה הזאת למה ה׳ למה יאמרו מצרים היא אשר הזכיר במשנה תורה (דברים ט כו) ואתפלל אל ה׳ ואומר ה׳ אלהים אל תשחת עמך כי ענין התפלה שוה בשניהם והנה הזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר ושם הזכירה אחרי רדתו מן ההר וכו׳, עי״ש. וכ״כ בדברים שם. וראה רב״ח וחזקוני כאן, ולהלן אות צ*. קכח. קמה. – בתנ״י קרח ט: ויקהל עליהם קרח וכו׳ מיד נזדעזע משה לפי שכבר היה סורחן רביעי בידם משל לבן מלך שסרח על אביו וכו׳ חטאו בעגל ויחל משה וכו׳. וכ״ה בתנחומא שם ד ובבמדב״ר יח ה והובא ברש״י שם טז ד.
3. בקלות ראש, במת״כ: כלומר דרך הפקר ודרש ויחל לשון חולין ודרך הפקר. ויש להוסיף מהא דמבואר לעיל אות פח העמידו פנים כביכול כנגד הקב״ה ולהלן אות קד: קינטרו דברים לפני הקב״ה כו׳ ובביאור ממדרש רו״ר: שעשו דברים של הקב״ה כמו כזבים כו׳. באות קה: אפילו הדיוט אם אומר לחבירו למה, גנאי הוא. באות קז: משה הוכיחני אחר ישראל. וכל זה נכלל בהמלי׳ ״בקלות ראש״ וראה להלן אות צב בבאור מ״ש מהמהרש״א וראה תו״ש שמות פ״ה אות פז בבאור ממדרש תנאים: ועשיר יענה עזות זה משה שמתחלה היו דבריו עזים למה הרעת וגו׳. עוי״ל עפ״מ דמבואר להלן אות ק: אל תהי נוהג עמם בקלות ראש, וזהו שעמד בטענה זו של בקלות ראש, והראשון נראה עיקר. וראה להלן אות צ*.
4. כ״ה הגי׳ בילקוט ובכמה כת״י בהוצאת פינקלשטיין. ולפנינו בדפוס חילול וזה ט״ס. וכ״ה להלן צ. וראה להלן אות צז. ואות צד. לשון חילוי ראה תו״ש בראשית ח״ד פכ״ה אות ע ושמות פ״ב אות קפה וצרף לכאן. ברש״י מ״ב ה ג: אחלי אדוני לשון ויחל משה, בקשות כל המתפללים עליו וכו׳. וברש״י ברכות נה.: תוחלת לשון תפלה כמו ויחל משה. וכ״ה בתוס׳ ר״ה טז:. וברש״י שבת נה: חלתה זרחה תפלתך, חלתה כמו ויחל משה. הובא בתו״ש ויחי פמ״ט אות נא בבאור. וראה אע״ז כאן.
5. בפירש״י שם דבלישנא בעלמא פליגי, וכ״ד התוס׳ שהביאו הירושלמי שם פ״ד ה״ו שהשיעור הוא כשילך ד׳ אמות. משמע שזה לכו״ע. ובפי׳ ר״ח (הובא בתשובות גאונים ליק סי׳ קיא ובערוך ע׳ חל ז בסתם ואוצה״ג פיר״ח עמ׳ 39 וכ״ה בספר הנר על ברכות עמ׳ 59 בשמו): פי׳ כשיעור שתסור אימת צבור מלבו כי בעת שעובר לפני התבה מתבהל מפני הצבור וכשמתחיל לכוין את לבו להתחונן מסיר אותה מלבו, כתיב ואתחנן אחר ואתנפל, וחד אמר כשיעור שתסור האימה מלבו ויכוין לבו לחלות פני צורו שימחול על מה שפשע ומרד שזה יתר שיעור כוונה מן המתחנן לקבל פרס כי ענין ואתחנן כמו יקבל פרס הוא שהיה משה רבינו מתחנן אבל ענין ויחל בקשת מחילון [מחילה] וצריך דברי בכייה בתחינה, ע״כ. וזה לא כפירש״י אלא שחולקים בשיעור. וע״ע ספר הנר שם בשם רבסז״ל. – בבעל הטורים כאן: ויחל ד׳ במסורה, הכא ואידך ויחל איש האלהים בענין ירבעם (מ״א יג ו) ויחל יהואחז (מ״ב יג ד) ויחל חזקיהו (ירמיה כו יט) והיינו כדאי׳ בברכות כמה ישהה וכו׳ ומפרשין בירושלמי שהוא ד״א כנגד ד׳ פעמים ויחל.
6. דורש ויחל מל׳ חיל ורעדה. וראה להלן אות צא. דעת האע״ז כאן, שמ״ש ויחל משה הוא מה שנאמר בדברים שם ואתנפל לפני ה׳ וכו׳ וזה היה אחרי שובו אל ה׳, עי״ש וברמב״ן שחולק עליו, הובא לעיל אות פז בבאור. – במנורת המאור אלנקוה ח״ב פי׳ התפלה עמ׳ 12: וכל האבות והנביאים סדרו תפלה לפני הב״ה בעד העולם ובעד ישראל בעת צרתם והב״ה שמע תפלתם וענה אותם כו׳ משה רבינו ע״ה התפלל לפני הב״ה ושמע תפלתו, התפלל דכתיב ויחל משה את פני ה׳ אלהיו ושמע הב״ה את תפלתו דכתיב ויאמר ה׳ סלחתי כדברך. (במדבר יד כ. ראה להלן אות קמה בבאור) – מתוך קלות ראש, לכאורה זה מדרש פליאה מה זה שאלה ומאי ס״ד לכתחלה להתפלל מתוך קלות ראש, ונראה שמדרש זה בא להוציא מהדרש בשמו״ר לעיל אות פח* ר׳ ברכי׳ אמר ויחל משה כו׳ שעמד בקלות ראש לפני הקב״ה לבקש צרכן של ישראל ראה מ״ש שם באור הדברים, שהוא מלשון חולין ועל זה חולק הילמדנו וסובר שאפילו לבקש צרכן של ישראל אין להתפלל בסגנון של קלות ראש אלא ויחל משון חיל ורעדה וראה להלן אות צא.
7. בתנ״י מכת״י, נדפס במבוא לתנ״י עמ׳ 138: ויחל משה מלמד שנתחלחל מן העגל. וכעי״ז בלק״ט כאן: ויחל משה מלמד שאחזתו חלחלה. וכ״ה בזהר ח״א רנד: כיון שאמר הקב״ה סרו מהר מן הדרך מיד עמד משה בתפלה ויחל משה וגו׳ עד שאחזתו חלחלה. וכ״ה בהוספות לס׳ הזהר ח. וז״ח כג. ובזהר ח״ג טו.: במשה כתיב ויחל משה וגו׳ ומשמע דאחיד ליה פרגודא וכו׳. ובהערות נ״ז שפרגודא היא ברומית מחלת שלשול שמחמת התרגשות האדם מתחלחל וציין למגילה טו. ובפי׳ רלב״ג: אמרו ז״ל ויחל משה מלמד שאחזתו אחילו ר״ל שעשה עצמו חולה על הרע שדבר השם יתעלה לעשות לעמו. וראה להלן אות צב.
8. לפנינו הגי׳ בדברי ר׳ אלעזר עד שהחלהו. וכ״ה במה״ג. ובילק״ש הגירסא: מלמד שעמד משה בתפלה עד שהוחלה אביי אמר עד שחלה להקב״ה בתפלתו. וכעי״ז בע״י ובדפו״י, ראה דק״ס בהגהות. ושם מכתי״פ: אמר ר״א מכאן שהתפלל משה עד שהוחלה אביי אמר עד שהוחל לו הקב״ה. ובמדרש אגדה: באותה שעה נעשה משה כחולה שחלה שלשים יום ואין בו כח לעמוד על רגליו לפיכך נאמר ויחל כמו חולי. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז: ויחל משה הרבה בתפלה עד שאחזהו חולי. וראה לעיל אות צא בבאור, מד׳ הרלב״ג, ולהלן אות צג. ומ״ש רש״י עד שהפציר בו כ׳ המהרש״א: ולא ידענא משמעו ופי׳ הכוונה שעשה עצמו חולין עפ״י הדרש בשמו״ר מג א, הובא לעיל אות פח*: שעמד בקלות ראש לפני הקב״ה, והיינו שהטיח דברים כלפי שמיא בשביל ישראל ולא היה מתפלל כדרך המתפללים בכובד ראש. וראה צל״ח ומ״ש בבאור שם. לפי הגירסא עד שחלה להקב״ה בתפלתו, וכן שהחלהו כו׳ נראה שזה הוא משל על הקב״ה כדרך שאומרים בני אדם שאחד מפציר בחברו עד שהחלהו לחבירו בהפצרתו, כלומר שחבירו אומר שמוכרח לקיים שאלתו מפני שכל כך הפציר בו עד שחלה, ונראה שלזה כוון רש״י, ומפני שזה משל קשה תיקנו הסופרים הלשון.
9. ראה לעיל אות צב בבאור. – כמין דורון, היינו מה שמסר נפשו על ישראל או ר״ל התפלה בשביל ישראל חביב לפני המקום כמין דורון למלך ב״ו, (ע״י).
10. ראה לעיל אות פט. ובדברים רבה ג טו: א״ל הקב״ה לא יהיו שתי הפנים בכעס אלא כשתראה אותי נותן רותחין הוי נותן צונן וכשתראה אותי נותן צונן הוי נותן רותחין, אמר משה רבש״ע והיאך יהא א״ל הוי חל אתה רחמים, מה עשה מיד ויחל משה את פני ה׳ אלהיו וכו׳ שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך, א״ל והרי בניך מרים חלה אותם (המתק אותם. מת״כ). ובש״ך כאן: ויחל לשון המתקה למתק הדין שלא יחול. – ויבאו מרתה, ראה תו״ש בשלח פט״ו אות רסב* בבאור.
11. בברכות לב.: ויחל משה וכו׳ ורבא אמר עד שהפר לו נדרו (דבורו שאמר ואכלם. רש״י). כתיב הכא ויחל וכתיב התם לא יחל דברו ואמר מר הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו. ובכתי״מ הגי׳: עד שהתיר לו נדרו. וכ״ה בילקו״ש ובע״י וכן הגיה הגרי״פ עפ״י נדרים עז: וב״ב קכ: שהתרה נאמר בחכם והפרה בבעל וציין לתוס׳ בכורות לז. ד״ה מפירין, שלפעמים נקט לשון הפרה גם בחכם. ובהגהות מהרש״ש טויבש פי׳ את הלשון שהפר, עפ״י הדרש שבמדרש תהלים מזמור צ: א״ר יהודה ב״ר סימון בשם ר׳ שמעון בן לקיש למה נקרא שמו איש האלהים מה האיש הזה אם מבקש להפר נדר אשתו מפיר, אם מבקש לקיים מקיים שנאמר (במדבר ל יד) אישה יקימנו ואישה יפרנו, כביכול הקב״ה אמר לו משה קומה ה׳ שובה ה׳ (שם י לה–לו). וזה כעין הדרש שלפנינו בשמו״ר, אלא שכאן נקט לשון התרה. וראה במאמרי ״הזהר״ בספר היובל להירחון ״סיני״ עמוד מז.
12. במדרש הגדול כאן הגירסא: עד שהחיל עצמו למיתה. ובכתי״פ בדק״ס: עד שמסר עצמו למיתה. ובכתי״מ הוא בשם ר׳ יוחנן וכ״ה בילק״ש.
13. בכתי״מ הגירסא: מלמד שחל עליהם מדת הדין למדת רחמים. ראה לעיל אות פט. וכ״ה בילק״ש: שהחל עליהם מדת הדין וכו׳. ובמה״ג: עד שהחיל עליהם מדת רחמים. ובכתי״פ: עד שהוחל וכו׳. וברמב״ן כאן סוף פ״י: ויתכן שיהיה ויחל מלשון תחלה, ובין ותדע. וברקאנטי מפרש: בעבור שמשה נצטרך למדת הדין שלא תחול עליהם ע״כ אמר ויחל, כי היא התחלה אלינו כו׳ ע״כ והוא מענין דרש הנ״ל, אמנם מסוף הלשון נראה שמפרש כמו בפי׳ ר״מ אבוסאולה על הרמב״ן ויתכן שיהיה ויחל משה מלשון תחלה כי חזר להתפלל לתחלת נבואתו. גם רבינו בחיי מפרש מלשון תחלה. ומעניין הדבר שהשמרוני מתרגם ויחל משה ושרת משה ויחל מלשון תחלה ראשית שירויא.
14. ראה כעין זה עבודה זרה ד. הובא בתורה שלמה וירא פי״ח אות רנו, שדרשו מ״ש אצל אברהם חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע וכו׳. ובמהרש״א כאן פי׳ דה״נ כמה צדיקים היו שלא עשו את העגל ונשא לכל העדה בשביל זכות הצדיקים. ראה להלן אות צט. ובמדרש אגדה: ויחל משה, אמר לפניו חלילה לך מלעקר אומה כזו מן העולם. ובכת״י מדרש החפץ: ויחל משה מפני מה פתח משה בלשון חלאה, אלא כדרך שבקש אברהם אבינו רחמים לא בקש אלא בלשון חלאה, שנאמר חלילה לך, כך משה ע״כ.
15. נדפס במבוא לתנ״י עמ׳ 138 מכת״י. וראה תו״ש וירא פי״ח אות רצא בבאור, ולהלן אות קל וצרף לכאן. והפי׳ עשה עצמו חולין שלא חשב עצמו בין עשרה צדיקים.
16. בהערות מקורו נעלם. וראה זהר ח״ב כו: הובא בתו״ש וארא פ״ו אות עג בבאור. – ברב״ח כאן: ויחל משה את פני ה׳ אלהיו, התחנן משה למדת הדין כי מלת פני הוא מדת הדין כלשון ושמתי אני את פני, פני ה׳ בעושי רע, והוא סוד על פני וכו׳ ומלת ויחל מלשון חלו נא פני אל וכו׳. ובערוגת הבושם ח״ב 113-3: וזה כלל גדול בכל מקום שהוא לשון פיוס אינו רק עם הפנים כמו ויחל משה את פני ה׳, חלו נא פני אל, ופני ה׳ לא חיליתי וכו׳. וראה לעיל אות פח*.
17. בהערות מקורו נעלם, וציין לסדור רס״ג עמ׳ שד ותמה שלדעתו רמז בכנוי ברית שלש עשרה לפסוק זה ולא לי״ג מדות להלן לד ו.
18. מבואר דס״ל כשיטת האע״ז שתפלה אחת היתה ואין מוקדם ומאוחר בתורה והרמב״ן דוחה וס״ל ששתי תפלות היו.
19. וכ״ה בכת״י ילקוט תימני ששון. וראה להלן אות קיב. וברב״ח כאן: ומה שהזכיר אלהיו ולא מצאנו כן בכל התורה שיהיה הכתוב מיחד האלהות על משה לא בפירוש שיאמר אלהי משה כענין באבות ודוד ולא בכנוי רק במקום הזה, הנראה לי בטעם הדבר כי היה זה למעט ורמזה לנו התורה שאין הקב״ה לאלהים לישראל בחטא הזה וכן הוא יתעלה הזכיר עמך ורמז כי אינם עמו והענין כי היו מנודים לשמים וכפרו עתה באלהותו. ובש״ך: ואמר אלהיו לפי שאמר לו ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול אמר אם אתה תכלם אין אלהותך נקרא אלא עלי. ובספר האמונה והבטחון פט״ו: את פני ה׳ אלהיו נאמר על אמונתו באלהות.
20. ילהמ״כ חבקוק עמ׳ 29. וברות רבה ב ג: ר׳ מנחם בר אבין פתר קרייה במשה וכו׳ אנשי כזבה (דהי״א ד כב) שעשה דבר של הקב״ה כמו כזבים שנאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך. ובירושלמי תענית פ״ו ה״א לא איש אל ויכזב (במדבר כג יט) וכו׳ ורבנן אמרי לא איש הוא שעשה דבריו של אל כאלו אינן, למה ה׳ יחרה אפך בעמך. וראה תו״ש לך לך פי״ח אות רעא מב״ר מט כב: חובלים עלי דברים ואומרים איני דן כשורה וכו׳ ולמשה שהוא אומר למה ה׳ יחרה אפך בעמך. וראה אות קה.
21. בילהמכ״ת פכ״ד הגירסא: אפילו הדיוט אם אומר לחברו למה, גנאי הוא וכו׳ וראה להלן אות קז בביאור. ובמדרש הגדול ויקרא כו ט: וממי למד דוד לשון זה לומר למה ה׳ תעמוד ברחוק (תהלים י א) לא למדו אלא ממשה רבינו שאמר למה ה׳ יחרה אפך, אמר לפניו רבש״ע למה אתה כועס על בניך לא מפני שחטאו לפניך, הרי אומות העולם מתכוונים וחוטאים ומרגיזים ומכעיסים לפניך, אלא שפוך עליהם זעמך והתרצה על עמך ישראל ופנה עליהם להיטיב להם. – בדברים רבה ב ג: כל זמן שהיו ישראל קיימים במדבר היה משה נכנס לפני הקב״ה בזרוע למה ה׳ יחרה אפך בעמך וכו׳ כיון שמתו ישראל במדבר התחיל מבקש ליכנס לארץ ישראל בתחנונים. ובדרשת אבן שועיב כאן: למה ד׳ יחרה אפך וגו׳ יש לשאול היאך אמר משה בחטא גדול כזה, שהוא עבודה זרה: למה, היה לו לומר אנא חטא כמו שאמר אח״כ, (וכן הקשו הרבה ראשונים ראה מדרשי התורה להקדוש אשתרק) ובשביל זה פי׳ הגאון (כוונתו לרס״ג) כי למה, כמו לא, וכמוהו למה נמות לעיניך, ואין צורך, כי בעבור שאמר לו ויחר אפי בהם ואכלם כלומר צדיק עם רשע, אמר למה, כמו שאמר חלילה לך וגו׳ ע״כ. בתרגום רס״ג הוצאת קאפח,: למה ה׳ יחרה ה׳, אל יחרה אפך ובהערות מפי׳ נוה שלום וכן תרגום בסמוך למה יאמרו ולא יאמרו וכן פי׳ הרד״ק בשם ר״י גנאח. וכ״ה בתרגום הסורי על למה – לא.
22. כעי״ז שם פ״ט: אמר הקב״ה כשאני נוצח וכו׳ אבל בימי משה שנוצחתי עשיתי שכר שלא כליתי את ישראל. ובמדרש תהלים מזמור צ: אחר כך אמר לו הקב״ה למשה אילו הרגתי את ישראל לעצמי הייתי מכשיל, אלא מחזיק אני טובה למשה שביקש עליהם רחמים שנאמר ויחל משה, אני עושה לו גדולה קורא אני לו אב לנביאים אב למלאכים אב למתפללים וכו׳. וראה תו״ש נח פ״ז אות קז. – בתנ״י ויגש א: עיר קטנה וכו׳ ומצא בה איש מסכן וחכם (קהלת ט יד) זה משה ומלט הוא את העיר בחכמתו שנאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך. וכ״ה בקה״ר ט כ. וראה להלן אות קנג.
23. בזהר ח״א סז: ואמר ר׳ יצחק שירותא דבעא רחמי עלייהו מאי קאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך, וכי מלה דא איך אמר לה משה למה, והא עבדו כו״ם כד״א עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויאמרו אלה וגו׳ ומשה אמר למה, אלא הכי אוליפנא מאן דמרצה לאחרא לא בעי למעבד ההוא חובא רב אלא יזעיר ליה קמיה ולבתר יסגי ליה קמיה אחרא (חייבא) דכתיב אתם חטאתם חטאה גדולה ולא שביק ליה לקב״ה עד דמסר גרמיה וכו׳. ראה לעיל אות קה.
24. ראה לעיל אות צט ולהלן אות קל וצרף לכאן.
25. כעי״ז בדב״ר א ב בשם ר׳ יצחק ובתנחומא סי׳ כב בסגנון אחר: אמר לפניו רבש״ע ובמה אתה מקנא בשור וכי הוא מסייעך אתה משיב רוחות והוא מוריד גשמים אתה מזריח חמה והוא לבנה אתה מעלה אילנות והוא מצמיח צמחים, אין בו ממש, הוא אוכל עשב עומד לישחט למה ה׳ יחרה אפך בעמך. ובבמדב״ר ב יד: משל למלך שראה את אשתו מנשקת לסריס, אמר לשושבינה מגרשה אני טורפה אני תלך לבית אביה, א״ל למה, שמצאתיה מנשקת לסריס, א״ל עכשיו היא מעמדת לך בנים נאים וגבורים והם יורדים עמך למלחמה, אמר אין הימנו תוחלת אין מוליד לי, ועל דבר שאין הימנו הנאה אתה כועס, כך למה ה׳ יחרה אפך בעמך וגו׳ א״ל משה זה העגל שעשו ישראל עכשיו הוא מסייעך הוא מוריד גשמים וכו׳. וכ״ה בפס״ר יא ו ומה״ג כאן. וראה רש״י כאן: כלום מתקנא וכו׳. ומקורו מהדרש הנ״ל וכ״ה בפי׳ התוס׳ בהד״ז שהביא הדרש הנ״ל והוסיף: כלום גבור מתקנא אלא בגבור כמוהו. וכ״ה בפי׳ הרא״ש, והוסיף: ומשה אמר במתכוין כך כדי שיבא אל אותו דיבור. וראה אות קי.
26. ראה אות קט בבאור וצרף לכאן. וראה כעי״ז בירושלמי שבת פ״ג ה״ג וביצה פ״ב ה״ה: א״ל אם תראה סריס מחבק את אשתך שמא אינו רע לך, א״ל אין, וא״ל ומכי (ומה מחסור) הוא לה כלום, אמר לו שלא תתפריץ א״ל והכא שלא יתפרצו.
27. ראה לעיל אות ח בבאור מד׳ הראשונים.
28. כעי״ז בשמו״ר מג ו ומדרש אגדה כאן, פס״ר פכ״א, פסיקתא חדתא באו״מ 490, קטעי מדרש ואגדה בגנזי שכטר 117. וראה תו״ש יתרו פ״כ אות נו ולעיל אות סח ואות קג וצרף לכאן.
29. ראה לעיל אות סג. שעמך הכוונה לערב רב. ובמדרש הגדול פסוק א: כי שחת עמך אותן שגיירתה וכו׳ אמר משה רבש״ע ואם עמך לא חטאו למה ה׳ יחרה אפך בעמך, היפרע מן אלו שחטאו. וכ״ה בפי׳ הריב״א כאן: למה ה׳ וכו׳ תימה הלא עלובה כלה שזנתה בתוך חופתה וי״ל שכך אמר משה להקב״ה לא היה לך לחרות אלא על הרשעים, עוד י״ל שערב רב שעלו ממצרים עשו העגל והטעו ישראל אחריו ויש לחרות אף עליהם ולא על ישראל. וכעי״ז בפענח רזא. וראה ספורנו ואוה״ח כאן. ובמושב זקנים: למה ה׳ וכו׳ פי׳ הרי״ח אמר משה בחנם אתה כועס אם עבדו ע״ז אני אכלה את החוטאים מן העולם והאחרים למה תכלם, מיד וינחם ה׳ וזהו כה אמר ה׳ שימו איש חרבו וכו׳ (להלן פסוק כז, עי״ש אות רכא). – בזהר ח״ג רעו: אלא בתר דאתיהיבת איהי לישראל כל מאן דאפיק שום ביש על ישראל כאילו אפיק עלה ושום ביש הוה דאמרת לקב״ה למה ה׳ יחרה אפך בעמך וקב״ה אמר וכי אנת אפיק שום ביש על ישראל דעבדו ית עגל לך רד כי שחת עמך ערב רב ודאי דאנת גיירת לון עבדו ית עגלא ובגין דא כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאשה.
30. ראה לעיל אות סב וצרף לכאן. – בפי׳ ר׳ אברהם בן הרמב״ם: התחנן בהמלצה ואמר בעמך, כלומר אע״פ שעתה כאלו קפחת מהם תואר זה כבר תיארת אותם כן בתחילה בראשית שליחותך כאשר אמרת לי והוצא את עמי (לעיל ג י) שלח עמי וגו׳ (לעיל ח טז). ובפי׳ רשב״ם: עמך ולא עמי, אשר הוצאת ולא אני העליתי אלא אתה. במדרש הגדול דברים ט, כט והם עמך ונחלתך, בין חטאו בין לא חטאו, הם עמך ונחלתך מכל מקום.
31. ראה תו״ש בשלח פי״ד אות רב בבאור.
32. בדברים רבה ג טז: כך אמר משה להקב״ה בשעה שבאו לידי אותו מעשה א״ל אי אתה יודע מאיזה מקום הוצאת אותם ממצרים, ממקום ע״ז. ובמדרש הגדול כאן: אמר לפני רבון העולמים לא מארץ מצרים הוצאתם, כביכול אתה הוא שגרמת להם שיבואו לידי העון הזה מפני שאמר אברהם במה אדע (בראשית טו ח) אמרת לו ידוע תדע (שם יג) נתגדלו עם המצרים ולמדו מהם ומה שלמדו שם באו ועשו במדבר, לכך נאמר אשר הוצאת מארץ מצרים, ע״כ. – ובשמו״ר מג ט: ד״א אשר הוצאת מארץ מצרים, מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים א״ר יהודה בר שלום בשם ר׳ יהודה בר סימון בשם ר׳ לוי בר פרטא למה״ד לאחד שבא ליקח עבד וכו׳ א״ל מרי היאך לקחת אותי בעבד טוב או בעבד רע א״ל בעבד רע א״ל בעבד רע אתה לקחתני ותבקשני עבד טוב, כך אמר משה רבון העולם לא כך אמרת לי ועתה לכה ואשלחך אל פרעה (לעיל ג י) ואמרתי לך באיזה זכות אתה גואלן הם עובדים ע״ז ואמרת לי אתה עכשיו רואה אותם עע״ז ואני עומד ורואה אותם שהן יוצאין ממצרים ואקרע להם את הים ואביאם אל המדבר ואתן להם את התורה ואראה להם את כבודי פנים בפנים והם מקבלים מלכותי וכופרים בי בסוף מ׳ יום ועושין את העגל, הוא שאומר ראה ראיתי את עני עמי (לעיל ג ז, עי״ש בתו״ש אות קטז. ולעיל אות עח) ועד שלא גאלתם אמרת לי שהם עושים את העגל ועכשיו שעשו אותו אתה מבקש להרגן, לכך הזכיר יציאת מצרים בסניגוריא שלו, וכו׳ לפיכך אמר משה למה ה׳ יחרה אפך, אתה היית יודע אותם ועכשיו אתה כועס עליהם על שעשו העגל. ד״א אשר הוצאת מארץ מצרים מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים אמר ר׳ אבין בשם ר״ש בן יהוצדק למה״ד למלך שהיה לו שדה בור וכו׳ כך כשעשו ישראל אותו מעשה בקש הקב״ה לכלותם אמר משה רבון העולם לא ממצרים הוצאתם ממקום עע״ז ועכשיו נערים הם שנאמר (הושע יא) כי נער ישראל ואוהבהו, המתן מעט להם ולך עמהם ועושין לפניך מעשים טובים. – בפי׳ ר״א בן הרמב״ם: ומה שאמרת לי עכשיו אשר העלית, לא בכחי וממשלתי עלו ממצרים בתחילה כאשר שלחת אותי אמרתי לפניך מי אנכי וגו׳ וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, אלא יציאתם ביכולתך כמו שאמרת כי אהיה עמך ושלחתי את ידי וכו׳. ור״א אלרבי בקניזל כאן כתב וא״ת למה האשים האל לישראל כו׳ כבר ידע האל עתידות ואיך איחר להם, עד שיחטאו בזה כו׳ ואנא מסתפינא מריבוותא כו׳ ע״כ נעלם ממנו שכבר עמדו על זה חז״ל. – ובמדרש הגדול דברים ט, כט: אשר הוצאת בכחך הגדול, על מנת כן הוצאתם מארץ מצרים שהן חוטאין ואתה מוחל להן וראה מכילתא יתרו יט, ב. אף ביאתם מדבר סיני היו מכעיסין למקום (בעגל) ולשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו.
וְצַלִּי מֹשֶׁה קֳדָם יְיָ אֱלָהֵיהּ וַאֲמַר לְמָא יְיָ יִתְקַף רוּגְזָךְ בְּעַמָּךְ דְּאַפֵּיקְתָּא מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם בְּחֵיל רַב וּבְיַד תַּקִּיפָא.
Moshe prayed before Hashem, his God, and he said, “Hashem! Why should Your wrath blaze against Your people whom You brought out from the land of Egypt with great power and with a mighty hand?

וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳ אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה
וְצַלִּי מֹשֶׁה קֳדָם ה׳ אֱלָהֵיהּ וַאֲמַר לְמָא ה׳ יִתְקַף רוּגְזָךְ בְּעַמָּךְ דְּאַפֵּיקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּחֵיל רָב וּבְיַד תַּקִּיפָא
איך התפלל משה אחר שהדבר נאסר עליו?
א. תרגם ״וַיְחַל מֹשֶׁה״ – ״וְצַלִּי מֹשֶׁה״ בלשון תפילה על פי דרשת חז״ל ״עשרה לשונות נקראת תפילה... נקראת חילוי שנאמר וַיְחַל מֹשֶׁה״ (ספרי דברים, כו). ותמה הנצי״ב: ״אחר שהקב״ה גזר ואמר הַנִּיחָה לִּי, היינו שלא תתפלל, היאך מצא משה היתר להתפלל?⁠״. לדעתו קושי זה עמד גם בפני אונקלוס שבפסוק הקודם תרגם ״הַנִּיחָה לִּי״ – ״אָנַח בָּעוּתָךְ״, הָנַח בקשתך! לכן כאן לא תרגם ״וַיְחַל מֹשֶׁה״ – ״וּבַעִי מֹשֶׁה״ (ויבקש משה) כי בַּעוּתָא משמעה בקשה מיוחדת וזו נאסרה עליו. תחת זאת תרגם ״וְצַלִּי מֹשֶׁה״ (ויתפלל) הרומז ״לתפלת שמונה עשרה הקבועה ובתוכה אמר מה שאמר לצורך השעה״.⁠1
וּבְיָד חֲזָקָה – וּבְיַד תַּקִּיפָא, והרי זו הגשמה?
ב. ״וּבְיָד חֲזָקָה״ – ״וּבְיַד תַּקִּיפָא״. אף על פי שדרכו לסלק הגשמת ״יד״ מהבורא כגון, ״וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם״ (שמות ג כ) ״וְאֶשְׁלַח יָת מַחַת גְּבוּרְתִּי״, במליצות ״בְּיָד חֲזָקָה״ וגם ״בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה״ אונקלוס שומר על תרגום מילולי כגון, ״כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה׳ מִמִּצְרָיִם״ (שמות יג ט) ״אֲרֵי בְּיַד תַּקִּיפָא אַפְּקָךְ ה׳ מִמִּצְרָיִם״, ״בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה״ (פסוק ו) ״בִּדְרַע מְרָמַם״.⁠2
1. ״העמק שאלה״ לשאילתות, סימן קמג אות ה. ובקצרה גם ב״העמק דבר״ כאן.
2. לטעם הדבר ראה בנספח ״תרגומי ההגשמה״, עמ׳ 931.
וצלי משה קדם י״יא אלהיה ואמר למה ה׳ב יתקוף רוגזך בעמך די אפקת פריקין מן ארעא דמצרים בחיל⁠[ך]⁠ג רבה ובאדרעך מנטלתהד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וצלי משה קדם י״י״) גם נוסח חילופי: ״ושרי משה למתבוע רחמין מן קדם י״י״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ה׳⁠ ⁠⁠״) גם נוסח חילופי: ״כען מימריה די״י״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן ארעא דמצרים בחיל⁠[ך]״) גם נוסח חילופי: ״מן מצרים בחיילך״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובאדרעך מנטלתה״) גם נוסח חילופי: ״ובאדרע מנטלה״.
ואתחלחל משה מן רתיתא ושרי לצלאה קדם י״י אלקיה ואמר למא י״י יתקוף רוגזך בעמך דהנפקת מארעא דמצרים בחיל רב ובידא תקיפא.
And Mosheh was shaken with fear, and began to pray before the Lord his God; and he said, Wherefore should Thy wrath, Lord, prevail against Thy people, whom You didst bring up from the land of Mizraim, with great power and with a mighty hand.
ויתחלחל משה מן הפחד והתחיל להתפלל לפני י״י א-להיו ויאמר למה י״י יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה.

פרשה מג

[א] וַיְחַל משֶׁה – כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא: וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו (תהלים ק״ו:כ״ג), אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא הַסָּנֵיגוֹר הַטּוֹב מַסְבִּיר פָּנִים בַּדִּין, משֶׁה אֶחָד מִשְּׁנֵי סָנֵיגוֹרִין שֶׁעָמְדוּ לְלַמֵּד סָנֵיגוֹרְיָא עַל יִשְׂרָאֵל וְהֶעֱמִידוּ פָּנִים כִּבְיָכוֹל כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה וְדָנִיֵּאל. משֶׁה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ וגו׳. דָּנִיֵּאל מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי אֶל ה׳ הָאֱלֹהִים לְבַקֵּשׁ וגו׳ (דניאל ט׳:ג׳). אֵלּוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנָּתְנוּ פְּנֵיהֶם לְנֶגֶד מִדַּת הַדִּין לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל.
רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר שְׁתַּיִם, אַחַת בְּשֵׁם רַבֵּנוּ וְאַחַת בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, רַבֵּנוּ אָמַר לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה דָן אֶת בְּנוֹ וְהָיָה הַקָּטֵיגוֹר עוֹמֵד וּמְקַטְרֵג, מֶה עָשָׂה הַפַּדְגּוֹג שֶׁל בֵּן, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ מִתְחַיֵּב דָּחַף אֶת הַקָּטֵיגוֹר וְהוֹצִיאוֹ לַחוּץ וְעָמַד לוֹ בִּמְקוֹמוֹ מְלַמֵּד עַל הַבֵּן סָנֵיגוֹרְיָא. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל הָיָה הַשָּׂטָן עוֹמֵד וּמְקַטְרֵג בִּפְנִים וּמשֶׁה עוֹמֵד מִבַּחוּץ, מֶה עָשָׂה משֶׁה עָמַד וְדָחַף אֶת הַשָּׂטָן וְהוֹצִיאוֹ לַחוּץ וְעָמַד בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר. עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו, עָמַד לוֹ בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל פּוֹרֵץ.
רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר, עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו, דָּבָר קָשֶׁה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְיָשַׁב עַל בִּימָה וְדָנוֹ וְחִיְּבוֹ, נָטַל אֶת הַקּוּלְמוֹס לַחְתֹּם גְּזַר דִּינוֹ, מֶה עָשָׂה סוֹנְקַתֶּדְרוֹ, חָטַף אֶת הַקּוּלְמוֹס מִתּוֹךְ יָדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ כְּדֵי לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה יָשַׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם בַּדִּין לְחַיְּבָם, שֶׁנֶּאֱמַר: הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם (דברים ט׳:י״ד), וְלֹא עָשָׂה אֶלָּא בָּא לַחְתֹּם גְּזַר דִּינָן, שֶׁנֶּאֱמַר: זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם (שמות כ״ב:י״ט). מֶה עָשָׂה משֶׁה נָטַל אֶת הַלּוּחוֹת מִתּוֹךְ יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְשַׂר שֶׁשָּׁלַח לְקַדֵּשׁ אִשָּׁה עִם הַסַּרְסוּר, הָלַךְ וְקִלְקְלָה עִם אַחֵר, הַסַּרְסוּר שֶׁהָיָה נָקִי מֶה עָשָׂה נָטַל אֶת כְּתֻבָּתָהּ מַה שֶּׁנָּתַן לוֹ הַשַּׂר לְקַדְשָׁהּ וּקְרָעָהּ, אָמַר מוּטָב שֶׁתִּדּוֹן כִּפְנוּיָה וְלֹא כְּאֵשֶׁת אִישׁ. כָּךְ עָשָׂה משֶׁה כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה נָטַל אֶת הַלּוּחוֹת וּשְׁבָרָן, כְּלוֹמַר שֶׁאִלּוּ הָיוּ רוֹאִין עָנְשָׁן לֹא חָטָאוּ. וְעוֹד אָמַר משֶׁה מוּטָב נִדּוֹנִין כְּשׁוֹגְגִין וְאַל יְהוּ מְזִידִין, לָמָּה, שֶׁהָיָה כָּתוּב בַּלּוּחוֹת: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ (שמות כ׳:ב׳), וְעָנְשׁוֹ אֶצְלוֹ, זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם, לְפִיכָךְ שָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת. וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם, מִיָּד הִתְחִיל חוֹגֵר בִּתְפִלָּה, הֱוֵי: וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳ אֱלֹהָיו, שֶׁעָמַד בְּקַלּוּת רֹאשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַקֵּשׁ צָרְכָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: וַיְחַל משֶׁה.
[ב] דָּבָר אַחֵר: וַיְחַל משֶׁה – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת (משלי ט״ז:י״ד), מְדַבֵּר בְּמשֶׁה, כְּשֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה עָלְתָה חֲמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁלַח מַלְאֲכֵי חַבָּלָה לְחַבֵּל יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת. וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה (משלי ט״ז:י״ד), זֶה משֶׁה, שֶׁנִּקְרָא חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם (משלי כ״א:כ״ב), שֶׁעָמַד וְלִמֵּד סָנֵיגוֹרְיָא עַל יִשְׂרָאֵל, וְרִצָּה אוֹתָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הֱוֵי: וַיְחַל משֶׁה.
דָּבָר אַחֵר: וַיְחַל משֶׁה – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַנְשֵׁי לָצוֹן יָפִיחוּ קִרְיָה (משלי כ״ט:ח׳), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּתְנוּ פִיחָה בָּעוֹלָם בָּעֵגֶל שֶׁעָשׂוּ, דְּאָמַר רַבִּי אַסֵּי אֵין דּוֹר וָדוֹר שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל אוֹקִיָא מִמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וַחֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף (משלי כ״ט:ח׳), זֶה משֶׁה, שֶׁהֵשִׁיב אַפּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּסָּנֵיגוֹרְיָא שֶׁלִּמֵּד עַל יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: וַיְחַל משֶׁה.
[ג] דָּבָר אַחֵר: וַיְחַל משֶׁה – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חָלָה משֶׁה כְּשֶׁעָשוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה.
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, מַהוּ וַיְחַל משֶׁה – שֶׁהִכְנִיס לֵאלֹהִים כְּמִין דּוֹרוֹן, וְאֵין הַלָּשׁוֹן הַזֶּה אֶלָּא לְשׁוֹן דּוֹרוֹן, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וּבַת צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ וגו׳ (תהלים מ״ה:י״ג). וְכֵן: וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וגו׳ (מלאכי א׳:ט׳). וְרַבָּנָן אָמְרִין, מַהוּ וַיְחַל משֶׁה, עָשָׂה אֶת הַמַּר מָתוֹק, וַיְחַל לְשׁוֹן חִלּוּי, כֵּיצַד, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אָדָא דְּיָפוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לְמָרָה, מַה כְּתִיב שָׁם: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה (שמות ט״ו:כ״ג), הִתְחִיל משֶׁה מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאָמַר הַמַּיִם הַלָּלוּ לָמָּה נִבְרְאוּ מַה הֲנָיָה יֵשׁ לָעוֹלָם בָּהֶן, מוּטָב הָיָה אִלּוּ לֹא נִבְרְאוּ, יָדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה הָיָה מְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תֹאמַר כֵּן, וְלֹא מַעֲשֵׂי יָדַי הֵן, יֵשׁ דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁלֹא נִבְרָא לְצֹרֶךְ, אֶלָּא אֲנִי מְלַמֶּדְךָ הֵיאַךְ תְּהֵא אוֹמֵר, אֱמֹר כָּךְ עֲשֵׂה אֶת הַמַּר מָתוֹק. וּמִנַּיִן שֶׁלִּמְּדוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת אוֹמֵר כָּךְ, רְאֵה מַה כְּתִיב ; וַיִּצְעַק אֶל ה׳ וַיּוֹרֵהוּ ה׳ עֵץ (שמות ט״ו:כ״ה), וַיַּרְאֵהוּ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וַיּוֹרֵהוּ, אֵין וַיּוֹרֵהוּ אֶלָּא לְשׁוֹן לִמּוּד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי (משלי ד׳:ד׳), וּכְתִיב: וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ (שמות ל״ה:ל״ד). הָיָה הַדָּבָר מָסֹרֶת בְּיַד משֶׁה וְלֹא עָשָׂה, וְלָמָּה עָשָׂה אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לַמִּדְבָּר וּבִקֵּשׁ הָאֱלֹהִים לְכַלּוֹתָן אָמַר לוֹ משֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בִּקַּשְׁתָּ לְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל, מְכַלֶּה אַתָּה אוֹתָם מִן הָעוֹלָם, לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי בְּמָרָה הֱוֵי מִתְפַּלֵּל וֶאֱמֹר עֲשֵׂה אֶת הַמַּר מָתוֹק, וְאַף עַכְשָׁו חַלִּי מְרִירָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְרַפֵּא אוֹתָן, הֱוֵי: וַיְחַל משֶׁה.
אָמַר רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי בַּר פְּרָטָא בִּימֵי משֶׁה הָיָה לָנוּ מִי שֶׁיְחַלֶּה הַמְרִירוּת שֶׁלָּנוּ, הֱוֵי: וַיְחַל משֶׁה, אֲבָל בִּימֵי דָנִיֵּאל לֹא הָיָה לָנוּ מִי שֶׁיְחַלֶּה הַמְּרִירוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא חִלִּינוּ אֶת פְּנֵי ה׳ אֱלֹהֵינוּ (דניאל ט׳:י״ג).
[ד] דָּבָר אַחֵר: וַיְחַל משֶׁה – מַהוּ כֵן, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק, שֶׁהִתִּיר נִדְרוֹ שֶׁל יוֹצְרוֹ. כֵּיצַד, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל הָעֵגֶל עָמַד משֶׁה מְפַיֵּס הָאֱלֹהִים שֶׁיִּמְחֹל לָהֶם. אָמַר הָאֱלֹהִים, משֶׁה, כְּבָר נִשְׁבַּעְתִּי: זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם (שמות כ״ב:י״ט), וּדְבַר שְׁבוּעָה שֶׁיָּצָא מִפִּי אֵינִי מַחֲזִירוֹ. אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם וְלֹא נָתַתָּ לִי הֲפָרָה שֶׁל נְדָרִים, וְאָמַרְתָּ: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה׳ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ (במדבר ל׳:ג׳), הוּא אֵינוֹ מוֹחֵל אֲבָל חָכָם מוֹחֵל אֶת נִדְּרוֹ בְּעֵת שֶׁיִּשָּׁאֵל עָלָיו, וְכָל זָקֵן שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאָה אִם יִרְצֶה שֶׁיְקַבְּלוּ אֲחֵרִים הוֹרָאָתוֹ צָרִיךְ הוּא לְקַיְמָהּ תְּחִלָּה, וְאַתָּה צִוִּיתַנִי עַל הֲפָרַת נְדָרִים, דִּין הוּא שֶׁתַּתִּיר אֶת נִדְרְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתַנִי לְהַתִּיר לַאֲחֵרִים. מִיָּד נִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ וְיָשַׁב לוֹ כְּזָקֵן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹמֵד כְּשׁוֹאֵל נִדְרוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וָאֵשֵׁב בָּהָר (דברים ט׳:ט׳), וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה משֶׁה יוֹשֵׁב וְהָאֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ עוֹמֵד, אָמַר רַבִּי דְּרוּסָאי קָתֶדְרָא עָשָׂה לוֹ כְּקָתֶדְרָא שֶׁל אַסְטָלִיסְטָקִין הַלָּלוּ בְּשָׁעָה שֶׁהֵן נִכְנָסִין לִפְנֵי הַשִּׁלְטוֹן וְהֵן נִרְאִין עוֹמְדִין וְאֵינָן אֶלָּא יוֹשְׁבִין, וְאַף כָּאן כָּךְ, יְשִׁיבָה שֶׁהִיא נִרְאָה עֲמִידָה, הֱוֵי: וָאֵשֵׁב בָּהָר.
דָּבָר אַחֵר: וָאֵשֵׁב בָּהָר, וְכִי יֵשׁ יְשִׁיבָה לְמַעְלָה, אַתָּה מוֹצֵא שֶׁכֻּלָּם עוֹמְדִין, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ (ישעיהו ו׳:ב׳), וְכֵן: בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶם (יחזקאל א׳:כ״ד), וְכֵן: קִרְבֵת עַל חַד מִן קָאֲמַיָּא (דניאל ז׳:ט״ז), וְכֵן אֲפִלּוּ משֶׁה כְּשֶׁעָלָה לַמָּרוֹם הָיָה עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר (דברים י׳:י׳), וּכְתִיב: אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה׳ וּבֵינֵיכֶם (דברים ה׳:ה׳), וְאֵין יוֹשֵׁב שָׁם אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: רָאִיתִי אֶת ה׳ יוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ (דברי הימים ב י״ח:י״ח), וְהוּא אוֹמֵר וָאֵשֵׁב בָּהָר, וּמַהוּ כֵן, אָמַר רַב הוּנָא בַּר אַחָא שֶׁיָּשַׁב לְהַתִּיר נִדְרוֹ שֶׁל יוֹצְרוֹ, וּמָה אָמַר לוֹ דָּבָר קָשֶׁה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דָּבָר קָשֶׁה אָמַר לְפָנָיו תָּהִיתָ אֶתָמְהָא, אָמַר לוֹ תּוֹהֶא אֲנָא עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לַעֲשׂוֹת לְעַמִּי, אוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה מֻתָּר לָךְ מֻתָּר לָךְ, אֵין כָּאן נֶדֶר וְאֵין כָּאן שְׁבוּעָה, הֱוֵי: וַיְחַל משֶׁה, שֶׁהֵפֵר נִדְרוֹ לְיוֹצְרוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: (וְ)⁠לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ (במדבר ל׳:ג׳), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְפִיכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ אִישׁ הָאֱלֹהִים, לוֹמַר שֶׁהִתִּיר נֶדֶר לָאֱלֹהִים, וְכֵן וַיְחַל משֶׁה.
[ה] אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, פֶּתַח שֶׁל תְּשׁוּבָה פָּתַח לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ (שמות כ׳:ב׳), בְּסִינַי לְמשֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל הָעֵגֶל הָיָה משֶׁה מְפַיֵּס אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ לוֹ, אָמַר לוֹ אֶפְשָׁר שֶׁלֹא נַעֲשֶׂה בָּהֶם מִדַּת הַדִּין עַל שֶׁבִּטְלוּ אֶת הַדִּבּוּר, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם כָּךְ אָמַרְתָּ בְּסִינַי אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, אֱלֹהֵיכֶם לֹא נֶאֱמַר, לֹא לִי אָמַרְתָּ, שֶׁמָּא לָהֶם אָמַרְתָּ וַאֲנִי בִּטַּלְתִּי אֶת הַדִּבּוּר, אֶתְמָהָא לִי, הֱוֵי: וַיְחַל משֶׁה וגו׳.
אָמַר רַבִּי שְׁמַעְיָה דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, לְפִיכָךְ חָזַר וּכְתָבָהּ בִּלְשׁוֹן רַבִּים: אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא י״ט:ב׳), וְכֵן בְּכָל הַמִּצְווֹת אוֹמֵר: אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם, וְלֹא אָמַר עוֹד אֲנִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ.
[ו] דָּבָר אַחֵר: וַיְחַל משֶׁה, מַהוּ לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֶּן בַּיִת וְהִשְׁלִיטוֹ עַל כָּל מַה שֶּׁהָיָה לוֹ, הָלַךְ אוֹתוֹ בֶּן בַּיִת וְהִלְוָה לִבְנֵי אָדָם עַל יְדֵי עֲרֵבִים, הִלְוָה לָזֶה חֲמִשִּׁים זְהוּבִים וְלָזֶה מֵאָה וְלָזֶה מָאתַיִם, בָּרְחוּ הַוִים. אַחַר זְמַן שָׁמַע הַמֶּלֶךְ וְרַע לוֹ, אָמַר לוֹ הִשְׁלַטְתִּיךָ עַל שֶׁלִּי אֶלָּא לְאַבְּדָן. אָמַר לוֹ בֶּן בַּיִת, אֲנִי הִלְוֵיתִי וּבְאַחְרָיוּתִי הֵם לְשַׁלֵּם, אֲנִי מַעֲמִידְךָ עַל הַכֹּל, הֲרֵי פְּלוֹנִי עָרֵב יֵשׁ בְּיָדוֹ מֵאָה זְהוּבִים וּבְיַד פְּלוֹנִי חֲמִשִּׁים. כָּךְ אָמַר משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָמָּה אַתָּה כּוֹעֵס לֹא בִּשְׁבִיל תּוֹרָתֶךָ, בְּאַחֲרָיוּתִי הִיא, שֶׁאֲנִי וַחֲבֵרַי נְקַיֵּם אוֹתָהּ, אַהֲרֹן וּבָנָיו יְקַיְּמוּהָ, יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב יְקַיְּמוּהָ, יָאִיר וּמָכִיר יְקַיְּמוּהָ, הַצַּדִּיקִים יְקַיְּמוּהָ, וַאֲנִי אֲקַיְּמֶנָּה, הֱוֵי: לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה עָמַד לוֹ משֶׁה מְפַיֵּס אֶת הָאֱלֹהִים, אָמַר רִבּוֹן הָעוֹלָם עָשׂוּ לְךָ סִיּוּעַ וְאַתָּה כּוֹעֵס עֲלֵיהֶם, הָעֵגֶל הַזֶּה שֶׁעָשׂוּ יִהְיֶה מְסַיְעֶךָ, אַתָּה מַזְרִיחַ אֶת הַחַמָּה וְהוּא הַלְּבָנָה, אַתָּה הַכּוֹכָבִים וְהוּא הַמַּזָּלוֹת, אַתָּה מוֹרִיד אֶת הַטָּל וְהוּא מַשִּׁיב רוּחוֹת, אַתָּה מוֹרִיד גְּשָׁמִים וְהוּא מְגַדֵּל צְמָחִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה אַף אַתָּה טוֹעֶה כְּמוֹתָם וַהֲלוֹא אֵין בּוֹ מַמָּשׁ. אָמַר לוֹ אִם כֵּן לָמָּה אַתָּה כּוֹעֵס עַל בָּנֶיךָ, הֱוֵי: לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ.
[ז] דָּבָר אַחֵר: לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – אָמַר משֶׁה לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי: כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ (שמות ל״ב:ז׳), עַמְךָ חָטְאוּ וְלֹא עַמִּי, אִם עַמִּי חָטְאוּ לֹא עַמְּךָ חָטְאוּ, הֱוֵי: לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – מָשָׁל [לטפסר] לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ וּמָצָא אִשְׁתּוֹ מְגַפֶּפֶת לְדֶלְפְּקִי, וְכָעַס, אָמַר לוֹ שׁוֹשְׁבִינוֹ אִם הָיָה מוֹלִיד יָפֶה הָיִיתָ כּוֹעֵס. אָמַר לוֹ [הטפסר] הַמֶּלֶךְ אֵין בּוֹ כֹּחַ לְדָבָר זֶה אֶלָּא לְלַמְּדָהּ שֶׁלֹא תַעֲשֶׂה כָּךְ. כָּךְ אָמַר הָאֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ אֶלָּא שֶׁלֹא יֹאמְרוּ לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אָמַר לוֹ וְאִם אֵין בּוֹ מַמָּשׁ לָמָּה אַתָּה כּוֹעֵס עַל בָּנֶיךָ, הֱוֵי: לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ.
אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – מָה רָאָה לְהַזְכִּיר כָּאן יְצִיאַת מִצְרַיִם, אֶלָּא אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם מֵהֵיכָן הוֹצֵאתָ אוֹתָם, מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיוּ כֻּלָּם עוֹבְדֵי טְלָאִים.
אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן מָשָׁל לְחָכָם שֶׁפָּתַח לִבְנוֹ חֲנוּת שֶׁל בְּשָׂמִים בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת, הַמָּבוֹי עָשָׂה שֶׁלּוֹ וְהָאֻמָּנוּת עָשְׂתָה שֶׁלָּהּ, וְהַנַּעַר כְּבָחוּר עָשָׂה שֶׁלּוֹ יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, בָּא אָבִיו וּתְפָסוֹ עִם הַזּוֹנוֹת, הִתְחִיל הָאָב צוֹעֵק וְאוֹמֵר הוֹרֶגְךָ אָנִי, הָיָה שָׁם אוֹהֲבוֹ אָמַר לוֹ אַתָּה אִבַּדְתָּ אֶת הַנַּעַר וְאַתָּה צוֹעֵק כְּנֶגְדוֹ, הִנַחְתָּ כָּל הָאֻמָּנֻיּוֹת וְלֹא לִמַּדְתּוֹ אֶלָּא בַּשָּׂם, וְהִנַּחְתָּ כָּל הַמּוֹבָאוֹת וְלֹא פָּתַחְתָּ לוֹ חֲנוּת אֶלָּא בַּשּׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת. כָּךְ אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם הִנַחְתָּ כָּל הָעוֹלָם וְלֹא שִׁעְבַּדְתָּ בָּנֶיךָ אֶלָּא בְּמִצְרַיִם שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין טְלָאִים וְלָמְדוּ מֵהֶם בָּנֶיךָ וְאַף הֵם עָשׂוּ הָעֵגֶל, לְפִיכָךְ אָמַר אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, דַּע מֵהֵיכָן הוֹצֵאתָ אוֹתָם.
[ח] דָּבָר אַחֵר: אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – מַה רָאָה לְהַזְכִּיר כָּאן יְצִיאַת מִצְרַיִם, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי בֶּן פְּרָטָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁבָּא לִקַּח עֶבֶד, אָמַר לַאֲדוֹנָיו הָעֶבֶד הַזֶּה שֶׁאַתָּה מוֹכֵר קָאקְגְּרִיסִין הוּא אוֹ קָאלוֹחָסִין הוּא, אָמַר לוֹ קָאקְגְּרִיסִין הוּא וְעַל זֶה אֲנִי מוֹכְרוֹ, לְקָחוֹ וְהוֹלִיכוֹ לְבֵיתוֹ, פַּעַם אַחַת סָרַח אוֹתוֹ הָעֶבֶד הִתְחִיל אֲדוֹנוֹ מַכֵּהוּ אָמַר לוֹ הוֹרֶגְךָ אָנִי, מָה אֲנִי מְבַקֵּשׁ עֶבֶד רָע, הִתְחִיל הָעֶבֶד צוֹוֵחַ בִּיָּא מַעֲבִיר עָלָי. אָמַר לוֹ אֲדוֹנָיו סָרַחְתָּ כָּל הַסִּרְחוֹן הַזֶּה וְאַתָּה צוֹוֵחַ בִּיָּא הֶעֱבַרְתָּ לִי. אָמַר הָעֶבֶד בֶּאֱמֶת בִּיָּא הֶעֱבַרְתָּ עָלָי. אָמַר לוֹ מָרִי הֵיאַךְ לָקַחְתָּ אוֹתִי בְּעֶבֶד טוֹב אוֹ בְּעֶבֶד רָע, אָמַר לוֹ בְּעֶבֶד רָע, אָמַר לוֹ בְּעֶבֶד רַע אַתָּה לְקַחְתַּנִי וּתְבַקְשֵׁנִי עֶבֶד טוֹב. כָּךְ אָמַר משֶׁה, רִבּוֹן הָעוֹלָם לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה (שמות ג׳:י׳), וְאָמַרְתִּי לְךָ בְּאֵיזֶה זְכוּת אַתָּה גּוֹאֲלָן, הֵם עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְאָמַרְתָּ לִי אַתָּה עַכְשָׁו רוֹאֶה אוֹתָם עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וַאֲנִי עוֹמֵד וְרוֹאֶה אוֹתָם שֶׁהֵן יוֹצְאִין מִמִּצְרַיִם, וְאֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם, וַאֲבִיאֵם אֶל הַמִּדְבָּר, וְאֶתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, וְאַרְאֶה לָהֶם אֶת כְּבוֹדִי פָּנִים בְּפָנִים וְהֵם מְקַבְּלִים מַלְכוּתִי, וְכוֹפְרִים בִּי בְּסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם וְעוֹשִׂין אֶת הָעֵגֶל, הוּא שֶׁאוֹמֵר: רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי (שמות ג׳:ז׳), וְזֶהוּ קוֹל שֶׁל עֵגֶל: קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ (שמות ל״ב:י״ח), וְעַד שֶׁלֹא גְאַלְתָּם אָמַרְתָּ לִי שֶׁהֵם עוֹשִׂים אֶת הָעֵגֶל, וְעַכְשָׁו שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָרְגָן, לְכָךְ הִזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּסָּנֵיגוֹרְיָא שֶׁלּוֹ.
אָמַר רַבִּי פִּנְחָס הַכֹּהֵן בֶּן חָמָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, מַהוּ רָאֹה רָאִיתִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אַתָּה רוֹאֶה אוֹתָן עַכְשָׁו וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם הֵיאַךְ מִתְבּוֹנְנִים בִּי, אֲנִי יוֹצֵא בַּקָּרוּכִין שֶׁלִּי שֶׁאֶתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן (תהלים ס״ח:י״ח), וְהֵם שׁוֹמְטִין אֶחָד מִן טֶטְרָאמוּלִין שֶׁלִּי, שֶׁכָּתוּב: וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול (יחזקאל א׳:י׳), לְפִיכָךְ אָמַר משֶׁה לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ, אַתָּה הָיִיתָ יוֹדֵעַ אוֹתָם, וְעַכְשָׁיו אַתָּה כּוֹעֵס עֲלֵיהֶם עַל שֶׁעָשׂוּ הָעֵגֶל.
[ט] דָּבָר אַחֵר: אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – מָה רָאָה לְהַזְכִּיר כָּאן יְצִיאַת מִצְרָיִם, אָמַר רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ שָׂדֶה בּוּר, אָמַר לָאָרִיס לֵךְ פַּרְנְסָהּ וַעֲשֵׂה אוֹתָהּ כָּרֶם, הָלַךְ הֶאָרִיס וּפִרְנֵס אוֹתָהּ שָׂדֶה וּנְטָעָהּ כָּרֶם, הִגְדִּיל הַכֶּרֶם וְעָשָׂה יַיִן וְהֶחֱמִיץ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַמֶּלֶךְ שֶׁהֶחֱמִיץ הַיַּיִן, אָמַר לָאָרִיס לֵךְ וְקֹץ אוֹתָה, מָה אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִן הַכֶּרֶם עוֹשֶׂה חֹמֶץ, אָמַר הֶאָרִיס אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ כַּמָּה יְצִיאוֹת הוֹצֵאתָ עַל הַכֶּרֶם עַד שֶׁלֹא עָמַד, וְעַכְשָׁו אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְקָצְצוֹ, וְאִם תֹּאמַר בִּשְׁבִיל שֶׁהֶחֱמִיץ יֵינוֹ, בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא נַעַר לְכָךְ הֶחְמִיץ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה יַיִן יָפֶה. כָּךְ כְּשֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַלּוֹתָם, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם לֹא מִמִּצְרַים הוֹצֵאתָם, מִמְּקוֹם עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְעַכְשָׁו נְעָרִים הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ (הושע י״א:א׳), הַמְתֵּן מְעַט לָהֶם וְלֵךְ עִמָּהֶם וְעוֹשִׂין לְפָנֶיךָ מַעֲשִׂים טוֹבִים, הֱוֵי: אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם, לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם (שמות ל״ב:י״ב), וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ (שמות ל״ב:י״ב).
לָמָּה י״י יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – אָמַר לוֹ מֹשֶׁה: וְכָךְ נָאֶה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ. אָמַר לוֹ: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף, וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר וְגוֹ׳. מִכָּאן אַתְּ לָמֵד, שֶׁפָּתַח לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה פֶּתַח לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ וְגוֹ׳. וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם. אָמַר לוֹ: זְכוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב אֵינוֹ עוֹמֵד בְּכַעַסְךָ, זְכוּתִי הֵיאַךְ יַעֲמֹד.
Lord, why doth Thy wrath wax against thy people? (Exod. 32:11).” He replied: “Is it honoring Me when they prostrate themselves before it and offer sacrifices to it? I have watched this people, and it is a stiff-necked people. Now therefore let Me alone, that My wrath may wax hot (ibid., vv. 9–10).” From this verse you may infer that the Holy One, blessed be He, is suggesting to Moses that he should plead for mercy in their behalf, since it is said: And I will make of thee a great nation (ibid., v. 10).
And I will make of thee a great nation, and it shall be mighty. He said to Him: If the merit of Abraham, Isaac, and Jacob cannot assuage Your anger, how can my merit sustain (my descendants)?⁠1
1. Because it was the merit of the patriarchs that was decisive.
ויחל משה – אמר לפניו רבונו של עולם על מה אתה כועס על ישראל. אמר הקב״ה על שעשו העגל, אמר משה לפני הקב״ה אם היית מצוה אותם לא היו עוברים על מצותיך, אמר לו והלא צויתי להם בתוך עשרת הדברות, אמר לו משה רבונו של עולם לי צויתה להם לא צויתה, כי כתבת בעשרת הדברים אנכי ה׳ אלהיך (שמות כ׳:ב׳), ציווי לי ולא להם, כי אם היה להם היה לך לומר אנכי ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם. לא יהיה לכם, לא תשאו את שם ה׳ אלהיכם, שמרו את יום השבת, ששת ימים תעבודו ועשיתם כל מלאכתכם, כבדו את אביכם ואת אמכם, לא תרצחו לא תנאפו, לא תגנובו, לא תענו, לא תחמודו, אם כן לא צוית אלא לי, ועוד אמר משה רבונו של עולם ושמא עשו עגל ולא השתחוו, אמר לו הקב״ה וישתחוו, אמר לו שמא השתחוו ולא זבחו לו, אמר ויזבחו לו, ושמא זבחו ולא קבלו אותו באלוה, אמר לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל, באותה שעה נעשה משה כחולה שחלה שלשים יום, ואין בו כח לעמוד על רגליו, לפיכך נאמר ויחל כמו חולי.
דבר אחר: ויחל משה – אמר משה רבינו ע״ה רבונו של עולם 1אם שריפה הם חייבים, זכור לאברהם שהושלך לכבשן האש בשביל אהבתך, ואם הריגה הם חייבים, זכור ליצחק שנתן צוארו לישחט על ייחוד שמך, ואם גלות הם חייבים זכור ליעקב אביהם שכל ימיו מכאובים בגלות, שנאמר מעט ורעים (בראשית מ״ז:ט׳), בשביל אבות סלח לבנים.
דבר אחר: ויחל משה – אמר לפניו רבונו של עולם חלילה לך מלעקר אומה כזאת מן העולם.
למה ה׳ יחרה אפך וגו׳ – זכור להם מה שהאמינו על הים, שנאמר ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו (שמות י״ד:ל״א), וקבלו מלכותך עליהם ברצון.
1. ~(ז)⁠אם שריפה הם חייבים. תנחומא כי תשא אות כ״ד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

פאבתהל מוסי אלי אללה רבה וקאל יא רב לא ישתד גצ֗בך עלי קומך אלד֗ין אכ֗רג֗תהם מן בלד מצר בקוה עט֗ימה ויד שדידה.
התחנן משה אל ה׳ אלוהיו ואמר: ה׳, אל יתחזק כעסך על עמך אשר הוצאת אותם מארץ מצרים בכוח גדול ויד חזקה.
למה י״י יחרה אפך – כלום מתקנא גיבור אלא בגיבור.⁠א
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו (בחילוף סדר המלים): ״אלא גבור בגבור״. בדפוס סביונטה: ״אלא חכם בחכם, גבור בגבור״.
למה י"י יחרה אפך WHY, HASHEM, DOES YOUR WRATH GLOW [AGAINST YOUR PEOPLE] – Does anyone become jealous of another, except a wise man of a wise man or a hero of a hero?! (Avodah Zarah 55a)
ויחל משה1מלמד שאוחזתו חלחלה.
את פני ה׳ אלהיו – שעמד לפניו ארבעים יום וארבעים לילה.
ויאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים – לפי שאמר לו ויחר אפי בהם (פסוק י), אמר לפניו למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים, אמר לפניו רבונו של עולם למצרים הארכת אפך ולא כליתם במכה אחת, כל שכן לעמך אשר פדית מתוכם.
1. מלמד שאחזתו חלחלה. בגמרא ברכות שם ויחל משה מלמד שעמד בתפלה עד שאחזו אחילו, מאי אחילו אש של עצמות.
{ב}⁠עמך אשר הוצאתעמך – ולא עמי, אשר הוצאת – ולא אני העליתי אלא אתה.
אשר הוצאת YOUR PEOPLE WHOM YOU DELIVERED [FROM THE LAND OF EGYPT]: YOUR PEOPLE, not my people. WHOM YOU DELIVERED. I am not the one who brought them out;⁠1 You did.⁠2
1. Using the language of vs. 7. See the following note.
2. In vs. 7, God, when speaking to Moses, calls the Israelites "your people,⁠" and tells Moses "you brought them out of the land of Egypt.⁠" Rashbam points out that here Moses reverses the argument and tells God that the Israelites are His people, and that God was the one who delivered them from Egypt. The same point is made in a number of midrashic sources; see e.g. Tanh. Ki tissa' 22. See also Rashbam's comm. above, ad 16:6.
ויחל משה את פני – לפי דעתי, כמו: ופניה לא היו לה (שמואל א א׳:י״ח). על כן יטעה האומר: אחלך,⁠1 כי אם: אחלה פניך.⁠א
1. כן במספר פיוטים של ר׳ אלעזר הקליר.
א. ״על כן... פניך״ מופיע בכ״י פריס 182, ברסלאו 53, אך חסר בכ״י אוקספורד 512, וטיקן 283.
ויחל משה – זאת הגזרה לא מצאנוה מזה הטעם. כי אם על ״פנים״, כמו: רבים יחלו פני נדיב (משלי י״ט:ו׳),⁠א וכולם ככה. על כן אסור לומר: חליתיך, או אחלך, כי יבא מגזרת: אשר חלה י״י בה (דברים כ״ט:כ״א).
יש אומרים: כי זאת התפלה היא הנזכרת בפרשת והיה עקב תשמעון (דברים ט׳:י״ח-כ״ט). וזאת התפלה היה ראויה להכתב אחר שוב משה אל ההר (שמות ל״ב:ל״א) על כן וינחם י״יב (שמות ל״ב:י״ד) אחר שהתפללג ארבעים יום (דברים י׳:י׳). ואם נחם על הרעה, מה טעם לומר: אולי אכפרה בעד חטאתכם (שמות ל״ב:ל׳). כי ירד ושרף העגל והרג עובדיו, אז שב להתפלל לשם ובעד אהרן שהיתה הסבה.
ואחרים אמרו: כי תפלת: אל תשחת עמך (דברים ט׳:כ״ו) איננה זאת הנזכרת במקום הזה.
ולפי דעתי: כי טעמי התפילה שוים כאשר אפרש. כי איך יחלה פני השם לפני שרוף העגל, וישקה את ישראל, ויהרג עובדיו. רק השם רמז לו שיתפלל אחר רדתו ויסיר העגל, על כן כתוב: אולי אכפרה בעד חטאתכם (שמות ל״ב:ל׳), אחר שהסיר החטאת, כאשר כתוב: ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי (דברים ט׳:כ״א). והנה בעבור שהשם אמר לו: ועתה הניחה לי (שמות ל״ב:י׳), הזכיר התפלה שהתפלל בהתנפלו לפני השם. וזאת הפרשה היתה ראויה להכתב אחר: וישב משה אל י״י (שמות ל״ב:ל״א), ואין מוקדם ומאוחר בתורה. רק רצה לדבק דבר: מי אשר חטא לי (שמות ל״ב:ל״ג) עם: ועתה לך נחה את העם (שמות ל״ב:ל״ד), וכתוב: ויגף י״י את העם (שמות ל״ב:ל״ה).
ויחל – הנה כתוב: ואתנפל לפני י״י את ארבעים היום {וגו׳} כי אמר י״י להשמיד אתכם (דברים ט׳:כ״ה), וזהו: הרף ממני ואשמידם (דברים ט׳:י״ד), כי אין הדעת סובלת שיתפלל משה בעד ישראל ועבודה זרה ביניהם, עד שהסיר אותה.
והנה למה י״י יחרה אפך בעמך – כמו: אל תשחת עמך ונחלתך (דברים ט׳:כ״ו) אשר הוצאת בכחך הגדול ובזרועך הנטויה (דברים ט׳:כ״ט). וזהו: אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, וכתיב: זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב (דברים ט׳:כ״ז). וזהו: זכורד לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך (שמות ל״ב:י״ג), והטעם: שתזכור להם שבועתך, ולא פירש זה בפסוק זכור לעבדיך, כי אינו כמו: זכור עדתך קנית קדם (תהלים ע״ד:ב׳), בעבור הלמ״ד. והנה כן פןה יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם (דברים ט׳:כ״ח), זה: למה יאמרו מצרים לאמר (שמות ל״ב:י״ב).
א. בדפוסים יש כאן תוספת מהפירוש הראשון של ראב״ע: ״ולפי דעתי, כמו: ופניה לא היו לה עוד (שמואל א א׳:י״ח)״. התוספת חסרה בכ״י פריס 176, 177.
ב. כן בדפוס נפולי. בכ״י פריס 176, 177: על כן השם. בכ״י ברסלאו 53: אל השם אחר וינחם.
ג. כן בכ״י פריס 177, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176: שהתנפל.
ד. ״לעבדיך ... זכור״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
ה. כן בכ״י ברסלאו 53. בכ״י פריס 176, 177 (במקום ״כן פן״): נא.
AND MOSES BESOUGHT. We encounter verbs from the root chet, lamed, heh that have this meaning1 only with regard to the face. Compare, Many will entreat (yechallu) the favour of the liberal man (Prov. 19:6). I believe that it is similar to and her face was no more (I Sam. 1:18).⁠2 They are all similar.⁠3 It is therefore incorrect to say chillitikha or achallekha,⁠4 for chillitikha and achallekha are related to the word chillah (sick) in wherewith the Lord hath made it sick (Deut. 29:21).⁠5 Some commentaries say that this prayer is the same prayer found in the Torah portion Ve-Hayah Ekev.⁠6 This prayer should have been recorded following Moses' return to the mountain (v. 31).⁠7 Therefore the Lord repented of the evil (v. 14) after Moses prayed and fell upon his face for forty days (Deut. 10:10).⁠8 If God repented first,⁠9 what reason was there for Moses to say, peradventure I shall make atonement for your sin (v. 30)? The sequence of events was as follows: Moses descended, burned the calf, and killed its worshippers. He then returned to pray to God on behalf of Israel and on behalf of Aaron,⁠10 who was the cause.⁠11 Others say that the prayer O Lord God, destroy not Thy people (Deut. 9:26) is not the prayer which is mentioned here.⁠12 I believe that the contents of both prayers are the same.⁠13 I will later explain this point. For how could Moses beg God [not to destroy Israel] before he burned the calf, caused Israel to drink, and killed its worshippers?⁠14 God only hinted to Moses15 that he should pray after he descended and removed the calf. Hence after Moses removed their sin16 Scripture reads, peradventure I shall make atonement for your sin (v. 30). We similarly read, And I took your sin, the calf which ye had made, [and burnt it with fire] (Deut. 9:21). It was only because God told Moses, Now therefore let Me alone, that My wrath may wax hot against them (v. 10) that Moses17 mentioned the prayer that he prayed18 when he fell down before the Lord.⁠19 Actually, this chapter20 should have been written after And Moses returned unto the Lord (v. 31). However, there is no chronological order in the Torah. Scripture was only concerned with connecting the statement Whosoever hath sinned against Me, [him will I blot out] (v. 33) with And now go, lead the people (v. 34).⁠21 Scripture22 goes on to state, And the Lord smote the people (v. 35).
BESOUGHT. Look.⁠23 Scripture writes, So I fell down before the Lord the forty days and forty nights that I fell down; because the Lord had said he would destroy you (Deut. 9:25). This is what let Me alone, that I may destroy them (Deut. 9:14) refers to.⁠24 The mind cannot accept the idea that Moses prayed on behalf of Israel while an idol was among them.⁠25 He first removed the idol.
Now, Lord, why doth Thy wrath wax hot against Thy people26 is similar to O Lord God, destroy not Thy people and Thine inheritance (Deut. 9:26). Scripture then goes on to say, that Thou didst bring out by Thy great power and by Thy outstretched arm (Deut. 9:29). This is parallel to that Thou hast brought forth out of the land of Egypt with great power and with a mighty hand.⁠27 Scripture writes, Remember Thy servants, Abraham, Isaac, and Jacob (Deut. 9:27). This is parallel to Remember Abraham, Isaac, and Israel, Thy servants, to whom Thou didst swear by Thine own self (v. 13). Its meaning28 is, remember the oath which you swore to them.⁠29 Scripture does not mention the oath in the verse that reads, Remember Thy servants (Deut. 9:27). For there is a difference in meaning between zekhor la'avadekha (remember Thy servants) (Deut. 9:27) and zekhor adatekha (remember Thy congregation) in Remember Thy congregation, which Thou hast gotten of old (Ps. 74:2), because of the lamed.⁠30 Now, lest the land whence Thou broughtest us out say (Deut. 9:28) is parallel to Wherefore should the Egyptians speak, saying (v. 12).
1. Of besought or assuaged.
2. Translated literally. According to Ibn Ezra, "And her face was no more" means, and her anger was no more. Similarly, va-yichal moshe et pene Adonai (and Moses besought the face of God) means: and Moses assuaged the anger of God.
3. When the root chet, lamed, heh is connected to face.
4. If one wants to say I besought thee, or I will beseech thee.
5. Thus chillitikha means I made you sick, and achallekha means, I will make you sick. This form has the meaning of besought or assuaged only when connected to the word face.
6. Deut. 9:26-29. However, in Deuteronomy this prayer follows Moses' return to the mountain. Here Moses offers it before he comes down from the mountain. Hence what follows.
7. In other words, Moses offered this prayer after returning to the mountain, as is recorded in the Book of Deuteronomy.
8. This verse closes the account of Moses' prayer.
9. Before Moses came down from the mountain.
10. Deut. 9:20.
11. As he actually made the calf.
12. In other words, the prayer recorded in Deut. 9:26-29 is not to be identified with the one recorded in Ex. 32:11-14.
13. Hence, though their wordings differ, they are one and the same prayer.
14. Hence the prayer recorded in Ex. 32:11-14 could not have been offered before Moses came down from the mount.
15. See Ibn Ezra on verse 10.
16. That is, after Moses burned the calf.
17. At this point.
18. That he later prayed.
19. After burning the calf and returning to the mountain.
20. Moses' prayer, verses 11-14.
21. Which it couldn't do if Moses' prayer was reproduced at this point. However, if the Torah was in chronological order Moses' prayer would have been inserted between verse 32 and verse 33 (Meijler).
22. In keeping with verse 33.
23. Ibn Ezra now goes on to point out that the accounts of the golden calf as given in Deuteronomy and Exodus do not contradict each other. He similarly points out that the prayer offered by Moses here and in Deuteronomy are the same even though there is a difference in wording on some points.
24. Ibn Ezra has earlier explained that it was a hint to Moses that he should pray.
25. Hence, unlike Exodus, Deuteronomy does not report that Moses prayed at this point. Ibn Ezra earlier explained why Exodus does report the prayer at this point. The main thrust of Ibn Ezra's comment is that Exodus and Deuteronomy do not contradict each other on this point.
26. Our verse.
27. Our verse.
28. The meaning of Remember Thy servants, Abraham, Isaac, and Jacob (Deut. 9:27).
29. Abraham, Isaac, and Jacob.
30. Prefaced to la-avadekha (Thy servants) in Deuteronomy 9:27. Zekhor la-avadekha means remember the oath. Zekhor avadekha, which is similar to zekhor adatekha, means Remember Thy servants. Ibn Ezra's point is that Deut. 9:27 is parallel to Ex. 32:13 even though the oath is not explicitly mentioned in Deut. 9:27.
[ועמד משה והתפלל: למה {י״י} יחרה אפך – בשבילי יחרה אפך על עם גדול שעשית להם ניסים ונפלאות, כמו שמונה והולך? תפסיד כל מה שעשית עמהם. הגה״ה.]
[And Moshe stood and prayed: למה {י"י} יחרה אפך – WHY {HASHEM} SHOULD YOUR ANGER BURN – for my sake shall Your anger burn against the great people for whom You did miracles and wonders, as he proceeds to enumerate. You will lose everything that You did for them. {A glossed annotation.}]
למה יוי יחרה אפך וג׳ – התחנן בהמלצה ואמר בעמך {כלומר} ׳אע״פ שעתה כאילו קפחת מהם תואר זה1, כבר תיארת אותם {כן} בתחילה בראשית שליחותך לי – והוצא את עמי {וג׳} (שמות ג:י), שלח עמי וג׳ (שם ח:טז, י:ג). ומה שאמרת לי {עכשיו} אשר העלית, לא בכחי וממשלתי עלו ממצרים, {ו}בתחילה כאשר שלחת אותי (שם ג:יא) {כבר} אמרתי לפניך מי אנכי {וג׳} וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, אלא יציאתם ביכולתך כמו שאמרת (שם פסוק יב) כי אהיה עמך ושלחתי את ידי׳. וכאילו זה הוא רוח מאמרם ז״ל עמי ולא עמך בשעה וג׳2.
1. צח. ר״ל במאמרו דלעיל (פסוק ז) ׳כי שחת עמך וג׳⁠ ⁠׳ כמו שביאר שם רבנו.
2. צט. לא מצאתי מקור המכיל מילים אלו בדיוק אבל מדרשים רבים יש בסגנון דומה, ראה המובא לעיל (פסוק ז) בהערה, וראה תורה שלמה בפרק זה (במיוחד אות סב ואות קיד) ובנסמן שם, והשוה לשון מדרשם ז״ל המובא בס׳ ׳מדרש ר׳ דוד הנגיד׳ (עמ׳ קפז).
יראה לנכון להדגיש שפרשנות כזאת לבנות דו-שיח על יסוד דקדוקי המלים שבמקרא נדיר הוא בפירושי רבנו, והשוה פירושו סוף פרשת שמות (ה:טז-יח) כעין זה.
ויחל משה – יש אומרים: תפלה זו היא שנאמרה בפרשת עקב ואתנפל לפני י״י את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה (דברים ט׳:כ״ה). לאחר שירד ושרף את העגל והרג את עובדיו כי אין הדעת סובלת שיתפלל בעדם עד הסירם את העבודה זרה שבתוכם. ובתוך הארבעים אמר: כי לא אעלה בקרבך (שמות ל״ג:ג׳), ואז אמר לו משה כל הפרשה: ראה אתה אומר אלי (שמות ל״ג:י״ב).⁠1
וכל אותם המ׳ יום שניים לא עלה משה אל הר סיני אלא התפלל עליהם באהל שנטה לו מחוץ למחנה (שמות ל״ג:ז׳),⁠2 כי איך יעלה אל הקב״ה שלא ברשות. ובסופם כשנתפייס הקב״ה אמר לו: פסל לך וגו׳ ועלית בבקר וגו׳ ויעל אל הר סיני (שמות ל״ד:א׳-ד׳), ויעמוד שם מ׳ יום שלישיים וכלו בעשרה בתשרי.
למה י״י יחרה אפך בעמך – אף על פי שעשו מה שעשו, אין לך להפסיד בשעה קלה כל היגיעות והטובות שעשית להם.⁠3 ועוד: למה יאמרו מצרים וגו׳ (שמות ל״ב:י״ב), ועוד: מה תעשה לשבועת האבות.
1. שאוב מאבן עזרא פירוש שני.
2. השוו הדר זקנים שמות ל״ג:ז׳ בשם ר״י קרא.
3. שאוב מר״י בכור שור.
ויחל משה, "Moses began to pacify;⁠" according to some commentators the prayer alluded to here is the one spelled out in greater in Deuteronomy 9,25, where Moses adds that he threw himself on the ground in prayer for forty days, etc.; this actually happened after he had already descended from the Mountain, smashed the Tablets, made gold dust out of the golden calf, had the Levites execute the ones who actively worshipped the calf and danced around it, and had purified the people by making them drink water containing ash of the golden calf. These commentators consider it unbelievable that Moses had the nerve to ask for forgiveness of the people before the latter had done their part in making penance for their grievous error. Those were the forty days during which God had told Moses that He would not be the One leading them up to the Promised Land. (verses 3133). When hearing this, Moses had responded with reminding God of His promise, commencing with Deuteronomy 33,12. According to our author, Moses did not ascend the Mountain during these 40 days, for how could he have done so without first having obtained permission to do so? At the end of those intermediate 40 days, when God had indicated that he had reconciled Himself to the people, He said to him: "carve yourself a second set of Tablets, etc.⁠" and had asked him to ascend the Mountain again. (Exodus 34,1) When Moses ascended again (34,4) he remained on the Mountain and did not descend until the tenth day of Tishrey.
למה ה' יחרה אפך בעמך, "What for, o Lord, are You becoming angry, etc.?⁠" Moses' reasoning was that it did not seem reasonable after all the time and effort God had invested in bringing this people to the spiritual level they had achieved at the time of the revelation, that all this should be wiped out in one moment, as if it were completely irretrievable? He added, that the Egyptians would have the last laugh after all, when they would hear of the annihilation of God's people. He also asked what would become of God's oath to the patriarchs.
למה [ה׳] יחרה אפך בעמך. ותימה מאי למה הוא זה. הלא היה יודע משה שעלובה כלה שזינתה בתוך חופתה (עי׳ גיטין לו:). וי״ל דהכי פי׳ הלא ערב רב החטיאום והם התחילו (עי׳ תנחומא כי תשא כא). וצאנך מה עשו. אי נמי מאחר שאין בו ממשות אין לך לקנות בו.
למה ה׳ יחרה אפך וגו׳ – וקשה וכי לא עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה ומה התנצל בעדם, וי״ל שאמר הלא הערב רב החטיאם ולמה א״כ יחרה אפך בעמך צאנך מה עשו ועוד שמכיון שאין בו ממשות אין לך לקנאות בו כי אין גבור מתקנא וכו׳, וזהו והנחם כלומר התבונן בדבר.
למה י״י יחרה אפך – הנה בחטא הגדול הזה ראוי היה משה שיתפלל דרך וידוי ותחנה, כענין: אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות ל״ב:ל״א), וכהתפלל עזרא וכהתודותו על מעל הגולה (עזרא ט׳:ד׳-ט״ו, י׳:א׳). ואין טעם שיאמר למה י״י. ורבותינו (שמות רבה מ״ג:ז׳-ט׳) מתעוררים בזה על דרך ההגדות להזכיר כמה טעמים למעט החטא לפניו.
ועל דרך האמת: יאמר למה תתן רשות במדת הדין להיות שולטת בעמך, כי אתה הוצאת אותם לשמך מארץ מצרים במדת רחמים בהם, ובמדת הדין על שונאיהם.
והתפלה הזאת, למה י״י, למה יאמרו מצרים (שמות ל״ב:י״ב), נראה באמת כי זאת התפלה היא אשר הזכיר במשנה תורה: ואתפלל אל י״י ואומר אדניא אלהים אל תשחת עמך ונחלתך (דברים ט׳:כ״ו), כי ענין התפלה שוה בשניהם. והנה הזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר ושם הזכירה אחרי רדתו מן ההר.
ודעת ר׳ אברהם כי משה לא יתפלל בעד ישראל כל זמן שהיתה עבודה זרה ביניהם, אבל כאשר אמר לו: הרף ממני ואשמידם (דברים ט׳:י״ד) התבונן כי הדבר תלוי בו, וירד ובער העגל, ושב והתפלל בארבעים יום, ואין מוקדם ומאוחר בתורה.
ואין דעתי כן, בעבור שהתפלה שעשה בשובו, היא אשר יספר: אנא חטא העם הזה חטאה גדולהב (שמות ל״ב:ל״א), ואם הכל תפלה אחת שעשה בארבעים היום אחרי שובו להר, למה יחלק אותה, ויזכיר כאן מקצתה ואחרי הירידה הזכיר המקצת האחר, אבל הן שתי תפלות. ולכן נראה, כי כאשר אמר לו: הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם (שמות ל״ב:י׳), מיד חלה פני השם ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני י״י1 ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד אמר: למה י״י יחרה אפך בעמךג וגו׳. וכך מצאתי בואלה שמות רבה (שמות רבה מ״ב:א׳): אמר משה, אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם, אלא איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריא וכו׳. והנה התפלל עליהם ונחם השם על הרעה אשר דבר (שמות ל״ב:י״ד) להרוג אותם ולכלותם, לא שנתרצה להם, רק שאמר נחמתי לא אעשה כלה.⁠2 וכיון שהיה לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו, ואחרי כן אמר לעם: אעלה אל י״י אולי אכפרה בעד חטאתכם (שמות ל״ב:ל׳), שימחול לכם.
אבל במשנה תורה סיפר הענין בסדר אחר, כי אחרי דבר השם שאמר: הרף ממני ואשמידם (דברים ט׳:י״ד), אמר: ואפן וארד (דברים ט׳:ט״ו). והטעם, לפי שהיה משה מסדר להם שם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם, והנה סיפר מה שעשו בחורב בעגל, ושהוצרך הוא לשבר הלוחות, ולהתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה, וגם על אהרן, ושטרח לשרוף העגל, וסיפר מה שעשו גם בתבערה ובמסה ובקברות התאוה, ובשלוח השם אותם מקדש ברנע (דברים ט׳:כ״ב-כ״ג). ואחרי שהשלים: ממרים הייתם עם י״י מיום דעתי אתכם (דברים ט׳:כ״ד), חזר אלד ענין תפלותיו אשר הזכיר, וסידר את שתי התפלות ואמר: ואתנפל לפני י״י את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר י״י להשמיד אתכם, ואתפלל אל י״י ואמר אדני אלהיםה אל תשחת עמך וגו׳ (דברים ט׳:כ״ה-כ״ו), כאומר הוצרכתי להתנפל לפני י״י בעבורכם ארבעים יום כי מתחלה אמר השם להשמיד אתכם, עד שהתפללתי אליו: אל תשחת עמך. ולא הוצרך להזכיר התפלה השנית, כי כבר אמר שארבעים יום התנפל עליה,⁠ו כי גם בכאן לא הזכירה, כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות אשר התנפל עליהם ארבעים יום.
ואם תבין מה שפירשתי, תכיר באמת שהיו שתי תפלות, כי מתחלה חלה את פני י״י אלהיו (שמות ל״ב:י״א), ובסוף התנפל לפני י״י ארבעים יום, כאשר יתבאר בפרשת ויאמר משה אל י״י (שמות ל״ב:ל״א).
והזכיר במשנה התורה: ובאהרן התאנף י״י ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא (דברים ט׳:כ׳), ולא הזכיר בכאן זה כלל, וזה לכבוד אהרן, כי לא רצה משה להזכיר בחייו שהוצרך לתפלתו שלא יבוש, ושם אחרי מותו הודיענו האמת וזהו הסדר הנכון בפרשיות האלה.
1. השוו ללשון הפסוק בבמדבר י״ז:י״א.
2. השוו ללשון הפסוק בירמיהו ל׳:י״א.
א. כן בכ״י מינכן 138. בכ״י פרמא 3255: ״אדני ואומר י״י״. בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״י״י ואומר י״י״. ועיין גם להלן בסוף ביאור זה.
ב. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״גדולה״. בכ״י מינכן 138 חסר: ״חטאה גדולה״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258 חסר: ״בעמך״.
ד. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״על״.
ה. כן בדפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״אד׳ ואמר אד׳ י״י״. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222: ״י״י ואומר י״י אלהים״. ועיין גם לעיל בתחילת ביאור זה.
ו. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3258: ״עליו״. בכ״י מינכן 138: ״עליהם״.
ETERNAL, WHY DOTH THY WRATH WAX HOT AGAINST THY PEOPLE? Now when Moses prayed about this great sin, it would have been fitting that he do so by way of confession and supplication, similar to what he said later on, Oh, this people have sinned a great sin,⁠1 and just as Ezra prayed and confessed2 because of the faithlessness of them of the captivity,⁠3 and there is no reason why he should say, why doth the Eternal etc.? Our Rabbis, prompted by this [difficulty], have in various homiletic ways4 tried to mention several reasons for Moses' minimizing the sin before Him.
By way of the Truth, [the mystic lore of the Cabala], Moses is saying: "Why do You give permission to the attribute of justice to hold sway over Your people, for You have taken them out of the land of Egypt for the sake of Your Name with the attribute of mercy ruling over them, and with the attribute of justice upon their enemies.⁠"
Now this prayer — Why doth the Eternal… Wherefore should the Egyptians speak5 — appears really to be the very same prayer he mentioned in the Book of Deuteronomy, And I prayed unto G-d and I said: O Eternal G-d, destroy not Thy people,⁠6 for the purport of the prayer is alike in both cases, the difference being only that here Scripture mentioned the prayer before it told us that he came down from the mountain, and there Moses mentioned it after it tells us that he came down from the mountain. But Rabbi Abraham ibn Ezra's opinion is that Moses did not pray for Israel as long as the idol was among them;⁠7 but only when G-d told him, Let me alone, that I may destroy them,⁠8 and he realized that the fate [of the people] was dependent upon him, did he go down the mountain and destroy the calf, and then he returned to pray for forty days, there being no strict chronological order in the narrative of the Torah. But I do not agree with this opinion. For the prayer he recited upon his return to the mountain [after he had cleansed the camp of the idol] is the one which he mentions, Oh, this people have sinned a great sin.⁠9 And if it is all one prayer10 which Moses said during the forty days after he returned to the mountain, why does Scripture divide it, mentioning here [in Verses 11-13] part of it, and after he had come down, mentioning the other part [in Verses 31-32]? Rather, these are two separate prayers. Therefore it appears that when G-d told him Let Me alone, that My wrath may wax hot against them,⁠11 Moses immediately besought the face of the Eternal and did not delay at all, for he was afraid lest the wrath go out from G-d and the plague would begin12 and consume them in a moment,⁠13 therefore at once he said, Eternal, why doth Thy wrath wax hot against Thy people? Similarly I found it in Eileh Shemoth Rabbah:⁠14 "Said Moses: 'If I leave Israel [to their fate] and go down the mountain, they will never have a restoration again. Instead I will not move from here until I seek mercy for them.' Immediately Moses began pleading on their behalf etc.⁠" Thus he prayed for them and G-d repented of the evil which He said (Shemot 32:14) to kill them and destroy them. That does not mean that He was [completely] reconciled with them, but at least He said, "I have repented, I will not destroy them.⁠" And now that Moses had time, he went down the mountain and burnt the calf, and punished its worshippers, and afterwards he said to the people, I will go up unto the Eternal, perhaps I shall make atonement for your sin (Shemot 32:30), so that He should entirely forgive you. However, in the Book of Deuteronomy Moses narrated the account in another order, stating that after G-d had told him, Let Me alone, that I may destroy them,⁠15 he said, So I turned and came down.⁠16 The reason [for this change in the account of the narrative] is that Moses was listing to them there all their transgressions, and the pains he took for them. Thus he told them of the golden calf they had made in Horeb,⁠17 on account of which he had to break the Tablets of the Law and to pray for them forty days and forty nights, and also for Aaron,⁠18 and how he was put to the trouble of burning the calf. Then he continued to tell what they had done at Taberah, and at Massah, and at Kibroth-hattaavah,⁠19 And when the Eternal sent them from Kadesh-barnea;20 and after he finished, Ye have been rebellious against the Eternal from the day that I knew you,⁠21 he went back to the matter of his prayers which he had mentioned, and set down in order the two prayers, saying, So I fell down before the Eternal the forty days and forty nights that I fell down; because the Eternal had said He would destroy you22 — until I prayed, destroy not Thy people.⁠23 It was not necessary for him to mention the second prayer24 because he had already said there that he prayed for them forty days, and even here it does not mention [all the prayers he recited], for who can write down the many supplications and entreaties that he prayed for them during the forty days. And if you will understand what I have explained, then you will really comprehend that there were [here] two prayers, for at first he besought the face of the Eternal his G-d, and at the end [i.e., after he came down the mountain and burnt the golden calf etc. and then returned to the mountain], he fell down before the Eternal for forty days,⁠25 as it is explained in the section, and Moses returned unto the Eternal.⁠26
Now in the Book of Deuteronomy he mentioned, Moreover the Eternal was very angry with Aaron… and I prayed for Aaron also at the same time.⁠27 This he did not mention here at all for the sake of Aaron's honor, for Moses did not want to mention in Aaron's lifetime that he had been dependent upon his prayer, in order that he should not feel ashamed.⁠28 But there [in the Book of Deuteronomy] after Aaron's death, he informed us of the truth. This is the correct order in these Scriptural sections.
1. Further, (31).
2. Ezra 10:1.
3. Ibid., 9:4.
4. See Shemoth Rabbah 43:7-10.
5. Verses 11-12.
6. Deuteronomy 9:26.
7. Hence the prayer recorded in Verses 11-13 was really not recited by Moses until after his descent from the mount and his cleansing the camp of the idolatrous worship, mentioned in Verses 15-29. — Ramban will differ with this interpretation of Ibn Ezra.
8. Ibid., (14).
9. Further, (31).
10. I.e., if the prayer mentioned in Verses 11-13, and the one in Verses 31-32, were both said at the same time, as Ibn Ezra would have it, namely during the forty days after he returned to the mountain, then why etc.
11. (10) here.
12. See Numbers 17:11.
13. Ibid., (10).
14. Shemoth Rabbah 42:1.
15. Deuteronomy 9:14.
16. Ibid., (15).
17. Ibid., (8).
18. Ibid., (20).
19. Ibid., (22).
20. Ibid., (23).
21. Ibid., (24).
22. Ibid., (25).
23. Ibid., (26).
24. I.e., the prayer mentioned here in Verses 31-32: Oh, this people have sinned a great sin, etc.
25. Ibid., (25).
26. (31) here.
27. Deuteronomy 9:20.
28. Of the grief he had caused (Abusaula).
ויחל משה את פני ה׳ אלהיו – התחנן משה למדת הדין, כי מלת פני הוא מדת הדין כלשון (ויקרא כ׳:ה׳) ושמתי אני את פני, (תהלים ל״ד:י״ז) פני ה׳ בעושי רע והוא סוד על פני, וכבר הזכרתי זה בפסוק וידבר ושם נתבאר. ומלת ויחל מלשון (מלאכי א׳:ט׳) חלו נא פני אל, או יהיה מלשון תחלה כלומר שהמשיך ההתחלה אל הסוף הבינה אל הדעת. ומה שהזכיר אלהיו ולא מצאנו כן בכל התורה שיהיה הכתוב מיחד האלהות על משה לא בפירוש שיאמר אלהי משה כענין באבות ודוד ולא בכנוי רק במקום הזה, הנראה לי בטעם הדבר כי היה זה למעט ורמזה לנו התורה שאין הקב״ה לאלהים לישראל בחטא הזה וכן הוא יתעלה הזכיר עמך ורמז כי אינם עמו, והענין כי היו מנודים לשמים וכפרו עתה באלהותו.
למה ה׳ יחרה אפך בעמך – תפלה זו שבכאן הוא שבאר שם במשנה תורה ואמר (דברים ט׳:כ״ו) אדני אלהים אל תשחת עמך ונחלתך, ודרשו רז״ל מה בא להזכיר כאן יציאת מצרים, אלא כך אמר משה רבש״ע מהיכן הוצאת אותם לא מארץ מצרים שהרי כלם עובדי ע״ז עובדי טלאים אף הם עשו את העגל לכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים דע מהיכן הוצאת אותם.
ויחל משה את פני ה' אלו-היו, "Moses pleaded before Hashem, his God.⁠" Moses pleaded with the attribute of Justice; the word פני when used in connection with God always refers to the attribute of Justice. To mention just a few examples: (Leviticus 20,5) ושמתי אני את פני באיש ההוא, "I shall set My face against that man;⁠" or (Psalms 34,17) פני ה' בעושי רע, "the face of God is set against evildoers. I have already dealt with this word in my commentary on Exodus 20,1.
We are familiar with the meaning of the word ויחל from Malachi 1,9 חלו נא פני א-ל, "please implore the favor of God.⁠" Alternately, the word may be derived from תחלה, "beginning, at first.⁠" It would mean that Moses began something that would continue through to its end. He would implore the attribute בינה until he would reach the attribute דעה, which is above it. The description by Moses of God as אלו-היו is something that does not occur anywhere else in the whole Torah. It would normally indicate that Moses related to "his" God as no one else ever did or could and God acknowledged this during his life time. Nowhere else do we find that the Torah described God as specifically Moses' God, such as we find frequently in connection with the patriarchs. God is often described as "the God of Avraham,⁠" or as "the God of Yitzchak,⁠" or as "the God of Yaakov.⁠" Even in connection with David we find that Isaiah 38,5 quotes God telling Chizkiyah: "thus said the Lord, the God of your 'father' David, etc.⁠" However, in Moses' case this is the only time God associated His name with Moses and even then only by means of a pronoun, almost like an afterthought. I believe that the Torah's intention was to give us a hint of God's partial withdrawal from the Jewish people and even from Moses due to this grievous sin. This is confirmed by God describing the people to Moses as עמך, "your people.⁠" He hinted that as of then they were not "His" people. How could they be, seeing they had been unfaithful to Him?
למה ה' יחרה אפך בעמך, "Why, Hashem, should Your anger flare up against Your people, etc.⁠" In Deut. 9,26 Moses elaborates in greater detail about this prayer he offered up pleading with God not to destroy the Jewish people. Our sages Shemot Rabbah 43,10, ask why Moses mentioned the Exodus at this time? They answer that Moses asked God to consider the background of the Jewish people, where they had been and under what circumstances He had taken them out of a land infested with all kinds of idolatry such as the land of Egypt. After all, it was probably not the first time Israelites had made a cast calf, though they could not make it out of gold because they were too poor.
למה ה׳ יחרה אפך בעמך – תימ׳ הלא עלובה כלה שזנתה בתוך חופתה. וי״ל שכך אמר משה להקב״ה לא היה לך לחרות אלא על הרשעים. עוד י״ל שערב רב שעלו ממצרים עשו העגל והטעו ישראל אחריו כמו שפירש״י גבי אלה אלהיך ישראל ויש לחרות אפך עליהם ולא על ישראל. ורש״י פי׳ כאן כלום מתקנא אלא גבור בגבור עכ״ל ובפרש׳ יתרו גבי אנכי ה׳ פירש״י וז״ל למה נאמר בלשון אלהיך ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל וזהו שאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך לא להם צוית לא יהיה לך אלהים אחרים אלא לי לבדי עכ״ל. הרי לך פתרון המקרא בשני פנים מפי רש״י.
ויחל משה – הרבה בתפלה עד שאחזהו חולי. למה ה׳ יחרה אפך בעמך כלום גבור מתקנא אלא בגבור. אתה מוציא ומוריד טללים והוא מוציא גללים. משל למלך שיש לו אשה אחת וזנתה תחתיו. ומצאה עם הבועל חשב המלך לשרפם. עד שבא אצלו יועץ שלו וא״ל אדוני המלך למה אתה כועס כל כך עליה. הלא בניה שיצאו ממנה יעשו מלחמותיך ויצאו ויבאו לפניך במלחמה. א״ל המלך שוטה עקרה היא ואינה ראויה להוליד בנים אמר לו אם כן למה אתה כועס עליה כיון שאינה ראויה לילד לא יהיה לך ממזרים. כך אמר משה לפני הקב״ה למה אתה כועס על עמך בעבור מעשה העגל הוא יסייעך להוריד טללים וגשמים. א״ל הקב״ה למשה טועה אתה וכי סבור אתה שיש בו ממשות. א״ל משה וכי מאחר שאין בו לא כח ולא ממשות למה יחלה אפך בהם כלום גבור מתקנא אלא בגבור כמוהו.
להרוג אותם בהרים – ולא בגבעות בתמיה אלא נקט הרים לפי שדרכו לעשות כן. שהרי במתן תורה כתיב ויתיצבו בתחתית ההר. שכפה עליהם ההר כגיגית.
למה ה׳ יחרה אפך – כלומר בשביל חטא א׳ תהרגם אחרי אשר עשית להם כמה נסים. איתא במדרש שאמר משה אתה תשב רוח והוא יוריד גשם אמ׳ לו משה טעית שאין בו כח אמר לפניו א״כ למה יחרה אפך והלא אין גבור מתקנא אלא בגבור כמותו ומשה אמר במתכוין כך כדי שיבוא אל אותו דיבור.
למה ה׳ יחרה אפך בעמך – כתב הרמב״ן ראוי הי׳ בחטא הגדול הזה שיתפלל דרך וידוי ותחנה כעין אנא חטא העם הזה. ורבותינו נתעטרו בזה על דרך ההגדות על כמה טעמים למעט החטא. ויש לפרשו שאמר למה תתן רשות במדת הדין להיות שולטת בעמך כי הוצאת אותם לשמך מארץ מצרים במדת הרחמים ובמדת הדין על שונאיהם.
וי״מ: למה ה׳ יחרה אפך בעמך הלא ערב רב הם שהתחילו בעבירה והחטיאו אותם. והתפלה הזאת למה יחרה אפך למה יאמרו מצרים היא התפל׳ אשר הזכיר במשנה תורה ואתפלל אל ה׳ ואומר ה׳ אלהים אל תשחת עמך ונחלתך כי ענין התפלה שוה בשניהם והזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר והזכירה שם אחרי רדתו מן ההר. ודעת ר׳ אברהם כי לא התפלל על ישראל כל זמן שהי׳ ע״ז ביניהם אלא כאשר אמר לו הרף ממני ואשמידם התבונן כי הדבר תלוי בו וירד וביער העגל ושב להתפלל מ׳ יום ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ואין דעתי כן בעבור שהתפלה שהתפלל בשובו היא אנא חטא העם הזה וגו׳. ואם הכל תפלה אחת שעשה במ׳ יום אחרי שובו להר למה חולק אותה ומזכיר כאן מקצתה ואחרי הירידה מקצתה האחר אלא ב׳ תפלות הן כי כאשר אמר לו הניחה לי וגו׳ מיד חלה פני ה׳ ולא איחר כלל כי הי׳ ירא פן יצא הקצף מלפני ה׳ ויחל הנגף לכלותם והתפלל עליהם ונחם ה׳ על אשר דבר להורגם ולכלות׳ לא שנתרצה לגמרי אלא ניחם מלכלותם וכיון שהי׳ לו פנאי ירד ושרף את העגל והרג עובדיו ואחרי כן אמר לעם אעלה אל ה׳ אולי אכפרה בעד חטאתכם שימחול לכם אבל במשנה תורה סיפר הענין בסדר אחר כי אחרי דבר ה׳ שאמר הרף ממני ואשמידם אמר ואפן וארד מן ההר והטעם לפי שהי׳ משה מסדר להם שם כל חטאתם והטורח שטרח עליהם וסיפר מה שעשו העגל ושהוצרך לשבר הלוחות ולהתפלל עליהם מ׳ יום וגם על אהרן ושטרח לשרוף העגל וסיפר מה שעשו גם בתבערה ובמסה ובקברות התאוה ובשלוח אותם השם מקדש ברנע ואחרי שהשלים ממרים הייתם עם ה׳ חזר אל ענין תפלתו אשר הזכיר וסידר את שתי התפלות ואומר ואתפלל לפני ה׳ את ארבעים היום וגו׳ כאומר הוצרכתי להתפלל בעבורכם ארבעים יום כי מתחלה אמר ה׳ להשמיד אתכם עד שהתפללתי אליו אל תשחת עמך ולא הוצרך להזכיר התפלה השנית כי כבר אמר שמ׳ יום התנפל עליהם כי גם בכאן לא הזכירה כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות שהתפלל עליהם מ׳ יום והזכיר במשנה תורה ובאהרן התאנף ה׳ ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ולא הזכירו כאן לכבוד אהרן כי לא רצה להזכיר בחייו שהוצרך לתפלתו שלא יבוש ושם אחרי מותו הודיענו האמת:
למה ה' יחרה אפך בעמך, "to what purpose, o Hashem, should Your anger flare against Your people?⁠" Nachmanides writes that in light of this great sin by the Israelites, it would seem to have been appropriate for Moses to plead Israel's case by commencing with a confession, as in the formula "אנא חטא העם הזה וגו', "indeed this people have committed a grievous sin, etc.⁠" [as he did when he ascended the Mountain again in verse 31. Ed.] Our sages have distinguished themselves in citing reasons why what appeared at first glance as a terrible sin, was in fact much less serious than it appears at first glance.
The proper way to understand Moses' words at this juncture is: "why would You give permission to the Attribute of Justice to assume control of the fate of Your people when You had led the people out under the banner of the Attribute of Mercy, while at the same time reserving Your Attribute of Justice for dealing with their enemies?⁠"
Some commentators explain Moses' question as being simply: "why not direct Your anger at the instigators of this sin, the mixed multitude, who had joined the Jewish people at the time of the Exodus?⁠"
This prayer, in which Moses describes that by doing away with the Jewish people Hashem would ultimately diminish His own image, which He had built up while performing the miracles in Egypt, is repeated in Deuteronomy. The only difference is that here Moses is described as offering this plea before descending from the Mountain, whereas in Deuteronomy it is described by Moses as having taken place after he had descended from the Mountain. (Deut. 9,26)
Ibn Ezra feels that Moses refrained from pleading on behalf of the people as long as the symbol of their sin was still among them. He could not hope to have his prayer answered until after every vestige of the golden calf had been destroyed. Seeing that God had said to him that he should desist from pleading, and he realized that the matter depended upon him, he hastened to come up with some cogent reason why God's anger, if it were to result in the people's destruction, would be counterproductive from God's own vantage point. [Ibn Ezra does not view our verse as a prayer on behalf of Israel, but on behalf of God's image among mankind. Ed.]
Personally, I do not agree. (Nachmanides speaking). Nachmanides argues that if indeed Moses had not prayed while on the Mountain for the first time, and all his entreaties (according to some scholars 40 days' worth of them) were a single prayer, why would the Torah have divided them into what is reported here and what Moses added in Deuteronomy? I believe therefore, that we are dealing with two distinct prayers. When God told Moses to desist so that He could proceed with what He had in mind, Moses prayed immediately, instead of desisting. He formulated the prayer quoted in our verse. He was far too worried that if he were to wait it would prove too late, as God's anger would have been translated into disaster for the Jewish people. His prayer proved effective, at least sufficiently to suspend execution of God's plan at this stage. It did not mean that God had been mollified, how could He have been, when no remedial action both in word and deed had yet been taken? Seeing that God had granted Moses a stay of execution, he descended and immediately proceeded to destroy the golden calf, to sprinkle the penitent people with water containing the ashes of that cast image, and authorized the execution of the active participants who had danced around the calf proclaiming it to be a deity. Having done all this, he felt that he could ascend the Mountain again and plead for forgiveness, not only a delay of the punishment for what the people had become guilty of. On that occasion, the confession of the people's guilt did not ring hollow, as he was able to point to the remedial action he had taken and the people having demonstrated sincere penitence.
As to the reason why Moses related the sequence differently, 40 years after the event, when he said that as soon as God told him to desist so that He could destroy the people he descended the Mountain, (Deut. 9,14-15) this was because Moses was in the process of reminding the people [who were still alive, i.e. below the age of 60, Ed.] of a whole litany of sins committed by their fathers. In order not to interrupt the continuity of his recital, Moses did not mention what he had said to God in our verse at that time. He preferred to tell of what precisely had happened at hat time as well as Aaron's role in all this. [remember that the great majority of the people whom Moses addressed at that time had not even been alive when all this happened. Ed.] After he had concluded by reminding the people that they had a long history of being rebellious against God, (Deut. 9,24) he came back to his prayer on behalf of the people and reminded them that he had spent an entire 40 days on the Mountain pleading the cause of his people. He wanted his audience to know that their existence at this time was not a natural event, but that God had initially meant to kill all their fathers, so that most of them would never have been born even, if not for his insistent prayers over a period of so many days when he did not even enjoy food and drink. He did not have to list all the details of his prayers as a list of 40 days of continuous prayer would have resulted in the Torah being an interminably long book, and the people reading it would have gone to sleep from boredom. When Moses mentioned that he had also prayed on behalf of Aaron at that time, he made clear that Aaron had been in need of his prayer at that time. He did not mention this in our verse, as it would have been embarrassing to have done so while Aaron was still alive. In Deuteronomy, a speech by Moses several months after Aaron had already died, he could mention this without fear of embarrassing him.
ויחל – ד׳ במסורה הכא ואידך ויחל יהואחז. ויחל וגו׳. גבי חזקיהו ויחל איש האלהים בענין ירבעם היינו כדאיתא בברכות ספ״ד כמה ישהה בין תפלה לתפלה כדי שתתחולל דעתו עליו ומפרש לי׳ מויחל ומפרשינן בירושלמי שהוא ד׳ אמות כנגד ד״פ ויחל.
למה י״י יחרה אפך בעמך – ק״ק מה היה אומר משה, והלא חטאו ואוו לאלוהות הרבה כמו שאומר ר״ש. וי״ל שלכן אמר עמך דהיינו הכשרים שהעגל לא עשו רק ערב רב, ולכן אמר לו הב״ה לך רד כי שחת עמך דהיינו ערב רב ולא עמי.
למה י״י יחרה אפך וכו׳ – פי׳ הרי״ח אמר משה בחנם אתה כועס, אם עבדו ע״ז, אני אכלה את החוטאים מן העולם, והאחרים למה תכלם מיד וינחם השם. וזהו כה אמר השם שימו איש חרבו כו׳, והיכן אמר אלא שכך התנו בהר סיני. וכשעלה משה אמר בערתי אותם שיכולתי לבער, אבל הרבה יש עדיין שהם אלמים ואיני יכול לדונם, א״ל הב״ה אל תחוש הואיל ועשית את שלך, אני אעשה את שלי ואנקום אותם שאני יודע שחטאו וזהו וביום פקדי ופקדתי במרגלים וביני יולד צדיק מרשע שעבד ע״ז. ואל תתמה כי יש עובד ע״ז לתיאבון אבל מכבד (ע״ז) או מהנה ת״ח ובזכות זה יצא ממנו בן ת״ח שהרי מאיזבל יצא ממנה בן ת״ח, שהרי ממנה יצא מלך המשיח מבתה שנשאת ליהורם בן יהושפט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ויחל משה את פני ה׳ אלהיו ויאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך וגו׳ – [ו] לפי שכובד החטא וגדלו יבחן מג׳ פנים. אם מצד המעש׳ היותו מגונה מאד מצד עצמו כמו שאמר׳ תורה בכמה מקומות שארה הנה זמה היא (ויקרא י״ח:י״ז) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא (ויקרא י״ח:כ״ב) ודרך כלל כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו׳ (ויקרא י״ח:כ״ט). או מצד הפועל אותו כמו שהיו המצות המיוחדות לכהנים משמירת הטומא׳ ומנהג הקדושות כי הבלתי הזהר בם לזולתם אינו חטא ומזה האופן הם כל העבירות הקלות הנעשות ע״י החשובים וכמ״ש יוסף איננו גדול בבית הזה ממני וכו׳ (בראשית ל״ט:ט׳). או מצד מעלת המצו׳ והמזהיר בו כי היא סכנה עצומ׳ לעבור על דבר מלך שלטון על אי זה דבר שיהי׳ גדול או קטון וכמו שאמרו ז״ל (במדבר רבה פ׳ י״ט) גזירה גזרתי חוקה חקקתי אין לך רשות לעבור עליה. ובשלשתן טעו ישראל בחטא הזה המגונה. וכן סדרם משה בדרך הוידוי באומרו אנא חטא העם הזה חטאה גדול׳ ויעשו להם אלהי זהב, כי באומרו העם הזה כיון שהעם מצד עצמו היה כבד עון יותר מזולתו כי הם ראו ולא זר את כל אשר עשה עמהם להפליא.
ובאומרו חטאה גדולה – כיון אל עברם על מצות מצוה כי בבחינ׳ ההיא תקרא עשיית הגנאי חטא כמ״ש יוסף על כיוצא בזה וחטאתי לאלהים (בראשית ל״ט:ט׳). ויהודה וחטאתי לאבי (בראשית מ״ד:ל״ב). ואמר גדולה כי גדל עוון עמו לפי ערך הכרתם. ועל גנאי המעשה אמר ויעשו להם אלהי זהב כי אין סכלות גדולה מזו וכמ״ש יוסף ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת (בראשית ל״ט:ט׳). הנה הוא ע״ה התחכם ללמד עליהם סניגוריא מפאת כל שלשה בחינות הללו אשר יראה שבאה עליהם התפישה מחמתם. ובמדרש (שמות רבה מ״ג) ויחל משה את פני ה׳ אלהיו שדבר בקלות ראש לפני הקב״ה מפני צרכן של ישראל הדא הוא דכתיב חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי ט״ז:י״ד) שבשעה שעשו ישראל אותו מעשה מיד עלתה חמתו של מלך מלכי המלכים ושלח מלאכי חבלה להשחית את ישראל הוי חמת מלך מלאכי מות. ואיש חכם יכפרנה זה משה שנקרא חכם שנאמר עיר גבורים עלה חכם (משלי כ״א:כ״ב) שלמד סניגוריא עליהם דכתיב ויחל משה את פני ה׳ אלהיו וגו׳. והנה הוא מבואר כי משלחת מלאכי רעים היו הבחינות ההנה אשר כל אחת מהנה תחייבם לכליון חרוץ. והנה חכמתו עמדה לו בנהוג קלות ראש בחלל כל הצדדים ההם ולהפוך אותם אל צדדי הקל וסבות המחילה כמו שיתבאר מסדור דבריו על פי מדרשי חז״ל המאירים פני התורה. ועל עצם המעשה אמר למה ה׳ יחרה אפך – ירצה אתה הוא ה׳ אלהי האלהים ואדוני האדונים אשר אמתת גדלך גלויה ומפורסמ׳ בעולם למה חרה לך כי ישאל העם הזה וכי ינסה לדעת היש ה׳ בקרבם אם אין ואם קצתה לסכלותם השתחוו לו ויזבחו לו הנה באמת עשו דבר בטל וכלום מתקנא אלא גביר בגבור חכם בחכם עשיר בעשיר והוא הדבר אשר ביארו היטב כשאמר ויעשו להם אלהי זהב – כלומר שהמעש׳ ההוא בטוב הבחינ׳ אינו כדאי שיכעס עליו השיעיר ההוא שלא עשו אלא אלהי זהב ומה כחו וגבורתו שתתקנא בו. משל לאשה שעושה צלמי זכר מעץ ואבן כסף או זהב ותנאף בם כי עם שהוא שטות ובהמות גדול׳ ראוי להעתיק׳ ממנו ויסר׳ אבל אינו כדאי שיקנ׳ לה בעלה על זה. ואינו כתוב בתור׳ שאת׳ אל קנא (שמות כ׳:ד׳) רק על עבוד׳ צבא השמי׳ שיש בהם קצת ממש כמו שנא׳ הודו לאלהי האלהים (תהלים קל״ו:ב׳). ובמדרש (שמות רבה מ״ג) ר׳ נחמיה אומר בשעה שעשו ישראל את העגל עמד משה לפני הב״ה אמר לפניו רבש״ע בניך עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם העגל הזה יהי׳ מסייעך אתה מזריח את החמה והוא את הלבנה. אתה את הככבים והוא את המזלות, אתה משיב הרוח והיא מוריד את הטל אתה מוריד גשמים והוא מעלה צמחים א״ל אף אתה טועה כמותם שאין בו כח לשום דבר א״ל משה אם כן הוא שאין בו ממש למה אתה כועס על בניך זהו שאמר הכתוב למה י״י יחרה אפך בעמך. הנה שהורו על חכמתו הנפלאת במה שבקש לפוטרם מצד המעשה שאין בו ממש ולא היה כדאי לחרות אפו בהם כמו שאמר הניחה לי ויחר אפי כי כלפי זה אמר למה י״י יחרה אפך בעמך – כלומר צדיק אתה י״י שלא חרה אפך עדיין וגם מכאן ואילך אין ראוי שיחרה והנה היא טענה נפלאה. אמנם על מה שכיוון להליץ בעדם מצד הפועלים אמר בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים. וזה כי אחר שיצר לב האדם מעצמו הוא תמיד מהרהר ומפקפק כנוע עצי יער באמונת הדברים והענינים הבלתי מושגים בהרגשיהם כמו שאמרנו זה בהקדמה בתת סבה לאלו הענינים המדומים [ו] ונוסף עליו כי זה העם ישבו במצרים וגדלו על קלקול המעשים מכל העמים אשר על פני האדמה ושם מעכו שדיהן ושם עשו דדי בתוליהן כמו שכתבנו בהצעה א״כ הרי היו כמוכרחים מצד טבעם והרגלם והמוכרח על זה האופן כבר יש לו צד התנצלות וכמו שירא׳ שאמר דוד הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי (תהלים נ״א:ז׳). ובמדרש (שמות רבה מ״ג) אמר רבי הונא בשם רבי שמעון בן יוחאי משל לאדם שפתח לו חנות של בשמים בשוק של זונות ומנה את בנו עליו המבוי עשה שלו והחנות עשתה שלה והבחור עשה שלו, יצא הבן לתרבות רעה ובא אביו ותפסו עם הזונה התחיל מצעק ואמר הורגך אני עבר אוהבו התחיל ואמר אתה אבדת את הנער הזה ואתה צועק כנגדו הנחת כל אומניות שבעולם ולא למדת אותו אלא בשם הנחת כל המבואות ולא הושבת אותו אלא בשוק של זונות כך אמר משה לפני הב״ה רבש״ע הנחת כל העולם ולא העבדת את בניך אלא במצרים והמצריים עובדי טלאים הם ולמדו מהם ואף הם עשו לפיכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים והרי היא טענה חזקה מצד החוטאים לקוחה מהמלות הללו עצמן. אמנם מה שכיוון להליץ מצד המצוה עצמו הוא אומרו בכח גדול וביד חזקה למה יאמרו מצרים וגו׳. וזה כי הנה הוא ית׳ בקש לפרסם אלהותו בעולם ע״י ישראל וכל מה שעשה עמהם לא עשאו אלא לכבודו כמו שנאמר בכל מקום למען ספר שמי בכל הארץ (שמות ט׳:ט״ז). וידעתם כי אני ה׳ (שמות י׳:ב׳). וידעו מצרים וגו׳ (שמות י״ד:ד׳). וכבר יהיו ישראל כלי אומנותו יתע׳ וכמ״ש הנביא ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳). והנה אם יכלה חותם על חטא זה יפסיד כל הטורח אשר טרח להגעת זה התכלית הנכבד ובבחינה זאת כביכול איהו דאפסיד אנפשיה כי כל פעל למענהו ותם לריק כחו וזרועו הנטויה אשר עשה עמהם להפליא ויצטרך לבנות עולם חדש לעשות לו שם תפארת ואם שעל דרך האמת לדור דורים שנותיו מ״מ מאי דאזל אזל ללא תועלת וגם הבאים אחריהם אינם בטוחים שלא לחטא בהם ומזה הצד ראוי לאדון למחול על כבודו כי איך יחל.
[ו] ולזה זכר לו מה שהוציאם בכח גדול וביד חזקה. למה יאמרו וגו׳ – ובמדרש (שמות רבה מ״ג) א״ר אבין בשם רבי יוחנן בן יהוצדק משל למלך שהיה לו שדה בור אמר לו לאריס לך פרנסה ועשה אותה כרם הגדיל הכרם ועשה יין והחמיץ כיון שראה המלך כן אמר מה אני מבקש כרם שעושה חומץ קוץ אותה אמר לו אדוני המלך כמה הוצאות הוצאת עד שלא עמד ועכשיו אתה מבקש לקצצו. ואם תאמר שהחמיץ בשביל שהוא נער לכך החמיץ ואינו עושה יין טוב. כך כשעשו ישראל את העגל וכו׳ אמר משה לפניו רבון העולמים לא ממצרים הוצאת אותם ממקום עובדי עבודה זרה ועכשיו נערים הם שנאמר כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני (הושע י״א:א׳) המתן להם ותלך לפניהם והם עושים לפניך מעשים טובים.
הרי שלמדו חז״ל תוקף טענה זו ממה שאמר בכח גדול וביד חזקה כי אמר שאם יכלם יקרה לו כמקרה בעל הכרם שיצטרך לנטוע אחרת על כל פנים ולהוציא הוצאות גדולות להגיע אל גבול הראשונה וכולי האי ואולי תהיה רעה ממנה.
ועתה ראה כמה היו דבריו אלה מעטים וגדולי האיכות. כי באומרו למה י״י יחרה אפך כיון אל הטענה הראשונה. ועל צירוף השניה עמה אמר למה י״י יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה והנה עצם כח המליץ במה שעשה מעצם הקיטרוג סנגוריא גדול׳. והנה על דבר התמורה הזאת אשר יטעון עליה בטענה השלישית הוסיף להורות לפניו שלא תאות לו משני פנים. אחת שאעפ״י שיונח שתהי׳ רע בטוב כבר ימשך לו ממנו דופי ושמץ גנאי כביכול שכבר תהפך לו בזה טוב ברע. והשנית שאין שום בטחון שתהי׳ השניה קיימת מהראשונה ואפי׳ כמוה.
למה י״י יחרה אפך בעמך כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור. דאל״כ מאי למה יחרה אפך בשלמא למה יאמרו שפיר אלא הכא הרי כבר חטאו חטאה גדולה וראוי שיחרה אפו בהם אבל בפרשת יתרו גבי אנכי י״י אלהיך פירש אלהיך לשון יחיד לתת פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל וזהו שאמר למה י״י יחרה אפך בעמך לא להם צוית אלא לי לבדי וזה וזה יכשר:
(יא-יב) ואמנם בתשובת משה ותפלתו למה ה׳ וגו׳ ראוי לעיין גם כן בשמונת הערות אחרות. הא׳ מה ענין אומרו ויחל משה את פני ה׳ אלהיו. כי היה ראוי שיאמר לפני ה׳ אבל ויחל את פני ה׳ הוא זר מאד. ואין ענינו כענין (משלי י״ט) רבים יחלו פני נדיב כי פני הנדיב הוא רצון המתנה והוא הנראה בפניו. הב׳ אמרו למה ה׳ יחרה אפך בעמך והוא מה שזכרתי בשאלה שאיך שאל על סבתו בהיותה מבוארת על כי תשובתו היתה בצדו על העגל אשר עשו ועבדו כי כל מעשה העגל אמר לו השם יתברך. הג׳ אמרו אשר הוצאת ממצרים וגו׳ כי יציאת מצרים לא היתה טענה לכפר חטאתם אלא להכביד עונשם כיון שקבלו חסדים ממנו ומרדו בו. הד׳ בטענת למה יאמרו מצרים כי מפני דברי השוטים לא היה ראוי שתחדל מדת הדין לעשות משפט וצדקה בעמו. הה׳ באמרו שוב מחרון אפך ואח״כ זכור לאברהם וגו׳ כי ראשונה היה ראוי לזכור זכות האבות ושבועתם ועל הכל אמר שוב מחרון אפך. הו׳ מה הטענה בזכור לאברהם אם מפני השבועה שנשבע לאבות לתת הארץ לזרעם אם הם עבדו ע״א למה לא יקבלו עונשם ויבוא במקומם זרע אחר שתתקיים בהם השבועה והיא לא היתה שאע״פ שיעבדו ע״א בניהם יתננה להם. הז׳ מה ענין אמרו אחר שאמר אשר נשבעת להם בך אמרו עוד ותדבר אליהם. כי השבועה היא הדבור והדבור היותר חזק הוא השבועה. הח׳ באמרו וכל הארץ הזאת וגו׳ כי לא היה לו למשה להתפלל עתה על ירושת הארץ אלא על הכפרה וההצלה מהכליה ומה לו עתה בירושת הארץ. ואומר בתשובת כל זה שמרע״ה כאשר שמע מהאל שכלה ונחרצה היה הקדוש ברוך הוא חושב לעשות לעמו השתדל בכל עוז להשיב גזרת האף והחמה לא שיכפר הקדוש ברוך הוא להם בעד חטאתם אלא שלא ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה לכלותם מעל פני האדמה אבל שיענישם אך במשפט ומי אשר חטא לו בעבודת העגל ימחה מספר חיים לא שיענש הכלל בהחלט כאשר אמר לו יתברך ומלת ויחל אפשר לפרשה מלשון חולי וכן פרשה הרלב״ג ומדברי חז״ל היא. והענין שמשה בשמעו דברי השם ואכלה אותם כרגע אחזהו חיל כיולדה בהיותו לפני השם וזה הוא ויחל משה רוצה לומר שנהיה ונחלה את פני ה׳ בהיותו בפניו ויותר נכון לפרש ויחל מלשון תפלה כמו חלו נא פני אל. ופני ה׳ הוא מלשון כעס כמו פני ה׳ חלקם פני ה׳ בעושי רע ופניה לא היה לה עוד יאמר שחלה משה בעבור פני ה׳ וכעסו וחרון אפו שאמר לשפוך על ישראל או שחלה והתחנן לפני חרון אפו שלא יעבור עליהם.
ואמר בתפלתו למה ה׳ יחרה אפך בעמך. ופירושו אצלי באחת משתי כוונות. הא׳ שאמר הנה בחרון אפך על הערב רב שהיו סבה ברעה הזאת החרשתי כי הם ראוים באמת לעונש גדול וכליה מוחלטת. אבל למה יחרה אפך לכלות את עמך ישראל אשר הוצאת ממצרים בכח גדול וביד חזקה והם עמך ונחלתך עשית בעבורם נסים ונפלאות להוציאם ממצרים. ואיך עתה בעבור רשעת הערב רב שאינם עמך ולא הוצאת אותם ממצרים יחרה אפך בעמך הקדוש אשר הוצאת משם והיה כצדיק כרשע. ויהיו לבטלה כל המופתים אשר עשית בעבורם והוא על דרך מה שהתפלל אברהם על הפיכת סדום (בראשית י״א כ״ה) חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע. והטענה הזאת היא חזקה בהיות הפשע מיוחס ומסובב מהערב רב וישראל מוסתים ומודחים מהם בדבר. וכאשר הליץ בעד עם הארץ הליץ גם כן בעד הגרים ערב רב שהיו מצרים ונענשו ישראל שאין ראוי גם כן לחרות בהם אפו ולא לכלותם בהחלט ועליהם אמר למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם רוצה לומר למה תרצה שיאמרו המצרים שאותם ערב רב שנכנסו תחת כנפיך ויצאו ממצרים ארצם ומולדתם ללכת אחריך במדבר שהוצאת אותם בכוונה להרוג אותם בהרים ולכלותם ושכדי להנקם מהם קבלת אותם בתוך עדתך וזה באמת חלול שמך הגדול לבאים לחסות בצלך ומקבלים תורתך שתכווין לכלותם ולכן חתם דבריו באמרו בעד המצריים הגרים ההם שוב מחרון אפך ר״ל יסרם במשפט ולא בחרון אף תכלה אותם וכנגד עמו ונחלתו ישראל אמר עוד והנחם על הרעה לעמך שהוא ישראל הרי שהתפלל אדוננו משה כפי זאת הכוונה בתחלה בעד עם ישראל ואח״כ בעד הגרים ערב רב והיה תכלית תפלתו לא שישא חטאתם ויכפר עליהם לגמרי אלא שלא ישלח בם חרון אפו לכלותם פתאום. זו היא הכוונה הראשונה בפסוקים האלה.
ואמנם הכוונה השנית בהם היא שמרע״ה רצה לטעון שלא היה ראוי שיחרה אפו של הקדוש ברוך הוא על ישראל במעשה העגל. לפי שבקשתם הטלסמאות להוריד הכח מהעליונים וגם לעבדם עם היותו עון פלילי כפי התורה. הנה לא נתחדשה הרעה הזאת עתה בהם כי מורגלים היו בה במצרים וכאלו נעשתה להם כדבר טבעי וכשהוציא אותם ממצרים באותו חטא ורעה הוציאם ועל זה אמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת ממצרים כלומר הלא ידעת שהוצאת אותם ממצרים עיר מלאה גלולים אשר שם היו מלומדים בכל התועבות האלה. וכן אמרו (ש״ר פ׳ כ״ה) במדרש אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הנחת כל העולם ולא העבדת בניך אלא במצרים והמצריים עובדי טלאים הם ולמדו מהם ואף הם עשו. לפיכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים.
ואמרו בכח גדול וביד חזקה ירצה שהם לא היו רוצים לצאת משם ושבעל כרחם הוציאם בכחו הגדול של הקדוש ברוך ובזרועו הנטויה וסוף הדברים אם הוצאתי אותם מתוך הגלולים והעבודות הזרות שהיו מורגלים לעשות במצרים למה יחרה אפך אם חזרו לעשותם כי ההרגל נעשה בהם טבע שני והוא הביאם אל זה ולא היה דבר שנתחדש בהם עתה. אבל הוא במשל האדם שנשא אשה זונה קדשה היא בעינים ולקחה בקדושין וכתובה להיות לו לאשה והזהירה שלא תזנה עוד. כי הנה אם אחרי כן חטאה בדרכי ההסת אין ראוי שיחרה אפו עליה להורגה כי אשה זונה לקח וככה הוא טבעה והרגלה. אבל צריכה מפני זה מוסר ועונשים לא הריגה וכליה מוחלטת. וזה הוא אומרו למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת ממצרים.
למה ה׳ יחרה אפך בעמך – באותם שלא חטאו בעגל.
למה ה' יחרה אפך בעמך, Moses, does not accept that all the people have become “his” people as implied by God having said to him שחת עמך “your people have become corrupted.” Surely, he reasons, not all the people have sinned. Why should God be angry at those who did not sin, the ones who are still “God’s people?”
(יא-יד) ויחל משה וגו׳ למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים וגו׳. כאן לא ביקש משה על הרשעים שחטאו, רק על הצדיקים, וכן אמר: למה ה׳ יחרה אפך ׳בעמך׳, ר״ל בצדיקים1.
ואמר כי יש בזה חילול ה׳, למה יאמרו מצרים וגו׳, וזכר גם כן ברית אבות.
וינחם ה׳ על הרעה אשר דיבר לעשות ׳לעמו׳. ר״ל לצדיקים, שלא לכלותם כרגע כאשר דיבר:
1. ׳עמו׳ של ה׳ בכל מקום הם הצדיקים, כמו שכתב רבינו במקומות רבים.
[א] ויחל משה
[1] ברכות פרק (חמישי)⁠1[רביעי] דף ל (ע״א)⁠2[ע״ב], ופרק [חמישי]⁠3 דף לב (ע״ב)⁠4[ע״א]
1. ככל הנראה טעות מעתיק, בדפוס ימינו ציטוט א ׳ויחל משה׳ הוא בסיומו של פרק רביעי.
2. ככל הנראה טעות מעתיק, בדפוס ימינו ציטוט א ׳ויחל משה׳ הוא בעמוד ב.
3. ככל הנראה טעות מעתיק, בדפוס ימינו פרק חמישי.
4. ככל הנראה טעות מעתיק, בדפוס ימינו ציטוט א ׳ויחל משה׳ דף לב ע״א.
ויחל משה – יש אומרים כי ויחל היא מלשון ותתחלחל שאחזו חיל ורתת את פני ה׳, היינו לשון כעס כי ראה גודל כעסו של ה׳ ונבהל מפחד ה׳ ואמר למה ה׳ יחרה אפך, כי אילו אמרת ליסרם בעצמך כאשר ייסר איש את בנו החרשתי אבל מה שאמרת לשלוח בהם מלאך אכזרי אף וחימה למה תעשה כה לעבדיך כי יש לי טענות על זה. הא׳ היא, בעמך. כי אתה אמרת לי כי שחת עמך והיינו הערב רב ואם כן למה יחרה אפך בעמך דהיינו ישראל, טענה ב׳ היא, אשר הוצאת מארץ מצרים. ארץ מלאה גילולים של ע״ז ואין להתפלא עליהם כל כך אם נתפתו אחרי ההרגל. טענה ג׳ היא, בכח גדול. כנגד מדת הדין כי כפי שורת הדין היה מן הראוי לכלותם בתוך ארץ מצרים כמ״ש ביחזקאל (כ׳:י״ג) ואומר לכלותם בתוך ארץ מצרים ואעש למען שמי וגו׳ ואחר שהוצאתם בכח גדול כנגד מה״ד אם כן כבר הם מוחזקים אצלך בעובדי אלילים ומה נתחדש עתה. טענה ד׳ היא, וביד חזקה. לפי שידוע שישראל לא היו רוצים לצאת ממצרים כמ״ש (שמות י״ד:י״ב) הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים. וכתיב (שם י״ג:י״ח) וחמשים עלו בני ישראל. כי רק חלק חמישי עלה וד׳ חלקים מתו בג׳ ימי אפילה לפי שלא רצו לצאת ממצרים ואפילו אלו שיצאו הוצאתם ביד חזקה בעל כרחם שלא בטובתם כמ״ש (שם י״ג:ט׳) כי ביד חזקה הוציאך ה׳, ולפי שאתה הוצאתם משם ראוי לך לחוס עליהם כדי שלא יאמרו ברעה הוציאם מאחר שיצאו על פיך.
ואחר שהליץ בעד ישראל, התחיל להליץ גם בעד הערב רב ואמר, למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים כי זה אינו שייך כלפי ישראל כלל ולמה תצא כזאת מתחת ידו יתברך אלא כלפי הערב רב אמר כן לפי שכבר עשה ה׳ שפטים במצרים אך לא היו גלויין לכל העולם, וע״כ הוציא את הערב רב כדי להרוג אותם בהרים גבוהים הנראים לעין כל כי תהיה הנקמה מהם גלויה ומפורסמת, ולמה יאמרו מצרים לאמר. לדורות, שכך עושים לגרים הבאים לחסות בצל כנפי השכינה וימשך מזה חלול השם. ואמר, שוב מחרון אפך וגו׳ ולצדדין קתני כנגד הערב רב בקש שוב מחרון אפך שלא ייסרם ע״י מלאך אכזרי אף וחימה, וכנגד ישראל הוסיף ואמר והנחם על הרעה לעמך שלא יעשה להם רעה כלל אחר שהמה לא היו סבה אל החטא. זכור לאברהם וגו׳. אתה אומר ואעשך לגוי גדול, היום או למחר אולי יחטאו בני ותעשה בהם כליה, ק״ו מן האבות שנשבעת להם בך, ועוד שיש להם זכות שלש אבות וכל זה אינו מועיל, קל וחומר לבני שאין כאן שבועה כ״א דבור בעלמא ואין כאן כי אם כסא של רגל אחד. מיד וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. היינו מה שדבר לעשות לכלותם לגמרי, אבל מ״מ חשב ליסרם בשבט פשעם כמ״ש וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם, להפרע מהם מעט מעט.
ויחל: דעת התוספות שיש הפסק פרשה שני פסוקים קודם פסוק ויחל, וכן שני פסוקי׳ קודם פסוק והקרבתם דפסח בפ׳ פנחס, וכן כתבו האגודה והמרדכי בשמם פ׳ הקורא את המגלה עומד. ולא נמצא כן בספרים שלנו. ובתיקוני כמהר״ר שמואל דילוויקיו כתוב, ואפשר שהספרי׳ שלהם היו עשויין כתיקון ר״ת ז״ל שלדעתו בויאמר ה׳ אל משה ראיתי יש שם פרשה, וכן נמצא בהעתק ס״ת ישן, פרשה סתומה, עכ״ל.⁠א
א. ראה בחיבורו של דילוויקיו שבכ״י בודפשט-קויפמן 103A (מספרו במכון לתצלומי כתבי-היד העבריים בירושלים: ס׳ 14524), דף 433. הציטטה מדילוויקיו מתייחסת לדברי הרי״ף במסכת מגילה פרק ד.
כלום מתקנא אלא כו׳. דק״ל וכי לא היה לו להקב״ה לקצוף עליהם על שעשו העגל אלא הכי אמר משה להקב״ה כלום מתקנא כו׳. אבל בפרשת יתרו גבי אנכי ה׳ אלהיך פירש רש״י אלהיך לשון יחיד לתת פתחון פה למשה וכו׳ וזה שאמר למה יחרה אפך בעמך לא להם צוית אלא לי לבדי זה וזה יכשר:
Can there be a thought of jealousy, unless it is... Rashi is answering the question: Was it not right for Hashem to be angry with them for having made the Calf? Perforce, Moshe meant: "Can there be a thought of jealousy...⁠" But above, on אנכי ה' אלהיך (20:2), Rashi explains [our verse differently]: "Why is it in the singular form: אלהיך ? This was meant to give an opening for Moshe... This is what is meant when he said: "Hashem! Why should Your wrath blaze against Your people?' [Meaning:] 'It was not to them that You issued the command: You shall have no other gods, but only to me.'" Both [of Rashi's explanations] are correct.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יא) למה ה׳ יחרה אפך בעמך – פירשנו בפרשת משפטים בפסוק וחרה אפי:
למה ה׳ יחרה וגו׳ – על פי דבריהם ז״ל (שמו״ר פמ״ב) שאמרו שערב רב לבד עשו את העגל, והוא אומר (פסוק ז׳) שחת עמך, ולדבריהם ז״ל בהכרח לומר שהיתה ההקפדה על כל ישראל שלא מיחו, וכפי זה יהיה כוונת משה באומרו למה טענה הנשמעת כי כיון שערב רב הם המשחיתים אין ראוי שיחרה אפו בעמו שהם ישראל, והגם שיש להם דין ומשפט עם כל זה לא לחרות אפו בהם, וממוצא דבר אתה יודע כי הסכים על השמדת ערב רב. ואולי כי זה דייק באומרו אשר הוצאת מארץ מצרים ולא ערב רב שמעצמם יצאו. ונראה כי כל ערב רב שהיו אז מתו שאפילו פטרון שקבלם הסכים על כלייתם וגם אין לו פנים לבקש רחמים עליהם אם על קבלתם נענש כמו שכתבנו למעלה, גם אין להם זכות אבות וטענות שהזכיר משה בטענתו.
ולפי פשט הכתוב שישראל עשו העגל והשתחוו לו טען משה כנגד חלק שלא עשו כי הלא תמצא שמתו כל עושי רשעה והם ג׳, יש שעבדו בעדים והתראה, ויש בעדים לבד, ויש בהתראה לבד, וכל אלו מתו ולא נשארו אלא מי שלא היו בו א׳ מג׳, וה׳ אמר למשה ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול זה יורה שביקש לעקור את הכל לזה צעק לבו אל ה׳ למה ה׳ יחרה אפך בעמך – פירוש באותם שלא עבדו כל עשו את העגל, והוא אומרו (פסוק ז׳) שחת עמך, יעקר מהם זכרון עמך.
אשר הוצאת וגו׳ – בטענה בא לסתור מה שאמר ואעשה אותך לגוי וגו׳ כי לא יתכן שימצא הכנת אושר הצדקות כאשר ימצא בעם זה כי הם הוציאם ממצרים, מה שאין כן בני משה אשר יקים ה׳ אינם בגדר זה, והלא תמצא כי תחלת דבר ה׳ בעשרת הדברות (לעיל כ׳ ב׳) אמר אשר הוצאתיך וגו׳ זה יורה כי יציאת מצרים הוא דבר המעמיד השתעבדותם לבורא, ולך נא ראה מה שכתבתי בפירוש פסוק זה, ועוד בכל המצות תמצא רמז יציאת מצרים ואם אלו לא יעמדו בעבודת הקדש מכל שכן הבאים ממשה אשר לא ידעו ואינם בגדר יציאת מצרים, ומעתה הפסד זה אין לו תיקון בבני משה, ואומרו בכח גדול פירוש ויש לחוש למה שבא בכח גדול לבל יפסידנו.
עוד ירצה באומרו אשר וגו׳ פירוש לצד כי ה׳ אמר אליו שחת עמך שלא רצה לכנותם אליו אם כן איך ישוב משה להזכירם לפניו בשם עמך שהוא דבר ששללו ה׳ אשר על כן דקדק בלשונו ואמר הוצאת וגו׳ פירוש לא לצד שהם עמך עדיין אני קורא אותם עמך אלא לבחינה זו אשר וגו׳.
למה ה' יחרה אפך, "To what purpose, O God, will Your anger burn?⁠" If we go back for a moment to the statement in Shemot Rabbah 42 that only the mixed multitude were involved in the making and worshiping of the golden calf, we had to conclude that God's anger was directed at the Israelites for not having protested what the mixed multitude were doing. In that case, Moses' question "Why be mad at Your people?⁠" simply meant that God's anger should have been restricted to the mixed multitude. This suggests that Moses had made peace with the idea that God would destroy the mixed multitude. Perhaps we can find support for this even in Moses' words: "whom You have taken out of Egypt?⁠" Seeing that God had not taken the mixed multitude out of Egypt but they had come of their own volition, God's image would not be tarnished if this mixed multitude were to perish! According to the Midrash then we may assume that all the members of the mixed multitude died at that time seeing that even their patron did not speak up on their behalf. Inasmuch as the mixed multitude were seducers, Moses would have been totally out of order if he had asked for mercy on their behalf especially seeing that he himself was being punished for having accepted them as converts to begin with.
According to the plain meaning of the verse i.e. that the Israelites themselves made the golden calf and worshiped it, Moses' argument applied to the part of the people who did not have a direct share in that sin. After all, the Torah reports that all those who had actively participated died. There were three such groups. 1) The Israelites who did not desist from worshiping the golden calf in spite of witnesses and proper warnings of the consequences were executed by the Levites. 2) The people whose sin had been witnessed but who had not been warned died at the hands of God, 3) those who had been warned but whose deed had not been witnessed. They too died at the hands of God. When God said to Moses that He wanted to destroy the people, He referred to those who were not included in either of the three groups we just mentioned. Moses' outcry: "Why will Your anger burn against Your people, etc.,⁠" was on behalf of the people who did not belong to any of the three groups who had been active participants in the sin. His argument was simply that the sin of omission of not protesting the involvement of the others surely did not warrant extinction! Should they cease to be called "Your people" though they had not rebelled against You?
אשר הוצאת "whom You have taken out of Egypt! He used this argument to refute God's suggestion to make out of his descendants a great nation. Moses meant that any nation descended from him will not have the experience of the Exodus. If a nation which had this experience nonetheless succumbed to the temptation of the golden calf, surely a nation which lacked that experience cannot be expected to resist such a temptation! You will find that at the beginning of the Decalogue God emphasized the experience of the Exodus as the basis of the Israelites accepting Him as their God (Exodus 20,2). This shows clearly how pivotal that experience was for the faith in God displayed by the Jewish people, and their willingness to obey His commands. This theme occurs again and again throughout the Torah in connection with God's commandments. One gains the impression that the Torah keeps reminding us that the justification of God demanding fulfillment of His commandments is due almost entirely to the experience of the Exodus. Please refer to what I have written on that verse. When Moses mentioned God as having taken the Israelites out of Egypt בכח גדול, "by expending a great deal of energy,⁠" he implied that God could not afford to let all of this energy go to waste by destroying the Jewish people.
Seeing that God had refused to associate His name with the people and had referred to them as Moses' people, i.e. שחת עמך, how could Moses dare say to God "why would You become angry at Your people?⁠" We must therefore understand that when Moses referred to the Exodus by saying אשר הוצאת, that at that time He had still called them His people, i.e. אשר.
ויחל את פני – חלה בבנין הכבד שאין פנים סמוכה לה, אינה תפלה, אלא חלי ומכאוב, כמו אשר חלה ה׳ בה וגו׳ (דברים כ״ט:כ״א). וכן אומר חלותי היא (תהלים ע״ז:י״א), התאונן ואמר האפס לנצח חסדו וגו׳ (תהלים ע״ז:ט׳) השכח חנות וגו׳ (תהלים ע״ז:י׳). ואומר בלבי זאת הרעה היא לחלותי וליסרני כל שנות ימינו ית׳ שהוא לעולמי עולמים, ששנות ימינו אין להן קץ. ומדרך כבוד לא אמר שנות עליון, ואמר ימין עליון (תהלים ע״ז:י״א). וחלותי (תהלים ע״ז:י״א) כמו חנות (תהלים ע״ז:י׳) – לחנות, כן חלותי – לחלותי.⁠1 ולא כמשפט תרגמו מעתיק אחד התפלה היא שלי (דאס בעטען איזט מיין), שהרי אינה סמוכה לפנים כמבואר.
1. כלומר, כמו שפירוש ״חנות״ בתהלים ע״ז:י׳ הוא ׳לחנות׳, כן פירוש ״חלותי״ בתהלים ע״ז:י״א הוא ׳לחלותי״.
ויחל – זוהי התפלה בעצמה שנזכרה להלן (ל״א) אנא חטא העם הזה וגו׳, כי מיד כשאמר לו הקב״ה לך רד, לא רצה משה להתפלל בעד העם כל זמן שהיתה ע״ז ביניהם, אלא ירד מן ההר ושבר הלוחת ושרף העגל והרג הנצמדים בבעל, ואח״כ שב אל ה׳ והתפלל בעדם, והדבר מפורש במשנה תורה (דברים ט׳) שכסדר הזה קרו הדברים, וגם הדעת נותנת כן כי אם נאמרה הפרשה הזאת על הסדר, מה טעם לשוב להתפלל בעד העם אחר שריפת העגל, כיון שמתחלה נתרצה לו השם, ככתוב וינחם ה׳, אלא הדבר כמו שאמרנו, וכאן סיפר תפלת משה שלא במקומה ותשובת השם בדרך כלל, כדרך הכתוב פעמים רבות, ואח״כ יפרט ויפן וירד משה וגו׳ וכל הענין, וכך אמרו חז״ל בילמדנו פרשת שלח לך:
ויחל משה את פני – שורש חלה הוא לשון רפיון וחלשות, וממנו נגזר השם חולה, ולכן כשענינו תפלה בא תמיד עם מלת פנים שהוא על הכעס, כי התפלה תגרום רפיון ושיכוך הכעס:
ה׳ אלהיו – לפי שגילה השם סודו למשה שהכל תלוי בו, ומשה לבדו היה עתה קרוב אל ה׳ ואהוב לו, לכן בא הכינוי אלהיו כמו שנאמר אלהי אברהם ויצחק ביחוד, וכן שאול קודם שהכיר חטאתו זכר שם ה׳ סתם, הקימותי את דבר ה׳, שמעתי בקול ה׳, (שמואל א׳ ט״ו יג׳, כ׳), וכשהודה כי ה׳ סר מעמו בעבור חטאתו, אמר והשתחויתי לה׳ אלהיך (שם ל׳):
יחרה אפך בעמך – כי עמך הם, ולא כמו שאמרת לי שהם עמי, וכן מפורש במשנה תורה אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך:
אשר הוצאת מארץ מצרים – כלו׳ הלא הם אהוביך שהרי הוצאתם ממצרים באותות ובמופתים, לא עשית כן לכל גוי והארכת אפך גם לעם כבד עון, כמו המצריים והכנענים, ולא תהא כהנת כפונדקית:
ויחל משה – ״חלה״ פירושו ״להעשות חולה״; ומכאן ״חַלֵּה״, ״לגרום חולי״. לכן יש שפירשו לשון ״חלה פנים״ כ״להחליש כעס״ – היינו לפייס ולשכך.
אולם ״חלה פנים״ נזכר גם במקומות שאין בהם שמץ של כעס. כגון: ״פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם״ (תהילים מה, יג); ״רַבִּים יְחַלּוּ פְנֵי⁠־נָדִיב״ (משלי יט, ו); ״וְחִלּוּ פָנֶיךָ רַבִּים״ (איוב יא, יט). בכל המקומות האלה מורה ״חלה פנים״ לא על שיכוך כעסו של אדם, אלא על ההשתדלות לזכות בחסדיו וברצונו הטוב של מי שעליון ממנו. לפיכך יש לעיין בביטוי זה מזווית אחרת.
בפירושנו לבראשית (כב, ב; מח, א), הוכחנו ש״חלה״ קרוב ל״עלה״, ושהאות חי״ת מעניקה ל״חלה״ משמעות של עיכוב, בניגוד לאות עי״ן ב״עלה״. משמעותו המשנית של ״עלה״ היא התפתחות עולה, ומכאן ״עָלֶה״ [הגדל על עץ]. ״חלה״ מציין התפתחות מעוכבת, היינו חולי; ואילו ״תעלה״ מציין התפתחות מחודשת, היינו ריפוי מהחולי.
והנה כשם ש״חלה״ הוא היפוכו של ״עלה״ במשמעותו המשנית, יתכן שהוא גם היפוכו של ״עלה״ במשמעותו הראשונית (היינו ״עלייה״, תנועה לכיוון מעלה). נמצא ש״חלה״ יציין תנועה כלפי מעלה שהופסקה והופנתה כלפי מטה. ולפי זה, ״חַלֵּה״ יורה על ההשתדלות לגרום שתנועה כלפי מעלה תהיה מופנית כלפי מטה; ו״חלה פנים״ יתפרש פשוטו כמשמעו: לגרום לפנים, שלפי טבען מעמדן או מצבן העכשווי נושאות מבטן רק כלפי מעלה, להביט כלפי מטה לעבר מי שנמוך יותר. אין זאת אלא ההשתדלות להביא אדם בעל מעמד גבוה להטות חסד למי ששפל ממנו; או להביא אדם כועס להתפייס עם הכפוף אליו, ולסלוח לו.
הביאור הרגיל ל״ויחל״: ״להתחנן״, מתקרב לרעיון זה. משה מבקש שה׳ יאיר פניו מלמעלה וישפיע חסד כלפי מטה. בקשה זו קשורה אפוא בקשר עמוק עם בקשת משה להלן (לג, יב–יג).
אלקיו – האלוה שנכנס להתקשרות מיוחדת עמו ועשאו לשליח רצונו. בהתאם למינוי שליחות זה, ולתכלית מינוי שליחות זה, אמר משה את כל הדברים הבאים:
לָמָֽה – מלרע ומ״ם רפה, ואילו בפסוק יב: ״לָֽמָּה״ – מלעיל ומ״ם דגושה. להערכתנו ישנן לתיבות אלה גם משמעויות שונות. בפסוקנו, מוטעמת ההברה ״מה״, והשאלה היא ל⁠־מה, לשם מה? היינו שמן הסתם יש סיבה לכך, אך המטרה שתושג על ידי כך הינה בלתי נתפסת. בפסוק השני, ההטעמה היא על הברת ״ל⁠־״, דהיינו על הסיבה. בעיני השואל, נראה כאילו שהענין אינו שייך לשום דבר, ואין לו סיבה. השאלה היא אודות הסיבה: מדוע?
הסיבה לכעס כאן די ברורה היא למשה, שכן כבר הוזהרו: ״זבח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו״ (לעיל כב, יט), וכן: ״לא תעשה לך פסל וגו׳ לא תשתחוה וגו׳ כי אנכי ה׳ אלקיך״ וגו׳ (לעיל כ, ד–ה). ועל כל פנים, הטלת ספק בצדקת כעס ה׳, יהיה בה משום הטחת דברים כלפי מעלה. אולם בפסוקנו, משה רוצה לדעת את מטרת גזירת ה׳, והוא מראה את הסתירה שבינה לבין תכליתו המשוערת של ה׳ בבחירתו בעם הזה, כפי שנראה בפסוק הבא.
לעומת זאת, בפסוק יב (עיין פירוש שם) התוצאה די ברורה, ומשה שואל מה הסיבה שבגללה נתן ה׳ לתוצאה כזאת לבוא, שהיא ההפך הגמור ושלילת הכוונה הראשונה.
בדומה לכך מצאנו (לעיל ה, כב; עיין פירוש שם): ״לָמָֽה הרעתה לעם הזה לָֽמָּה זה שלחתני״. לשם איזה תכלית הבאת על העם הזה צרה חדשה זו? הרי סוף כל סוף, רצונך לגאול את העם, וצרה זו לא נראית כמשמשת לתכלית זו. זאת ועוד, מכיון שצרה זו מוכיחה שאינני מוכשר כלל למלא שליחות זו, מדוע הטלת אותה דווקא עלי? מתחילה חשתי שאינני מתאים לשליחות מעין זו.
וכן מצאנו בספר במדבר (יא, יא): ״לָמָֽה הרעת לעבדך ולָֽמָּה לא מצאתי חן בעיניך לשום״ וגו׳. לשם איזו מטרה הטלת עלי משא כבד זה? חטאי העם החוזרים ונשנים מוכיחים את הכשלון המוחלט של עמלי, את חוסר התועלת שבשליחותי – וכפי שחשתי מתחילה – שאיני מוכשר לשליחות זו. זאת ועוד, מדוע שללת ממני את החסד המיוחד לפטור אותי, כפי שביקשתי, מתפקיד זה העולה בהרבה על יכולותי?
בכל שאר המקראות הדומים יש לעיין, כדי לקבוע את משמעותו של החילוק [בין ״למה״ מלרע ל״למה״ מלעיל] בכל מקום ומקום לעצמו.
בעמך אשר הוצאת וגו׳ – בהתאם לדעה המשובשת של העם, קראת להם ״העם שלי״ (פסוק ז, עיין פירוש שם); ובדברך אלי, שאיני אלא בשר ודם, נקטת בלשון בני אדם ואמרת עליהם: ״ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא״ (פסוק ט).
אבל עם זה הוא עמך שלך. לא אני בקוצר⁠־ראותי, אלא אתה היודע⁠־הכל, הוא זה אשר הוציאם מתוך המון גויים ועשה אותם ל״עמך״. ולא עוד אלא כאשר בחרת בהם להיות העם שלך, באותה שעה נולד העם הזה כבריאה היסטורית. ידעת על החסרונות שבאופי העם הזה – כולל החסרון הבולט ביותר, קשי העורף – כאשר הוצאת אותם מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. הדבר לא קרה על פי המהלך הטבעי של האירועים. הטבע וההיסטוריה שקדמו, היו מנוגדים לעצם קיומם. התגברת על שניהם על ידי גילוי גבורת ניסיך ביד חזקה המושלת בכוחות הגדולים שבין בני האדם, כדי לייסד עם זה כעם שלך – למרות קשיות ערפו.
אי אפשר שעלה בדעתך שיִשַּׁמְעוּ למצוותיך תיכף ומיד ובנאמנות בלתי נפסקת. לא יתכן שהתכוונת להשמיד אותם בסימן הראשון למרדנותם. אילו כך היה, היית בוחר בעם נוח יותר לקבל מרות, לשם גילוי כוחך וגבורתך נגד כוחות הטבע וההיסטוריה. הן בחרת למען מטרותיך דווקא בעם קשה העורף ביותר מכל העמים. לפיכך בוודאי הייתה בדעתך דרך אחרת כלשהי, מאשר כליה מיידית במקרה הסרבנות הראשון.
ושמא דווקא קשי עורפו של עם זה העיקש מכל העמים, עמד לנגד עיניך, שעה שבחרת בהם להיות לעמך. שכן בחירה זו נועדה להתגבר על קשיות ערפם; ובשל חירותו המוסרית של אדם, תוכל תכלית זו להיות מושגת באופן נפלא – אך רק במשך הזמן.
בחרת דווקא בעם זה כאשר היה חסר אונים וללא אמצעי קיום, אל מול הכח האלים והמדכא של אדוניו, כדי לגלות את כוחך הגדול וידך החזקה בהכנעת כוחות הטבע והאדם. לשם איזו תכלית אפוא – ובוודאי יהיה זה בניגוד לכוונתך הראשונה – תשכך עתה את כעסך, שכשלעצמו ודאי מוצדק הוא, בהשמדה מיידית של עמך, אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה? לא יתכן שזו כוונתך.
ויחל משה – אחר שראה שתפלתו תוכל להועיל, שלכן אמר הניחה לי, וראה שהוא יש לו זכות לפני ה׳ שעז״א ה׳ אלהיו, שמורה שהוא מאוהבי ה׳ שיחד שכינתו עליו, לכן חלה פני ה׳ להשיב חמתו מהשחית, וכלל אצלי שכל מקום שכתוב חל פני ה׳ היינו להשיב חמה. ויאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך, ר״ל אחר שאמרת שחת עמך, שעמי שהם הע״ר שחתו, לא עמך ה׳ שהם ישראל, א״כ למה יחרה אפך בעמך שהם ישראל שהם מוסתים ומוטעים, ואם על ששתקו ולא מיחו, הלא אשר הוצאת ממצרים ששם מקום עבודת אלילים והוצאתם בכח גדול כי גם הם היו שם עע״ז, ואיך תבקש מהם שבימים מועטים יתהפכו מקצה אל הקצה עד שעוד יקנאו ויהרגו אחרים העובדים כפי מנהג מצרים. והנה מה שהוצאת אותם ממצרים בכח גדול וביד חזקה שהם רוב הנסים והאותות והמופתים ושדוד הטבע שעשית בזה היה לשתי תכליות: א) לצורך ישראל שיהיו לך לעם, ב) לפרסם שמך בין האומות כמ״ש למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך, וידעתם כי אני ה׳, וכל העושה הכנות גדולות ורבות כאלה א״א שיבטלם על נקלה ודבר קטן, ועתה, א) למה יחרה אפך בעמך, ותבטל מה שהוצאת אותם ממצרים, ב) שהתכלית השני להגדיל שמך בין העמים, הלא עתה לא לבד שלא יושג התכלית הזה רק יהיה בהפוך חלול השם, כי,
ויחל משה: אינו מובן לפי הנראה, אחר שהקב״ה גזר ואמר ״הניחה לי״ היינו שלא תתפלל, היאך מצא משה היתר להתפלל1.
אבל יש להתבונן בתרגום אונקלוס ״וצלי משה״, ולא תרגם ׳ובעי משה׳ כמו שכתב במקרא הקודם ״אנח בעותך״. או היה לו לתרגם לעיל ׳אנח צלותך׳.
אלא הענין, דכבר נתבאר בספר בראשית (מח,כב) בפסוק ״בחרבי ובקשתי״ דתפלה הקבועה בכל יום מיקרי ׳צלותא׳ ותפלה המיוחדת לצורך השעה מיקרי ׳בעותא׳, וגם נתבאר שם (יח,כב) דמעיקר הדין מי שיש לו צורך שעה יתפלל שמונה עשרה בזמנה ובו יכלול חידוש תפלה לצורך השעה, ובזה לא יהא נצרך עוד להקדים שבח לתפלה כמו שאמרו בע״ז (ז,ב)2, ולמדו ממשה רבינו בפרשת ואתחנן (דברים ג,כד) שהקדים ״אתה החלות וגו׳⁠ ⁠⁠״, משום דבתפלה קבועה כבר יש שלש ראשונות שהן שבח.
אבל כל זה הוא בכל אדם שתפלתו נדרשת לעת רצון, והיא בעת תפלה קבועה. משא״כ משה רבינו דרב גובריה, תפלתו לעולם עשתה פרי, וגם לא היתה לו רגילות לתפלה קבועה שנתייסד הליכות עולם הטבע בפרנסה ע״י זה, ומשה לא נצרך לכך וכמו שכתבתי בפרשת מי מריבה3, והוא מחמת שהנהגתו היתה נסיית, משום הכי כשהתפלל על עצמו הקדים שבח כדין4. וכאן כשאמר לו ה׳ ׳לך רד מגדולתך׳ הזהירו הקדוש ב״ה ״אנח בעותך״5, היינו תפלה לצורך השעה6 בפני עצמה כדרכו. מה עשה משה ״ויחל משה״ – היינו ״וצלי משה״ זו תפלה קבועה, כדרך ירידה בדרך הטבע7, ובתוך תפלה קבועה התפלל עוד ״למה ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״. ומשום הכי לא אמר כאן שבח, שהרי הקדים שבח בתפלה קבועה.
למה ה׳ וגו׳: אינו נוסח התפלה8 דכתיב בפרשת עקב (דברים ט,כו) שהתפלל בארבעים יום9. והשינוי בנוסח התפלה הוא ע״י הפרש הגזירות שהיו על ההר10 קודם שניחם ה׳ על גזירת הכליון ר״ל11, ולא כן בארבעים יום שאח״כ כאשר כבר ניחם ה׳ מכליון חרוץ בפעם אחת, ולפי ענין הגזירות היתה התפלה, ויבואר בספר דברים דיוק השינוי.
אשר הוצאת וגו׳: ולא אמר ׳העלית׳12. דזה דברו לפני ה׳13, שלא רק משום שהוא התנהג בדרך נס הגיעו לכך14, אלא אפילו היציאה לבד שהיה הכרח לכך, גם כן גרמה להם לבא לעבודה זרה אפילו היו מתנהגים בדרך הטבע, שהרי הוצאת אותם ׳ביד חזקה הוא הדבר׳15 שהיה על ישראל במצרים משום שלא רצו לצאת, כמו שביארנו לעיל (יג,ז) שלא רצו לצאת ולשאת השגחת ה׳ שבאה ע״י עול תורה ומצוות16, ואע״ג שלא ידעו שיהיו במדבר בדרך נס. וטענת ״כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים״17 היא רק עילה ותואנה לצעקתם.
ואמר ״בכח גדול״ היינו שידוד הטבע כמה פעמים, והוא טעם שלא יצא לריק פעולתו המיוחדת בשביל כלל ישראל18, דאם עלה על הדעת דמשה וזרעו לבד יהיו לגוי גדול, לא היה צריך לכל כך פעולות19.
וביד חזקה: כמו שכתבתי20 שבעל כרחם הוציא אותם, א״כ הרי ידעת שעלולים לסרב על עבודתך ולבקש את זרים.
1. שאלת רבינו היא ע״פ תרגום אונקלוס (הביאו רבינו בפסוק הקודם) שמפרש ״וכען אנח בעותך מן קדמי״ כלומר, אל תתפלל, ועל כך מקשה רבינו איך עבר על דרישת הקב״ה. אך לפי רש״י בעקבות חז״ל משמע לכאורה הפוך, שרמז לו שרוצה שיתפלל.
2. דדריש ר׳ שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח״כ יתפלל, מנלן ממשה רבינו...
4. הואיל ולא התפלל תפלה קבועה.
5. דקדק אונקלוס לכתוב ״בעותך״ שמשמעו...
6. וכאן צורך השעה הוא להתפלל למחילה לעם ישראל.
7. כלומר, הואיל והקב״ה אמר לו ׳לך רד מגדולתך׳ הנהיג משה עצמו במדרגת יהודי פשוט המתפלל תפלה קבועה, ולא סמך על דרגתו להתפלל תפלה לצורך שעה. וא״כ אין כאן עבירה על רצון ה׳ שלא יתפלל, כי ה׳ ציוהו שלא יתפלל בדרגת ׳בעותא׳ והוא התפלל בדרגת ׳צלותא׳.
8. ענין זה נתון במחלוקת הראב״ע והרמב״ן בפסוקנו, כשהראב״ע סובר שהיתה תפלה אחת, ומשה אמרה כשהיה על ההר בפעם השניה ארבעים יום וארבעים לילה, והיא זאת המוזכרת כאן שלא במקומה ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ומאריך הראב״ע להשוות את לשונות שתי התפלות. ואילו הרמב״ן ובעקבותיו רבינו סובר שהיו אלו שתי תפלות בשני זמנים שונים, ועיין בזה היטב.
9. ״ואתפלל אל ה׳ ואומר, ה׳ אלהים אל תשחת עמך ונחלתך... זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב, אל תפן אל קשי העם הזה... פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם... והם עמך ונחלתך״...
10. כלומר, התפלה המוזכרת כאן היא בתגובה על הודעת הקב״ה למשה לראשונה על מעשה העגל ועל רצונו לכלותם, כפי שמובא כאן בפסוקים ז׳ עד י׳, כשכל זה נאמר לו כשהיה בפעם הראשונה על ההר ארבעים יום וארבעים לילה.
11. המוזכר כאן בפסוק י״ד.
12. כפי שהקב״ה אמר למשה ״כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים״.
13. כלומר, משה אמר בדוקא ״הוצאת״ כחלק מבקשתו והסברו לפני ה׳.
14. כפי שטען הקב״ה למשה לעיל בפסוק ז׳ וכפי הסברו של רבינו שם.
15. דרשת חז״ל על ״ביד חזקה״, והובא בהגדה של פסח.
16. א״כ ״אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה״ היא תזכורת כביכול לקב״ה שמאז יציאתם ממצרים הם במצב של רצון לפרוק עול תורה ומצוות, דבר שהביא לחטא העגל.
17. כפי שביאר רבינו לעיל שם.
18. כלומר, הואיל ו׳השקעת׳ כביכול כ״כ הרבה מעשי שידוד הטבע בעבורם, אין לקבל שעתה תכלה אותם.
19. כאן משה שולל את החלק השני של גזירת הקב״ה בפסוק הקודם – ״ואעשה אותך לגוי גדול״.
20. בד״ה אשר הוצאת וגו׳.
ויחל – הִתִּיש כח חרון אף האל; וְחִלָה מלשון חולה, ופנים לשון זעף כמו ופניה לא היו לה עוד (שמואל א א׳:י״ח), פני ה׳ חלקם (איכה ד׳:ט״ז); אם כן לא נוכל להשתמש בלשון תפלה זה כי אם בהתחנן אל איש על מי שהקציפו.
ויחל משה. הרבה מפירושי חז״ל הנוטים כפי הנראה מנתיבות הפשט, ועם כל זה נתקיימי מפי עדים נאמנים ראשי ב״י התופסים כפירוש השטחיי לבד, ראה זה מצאתי על פסוק ויחל משה שפירשו בו רז״ל מה שפירשו, והנך רואה כי הפירוש הזה עם כל זרותו מצא חן בעיני שני פשטנים גדולים, הלא המה הרל״בג והר״י אברבנאל, וזה האחרון כתב ומלת ויחל אפשר לפרשה מלשון חולי וכן פירש רל״בג, והעניין שמשה בשמעו דברי ה׳ ואכלה אותם כרגע, אחזתהו חיל כיולדה בהיותו לפני ה׳ — וכן פירשו רבותינו, בכסה ליום חגנו מלשון כסוי, איזה החדש שהלבנה מתכסה בו וכו׳ — והנה הרא״בע והרל״בג ב׳ פשטנים גדולים, מבלי העלות זכרון רז״ל על שפתיהם, הסכימו לפירושם, וכן מה שאמרו ג׳ פתחו כאף ואחד מהם נחש, אף כי אמר אלהים מי זה יאמר שפשט הכתוב הוא זה? ואף על פי כן, בעל ס׳ העקרים, החוקר הידוע פירש כן.
ויחל משה את פני ה׳ברכות ל״ב, מלמד שעמד משה בתפלה כו׳ עד שאחזתו אחילו כו׳ אש של עצמות כו׳. הביאור כי הוא האריך בתפילתו על דבר העגל, עד שהרגיש כי מעצמותיו ג״כ נמצא פגם בזה. וזה שאב נותן בבן עצמות, ובן בנו יונתן היה כהן לפסל מיכה וכמו שאמרו ביש נוחלין נ׳ תלויה דאביו ממשה יעו״ש, לכן היה לו פ״פ להתפלל נגד דבר ה׳ ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול, כי בבניו ימצא ג״כ הפגם הזה ודו״ק.
ויחל משה – תניא, כמה ישהה בין תפלה לתפלה,⁠1 רב הונא ורב חסדא, חד אמר כדי שתתחונן דעתו עליו, דכתיב (ר״פ ואתחנן) ואתחנן אל ה׳,⁠2 וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו, דכתיב ויחל משה.⁠3 (שם ל׳:)
ויחל משה – תניא, ר׳ אליעזר הגדול אומר, מלמד שעמד משה בתפלה עד שאחזתו אחילו, מאי אחילו, א״ר אלעזר – אש של עצמות.⁠4 (שם ל״ב.)
ויחל משה – א״ר אלעזר, מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקב״ה עד שהחלהו,⁠5 ורבא אמר עד שהפר לו נדרו, כתיב הכא ויחל וכתיב התם (פ׳ מטות) לא יחל דברו, ואמר מר, הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו.⁠6 (שם שם)
ויחל משה – אמר שמואל, מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם, שנאמר (פ׳ ל״ב) ואם אין מחני נא מספרך,⁠7 ר׳ יצחק אמר, מלמד שהחלה עליהם מדת הרחמים,⁠8 ורבנן אמרי, מלמד שאמר לו, רבש״ע, חולין הוא לך מעשות כדבר הזה.⁠9 (ברכות ל״ב.)
1. כשמתפלל ב׳ תפלות, כגון בין שחרית למוסף או היכי ששכח ולא התפלל שצריך להשלימה כשמתפלל תפלה שלאחריה ומתפלל שתים, ועיין בסמוך אות י״ח. וטעם השהוי נראה משום דאין עושין מצות חבילות חבילות, כמ״ש בסוטה ח׳ א׳.
2. ר״ל עד כדי שתהא דעתו מיושבת להתפלל בלשון תחנה.
3. גם זה כעין פירוש שתתחונן, ובלישנא בעלמא פליגי. ובירושלמי כאן איתא דהוא כדי שיעור הילוך ד׳ אמות, וע׳ באו״ח סי׳ ק״ה. והנה לפי מה דקיי״ל באו״ח סי׳ ק״ח דצריך לומר אשרי בין תפלה לתפלה לא יצוייר דין זה כי אם בשעה ולא התפלל מנחה דמתפלל ערבית שתים דאז א״צ לומר אשרי, דזולת מקרה זו הלא אמירת אשרי מפסקת, ודין זה דשהוי איירי רק בתפלת י״ח כמבואר בשו״ע שם.
וע׳ בשו״ת הרשב״א סי׳ תל״ו דהש״ץ אחר תפלה בלחש יעמוד כדי הילוך ד׳ אמות קודם שיחזור למקומו, להתפלל לפני הצבור, וזה נסמך ג״כ על דרשות שלפנינו. ובב״י או״ח סי׳ קכ״נ כתב דיחיד לאחר שמתפלל י״ח יחזור למקומו אחר שיעור הלוך ד׳ אמות, והב״ח כתב אחר שיתחיל הש״ץ, ומכאן משמע כהב״י, שהרי מבואר כאן דשעור שהיה הוא כדי שתתחונן או כדי שתתחולל דעתו עליו ומבואר בירושלמי דשיעור זה הוא כדי הילוך ד׳ אמות.
4. ר״ל דבר בחומו עד שאחזתו חום אש בעצמיו, ומדייק זה מלשון ויחל מדלא כתיב ויתפלל, דבקשה רגילית מתוארת בלשון תפלה, וזולת לשון זה כל הלשונות מורות יותר על הרגיל, ולכן דרשינן ביבמות ס״ד א׳ הלשון ויעתר יצחק מדלא כתיב ויתפלל, וכן דרשו בחולין צ״א ב׳ ויפגע במקום שהוא לשון תפלה, וכן דרשו באגדות הלשון ואתחנן אין חנון אלא מתנת חנם, וזה ג״כ מדלא כתיב ואתפלל, וזה טעם כל הדרשות הבאות שדרשו הלשון ויחל.
5. פירש״י עד שהפציר בו, ור״ל עד שפעל אצלו למחול להם, ודרש הלשון ויחל כמש״כ באות הקודם.
6. פירש״י נדרו – דבורו שאמר ואכלם, עכ״ל, אבל במ״ר מבואר שאמר כבר נשבעתי זובח לאלהים יחרם והם עשו את העגל, ולפי״ז מדוייק הלשון נדרו דהיינו שבועה שענין אחד להם, והגרי״ב בגה״ש הגיה עד שהתיר לו נדרו, וכונתו משום דלשון הפרה שייך בבעל והתרה בחכם כמבואר במס׳ נדרים. אמנם יש לקיים [ע״ד דרש אגדיי] הגירסא עד שהפר ע״פ מ״ד במדרש שוח״ט על הפסוק תפלה למשה איש האלהים, למה נקרא איש האלהים, מה האיש הזה אם רצה להפר נדרי אשתו מיפר ואם רצה לקיים מקיים, כך כביכול אמר משה קומה ה׳ שובה ה׳, יעו״ש, והדברים א״צ באור. ועיין בב״ב ע״ד א׳ בת קול יוצאת ואומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי, ופשוט י״ל דשם הפרה הוא שם כולל לכל עניני התרת נדרים, וכ״כ התוס׳ בבכורות ל״ו א׳.
7. אף הוא מדייק לשון ויחל מדלא כתיב ויתפלל כמש״כ לעיל אות י״ט ודריש ויחל מלשון חלל שעשה עצמו חלל, ומסמיך זה גם על מ״ש מחני נא מספרך.
8. דריש ויחל מלשון הנחה כמו יחולו ברכות על ראשך, ור״ל שהניח על ישראל מדת הרחמים.
9. דריש ויחל מלשון חולין, וכהאי גונא דרשו באגדות ויחל נח עשה עצמו חולין. ויתכן דנקט לשון זה שרמז לתפלת אברהם בסדום שגם הוא אמר כלשון הזה, כמ״ש בע״ז ד׳ ב׳ [ולפנינו בפ׳ וירא], וכיון בזה דחלילה להמית צדיק עם רשע והיתה כונתו שאם יהיו עשרה צדיקים יגינו על כולם ואף כאן היה שבט לוי שלא נשתתפו במעשה העגל כפי שיתבאר לקמן בפ׳ כ״ו.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יב) לָ֩מָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל⁠־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃
Why shall Egypt say, saying, 'With evil intent1 He brought them out, to kill them in the mountains, and to finish them off from upon the face of the earth.' Return from Your burning anger and regret the evil to Your nation.
1. with evil intent | בְּרָעָה – See the note on Shemot 10:10 that, alternatively, the verse might refer to the Egyptian sun god Ra, whom the Egyptians believed had the power to harm the Israelites.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳פענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודהרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םהואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[קיח] 1למה יאמרו מצרים, למא דין יימרון מצראי דמשתיירון. (תרגום ירושלמי א׳)
[קיט] 2למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם, וכי מצרים קיימין הם, אלא למה יתקיים דברם של מצרים שאמרו ברעה הוציאם, והיכן אמרו, דכתיב (שמות י׳:י׳) ראו כי רעה נגד פניכם. (מדרש הגדול)
[קיט*] 3להרג אתם בהרים, לקטלא יתהון ביני טווריא תבור וחרמון ושריון וסיני. (תרגום ירושלמי א)
[קכ] 4שוב מחרון אפך, אמר משה לפניו, למען השבועה שנשבעת לי עצור חרון מישראל שנאמר שוב מחרון אפך. מה עשה משה חפר בארץ כבית דירה גדולה בנחלת בני גד וטמן חרון אף בארץ, כאדם שהוא חבוש בבית האסורים ובכל זמן שישראל חוטאין, הוא עולה ופוער את פיו לנשוך ברוחו ולהשחית את ישראל, לפיכך נקרא שמו פעור והיה משה מזכיר עליו את השם ומורידו למטה לארץ. (פרקי דר״א פמ״ה)
[קכא] 5שוב מחרון אפך והנחם, וכי יש לפניו חרון אף, וכי יש לפניו נחמה, והא כתיב (מלאכי ג׳:ו׳) כי אני ה׳ לא שניתי, ואלו היה פעמים כועס פעמים מתרצה היה משתנה, אלא דברה תורה כלשון בני אדם. (מדרש הגדול)
[קכב] 6והנחם על הרעה לעמך, א״ר חנינא בר אבא תהא התהות (החרטה) מצויה לפניך (שמות רבה מג יא)
[קכג] 7והנחם על הרעה לעמך, א״ל משה עכשיו אתה קורא אותם עמי, אינן אלא עמך שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. (שמות רבה מא יב)
1. כ״ה בלקח טוב, מצרים, אלו שנשארו במצרים.
2. ראה תו״ש בא פ״י אות כט וצרף לכאן. רש״י שם פסוק י.
3. בפי׳ רבעה״ת בהד״ז: להרוג אותם בהרים ולא בגבעות בתמיה אלא נקט הרים לפי שדרכו לעשות כן שהרי במתן תורה כתיב ויתיצבו בתחתית ההר, שכפה עליהם ההר כגיגית. וכ״ה בפי׳ הריב״א.
4. תחלת הדרש שם: שלח הקב״ה ה׳ מלאכים להשחית את כל ישראל ואלו הן קצף אף חימה משחית חרון וכו׳ ובזכות ג׳ האבות נעצרו ג׳ מלאכים לישראל קצף אף וחימה ונשתיירו ב׳ וכו׳. וראה לעיל אות נב ולהלן אות קלט וצרף לכאן. – בדברים רבה ט ב: וגם לא לנבונים עושר (קהלת ט) אתמול היה מסיח כעשיר שוב מחרון אפך, סלח נא לעון העם הזה, ועכשיו הוא מסיח כרש ואתחנן וכו׳. – בפענח רזא: שוב מחרון אפך, כשאומרין זה בבית הכנסת מקדימין ה׳ אלהי ישראל, מפני שעולה בגימטריא תרי״ג וכשמזכירין תרי״ג הש״י משרה שכינתו ושב מחרון אפו.
5. ראה להלן אות קנ בבאור וצרף לכאן. – בהכוה״ק: והנחם התעשת מחשבה אחרת להטיב להם (רש״י) וחלילה שה׳ ינחם רק דברה תורה כלשון בני אדם כמו ויעל וירד ישמח ה׳ במעשיו ויתעצב אל לבו וכו׳. וראה בתו״ש חט״ז במילואים סי׳ לב ״דברה תורה כלשון בני אדם״.
6. כ״ה בתרגום ירושלמי ויהוי תוהו קדמך. והערוך גורס: תהי׳ ובת״י כתי״ר: תהו. והוא מלשון חרטה. ובעץ יוסף: שמשה התפלל אף לדורות הבאים שתהא התהות מצויה לפניו ואפי׳ לדורות הבאים שיחטאו לפניו בחטא מה ויעלה על לבו לכלותם שיתחרט וינחם על הרעה ולמד זה מדכפל משה בתפלתו שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. ועי׳ פסחים פז: אפילו בשעת כעסו של הקב״ה זוכר את הרחמים. – ראה תוס׳ ברכות מח: ד״ה מתחיל, שנחם אינו לשון תחנונים אלא כמו והנחם על הרעה לעמך.
7. תנ״י כי תשא סי׳ יג. וראה להלן אות קנד.
לְמָא יֵימְרוּן מִצְרָאֵי לְמֵימַר בְּבִישָׁא אַפֵּיקִנּוּן לְקַטָּלָא יָתְהוֹן בֵּינֵי טוּרַיָּא וּלְשֵׁיצָיוּתְהוֹן מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא תּוּב מִתְּקוֹף רוּגְזָךְ וַאֲתֵיב מִן בִּשְׁתָּא דְּמַלֵּילְתָּא לְמֶעֱבַד לְעַמָּךְ.
Why should Egypt be able to say, ‘He brought them out with evil intent, to kill them between the mountains, and to annihilate them from the face of the earth?’ Return from Your blazing wrath, and reconsider the evil that you thought to do to Your people.

לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ
לְמָא יֵימְרוּן מִצְרָאֵי לְמֵימַר בְּבִישָׁא אַפֵּיקִינּוּן לְקַטָּלָא יַתְהוֹן בֵּינִי טוּרַיָּא וּלְשֵׁיצָיוּתְהוֹן מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא תּוּב מִתְּקוּף רוּגְזָךְ וַאֲתֵיב מִן בִּשְׁתָּא דְּמַלֵּילְתָּא (ח״נ: דְּחַשֵׁיבְתָּא) לְמַעֲבַד לְעַמָּךְ
בְּרָעָה נקבה – בְּבִישָׁא זכר
א. תרגם ״בְּרָעָה הוֹצִיאָם״ – ״בְּבִישָׁא אַפֵּיקִינּוּן״ ולא בְּבִשְׁתָּא ובלשון נקבה כמתבקש. בטעם הדבר עיין ״פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי״ (בראשית מד לד) ״בְּבִשְׁתָּא דְּתַשְׁכַּח יָת אַבָּא״ אף על פי ששם ראוי לתרגם בְּבִישָׁא.
בֶּהָרִים – איזה הרים?
ב. התוספת ״לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים״ – ״לְקַטָּלָא יַתְהוֹן בֵּינִי טוּרַיָּא״ מובנת, כי כשהיו בני ישראל במדבר לא הלכו בהרים.⁠1 אבל תרגומי ארץ ישראל המדרשיים (המיוחס ליונתן, ת״נ) זיהו את ההרים: ״לְקַטְלָא יַתְהוֹן בֵּינֵי טַוְורַיָא תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן וְשִׂירְיוֹן וְסִינַי״ (להרוג אותם בין הרי תבור וחרמון ושׂיריון וסיני). ואף על פי שתבור וחרמון אינם במדבר ורחוקים מסיני, על פי דרשת חז״ל הרים אלה באו להר סיני כדי שהתורה תינתן עליהם.⁠2
עַל הָרָעָה – מִן הָרָעָה
ג. לשלילת אפשרות חרטה אצל הבורא תרגם ״וְהִנָּחֵם״ – ״וַאֲתֵיב״ כמבואר להלן ״וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה״ (פסוק יד) ״וְתָב ה׳ מִן בִּשְׁתָּא״. משינוי זה מתחייב לתרגם ״וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה״, ״וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה״ – ״וַאֲתֵיב מִן בִּשְׁתָּא״. וכן העירה המסורה (לפסוק יד): ״עַל דמתרגם מִן ב׳ באוריתא: למה יאמרו, וְדֵין״.⁠3
הָרָעָה לְעַמֶּךָ – שחשבת לעשות לעמך
ד. הואיל והגזירה הרעה טרם התבצעה, תרגם ״וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ״ – ״וַאֲתֵיב מִן בִּשְׁתָּא דְּמַלֵּילְתָּא לְמַעֲבַד לְעַמָּךְ״ כמפורש להלן ״וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ – ״וְתָב ה׳ מִן בִּשְׁתָּא דְּמַלֵּיל לְמַעֲבַד לְעַמֵּיהּ״. ובמקצת נוסחים גרסו ״דְּחַשֵׁיבְתָּא לְמַעֲבַד לְעַמָּךְ״, אולי בהתאמה לרש״י: ״והנחם – התעשת מחשבה אחרת להטיב להם״.
1. כתוספתא סוטה ד ב: ״ועמוד ענן שהיה מקדים לפניהם הורג נחשים ועקרבים ושורף סירים וקוצים ואטד. משפיל להם את הגבוה ומגביה להם את השפל ועושה להן את הדרך מיושר״. וכן בפשיטתא: ״ביני טורא״.
2. ״אהבת יונתן״ על פי מגילה כט ע״א: ״תניא, רבי אלעזר הקפר אומר: עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל, שנאמר כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא (ירמיהו מו יח). והלא דברים קל וחומר: ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה נקבעים בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה על אחת כמה וכמה. דרש בר קפרא: מאי דכתיב לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים (תהלים סח יז)? יצתה בת קול ואמרה להם: למה תרצו דין עם סיני? כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני״.
3. לנדויאר, מסורה, עמ׳ 103.
למה כען יימרון אמצרים למימר לבשתהון אפק (ו){י}⁠תהון לקטלותהון בטווריה ולמשיצא יתהון מעיל⁠[וי] אפי דארעא חזור כען מן תקף רוגזך ויהוי תהו קדמךב על בישתא די אמרת למיתיג על עמך.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מצרים... ולמשיצא״) נוסח אחר: ״מצראי למימר מן בגלל למבעשה יתהון אפיק יתהון למקטלה יתהון בטורייה ולמישיציה יתהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויהוי תהו קדמך״) גם נוסח חילופי: ״ותנחם״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למיתי״) גם נוסח חילופי: ״למייתי יתה״.
למא דין יימרון מצראי דמשתיירין למימר בבישא הנפיקינון לקטלא יתהון ביני טוורייא תבור וחרמון ושריון וסיני ובגין לשיצאה יתהון מעל אפי ארעא תוב מתקוף רוגזך ויהוי תוהו קדמך על בישתא דמלילתא למעבד לעמך.
Why should the Mizraee who are remaining say, It was for evil that He led them out, to kill them among the mountains of Tabor and Hermon, and Sirion and Sinai, and to destroy them from the face of the earth? Turn from Thy strong anger, and let there be relenting before Thee over the evil that You hast threatened to do unto Thy people.
למה זה יאמרו המצריים הנשארים לאמר ברעה הוציאם להרג אותם בין ההרים תבור וחרמון ושריון וסיני וכדי להשמידם מעל פני האדמה שוב מחרון אפיך ותהיה חרטה מלפניך על הרעה אשר אמרת לעשות לעמך.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר אַבָּא תְּהֵא הַתְּהוּת מְצוּיָה לְפָנֶיךָ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אָמַרְתָּ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ – חַיֶּיךָ כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה (שמות ל״ב:י״ד).
שוב מחרון אפך – כיון שהרבה בתחנונים ולא קבל, מיד אמר משה רבונו של עולם אין אתה מקבל תפלתי. מיד חזר פניו לצד המערה של האבות, ואמר רבונו של עולם זכור לאלו שנשבעת להם בך, לא נשבעת בשמים ובארץ שהם כלים, שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה (ישעיהו נ״א:ו׳), ולא נשבעת להם בחמה ולבנה שהם כלים, שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו׳ (שם כ״ד:כ״ג), לא נשבעת להם בהרים ובגבעות שהם כלים, שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וגו׳ (שם נ״ד:י׳), ולא נשבעת להם בים כי סופו להתייבש, 1שנאמר והים חרב יחרב, אלא לא נשבעת כי אם בשמך הגדול והקדוש שלא ישתנה ולא יתחלף שתרבה זרעם ככוכבי השמים, ועתה אברהם ויצחק ויעקב הקיצו מתנומתכם וראו בניכם, מיד וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (פסוק י׳:ד׳).
1. שנאמר והים חרב יחרב. לא נמצא מקרא זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ולא יקול אלמצריון אנה אנמא אכ֗רג֗הם בשר ליקתלהם פי אלג֗באל ויפניהם ען וג֗ה אלארץ֗ ארג֗ע ען שדה גצ֗בך ואצפח ען אלבליהא לקומך.
א. ען אלבליה] + וקיל ען סרעה עקובתהם א וכן הוא בשרח שבכתיבת ידו.
ולא יאמרו המצריים שלא הוציאם אלא ברעה, כדי להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני הארץ. שוב מחוזק כעסך וסלח על הפורענות1 לעמך.
1. לנוסח היש אומרים: על מהירות ענישתם.
והנחם – התעשת להם מחשבה אחרת להטיבא על הרעה – אשר חשבת להם.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917 נוסף כאן: ״להם״.
והנחם AND REPENT – form another resolution, viz., to do them good, על הרעה INSTEAD OF THE EVIL – You have thought to bring upon them.
למה יאמרו מצרים לאמר – אלו שנשארו במצרים.
למה יאמרו – עשה למען שמך שלא יתחלל.
למה יאמרו LET NOT THE EGYPTIANS SAY...: I.e. act for the sake of Your name,⁠1 so that it will not be desecrated.⁠2
1. עשה למען שמך; a common phrase in biblical Hebrew (e.g. Jer. 14:7), even more common in rabbinic Hebrew and in the liturgy.
2. Rashbam rephrases the idea of this verse in common rabbinic terminology: if the Egyptians were to come to the conclusion that God was an evil God, that would constitute חילול השם, the desecration of God's name. See similarly Ibn Ezra, here.
וטעם ברעה הוציאם שיצאו במערכת השמדם, על כן הרגם, וזה חילול השם.
והנחם – כמו במבול (ראב״ע בראשית פירוש ראשון ו׳:ו׳).
וטעם ברעה הוציאם – כאשר רמזו קדמונינו, כי במזל רע יצאו ממצרים, והנהא אין יכלת בשם לנצח כח המזל להציל הדבקים בו. ובראותו כי אין יכולת לו, שנאם והרגם,⁠ב וזה יהיה חילול השם.
והנה משה התנפל ארבעים יום, והשם אמר לו: כי לא אעלה בקרבך (שמות ל״ג:ג׳), והנה לא יעשו הארון. ואז אמר משה כל פרשת ראה אתה אומר אלי (שמות ל״ג:י״ב), ואחר כן צוהו השם שירד ויפסל לוחות, ויעלם בידו אל ההר. אז ירד השם בענן וקרן עור פניו, וכתב השם הלוחות השניים, על כן כתב: בעת ההיא אמר י״י אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים... ועשית לך ארון עץ (דברים י׳:א׳), והנה יעשו ישראל הארון, והוא שעשה בצלאל.
א. כן בכ״י פריס 176, 177, פרמא 3117, ברסלאו 53. בכמה דפוסים מאוחרים נוספה כאן מלת: ״יאמרו״.
ב. כן בכ״י פריס 177, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176: הרגם.
[FOR EVIL DID HE BRING THEM FORTH.] The meaning of be-ra'a hotzi'am (for evil did He bring them forth) is, as our ancients hint,⁠1 that they went out of Egypt under a star called ra (evil).⁠2 Now Egypt will say that God does not have the ability to overcome the power of this star and save those who cleave to him. Hence when He saw that He was unable to overcome the star, He killed them.⁠3 This will desecrate God's name. Now4 Moses fell before God forty days.⁠5 God then told him, for I will not go up in the midst of thee (Ex. 33:3). They will thus not inherit the land.⁠6 Moses then said everything contained in the portion that opens with the words, See, Thou sayest unto me (Ex. 33:12).⁠7 God then commanded him to descend, hew out tablets, and carry them in his hands up to the mountain.⁠8 God then descended in a cloud9 and the skin of Moses' face sent forth beams.⁠10 God then wrote the second tablets.⁠11 Scripture therefore reads, At that time the Lord said unto me: Hew thee two tables of stone like unto the first…and make thee an ark of wood (Deut. 10:1). Israel was thus told to make the ark. This is the ark that Bezalel made.⁠12
1. The rabbis in the Midrash. See Krinsky. Also see Rashi on Ex. 10:10.
2. See Yalkut Shimoni, Ki Tissa, 392.
3. The Israelites. The idea that God overcomes nature and the astrological arrangements is an important theme in Ibn Ezra's thought. See Ibn Ezra on Gen. 17:1.
4. After burning the calf and doing away with its worshippers.
5. Deut. 9:14.
6. Without God in their midst they would not be able to inherit the land. Literally, they did not inherit the land. Weiser suggests emending yarshu (did not inherit) to yireshu (will inherit).
7. Namely, Ex. 33:12-16. The thrust of this chapter is, If Thy presence go not with me, carry us not up hence (Ex. 33:15).
8. Ex. 34:1,2.
9. Ex. 34:5.
10. Ex. 34:30.
11. Ex. 34:1.
12. And was placed in the Holy of Holies. This ark symbolized God's presence in Israel.
שוב מחרון אפך. לכך אומ׳ (נפילת אפים לשני וחמישי) ה׳ א-להי ישראל שוב מחרון אפך. לפי שכן בגימ׳ ה׳ א-להי ישראל. עולה תרי״ג. לפי שהקב״ה משרה שכינתו בישראל כשאומרי׳ תרי״ג (???).
שוב מחרון אפך – כשאומרים זה בבהכ״נ מקדימין ה׳ אלהי ישראל מפני שעולה תרי״ג בגימט׳ וכשמזכירין תרי״ג השי״ת משרה שכינתו ושב מחרון אפו.
להרג אותם בהרים – כלו׳ שכן הוא נוהג שמצינו במתן תורה ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם ההר כגגית לכך נכתב בהר.
למה תהיה סיבה אל שיחזיקו המצרים בטעותם שאמרו שאתה הוא האלוה עושה הרעות, כי הם כשיראו שתְּכַלֶּה אותם במדבר יאמרו: ברעה הוציאם להרֹג אֹתם בהרים ולכלֹתם מעל פני האדמה, כי כבר היה אומר פרעה לישראל: ׳ראו כי רעה נגד פניכם׳ (י, י), ותהיה אתה סיבה אל שיחזיקו האנשים בטעותם, ויִבָּצֵר מהם השלמוּת אשר נבראו בעבורו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ו] ועל הראשונ׳ אמר למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. והכונה שכבר ימשך מזה רע ונזק גדול ומפורסם במה שתתן פתחון פה למצרים לאמר אלהיהם של אלו לא עשה כל המעשים ההם אלא בכח שום מחברת ממערכת הככבים שהיתה במבט רע וגם מזל מצרים וההוראה הרעה ההיא פגעה בם ואגבה הוציאה ממצרים והראיה כי בשתם הכח ההוא או נשקע בא עד קצו ואין עוזר לו והוא חלול השם ית׳ שעליו אמר במרגלים מבלתי יכולת י״י (במדבר י״ד:ט״ז) ואז״ל (ברכות ל״ב.) יאמרו שתשש כחך כנקבה כמו שיתבאר שם ב״ה וכן אמרו כאן (ילקוט כי תשא רמז שצב) כוכב א׳ עולה ורעה שמו וכו׳. ואף כי יודו כי בכחך עשית יבואו לטעות ולומר כי מתחלה ועד סוף כונת ברע הזה כמו הלסטים שנעשה שמש לסוחר ושרת לפניו ימים רבים עד שיצא עמו אל מדבר שומם והרגו כי לא נאמר שהמעשים הראשונים היו טובים כי בהם ארב לדמו של זה אשר בטח בו. לחוזק הטענה אמר שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך.
והנחם התעשת להם מחשבה אחרת להטיב להם על הרעה אשר חשבת עליהם. פירש תתפעל להם בשתשתנה ממחשבתך הרעה למחשבה טובה שכל לשון ניחום שבמקרא ובן אדם ויתנחם על עבדיו יתנחם וינחם י״י על הרעה נחמתי כי המלכתי כלן לשון מחשבה אחרת הן כך פרש״י בפסוק וינחם י״י כי עשה את האדם ובפסוק פן ינחם העם פירש יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

(יב) ואמר עוד מסכים לזה למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם רוצה לומר זה תרצה שיאמרו אנשי מצרים ואשר נשארו שם כשישמעו הכליה הזאת אשר תעשה בעון העגל הזה ברעה הוציאם והרעה במקום הזה הוא כנוי לפשע אשר עשו והוא כמו תבוא כל רעתם לפניך. יאמרו כשהוציאם ממצרים ברעה הזאת שעתה מצא בהם שהיא עבודת אלילים עמה הוציאם כי רגילים היו בה ולמה לא הרגם אז והרגם עתה אם היה בעבור בעבודת אלילים אלא שבחר להרוג אותם בהרים מתחלה ועד סוף ולכך בחרת לעשות הכליה במקום שמם שלא ימלט מהם איש. וזהו הוא ולכלותם מעל פני האדמה ולכן כיון שכאשר הוצאת אותם ממצרים תמיד היתה העבודת אלילים עמהם ולא כליתם גם עתה שוב מחרון אפך ולא ישלוט בהם החרי אף לכלותם יחד. והנחם על הרעה בעבור עמך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

התעשת להם מחשבה אחרת. דכל לשון ׳והנחם׳ הוא מחשבה אחרת, כמו שפירש בפסוק (רש״י בראשית ו, ו) ״וינחם ה׳ כי עשה את האדם״:
לַהֲרֹג אתם בהרים: חס׳ וי״ו כתיב, ודכותי׳ ויבקש לַהֲרֹג את משה (פ׳ שמות) הלין תרין בנוסחי דיקי חסרים, ע״כ לשון הרמ״ה ז״ל. וכן במסר׳ גדולה להרוג ד׳ מל׳ בליש׳ וכו׳, ואין שנים אלו מהם. [להרג].
מֵחֲרוֹן: מל׳ וא״ו בכל ספרי׳ מדוייקים. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, תשלח חרנך, חס׳ וא״ו כתיב, שוב מחרון אפך מל׳ וי״ו כתיב, וכל לישנ׳ דחרון באורית׳ דכותי׳ מלא. [מחרון].
התעשת מחשבה אחרת כו׳. פירוש התפעל להם לעשות השתנות ממחשבה רעה למחשבה טובה דכל לשון ניחום לשון מחשבה אחרת הן:
Formulate another plan... I.e., act for them, and change from a thought of evil to a thought of good. [Rashi knows it means this] because the term ניחום always denotes [changing to] another thought.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

למה יאמרו וגו׳ – פירוש יש בזה חילול ה׳ כי יאמרו מצרים אתמול אמר (לעיל ד׳ כ״ב) בני בכורי ישראל שלח וגו׳ ויעבדני והן עתה גילה סופו על תחילתו כי לא לטובה יכוין וח״ו נראה כשקר, עוד נתכוין בזה כי דבר ידוע שישראל יעבדו ה׳ וכל האומות יעבדו עבודות אחרים וממה שיראו שהוציאם ה׳ לרעה מה שלא עשה לעובדי זולתו אם כן ח״ו פגם גדול מופלא לעובדי ה׳ ותחזקנה ידי עובדי אלילים חזקה שיש עמה טענה.
ואומרו תיבת לאמר כי אין הכרח שיאמרו הדברים כמות שהן כסדרן, אלא יאמרו דברים שזה כוונתם, או ירצה לומר שאין הדברים אמתיים ח״ו אלא בבחינת האמירה, עוד ירצה כי לא מצרים לבד יאמרו אלא יאמרו הם וישמיעו הדברים לכל שבזה יתרבה ח״ו חילול ה׳.
למה יאמרו הגוים, "Why should the nations be able to say, etc.?⁠" Moses suggested that it would be a public desecration of God's name to wipe out the Jewish people whom God had referred to in Exodus 4,22 as "My first-born son Israel" less than six months previously? It would appear in retrospect that God had orchestrated the Exodus only in order to kill this people in the desert? Once all the nations which served idols realised that serving the one and only God led to disaster they would be confirmed in preferring the various deities which they were in the habit of worshiping. They would conclude that the fact that the God of the Israelites had not killed them (the Gentiles) for worshiping idols proved that it was an extremely dangerous thing to convert to Judaism and to acknowledge the God in Heaven.
The reason Moses added the word לאמור was that the Gentiles might not phrase this in these exact words; nonetheless it was clear that they would draw inferences of that nature when they heard what had befallen the Jewish people in the desert. Alternatively, Moses may have added the word לאמור to show that he knew that this would merely be talk and would not describe the truth; still it was an argument the Gentiles were going to use which it would be difficult to disprove. This misrepresentation of the truth would not be confined to Egypt but would be echoed -לאמור- by all the other nations on earth. There could not be a greater desecration of God's name.
למה יאמרו – עשה למען שמך הגדול שלא יתחלל בין הרשעים יושבי ארץ מצרים כשישמעו כליון ישראל, כי הם חשבו תמיד שקרוב הדבר שיהפך השם לאויב גם לישראל מאחר שראו משפטיו הגדולים במצרים, ובהיות שלא ידעו את ה׳ ואת דרכי טובו, נדמה להם השם כאכזרי שונא בריותיו חלילה, והדבר מפורש יותר במשנה תורה כי אמר שם פן יאמרו הארץ וכו׳ וחתם ומשנאתו אותם (דברים ט׳ כ״ח), הרי שנהפך להם לשונא חלילה:
ברעה – בכוונה רעה:
שוב מחרון אפך – פתח במה שסיים כדרך המקראות, כי שיעורו שוב מחרון אפך, למען שמך הגדול שלא יחולל, והנחם על הרעה לעמך, כי הם עמך ונחלתך:
על הרעה לעמך – על הרעה אשר חשבת לעשות לעמך:
והנחם – התעשת מחשבה אחרת להטיב להם (רש״י), וחלילה שהשם ינחם, רק דברה תורה כלשון ב״א, כמו ויעל, וירד, ישמח ה׳ במעשיו, ויתעצב אל לבו, והנה שמואל אמר וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, ושם כתוב נחמתי. ויש מפרשים אותו לשון וועד (ראב״ע), ולא ידעתי לכוין לשון וועד בלשון נחמה. ול״נ שהוא לשון רחמים כמו מי יודע ישוב ונחם ה׳ דתרגומו ויתרחם, וכמ״ש סוף בראשית.
למה יאמרו מצרים – יתירה מכך, אתה הבאת את כל הגאולה הנסית הזאת על העם הזה, לא רק למען חינוכו שלו, כדי שיהפוך לעמך, אלא גם למען חינוך והשכלת שאר העמים. הן לפי דבריך, ילמדו פרעה ומצרים ״כי אני ה׳ בקרב הארץ״ (לעיל ח, יח), ״כי לה׳ הארץ״ (לעיל ט, כט), ״כי אני ה׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל י, ב). הם ילמדו שה׳ הוא אדון ומושל העולם; הוא מנהיג את העולם בחירות, בצדק ובחסד; גם את העבד המושפל והמדוכא ביותר, הוא רואה כבנו, ואף כבנו בכורו; ואל המדכאים, העריצים האדירים, הוא שולח את דברו: שלחו את עבדיכם לחופשי, כדי שיעבדוני כבני וכעמי.
מדוע אם כן תכלה עתה את אלה אשר פדית, ותהפוך על פיה את השפעתה המכוונת של גאולה זו? הן התוצאה מכך תהיה שתחזקנה ידי המצרים בכפירתם במציאותו של אלקים בעל צדק ורחמים; ובמקום ללמוד את האמת, יתחזקו בטעותם, לעבוד את הכח והעריצות. מיתתם הבזויה של עבדיהם לשעבר רק תאשר ותלמד זכות על הדרך בה נהגו בעם ש״לא היה ראוי לגורל טוב יותר״; והם יראו את היציאה ממצרים לא כפועלו המשחרר של האלקים הכל יכול, אשר לו הצדק והרחמים, אלא כמעשה הגורל הערמומי, שאחז את עיני העם כדי להביא לחורבנם. אם כן, לשם מה תרצה לבטל את כוונתך הראשונה?
בביאור פסוקים אלה העלינו את ההצעה שיש הבדל מושגי בין ״לָֽמָּה״ ל״לָמָֽה״. הרד״ק בשער המלים סובר ששינוי ההטעמה והדגש תלוי באות הראשונה של התיבה שלאחריה. לפני האותיות ע׳ ה׳ א׳, מוטעמת תיבת ״למה״ מלרע והמ״ם רפה. אולם היוצאים מן הכלל הרבים שהוא מביא, מראים שהכלל עצמו מוטל בספק.
ברעה – הווי אומר בכוונה לרעה, כמו ב״לְהַעֲבִיר אֶת⁠־רָעַת הָמָן״ (אסתר ח, ג).
והנחם – עיין פירוש בראשית ו, ו.
למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם – שכבר בארנו שהמצריים היו מאמינים שיש פועל טוב ופועל רע, וחשבו שאל מוציאם ממצרים הוא הפועל רע ומוציאם לרעתם כמ״ש ראו כי רעה נגד פניכם, ושהוא ברעתו הכה ג״כ את המצרים מצד שפועל רע, רק כ״ז שרואים שהציל את ישראל ומוליכם ברחמים, ראו כי אל אחד עושה שלום ובורא רע, ועתה יאמרו ברעה הוציאם, ומה שלא הרגם במצרים, מפני שרצה להרוג אותם בהרים שלא ימצאו אף מקום קברות כמ״ש המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, ולכלותם מעל פני האדמה, כי בישוב אי אפשר שלא ישאר מהם פליטה, וא״כ כל מה שפעלת היה לבלי תכלית, וע״כ נגד מ״ש למה ה׳ יחרה אפך בעמך אמר שוב מחרון אפך, ונגד מ״ש למה יאמרו ברעה הוציאם אמר והנחם על הרעה לעמך:
למה יאמרו מצרים – גם משה אדון הנבאים היה מדבר אל האל כמדבר עם בן אדם כמהו, כי איך ידבר האדם עם האלהים? והיה מצייר גם לאל יתברך שמו הנאה או צער במה שיהללוהו או יכחשו בו, וזה גם כן ענין ״אל קנא״ הכתוב בעשרת הדברות ובמקומות אחרים; וזאת גם כן תשובה לקושיא עצומה נתקשה בה גם מאור דורנו שד״ל ז״ל על פסוק כי לא שאול תודך (ישעיהו ל״ח:י״ח), שמאחר שודאי וברור הוא שקדמונינו היו מאמינים בהשארת הנפש אחר המות כנראה מכמה מקראות ובפרט מהספור העלאת שמואל על ידי בעלת האוב, איך אמרו קדמונינו היודך עפר (תהלים ל׳:ט׳), כי לא שאול תודך הנזכר לעיל ומקראות הרבה כהמה? ועיין מה שכתב שד״ל על זה בביאורו לישעיה (שם); ואני הואלתי להוסיף על דבריו ועל דברי תלמידו מהר״ר יצחק פארדו נ״י, שכשם שבן אדם לא ישבע במה שיש לו כבר ויתאוה מה שאין לו, אף כי דבר גרוע הוא לערך מה שבידו, כן האל יתברך שמו כביכול חפץ במהלל בני אדם בהיותם בחיי מגוריהם ועלולים לכחש בו ולשכוח אותו ואת חסדיו, יותר מחפצו במהלל הנשמות בחיי נצח המהללות ומשבחות אותו תמיד; ובכן הם גדולי קדמונינו בדברם אל האלהים כדבר אל בשר ודם, אמרו ״היודך עפר״ וגו׳. ומהח״ר יצחק חי קאסטיליוני הוסיף על דברי שהאל שמח במהלל אדם עלי ארץ יותר מידיעת הנשמות אמתו ושלמותו (שזה עונג הנשמה), מפני שעל ידי הודאת הצדיקים והודעת חסדיו, גם יתר בני אדם ובפרט הפתיים ישאו נפשם אליו, וזה בעיני ה׳ יקר מאד להרוות הנשמות ממתק יראתו וידיעתו גם בעולם הזה החולף.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳פענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודהרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םהואיל משההכל
 
(יג) זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֮ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת⁠־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכׇל⁠־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם׃
Remember Avraham, Yitzchak and Yisrael, Your servants, to whom You swore by Yourself, and spoke to them, 'I will multiply your descendants like the stars of the heavens; and all this land which I have said,⁠1 I will give to your descendants, and they will inherit it forever.'"
1. which I have said | אֲשֶׁר אָמַרְתִּי – The connotation here might be: "which I promised" or: "which I spoke of".
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳פענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[קכד] 1זכר לאברהם, ומה ראה להזכיר לאברהם, אלא כשעשו אותו מעשה ובקש משה עליהם רחמים, א״ל הקב״ה היאך אני יכול לקבלן בתשובה, אתמול נתתי להם עשרת הדברות הרי בטלו אותם, א״ר שמלאי משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב והפקיד אצל המלך עשר מרגליות ומת, לימים עמד המלך וקדש את בתו של אוהבו בעשר מרגליות ואבדה אותם, התחיל המלך כועס עליה ואומר אני הורגה, שמע שושבינה אמר לו אדוני המלך אם אבדה לך עשר מרגליות תזכור שיש לאביה פקדון אצלך עשר מרגליות ויצאו עשר בעשר, אף כך אמר משה לפני הקב״ה אם בטלו עשרת הדברות זכור לאברהם אביהם שנסיתו בעשרה נסיונות ויצאו עשר בעשר, לכך הזכיר לאברהם. (תנחומא סי׳ כד)
[קכה] 2זכר לאברהם ליצחק ולישראל, אמר חזקיה בר חייא לא ערב להקב״ה עד שהזכיר משה זכות אבות. (תנ״י וירא ט)
[קכו] 3זכר לאברהם ליצחק ולישראל, אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ יוסי בן זמרא כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, משה תלה בזכות אחרים שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, תלו לו בזכות עצמו שנאמר (תהלים ק״ו:כ״ג) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית (ברכות י:)
[קכז] 4זכר לאברהם ליצחק ולישראל, ומנין שמזכירין שלשה אבות, שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל וגו׳ וכן הוא אומר באליהו (מלכים א י״ח:ל״ו) ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה׳ אלהי אברהם יצחק וישראל. (משגת ר״א פי״ב עמ׳ 229)
[קכח] 5זכר לאברהם ליצחק ולישראל, פתח ר׳ תנחומא בר אבא, גפן ממצרים תסיע (תהלים פ׳:ט׳) למה נמשלו ישראל לגפן וכו׳ מה הגפן היא חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל הם חיים וקיימים ונשענין על המתים, אלו האבות. וכן אתה מוצא כמה תפלות התפלל אליהו בהר הכרמל שתרד האש, כד״א (מלכים א י״ח:ל״ז) ענני ה׳ ענני, ולא נענה אלא כיון שהזכיר את המתים ואמר ה׳ אלהי אברהם יצחק וישראל (מלכים א י״ח:ל״ו) מיד נענה, מת כתיב (מלכים א י״ח:ל״ח) ותפול אש ה׳. וכן משה בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, עמד ולמד עליהם זכות מ׳ יום ומ׳ לילה ולא נענה, אלא כיון שהזכיר את המתים מיד נענה שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל, מה כתיב וינחם ה׳ על הרעה. הוי כשם שהגפן הזאת חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל חיים ונשענים על האבות כשהם מתים, הוי זכור לאברהם ליצחק ולישראל. (שמות רבה מד)
[קכט] 6זכר לאברהם ליצחק ולישראל, שאול שאילה זו לעילא מר׳ תנחום דמן גוי וכו׳ ודקאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו (קהלת ד׳:ב׳), שכשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב״ה ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה, וכשאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך מיד נענה, ולא יפה אמר שלמה ושבח אני וכו׳ (שית ל.)
[קל] 7זכר לאברהם ליצחק ולישראל, למה הזכיר כאן משה ג׳ אבות, אמר ר׳ אבין אמר הקב״ה למשה אני מבקש מידך כשם שבקשתי מסדום עשרה, העמיד לי מהם עשרה צדיקים ואיני מכלה אותם, אמר רבון העולם אני מעמיד לך, הרי אני ואהרן ואלעזר ואיתמר ופנחס ויהושע וכלב, אמר לו האלהים הרי ז׳ והיכן הג׳, לא היה יודע מה לעשות משה, אמר לו רבון העולם חיים הם המתים, אמר לו הן׳ אמר הם חיים הם המתים זכור לאברהם ליצחק ולישראל, הרי י׳ לכך הזכיר ג׳ אבות. (שמות רבה מד ו)
[קלא] 8זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, אמר לפניו משה, חשוב אותם כסדום, מה אמרת לאברהם ויאמר ה׳ אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם (בראשית י״ח:כ״ו) ויתרת לו עד עשרה כו׳, ואני מעמיד לך מאלו פ׳ צדיקים, א״ל העמד, אמר לפניו רבש״ע הרי ע׳ הזקנים דכתיב (במדבר י״א:ט״ז) ויאמר ה׳ אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וכו׳, אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר פנחס וכלב הרי ע״ז, א״ל הקב״ה הא משה היכן עוד ג׳ צדיקים ולא היה מוצא, אמר לפניו רבש״ע אם הללו בחיים ואינם יכולים לעמוד להן בפרצה הזו יעמדו המתים, אמר לפניו עשה בזכות ג׳ אבות והרי פ׳ זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, כיון שהזכיר משה זכות אבות מיד א״ל סלחתי כדבריך, כיון שעמד שלמה וראה שהזכיר משה ע״ז צדיקים חיים ולא הועיל כלום אילולי שהזכיר זכות ג׳ האבות שהיו מתים התחיל אומר ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים וכו׳. (דברים רבה ג׳ סו)
[קלב] 9זכר לאברהם ליצחק ולישראל, אמר ר׳ לוי א״ל משה, רבש״ע, חיין הם המתים, א״ל, משה, אף אתה טועה, לא כך אמרתי לך אני אמית ואחיה (דברים ל״ב:ל״ט) א״ל משה ואם חיין הם המתים חשוב כמו שהאבות עומדים ומבקשין על בניהן מה היית משיבן, כיון שא״ל משה הדבר הזה מיד וינחם ה׳ על הרעה (דברים רבה ג סו)
[קלג] 10זכר לאברהם ליצחק ולישראל, למה מזכיר כאן ג׳ אבות, אמרין רבנן אמר משה אם שריפה הם חייבים זכור לאברהם שנתן נפשו לכבשן האש לישרף על שמך ותצא שריפתו לשריפת בניו, ואם הריגה הם חייבים זכור ליצחק אביהם שפשט צוארו על גבי המזבח לישחט על שמך ותצא הריגתו להריגת בניו, ואם גלות הם חייבים זכור ליעקב אביהם שגלה מבית אביו לחרן ויצאו אלו באלו, הוי זכור לאברהם ליצחק ולישראל. (שמות רבה מד ה)
[קלד] זכר לאברהם ליצחק ולישראל, אמר ר׳ זבידא אמר ריב״ל אמר משה, רבון העולם, אבות העולם היו צדיקים או רשעים, הפרש בין אלו לאלו, אם היו רשעים יפה אתה עושה לבניהם כך, למה שלא היה לאבותם אצלך מעשים, ואם צדיקים הם תן להם מעשה אבותם. הוי זכור לאברהם. (שמות רבה מד ז)
[קלה] 11לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, ואפילו אבות העולם לא נקראו קדושים עד שניתנו בארץ וכו׳ ואימתי האמין בהם בשעה שאמר למשה לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג׳:ט״ז) סמך משה ואמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. (מדרש תהלים טז ב)
[קלו] 12לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, אתה מוצא שכל מי שקורא עצמו עבד הקב״ה קראו עבד וכו׳ ויש שלא קראו עצמם עבדים והקב״ה קראם עבדים, יצחק לא קרא עצמו עבד והקב״ה קראו עבד דכתיב זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. (מדרש תהלים יח ר)
[קלז] 13לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, ריב״ל אמר בשביל זכות האבות ובזכות השבטים עשה הקב״ה, ומאין אתה יודע שהזכיר משה השבטים כאן, בא ישעיה ופירשה, שנאמר (ישעיהו ס״ג:י״ז) שוב למען עבדיך שבטי נחלתך, מכאן שהשבטים נקראו עבדים, לפיכך אתה דורש זכור לאברהם ליצחק ולישראל, אלו ג׳ האבות, עבדיך אלו השבטים. (שמות רבה מד ח)
[קלח] 14זכר לאברהם... [אשר נשבעת להם בך], א״ר שמואל אמר לו משה, רבון העולם, תן לי רשות שאדבר, אמר לו הקב״ה אמור כל מה שתבקש, אמר הם בטלו ראשו של דבור לא יהיה לך וגו׳ (שמות כ׳:ב׳) ועברו עליו שעשו את העגל ואתה תבקש לבטל סופו שנאמר (שמות כ׳:ה׳) ועושה חסד לאלפים לאוהבי וכתיב (ישעיהו מ״א:ח׳) זרע אברהם אוהבי, אמרת לאברהם אני שומר לבניך חסד עם ב׳ אלפים דור שנאמר ועושה חסד לאלפים, וכמה דורות מאברהם עד עכשיו ז׳, אברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה, ולז׳ אי אתה עושה חסד לב׳ אלפים דור היאך אתה עושה חסד, הרי הם בטלו ראשו של דבור ואתה מבקש לבטל סופו, אמר הקב״ה למשה ואין אתה מזרע בני בניהם, אני הורג את אלו ואעשה אותך יותר מהן ונמצאת שבועתי מתקיימת, אמר ר׳ יצחק אמר משה, רבון העולם, אי זה שטר מקוים יפה, הנחתם בג׳ או הנחתם באחד, הוי אומר זה שנדון בג׳, איזה עדות מקוים, עדות של אחד או של ג׳ הוי אומר עדות של ג׳, כך אמר משה, רבון העולם, הדבר שנשבעת לג׳ אין אתה מקיים אלא אתה מבקש לבטלו, של אחד היאך אתה מקיים, כשם שכעסת על בניהן ואתה מבקש להרגם כך על בני. (המשך המאמר לקמן אות קמז) (שמות רבה מד ה)
[קלט] 15זכר לאברהם... אשר נשבעת להם בך, אמר ר׳ שמואל בר נחמני בשעה שעלה משה למרום וסרחו ישראל, נזדווגו לו חמשה מלאכי חבלה ואלו הן אף וקצף וחימה והשמד ומשחית, אף זה מלאך הממונה על האף, וחימה זה מלאך החימה, וקצף זה מלאך הקצף, ומשחית זה מלאך המשחית, והשמד זה מלאך המשמיד, והיה משה מתיירא מהם ונתלה בזכות אבות העולם, אמר לפניו רבונו של עולם זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך [אמר לו הקב״ה למשה אבות כלום יש להם עלי, אני יש לי עליהם אברהם יש לי עליו שאמר במה אדע כי אירשנה (בראשית ט״ו:ח׳), יצחק יש לי עליו שאהב את שונאי שנאמר (בראשית כ״ה:כ״ח) ויאהב יצחק את עשו, וכתיב שם ואת עשו שנאתי (מלאכי א׳:ג׳), יעקב יש לי עליו שאמר נסתרה דרכי מה׳ (ישעיהו מ׳:כ״ז), כיון שאמר לו משה אשר נשבעת להם בך למען שמך] מיד נתמלא הקב״ה רחמים, שנאמר וינחם ה׳ על הרעה, מיד נסתלקו מישראל שלשה מלאכי חבלה קצף ומשחית ומשמיד, ומנין שנשתלחו בישראל אף וחימה שנאמר (דברים ט׳:י״ט) כי יגורתי מפני האף והחמה, אמר לפניו, רבונו של עולם, לית אנא יכול למיקם בתרויהון, כו׳ ומנין שעמד משה בחימה שנאמר (תהלים ק״ו:כ״ג) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו וגו׳ להשיב חמתו, ואומר (ישעיהו כ״ז:ד׳) חמה אין לי. (מדרש תהלים י ו)
[קמ] 16אשר נשבעת להם בך, מאי בך, אמר רבי אלעזר אמר משה לפני הקב״ה, רבונו של עולם, אלמלא נשבעת לדם בשמים ובארץ, הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה, ועכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול, מה שמך הגדול חי וקים לעולם ולעולמי עולמים, כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים. (ברכות לב.)
[קמא] 17ותדבר אליהם ארבה את זרעכם, לאברהם הוא אומר (בראשית כ״ב:י״ז) כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים ביצחק הוא אומר (בראשית כ״ו:כ״ד) והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי ביעקב הוא אומר (בראשית כ״ח:י״ד) והיה זרעך כעפר הארץ. (מדרש הגדול)
[קמב] 18וכל הארץ הזאת אשר אמרתי, האי אשר אמרתי, אשר אמרת מיבעי ליה, אמר רבי אלעזר עד כאן (עד ככוכבי השמים) דברי תלמיד מכאן ואילך דברי הרב (אמר לו אעשה כדבריך), ורבי שמואל בר נחמני אמר אלו ואלו דברי תלמיד אלא כך אמר משה לפני הקבה רבש״ע דברים שאמרת לי לך אמור להם לישראל בשמי (בסנה אמרת לי אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה (שמות ג׳:י״ז)) הלכתי ואמרתי להם בשמך, עכשיו מה אני אומר להם. (ברכות לב.)
[קמג] 19וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם, זאת נחמתי בעניי (תהלים קי״ט:נ׳), על הדברים האלה אני מתנחמת, על מה שאמרת וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם, לכך נאמר זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חיתני. (מדרש תהלים קיט יט)
[קמג*] 20ונחלו לעלם, חסר כתיב, אין מדבר בזה העולם שהרי אין נוחלין עכשיו, אלא מדבר בעולם הבא ולכך לעלם חסר, באותו עולם שהוא נעלם ומכוסה מבני אדם, ושאין שום אדם זוכה לבוא שם אלא נקי וזכאי כעלם וכתינוק הוא יזכה לאותו עולם לכך לעלם כתיב. (כת״י ילקוט תימני)
[קמד] 21זכר לאברהם וינחם ה׳, כיון שיצאו ועשו את העגל ביקש הקב״ה לעשות להם מה שעשה לדור המבול, שנאמר (דברים ט׳:י״ד) הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים וכו׳ והיה מדבר עם משה היאך מאבדן, וכיון שאמר לו משה זכור לאברהם וגו׳ זכר הקב״ה ואמר אם כן חוזר אני בי מיד וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, מיד קרבו שרי אומות העולם ואמרו להקב״ה ועל (פניך) [פניכם] אם אכזב (איוב ו׳:כ״ח) אתה אמרת למחות את שמם מתחת השמים וכו׳ ואלו כך עשו, שכך אמרת למשה לך רד כי שחת עמך ואין אתה עושה מה שאתה אומר, אמר להן הקב״ה לאו, וכן משה אומר (דברים ט׳:י״ט) וישמע ה׳ אלי גם בפעם ההיא שאפילו אמרתי חוזר אני בי, ממי אני מתיירא ומי ממחה על ידי שנאמר (הושע י״א:ט׳) לא אעשה חרון אפי, ולמה שהוא בני יחידי, שנאמר (ירמיהו ל״א:י״ט) הבן יקיר לי אפרים, אמרתי למשה הרף ממני אלא זכור אזכרנו עוד, נזכרתי זכות אבות וסלחתי בשבילם, לכך אמר חבקוק (חבקוק ג׳:ב׳) ה׳ שמעתי שמעך יראתי וגו׳ כשאמרת ואמחה את שמם, אלא מיד ברוגז רחם תזכור. (אגדת בראשית ה ג)
1. כ״ה בשמו״ר מד ד בשינויים. וראה רש״י כאן וברא״ם וגו״א. וברש״י אבות פ״ה מ״ג: וכנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן, כנגדן עשה לישראל הקב״ה במצרים עשרה נסים ועשרה על הים והביא עשר מכות על המצריים במצרים ועשרה על הים וכנגדן נתן לבניו עשר דברות, ובשעה שעשו את העגל ונשתברו הלוחות שהיו כתובין בהן עשר דברות, עמדו להם העשרה נסיונות שלא כלם הקב״ה וכן הוא אומר זכור לאברהם וגו׳ שכנגד עשרת הדברות שאבדו מהן הולך עשר נסיונות שנתנסה אברהם אביהם.
2. בסדא״ר פי״ח: לא אני שאמרתי לו למשה רבך מתחילה ועתה הניחה לי וגו׳ וכיון שעמד לפני בתפלה והזכיר שמם של אבות שמעתי תפלתו מיד. ובקטעי מדרש ואגדה בגנזי שכטר 471 וכן בשעה שעשו ישראל אותה מעשה עמד משה בתפלה מ׳ יום ומ׳ לילה על ישראל שימחול להם הקב״ה ולא נתרצה להם עד שהזכיר את האבות, מנין ממה שקרינו בענין זכור לאברהם וכו׳. (ראה להלן אות קכח קמד). ושם עמ׳ עו: כל הנסים שעשיתי לישראל בזכותן של אבות עשיתי שכן את מוצא כשעשו ישראל את העגל בזכות אבות נעשו נסים שנאמר זכור לאברהם. ובמדרש אגדה דברים ט טו: ואפן וארד, לא ירד משה משם עד שפינה זעמו של הקב״ה שזכר זכות אבות כמו שנאמר זכור לאברהם וגו׳. – בשהש״ר א יט: א״ר חנינא אילו היה יודע משה מה הקרבנות חביבין בשעה שבאו ישראל לאותו מעשה היה מקריב כל קרבנות שבתורה אלא רץ לו לזכות אבות שנאמר זכור לאברהם וכו׳. ובתנחומא תשא סי׳ כג: כיון שראה שמדת הדין מתקשה כנגדו לכלות את ישראל אמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל שהתקינו שלשה תפלות.
3. בילהמכ״ת ח״ב דף פה הגירסא א״ר יוחנן משום רשב״י. וכ״ה בב״נ. ובמשנת ר״א פ״י עמ׳ 198: תולין לו בזכות עצמו שנאמר זכור לאברהם וכתיב (במדבר יד כ) ויאמר ה׳ סלחתי כדברך. וכעי״ז בפסיקתא דר״כ פי׳ כו: א״ר אלכסנדרי משל לשנים שהושיטו הדסים למלך, אחד הושיטה לשמו ויצאת לשם זקנו ואחד הושיטה לשם זקנו ויצאת לשמו וכו׳ משה הושיטה לשם זקנו זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך ויצאת. לשמו ויאמר ה׳ סלחתי כדברך (במדבר יד כ. ראה להלן אות קמה בבאור, למה נקט פסוק זה).
4. בפסיקתא רבתי ד ב: אתה מוצא שני נביאים עמדו להם לישראל משבטו של לוי, משה ראשון ואליהו אחרון וכו׳, משה התפלל על ישראל וכו׳ ואליהו התפלל על ישראל וכו׳ משה כשהתפלל על ישראל ותפס זכות אבות זכור לאברהם ליצחק ולישראל וכן אליהו, ה׳ אלהי אברהם יצחק וישראל. וראה להלן אות קכח. – במשנת ר״א עמ׳ 288: עמדו בתפלה (בתענית צבור) מורידים לפני התיבה זקן ורגיל וכו׳ מזכירין זכות אבות וזכות נביאים וזכות חסידים הראשונים וכו׳ וכן מצינו במשה רבינו ע״ה שהזכיר זכות אבות שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל, מצינו בדוד שהזכיר זכות אבות שנאמר (דהי״א כט יח) ה׳ אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו וגו׳ וכן מצינו ביהושפט שהזכיר זכות אבות שנאמר (דהי״ב כ ז) הלא אתה אלהינו הורשת את יושבי הארץ מלפני עמך ישראל ותתנה לזרע אברהם אוהבך לעולם, וכן מצינו באליהו שהזכיר זכות אבות שנ׳ ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא וגו׳ ע״כ. וכ״ה במנורת המאור אלנקוה ח״ב עמ׳ 309. וראה תענית פ״ב מ״ב. ולעיל אות פז. וברב״ח כאן: זכור לאברהם וכו׳ אם משה רבינו אדון כל הנביאים הוצרך להזכיר בתפלתו זכות האבות, ק״ו אנו שיש לנו להזכיר בתפלה אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולכוון בזה, כי בזה הוא יתברך חפץ להיות נזכר בכל דור ודור. וראה כד הקמח אות לולב מח. וס׳ הפרדס לרש״י הוצ׳ עהרענרייך עמ׳ ש. ובפי׳ הרא״ש (נדפס בס׳ עשרה מאורות הגדולים עמ׳ 14) בשם הרשב״א ז״ל: ואשר אמרת במה שקבעו בתפלה לומר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב וכו׳ כי מה שאנו מזכירין האבות לפי שאנו מכוונין להזכיר זכות האבות בתפלת תחנונינו והוא הענין שזכר משה בתפלתו בעת הצורך הגדול באמרו זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וזהו שאנו מזכירין בזה באמרו וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם וכו׳, עי״ש. וראה תו״ש ויצא פכ״ח אות צ בבאור. – בקה״ר ב טז כי אין זכרון לחכם עם הכסיל (קהלת ב טז) וכו׳ דכיון דישראל נכנסין לידי צרה הן אומרים זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו׳ שמא אומות העולם אומרים זכור למעשה נמרוד וכו׳.
5. ראה להלן אות קכט. – בשמו״ר מד ג: זכור לאברהם, הה״ד (משלי יא כא) יד ליד לא ינקה רע, א״ר פנחס הכהן בן חמא אם עשית מצוה אל תבקש מתן שכרה מיד ליד, למה שלא תנקה שאין אתה מתנקה מעונותיך ורשע אתה נקרא שלא בקשת להנחיל לבניך כלום, שאילו בקשו אברהם יצחק ויעקב מתן שכר של מצות שעשו היאך היה זרע צדיקים נמלט, היאך היה מזכיר זכור לאברהם ליצחק ולישראל מיד וינחם ה׳. – מלשון השמו״ר הנ״ל: ולמד עליהם זכות מ׳ יום כו׳ וכן מהדרשות לעיל אות קכד, קכה ולהלן קכט בביאור ראי׳ לשיטת האע״ז שפרשת ויחל משה וגו׳ זכר לאברהם, נאמר׳ אחרי שוב משה אל ההר ואין מוקד׳ ומאוחר בתורה לא כשיטת המדרש מובא ברמב״ן לעיל אות פח. ובעכצ״ל שמדרשים חלוקים בזה.
6. בשמות רבה מד ב: הה״ד ושבח אני את המתים שכבר מתו כנגד מי אמר שלמה מקרא זה וכו׳ ור׳ שמואל בר נחמן אמר על משה אמרו, כיצד כיון שראה משה עומד ומתפלל מ׳ יום ומ׳ לילה על ישראל שימחול להם הקב״ה על אותו מעשה ומזכיר זכותו ולא היה האלהים מתרצה להם, כיון שהזכיר את המתים מיד נענה, מה כתיב אחריו וינחם ה׳. ובתנחומא כאן סי׳ כד: את מוצא כשעשו אותו מעשה עמד משה בתפלה והזכיר את המתים שנאמר זכור לאברהם ליצחק וגו׳ וכמה צדיקים היו בחיים עמו במחנה ישראל ולא הזכיר אלא למתים, אלולי כך היו אובדין לכך אמר שלמה ושבח אני וכו׳. ובמדרש הגדול: א״ר יצחק אע״פ שעמד משה בתפלה לא נענה עד שהזכיר זכות אבות מלמה״ד, לאדם שנפרצה פרצה בתוך כרמו ולא היה יודע מה לעשות, אם יטול אבנים ויגדור את כרמו הרי זאבים מחבלים את צאנו, כשהוא ממשמש באותו מקום מצא ג׳ מתים נטלן וזקפן באותה פרצה וגדרה, כך עשה משה בשעה שאמר לו הקב״ה לך רד נבהל ונזדעזע וכיון שראה מדת רחמים מיד הזכיר זכות ג׳ אבות עליהם אמר שלמה ושבח אני וכו׳. וראה להלן אות קלא. ואות קלט בבאור מקוהלת רבה. ובפענח רזא הקשה על דרש זה מהמבואר לעיל אות קכו שתלו לו בזכות עצמו ומשמע שנענה בזכות עצמו, מהר״ר יעקב. ובהוספה שם: ואין מקום לקושיא זו דודאי זכות אבות שאני, וכונתו שאע״פ שתלו לו בזכות עצמו אם לא היה מזכיר זכות אבות לא היה נענה. וראה לעיל אות קכח.
7. ראה לעיל אות צט וצרף לכאן. בכת״י מדרש דוד עה״ת לרבנו דוד נכדו של הרמב״ם מביא מדרש זה באריכות ובסגנון אחר וז״ל אמרו ע״ה: כאשר עמד משה והתחנן ומשתדל וממליץ בפני ית׳ כ״ש: ״ויחל משה״ אמר לו ית׳: אני מסתפק שיהא ביניהם עשרה צדיקים כמו שדרשתי בסדום ובזכותם אסלח להם: אמר משה רבש״ע קח בחשבון אותי ואת אחי ובניו אלעזר ואיתמר ואת יהושע וכלב ופנחס, אמר לו ה׳: אתם רק שבעה, ובעודו חושב על עוד שלשה נזכר בשלשת האבות ופתח ואמר: זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך. רבש״ע: לו נשבעת להם בזולתך הייתי אומר כשם שזולתך יתבטל ויאבד כן תבטל השבועה אך אתה רבש״ע נשבעת להם בעצמיותך הכבירה, וכשם שעצמיותך קיימת לנצח כך תתקיים השבועה לעולם ולעולמי עולמים, ולא הפסיק משה להתחנן ולהשתדל ולהמליץ עד שנהפכה מדת הדין למדת הרחמים, לאחר שאמר לו לך רד כי שחת עמך, כינה אותם עמו כ״ש ״וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו״.
8. בסגנון אחר מובא בצרור המור: שכשמשה התפלל על ישראל אמר שזה ראוי לכפר עונם בעבור הצדיקים שהיו בהם שלא חטאו ואמר לו הקב״ה כמו שאמר לאברהם, אם אמצא בהם שמונים צדיקים אני אכפר עונם והתחיל משה למנותם ע׳ זקנים ומשה ואהרן וחור (נראה שמדרש זה לא ס״ל שחור נהרג בשעת מעשה העגל) ונדב ואביהוא ואלעזר ואיתמר הרי ע״ז חסרו ג׳ צדיקים והיה מחזר אחריהם ולא היה משה מוצא צדיקים אחרים עד שתלה עיניו למרום ונזכר מאברהם יצחק ויעקב ואז השלים המנין בהם ואמר זכור אל תשכח אברהם יצחק ויעקב כמו שאני הייתי שוכח אותם וע״ז אמר שלמה בחכמתו ושבח אני את המתים שכבר מתו והשלימו במקום חיים, מן החיים אשר הם חיים עדנה, אחר שהחיים שהיו בישראל קרוב לשש מאות אלף רגלי לא השלימו למנין שמונים, ע״כ. [הנוסח שלפנינו בדב״ר מסתבר יותר שמשה הזכיר מספר שמונים כמו שחשב ע׳ זקנים והשאר. ולפי נוסח הצרוה״מ הקב״ה הוא שהזכיר וזה תימה מה טעם למספר זה ובבראשית יח, כד, אברהם הזכיר מספר חמשים עיי״ש בתו״ש אות רס״ט מפדר״א: מכאן אמרו אם חמשים צדיקים בעולם בצדקתם העולם עומד ובחולין צב, אין העולם פחות ממ״ה צדיקים]. בסוכה מה. ל״ו צדיקים, עוד יש טעם בסדום לפי שהן חמש ערים כמבו׳ בת״י. ונראה, שבצרוה״מ חסרה המלה ״שמונים״ וצ״ל: ראוי לכפר עונם בעבור [שמונים] הצדיקים וכו׳ והמספר אמר משה כנ״ל. וכעי״ז במנורת המאור אלנקוה ח״ב עמ׳ 305: מפני שחביבים הצדיקים במיתתן יותר מבחייהן שכן אתה מוצא כשהיו ישראל במדבר וסרחו במעשיהם בעשיית העגל קצף הקב״ה עליהם ואמר למשה הרף ממני ואשמידם, כמה צדיקים היו באותו הדור וכמה חסידים ומשה ואהרן ויהושע אלדד ומידד וע׳ זקנים ושאר חכמים ותלמידיהם ולא עשה הב״ה בשבילם ולא בטל את הגזירה אלא בשביל אברהם יצחק ויעקב שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, ע״כ. – בכת״י ילקוט קורדיסטן מביא נוסח של שבעים: ולמה ויחל משה כו׳ ולא המתין שעה אחת אלא מיד ויחל, ואמר ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו, זה העגל (ר׳ להלן אות רמד), תשובה ויחל אמר, הרי בסדום נאמר אם אמצא נ׳ צדיקים והרי כאן ע׳ זקנים, ולא היה יודע שנחסרו מהם ג׳ שהרי חור נהרג ואהרן עשה והוא אינו בכלל מיד צירף עמהם ג׳ אבות ואמר זכור לאברהם וגו׳, אמר הקב״ה אתה לא זכרת זכותך, כל ישראל ינצלו בזכותך שנאמר ויאמר לו סלחתי כדבריך. כל התולה בזכות אבות תולים לו בזכותו, זה משה וכל התולה בזכותו תולים לו בזכות אחרים. ועיין לעיל אות קכו.
9. שמות רבה מד-ו בשנויים. ובמדרש הגדול פסוק יד: יש אומרים כשראה משה שלא הועיל כלום תפש מדת הדין ואמר רבון העולמים יש בדעתך להחיות את המתים אמר לו אני אמית ואחיה אמר לו אם בדעתך להחיות את המתים עשה לחיים בשביל המתים ואם הורגן את ומאבדן מן העולם מה את מפייס לאבותם לעתיד.
10. תנחומא סי׳ כד, מדרש אגדה ומדרש הגדול בשנויים. וראה רש״י כאן. ובמושב זקנים: זכור לאברהם פי׳ אם עשו אלהי זהב זכור לאברהם ששבר אלילי תרח ושרפם, ואם זבחו לו זכור ליצחק שנעקד על גבי המזבח ויכפר זבח בזבח, ואם השתחוו לו זכור ליעקב שטמן אלהי הנכר, ואם אמרו אלה אלהיך זכור לישראל שאמרו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד מיד וינחם ה׳ וכו׳. – במדרש רות רבה ב ג: ושרף (דהי״א ד כא) שהזכיר מעשה שרופין שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך (שהאבות מסרו עצמן על קדושת שמו. מת״כ). – בתק״ז כא.: ובפיוסא דיליה אדבק במלכא ואחיד בדרועא דימינא ואמר זכור לאברהם ולבתר אחיד בשמאלא ואמר זכור ליצחק ולבתר אחיד בגופא ואמר ולישראל וכו׳. ועי״ש תיקון כ׳ נד: קז. וזהר ח״ב קצ.:
11. ראה תו״ש שמות פ״ג אות ריא וצרף לכאן. – במושב זקנים כאן: כאן הקדים האבות לעבדיך ובמקום אחר כתיב (דברים ט כז) זכור לעבדיך לאברהם והקדים עבדיך לאבות, לומר כי היו עבדיו מתחילה ועד סוף, כיוצא בו דוד עבדי ועבדי דוד. וראה בעה״ט כאן.
12. אף שכאן לא קראו הקב״ה עבד אלא משה הוא שקראו, מ״מ כיון שכתיב בתורה ע״י משה בבחינת הקב״ה אומר ומשה כותב שפיר י״ל: והקב״ה קראם עבדים. וראה ספרי ואתחנן פי׳ כז ושם לא נזכר על יצחק. וראה תו״ש וירא פי״ח אות נב, וישלח פל״ב אות סו וצרף לכאן. ובמדרש תנאים דברים 225: שכן מצינו באברהם יצחק ויעקב שנקראו עבדים שנאמר זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך ושאר כל הנביאים נקראו עבדים שנאמר (עמוס ג ז) כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.
13. ראה להלן אות קמז.
14. בתנחומא כאן סי׳ כד: ותדבר אליהם ארבה את זרעכם, מה את כפר בשבועה, הם בטלו ראש הדבור לא יהיה לך, את מבקש לבטל סופו ועושה חסד לאלפים, ועד כאן אין לאברהם אלא שבעה דורות אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה, היכן הוא ועושה חסד לאלפים, מיד וינחם ה׳. ובבמדב״ר ט נד: שלימד משה סניגוריא על ישראל ממה שכתוב בלוחות ועושה חסד לאלפים לאוהבי, אמר משה הרי האבות אוהביך עשה עמהם חסד והצל את בניהם, הה״ד זכור לאברהם וגו׳. וראה תו״ש יתרו פ״כ אות קעח ולעיל אות פו וצרף לכאן. – במדרש ה׳ בחכמה יסד ארץ (או״מ 104): כיון שהרבו ישראל פשעים וחטאים ועלו אויביהם להחריב ירשלים וכו׳ נזדעזע יעקב ממקומו וכו׳ פתח יעקב ואמר רבש״ע זכור ברית שכרת לי וזכרת את בריתי יעקב, ולא עוד אלא אתה נשבעת לי שאין אתה מאבד את בני שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו׳ בשמך נשבעת להם.
15. קהלת רבה ד ה בשנויים. וראה לעיל אות נב ואות קכ וצרף לכאן. ובתנחומא כאן סי׳ כ: באותה שעה יצאו ה׳ מלאכי חבלה כנגדו קצף אף וחמה משחית והשמד, עמד משה מתחבט למעלה ולא הניח זוית שם שלא נתחבט עליה, כיון שהזכיר זכות אבות ואמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל מיד נגרעו ממנו שלשה, נשארו אף וחמה היה משה מתחבט ומתנפל כמו שנאמר (דברים ט יח) ואתנפל לפני ה׳, אמר משה רבש״ע כי יגורתי מפני האף והחמה כו׳. וכעי״ז בשמו״ר מד ו ודברים רבה ג יב. ולפי״ז נראה שע״י זכות האבות בלבד ניצל מהם לפני שהזכיר השבועה. ובסגנון אחר בפס״ר י ט: בשעה שעשו את העגל באו המלאכים והיו מקטרגים אותו באותו שעה והוא שמשה אמר כי יגורתי מפני האף והחמה וכו׳ בבקשה ממך פדה אותם ממלאכי חבלה הזכר זכות אבותם זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך. ובפרקי ר״א פמ״ה: שלח הקב״ה ה׳ מלאכים להשחית את כל ישראל ואלו הן קצף אף חימה משחית חרון, שמע משה ויצא לקראת אברהם יצחק יעקב ואמר אם אתם מבני העולם הבא עמדו לפני בשעה הזאת שהרי בניכם נתנו כצאן לטבחה, ועמדו שם לפניו ג׳ האבות, אמר משה לפניו, רבון כל העולמים, לא כך נשבעת לאלו להרבות את זרעם ככוכבי השמים שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל וגו׳ ובזכות ג׳ האבות נעצרו ג׳ מלאכים מישראל קצף אף וחימה ונשתיירו ב׳, אמר לפניו רבש״ע למען השבועה שנשבעת להם עצור משחית מישראל שנאמר אשר נשבעת להם בך ונעצר המשחית וכו׳ ועוד אמר משה לפניו למען השבועה שנשבעת לי עצור חרון מישראל שנאמר שוב מחרון אפך וכו׳. – בקה״ר שם מסיים: על אותה שעה הוא אומר ושבח אני את המתים וכו׳. ראה לעיל אות קכט.
16. בתנחומא כאן סי׳ כב: לא נשבעת להם לא בהרים ולא בגבעות לפי שהם כלים, אלא בך. ובשמו״ר מד ח: (הובא בתו״ש וירא כב אות קפב) חזקיה אמר אמר משה אילו בשמים ובארץ נשבעת לאבותם יפה אתה עושה להם שהיית אתה מכלה את בניהם, למה כשם שהשמים והארץ בטלים אף השבועה שלהם עוברת, רבון העולם, לא בך נשבעת לאבותם שאין אתה מכלה את בניהם, לא אמרת לאברהם בי נשבעתי (בראשית כב טז) מהו בי נשבעתי אמר הקב״ה לאברהם כשם שאני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, כך שבועתי קיימת לעולם ולעולמי עולמים, הוי יפה אמר משה כשאמר אשר נשבעת להם בך, בעבור קדושת שמך עשה ואל תחלל שמך. ובדברים רבה ג טו: אמר משה רבון העולמים ולכלותם אתה מבקש עקור העליונים והתחתונים ואח״כ עקור אותם, מנין שנאמר (ישעיה נא ו) שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ויושביה כמו כן ימותון וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תחת, תחלה שמים כעשן נמלחו ואח״כ ויושביה כמו כן ימותון, א״ל משה ואפילו אתה עוקר את השמים ואת הארץ, לישראל אי אתה יכול לעקור שנשבעת לאבותיהם ולא נשבעת להם לא בשמים ולא בארץ אלא בשמך הגדול, מנין שנאמר אשר נשבעת להם בך, שמא אתה יכול לבטל את שמך. וראה לק״ט, מדרש אגדה ומדרש הגדול כאן. וברש״י ברכות שם: אשר נשבעת להם בך שנאמר בעקדת יצחק בי נשבעתי. וכ״ה בפי׳ רבעה״ת ופי׳ הרא״ש וראה רש״י כאן. ובכת״י ילקוט קורדיסטן כנ״ל וממשיך: אלא בך שאתה קיים ותורתך קיימת, וכן שבועתך קיימת בשנים עשר שבטים שנאמר בי נשבעתי נאום ה׳, ד״א בך שנים ועשרים אלפא ביתא, חוץ מן הכפולות. – בזהר ח״ב ט.: רזא דשמא קדישא כללא דכ״ב אתוון וכנסת ישראל לא מתברכא אלא מגו שמא דא דאקרי בך כמד״א אשר נשבעת להם בך. וראה ז״ח סה: סח.
17. במדרש בראשית רבתי 251: ברכת שדים (בראשית מט כו) אלו הברכות שנתברכו אברהם ויצחק מפי השכינה, באברהם כי ברך אברכך, ביצחק וברכתיך והרביתי את זרעך וגו׳ ולמה נקראו שדים וכו׳ ומה השדים הללו חייו של תינוק כך זכות אבות חיים של ישראל, שכבר היו טרודין במעשה העגל לולא זכירתן, שנאמר זכור לאברהם וגו׳.
18. במהרש״א שם: לכאורה ניחא אשר אמרתי דקאי אותדבר אליהם וגו׳, שכן דברת אליהם כבר וכל הארץ אשר אמרתי וגו׳, אלא דלא מצינו שדבר לאבות כבר בהבטחת ארץ בהאי לישנא אשר אמרתי אתן וגו׳. וראה אוה״ח כאן. ובתורה שלמה חי״ט במילואים סי׳ לג ״סדר כתיבת התורה״ – בזהר ח״ג יז: ר׳ יצחק פתח וכו׳ אשר אמרתי אשר אמרת מבעי ליה, אלא קב״ה אמר כך לאבהן זמנא ותרין זמנין, אשר אמרתי דצביתי ברעו נפשי דהא אמירה רעותא הוא, הה״ד ה׳ אמר לשכון בערפל ועוד מה תאמר נפשך ואעשה לך.
19. בבמדב״ר ט נד: ועשה להם הקב״ה מ״ש לאברהם וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם וגו׳ שכן כתיב אחר מעשה העגל וידבר ה׳ אל משה לך עלה מזה. ובלק״ט דברים יט ח: ואם ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך זו ארץ ישראל, אשר נשבע לאבותיך כענין שנאמר אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם וגו׳.
20. ברב״ח כאן: ונחלו לעולם, שינחלוה לדורות ואע״פ שיגלו ממנה לא תהיה נחלה לעם אחר כי אם להם לבדם כענין שכתוב בהבטחת אברהם לאחוזת עולם (בראשית יז ח) ועוד יכלול ונחלו לעולם שינחלו אותו עולם שהוא מכוון כנגדה וא״כ יש בכתוב הבטחה בעוה״ז ובעוה״ב, ע״כ. וראה להלן אות קעט*. מירושלמי תענית ובקה״ע שם כתב מקור להדרש: ול״נ דיליף מדכתיב ונחלו לעולם וסמיך לי׳ וינחם ה׳ על הרעה וגו׳ דה״ק ונחלו לעולם עון העגל לפיכך וינחם ה׳. ולפ״מ שבארתי שם אין צורך לדחוק.
21. בהערות בובר הביא גי׳ מכת״י: אם אמרתי למשה הרף ממני ואשמידם, חזרתי שנאמר זכור אזכרנו עוד בשביל שלשה אבות רחם ארחמנו נאם ה׳ וכן אמר חבקוק וכו׳ ברוגז רחם תזכור רח״ם בגימטריא אברהם ענה הקב״ה זכור אזכרנו עוד. וראה לעיל אות קכה וצרף לכאן. ובלקח טוב במדבר כג ט: כי מראש צורים אראנו א״ר נחמיה אין מראש צורים אלא אבות העולם וכו׳ אמר היאך אני יכול לקללם וזכות אברהם יצחק ויעקב עומדת, תדע לך שהרי ישראל חטאו ומשה הזכיר זכותם ומיד מחל להם הקב״ה שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וכתיב וינחם ה׳ על הרעה. – בילהמכ״ת לב.: אתה מוצא בשעה שעשו ישראל אותו מעשה וכעס עליהם הקב״ה שנאמר ויאמר ה׳ אל משה ראיתי את העם הזה וגו׳ הרף ממני ואשמידם וגו׳ מיד עמד משה וביקש רחמים מלפניו שמרצה להם כמ״ש ויחל משה, נתרצה להם הקב״ה שנאמר וינחם ה׳ על הרעה.
אִדְּכַר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עַבְדָךְ דְּקַיֵּימְתָּא לְהוֹן בְּמֵימְרָךְ וּמַלֵּילְתָּא עִמְּהוֹן אַסְגֵּי יָת בְּנֵיכוֹן כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וְכָל אַרְעָא הָדָא דַּאֲמַרִית אֶתֵּין לִבְנֵיכוֹן וְיַחְסְנוּן לְעָלַם.
Remember Avraham, Yitzchok and Yisrael, Your servants, to whom You swore by Your Word, and said to them, ‘I will make your descendants as numerous as the stars of the heaven; and all this land of which I have spoken, I will give to your descendants, and they will inherit it forever.’”

זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם
אִדְּכַר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עַבְדָּךְ דְּקַיֵּימְתָּא לְהוֹן בְּמֵימְרָךְ וּמַלֵּילְתָּא עִמְּהוֹן אַסְגֵּי יָת בְּנֵיכוֹן כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וְכָל אַרְעָא הָדָא דַּאֲמַרִית אֶתֵּין לִבְנֵיכוֹן וְיַחְסְנוּן לְעָלַם
זְכֹר – אִדְּכַר, וכי ה׳ שוכח?
״זְכֹר לְאַבְרָהָם״ – ״אִדְּכַר לְאַבְרָהָם״ הוא תרגום קשה, כי לעיל ״וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ״ (שמות ב כד) התבאר שאונקלוס מסלק ״זכירה״ מהבורא בתרגמו ״וּדְכִיר ה׳ יָת קְיָמֵיהּ״. לפי דרכו אין ה׳ ״זוכר״ – כי מי שזוכר עלול גם לשכוח! – אלא ה׳ ״זָכוּר״: באמצעות זָכוּר אונקלוס מסלק מהבורא את תהליך הזכירה וגם מלמד שאין שכחה לפני ה׳, שהרי זכירתו היא מתמדת. לפי זה ראוי היה לו לתרגם גם כאן ״זְכֹר לְאַבְרָהָם״ – ״הֲוִי דְּכִיר לְאַבְרָהָם״ בצורת סביל ובינוני פָּעוּל. מדוע תרגם ״אִדְּכַר לְאַבְרָהָם״ בצורת פָּעִיל ובלשון עתיד וכאילו עתה אינו זוכר?
התשובה היא, שבתפילה אל הבורא נוקט אונקלוס לשון עתיד להבעת תחושת המתפלל: אע״פ שאין שכחה לפני ה׳, מכיוון שהאדם מרגיש שכוח הוא פונה בלשון עתיד על דרך ״זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי״ (איכה ג כ), ״זְכֹר ה׳ מֶה הָיָה לָנוּ״ (איכה ה א).⁠1 וכן תרגם בפסוק המקביל ״זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב״ (דברים ט כז) ״אִדְּכַר לְעַבְדָךְ״.
1. ״עוטה אור״ עמ׳ 93. וכעין זה כתב גם ״באורי אונקלוס״ לבר׳ ל כב.
אדכר ברחמך טביה לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך די קיימת להון בשם מימרך ומללת עמהון אאסגי ית בניכון ככוכבי שמיא וכל ארעא הדא דאמרת אתן לבניכוןב ויחסנון יתה עד לעלם.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״אסגי ית בניכון״) נוסח אחר: ״מסגייה אסגי ית זרעיית בניכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לבניכון״) גם נוסח חילופי: ״לזרעיית בניכון״.
הוי דכיר לאברהם וליצחק ולישראל עבדך דקיימתא להון במימרך ומלילתא להום אסגי ית בניכון הי ככוכבי שמיא וכל ארעא הדא דאמרית לכון איתן לבנכון ויחסנון לעלם.
Remember Abraham, and Izhak, and Israel, Thy servants, to whom You didst swear in Thy Word, and didst say to them, I will multiply your children as the stars of the heavens, and all this land of which I have told you will I give to your sons, and they shall inherit for ever.
הוי זוכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם במאמרך ותדבר אליהם ארבה את בניכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת שאמרתי לכם אתן לבניכם ונחלו לעולם.

פרשה מד

[א] זְכֹר לְאַבְרָהָם – פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא: גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ (תהלים פ׳:ט׳), לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְגֶפֶן אֶלָּא מָה הַגֶּפֶן כְּשֶׁבְּעָלֶיהָ מְבַקְּשִׁין שֶׁתַּשְׁבִּיחַ מָה הֵם עוֹשִׂין עוֹקְרִין אוֹתָהּ מִמְּקוֹמָהּ וְשׁוֹתְלִין אוֹתָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר וְהִיא מַשְׁבַּחַת, כָּךְ כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹדִיעַ יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם, מֶה עָשָׂה, עֲקָרָן מִמִּצְרַיִם וֶהֱבִיאָן לַמִּדְבָּר וְהִתְחִילוּ מַצְלִיחִים שָׁם, וְהִתְחִילוּ מְקַבְּלִין הַתּוֹרָה וְאוֹמְרִים: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), וְיָצָא לָהֶם שֵׁם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ (יחזקאל ט״ז:י״ד).
דָּבָר אַחֵר: גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם, אַתָּה מְפַרְנֵס כָּל אוֹתָן הַדֵּעוֹת הָאֲמוּרוֹת בּוֹ: וְהִנֵּה גֶּפֶן לְפָנָי (בראשית מ׳:ט׳), גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ, וּבַסּוֹף אַתָּה מְפַרְנֵס, מָה הַגֶּפֶן הִיא חַיָּה וְנִשְׁעֶנֶת עַל עֵצִים מֵתִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל הֵם חַיִּים וְקַיָּמִים וְנִשְׁעָנִין עַל הַמֵּתִים, אֵלּוּ הָאָבוֹת. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כַּמָּה תְּפִלּוֹת הִתְפַּלֵּל אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל שֶׁתֵּרֵד הָאֵשׁ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: עֲנֵנִי ה׳ עֲנֵנִי (מלכים א י״ח:ל״ז), וְלֹא נַעֲנָה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר אֶת הַמֵּתִים וְאָמַר: ה׳ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל (מלכים א י״ח:ל״ו), מִיָּד נַעֲנָה, מַה כְּתִיב: וַתִּפֹּל אֵשׁ ה׳ (מלכים א י״ח:ל״ח). וְכֵן משֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה עָמַד וְלִמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, וְלֹא נַעֲנָה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר אֶת הַמֵּתִים מִיָּד נַעֲנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב: וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה (שמות ל״ב:י״ד), הֱוֵי כְּשֵׁם שֶׁהַגֶּפֶן הַזֹּאת חַיָּה וְנִשְׁעֶנֶת עַל עֵצִים מֵתִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל חַיִּים וְנִשְׁעָנִים עַל הָאָבוֹת כְּשֶׁהֵם מֵתִים, הֱוֵי: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל.
[ב] דָּבָר אַחֵר: זְכֹר לְאַבְרָהָם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ (קהלת ד׳:ב׳), כְּנֶגֶד מִי אָמַר שְׁלֹמֹה מִקְרָא זֶה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לֹא אֲמָרוֹ אֶלָּא כְּנֶגֶד דָּוִד אָבִיו, כֵּיצַד, אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָאֱלֹהִים שֶׁתֵּרֵד הָאֵשׁ וְלֹא נַעֲנָה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר אֶת הַמֵּת דָּוִד אָבִיו מִיָּד נַעֲנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ (דברי הימים ב ו׳:מ״ב), מִיָּד: וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה׳ וְהָאֵשׁ יָרְדָה מִן הַשָּׁמַיִם (דברי הימים ב ז׳:א׳), כֵּיוָן שֶׁרָאָה שְׁלֹמֹה שֶׁהִזְכִּיר אוֹתָן תְּפִלּוֹת וְלֹא נַעֲנָה וְכֵיוָן שֶׁהִזְכִּיר דָּוִד אָבִיו מִיָּד יָרְדָה, הִתְחִיל אוֹמֵר: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה, עַל עַצְמוֹ אֲמָרוֹ, וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר עַל משֶׁה אֲמָרוֹ, כֵּיצַד, כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּמְחֹל לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ וּמַזְכִּיר זְכוּתוֹ, וְלֹא הָיָה הָאֱלֹהִים מִתְרַצֶּה לָהֶם, וְכֵיוָן שֶׁהִזְכִּיר אֶת הַמֵּתִים מִיָּד נַעֲנָה, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: וַיִּנָּחֶם ה׳, הֱוֵי: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים מִן הַחַיִּים, זֶה משֶׁה.
[ג] דָּבָר אַחֵר: זְכֹר לְאַבְרָהָם – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: יַָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע (משלי י״א:כ״א), אָמַר רַבִּי פִּנְחָס הַכֹּהֵן בֶּן חָמָא, אִם עָשִׂיתָ מִצְוָה אַל תְּבַקֵּשׁ מַתַּן שְׂכָרָהּ מִיָּד לְיָד, לָמָּה, שֶׁלֹא תִנָּקֶה, שֶׁאֵין אַתָּה מִתְנַקֶּה מֵעֲוֹנוֹתֶיךָ וְרָשָׁע אַתָּה נִקְרָא, שֶׁלֹא בִקַּשְׁתָּ לְהַנְחִיל לְבָנֶיךָ כְּלוּם, שֶׁאִלּוּ בִּקְשׁוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת שֶׁעָשׂוּ, הֵיאַךְ הָיָה: זֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט (משלי י״א:כ״א), הֵיאַךְ הָיָה מַזְכִּיר זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל, מִיָּד וַיִּנָחֶם ה׳, הֱוֵי: יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע.
[ד] דָּבָר אַחֵר: זְכֹר לְאַבְרָהָם – אָמַר רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהִפְקִיד לוֹ אוֹהֲבוֹ אֶצְלוֹ עֲשָׂרָה מַרְגָּלִיּוֹת, מֵת אוֹהֲבוֹ וְהִנִּיחַ בַּת אֶחָת, עָמַד הַמֶּלֶךְ וּנְטָלָהּ לְאִשָּׁה וַעֲשָׂאָהּ מַטְרוֹנָה וְנָתַן לָהּ שַׁלְשֶׁלֶת אַחַת שֶׁל עֶשֶׂר מַרְגָּלִיּוֹת וְנָתְנָה אוֹתָהּ בְּצַוָּארָהּ. לְאַחַר יָמִים אִבְּדָה הַשַּׁלְשֶׁלֶת, הִתְחִיל הַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ לְהוֹצִיאָהּ, אָמַר מְגַרְשָׁהּ אֲנִי מִבֵּיתִי, אוֹצִיאָהּ מֵאֶצְלִי, נִכְנַס שׁוֹשְׁבִינָהּ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ וְהָיָה מְפַיְּסוֹ וְלֹא הָיָה הַמֶּלֶךְ נִשְׁמַע לוֹ, אֶלָּא הָיָה אוֹמֵר מְגַרְשָׁהּ אֲנִי מֵאֶצְלִי, אָמַר לוֹ לָמָּה אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אָמַר שֶׁנָּתַתִּי לָהּ עֶשֶׂר מַרְגָּלִיּוֹת וְאִבְּדָתָן. אָמַר חֵי מָרִי הַמֶּלֶךְ אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ אַתָּה לְהִתְפַּיֵּס וּלְרַצּוֹתָהּ, לֹא הָיָה הַמֶּלֶךְ שׁוֹמֵעַ לוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַשּׁוֹשְׁבִין מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת עִמָּהּ וְאֵינוֹ מִתְרַצֶּה אֶלָּא מַתְּרִיס וְאוֹמֵר אֲגַרְשֶׁנָּה אָנִי. אָמַר לוֹ בִּשְׁבִיל עֶשֶׂר מַרְגָּלִיּוֹת שֶׁאִבְּדָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהוֹצִיאָהּ, אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהִפְקִיד אָבִיהָ אֶצְלְךָ עֲשָׂרָה מַרְגָּלִיּוֹת, יוֹצְאוֹת עֶשֶׂר בְּעֶשֶׂר. כָּךְ כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה הָיָה הָאֱלֹהִים כּוֹעֵס עֲלֵיהֶם, הִתְחִיל אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם (דברים ט׳:י״ד), אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם עַל מָה אַתָּה כּוֹעֵס עַל יִשְׂרָאֵל, אָמַר בִּשְׁבִיל שֶׁבִּטְלוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, אָמַר לוֹ יֵשׁ לָהֶן מֵהֵיכָן לִפָּרַע, אָמַר לוֹ מִנַּיִן, אָמַר הִזָּכֵר שֶׁנִּסִּיתָ אַבְרָהָם בַּעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת, וְיֵצְאוּ עֶשֶׂר בְּעֶשֶׂר, הֱוֵי: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל.
[ה] דָּבָר אַחֵר: זְכֹר לְאַבְרָהָם – לָמָּה מַזְכִּיר כָּאן שְׁלשֶׁת אָבוֹת, אָמְרִין רַבָּנָן אָמַר משֶׁה אִם שְׂרֵפָה הֵם חַיָּבִים זְכֹר לְאַבְרָהָם שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ לִשָּׂרֵף עַל שְׁמֶךָ, וְתֵצֵא שְׂרֵפָתוֹ לִשְׂרֵפַת בָּנָיו. וְאִם הֲרִיגָה הֵם חַיָּבִים זְכֹר לְיִצְחָק אֲבִיהֶם שֶׁפָּשַׁט צַוָּארוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ לִשָּׁחֵט עַל שְׁמֶךָ, וְתֵצֵא הֲרִיגָתוֹ לַהֲרִיגַת בָּנָיו. וְאִם גָּלוּת הֵם חַיָּבִים זְכֹר לְיַעֲקֹב אֲבִיהֶן שֶׁגָּלָה מִבֵּית אָבִיו לְחָרָן וְיֵצְאוּ אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, הֱוֵי: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל.
זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל – וְהַנַּח אֶת שֶׁלִּי. לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם וְגוֹ׳ שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ. וְהַשָּׂטָן הָיָה מְקַטְרֵג לְמַעְלָה, מֶה עָשָׂה מֹשֶׁה? סָתַם אֶת אֶת הַפֶּרֶץ שֶׁהָיָה הַשָּׂטָן נִכְנָס בּוֹ לְקַטְרֵג עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ. מִיָּד וַיִּנָּחֶם י״י. וְהַנָּבִיא צוֹוֵחַ, מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע (מיכה ז׳:י״ח).
[כג] זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ – יְלַמְּדְנוּ רַבֵּנוּ, עַד הֵיכָן שִׁעוּר לַתְּפִלָּה. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד חֲצוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא הִתְקִינוּ הַתְּפִלּוֹת אֶלָּא כְּנֶגֶד הַקָּרְבָּנוֹת. וְתָנֵינָן עַל הַתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר, שֶׁקָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת. וְאֵין לְךָ יָפֶה מִן הַתְּפִלָּה, שֶׁהֲרֵי שְׁלֹשָׁה אָבוֹת תִּקְּנוּ שָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת. בָּא דָּנִיֵּאל וּקְבָעָן בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי (דניאל ו׳:י״א). לֹא פֵּרַשׁ בְּאֵיזֶה שָׁעָה. בָּא דָּוִד וּפֵרְשָׁן, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה. (תהלים נ״ה:י״ח). לְפִיכָךְ עָמַד מֹשֶׁה וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁמִּדַּת הַדִּין מִתְקַשָּׁה כְּנֶגְדּוֹ לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, אָמַר: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִתְקִינוּ שָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת.
[כד] זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים (ישעיהו ח׳:י״ט). מִי מִתְנַבֵּא לָהֶם הַפָּסוּק הַזֶּה. יְשַׁעְיָה בֶּן אָמוֹץ אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, אִם יֹאמְרוּ לָכֶם הָאֻמּוֹת עֲשׂוּ לָכֶם עֲבוֹדָה זָרָה וְדִרְשׁוּ אֶל הָאוֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעוֹנִים כְּמוֹתֵנוּ, אִמְרוּ לָהֶם, שַׁאֲלוּ אַתֶּם בֵּאלֹהֵיכֶם וְאָנוּ בֵּאלֹהֵינוּ, הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ. מַהוּ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים. נַנִּיחַ לְחַיָּיו שֶׁל עוֹלָם וְנִשְׁאַל בַּמֵּתִים אֶל הַמֵּתִים? דָּבָר אַחֵר, בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים. אִמְרוּ לָהֶם: בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם נִשְׁאָלִין צָרְכֵי הַמֵּתִים בַּחַיִּים. שֶׁמָּא נִשְׁאָלִין צָרְכֵי הַחַיִּים בַּמֵּתִים. דָּבָר אַחֵר, אִמְרוּ לָהֶם: הַמֵּתִים שֶׁלָּנוּ אֵינָם מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד, יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם (תהלים קמ״ט:ה׳). אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, עָמַד מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה וְהִזְכִּיר אֶת הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וְגוֹ׳. וְכַמָּה צַדִּיקִים הָיוּ בַּחַיִּים עִמּוֹ בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וְלֹא הִזְכִּיר אֶלָּא לַמֵּתִים. אִלּוּלֵי כָּךְ, הָיוּ אוֹבְדִין. לְכָךְ אָמַר שְׁלֹמֹה: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים (קהלת ד׳:ב׳). וּמָה רָאָה לְהַזְכִּיר לְאַבְרָהָם? אֶלָּא כְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה וּבִקֵּשׁ מֹשֶׁה עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵיאַךְ אֲנִי יָכוֹל לְקַבְּלָן בִּתְשׁוּבָה. אֶתְמוֹל נָתַתִּי לָהֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, הֲרֵי בִּטְּלוּ אוֹתָם. אָמַר רַבִּי שִׂמְלַאי: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב וְהִפְקִיד אֵצֶל הַמֶּלֶךְ עֶשֶׂר מַרְגָּלִיּוֹת וָמֵת. לְיָמִים עָמַד הַמֶּלֶךְ וְקִדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ שֶׁל אוֹהֲבוֹ בְּעֶשֶׂר מַרְגָּלִיּוֹת, וְאִבְּדָה אוֹתָם. הִתְחִיל הַמֶּלֶךְ כּוֹעֵס עָלֶיהָ וְאוֹמֵר: אֲנִי הוֹרְגָהּ. שָׁמַע שׁוֹשְׁבִינָהּ, אָמַר לוֹ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ: אִם אִבְּדָה לְךָ עֶשֶׂר מַרְגָּלִיּוֹת, הִזָּכֵר שֶׁיֵּשׁ לְאָבִיהָ פִּקָּדוֹן אֶצְלְךָ עֶשֶׂר מַרְגָּלִיּוֹת וְיֵצְאוּ עֶשֶׂר בְּעֶשֶׂר. אַף כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם בִּטְּלוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, זְכֹר לְאַבְרָהָם אֲבִיהֶם שֶׁנִּסִּיתוֹ בַּעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת וְיֵצְאוּ עֶשֶׂר בְּעֶשֶׂר, לְכָךְ הִזְכִּיר לְאַבְרָהָם. וּמָה רָאָה לְהַזְכִּיר שְׁלֹשָה אָבוֹת. אָמַר מֹשֶׁה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם שְׂרֵפָה הֵם חַיָּבִים, זְכֹר לְאַבְרָהָם שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ לְהִשָּׂרֵף עַל קְדֻשַּׁת שִׁמְךָ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. אִם שְׁחִיטָה הֵן חַיָּבִים, זְכֹר לְיִצְחָק אֲבִיהֶם שֶׁפָּשַׁט צַוָּארוֹ לְהִשָּׁחֵט עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ. אִם גָּלוּת הֵם חַיָּבִים זְכֹר לְיַעֲקֹב אֲבִיהֶם שֶׁגָּלָה לְחָרָן. לְכָךְ הִזְכִּיר שְׁלֹשָׁה אָבוֹת.
אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ – לֹא נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם לֹא בֶּהָרִים, לֹא בַּגְּבָעוֹת, לְפִי שֶׁהֵם כָּלִים, אֶלָּא בָּךְ.
וַתְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם – מָה אַתְּ כּוֹפֵר בַּשְּׁבוּעָה. הֵם בִּטְּלוּ רֹאשׁ הַדִּבּוּר לֹא יִהְיֶה לְךָ, אַתְּ מְבַקֵּשׁ לְבַטֵּל סוֹפוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לָאֲלָפִים, וְעַד כָּאן אֵין לְאַבְרָהָם אֶלָּא שִׁבְעָה דּוֹרוֹת. אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב לֵוִי קְהָת עַמְרָם מֹשֶׁה. הֵיכָן הוּא וְעֹשֶׂה חֶסֶד לָאֲלָפִים. מִיָּד וַיִּנָּחֶם י״י.
Remember Abraham, Isaac, and Jacob and forget about me, lest it happen as the Egyptians said: For evil did he bring them forth (Ibid., v. 12).
Turn from Thy fierce anger (ibid.); Satan continued to contend against them on high. What did Moses do? He closed the breach through which Satan had entered to press his argument against Israel, as it is said: Had not Moses His servant stood before in the breach (Ps. 106:23). And God had mercy upon them. Therefore the prophet cried out: Who is God like unto Thee, that pardoneth the iniquity, and passeth by the transgression? (Mic. 7:18).
[Siman 23]
Remember Abraham, Isaac, and Israel, thy servants (Exod. 32:13). May our masters teach us: Until what time may the morning prayers be recited? Thus our masters teach us that the morning prayers may be recited until mid-day. R. Judah maintained that the morning prayers could be recited only until the fourth hour of the day.⁠1 What was the explanation of Judah’s opinion? R. Simeon explained it in the name of R. Joshua the son of Levi: The prayers were instituted to correspond to the sacrifices, and we are taught that the morning sacrifice could be offered only until the fourth hour.
Nothing is more beneficial than prayer. It was the three patriarchs who introduced the three prayers. Daniel, however, fixed the number of prayers that should be recited, as it is said: And he kneeled upon his knees three times a day and prayed (Dan. 6:11). However, he did not prescribe the hour of the day. David came and specified evening, morning, and noonday: Evening, and morning, and noonday will I complain and moan (Ps. 55:18). When Moses arose and sought mercy for them, the Holy One, blessed be He, said: Get thee down, let Me alone (Exod. 32:7, 10). When Moses realized that Divine justice demanded the extinction of Israel, he cried out: Remember Abraham, Isaac, and Israel, who instituted the three prayers.
[Siman 24]
Remember Abraham, Isaac, and Israel (Exod. 32:13). It is written elsewhere in reference to this verse: And when they shall say to you: “Seek unto the ghosts and the familiar spirits, that chirp and that mutter; should not a people seek unto their God? on behalf of the living unto the dead (Isa. 8:19). Who spoke this prophetic verse? Isaiah ben Amoz. He told Israel: If the nations tell you to commit idolatry by enquiring of the ghosts and familiar spirits as we (i.e., they) do, answer them: We will inquire of our God, and you inquire of your gods. Should not a people inquire of its own god?
What is meant by On behalf of the living unto the dead? We leave the living to the life of the world, and we inquire of the dead through the dead. Another explanation of On behalf of the living unto the dead. He said to them: Normally we ask about the needs of the dead from the living, perhaps we should consult the dead about the needs of the living. Another comment on this verse. He said: Our dead are not truly dead, for it is said: Let the saints exult in glory; let them sing for joy upon their beds (Ps. 149:5). You find that after they had erected the calf, Moses arose and recited a prayer in which he recalled the departed, as it is said: Remember Abraham, Isaac, etc. There were many righteous men with him among the living in the camp, yet he mentioned only the departed. If he had done otherwise, they would have perished.⁠2 Thus Solomon exclaimed: Therefore I praised the dead (Eccles. 4:2).
Why did he see fit to mention Abraham? After they had committed the deed (of erecting the golden calf) and Moses sought mercy in their behalf, the Holy One, blessed be He, said: How can I forgive (them)? Only yesterday I gave them the Ten Commandments and they have already discarded them. R. Simlai said: This may be compared to a king with whom a friend had left ten pearls for safekeeping. After some time the king married his friend’s daughter with those pearls. However, she lost them. The king became enraged and cried out: “I ought to kill her.” Her best friend heard this and said to the king: “My lord king, if she lost the pearls, remember that her father entrusted her pearls to you for safekeeping. Let him replace the lost pearls with another ten.” So too did Moses say to the Holy One, blessed be He: If they violated the Ten Commandments, remember their ancestor Abraham, whom you tested with ten temptations, and let him compensate for them. Hence he called to mind Abraham.
Why did he see fit to recall the three patriarchs? Moses argued: Master of the Universe, if they are to be sentenced to burning, then remember Abraham, who risked his life in the furnace of the Chaldeans for the sake of Your Holy Name; if they merit decapitation, then remember Isaac their father, who willingly stretched out his neck for slaughter for the sake of Your Holy Name; if they deserve to be exiled, recall Jacob their father, who was exiled to Haran. That is why he mentioned the three patriarchs.
To whom Thou didst swear by Thine own self (Exod. 33:13). You did not swear to them or to the mountains or to the valleys, for they are only Your creations: Thou didst swear by Thine own self. And thou saidest unto them: “I will multiply thy seed” (ibid.); why do You retract Your promise? They have violated the beginning of the commandment, but surely You cannot wish to abrogate what you will say finally: Showing mercy unto the thousandth generation (ibid. 20:6). Since only seven generations have passed—Abraham, Isaac, Jacob, Levi, Kohath, Amram, and Moses—would it be showing mercy to the thousandth generation if You destroyed them? Hence the Lord repented (ibid. 32:14).
[Siman 25]
And the Lord spoke unto Moses: “Go, get thee down” (Exod. 32:7). May our masters teach us: If a person sends his eruv3 by means of a deaf mute, a fool, or a child, is his eruv considered a legal one? Thus do our masters teach us: If one sends his eruv by means of a deaf mute, a fool, or a child, his eruv is not a legal one. Shame upon the man who sends a fool as his messenger to the King, as it is said: He that sendeth a message by the hand of a fool cutteth off his own feet and drinketh damage (Prov. 26:6).
1. Ten o’clock.
2. See above note 28.
3. Through the legal procedure known as eruv (“mixing”), various private domains are amalgamated so as to permit certain activities, such as carrying, that are prohibited on the Sabbath and the festivals.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ואד֗כר לאברהים ואסחק ואסראייל עבידך אלד֗ין אקסמת להם באסמך וקלת אכת֗ר נסלכם ככואכב אלסמא וג֗מיע אלבלד אלד֗י קלת אעטיה לבניכם ויחוזונה אלי אלדהר.
וזכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בשמך ואמרת ארבה את זרעכם ככוכבי השמים, וכל הארץ אשר אמרתי אתנה לבניכם, ויירשוה לעולם.
זכור לאברהם – אם עברו על עשרת הדברות, אביהם נתנסה בעשר ניסיונות, עדיין לא קיבל שכרו, תנהו לי,⁠א ויצאו עשר בעשרה.
לאברהם ליצחק ולישראל – ואם אינן ניצולין בזכותם, מה אתה אומר לי: ואעשה אותך לגוי גדול (שמות ל״ב:י׳)? אם כסא של שלש רגלים אינו עומד לפניך, קל וחומר לכסא של רגל אחד.⁠ב
אשר נשבעת להם בך – לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה, לא בשמים ולא בארץ לא בהרים ובגבעות, אלא בך, שאתה קיים וכן שבועתך תתקיים. שנאמר: בי נשבעתי נאם י״י (בראשית כ״ב:ט״ז), וליצחק נאמר: והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהםג (בראשית כ״ו:ג׳), וליעקב נאמר: אני אל שדי פרה ורבה וגו׳ (בראשית ל״ה:י״א) – נשבע לו באל שדי.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא: ״לו״.
ב. בכ״י לייפציג 1 יש כאן תוספת של רבנו שמעיה: אם בשריפה הם זכור אברהם שמסר נפשו לישרף באור כשדים, אם בהריגה זכור יצחק שפשט צוארו לעקידה אם בגלות זכור יעקב שגלה לחרן. התוספת מופיעה וסומנה כתוספת גם בכ״י מינכן 5. היא אינה מופיעה בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ס״פ 118, נוסף: ״אביך״.
זכור לאברהם (lit., remember for Avraham) – If they have transgressed the Ten Commandments, their father Avraham was tried by ten trials and has not yet received his reward for them. Give it to him now – remember for him this merit – and let the ten trials he successfully withstood countervail the infringement of the Ten Commandments (Tanchuma Ki Tisa 24; Shemot Rabbah 44:4).
לאברהם ליצחק ולישראל REMEMBER FOR AVRAHAM, FOR YITZCHAK, AND FOR ISRAEL – If they are to be punished with death by burning, remember for Avraham his merit that he gave himself over to be burnt for Your sake (for the sanctification of the Divine Name) in Ur (in the fire) of the Chaldees; if with death by the sword, remember for Yitzchak the merit that he stretched forth his neck to the knife on the occasion of the "Binding". If by exile, remember for Yaakov the merit that he went into exile to Haran (leaving the paternal roof in order to fulfill his father's command). If, however, they cannot be saved by their ancestors merit what is the good of You saying to me, "and I will make of you a great nation"? – if a chair with three legs (the merits of the three patriarchs) cannot stand before You in the moment of Your wrath, how much the less a chair with only one leg (the merits of myself alone) (Berakhot 32a).
אשר נשבעת להם בך TO WHOM YOU SWORE BY YOUR OWN SELF – You did not swear to them by a thing which is perishable – neither by the heavens nor by the earth, nor by the mountains, nor by the hills – but by Your very Self, Who endurest forever and Whose oath endures forever. For it is stated that God said to Avraham, "By Myself have I sworn says Hashem … [I will greatly multiply your seed]" (Bereshit 22:16-17); to Yitzchak it was said, "and I will perform the oath which I swore by Myself unto Avraham your father … [and I will multiply your seed]" (Bereshit 26:3-4); and to Yaakov it was said, "I am God Almighty, be fruitful and multiply" (Bereshit 35:11); thus to him also God swore by Himself – by God Almighty (Shemot Rabbah 44:23).
זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך – כשם ששמך קיים לדור דורים, כך שבועתך קיימת לדור דורים.
ותדבר אלהם ארבה את זרעכם1ומה אם כסא של שלש רגלים לא עמד בשעת כעסך, כסא של רגל אחד על אחת כמה וכמה.
וכל הארץ הזאת אשר אמרתי – חזר על ותדבר אליהם, כלומר דברת אליהם אתן לזרעך ונחלו לעולם, ואמרתך לא תשוב ריקם, שנאמר ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה (במדבר כ״ג:י״ט).
1. ומה אם כסא של שלש רגלים. ברכות שם. ועי׳ רש״י עה״ת.
וטעם זכר – שיעשה בזכות אבותם, בעבור השבועה.
אשר אמרתי – שהיא נתונה לכם בדיבור.
אתן – אותה לזרעכם – במעשה.
זכור לאברהם ליצחק כו׳. בשבת (ל.) אומ׳ דעשר רננות נתפלל משה לפני ה׳ קודם שנתרצה לו. עד שאמ׳ זכור לאברהם. מיד נענה. והיינו דכת׳ ושבח אני את המתי׳ מן החיי׳ (ע״פ קהלת ד:ב). ותימ׳ דאמ׳ בעלמא (ברכות י:) כל התולה עצמו באחרים תולין לו בעצמו. כלומ׳ שיענה בשביל עצמו. ה״ר יעקב.
זכור לאברהם וגו׳ – במס׳ שבת אמרו דעשר רננות התפלל ולא נענה עד שהזכיר זכות אבות וזהו ושבח אני את המתים, וקשה הא אמרינן כל התולה עצמו באחרים תולין אותו בעצמו שנענה בזכות עצמו, מהר״ר יעקב.
זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך – אם משה רבינו אדון כל הנביאים הוצרך להזכיר בתפלתו זכות האבות, קל וחומר אנו שיש לנו להזכיר בתפלה אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולכוון בזה כי בזה הוא יתברך חפץ להיותו נזכר בכל דור ודור.
ובמדרש זכור לאברהם ליצחק ולישראל לא נענה משה עד שהזכיר את המתים, וזהו שנמשלו ישראל לגפן שנאמר (תהלים פ׳:ט׳) גפן ממצרים תסיע, מה הגפן הזה היא חיה ונשענת על עצים מתים והם העצים שמגביהין אותם עליהם, כך ישראל חיים וקיימים ונשענים על המתים אלו האבות.
וכן אתה מוצא כמה תפלות התפלל אליהו בהר הכרמל שתרד אש מן השמים, והוא שאמר (מלכים א י״ח:ל״ז) ענני ה׳ ענני, ולא נענה עד שהזכיר את המתים, שנאמר ה׳ אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי יש אלהים בישראל מיד ותפול אש ה׳ ותאכל את העולה, אף משה עמד בהר ארבעים יום לבקש רחמים על ישראל על עון העגל ולא נענה עד שהזכיר את המתים ואמר זכור לאברהם, מיד וינחם ה׳ על הרעה, זהו שאמר הכתוב (קהלת ד׳:ב׳) ושבח אני את המתים שכבר מתו אפילו מצדיקים חיים שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, דבר אחר ושבח אני את המתים הראשונים מן החיים של עכשיו, תדע לך שמתקיימות גזרותיו של משה ואין מתקיימות גזרותיהן של מלכים עכשיו שהרי משה תקן כמה תקנות, וכאותה שאמרו רז״ל וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל משה תקן להם לישראל שיהו שואלים ודורשים בענינו של יום, וכן מצינו עזרא תיקן כמה תקנות שהם נוהגות היום, הוי אומר ושבח אני את המתים.
ונחלו לעולם – שינחלוה לדורות ואע״פ שיגלו ממנה לא תהיה נחלה לעם אחר כי אם להם לבדם, כענין שכתוב בהבטחת אברהם (בראשית י״ז:ח׳) לאחזת עולם, ועוד יכלול ונחלו לעולם שינחלו אותו עולם שהוא מכוון כנגדה, וא״כ יש בכתוב הבטחה בעוה״ז ובעוה״ב.
זכור לאברהם ליצחק לישראל עבדיך "Remember for the sake of Avraham, Yitzchak, and Yisrael Your servants;⁠" If even Moses, the greatest of all our prophets had to remind God of the merit of the patriarchs in his plea to God in order to secure a favorable hearing, how much more so must we make such a reminder a pivotal part of all our prayers. God likes to be reminded of the patriarchs by us in all generations.
A Midrashic approach (Shemot Rabbah 44,1-2): the words "remember Avraham, Yitzchak, and Yaakov, tell us that Moses' prayer did not evoke a response until he had mentioned the dead and departed; this explains why Israel has been compared to a grapevine as we know from Psalms 80,9 גפן ממצרים תסיע, "You plucked up a grapevine from Egypt.⁠" Just as the grapevine is alive and remains alive even when attached to dead trees, trees which are far bigger than it, so Israel will remain alive and prosper by supporting itself by the dead (patriarchs).
You will note that whereas Elijah offered up numerous prayers at Mount Carmel, God did not respond to him until after he had mentioned the dead. When he pleaded ענני ה' ענני, "answer me O Lord, answer me,⁠" nothing happened until he added the words ה' אלו-הי אברהם יצחק וישראל, "Lord God of Avraham, Yitzchak and Israel, today let it be known that there is a God in Israel.⁠" As soon as he had concluded this particular prayer, fire fell from heaven and consumed the burnt-offering as well as the firewood and the stones. [I find this Midrash difficult as in the text you will note that Elijah mentioned the patriarchs before pleading ענני ה' ענני. We may have to assume that the previous prayers are simply not recorded in the text (Compare Kings I 18,36)]
Moses, likewise, remained on Mount Sinai for forty days to ask God's mercy for His people for the sin of the golden calf and he was not answered until he mentioned the dead by saying: "remember Avraham, Yitzchak and Yaakov.⁠" As soon as he did that, the Torah writes וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו "The Lord reconsidered the evil He had said to do to His people.⁠" The whole episode helps us understand what Solomon referred to in Kohelet 4,2 when he said: "I praise the dead who are dead already.⁠" He meant that such dead are even more effective in death than live and righteous people are while still alive. This is what the sages meant when they said that the righteous dead are greater in death than while they were still alive" (Chulin 7).
Another approach to this verse in Kohelet: Solomon meant that the dead who were righteous during their lives long ago were greater in their lifetime than the righteous of the present generation in their lifetime (Shabbat 30,1). The proof is that the decrees handed down from the times of Moses are still being observed (though Moses has been dead a long time), whereas the decrees issued by kings nowadays, kings who are alive, are frequently not being observed. Moses himself had introduced numerous תקנות, ordinances, over and above the explicit laws spelled out in the Torah. To name but one: when the Torah writes in Leviticus 23,44 וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, "Moses stated the laws about the festivals of God to the Children of Israel,⁠" the Talmud Megillah 32 explains that Moses instituted the rule that the laws about keeping these festivals have to be expounded publicly on that day or earlier. We find that Ezra also added new such ordinances which are still being observed in our time (compare Baba Kama 82). All this is part of what Solomon had in mind when he praised the dead as being better off than the living as the ordinances of the living are often not accepted by their contemporaries.
ונחלו לעולם, "and it shall be their heritage forever.⁠" What Moses meant was that the patriarchs would transmit that heritage forever. Even if the Israelites would be exiled from their land, no other nation would receive it as their heritage. This is the meaning of the words אחוזת עולם, "an eternal possession,⁠" which God promised to Avraham in Genesis 17.8. Another meaning included in the words ונחלו לעולם is that the reference is to another, eternal world. When we think about that meaning of the word לעולם in Moses' plea we would have an assurance in this verse, (or by Moses quoting God back to Himself) of God's promise that the Israelites would exist forever, in this world as well as in the hereafter.
זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך – כתוב בתורת כהנים לא היה זוית בקרקע שלא היה מתחבט עליהם להתחנן עליהם ואמר זכור לאברהם וכו׳ אם נתחייבו שרפה זכור לאברהם שמסר עצמו על קדושת שמך אם נתחייבו הריגה זכור ליצחק ואם נתחייבו גלות זכור ליעקב שגלה עכ״ל ורש״י פי׳ בע״א.
זכור לעבדיך לאברהם ליצחק – תנחומא. לא היה זוית בקרקע שלא היה מתחבט עליו לחון עליהם ולומר אם נתחייבו שריפה זכור לאברהם שמסר עצמו לשרפה. אם נתחייבו הריגה זכור ליצחק שמסר עצמו להריגה ולישחט. ואם נתחייבו גלות זכור ליעקב שגלה.
אשר נשבעת להם – גבי עקידה דכתיב בי נשבעתי.
זכור לאברהם – מדרש: לא היה זוית ברקיע שלא היה משה רבינו מתחבט עליו להתפלל ואומ׳ זכור לאברהם שמסר עצמו לשריפה על קדושת שמך ואם נתחייבו הריגה זכור ליצחק שמסר עצמו להריגה ואם נתחייבו גלות זכור ליעקב שגלה ואם אין אתה משגיח בכל אלה א״כ מה מועיל מה שאמרת לי ואעשה אותך וכו׳ ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד בפניך כסא של רגל א׳ לא כ״ש ועוד הם בטלו תחלת הדיבור דלא יהיה לך ואתה רוצה לבטל סוף הדיבור ועושה חסד לאלפים מיד וינחם ה׳.
אשר נשבעת – בעקדה דכתיב בי נשבעתי נאום ה׳.
זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך – כאן הקדים אבות לעבדיך ובפ׳ עקב זכור לעבדיך לאברהם וגו׳ הקדים עבדיך לאבות לומר כי היו עבדיו מתחלה ועד סוף כיוצא בו דוד עבדי. ועבדי דוד.
זכור לאברהם – פי׳ אם עשו אלהי זהב זכור לאברהם ששבר אלילים [של] תרח ושרפם, ואם זבחו לו זכור ליצחק שנעקד על גבי המזבח ויכפר זבח בזבח, ואם השתחוו לו זכור ליעקב שטמן אלהי הנכר, ואם אמרו אלה אלהיך זכור לישראל שאמרו (דברים ו׳ ד׳) שמע ישראל ה׳ אלהינו ד׳ אחד מיד וינחם ה׳ וכו׳. כאן הקדים האבות לעבדיך שאמר זכור לאברהם וליצחק ולישראל עבדיך ובמקום אחר כתיב (שם ט׳ כ״ז) זכור לעבדיך לאברהם, והקדים עבדיך לאבות, לומר כי היו עבדיו מתחלה ועד סוף, כיוצא בו דוד עבדי ועבדי דוד.
זכֹר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך שהיו דבקים בך, ולדבקותם בך יעדת שיהיו זרעם מושגחים באופן שירבו ריבוי נפלא, וינחלו הארץ הנבחרת, כדי שיגיעו אל השלמות. ואם יֵעָתְקוּ מהריבוי אשר הגיעו אליו בזמן ארוך אל המיעוט הנפלא, עד שלא ישאר מזרעם כי אם בית אחד, איך יתכן שיִּשְׁלַם להם מה שיעדת? הלא כשישובו לִרְבּוֹת יתכן שתכעס עליהם על דבר אחֵר, ותשוב לכלותם! ובכלל, אם הם ראויים לכליה מצד עצמם, ראוי שתחמול עליהם מצד דבקות השגחתך על האבות הנבחרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ועל הטענה הב׳ אמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו׳ – וכמו שאמרו חז״ל (ברכות שם) כסא של שלש רגלים אינה יכולה לעמוד וכו׳. שהרי יש להם זכות שלש אבות אשר לשלשתן נשבעת בך על קיום זרעם ותדבר אליהם ארבה את זרעכם כככבי השמים והרי על דעתם נשבעת ומהידוע שלא עלה על דעתם שיתבטלו הי״א שבטים וישאר האחד לבדו כמו שלא יצוייר שיחסרו מספר מזלות השמים ולא אחד בהם.
[ז] ועוד אמרת וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם ונחלו לעולם – וכבר חלקוה האבות לשנים עשר שבטים כמו שנרא׳ מברכות יעקב אשר ברך אותם איש כברכתו ארצו ונחלתו. ועוד אמרת ונחלו לעולם והוא לפי שמספרם מתיחס מאד לכללות העולם בשנים עשר מזלותיו כמו שנתבאר בשער שלשים ואחד. ועם כל זה אתה אומר להשמיד אותם ולבטלם מפני רוע מעשיהם ואיך יתקיימו הבאים תחתם אשר לא יהיה להם דבר מכל אלו והיא טענה חזקה ג״כ.
זכור לאברהם אם עברו על י׳ הדברות אברהם אביהם נתנסה בעשר נסיונות ועדיין לא קבל שכרו תנהו לו ויצאו עש׳ בעשר. בשמות רבה דאל״כ מאי זכור לאברהם אם הוא היה צדיק הרי קבל שכר ושוב אינו מחוייב לבניו בעבורו כלום:
לאברהם ליצחק ולישראל ואם אינן נצולין בזכותן מה אתה אומר לי כו׳. בש״ר דאל״כ למה הזכיר שלשתן באברהם סגי שהוא הראשון מכל האבות ושנתנסה בעשר נסיונות כנגד י׳ הדברות:
ואמנם אמרו עוד זכור לאברהם נראה לי שאינו לזכור להם זכות אבותם לשיכפר להם כי אם הם עבדו עבודת אלילים לא עשו כאבותם ולמה יעמוד להם זכותם. אבל אמר זה להשיב על מה שאמר לו יתברך ואעשה אותך לגוי גדול יאמר ואולי שזרעי יעשה עבודת אלילים או פשע אחר כזה הלא תעשה בהם כליה מפני זכותי ומפני הדבור הזה שאמרת לי ואעשה אותך לגוי גדול זכור לאברהם ליצחק ולישראל שהיו עבדיך כמוני היום והיו שלשה צדיקים ואני אחד וזכותה דרבים עדיפא ונשבעת להם בך שהיא השבועה היותר חמורה שאפשר מה שלא נשבעת לי. אמנם אם עתה דברת עמי זה היעוד הנה גם הן דברת עמהם וזה הוא ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים רוצה לומר שיהיה הריבוי בכמות ובאיכות כככבים. ואם היה שעם כל זה אתה רוצה לעשות כליה בזרעם וכסא של שלוש רגלים שהוא זכות שלשת שאבות לא יעמוד לפניך איככה אחשוב אני שתעשה אותי לגוי גדול ולא תקראנה אותי ולזרעי כאלה. הנה אם כן בראשונה טען בעד העם להצילם מהכליה המוחלטת ושייסרם אך במשפט ולכן חתם הטענה הזאת באמרו שוב מחרון אפך אחר כך השיב על מה שנאמר לו ביחוד ואעשה אותך לגוי גדול. כפי מה שביארתי. והותרה עם זה השאלה החמשי׳. והתבארו שמונת ההערות אשר העירותי בתפלה הזאת.
וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו – בדור רביעי, כאמרו ״ודור רביעי ישובו הנה״ (בראשית ט״ו:ט״ז), וזה לא יתקיים בזרעי בלבד עתה.
וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו, a reference to the fourth generation of the Emorite mentioned by God at the covenant between the pieces. (Genesis 15,16) Moses realises that this promise will not be fulfilled to his children except now.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[א] זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך
[1] ברכות פרק ראשון דף י ע״ב (ברכות י:), ופרק חמישי דף לב ע״א (ברכות לב.)
[2] שבת פרק שני דף ל ע״א (שבת ל.)
אם עברו על עשרת הדברות וכו׳. ותימה לי, למה דרשו (שמו״ר מד, ד-ה) כך, דשמא כפשוטו הוא, דהזכיר ג׳ אבות, שכולם היו צדיקים ולא קבלו זכותם, ויתן זכותם לישראל אם חטאו, ולמה דרשו על אברהם בפני עצמו, וכאשר עיינתי בזה מצאתי דברי רז״ל נכונים שדרשו כך, דכאן אמר ״זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך״, ואילו בפרשת עקב (ראו דברים ט, כז) נזכר התפלה ״זכור לעבדיך לאברהם וליצחק ולישראל״, ובודאי כן הוא ראוי שאמר ״לעבדיך״ תחילה, שזהו העיקר, מפני שהם עבדיך וצדיקים, ובזכותם ינצלו. ובשביל שאמר ״לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך״ דרשו, דכך פירושו; ״זכור לאברהם״ בפני עצמו, ומפני זה צריך ליתן טעם למה לאברהם בפני עצמו יותר מן שאר האבות, אלא מפני שנתנסה בעשר נסיונות, והכתוב רוצה לחבר ״זכור לאברהם״, שהרי רוצה לומר שיזכור זכות אברהם שנתנסה בעשר נסיונות, לכך אמר ״זכור לאברהם״. ועוד פירשו, שהכתוב רוצה לומר ׳אם לשריפה וכו׳, והשתא הוי גם כן שפיר שחיבר הכתוב ביחד ״זכור לאברהם״, ולא כתב,זכור לעבדיך לאברהם׳. ופירוש זה נכון בדברי רז״ל:
אם לשריפה הם עומדים כו׳. ואם תאמר, תינח שריפה או הרג או גלות, ושמא סקילה או חנק הם חייבים, ויש לומר כי השריפה וההרג דרכם לבא מן השמים; כמו שהיה אצל נדב ואביהו (ויקרא י, ב), ואצל תבערה שבערה בם אש ה׳ (במדבר יא, א), וסדום שהמטיר עליהם אש (בראשית יט, כד). וכן הרג הוא גם כן מן השמים, להביא עליהם מלחמה להיותם נאספים בחרב. וכן הגלות. ואם השריפה וההרג והגלות, שהם רגילים לבא מאת ה׳, ויהיו מכפרים עליהם האבות, כל שכן שלא יבא עליהם המיתות הרחוקות, שהם סקילה וחנק ושאר מיתות:
מה אתה אומר כו׳. מפני שאמר ״ואעשך לגוי גדול״, אם כן קשיא מה השיב משה ״זכור לאברהם וליצחק ולישראל אשר נשבעת להם בך וכו׳⁠ ⁠⁠״, הרי משה גם כן מזרעם, והרי שבועות האבות יהיו מקויים במה שיעשה את משה לגוי גדול, ולפיכך צריך לפרש כי משה השיב על זה במה שאמר ״זכור לאברהם״, כלומר האבות הם שלשה (ברכות טז ע״ב), ואם לא ינצלו בזכותם אם כן אין זה נחשב אלי מה שאתה אומר אלי ״ואעשך לגוי גדול״. וכל זה כלל משה במה שאמר ״זכור לאברהם וליצחק ולישראל עבדיך״:
כסא של שלש רגלים וכו׳. ואם תאמר, אדרבא, זהו כסא של ארבע רגלים, דהא זרע משה בני אברהם יצחק ויעקב, ואין זה קשיא, דמפני זה אמר,כסא של שלש רגלים׳, דאברהם יצחק ויעקב נקראים אבות לישראל (ברכות טז ע״ב), והם כמו שרשים שהאילן נסמך עליו כמו שיסמוך הכסא על הרגלים, וכאשר אמר למשה ״ואעשך לגוי גדול״ רצה שהוא יהיה משה האב לאומה, שהרי אמר ״ואעשה אותך לגוי גדול״, ולא יהיו נקראים על שם האבות, כמו שנח לא יקרא אב לישראל אף על גב שכל ישראל יצאו ממנו, וכן שם לא נקרא אב, שלא נקראו אבות לישראל אלא אברהם יצחק ויעקב, כך לא יהיה נקרא אב אלא משה, שהוא נעשה לגוי גדול:
לא נשבעת וכו׳. דאם לא כן, למה לי ״בך״:
אֶֽת⁠־זרעכם: במאריך ומקף, וכן הוא לב״א. [אֶֽת⁠־זַרְעֲכֶ֔ם].
זַרְעֲכֶם: הזי״ן בלא קדמא. [אֶֽת⁠־זַרְעֲכֶ֔ם].
כְכוֹכְבֵי: בכל ספרי׳ מדוייקי׳ מל׳ וא״ו. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, ואת הכוכבים (דבראשית) מל׳ דמל׳ כתי׳, מל׳ וי״ו ויו״ד, וכל כוכבים באורית׳ דכות׳ מל׳ דמל׳. ככוכבי השמים (דכי ברך אברכך) מל׳ וי״ו כתי׳, וכל אורית׳ דכות׳ מל׳, דרך כוכב מיעקב, מל׳ וי״ו כתי׳. [ככוכבי].
הַזֹּאת: הזי״ן דגושה. [הַזֹּאת].
אברהם אביהם כו׳. דאם לא כן מאי זכור לאברהם אם היה הוא צדיק הרי קבל שכר ושוב אינו מחוייב בעבורו לבניו כלום:
זכור לאברהם שמסר כו׳. דאל״כ למה נזכרו שלשתן באברהם סגי רא״ם. א״נ דק״ל למה כתיב זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם איפכא הל״ל זכור אשר נשבעת לעבדיך לאברהם וכו׳ דהא הזכירה אשבועה קאי. ועוד שבועה גבי אברהם הוא דכתיב שנאמר בי נשבעתי וגו׳. ל״פ זכור לאברהם עשר נסיונות וכו׳ ולא קאי הזכירה על השבועה אלא על צדקת אברהם וכו׳ ותו ק״ל א״כ מאי זכירה שייך לגבי יצחק ויעקב ל״פ אם לשריפה וכו׳. ואין להקשות למה פירש גבי אברהם עשר נסיונות דלמא שריפה לחוד. יש לומר דהי מנייהו מפקית דכיון דתרווייהו איתניהו גבי אברהם:
ק״ו לכסא של רגל אחד. יש מקשים מאי ק״ו הוא זה והא משה גם כן יש לו זכות אבות דהא הוא מבני בניהם כדפירש״י בפרשת שלח ואעשה אותך לגוי גדול ולא כתיב ואעשה את זרעך וגו׳ שאתה מזרעם. ומתרצין אילו לא חטאו בעגל היו נכנסין לארץ כמו שהבטיח הקב״ה את אברהם לזרעך אתן את הארץ ועכשיו שיכלם ש״מ ע״כ דהחטא גרם שלא יתקיים הבטחת אברהם וא״כ במה יודע איפה שתתקיים הבטחת משה שיהיו בניו לגוי גדול אולי יחטאו בניו ולא תתקיים ג״כ ההבטחה וא״ת שזכות משה תתקיים על כל פנים אף אם יחטאו בניו וא״כ ק״ו הוא הרי זכות של ג׳ אבות לא הועיל זכותם להגין בשביל החטא ולהביאם לארץ ק״ו זכותי לבד:
Their father Avraham... [Rashi knows that Avraham "has not yet received his reward"] because otherwise, why does it say, "Remember Avraham"? He already received his reward for his righteousness, and Hashem is no longer obligated on Avraham's account to help his children.
Remember Avraham who offered himself... [Rashi knows all this] because otherwise, why are all three mentioned? Mentioning just Avraham alone is sufficient. (Re"m) Alternatively, Rashi is answering the question: Why is it written, "Remember Avraham, Yitzchok and Yisrael, Your servants, to whom You swore"? [Ostensibly,] Hashem is being asked to remember what He swore, and what He swore is written in connection with Avraham, as it is written: "'By My Self I have sworn,' says God.⁠" So the order of the verse should be reversed: "Remember what you swore to Your servants Avraham...⁠" Thus Rashi explains: "Remember for Avraham the ten tests...⁠" I.e., Hashem is being asked to remember Avraham's righteousness, not what He swore. Then Rashi answers the question: According to this, what is there to be remembered for Yitzchok and Yaakov? Thus he explains: "If by burning...⁠" We need not ask: Why does Rashi mention the ten tests for Avraham? Perhaps [the verse is referring] only to the test of burning. The answer is: Since Avraham has both merits, and neither is more excludable than the other, [therefore both can be included as the verse's intent].
Certainly a chair with one leg. Some ask: What is the logic of this argument? Moshe also has the forefathers' merit, for he is their descendant, as seen from (Bamidbar 14:12): "I shall make you into a greater nation,⁠" where Rashi explains, "It is not written, 'I shall make your descendants into a greater nation,' because you are descended from the forefathers.⁠" They offer an answer: Had the people not sinned with the Calf they would have entered the Land, as Hashem promised Avraham (Bereishis 12:7): "To your descendants I will give this land.⁠" But now that He will destroy them, we see that the sin prevented the promise to Avraham from being fulfilled. If so, how do we know the promise to Moshe will be fulfilled, that his children will be a great nation? Perhaps his children too will sin, and this promise also will not be fulfilled. And if we argue that Moshe's merit will persevere in any case, even if his children will sin, this claim is against logic: If the merit of three forefathers did not shield them from sin and bring them to the land, certainly the merit of Moshe alone will not.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

זכור לאברהם וגו׳ – אין הכוונה על השבועה שזה כבר השיבו ה׳ שיקיים שבועתו בזרעו של משה ויהיה לגוי גדול והוא זרעם של אבות גם כן, אלא בא לומר כי יתעצבו האנשים מאוד על המאורע, גם בא בטענה שצריך לזכור זכותם מטעם שאמר בעשרת הדברות (לעיל כ׳ ו׳) ועושה חסד לאלפים לאוהבי והוא אומרו עבדיך, ואומרו אשר נשבעת וגו׳ כל זה להגדיל המושג לאבות לצד האהבה.
וכל הארץ הזאת וגו׳ – רבו בזה הדרכים ויש מפרשים שהם דברי משה שאמר לפני ה׳ מה שאמרתי להם וגו׳, ואפשר לומר כי הוא דברי ה׳ ופירוש אמרתי לשון מעלה על דרך אומרו (ישעיהו ג׳) אמרו צדיק, וזהו פירוש כל הארץ וגו׳ אשר רוממתי על כל הארצות אתן וגו׳, וכן מצינו שאמר הכתוב (דברים י״א י״ב) ארץ אשר וגו׳ עיני ה׳ אלהיך וגו׳, והכוונה בזה להזכיר מעלתם לפניו.
זכור לאברהם, "Remember Abraham, etc.⁠" Here Moses did not refer to God's oath to Abraham to make him into a great nation, etc., a comment God had already replied to earlier. Moses referred to the sadness which would engulf people when they would hear about what happened. Moses also argued the merit of the Patriarchs based on God's promise in the Ten Commandments (20,6) that He considered such merits for thousands of generations to those who "loved Him and observed His commandments.⁠" Moses added the words "Your servants, and "You have sworn,⁠" in order to give still greater meaning to what God had stated in the Ten Commandments.
וכל הארץ הזאת, "and this whole land, etc.⁠" There are many ways of interpreting these words. Some say that they are part of Moses' words who quotes what God had said to the Patriarchs. It is equally possible that they are words spoken by God. The meaning of אמרתי would then have to be understood in a sense similar to Isaiah 3,10: "declare that the צדיק is good!⁠" Here God would be proclaiming the superiority of the land of Israel by saying: "I declare that I have elevated the patriarchs by swearing to give such a superior land to their descendants, etc.⁠" We can find a parallel to this in Deut. 11,11-12, where the land of Israel is described in terms of being a superior land.
זכר לאברהם – ראוי לך לרחם עליהם בזכות האבות, כי אתה נוצר חסד לאלפים, ואין הכונה באמרו זכור וגו׳, כי אם יכלם לא תתקיים הברית והשבועה שנשבע לאבותם, שהרי אמר לו ואעשה אותך לגוי גדול, אלא פירושו שבזכות אבותם ראוי לסלוח עון הבנים אעפ״י שחטאו הרבה והרשיעו והקשו ערפם, וזה מפורש במשנה תורה, שבזכרו זכות אבות הוסיף לפרש, אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו (דברים ט׳ כ״ז):
אשר נשבעת להם בך – כמו שאמר לאברהם, בי נשבעתי נאום ה׳ (בראשית כ״ב ט״ז):
זכר לאברהם ליצחק ולישראל וגו׳ – משה מזכיר את האבות ואת השבועה שה׳ נשבע להם, אך נראה שכוונתו אינה ששבועה זו עומדת בניגוד לגזירת הכליה המוטלת על העם. סוף כל סוף, כאשר דיבר ה׳ על השמדת העם הוא גם אמר שיעשה גוי גדול מזרעו של משה; כך שמכל מקום השבועה תתקיים, מאחר וזרעו של משה הם גם זרע אברהם יצחק ויעקב.
נראה יותר שהזכרת האבות קשורה קשר הדוק לכל הטענות שהעלה משה עד לכאן, ושעליהן מבוססת בקשתו. ההזכרה באה כאן כסייעתא האחרונה לבקשה.
תחילה הוא מזכיר אברהם, יצחק ויעקב – השורש הנאצל שממנו צמח עם ״קשה⁠־עורף״ זה של עתה. שורש זה היה בעל סגולות מוסריות כה אציליות ואיתנות, עד שלאחר אברהם בא יצחק האצילי באותה המידה, ולאחר יצחק בא יעקב אף הוא באותה מידת אצילות, ואצילות זו ודאי שלא נעלמה מבלי להשאיר רושם בעם שיצא מהם. במשך הזמן תחזור אצילות זו ותתגלה ותעמיד דור שיתקרב למדרגת האבות.
ואז בהדגשה מיוחדת מזכיר משה את השבועה. מן הסתם, בשעה שה׳ נשבע לאבות הוא ידע שאצילות זו לעולם לא תאבד מהעם, או שלכל הפחות לעולם לא תאבד מהם היכולת לשוב ולהעשות ראויים לשבועה הזאת. שאם לא כן, ה׳ לא היה מבטיח לאבות בשבועה שלזרעם תהיה זכות נצחית לארץ. מה יהיה עם השבועה אם העם כולו יירד מטה מטה, ולא יימצא ביניהם אף אחד כמשה? על כרחנו שהשבועה ניתנה על יסוד ההנחה הבטוחה, שזרע אברהם בכללותו לעולם לא ישחית דרכו עד כדי כך, שהדרכתו המחנכת של ה׳ לא יהיה בידה להחזירו למוטב.
חינוך זה של העם והחזרתו למוטב, הוא הכרחי לכל בחירתם של ישראל; הוא מבטיח את עתידם של ישראל כעם ה׳ אף בעתות ירידתם. זוהי הנקודה שמעלה משה בפנייתו אל ה׳ להעביר את הרעה הצפויה להם.
נראה אפוא שההדגשה בפסוקנו היא בתיבת ״לעלם״; וטעמי המקרא רומזים שתיבות ״אשר אמרתי אתן לזרעכם״ מוסבות לעיל על ״הארץ הזאת״. נמצא שכל עצמו של מאמר ״וכל הארץ הזאת״ וגו׳, אינו בא אלא לומר ״ונחלו לעלם״: ״וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם – ונחלו לעלם״.
זכר – ועל מ״ש ואעשה אותך לגוי גדול השיב הלא יצויר שגם בני יחטאו, וכמ״ש במדרש אם כסא של ג׳ רגלים אינו יכול לעמוד איך יעמוד כסא של רגל אחד, הלא הם יש להם זכות ג׳ אבות שהיו עבדיך, וגם שצריך שתזכור להאבות את השבועה אשר נשבעת להם, אם תשכח את השבועה לבנים החוטאים, צריך אתה לזכרה להאבות שלא חטאו, [זכר נקשר תמיד עם את וזכר שאחריו למ״ד הוא אם זוכר לו איזה דבר זכות או חובה, שזכירת האבות עצמם היה צ״ל זכור את אברהם] ובפרט שהשבועה היה בך בשמך הגדול, ותדבר אליהם בעת השבועה ב׳ דברים: א) ארבה את זרעכם ככוכבי השמים שהם קיימים באיש, ב) לתת להם את הארץ ולא לפי שעה, רק ונחלו לעולם, ואם תבטל עתה השבועה לג׳ אבות איך תקיים הבטחה לי איש אחד:
ככוכבי השמים1: זוהי השבועה שהיתה בשעת העקידה2. ונתבאר שם שלא משום ריבוי המשיל לכוכבים, אלא שיהיו גדולי המעלה שיאירו ככוכבים. וא״כ3 אע״ג שעדין לא הגיעו לזו המעלה4, סוף סוף יגיעו לזה כפי שבועתך5.
ואמר משה ״ולישראל״, אע״ג שלא נאמרה לו ממש ברכה זו6, מ״מ אחר שאמר לו יצחק (בראשית כח,ג) ״ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך וגו׳ ויתן לך את ברכת אברהם״, והקב״ה אמר לו בבואו מפדן ארם ״אני אל שדי פרה ורבה״ (שם לה,יא), הרי נתקיימה נבואת יצחק, וממילא הגיעה לו ברכת אברהם גם כן.
ונחלו לעולם7: בתורת נחלה דמשמעו שאין לה הפסק, ואפילו בשעה שגולים ממנה הרי היא שלהם אלא שגולים ממנה, ולעולם עין ישראל תלויה לשוב בה, והקב״ה הבטיח ליעקב כל זה כמו שכתבתי בספר בראשית (כח,טו). וא״כ יש בזה טענה לבטל גזרת כליון, שלא תתבטל הנחלה שהיא בטבע הבריאה השייכת לי״ב שבטים, ומה מועיל מה שאני וזרעי לבד יורשים ארץ ישראל, והרי אין זו נחלה שנבראה הארץ בשביל זה.
נמצא בא משה בכח חמש טענות לבטל גזרת כליון: א׳, ״בכח גדול״. ב׳, ״ביד חזקה״. ג׳, ״למה יאמרו וגו׳⁠ ⁠⁠״. ד׳, שהיתה הבטחה להרבות זרעם ככוכבים, וא״כ עוד יהיו ראוים לגדולות. ה׳, ״ונחלו לעולם״.
1. מדוע הזכיר דוקא שבועה זו, ולא את ההבטחה של ״והיה זרעך כעפר הארץ״ (בראשית כח,יד).
2. בראשית כב,יז (שם הוזכר גם ״כחול אשר על שפת הים״). יש להעיר שהדימוי לכוכבי השמים הוזכר גם בבראשית (טו,ה), עיי״ש.
3. זו כוונת משה רבינו בתפלתו.
4. של ״ככוכבי השמים״, שהרי עשו את העגל.
5. לכן יש סיבה שלא תכלם כדי ששבועה זו תוכל להתקיים אי פעם.
6. שהרי היתה זו השבועה בשעת העקידה עוד לפני הולדת יעקב.
7. מה מועיל טיעון זה של ירושת הארץ לתפלתו של משה, שהרי גם אם יכלם ויעשה את משה לגוי גדול, זרעו ינחלו את הארץ מכח ההבטחה לאבות.
זכור לאברהם וגו׳ – א״ר יוחנן משום ר׳ יוסי בן זמרא, כל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, משה אמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל תלו לו בזכות עצמו, שנאמר (תהלים ק״ו) ויאמר להשמידם לולא משה בחירו עמד בפרץ.⁠1 (שם י׳:)
זכור לאברהם וגו׳ – תניא, כשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב״ה ואמר כמה תפלות ותחנונים ולא נענה עד שאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל, והיינו דקאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עדנה.⁠2 (שבת ל׳.)
אשר נשבעת להם בך – מאי בך, א״ר אלעזר, אמר משה, רבש״ע, אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה, עכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול3 מה שמך הגדול חי וקים לעולם ולעולמים כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמים. (ברכות ל״ב.)
1. ולהיפך מי שתולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים [אם בכלל ראוי לזכות] כמו חזקיהו שאמר (מלכים ב י״ט) זכר נא את אשר התהלכתי לפניך תלו לו בזכות אחרים כמ״ש הקב״ה (שם) וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי, ועיין בדרשה הסמוכה.
2. לכאורה דרשה זו סותרת להקודמת, דתלה לו הקב״ה למשה בזכות עצמו, אך י״ל דשתיהן מתאמתות, דבשביל הסליחה הראויה היתה לבא בשביל האבות תלו לו בזכות עצמו, אבל לולא ביקש בשביל האבות לא היתה ראויה סליחה כלל לבא.
3. רומז למ״ש ס״פ וירא בי נשבעתי כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳פענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(יד) וַיִּנָּ֖חֶם יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה עַל⁠־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃
Hashem regretted the evil that He had spoken to do to His nation.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרא ב׳מנחת יהודהר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[קמה] 1וינחם ה׳, ואימתי נאמר לו למשה לעשות את המשכן, ביום הכפורים, לפי שעלה משה להר ג׳ פעמים ועשה שם מאה ועשרים יום, מששה בסיון שעלה לשם עד יום הכפורים שהוא עשרה בתשרי, ואותו היום נאמר וינחם ה׳ על מעשה העגל, אותו היום אמר לו סלחתי כדברך (במדבר י״ד:כ׳) ואותו היום נאמר לו ועשו לי מקדש (שמות כ״ה:ח׳) ובו ביום אמר לו הקב״ה כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא ט״ז:ל׳). (תנחומא פקודי יא)
[קמו] 2וינחם ה׳ על הרעה, אמר לו הקב״ה מה אמרת והנחם על הרעה לעמך, חייך כך אני עושה שנאמר וינחם ה׳ על הרעה. (שמות רבה מג לא)
[קמז] 3וינחם ה׳ על הרעה, כך אמר משה, רבון העולם כו׳, כשם שנשבעת לאבות וקיימת עמהן ברית כו׳ כך אף לשבטים נשבעת וקיימת עמהם ומניין שהקב״ה נשבע לשבטים שנאמר (חבקוק ג׳:ט׳) שבועות מטות אומר סלה ומניין שקיים הקב״ה עמהם ברית שנא׳ (ויקרא כ״ו:מ״ה) וזכרתי להם ברית ראשונים זו ברית השבטים ולדבריך הרי אתה מעמיד משבט לוי שאני משבטו מה יש לך לומר לשבט ראובן ולשבטים אחרים, א״ר יצחק אותה שעה לא היה יכול להשיבו אמר הקב״ה יפה אמרת מיד וינחם ה׳, אמך לו האלהים אף הראשונות תהיתי (נתחרטתי) עליהם. (שמות רבה מד ז)
[קמח] 4וינחם ה׳ על הרעה, שמחל הקב״ה ואמר שלא יאבד את כולם כמה דתימר וינחם ה׳ על הרעה. (במדבר רבה ט נד)
[קמט] 5וינחם ה׳ על הרעה, שנו רבותינו מתוך כעס רצון, מתוך אפלה אורה, מתוך רוגז רחמים, מתוך צרה רווחה, מתוך ריחוק קירוב, מתוך נפילה קימה. מתוך כעס רצון הרף ממני ואשמידם (דברים ט׳:י״ד) מיד וינחם ה׳ על הרעה. (מדרש תהלים כב ז)
[קנ] 6וינחם ה׳ על הרעה, תני בשם ר׳ מאיר כי הנה ה׳ יוצא ממקומו (ישעיהו כ״ו:כ״א) יוצא לו ממדה למדה, יוצא לו ממדת הדין למדת רחמים על ישראל. כתיב (במדבר כ״ג:י״ט) לא איש אל ויכזב, ר׳ שמואל בר נחמן ורבנן, ר׳ שמואל בר נחמן אמר, הקב״ה אומר לעשות טובה, לא איש אל ויכזב, אומר לעשות רעה ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה (במדבר כ״ג:י״ט) ורבנן אמרי לא איש הוא שעשה דבריו של אל כאילו אינן, למה ה׳ יחרה אפך בעמך, ובן אדם ויתנחם לא בן עמרם הוא שעשה לאל שיתנחם, וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. (ירושלמי תענית פ״ב ה״א)
[קנא] 7וינחם ה׳ על הרעה, ההוא אמר ולא יעשה (במדבר כ״ג:י״ט), כשהוא אומר להביא עליהם רעות שאם עשו תשובה מבטלן. אתה מוצא כתיב (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם, ועשו את העגל לא היו ראויין לכליה והייתי סבור לקללן ולהכחידן (ומעט) [ומיד] עשו תשובה וביטל וינחם ה׳ על הרעה (תנ״י בלק כא)
[קנב] 8וינחם ה׳ על הרעה, מפני מה זכה משה למאור פנים בעולם הזה ממה שעתיד ליתן לצדיקים לעתיד לבא, מפני שעשה רצונו של הקב״ה ומתאנח על כבודו של הקב״ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומתחמד ומתאוה ומצפה [מתי] מה אם יהיה שלום בין ישראל לאביהן שבשמים, מניין, תדע לך שכן כשהיו ישראל במדבר וסרחו במעשיהן, אמר לו הקב״ה למשה עתה הניחה לי, מיד היה לו פתחון פה למשה להשיב שנאמר ויחל משה וגו׳ למה יאמרו מצרים וגו׳ זכור לאברהם ליצחק ולישראל וגו׳ מיד היתה לו ענייה שנאמר וינחם ה׳ על הרעה. (סדר אלי׳ רבה פ״ד)
[קנג] 9וינחם ה׳ על הרעה, רבת בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה (משלי ל״א:כ״ט), מדבר במשה על שנתעלה יותר מן הכל וכו׳. ד״א נח אמר למשה אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול, אמר לו משה אני נתעליתי יותר ממך, אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך, אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל, מנין שנאמר וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. למה״ד לב׳ ספינות שהיו בים והיו בתוכן שני קברניטין אחד הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו ואחד הציל את עצמו ואת ספינתו, למי היו מקלסין לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו, כך נח לא הציל אלא את עצמו אבל משה הציל את עצמו ואת דורו. (דברים רבה יא ג)
[קנד] 10אשר דבר לעשות לעמו, אמר רשב״י לא זז משה מתפלה עד שקראן הקב״ה עמי, שנאמר וינחם ה׳ על הרעת אשר דבר לעשות לעמו. אמר הקב״ה למשה בעוה״ז ע״י שהיה בהם יצה״ר עושין ע״ז אבל לעתיד לבוא אני עוקר מהם יצה״ר ונותן להם לב בשר כמד״א (יחזקאל ל״ו:כ״ו) והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לבם לב בשר. (שמות רבה מא יב)
1. ראה לעיל פכ״ה אות ע״א וש״נ. ובילהמכ״ת קלח: וינחם ה׳ על הרעה וגו׳ אמר משה לפניו רבש״ע הרי כבר נתרצית להם מי מודיע לבאי עולם, אלא ועשו לי מקדש וכו׳. ובדרש שלפנינו מבואר שלא נאמר וינחם ה׳ רק אחרי מ׳ יום השניים. וכן מבואר להלן אות קנא בבאור. ולפי״ז מיושבת קושית האע״ז על דעת הרמב״ן (הובא לעיל אות פז בבאור) שמיד כשאמר לו הניחה לי התפלל עליהם והקשה ממה שאמר אח״כ אולי אכפרה בעד חטאתכם ואם נחם על הרעה בראשו׳ מה טעם לומר אולי אכפרה וכו׳. אמנם כאן מבואר שזה היה אחר כן. ראה אות קנא בבאור מפסדר״כ. ויש להעיר מה שמביא כאן הפסוק ויאמר ה׳ סלחתי כדברך, שזה נאמר בפרשת מרגלים, וכן מצינו כמה מדרשי חז״ל שהביאו פסוק זה לענין העגל, ראה לעיל אות קלא. בבאור מדב״ר, ולהלן אות קמו בבאור מתנ״י ואות קנג בבאור מהזהר וע״ע שמו״ר כט י ושם נא ג, תנ״י פקודי ב, תנחומא וירא יג, פרדר״א סופמ״ו, רש״י דברים ט יח, תוס׳ ב״ק פב. ד״ה כדי. וכבר נתעוררו הראשונים בזה ובפי׳ רבעה״ת במדבר שם: על ששנינו שנתרצה הקב״ה לישראל ביום הכפורים ואמר לו סלחתי כדברך ולכך הוקבע אותו יום למחילה ולכפרה לדורות, מקשים העולם היכן מצינו שאמר לו הקב״ה למשה סלחתי כדברך במעשה העגל אלא כאן במרגלים, וי״ל דהאי קרא אדלעיל קאי וה״ק כאשר נשאת לעם הזה וגו׳ אז אמרת סלחתי כדברך וכן סלח נא לעון העם הזה, ועוד י״ל כדברך משמע כאשר בקשת ממני שאסלח להם עתה כמו שנשאתי להם ביציאת מצרים בעשיית העגל וא״כ גם שם אמר סלחתי. וכעי״ז בשטמ״ק ב״ק שם בשם תוס׳ שנץ. וברב״ח שם מובא בפי׳ הרד״ל לפדר״א שם: סלחתי כדברך, הבינו רז״ל פסוק זה בהרבה מקומות בתלמוד שעל מעשה העגל נאמר והוא שאמרו עמד ארבעים יום שלישים ונתנו לוחות שניות ויום הכפורים היה יום סליחה וכפרה שאמר סלחתי כדברך עון העגל אבל עון זה של מרגלים איני סולח וכו׳ ולזה כוונו החכמים ז״ל שאמרו על עון העגל נאמר, אע״פ שהוא נכתב בעון המרגלים וכו׳. ע״כ. וראה פי׳ הרד״ל על פרדר״א שם. וראה תוס׳ יבמות עב. ד״ה נזופין: שהרי מחל להם הקב״ה ואמר להם סלחתי שאח״כ נעשה משכן והשרה שכינתו ביניהם. ובתנחומא כאן סי׳ כב: מיד וינחם ה׳ והנביא צווח מי אל כמוך נישא עון ועובר על פשע (מיכה ז יח).
2. כעי״ז בפס״ר י י: וכיון שאמר משה זכור לעבדיך, שוב מחרון אפך והנחם ונתנחם וינחם ה׳ על הרעה וכו׳. ובתנ״י וישלח י: ותגזר אומר ויקם לך (איוב כב כח) א״ר ברכיה הכהן מהו ויקם לך, אמר הקב״ה לצדיק, אני אומר דבר ואתה אומר דבר, כביכול אני מבטל את שלי ואקיים שלך, הוי ויקם לך. אמת היה הדבר כשעשו אותו מעשה מה עשה הקב״ה, אמר למשה לך רד כי שחת עמך, מה כתיב ועתה הניחה לי, מיד עמד משה בתפלה ובתחנונים שנאמר ויחל משה וגו׳ ה׳ אלהים אל תשחת עמך ונחלתך, והם עמך ונחלתך, אמר לו הקב״ה איני יכול, אמר לו כשם שסבלתם ממצרים ועד הנה כך סבול אותם, סלח נא לעון העם הזה ויאמר ה׳ סלחתי כדברך, מיד וינחם ה׳ על הרעה.
3. אף הראשונות תהיתי, פי׳ ביפ״ת: מה שאמר ששבועת האבות יכול לקיימה במשה ולפ״ז אף שמשה טען מצד ברית י״ב שבטים היה אפשר להשאיר מכל שבט אחד הטוב שבשבט כגון כלב מיהודה ויהושע מיוסף ויעשם לגוי גדול ויכלה שאר הדור, גם מזה חזר בו, דכיון דצריך להשאיר משאר השבטים אף שיש מי שאינו כדאי להשאיר א״כ יניח את כולם ודייק לה מדכתיב וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר ולא קאמר וישמע ה׳ למשה אלמא דהדר ביה לגמרי מכל דבריו. וראה במדרש שם אות ח: ומנין אתה יודע שהזכיר משה השבטים כאן, בא ישעי׳ ופירשה שנאמר (ישע׳ סג) שוב למען עבדיך שבטי נחלתך מכאן שהשבטים נקראו עבדים לפיכך אתה דורש זכור לאברהם יצחק וישראל אלו ג׳ אבות, עבדיך אלו השבטים מיד נתרצה להם שנאמר וינחם ה׳ על הרעה, כיון שראה הנביא כן התחיל אומר (מ״ב יד) ולא דבר ה׳ למחות את שם ישראל. וראה לעיל אות פד. קלז. ובמדרש תנאים דברים 201: כשהוא דן את ישראל כביכול כאלו תיהות לפניו שנאמר ועל עבדיו יתנחם ואין יתנחם אלא תיהות שנאמר (בראשית ו ז) כי נחמתי כי עשיתים וכו׳ מה הוא אומר וינחם ה׳ על הרעה. וראה תו״ש בראשית פ״ו אות עב–עג וצרף לכאן.
4. ראה לעיל אות פג וצרף לכאן. וכפי׳ המדרש כתב הגאון מובא באע״ז להלן לב לג: מי אשר חטא לי וכו׳ אמר הגאון זהו וינחם ה׳ כי אמר להשמיד הכל. וכ״ה בפי׳ רס״ג כאן (לפי תרגום קפאח) וינחם ענינו מחל ובטל מלהביא עליהם הרעה כלומר מלהשמיד לגמרי ודוחה פי׳ הנוה שלום, ניחם מלהחיש ולמהר את הרעה. ובהעמק דבר: וינחם ה׳ מלעשות כליון גמור אבל עדין היתה הגזירה להשמיד אותו הדור והבנים יבואו לארץ ישראל כמו שהיתה גזרת מרגלים ועל זאת הגזירה התפלל משה מ׳ יום עוד כאשר יבואר לפנינו. וראה להלן אות
5. ילהמכ״ת פכ״ב, ומיכה עמ׳ 53. והובא במנורת המאור אלנקוה ח״ד עמ׳ 244. ובזהר ח״ג טו: וכד מתערן רחמי חדוה וניחומין משתכחן משום דשליטין על ההוא בישא הה״ד וינחם ה׳ על הרעה וינחם משום דאתכפיא דינא קשיא ושלטון רחמי. ראה להלן אות קג.
6. במדבר רבה כג ח, קטעי מדרש ואגדה בגנזי שכטר עמוד 414. וראה אות קמט. – בלק״ט כאן: וינחם ה׳ דברה תורה כלשון בני אדם, לפי שלא חרה אף ה׳ בעמו כתב הכתוב וינחם ה׳. וכן הוא באבן עזרא: חלילה להנחם השם רק דברה תורה כלשון בני אדם, כמו ויעל וירד ישמח ה׳ במעשיו ויתעצב אל לבו, והנה שמואל אמר וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם (ש״א טו כט) ושם כתוב נחמתי. וברש״י בראשית ו ו: וכן כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות וכו׳ וינחם ה׳ על הרעה. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז במדבר כג יט: לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, קשה הא כתיב בפ׳ בראשית כי נחמתי כי עשיתים וכן וינחם ה׳ על הרעה, ואומר הריב״ש כי ג׳ מיני נחמות הם וכו׳ ויש נחמה שלישית שאינו בא מחמת העדר כגון אם ידבר הקב״ה על גוי ועל ממלכה להרע כמ״ש על נינוה ודאי על מנת הוא אומר אם יעמדו במרדם ואם יעשו תשובה ישוב מחרון אפו. וכ״ה בפי׳ הר״י בכור שור בראשית שם. – וראה לעיל אות קכא. – בדברים רבה ב ה: אתה החילות, כשבקשת לא חללת השבועה, לא נשבעת שאתה מכלה את בניך בעגל וחזרת בך שנאמר וינחם ה׳. וכעי״ז שם יא ו. ומדרש תנאים שם עמ׳ 16.
7. תנחומא שם יג, וכעין זה שם וירא יג, במדבר רבה כ יז. ובפסיקתא דר״כ פי״ד: אמר הקב״ה לישראל אבותיכם במדבר לא מצאו בי עול ואתם מצאתם בי עול, אני אמרתי לכם זובח לאלהים יחרם והם לא עשו כן אלא וישתחוו לו ויזבחו לו וכו׳ אחר הרעות שעשו מה כתיב וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. – דרש זה הוא כשיטת המדרש המבואר לעיל אות קמה שוינחם ה׳ נאמר רק בסוף מ׳ יום השניים שהוא ביום הכפורים, אחרי שעשו תשובה. וכ״נ מהדרש בילהמ״כ משלי עט: כיון שחטאו ישראל כעס עליהם הקב״ה וביקש לכלותם שנאמר הרף ממני ואשמידם התחיל משה מפייס עליהם למה ה׳ יחרה אפך בעמך זכור לאברהם וגו׳ אח״כ הלך והוכיח להם אתם חטאתם חטאה גדולה (להלן פסוק ל) אתם סרחתם ולא אתם הכעסתם להקב״ה א״ל כך היה בלבי לכלותם שנאמר ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, אלא הואיל ופייסתני עליהם והוכחתם בשביל זה אני שונה את התורה. ובשהש״ר ה ה: קמתי אני לפתוח לדודי (שה״ש ה ה) בתשובה, וידי נטפו מור, מררים שאמרתי לעגל אלה אלהיך ישראל, ואצבעותי מור עובר אעפ״כ עבר על מררי שנאמר וינחם ה׳ על הרעה.
8. עי׳ בסדר א״ר עמ׳ 17 ולעיל אות פ.
9. ילהמכ״ת קסה ומשלי קג. וכעי״ז בזהר ח״ג יד: א״ר יוסי בזמנא דבני עלמא אשתכחו חייבין קמי קב״ה, ההוא זכאה דאשתכח בעלמא קב״ה אשתעי בהדיה בגין דיבעי רחמין על עלמא וכו׳ מנ״ל ממשה דאמר ליה קב״ה חבו ישראל וכו׳ ותאנא לא זז משה מתמן עד דמחל קב״ה לישראל הה״ד וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו וכתיב ויאמר ה׳ סלחתי כדברך ואלו בנח כתיב וכו׳. וע״ע שם ח״א סז: קו. רנד: ותק״ז נד: ולעיל אות פו, קו בבאור.
10. ראה לעיל אות נט, סב, קיג, קיד, קכג וצרף לכאן. וכ״ה בפסדר״כ קכח: א״ר סימאי לא זז מחבבן עד שקראן עמו וכו׳. ובס׳ והזהיר קיו.: אמרו לא זז משה מתפלה וכו׳. ובפסיקתא רבתי יא ו: אשר דבר לעשות לעמו, לעמו של משה אין כתיב כאן אלא לעמו, הוי במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, כי שחת עמך (לעיל פסוק ז), יאמר להם בני אל חי. וכעי״ז בבמדב״ר ב יד. – במדרש תהלים טו ד: לא עשה לרעהו רעה (תהלים טו ג) זה הקב״ה, שבשעה שעשו ישראל את העגל מה כתיב וינחם ה׳ על הרעה, ואין רעים אלא ישראל, שנאמר (שם קכב ח) למען אחי ורעי. ובילהמכ״ת קמו. נוסף: וחרפה לא נשא על קרובו אלו ישראל שנאמר (שם קמח יד) לבני ישראל עם קרובו.
וְתָב יְיָ מִן בִּשְׁתָּא דְּמַלֵּיל לְמֶעֱבַד לְעַמֵּיהּ.
Hashem reconsidered the [intent of doing] evil that He had said He would do to His people.

וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ
וְתָב ה׳ מִן בִּשְׁתָּא דְּמַלֵּיל לְמַעֲבַד לְעַמֵּיהּ
סילוק חרטה מהבורא
פועל נִחַם המייחס לקב״ה חרטה מעורר בעיה כפולה: ראשית, מקרא מלא הוא ״וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם״ (שמואל א טו כט). ועוד, נִחַם (התחרט) עלול להשמע כשינוי הרצון אצל הבורא או אפילו על טעות שגרמה לשינוי, דבר שאינו ניתן להאמר. פתרונו של אונקלוס הוא בייחוס ההתנַחֲמות ל״מֵימְרָא״ ולא לעצמו יתברך כגון, ״וַיִּנָּחֶם ה׳... וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ״ (בראשית ו ו) ״וְתָב ה׳ בְּמֵימְרֵיהּ״, ״כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם״ (בראשית ו ז) ״אֲרֵי תַבִית בְּמֵימְרִי״.⁠1 ואולם מלבד שהפתרון עצמו צריך ביאור, עדיין יקשה מדוע כאן תרגם ״וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה״ – ״וְתָב ה׳⁠ ⁠⁠״ ולא: ״וְתָב ה׳ בְּמֵימְרֵיהּ״? וכן קשה לעיל ״וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה״ (פסוק יב) המתורגם ״וַאֲתֵיב מִן בִּשְׁתָּא״ ולא ״וַאֲתֵיב בְּמֵימְרָךְ מִן בִּשְׁתָּא״ כמתבקש.
לפתרון הקושי נסמכו מפרשי אונקלוס על ר׳ יצחק עראמה המפרש ״מימרא״ שבת״א על השגחת ה׳. נמצא שאין כל התנַחֲמות אצל ה׳ יתברך והשינוי הוא ב״מימרא״ בלבד, כלומר בהשגחת ה׳ שלעתים היא פחותה או מוּסרת כתוצאה ממעשי בני אדם.⁠2 וכן בקירוב דעת הרמב״ם.⁠3
בכך מיישב ״עוטה אור״ את התרגום כאן בהוסיפו נדבך נוסף: התנַחֲמות אצל אדם אפשרית בשני מצבים: האחד, כשאדם עשה מעשה ולאחר זמן השכיל בדעתו שלא טוב עשה ונִחם. השני, כשהשתנו התנאים אצל מקבל הפעולה, כגון מושל שגזר עונש על אדם, אם החוטא ישוב ויודה על חטאו – עשוי המושל לשוב ממחשבתו עקב שינוי המצב.
חרטה מן הסוג הראשון לא תתכן אצל ה׳ והיא מאפיינת בני אדם דווקא כמפורש בת״א: ״בְּנֵי אֱנָשָׁא אָמְרִין וּמְכַדְּבִין... בְנֵי בִסְרָא... תָּיְבִין וּמִתְמַלְּכִין״ (במדבר כג יט. בני אדם אומרים ומכזבים, בני בשר... שבים ונמלכים). ואולם חרטה מן הסוג השני – שינוי גזירה עקב תשובת החוטא – אפשרית גם אצל הבורא ״שהרי הוא שומע תפילה ואין בכך חסרון בחוק השם יתברך״.
הואיל ובפרשת בראשית לא נאמר על דור המבול ששבו מרעתם, עלול הפסוק ״כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם״ לייחס לבורא חרטה הנובעת מחוסר ידיעתו: הקב״ה כביכול לא צפה את מעשיהם ועתה הוא מתנחם על כך. לשלילת טעות זו הוצרך לתרגם באמצעות ״מימרא״: ״אֲרֵי תַבִית בְּמֵימְרִי״. וכן שם ״וַיִּנָּחֶם ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״וְתָב ה׳ בְּמֵימְרֵיהּ״. אבל כאן, הואיל ומשה פנה בתפילה אל ה׳, אין זה חסרון בחוק ה׳ אם ינחם ממחשבתו הרעה על העם. לכן לא הוצרך להוסיף ״מימרא״ ותרגם אפוא ״וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה״ – ״וַאֲתֵיב מִן בִּשְׁתָּא״, ״וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה״ – ״וְתָב ה׳ ״.⁠4
כנגד פירושו יצא ״באורי אונקלוס״: גם אצל דור המבול ״השתנו התנאים אצל מקבל הפעולה״, שהרי השחיתו מעשיהם ואין לך שינוי גדול מזה. לכן תירץ באופן שונה: פועל ״תב״ משמש בין לתרגום ״נִחַם״ שעניינו חזרה ממחשבה (״שיבה מחשבית״), כגון ״וַיִּנָּחֶם ה׳ על הרעה״ – ״וְתָב ה׳⁠ ⁠⁠״, וגם לתרגום ״שׁוּב״ במשמע חזרה אל מקום (״שיבה מקומית״) כגון ״וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו״ (בראשית כב יט) ״וְתָב אַבְרָהָם״ אבל הוראה זו אינה שייכת בבורא. מטעם זה אונקלוס מוסיף ״מימרא״ רק כשאין הכוונה מבוררת כגון בדור המבול ״כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם״ – ״אֲרֵי תַבִית בְּמֵימְרִי״, להורות שהכוונה ל״חזרה מחשבית״. אבל בפרשתנו אין צורך לכך שהרי ת״א ״וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ״ – ״וַאֲתֵיב מִן בִּשְׁתָּא דְּמַלֵּילְתָּא לְמַעֲבַד לְעַמָּךְ״ מורה על המחשבה ואין צורך לתוספת ״מימרא״.⁠5 וכן בפסוקנו, הואיל ותרגם ״וְתָב ה׳ מִן בִּשְׁתָּא דְּמַלֵּיל לְמַעֲבַד״ ברור שהיא ״שיבה מחשבית״.⁠6
1. יוצא מן הכלל הוא ״וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם״ (דברים לב לו) ״וּפוּרְעָנוּת עַבְדּוֹהִי צַדִּיקַיָּא יִתְפְּרַע״ המפרש הִתְנַחֵם בהוראת הִתְנַקֵּם על דרך ״הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי״ (ישעיהו א כד). וכן כנקמה תרגם ״מתנחם לך להרגך״ (בראשית כז מב) ״כָּמֵין לָךְ״ (אורב לך להנקם ממך), עיין שם. לכללים נוספים של תרגום ״נחם״ ראה בר׳ ו ז.
2. ״עקידת יצחק״, ויגש, שער שלושים ואחד (רעה ע״א). ״אמנם כאשר יבא בענין ההשגחה ממנו יתברך יכנה בתרגומו ״מימרא דה׳ ״, וייחדה לזה. כי במאמר ישגיח המשגיח על המושגח״. לדעת ר״י עראמה שם, התארים ״מימרא״ וגם ״שכינתא״ מציינים את השגחת ה׳. ״מימרא״ נאמר ביחס לאדם מסוים או על רגע נתון, לעומת ״שכינתא״ המציין השגחה מתמדת ראה לכך להלן לג ג ובהרחבה בנספח ״תרגומי ההגשמה״ עמ׳ 957.
3. השווה ״מורה נבוכים״ ג יז (הביאורים שבסוגרים הם על פי תרגומו של מיכאל שורץ, מורה נבוכים, א-ב, תל אביב תשס״ג): ״דעות בני אדם בהשגחה חמש דעות... והדעת הה׳ והוא דעתנו רוצה לומר תורתנו. ואני אודיעך ממנו מה שכתוב בספרי נביאינו בו, והוא אשר יאמינוהו המון חכמינו, ואגיד לך אחר כן עוד מה שיאמינוהו קצת האחרונים מעמנו ואודיעך גם כן מה שאאמינהו אני בו... ההשגחה האלהית לפי דעתי ולפי מה שאני רואה, היא נמשכת אחר השפע האלהי, והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי, עד ששב בעל שכל ונגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל, הוא אשר התחברה אליו ההשגחה האלהית ושערה לו כל פעולותיו על צד הגמול והעונש (ההשגחה האלוהית הולכת בעקבות השפע האלוהי, ובעקבות המין שבו מִדַּבֵּק אותו שפע שׂכלי, עד שהוא נעשׂה בעל שׂכל, ומתגלה לו כל מה שגלוי לבעל שׂכל – הוא זה אשר מתלווה אליו ההשגחה האלוהית ומעריכה את כל מעשׂיו בדרך השׂכר והעונש)... והבן דעתי עד סופו והעלהו בידך, שאני לא אאמין שיעלם מהשם יתעלה דבר או איחס לו ליאות, אבל אאמין שההשגחה נמשכת אחר השכל ומדובקת בו, מפני שההשגחה אמנם תהיה ממשכיל ואשר הוא שכל שלם שלמות אין שלמות אחריו, א״כ כל מי שנדבק בו דבר מן השפע ההוא, כפי מה שישיגהו מן השכל, ישיגהו מן ההשגחה, זהו הדעת הנאות אצלי למושכל ולכתובי התורה (הבן את דעתי עד תום. כי אין אני מאמין שאיזה דבר נסתר ממנו יתעלה ואיני מייחס לו אין-אונים. אלא מאמין אני שההשגחה הולכת בעקבות השׂכל וצמודה אליו. שהרי ההשגחה באה ממי שהוא משׂכיל ושׂכל מושלם בשלמות שאין אחריה שלמות. וכל מי שֶמִדַּבֵּק בו דבר מאותו שפע – לפי מידת השׂכל המגיעה אליו תהיה מידת מה שמגיע אליו מן ההשגחה. זאת היא דעתי הנראית לי מתאימה למושׂכל וללשונות התורה)״.
4. ״עוטה אור״, עמ׳ 94.
5. ובמיוחד לנוסחי ״דְּחַשֵׁיבְתָּא לְמַעֲבַד״.
6. אבל גם דבריו קשים כי ייחוס ״חזרה מחשבית״ לבורא אינה הולמת. ייתכן אפוא שלדעת ת״א רגשות חיוביים נחשבים כמהותיים יותר לבורא מאשר השליליים. לכן כאן ״וַיִּנָּחֶם ה׳ על הרעה״ שהיא חרטה לטובה, תרגם ״וְתָב ה׳⁠ ⁠⁠״ מבלי שהוסיף ״מימרא״. אבל בחרטה לרעה כגון ״כי נחמתי כי עֲשִׂיתִם״ תרגם ״אֲרֵי תַבִית בְּמֵימְרִי״ בתוספת ״מימרא״ (רפל, ת״א, עמ׳ 34).
והוה תהו מן קדםא י״י על בישתא די אמר למייתיה על עמא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״והוה תהו מן קדם״) גם נוסח חילופי: ״והוות תוהו קד׳⁠ ⁠⁠״.
והוה תהו מן קדם י״י על בישתא דחשיב למעבד לעמיה.
And there was relenting before the Lord over the evil which He had thought to do unto His people.
והיה חרטה מן קדם י״י על הרעה אשר חשב לעשות לעמו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

פצפח אללה ען אלבליהא אלתי קאל אן יחלהא בקומה.
א. ען אלבליה] + וקיל ען סרעת אלעקובה א וכן הוא בשרח שבכתיבת ידו.
וסלח ה׳ על הפורענות1 אשר אמר שיחיל אותה בעמו.
1. לנוסח היש אומרים: על מהירות הענישה.
וינחם ה׳ – דברה תורה כלשון בני אדם, לפי שלא חרה אף ה׳ בעמו, כתב הכתוב וינחם ה׳.
וינחם – חלילה להנחם השם, רק דברה תורה בלשון בני אדם, כמו: ויעל (בראשית ל״ה:י״ג), וירד (בראשית י״א:ה׳), ישמח י״י במעשיו (תהלים ק״ד:ל״א), ויתעצב אל לבו (בראשית ו׳:ו׳). והנה שמואל אמר: לא ישקר ולא ינחם (שמואל א ט״ו:כ״ט), ושם כתוב: נחמתי (שמואל א ט״ו:י״א).
ויש מפרשים אותו: לשון וועדא (ראב״ע בראשית פירוש ראשון כ״ז:מ״ב בשם רס״ג), ואין צורך.
א. כן בכ״י ברסלאו 53, פריס 177. בכ״י פריס 176: ועד.
AND THE LORD REPENTED. Heaven forbid for the Lord to repent.⁠1 Rather, Scripture employed human terminology. Compare, And God went up (Gen. 35:13);⁠2 And the Lord came down (Gen. 11:5);⁠3 Let the Lord rejoice in His works (Ps. 105:31), and, And it grieved Him at His heart (Gen. 6:6).⁠4 Look, Samuel said, And also the Glory of Israel will not lie nor repent (I Sam. 15:29). Nevertheless, Scripture there reads, It repenteth Me (I Sam. 15:11).⁠5 There are those who explain6 va-yinachem (repented) by the Arabic word wa'ad.⁠7 However, there is no need for this.
1. To change His mind. Medieval Jewish philosophers taught that God is unchanging. This verse thus presented a problem to them.
2. See Ibn Ezra on Gen. 11:5.
3. See Ibn Ezra's comments on this verse.
4. See Ibn Ezra's comments on this verse.
5. We thus see that the term repent when applied to God is to be taken literally; otherwise I Sam. 15:11 would contradict I Sam. 15:29.
6. The reference is probably to Saadiah Gaon. See Gen. 27:42.
7. Meaning to set a time. According to this interpretation, God set a time to punish the people, i.e., those who worshipped the calf. However, he promised to spare those who were not involved in worshipping the golden calf.
וינחם ה׳ על הרעה – הוא לשון וינחם ה׳ כי עשה את האדם אפו״ט פורפנש״י בלע״ז כלומר מחשבה אחרת היתה בלבו וכבר פירשנו בסוף פרשת בראשית בשם רבינו יוסף בכור שור ששלשה עניני נחמה הם וזה אחד מהם.
וינחם י״י – אין בזה תמה כלל מיתר ההשאלות, אחר שההתר לכולם דברה תורה כלשון בני אדם.
והנה זאת התפילה היתה סיבה אל שניחם ה׳ יתעלה על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, ולא הסכים לכלותם, מפני שהיה הענין קשה בעיני משה. והוא מבואר שמשה לא ביקש בכל דבריו אלה אלא שלא יְכַלֵּם; ולזה נשאר קצף על ישראל להביא עליהם רע⁠־מה בלתי מכלה אותם; ומפני זה הוכרח משה לשוב להתפלל לה׳ יתעלה שישא חטאתם, כמו שנזכר אחר זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ועל חוזק דבריו וטענותיו נאמר וינחם י״י על הרעה וגו׳ – אמר כי נחם י״י על הרעה הגדולה אשר דבר לעשות כי הוא הראוי לעשות ולנהוג עמהם כפי טבעם בשגם הוא בשר כמו שאמרנו ראשונ׳ אבל עדיין לא נשא חטאתם להיות עמהם ולהנחילם ארץ חמדה עד שירד משה וביער השיקוץ ועשה משפט בחטאים וחזר והתפלל ועתה אם תשא חטאתם וגו׳ – כי זה מה שיאות להכניע לב העם ולהכינה אל התשובה המבוקשת מהם אם לעצמם ואם שיהיו דוגמא לדורות כמו שאמרו רז״ל (ע״ז ד׳.) במאמר שביארנו בהקדמה. והנה הועילו מאד דברי המליץ המופלא כמה שכתב ואיש חכם יכפרנה.
ואמנם אמרו וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. חשב הראב״ע שהתפלה הזאת ונחמת השם שנזכרה כאן הוא אשר נזכרה אחר זה כשאומר ועתה אעלה אל ה׳ אולי אכפרה בעד חטאתכם ושאין מוקדם ומאוחר בתורה. ואין הדבר כן. אבל משה כשהודיעו יתברך בהר ענין העגל ואמר ואכלה אותם כרגע מיד התפלל שם שלא יעשה בהם כליה. כי ירא פן יצא הקצף מלפני ה׳ ברדתו ויחל הנגף. ולכך התפלל להשיב החרון אף והכליה המוחלטת הפתאומית שאמר לו ועליה בלבד אמר וינחם ה׳ על הרעה וירד ודן את העגל ואת עובדיו ואז עלה להר להתפלל שנית שיכפר חטאתם בארבעים ימים שישב שם עליו. והם אם כן שתי תפלות בשתי זמנים. והפרשיות הם כלן כסדרן וכמו שכתב הרמב״ן וכן אמרו (שם מ״ד) באלה שמות רבה אמר משה אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם אלא איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריא וכו׳ אמנם במשנה התורה ספר הענין בסדר אחר לפי שהיה משה מסדר להם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם. והרמב״ן מטיב אמריו בזה ואין צורך בהשנותם. וגם אמרו במדרש אמר משה רבון העולמים תן לי רשות ואדבר אמר ליה אמור מה שתבקש אמר רבונו של עולם הם בטלו ראשו של דבור ואתה מבקש לבטל סופו הם עברו על לא יהיה לך אלהים אחרים. ואתה מבקש לבטל סופו שנאמר ועושה חסד לאלפים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[א] וינחם ה׳ על הרעה
[1] סנהדרין פרק אחד עשר דף קח ע״א (סנהדרין קח.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וינחם ה׳ – פירוש לב׳ טעמים ניחם הא׳ לצד היות הדבר רע הב׳ להיות הרע לעמו.
עוד ירצה על זה הדרך וינחם על הרעה אשר דיבר דוקא לצד הדיבור אבל אם נשבע לא.
עוד ירצה שלא ניחם אלא על הרעה אשר דבר דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל כידוע.
עוד ירצה שלא ניחם אלא על הרעה אשר דבר לעשות לאותם שלא חטאו שמתיחסים בשם עמו, אבל אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים אלא בלב האמינו בה רעתם עמדה לעומתם מהם נגף ה׳ וכו׳ ומהם השקם משה ומהם הכום בני לוי.
וינחם ה' על הרעה, "God reconsidered the evil He had said He would do, etc.⁠" The meaning of the verse is that there were two reasons why God reconsidered. 1) The decree was evil objectively speaking. 2) It would have resulted in evil for His people.
We may understand this statement also as emphasising the דבר aspect, i.e. what God had merely said He would do. If He had sworn to do this, He would not have been able to reconsider an oath.
A further dimension of this statement is that God only reconsidered the evil He had said to do, i.e. to wipe out the Jewish people; there were other evil parts which He had not reconsidered, parts involving the sin of the golden calf.
Furthermore, God may only have reconsidered the evil he had said He would do to the people not directly involved in worshiping the calf, those who still were considered His people; those who had worshiped the calf be it with or without witnesses but who believed in it in their hearts would be subject to God's original decision and God punished them by death. Moses examined some of the people by making them drink of the waters containing the gold dust of the calf, others were executed by the Levites.
וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר – הוסיף אשר דבר וגו׳ לצורך גדול, להודיע כי לא נשבע ה׳ ולא יעץ על גזירה זו, כי לא אדם הוא להנחם, רק דבר לעשות לעמו, כדרך רגע אדבר על גוי ועל ממלכה וגו׳ ונחמתי על הרעה וגו׳ (ירמיה י״ח ז׳-ח׳) ולשון נחמה אצל השם פירשנוהו (בראשית ו׳ ו׳):
וינחם ה׳ – עיין פירוש, בראשית ו, ו.
נראה שכל תכליתם של דברי ה׳ החוזרים (פסוקים ט–י) לא הייתה אלא להביא את משה לידי ההכרה בחומרת השעה, ולסייע בידו לגלות את הטעמים האפשריים העומדים מאחורי החלטתו הסופית של ה׳, וכן לגלות מהו המעשה הנדרש ממנו במצב זה.
עתה הושגה כבר תכלית זו. משה הבין שבקשה המתייחסת לעתיד שבו תיטיב האומה את דרכיה, תציל את האומה מסכנת הכליה של ההווה; וכן שהדבר תלוי בו להנהיג את העם אל עתיד כזה; ושבו עצמו ימצא הענין האלקי את תומכו ומגינו בדברים הארציים. עקב כך, הוסרה מהם גזירת הכליה, שללא זה הייתה בלתי נמנעת.
כל טענות משה, תכלית אחת להן: להבהיר לעצמו באופן ברור ומוחלט, שבוודאי הייתה מלכתחילה בדעת ה׳ דרך אחרת כלשהי לעת צרה שכזאת, זולת כליה מיידית. תוכנה של בקשת משה הוא שה׳ אכן יבחר באותה דרך אחרת.
בכך משה קיבל על עצמו, בלא אומר ודברים, להגן מכאן ולהבא על האמונה האלקית שבגדו בה. זאת נוכל לראות מההמשך. ומתאים לגמרי לענוותנותו של משה, שהוא יעשה כן בכל כוחו מבלי להתפאר מקודם במה שכוונתו לעשות.
גם על פינחס יאמר ה׳ מאוחר יותר: ״השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי״ (במדבר כה, יא). כאשר הענין האלקי נעשה לבוז ולא נמצא לו נציג בין בני אדם בארץ, או אז צריך לבוא ה׳ בעונשו הנורא כדי להציל את דברו. ואיש אחד כפינחס יציל את דבר ה׳ ויחד עם זאת יציל את העם.
כך עשה משה. כאשר נעשה ברור למשה בצלילות הדעת מה צריך לעשות לעת עתה בקרב העם כדי להושיע את דבר ה׳, נתרצה ה׳ לבטל את גזירת הכליה, שללא זה היה מנוי וגמור עמו לעשותה.
וינחם ה׳ – שלא יעשה כליה תכף, ובאר שלא נחם רק על הרעה שדבר לעשות לעמו, אבל עם משה שהם הע״ר נגפו במגפה, וגם אמר שרק על הרעה שדבר לעשות לעמו נחם אבל על הטובה שדבר לעשות למשה לא נחם, כמ״ש חז״ל ברכות (דף ז׳) כל מדה טובה שיצאה מפי הקב״ה אפילו על תנאי אינו חוזר בו ממשה וכו׳:
וינחם ה׳1: מלעשות כליון גמור2, אבל עדיין היתה הגזירה להשמיד3 אותו הדור, והבנים יבואו לארץ ישראל כמו שהיתה גזרת מרגלים. ועל זו הגזירה התפלל משה ארבעים יום עוד, כאשר יבואר לפנינו בס״ד.
1. אם ה׳ כבר ניחם על הרעה מה מקום היה לתפלה נוספת כשעלה משה להר לארבעים יום ולילה, המתוארת בפרשת עקב (דברים פרק ט׳). וכל זה לשיטת רבינו בפסוק י״א כדעת הרמב״ן שם שהיו אלו שתי תפלות, עיין לעיל הערה 56.
2. כפי שכתב רבינו בפסוק י׳, וכעין זה ברמב״ן כאן.
3. ׳השמדה׳ מול ׳כליון׳.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרא ב׳מנחת יהודהר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(טו) וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן⁠־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים׃
Moshe turned and descended from the mountain, and the two tablets of Testimony were in his hand, written on both their sides;⁠1 on this side and that they were written.
1. written on both their sides | כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם – According to the simple sense of the verse, the tablets were engraved on each side of the thick stone. See, though, Bavli Shabbat 104a that the letters were chiseled all the way through the stone, making hollowed letters so that they appeared on both sides.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחיידעת זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[קנה] 1ויפן וירד משה, אוי להם העונות שכך גורמין, לשעה קלה נטרד אדם מגן עדן ועליו נאמר (קהלת ט׳:י״ח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, וכך לשעה קלה נטרדו ישראל ונדחף הסרסור שלהן וירד בבהלה שנאמר ויפן וירד משה. (מדרש הגדול)
[קנה*] 2ויפן וירד משה מן ההר, שנו רבותינו (אבות פ״ד מי״ח) אל תרצה את חברך בשעת כעסו, מנין אתה למד ממשה, בשעה שעשו ישראל את העגל כעס הקב״ה וא״ל למשה לך רד כי שחת עמך (שמות ל״ב:ז׳), אמר משה שעת של כעס היא איני צריך לדבר עכשיו, מה עשה מיד ויפן משה מן ההר, בא לו אצל ישראל ובדק אותן שלש בדיקות וכו׳ (ראה לקמן אות קצו) באותה שעה בא משה לפני הקב״ה אמר רבש״ע מה היה לך לעשות בהן מדת הדין, הרי כבר עשיתי לך מדת הדין, סלח להם, א״ל בשביל שהמתנת סלחתי כדברך. (ילמדנו)
[קנו] 3ויפן וירד משה מן ההר, את מוצא בשעה שעלה משה למרום ונשתהה ועשו ישראל את העגל נזדווגו לו חמשה מלאכי חבלה, מיד נתיירא משה והתחיל להתפלל על ישראל והשיב את האף מישראל ואחר כך ירד שנאמר ויפן וירד משה, מהו ויפן אמר ר׳ יצחק לא זז משם עד שפינה כל פנים של זעם, וזהו שכתוב בספר תילים (תהלים י״ח:ח׳) ותגעש ותרעש הארץ, עלה עשן באפו, ואימתי ויט שמים וירד, ויפן וירד משה מן ההר, מחג השבועות עד שבעה עשר בתמוז. (מדרש תהלים יח יג)
[קנו*] 4ויפן וירד, מלמד שנתירא מפני מלאכי השרת שהיו מבקשין לדחפו כשאמר לו הקב״ה לך רד, אמרו לו ילוד אשה עלית למרום ולקחת התורה, מה אתה ומה עמך לדבר זה, גער בהם הקב״ה ואמר להם מה לכם ולדבר הזה, וכשהיה הקב״ה מדבר עמם והן מביטין בפני השכינה, פנה משה לימינו ולשמאלו ואין מביט מיד ויפן וירד. (כת״י מדרש החפץ)
[קנז] 5ויפן וירד משה, פנה מן החלחלה שהיתה בו ונתחזק. (לקח טוב)
[קנח] 6ושני לחת העדת בידו, כשעשו אותו מעשה וירד משה מן ההר וקרב אל המחנה וראה את העגל שעשו, בשעה שנתן לו הקב״ה את הלוחות היו סובלין את עצמן כיון שירד וקרב אל המחנה וראה העגל, פרח אות הכתב מעליהם ונמצאו כבדים על ידיו של משה מיד ויחר אף משה וישלך מידיו (שמות ל״ב:י״ט). בא וראה כמה גדול כחו של משה, אמר ר׳ יהודה הלוחות משקל ארבעים סאה היו ושל סמפרינין היו והיו נתונים על ידיו כדבר קל, כיון שפרח הכתב שברן. (תנחומא סי׳ כו)
[קנח*] 7לחת, כתיב, לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה. (כת״י מדרש החפץ)
[קנט] 8לחת, חסר שנשתברו מיד. (כת״י מעין ים)
[קס] 9כתבים משני עבריהם, אמר רב חסדא מ״ם (סתומה) וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדין (הואיל והכתב היה נראה משני עבריהם היה לה ליפול אם לא שבנס היה עומד). ואמר רב חסדא כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ (האותיות הפוכות והתיבה הפוכה ולא אשמעינן אלא שהיה החקק נוקב את כל הלוח ולפיכך היו מ״ם וסמ״ך בנס) כגון נבוב בובן בהר רהב סרו ורס (לא היו בלוחות אלא תיבה בעלמא נקט). (שבת קד.)
[קס*] 10כתבים משני עבריהם, מלמד שהיו הכתובים נראים מבפנים ומבחוץ, אדם הופכו מכאן וקורא, מכאן וקורא, שנאמר מזה ומזה הם כתובים מכאן אמרו מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדין. (מדרש הגדול)
[קסא] 11מזה ומזה הם כתבים, הלוחות היו כתובים פנים ואחור שנאמר מזה ומזה הם כתובים. (זהר חדש רות פג.)
[קסא*] כתבים משני עבריהם, אחד לחם ואחד חרב, שנאמר (ישעיהו א׳:י״ט-כ׳) אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו. (כת״י ילקוט אלביחאני)
[קסב] 12כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים, כיצד היו הלוחות כתובים, ר׳ חנינה (בן אחיה ר׳ יהודה) בן גמליאל אומר חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, הה״ד (דברים ד׳:י״ג) ויכתבם על שני לוחות אבנים, חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, ורבנן אמרי עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, הה״ד (דברים ד׳:י״ג) ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים, עשרה על לוח זה ועשרת על לוח זה, ר׳ שמעון בן יוחאי אומר עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה, דכתיב ויכתבם על שני לוחות אבנים, עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה (ויכתבם משמע שיהו כתובים שני פעמים על כל לוח), ר׳ סימאי אמר ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה (היינו ב׳ בארכו וב׳ פעמים על שני צדי רחב (שמות ל״ב:ט״ו) דכתיב) מזה ומזה הם כתבים, טטרוגה (מרובע בל׳ יון). (ירושלמי שקלים פ״ו ה״א, סוטה פ״ח ה״ג)
[קסב*] 13מזה ומזה הם כתבים, לדעת מה זה ועל מה זה (אסתר ד׳:ה׳), אמר ר׳ יצחק שלחה לו שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה דכתיב בהן מזה ומזה הם כתובים. (מגילה טו.)
1. ראה תו״ש בראשית פ״ג אות ריא. – ברב״ח כאן כתב רבינו חננאל מלמד שהיה משה פניו כלפי הענן וירד בדרך עליה מה עליתו פניו אל הענן שעל ההר אף בירידתו כן, וכן היה כהן גדול ביום הכפורים יוצא מבית קדש הקדשים דתנן (יומא נב:) יצא ובא לו דרך כניסתו וכו׳ ומנין שהשכינה היתה בהר בשעת ירידת משה מן ההר שנאמר (דברים ט טו) ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש ושני לוחות הברית על שתי ידי, וכן התלמיד חייב כשיפטר מרבו שילך לאחוריו פניו כנגד רבו עד שיתכסה ממנו, וכן מנהג כל ישראל עד עכשיו כשמשלימין תפלתם נמשכים לאחוריהם שלש פסיעות, ע״כ. ובצרור המור: אמר ויפן להורות על ענותנותו שנתבייש ממעשיהם של ישראל עד כשירד הוצרך לכבוש פניו בקרקע כמי שאינו רואה עד שהוצרך להביט ולפנות היאך ירד מן ההר. וראה בשפתי כהן והעמק דבר כאן. ובתורה שלמה פ׳ יתרו חט״ז במילואים סי׳ כה.
2. הובא בילקו״ש רמז תשמד בשם ילמדנו. ובדרש זה מפורש כדעת האע״ז לעיל פסוק יא, שמשה ירד ושרף העגל והרג עובדיו אז שב להתפלל. וראה בענין זה לעיל אות פז ואות קמה ולהלן אות רמב ממדרש הגדול. וע״ע להלן פל״ג אות פז.
3. ראה לעיל אות קלט וש״נ. וכ״ה בילהמכ״ת פי״ח. בסגנון אחר קצת בשמו״ר פמ״ו-א: א״ר אחא לא זז משם עד שפנה חטייה שלהם (כלומר הפנה והסיר חטא שלהם, מת״כ) ובבמדב״ר ט מח: אחר שנתחלה עליהם והעביר פניו של זעם כמה דתימר ויפן וירד משה וכו׳. וראה מדרש אגדה דברים ט טו הובא לעיל אות קכה בבאור. – עד י״ז בתמוז, ראה לעיל אות ב. ובחזקוני: ויפן וירד משה, על הסדר באותו יום עצמו י״ז בתמוז עד לתת עליכם היום ברכה.
4. ראה לעיל אות נד. משמות רבה פמ״ב-ג.
5. מדרש אגדה כאן. וראה לעיל אות צא בבאור וצרף לכאן. ראה באור החיים כאן שנתקשה לבאר מלת ויפן ולא הי׳ לפניו כל המדרשים הנ״ל.
6. ראה להלן אות קפד. – בלק״ט כאן: ושני לחת העדת בידו, עמו כמו וכל טוב אדוניו בידו (בראשית כד י ראה תו״ש שם אות עא). וכ״ה במדרש אגדה כאן. ובאע״ז כאן: וטעם בידו ברשותו כמו ולקחת בידך עשרה אנשים כי תמהים אנחנו איך יוכל להוריד לוח אחד ואף כי שנים ביד אחד. וצ״ב לפי שיטתו איך הורידם ואיך נשברו אם לא היו בידו ממש. ובדרש שלפנינו מבואר שהיו סובלים את עצמם אלא שמכל מקום היו בידיו. וכעי״ז בשמו״ר מז י, (הובא להלן פכ״ט אות י.) ובלק״ט דברים יד.: ושני לוחות הברית על שתי ידי, ולהלן הוא אומר ושני הלוחות בידי (היינו ביד אחת), ברשותי היו שלא נתחייב על שברם וכה״א אשר שברת (ראה להלן פל״ד. – ושל סמפרינון, ראה להלן אות קסג.
7. וכ״ה ברש״י לעיל פל״א פי״ח לחת כתיב שהיו שתיהן שוות.
8. ראה לעיל פל״א אות קכט* וצרף לכאן.
9. בלק״ט כאן: לחת כתובים משני עבריהם לפי שהיו חרותים כדאמרי רבנן מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים שכל האותיות אע״פ שחרותות יש להם תפיסה בקצוות אבל מ״ם וסמ״ך חרותות מארבע רבעיהן ואעפ״כ לא נופלות. וכ״ה במדרש אגדה. – וראה רש״י להלן קס*. וברא״ם וגו״א פי׳ שאין הכונה שהיו נקראים כמו ביושרן אלא הנס היה במ״ם וסמ״ך. ובמדרש משלי לא: מחוקק, אלו דברי תורה כמד״א מזה ומזה הם כתובים. נראה מלשונו שמפרש כמ״ש הלק״ט: שהיו חרותים היינו מחוקק. וראה להלן אות קסב. בבאור שלדעת הרדב״ז כן היא שיטת ר׳ חנינה בן גמליאל ורבנן בירושלמי.
10. וכ״ה ברש״י כאן. ובמאור האפלה: לחת כתובים היו הכתב בלוחות נפלא שכשנהפך הלוח אין הכתב נהפך כדרך שנהפך בניר. וברב״ח: זה היה פלא גדול שהכתב היה נקרא כסדורו משני העברים מה שאין כן בכתב שלנו כי מלפנים הוא כסדורו ומאחריו מהופך ואמר מזה ומזה משני הצדדים והם פנים ואחור. ולהלן אות קסב. בבאור כ׳ הרדב״ז שכן היא שיטת רשב״י ור׳ סימאי בירושלמי שם.
11. כן הוא שיטת האע״ז ורלב״ג שלפי הפשט היה הכתב בהם משני עבריהם פנים ואחור לא שיעבור הכתב שבצד האחד אל העבר השני. וכ״ה בפי׳ הר״י בכור שור: לפי הפשט נראה שכתב מכאן ומכאן ורבותינו אמרו שהכתיבה נראית מכאן ומכאן ולכך מ׳ וס׳ בנס היו עומדים ונראה שלכך הוא מפרש כאן שהיו כל כך חלולות שמתוך כך היו נוחות להשבר ונשברו כשהשליכן, ע״כ. וכעי״ז בכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים עה״ת. וראה אוה״ח כאן ולהלן אות קסב. ואות קסט בבאור שכן יש מפרשים בשיטת חז״ל בירושלמי. ומבואר מהנ״ל שישנם ג׳ פירושים א. לפי הפשט היו כתובים ממש משני הצדדים. ב. שמ״ם וסמ״ך בנס היו עומדים. ג. שבדרך נס היה כל הכתב נקרא משני הצדדים ולא רק מם וסמך. ברב״ח כאן: משני עבריהם שבא לרמוז כי יש למשמעות דברי תורה שני עברים נגלה ונסתר כענין שאמר שלמה (משלי כה) תפוחי זהב במשכיות כסף וכתיב (איוב יא) כי כפלים לתושיה, יבאר כי התורה כפולה ומלבד פשטי התורה יש בה עוד תעלומות חכמה ועל זה אמר הכתוב (תהלים סב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי, ע״כ.
12. שהש״ר ה יב. וראה שמו״ר מז י הובא להלן פל״ד אות רכט. והגר״א הגיה בד׳ רשב״י כ׳ על לוח זה וכ׳ על לוח זה שנא׳ משני עבריהם. וכ״ה בכת״י ילקוט אלביחני וכת״י מעין גנים. ובפי׳ הר״ש סירליאו שקלים שם פי׳ הגרסא שלפנינו שרשב״י דורש דרשת רבנן ודורש מזה ומזה הם כתובים שבשני שטחיהם בכל א׳ היו כתובים עשרה הרי עשרים בזו ועשרים בזו ור׳ סימאי דורש דרשת רבנן ודרשת ר״ש אלא דס״ל דאי להך מילתא בלחוד, לכתוב לוחות כתובים משני עבריהם, מאי מזה ומזה הם כתובים, טטרוגנא בל׳ יון קורא לקורה רחבה רוחב שוה בכל ד׳ צדדיו טטראנקונה בעל ד׳ צדדין והלוחות היו כתובים נמי כנגד עביין שהוא ג׳ (טפחים) מצד זה וג׳ מצד זה. וזה כפי׳ הק״ע בשקלים ובסוטה שם, שהיו כתובים עשרה על כל צד מצדדי הלוחות באורך. וכ״ה בשו״ת הרדב״ז ח״ג סי׳ תקמט: לר׳ חנינה ורבנן היתה הכתיבה מעבר לעבר ומצד אחד נקרא ישר ומצד א׳ בהפוך כדאמרינן בשבת בפ׳ הבונה (ראה אות קס) א״ר חסדא כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ וכו׳ ואתא ר׳ שמעון למימר כ׳ על לוח זה וכ׳ על לוח זה, לעולם משני עבריהם היו האותיות אבל לא היו נקראות מבחוץ בהפוך אלא ביושר והיינו כ׳ על לוח זה י׳ מבפנים וי׳ מבחוץ והיינו כתובים משני עבריהם כדרך קריאתם ומעשה נסים היה וכו׳ ואתא ר׳ סימאי למימר קיימת משני עבריהם וקיימת כפל הכתוב אבל לא קיימת מזה ומזה הם כתובים היינו ימין ושמאל והיינו דקאמר טטרוגה כלומר מרובע שקורא בו בכל ד׳ רוחותיו וציורו כך ארבעה בני אדם יושבים סביבות הלוח והלוח עומד על חודו וכל א׳ מארבעתן קורא אנכי ה׳ אלהיך וכו׳ בדרך ישר ומעשה נסים הוא ואע״ג דכל דבר יש לו ששה פנים דהיינו מעלה ומטה וד׳ רוחות הנה לא היה צריך שיהיה נקרא לא למעלה ולא למטה שאין דרך הקורא לעמוד לא למעלה ולא למטה אלא מן הצדדין, ע״כ. והרמ״ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות מאמר חקור דין ח״ב פ״ב (הובא במרה״פ שקלים שם) פי׳ שכל א׳ מהתנאים מוסיף על דברי חברו ולא פליגי ודכ״ע מיהת ששה על ששה מחזיק עשרת הדברות לא פחות ולא יותר והם נקראים בכל רוח ולכל פינה בשטח אחד למען ילמדו כל הקרב מארבע דגלים יהודה וראובן מדרום וכן כולם וכו׳ ובירורא דמלתא דמאן דאמר חמשה חמשה חשיב להו בזמן שעל צד ינשאו על שתי ידיו של משה והיו תואמים ומאירים אל עבר פניו והיה צופה והוגה בהם את כל הדברות חמשה על זה וחמשה על זה שהרי עובי כל אחד מהם ג׳ טפחים, ומ״ד עשרה לכל לוח חשיב להו בפתחו אותם לעיני כל ישראל וכדרך שמונחים בארון, והיו עשרים לכל חדא מנייהו בהחשב שני עבריהם, והאומר ארבעים על זה וארבעים על זה מוסיף צדי צדדים שהם ארבעה ללוח אחד וחמשה דברות לכל אחד מהם, ע״כ. ועי׳ מרה״פ שם ולעיל אות קס-קס*. ובערוגת הבושם חלק א׳ עמ׳ 195 הביא פי׳ שלמ״ד כ׳ על לוח זה וכו׳ היינו פעמיים בצד אחד ועל צד השני לא היה כתוב כלום וכן למ״ד מ׳ על לוח זה ולפי״ז כולם סוברים כרב חסדא לעיל אות קס. וכן הביא פי׳ בשם ר׳ יוסף בר דוד ז״ל שלמ״ד כ׳ על לוח זה ולמ״ד מ׳ על לוח זה וכו׳ היה בין שיטה לשיטה חלק כמלא שיטה ויותר וכנגדן היה כתוב מצד שני ולעולם בנס היו עומדין כנ״ל. ובפי׳ הר״ש סירליאו שקלים שם הביא פי׳ בשם מורו ז״ל דרשב״י דורש מזה ומזה באורך הלוח עצמה בשטח האחד כזה אנכי ה׳ אלהיך עד אמצע הדף ממזרח הדף וכן למערב הדף, רגלי כתב כנגד רגלי כתב. וכעי״ז בס׳ עין יעקב, הובא במרה״פ שם, שפי׳ כן גם לדעת ר׳ סימאי שאנכי מתחיל בשיטה העליונה עד לרעך ואח״כ הפך מלמעלה למטה והתחיל לכתוב בקצה התחתון שהוא עתה עליון ג״כ עד אמצע הדף וזהו מזה ומזה הם כתובים בשתי הקצוות בפנים הרי כ׳ דברות וככה היו ג״כ כתובים באחור בשתי הקצוות הרי מ׳ לכל לוח ולוח וזהו משני עבריהם עי״ש. – טטרוגה, בילק״ש תרומה רמז שסח הגירסא: ורבי סימאי אומר ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה. הם כתובין, נוטריגון, ועל הגליון נדפס: פי׳ בכתב הסופר (ובהגהת זי״ר בכתב שכותבין הסופרים בקצרה) וכן בלשון לע״ז קורין לסופר נוטרו ע״כ מנוסח זה נראה כאלו יש כאן דרש מיוחד על המלה: הם כתובין, אבל ברור שיש כאן ט״ס שהעיקר כהגירסא בירושלמי ״טטרוגנא״ וכפי׳ ר״ש סירליאו שכן קורין בלשון יון קורה רוחב שוה בעלת ד׳ צדדים, וכן פי׳ ר׳ משולם. וכעי״ז פי׳ תלמיד רשב״ש ולא כפי׳ ר״ב בערוך ע׳ טטרונא פי׳ מנוקב משני צדיו עיי״ש ערך טטרגון וע׳ כתב. וכן מבואר בפי׳ ר״ח מובא להלן קסז. והסופרים שלא הבינו המלה תיקנוה לנוטריגון. – בת״י שה״ש ה יג: לחייו כערוגת הבושם, תרין לוחי אבנין דיהב לעמיה כתיבן בעשר שיטין וכו׳. ובשו״ת הרדב״ז הנ״ל: ומסתברא לי שכל דיבור ודבור היה שיטה בפני עצמה ואע״פ שאחד מהדברות ארוך הרבה ואחד קצר לא קשיא שהרי הכל ממולא בדקדוקיה ואותיותיה של תורה וכו׳, ראה ירושלמי שקלים שם. ובתו״ש יתרו במילואים סוף ס״א ובשו״ת הרדב״ז שם יש אריכות דברים בענין סדר עשרת הדברות בשתי הלוחות למ״ד חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. ובכת״י אור האפלה מצייר את שתי הלוחות שבלוח א׳ כתוב אנכי, זכור כבד לא תנאף לא תענה, ועל לוח ב׳ כתוב לא יהיה לא תשא לא תרצח לא תגנב לא תחמד. ומקורו צ״ע.
13. באסתר רבה ח ד: שמא כפרו בלוחות דכתיב בהן מזה וכו׳. ובלק״ט על אסתר נא: שמא עברו ישראל על התורה וכו׳. ובמדרש מגילה באו״מ עמ׳ 60: אפשר שעברו ישראל על דברי תורה וכו׳. והגי׳ שלפנינו פי׳ מהרש״א מגילה שם שבהם נכלל כל התורה שבחמשה חומשי תורה כמ״ש בשם רב סעדיה. וראה מ״ש בענין זה במלואים לתו״ש חט״ז סי׳ א, שבעשרת הדברות כלולה כל התורה. ומעין דרש זה מצינו בכמה מקומות, שדרשו לשון מזה על התורה, ראה תו״ש חי״ד פי״ז אות צג מפס״ר פי״ב. ובויק״ר ח ג: ר״נ אמר חביבה קרבנן של נשיאים כשני לוחות הברית, בשני לוחות הברית כתיב מזה ומזה הם כתובים וכאן כתיב זה קרבן וכו׳. ובבמדב״ר כ יא: גדר מזה וגדר מזה, אין אתה יכול לשלוט בהן שבידיהם לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. וכ״ה בתנ״י בלק יב. וכעי״ז בזהר ה״ג רט:. ובדברים רבה א א: ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה וגו׳ (יחזקאל מז יב) ואין מזה ומזה אלא תורה שנאמר מזה ומזה הם כתובים. ובתק״ז רנ (קמה.): וקרא זה אל זה וכו׳ כגוונא דלוחין דאורייתא דאתמר בהון כתובים משני עבריהם מזה ומזה וכו׳. ושם: מזה ומזה הם כתובים, ז״ה וז״ה תרין זמנין כ״ד ספרים. וראה ז״ח קיט:.
וְאִתְפְּנִי וּנְחַת מֹשֶׁה מִן טוּרָא וּתְרֵין לוּחֵי סָהֲדוּתָא בִּידֵיהּ לוּחֵי כְּתִיבִין מִתְּרֵין עֶבְרֵיהוֹן מִכָּא וּמִכָּא אִנּוּן כְּתִיבִין.
Moshe turned and went down from the mountain with the two Tablets of the Testimony in his hand. They were tablets written on both sides, the writing was [visible] from either side.

וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים
וְאִתְפְּנִי וּנְחַת מֹשֶׁה מִן טוּרָא וּתְרֵין לוּחֵי סָהֲדוּתָא בִּידֵיהּ לוּחֵי כְּתִיבִין מִתְּרֵין עֶבְרֵיהוֹן מִיכָּא וּמִיכָּא אִינּוּן כְּתִיבִין
וַיִּפֶן – וְאִתְפְּנִי, סובב פניו למורד ההר
לדעת אונקלוס שתרגם ״וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה״ – ״וְאִתְפְּנִי וּנְחַת מֹשֶׁה״, משה סובב פניו לכיוון הליכתו למורד ההר, ולא כפירוש ר׳ בחיי בשם רבנו חננאל: ״מלמד שהיה משה פניו כלפי הענן וירד כדרך עליה״. להוכחת הדברים עיין לעיל ״וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה״ (שמות י ו) ״וְאִתְפְּנִי וּנְפַק״.
וכוין ונחת משה מן טורא ותרין לוחי בידי לווחין כתיבין מן תרין סטריהון מן דן סיטרא ומן דן סטרה אינוןא כתיבין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
ואתפני ונחת משה מן טוורא ותרין לוחי סהדותא בידיה לוחין כתיבין מתרין ציטריהון מיכא ומיכא אינון כתיבין.
And Mosheh turned, and went down from the mount, and the two tables of the testimony were in his hands, inscribed on their two sides, here and there were they inscribed.
ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו לוחות כתובין משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים.
ויפן [וירד] משה. 1פנה מן חלחלה שלו ונתחזק.
ושני לוחות העדות בידו – [עמו] כמו וכל טוב אדוניו בידו (בראשית כ״ד:י׳) .
משני עבריהם2לפי שהיו חרותים, 3כדאמרי רבנן מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים, שכל האותיות אעפ״י שהם חרותים יש להם תפיסה בקצוות, אבל מ״ם וסמ״ך אין להם תפיסה, כי הם חרותים מארבעת רבעיהם, ואעפ״כ לא נופלות.
מזה ומזה הם כתובים4והמכתב מששת ימי בראשית.
5דבר אחר: חרות – אין חרות מגיהנם אלא מי שהוא עוסק בתורה.
1. פנה מן חלחלה שלו ונתחזק. כן מובא גם בלק״ט כי על ויחל משה הביא שם מלמד שאחזתו חלחלה. ואולי נשמט זה לפנינו. ובגמרא ברכות ל״ב ע״א ויחל משה מלמד שעמד בתפלה עד שאחזו אחילו ומאי אחילו אש של עצמות.
2. לפי שהיו חרותים, מובא בלק״ט.
3. כדאמרי רבנן. שבת ק״ד ע״א, מגילה ב׳ ע״ב, ומובא בלק״ט.
4. והמכתב מששת ימי בראשית. בלק״ט איתא כך מזה ומזה הם כתובים כגון גבוב בובן בהר רהב, והלוחות מעשה אלהים המה מששת ימי בראשית נהיה אותיות של אש על גבי סנפירינן.
5. דבר אחר: חרות אין חרות מגיהנם כו׳. בלק״ט הביא דבר אחר: אין לך בן חורין אלא כל מי שהוא עוסק בתורה, והעירותי שם בהערה כ״א עיין אבות פ״ו מ״ב עירובין נ״ד ע״א. אל תקרי חרות אל חירות.
ת֗ם ולי מוסי ונזל מן אלג֗בל ולוחא אלשהאדה פי ידה לוחאן מכתובאן מן ג֗אנביהמאא מן דאכ֗ל ומן כ֗ארג֗ המא מכתובאן.
א. מן ג֗אנביהמא] + וקיל מן ג֗התיהמא א וכן הוא בשרח שבכתיבת ידו.
אחר כך פנה משה וירד מן ההר ולוחות העדות בידו, לוחות כתובים משני צדיהם1, מבפנים ומבחוץ הם כתובים.
1. לנוסח היש אומרים: משני פניהם.
ויפן וירד משה מן ההר – מלמד שהיה משה פניו כלפי הענן. ירד כדרך עליה מה עליתו פניו אל הענן שעל ההר אף בירידתו כן. וכן היה גם כן ביום הכפורים יוצא מבית קדשי הקדשם. דתנן (יומא נ״ב ב׳) יצא ובא לו דרך כניסתו. וכן דרשו בו ויצא ועשה את עולתו ואל עולתו העם (ויקרא ט״ז) ויצא ועשה כאשר נכנס כן יצא ועשה את עולתו. וכן כתוב בשלמה (דה״י ב׳ א׳) ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים. ואף על פי שיש לומר כי זה שכתוב לבמה מן הבמה הוא כענין שכתוב (במדבר ל״א) הבאים למלחמה ובאורו מן המלחמה. אבל כך היה המעשה שהיה בשעת יצאתו ממנה נותן פניו אליה כמו שבא אליה שנאמר (תהלים ט״ז) שויתי י״י לנגדי תמיד. ומנין שהשכינה היתה בהר בשעת ירידת משה מן ההר. שנאמר (דברים ט׳) ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש ושני לוחות הברית על שתי ידי. וכן התלמוד חייב כשיפטור מרבו שילך לאחוריו פניו כנגד רבו עד שיתכסה ממנו (יומא שם) וכן מנהג כל ישראל עד עכשיו כשמשלימין תפלתם נמשכים לאחוריהם שלש פסיעות.
ויפן – שהיה יוצא לאחריו פנים כנגד פנים כתלמיד הנפטר מרבו וכמו שנהגו בתפלה (דרשות ר״י אבן שועיב).
משני עבריהם – היו האותיות נקראות, ומעשה ניסים הוא.
משני עבריהם ON BOTH THEIR SIDES – could the letters be read, and this constituted a miraculous piece of work (Shabbat 104a).
ויפן וירד משה – פנה מן חלחלה שהיתה בו ונתחזק.
ושני לוחת העדות בידו – עמו, כמו וכל טוב אדוניו בידו (בראשית כ״ד:י׳).
לחת כתובים משני עבריהם – לפי שהיו חרותים, 1כדאמרי רבנן מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים, שכל האותיות אע״פ שחרותות יש להם תפיסה בקצוות, אבל מ״ם וסמ״ך חרותות מארבע רבעיהן, ואעפ״כ לא נופלות.
מזה ומזה הם כתובים2כגון נבוב בובן בהר רהב.
1. כדאמרי רבנן. שבת ק״ד ע״א מגילה ב׳ ע״ב.
2. כגון נבוב. שבת שם. כתב שבלוחות נקרא מפנים ונקרא מבחוץ כגון נבוב בובן.
ויפן – יש אומרים: שישוב לאחור, וזה רחוק בעיני. והעד: ויפן פרעה (שמות ז׳:כ״ג). רק טעמו: כאדם שהוא מתעסק בדבר ויעזבנו.
ויש מהקדמונים שאמרו: כי בנס היו עומדים המ״ם והסמ״ך בלוחות. וזאת דרך סברא.
ולפי דעתי: שאין צורך לנס, כי אבני הלוחות אינם כאבני המלואים, רק הם עבים, כי הכתוב אמר: שהם כתובים משני עבריהם, ולא מעבר אחד. ולא יתכן דבר אחר, בעבור שהיו האותיות נראות בעבר האחר הפוכות.
וטעם מזה ומזה – בסוף הפרשה (ראב״ע שמות פירוש ראשון ל״ד:כ״ח).
ויפן – הזכיר במקום אחר:⁠א וההר בער באש (דברים ט׳:ט״ו), והנה משה הולך באש.
וטעם ויפן – כאדם מסתכל מה יעשה, וראהב כי חייב לרדת מהרה, כדרך: ויפן כה וכה (שמות ב׳:י״ב).
וטעם בידו – ברשותו, כמו: ולקחת בידך עשרה לחםג (מלכים א י״ד:ג׳). כי תמיהים אנחנו: איך יוכל להוריד לוח אחד ביד אחד. ואחר שהכתוב מפרש כי משני עבריהם היו כתובים, אינם אלהד שני האבנים מהאבנים הנזכרים בחשן, כי מה שיכתוב בעבר אחד יראה בעבר האחר. ואין כתוב: נראים, רק: כתובים, כי כאשר כתוב מזה העבר, כן היה כתוב בעבר השני. והנה הלוח עב. ואין צריך שיעמד מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס, כי מחלוקת היא בפירוש מלת ״אשורית״, אם מאושר באותיותיו, או על שום שעלה עמהם מאשור. ועוד: אילו היו נראים – היו הפוכים. ואין לטעון עלי: אם היו אלו האבנים יקרות. והתשובה: כי לא היו יקרות כמוהם בעבור מכתב אלהים שהוא חרות עליהם. ואנה ואנה תמצא אבן יקרה מאד, וארכה אמה, ורחבה אמה וחצי, וקומתה אמה. ועוד: מאין יפסול משה שני אבנים כמדת הראשונים. והנה לא ידענו, היך היו כתובים עשרת הדברים בשתי לוחות ולא יהפכם, על כן כתוב: מזה ומזה הם כתובים. אחר שאמר: כתובים משני עבריהם.⁠ה ולא נוכל לדעת אם כל הלוח נכתב כולו, או נשארו לו מארבע רוחותיו שיורין, כאשר נעשה אנחנו היום בספרים. או אם היה המכתב עב או דק. ודבר שלא מצאנוהו קבלה אין טעם לסברתינו.
א. כן בכ״י ברסלאו 53. בכ״י פריס 176: ההר.
ב. כן בכ״י ברסלאו 53, פריס 177. בכ״י פריס 176: נראה.
ג. בכ״י פריס 176: אנשים.
ד. בכ״י פריס 176 בגליון: ס״א אלא.
ה. כן בפסוק ובכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: משני עבריהם הם כתובים.
AND MOSES TURNED. Scripture here tells us,⁠1 and the mount burned with fire (Deut. 9:15). The meaning of and Moses turned is that Moses looked around like a person who looks around and contemplates his course of action2. Moses saw that he had to descend quickly. Va-yifen (turned) here is similar to va-yifen koh va-kho (and he looked this way and that way) (Ex. 2:12).
[IN HIS HAND.] In his possession.⁠3 It is similar to And take with thee ten men.⁠4 For we cannot understand how Moses was able to bring down one tablet in his hand. It is next to impossible to believe that he carried down two tablets in his hand.⁠5
[TABLES THAT WERE WRITTEN ON BOTH THEIR SIDES.] Now since Scripture explicitly tells us that the tablets were written on both sides, they could not have been made out of any of the stones that are mentioned with regard to the breastplate,⁠6 for what was seen on one side would then be seen on the other side. The word ketuvim (written) does not mean seen.⁠7 Ketuvim means written. Scripture tells us that what was written on one side was also written on the other side.⁠8 Each tablet was thus thick. There is no need to assume that the mem and the samekh which were inscribed in the tablets were miraculously suspended,⁠9 for there is a difference of opinion regarding the meaning of the term ashurit.⁠10 Some believe that the word ashurit means a praise-worthy script.⁠11 Others maintain that it refers to the script which they brought up from Assyria.⁠12 Furthermore, if the letters were visible on the reverse side, then the letters would appear backwards.⁠13 There is no room for one to argue with me and ask whether these stones were precious.⁠14 The answer is that the stones were very precious because the writing of God was engraved upon them. The stones had to be thick. Where would Moses find very precious stones that were a cubit in length, a cubit and a half in width,⁠15 and a cubit in height? Furthermore, where would Moses get the raw material to hew out two tablets of precious stones of the same dimensions as the first stones? Now we do not know the way the Ten Statements were written on the two tablets without Moses having to turn them over.⁠16 Hence after telling us that were written on both their sides, Scripture goes on to say, on the one side and on the other side were they written. We have no way of knowing whether each one of the tablets was completely covered with writing, or whether some blank spaces were left on the four corners as we do today with our books. We similarly do not know whether the writing was thick or thin. There is no reason for us to speculate concerning things for which we do not have a tradition.
1. That is, Deuteronomy here mentions.
2. In other words, va-yifen (turned) is to be taken metaphorically. Its meaning is, he contemplated his course of action (Sarim).
3. In other words, in his hand is to be interpreted as in his hands (Filwarg).
4. There is no such verse. The reference is probably to I Kings 14:3, And take with thee ten loaves. On the other hand, the reference might be to Take from hence thirty men with thee (Jer. 38:10).
5. It is Ibn Ezra's belief not to exaggerate the miracles recorded in Scripture. This stands in marked contrast to the rabbis of the Midrash, who tended to magnify the miracles recorded in Scripture.
6. See Ex. 28:17-20. These stones were translucent.
7. If it did, then it is possible to identify the stones from which the tablets were hewn with one of the stones on the breastplate.
8. For Scripture reads, tables that were written on both their sides.
9. This is the opinion of Rabbi Chisda. See Megillah 2b and Sabbath 104a. Rabbi Chisda believed that the writing on the tablets was cut through the stone. Most letters of the alphabet are so shaped that it is possible to inscribe them in this manner. However, the final mem and samekh are round and cannot be so engraved. Hence Rabbi Chisda says that these letters stood on the tablets miraculously. Ibn Ezra, as will soon be seen, disagrees with this interpretation.
10. The Hebrew square script is called ketav ashuri. There is a difference of opinion in the Talmud as to the origin of this term. See San. 22a.
11. Hebrew, she-me'usheret be-khetav. See San. 22a. According to this opinion the square script was the one in which the tablets were written. The Talmud, which maintains that the mem and the samekh were miraculously suspended on the tablets, accepts this opinion. So does Ibn Ezra in his comments on Ex. 1:9. Nevertheless, he argues that one does not have to assume that the mem and the samekh were miraculously suspended on the tablets, as he believes that the tablets were written on both sides and not chiseled through.
12. Hebrew, ashur. Hence the term ashurit. According to this opinion the Torah was given in ketav ivri, the ancient Hebrew script. In this script neither the samekh nor the mem is oval. According to this opinion there is no need to assume that the mem and the samekh were miraculously suspended on the tablets. Ibn Ezra quotes these two opinions in order to show that the rabbis themselves were divided as to whether the mem and the samekh were miraculously suspended on the tablets.
13. They could thus be read on only one side. What point would there be then for the writing to be chiseled through?
14. According to an earlier opinion quoted by Ibn Ezra the tablets were made of precious stones. Ibn Ezra disagreed with this opinion. Now one can object to Ibn Ezra's rejection of this opinion on the ground that it is inconceivable that the divine tablets would be made of ordinary stone.
15. For the dimensions of the tablets, see Ibn Ezra's comment on Ex. 25:10. Ibn Ezra there explains that the tablets were a cubed cubit. The words "and a half" thus appear to be an error. It was the ark that was a cubit and a half in width. Hence the error.
16. That is, tables that were written on both their sides implies that some of the Statements were written on one side of the tablet and others on the reverse side. Thus Moses had to turn them around to read them or show their complete comments to the people. Hence Scripture goes on to say, on the one side and on the other side were they written; i.e., what was written on one side was written on the other side.
מזה ומזה הם כתובים – לפי הפשט: נראה שכתב מכאן ומכאן.
ורבותינו אמרו (בבלי שבת ק״ד.): שהכתיבה נראית מכאן ומכאן, כמו נבוב א ולכך ם׳ וס׳ בנס היו עומדים. ונראה שלכך הוא מפרש כאן שהיו כך חלולות, שמתוך כך היו נוחות להשבר, ונשברו כשהשליכן.
א. בכ״י מינכן 52: ה״נבוב״ השני כתובה בכתב ראי.
מזה ומזה הם כתובים – WRITTEN ON BOTH THEIR SIDES – According to the plain meaning: it appears that it was written on both sides.
And our Rabbis said (Bavli Shabbat 104a:1) that the writing was visible from both sides like נבוב (hollow) [viewed from the other side in mirror image as] and therefore the [final letter] mem and [the letter] samech were standing miraculously. And it appears that it is for this reason that it explains here that they were hollowed like that, since it was because of this that they were easily broken, and that they broke when he threw them.
(טו-טז) לוחות כתובים משני עבריהם וג׳ – שני עברי כל לוח. היה אפשר לומר שהכתיבה {היתה} בכל לוח משני העברים – קצת הכתב בצד אחד וקצתו בצד האחר, ויהיה טעם חרות חקיקה ללא בליטת החריתה1 והכתב על האבנים ואבני החן, אלמלא ביארו הראשונים ז״ל שהכתב הנכתב מצד אחד {היה} חקוק ומפולש עד הצד השני. ועל פי זה אמרו (שבת קד.) מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדין, ואם לאו היה נופל מה שבאמצע האות מפני סיבוב החקיקה המפולשת מסביב לו. והמעתיקים ז״ל {דעתם} רחבה {מדעתנו}, ואם הלכה נקבל (ע״פ יבמות עו: ועוד)2.
1. ק. במקור: ׳חרות חפר גיר נאפר אלנקוש׳ (המהדיר תיקן: ׳חרות חפר גיר נאפד׳ [כחפר] אלנקוש׳, ותירגם: חרות חקיקה בלתי מחולחלת [כחקיקת] הגליפה). ר״ל שלפי הפשט היה נראה לפרש ש׳חרות׳ פירושו חק ירכות, היינו שהכתב הנחרת שקוע ואינו בולט, אבל ממשיך רבנו לבאר שלפי דברי רז״ל נראה שהיה חק תוכות, והכתב הנחרת היה בולט.
2. קא. כעי״ז ביאר רס״ג בפירושיו (מהד׳ רצהבי עמ׳ רא-רב) ע״ש, וכן נרמז בפירוש הראב״ע שכתב: ׳והנה לא ידענו היאך היו כתובים עשרת הדברים בב׳ הלוחות ולא יהפכם, על כן כתוב מזה ומזה הם כתובים אחר שאמר כתובים משני עבריהם׳, והשוה פירוש ר״י בכור שור שכתב: ׳לפי הפשט נראה שכתב מכאן ומכאן. ורבותינו אמרו שהכתיבה נראית מכאן ומכאן כמו ׳נבוב׳ ולכך ם׳ וס׳ בנס היו עומדים. ונראה שלכך הוא מפרש כאן שהיו [כל] כך חלולות, שמתוך כך היו נוחות להשבר, ונשברו כשהשליכן׳. והמהדיר העיר שמדברי הירושלמי שקלים (פ״ו ה״א) משמע שיש מרבותינו ז״ל שפירשו כדרך הפשט, ואמנם הדבר אינו מוסכם במפרשים, וראה בזה בתורה שלמה כאן (אות קסב).
ויפן וירד משה וגו׳ – על הסדר, באותו יום עצמו י״ז בתמוז, עד: לתת עליכם היום ברכה (שמות ל״ב:כ״ט).
ושני לחת העדת בידו – אף על פי שהיה בלבו לשברם, הורידן בידו, שלא יסתכל בהם הקב״ה ויראה כתוב בהם: אנכי י״י אלהיך ולא יהיה לך, ויזכור סרחונם.
משני עבריהם – מכתב חלול ולכך היו נוחות להשבר.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
'ויפן וירד משה וגו, "Moses turned around and descended, etc.;⁠" all this occurred in order, on the 17th day of Tammuz up until verse 29: לתת עליכם היום ברכה, "to bestow a blessing upon you this day.⁠"
ושני לוחות העדות בידו, "with the two Tablets of testimony in his hand.⁠" Even though Moses already planned to smash these Tablets, he carried them all the way down from the Mountain so that God should not have to look at His handiwork having been smashed by Moses seeing that its inscription commenced with: "I am the Lord your God Who has taken you out of Egypt, followed by the commandment not to have alien deities, etc.⁠" This would have been too upsetting a reminder of the people's disloyalty.
משני עבריהם, "the letters were hollowed out from one side to the other, thus making the Tablets easier to smash.⁠" (This is why this detail is added at this particular point.)
ויפן וירד משה מן ההר – כתב רבינו חננאל מלמד שהיה משה פניו כלפי הענן וירד בדרך עליה מה עליתו פניו אל הענן שעל ההר אף בירידתו כן, וכן היה כהן גדול ביום הכפורים יוצא מבית קדש הקדשים דתנן יצא ובא לו דרך כניסתו כן דרשו בו (ויקרא ט״ז:כ״ד) ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם, ויצא ועשה כאשר נכנס כן יצא ועשה את עולתו, וכן כתוב בשלמה (דברי הימים ב א׳:י״ג) ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים, ואע״פ שיש לומר כי זה שכתוב לבמה מן הבמה הוא כענין שכתוב (במדבר ל״א:כ״א) הבאים למלחמה ובאורו הבאים מן המלחמה, אבל כך היה המעשה שהיה בשעת יציאתו ממנה נותן פניו אליה כמו שבא אליה שנאמר (תהלים ט״ז:ח׳) שויתי ה׳ לנגדי תמיד, ומנין שהשכינה היתה בהר בשעת ירידת משה מן ההר שנאמר (דברים ט׳:ט״ו) ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש ושני לוחות הברית על שתי ידי. וכן התלמיד חייב כשיפטר מרבו שילך לאחוריו פניו כנגד רבו עד שיתכסה ממנו וכן מנהג כל ישראל עד עכשיו כשמשלימין תפלתם נמשכים לאחוריהם שלש פסיעות ע״כ.
ותמצא בפסוק זה עם הפסוק שאחריו ק״ח תיבות כנגד ק״ח טפחים שהיו בלוח אחד, ובשניהם יר״ו טפחים כנגד יר״ו אותיות שבע״ב מלות היוצאות מן השם הגדול שהרי הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועבין שלשה, א״כ שלשה פעמים ל״ו הרי ק״ח טפחים בכל לוח ולוח, וכשהיו הלוחות מונחות בתוך הארון זה באור מפורש כי השם היה בארון עם כל צרופו. וכן תמצא מן ויפסול עד ויקרא ק״ח אותיות גם כן ואח״כ הזכיר בשם ה׳ ויעבור ה׳ על פניו והוא באור גמור כי השם המיוחד שממנו ע״ב שמות יש בהם יר״ו אותיות כי כל זה נתבאר למשה בפירוש בסיני.
לחת כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים – זה היה פלא גדול שהכתב היה נקרא כסדורו משני העברים מה שאין כן בכתב שלנו כי מלפנים הוא כסדורו ומאחריו מהופך ואמר מזה ומזה משני הצדדים והם פנים ואחור.
ויתכן לפרש משני עבריהם שבא לרמוז כי יש למשמעות דברי תורה שני עברים נגלה ונסתר כענין שאמר שלמה ע״ה (משלי כ״ה:י״א) תפוחי זהב במשכיות כסף וכתיב (איוב י״א:ו׳) כי כפלים לתושיה, יבאר כי התורה כפולה ומלבד פשטי התורה יש בה עוד תעלומות חכמה ועל זה אמר הכתוב (תהלים ס״ב:י״ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי.
ויפן וירד משה מן ההר. "Moses turned and descended from the mountain.⁠" Rabbeinu Chananel writes in this connection that Moses must have been facing the cloud during his descent. In other words, just as he had ascended facing the cloud, he now descended keeping his face towards the cloud, walking back-wards. The High Priest emulated Moses' withdrawal from facing the Shechinah on the Day of Atonement when he also walked backwards out of the Holy of Holies after having offered the incense before the kapporet as well as some of the blood of the two offerings on behalf of the people, as well as on to the dividing curtain. The Mishnah Yoma 52 states: "in the manner he had entered he exited.⁠" This is also the way Leviticus 16,24 "he exited and completed the ritual of his own burnt-offering as well as that of the people,⁠" has been interpreted by our sages to mean that the word לבמה, "to the altar" must also be read as מבמה, "from the altar,⁠" when he was headed back to Jerusalem (Yoma 53). There is a precedent for this in Numbers 31,21, where the words הבאים למלחמה must also mean הבאים מן המלחמה, "the ones who were returning from the war.⁠"
In the present situation what happened was simply a putting into practice of the well known principle (Psalms 16,8) שויתי ה' לנגדי תמיד, "I always keep the Lord (Shechinah) before my eyes.⁠" How do we know that the Shechinah was on the mountain at the time Moses descended from the mountain? In Deut. 9,15 where Moses refers to his descent from the mountain, he adds the words: "and the mountain was burning in fire while the two Tablets of the covenant were on my two hands.⁠"
We have also been taught in Yoma 53 that any student taking leave from his teacher has to follow the procedure Moses taught us and depart facing his Rabbi until he can conveniently hide his face behind something between him and his Rabbi. All of Israel symbolically perform the rite of withdrawing from facing God while taking three steps backwards at the end of the central prayer, the עמידה. Thus far Rabbeinu Chananel
When you examine this verse together with the verse following it you will find a total of 108 letters, corresponding to the 108 handbreadths of the combined length, width, and depth of one of the Tablets. The two Tablets combined comprised 216 such handbreadths corresponding to the number of letters in the great name (based on the three verses in Exodus 14,19-21 being written one above the other giving 72 three-lettered "words.⁠" Compare our comments on that verse). When these Tablets rested inside the Holy Ark they symbolised the fact that the great name of the Lord in all its permutations was contained in the Holy Ark. When you consider the number of letters between the beginning of Exodus 34,4-6 where the making of the second set of the Tablets is described, you will also find a total of 108 letters followed by the words: ויעבור ה' על פניו, "Hashem passed before him (Moses).⁠" This is all a clear hint that the presence of these measurements and letters symbolised the presence of the Shechinah. Moreover, the remarkable number of letters on both occasions in connection with the Torah describing the Tablets is a powerful proof for the way the Kabbalists have determined that there are actually a total of 216 letters which form the complete great name of the Lord. Moses had been taught all this explicitly while he was on Mount Sinai.
לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, "Tablets inscribed on both of their sides; they were inscribed on one side and on the other.⁠" It was a great source of wonderment that the writing could be read from either side as if it had been written on that side originally. When we humans write, say on transparent glass, anyone standing on the other side while seeing the letters has to read them in reverse order for the writing to make sense to him.
It is possible to explain the words משני עבריהם as meaning that any word in the Torah has two kinds of meaning. There is the obvious meaning, called נגלה, and the hidden, mystical meaning, called נסתר. Solomon alluded to this in Proverbs 25,11 when he wrote: "a word properly spoken is like a golden apple in a silver setting.⁠" We also have a verse in Job 11,6: "for there are multiple aspects to wisdom.⁠" Torah is a source of wisdom on different levels. In addition to its plain meaning, the פשט, there are still worlds of hidden wisdom. In Psalms 62,12 David refers to this by saying: God has said one thing, but I have heard two (messages) out of the one thing.⁠"
לחת – חסר כתיב לומר ששניהם שוות ושנים כנגד שמים וארץ וכנגד חתן וכלה וכנגד שני שושבינין חמשה דברות על לוח זה וחמשה על לוח זה כנגד חמשה חומשי תורה ושניהם עשרה כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם ובעירובין פרק כיצד מעברין א״ר אלעזר מאי דכתיב לוחות אבן אם משים אדם עצמו כאבן תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו וא״ר אלעזר מאי דכתיב חרות על הלוחות אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונים לא נשתכחה תורה מישראל רב אחא אמר אף אין אומה ולשון שולטת בהן שנאמר חרות אל תיקרי חרות אלא חירות.
לחת "Tablets;⁠" you will note that the word for Tablets has been spelled defectively, i.e. in the singular mode. This is to suggest that both Tablets are of equal importance. They also symbolise heaven and earth, which each are an integral part of our universe. This "equality" is also to be found in every man and woman who have entered into a union through marriage. Five of the Ten Commandments are engraved on one Tablet and five on the other. The number five symbolises the five Books of Moses, and the number ten symbolises the ten utterances with which the Torah described G–d as having created our universe. In the Talmud, tractate Eyruvin, folio 54, Rabbi Elazar is quoted as saying that the reason why these Tablets are described as "Tablets made of stone,⁠"1 is to teach us that if a human being is as consistent in his actions as is stone, he will not forget what he has studied, and it will reside within him as constant and unaffected by external influences as stone. If not, he will not be able to have total recall of what he has studied. Rabbi Elazar adds that (seeing the Torah scroll is not written with vowels) the word charut, "engraved" can also be read as cheyrut, "freedom,⁠" i.e. observing what is written on the these Tablets makes us truly free, (from temptation to do evil). Rabbi Elazar adds that if the first set of Tablets had not been shattered by Moses, the Torah would not ever have been forgotten by the members of the Jewish people. Rav Acha there adds that if we had always observed the Torah we would have also been physically free; no nation ever would have defeated us in war. As a reminder, even when reading the word as written, i.e. charut, we should think of it as having been vocalised cheyrut.
1. [when in fact the first set of Tablets was made from a raw material not known to us, a celestial raw material, Ed.]
ויפן וירד – פנה לרדת או שם פניו לרדת כטעם ויפן ויצא מעם פרעה (שמות י׳:ו׳).
כתבים משני עבריהם – כי שעור הלוחות לפי גסות הכתיבה הצטרך להכתב משני העברים מצד שעור הדברות אף כי כל מביט בם באי זה עבר שיביט משני עבריהם יקבל תועלת מה.
ואחר שהשיג משה מה׳ יתעלה שלא יְכַלֵּם, פנה וירד מן ההר כמו שצוהו ה׳ יתעלה, והשתדל לתקן את אשר עִותוהו בכל הפנים שאפשר, כדי שיוכל אחר זה להשיג מה׳ יתעלה שישא חטאתם; כי לא יתכן שישא חטאתם בעוד שהם מחזיקים בו.
לֻחֹת כתֻבים משני עבריהם – אמרו ז״ל (שבת קד, א) שהכתיבה היתה חקוקה באופן שהיה החקק עובר אל העבר השני. ולזה אמרו: מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדין. וזה דרך דרש. ולפי הפשט יֵרָאֶה שהיה הכתב בהם משני עבריהם פנים ואחור, לא שיעבור הכתב שבצד האחד אל העבר השני, כי לא יִדְבַּק גדר הכתיבה במה שיעבור ממנו אל העבר השני, כי כבר תהיינה בו האותיות הפוכות. וזה מבואר בנפשו.
ויפן וירד משה – אחר שהפשיר מדת הדין למעל׳ פנה לרדת לעשות משפט עמו למטה כדי שהש״י יתמלא עליהם רחמים וימחול לגמרי.
ושני לוחות העדות בידו לחות כתובים משני עבריהם וגו׳ – לדעתי זה מה שפי׳ באומרו והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות כי הוא מכתב אלהים אשר אין הפה יכולה לדבר איך היי כתובים בכתב המפולש מעבר לעבר ועם זה היו כתובים מזה ומזה ונקראת הכתיבה בתמימותה מבלי שתתהפך בעבר השני ממה שהית׳ בראשון שאם תתהפך ההיא תקרא חקיקה לא חריתה [ח] ולזה מנו אותם חכמים (משנה אבות ה׳) מעשר׳ דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות שלכל אחד היה בפני עצמו מציאות נסיי נורא מאד בלתי נמצאים על דרך הטבע הכללי ולא על ידי שינויו ממה שהי׳ ראשונ׳ כשאר הנסים שאמרו עליהם חז״ל (בראשית רבה ז) תנאי התנה הקדוש ב״ה עם מעשה שמים וארץ וגו׳. אלא שמעת הבריאה היה הגלות מציאותם הנפלא תלוי ועומד עד בוא עתם כפי מה שימשך ממעשה המקבלים אותם כמו שכתבנו זה הענין יפה אצל אילו של יצחק שער כ״א.
משני עבריהם האותיות נקראות ומעשה נסים הוא. בפרק הבונה אמר רב חסדא כתב שבלוחות נקראת מבפנים ונקראת מבחוץ אינו רוצה לומר שהיו נקראות מבחוץ כמו מבפנים אלא שמבפנים היו נקראות ביושר ומבחוץ בהפוך וכן פרש״י בפר׳ הבונה ונקראות מבחוץ האותיות הפוכות והתיבה הפוכה ולא אשמעינן אלא שהיה החקק נוקב את כל הלוח ולפיכך היו מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס וזהו מה שכיון רש״י באמרו פה ומעשה נסים הוא לא שהיו נקראין כמו ביושרן אף על פי שהן הפוכות בדרך נס דאין לפרש משני עבריהם שהיו כתובין משני עבריהם דאם כן מאי האי דאמר רב חסדא מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים אלא עכ״ל שפיר׳ משני עבריהם שהיתה חקיקתן עוברת משני עבריהם ומ״ם וסמ״ך שבלוחות היה להן ליפול אם לא שבנס היו עומדין:
ויפן וירד משה מן ההר וגו׳ עד וירא משה את העם כי פרוע הוא. ספר הכתוב שמשה רבינו אחרי שעצר החרון אף שלא ישלוט בעם לכלותם יחד פנה וירד מן ההר וענין הפניה שפנה בשכלו ונתיעץ בלבבו מה היה ראוי לעשות בזה כי על העצה ומחשבת האדם יאמר לשון פנה וזה הוא ויפן וירד משה מההר שחשב שהיה ראוי לרדת ולדון את העגל ולהעניש את עובדיו כי בזה ישא השם בעד חטאתם ויכפרם בהחלט. ואפשר לפרש ויפן וירד משה מן ההר שפנה שכלו ונפרד מההשגות האלהיות שהיו נשפעות עליו בהר וירד לדון את העגל ואת עובדיו.
והנה זכר שהיו שני לוחות העדות בידו. להגיד שלא הניח את הלוחות במקום שניתנו לו אבל הביאם בידיו כדי שיראו אותם ישראל וירגישו אבדתם כאשר ישברם לעיניהם.
ואמר ושני לוחות העדות בידו לא ששתיהם היו ביד אחת. אלא ששתיהם היו כל אחת ביד אחת. וכמ״ש ושני לוחות העדות על שתי ידי. וכבר ביארתי שמפני שהיו כתובים על הלוחות עשרת הדברות לכך נקראו לוחות העדות שהנכתב בהן היה עדות במה ששמעו כי היו הלוחות דקות מאד כדמות הלוחות שיכתבו בהם אנשים המלמדים לכתיבה ויש מחז״ל שאמרו (שבת ק״ד) שהיה הכתב מפולש עד שהיו האותיות נוקבות מעבר לעבר ולכן אמרו שמ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים והראב״ע וגם הרלב״ג ימאנו זה ואמרו שדרך דרש הוא כי משמעות הכתוב הוא שהיה בלוחות כתיבה אחת מצד אחד וכתיבה אחרת בהם מהצד האחר וזה הוא מזה ומזה הם כתובים ולמדנו מזה שהיו הלוחות דקות מאד וכן יראה מענינם שמיד שישליכם מידיו לארץ נשברו. ואלו היו עבות לא היו נשברות לשעתם.
ויפן וירד משה מן ההר – אמר ויפן להורות על ענותנותו שנתבייש ממעשיהם של ישראל. עד כשירד הוצרך לכבוש פניו בקרקע כמי שאינו רואה. עד שהוצרך להביט ולפנות היאך ירד מן ההר. ואולי יאמר וירד משה מן ההר. כי משה חשב כי אחר שישראל חללו התורה לא היו ראוים לה. שהש״י לא יניחנו להוריד הלוחות שהיו עדות בינו ובין ישראל. וישאר העדות והשטר חוב ביד הש״י ליפרע מהם. לזה אמר שפנה וירד במהרה ושני הלוחות בידו לשברם בענין שלא ישארו ביד הש״י. כי אחר שהשטר קרוע במה יתבעם. ואולי רמז ושני הלוחות בידו. למה שארז״ל שהיו רוצים אף וחמה לבלעו וכו׳. ולזה אמר ויפן וירד ושני הלוחות בידו. שאלו לא היה בידו כמו מגן וצנה. לא היה יכול לירד. ואמר לוחות כתובים משני עבריהם. להורות שכל מעשה הלוחות היו מעשה נסים לוחות כתובים משני עבריהם. וזהו נס גדול כאומרם מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדות. וכן המכתב היה מכתב אלהים חרות על הלוחות. להורות על קדושתם ועל שלימותם להשלים לישראל. וזהו לתת עגמת נפש לרואים ולשומעים. איך בחטאם אבדו מרגלית טובה שהיתה משלמת אותם בשלימות הגוף והנפש. וזהו אומרם ז״ל חירות מן הגליות. ואחרים אומרים חירות מן המות. ורבנן אמרי חירות מן היסורין. כי העוסק בתורה הוא אהובו של הקב״ה וקרוב אליו. ואינו תחת ממשלת הכוכבים והמזלות כדכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. שזה רמז על ישראל שנתנם על השמים. ובסבת התורה הם בן חורין. וכן יצר הרע נקרא שטן גם מלאך המות. והדבק בתורה אינו ירא מן הדברים הבאים מצד החומר. והעוסק בתורה ניצל מן הייסורין ומן החלאים הגופניים והנפשיים:
ושני לחת העדת בידו – כי חשב שבשובו אליהם ישובו בתשובה, ואם אין ישברם לעיניהם, לכלות עיניהם כדי שיחזרו בתשובה.
ושני לוחות העדות בידו. He thought that as soon as he would return to the people they would become penitents; in the event that they would not, he planned to smash the Tablets in front of their eyes so that they would return in penitence after this shock.
(טו-טז) ויפן וירד וגו׳ ושני לוחות העדות בידו. כסבור משה, כשיראוני בוודאי יחזרו בתשובה וירפו תועבותיהם, ולכן הביא לוחות העדות עמו.
[מעלת הלוחות הראשונות]:
והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות. לרמז כמה טובה בעוונותינו אבדנו, שהלוחות בעצמם היו ׳מעשה אלהים׳, מה שלא היו כך השניות, גם שהמכתב גם כן בלוחות השנייות היה ׳מכתב אלהים׳, מכל מקום לא היו הלוחות עצמן מעשה אלהים, חירות ממלאך המוות, חירות משעבוד מלכויות1. ולכן בימי השופטים היו יורדים למלחמה עם הארון שבו אלה השברי לוחות2 שהיו חירות משעבוד מלכויות, וכך היו נוצחים, כי זאת היתה סגולתם3:
1. עירובין (נד.): ׳ואמר רבי אלעזר, מאי דכתיב חרות על הלחת – אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל. רב אחא בר יעקב אמר, אין כל אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר חרות אל תיקרי חרות אלא חירות׳. וכן בשמות רבה (לב א).
2. כ״כ רש״י בבמדבר (י לג), וראה ברייתא דמלאכת המשכן, ובירושלמי סוטה (פ״ח ה״ג), והרמב״ן (דברים י א) כתב שהיא דעת יחיד, וראה אריכות באברבנאל שם.
3. ראה שיעורים לדברים (י א-ג), וראה תרגום לאיוב (ה כג).
[א] מזה ומזה הם כתובים
[1] מגילה פרק ראשון דף טו ע״א (מגילה טו.)
משני עבריהם האותיות נקראות ומעשה ניסים היה. בפרק הבונה (שבת ריש קד.) פירש רש״י שהיו נקראות בפנים כסדר ומבחוץ בהפך. ולפי זה הא דקאמר כאן ׳ומעשה ניסים היה׳ על מ״ם סתומה וסמ״ך, דהיו עומדים בנס (רש״י שם), דכיון דמשני עבריה ניראת חקוק, אי אפשר להיות מ״ם סתומה וסמ״ך להיות עומדים, ולא יהיו נופלים, ועל זה אמרו ׳מעשה ניסים היה׳ (כ״ה ברא״ם):
מעשה נסים הוא. פירוש כגון נבוב נקרא בובן וכן כל התיבות ומעשה נסים הוא פי׳ שהכתב היה חקוק משני עבריהם וא״כ מ״ם וסמ״ך שבו היו נמי חקוק סביב וההיקף שבאמצע לא היה בשום צד מחובר ולא נפל ובבראשית רבה מפורש כמו שהכתב נקראת בעבר זה כך היה נקראת בעבר שני וזה היה מעשה נסים:
A work of miracles. Explanation: [The letters were readable but ran in opposite directions on each side. The word נבוב,] for instance, was read as בובנ. And so with all the words. The miracle was that the writing was carved through both sides, including the ם and ס — and with them, the middle part was not connected at any point, yet it did not fall. But the Bereishis Rabbah explains that the writing was readable in the same direction on both sides, and this was indeed miraculous.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויפן וירד – צריך לדעת אומרו ויפן שאינו מהלכות דרך ארץ שיפן משה, ואולי כי לזה דקדק לומר מן ההר שלא לומר שח״ו נהג מנהג מיעוט דרך ארץ שפנה עורף מפני השכינה אלא מן ההר הוא שפנה, וקשה אם כן היה לו לומר ויפן מן ההר, ועוד קשה שלא היה צריך לומר ויפן כל עיקר.
ואולי שיכוין לומר שתשש כחו והיה מתירא מהמלאכים והיה מפנה עצמו לצדדי ההר כאדם הנחבא ללכת.
עוד ירצה על דרך אומרם (דב״ר פ״א) כי למה דומה דרכו של משה כשהיה מדבר עם הקב״ה היה אומר למה ה׳ יחרה וגו׳ וכשהלך אצל ישראל הפך הסדר ואמר אתם חטאתם וגו׳ ע״כ, והוא אומרו ויפן פירוש שלא נשאר כסדר פנים הראשונים שהיה מראה כשהיה עומד לפני המקום.
לוחות העדות – אולי שרמז גם כן באומרו העדות שהם מעידים כי הם כתובים כתב אלהים לצד היות כתבם מופלא מזה ומזה בהשואה מה שאין מכתב זה יכול להיות על ידי מעשה אדם, כי האות תשתנה צורתה מעבר האחר, גם מאמרם ז״ל (מגילה ג.) שאמרו מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים, ואולי שהאות הזה יצטרף עם אות מעשה הלוחות והיו ב׳ האותות לעדות שאין עדות פחות מב׳, והוא אומרו והלוחות מעשה אלהים הרי עד א׳ והמכתב מכתב אלהים עד ב׳.
ויפן וירד משה מן ההר, "Moses turned around and descended from the Mountain.⁠" What is the significance of the Torah reporting Moses as "turning around,⁠" i.e. turning His back on God's presence? Is this not something which reflects a lack of respect? Perhaps the fact that the Torah added the superfluous words "from the Mountain" were added to prevent the misconception that Moses "turned his back on God", as it were. He only turned his back on the Mountain. If that were the meaning of the words "from the Mountain,⁠" the Torah should have written "Moses turned away from the Mountain" instead of writing "Moses turned and descended from the Mountain.⁠" Furthermore, why did the Torah have to mention Moses as "turning around" altogether?
Perhaps the expression "he turned around" signified Moses' reduced spiritual niveau which made it impossible for him to confront the angels. He therefore moved sideways on the Mountain, much like someone who tries to hide.
We may also understand the word as similar to what we learned in Devarim Rabbah 1, where the Midrash contrasts Moses' mode of speaking directly to the Israelites, i.e. "you have sinned,⁠" with his speaking to God in the third person "למה יחרה?⁠" The meaning of ויפן, he turned around, then may refer to Moses' change in attitude as he prepared to face his people.
לוחות העדות, "the Tablets containing the testimony.⁠" The word ה⁠־עדות, indicating a unique kind of testimony may be an allusion to the way God Himself had inscribed the Tablets so that the writing could be read from either side, something impossible if they had been inscribed by human hands. Such writing would appear as if it had been written backwards had it been inscribed on one side by a human scribe. The letter ה before the word עדות may also hint at the miraculous way the final letters ס and ם appeared with their respective centers suspended in the air miraculously (Megillah 3). Perhaps these two letters were "proof" i.e. "testimony" that the Tablets had indeed been inscribed by God Himself.
לחת כתבים – בעבור האותיות הנכתבות על הלוחות נקראו הלוחות כתובים:
מזה ומזה הם כתבים – יש דעות הרבה בענין אופן כתיבתן ואין להכריע, והכלל שהיו מעשה נסים:
משני עבריהם מזה ומזה – זה היה פלא גדול שהכתב היה נקרא כסדורו משני העברים (אין זה ברור, עיין פירש״ ורש״א שם בשבת ק״ד) מה שאין כן בכתב שלנו, כי מלפנים היא בסדורו ומאחריו מהופך, ואמר מזה ומזה משני הצדדים והם פנים ואחור. ויתכן לפרש משני עבריהם לרמז, כי יש למשמעות דברי התורה שני עברים נגלה ונסתר, כענין תפוחי זהב במשכיות כסף (משלי כ״ה) וכתיב (איוב י״א) כי כפלים לתושי׳. יבאר כי התורה כפולה, ומלבד פשטי התורה יש בה עוד תעלומות חכמה, וע״ז אמר הכתוב אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי (רב״ח) והפירוש השני יותר מכוון, כי מה תועלת בנס הגדול הזה שיהיה עשרת הדברות נקראות מצד השני למפרע, ולא עבד קב״ה ניסא למגנא. וביותר לדעת ר״ס בירושלמי (שקלים פ״ו) שהי׳ ארבעים על כל לוח ולוח, אין הדעת מתיישבת לומר שנכפלו עשרת הדברים בסגנון אחד מכל ארבעה צדדי הלוחות, בכדי שמכל צד שיאחזו הלוחות יוכל לקרוא אותם מבלי שיצטרך להפכו מצד לצד, אבל הכוונה האמתית היא שהיה מבואר על הלוחות הנגלה והנסתר שבתורה, המתחלק לארבעה פנים, פשט רמז דרוש סוד, ולדעת ר״ס היו ארבעה פנים האלה בכל אחד משתי הלוחות, לכן אמר ארבעים בכל לוח, ויהיה לפי״ז מזה ומזה, על צדדי הלוחות מימין ומשמאל, ומשני עבריהם, על פני הלוח ואחוריו, (וכבר עוררנו ע״ז בהגהת מאמר התורה, המתחיל מתועלת הסדר בלמודים).
מזה ומזה הם כתובים – כמו פנים ואחור, אלא שבמגלה שייך ל׳ פנים ואחור, כי יש הפרש בקלף בין צד לצד, אבל באבנים אין חילוק והוצרך לומר מזה ומזה.
(טו-טז) ויפן וירד משה מן ההר וגו׳ – בעקבות האירועים המתוארים בפסוקים הקודמים, ירד משה מההר למלא את התפקיד שהוא עצמו הכיר בו כנחוץ, ואשר ה׳ קידשו ואף פתח בו: להפסיק ולכלות את הבגידה שנעשתה נגד דבר ה׳, ולעשות זאת באופן שיציל את עתיד העם. משה ירד על מנת לנהל את המערכה, כך שניתן יהיה עדיין לכונן מקום לתורת ה׳ בקרב העם, ולפיכך הוא ירד עם ״שני לחת העדת בידו״. הוא ירד כמקנא לה׳ כדוגמת פינחס, ומה שעשה לאחר מכן לא נעשה על פי ציווי מפורש מה׳; היה זה מעשה של משה עצמו, שעשאו ברוח דבר ה׳.
כתבים משני עבריהם וגו׳ – לא ניתן לקבוע בוודאות את פירושם של הדברים שנאמרו כאן אודות הכתב בלוחות. אף על פי כן, לדעתנו שתי הלשונות: ״כתבים משני עבריהם״ ו״מזה ומזה הם כתבים״, מורות על שני דברים:
האחד, שהכתב לא היה חרוט רק עד לעומק מסוים, אלא שעבר לשני צדדי האבן.
השני, שלמרות זאת ניתן היה לקרוא את הכתב משני הצדדים. בשני הצדדים הופיעו המילים בסדר הנכון; הם לא נראו הפוכות – כגון: נבוב – נבוב. הכתב עבר דרך הלוחות מעבר לעבר ואף על פי כן ניתן היה לקראו משני הצדדים.
אילו רצה הכתוב לומר רק שהלוחות היו כתובים משני הצדדים, די היה באחת משתי הלשונות, והשנייה הייתה מיותרת לגמרי.
לפיכך אנו סבורים גם שמאמר רב חסדא: ״כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ כגון נבוב בובנ רהב בהר סרו ורס״ (שבת קד.), בא לבאר רק את הלשון האחת ״כתבים משני עבריהם״, ולהביא דוגמא מוחשית לכך שהכתב עבר את האבן מצד לצד. ומכאן מתבאר מאמרו השני של רב חסדא: ״מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדין״ (שם). הווי אומר, שאם החלק הפנימי של מ״ם סופית או של סמ״ך, נחתך באבן מעבר לעבר (כפי שהיה בלוחות), הריהו יכול לעמוד במקומו רק בנס; שכן על פי טבע בהכרח הוא ייפול החוצה.
רב חסדא אינו מתכוון לומר שהכתב בצד האחורי של הלוחות היה דומה באמת לדמות כתב רגיל כפי שהוא נראה במראה. הדבר יהיה בניגוד למאמר ״מזה ומזה הם כתבים״, הווי אומר שהכתב נראה משני הצדדים ככתב רגיל בצורה המקובלת ובסדר הנכון. אנו משערים שמשום כך בחר רב חסדא להביא דוגמא מוחשית לדבריו מתיבות שאינן כתובות בעשרת הדיברות. שכן לאמיתו של דבר, תיבת ״אנכי״, למשל, נראתה באותה צורה עצמה משני צדי הלוחות. הדוגמא של ״נבוב בובנ״ מבארת רק את פירוש לשון ״כתבים משני עבריהם״, בלא תוספת ״מזה ומזה הם כתבים״.
נאמר כאן עוד שלא רק הכתב אלא גם הלוחות היו מעשה ידי אלקים. הלוחות נועדו להיות ״עדות״ – להעיד על מוצאה האלקי הישיר של התורה.
ולבסוף נאמר כאן על מהותו של הכתב שהיה ״חרות על הלחת״. השורש ״חרת״ לא נמצא באף מקום אחר בכתובים.
בהשקפה ראשונה נראה ש״חרת״ קרוב ל״חרט״, לא כפועל אלא כשם עצם. ״חרט״ הוא כלי לחרוט בו אותיות או סמלים. אם נניח לפי זה ש״חרת״ אף הוא מורה על חריטת אותיות, קשה לחשוב שמדובר כאן על חריטה רגילה. לאחר שכבר נאמר שהלוחות היו ״כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים״ – הווי אומר שהכתב עבר דרך האבן מעבר לעבר – אם כן לא יתכן לפרש ״חרות״, ובייחוד ״חרות על הלחת״, שהכתב היה חרוט על הלוחות, שכן הדבר מורה על חריטה גרידא על פני הלוחות. אלא ״חרות״ מציין חיתוך גמור באבן מעבר לעבר על ידי הכתב, ויחס ״חרת״ אל ״חרט״ דומה ליחס ״מות״ [שטוח כולו על הארץ, מת] אל ״מוט״ [שוכב]. ״חרות על הלחת״ מבטא אפוא את המהות המיוחדת והנסית של הכתב: הוא היה ״חרות״, חתוך מצד לצד; אך היה גם ״על הלחת״ – היינו שמכל צד הוא נראה ככתב החרוט באותו צד של הלוח. ניתן היה לקרוא את הכתב מכל צד.
אולם יתכן גם ש״חרות״ נגזר משורש ״חור״, עם אות תי״ו נוספת, כדוגמת ״פדות״, ״זלות״. והנה ״חור״ פירושו: לבן, חפשי ופתוח; ומכאן ״חוֹר״: פתח או גומה. נראה שמשמעותו הבסיסית של ״חור״ היא ״ללא הפרעה״, ובהרחבה מתקבל: חפשי, פתוח; קרני אור ללא הפרעה, הווי אומר, קרני אור בלתי שבורות – צבע לבן. ביסוד המשמעות הזאת מונחת הקירבה בין ״אור״ ל״עוּר״ (להיות עֵר). לפיכך יכול להתפרש ״חרות״ גם כ״פתיחה״ במובן של אבן שחותכים דרכה מצד אל צד, או כ״חירות״ ממש, ובמובן הזה יהיה פירוש ״חרות על הלחת״ – ״חירות על הלחת״, הווי אומר שלכתב הייתה אדנוּת בת חורין על הלוחות, שזוהי בדיוק משמעות המאמר: ״מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדין״ (שם). הלוחות לא נשאו את הכתב, אלא אדרבה הכתב סמך את לוחות.
לפי זה המאמר ״לא תקרי חָרוּת אלא חֵרוּת״ (אבות ו, ב) – הווי אומר שהתורה מביאה לידי חירות – הוא אמת כפשוטו, המוצגת לעיני כל על ידי הכתב שבלוחות. לא רק שהכתב של עדות ה׳ אינו תלוי בחומר, אלא שהכתב תומך בחומר המשועבד אליו ומשמש אותו. הכתב מרומם את החומר מעל ומעבר לחוקי הטבע השולטים בכל חומר. והוא הדין לגבי בני אדם שרוח הכתב הזה קנתה בהם אחיזה: הם עושים את עצמם לנושאי הרוח הזאת, והרוח מרוממת אותם, נושאת אותם ותומכת אותם, מעל ומעבר לכח ההכרח העיוור הדבק בכל חומר. הווי אומר: הם נעשים בני חורין.
אם נתבונן בתכונות המיוחדות של הלוחות ושל הכתב שבהם, ובכך שתכונות אלו נאמרו דווקא כאן ולא לעיל בסוף פרק לא, יתברר לנו שעל כרחך הן קשורות קשר הדוק לאירוע החמור שהתרחש באותה העת.
אם לוחות העדות היו כתובים רק מצד אחד, הרי שהאדם שעליו לקרוא באזני העם את המצוות הכתובות בלוחות, היה מוצב במעמד של שליט עריץ, אל מול פני ההמונים המקשיבים לנאומו. הנוסח הכתוב עומד לנגד עיניו בלבד, וההמונים יצטרכו לקבל בפשטות את מה שישמעו מפיו. ברור לחלוטין שהוא יהיה המתווך בין העם לבין התורה.
אולם באמת התורה שעל שני הלוחות כתובה באצבע אלקים משני עבריהם; היא מכוונת במידה שווה למשה ולעם. נמצא שהתורה פונה ישירות אל העם ואל כל אחד ואחד מבני העם. מעמדו של משה כמתווך נעלם, והוא נעשה לסתם אחד מהעם. ביד העם לקרוא את התורה באזני משה כשם שהוא יכול לקרוא אותה באזניהם. אשר על כן, גם אם ״זה משה האיש״ נעלם לו, העם אינם זקוקים לו עוד; שכן התורה מציגה את עצמה לעיני כל אחד ואחד בכל רגע ורגע, כנתונה ישירות מאת ה׳.
דברים אלו מאירים באור חדש את הדעות השונות המובאות בירושלמי שקלים (ו, א) אודות הלוחות. לפי דעה אחת, כל עשרת הדיברות היו כתובים על כל אחד משני הלוחות. לדעה אחרת, היו עשרת הדברות כתובים פעמיים בכל לוח ולוח – עשרה בכל צד. לפי דעה נוספת, הם הופיעו אף ארבע פעמים: מלפנים, מאחור, ובכל צד וצד. נמצא שמתחילה היו שני העתקים של הדיברות, ועל כל אחד מהלוחות היה כתוב מכל עבריו. לוחות העדות הראו בכך לעין כל, שיש להפיץ את התורה בין העם בכל דרגותיו, ושאין למשה כל מעמד ייחודי או בלעדי כלפי התורה.
ויפן וירד – שתכף שפנה ירד בנס כמ״ש התוה״מ (ויקרא סימן א׳), שלכן כתיב ויפן וירד שצ״ל ויפן משה וירד, ושני לוחות העדות בידו, שכ״ז שלא קרב אל מקום העגל היה עדיין ברשות משה ונתקיימו בכחו, לוחות כתובים התבאר למעלה (ל״א י״ח):
ויפן וירד: לעיל (יט,יד) כתיב סתם ״וירד משה מן ההר״ וכאן כתיב ״ויפן״. והטעם, דזה ברור1 שמשה חזר וירד אחורנית ופניו כלפי שכינה כדין היוצא מן הקודש2, ולא ירא שמא יכשל באבן3 וכמו שסופר בגמרא יומא (נג,א) על רבא: כד הוי מיפטר מיניה דרב יוסף הוי אזיל לאחוריה עד דמנגפן כרעיה, ומיתווסן אסקופתא דבי רב יוסף דמא4. אבל כאן בתפשו את הלוחות בידו ירא שמא יכשל ויפול והלוחות יפלו מידיו ח״ו, על כן הפנה עצמו ומצדד פניו והולך לאחוריו5.
{בידו: בספר דברים (ט,טו) כתוב ״על שתי ידי״, והפירוש שהיו מונחים על שתי ידיו6. והא דכתיב כאן ״בידו״ פירש בלקח טוב בדברים (שם) היינו ברשותו7, שניתן לו רשות לשברם.}
לוחות כתובים משני עבריהם: לא היה מצד הפנים לבד, אלא גם מפנים וגם מאחור.
מזה ומזה הם כתובים8: נקראים מימין לשמאל ומשמאל לימין ואין זה אלא מעשה נסים (עיין ירושלמי שקלים פרק ו׳ באורך).
והנה כל השבח הכתוב על הלוחות מקומם יותר לעיל (לא,יח) בפסוק ״ויתן אל משה וגו׳⁠ ⁠⁠״ ולא במקום שבירתן9. אלא בא הכתוב לבאר איך עשה משה כל הגדולות ליקח את העגל ולשרפו באש ולא עמד איש נגדו, והרי את אהרן הכריחו עוד לעשות10. אלא משום שמשה התחכם ולא שבר את הלוחות בהיותו בהר כשאמר לו ה׳ ממעשה העגל והוחלט אצלו לשברם11 וגם הבין כי כך רצונו יתברך כמו שכתבתי בספר דברים (ט,יב) והלאה12, אלא משום שרצה משה לשבר את לבב העם ולהסעיר דעתם בראותם אשר משה משבר לעיניהם סגולה נפלאה כזו, ויהיו נעצבים עד שלא ימצאו ידיהם למחות ביד משה על כל מה שעשה, וכמו שמצינו בברכות ריש פ״ה (לא,א) דכי חזו רבנן דאייתא כסא דמוקרא בת ד׳ מאה זוזי וקתבר, אעציבו, מכל שכן כשנשברה לעיניהם סגולה שאין כמוה בעולם. משום הכי סיפר הכתוב מה שהיה כדאי להסעיר לב העם על זה, שהרי הלוחות היו ״כתובים משני עבריהם מזה ומזה״, והיו כל ישראל החונים מכל צד סביב ההר יכולין לקרותו13.
1. בכל הפעמים שמשה ירד מן ההר. והואיל ו׳זה ברור׳ לכן לא היה צורך לתורה להדגיש זאת, וכתבה סתם ״וירד״.
2. יומא (נג,א): וכן כהנים בעבודתן... כשהן נפטרין לא היו מחזירין פניהן והולכין, אלא מצדדין פניהן והולכין, וכן תלמיד הנפטר מרבו... אך יש להעיר, שיש מן המפרשים שהסבירו ׳מצדדין פניהן׳ – שאינם הולכים לאחוריהם ממש אלא מביטים לצדדים ובודקים ואז הולכים אחורה, וחוזר חלילה, וצ״ע.
3. כי סמך על השגחתו יתברך שתנחנו בדרכו לא ליפול.
4. רבא, כאשר היה נפטר מלפני רב יוסף רבו, היה הולך לאחוריו (בלי שיביט בדרכו) עד שניגפו רגליו, ונתלכלכו האסקופות (המפתן) של בית רב יוסף בדם.
5. כלומר, ה״ויפן״ כאן בא ללמד שלא הלך ופניו כלפי שכינה באופן מוחלט, אלא הלך במצב של ״ויפן״ – ׳הפניית׳ הראש לבדוק שלא יפול ח״ו, ואז הליכה לאחוריו, וחוזר חלילה. והשוה לדברי הראב״ע (בפירושו הקצר), וז״ל: י״א, שישוב לאחור (כשפניו קדימה מתוך כבוד), וזה רחוק בעיני, והעד ״ויפן פרעה״ (לעיל ז,כג). רק טעמו – כאדם שהוא מתעסק בדבר ויעזבנו.
6. שהרי היו שני לוחות נפרדים.
7. כמו ״ויקח את כל ארצו מידו״ (במדבר כא,כו), רש״י: ״מידו״ – מרשותו.
8. הרי כבר נאמר ״לוחות כתובים משני עבריהם״.
9. הרמב״ן התעכב על נקודה זו בפסוק הבא.
10. עיין בזה באריכות בראב״ע וברמב״ן פסוק א׳.
11. יש להעיר, כי מלשון התורה בפסוק י״ט משמע ששבירת הלוחות היתה תוצאה אינסטנקטיבית מראייתו את המצב ״וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות״ ולא תוצאה של תכנון מוקדם. וכן הוא לשון הרמב״ן בפסוק הבא: כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא ולא יכול להתאפק. ועוד עיין כאן בדברי המשך חכמה באריכות, המניח יסוד מרכזי בהשקפת התורה.
12. עיי״ש בפסוק ט״ו ״ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש״, ובדברי רבינו שם.
13. לפי דעת רבינו משה שבר את הלוחות רק לאחר שבני ישראל קראו את הנאמר בו מצד חנייתם, וא״כ מה שנאמר בפסוק י״ט ״ויהי כאשר קרב אל המחנה... וישלך מידיו״ אין הכוונה שעשה זאת מיד, ועיין בהמשך הדברים.
משני עבריהם מזה ומזה – תניא, כיצד היו הלחות כתובים, ר׳ שמעון בן יוחאי אומר, עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה, דכתיב כתובים משני עבריהם, ור׳ סמאי אומר, ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה, דכתיב מזה ומזה הם כתובים.⁠1 (ירושלמי שקלים פ״ו ה״א)
1. ר״ל ארבעים דברות על לוח זה וארבעים על לוח זה. ובירושלמי מבואר עוד, דר׳ חנינא בן גמליאל ס״ל חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה שנאמר (פ׳ ואתחנן) ויכתבם על שני לחות אבנים, והלשון משמע ליה שהיו כתובים כולם על שני הלחות, ומכיון שהיו בס״ה עשרה הרי היה על כל אחד חמשה דברות, ורבנן אמרי עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, דס״ל דויכתבם משמע כולם על כל לוח, יעו״ש.
ומה שנראה בזה הוא כמש״כ בס׳ עשרה מאמרות לרמ״ע מפאנו ח״ב פ״ב כי כל אחד מהתנאים מוסיף על דברי חבירו ולא פליגי, וכולהו ס״ל דרוחב מקום הדברות היה מחזיק ששה על ששה טפחים לא פחות ולא יותר, והיו נקראים בכל רוח ובכל פינה בשטח אחד, למען יקראו כל הקרב הקרב מארבע דגלים, והיה זה מעשה אלהים בלתי משוער בשכלנו, ולא כמעשה הדיוט, וברירא דמילתא, דמ״ד חמשה חמשה חשיב להו בזמן שעל צד ינשאו על שתי ידיו של משה והיו תואמים ומאירים אל עבר פניו, והוא צופה והוגה בהם את כל הדברות חמשה על זה וחמשה על זה, שהרי כל עובי אחד מהן שלשה טפחים, כנודע, ומ״ד עשרה על כל לוח חשיב להו בפתחו אותם לעיני כל ישראל וכדרך שמונחים בארון, כדאיתא בב״ב י״ד ב׳, והיו עשרים לכל חדא מינייהו בהחשב שני עבריהם [וזה דעת מ״ד עשרים לכל רוח], והאומר ארבעים על זה וארבעים על זה מוסיף צדי צדדים שהם ארבעה ללוח אחד וחמשה דברות לכל אחת מהן כמו שזכרנו.
ולפי זה צ״ל דמה שאמר כיצד היו כתובים, פירושו כיצד היו נראים כתובים, דגוף הכתיבה היה לכולם בשוה, ורק בזה פליגי איך היו נראים, וכל אחד חשיב לפי ערך מקום וזמן מיוחד, דרחב״ג חשיב להו כשהיו ביד משה נכפלים זה עם זה והיה למראה עיניו מה שכתוב בשטחי העובים לפניו חמשה על זה וחמשה על זה, ורבנן חשבי להו כשהיו מונחין ופתוחין ונראים לכל הבאים לקרות בהם במה שהוא לפניהם, ורשב״י חשיב להו בזמן שהיה משה מגביהן במה שהם פתוחין ולהראותם לכל הבאים מפה ומפה, ולא חשיב הכתוב בשטחי העובים, משום שלא היו נוחין כל כך להראות לכל ולקרות בהם כשהם נגבהים וזקופים בידי משה, ור׳ סמאי מוסיף גם הכתוב בשטחי העובים. וע״ע בס׳ מה״פ לירושלמי מש״כ בזה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחיידעת זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(טז) וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל⁠־הַלֻּחֹֽת׃
And the tablets were the workmanship of God, and the writing was the writing of God, engraved1 on the tablets.
1. engraved | חָרוּת – This word appears nowhere else in Tanakh, but from context appears to mean "engrave" or the like. The verb might be related to the roots "חרט" or "חרש", meaning: "to engrave" or "cut into/plow" (Rashbam, Ibn Ezra).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קסג] 1והלחת מעשה אלהים המה, ואומר (שמות כ״ד:י׳) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, מקיש מעשה למעשה, מה מעשה האמור להלן של ספיר, אף מעשה האמור כאן של ספיר. (ספרי בהעלותך פי׳ קא)
[קסד] 2והלחת מעשה אלהים המה, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת ווי לכם הבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו תדיר לתורה נזוף הוא לפני הקב״ה שנאמר והלוחות מעשה אלהים כאדם שאומר לחבירו מה מלאכתו של זה, כסף נבחר, כך מלאכתו של מלך מלכי המלכים עוסק בתורה. (תנחומא תשא טז)
[קסה] 3והלחת מעשה אלהים המה, אמר ר׳ שמואל אלו זכו ישראל ללוחות הראשונים היתה התורה קבועה בהם לדורות, שהקב״ה עשה אותן שנאמר והלוחות מעשת אלהים המה, וכל מעשיו של הקב״ה נפלאים שנאמר (תהלים קל״ט:י״ד) נפלאים מעשיך ונפשי ידעת מאד. (מדרש הגדול)
[קסה*] 4והלחת מעשה אלהים המה, ארבעה דברים נקראו מעשה ידיו של הקב״ה, שמים שנאמר (תהלים ח׳:ד׳) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ישראל, שנאמר (ישעיהו כ״ט:כ״ג) כי בראותו ילדיו מעה ידי, ומקדש, שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) מקדש ה׳ כוננו ידיך, והלוחות שנאמר מעשה אלהים המה. (כת״י ילקוט אלביחאיני)
[קסו] 5והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא, רב כהנא אומר הלוחות לא נבראו מן הארץ אלא מן השמים, מעשה ידיו של הקב״ה שנאמר והלוחות מעשה אלהים המה, המה הלוחות שהיו מקדם (מתחלת ברייתו של עולם, רד״ל), והמכתב מכתב אלהים הוא, הוא המכתב שהיה מקדם. (פרקי דר״א פמ״ו)
[קסז] 6והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא, עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות וכו׳ והכתב והמכתב והלוחות (שהן כתובות ומונחות מששת ימי בראשית שנאמר והלוחת מעשה א׳ המה והמכתב מכתב א׳ הוא). (אבות פ״ה מ״ו ואדר״נ פ״ב)
[קסח] 7והלחות מעשה א׳, ולוחייא עובד דגבורה מן קדם ה׳ אינון וכתבא כתב מפרש מן קדם ה׳ הוא חקוק על לוחיה. (תרגום ירושלמי כת״י רומי)
[קסט] 8חרות על הלחת, אמר ר׳ אלעזר מאי דכתיב חרות על הלוחות, אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל (חרות משמע חקוק ואינו נמחק לעולם, על ידי דלוחות היתה תורה חקוקה לישראל מהשכח מהן עולמית). רב אחא בר יעקב אמר אין כל אומה ולשון שולטת בהן שנאמר חרות, אל תקרי חרות אלא חירות (על הלוחות, בשביל הלוחות היו בני ישראל בני חורין. רש״י). (עירובין נד.)
[קע] 9חרות על הלחת, מהו חרות, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ורבנן, ר׳ יהודה אומר אל תקרי חרות אלא חירות מן הגליות, ר׳ נחמיה אומר חירות ממלאך המות ורבותינו אומרים חירות מן היסורים. אמר ר׳ אלעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי אם יבא מלאך המות ויאמר לפני הקב״ה על חנם בראתני בעולם, הוא אומר על כל אומה שבעולם השלטתי אותך חוץ מאומה זו שנתתי לה חירות, הוי חרות על הלוחות. (שמות רבה מא ט)
[קעא] 10חרות על הלחת, אמר ר׳ יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורת שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שנאמר (משלי י״א:כ״ב) נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם, ואומר והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה, שנאמר (במדבר כ״א:י״ט) וממתנה נחליאל ומנחליאל במות. (אבות פ״ו מ״ב)
1. הובא בתו״ש משפטים פכ״ד אות צה בסוף הבאור. ובשהש״ר ה יב: ידיו גלילי זהב אלו לוחות הברית, שנאמר והלוחות מעשה אלהים המה, גלילי זהב אלו ד״ת וכו׳ א״ר יהושע בר נחמיה מעשה נסים היו, נגללים היו, של סמפרינין היו והיו נגללים, ר׳ מנחמא בשם ר׳ אבון אמר וחצובין מגלגל חמה היו. וראה לעיל אות קנח ובמה״ג כאן: לוחות הראשונות של סמפיר היו. ובלק״ט: נהיה אותיות של אש ע״ג סנפרינין. וראה לעיל פל״א אות קי וצרף לכאן. – ברמב״ן כאן: היה ראוי שיזכיר הכתוב כל מעשה הלוחות בפסוק ויתן אל משה כאשר כתובים באצבע אלהים (לעיל לא יח) אבל הזכירו בכאן לספר במעלתן לומר כי לא נמנע בכל זה מלשבר אותם כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא וכו׳. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז פי׳ הר׳ יוסף מקרטש דלכך מזכיר שם אצל העגל שהלוחות מעשה אלהים המה להראות להם כמה אבדו בחטאתם שאלמלא נשתברו לא שלטה בהם כל אומה ולשון. ראה להלן אות קסט וכ״ה בחזקוני. וראה שמו״ר מו ב הובא להלן אות קפו: לוחות מעשה אלהים יהיו עובדי ע״ז משתמשים בו לכך שברם. ובאע״ז: והזכיר זה בעבור שהשניים פסלם משה כדכתיב פסל לך. וכ״ה ברשב״ם: מעשה אלהים המה ולא פסל אותם משה.
2. תנ״י תשא יב. ובשמו״ר מא-ט ולהלן אות קעא מאבות פ״ו מ״ב בשם ר׳ יהושע בן לוי. וכ״ה בפתיחתא דאיכה רבתי סי׳ ב ושם אין הדרש מהפסוק. ובנדפס שם הגירסא: שנאמר והלוחות מעשה אלהים, כאדם שאומר לחברו מה מלאכתו של זה כסף נבחר, כך מלאכתו של מלך מלכי המלכים עוסק בתורה. ובהערות בובר לתנ״י מכת״י רומי: כאדם שאומר לחבירו מה מלאכתו של פלוני והן אומרים זהבי כספי, כך היא מלאכתו של הקב״ה. ובס׳ והזהיר קטו.: מה מלאכתו של פלוני כסף נגר חצב כך מעשה אלהים. וראה רש״י כאן.
3. ראה להלן אות קסט וצרף לכאן. ולהלן קסה*: מעשה אל׳ אין לו הפסק.
4. להלן קסו. וכ״ה במדרש שלשה וארבעה (או״מ עמ׳ 539) וב״מ ח״ב עמ׳ סב והובא בתו״ש חי״ד פט״ו אות ריא בביאור ראה תו״ש שמות פ״ח אות נ. ובכת״י מדרש החפץ מעשה א׳ המה, מששת ימי בראשית, מעשה אלהות בחכמה ומעשה אומנות בערמה. מעשה אלהות אין לו הפסק אלא תמיד הוא נותן חיים לכל באי עולם ומקיים לכל קיים כו׳ ע״כ. וראה מ״ש במפענח צפונות פרק ה׳ סימן יא – יב.
5. ראה לעיל אות קסה. קסה*. במדבר רבה יג טו: כף אחת (במדבר ז יד) כנגד הלוחות שנכתבו מיד הקב״ה כמד״ת והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב וגו׳. ובשהש״ר ה יד: ידיו גלילי זהב (שה״ש ה יד) אלו לוחות הברית שנאמר והלוחות וכו׳. בבראשית רבתי עמ׳ 12: ומעשה ידיו מגיד הרקיע (תהלים יט ב), הן הלוחות שנאמר והלוחות וכו׳. וכן מצינו שדרשו מכאן שהתורה עצמה היא מעשה ידיו של הקב״ה. בקה״ר ב י: הא אין מדבר אלא בדברי תורה, הגדלתי מעשי (קהלת ב ד) הה״ד והלוחות וכו׳. ובמדרש תהלים קד ה: גדולים מעשי ה׳ (תהלים קיא ב) וכו׳ ואין מעשי ה׳ אלא תורה שנאמר והלוחות וכו׳. (בנדפס ובילק״ש ובילהמ״כ הגירסא: אלא הלוחות) ושם קו ב: וראיתי את כל מעשה האלהים (קהלת ח יז) זו התורה כמד״א והלוחות וכו׳. וראה רש״י סוכה מט: מעשה ידי אמן (שה״ש ז ב) והלוחות מעשה אלהים המה. – שהיו מקדם, ראה לעיל אות קסה. ובמו״נ ח״א פס״ו: והלוחות מעשה אלהים המה, ר״ל שמציאותם טבעית לא מלאכותית, כי כל הדברים הטבעיים יקראו מעשה ה׳ המה ראו מעשי ה׳ (תהלים קז כד) וכו׳, וכן אמרו והמכתב מכתב אלהים הוא כבר באר יחס המכתב ההוא לשם איך הוא באמרו (לעיל לא יח) כתובים באצבע אלהים. וראה רב״ח, רלב״ג ואברבנאל כאן. באע״ז בפי׳ הקצר: ויאמר הגאון כי הלוחות בראם השם ולא מיש כו׳ ואין מלת מעשה אלהים כפי׳ הגאון והטעם במעשה להודיע שלא היו פסולים מאבן כמו הלוחות השניות, והמכתב הוא הפלא. ובפי׳ הארוך: עשה א׳ שהיו כמדה הראויה נבראים.
6. מ״ש מאבדר״נ כ״ה גם בהוספות לאדר״נ נו״א עמ׳ עז. והמשנה מובאת באדר״נ נו״ב פל״ז, פסחים נד. ספרי ברכה פי׳ שנה, מכילתא בשלח ויסע פ״ה, פרדר״א פ״ג ופי״ט ות״י במדבר כב כח. ובזהר ח״ב קיג: תנינן עשרה דברים אתבריאו בע״ש הכתב והמכתב והלוחות דכתיב והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא מאי איריא וכו׳ וע״ד כתיב והלוחות מעשה אלהים כד אשתכלל עלמא בשם אלהים במעשה וכו׳. וראה העמק דבר כאן: מעשה אלהים, בריאה מיוחדת מששת ימי בראשית שנברא בשם אלהים. ובמדרש הגדול כאן: והיו נבראים מששת ימי בראשית דת״ר עשרה דברים נבראו וכו׳. ובפי׳ הכתב והמכתב נחלקו הראשונים, ראה רש״י אבות ופסחים שם. ובפיר״ח שם: פי׳ כתב צורת האותיות ומכתב צירוף האותיות להיות תיבה להקרא במלה, ד״א כתב הוא כתב הקודש שהן כ״ב אותיות מכתב הוא שהיה חרות על הלוחות הנקרא טטרגונא מפני שהיה נקרא מארבע צדדים. וכ״ה בערוך ע׳ כתב ובתשו׳ הגאונים הרכבי זכרון לראשונים ח״א עמ׳ 12 בשם רב יהודאי גאון בשם הראשונים. וראה לעיל אות קסב. – בזהר ח״ב קיד.: והמכתב מכתב אלהים הוא. אשא אוכמא על גבי אשא חורא. וראה ירושלמי שקלים פ״ו סוף ה״א. ויש להעיר מרש״י פסחים שם ד״ה ראשית דרכו, קודם לשאר דברים והא דאמרן לעיל הכתב בע״ש בכתבן של לוחות וזו היתה כתובה מתחילה באש שחורה ע״ג אש לבנה. ומבואר שהם שני דברים. ובמושב זקנים כאן: והלוחות מעשה אלהים המה פי׳ מששת ימי בראשית אש שחורה על גבי לבנה והיה התורה אלפים שנה קודם שנברא העולם והמכתב מכתב אלהים, ואותן האותיות של אש היו חרותים משני עבריהם על הלוחות שהיו של סנפירינון. וכן הוא בכת״י פי׳ עה״ת לקדמונים. ובלק״ט כאן: והלוחות מעשה אלהים המה מששת ימי בראשית נהיה אותיות של אש על גבי סנפירינון. ולפי״ז נראה שקודם שנברא העולם היו האותיות של אש שחורה על גבי אש לבנה ובע״ש היו אותן האותיות של אש חרותים על גבי הלוחות. ועי׳ בפי׳ הקדמונים על המשנה דאבות ובספר מדרש שמואל וצ״ב. – בשערי תשובה סי׳ שנא עמ׳ 30 מרב ששנא ז״ל: ולפי׳ צריך הקורא בתורה שיהיו כל דבריו מן הכתב וכתיב והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. וע״פ הנ״ל יש לבאר מאמר תמוה בכת״י ילקוט קורדיסטן וז״ל למה לא נתקיימו לוחות הראשונות, ת׳ [תשובה], מפני שאין קוראין [אלא] בספר שנכתב. ת׳ [תשובה], ללמד לישראל איך יעשו שלא יקראו אלא בכתב הנעתק מן הכתב, וזהו והמכתב מכתב אל-ים כלומר מכתב הנעתק מן הכתב ע״כ הדברים תמוהים וכנראה שכוון לדברי הזהר ושערי תשובה הנ״ל והלשון מגומגם שו״ר שכן הוא גם בספר פענח רזא וז״ל: אשר שברת, וקשה למה לא זכו לוחות ראשונות להתקיים וי״ל משום שנתנו בקולות ועי״ל משום שלא נכתבו מן הכתב, אע״פ דלמעלה לא שייך, מהר״ר אליעזר. וא״מ מה כוונתו שלא נכתבו מן הכתב, ובני הרב משה שלמה פי׳ שרצונו לומר כיון שהי׳ מכתב א׳ היינו בדרך נס ולא נכתבו באופן טבעי, ולכן לא הי׳ להם קיום. ובערוגת הבושם עמ׳ 71: כתב הר׳ אלעזר ז״ל רמז שלא תגע אות באות מדכתיב והמכתב מכתב אלהים הוא שני פעמים לומר זה לבד וזה לבד, ע״כ. (ובשע״ת שם: מאי דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה, מלמד שהדברים היו כתובים לפניו ומן הכתב אמרן). וראה תו״ש פ״כ אות יד. – בגמ׳ גיטין כ. למימר׳ דחקיקה לאו כתיבה היא, ובתוס׳ שם ד״ה למימרא הוה מצי לאקשויי מלוחות דכתיב בהו כתיבה בכמה קראי והיה כתיבה חקוק כדכתיב חרות על הלוחות אלא דניחא ליה למפרך מגט לגט, ע״כ וראה במפרשים. ולדעתי יש לתרץ שאין ראי׳ מלוחות לפ״מ שנתבאר שהכתב שעל הלוחות היה באופן נסי וזהו שכתוב והמכתב מכתב א׳, א״כ אין להביא מזה ראי׳ לכתב טבעי של בני אדם.
7. לפנינו בת״י: חקוק ומפרש על לוחיא, ובאונקלוס ״מפרש״ על לוחיא, המפרשים נתקשו לבאר מה ענין ״מפרש״ אל חרות, והראשון שבמפרשי האונקלוס בספר ״יאר״ כתב: חרות על הלוחות, כמו חרוץ, ותרגמו לפי ענינו, וכן תרגום פתוחי חותם, אבל כתובת קעקע רושמין חריתין, והנה מצינו בנחמיה ח, ח. בתורת האלהים מפורש, פי׳ דבר מפורש, אבל כאן שמדבר מהכתב צ״ב למה לא פירש כפשוטו, ומזה שמתרגם חמש פעמים בתורה גם המלים פתוחי חותם, כתב מפרש, אין תירוץ כי שם זה הוספת ביאור כי מוסיף כתב מפורש כגלוף דעזקן תגלוף, אבל כאן אין תרגום על המלה חרות רק מפרש וזה צ״ע. כן בת״י: חקוק ומפרש מתרגם חרות חקוק, ומוסיף מפרש, ובת״י שם מתרגם גליף חקיק ומפרש הי כגלוף דעזקא, והנה כעת נתגלה לנו כת״י אחד של אונקלוס אצל שפרבר, שגורס במקום: מפרש – רשים, והנה אונקלוס מתרגם השרש כתב כמו בעברית רק יוצא מן הכלל כתבת קעקע רושמין חריתין, נמצא ג״כ רק פעם אחת כמבואר בקורקונדנציא קסובסקי, א״כ י״ל שמתרגם השרש חרות – רשים. ולגירסת תרגום ירושלמי הנ״ל אולי צ״ל גם באונקלוס כן וכתבא כתב מפרש מן קדם ה׳ הוא רשום על לוחיא, והמלה מפרש היא לתוספת ביאור. ויש להעיר שגם הפשיטא מתרגם חרות – רשום, ועי׳ רש״י כאן מלשון חיקוק, ומנחם ע׳ חרת, חרות כמו חרוש, וכמו חרושה על לוח לבם ירמי׳ יז, א. וכ״ה בס׳ השרשים עמ׳ 170, ובפי׳ ר״י גנאח, ובס׳ הפרחון ע׳ חרת, חרות חילוף חתור, כלומר מפותח פתוחי חותם, ולפ״ד יש לפרש שפיר את האונקלוס וכמ״ש ביאר לעיל ובזוהר חדש: חרות כתרגומו מפרש, מלמד שנתן הקב״ה שתי תורות שבכתב ושבעל פה והכתובים יעידו על זה וכיון שחטאו כתיב בהם (שמות לג, כג) וראית את אחורי, שאין אדם יכול לראות פני תורה שבכתב אלא מתורה שבעל פה.
8. ראה לעיל אות קסה–קסח, ולהלן אות קע. – בשהש״ר ד כה: ואתנה צמידים על ידיך (יחזקאל טז יא) אלו שני לוחות הברית שחקוק עליהם עשרת הדברות המד״א והלוחות מעשה אלהים המה וגו׳. והכוונה לסוף הפסוק חרות על הלוחות, שפירושו חקוק, ראה רש״י ואע״ז כאן. ובפי׳ ס׳ יצירה להר״י ברצלוני עמ׳ 112: חרות על הלוחות שהיו האותיות על הלוחות חורין חורין משני צדי הלוחות כדכתיב לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים כלומר שהיה האות פתוחה מעשה אמן מכאן ומכאן, וכעין זה בכתב יד ב״מ לאחד מהראשונים על התורה: שהאותיות היו חתורים ונקובים מפני זה נשתברו בנקל כי אם היו כתובים מעבר אחד היה קשה לשברם וזה דייקתי מלשון חרות חתור על הלוחות. וראה לעיל אות קס וצרף לכאן. וראה תורה שלמה בשלח פי״ד אות ו בבאור.
9. שמו״ר לב א, נא ו, ויק״ר יח ג, במדב״ר טז טו, שהש״ר ח ו, תנחומא תשא טז, שלח יג, עקב ח, תנ״י וארא ט, תשא יב, שלח הוספה א, והזהיר עמ׳ 230. וראה לעיל אות קסט ולהלן אות קעא ותו״ש משפטים פכ״ד אות נז וצרף לכאן. ובערוגת הבושם ח״א עמ׳ 176 הביא כעי״ז מתנחומא תצוה סי׳ יא ולפנינו ליתא. ובסדר אליהו זוטא עמ׳ 179: ומה היתה מחשבה שהיתה בדעתו של הקב״ה, כך היה בדעתו, שכל אומה ומלכות שיבואו ויקבלו את התורה יהו חיים וקימים לעולם ולעולמי עולמים שנאמר והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות אל תיקרי חרות אלא חירות, אין לך בן חורין אלא מי שאין מה״מ שולט בו וכו׳. ובז״ח רות פג.: אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות ומשיעבוד גליות וכל מרעין בישין דעלמא. וראה זהר ח״א לז. ח״ב קיד. ח״ג ו: קסג: קסד: ותק״ז רנב.
10. ראה לעיל אות קסד וצרף לכאן. וברייתא זו הובאה במס׳ כלה רבתי פ״ח ובגמ׳ שעל הברייתא שם: ואומר והלוחות מעשה אלהים המה וכו׳ מאי ואומר וכי תימא אע״ג דנזוף הוא מחשב בן חורין ת״ש חרות על הלוחות אין לך בן חורין אלא ההוגה בתורה. ובאדר״נ פ״ב: אל תקרי חרות אלא חירות שכל מי שעוסק בתורה הרי הוא בן חורין לעצמו. וכעי״ז באדר״נ נו״א הוספה עמ׳ עז. ובבמדב״ר י כא: תמן כתיב (קהלת י יז) אשריך ארץ שמלכך בן חורים, אימתי הארץ באשרי בזמן שמלכה עוסק בתורה שנאמר והלוחות מעשה אלהים המה וגו׳ אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שהוא עוסק בתלמוד תורה בלבד. וראה מדרש אגדה ולק״ט כאן. ובמדרש הגדול הביא הדרש שלפנינו וגורס: שכל מי שאינו עוסק בהגיון תורה הרי הוא נזוף לחיי העולם הבא וכו׳ אין לך בן חורין אלא מי שקיים דברי לוחות. ובספר מוסר לר׳ יוסף בן יהודה פ״ג מ״ו עמ׳ 88: אל תקרי חרות אלא חירות כלומר הקב״ה משלחו לחירות בשביל שהביא צוארו בעול תורה ובטל רצונו מפני רצון שמים ולפיכך בטל הקב״ה רצון אחרים מפני רצונו. והדרש אל תקרי חרות אלא חירות הובא בכמה מקומות בחז״ל ראה לעיל אות קסט–קע ובפרדר״א פמ״ו בסתם. וראה זהר ח״ב קפג. ח״ג קעו. וז״ח צז.
וְלוּחַיָּא עוּבָדָא דַּייָ אִנּוּן וּכְתָבָא כְּתָבָא דַּייָ הוּא מְפָרַשׁ עַל לוּחַיָּא.
The Tablets were the work of Hashem, and the writing was the writing of Hashem, [engraved] clearly upon the Tablets.

וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת
וְלוּחַיָּא עוֹבָדָא דַה׳ אִנּוּן וּכְתָבָא כְּתָבָא דַה׳ הוּא מְפָרַשׁ עַל לוּחַיָּא
חָרוּת – מְפָרַשׁ, ולמה לא תרגם בלשון חריתה?
כתב רש״י: ״חָרוּת – לשון חָרֹת וחָרֹט אחד הוא, שניהם לשון חיקוק״. ואם כן, מדוע ת״א ״חָרוּת עַל הַלֻּחֹת״ – ״מְפָרַשׁ עַל לוּחַיָּא״ ולא בלשון חריתה בהוראת חקיקה כמו שתרגם ״וּכְתֹבֶת קַעֲקַע״ (ויקרא יט כח) ״וְרוּשְׁמִין חֲרִיתִין״? גם דברי יא״ר אינם מעלים ארוכה שכתב ״חָרוּת כמו חָרוּץ, ותרגמו כפי עניינו״, והרי מְפָרַשׁ משמעו מְבוֹאָר ואינו ״כפי עניינו״ [השווה: ״הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר״ (דברים א ה) ״שָׁרִי מֹשֶׁה פָּרֵישׁ״]? ואמנם ״נתינה לגר״ תמה ולא יישב. ואולם רמ״מ כשר השיב שתיבת ״מְפָרַשׁ״ רומזת לתורה שבע״פ שגם היא נכתבה על הלוחות כמו שהוכיח הזוהר מן התרגום.⁠1 וכעין זה כתב ״הכתב והקבלה״.⁠2 והרה״ג אביגדר נבנצל כתב ״אולי תרגם מְפָרַשׁ מפני שנבראו כך מששת ימי בראשית ולא שהיו שלמים ואח״כ נחקק בהם״.
1. ״תורה שלמה״ אות קסח על פי זוהר חדש, ב, מגילת רות מ ע״ב: ״והמכתב מכתב אלהים. הרי כולהו תרין תרין: מזה ומזה, מכתב מכתב, אלהים אלהים. חָרוּת כתרגומו מְפָרַשׁ מלמד שנתן הקב״ה שתי תורות שבכתב ושבעל פה והכתובים יעידו על זה. וכיון שחטאו כתיב בהם וראית את אחורי וגו׳ שאין אדם יכול לראות פני תורה שבכתב אלא מתורה שבעל פה״.
2. ״ושפיר תרגמו חָרוּת – מְפָרַשׁ, וטעם המקרא, מכתב אלהים היה מבואר ומפורש על הלוחות עד שלא נשאר למעיין בם שום ספק במכוון הפנימי שבו״.
ולוחייא עבדא דגבורהב מן קדם י״י אינוןג וכתבא כתב מפרש מן קדם י״י הוא חקוקד על לוחיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבד״) גם נוסח חילופי: ״עובד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דגבורה״) גם נוסח חילופי: ״אצבע דגב׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חקוק״) גם נוסח חילופי: ״חקיק״.
ולוחיא עובדא די״י הינון וכתבא כתבא די״י הוא חקיק ומפרש על לוחיא.
And the tables were the work of the Lord, and the writing was the Lord's writing, inscribed and manifested upon the tables.
והלוחות מעשה י״י הם והמכתב מכתב י״י הוא חקוק ומפורש על הלוחות.
והלוחות מעשה אלהים המה (שמות ל״ב:ט״ז), בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, [שנאמר] מעשה אלהים, שהם מלאכתו של הקב״ה.
[חרות על הלוחות], מהו חרות, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ורבותינו, ר׳ יהודה אומר חירות מן המלכיות, ר׳ נחמיה אומר חיורת ממלאך המות, ורבותינו אמרו חירות מן היסורין.
(טז-כה) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה – הַלּוּחוֹת לֹא נִבְרְאוּ מִן הָאָרֶץ, אֶלָּא מִן הַשָּׁמַיִם, וּכְשֶׁאָמַר לוֹ הַמָּקוֹם (להלן ל״ד:א׳) ״פְּסָל לְךָ״, מֶחְצַב שֶׁל סְנַפִּירִינוֹן נִבְרָא לְמֹשֶׁה בְּתוֹךְ אָהֳלוֹ וַחֲצָבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם, ד) ״וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים״. אַרְבָּעִים יוֹם עָמַד מֹשֶׁה בָּהָר, לָקַח אֶת הַתּוֹרָה וְיָרַד בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהִנְחִילָהּ לְיִשְׂרָאֵל לְחֹק.
וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה – וְאוֹמֵר ״וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״. מַקִּישׁ מַעֲשֶׂה לְמַעֲשֶׂה, מַה מַּעֲשֶׂה הָאָמוּר לְהַלָּן, שֶׁל סַפִּיר, אַף מַעֲשֶׂה הָאָמוּר כָּאן, שֶׁל סַפִּיר.
וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא – אֲמַר רַב חִסְדָּא. מֵ״ם וְסָמֶ״ךְ שֶׁבַּלּוּחוֹת, בְּנֵס הָיוּ עוֹמְדִין. וֲאֲמַר רַב. כְּתָב שֶׁבַּלּוּחוֹת נִקְרָא מִבִּפְנִים נִקְרָא מִבַּחוּץ, נְבוּב בובן, בָּהָר רַהַב, סָרוּ ורס.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה – בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, דְּתַנְיָא, בְּשִׁשָּׁה בַחֹדֶשׁ נִתְּנוּ דִבָּרוֹת לְיִשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. בְּשִׁבְעָה בּוֹ. מַאן דַּאֲמַר בְּשִׁשָּׁה נִתְּנוּ, בְּשִׁבְעָה עָלָה, וּכְתִיב ״וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר״ וְגוֹ׳.

רמז שצג

אַרְבָּעָה דְבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ, וְהִסְכִּימָה דַעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם, שָׁבַר הַלּוּחוֹת וּפֵרֵשׁ מִן הָאִשָּׁה וְכוּ׳. כֵּיצַד. אָמַר. אִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא נִזְדַּמְנוּ אֶלָּא לְפִי שָׁעָה וְלֹא נִתְקַדְּשׁוּ אֶלָּא לְקַבֵּל עֶשֶׂר דִּבָּרוֹת, נֶאֱמַר (לעיל י״ט:ט״ו) ״אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה״, אֲנִי שֶׁאֲנִי מְזֻמָּן לְכָךְ בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵימָתַי מְדַבֵּר עִמִּי אִם בַּיּוֹם אִם בַּלַּיְלָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וְהִסְכִּימָה דַעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר. ״פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֵּר בּוֹ״. פֶּה אֶל פֶּה אָמַרְתִּי לוֹ פְּרֹשׁ מִן הָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה׳:כ״ו-כ״ז) ״לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד״. פֵּרֵשׁ מֵאֹהֶל מוֹעֵד. אָמַר. וּמָה אַהֲרֹן אָחִי, שֶׁמָּשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמְרֻבֶּה בְּגָדִים, אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ויקרא ט״ז:ב׳) ״אַל יָבֹא בְכָל עֵת״, אֲנִי, שֶׁאֵינִי מְזֻמָּן לְכָךְ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. שִׁיבֵּר הַלּוּחוֹת, כֵּיצַד. בִּזְמַן שֶׁעָלָה וּנְטָלָן וְיָרַד, שָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. כֵּיוָן שֶׁסָּרְחוּ יִשְׂרָאֵל, אָמַר. אִם אֲנִי נוֹתֵן לָהֶן, מַזְקִיק אֲנִי אוֹתָן לְמִצְווֹת חֲמוּרוֹת וּמְחַיֵּב אֲנִי אוֹתָם מִיתָה לַשָּׁמַיִם, שֶׁכֵּן כָּתוּב ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ חָזַר לַאֲחוֹרָיו, וְרָאוּ הַזְּקֵנִים וְרָצוּ אַחֲרָיו. אָחַז מֹשֶׁה בְּרָאשֵׁי הַלּוּחוֹת, וְהֵן אָחֲזוּ בְּרֹאשָׁן, וְחָזַק כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה יוֹתֵר מִכֹּחָן שֶׁל שִׁבְעִים זְקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל״ד:י״ב) ״וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה״. נִסְתַּכֵּל מֹשֶׁה בַּלּוּחוֹת, וְרָאָה הַכְּתָב שֶׁבָּהֶן שֶׁפּוֹרֵחַ, וְכָבְדוּ עַל יְדֵי מֹשֶׁה וְנָפְלוּ מִיָּדָיו וְנִשְׁתַּבָּרוּ. אֲחֵרִים אָמְרוּ. לֹא שָׁבַר, עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַגְּבוּרָה, (להלן ל״ד:א׳) ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״, אָמַר לוֹ יָפֶה כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. (דברים י׳:ה׳) ״וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי״. שֶׁנִּצְטַוָּה וְשִׁבֵּר הַלּוּחוֹת.
תַּנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר. לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְשׁוּבָה, שֶׁמִּתּוֹךְ תְּשׁוּבָה שֶׁהֵשִׁיב אַהֲרֹן לְמֹשֶׁה פָּקְרוּ הָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁנֶּאֱמַר וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה.
ואללוחאן המא צנעה אללה ואלכתאב איצ֗א פכתאב אללה מחפורא עליהמא.
א. מחפור] + וקיל מרסום א וכן הוא בשרח שבכתיבת ידו.
והלוחות הם מעשה ה׳ והכתב גם כן הוא כתב ה׳ חרות1 עליהם.
1. לנוסח היש אומרים: רשום.
חרות על הלֻּחֹת – כמו חרוש, כמו שאמר: חרושה על לוח לבם (ירמיה י״ז:א׳), והוא דומה לארמי שיאמר: ורשמין חריתין, על: וכתֹבת קעקע (ויקרא י״ט:כ״ח). (ספר השרשים ״חרת״)
מעשה אלהים המה – כמשמעוא הוא בכבודו עשאן.
דבר אחר: כאדם האומר לחבירו: כל עסקין של פלוני במלאכת פלונית, כך כל שעשועיו של הקב״ה בתורה.
חרות – לשון חרט וחרות אחד הוא, שניהן לשון חקק, אנטלייר בלעז.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1: ״במשמע״.
מעשה אלהים המה [THE TABLETS WERE] THE WORK OF GOD – This means what it literally implies: God Himself (Hebrew: in His glory) made them.
Another explanation (taking מעשה in the sense of "occupation") is: Just as a man says to his fellow, "All that Mr. So-and-so occupies himself with is only with such-and-such a work", so is the delight of the Holy One, blessed be He, confined to the Torah alone (cf. Mishlei 8:31 the whole of which chapter is taken as a description of God's relation to the Torah) (Tanchuma Ki Tisa 16).
חרות – The expressions חרת (which occurs only here in Scriptures) and חרט have the same meaning, both of them signifying engraving; entailler in old French.
והלחות מעשה אלהים המה1מששת ימי בראשית נהיה אותיות של אש על גבי סנפירינן.
חרת – כמשמעו.
2ד״א אין לך בן חורין אלא כל מי שהוא עוסק בתורה.
1. מששת ימי בראשית. עיין לעיל ל״א י״ח ובהערה כ״ט.
2. ד״א אין לך בן חורין. עי׳ עירובין נ״ד ע״א אל תקרי חרות אלא חירות.
מעשה אלהים המה – ולא פסל אותם משה. אבל האחרונים כת׳ בהם: פסל לך (שמות ל״ד:א׳).
חרות – כמו: חרוט או חרוש.
מעשה אלהים המה [THE TABLETS WERE] GOD'S WORK: They were not carved by Moses. However, concerning the second set of tablets it is written (Ex. 34:1), "[The LORD said to Moses,] 'Carve two tablets...'.⁠"1
חרות INCISED: חרות means the same as "חרוט – carved,⁠" or "חרוש – plowed.⁠"2
1. Rashi (following Tanh. Ki tissa' 16) offers a figurative interpretation of the phrase, "God's work,⁠" that God is preoccupied with the study of the Torah. LT (following the idea of Avot 5:6) offers another midrashic understanding – that our phrase means that the tablets were made by God back at the time of the creation of the world. Hizq. suggests (perhaps following an earlier tosaphist tradition; see Kasher, note 163) that our verse should be read as an exclamation ("How great were those tablets! The handiwork of God Himself!⁠") that emphasizes how great the loss of those divine tablets was to the Jewish people. Rashbam offers the simpler explanation, that the phrase is meant to make the contrast between the two sets of tablets clearer. The first was "God's work"; the second was Moses'. So also Ibn Ezra.
2. חָרוּת in the sense of "incised" or "carved" appears only here in the Bible. This anomalous form led to many midrashim, the most famous of which (Eruv. 54a) suggests understanding the word as if it were vocalized חֵרוּת, yielding the meaning that true freedom (חֵרוּת) is found only through the Torah. Rashi, here, offers the simpler suggestion that the hapax legomenon root ח-ר-ת should be understood as a variant of the root ח-ר-ט, "to carve" (whence the noun חֶרֶת, a stylus [Is. 8:1] is derived). Rashbam adds that the similar root ח-ר-ש may also express the same idea as ח-ר-ט and ח-ר-ת. See e.g. Jer. 17:1, where the word חלושה appears and stands in parallelism with the word כתובה ("written"). See ibn Janaḥ, Sefer ha-shorashim, s.v. ח-ר-ת, who makes the same connection between ח-ר-ת and ח-ר-ש.
ויאמר הגאון: כי הלוחות בראם השם, ולא מיֵש.⁠א וקדמונים אמרו: שנבראו בערב שבת (משנה אבות ה׳:ו׳). ולא ידעתי מי הביאנו בצרה הזאת, [לולי הקבלה],⁠ב כי הכתוב אמר: מעשה אלהים. ואין מלת מעשה כפירוש הגאון.
וטעם מעשהג – להודיע שלא היו פסולים מאבן כמו הלוחות השניות.
והמכתב – הוא הפלא.
ומלת חרות – כמו: מפותח, ואין לו אח במקרא.
ויש מחליף הת״ו בשי״ן, ואמר כי כן: ברותים (שיר השירים א׳:י״ז). ולפי דעתי: לא יתחלפו רק אותיות הנוח, וסמ״ך בשי״ן.
ויש מהפכין אותו מן: חתר נא בקיר (יחזקאל ח׳:ח׳), [חתר בחשך בתים (איוב כ״ד:ט״ז)].⁠ד ודרך הדרש ידועה.
א. כן בכ״י פריס 182. בכ״י וטיקן 283: איש.
ב. כן בכ״י וטיקן 283. המלים חסרות בכ״י פריס 182, אוקספורד 512, וטיקן ניאופיטי 2.
ג. בכ״י פריס 182: במעשה.
ד. ההוספה בכ״י וטיקן 283, אוקספורד 512, וטיקן ניאופיטי 2. היא חסרה בכ״י פריס 182.
והלחת – קדמונינו אמרו: כי נגזרו להיותם ככה, כאשר פרשתי בראש ספר בראשית (ראב״ע בראשית פירוש שני א׳:א׳).
ולפי דעתי: כי פירוש מעשה אלהים – שהיו ככה, במדה הראויה, נבראים. והזכיר זה בעבור שהשניים פסלם משה.
יש אומרים: חרות – כמו: חרוש.
ויש מהפכים אותו: חתר (יחזקאל ח׳:ח׳).
והנכון: שאין לו חבר. אולי הוא כדמות פתוח.
AND THE TABLES WERE THE WORK OF GOD. Our ancients said that it was decreed1 that they be like this.⁠2 I have already explained this at the beginning of the Book of Bereshit.⁠3 However, I believe that the meaning of the work of God is that they were created in their proper dimensions.⁠4 This is mentioned because of the second tablets, which Moses hewed out.⁠5
[GRAVEN.] Some say that the word charut6 means charush7 (graven).⁠8 Others invert the letters9 and come up with the word chatar (dig) (Ezek. 8:8).⁠10 Actually, the word has no counterpart [is a hapax legomenon]. It is possibly similar in meaning to the word patu'ach (engraved).⁠11
1. On the eve of the Sabbath of creation.
2. That is, that the tablets come into being. See Avot 5:6, "Ten things were created on the eve of Sabbath at dusk…the tablets.⁠"
3. According to Ibn Ezra on Genesis the word bara (created) means to cut or decree. Hence Avot 5:6 may be interpreted as meaning, on the eve of the Sabbath, God decreed that ten things come into being.
4. That is, that the tablets were now created by God (Meijler).
5. In other words, these tablets were the work of God but the second were shaped by Moses. So too Rashbam.
6. The word charut does not appear again in Scripture. Hence the difference of opinion concerning its meaning.
7. In other words, the tav and shin interchange, as in the word pashar (explained) and patar (explained).
8. As in ma'aseh charash even (the work of an engraver in stone) (Ex. 28:11).
9. Chet, resh, tav, the root of charut.
10. They interpret charut as if written chatur (dug), i.e., engraved.
11. See petuche chotam (the engravings of a signet) (Ex. 28:11).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

והלחת מעשה אלהים המה – כלומר כמה דבר גדול חסרו.⁠1
1. שאוב מפירוש ר׳ יוסף קרט⁠{ר}⁠ש המובא בהדר זקנים.
והלוחות מעשה אלוהים המה, "the raw material that the Tablets consisted of was of Divine manufacture.⁠" This is pointed out here in order to impress the reader of the magnitude of losing such a gift made by God's own hands.
והלחות מעשה אלהים המה – היה ראוי שיזכיר הכתוב כל מעשה הלחות בפסוק: ויתן אל משה (שמות ל״א:י״ח), כאשר אמר: כתובים באצבע אלהים (שמות ל״א:י״ח). אבל הזכירו בכאן לספר במעלתן, לומר כי לא נמנע משה בכל זה מלשבר אותן, כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא, ולא יכול להתאפק. או כענין שהזכירו רבותינו שפרח הכתב עתה בבואו בגבול העגל במקום הטומאה והחטא (שמות רבה ט׳:י״א).
AND THE TABLETS WERE THE WORK OF G-D. It would have been proper for Scripture to mention everything connected with the work of the Tablets of the Law in the verse, And He gave unto Moses [… the two Tablets of the Testimony] (Shemot 31:18), as He said [there], written with the finger of G-d (Shemot 31:18). It is, however, mentioned here in order to tell of their high distinction [that they were the work of G-d], thus stating that despite all this Moses did not hesitate to break them, because he was angered upon seeing that evil sight and he could not restrain himself from breaking them. Or the matter may be as our Rabbis have mentioned,⁠1 that the writing vanished from the Tablets as he approached the border [of the camp] where the calf was, the place of defilement and transgression.
1. Shemoth Rabbah 46:1.
והלחת מעשה אלהים המה – אין הכוונה פעולה מלאכותית אלא מעשה אלהים בדברו שנאמר (שם ל״ג) בדבר ה׳ שמים נעשו, וכתיב (בראשית ב) ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים.
והמכתב מכתב אלהים הוא – כתב הרמב״ן כי הכתוב שבא בשבח הלוחות היה ראוי להיותו למעלה סמוך לפסוק ויתן אל משה, אבל הענין כשבא משה בכאן לשבור הלוחות רצה להזכיר הכתוב שבחן ומעלתן להודיע שעם כל זה לא נמנע משה מלשברם בראותו המעשה הרע ההוא, כן פירש הרב ז״ל. ומכל מקום יש לתמוה על משה עבד ה׳ נאמן ביתו איך ערב לבו לשבר הלוחות שהיו מכתב אלהים, ואם ישראל חטאו ולא היו ראוים אל התורה היה לו להחזיר התורה לאכסניא שלה ולבקש מאת הקב״ה מה יעשה בה, אילו מלך בשר ודם שולח כתבו חתום ביד עבדו נאמן ביתו לשרי המלכות והם אינם רוצים לקבלו ראוי העבד הנאמן להחזירו אל המלך לא שינהוג בו בזיון ויקרענו, אבל שבירת הלוחות למשה רבינו היה מפני שראה שפרח הכתוב מן הלוחות כשנתקרב בגבול העגל במקום הטומאה והחטא, וכל מה שהעם נוהגים כבוד בכתבו של מלך אינו אלא מפני החותם, וכיון שפרח הכתוב בכאן נסתלק חותמו של מלך.
וידוע כי היה הכתב בלוחות דוגמת הנפש בגוף, ובהסתלק הכתב נשארו הלוחות גוף בלא נפש וגוף בלא נפש ראוי לקברו תחת הקרקע, ועל כן הסכימה דעתו לשבר אותם תחת ההר. וראיה לזה שפרח הכתב מעל הלוחות מה שדרשו רז״ל הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו דא״ר אמי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון כלומר שברי לוחות שפרח מהן הכתב, ועל כן מביא ראיה מזקן שפרחה ממנו התורה והיה תיק התורה כבר, וזהו שדרשו רז״ל שנפלו הלוחות מידו מתוך הכובד שהיו כבדות, שהרי מתחלה כתיב ושני לוחות העדות בידו כלומר בידו אחת, וכשראה העגל ומחולות אמר וישלך מידיו את הלוחות שאף בשתי ידיו לא היה יכול לסבלן. וכן האדם כל זמן שהנפש בתוכו והוא בחיים אין כובדו כל כך כמו שהוא אחר מותו שיצאה הנפש ממנו, וכן חתיכת הברזל כשיצאה מן האור והיא מלהטת היא קלה מפני האור שהוא הנפש שבה ונושא אותה, וכמו שאמרו רז״ל החי נושא את עצמו ואחרי כן כשתצטנן ותצא האור ממנה בצאת נפשה כי מתה הנה היא כבדה כבראשונה.
והלחות מעשה אלו-הים המה, "and the tablets were God's handiwork.⁠" The reference is not to God's "manually" having made the Tablets, but that they came into existence at a verbal directive of God just as the world came into existence by verbal directives of God, i.e. בדבר ה' שמים נעשו, "by the word of the Lord the heavens were made" (Psalms 33,6). A similar expression is used in Genesis 2,4: ביום עשות ה' אלו-הים ארץ ושמים, "on the day the Lord God made earth and heaven.⁠"
והמכתב מכתב אלו-הים הוא, "and the script was the script of God.⁠" Nachmanides writes that the verse praising the distinctive features of the Tablets should by rights have been written earlier, right next to 31,18 where the Torah reports God giving the Tablets to Moses, that they were made of stone and written with the "finger" of God. The reason the details written here have been delayed is to draw our attention to the fact that what Moses was about to smash was something so extraordinary that the very idea that he would smash it is mind-boggling. This is how Nachmanides accounts for the positioning of this verse at this point. While this makes sense, the bigger problem is how Moses, the trusted servant of the Lord, could initiate such an act of deliberately destroying God's handiwork without having obtained God's permission to do so. If, due to Israel's sin, they had forfeited the right to receive the Tablets, Moses should have returned them to God! Alternatively, he should have asked God what to do with them. When a mortal king dispatches a sealed document to someone by means of a messenger and the messenger is unable to make delivery because the recipients do not want to accept said document, a loyal servant brings the document back to his king explaining that he was unable to deliver it. He would most certainly not treat it disrespectfully by tearing it up!
The reason that Moses smashed the Tablets was that he had observed that the letters on it had already flown away (Shemot Rabbah 46,1) as soon as he was approaching the area where the calf was positioned, an area which had become defiled by the calf's very presence. In other words, continuing with our parable, the king's seal had already disappeared, so that the rest of the document was no longer of any value.
We may compare the Tablets themselves and the writing on them to the relationship between body and soul. The Tablets were the body, the writing was the soul. Once the soul has departed the body is of no value whatsoever. Such a dead body deserves to be buried under the earth. This is why Moses' mind told him that the proper thing for him to do was to bury the Tablets beneath the mountain. The proof for our sages' statement that the letters had flown away is found in Berachot 8 where the rabbis warn of treating scholars who have forgotten their learning due to some accident such as sickness or economic hardship without respect. They meant that even the broken pieces of the first set of Tablets were deemed worthy to be placed inside the Holy Ark. Even the stone devoid of script was not considered as having lost all sanctity. The scholar who had once been a receptacle of Torah knowledge deserves to be treated with respect even when he can no longer disseminate his knowledge (provided his present condition was due to an accident beyond his control). This is also what our sages had in mind when they said that Moses did not smash the Tablets but they fell out of his hands. As long as the letters were on the Tablets they supported not only themselves but "carried" the entire weight of such massive stone cubes. Once the letters had flown off, it was quite impossible for mortal man, even a giant such as Moses, to carry such a weight. The text supports our approach for as long as the letters were on the Tablets the Torah reports Moses as carrying both Tablets בידו, in one of his hands (verse 15). As soon as he saw the calf and the dances, he could not even carry the Tablets with both his hands (verse 19). We find something parallel with human beings. As long as the body contains a soul, i.e. is alive, it weighs less than after the soul has departed. Even a piece of iron which is white-hot weighs less than the same piece after it has cooled off, i.e. after the "life, the fire" has gone out of it. In halachic terms (Shabbat 94) this is the meaning of the principle החי נושא את עצמו, "that living people or animals carry themselves,⁠" i.e. that one does not incur a penalty for carrying living people on the Sabbath [providing they could have walked if they had not been carried. Ed.]
והלוחות מעשה אלהים המה – פי׳ ה״ר יוסי מקרט״ש דלכך מזכיר שם אצל העגל שהלוחות מעשה אלהים המה. להראות להם כמה אבדו בחטאתם. שאלמלא לא נשתברו לא שלטה בהם כל אומה ולשון.
והלוחות מעשה אלהים המה – כתב הרמב״ן הי׳ ראוי שיזכיר הכתוב כל מעשה הלוחות בפסוק ויתן אל משה כאשר אמר כתובים באצבע אלהים אלא כתבו כאן לומר אף כי היו מעשה אלהים לא נמנע משה מלשברם כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא ולא יכול להתאפק או בענין שהזכירו רבותינו שפרח הכתב בבואו בגבול העגל במקום הטומאה:
והלוחות מעשה אלוהים המה, "the Tablets had been made by God.⁠" Nachmanides writes that it would have been more appropriate to describe the details of these Tablets in 31,18 where we first hear about them, and where we have been told that they had been written with a "finger" of God. The reason that this was written at this juncture was to impress upon us that in spite of the Tablets being God's personal handiwork, Moses did not let this stop him from smashing them as he was so upset when he saw what was going on in the camp.
An alternate reason for why Moses smashed the Tablets, a thought expressed by our sages, is that when Moses realized that the letters on the Tablets had already flown away, so that the sanctity of the Tablets had departed, he took this as a signal to also smash the body which had hosted the letters while the people were a holy people. He would not demean the work of God to be brought within the boundaries of a camp which had become totally defiled.
והלוחות מעשה אלהים המה – פי׳ מששת ימי בראשית אש שחורה על גבי לבנה והיה התורה אלפים שנה קודם שנ״ה (ר״ת שנברא העולם).
והמכתב מכתב אלהים – ואותן האותיות של אש היו חרותים משני עבריהם על הלוחות שהיו של סנפירינון. מעשה באחד שלקח אבן של סנפירינון א״ל נבדוק אותה נטלה על הסדן והיה מכה עליה בפטיש, נשבר הפטיש ונחלק הסדן, ואבן של סנפיריונון לא נחלקה ולא נשברה (ולכן אומרים בעדה והמדרש מתחלה כו׳) (ירמיה כ״ג כ״ט) כפטיש יפוצץ סלע, מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, כך דברי כו׳ והפטיש אינו מתחלק רק הסלע לכן מפרשי׳ אותו על הסנפיר ינון שהפטיש והסדן נחלק לכמה חתיכות והאבן קיימת, ויש גורסים מה פטיש מחלק וקאי על הסלע.
והלוחות מעשה אלהים – לוחות האבן שניתנו עליהן עשרת הדברות שכל התורה כלולה בהם, וכן כתב רב סעדייה כל תרי״ג מצות בעשרת הדברות תמצא מאנכי ד׳ ועד אשר לרעך תמצא תרי״ג אותיות רמז על מניין כתר והז׳ (תיבות) [אותיות] רמז על ז׳ קולות שבהם ניתנה תורה, וכן רמז במזמור (תהלים כ״ט) הבו לה׳ בני אילים, ואילו הז׳ (תיבות) [אותיות] והז׳ קולות רמז לבניין עולם, והלוחות היו ב׳ רמז לכרובים שהיו שנים והכל רומז לדבר אחד.
והלחת מעשה אלהים וכ׳ – הטעם שכך נמצאו בשעורם וחלקותם, ולא חידש בו עתה רק המכתב, וגם זה המכתב שנתחדש בם עתה, היה מכתב אלהים, וכבר קדם לנו שתוף שם אלהים, ואין לתמוה איך נמצאו לוחות הגונות מתחלת הבריאה, כי מדוע לא נתמה איך נמצאו בבנין בית המקדש אבנים שלמות הגונות לבנין, ומי יודע טבעי ההרים בארץ ההוא עם חלוף מיניהם, וכל זה קרוב למשכיל. ואמת היה מציאות הלוחות מתוקנות דבר נכבד, וזה עד שלא נמצאו שם שניות, אבל הוצרך משה לפסלם, ולא נוכל להנבא מאי זה אבן היו, כי אין בתורה רק לוחות אבן.
והלֻחֹת מעשה אלהים המה – רוצה לומר שלא היתה תמונת הלוחות נעשית במלאכה על יד אדם, אבל היה חידושם מה׳ יתעלה על דרך מופת. והמופת היה בזה חידוש הדבר בזולת סיבותיו. וכן היה חידוש המכתב בהם מה׳ יתעלה על דרך מופת, ולא היה חידושו על יד אדם.
חרות – רוצה לומר רשום.

{תועלות חלק ה}

(טז) התועלת התשיעי הוא בדעות, והוא לפרסם ענין המופתים אשר יעשה אותם ה׳ יתעלה על יד נביאו, עד שכבר עמד הנביא ארבעים יום וארבעים לילה בזולת אכילה ושתיה; והיו שם לוחות בלתי נעשות על יד אדם, והיו עשרת הדברים כתובים בהם לא על יד אדם, אבל היה מציאותם על דרך מופת. וזה כולו מוסיף אימות על שהתורה היתה מה׳ יתעלה.
ואל פליאת המציאות הזה הנכבד אמר עליהם והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. ואמר כתובים באצבע אלהים על דרך שנאמר במעשים השמימיים כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך (תהלים ח׳:ד׳). לא שהיו מכלל שאר הדברים הטבעיים כמו שיראה מדברי הרב המור׳ פרק ס״ו חלק ראשון שייחס אותה כוונה למאמרם ז״ל עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות ואמר זה לפי שחשב ענין זה המאמר ומאמר תנאי התנה הקב״ה ענין א׳ בעצמו ואינו כן כמו שביארנו שם. ואולם מענין הקדימה שאמרו ז״ל לא נראה מהכתובים דבר שיורה על אמתתו רק נאמר בתחלה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתור׳ והמצוה אשר כתבתי להורותם (שמות כ״ד:י״ב) ובכאן ויתן אל משה וגו׳ שני לחות העדות כתובים באצבע אלהים ועכשו והלחות מעשה אלהים המה וגו׳. וכן במשנה תורה בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים לוחות הברית אשר כרת י״י עמכם וגו׳ (דברים ט׳:ט׳). ויתן י״י אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים. ולא אחד בהם שינגד למאמרם ז״ל שאמרו שנבראו ערב שבת בין השמשות ועל הדרך הנפלא שאמרנו. אמנם מעשה הלוחות השניות וכתיבתם ודאי היה מעשה מחודש לאותה שעה מה שהיה במלאכה ע״י משה ומה שהיה בנס ע״י הקב״ה כשאר הנסים המתחדשים לפי שעתם כמו שנזכר בפירוש פסל לך שני לחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים וגו׳. ויפסול שני לחות אבנים וגו׳. ולבסוף ויהי שם עם י״י וגו׳. ויכתוב על הלוחות וגו׳. וכן נזכר ג״כ במשנה תורה (שם) ומשם זכה אל קירון הפנים (דברים רבה פ׳ עקב) כאשר יתבאר בשער הבא אחרי זה בעזרת האל. ומה שנאמר בסוף הדברות השניות את הדברים האלה דבר י״י אל כל קהלכם וגו׳ ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי (דברים ה׳:י״ח-י״ט) אין ספק שעל לוחות שניות ידבר אותן שנשארו לפניהם. או שיכוין באומרו ויכתבם אל מה שנאמר כתובים באצבע אלהי׳ [ח] והנה אע״פ שבשבירתם נסתלקו יופים ופליאותם הגדול הפליג עתה בשבחם להודיע שעם כל זה לא חסה עינו עליהם לפי גודל צערו על קלקולם. וגם כי פליאתם היתה סבה לשבירתן לפי שלא היו כדאי לקבלם. וישמע יהושע וגו׳.
[י] אחשוב שאע״פ שלא נסתפק למשה שחטאו חטא גדול מענין עבודה זרה מ״מ כבר יחשוב שלא היו דברים כפשטן שעשו להם עגל מסכה אלא שמפני שבקשו לעשות אף על פי שלא עשו נאמר כן כי המחשבה בדברים החמורים מסוכנת ונחשבת למעשה כאומרם ז״ל (שבת נ״ו:) אז יבנה שלמה וגו׳ בקש לבנות ולא בנה. או שמא עשו דבר מגונה וכנה אותו לעגל מסכה כענין וישכב את בלהה (בראשית ל״ה:כ״ב). וגם אם עשו שלא היו כלם בחטא וא״ל כי שחת עמך על דרך חטא ישראל וגם גנבו וגו׳ (יהושע ז׳:י״א) ואיש אחד היה החוטא. ואפילו שחטאו כבר יחזרו בהם או ימחו קצתם בקצתם. ואולי אלו המחשבות וכיוצא היו סבה לשלא שבר הלוחות עד שבא אצלם והכיר שהיו דברים כהויתן עם שזו אינה שאלה חמורה כי ברית כרותה לעינים שיתפעל האדם למראיהן יותר ממה שיתפעל למשמע אזניו אף על פי שלא יהי׳ במה ששמע שום ספק.
ובמדרש (שמות רבה מ״ו) איפשר שלא היה משה מאמין בהקב״ה שאמר ליה כי שחת עמך אלא הודיע לישראל שאפילו שיהיה אדם שומע מפי יחידי נאמן לו אסור לקבל עדותו ולעשות דבר על פיו אם אינו רואהו. ואיפשר כי ראה לעשות כן כדי להפליג במוסרם ולהרבות עגמת נפשם כמו שאמרו חז״ל (שבת ק״ה:) המשבר כליו בכעס כאלו עובד עבודה זרה ולהטיל אימה על ביתו שפיר דמי.
וזכר שתמונתם היה בדמות לוחות. אבל לא היה פועל מלאכותי נעשה על ידי בני אדם אלא מעשה אלהים שבדרך המופת נעשו כן. וכן המכתב שהיה כתוב בהן לא היה פועל אדם אלא מכתב אלהים שעל דרך הפלא נעשו תמונות האותיות שמה. ונכתבו אותם עשרת הדברות.
ואמרו חרות על הלוחות ענינו חרות וחתוך בהם המכתב ההוא. ואנקלוס תרגם חרות מפרש. ואני אחשוב שהאמת כדבריהם ז״ל שהיה הכתב מפולש מעבר לעבר ועם זה היו כתובים מזה ומזה. ונקראת הכתיבה בתמימותה ולכך היה דבר אלהי מה שאין הפה יכולה לדבר ואחז״ל (משנה אבות ה׳) שהם היו מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות שכל אחת מהן היתה בפני עצמה מציאות נסיי נורא מאד והיה תלוי ועומד מציאותו עד בא עתו. ולכן נאמר עליהן והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים.
ואמר כתובים באצבע אלהים על דרך מה שאמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך לא שהיו הלוחות מכלל הדברים הטבעיים כמו שיראה מדברי הרב המורה בפ׳ ס״ה ח״ג שכתב שהיו הלוחות דבר טבעיי לא מלאכותי. אבל מה שראוי שיאמן הוא שביום הו׳ של ימי בראשית ערב שבת בין השמשות עלה במחשבתו יתברך לברוא הדברים האלה בדרך פלא כל אחד לשעתו כפי הצורך.
ואמנם למה זכרו במשנה אותם הי׳ דברים מזולתם מהנפלאות כבר ביארתי ענינו בספר נחלת אבות אשר עשיתי בפירוש מסכת אבות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[א] והלחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא
[1] אבות פרק שישי דף יב ע״ד1 (משנה אבות ו׳:ב׳)
[ב] חרות על הלוחות
[1] עירובין פרק חמישי דף נד ע״א (עירובין נד.)2
1. חלוקה זו במשניות לפי דף ועמוד מתאימה לדפוסי וינציאה הראשונים עיין הקדמה דף 7, בפרק הדן בדפוסי הש״ס שהיו לנגד עיני רבנו. בדפוס ימינו הכוונה למשנה ב. המדפיסים כיום של התו״א לא הזכירו כלל הפניה זו למסכת אבות.
2. ז״ל הגמרא עירובין נד: אמר רבי אלעזר מאי דכתיב ׳חרות על הלחת׳ - אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל. רב אחא בר יעקב אמר: אין כל אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר ׳חרות׳ אל תיקרי חרות אלא חירות. עכ״ל. לכאורה נראים דברי רבי אלעזר ורב אחא בר יעקב כשתי דרשות, א״כ מדוע רבנו לא ציין זאת כדרכו לגבי מספר הפעמים שהציטוט נדרש במקום ההפניה?
ככל הנראה רבנו הבין ששתי הדעות הן תוצאה של דרשה אחת. כך משמע מדברי המהרש״א שהסביר: שתי הדרשות נדרשות מתוך אותו קושי בפשט למה נכתב לגבי אבנים ׳חרות׳ ולא חקוק? לכן אל תקרי ׳חרות׳ אלא חירות – לשון ׳חרות׳ שייך יותר לדבר הנחרת בליבו של אדם. כלומר שאם לא נשתברו הלוחות הייתה התורה חרותה על לוח ליבם ולא משתכחת. וכן מה שאמרו רבי אלעזר ורב אחא בר יעקב היא תוצאה של אותה דרשה כלומר, ׳החרות׳ מתייחסת לחריתה שהיא בליבם, כדי שתהא התורה חקוקה וקיימת בליבם והיו נעשים בני חורין.
והלוחות מעשה אלהים המה וגו׳ – כל פסוק זה אין כאן מקומו כ״א למעלה בפסוק ויתן אל משה ככלותו וגו׳ לוחות אבן כתובים באצבע אלהים, ושם היה לו להזכיר מהות הלוחות ונ״ל לומר שכל פסוק זה הוא להודיע שהיו האותיות חרות על הלוחות כי רצה בזה ליתן טעם למה שבר משה הלוחות, אלא לפי שהלוחות היו מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות. ואמרו במדרש (שמו״ר מ״א:ז׳) חרות, חירות מן המלכיות, ואחרים אומרים חירות מן מלאך המות, ורבנן אמרי חירות מן היסורים, ולמדו כל זה מדכתיב חרות על הלוחות ולא נאמר חקוק, או כתוב, אלא היה ממשות באותן אותיות כדרך שפרשנו פרשת יתרו על פסוק וכל העם רואים את הקולות, שכל דבור שיצא מפי הקב״ה נתגשם והיה בו ממשות עד שיכלו לראותו ונחרתו אותן דברות על הלוחות, בלוחות לא נאמר אלא על הלוחות שנקבעו עליהם מלמעלה, לכך דרשו חרות לשון חירות לומר כשם שהיו אותיות הללו בני חורין ולא נשתעבדו אל הלוחות כלל ולא נתבטלו בביטול הלוחות שהרי בשבירת הלוחות היו האותיות פורחות א״כ ודאי אינן משועבדים אל חומר האבן, כך כל לומדי תורה יהיו גם כן בני חורין מן המלכיות, ויסורין, ומלאך המות, ולכך נאמר (שמות ל״ד:א׳) וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים, כדברים לא נאמר אלא את הדברים לומר לך שאותן אותיות שפרחו מן לוחות ראשונים יוקבעו כאן. ואחר שדבר זה מורה שכל זמן שהלוחות קיימים יש לישראל ברית כרותה שיהיו חורין מן המלכויות ועכשיו שחטאו אינן ראויים לכל היעודים הללו ע״כ שברם, וכמ״ש (תהלים פ״ב:ו׳) אני אמרתי אלהים אתם שתהיו קיימים כבני אלהים חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון כי לא תהיו עוד חורין ממלאך המות.
ומה שלא שבר משה הלוחות תיכף כשהגיד לו הקב״ה איך שעשו העגל, לפי שמסיק בילקוט (לב שצג) שמחמת שהיו האותיות פורחות היו אבנים כבדים ונפלו מידו של משה, ולפ״ז נוכל לומר שהיו האותיות פורחות תחת ההר כשראו העגל ואז הרגיש משה כי נסתלקה מהם הקדושה ע״כ שברם תחת ההר דווקא.
וי״א שלכך שברם, לפי שהיו כמו שטר חוב על ישראל ושטר חוב שנקרע אין לתובע במה לתובעם, כך לוחות אלו היו עדות על ישראל שקבלו התורה.
וי״א ששברם, כדי להצטרף גם את עצמו עמהם בחטא וישראל גרמו שפרחו האותיות ומשה שבר הלוחות וכדי שלא יוכל הקב״ה לומר אכלה אותם ואעשה אותך לגוי גדול, שהרי הושוו בחטא ועל זה אמר משה ועתה אם תשא חטאתם, רוצה לומר ועתה נתחדש דבר שגם אני חוטא כמותם וא״כ אם תשא חטאתם מוטב ואם לאו אזי גם לי לא תשא וא״כ מחני נא מספרך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מעשה אלהים המה – הוא בכבודו עשאם, לא כלוחות השניות שפסלן משה, והיה בזה רמז שבמעמד הר סיני זכו כל ישראל למדריגת הנבואה, והשם הפך לבב עמו וברא להם לב טהור מוכן לקבל פתחי קדש החכמה, ולעומת זה היו הלוחות הראשונות כולן מעשה אלהים, כי שתי לוחות אבן כדמות שתי לוחות הלב, כדרך כתבם על לוח לבך (משלי ג׳ ג׳), ומשה ידע כל זה, לכן ברדתו מן ההר וראה מעשה העגל, הבין שנהפך לבבם ואבדו הסגולה העליונה הזאת, ודן בלבו שאינן ראויים עתה לקבל שני הלוחות שהקבילו עם הלב הטוב והעזר האלהי שעליו ושבר אותם, והלוחות השניות פסלם משה והמכתב לבדו באצבע אלהים, להורות שצריכין לוחות הלב לקבל תחילה מעשה ידי אדם, לפי שבטבעו יצייר רע, וצריך האדם לדכאו ולציירו בדרכי החכמה, ואם עשה כפי כחו, אז תחל רוח ה׳ לפעמו, שהוא העזר האלהי, ויהיה עליו מכתב אלהים, והבן:
חרות – לשון חקיקה, והוציאו הכתוב בלשון הזה לרמוז אל מה שדרשו חז״ל אל תקרי חרות אלא חירות:
מעשה אלהים – אין הכוונה פעולה מלאכותית, אלא מעשה אלהים הנעשה בדבורו, כענין בדבר ה׳ שמים נעשו, ביום עשות ה״א ארץ ושמים, ולא היה תבנית הלוחות ומלאכתו גזירים מאבני ההר כלוחות שניות שפסלן משה, רק אלהים בראם כמו שברא את כל העולם.
מכתב אלהים – מעשה הכתב היה מעשה אלהים הפלא ופלא, כי ברא ה׳ בתוך הלוחות בריאה לפלאה אשר ע״י בא הכתב ונרשם בתוכו.
חרות על הלוחות – פירש״י לשון חקיקה, וכ״כ הראב״ע י״א כי חרות כמו חרוש, ויש מהפכין אותו חתור, והנכון שאין חבר לו, ואולי הוא כדמות פתוח. ראה כמה התלבטו בביאור המלה, ומן התימה אם הוא לשון פתוח וחקיקה למה השתמש הכתוב במלה זרה, ולא בחר באחת המלות הנודעות על הפתוח והחקיקה, ועוד אם היה מעשה הכתב חקוק בתוך הלוחות, א״כ חרות בלוחות מבעי ליה, כי כל פתוח וחקיקה הוא בתוך הלוח, ומאי על הלוחות דאמר קרא. ועוד כיון שהודיענו הכתוב שהיה המכתב ענין אלהי, לא שייך בי׳ חקיקה, ועוד וכתבתי על הלוחות כתיב, ומשמעו שהיתה הכתיבה על הלוח, לא חקיקה בלוח אל תוכו. לכן הנכון בביאור המלה כתרגום אונקלס ויב״ע שתרגמו חרות מפרש, ונ״ל דעת המתרגמים, כי מלת חרות הוא מנחי ע״ו ושרשו חור, כמו שלח ידו מן החור, ובא ע״מ רמות משרש רום (כביחזקאל ל״ב ה׳) ומלאתי הגאיות רמותך, שהוא משרש רום ענין הגבהה, ובא בשור״ק (ע״ש ר״ש ב״מ), וכן משרש זור נאמר זרות אמרתי לך, כן משרש חור נאמר חרות והנה ע״י החור והנקב נפתח דבר שהיה סתום, ונעשה הפרש והבדל בין שני צדדי החור והנקב שהיו מקודם סתומים ודבוקים יחד, וע״ש ההפרש וההבדל הנעשה ע״י נקב, ישמש שרש נקב גם על המפרש דבר בשפתיו, כמו נקבה שכרך תרגמו פריש, וכן אשר נקבו בשמות דאתפרשו (דייטליך גענאננט), ושפיר תרגמו חרות מפרַש, והיא כמו מפורש בעברי (נחמי׳ ח׳) וטעם המקרא, מכתב אלהים הי׳ מבואר ומפורש על הלוחות עד שלא נשאר למעיין בם שום ספק במכוון הפנימי שבו, ודבר גדל הערך השמיענו הכתוב בזה, כי כל משכיל ע״ד אמת יודה שההכנה הגדולה הנעשה למעמד הר סיני לא היתה צריכה לקבלת עשרת הדברים אם אין בהם רק הכוונה החיצונה הפשוטה המובנת גם לאיש ההמוניי, וכולם הם מצות שכליות וכל איש דעת אף שאינו מצווה עליהם יקבלם על עצמו מצד שכלו הטבעי, ומה היה צורך למשה לשבת בהר ארבעים יום ובסופם יביא לוחות עליהם עשרת דברים פשוטים כאלה, הנה האמת יורה דרכו כי עשרת הדברים האלה הם דברות הכוללים תחתיהם פרטים ופרטי פרטים לאין מספר, וכמו שהוא מקובל בידינו מן הקבלה האמתית שהם כוללים כל התרי״ג מצות הכתובים לפנינו בתורה וכפי מה שמבוארים בתורה שבע״פ. (ובהגהת מאמר התורה הנזכרת הבאתי דעת כל רבותינו מתלמוד בבלי וירושלמי, ומן המדרש וממכילתא דרשב״י, עד שאין להסתפק באמתת היסוד, שעשרת הדברים כוללים כל התרי״ג מצות עם ההלכות והאגדות) ובמכדרשב״י (זהר יתרו צ״ג ב׳) הני עשר אמירן דאורייתא אינון כללא דכל פקודי אורייתא וכו׳ אלין אתחקקו על לוחי אבנין וכל גנזין דהוו בהו אתחזון לעיניהון דכלא למנדע ולאסתכלא ברזא דתרי״ג פקודן דאורייתא דכלילן בהו, כלא אתחזי לעיינין וכו׳ וכלא הוה נהיר לעינייהו. הנה על הענין הנפלא הזה, אשר רעיון האנושי ישתומם ויתפלא על אפשריות הדבר, בא הכתוב להעיד, שהמכתב היה מכתב אלהים, אשר מצד יכלתו לבלי תכלית ואשר מבלי מה צוה להבראות כל העולמות ומלואם, גם זה לא יפלא לצמצם כל התורה כלה בשיעור קטן הכמות כלוחות, ולסמן את המכתב באותות וסימנים מובהקים אלהיות להבין על ידיהם את כל דברי התורה הזאת בהלכותי׳ ואגדותי׳ מפורש ומבואר, ולאנשי דעת כדור מקבלי התורה שהועד עליהם שפסקה זוהמתן, ובאו למדרגת אדה״ר קודם החטא׳ שהיה מטבעו לבו טהור מכל סיג נוטה יותר אל השלמות האמתי, וחומריות הגופני בתאוותיו לא היתה מחיצה המבדלת ומרחקת מהשגות רוחניות אלהיות, היה די להם נתינת התורה כולה בהלכותי׳ ואגדותי׳ ע״י זה הדרך הנפלא, וכ״ז נכלל במאמר מכתב אלהים חרות על הלוחות (כתרגומו מפרש על לוחיא. וכמה נכונים בזה דברי ר״ח שאמר (שבת ק״ד) כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ, לא אמר נקרא משני צדדים, כ״א מבפנים ומבחוץ, כלומר פנים החיצון והוא הנגלה שבתורה, ופנים הפנימי והן תעלומות התורה והאגדות כולן היו נגלות בלוחות ונקראים. (ובהגהת מאמר התורה הנזכרת, מבואר סיום מאמר זה) וכן מבוארים דברי ר״א שאמר (עירובין נ״ד) מ״ד חרות על הלוחות אלמלא לא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל כי כיון שהיה הכל מפורש ומבואר על הלוחות, הנגלה והנסתר, ההלכות והאגדות, לולא שגרם החטא לשבירת הלוחות היה הכל מבורר לעיני כל הדורות, ולא היה לנו שום ספק ביסודותי׳ ובפרטותי׳. וכתב רמב״ן דע שהכתוב הזה המדבר בשבח הלוחות היה ראוי להיותו למעלה (ל״א י״ח) סמוך לפסוק ויתן אל משה, אבל הענין כשבא משה לשבר הלוחות הזכיר שבחן ומעלתן להודיע שעם כל זה לא נמנע מלשברם בראותו המעשה הרע ההוא, ועוד כדי שידעו ישראל גודל אשמם ואת גודל היקר והתפארת שהאבידו בידים, ולזה אמר (עקב ט׳ י״ז) ואשברם לעיניכם. (ודע דלדברינו ששרש חור יורה על הפרשה והבדלה, נכון מה שהונח שרש זה גם על אדם המופרש והמובדל במעלה וחשיבות מיתר העם, כמו (קהלת יו״ד) שמלכך בן חורים, דומה לשרש אצל שיורה על הפרשה והבדלה, כמו אצלת לי ברכה (תולדות כ״ז) לרש״י שם, וכן ואצלתי מן הרוח (בהעלותך י״א) שפירשו רד״ק לשון הפרשה, ויורה גם על המופרש והמובדל מהמון העם למעלתו, כמו ואל אצילי בנ״י (משפטים כ״ה). ולפי״ז מה שאמרו (בפרק קנין תורה) מי שעוסק בתלמוד תורה נקרא בן חורין, ואסמכי׳ לי אקרא דילן חרות על הלוחות, הוא כפשטי׳ גם בלא חילוף הנקודות מקמ״ץ לציר״י כי גם בקמ״ץ יש לו הוראתו זאת בעברי, ע״מ רמות, זרות, אמנם אמרו אל תקרי חָרות אלא חֵירות, אין כוונתם לשנות הנקודות באמת כ״א לשנות המובן גם לענין חירות, וכבר עוררנו בכמה מקומו׳ שבאמרם אל תקרי, אינו אלא שנוי המובן, והראי׳ שאמרו בספרי אל תקרי ולא נס לחה (בפעל עבר) אלא ולא נס לחה, ואין כאן שנוי בנקודות, אמנם אמרו חירות, לפי שבלשון ארמי נקרא החפשית חירות בציר״י, וזה היה מורגל אז יותר בלשון העם).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

והלוחות מעשה אלהים המה1: גם עצם האבנים וחיתוכן נראה לכל עין2 כי אין ביד משה לעשות כאלה, ולא היו בידיו אבנים נפלאות כאלו ולא חיתוך נפלא כזה, ואין זה כי אם ״מעשה אלהים״ – בריאה מיוחדת מששת ימי בראשית שנברא בשם ״אלהים״, וכדאיתא בפרק מקום שנהגו3.
וגם:
והמכתב מכתב אלהים הוא: גם זה הכירו4 כי הכתב אינו מעשה ידי אנוש כי אם ״מכתב אלהים״5.
וגם:
חרות על הלוחות: חקוקים6 ולא כתובים בדיו או בצבע. וכל זה מן הנמנע לבשר ודם לחרות על אבנים כך, ואין זה כי אם ענין נפלא מיוצר בראשית ברוך הוא, על כן היה בזה די כדי להסעיר לב העם ולהעציבם ולבטל כל המחולות וההתקוממות7.
1. דברי רבינו כאן מהוים המשך לדבריו בפסוק הקודם על כך שתיאור הלוחות דוקא כאן ולא לעיל בא להסביר מדוע העם לא התנגדו למעשיו של משה ולא עמדו כנגדו.
2. אין זה תיאור ללומדי התורה לדורות, אלא תיאור הלוחות כפי שראו אותם כל העם לפני שנשברו.
3. תניא, עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, אלו הן... כתב ומכתב והלוחות...
4. אין זה תיאור ללומדי התורה לדורות, אלא תיאור הלוחות כפי שראו אותם כל העם לפני שנשברו.
5. כאן רבינו אינו מבאר במה הכירו שהיה זה ״מכתב אלהים״.
6. כפירוש רש״י.
7. שהיתה יכולה להיווצר נגד משה רבינו, כפי שביאר רבינו בפסוק הקודם.
חרות – שרש חרת קרוב לחרש, חרץ, כרת, ובלשון חכמים חזר, שהחורש יחזיר תמיד פניו בהגיעו אל קצה התלם, וחרז עשות חרוזי הפיטנים השבים מתוך השיטה אל ראשה, וכן הוראת Versi בלשון איטלקי, וחרוזים בלשון מקרא פתילי פנינים הסובבים הצואר פעמים רבות, וחרטמים הם כהני מצרים היודעים לקרוא מכתבם Hieroglifi החרות על בניניהם בחרט אנוש, וכן שרש גלף בלשון ארמי (פתוחי חותם, פרשת תצוה, תרגם אונקלוס: כגלוף דעזקא) ענינו חרת כמו בתיבת Hieroglifo שענינו כתב קודש.
והמכתב מכתב אלהים הוא כו׳ – בשבת ק״ד ואמר ר״ח כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ כגון נבוב בובן רהב בהר סרו ורס. כונת המאמר הזה נראה, דהשגת השי״ת וחוקי תורתו, היא חכמה העליונה, יש בה שני דרכים אחת להשיגו מהתבוננות הנמצאים, ע״ד שאמר הנביא שאו עיניכם וראו מי ברא אלה, ומקישור הטבעים והויתם כמוש״א מלפנו מבהמות ארץ אלמלא נתנה תורה למדנו צניעות מחתול כו׳, והוא התבוננות מהגשמים לעולם השכליים הנבדלים, ומהעלולים לעילת העילות, כדרך שחקר אברהם אבינו ע״ה ואמר יש מנהיג לבירה זו. ויש דרך להבין אמיתת חיוב מציאות השי״ת עפ״י הערה האלהית כדרך שהיה במתן תורה, ואז הבינו בהתהות השכליים הנבדלים מהשי״ת ברצונו המוחלט לא בחיוב, ואחרי זה פרטיות הבריאה שיורדת למטה, וזה נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ, שתי ההשגות אלו כנה אותן בזה תוארי הקריאה והבן.
והנה כאשר לפתע פתאום שהיה בהם עדיין המשוקעים בתועבות מצרים וגלוליו, איך שיחסו מנהגים רבים והקדישו כל כח לאלהי, וכמספר הכחות היה מספר אלהי העמים, לכן עוד לא נחקק בהם להבין אמיתת מציאות יחיד ביחידות גמורה בלי תואר, בלי גדר, בלי מושג מהותו אצל הנמצאים, וכאשר ראו שכלים נבדלים במעמד הר הנבחר החליפו מהם צורה ביוצרה ובאו לטעות, שכנו אצל אחר שראה למט״ט דיתיב [זה שר העולם מנהיג הבריאה, שע״ז מורה לשון מט״ט בלשון יוני מנהיג והוא חד מתרין כרובי זה שר העולם ושר התורה שאמרו עליו שקושר קשרים לקונו. והנה קיום האומה הוא באופן פלאי בזמן הגלות, אבל כבוד התורה בטלה בעוה״ר, לכן דברו בעלי המשל דמיומא דאתחרב בית מקדשא לא אישתאר אלא חד כרובה דינקא מיניה והבן]. ולכן אמרו במדרש שראו במרכבה ורצו להוציא טטרומולין שבמרכבה פני שור, והחליפו השכליים הנבדלים בכבוד השם היחיד המחויב במציאותו. המהוה הכל מרצונו המוחלט, לכן אמר, כי באמת שהיו שכליים נבדלים במעמד הר סיני אינו מבואר בכתוב רק בזה שגבי משכן כתוב כאשר הראית בהר, ובמנורה אשר אתה מראה, ורק במזבח כתוב כאשר הראה אותך בהר בלשון נסתר ומי הראהו, וע״כ כי מלאך הראהו, וכמו שאמרו כיו״ב במנחות מלמד שגבריאל היה חגור כו׳, ולכן אמר שזה היה גורם טעותן בעגל, ומשום זה תפש ר״ח הכתוב נבוב לוחות תעשה אותו כאשר הראה אותך בהר, וזה היה סבת הכתוב סרו מהר מן הדרך אשר צויתים כו׳ כמו שביארתי. וזה מליצה עמוקה בס״ד ודו״ק.
והלחת מעשה אלהים – מלמד שהלחות היו כתובות ומונחות מששת ימי בראשית.⁠1 (אדר״ן פ״ב)
חרות על הלחות – א״ר אלעזר, מאי דכתיב חרות על הלחות, אלמלא נשתברו לחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל.⁠2 (עירובין נ״ד.)
חרות על הלחות – אמר רב אחא בר יעקב [אלמלא נשתברו לוחות הראשונות] לא היתה כל אומה ולשון שולטת בישראל, שנאמר חרות על הלחות, אל תקרא חרות אלא חירות.⁠3 (שם שם)
חרות על הלחות – א״ר יהושע בן לוי, [מאי דכתיב חרות על הלחות] אל תקרא חרות אלא חירות, לפי שאין לך בן חורין אלא זה שעוסק בתורה4 (משנה אבות ו׳:ב׳).
1. נראה דנראה לו דנבראו בששת ימי בראשית משום דכתיב מעשה אלהים וכתיב ויכל אלהים ביום השביעי מכל מלאכתו וא״כ גם מלאכה זו בכלל, ובפסחים נ״ד א׳ דריש שהתורה נבראת קודם שנברא העולם, ויליף מדכתיב ה׳ קנני ראשית דרכו, ולכאורה לפי דרשה שלפנינו היה יכול להביא ראיה מכאן. אך באמת הלחות והתורה שני דברים הן, התורה נבראת קודם שנברא העולם והלחות בין השמשות.
2. נראה דלכן דריש המלה חרות משום דמקודם אמר שהיו כתובים וכאן אמר חרות, דהיינו חקוק, ולכן דריש שבא לרמז שהיתה נתפסת התורה לישראל באופן שלא ישכחו לעולם, וכמו החקיקה על האבנים שאינה נמחקת, ואע״פ שכתבו התוס׳ בגיטין כ׳ סע״א דמכאן ראיה דחקיקה קרויה כתיבה, בכ״ז לא נמנע לדרוש ע״ד אסמכתא להשוות הלשונות.
3. גם הוא דריש המלה חרות ע״פ הדיוק שכתבנו בדרשה הקודמת, ואמנם לא נתבאר מאי שייכות שכר העדר שליטת האומות בישראל לזכות זה, וי״ל דדרשה זו דראב״י מוסבת על הדרשה הקודמת אלמלא נשתברו הלחות לא היתה נשתכחה תורה מישראל, והנה אמרו בחגיגה ה׳ ב׳ כיון שגלו ישראל ממקומן שוב אין לך בטול תורה גדול מזה, מבואר דהגלות מונע קיום התורה, וא״כ אחרי דקיום הלחות היה גורם לקיום התורה ואחרי דגלות סותר קיום התורה, א״כ ממילא היה קיום הלחות גורם גם שלא יגלו ישראל, ודו״ק.
4. עיין מש״כ לעיל אות ל׳ בבאור דיוק הלשון חרות. והכונה שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה י״ל ע״פ המבואר בפ״ג דאבות מ״ה כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכיות, ובשמ״ר פ׳ מ״א איתא מהו חרות חירות מן המלכיות, ונראה שזו היא כונת המ״ר, ובזה אפשר לפרש מה שדימו חז״ל (מנחות צ״ט:) את התורה לצפור דרור, מפני כי הצפור הזה כידוע אינו מקבל מרות ודרה בבית כבשדה (ע׳ ביצה כ״ה:) כמו כן העוסק בתורה אין עליו מרות בו״ד והוא בן חורין.
גם יש לפרש הענין חירות מן המלכיות ע״פ מה דקיי״ל ת״ח שתורתו אומנתו פטור ממסים וארנונית המלך ובני העיר חייבין ליתן חלקו כמבואר ביו״ד סי׳ רמ״ו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יז) וַיִּשְׁמַ֧ע יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת⁠־ק֥וֹל הָעָ֖ם בְּרֵעֹ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה ק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה בַּֽמַּחֲנֶֽהא׃
Yehoshua heard the sound of the people in its uproar,⁠1 and he said to Moshe, "There is a sound of war in the camp.⁠"
1. in its uproar | בְּרֵעֹה – The word relates to the noun "תְּרוּעָה", a shout or blast. See Ibn Ezra that the final "ה" stands in place of a "ו" (his or its), pointing to other examples of the phenomenon in Bereshit 9:21 (אׇהֳלֹה) and Shemot 32:25 (פְרָעֹה).
א. בַּֽמַּחֲנֶֽה =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=בַּֽמַּחֲנֶה (חסר סילוק)
• הערות דותן והמקליד
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחייטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל
[קעב] 1[וישמע יהושע], למדנו שיהושע היה ממתינו תחת ההר כל ארבעים יום. (לקח טוב פסוק יט)
[קעג] 2ברעה, כמשמעו בהריעם במחולות. (לקח טוב)
[קעג*] 3ברעה, חסר שהיא רעה לדורות. (כת״י ילקוט הימני אלביחאני)
[קעד] 4ברעה, כתיב בה״י, מלמד שהריעו בחמשה מיני זמר שמשתמשין בהם לע״ז והם קל קרנא משרוקיתא, קתרוס, סבכא, פסנתרין וסימפוניא (דניאל ג׳:ה׳). (מדרש)
[קעד*] 5את קול העם ברעה, ברעה למפרע הערב, לפי שתחלת קלקולם לעשות העגל ערב רב שעלו עמהם גרמו (לקח טוב)
[קעה] 6קול מלחמה במחנה ויאמר אין קול ענות גבורה, אמר משה אדם שהוא עתיד להנהיג שררה על ששים ריבוא אינו יודע להבחין בין קול לקול, ויאמר אין קול ענות גבורה וכו׳. (ירושלמי תענית פ״ד ה״ה)
1. כ״ה ברש״י לעיל כד יג, שיהושע נטה שם אהלו ונתעכב שם כל ארבעים יום, שכן מצינו כשירד משה וישמע יהושע וכו׳ למדנו שלא היה יהושע עמהם. וכ״כ רש״י יומא עו. ד״ה זה יהושע, הובא בתו״ש משפטים פכ״ד אות קכג. וכ״ה ברב״ח. ובמושב זקנים: ויהי כאשר קרב אל המחנה, למדנו כי לא היה יהושע במחנה אך המתין שם תחת ההר מ׳ יום והמן יורד עליו ואוכל שנאמר (תהלים עח כה) לחם אבירים אכל איש. ראה יומא שם. וכ״ה בכת״י פי׳ עה״ת לקדמונים והוסיף: לפי זה יבא בטוב שירד לו המן כנגד כל ישראל שהרי הוא היה תחת ההר, וירד לו המן שם בשבילו. ובאע״ז: וישמע יהושע שנשאר מתחתית ההר. ושיטה אחרת יש בילקוט התימני מאור האפלה: וישמע יהושע, אמר ויקם משה ויהושע משרתו (לעיל כד יג) כאשר הגיעו לתחתית ההר חזר יהושע אל המחנה ומשה לבדו אל ראש ההר וכאשר הגיע הזמן שקבע משה בא לקראתו יהושע לתחתית ההר, ע״כ. ומקור לשיטה זו נ״ל שהוא במדרש תהלים עח ד: א״ר אייבו בשש שעות ביום בא יתרו וירד המן לישראל בשבילו כנגד ששים רבוא. הובא בתו״ש בשלח פט״ז אות צא בבאור ושם הגהתי שצ״ל ״יהושע״ במקום שכתוב ״יתרו״. וזה מתאים עם מדרש אור האפלה שיהושע הלך לקראת משה וחזר למחרתו בשש שעות וירד המן עוד הפעם בשבילו כנגד כל ישראל, אבל אם היה שם כל ארבעים יום לא היה צריך המן לירד בשבילו באותו יום יותר מבשאר הימים. ומ״ש: כנגד ששים רבוא, במכילתא בתו״ש שם: כנגד כל ישראל, והפי׳ שירד לו מן כפי צרכו כמו שירד המן לצורך כל ישראל.
2. בכת״י מדרש החפץ: מלשון תרועה כענין שנאמר בהריעם במחולות. אין זה קרא אלא הכוונה שהפי׳ הוא כאלו נאמר בהריעם במחולות ובתרגום רס״ג: בהריעו וכן באע״ז ברעה מגזרת תרועה. ועי׳ רש״י ובפי׳ רבנו אברהם: כלומר שמע את קול העם בשעת צעקתם, נגזר רעה מן והרעתם בחצוצרות ועי׳ רלב״ג כאן – באונקלוס: כד מיבבין ובתרגום ירושלמי א׳ מיבבין בחדוה וראה מ״ש בקונטרס ״יום תרועה״ ולהלן קעח. מתרגום ירושלמי כתי״ר שמתרגם: בייכין, ובפשיטא: כד מתכתש. ובאונקלוס קול ענות חלושה, קל חלשין דמתברין.
3. לפנינו הכתיב ברעה קרי ברעו. ראה להלן אות קעט* מירושלמי אין כל דור כו׳ וברב״ח כאן: עוד תכלול מלת ברעה כי היו מושכין כח מן הכוכב שהוא מאדים ששמו רעה ולכך הזכיר מחול שהוא כלי זמר כנגד כוכב מאדים, ולכך הזכיר לו אהרן אתה ידעת את העם כי ברע הוא כי הרע נמשך מן הכח הנקרא רעה, ע״כ. וראה בעה״ט כאן ובתרגום ירושלמי ב׳ מבעשין, ובאה״י שצ״ל מבאשין מלשון ביש ורעה, ויש להוסיף שכן מתרגם השמרוני: בבישה. וכדברי אהרן כי ברע הוא.
4. הובא במאור האפלה. וכ״ה ברב״ח: כתיב בה״א כי היו מריעין לפני העגל בה׳ קולות כשם שהיו עושים לצלם הזהב שעשה נבוכדנצר שכתוב בו קל קרנא וכו׳. – בזהר ח״ב קצה.: וישמע יהושע וכי יהושע שמע ומשה לא שמע, אלא ודאי עד השתא יהושע לא הוה ידע ומשה הוה ידע, אי הכי מהו ברעה אלא ברעה בה׳ כתיב דההוא קלא דסטרא אחרא הוה ויהושע דהוה אנפוי דסיהרא אסתכל בההוא קלא דהוה דסטרא דרעה מיד ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה וכו׳.
5. כעי״ז במדרש אגדה: ברעה הפך הערב כו׳ כי אותם ערב רב הם שעבדו את העגל שאמרו אלה אלהיך ישראל לא אמרו אלה אלהינו. וראה לעיל אות לג. ובכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים עה״ת: ברעה אותיות עברה אותיות הערב רב היו.
6. בקהלת רבה ט יא: א״ר אחוה בריה דר׳ זירא שני דברים דבר יהושע בפני משה ולא נגמל חן בעיניו ואלו הן אחד במינוי הזקנים ואחד במעשה העגל. במינוי הזקנים דכתיב (במדבר יא כח) אדוני משה כלאם וכו׳ ואחד בעגל שנאמר וישמע יהושע את קול העם ברעה א״ל משה יהושע אדם שעתיד להנהיג שררה על ששים רבוא אינו יודע להבחין בין קול לקול. וכ״ה בתנחומא ואתחנן ב: א״ל משה, יהושע, עליך נשענים ובטוחים שתנחיל את הארץ ואין אתה יודע להפריש בין קול לקול אין קול ענות גבורה וגו׳. ובמה״ג כאן הובא דרש זה בשם ר׳ זעירא. וברמב״ן כאן: וטעם קול ענות אנכי שומע איננו מפני ידיעתו הדבר כי היה אומר קול ענות היא אבל הטעם כי משה אב בחכמה הוא ומכיר נגוני הקולות ואמר כי קול ענות הוא הנשמע אליו וכך אמרו בהגדה שאמר לו משה מי שעתיד לנהוג שררה על ישראל אינו מבחין בין קול לקול והנה משה בענותנותו הגדולה לא הגיד הענין ליהושע כי לא רצה לספר בגנותן של ישראל אבל אמר לו כי קול שחוק הוא, ע״כ. ובדרש שלפנינו מבואר שמשה אמר אין קול ענות וכו׳, ולא כפי׳ הגאון רס״ג המובא באע״ז שגם זה אמר יהושע, והאע״ז כ׳ ולפי דעתי שהם דברי משה עי״ש. ועי׳ אברבנאל ופי׳ ר״א בן הרמב״ם שהביאו פי׳ זה. וכן מבואר בדרש המובא בילקוט שמעוני חלק ב׳ תתקעח: שומר מצוה (קהלת ח ה) זה יהושע, לא ידע דבר רע, קול מלחמה במחנה, ועת ומשפט ידע לב חכם זה משה, אין קול ענות גבורה, ע״כ. – בזהר ח״ג רו: בגין דסהידו ישראל שקר ואמרו אלה אלהיך ישראל בקול תקיף דכתיב קול מלחמה במחנה וכו׳. ובהתוה״מ: וכאשר שמע קול תרועה שבמחנה שזה מורה לפעמים על מלחמה אמר קול מלחמה במחנה וזה סימן שיש מקנאים על מעשה העגל עד שעמדה מלחמה בין שתי הכתות.
וּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ יָת קָל עַמָּא כַּד מְיַבְּבִין וַאֲמַר לְמֹשֶׁה קָל קְרָבָא בְּמַשְׁרִיתָא.
Yehoshua heard the voice of the people shouting, and he said to Moshe, “There is a sound of battle in the camp.”

וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה
וּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ יָת קָל עַמָּא כַּד מְיַבְּבִין וַאֲמַר לְמֹשֶׁה קָל קְרָבָא בְּמַשְׁרִיתָא
בְּרֵעֹה – בַּהֲרִיעוֹ או בְּרָעָתוֹ?
״בְּרֵעֹה״ – ״כַּד מְיַבְּבִין״. בלשון ימינו יְבָבָה היא קול בכי מקוטע הנקשר עם רגשי צער, כבלשון המקרא: ״בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא״ (שופטים ה כח). ואולם בארמית יְבָבָה היא יללה הנקשרת לבכי וגם לשמחה, השווה: ״הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה״ (תהלים מז ב) ״יַבִּיבוּ״.
מסתבר שגם ת״א ״כַּד מְיַבְּבִין״ מכוון ליללות השמחה שהשמיעו עובדי העגל, כמפורש במיוחס ליונתן: ״כַּד מְיַבְּבִין בְּחֶדְוָא״.⁠1 ומתרגומו ״כַּד מְיַבְּבִין״ עולה שפירש בְּרֵעֹה כצורה מקוצרת של בַּהֲרִיעוֹ (שם הפועל) ולא כצורה מקוצרת של בִּתְרוּעָתוֹ (שם הפעולה), והמפרשים נחלקו בדבר.⁠2 ואף על פי ש״בְּרֵעֹה״ היא צורת יחיד, מכיוון שהפועל מיוחס ל״עם״ שהוא שם קיבוצי, תרגם בלשון רבים ״כַּד מְיַבְּבִין״ כדרכו.⁠3 אבל בת״י ״בְּרֵעֹה״ מתורגם ״קָלְהוֹן דְּעַמָּא מְבַעֲשִׁין״ שהוא כמו ״מבאישין״, נמצא שפירש ״בְּרֵעֹה״ – ״בְּרָעָתוֹ״.⁠4
1. אבל בפשיטתא ״בְּרֵעֹה״ – ״כד מתכתש״, בפועל ״כתש״ הסורי שמשמעו מריבה ומאבק (״ערוך השלם״, ערך כתש 2).
2. רש״י: ״ברעה – בהריעו, שהיו מריעים ושמחים וצוחקים״, כת״א. אבל ראב״ע: ״ברעה – כמו לָמָּה תָרִיעִי רֵעַ (מיכה ד ט) מגזרת תרועה״.
3. נתבארה לעיל ״הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו״ (שמות א ט) ״הָא עַמָּא בְּנַי יִשְׂרָאֵל סָגַן וְתָקְפִין מִנַּנָא״.
4. ״אמת ליעקב״ להגר״י קמינצקי, שציין גם לרבינו בחיי: ״בְּרֵעֹה כתיב בה״א, כי היו מריעין לפני העגל... ועוד תכלול מלת בְּרֵעֹה כי היו מושכין כח מן הכוכב שהוא מאדים ששמו רָעָה״. והשווה ״ערוך״ ערך בעש: ״תרגום ירושלמי נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ (דברים טו י) לָא יִבְעַשׁ בְּאַפֵּיכוֹן, פירוש, כמו לא יבאש״.
ושמע יהושע ית קלהון דעמא בייכיןא ואמר למשה קל סדרי קרבאב במשריתא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בייכין״) גם נוסח חילופי: ״מוועשין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 נוסף מנוסח אחר: ״אנא שמע״.
ושמע יהושע ית קל עמא כד מיבבין בחדוא קדם עיגלא ואמר למשה קל סידרי קרבא במשריתא.
And Jehoshua heard the voice of the people exulting with joy before the calf. And he said to Mosheh, There is the voice of battle in the camp.
וישמע יהושע את קול העם כאשר מריעים בשמחה לפני העגל ויאמר אל משה קול מערכות מלחמה במחנה.
מבעשין.
Doing evil.
וישמע יהושע את קול העם ברעה1הפך ערב תיוצאהו, כי אותם ערב רב הם שעבדו את העגל, והראייה שאמרו אלה אלהיך ישראל, לא אמרו אלה אלהינו.
1. הפך ערב וכן הובא בלק״ט, דיא ברעה למפרע הערב כו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

פסמע יהושע צות אלקום פי תג֗ליבהם פקאל למוסי צות חרב פי אלעסכר.
יהושע שמע את קול העם בהתגברותם ואמר למשה: קול מלחמה במחנה.
ברעה – בהריעו, שהיו מריעין ושמחין וצוחקין.
ברעה – means WHEN THEY WERE SHOUTING for they were shouting for joy and making merry.
וישמע יהושע את קול העם ברעה – כמשמעו בהריעם במחולות.
ד״א: ברעה – למפרע הערב, לפי שתחלת קלקולם לעשות העגל ערב רב שעלו עמהם גרמו.
וישמע יהושע – כאשר ביארתי שהיה בתחתית ההר (ראב״ע שמות פירוש ראשון כ״ד:י״ג), ולא ידע מעשה העגל.
ברעה – כמו: למה תריעי רע (מיכה ד׳:ט׳), מגזרת: תרועה. והה״א תחת ו״ו, כמו: בתוך אהלה (בראשית ט׳:כ״א), [פרעה (שמות ל״ב:כ״ה)].⁠א
א. ההוספה בכ״י וטיקן 283, אוקספורד 512, וטיקן ניאופיטי 2. היא חסרה בכ״י פריס 182.
וישמע יהושע – שנשאר בתחתית ההר.
ברעה – מגזרת: תרועה, כמו: אשא דעי (איוב ל״ו:ג׳) – שהוא מן ידע. ככה יאמר מן רעה – ירע, וכמוהו: למה תריעי רע (מיכה ד׳:ט׳).
AND WHEN JOSHUA HEARD. And when Joshua, who remained at the foot of the mountain, heard.
AS THEY SHOUTED. The word be-re'o (as they shouted) is related to the word tru'ah (shouting).⁠1 As the word de'iy (my knowledge) in I will fetch my knowledge from afar (Job. 36:3) is derived from yada, so is the word yara derived from re'o.⁠2 The same applies to lamah tri'iy re'a (why dost thou cry out aloud) (Micah 4:9).⁠3
1. The root of tru'ah is resh, vav, ayin. The root of be-re'o is yod, resh, ayin. However, both roots are related because the vav and yod interchange, as does their place in the stem (Weiser).
2. This appears to be a scribal error, for it is not consistent with de'iy (my knowledge) being derived from the root yod, dalet, ayin. Hence Weiser and Krinsky suggest emending to: so is the word re'o derived from yara. See note 97.
3. Here too re'a comes from the root yod, resh, ayin. However, tri'iy like taru'ah comes from resh, vav, ayin. However, both roots have one meaning.
ברעה – כמו בהריעו.
ברעה – IN ITS SHOUTING – like: “when they shouted.”
וישמע יהושע את קול העם וג׳ – כלומר שמע את קול העם בשעת צעקתם, נגזר {רֵעֹה} מן והרעותם בחצוצרות (במדבר י:ט)1.
1. קב. וכן פירשו הראשונים, וראה אברבנאל שכתב: ׳רוצה לומר בתרועתו והמייתו, ונכתב ברעה עם ה״א לרמוז שהיא היתה הרעה והפשע רב׳.
את קול העם ברעה – כתיב בה״א כי היו מריעין לפני העגל בה׳ קולות כשם שהיו עושין לצלם הזהב שעשה נבוכדנצר שכתוב בו (דניאל ג׳:ז׳) קל קרנא משרוקיתא קתרוס סבכא פסנתרין. ועוד תכלול מלת ברעה כי היו מושכין כח מן הכוכב שהוא מאדים ששמו רעה, ולכך הזכיר מחול שהוא כלי זמר כנגד כוכב מאדים, ולכך הזכיר לו אהרן אתה ידעת את העם הזה כי ברע הוא כי הרע נמשך מן הכח הנקרא רעה.
והנה יהושע לא עלה עם משה להר גם לא היה עם ישראל כי מלת וישמע תורה כן, אך היה בתחתית ההר מצפה למשה עד רדתו ושם המן יורד לו לבדו, וכן דרשו רז״ל ביומא ריש פרק יום הכפורים (תהלים ע״ח:כ״ה) לחם אבירים אכל איש זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל, כתיב הכא אכל איש וכתיב התם (במדבר כ״ז:י״ח) איש אשר רוח בו, ואימא משה דכתיב (שם י״ב) והאיש משה ענו דנין איש מאיש ואין דנין איש מהאיש.
את קול העם ברעה, "the sound of the people in its shouting;⁠" the final letter in the word is the letter ה although it should have been the letter ו seeing that the subject is masculine. However, we may see in this an allusion to five different sounds or voices such as described in connection with the idolatrous cults performed in front of the golden image Nebuchadnezzar had made (compare Daniel 3,7). We are told there about five different sounds, "horn, pipe, zither, lyre, psaltery, bagpipe, and more.⁠" Another meaning of the word ברעה may be that the word רעה is an allusion to the planet Mars of whose negative and destructive influence on the Israelites Pharaoh had already warned Moses as we pointed out repeatedly, based on Exodus 10,10. This is also why the Israelites (worshipping the calf) used the musical instrument מחול as the music produced by it is reputed to counteract harmful radiations from Mars. This is also why Aaron said to Moses: "you know that the people are ברע,⁠" i.e. are under the influence of that planet.
Joshua had not ascended the mountain with Moses, neither had he remained in the camp during the entire 40 days Moses had been on the mountain. The word וישמע, "he heard,⁠" rather than "he saw,⁠" is clear proof of that. While waiting for Moses at the base of Mount Sinai, a special portion of manna descended for his benefit, as basically, no manna fell on the mountain. Our sages in Yoma 76 have explained the expression לחם אבירים אכל איש, (Psalms 78,25) as applying to the special portion of manna God made it rain around the site where Joshua had positioned himself. The Torah (God) refers to Joshua as איש in Numbers 27,18 where He responds to Moses' request to appoint a successor for him by mentioning that Joshua was suitable, that he was -in the words of Moses- a man with the right kind of spirit.
ברעה – כתיב בה״א בשביל ה׳ דברים שעשו. אכלו ושתו. ויקומו לצחק. וישתחוו. ויזבחו. ומחולות.
וישמע יהושע – כבר קדם לנו כי יהושע נשאר בשפולי ההר, ולכן שמע קול העם בהריעו, וכאשר פנש בו משה ברדתו מראש ההר אמר לו קול מלחמה במחנה.
בְּרֵעֹה – כאשר היה העם מריע ומגביה קולו.
(יז-יח) אמנם לפי המחשבות הראשונות אין ספק שידבר משה מהם עם יהושע אשר עם לבבו וכאשר שיער קול מלחמה היה כמבשר בעיניו שיראה שאינן בהסכמה אחת לדבר עבירה אבל שכבר הם מתגרים אלו באלו והוא סימן יפה בדבר ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שומע השיב לו משה שאם כדבריו היה לו לשמוע שני מיני קולות קול גבורת המנצחים וקול חולשת המנוצחים אמנם שהוא אינו מרגיש רק קול אחד מוסכם לענין אחד.
והנה ספר הכתוב מה ששמע יהושע ומה שאמר לו משה להגיד שכאשר ירד משה מן ההר מצא את יהושע משרתו שהיה מקום ביאתו בסוף התחום שלוה אותו וירד עמו ובהיותם יורדים שמע את קול העם ברעה רוצה לומר בתרועתו והמייתו ונכתב ברעה עם ה״א לרמוז שהיא היתה הרעה והפשע רב.
ואמר אל משה קול מלחמה במחנה כי לא ידע יהושע דבר מענין העגל ולא הגיד לו משה מה שאמר לו יתברך ממנו.
וישמע יהושע את קול העם ברעה – שהיה ממתין לרבו במקום שהניחו שם. וכששמע הקול חשב שהיו מריבין אלו עם אלו. ואמר קול מלחמה במחנה. והנה יהושע אינו ניצל מטעות. כי היה לו לידע כי משה היה לו אזנים כמוהו וישמע קול העם. וכל שכן כי היה לו לחשוב כי משה היה יורד מן ההר ואין דבר נעלם מן המלך. ולזה כוונו רבותינו ז״ל באומרם שני דברים אמר יהושע לפני משה ושניהם לא יישרו בעיניו. זה הראשון. והאחר אדוני משה כלאם. ולכן השיב לו בכאן אין קול ענות גבורה. כלומר איש כמוך בקי בקולי המלחמות שנלחמת עם עמלק ואתה עתיד ללחום עם מלכי כנען. ואינך יודע שקולות המלחמות הם שנים. או קול מנוצחים או קול נוצחים. ואלו הב׳ קולות יש להם סימנים ידועים ואפילו לבלתי יודעים. או קול יללה או קול שמחה. ובכאן אין קול ענות גבורה ונצחון. ואין קול ענות חלושה למנוצחים. קול ענות אנכי שומע. מן מחלת לענות. והוא הנבחת הקול בשיר שהיו משוררים במחולות לפני העגל. או יאמר אין קול ענות גבורה. לפי שבמ״ת היו קולות וקולי קולות. דכתיב וקול שופר חזק מאד. וכתיב ויהי קול השופר הולך וחזק מאד. כי זה הקול היה מתחיל חלוש וקטן. והקול הראשון היה קול שוכר חזק בגבורה גדולה. ולזה אמר אין קול ענות גבורה מאותו קול שהיה חזק מאד. ואין קול מאותו קול שהיה נמוך וחלש ואח״כ מתחלק. אבל הקול הוא הפכי מאלו הב׳ קולות. כי אלו הקולות באו לחזק התורה ומצותיה. וזה הקול הוא לענות ולשבר התורה שמתחלת אנכי ה׳ אלהיך. וזהו קול ענות אנכי שומע:
(יז-יח) וישמע יהושע. שמח יהושע, כסבור בשמעו ההמון הרב הזה שהיו הורגים זה את זה ושלא עשו זה בלב אחד כולם כאיש אחד.
ויאמר משה, אילו היה כן היה נשמע קול ענות גבורה מכת הנוצחים וקול ענות חלושה מהניצוחים1, ואין כן, אלא קול ענות אנכי שומע, ר״ל קול ענייה ושיר:
1. ע״פ העקידה.
בְרֵעֹה: ברעו ק׳, ונכתב ברעֹה בה״א כמה דאת אמ׳ ברעה הוציאם. <ועיין עו' בזוהר ריש פ' ויקהל.> [ברעה כ׳, בְּרֵעוֹ ק׳].
בַּמַחֲנֶה: הבי״ת דגושה. [בַּמַּחֲנֶה].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וישמע יהושע וגו׳ ברעה וגו׳ – צריך לדעת מה הוא כוונת אומרו ברעה, ומה קול זה ששמע, גם תשובת משה צריכה נביא להגיד משמעות הדברים.
ויתבארו הכתובים ע״פ מאמרם ז״ל (ירושלמי תענית פ״ד ה״ה) כי הצדיקים יבחינו בקול אם לצדק אם להופכו, והשגה זה הוא השגה אלהיית אשר הנחיל ה׳ לגדולי עולם, והוא מה שהריח יהושע שאמר הכתוב וישמע יהושע את קול העם פירוש הברת קול שהיתה נשמעת מן המחנה של ישראל שמע בו בחינת הרע והוא אומרו ברעה, ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה אמר לו כי קול זה ששומע הוא קול מלחמה, ובחינה זה הוא בחינת הרע שהכיר בקול, או רמז באומרו קול מלחמה על מלחמת הצר שהוא ס״מ המצוי. תמיד במערכת המלחמה עם האדם, והשיב משה אין קול ענות גבורה – פירוש שלא נתגברו על יצרם, ואין קול ענות חלושה – פירוש לא בחינת חולשה לבד, אלא קול ענות כי שבר מטה עוז תפארה, והכוונה שלא הרעו מעשיהם בפרט אחד מפרטי התורה שיחליש אדם ולא יגוע, אלא עקרו הכל ששקולה עבודה זרה כנגד כל התורה כולה (חולין ה׳.).
ואולי שרמז באומרו סמוך לענות תיבת אנכי על השכינה בסוד (דברים ל״ב י״ח) צור ילדך תשי, וזה הוא שיעורה קול ענות של אנכי שומע, ותיבת שומע חוזרת על יהושע שאמר קול מלחמה במחנה אמר לומר כי קול זה ששומע הוא קול שיגיד שברון השכינה בסוד (משלי י׳) ובן כסיל תוגת אמו, אחר שכתבתי זה מצאתי מאמר הזוהר (ח״ב קצ״ה.) וזה לשונו מהו ברעה וגו׳ דההוא קלא דסטרא אחרא הוא ויהושע אסתכל בההוא קלא דהוא סטרא דרעה, מיד ויאמר אל משה עד כאן, והוא ככל הכתוב לחיים.
וישמע יהושע, "Joshua heard, etc.⁠" The expression ברעה needs clarification. What precisely was the "sound" that Joshua heard which he interpreted as the sound of war? In order to understand Moses' response to Joshua one has to have prophetic insight.
All of this may be understood in light of a statement in the Talmud Yerushalmi Taanit 4,5 that the righteous are able to distinguish certain sounds as implying either something positive or something negative. This power of aural perception is something God has granted to outstanding individuals. When Joshua heard the sound which indicated something negative happening, ברעה, he interpreted it as the sound of fighting amongst the people. Alternatively, Joshua did not refer to a civil war when he mentioned that he identified the sound as the sound of battle; rather he referred to the struggle between the evil urge and the urge to be good which he perceived as being waged inside the Israelites at that time. Moses answered him that this was not how he perceived what he heard. When Moses said that he did not hear קול ענות גבורה, he meant that he did not perceive the good urge being victorious over the evil urge; when he added that he did not hear the קול ענות חלושה either, he meant that the reason was not merely an inherent weakness amongst the Israelites; what he heard was קול ענות, a sound of affliction, i.e. that he heard the breaking of the staff of glory which used to be theirs and which had now been broken. The meaning of this is that as opposed to violating one or another of the commandments, something that is apt to occur in the life of every Jew from time to time and which weakens a person spiritually, this time they had uprooted all the commandments by becoming guilty of idolatry. This is because according to Chulin 5 the sin of idolatry is equal to violating the entire Torah.
Perhaps the word אנכי which follows the word ענות here is an allusion to the שכינה; it is reminiscent of Deut. 32,18 צור ילדך תשי, that the commission of a sin such a idolatry "weakens" the שכינה. The word שומע refers back to Joshua who had said that he heard the sound of battle within the camp. Moses told Joshua that what he heard was the mystical dimension of the breaking apart of the שכינה, so to speak. Solomon alludes to something like this in Proverbs 10,1 ובן כסיל תוגת אמו, "a foolish son is his mother's sorrow.⁠" Having written this, I have found the following statement in the Zohar second volume page 195: "What is the meaning of the word 'ברעה'? It refers to a voice (sound) from the סיטרא אחרא, the "negative part of the emanations.⁠" [This is based on the spelling of ברע with the letter ה at the end. Joshua is perceived as like the "moon" compared to Moses, the latter being like the "sun" in our aggadic literature. The "negative emanations" are similarly perceived by kabbalists as being like the "moon" when compared to the positive emanations which are like the "sun.⁠" These negative emanations are perceived as having "stolen" the light of the moon which was equal in strength to that of the sun prior to its having had to diminish itself. Joshua was therefore especially attuned to these negative emanations. This is why he "beheld" this "voice.⁠" Moses had not heard this voice as he was attuned primarily to the positive emanations, the ones perceived as akin to the "sun.⁠" Ed.] Joshua reported to Moses on what he heard immediately.
ברעה – מגזרת תרועה, והטעם בהרמת קולו, שהיו מרעים ושמחים וצועקים:
ברעו – מקור קל מן ריע, וכן ויריעו {יהושע ו׳:כ׳}. ברש״י כ״י שבידי: ״ושמחין וצועקים״, לא: ״וצוחקים״ כמו בספרי הדפוס, וע׳ רש״י בפסוק י״ח.
וישמע יהושע וגו׳ – מהכתוב לעיל (כד, יג–יד) למדנו שמשה ויהושע התרחקו מהעם, ואהרן והזקנים המתינו לשובם; ואילו מההמשך שם (פסוק טו והלאה) למדנו שמשה עלה לראש ההר לבדו. מזה יש לדקדק שיהושע נשאר בהר, מרוחק הן ממשה והן מהעם; ולפיכך כאשר משה ירד מההר הוא פגש תחילה ביהושע.
בְּרֵעֹה – משמעותו העיקרית של שורש ״רוע״ היא ״לשבור״; ומכאן ״רע״: שבור מבחינה מוסרית, מושחת. ״רוע״ מורה גם על קולות שבורים המעוררים ומזעזעים את לב השומע. ומכאן ״תרועה״: אזעקה בקול חזק והזעזוע הפנימי כתוצאה מכך, וכן ״הריע״: לזעזע על ידי השמעת קול כזה. ״רע״, כשם עצם, מציין רעש חזק כדוגמת: ״לָמָּה תָרִיעִי רֵעַ״ (מיכה ד, ט), היינו, ״מדוע את מייללת כה בחוזקה?⁠״
בפסוקנו נאמר ״רֵעֹה״ במקום ״רֵעוֹ״, לרמז על חולשתו המוסרית של העם בהפקירו עצמו למעשי הוללות.
וישמע – י״ל שמשה הגיד ליהושע מ״ש לו ה׳, וכאשר שמע קול תרועה שבמחנה שזה מורה לפעמים על מלחמה, אמר קול מלחמה במחנה, וזה סימן שיש מקנאים על מעשה העגל עד שעמדה מלחמה בין שני הכתות.
וישמע יהושע וגו׳: זה הספור אין בו דבר לענין העגל לפי ראות. רק הוא בא בזה להעיר במקומו1 על ענין שנמצא במדרש קהלת על הפסוק ״שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ״ (קהלת ט,יא) – ׳שני דברים אמר יהושע לפני משה ולא מצא חן׳, היינו, כאן ובעת שאמר ״אדני משה כלאם״ (במדבר יא,כח) גער בו משה2. ומה זה העירו רבותינו ז״ל בחקירה זו. אלא בא ללמד על מאמרם הנפלא במסכת ב״ב (עה,א) ׳פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה׳, ובאו בזה המשל לבאר3, כי כמו שאין בלבנה שום אור בעת שהחמה זורחת, ואע״ג שידענו שגם הלבנה נבראה להאיר, מ״מ בעת שהחמה זורחת אינה משמשת כלום באור. כך בעת שהיה משה באורו לא היה ליהושע שום הארה מן השמים, אע״ג שנודע היה שיהיה אור המאיר לישראל והרי על כן עלה עם משה להר, מ״מ בעת שזרח משה לא היה אור ליהושע כלל עד שהיה משה קרוב למות, כמו שכתבתי בספר דברים (לא,יד) והלאה4. ובא הכתוב כאן להראות אותנו אשר לא צלחה ליהושע לדבר לפני משה דבר שיהא נושא חן, אע״ג שהיה משה מבין בו כי הוא משכיל על דבר לאשורו.
1. בפסוקנו.
2. ז״ל המדרש: ״וגם לא ליודעים חן״ – זה יהושע. אמר רבי אחוה בריה דרבי זירא, שני דברים דיבר יהושע בפני משה ולא נגמל חן בעיניו, ואלו הן, אחד במינוי הזקנים ואחד במעשה העגל... ואחד בעגל שנאמר ״וישמע יהושע את קול העם ברעה״, אמר לו משה ליהושע, אדם שעתיד להנהיג שררה על ששים ריבוא אינו יודע להבחין בין קול לקול...
3. ועיין בביאור מאמר זה גם בתחילת הספר ׳רוח חיים׳.
4. עה״פ ״ויאמר ה׳ אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו״.
ויאמר יהושע קול מלחמה במחנה כו׳ – הענין עפ״י מה דאמרו במסכת תענית אלפא וריו״ח כו׳ מדקא שמענא ש״מ לדידי קימא שעתה, וכאן ראוי היה ליהושע לנקום נקמת ה׳, כי הוא נלחם בחרב עם עמלק, וזה שאמר קול מלחמה כו׳ דהיה סבור שעמלק בא עוד הפעם להלחם בישראל ואין זרעו של עשו נופל אלא ביד זרעה של רחל כדאמר פ׳ יש נוחלין, ולכן היה ע״י יהושע שבא מאפרים בנו של יוסף, ויאמר משה כו׳ קול ענות אנכי שומע, שאתה לא שמעת, רק אני שמעתי, ש״מ שבדידי תלוי הדבר ולכן התיצב כו׳ וישק את ב״י ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחייטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמההכל
 
(יח) וַיֹּ֗אמֶר אֵ֥ין קוֹל֙ עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה ק֣וֹל עַנּ֔וֹת אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃
He said,⁠1 "There is no sound of shouting in victory or sound of shouting in defeat;⁠2 the sound of shouting,⁠3 I hear.⁠"
1. He said | וַיֹּאמֶר – It is not clear if this refers to Yehoshua, backing down from his original claim, or to Moshe, correcting Yehoshua's misconception (see R. Avraham b. HaRambam).
2. victory... defeat | גְּבוּרָה... חֲלוּשָׁה – Alternatively: "might" and "weakness". Compare usage of both terms in Shemot 17:11-13, and see the note there.
3. shouting... shouting | עֲנוֹת... עַנּוֹת – See Rashi. Alternatively: "singing" (Ibn Ezra, pointing to similar usage in Yeshayahu 27:2). The root "ענה" most commonly means "to respond", but can also be used for responsive singing or for shouting, allowing for both readings. It is also possible that there is a play on words and that while the first two appearances refer to shouting, the last one refers to singing (presumably, the singing that accompanied the dancing of Shemot 32:6).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םתורה תמימהעודהכל
[קעו] 1אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, אותה שעה היה משה יורד מלמעלן א״ל יהושע קול מלחמה במחנה, א״ל משה אין קול ענות גבורה, והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות י״ז:י״א), ואין קול ענות חלושה, ויחלוש יהושע (שמות י״ז:י״ג). (שמות רבה מא א)
[קעז] 2קול ענות אנכי שמע, כלשון ותען להם מרים (שמות ט״ו:כ״א), כדרך המחולות אחת מתחלת וכולן עונין. (לקח טוב)
[קעח] 3קול ענות אנכי שומע, אמרו שהם שמעו קול מספד ובכי על חור, וענות מלשון ענוי, אמרי איזה הוא ענוי, שכולן עונות כאחת (מאור האפלה)
[קעט] 4קול ענות אנכי שומע, קול חירופין וגידופין אני שומע. אנשי כנסת הגדולה עמדו ופרשו אותה (נחמיה ט׳:י״ח) אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים, חסר כלום, מהו ויעשו נאצות גדולות, חירופין וגידופין שהיו שם. (שמות רבה מא א)
[קעט*] 5קול ענות אנכי שומע, אמר ר׳ יסא קול קילוס עכו״ם אנכי שומע, ר׳ יודן בשם ר׳ יסא אין כל דור ודור שאין בו אונקי אחת מחטא של עגל. (ירושלמי תענית פ״ד ה״ה)
1. קהלת רבה ט יא ומדרש הגדול כאן. ובלק״ט: אין קול ענות גבורה שכן דרך החיילות כשמתגברין מרימין קולם, ואין קול ענות חלושה להיות צורחים ובוכים שמתחלשים במלחמה. וכ״ה במדרש אגדה. וראה רש״י כאן. וברשב״ם: חלושה נצחון כדכתיב ויחלוש יהושע. וכ״ה ברשב״ם שמות יז יג. ובצרור המור: אין קול ענות גבורה, כלומר איש כמוך בקי בקולי המלחמות שנלחמת עם עמלק ואתה עתיד ללחום עם מלכי כנען ואינך יודע שקולות המלחמות הם שונים, או קול מנוצחים, או קול נוצחים, ואלו הב׳ קולות יש להם סימנים ידועים ואפילו לבלתי יודעים או קול יללה או קול שמחה ובכאן אין קול ענות גבורה ונצחון ואין קול ענות חלושה למנוצחים. ובמדרש שלפנינו מביא הפסוקים שכתוב בהם קול גבורה וקול חלושה, ובע״י פי׳: הקדים משה לומר לו כי אין בהם זכר נפלאות ה׳ אלא שכחו אל מושיעם ולא זכרו מה שגבר ישראל בזמן שהיו מסתכלים כלפי מעלה ולא מה שנצחם יהושע הפך המערכה וכו׳.
2. כ״ה גם בכת״י מדרש החפץ ומוסיף: וכך פירש אונקלוס, בתרגום לפנינו קל דמחיכין אנא שמע. וכן לעיל פסוק ו ויקומו לצחק וקמו לחיכא. מנחם בערך ען: ענות ענין נגינה. וכ״ה באע״ז: ענות כמו נגינות וזהו ויקומו לצחק. וברמב״ן פסוק ו: ואח״כ קמו לצחק בעצביהם ולשמחה וסיפר זה בעבור מה שאמר קול ענות אנכי שומע כי משה מצאן משחקין לפניו. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז: שהוא לשון שיר כמו כרם חמר ענו לה (ישעיה כז ב), ובפי׳ הר״א בן הרמב״ם: שנשמע בקול רנה ונגינה ושירה וכו׳ וענות נגזר מן עלי באר ענו לה (במדבר כא יז). ובצרור המור: קול ענות מן מחלת לענות (תהלים פח א) והוא הנבחת הקול בשיר שהיו משוררים במחולות לפני העגל, ועי׳ תו״ש בשלח פט״ו רמא, ובתרגום ירושלמי ותען מרים, ומזמרת להון מרים, ובמשנה סוף מוע״ק כח: איזה עונות, שכולן עונות כאחת קינה שאחת מדברת וכולן עונות אחריה וכן מבואר להלן אות קעח. וצ״ל שבשירה המנהג שונה.
3. לעיל אות קעז. דורש עניה של שמחה וכאן של בכי, ועל פי דרש זה יש לפרש לשון תרגום ירושלמי כתי״ר, קול העם ברעה, קלהון דעמא בייכין, היינו על מיתת חור. וראה מ״ש בקונטרס יום תרועה, ויש להעיר מקרא עזרא ג׳ ג. ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם, כי העם מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק – ובתרגום רס״ג לפי קפאח: קולות מעורבבים אני שומע ומוסיף ביאור: קולות המתוכחים בעד ונגד בערבוביה, וכן פי׳ בנוה שלום: קול צויחות והרעה בפה. ובשמו״ר מג ט ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג ז) וזהו קולו של עגל קול ענות אנכי שומע, ועיין במת״כ שם. ובתורה שלמה שם אות קכא בבאור ובאברבנאל פי׳ ענות מאנשים שמרימים קולם שידברו ויענו זה לזה בקולות וברקים.
4. ראה תרגומים ורש״י מפרש ענות מלשון עינוי, קול חרופין וגדופין המענין את נפש שומען כשנאמרין לו וכ״כ ר׳ מיוחס קול שחוק ולצות המענין את הלב אנכי שומע וכן מחלות לענות שיר תהלים עח, א. שאמר על המחלה ועוני של גלות לענות לב שומע. ובסגנון זה מבואר בתק״ז צה: קול ענות אנכי שומע, דא איהו ענוי׳ דאנכי שומע, דאיהו צווחת בכל יומא למעלה היא ובנהא וקראן ליה תרין זמנין ערב ובקר שמע ישראל וכל בר נש דאית ליה ענוי משכינתא דאיהו עניא בגלותא רחיקה מן בעלה וקרא לה בכל יומא שמע ישראל דיהא נחית לגבה ודאי עליה אתמר קול ענות אנכי שומע קול דענויא דהאי עניא אנכי שומע. דורש דרך רמז שקול ענוי׳ דאנכי ה״א שעזבו ושם בתק״ז: אין קול ענות גבורה דא שברים ואין קול ענות חלושה דא תקיעה, אלא קול ענות אנכי שומע דא תרועה, דסלקא בענוייא דא בתר דא כתרועה ובג״ד אשרי העם יודעי תרועה. ע״כ וראה לעיל אות קעג. ובתרגום הפשיטא: ענות, הוא די דחטיתא ומבואר דמפרש כן המלה ענות. מלשון חטא. ובשמרוני קול עובים, וצ״ב.
5. כ״ה בקה״ר ט יא, ואיכ״ר א כט, וראה להלן אות רסד, מגמ׳ סנהדרין שלמדו כן מקרא וביום פקדי ופקדתי ולעיל אות קמג* הבאתי מ״ש הקה״ע שיש רמז לדרש זה בקרא ונחלו לעולם. ולעיל בביאור אות קעג*, רמז מהכתוב שם.
וַאֲמַר לָא קָל גִּבָּרִין דְּנָצְחִין בִּקְרָבָא וְאַף לָא קָל חַלָּשִׁין דְּמִתַּבְּרִין קָל דִּמְחָיְכִין אֲנָא שָׁמַע.
But he [Moshe] said, “It is not the sound of the mighty who are victorious in war, nor is it the sound of the weak who are broken. It is a sound of the rejoicers that I hear.”

וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ
וַאֲמַר לָא קָל גִּיבָּרִין דְּנָצְחִין בִּקְרָבָא וְאַף לָא קָל חַלָּשִׁין דְּמִתַּבְּרִין קָל דִּמְחָיְכִין אֲנָא שָׁמַע
קיצור מלים במקרא וריבוי מלים בתרגום
א. מתוך הסיטואציה של הפרשה ברור שאין דעתו של משה נתונה לדיבורים ארוכים. הוא משיב ליהושע בקיצור ״אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ״ והחזרה על ״קול ענות״ רומזת ליהושע שאינו מבחין נכונה בקולות שבמחנה. ואולם בת״א ״לָא קָל גִּיבָּרִין דְּנָצְחִין בִּקְרָבָא וְאַף לָא קָל חַלָּשִׁין דְּמִתַּבְּרִין קָל דִּמְחָיְכִין אֲנָא שָׁמַע״ (לא קול גיבורים המנצחים בקרב ואף לא קול חלשים הנשברים. קול מחייכים אני שומע) יש אריכות ואף חוסר סימטריה. השפה החיה הנמסרת במקרא בקיצור ובחדות מסתרבלת קמעא על ידי הוספות המתרגם לטובת דוברי הארמית כמבואר בהערה הבאה. וכעין זה גם להלן ״מִי לַה׳ אֵלָי״ (כו), עיין שם הטעם.⁠1
עַנּוֹת – הבחנות המתרגם
ב. עַנּוֹת הוא שם פועל הבא במקום שם פעולה: עֲנִיַּת גבורה ועֲנִיַּת חלושה היינו נצחון ומפלה, השווה: ״וְגָבַר יִשְׂרָאֵל... וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק״ (שמות יז יא-יג). ואילו פועל ״ענה״ מציין סוגים שונים של השמעת קול: קולות מלחמה כגון, ״וְעָנוּ עָלַיִךְ הֵידָד״ (ירמיהו נא יד), וגם קולות שירה ושמחה כגון, ״עֱנוּ לַה׳ בְּתוֹדָה זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר״ (תהי קמז ז). וכן ת״א ״עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ״ (במדבר כא יז) ״שַׁבַּחוּ לָהּ״.⁠2 על דרך זו תרגם ״עֲנוֹת גְּבוּרָה״ – צעקת נצחון, ״עֲנוֹת חֲלוּשָׁה״ – צעקת ניסה, ״קוֹל עַנּוֹת״ – ״קָל דִּמְחָיְכִין״ הרומז לע״ז כמבואר לעיל ״וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק״ (ו) ״וְקָמוּ לְחַיָּיכָא״. ובעקבותיו פירש גם רש״י.⁠3
הימנעות ממושגים מופשטים
ג. מדוע תרגם ״גְּבוּרָה, חֲלוּשָׁה״ – ״גִּיבָּרִין חַלָּשִׁין״? כי אונקלוס נמנע מתרגום מילולי של מושגים מופשטים כמבואר בפסוק ״וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס״ (בראשית ו יא) ״וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חָטוֹפִין״ (עושי חמס). השווה: ״לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל״ (במדבר כג כא) ״לֵית פָלְחֵי גִלּוּלִין בִּדְבֵית יַעֲקֹב וְאַף לָא עָבְדֵי לֵיאוּת שְׁקַר בְּיִשְׂרָאֵל״ (אין עובדי גלולים… ואף לא עושי עמל שקר); ״כי לא נַחַשׁ ביעקב ולא קֶסֶם בישראל״ (במדבר כג כג) ״נַחָשַׁיָּא״, ״קַסָמַיָּא״ (מנחשים, קוסמים); ״וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים״ (דברים יא כט) ״יָת מְבָרְכַיָּא״ (המברכים).
1. לדוגמאות נוספות מסוג זה ראה לעיל ״כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן״ (שמות ה יג).
2. וראה עוד לעיל ״וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם״ (שמות טו כא) ״וּמְעַנְיָא לְהוֹן״.
3. רש״י: ״אין קול ענות גבורה – אין הקול הזה נראה קול עניית גבורים הצועקים נצחון ולא קול חלשים שצועקים וי או ניסה. קול ענות – קול חרופין וגדופין המענין את נפש שומען כשנאמרין לו״. דוק, שני עֲנוֹת הראשונים מנוקדים בבניין קל: עי״ן בחטף פתח ונו״ן רפה. אבל עַנּוֹת השלישי מנוקד בבניין פִּעֵל: עי״ן בפתח ונו״ן דגושה. אפשר שבניין פִּעֵל מורה על ריבוי העונים ועל עוצמת הקול. השווה: לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת (תהלים פח א). אבל אפשר ש״עַנּוֹת״ בא כאן בבניין פִּעֵל לרמוז ללשון עינוי שהוא יסורים וכאב, כי קולות השמחה של עובדי העגל מבשרים אסון כנרמז ברש״י ״המענין את נפש״ (על פי ״נפש הגר״ ו״דעת מקרא״). ומן החדשים יש שתלו בכוונת ת״א לזהות עַנּוֹת עם האלילה הכנענית ״ענת״ ופירשו כך גם את וּבֵית עֲנוֹת (יהושע טו נט). פולחן ע״ז נשמע היטב במיוחס ליונתן שתרגם ״קָל פַּלְחֵי פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וּמְגַחֲכָן קַדְמָאָה אֲנָא שְׁמַע״ (קול עובדי עבודה זרה ומצחקים לפניה אני שומע).
ואמר לא קל אגברין דנצחין בקרבאב אנה שמע ולא קל חלשין דמתנצחין בקרבא אנה שמע קל מקלסין בפלחנאג נכריה אנה שמע קל מקלסין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״גברין... בקרבא״) נוסח אחר: ״גברין גיברין דנפקין ונצחין לסדרי קרבה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בקרבא״) גם נוסח חילופי: ״בסדרי קרבה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בפלחנא״) גם נוסח חילופי: ״{בפל}⁠חן״.
ואמר לא קל גיברין דנצחין בסידרי קרבא ולא קל חלשין דמתנצחין מן בעלי דבביהון בסידרי קרבא קל פלחי פולחני נוכראה ומגחכן קדמהא אנא שמע.
But he said, It is not the voice of the strong, who are victorious in battle, nor the voice of the weak, who are overcome by their adversaries in the fight; but the voice of them who serve with strange service, and who make merriment before it, that I hear.
ויאמר לא קול גבורים המנצחים במערכות המלחמה ולא קול חלשים במנוצחים מאויביהם במערכות המלחמה, קול עובדי עבודה זרה ומצחקים לפניה אנכי שומע.
קל מקלסין בפולחנא נוכראה.
The voice of them who praise in strange service.
אין קול ענות גבורה1שכן דרך החיילות כשמת גברין מרימין קולם.
1. שכן דרך החיילות. מובא בלק״ט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ת֗ם קאל ליס צות ידל עלי ט֗פר ולא צות ידל עלי הזימה בל צות צ֗וצ֗א אנא סאמע.
אחר כך אמר: אין זה קול המורה על ניצחון ולא קול המורה על תבוסה, אלא קול המולה אני שומע.
אין קול ענות גבורה – אין הקול הזה נראה קול עניית גיבורים הצועקים ניצחון, ולא קול חלשין הצועקין ווי או ניסה.
קול ענות – קול חירופין וגידופין, המענים את נפש שומען שנאמרין לו.
אין קול ענות גבורה IT IS NOT THE VOICE OF THE CRY OF MASTERY – This sound does not seem to be the sound of the utterance of victors who cry, "Victory!⁠" nor is it the sound of the defeated who cry, "Alas – let me flee!⁠".
קול ענות – means, the sound of blasphemy and cursing (Shemot Rabbah 41:1) which distress (עַנֵּה to vex, to grieve) the soul of him who hears them – even when they are only related to him.
אין קול ענות גבורה – שכן דרך החיילות כשמתגברין מרימין קולם.
ואין קול ענות חלושה – להיות צורחים ובוכים כשמתחלשים במלחמה.
קול ענות – כלשון ותען להם מרים (שמות ט״ו:כ״א), כדרך המחולות אחת מתחלת וכולן עונין.
חלושה – נצחון, כדכתיב: ויחלוש יהושע (שמות י״ז:י״ג).
חלושה: means "victory,⁠" as in the phrase (Ex. 17:13) "Joshua was victorious (ויחלש) [over the people of Amalek].⁠"1
1. Generally the word חלושה here is interpreted as meaning "weakness" or "defeat.⁠" See e.g. Rashi, LT and NJPS, here.
Rashbam also offers this same novel interpretation of חלושה in his comm. ad 17:13. See also note 9, there.
ויאמר אין קול – אלה דברי משה. והעד: ויהי כאשר קרב אל המחנה (שמות ל״ב:י״ט).
ויאמר הגאון: כי הם דברי יהושע, [אולי מצא כן בדברי הראשונים].⁠א
קול ענות – כמו: נגינות, וכן: כרם חמר ענו לה (ישעיהו כ״ז:ב׳).
א. ההוספה בכ״י וטיקן 283, וטיקן ניאופיטי 2 (בשינויים). היא חסרה בכ״י פריס 182.
ויאמר – אמר הגאון: גם זה דברי יהושע.
ולפי דעתי: כי הם דברי משה. והעד, הכתוב אחריו: ויהי כאשר קרב אל המחנה (שמות ל״ב:י״ט).
חלושה – שם, כמו: גבורה.
קול ענות – כמו: נגינות. וזהו: ויקומו לצחקא (שמות ל״ב:ו׳).
א. בכ״י פריס 176: לשחק.
AND HE SAID. Saadiah Gaon says that Joshua also said this.⁠1 However, I believe that these are the words of Moses.⁠2 And it came to pass, as soon as he came nigh unto the camp which follows (v. 19) is proof of this.
BEING OVERCOME. The word chalushah (overcome) is a noun. It is similar to the word gevurah3 (mastery).
THE NOISE OF THEM THAT SING. Anot (that sing) means tunes. This is what and rose up to make merry refers to (v. 6).
1. In other words, And he said refers to Joshua.
2. In other words, And he said refers to Moses.
3. Which is a noun similarly vocalized.
ויאמר אין קול ענות וג׳ – הכינוי בויאמר או על יהושע עצמו – וויהיה זה חזרה והוצאה מכלל מאמרו1 בתחילה קול מלחמה, או על משה – והיא תשובה ממנו ליהושע לסתור מאמרו מלחמה – כלומר ׳אילו היה קול מלחמה כמו שאמרת, היה {נשמע} קול נוצחים או מנוצחים או תערובת של שני הקולות, מפני שהוא תנאי המלחמה להתחלק לאותם שני החלקים, ולא כן {הקול} הזה שנשמע קול רנה ונגינה ושירה׳. והנראה מדבריהם {ז״ל, ש}כל זאת תשובת השני – כלומר מאמר משה ליהושע2.
וענות – נגזר מן עלי באר ענו לה (במדבר כא:יז)3.
1. קג. במקור: ׳פיכון אסתתני ורג׳ע ען קו׳⁠ ⁠׳ (בתרגום המהדיר: ופנה וחזר ממאמרו).
2. קד. ראה הערות נהור שרגא שנתחבט המהדיר בביאור האי פיסקא מ׳והנראה׳ עד הסוף, ושיער שהיא תוספת שנעתקה מעל הגליון ושולבה לפנים. ואמנם נראה שכוונת רבנו לומר, שנראה ממדרשם ז״ל שפסוק זה הוא חלק מדו-שיח ו׳ויאמר׳ השני מורה שהוא עניית הזולת ל׳ויאמר׳ הראשון, ובכן היא תשובת משה ליהושע, ולכן הוספתי תיבת ׳ז״ל׳ כמו שרגיל בדברי רבנו. וראה בתורה שלמה כאן (אות קעה) שהביא כמה מדרשים שפירשו על דרך זו. וראה בפי׳ הראב״ע שכתב: ׳ויאמר – אמר הגאון כי גם אלה דברי יהושע, ולפי דעתי שהם דברי משה׳.
3. קה. רבנו מפרשו מלשון שיר וזמר, כלשונו לעיל: ׳קול רנה ונגינה ושירה׳, וכן פירש כאן רס״ג (מהד׳ רצהבי עמ׳ רג): ׳המובן האמיתי של השם ענות – שיר וזמר לאותו אליל׳, ונמשכו אחריו הראב״ע והרד״ק בשרשיו (שרש ענה), וראה עוד מה שציין בזה בתורה שלמה כאן (אות קעז). והשוה פירוש רבנו לעיל פר׳ בשלח (טו:כא) ומש״כ שם בהערה.
וטעם קול ענות אנכי שומע – איננו מפני ידיעתו הדבר, כי היה אומר: קול ענות הוא, אבל הטעם כי משה אב בחכמה ומכיר דיגוםא הקולות, ואמר כי קול ענות הוא הנשמע אליו. וכך אמרו בהגדה (מדרש רבה קהלת ט׳:י״א): שאמר לו משה מי שעתיד לנהוג שררה על ישראל אינו מבחין בין קול לקול. והנה משה בענותו הגדולה לא הגיד הענין ליהושע, כי לא רצה לספר בגנותן של ישראל, אבל אמר לו כי קול שחוק הוא.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״ניגוני״.
THE NOISE OF THEM THAT SING DO I HEAR.⁠1 The meaning of this is not that Moses knew the matter to be so, for in that case he would have said, "It is the noise of them that sing" [instead of saying, "do I hear"]. Rather, its meaning is that since Moses was the father of wisdom,⁠2 and recognized the musical character of all sounds, he said that it was a noise of singing which was being heard by him. The Rabbis have likewise said in an Agadah3 that Moses told Joshua, "Is it possible that one who is destined to be the leader of Israel cannot distinguish between the different kinds of sounds?⁠" Now Moses in his great humility did not tell Joshua the cause of the noise, as he did not want to speak of the disgrace of Israel, and so instead he told him that it was a noise of merriment.
1. In the Tur it is correctly marked as a new paragraph. In all Hebrew editions of Ramban, however, it is connected with the above. As the subject is clearly independent of the preceding matter, I have followed here the order of the Tur for the sake of clarity.
2. Sifre Devarim 1. See also in Vol. I, pp. 9-10.
3. Koheleth Rabbah 9:11.
קול ענות אנכי שומע – קול חרופין וגדופין המענים נפשו של אדם. ובחנם דחק לומר כן שהרי מצינו שהוא לשון שיר. כמו כרם חמר ענו לה.
קול ענות אנכי שומע – כ׳ הרמב״ן לא מפני שידע משה הדבר כי אדרבה לא להגיד לו כי לא רצה לספ׳ בגנותן של ישרא׳ אלא אמר קול זה הנשמע הוא כקול שחוק. ובמדרש שאמר לו משה מי שעתיד לנהוג שררה על ישראל אינו מבחין בין קול לקול:
קול ענות אנכי שומע, "I can only hear a sound of distress.⁠" Nachmanides writes that what Moses said was not based on factual evidence, -after all he had not yet seen what was going on with his eyes, and we do not judge on the basis of what our ears hear.- In fact, technically speaking, Moses was out of order in telling Joshua his conclusions which incriminated his people on the basis of not even having seen the evidence. We must therefore interpret what Moses is quoted as saying to mean that he voiced the opinion that what he heard sounded like revelry.
In the Midrash Moses' words are understood as a rebuke to Joshua, his mentor saying to him that someone who will one day become the ruler of this people cannot afford to make judgments based only on what he thought he had heard. (Midrash Rabbah Kohelet 9)
קול ענות אנכי שומע – בגימטריא שנהרג חור ועבדו עבודה זרה.
ענות – ב׳. קול ענות. יום ענות אדם נפשו שזה הענות לא נתכפר להם.
ומשה השיבו מצד מה שגילה לו השם אין קול ענות גבורה. וטעם קול ענות – הוא השיר והמחולות כמו שקדם.
קול ענות גבורה – הוא הקול שמחדשים אנשי המלחמה כשהם מנצחים.
קול עַנּוֹת אנכי שׂמע – רוצה לומר הגבהת הקול על דרך לעג ושחוק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ואמנם ויאמר אין קול ענות גבורה. אפשר לפרשו על משה שאמר אל יהושע אין זה קול מלחמה כאשר אמרת. לפי שאם היה קול מלחמה היה בהכרח אם ענות גבורה המנצחים שירימו קולם בשמחה. ואם קול ענות חלושה מהמנוצחי׳ שירימו קולם בבכי ומספד. ואחרי שאינו לא זה ולא אותו אינו קול מלחמה אלא קול ענות מאנשים שמרימים קולם שידברו ויענו זה לזה בקולות וברקים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אין קול ענות גבורה – אין הקול הזה נראה קול עניית גבורים הצועקים נצחון, ולא קול חלשים הצועקים ווי או ניסה:
קול ענות – קול המשוררים והעונים זה לעמת זה ומגביהים קולם:
אנכי שמע – הכיר בנגוני הקולות שקול ענות הוא הנשמע אליו. והנה משה בענותנותו הגדולה לא הגיד הענין ליהושע כי לא רצה לספר בגנותן של ישראל, אבל אמר לו כי קול השחוק הוא שומע:
ענות – ענוי כלן כאחת (משנה סוף מועד קטן).
קול ענות גבורה וגו׳ קול ענות חלושה – הקול מכריז על נצחון או על מפלה, והוא נוצר מתוך גבורת הנצחון או חולשת המפלה. ״חלש״ קרוב ל״חלץ״, ״להוציא דבר ממקום אחיזתו״.
״קול ענות״ הוא קול משפיל ומחליש, קול ההופך אותנו לחסרי אונים. הדבר המרפה את ידינו אינו הדרך בה אנו עונים ומשיבים לקולות האלה, אלא הקולות עצמם ומה שהם מבטאים: ההפקרות המוסרית המרומזת בה״א של ״רֵעֹה״. יתכן גם ש״ענות״ מורה על החלשה ופגיעה במובן של מעשה זנות, כדוגמת: ״נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ״ (איכה ה, יא). מסורת בידינו שהנשים לא נטלו חלק במעשה הכפירה הזה (עיין תנחומא כי תשא ד״ה וירא העם). אם כך הדבר, נמצא פסוקנו אומר שהנשים נגררו בכח הזרוע לתוך מעגל ההוללות שסביב עגל הזהב, והתנגדותן גרמה להן צער רב.
ויאמר משה – אם היה הקול קול מלחמה היה צריך להשמע שני מיני קולות קול של המנצחים שמשמיעים קול גבורה ותרועת נצחון, וקול של המנוצחים שמשמיעים קול שבר ויללה שהוא ענות חלושה, ואין אחד משני אלה רק קול ענות וצעקה:
ויאמר אין קול וגו׳ – אמר לו משה ליהושע, אדם שהוא עתיד להנהיג שררה על ששים רבוא – ואינו יודע להבחין בין קול לקול.⁠1 (ירושלמי תענית פ״ד ה״ה)
קול ענות – מהו קול ענות – קול קילוס עבודת כוכבים.⁠2 (ירושלמי תענית פ״ד ה״ה)
1. יתכן דדריש כן מאריכות הענין שאמר משה אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, דלכאורה כל זה מיותר, והול״ל בקצור קול ענות אנכי שומע, ולמה חשיב כרוכלא תכונת הקולות, ודריש שבא בזה להוכיח את יהושע שאמר קול מלחמה במחנה שומע, כי מהראוי היה לו להשים לב להבין בין קול לקול מפני עתידת גדולת שררתו, שלאדם בעל שררה וגדולה כזו ראוי שיהיה לו גם כשרון בחינת הקולות.
2. נראה דדריש קול ענות, כמו על מחלת לענות (תהלים פ״ח) שענינו הרמת קול בשיר ורננה, יעו״ש, והכא שמע קול שיר ומזמור לעגל, ורש״י פירש קול ענות קול חירופין וגדופין, ויתכן דכיון לדרשה זו דירושלמי.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םתורה תמימההכל
 
(יט) וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל⁠־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת⁠־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר⁠־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ אֶת⁠־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥רא אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃
When he grew close to the camp, he saw the calf and the dances, and Moshe's anger burned. He cast the tablets1 from his hands, and he smashed them at the bottom of the mountain.
1. cast the tablets | וַיַּשְׁלֵךְ – Most commentators view this as an intentional act, but see Rashbam that in his distress, Moshe dropped the tablets, throwing them slightly away from him because he no longer had the strength to carry them.
א. וַיְשַׁבֵּ֥ר =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=וַיְּשַׁבֵּ֥ר (דגש באות יו"ד) והמקליד תיקן בלי להעיר
• הערות דותן וברויאר
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳חזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
(יט-כח) תגובות משה לעגל – דברים ט׳:ט״ו-י״ז, דברים ט׳:כ״א
[קפ] 1וירא את העגל ומחלת, ר׳ חלקיא בשם ר׳ אחא מכאן שלא יהא אדם דן אומדות. (ירושלמי תענית פ״ד ה״ה)
[קפ*] 2וירא את העגל, אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב״ה לך רד כי שחת עמך (שמות ל״ב:ז׳), היה תופס בלוחות ולא היה מאמין שחטאו ישראל, אמר, אם איני רואה איני מאמין, שנאמר ויהי כאשר קרב משה אל המחנה וגו׳ שלא שברן עד שראה בעיניו. אוי להם לבני אדם שהם מעידים מה שאינם רואים, אפשר שלא היה משה מאמין בהקב״ה שאמר לו כי שחת עמך, אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל, אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן, אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה. (שמות רבה מו א)
[קפא] 3מחלת, לשון מחילה. (מדרש)
[קפא*] 4ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת, זה שאמר הכתוב (קהלת ז׳:ט׳) אל תבהל ברוחך לכעוס וכו׳, ומי היה זה שכעס משה שנאמר ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות. אמר לו הקב״ה, הא משה, אתה מפיג חמתך בלוחות הברית, מבקש אתה שאפיג את חמתי ואתה רואה שאין העולם יכול לעמוד אפילו שעה אחת, אמר לו ומה יש לי לעשות, אמר לי לתת עליך קטריקי (עונש), את שברת אותן ואת מחליף אותן, הה״ד (שמות ל״ד:א׳) פסל לך שני לוחות אבנים. (דברים רבה ג יד)
[קפב] 5וישלך מידו את הלחת, אמר ר׳ ברכיה בשם ר׳ חלבו משום רבי ישמעאל בר נחמיה הלוחות ארכן היה ששה טפחים ורחבן שלשה והיה משה מחזיק בשנים והקב״ה בשנים ושני טפחים ריוח באמצעו וגברו ידיו של משה ואחז בלוחות ושברן שנאמר וישלך מידיו, לפיכך אמר לו הקב״ה (אתה) [אשר] שברת (שמות ל״ד:א׳). (תנחומא עקב סי׳ יא)
[קפג] 6מידו, חסר יו״ד, ללמדך שהיד הגדולה רמזה לו שישבר אותם ואמר מוטב (יראתי) [יראה אותה] כפנויה ולא כאשת איש והוא שהכתוב משבחו ולכל היד החזקה וגו׳ אשר עשה משה לעיני כל ישראל (דברים ל״ד:י״ב), זו שבירת הלוחות, כענין שנאמר (דברים ט׳:י״ז) ואשליכם וגו׳ ואשברם לעיניכם. (מדרש חסרות ויתרות)
[קפג*] 7וישלך מידו, מידיו קרי שברם בכח גדול. (לקח טוב)
[קפד] 8וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר, לקח משה את הלוחות והיה יורד והיו הכתובין סובלין את עצמן ואת משה עמן וכשראו את התופים ואת המחולות ואת העגל ברחו הכתובים ופרחו מן הלוחות ונמצאו כבדין על ידי משה ולא יכול משה לסבול את עצמו ולא את הלוחות והשליכן מידיו ונשתברו שנאמר וישבר אותם תחת ההר. (פרקי ר״א פמ״ה)
[קפה] 9וישבר אתם תחת ההר, על מה שברן, על שפרח הכתב מעליהם ולפיכך שברן. משל למה הדבר דומה לדואר שהיה מהלך ופוזדגייא בידו להכנס במדינה ועבר בתוך הנהר ונפלו הכתבים לתוך המים ונמוחו האותיות, מה עשה אותו הדואר קרען, שנאמר (דברים ט׳:ט״ז) וארא והנה חטאתם לה׳ אלהיכם, מה ראה, ראה האותיות שפרחו ואף הוא שברן שנאמר (שמות ל״ד:א׳) אשר שברת. (תנחומא עקב סי׳ יא)
[קפו] 10וישבר אתם תחת ההר, תניא ג׳ דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב״ה עמו וכו׳, שבר את הלוחות, מאי דריש, אמר ומה פסח שהוא אחד מתרי״ג מצות, אמרה תורה (שמות י״ב:מ״ג) וכל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה (תלויה בלוחות הללו) וישראל מומרים, על אחת כמה וכמה (שאינם כדי לה). ומנלן דהסכים הקב״ה על ידו, שנאמר (שמות ל״ד:א׳) אשר שברת ואמר ר״ל יישר כחך ששיברת. (שבת פז. יבמות סב.)
[קפז] 11וישבר אתם תחת ההר, רבי שמואל בר נחמן אמר, ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו (תהלים ק״ו:כ״ג), דבר קשה, (ענין קשה הוא על הלשון לאומרו כביכול משה רבינו ע״ה חטף בזרוע הלוחות מידו של הקב״ה) משל למלך שכעס על בנו וישב על בימה ודנו וחייבו, נטל את הקולמוס לחתום גזר דינו, מה עשה סונקתדרו (שר היושב בקתדרא) חטף את הקולמוס מתוך ידו של מלך כדי להשיב חמתו, כך בשעה שעשו ישראל אותו מעשה ישב הקב״ה עליהם בדין לחייבם שנא׳ (במדבר י״ד:י״ג) הרף ממני ואשמידם ולא עשה (לא די בזה) אלא בא לחתום גזר דינם שנאמר זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט) מה עשה משה נטל את הלוחות מתוך ידו של הקב״ה, כדי להשיב חמתו, למה הדבר דומה למלך ששלח לקדש אשת עם הסרסור, הלך (הסרסור לעשות שליחות המלך) וקלקלה עם אחר, הסרסור שהיה נקי מה עשה, נטל את כתובתה מה שנתן לו המלך לקדשה וקרעה, אמר מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש, כך עשה משה, כיון שעשו ישראל אותו מעשה נטל את הלוחות ושיברן, כלומר שאילו היו רואין עונשן לא חטאו, ועוד אמר משה מוטב נידונין כשוגגין ואל יהו מזידין, למה שהיה כתוב בלוחות אנכי ה׳ אלהיך (שמות כ׳:ב׳) ועונשו אצלו זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט), לפיכך שבר את הלוחות. (שמות רבה מג א)
[קפח] 12וישבר אתם תחת ההר, כשבא הקב״ה ליתן תורה לישראל בסיני עשה להם פומבה גדולה, כמה שכתב (שמות כ׳:י״ח) וכל העם רואים את הקולות, ולא היו אלא קידושין כמה שנאמר (שמות י״ט:י׳) לך אל העם וקדשתם, ושלטה בהם עין הרעה ונשתברו הלוחות כמה שכתב וישבר אותם תחת ההר (פסיקתא רבתי פ״ה, כא:)
[קפט] 13וישבר אתם תחת ההר, מתני׳. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות. גמ׳. מנלן, דתניא בששה לחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל, ר׳ יוסי אומר בשבעה בו, מ״ד בששה ניתנו, בששה ניתנו ובשבעה עלה משה, מ״ד בשבעה, בשבעה ניתנו ובשבעה עלה משה, דכתיב (שמות כ״ד:ט״ז) ויקרא אל משה ביום השביעי, וכתיב (שמות כ״ד:י״ח) ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, עשרים וארבעה דסיון ושיתסר דתמוז מלו להו ארבעין, בשיבסר בתמוז נחית אתא ותברינהו ללוחות וכתיב ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. (תענית כח:)
[קצ] 14תחת ההר, במקום המזבח אשר בנה משה תחת ההר לקבל התורה, כמד״א (שמות כ״ד:ד׳) ויבן מזבח תחת ההר. (במדבר רבה ט נד)
1. בקה״ע: דאע״ג כשבא אל יהושע אמר קול עכו״ם אנכי שומע אפה״כ לא שבר הלוחות עד שבא אל המחנה. והקשו המפרשים על זה הרי הקב״ה אמר לו שחת עמך עי׳ יפה מראה. ונראה דהפי׳ בירושלמי כמבואר בשמו״ר להלן אות קפ*. אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן, אסור לקבל עדותו לעשות דבר כו׳ כ״ז שלא נתברר המעשה ע״י עדות גמורה (ועי׳ ר״ה כח: וב״ב צג.).
2. כעי״ז בדב״ר ג יב: ירד משה מן הרקיע והיו הלוחות בידו ולא שברן עד שראה בעיניו, מנין שנאמר ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל, אותה שעה ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, אמר לו הקב״ה משה לא היית מאמין לי שעשו להן עגל שנאמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים. היפ״ת מגיה שצ״ל ד״א אפשר שלא כו׳ ולפ״מ דמבואר במדרש הגדול כאן הגי׳ וכי אפשר מבואר שזה ענין אחד וז״ל: אוי להן לבני אדם שהן מעידין מה שאינן רואין, וכי אפשר למשה שלא האמין להקב״ה שכן הוא אומר וירא את העגל, אלא הורה לישראל דרך ארץ שאפילו אדם שומע ממי שהוא נאמן אסור לו להעיד עד שיראה וכן הוא אומר וארא והנה חטאתם לה׳ (דברים ט, טז.) ע״כ וצ״ב הלשון: אסור לו להעיד כו׳ ומסתבר יותר כגירסא שלנו: אסור לו לקבל עדותו. וכלשון הירושלמי: שלא יהא אדם דן.
3. ברבינו בחיי כאן: אבל החכמים עשו במדרשם מחולות מלשון מחילה, ובאור הענין כי כל מיני זמר שהיו בידם לא נזדמן לו למשה שיראה מהם כי אם מחולות והוא אות וסימן למחילה שיהי׳ עתיד הקב״ה למחול להם אותו עון וכמו שאמרו רז״ל סימנא מילתא היא וכיון שראה משה סימן נזדרז בדבר ויקח את העגל אשר עשו וכו׳. ע״כ ומקור מדרש זה לא ידוע לי. ובמנחת שי: ומחלת חסר דחסר עי׳ ריקאנטי ומה שפי׳ עליו בעל אור יקרות. ובחזקוני: ומחולות חלילים כמו הללוהו בתוף ומחול. וראה לעיל אות קעד ובאונקלוס מחולות – חנגין ובכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים: ומחלת חסר וא״ו מחלת לב באה לי״ב שבטים.
4. במה״ג כאן: ויחר אף משה וכו׳, עליו אמר שלמה אל תבהל ברוחך לכעוס זה משה, אמר לו הקב״ה, אתה כעסת אתה השלכת אתה שברת אתה תחליף, אתה כעסת ויחר אף משה, אתה השלכת וישלך מידו את הלוחות, אתה שברת וישבר אותם, אתה תחליף פסל לך שני לוחות. וראה ילק״ש רמז שצו ולהלן פל״ד ב.
5. בירושלמי תענית פרק ד׳ הלכה ה: ר׳ שמואל בר נחמן בשם ר׳ יונתן הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה והיה משה תפיש בטפחיים והקב״ה בטפחיים וטפחיים ריוח באמצע, כיון שעשו ישראל אותו מעשה ביקש הקב״ה לחטפן מידו של משה (הכוונה בזה חוזק הטענות, כאלו הקב״ה הי׳ טוען וחטפן שאינן ראויות לינתן לישראל, יפ״מ) וגברה ידו של משה וחטפן ממנו (ונכח משה בטענתו שראוין להביאן כדי שיראום, כן בכח התפלה, שם. ובע״י: שגברה מדת טובו הרחמים על הדין) הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר ולכל היד החזקה (דברים לד יב) וכו׳. ובילהמ״כ משלי כא הגירסא: אמר ר׳ ברכיה הכהן בשם ר׳ שמואל בר נחמני ראה גבורה שהיה ביד משה הלוחות היה ארכן וכו׳, וראה נדרים לח. ומענין זה בשמות רבה מג א: רב שמואל בר נחמני אמר עמד בפרץ לפניו (תהלים קו כג) דבר קשה, משל למלך שכעס על בנו וישב על בימה ודנו וחייבו נטל את הקולמוס לחתום גזר דינו מה עשה סונקתדרו (יועצו) חטף את הקולמוס מתוך ידו של מלך כדי להשיב חמתו, כך בשעה שעשו ישראל אותו מעשה ישב הקב״ה עליהם בדין לחייבם שנאמר (דברים ט יד) הרף ממני ואשמידם ולא עשה אלא בא לחתום גזר דינן שנאמר (שמות כב יט) זובח לאלהים יחרם, מה עשה משה נטל את הלוחות מתוך ידו של הקב״ה כדי להשיב חמתו. וראה המשך הדרש להלן אות קפז. וסוף הלשון: נטל את הלוחות מתוך ידו כו׳ צ״ב שהרי כתוב ויתן אל משה (לא, יח). ובאדר״נ נו״א פ״ב בסגנון אחר: נטלן וירד והיה שמח שמחה גדולה כיון שראה אותן שסרחו במעשה העגל אמר היאך אני נותן להם את הלוחות מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה לשמים שכן כתוב בהן לא יהיה לך אלהים אחרים על פני חזר לאחוריו וראו אותו שבעים זקנים ורצו אחריו הוא אחז בראש הלוחות והן אחזו בראש הלוחות חזק כחו של משה מכולן שנאמר ולכל היד החזקה וכו׳. ובשמו״ר מו ב: ראה שבחו של משה, אהרן וע׳ זקנים אוחזים בידיו של משה ולא יכלו לו ולא אלו בלבד אלא אף רצונו של הקב״ה היה שלא ישברם, שנאמר (דברים שם) ולכל האותות והמופתים וגו׳ א״ל הקב״ה יהא שלום באותו היד שנאמר ולכל היד החזקה, ע״כ. ובענין רוחב הלוחות, ראה תו״ש תרומה פכ״ה אות קב וצרף לכאן.
6. בתי מדרשות ורטהיימר ח״ב עמ׳ רסה. וכ״ה בכת״י מעין גנים. ומדרש החפץ. ובכת״י ילקוט אלביחני נוסף: רמז לעשרת הדברות. ובבעה״ט: שכפרו בעשרת הדברות. ובמושב זקנים: מידו חסר יו״ד כלומר י׳ הדברות שהיו כתובים בלוחות ראה אותם שהיו פורחו׳ למעלה. וכ״ה בנחל קדומי׳ ובמאור האפלה. וראה אות קפד. ובמנחת שי: מידו מידיו קרי וכן נמסר במסורת, ובהרמ״ה ז״ל: והכתיב רומז למה שכתוב ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל זו שבירת הלוחות וכן אמרו במדרש לקחם בידו אחת והשליכם בכעס (ראה אות הקודם בבאור) ובדברי רז״ל כי פרחו האותיות ולכן חסר יו״ד ונשארו שתי ידיו חלושות כיד אחת וכו׳. – יראה אותה כפנויה, ראה להלן אות קפז. בדברים רבה עקב: עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים (קהלת ג ה) מדבר במשה, עת היה שישליך משה את הלוחות, דכתיב ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר, ועת כנוס אבנים עת היה שיחזירן לישראל שנאמר פסל לך שני לוחות אבנים. ראה גנזי שכטר קטעי מדרש ואגדה 171 והערה 9. ולהלן אות קפו בבאור מתנחומא ר״ע אומר הקב״ה א״ל לשברן.
7. במדרש אגדה: השליכם בגבורה עד שנשתברו. ובמדרש הגדול עקב ועליו (על משה) נאמר גבורי כח עושי דברו, גבור היה משה ששיבר את הלוחות.
8. כעי״ז בתנחומא תשא סי׳ כו הובא לעיל אות קנח. ושם סי׳ ל. ובירושלמי תענית פ״ד ה״ה: ר׳ יוחנן בשם ר׳ יוסה בר אביי א״ל הלוחות היו מבקשים לפרוח והיה משה תופסן דכתיב ואתפוש בשתי הלוחות (דברים ט יז) תני בשם ר׳ נחמיה הכתב עצמו פרח, ר׳ עזרה בשם ר׳ יהודה בי ר׳ סימון הלוחות היו משאוי ארבעים סאה והכתב היה סובלן כיון שפרח הכתב כבדו על ידו של משה ונפלו ונשתברו. ובמדרש הגדול: ר׳ מאיר אומר כשהיה הכתב בהן היו בידו כדבר קל וכשפרח הכתב לא יכול לסבלו. וכ״ה בזהר ח״ב קצה: דאינון אתייקרו על ידוי ונפלו ואתברו מ״ט בגין דפרחו אתוון מגו לוחי אבנין. וענין זה שפרח הכתב מן הלוחות מבואר בכמה מקומות בחז״ל, ראה להלן אות קפה וצרף לכאן. ובדרש שלפנינו מבואר שמשה לא שבר את הלוחות מדעתו אלא שנשברו מאליהם. וראה פירוש ריב״א סוף דברים שהביא כן מירושלמי: הא בכין נחת משה מן טורא ותרין לוחי אבנין בידוהי ובגין חוב בית ישראל אתייקרו ידוהי ואתתברו, משמע ששבר הלוחות שלא מדעתו והקשה על מה שנראה בכמה מקומות שמשה שברם מדעתו. ראה להלן אות קפה–פז. ובפענח רזא תירץ, שסייע הוא בשבירתן בידים לאחר שנפלו, שזהו וישליכם וישבר אותם. ובמושב זקנים הביא הדרש שלפנינו והוסיף: תדע שהכבידו לאחר שפרחו כי קודם נשא שני הלוחות ביד אחת שנאמר ושני לוחות העדות בידו וכתיב וישלך מידיו משמע שהכבידו ולמה אמר וישלך ולא אמר ויפל מלמד שהשליכם למרחק כדי שלא יפלו על רגליו. וכ״ה בחזקוני. וראה רשב״ם כאן. ובמאור האפלה: וי״א שהם נעשו כבדים ביד משה כיון שלא נשאר בהם כתב להקל אותם כמו האש המקילה את משקל הברזל החם וכאשר נסתלק מהם האור והכתב נעשו כבדים ולפיכך שברם. וכעי״ז ברב״ח: וזהו שדרשו רז״ל שנפלו הלוחות מידו מתוך הכובד וכו׳ וכן האדם כל זמן שהנפש בתוכו והוא בחיים אין כובדו כל כך כמו שהוא אחר מותו שיצאה הנפש ממנו וכן חתיכת הברזל מלהטת היא קלה מפני האור שהוא הנפש שבה ונושא אותה כו׳ ואחר כך כשתצטנן כו׳ כבדה כבראשונה. ומענין זה בכתב יד ילקוט כורדיסטן. ואשלכם, חסר יו״ד למה, חשובה כח הנפש היוצא מן הגוף, הגוף כבד לכך סמך וינפש כו׳, כשם שהאותיות אלה פרחו והושיבם על לוחות האחרונות, כך הצדיקים מתים ורוחם עולה למעלה, ומלמד שמכסא הכבוד לקח אף האחרונות ותואר האותיות הראה לו כאלו באצבעו. כמו מעשה בראשית ע״כ.
9. ראה לעיל אות קפד. ובדרש שלפנינו מבואר ששברם בעצמו אחרי שפרח הכתב. וכ״ה בשמו״ר מו א: שפרחו הכתובים מן הלוחות לכך שברן. ובאדר״נ נו״א פ״ב: נסתכל בהן וראה שפרח כתב מעליהן אמר היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות שאין בהן ממש אלא אאחוז ואשברם. וכעי״ז בסדא״ר פי״ט (פכ״א) וסדא״ז פ״ד: כשירד משה מהר סיני וראה את הסירוחין שסרחו ישראל במעשיהן נסתכל בהן בלוחות וראה שפרח כתבן מעליהן שיברן תחת ההר ומיד נתאלם וכו׳. ובמדרש הגדול כאן: אמר ר׳ מאיר כיון שראה משה מה שעשו ישראל מיד הביט בלוחות וראה שפרח הכתב מהן והשליכן לארץ משל למה הדבר דומה לאדם שהיה בידו נר וכבה כיון שראה שכבה הנר אמר וזה למה בידי מיד השליכו מידו כך כיון שעשו ישראל אותו מעשה פרח הכתב מן הלוחות אמר משה אלו למה לי מיד ויחר אף משה. וכן מבואר בבמדב״ר ט נד: ומחה אל מי המרים (במדבר ה כג) לפי שבעון ישראל שיבר את הלוחות ופרח הכתב מעליהם וכו׳ ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות אלו הלוחות שהיה הקב״ה שולח להם לקחם מהם שלא רצה ליתנם להם, והניף את המנחה לפני ה׳ שהחזיר כתב הלוחות למקומן, והקריב אותה אל המזבח אלו הלוחות ששיבר תחת ההר כמ״ד וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר וכו׳. ומכל הנ״ל מבואר שקודם פרח הכתב מעליהם ואח״כ שברם, ויש להעיר מפסחים פז: לוחות נשברות ואותיות פורחות, משמע שאחר ששברם היו האותיות פורחות. וכ״נ מת״י כאן ודברים ט יז. ובאלפא ביתא דר״ע, או״מ עמ׳ 425: מפני שבך (אות ל׳) עתידין להשתבר תחת ההר ולפרוח הדברים מהם וכו׳ ובתק״ז קמא: וישבר אותם תחת ההר, פרחת אורייתא מתמן ואמרת אני מלאה הלכתי (רות א כא) לטורא דסיני וכען וריקם השיבני ה׳. – ברב״ח כאן: מפני שראה שפרח הכתב מן הלוחות שכשנתקרב בגבול העגל במקום הטומאה והחטא וכל מה שהעם נוהגים כבוד בכתבו של מלך אינו אלא מפני החותם וכיון שפרח הכתב בכאן נסתלק חותמו של מלך. ובמושב זקנים: אמר מאחר שפרחו אותיות הקודש מה הנאה באבנים האלה מיד שברם כי לא נשתברו בהשלכתו וכו׳ אך קשה עדיין דהיה לו לגונזם תחת ההר דרך כבוד ואין לומר כיון שפרחו האותיות הלכה הקדושה שבהם כדאמר בפרק כל כתבי הקדש (שבת קטו:) דס״ת שנמחק אם אין בו פ״ה אותיות אין מצילין אותו מהדליקה, ה״מ להציל מן הדליקה אבל פשיטא דאסור לבזותו דאמר במגילה (כו:) דס״ת שבלה טעון גניזה ועוד סו״ס גנזם בארון הקודש כדאמר בפ״ק דב״ב (יד:) מלמד ששברי לוחות מונחים בארון א״כ למה נהג בהם מנהג בזיון לשברם ומצאתי שפי׳ הרי״ח שלכך שברם כי היו כבדים עליו והשליכם מההר בידיו כדי לילך למחנה לישראל ולסלקם מן העון כי כל זמן שלא בא אצלם היו חוטאים וכתב הרי״ח ז״ל מכאן אם אדם נושא ס״ת ורואה שאחרים רוצים לחטוא ואינו יכול למהר ללכת ולמנוע אותם מחטא מפני ס״ת ישליך ס״ת מידו כדי למונעם מן החטא וכו׳, עי״ש. ובפענח רזא: ובזה מתיישב ג״כ מה שאמרו בברכות (ח:) הזהרו בזקן ששכח תלמודו כי לוחות ושברי לוחות בארון היו מונחים, דקשה שאני שברי לוחות שעדיין הדברות היו חרותים בהם לאפוקי זה אין בו עוד תורה, אלא שגם בלוחות האותיות כבר פרחו מהם, מהר״ר אהרן. והאחרונים הוסיפו להקשות הרי בשבירת הלוחות עבר על לאו דלא תעשון כן וגו׳ עי׳ ע״ז יג: סנהדרין נו. ורמב״ם יסה״ת פ״ו ה״א ותי׳ עפ״מ דמבואר בשבת קטז. אזל כתב אזלא לה קדושתה. ואם כן הי׳ בהלוחות מתחלה פרחו ממנו האותיות ואח״כ שברן ניחא אמנם להשיטות שאחר השבירה פרחו כדמוכח מלשון הגמ׳ פסחים פז: ואשברם לעיניכם: לוחות נשברו ואותיות פורחות קשה כנ״ל וצ״ל משום שלדעת משה השבירה היתה לטובת ישראל למעט עונשם א״כ זהו ענין של פק״נ שדוחה כל האיסורין ועי׳ מנחות צט: פעמים ביטולה של תורה זה הוא יסודה וכמו עת לעשות לה׳ הפרו תורתך. ראה מ״ש במילואים כאן. ולהלן אות קפו בביאור דלמד ממי סוטה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמו שנכתב בקדושה ימחה כ״ש בכאן. עוי״ל עפמ״ש בתו״ש יתרו חט״ו עמ׳ פט אות קסג. לבאר ענין כל הנוגע בהר מות יומת הנה עיקר חטא העגל שעשו סמל בתור ממוצע, מפני שלא השיגו עדיין שהגשמת הבורא הוא בחינת ע״ז, ולכן הי׳ משה ירא שיעשו מהלוחות ע״ז. וכעין דמבואר בב״ר פצ״ו: אל נא תקברני במצרים, שלא יעשו אותי ע״ז, וכן הי׳ בנחש הנחשת. ובזה ששבר את הלוחות לעיניהם למד להם לדעת שבעצמיות האבנים אין קדושה רק מפני האותיות הכתובות עליהם וע״י חטא העגל פרחו האותיות, ובשבירתן לעיניהם עקר מלבם הטעות של הגשמה, שו״ר במשך חכמה האריך בענין זה בדברים יקרים.
10. ראה תו״ש בא פי״ב אות תרלב ויתרו פי״ט אות קמד ואות קפה וצרף לכאן. וכעי״ז בירושלמי תענית פ״ד ה״ה ושמו״ר יט-ג. ושם מו-ב: ועוד דרש ואמר מה הפסח שהוא קדשים קלים נאמר כל בן נכר לא יאכל בו לוחות מעשה אלהים יהיו עובדי ע״ז משתמשים בהם לכך שברם. ובתנחומא תשא סי׳ ל: ולמה שברן א״ר ישמעאל דרש משה ק״ו אמר ומה פסח שהיא מצוה אחת לא נתנה לעכו״ם, שכן כתיב וכל בן נכר לא יאכל בו, כל התורה כלה על אחת כמה וכמה אינו דין שלא תנתן לעובדי ע״ז לכך שברן, ר׳ עקיבא אומר הקב״ה א״ל לשברן. ובילק״ש רמז שצג מאבות דר״נ: לא שבר עד שנאמר לו מפי הגבורה וכו׳ אמר ר׳ מאיר ויהיו שם כאשר צוני שנצטוה לשבור הלוחות, ע״כ. ראה לעיל קפג, ולהלן קפז. ומבואר שחולקים על מ״ד הנ״ל שעשה מדעתו ומ״ש הילק״ש הוא אדר״נ נו״א פ״ב ויש גרסאות שונות בזה וראה בהוספות והשמטות כאן ובאדר״נ נו״א פ״ב: זה אחד מן הדברים שעשה משה מדעתו וכו׳ שבר את הלוחות והסכימה דעתו לדעת המקום וכו׳ עי״ש שמביא טעמים אחרים והובא לעיל אות קפב וקפה בבאור. וראה רש״י כאן. ובלק״ט: אמר למי אני מוליך אלו הלוחות שכתוב בהן אנכי ה׳ אלהיך לא יהיה לך, מיד וישלך מידו. וכ״ה במ״א. ובמדרש הגדול הגירסא: ומה פסח שאין בו אלא מצוה אחת אמר הקב״ה כל בן נכר לא יאכל בו, הללו שיש בהן חבילות חבילות של מצות אינו דין שינתנו לעובדי ע״ז מיד וישבר אתם תחת ההר. וראה תוס׳ שבת ויבמות שם שאין זה ק״ו גמור, דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן מ״מ לא היה לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה. וכ״ה בפי׳ הריב״א. ובמושב זקנים: וק״ק למה שבר אותם משה, דנהי שלא היו ראויים לקבל תורה מפני שהיו משומדים, מ״מ היה לו להניחם תחת ההר במקום אחד צנוע עד שיראה אם יעשו תשובה, ותו שהרי כבר גלה לו הקב״ה מן השמים שעשו את העגל, אך קשה מאחר שהקב״ה גלה לו שעשו העגל וגם מסכים בשבירת הלוחות, א״כ למה לא אמר לו הנח אותם בשמים וי״ל לפי שכבר נתנו למשה שנאמר ויתן אל משה ואין לעכב מתנתו שנאמר לא איש אל ויכזב, ועוד שהיו בני לוי כולם ראויים לתורה שהרי לא חטאו בעגל וכו׳ ועי״ל משום שאמר לו הקב״ה לך רד כי שחת עמך, והיה סבור משה ששאר העם לא חטאו בעגל, רק ערב רב שהם עם משה וגיירם, אמר בלבו אוריד הלוחות ואתנם לישראל שהם בני אבות, אך כשקרב אל המחנה וראה כולם נשבעים בשם העגל אז שברם, עי״ל כדי לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לכך שברם ללכת מהר למונעם מן החטא דהשתא כדי לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה כ״ש בכאן וכו׳. – בזהר ח״ג רעט.: ומאן גרם דא ערב רב דבגינייהו וישלך מידו את הלוחות.
11. כעי״ז בשמו״ר מו א, תנחומא עקב סי׳ יא, אדר״נ נו״א פ״ב. וראה לעיל אות קפג ובתנחומא תשא סי׳ ל: ומה ראה משה לשבר את הלוחות, משל למלך שהלך למדינת הים והניח אשתו עם השפחות ומתוך שהיתה עמהם יצא עליה שם רע, שמע המלך ובא ובקש להורגה, שמע שושבינה עמד וקרע כתובתה, אמר, אם יאמר המלך כך וכך עשתה אשתי נאמר לו עדיין אינה אשתך, בדק המלך אחריה ולא מצא בה ערות דבר, אלא השפחות הם היו שקלקלו מיד נתרצה לה וכו׳. ושם: ד״א למה שברן כיון שראה משה שנתחייבו כליה בקש עלילה להצילן אמר כתוב בלוחות זובח לאלהים יחרם אמר הריני משברן ואומר לפני הקב״ה עד עכשיו לא היו יודעין עונש ע״ז שאלולי כן לא היו עושין. ובמדרש הגדול כאן: ולא שיברם אלא שלא לחייב את ישראל, משל לאחד שנתעסק עם בת מלכים והיו ביניהן תנאים הלך השושבין וכתב לה התנאין בא ליתנו לה, מצאה שזינת, קרעו, כך תנאין ששמעו ישראל בפה ועדיין לא קבלו אותן בכתב עלה משה לכתבן בלוחות כיון שראה שביטלו דיבור שני שבהן שיבר הלוחות שלא לחייבן, ד״א משל למלך שנטל אשה וכתב לה כתובה ונתן הכתובה ביד השושבין, יצא עליה שם רע עמד השושבין וקרע את הכתובה, אמר מוטב תידון כפנויה ולא כאשת איש, כך משה שבר את הלוחות שהיה כתוב בהן. ומ״ש שכתוב בלוחות זובח לאלהים יחרם, ראה בתו״ש חט״ו מילואים סי׳ א׳ מירושלמי שקלים פ״ו ומדרשי חז״ל שבין כל דיבור ודיבור היו כתובין פרשיותיה ודקדוקיה וכו׳. וראה הערות רד״ל לשמו״ר אות ג, והערות לאדר״נ שם אות מט. וראה תו״ש משפטים פכ״ב אות שנט בבאור, שחז״ל השתמשו בהרבה מקומות בפסוק זה לעונש ע״ז. וראה להלן אות רכא ובסגנון אחר בפסיקתא רבתי פ״כ אות ב: למלך ב״ו שנתן בתו לאחד מגדולי מלך והתנה עמו וא״ל אתה יודע שאני מלך ובתי בת מלך וכו׳ כך הקב״ה כשנתן תורה לישראל כל צבא מרום שמחים והקב״ה [עצב], אמרו לפניו, רבש״ע שמחה שבראת בעולמיך לא שלך היא, אמר להם אין אתם יודעים בסוף דבר, שנתנה תורה על לוחות הראשונים לא יהיה לך אלהים אחרים וכיון שהביאום משה ויהושע וראו את העגל והם משתחוים לו, אמרו, מה נעשה נחזור לפני הקב״ה כבר מאבד את ישראל, מה נעשה נשבר אותם ושברו אותם שנאמר וישבר אותם תחת ההר, ע״כ. – באע״ז כאן: ומרוב קנאת משה שבר הלוחות שהיו בידיו כמו שטר עדות והנה קרע שטר התנאים וכו׳.
12. במדב״ר יב ד, תנחומא נשא יז, מדרש אגדה נשא ז. וראה תו״ש יתרו פי״ט אות קמב. ובתנחומא תשא סי׳ לא: הלוחות הראשונות על שנתנו בפומבי לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו וכו׳. וראה להלן פל״ד אות כז וצרף לכאן.
13. יומא ד: סדר עולם רבה פ״ו, תנחומא תשא סי׳ לא. פרקי ר״א פמ״ו וראה לעיל אות ב ובתו״ש משפטים פכ״ד אות קנב בבאור וצרף לכאן.
14. ראה תו״ש משפטים פכ״ד אות כג וצרף לכאן. ובאברבנאל כאן: ואחשוב שבמקום המזבח שבנה הוא עליו השלום תחת ההר ביום מתן תורה כשכרת ברית בין ה׳ ובין ישראל שם השליך את הלוחות ושבר אותן כמו שקורעין שטר העדות כשנפסל, והנה לא שבר אותם בהר כשידע עון העגל והביאם ושברם במחנה, לפי שישראל אם לא היו רואים את הלוחות ומעשה ה׳ כי נורא הוא בהם, לא היה להם יגון ואנחה על שבירתם, כי יותר תתפעל הנפש ממה שיראה האדם בעיניו, ממה שישמע מפי המגידים ולכך הביאם מההר להראותם להם ולשברם לעיניהם, וכן אמר במשנה תורה (דברים ט יז) ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם, ע״כ. וראה לעיל אות קפה ובמלואים כאן ביאור ענין שבירת הלוחות.
וַהֲוָה כַּד קְרֵיב לְמַשְׁרִיתָא וַחֲזָא יָת עִגְלָא וְחִנְגִין וּתְקֵיף רוּגְזָא דְּמֹשֶׁה וּרְמָא מִיְּדוֹהִי יָת לוּחַיָּא וְתַבַּר יָתְהוֹן בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא.
As he [Moshe] approached the camp, he saw the calf and the dancing. Moshe’s anger blazed, and he threw down the Tablets that were in his hands and smashed them at the bottom of the mountain.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו [קרי: מִיָּדָיו]
אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר
וַהֲוָה כַּד קְרֵיב לְמַשְׁרִיתָא וַחֲזָא יָת עִגְלָא וְחִנְגִין וּתְקֵיף רוּגְזָא דְּמֹשֶׁה וּרְמָא מִידוֹהִי יָת לוּחַיָּא וְתַבַּר יָתְהוֹן בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא
אונקלוס מתרגם כקרי
א. לעיל ״אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ״ (שמות כא ח) וקרי ״אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ״ פסק יא״ר: ״התרגום כפי הקרי וכן בכל כתיב וקרי״. וכן כאן ״וַיַּשְׁלֵךְ מידו״ [קרי: מִיָּדָיו] תרגם ״וּרְמָא מִידוֹהִי״.
וּמְחֹלֹת – לגנאי
ב. ״וּמְחֹלֹת״ – ״וְחִנְגִין״ התבאר לעיל ״בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת״ (שמות טו יט) ״בְּתוּפִּין וּבְחִנְגִין״. ובדומה לת״א, גם תרגומי ארץ ישראל המדרשיים נמנעים מדרשת הסנגוריה ״מחולות מלשון מחילה״, הרחוקה מן הפשט.⁠1
1. רבינו בחיי: ״אבל החכמים עשו במדרשם ״מחולות״ מלשון מחילה. ובאור הענין כי כל מיני זמר שהיו בידם לא נזדמן לו למשה שיראה מהם כי אם מחולות, והוא אות וסימן למחילה שהיה עתיד הקדוש ברוך הוא למחול להם אותו עון, וכמו שאמרו רז״ל (הוריות יב ע״א) סימנא מילתא היא״. כנגד זאת, המיוחס ליונתן אף מחריף את הגנות ומתרגם ״וַהֲוָה כַּד קָרֵיב משֶׁה לְמַשְׁרִיתָא וַחֲמָא יַת עִיגְלָא וְחִינְגִין בִּידֵיהוֹן דְּרַשִׁיעַיָא מְחַנְגִין וּמְגַחֲנִין קֳדָמוֹי וְסִטְנָא הֲוָה בְּגַוֵּיהּ מְטַפֵּז וּמְשַׁוֵּור קֳדָם עַמָּא וּמִן יַד תְּקַף רָתַח רוּגְזֵיהּ דְּמשֶׁה וּטְלַק מִן יְדוֹי יַת לוּחַיָא וּתְבַר יַתְהוֹן בְּשִׁיפּוּלֵי טַוְורָא״ (ויהי כאשר קרב משה למחנה וראה את העגל ומחולות בידיהם של רשעים מחוללים וצוחקים לפניו, ושׂטן היה בתוכו מדלג ומרקד לִפני העם – מִיד חזקה רתיחת רוגזו של משה וישלך מִן ידיו את הלוחות וישבור אותם בשיפולי ההר).
והוה כדי קריבא למשריתה וירא את העגל ומחלות ותקף רוגזה דמשה וטלק מן ידוי ית לוחיא ותבר יתהון בשיפלוי דטוראב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדי קריב״) גם נוסח חילופי: ״כיוון דקרב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בשיפלוי דטורא״) גם נוסח חילופי: ״תחות טורא״.
והוה כד קריב משה למשריתא וחמא ית עיגלא וחינגין בידיהון דרשיעיא מחנגין ומגחנין קדמוי וסטנא הוה בגויה מטפז ומשוור קדם עמא ומן יד תקף רתח רוגזיה דמשה וטלק מן ידוי ית לוחיא ותבר יתהון בשיפולי טוורא ברם כתבא קדישא די בהון הוה פרח וטייס לאויר שמיא והוה צווח ואמר חבל על עמא דשמעו בסיני מן פום קודשא לא תעבדון לכון צלם וצורה וכל דמו ולסוף ארבעין יומין עבדו עיגל מתכא דלית בה מששא.
And it was when Mosheh came near the camp, and saw the calf, and the instruments of music in the hands of the wicked, who were dancing and bowing before it, and Satana among them dancing and leaping before the people, the wrath of Mosheh was suddenly kindled, and he cast the tables from his hands, and broke them at the foot of the mountain; – the holy writing that was on them, however, flew, and was carried away into the air of the heavens; – and he cried, and said, Woe upon the people who heard at Sinai from the mouth of the Holy One, You shalt not make to thyself an image, or figure, or any likeness, – and yet, at the end of forty days, make a useless molten calf!
ויהי כאשר קרב משה אל המחנה וירא את העגל ומחולות בידיהם של הרשעים מרקדים וצוחקים לפניו והשטן היה בתוכו מדלג ומרקד לפני העם ומיד ויחר ויבער אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם במורד ההר, אך הכתב הקדוש אשר בהם פרח ועף לאויר השמים והיה צווח ואמר אוי לעם אשר שמעו בסיני מפי הקדוש לא תעשו לכם צלם ופסל וכל תמונה ולסוף ארבעים יום עשו עגל מסכה שאין בו ממש.
ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות1כאשר ראה משה העגל והמחולות, אמר למי מוליך אני את הלוחות הללו, 2מיד וישלך מידיו את הלוחות, השליכם בגבורה עד שנשתברו.
1. כאשר ראה משה, מובא בלק״ט.
2. מיד וישלך מידיו את הלוחות בלק״ט הביא וז״ל מיד וישלך מידו מידיו קרי, שברם בכח גדול, והבאתי שם בהערה כ״א וכן נמסר במסורת, ועיין מנחת שי שהביא וז״ל וכן אמרו במדרש לקחם בידו אחת והשליכם בכעס ואהרן ושבעים זקנים תפסו בידו שלא ישליכם ולא יכולו, ואמר הקב״ה מבורך יד חזקה כזאת, היינו דכתיב ולכל היד החזקה, ובדברי רז״ל כי פרחו האותיות ולכן חסר יוד ונשארו שתי ידיו חלושות כיד אחת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

פלמא קרב מן אלעסכר ראי אלעג֗ל ואלטבול פאשתד גצ֗ב מוסי פטרח אללוחין מן ידיה וכסרהמא תחת אלג֗בל.
וכאשר קרב אל המחנה ראה את העגל והתופים, התחזק כעס משה והשליך מידיו את הלוחות ושבר אותם תחת ההר.
וישלך מידיו – אמר: מה פסח שהוא אחת מן המצות, אמרה תורה: כל בן נכר לא יאכל בו (שמות י״ב:מ״ג), התורה כולה כאן, וכולם משומדים, ואתננה להם?
תחת ההר – לרגלי ההר.
וישלך מידו AND HE CAST [THE TABLETS] OUT OF HIS HAND – He said: "What is the law regarding the Paschal lamb which is only one of the commandments? The Torah states: "No stranger shall eat thereof" (Shemot 12:43)! (cf. Rashi on that verse: a stranger means one who has enstranged himself by his doings from his Father in heaven – an apostate). "But the whole Torah is here (written on the tablets) and all the Israelites are apostates, can I possibly give it (the Torah) to them?!⁠" (Shabbat 87a).
תחת ההר BENEATH THE MOUNTAIN – i.e. at the foot of the mountain.
ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות – אמר למי אני מוליך אלו הלוחות שכתוב בהן אנכי ה׳ אלהיך, לא יהיה לך, מיד וישלך מידו. 1מידיו קרי, שברם בכח גדול. למדנו שיהושע היה ממתינו תחת ההר כל ארבעים יום.
1. מידיו קרי שברם בכח גדול. וכן נמסר במסורת. ועיין מנחת שי שהביא וז״ל וכן אמרו במדרש לקחם בידו א׳ והשליכם בכעס ואהרן ושבעים זקנים תפשו בידו שלא ישליכם ולא יכולו ואמר הקב״ה מבורך יד חזקה כזאת היינו דכתיב ולכל היד החזקה ובדברי רז״ל כי פרחו האותיות ולכן חסר יו״ד ונשארו שתי ידיו חלושות כיד אחת.
וישלך מידו – כשראה את העגל, תשש כחו ולא היה בו כח, והשליכם רחוק ממנו קצת שלא יזיק את רגליו בנפלם, בדרך כל משליכי משאוי כשאין בהם כח לשאת.⁠א וכן ראיתי בפרקים של רבי אליעזר (פרקי דרבי אליעזר מ״ה), ועיקר פשוטו כך.
א. כך בדפוס ראשון. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): לצאת.
וישלך מידיו HE THREW THE TABLETS DOWN: When Moses saw the calf, his strength waned and he no longer had enough strength1 [to hold on to the tablets]. So he threw the tablets down, a small distance away from him – in the same manner that any person would throw down an item that is too heavy – so that when they fell down, they would not land on his feet and injure him. I found this interpretation in Pirqe de-rabbi 'eli`ezer,⁠2 and it is the true plain meaning of Scripture.⁠3
1. תשש כחו ולא היה בו כח. The identical phrase is used in Ber. 32a to describe Moses' reaction after the sin of the golden calf. There, however, the Talmud says that Moses no longer had enough strength to speak.
2. Chapter 45. There the explanation is slightly more miraculous in nature. According to PDRE, the reason that Moses was able to carry the heavy tablets was that the divine letters on the tablets helped him carry the weight. However, when the divine letters of the Decalogue saw the golden calf, they flew away, leaving Moses to carry the tablets without any supernatural assistance. This he was unable to do, so he dropped them. (A slightly variant version of this midrash may be found also in Tanh. Ki tissa' 26.)
Rashbam reworks his midrashic sources and in fact combines two midrashic themes – Moses' loss of strength (Ber. 32a) and the idea of the tablets being too heavy (PDRE 45) – into his own peshat interpretation. See also Rashbam's comm. ad Deut. 9:17.
3. Rashbam is disagreeing with the common rabbinic explanation that Moses made a conscious, independent decision to break the tablets, a decision that God accepted after the fact. See e.g. Shabbat 87a, and Rashi, here, and ad Deut. 34:12. Rashbam may also have been distancing himself from the opinion found in a number of midrashic sources (e.g. LT here) that Moses displayed great strength when he broke the tablets.
See N. Leibowitz (`Iyyunim, pp. 428-429) who argues at length that Rashbam's interpretation clearly could not represent the peshat reading of this text. See also Touitou who writes (Tarbiz 51, p. 237) that Rashbam's interpretation is so obviously not the peshat of this verse that it must be seen as part of his anti-Christian polemical reworking of the golden calf story. (See note 2 and note 11, above.) Cf. Rosin here, note 3, who says that Rashbam is attracted to this reading because he prefers to describe Moses in such a way that he did not destroy God's handiwork intentionally in a fit of anger.
וירא את העגל ומחולות – סביבו.
יש אומרים: כי נסתלק המכתב מהלוחות, על כן שברם.
ויש אומרים: שהשם צוהו לשברם.
והקרוב אלי: מה שהוא כתוב, כי קנא לשם, ובחרון אפו שברם. וכבר אמרתי לך בתחילת הפרשה משל בעל נעורים (ראב״ע שמות פירוש ראשון ל׳:י״ב). ולוחות הברית הם השטר, וקרע שטר העדות.
ויהי – ה״א העגל בעבור אחרת, או: ומחולות סביבו. ומרוב קנאת משה שבר הלוחות שהיו בידיו, כמו שטר עדות. והנה קרע שטרא התנאים, וזה היה לעיני כל ישראל, כי כן כתוב.
א. כן בכ״י פריס 177 וברסלאו 53. בכ״י פריס 176: כשאר.
THAT HE SAW THE CALF AND THE DANCING. The heh1 prefixed to the word egel (calf) also refers to the word u-mecholot (and the dancing). The verse should be understood as follows: that he saw the calf and the dancing around it. Moses was overcome by great jealousy.⁠2 He therefore broke the tablets which were in his hands and served, as it were, as a document of witness3 Moses thus4 tore up the contract.⁠5 As Scripture states, he did this in the sight of all of Israel.
1. The prefix letter heh means the.
2. For the Lord. See I Kings 19:10: I have been very jealous for the Lord.
3. Of God's covenant with Israel.
4. By breaking the tablets.
5. Of God's covenant with Israel.
ומחלת – חלילים, כמו הללוהו בתוף ומחול (תהלים ק״נ:ד׳).⁠1
וישלך מידו – תשש כחו כשראה את העגל ולא היה בו כח לסבלם והשליכם רחוק ממנו קצת כדי שלא יזוק ברגליו בנפלם.⁠2
וישבר אתם תחת ההר – לפי שהיו חסרות אות טי״ת מהאלפא ביתא, גרם עם הכעס שהיה שרוי בו לשברם. ובא והוסיפה בשניות: למען ייטב (דברים ה׳:ט״ו), כדי להשלים בהם כל האותיות פשוטות וכפולות.
1. השוו אבן עזרא שיר השירים פירוש שני מלים ז׳:א׳
2. שאוב מרשב״ם.
ומחולות, "and the dancing;⁠" we know this word as meaning: "dancing,⁠" from Psalms 150,4: הללוהו בתוף ומחול, "praise Him with the drum and dance.⁠"
וישלך מידיו, "he hurled from his hands;⁠" Moses' physical strength left him when he saw with his own eyes the golden calf, and he was no longer able to hold on to the Tablets, and threw them a short distance from where he stood, just far enough so that they would not hurt his feet by falling on them.
וישבר אותם תחת ההר, "he shattered them at the foot of the Mountain.⁠" He did so because the letter ט of the Hebrew alphabet did not appear on them even once. The reward for honouring father and mother, i.e. למען ייטב לך, "in order that you may fare well,⁠" appears only on the second set of Tablets (Deuteronomy 5,16). By smashing the first set of Tablets Moses accomplished that the reward for keeping the commandment of honouring one's parent was engraved on the second set of the Tablets.
וישבר אותם. וא״ת אמאי שיבר משה הלוחות. למה לא הניחם למעלה וכ⁠[ש]⁠יעשו תשובה יקחם. אלא אמ׳ [אם אניח] הלוחות למעלה וכתו׳ בהן לא תעשה לך פסל (שמות כ:ג). וכתו׳ עדות ה׳ נאמנה (תהלים יט:ח). מיד ינקום מהרה כו׳.
וישבר אותם. פר״ש (ד״ה וישלך מידו וגו׳, שבת פז., יבמות סב.) מאי דרש. אמ׳ ומה פסח שהיא אחת מכל המצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו (שמות יב:מג, ועי׳ תרגום אונקלוס שם) והיינו ישראל משומד כו׳. וקשי׳ לרבינו יצחק (עי׳ תוספות שבת פז. ד״ה ומה פסח, יבמות סב. ד״ה התורה) דאין זה הק״ו גמור וטוב. דשאני פסח משום קדשים (???). אבל כל התורה כולה אדרבה יש ללמדם ולהחזירם בתשובה. ותו תינח אם היה מצוה אחת או שנים יש לבטל מק״ו. אלא כל התורה אין זה ק״ו.
ות״ל לפי המדרש (עי׳ פסחים פז:, שמות רבה מו:א, פרקי דרבי אליעזר מה, תנחומא עקב יא) דאמ׳ שהאותיות פרחו להם ונפלו מידו מרוב כובדן. א״כ מה היה יכול ששברן. ונ״ל נהי שנפלו. מ״מ לא היה לו לשברן בידים. וכתי׳ וישבר אותם תחת ההר. מלמד שאפי׳ לאחר שנפלו. ועל זה אמ׳ לו י⁠[י]⁠שר כחך ששברת (שבת פז., יבמות סב., בבא בתרא יד:, מנחות צט:). לוי.
ומזה הטעם מתורץ מה שמקשינן בההיא דברכות (ח:, מנחות צט., ועי׳ בבא בתרא יד:) הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו דאמ׳ מר לחת ושברי לחת מונחי׳ בארון. תימ׳ מי דמי. נהי שנשתברו עדיין נקרא מה שיש בו. ובזקן אין בו כלל. אלא י״ל שפרחו האותיות ונפלו מרוב כובדן. שמתחילה האותיות נשאו אותן. אבל כשפרחו האותיות נפלו מידו. א״כ דמי בטוב. מ״ר אבר׳ מה״ר אהר׳.
וישבר אותם – יותר הי״ל להניחם למעלה מלשברם כדי שכשישובו יחזור ויטלם, אלא שאמר משה אם אניחם קיימים הלא כתיב בהם לא תעשה לך פסל וכתיב עדות ה׳ נאמנה והי״ל ית׳ ליקח נקמתו מהם מיד, לכן ראה יותר לשברם.
וישבר אותם – פירש״י אמר משה ומה פסח שהוא א׳ מכל מצות וכו׳ וכל בן נכר לא יאכל בו וכו׳, וקשה לר״י דמה ק״ו הוא זה דשאני פסח שהוא קדשים אבל כאן אדרבא הי״ל ללמד תורה ולהחזירם למוטב ולתשובה, ותו התינח מצוה אחת או שתים אבל לבטל כל התורה על כך מנ״ל, ותירץ דלפי המדרש שפרחו האותיות נפלו הלוחות מרוב כובדן ונשתברו מעצמן, וקשה א״כ מה הי״ל למשה לעשות ומה א״ל הקב״ה אשר שברת, וי״ל שסייע הוא בשבירתן בידים לאחר שנפלו וזהו וישליכם וגו׳ וישבר אותם, וזהו אשר שברת יישר ששברת, לוי.
ובזה מתיישב ג״כ מה שאמרו בברכות הזהרו בזקן ששכח תלמודו כי לוחות ושברי לוחות בארון היו מונחים, דקשה שאני שברי לוחות שעדיין הדברות היו חרותות בהם לאפוקי זה אין בו עוד תורה אלא שגם בלוחות האותיות כבר פרחו מהם, מהר״ר אהרן.
וירא את העגל ומחלת – מכל כלי זמר שהיו שם לא הזכיר אלא מחול, והטעם כי תמצא בכתוב שבעה מיני זמר שהם כנגד שבעה כוכבי לכת שצ״ם חנכ״ל, כנור כנגד שבתאי, תוף כנגד צדק, מחול כנגד מאדים, מנים כנגד חמה, עוגב כנגד נוגה, צלצלי שמע כנגד כוכב, תרועה כנגד לבנה, זהו שכתוב (תהלים ק״נ:ג׳-ד׳) הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול. הללוהו במנים ועוגב, הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה. והנה הם בין כלם תשעה מיני זמר כנגד תשעה גלגלים, ובעלי חכמת המוזיק״א יודעין לכוין כל מין ומין ממיני זמר הללו כנגד כל גלגל וגלגל, ושופר ונבל הנשארים בכתוב, השופר כנגד גלגל התשיעי המקיף, והנבל כנגד גלגל שמיני שבו הכוכבים, ומפני זה הזכיר במעשה העגל מחול יותר מכל שאר הכלים אשר היו שם, לפי שהמחול כנגד כוכב מאדים כי היו במדבר במקום חורב שממה והכוכב הזה שולט עליו, וזהו שתמצא על הים (שמות ט״ו:כ׳) ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת כי היו שם נשים שלא היתה כוונתם לשמים, והתוף כנגד כוכב צדק, וזהו שכתוב (שם) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, הזכיר אהרן וסמך לו את התוף לפי שאהרן היה כלו צדק כענין שכתוב (איוב כ״ט:י״ד) צדק לבשתי וילבשני.
אבל החכמים עשו במדרשם מחולות מלשון מחילה, ובאור הענין כי כל מיני זמר שהיו בידם לא נזדמן לו למשה שיראה מהם כי אם מחולות, והוא אות וסימן למחילה שהיה עתיד הקב״ה למחול להם אותו עון, וכמו שאמרו רז״ל סימנא מילתא היא, וכיון שראה משה סימן נזדרז בדבר ויקח את העגל אשר עשו וישרוף אותו באש ויזר על פני המים וישק וגו׳ המים שזרה בהם השקה אותם דרך בזיון כדי שיוציאוהו דרך הנקבים, וכענין שכתוב בענין ע״ג (ישעיהו ל׳:כ״ב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו, ועוד כוון משה לבדוק אותם כסוטות כדי שיוריקו פניהם ויתפרסם ביניהם מי ששמח בלבו על העון ההוא כי אותם שחטאו ועשו בו מעשה והם המשתחוים והזובחים והמקטרים ביניהם היה דן אותם על פי עדים ומחייבם מיתה, אבל מי ששמח בלבו לא היו יודעים והיו צריכים לבדוק ע״י המים, והוא שדרשו רז״ל זבח וקטר בסייף גפף ונשק במיתה שמח בלבו בהדרוקן, ויש אומרים אותם שהיו בהם עדים והתראה בסייף, עדים בלא התראה במיתה היא מיתת מגפה, לא עדים ולא התראה בהדרוקן כן דרשו ביומא פרק שני שעירי, ואילו היה הנס בהדרוקן בפניהם בלא השקאה היה פתחון פה אצל מקצתם לומר כי עונש זה מצד עון אחר הוא וכיון ששתו היה הדבר אצלם שהעונש היה מצד העון הזה, ואמר ויטחן כדי שישוב אפר דוגמת עפר קרקע המשכן שהיה הכהן נותן במים להשקות הסוטה.
וירא את העגל ומחלות, "and when he saw the calf and the dances, etc.⁠" Of all the various musical instruments which were being used at that time, the Torah identifies only the מחלות, The fact is that you find that Scriptures lists a total of seven varieties of musical instruments each one corresponding to one of the seven fixed stars (galaxies, which formed the basis of astronomy and astrology until Copernicus). The instrument known as כנור corresponded to the planet Saturn, whereas the instrument known as תוף, drum, corresponded to the planet Jupiter. The instrument known as עוגב corresponds to the planet Venus; the instrument known as צלצלי שמע corresponds to the planet Mercury. The instrument known as צלצלי תרועה corresponds to the moon, whereas the instrument known as מחול corresponds to the planet Mars. The instrument known as מנים corresponds to the planet Sun.
In Psalms 150 there is a list of nine different musical instruments corresponding to nine planets (galaxies). The experts of music know how each of these instruments match the specific nature of the planets and zodiac influences they are to represent or counter, respectively. The שופר and נבל which are unaccounted for in our list but have appeared in Psalm 150 each have their cosmic function also. The שופר represents an all-embracing planet, one that orbits all the other planets, whereas the instrument known as נבל, corresponds to the eighth planet the sphere within which all the stars we observe are orbiting. The reason that in connection with the golden calf the instrument מחול is singled out for special mention is that in the desert the influence of the planet Mars is exceedingly potent. You will note that already after the Israelites had been saved by walking through the sea whereas their pursuers the Egyptians perished in that same sea, Miriam and her companions took two instruments with which they accompanied their song of praise to God, namely the מחול and the תוף (compare Exodus 15,2). In that connection the Torah mentioned that Miriam was the sister of Aaron, a fact familiar to every reader of the Torah. It appears that some of the ladies banging the drums at that time directed their thanks-giving at the planet Jupiter, the planet to which this instrument corresponds. In order to offset such erroneous כוונות the Torah (Miriam) mentioned that her brother Aaron represented צדק seeing that he was such a perfectly righteous and lovable person. This thought about Aaron would deflect what could otherwise have been a serious theological error on the part of the women playing the drums.
A Midrashic approach views the expression מחולות as derived from מחילה, "pardon, forgiveness.⁠" According to this view when Moses looked at all the musical instruments being used in these festivities, none evoked within him any hope of these people being forgiven eventually, until he saw the מחולות. As soon as he saw that instrument, he regained confidence that there was hope that God would eventually forgive them for this grievous sin and he immediately proceeded to burn the calf, etc. This whole matter is an illustration of the old adage of our sages that סימנא מילתא הוא, that one must not dismiss symbols as of no consequence and not related to the essence of a matter, but that on the contrary, any symbol may trigger something which will prove to be very important (compare Horiot 12).
When Moses sprinkled the ash of the golden calf on the water and made the Israelites drink the mixture, he did so in order to disgrace them as they would excrete this in the form of diarrhea, not as urine. Compare Isaiah 30,22: "who says of idolatry and its remains: 'you will cast them away like a menstruous woman.'" Another thought which motivated Moses was to examine the Israelites just like women who are suspected of infidelity against their husbands, סוטות. If the faces of the people drinking this mixture would turn green (like the face of a guilty סוטה), it would become public knowledge who amongst them had enjoyed watching the dancing and the festivities around the golden calf. The people who had participated in the golden calf cult in deed and had been witnessed and identified as such had already been condemned to die by tribunal; the identity of those, however, who had committed the sin only in their hearts had not been known and became known only as the result of their drinking this water with the ash of the golden calf.
This is what our sages meant in Yoma 66 when they said anyone who had slaughtered a sacrifice or offered incense to the golden calf was executed by the sword. The ones who had merely kissed the calf died at the hands of God. Those who had enjoyed the proceedings without participating actively except with their hearts were struck by dropsy. Another source distinguishes between the ones who had been legally warned of the penalty they would face and those who had not been warned. The former were executed by the Levites, the latter died at the hand of God. Those who had participated actively but had not been seen by valid witnesses nor been warned properly would die at the hands of God. Had God performed a miracle and the people guilty only in their hearts would have been struck by dropsy without having drunk from the water with the ash of the golden calf, the people might have said that the afflicted person while dying because of a sin he had committed did not die on account of his enjoying the cult of the golden calf. Having first drunk from this mixture made it reasonable to attribute their dropsy to a sin connected with the golden calf. The reason the Torah reported Moses as "grinding" the gold was to achieve as near a replica of the Sotah procedure when earth is taken from the floor of the Tabernacle and mixed with the water before the Sotah is given it to drink (compare all the details in Numbers 5,17.)
וישלך מידו – פירש״י ומה פסח שהיא אחת מן המצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו התורה כלה כאן וכלם משומדים ואתנה להם עכ״ל. אין זה ק״ו גמור דאם משומד אסור בפסח שהוא קרבן מ״מ לא היה לו למנוע ליתן להם תורה ולהחזירם בתשובה שיטת תו״ך פ׳ ר׳ עקיבא.
וישלך מידו את הלוחות – ולא אמר ויפל שהשליכן למרחוק שלא יפלו על רגליו כדרך משליך משא כבד מעליו:
וישבר אותם – לפי הפשט לכך שברם לפי שעברו ישראל על לא תעשה לך פסל שכתוב בהן שמעיד עליהם שצריך לינקם מהם ושברם שלא יהא עדותן קיימת:
וישלך מידו את הלוחות, "he threw down the Tablets from his hand.⁠" The Torah does not use the verb ויפל, which would have meant that the Tablets fell directly in front of his feet, but it uses a verb indicating that Moses flung the Tablets as far away from him as he was able to.
וישבר אותם, "he shattered them. According to the plain meaning of the text, the reason why Moses made a point of smashing the Tablets was that these Tablets which had inscribed on them that Israelites must not make a cast image of anything in heaven or on earth, would, if allowed to remain intact- serve as testimony against the people who had so grossly violated what was written upon these Tablets.
וישלך מידו – חסר יו״ד שכפרו בי׳ דברות וי״פ פסל בתורה וי״פ תועבת ה׳ במשלי.
ויהי כאשר קרב אל המחנה – ילמדנו כי לא היה יהושוע במחנה אך המתין שם תחת ההר מ׳ יום והמן יורד עליו ואוכל שנ׳ (תהלים ע״ח כ״ה) לחם אבירים אבל מיד כאשר באו אל המחנה והלוחות ראו את העגל מיד פרחו כל האותיות ונמצאו ידיו של משה כבדים מכובד הלוחות, ותדע שהכבידו לאחר שפרחו כי קודם נשא שתי הלוחות בידו אחת, שנ׳ ושני לוחות בידו, וכתיב וישלך מידיו משמע שהכבידו כי הלוחות משקלם מ׳ סאה, ולמה אמר וישלך ולא אמר ויפל מלמד שהשליכם למרחוק כדי שלא יפלו על רגליו.
וישלך מידו – חסר יו״ד כלומר י׳ הדברות שהיו כתובים בלוחות ראה אותם שהיו פורחות למעלה מיד וישבר אותם תחת ההר, אמר מאחר שפרחו אותיות הקדש מה הנאה באבנים האלה מיד שברם כי לא נשתברו בהשלכתו. וק״ק למה שבר אותם משה דנהי שלא היו ראויים לקבל התורה מפני שהיו משומדים, מ״מ היה לו להניחם תחת ההר במקום אחד צנוע עד שיראה אם יעשו תשובה, ותו שהרי כבר גלה לו הב״ה מן השמים שעשו את העגל. אך קשה מאחר שהב״ה גילה לו שעשו העגל וגם הסכים בשבירת הלוחות, א״כ למה לא אמר לו הנח אותם בשמים. וי״ל לפי שכבר נתנו למשה שנ׳ ויתן אל משה, ואין לעכב מתנתו שנ׳ (במדבר כ״ג י״ח) לא איש א׳ ויכזב, ועוד שהיו בני לוי כולם ראויים לתורה שהרי לא חטאו בעגל ובפרק הבא על יבמתו (יבמות ס״ב א׳) דריש ק״ו מפסח שאמר כל בן נכר כו׳ כ״ש כל התורה וישראל משומדים, ואין זה ק״ו גמור משום דשאני פסח (עשו׳) [דהוא] קדשים, אבל כל התורה אדרבה יש לו ללומדם ולהחזירם בתשובה. דאם הוא ק״ו גמור, א״כ מה אומר דמדעתי׳ עבד, והלא ק״ו מדה היא בתורה. אלא ע״כ לאו ק״ו גמור הוא. ועי״ל משום שאמר לו הב״ה לך רד כי שחת עמך והיה סבור משה ששאר העם לא חטאו בעגל רק ערב רב שהם עם משה וגיירם, אמר בלבו אוריד הלוחות ואתנם לישראל שהם בני אבות. אך כשקרב אל המחנה וראה כולם נשבעים בשם העגל אז שברם. אך קשה עדיין דהיה לו לגונזם תחת ההר דרך כבוד, ואין לומר כיון דפרחו האותיות הלכה הקדושה שבהם כדאמר בפרק כל כתבי הקדש (שבת קט״ו ב׳) דספר תורה שנמחק אם אין בו [פ״ה] אותיות אין מצילין אותו מהדליקה, ה״מ להציל מן הדליקה, אבל פשיטא דאסור לבזותו דאמר במגלה (כ״ו ב׳) דס״ת שבלה טעון גניזה, ועוד סוף סוף גנזם בארון הקדש כדאמר בפ״ק דבבא בתרא (י״ד ב׳) מלמד ששברי לוחות מונחים בארון, א״כ למה נהג בהם מנהג בזיון לשברם. ומצאתי שפי׳ הרי״ח שלכך שברם כי היו כבדים עליו והשליכם מההר בידיו כדי לילך למחנה לישראל ולסלקם מן העון, כי כל זמן שלא בא אצלם היו חוטאים. וכת׳ הרי״ח ז״ל מכאן אם אדם נושא ספר תורה ורואה שאחרים רוצים לחטוא ואינו יכול למהר ללכת ולמנוע אותם מחטא מפני ס״ת, ישליך ס״ת מידו כדי למונען מן החטא. ואם יקשה לך וכי אומר׳ לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך, י״ל דמצוה דרבים שאני כדי למנוע רבים מעון. וכה״ג מתר׳ בשלהי פרק השולח (גטין ל״ח ב׳) גבי ר׳ אליעזר ששיחרר את עבדו ועבר בעשה כדי לצרפו לעשרה מפני שהוא מצוה דרבים. עי״ל כדי לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לכך שברם ללכת מהר למונעם מן החטא, דהשתא כדי לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה, כ״ש בכאן. אך לפי [מ״ד] פרק הבא על יבמתו (יבמות ס״ב א׳) לא משמע הכי שאומר לשם ששברם, (אלא) מכח שהיו משומדים ולא היו ראויים לקבל התורה.
והנה השליך משה הלוחות מידו, ושבר אותם בראותו זה הענין, לפי שהלוחות לא ניתנו אלא להכניס ישראל בברית עם ה׳ יתעלה שיקיימו התורה, והם הפרו הברית בעובדם עבודה זרה; כי ההודאה בעבודה זרה היא כפירה בכל התורה, כי כשלא יֵאָמֵן בה׳ יתעלה לא תתכן האמונה במצוות התוריות אשר ציוה בהם.
[ט] והיה צורך זכרון כל אלה הדברים להודיע שעד שבא אל המחנה לא נתאמת אצלו מהות הענין. וזה היה סבה עצומה לשלא הניח הלוחות בהר או שלא שברם שם והעד הנאמן אומרו ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות – [י] יראה כי כאשר קרב אליהם ראה את העגל שנאמר לו כי הוא עגל ממש ולא על דרך כנוי והפלגה כמו שחשב וראה ג״כ שקול ענות שהיה שומע שהוא קול מחולות שהיו משוררים בחלילים לפניו. ולזה לא היה לו לומר המחולות כמו שכתב הראב״ע כי לא נאמר לו דבר ממחולות. וגם הוא לא גזר עליהם ביחוד. וכשראה שלא היו חרדים ולא עצבים על מעשיהם ויחר אף משה וישלך מידו הלוחות וישבר אותם תחת ההר כדי שיראו ויכלמו ממעשיהם. וכמה מתאמת זה ממה שאמר במשנה תורה ואפן וארד מן ההר וגו׳ וארא והנה חטאתם לה׳ אלהיכם עשיתם לכם עגל מסכה סרתם מהר וגו׳. ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי וגו׳ (דברים ט׳:ט״ו-י״ז). שירצה כי למראה עיניו יצא מכל מה שנסתפק בו.
וישלך מידיו וגו׳ אמר ומה פסח שהוא אחד מן המצו׳ אמרה תורה כל בן נכר לא׳ יאכל בו התורה כולה כאן וישראל מומרים ואתננה להם. בפרק רבי עקיבא ופרש״י בן נכר מומר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אבל התוספות גמגמו בזה ואמרו שאין זה ק״ו גמור דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן מ״מ לא ה״ל למנוע מלתת להם התורה ולהחזירם בתשובה:
תחת ההר לרגלי ההר. כמו בתחתית ההר לא תחתיו ממש:
ולפי שהיו כל אלה דברי משה לכן כתוב אחריו ויהי כאשר קרב אל המחנה. ואם נפרש ויאמר אין קול ענות גבורה על יהושע יהיה ענינו שבתחלה גזר שהיה קול מלחמה ואח״כ אמר אבל אינו קול ענות גבורה מהמנצחים ואין קול ענות חלושה מהמנוצחים שזה יצעק וזה ישחק. אבל הוא קול ענות מאנשים שוטים ושוחקים כי קול שחוק וקלות ראש היה ואותו קרא קול ענות כי הרמת הקול יכונה בלשון מענה כמו והאלהים יעננו בקול אין קול ואין עונה ואין קשב. והיה אם כן יהושע מסופק בדבר לדעת מה הוא כי משה לא גלה לו הסוד. האמנם כאשר קרב אל המחנה רוצה לומר יהושע הנזכר אז ראה את העגל ומחולות סביבו ונתברר אצלו אמתת הדבר איך היה ולכך נאמר ויחר אף משה לפי שכל מה שנזכר קודם זה היה על יהושע לא על משה. ונכתב כל זה הסיפור להודיע שמשה היה יודע אמתת הדבר ולא גלה אותו ליהושע מפני כבודם של ישראל. וגם זה לפי שבעצבון לבו לא יוכל לדבר דבר. האמנם כשהגיע אל המחנה וראה את העגל ואת המחולות שהיו סביבו חרה אפו של משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר ואחשוב שבמקום המזבח שבנה הוא עליו השלום תחת ההר ביום מתן תורה כשכרת ברית בין ה׳ ובין ישראל שם השליך את הלוחות ושבר אותן כמו שקורעין שטר העדות כשנפסל.
והנה לא שבר אותם בהר כשידע עון העגל והביאם ושברם במחנה לפי שישראל אם לא היו רואים את הלוחות ומעשה ה׳ כי נורא הוא בהם לא היה להם יגון ואנחה על שבירתם כי יותר תתפעל הנפש ממה שיראה האדם בעיניו ממה שישמע מפי המגידים. ולכך הביאם מההר להראותם להם ולשברם לעיניהם. וכן אמר במשנה תורה (דברים ט׳ י״ז) ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם. והותרה בזה השאלה הו׳.
וראיתי בדברי קצת המפרשים שהביא את הלוחות כדי שיראום ישראל לדעת במה נתעכב בהר כל אותם הימים שישב שמה. ואינה סבה נכונה אצלי כי כבר הוכחתי בסוף סדר תרומה שלא ישב משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחכות ולקוות מעשה הלוחות. אבל הסבה האמתית היא הראשונה אשר זכרתי.
ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר – הנה יש כאן מקושר ספק. מה עלה בדעת משה לשבר הלוחות. הלא טוב לו להניחם בהר ומה לו להורידם בעת רעה. ועוד שלא היה דבר חדש לו. כי כבר הודיעו הש״י עשיית העגל. ואם נאמר שהש״י צוה לשברם. אם כן לאיזה תכלית נבראו מע״ש והיו כתובים באצבע אלהים. ואם משה שברם בחרון אף ולא ע״פ ה׳. כאומרו ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות. זו קשה מן הראשונה. וחז״ל אמרו כי בבא משה אל גבול טומאת העגל. שפרחה הכתיבה מהם ונשארו אבנים. וי״א רושם הראות בלב גדול מהשמיעה. וזהו אמרו וירא את העגל ומחולות ומגודל צערו וכאב לבו. לא יכול לסבלם וישבר אותם תחת ההר. על שלא נשאר לו כח לסבלם. וי״א כי מדעת שברם. כדי להכאיב לב ישראל שיראו שהיה יורד להם תורה מן השמי׳ להשלימה בלוחות סנפרינון כתובים באצבע אלהים. בענין כי מרגלית טובה היתה בידם. ובעונם אבדו אותה ושברוה. באופן שיהיו נשברים בקרבם. ורז״ל אמרו משה שיבר את הלוחות מדעתו והודו לו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת. במקום שיש חלול השם למה זה תורה מן השמים. והנראה לי בזה כי משה שברם מדעתו. ולזה הביאם והורידם מן ההר כדי לשבר אותם. וכל זה בשביל תועלת ישראל וטובתם. לפי שראה שישראל עשו חטאה גדולה וכפרו בשם ובתורתו ובטובתו. ושכל עצמו לא ירד מן השמים אלא לומר להם לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב. ולבסוף ארבעים יום יעשו העגל. אחר שנתחייבו לשמור התורה והמצוה ואמרו נעשה ונשמע. ונתחייבו בשטר ועדים. והם לוחות העדות. שהיו עדות בין ישראל לאביהם שבשמים. וכבר רמזתי למעלה. ולכן אמר וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו. כי לכן הורידם בידו לפי שהיה שטר חוב כתוב וחתום מעדים. שהשם יתברך הוציאם ממצרים ונתן להם עשרת הדברות. ועל כל דבור ודבור היו משיבין הן או לא. וכשראה העגל ומחולות אמר חייבים מיתה הם. והרי השטר בידי כתוב וחתום. מה עשה נטל את הלוחות ושברם תחת ההר כמי שקורע את השטר. בענין שלא יהיה פתחון פה להקב״ה כנגדם. וכשיבא להפרע מהם באיזה שטר יתבעם. כי שטר הכתיבה והעדים שהם לוחות העדות כבר הוא קרוע קריעת ב״ד. ולזה הטעם וישבר אותם תחת ההר:
וירא את העגל ומחלת, ויחר אף משה – כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, כענין ״כי רעתכי אז תעלזי״ (ירמיהו י״א:ט״ו), ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקן המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראויים לאותן הלוחות.
וירא את העגל ואת המחולות ויחר אף משה, Moses’ anger was aroused over the fact that people rejoiced over the damage to themselves they had caused. We find something parallel in Jeremiah 11,15 כי רעתכי אז תעלזי, “for you exult in performing your evil deeds.” At this point Moses despaired of the people doing teshuvah before being punished. They were no longer fit to receive the Tablets
[טעם שבירת הלוחות]:
ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות. שלא די שלא עשו העגל, אלא שהיו שמחים ל⁠[עבדו], כמו שאמר (ירמיה יא טו) ׳כי רעתכי אז תעלוזי׳, אז ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר, כי ראה שלא חזרו בראותם אותו, וקינא לאלוקיו ועשה פעל זה של קנאי לשברם לעיניהם1.
וגם לכוונה טובה לישראל נתכוון, כי אמר, אלה הלוחות הם לוחות העדות, וכל עוד שיש העדות הזה – חייבים חוטאיהם של ישראל כלייה, וכמו שגדולה מעלתם בלוחות העדות הזאת בעש⁠[רת הדברות] שכתיב בהם – כך שפלה לתחתית מפלתם בעברם על זה, כי מאיגרא רם לבירא עמיקתא2:
1. כמו שכתוב בדברים (ט יז) ׳ואשברם לעיניכם׳. ובמנחות (נג:) ׳כי רעתיכי אז תעלוזי וכו׳, שמא חס ושלום אין להם תקנה׳, וראה פירוש רבינו גרשום שם.
2. ע״פ חגיגה (ה:). כעין זה בתנחומא (כי תשא ל), וראה רש״י (להלן לד א).
[א] ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות
[1] תענית פרק רביעי דף כח ע״ב (תענית כח:)
מה פסח. התוספות (שבת פז. ד״ה ומה פסח) מפרשים דאין זה קל וחומר גמור, דאם משומד אסור בקרבן מפני שהוא קרבן, מפני זה אין למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם למוטב. ואני אומר כי קל וחומר גמור הוא, דכיון שהם אסורים בתורה מקל וחומר דפסח, מה שייך בזה דיש ליתן להם התורה להחזירם למוטב, דאיסורא להיכן הלך, כיון דאסורים בתורה, מה שייך בזה ליתן להם התורה להחזירם למוטב:
אלא דיש להקשות על קל וחומר זה, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון (ב״ק כד ע״ב), דמה פסח אינו אסור למשומד הלימוד, רק האכילה, ואם כן לימוד התורה למשומד גם כן מותר, ולמה שבר את הלוחות, שהרי אינם אסורים בלימוד התורה, אף על גב שהם אסורים בפסח, ואין לומר דהכי קאמר, כיון דאסורים לעשות הפסח, ואין נתינת התורה רק למצותיה, ואם אחת מהן בטל לא שייך תורה לישראל, ובשביל כך שבר הלוחות, דבזה יקשה קושית התוספות, דלא היה למשה לשבור הלוחות, כיון דאין כאן איסור, והיה (להם) [לו] ללמדם את התורה לישראל ולהחזירם למוטב, וקודם שיגיע זמן פסח יחזרו למוטב, ויהיה מותר להם לעשות הפסח:
אבל גם כן אין זה קשיא, כי יש לך לדעת דנתינת הלוחות להם הוא מעשה מחדש לקבל הלוחות, והם אסורים בו מכח קל וחומר דפסח, שהיא מצוה אחת, ואין למשומד זכות בלוחות שהם התורה, וכיון דאסורים למשומד לא שייך נתינה להחזיר אותם למוטב. ולא דמי מה שהמשומד מותר בתורה, דשם אינו עושה דבר חדש, שהרי כבר היה לו התורה, אבל ליתן הלוחות מחדש להם – הנתינה אסורה להם מקל וחומר דפסח, שאסור המשומד לעשות המצוה, ולא קשיא מידי:
<וּמְחֹלֹת: חס׳ דחס׳. עיין ריקאנטי, ומה שפי׳ עליו בעל אור יקרות.> [ומחלת].
מִיָדָו: מידיו ק׳, וכן נמס׳ במסורת ובהרמ״ה ז״ל. והכתיב רומז למה שכתוב ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל, זו שבירת הלוחות. <וכן אמרו במדרש לקחם בידו אחת והשליכם בכעס ואהרן ושבעים זקנים תפשו בידו שלא ישליכם ולא יכולו, ואמ' הקב"ה תבורך יד חזקה כזאת היינו דכתי' ולכל היד החזקה. ובדברי רז"ל כי פרחו האותיות ולכן חס' יו"ד, ונשארו שתי ידיו חלושות כיד אחת. ואמרו חכמי' ז"ל כי נשארו כבדות כי קדושת האותיות היתה נושאת אותם, וכמו שאמרו בארון נושאיו נושא, עצמו לא כ"ש.> [מידו כ׳, מִיָּדָיו ק׳].
לרגלי ההר. דק״ל דתחת ההר משמע שהיה תוך וחלול בהר לכן פירש לרגלי ההר:
The foot of the mountain. Rashi is answering the question: Does "Beneath the mountain" not imply that the mountain had an interior cavity? Thus he explains, "At the foot of the mountain.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויהי – אמרו ז״ל (מגילה י׳:) לשון צער יכוין על מאורע רע שאירע בלוחות שפרחו מהם האותיות כמאמרם ז״ל (שמו״ר פמ״ו), וזה גרם לנו כל מה שטעמו אבותינו גם אנחנו מכוסות המרים המיתה עצמה ומר ממות, כי אם היו הלוחות הראשונים פסקה צרה מן העולם וחירות אפילו ממלאך המות (שם פמ״א), והן עתה פסקה טובה, ולזה יאות קרות ויהי, ויכוין גם כן על צערו של אותו צדיק משה רבינו עליו השלום שנצטער הרבה על מה שראה, ויכוין גם כן על ישראל שנמצאו כבושת גנב כי ימצא בבושה גדולה כאשר קרב משה אל המחנה, ויכוין גם כן על בחינת הקליפה שקרב לה הוי להומה ולאבדה דומם ורוחניות רע שבה שאליו נאמר אלה אלהיך סר אליו מר המות, כן יאבדו אויבי ה׳.
כאשר קרב וגו׳ – אולי שישמיענו הכתוב שנזדמן ראות העגל לפני משה קודם שיכנס למחנה, והטעם כדי שלא יכנסו הלוחות כתובים למחנה שיש בו עבודה זרה, וזה הוא שיעור הכתוב ויהי כאשר קרב וגו׳ תכף ומיד וירא את העגל מזומן לפניו.
וירא את העגל ומחולות – אולי כי באמצעות הזדמנות משה פרחה לה בחינת הטומאה שהיתה מדברת בו ואומרת אלה אלהיך ישראל, גם רוח הטומאה שפעלה צורתו מבלי צורף ואומן תכף יצא בולעו של עגל מיראת משה, כי הקליפה תכיר אדונה ותפחד ותרתע, ולזה אמר וירא את העגל ומחולות, מקיש עגל למחולות מה מחולות דומם גם עגל דומם, כי עברה ממנו רוח המטעה.
או יאמר בדקדוק אומרו את העגל שלא היה צריך לומר אלא וירא העגל, אלא נתכוין לומר שראה העגל ורוח הטומאה שבו כי הצדיקים יכירו בחינת הרע ומכל שכן אדם כמשה ע״ה שעלה ודרך על במתי כל הרוחות בעלותו אל האלהים, ורבותינו ז״ל אמרו (תיקונים קמ״ב) ששאל משה לעגל מי עשאו, והשיב כי ערב רב עשאוהו יעש״ד, והדבר פשוט כי לא ידבר הדומם, ותמצא שבמחולות לא אמר את כי לא היה בהם רוח הטומאה המצפצפת כמו שהיה בעגל כמאמר רבותינו ז״ל הנזכר.
או ירצה להודיע כי בעת שקרב משה אל המחנה לא נזדמן לפניו אדם מפני הבושה ולא ראה זולת העגל ומחולות, אבל מסיבתו ותופשי מחול פינו מקום, ולזה אמר וירא את העגל ומחולות לומר כי הוא זה לבד מה שראה.
ויחר אף משה וישלך – צריך לדעת טעם של משה בשבירת הלוחות ולא חש להפסד מופלג ופשיטא שלא יעשה דבר קלקול אם לא באומד גדול ובצדדי המועיל אשר צדד ע״ה, ורבותינו ז״ל אמרו (אדר״נ פ״ב) לא שבר עד שנאמר לו מפי הגבורה, וכן אמר ר׳ מאיר ויהיו שם כאשר ציוני (דברים י׳ ה׳) שנצטוה ושבר הלוחות ע״כ, וצריך לתת טעם לאל עליון למה מנע הטוב.
ונראה כי קודם שעבדו עבודה זרה פסקה זוהמתן כמאמרם ז״ל (שבת קמו.), ולזה עשה ה׳ להם משפט כתוב חרות על הלוחות חירות ממלאך המות (שמו״ר פמ״א) כי כלום מיתה זו למה לצד הפרדת הזוהמא אלו כבר פסקה זוהמתן, ולזה כשעשו את העגל הרי זוהמת החטא דבקה בהם ומעתה צריכים למלאך המות, הגם שלא חזרה הזוהמא ממש על ידי העגל לכמות שהיתה קודם קבלת התורה אף על פי כן שברם כי אין דין זה להם עוד שיהיו בני חורין ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, ולטעם זה לו יהיה שנאמר כי משה מדעת עצמו עשה מתחילה אין כאן קושיא.
ויהי כאשר קרב אל המחנה, It was, when he came close to the camp, etc. Our sages have already told us in Megillah 10 that whenever the word ויהי introduces a paragraph this is an allusion to a painful experience. In this instance Shemot Rabbah 46,1 describes that Moses noted the letters on the Tablets "flying away.⁠" This caused us all the subsequent grief our forefathers and we ourselves have experienced ever since, including the experience of death itself. Had the original Tablets survived, every sorrow and calamity would have disappeared from the earth, and the world would have experienced freedom from the angel of death (compare section 41 in that Midrash.) The word ויהי also refers to the anguish experienced by Moses personally when he saw with his own eyes what was taking place. The word also alludes to the feelings of shame experienced by the Israelites who felt like a thief who is caught in the act of stealing when they saw Moses approaching. The word even alludes to the קליפה, the spiritually negative radiations which now bombarded the camp of the Israelites and which presaged death and destruction. These negative emanations had been called forth by the words: "these are your gods O Israel, etc.⁠"
כאשר קרב אל המחנה, as he approached the camp. Perhaps the Torah wished to tell us that Moses espied the calf even before he actually entered the camp. This had to be so in order for the sacred Tablets not to have to share the same domain with the epitome of impurity, the golden calf. When the Torah writes: "and it was as he approached the camp he saw the calf and the dances (or the musical instruments used during dances),⁠" our attention is drawn to the immediacy of Moses seeing the calf and the activities surrounding it.
וירא את העגל ומחלות, he saw the calf and the musical instruments, etc. Perhaps the Torah describes that with the approach of Moses the spirit of impurity took fright and flew away so that the calf became inert and lost its ability to utter the words "these are your gods, etc.⁠" Even the spirit of impurity which had fashioned the calf unassisted by any artisan or goldsmith departed out of fear of Moses. The words עגל ומחלות side by side conjure up an image of the calf becoming as inert as the מחלות, the musical instruments, once the spirit which had misled the Jewish people into believing that the calf possessed powers of its own had departed from it.
Alternatively, the Torah uses the wording וירא את העגל instead of וירא העגל, to draw our attention to the fact that Moses did not only behold the calf but also the spirit of impurity it contained, i.e. את. The righteous have the ability to recognize evil; a person of the stature of Moses was certainly able to recognize evil when he faced it. According to our rabbis in Tikkunim 142, Moses asked the calf who had made it to which the calf responded that it had been made by the mixed multitude. Seeing that inert things cannot speak, the meaning of that statement is that Moses realised that the calf contained the spirit of impurity. When the Torah describes Moses as seeing the dances, the word את in front of the word מחלות is absent. This lends credence to the statement that Moses perceived the spirit of impurity as being within the calf.
It is also possible that the Torah wished to inform us that at the time Moses approached the camp he did not encounter a single person as they were all too ashamed to face him. All Moses was able to see therefore were the calf and the musical instruments used to accompany the dances.
ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, Moses became very angry and he threw the Tablets from his hands, etc. We need to understand why Moses took it upon himself to smash the Tablets ignoring the immeasurable damage this would cause to the Jewish people. Clearly he would not have destroyed something unless he was convinced that by the destruction of whatever it was he would perform something infinitely more useful than that which he destroyed. We are told in Avot de Rabbi Natan chapter 2 that Moses did not shatter the Tablets until told to do so by God. This view is confirmed by Rabbi Meir who cites Deut. 10,5 as support for this view. He derives this from Moses saying "they remained therein as God had commanded me.⁠" If so, we must understand why God withheld the good contained in the Tablets from His people. [the question is appropriate in view of the Torah having told us that God decided not to carry out His plan to destroy the people. Ed.]
We must remember that at the time of the revelation at Mount Sinai any residual pollutant of the original serpent had been expunged from the people as we know from Shabbat 146. This is the reason God prepared for them legislation engraved i.e. charut on the Tablets. The word חרות which we read in the Torah with the vowel kametz under the first letter may also be read with the vowel tzeyreh instead; as a result of this change it means "freedom.⁠" The alternate spelling is an allusion to the freedom from the angel of death which the Jewish people had attained as a result of their ready acceptance of God's Torah. Mortality, after all, had only been due to the pollutants with which the original serpent had injected Eve through her eating of the tree of knowledge. The golden calf episode reversed this process and the Israelites became infected with something like the original pollutant once more, though not to the same degree as previously. As a result of their idolatry they became mortal once more and a set of laws designed for immortal people was no longer appropriate for them. This is why those Tablets had to be smashed. All of this is based on the opinions that Moses had not acted of his own accord when he smashed the Tablets.
העגל – שזכר למעלה, ומחולות שלא נזכרו:
וישלך מידו – מרוב קנאתו לה׳ שבר את העדות שהיה בידו, כלומר אין אלו ראויים לעדות:
תחת ההר – לרגלי ההר:
ויחר אף משה – כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשה (לעשות מחולות לשמחת העגל שהיא רעה יותר מעשייתו) כענין כי רעתכי אז תעלזי, לזה התקצף ונואש שיוכל לתקן המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראויים לאותן לוחות (רע״ס).
וישלך מידיו את הלוחות וישבר וגו׳ – לא מתמהון לבב, ונראה שעשה כן להפחיד העם ולהראות להם כי נשברה הברית אשר בינם ובין ה׳.
וירא את העגל ומחלת – כל עוד דמיונות השוא האליליים, תהא אשר תהא צורתם, מבוססים על טעויות שכליות גרידא, ונשארים בתחום השכל, ישנה תמיד תקוה שהשגיאה תפנה את מקומה להארה שכלית, ושהאנשים שלקו ברעיונות אלה יחזרו בנקל למוטב.
אולם לא כן הוא, כאשר דמיון השוא האלילי פורץ את גבולות הטעות השכלית ומשחית את אופי והנהגת בני האדם, והם עובדים בגלוי להפקרות על מזבח השקר. או אז דְבֵקָה תאוות החושים בשורשים המציעים לה מזון רצוי שכזה. וכדרך שקל להשכיל את הטועים בשכלם, כן קשה לתקן את אופי האנשים ששקעו בהשחתה מוסרית, וכן קשה להשכילם.
כל עוד משה ידע רק על העגל ועל העבודה אליו, הוא קיווה עדיין שיוכל לייסד בית טהור לתורה בקרב העם, לכן כאשר ירד מן ההר, לקח עמו את עדות התורה. אך כאשר ראה את העגל והמחולות, נוכח לדעת שטעות עבודת הכוכבים כבר נשאה את פריה הרגיל – התרת רסן תאוות החושים, ואז הבין שיש צורך לחנך את האומה מחדש, למען התורה הזאת. לכן ללא היסוס, בשתי ידיו – ״יָדָו״, לשון רבים מאוחד – השליך ארצה את הלוחות ושיבר אותם. במעשה הזה הוא הכריז באופן ברור שהעם במצבו העכשווי אינו ראוי לתורה ואינו מתאים לקבל אותה.
תחת ההר – לרגלי ההר, אחרי שראה את ההשחתה המוסרית שיצאה מעבודת העגל.
ויהי – הנה עד עתה לא שבר את הלוחות כי חשב שזה עשו בעבור שבושש לרדת ורצו מנהיג במקומו, וכשיראו שבא מן ההר יחדלו ממעשיהם ויעשו תשובה, אבל כשראה שהגם שקרב אל המחנה וראו שבא משה, ובכ״ז היה עדיין העגל והם שמחו עליו במחולות, מזה ראה שבדעתם למרוד בה׳ ובמשה עבדו ולא עשו שיהיה טלמס ומנהיג רק לע״ז, אז ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, וחז״ל אמרו שפרחו האותיות בעת שקרב אל העגל, וע״כ נעשו כבדים והוצרך להחזיק אותם בשתי ידיו כי הלך מהם הנשמה הנושאת אותם, וע״כ שברם אחר שחלפה הקדושה מהם:
וישלך מידיו את הלוחות: כבר נתבאר בספר דברים (ט,יז)1 שלא היתה ההשלכה כמטה את ידיו ונופל מה שבהם, אלא שלקחם בידיו והשליך בכח. וגם היה באופן שהבינו הכל2 שלא בדרך הטבע נעשה כך3, כמבואר שם.
וישבר אותם תחת ההר: לא השליכם מידיו בהיותו במחנה, אלא בחרי אף רץ בחזרה אל ההר ושם השליכם ושברם. ולא היה בידם של ישראל למחות בו4 שהרי עוד לא מצאו לבבם לעבור הגבול, והרי עוד לא משך השופר קולו, וכדכתיב בספר דברים שם ״וההר בוער באש עד לב השמים״5, ועיי״ש.
1. עה״פ ״ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם״.
2. עיין בדברי רבינו בפסוק ט״ו.
3. שהרי היו מונחים על שתי ידיו ואיך היה אפשר לאחוז בהם ולהשליכם, אלא שהיה בזה עזר מה׳ – לשון רבינו שם.
4. אמנם ע״י שבירת הלוחות השיג את שבירת לבבם שלא יתנגדו לו לשרוף העגל, כפי שביאר רבינו בפסוק ט״ו, אך מדוע לא מנעו ממנו את מעשה שבירת הלוחות.
5. שם פסוק ט״ו ״ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש ושני לוחות הברית על שתי ידי... ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם״.
ומחולות ויחר אף וגו׳ – אינו דומה שומע דבר מחבירו לרואה אותה בעיניו, על כן חרה אף משה עתה; או לא חרה אפו באמת רק הראה עצמו זועף לאיים עליהם; או חרה לו בראותו שלא בלבד נתנו תמונה לאל, אבל התחילו גם כן לחול בשעת הזבח ללכת בנימוסי הגוים תועבת ה׳.
ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר – הענין, כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית וכל הקדושות א״י וירושלים כו׳ המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן והיא שוה בא״י ובחו״ל [לבד מצות התלוים בארץ] וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים, משה איש האלהים להשפל שבשפלים, ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצות ה׳, דת אחד לו עם השפל שבשפלים, ומשה לא קראו התורה רק סרסור, אבל אין התיחסות התורה לו והתורה היא מחויבת המציאות כי קוב״ה ואורייתא חד וכמו שהוא מחויב המציאות כן התורה, ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות ית״ש. והנה דל השכל קצר ידו להשיג מציאות מחייב המציאות בלתי תכלית ובלתי מושג, ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כונים למערכת שמים לאמר זהו המרכבה לאלקות וזהו המשגיח והמסבב כל הענינים בעולם, ולו עבדו וזבחו והקטירו, ורקודי הנפש ורתיחות הדם נתהוה ממושג מוחשי ונראה. והמה כאשר ראו כי בושש משה נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט ע״ז כי הוא מרכבה לאלקות והוא המשגיח בעולם השפל והוא העלם ממצרים וזה הי׳ גם חטא עגלי ירבעם יעוי״ש היטב למתבונן.
וע״ז צווח משה ככרוכיא, האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה׳, עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל, חלילה גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שנוי חלילה, והראיה כי ל״ח שנה שהיו נזופים במדבר לא היה הדבור מתיחס למשה ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם, חלילה, השי״ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה וטיטוס נכנס לקה״ק וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו. ויותר מזה הלוחות מכתב אלהים, גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה, רק השי״ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת ולו נאוה תהלה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם הי״ת בלבד, והכרובים חלילה אין להם עבודה ושום מחשבה וענין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סמנים וציונים להודיע אם ישראל עושין רצונם של מקום בזמן שפניהן איש אל אחיו כו׳ ודו״ק. ולכן אין בארון רק לוחות והס״ת והכרובים המה מבחוץ על הכפורת לא בארון רק שמורים למציאות המלאכים כמבואר במורה ח״ג פרק מ״ה.
וזהו ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות [וראה כי גדל טעותן עד, אשר לא חשבוהו לספק כלל כי לא רצו לעמוד אולי ירד משה ולהביט מרחוק על ביאתו רק היו משוקעין בטעותם בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלהי] הבין טעותן ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, ר״ל כי אין שום קדושה וענין אלהי כלל בלעדי מציאות הבורא ית״ש, ואם הביא הלוחות היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה׳ ותורתו הטהורה. וזה דברי הגמ׳ בכ״מ ומכילתא שגם על עת עמידת בהר נאמר ובלבבם יכזבו לו, שעדיין לא נחקק בתוכם הציור האמתי להאמין בנמצא מחוייב המציאות בלתי מושג ובלתי מצויר, ולכך טעו בעגל. ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקב״ה יישר, שאמר לו הקב״ה פסל לך שני לוחות אבנים כו׳ וכתבתי על הלוחות כו׳ אשר שברת היינו ג״כ להיות לאות על השורש שלמדת להם בשבירת הלוחות, וזה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון, ולהורות כי הראשונים אשר מעשה אלהים המה כמשמעו הוא בכבודו עשאן, רש״י, המה שבורים ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא ית״ש הקדוש, הנמצא האמיתי, הבורא הכל ית״ש וזכרו. וכמעט ע״ז נכלל כל ספר דברים להזהירם בזה כי לא ראיתם כל תמונה השמר לך כו׳ כו׳ ודו״ק.
ולפ״ז גם זה מכלל הטעות, שאמרו שמשה העלן מארץ מצרים, ולא משה העלן, רק היה השליח לדבר לפרעה, אבל הקב״ה בהשגחתו הפרטית העלן, ולכך אמר הקב״ה לך רד כי שחת עמך, במה שחת, שאמרו אשר העלית מארץ מצרים. שגם אותך חשבו לאלהי וכאילו היית מעלה אותן ממצרים בכח אלהי בלתי השגחתי הפרטית. וזה רעיון יקר. ולכן בחוקת כי אמרו למה העליתונו, שניהן שוין באו אז הנחשים ונשכום יעו״ש ברש״י ודו״ק.
ובזה מבואר דברי התו״כ סוף פרק א׳ דבר אחר משה משה, הוא משה עד שלא נדבר עמו, הוא משה משנדבר עמו, דכוונתו אל הענין שביארתי, שלא היה למשה שום ענין או כוח להשפיע לאחר שנדבר עמו, לבד מה שרצה הקב״ה בכל פרט כפי הצורך להנהגה הנסיית לאותו שעה, אבל התורה היא מציאות זולתו. ועיין ק״א ומש״כ נראה נכון ודו״ק.
וזה מ״ש ואת מקדשי תראו לא מן המקדש את ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. יבמות ו׳ ע״ב, וזה אני ה׳ מה׳ אתה ירא. ולכן אמרו הפלשתים כאשר בא ארון יושב הכרובים מי יצילנו כו׳ שלא היו מבינים זה, לכן אמר ה׳ מלך ירגזו עמים יושב כרובים תנוט הארץ ה׳ בציון גדול כו׳ על כל העמים יודו שמך גדול ונורא קדוש הוא שיבינו וידעו כי רק שמך קדוש הוא כו׳ כו׳ רוממו ה׳ אלהינו כו׳ קדוש הוא שרק ה׳ קדוש הוא. וראה משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו כו׳ שלא היה להם ארון וכרובים ומקדש שקראו קודם שנבנה המשכן וכן שמואל במצפה בלא ארון ומקדש וכרובים, רק שמרו עדותיו וחוק נתן למו הוא למשה ואהרן במצוה לבנות משכן ולשמואל לבנות מקדש וכמו שמסר לדוד מגילת בהמק״ד [ירושלמי מגילה פ״ק] לכן רוממו ה׳ אלהינו והשתחוו להר קדשו אבל לא מן המקדש אתה ירא רק כי קדוש ה׳ אלהינו שהוא המקדש כל הנקראים בשמו ודו״ק.
ובאמת שהעיקר שלבורא יתברך ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו עם העיקר שהבורא יתב׳ בורא ומנהיג לכל הברואים, המה עיקר אחד, כי כל עיקרי הטעותים שלהם היה בחשבם כי הבורא יתברך אינו מנהיג בשפלים ומשאתו יעצו להדיח, כי אי אפשר למשכיל לאמר כי כל הענינים נפלו במקרה כדעת האוילים, ועל כרחך כי יש מנהיגים בנבראים אשר הבורא לגודל זכות בריאתם מסר להם ההנהגה בתבל, ואם יעבדום וימסרו נפשם בפעולות וענינים אשר מראה כי כוסף הנפש להם ודבוק להם בכל כונתו, אז ימשוך להם טוב וכל שמן וכדברי הנשים הארורות, אבל באמת כל התבל מושגחת כולה בהשגחה פרטית מעתיק יומין, הבורא יתעלה בעצמו, ולו אין חילוק בין תולעת קטן שבים לכל הנבראים ואישים העליונים, מט״ט שר הפנים ומיכאל לבוש הבדים, כי רחוקים המה מאתו בתכלית ההשואה, ומי שיכול להשיג מציאות הבורא יתברך מושגח מאתו שוה עם מט״ט שר הפנים ולא נופל זה מזה, ולא יכול שום מלאך לעשות לנו דבר בלתי רצון הבורא בפרטיות מאומה, וכמו שלא נופל דג קטן מדג הגדול בעצם בריאותו וכן לא נופל המורכב בה׳ יסודות מהשמש המורכבת ביסודות מזהירים, ככה לא נופל בן תמותה, איש כמונו, בעצם ולא נכנע מאישים העליונים הפשוטים ונבראים מעצם רוחני פשוט, וכולנו כאחד שוים ומושגחים בפרט ונבראים מהנמצא האמיתי בהחלט הבורא יתברך שמו א״כ אין שום תפילה ושום קדושה בעצם מבלי הבורא יתברך ברצונו והשגחתו הפרטית בכל עת בלי הפסק, וכולם בטלים במציאותן אל הבורא יתברך ממלא כל עלמין ומסבב כל עלמין, ואמר בפשוט, מה למעלה מה שהוא למטה, מה לפנים, מה שהוא לאחור, שהבורא יתברך הוא ראשון והוא אחרון, הוא לפנים ולפני ולפנים, וזה שאמר שמע ישראל ה׳ אלהינו, היינו הבורא יתברך משגיח בפרטיות והוא אלהינו בכל פרט ופרט, לכן תדע כי ה׳ אחד, ואין אלהי זולתו כאשר ביארנו. ויש להאריך בזה ואכ״מ.
ויהי כאשר קרב – [אבל מקודם לא שבר], אמר ר׳ חלקיה בשם ר׳ אחא, מלמד שלא יהא אדם דן באומדנא.⁠1 (שם שם)
וישבר – תניא, משה שבר את הלחות מדעתו, מאי דרש, אמר, ומה פסח שהיא אחד מתרי״ג מצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה וישראל מומרים על אחת כמה וכמה.⁠2 (שבת פ״ז.)
1. ר״ל אע״ג דמקודם שיער שהקול הוא קול שמקלסין לעבודת כוכבים כמבואר בדרשה דלעיל, בכ״ז לא שיבר את הלחות עד שקרב אל המחנה וראה בעיניו את העגל והמחולות, כדכתיב ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא וישבר, כך פירשו המפרשים. אבל אין צורך לזה, די״ל בפשיטות כי הקב״ה אמר לו כי שחת עמך ובכ״ז לא עשה מעשה עד אשר קרב וראה.
2. עיין בתוס׳ כתבו אין זה ק״ו גמור, דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן מ״מ לא היה לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה עכ״ל, והנה באדר״ן פ״ב איתא שאמר משה האיך אני נותן להם את הלחות שהם מחייבים אותם מיתה דכתיב בהם זובח לאלהים יחרם [ואע״פ דעל הלחות היו כתובים רק עשרת הדברות, אך תמצית כל התורה היתה כלולה בהם כמש״כ רש״י ס״פ משפטים], אלא אשברם ואחזירם למוטב ואח״כ אתן להם לוחות אחרים, ע״כ, ולפי״ז ממילא מיושב הערת התוס׳, שהרי לא היה יכול ליתן להם אותם הלוחות, כמבואר.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳חזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כ) וַיִּקַּ֞ח אֶת⁠־הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר⁠־דָּ֑ק וַיִּ֙זֶר֙ עַל⁠־פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁקְ אֶת⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
He took the calf that they made and burned it in fire, and he ground it until it was fine. He scattered it on the surface of the water and gave to the Children of Israel to drink.⁠1
1. gave to... drink | וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – This is reminiscent of the giving of bitter waters to the suspected adulteress to drink (Bemidbar 5), perhaps suggesting that Moshe was testing the people to see who had "committed adultery" in serving the calf (Bavli Avodah Zarah 43b-44a).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[קצא] 1ויקח את העגל אשר עשו, עמד כנגד ששים רבוא בעגל. (תנחומא בלק כ)
[קצב] 2ויקח את העגל אשר עשו וגו׳ ויאספו אליו כל בני לוי, ראה משה ששבט לוי לא נשתתף עמהם מיד נתחזק ונתגבר ולקח את העגל ושרפו באש וכתתו כעפר הארץ והשליך את עפרו על פני המים שנאמר ויקח את העגל אשר עשו. (פרקי ר״א פמ״ה)
[קצג] 3ויטחן עד אשר דק, ומן העפר (במדבר ה׳:י״ז) זה היה עפרות הזהב אשר טחן, כמד״ת ויטחן עד אשר דק. (במדב״ר ט נד)
[קצד] 4ויזר על פני המים, יקותיאל (דברי הימים א ד׳:י״ח), אמר ר׳ סימון בשעה שהקהו (כאשר החמיצו כלומר חטאו) בנים לאל במעשה העגל, אבי זנוח (דברי הימים א ד׳:י״ח), בא משה והזניחן מאותה עבירה, הה״ד ויזר על פני המים וגו׳. (ויקרא רבה הוצאת מרגלית א ג)
[קצה] 5ויזר על פני המים וישק את בני ישראל, מתני׳ המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון, יוליכם לים המלח וכו׳ ר׳ יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים, אמרו לו אף הוא (אם יזרנה לרוח) נעשה זבל ונאמר (דברים י״ג:י״ח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. גמ׳ תניא אמר להם ר׳ יוסי והלא כבר נאמר (דברים ט׳:כ״א) ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר, אמרו לו משם ראיה הרי הוא אומר ויזר על פני המים וישק את בני ישראל (דליכא למיחש לזבל והאי דלא השלים – לים שלם), לא נתכוין אלא לבדקם כסוטות (שהמים בודקים אותם שחטאו והורגים אותם). (ע״ז מג: מד.)
[קצו] 6וישק את בני ישראל, שאלת אשה חכמה את ר׳ אליעזר מאחר שמעשה העגל שוין (עבודותיו שוות לאיסור) מפני מה אין מיתתן שוה, (שהיו בו שלש מיתות מיתת סייף שימו איש חרבו (שמות ל״ב:כ״ז), מיתת מגפה ויגוף ה׳ את העם (שמות ל״ב:ל״ה), מיתת הדרוקן דכתיב ויזר על פני המים ואמרינן במס׳ ע״ז לא נתכוין משה אלא לבודקן כסוטות בלצבות בטן) אמר לה אין חכמה לאשה אלא בפלך וכו׳. איתמר רב ולוי חד אמר זיבח וקיטר בסייף, גפף ונשק במיתה, שמח בלבבו בהדרוקן, וחד אמר עדים והתראה בסייף, עדים בלא התראה במיתה, לא עדים ולא התראה בהדרוקן. (יומא סו:)
[קצז] 7[וישק את בני ישראל], והיה משקה לישראל וכל מי שהיה נושק את העגל בכל לבו היו שפתיו נעשו של זהב ושבט לוי היו הורגין אותו. (פרקי ר״א פמ״ה)
1. וכן הוא במדרש במד״ר כ כה. וראה להלן אות קצב בביאור. – בזהר ח״ב קצב: ח״ו דאהרן עבד וקרא אוכח דכתיב ויקח את העגל אשר עשו. וראה לעיל אות כו. – ראה להלן אות קצח, רעג. דמעשה העגל השני נקרא ולא מתרגם ובגמ׳ מגלה כה: מבואר דמעשה העגל השני מתחיל בפסוק כ״א ויאמר משה וגו׳. ולפנינו בתרגום ירושלמי כתב יד רומי, אינו מתרגם כלל פסוק כ׳ שלפנינו ומביאו כולו בעברית ומבואר שהיה לו בזה שיטה אחרת. ראה מה שכתבתי בביאור ענין זה בסוף כרך זה שאני נותן את התרגום ירושלמי מכי״ר לשלש פרקים שבפ׳ כי תשא.
2. ילהמכ״ת פע״ח טו. וראה תו״ש משפטים פכ״ד אות צז. ובבאור הרד״ל: אפשר דמאמר מי לה׳ אלי ואסיפת כל בני לוי אליו היה תחילה מיד שירד ובלא זה לא התחיל אף לשרוף העגל לבדו רק שמאמר משה להם כה אמר ה׳ היה אחר זה וכו׳. ומבאר בפדר״א: כיון שראה זה משה תחלה נתחזק ואזר כח (מתשישותו הגדולה תחלה שלא היה יכול להחזיק עצמו והלוחות) לעמוד כנגד החוטאים לשרוף העגל ולכתותו ע״י הלוים. ע״כ ראה לעיל אות קצא. ויש להעיר מד׳ הרמב״ן לעיל פסוק א׳: שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה ויקבלו עבודת אלהותו עליהם אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם וכו׳ וכן היה הדבר כי כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים ולא היה מהם חולק עליו כלל וכן תראה שלא הוכיחם ולא אמר להם כלום, אבל בבואו במחנה וירא את העגל ומחולות מיד ברחו ממנו והוא לקח העגל וישרוף אותו וישק אותו להם ולא מאנו כלל, ואלו היה להם לאלהים אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשרפת אש הן ישרוף את תועבתם לעיניהם ולא יסקלוהו וכו׳. ע״כ וכ״ה בכת״י ילקוט אלביחאי התיכן באש וכתתו בעפר. – וכתתו כעפר הארץ, כ״ה בדפ״ר ובדפוס בעפר, וברד״ל שהעיקר כעפר כלשון הקרא דברים עד אשר דק לעפר, ומ״מ מפרש הגירסא בעפר דאחר שהדיקו קברו בעפר הארץ דעכו״ם שהוא מן הנשרפין אפרו אסור ולרבנן צריך להטילו לים לכן כתיב ויזר על פני המים. באע״ז כאן: י״א כי וישרוף כמו ויתך באש ואין צורך כי יש דבר שיושם באש עם הזהב ומיד ישרף ויהיה שחור ולעולם לא ישוב זהב וזה דבר מנוסה ואמת הוא. וכן הסכים הרמב״ן וכ״ה בחזקוני. ובפי׳ ר״א בן הרמב״ם פי׳: התיך אותו באש. ובאברבנאל: ובקש הראב״ע תחבולה ודרכים לשרפת הזהב ואפשר לומר שעובדי העגל תלו עליו ועל הבמה והמזבח אשר בנו הצאצאים והצעיפות כל כלי יקר וכו׳ ומשה כשראה אותו כחתן בתוך חופה מהודר בעדי עדיים לקח אותו וישרוף באש, והתבונן שלא אמר הכתוב וישרוף אותו באש, רוצה לומר ששרף באש הבמה וכל אשר עליה כדין תשמישי ע״ז וכן נאמר במשנה תורה ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש וגו׳ שלא אמר ששרף את העגל אלא שאת חטאתם שהוסיפו לכבד את העגל וכו׳. אמנם בדרש שלפנינו מבואר שאת העגל שרף. ובנתה״ש: וכן עמדו בעלי החימיא הדור האחרון על הנסיון הזה, ואמרו שכשתערב מלח טרטרי׳ עם גפרית תוכל לפרר את הזהב באש עד אשר דק כעפר. ובחומת אנך הביא פי׳ האע״ז והוסיף: ואפשר דמרע״ה לא הוצרך להניח אותו דבר דכיון דכבר יש מציאות זה בעולם נעשה ע״י משה ע״ה על דרך מה שפירשו המפרשים בדהיא דתענית דאמר ר״ח בן דוסא מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, דאינו נחשב נס כיון שהדבר יש בעולם. וע״ע תוס׳ חולין פח: ד״ה שחיקת, דכל ע״ז תחלתה בשרפה דומיא דעגל. בשפתי כהן כאן מביא מאמר בסגנון מדרשי: אמר משה לזהב וכו׳ ולפנינו במדרשים ליתא גם הוא לא מזכיר הדברים בשם מדרש, וקשה לומר שהרשה לעצמו לחקות סגנון מדרשי וצ״ע וז״ל ויקח את העגל וישרוף באש ויטחן עד אשר דק. האש אינה שורפת הזהב אלא מתכת אותו והעגל היה מזהב ואיך אמר וישרוף באש, וכן הזהב אינו נטחן שאמר ויטחן עד אשר דק, ועוד איך לא קמו על משה כששרפו יש רואה אלוה שלו נשרף ולא יהרוג עצמו עליו. אלא מיד שראהו משה לעגל, אמר משה לזהב, וכי לזה בראך הקב״ה ועילה אותך על כל המתכות והצפינך אצלו שנאמר מצפון זהב יאתה, וקבלת עליך שתעשה ע״ז ויטעו בך, מיד נעשה עץ יבש ושלט בו האש של קרון פניו ונשרף מאליו, וישרף כתיב ולא אמר וישרוף אותו באש לומר שמאליו נשרף ונטחן ונעשה עפר, שכן במשנה תורה כתיב טחון היטב עד אשר דק לעפר וכותבי דברי הימים מציינים שכל האלילים שלהם דרכם היה לעשותם עיקר הצורה מעץ ולצפותם בזהב וכן הי׳ העגל ולכן מתאים לומר וישרוף באש.
3. ראה במדב״ר שם שדורש את כל פרשת סוטה לענין העגל. – בפי׳ ר״א בן הרמב״ם: ושף אותו בשופינים וכיוצא בהם ועל זה נאמר ויטחן וגו׳ שהרי הזהב אינו נטחן. ובתרגום רס״ג: ויטחן, ויפצרהו בפצירה עד אשר דק כעפר וברב״ח: ויטחן, כדי שישוב אפר דוגמת עפר קרקע המשכן שהיה הכהן נותן במים להשקות הסוטה. ובהעמק דבר להנציב: טחינה נקרא אפילו אינו דק כדאיתא שבת עד: האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן, מש״ה פי׳ כאן שטחן עד אשר דק.
4. לפנינו בדפוס, אבי זנוח זה משה שהיה אב למזניחים שהזניחם מע״ז, ובע״י שם: כי רבים אחרים עשו כך כגון אסא יאשיהו וחזקיהו שהעבירו ע״ז ומשה רבינו הגדיל לעשות מכולם. בלק״ט כאן: ויזר על פני המים, פיזר את אפרו על פני המים כענין שנאמר ואזרם במזרה לכל רוח (ראה ירמיה טו ז, מט לב) כי היו״ד אינו עיקר מן המלה. וראה רש״י ורשב״ם כאן. ובפי׳ ר״א בן הרמב״ם: ויזר וכו׳ ופיזר את עפרו על מים כמו שביאר במשנה תורה ואכת אתו וגו׳ ואשליך את עפרו וגו׳, עשה משה ע״ה מה שעשה כדי למחות את זכרו של עגל ולהשמידו. – בזהר ח״ב קיג: בההאי שעתא דתבר משה הלוחות וכו׳ צף אוקיינוס מאתריה וסליק לשטפא עלמא חמא משה דאוקיינוס סליק לגבייהו והוה בעי לשטפא עלמא מיד ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש וגו׳ ויזר על פני המים וכו׳ לא הוו משתככי מיא עד דנטיל מיא מנייהו ואשקי לון מיד אשתקע אוקיינוס באתריה דהא בההוא מדבר לא הוו מיא דכתיב לא מקום זרע וגו׳ ומים אין לשתות (במדבר כה) ואי תימא לבירא דמרים ארמי ליה ח״ו דתמן שדי משה דכרנא בישא דא למשתי לבתר ותו דעד כאן לא הוה להו בירא עד דאתו למדבר מתנה דכתיב (שם כא יח) באר חפרוה שרים וגו׳ וממדבר מתנה מתמן ירתו בירא כתיב הכא על פני המים וכתיב התם (בראשית א ב) על פני תהום, ע״כ.
5. תוספתא ע״ז פ״ג הי״ט (פ״ד ה״ג), ירושלמי שם פ״ג ה״ג עי״ש. ובתוס׳ שם ד״ה אמר, בשם רשב״ם ורש״י דקושית ר׳ יוסי היא מדכתיב ואכות אותו טחון שמשמע ששחקו לזרות לרוח והשיבו לו ממה שנאמר כאן ויזר על פני המים, והקשו לפי׳ זה: וכי היה ר׳ יוסי טועה בזה שלא היה זורקו למים והא באותו פסוק עצמו דואכות אותו כתיב ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר דהיינו מים היורדים ועוד מאי אהדרו ליה לא נתכוין אלא לבדקן כסוטות וכו׳ לכן נראה לפרש דר״י אסיפא דואשליך את עפרו אל הנחל סמיך אלמא לא זרקו לים אלא לנהר ונהר אינו אלא כמו זורה לרוח שכן דרך נהרות שמתגרשים מימיהם רפש וטיט על גדותיהם ושם עושה זבל ואפ״ה לא חש משה רבינו לכלום, אמרו לו הרי הוא אומר ויזר וישק לא נתכוין אלא לבדקן כסוטות והשקה אותם הזהב ולא נשאר מן הזהב כלום אבל ודאי אין שחיקה מועלת בשאר מימות, ע״כ. וראה בתוס׳ פסחים כח. ד״ה ע״ז. ובר״ח ע״ז שם גרס: אמר להן ר״י והכתיב בעגל וישרוף באש וניחוש דלמא נהנין באפרו אמרו לו הא כתיב ויזר על פני המים וישק את בני ישראל לא נתכוין משה אלא להשקותן כסוטות. ובמאור האפלה: ויזר על פני המים, אין אבוד ע״ז אלא בים המלח, וישק את בני ישראל למדם זאת ההלכה שאין אבוד ע״ז אלא במים. וזה מתאים לפירש״י שלחכמים הסוברים יוליכם לים המלח הלימוד הוא מכאן, אלא שבים המלח לא צריך שחיקה ובשאר נהרות צריך שחיקה, ראה תוס׳ פסחים שם וצ״ב. ובמדרש הגדול דברים ט, כא. ואשרוף אותו באש. זה הוא שאמרו כיצד מאבד עכו״ם, שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים שנאמר ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר. לבדקן כסוטות, ראה להלן אות קצו. קצז. בכת״י מדרש החפץ וישק את בני ישראל בדק אותם כסוטות כו׳ אוי לאותה בושה וכי יש אלוה אתה אוכלו ומוציאו מבית הרעי ומי שחטא הי׳ צף על פניו ע״כ. – בתרגום רס״ג בנוה שלום. וישק, גילוי הסוד כלומר נתכוון לבדקן כדרש חז״ל. ואצל קפאח: לשם בחינה, ונשמט ממנו פירוש הקצר לאע״ז: ויאמר הגאון כי טעם: וישק שהתיר לישראל לשתות מן הנחל. וכ״ה בחזקוני. עי׳ קרני אור.
6. כעי״ז בירושלמי סוטה פ״ג ה״ד ובמדב״ר נשא ט-נד: מטרונא שאלה את ר׳ לעזר וכו׳ ר׳ ברכיה ר׳ אבא בר כהנא בשם ר׳ ליעזר כל מי שהיה לו עדים והתראה היה מת בב״ד, עדים ולא התרייה היה נבדק כסוטה לא עדים ולא התרייה היה מת במגפה, רב ולוי בר סיסי תריהון אמרין זיבח קיטר ניסך היה מת בב״ד, טיפח ריקד שיחק היה נבדק כסוטה, שמח בלבו היה מת במגפה. ובלק״ט פסוק כט: לפי ששלשה מדות היו בעובדי העגל, מהם בעבודה, מהם בנשיקה ומהם שמחו בלב, אותם שעבדו נפלו בחרב, ושנשקו לו מתו בהדרוקן, וששמחו מתו במגפה. ונראה שגורס בגמ׳ גפף ונשק בהדרוקן שמח בלבו במיתה. וראה רש״י כאן שהביא הדרש כבבבלי יומא שם. וברא״ם פסוק לה תמה על מ״ש עדים בלא התראה במגפה, שבמיתה בידי שמים אין צורך לעדים, שהרי כל המזידים אע״פ שאין שם עדים חייבים כרת שהעדים אינם צריכים אלא לגלות הדבר וקב״ה הכל גלוי לפניו. והמפרשים תירצו שמ״ש עדים בלא התראה במגפה הכונה בלא השקאה, כדין סוטה שאם יש עדים שזנתה אין משקים אותה. ובצדה לדרך מגיה בגמ׳ ורש״י עדים בלא התראה בהדרוקן לא עדים ולא התראה במגפה. והיא כגי׳ הירושלמי והמדרש הנ״ל אמנם גם לגי׳ זו קשה, אם היו עדים ולא התראה מה היה צריך לבדקן, וצ״ל שסובר שגם אלה שנבדקו כסוטה היו הלויים הורגים אותם, ראה להלן אות קצז, והבדיקה היתה במקום התראה להבחין בין שוגג למזיד. וכגי׳ זו כ״ה בפסיקתא רבתי י ח: בשעה שעשו ישראל אותה המעשה מיד ירד משה ושחקה וזירה אותו על פני המים וישק וכו׳ אמרו רבותינו כל מי שהיה לו עדים והתראה היה נהרג עדים ולא התראה היה שותה מאותם המים ונבדקו כסוטות וכל מי שלא היה עדים ולא התראה היה מת במגפה. וראה זרע אפרים שם שהגיה: לא עדים ולא התראה היה שותה וכו׳. ובתנחומא תשא סי׳ כו: מיד דן את הסרוחין והושיב סנהדראות מבני לוי שלא נשתתפו במעשה העגל כל מי שהיה לו התראה ואין לו עדים היו בודקין במים כסוטה והורגן שנאמר ויזר על פני המים וישק וכל מי שיש לו עדים והתראה היה נהרג מיד שנאמר הרגו איש את אחיו ומי שאין עליו לא עדים ולא התראה ניגף שנאמר ויגף ה׳ את העם וגו׳. וגם גי׳ זו יש לפרש כנ״ל, שהבדיקה היתה לברר שעבדו ע״ז וכיון שהיתה גם התראה היו הלויים הורגים אותם. וכ״ה בכת״י ילקוט תימני ששון: כל מי שיש עליו עדים והתראה נהרג, התראה בלא עדים בודקו במים והזהב צף על פיו והורגו ומי שאין עליו עדים והתראה ניגף וכו׳ וכ״ה בכת״י מדרש החפץ: ומי שאין עליו עדים והתראה אינו נהרג אלא נגף שנאמר ויגף ד׳ את העם. ע״כ פי׳ שמת ביד״ש ולא נהרג בידי אדם. בזהר ח״ג לח.: דכל אינון דחבו ביה קבילו עונשא בין במלולא בין בעובדא בין בפולחנא ואפילו אינון דלא עבדו מידי אלא דסליקו לי׳ ברעותא דלבייהו למפלח ליה אתענשו כמה דכתיב וישק את בני ישראל.
7. ילהמכ״ת פע״ח טו. ובמדרש הגדול כאן: התיכו באש וכתתו בעפר הארץ והשקה את ישראל לבדקן כשוטה וכל מי שנישק לו בכל לב היו שפתיו נעשות מצורעות דומות לזהב ושבט לוי באין והורגין אותו. וכ״ה בכת״י ילקוט אלביחני. ובת״י כאן: סימא נפקא באנפא ובאה״י מתקן ע״פ הפדר״א סימא (כלומר זהב) נפקא באנפוי. ובעלקוט ראובני גורס שומא שאת ת״י שומא והיינו נגע צרעת כהדרש להלן רח. שנעשו מצורעין. וי״ג סימנא. ובדרש זה מבואר שגם אלו שנבדקו כסוטות לא מתו מעצמם אלא בני לוי הרגום. וראה אות קצו בבאור. ובאע״ז: והנה המים חדשו אות בעובדי העגל בפניהם או שצבתה בטנם כי לולי זה איך הבינו בני לוי עובדי העגל מי היו. ובשפתי כהן כאן: ויזר על פני המים וישק את בני ישראל, לא אמר וישק את העם להראות האלוה שלהם שסופו לצאת דרך השתן, אז נאמר עליהם יבושו כל עובדי פסל ולפי שאמר וישק את בני ישראל ולא וישק את העם, ארז״ל שבדקן כסוטות שהקב״ה קנאי על ע״א. ולהראות שישראל לא ידע עמי לא התבונן אפילו בהרהור, השקה אותם ונמצאו טהורים ונאמר ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, שמיד צוה לעשות משכן וצוה אותם שיביאו זהב שנאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב.
וּנְסֵיב יָת עִגְלָא דַּעֲבַדוּ וְאוֹקֵיד בְּנוּרָא וְשָׁף עַד דַּהֲוָה דַּקִיק וּדְרָא עַל אַפֵּי מַיָּא וְאַשְׁקִי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
He took the calf that they had made, and burned it in fire, and ground it into fine powder. He then scattered it on the water, and made the Children of Israel drink it.

וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וּנְסֵיב יָת עִגְלָא דַּעֲבָדוּ וְאוֹקֵיד בְּנוּרָא וְשַׁף עַד דַּהֲוָה דַּקִּיק וּרְמָא (ח״נ: וּדְרָא, וּזְרָא) עַל אַפֵּי מַיָּא וְאַשְׁקֵי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אֵשׁ – נוּרָא, אִישָׁתָא
א. ״וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ״ – ״וְאוֹקֵיד בְּנוּרָא״, וכן ״וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ״ (כד) ״וּרְמֵיתֵיהּ בְּנוּרָא״. אבל ״וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ״ (שמות ג ב) ״וְהָא אֲסַנָּא בָּעַר בְּאִישָׁתָא״. לטעם ההבדל עיין לעיל ״כִּי תֵצֵא אֵשׁ״ (שמות כב ה) ״אֲרֵי יִתַּפַּק נוּר״.
וַיִּטְחַן – וְשַׁף, כי זהב אינו נשרף
ב. ״וַיִּטְחַן״ – ״וְשַׁף״, וכן ״וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב״ (דברים ט לא) ״וְשַׁפִית יָתֵיהּ בְּשׁוֹפִינָא״. אבל ״וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם״ (במדבר יא ח) ״דְּצָבֵי טָחֵין בְּרִחְיָא״, כי בארמית משמש פועל ״טחן״ לגרגרי תבואה דווקא, אבל שחיקת שאר עצמים מתורגמים בשורש שפ״ה (=שָׁף, שִׁיֵּף).⁠1 ועיין גם ״וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי״ (במדבר כג ג).
דָּק – דַּקִּיק, תואר ולא פועל
ג. אפשר היה לפרש ״עַד אֲשֶׁר דָּק״ כפועל המוסב למשה: משה טחן את העגל עד אשר דק אותו, כלומר כתש ופורר אותו.⁠2 אבל אונקלוס שתרגם ״עַד דַּהֲוָה דַּקִּיק״ פירש דָּק כתואר: משה טחן את העגל עד שהעגל היה דק. ואף על פי שראוי היה לתרגם ״דַּעְדַּק״ כבפסוק ״שֵׂעָר צָהֹב דָּק״ (ויקרא יג ל) ״סְעַר סוּמָּק דַּעְדַּק״, מכיוון שהעגל היה עבודה זרה ״שצריך לשרש אחריה״ (עבודה זרה מה ע״ב) תרגם ״דַּקִּיק״ שטחנו וחזר וכתשו עד שהיה מפורר לחלוטין. ודוגמתו ״קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה״ (ויקרא טז יב) ״קְטוֹרֶת בּוּסְמִין דַּקִיקִין״, להפלגת הדקות כמבואר שם.
וַיִּזֶר – השליך או זרה?
ד. נוסחי ״וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם״ – ״וּרְמָא עַל אַפֵּי מַיָּא״ תרגמו בלשון השלכה על פי הפסוק המקביל ״וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל״ (דברים ט כא) ״וּרְמֵית יָת עַפְרֵיהּ״. ויותר מסתבר נוסח ״וַיִּזֶר״ – ״וּדְרָא״ כ״מתורגמן״ (שורש דר) וכמה נוסחי תאג׳.3 אבל ״וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם״ (ויקרא כו לג) ״וְיָתְכוֹן אֲבַדַּר בֵּינֵי עַמְמַיָּא״, ״זְרֵה הָלְאָה״ (במדבר יז ב) ״יַרְחֵיק לְהַלָּא״ ויתבארו במקומם.
1. וכן בלשון משנה: טח״ן נתייחד לתבואה כגון ״הטוחן והמרקד והלש והאופה״ (שבת ז ב) אבל בשאר דברים נוהג שפ״ה כגון ״שְׁפָיָהּ (את האשֵרה) לצורכה – אסורה״ (עבודה זרה ג י), ״הגדילו (האילנות) לא יְשַׁפֶּה״ (בבא בתרא ה ד). וכן ציין ריב״ג (״רקמה״, עמ׳ שח) שהתיבות וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן אינן כמשמען: ״וישרף באש במקום: ויתך, כי הזהב איננו נשרף אך הוא נתך. ויטחן עד אשר דק במקום: ויוכת כי הזהב לא יטחן אך יוכת. כאשר נאמר וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן (דברים ט כה)״. אונקלוס המיר טחינה בשיפה אבל הניח לשון שריפה וכנראה סבר כדעת ראב״ע: ״וישרף באש – יש דבר שיושם עם הזהב וישרף ולא יהיה זהב לעולם״.
2. כבארמית המקראית שבה גזורים פעלים מן דק״ק כגון, ״בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה פַּרְזְלָא חַסְפָּא נְחָשָׁא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא (אז דקו כאחד הברזל החרס הנחושת הכסף והזהב, דני׳ ב לה).
3. אבל בדפוסים מצויים – וּזְרָא, והוא טעות ואינו קיים בארמית כ״ערוך״ (ערך דר 4) שציין לעבודה זרה מד ע״א ״ומאי משמע דהאי וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד (שמואל ב ה כא) לישנא דדרויי הוא? כדמתרגם רב יוסף: תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם (ישעיהו מא טז) ומתרגמינן: תדרינון ורוח תטלטלינון״ [אבל בש״ס שלנו: ״לישנא דזרויי.... ומתרגמינן: תזרינון״, ״מוסף הערוך״ שם].
ויקח את העגל אשר עשו וישרף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל.
ונסיב ית עיגלא דעבדו ואוקיד בנורא ושף עד דהוה דקיק ודרי על אנפי מוי דנחלא ואשקי ית בני ישראל וכל מאן דיהב תמן מאנא דדהבא הוה סימא נפקא באנפוי.
And he took the calf which they had made, and burned it in fire, and bruised it into powder, and cast (it) upon the face of the water of the stream, and made the sons of Israel drink; and whoever had given thereto any trinket of gold, the sign of it came forth upon his nostrils.
ויקח את העגל אשר עשו וישרף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני מי הנחל וישק את בני ישראל וכל מי שנתן שם כל כלי זהב יצא סימן בפניו.
ויקח את העגל1לא נתכוין משה אלא לבדקם כסוטות.
אחר כך אמר אהרן למשה אל יחר אף אדני – מכאן למדנו שהיה משה רוצה להרוג את אהרן.
1. לא נתכוין משה ע״ז מ״ד ע״א, ומובא בלק״ט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ת֗ם אכ֗ד֗ אלעג֗ל אלד֗י צנעוה פאחרקה באלנאר וברדה אלי אן דקא וד֗ראה עלי וג֗ה אלמא וסקא מנה בני אסראייל אבאחה.
א. אלי אן דק] - א
אחר כך לקח את העגל אשר עשוהו ושרף אותו באש וטחן אותו עד אשר דק, וזרה אותו על פני המים והשקה את בני ישראל ממנו דרך גילוי1.
1. היינו לשם גילוי מי חטא, וכמו שפירש בנוה שלום, עפ״י דברי חז״ל שהשקם כסוטות.
וישרֹף באש – כלומר: ויתך באש, כי הזהב איננו נשרף. (ספר הרקמה כ״ח)
ויזר – לשון ניפוץ, וכן: יזורהא על נוהו גפרית (איוב י״ח:ט״ו), וכן: כי חנם מזרה הרשת (משלי א׳:י״ז) – שזורין בהב דגן וקיטנית.
וישק את בני ישראל – נתכוון לבודקן כסוטות. שלש מיתות נידונו שם:⁠ג עדים והתראה – בסייף, כמשפטד עיר הנדחת שהן מרובין, עדים ולאה התראה – במגפה, ויגף י״י את העם (שמות ל״ב:ל״ה), לא עדים ולא התראה – בהדרוקן, שבדקום המים וצבו בטניהם.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, ס״פ 118, דפוס רומא, וכן בפסוק: ״יזרה״. בכ״י לייפציג 1: ״אזרה״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1: ״בהן״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף: ״אם יש״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף: ״אנשי״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״בלא״.
ויזר AND STREWED IT – The verb זרה denotes scattering about, similar to, "Brimstone shall be scattered (יזרה) upon his habitation" (Iyyov 18:15); "Surely in vain the net is strewn (מזורה) [in the sight of any bird]" (Mishlei 1:17) where this expression is used because people usually bestrew it (the net) with grain and pulse.
וישק את בני ישראל AND HE GAVE THE CHILDREN OF ISRAEL TO DRINK OF IT – He intended to put them to the test as faithless wives were tried (cf. Bemidbar 5:12–31) (Avodah Zarah 44a). Three different death-penalties were inflicted there: It there were witnesses to the act of idolatry and a legal warning had preceded the deed the offender was put to death by the sword (cf. verses 27-28) as was the regulation regarding the inhabitants of an apostate city (Devarim 13:13–18) when there were many [as was the case here; a single idolator, however, was subject to the death by stoning; cf. Devarim 17:2–5]. If there were witnesses but there had been no caution, they were destroyed by the plague, as it is said, "And Hashem plagued the people" (v. 35). In cases where there were neither witnesses nor warning they were punished by dropsy – for the water which Moshe gave them to drink put them to the test and if they were guilty their bellies swelled (cf. Yoma 66b).
ויקח את העגל אשר עשו וישרוף כאש ויטחן עד אשר דק1לא נתכוין משה רבינו אלא לבודקן כסוטות.
ויזר על פני המים – פיזר את אפרו על פני המים, כענין שנאמר 2ואזרם במזרה לכל רוח (ירמיה ט״ו:ז׳), כי היו״ד אינו עיקר מן המלה.
1. לא נתכוין. ע״ז מ״ד ע״א.
2. ואזרם במזרה לכל רוח. וכ״ה בכ״י פלארענץ ובמקרא כתוב ואזרם במזרה בשערי הארץ. אולם כצ״ל ואזרם במזרה (ירמיה ט״ו ז) וזריתים לכל רוח (ירמיה מט לב).
ויזר – ויפזר. ויקן (בראשית ל״ג:י״ט) – מן קנה, ויזר – מן זרה, הנה הוא זורה (רות ג׳:ב׳), ואת האש זרה הלאה (במדבר י״ז:ב׳).
וישק את בני ישראל – בדקן כסוטות (בבלי ע״ז מ״ד.).
ויזר: means "he scattered it.⁠" Just as one says ויקן ("he bought"; e.g. Gen. 33:19) from the root ק-נ-ה, so also from the root ז-ר-ה one says ויזר, and one says זורה (as in the phrase [Ruth 3:2] "he will be winnowing [זורה]),⁠" and one says זרה (as in the phrase [Num. 17:2], "scatter [זרה] the coals abroad").⁠1
וישק את בני ישראל HE MADE THE ISRAELITES DRINK IT: He checked them the same way that adulterous women are checked.⁠2
1. Again Rashbam comments on a vav-consecutive form of a final-heh verb. See his comm. ad 4:26, s.v. וַיִּרֶף, and note 27, there.
Like Rashbam, see Rashi, and see also LT, who, just like Rashbam, realizes that readers might have difficulty determining the root of וַיִּזֶר.
2. I.e. making them drink this mixture was a type of ordeal to determine the guilt of individual Israelites, in the same way that the soṭah, the suspected adulteress, is "checked" by making her drink the mixture described in Num. 5:17-28.
So also Rashi (following AZ 44a) and Ibn Ezra. Even a modern critical exegete like Ehrlich was attracted to this explanation. Cf. Hizq. and R. Joseph Bekhor Shor, who argue that that is not the peshat interpretation of the verse. R. Joseph Bekhor Shor argues further that the rabbis offered this midrashic interpretation for anti-Christian polemical purposes, to show the futility of "eating a god,⁠" thus mocking the Christian Eucharist ceremony.
וישרף באש – יש דבר שיושם עם הזהב וישרף, ולא יהיה זהב לעולם.
ויטחן – הטעם: שכתת אותו היטב, כמו הנטחן.
ויזר על פני המים – הוא הנחל היורד מן ההר, כי כן כתוב (דברים ט׳:כ״א).
ויאמר הגאון: כי טעם וישק – שהתיר לישראל לשתות מהנחל.
ולפי דעתי, שהטעם: השליך את עפרו אל הנחל (דברים ט׳:כ״א) להשקותו את בני ישראל, כי יתכן שיחדשו המים אות בעובדי העגל כמים המרים, המזיקים לנטמאה ולא יזיקו הטהורה.
ויקח – יש אומרים: כי וישרוף כמו: ויתך באש. ואין צורך, כי יש דבר שיושם באש עם הזהב, ומיד ישרף ויהיה שחור, ולעולם לא ישוב זהב. וזה דבר מנוסה ואמת הוא.
ויזר על פני המים – מי נחל היורד מן ההר (דברים ט׳:כ״א). וצוה שישתו כל ישראל מזה המים. וזה היה, כמו: ומןא העפרב אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים (במדבר ה׳:י״ז).
והנה המים חידשו אות בעובדי העגל בפניהם, או שצבתה בטנם, כי לולי זהג איך הבינו בני לוי עובדי העגל מי היו. וכבר מעטים היו שהיה מחשבתם רעה, ומחשבת הכל לטובה היתה כפי סברתם.
א. כן בכ״י ברסלאו 53, ובדפוס נפולי. בכ״י פריס 176, 177 חסרה מלת: ומן.
ב. בכ״י פריס 176 בין השיטין: ומעפר.
ג. כן בכ״י פריס 177 וברסלאו 53. בכ״י פריס 176: אהרן.
AND HE TOOK THE CALF. Some say that the meaning of and burnt it with fire is that he melted it in fire.⁠1 However, there is no need for this, for there is a substance2 which, when put into the fire along with the gold, causes the gold to immediately catch fire, turn black, and never again turn back into gold. This has been tested and found to be true.
AND STREWED IT UPON THE WATER. The reference is to the water from the brook that descended out of the mountain.⁠3 Moses commanded all of Israel to drink from these waters. This was similar to and of the dust that is on the floor of the tabernacle the priest shall take, and put it into the water (Num. 5:17).⁠4 Now the water caused a sign to appear on the face of those who served the calf or their bellies swelled up. For otherwise, how could the Levites know who worshipped the golden calf? We have already said that very few of the Israelites had evil thoughts.⁠5 The intention of all6 was to do good.
1. For gold does not burn, it melts.
2. We do not know what Ibn Ezra is referring to.
3. See Deut. 9:17.
4. The reference is to the water given to a woman suspected of adultery. If the woman were guilty, her belly would swell and her thighs fall. See Num. 5:22.
5. That is, considered the calf as a god. Hence the test to discover who they were.
6. That is, the overwhelming majority of the people.
וישק את בני ישראל – לפי הפשט: שלא נתכוין משה להשקותם, אלא לפזרו ולאבדו. אלא משנתנו במים, על כרחך שותין אותו, שאי אפשר להם שלא ישתו מן המים, ומתוך כך, על כרחם נראין כשותין אותו. לכך הוא אומר: וישק את בני ישראל. אבל רבותינו אמרו (בבלי ע״ז מ״ד.): שנתכוין לבודקן כסוטות.
לתשובת מינין שמלעיגין על אותה שתייה, אמר להם בכאן רמז: אלהים שאוכלים ושותים אותו, אין בו ממש, והם אוכלים בשר תרפותם, והם שותים דמו בכל שנה.
וישק את בני ישראל – HE GAVE TO THE CHILDREN OF ISRAEL TO DRINK – According to the plain meaning: Moshe did not intend to make them drink, but rather to scatter it and destroy it. But when it was placed in water, they were forced to drink it, since it is impossible for them not to drink water, and through that, despite themselves, it appears that they drank it. Therefore it says: AND HE GAVE TO THE CHILDREN OF ISRAEL TO DRINK. But our Rabbis say (Bavli Avodah Zarah 44a:2) that he intended to check them like Sotahs (a suspected adulteress).
As a response to the deniers who mock this drinking, it gave them here a hint: a god that one eats and drinks has no substance, and they eat the flesh of their god and they drink its blood every year.
ויקח את העגל – התיך אותו באש, ושף אותו בשופינים וכיוצא בהם, ועל זה נאמר ויטחן וג׳ שהרי הזהב אינו נטחן1.
ויזר על פני המים – ופיזר את עפרו על המים כמו שביאר במשנה תורה (דברים ט:כא) וָאֶכֹּת אותו וג׳ ואשליך את עפרו וג׳. עשה {משה} ע״ה מה שעשה כדי למחות את זכרו {של העגל} ולהשמידו2.
1. קו. נמשך רבנו אחר תרגום רס״ג בתפסירו, וביתר ביאור בפירושיו (מהד׳ רצהבי עמ׳ רד) שכתב: ׳ואמרו ׳וישרף באש׳ במקום ׳ויתך באש׳ כי הזהב אינו נשרף אלא נוצק [...] וכן גם דיבורו ׳ויטחן׳ במקום ׳ויכת׳ (=ויכתות) כי הזהב לא נטחן אך נגרד׳, ואחריו פירש כן ר״י ן׳ ג׳נאח בס׳ הרקמה (בתחילת שער כח, מהד׳ גאלדבערג, עמ׳ 177, מהד׳ וילנסקי עמ׳ שח). והשוה פירוש ראב״ע הקצר שכתב: ׳הטעם שכתת אותו היטב כמו הנטחן׳.
2. קז. יתכן שהוקשה לרבנו מדוע הוצרך משה לכל שלשת הדברים – התכה כתיתה ופיזור – ולא הסתפק באחד או שנים מהם, לכן פירש שרצה לאבד זכרו לגמרי. ועוד נראה בכוונת רבנו, שבא לבאר שאין תכלית הפיזור במים כדי להשקותן ולבודקן כסוטות כמדרש רז״ל (ע״ז מד. והובא ברש״י), אלא עשה כן כדי להאביד זכרו מן העולם. והשוה פי׳ ר״י בכור שור: ׳לפי הפשט שלא נתכוין משה להשקותם, אלא לפזרו ולאבדו, אלא מִשֶּׁנְּתָנוֹ במים על כרחך שותין אותו, שאי אפשר להם שלא ישתו מן המים, ומתוך כך על כרחם נראין כשותין אותו. לכך הוא אומר וישק את בני ישראל, אבל רבותינו אמרו שנתכוין לבודקן כסוטות׳. וכן כתב רס״ג בפי׳ הארוך (במהד׳ רצהבי עמ׳ רד-רה), והוסיף לבאר על דרך הפשט הנ״ל, דמה דכתיב אח״כ ׳וישק את בני ישראל׳ היינו שהתיר להם המים, ולא נאסרו בתערובת ע״ז שבתוכו כמו שלא נאסר החידקל כשנשפך לתוכו חבית של דם. ואמנם ראה בהערות להלן (פסוק כז) שמצדד רבנו לקבל מדרשם ז״ל שנבדקו כסוטות, ועמש״כ שם.
וישרף באש – יש דבר שיותן באש עם הזהב ומיד שישרף הזהב יהיה שחור לעולם ולא ישוב להיות עוד זהב.⁠1
וישק את בני ישראל – לפי הפשט: לא נתכון להשקותן אלא לפזר זהב העגל ולבטלו מן העולם; אבל כששתו מן המים שנפזר בו נראה כאילו שתוהו.⁠2 וראיה לדבר שהרי כתיב בפרשת עקב: ואכות אותו טחון (דברים ט׳:כ״א) ולא כתיב ואשק את בנ״י.
1. שאוב מאבן עזרא פירוש שני.
2. שאוב מר״י בכור שור.
וישרוף באש, "he burned it by fire.⁠" There are materials, which when added to gold, immediately, also burn the gold, i.e. blacken it. Such gold never regains its original colour.
וישק את בני ישראל, "he made the Children of Israel drink (from this mixture)". According to the plain meaning of the text, Moses did not intend to make the people drink, but to scatter the gold so that it would cease to exist. When the people drank from the water that the gold had been scattered into, an onlooker would gain the impression that he had seen someone drinking gold. Proof that this is the correct interpretation is found in Deuteronomy 9,21: ואכות אותו טחון, "I broke it to bits and ground it until it was fine as dust;⁠" at that point Moses does not mention a word about making the Israelites drink it.
וישק את בני ישראל. פר״ש (ד״ה וישק את בני ישראל) ג׳ מיתות. עדים והתראה בסייף כו׳. ותימ׳ אמאי אמ׳ דבריו דלא כשניהם. דהא איתמר (יומא סו:) רב ולוי. חד אמ׳ זיבח וקיטר בסייף. גיפף ונישק במיתה. שמח בהדרוקן. וחד אמ׳ כרש״י עדים בלא התראה במגיפה. ותימ׳ מאי חומר יש בעדים בלא התראה מבלא עדים והתראה. בשלמא התראה בלא עדים אם היה כך היה חמור. והתראה בלא עדים משכחת לה כגון שהתרו בו נשים או מי שהוא פסול לעדות. ושמא י״ל כלפי שמיא חמור בעדים אע״פ שלא התרו מבלא עדים ובלא התראה. מה״ר משה.
אכן תימה הא דאמ׳ (???) התראה בלא עדים מה׳. מיתה בידי שמים. וכן בפר׳ הוציאו לו ביומא (???). והא אמ׳ (סנהדרין נז., נח:, עו.) דאזהרתן זו היא מיתתן. והם היו עדיין בני נוח. וצ״ע. מ״ר.
ויזר על פני המים וישק את בני ישראל – אחר שהיה דק לעפר זרקו על פני מי הנחל היורד מן ההר (דברים ט׳:כ״א) והשקה אותם מאותן המים. [ואיפשר שהזהב השרוף שאיננו נתך, אבל הוא שרוף, ונטחן עד אשר דק, כאשר הזכיר ר׳ אברהם, קל הוא על פני מים, על כן היה צף והשקהו להם. או היה זורה אותו על הנחל מעט מעט, ושואב ומשקה להם טרם ישקע. או שיהיה ממעשה הנסים.]⁠א והנה רצה לבזות מעשיהם, והנה טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה, כענין שנאמר: תזרם כמו דוה צא תאמר לו (ישעיהו ל׳:כ״ב). ועל דעת רבותינו: עוד נתכוון לבדקם כסוטות וצבתה בטנם ונפלה יריכם (בבלי ע״ז מ״ד.), והוא האמת.
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
AND HE STREWED IT UPON THE WATER, AND MADE THE CHILDREN OF ISRAEL DRINK IT. After grinding the golden calf to a fine powder, he scattered it on the surface of the stream which came down from the mountain, and made the people drink of those waters. It is possible that gold burnt in fire does not melt, but instead when placed therein is charred and can be ground to powder, as Rabbi Abraham ibn Ezra mentioned.⁠1 This powder was light upon the face of the waters,⁠2 and therefore it floated, and he made them drink of it. Or it may be that he scattered it upon the stream in small quantities, and then drew the water and made them drink it before the gold powder sank in the stream. Or perhaps it was a miraculous event. Thus he wanted to disgrace their deeds by grinding their god to powder and bringing it into their bellies to issue as excrement, something like it is said, Thou shalt put them [i.e., the graven images] far away as one unclean; thou shalt say unto it: 'get thee hence.'3 In the opinion of our Rabbis4 he also intended to put them to the test in the same way that faithless wives were tried,⁠5 [so that those guilty of having worshipped the golden calf] would have their bellies swell and their thighs fall away.⁠6 This is the truth.
1. "There is a certain substance which, if put with gold into the fire, will cause the gold to become charred to dust and never return to its former properties" (Ibn Ezra).
2. Job 24:18.
3. Isaiah 30:22.
4. Abodah Zarah 44a.
5. Numbers 5:16-22.
6. Ibid., (27).
וישק את בני ישראל – בג׳ מיתות נדונו עדים והתראה וסייף כמשפט עיר הנדחת. שהם מרבים. ולא נראה כי מה שייך כאן משפט עיר הנדחת. ועוד אם באת לומר כן אם כן יהיה ממונם אבד. לכך נראה לפרש שנדונו בסייף כדין בני נח שדינם בסייף כדאמר בסנהדרין.
וישק – פירש״י בשלשה מיתות נידונו עדים והתראה בסייף כדין עיר הנדחת שהן מרובין. וקשה א״כ יהא ממונם אבד וי״ל שנדונו בסייף כדין בני נח דאמרינן בסנהדרין שדינן בסייף.
וישק את בני ישראל, "he made the Children of Israel drink;⁠" on this verse Rashi observes that basically we are subject to death for certain sins by one of three types of death, a) as in the case where a woman has been suspected of infidelity by her husband, when there are no eyewitnesses to the supposed infidelity. In such cases death is brought about by Divine interference, the woman who had lied by protesting her innocence having to drink the "bitter" water, as a result of which she will die a painful death. [Compare Numbers 5,27) b) a capital offence was committed by a person who had been duly warned of the consequence of his deed by two legally qualified witnesses. The death penalty will be carried out by the guilty party being killed by the sword. Compare Deuteronomy 13,17, as explained by the Talmud, tractate Sanhedrin, folio 111. c) there are witnesses to the sin having been committed, but the sinner had not been warned immediately prior to committing the sin by qualified witnesses. In that case he will die by a plague at the instigation of G–d. If Rashi were correct in comparing the death of the people worshipping the golden calf were executed by the sword as the people in Deuteronomy 13,17, why was their property not destroyed as is the case there? We would have to answer that they were punished as if they had been gentiles, where destruction of the sinner's property is not decreed. (Compare Talmud, tractate Sanhedrin folio 56)
וישרוף באש – דרך הזהב להיות ניתך. ור׳ אברהם אמר שיש דבר שיתנו אותו בזהב ולא יהא ניתך אלא ישרף ולא יהי׳ זהב לעולם:
וישרוף באש, "he burned it by fire.⁠" Gold is normally worked only when it has been made red hot, when it is cast in a mould. Therefore, just as the calf came into existence by means of fire, it had to be destroyed by means of fire. Ibn Ezra writes that there are elements (or additives) which when mixed with gold, not only have the same effect as melting it, but make it incapable of being reconstituted. Moses used such a solution.
וישרף באש – כמ״ש אבן עזרא כי יתכן לשרוף הזהב בערוב דברים מה, ואין הכרח מהכתוב שיזכור כל הנעשה.
ויזר על פני המים – הוא הנחל שהיה שם יורד מההר כמו שכתוב במשנה תורה (דברים ט׳:כ״א), ואם לא נזכר בזה מציאות זה הנחל שם, ובאמת ממנו שתו ישראל כל ימי עמדם שם, ואם לא נזכר כי אינו הכרח, ואין במשנה תורה וישק את בני ישראל, א״כ זה לעד נאמן על שגיאות הקדמונים בטעם זאת ההשקאה כמו שמפורש בספריהם, אבל אחר שכלם היו נזונים מאותו הנחל ומשם פזר האבק הוא באותו הנחל, א״כ הם שתו אותו האבן מעורב עם אותו המים, וא״כ משה בפזרו האבן ההוא בנחל השקה בני ישראל מאותן המים עם ערוב האבן בם, ואם לא כוֵן בזה תכלית אחרת, כל שכן שכונתו היתה להפליג שהם ישתו אלהיהם ויכנס במקוה, ויצא דרך האמה אל האשפות לבוז ולקלון להם ולאלהיהם. ואני תמה איך נעלם זה מחכמים ממני בזולת ערך, עד שדמו שמשה היה משקה להם בכוס איש ואיש והיה מחדש אות בעובדים כמו מי סוטה וכל זה הפך האמת, ומה שטענו ולולי זה איך הבינו בני לוי עובדי העגל מי היו, אין זה טענה כלל, כי ככר קדם כי כלם שחתו בפנים מה, ואולי או רובם או כולם ביותר רע, ועוד מי היה יכול לחטוא בהריגת העם הטועה ההוא, וכלם לחלי אין בו מתום,⁠1 ומה לנו לאות ולסימן מי הוא החוטא, וכלם היו מחויבים כליה כמונו היום ודי בזה.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו א׳:ו׳.
ולקח העגל ושרפוֹ, וטחן הנשרף עד אשר דק, ויזר על פני המים, והשקה מהמים ההם בני ישראל, לפרסם להם שאין כח האלהות לזאת התמונה, ולא ישיגם כי אם רע בעבודתה, ובהשחתתה ישיגם ההמלט מהרע הנגזר עליהם.
ויקח את העגל אשר עשו וישרוף וגו׳ – 1הנה הראב״ע ז״ל הוצרך לבקש תחבולה בהשרף הזהב ואני אומר שזה העם אין ספק שהוסיפו חטא על חטאתם והשתדלו לכבד את העגל הזה בבנות לו במה הדורה ותלו עליו כל כלי תפארתם כי ירבו העם להביא כבוד אלהים קדשים אשר בחרו להם כמו שאמר הכתוב עליהם ותקחי מבגדיך ותעשי לך וגו׳ (יחזקאל ט״ז:ט״ז). ונאמר ותקח את בגדי רקמתך וגו׳ (יחזקאל ט״ז:י״ח).
[יא] והנה משה כאשר ראה אותו כחתן בתוך חופה מעוטרת בעדי עדיים לקח אותו וישרוף באש את הבמה והעליה כדין צווי עבודה זרה ותשמישה. ואותו טחן היטב עד אשר דק לעפר. והוא עצמו מה שפירש משה במשנה תורה תכלית הביאור באומרו ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל וגו׳ ואכות אוחו טחון היטב לא אמר ששרף את העגל אלא שחטאתם שהוסיפו לכבד את העגל בבמה טלואה לקח ושרף אמנם אותו כתת וטחן היטב כדרך שטוחנים הצורפים וכמו שת״א (שם ט׳) ושפ״ת יתיה בשופינה. וגם בכאן לא אמר ששרף אותו אלא ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש כי את תוספת החטאת דרוש משה והנה שרף ואחר כך טחן היטב את העגל אשר זכר. ואולי כי מה שלא אמר ויטחון אותו הוא לכלול ג״כ בטחינה כל הזהב וכל אבן יקרה שישאר מהשרפה והנה עם זה השלים ביעור עבודה זרה כמשפטה (ע״ז מ״ד.) בזרות לרוח אפר הנשרפים ועל פני המים עפר הנטחנים. אמנם מ״ש וישק את בני ישראל אז״ל (שם) שבדקם כסוטות שיבואו בקרב האנשים החטאים לצבות בטן ולנפל ירך. ויש הוכחה לזה ממה שלא זכר משה זאת ההשקאה במשנה תורה רק אמר ואשליך את עפרו אל הנחל וגו׳ (דברים ט׳:כ״א). כדי שלא להזכיר עונשם כמו ששתק הריגת ג׳ אלפים איש שנפלו עליו. והרמב״ן ז״ל כתב כיון להבזות אלהיהם בעיניהם שיוציאוהו אח״כ דרך מטה. ויש לומר שירמוז כי במעשה הזה שעשה השקם מוסר השכל ממעייני ישועתו ויבא כמים בקרבם ושקוי לעצמותם ורפאות לנפשותם להצילם משואת הכליה שבקשה לפגוע בם. וזה מה שביארו המשורר עליו באומרו ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו (תהלים ק״ו:כ״ג).
1. הנה הראב״ע ז״ל וכו׳ הנה ידוע כי קצת החכמים שאלו איך היה ביכולת משה לשרוף העגל אשר נעשה מזהב אחרי שהנסיון יורה שהאש לא יכלה ולא ישרוף הזהב, כי חזק הוא ממנו? ולבאר זה כ׳ הראב״ע וז״ל יש דבר שיושם עם הזהב, ומיד ישרף ויהיה שחור, ולעולם לא ישוב זהב״. וכעין זה השיב גם חכם א׳ מבני עמנו (שמו הפרטי לא נודע לי) זה יותר מששים שנה באגרותיו אל החכם הצרפתי, אשר העיר ג״כ על הספק הזה, ואמר כי חכמי הכימיאה מצאו מקרוב תחבול׳ להשים דבר תוך האש עם הזהב ואז יוכל להשרף, ובלתי ספק נודע זה גם למשה רבינו ע״ה אדון הנביאים והחכמים, ועיין ביאור לנתה״ש שכ׳ ג״כ כי מלח טרטרי עם גפרית, וכן הנתר שנקרא נאטרום הוא מין מלח אלקאלי יהפכו באש את הזהב עד אשר דק לעפר, והרב ז״ל פה רצה לבאר זאת באופן אחר ואמר כי פעל וישרוף אינו מוסב על העגל, כי אם על בגדי הרקמה אשר שמו עליו לכבוד ולתפארת.
כמשפט עיר הנדח׳ שהן מרובין שמיתתן בסייף. כדכתיב הכה תכה את יושבי העיר ההוא לפי חרב לא כמשפט היתי׳ שמיתתו בסקילה כדכתיב והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו:
ואמר ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש וגו׳ להגיד שמשה בראשונה דן את העגל ושרף אותו באש. ובקש הראב״ע תחבולה ודרכים לשריפת הזהב. ואפשר לומר שעובדי העגל תלו עליו ועל הבמה והמזבח אשר בנו הצאצאים והצעיפות כל כלי יקר כמו שאמר הכתוב (יחזקאל ט״ז) ותקחי מבגדיך ותעשו לך במות טלואות וגו׳ ונאמר ותקחי את בגדי רקמתך וגו׳ ומשה כשראה אותו כחתן בתוך חופה מהודר בעדי עדים לקח אותו וישרוף באש והתבונן שלא אמר הכתוב וישרוף אותו באש רוצה לומר ששרף באש הבמה וכל אשר עליה כדין תשמישי עבודת אלילים וכן נאמר במשנה תורה ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש וגו׳ שלא אמר ששרף את העגל אלא שאת חטאתם שהוסיפו לכבד את העגל בבמה טלואה לקח ושרף את כל הכלים ההם. ואותו רוצה לומר העגל שהיה מזהב טחן עד אשר דק ויזר על פני המים שהם מי הנחל שהיה יורד מן ההר. וצוה שישתו ישראל מהמים ההם. ועפר העגל היה כמו העפר אשר בקרקע המשכן שהיה לוקח הכהן ונותן אל מי הסוטה וכתב הרב רבי אברהם בן עזרא שהמים ההם היו מחדשים אות בעובדי העגל בפניהן או שצבתה בטנם כי לולי זה איך ידעו בני לוי מי ומי היו עובדי העגל וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (במדבר רבה פ׳ ט׳) שבדק אותם כסוטה. וידמה שכל מה שעשה משה בזה לא עשאו אלא לנבל ולבזות העגל בעיניהם. כי אם אהרן לקח הנזמים הקטנים והדקים ועשה מהם גוף גדול כעגל בן בקר משה השחיתו ועשאו חלקים קטנים כעפר הארץ. ואם הם אמרו אלהים נצחיים משה גילה לעיניהם השחתתו ושובו אל היסודות כי הוא שרף אותו ביסוד האש וטחן אותו עד אשר דק והיה כעפר האדמה ויזר אותו והזריקו באויר ונזרק על פני המים. הרי לך ששב אל ארבעת היסודות להודיע שלא היה בו צורך אלהות ולא כח אחר אלא הרכבת הד׳ יסודות.
והנה צוה שישתו מהמים ההם כדי שיצאו בהשתנה הדבר נתעב ונאלח.
ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש – כדי לבער הרע מקרבם. וישרוף באש. לפי שהעגל הוא דוגמת יצר הרע והוא מעול וחומץ. כחומץ לשינים וכשאור שמעפש העיסה. ודין חמץ בפסח לדעת רבי יהודה הוא בשריפה. ולכן אמר בכאן וישרוף באש. ולפי שלדעת רבנן מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. אמר בכאן ויטחון עד אשר דק ויזר על פני המים. כי זהו מפרר וזורח לרוח או מטיל על פני המים. ואמר וישק את בני ישראל. להודיעם איך האלהים אשר בחרו הבל הוא מעשה תעתועים. והוא דבר ניגר ונפסד כמו מאכל ומשתה שנעשה ממנו מי רגלים. והוא כעין צא תאמר לו. וכן נתכוון לבודקן כסוטות. ולכן וישק את בני ישראל. בענין שרבים מתו בהדרוקן:
ויקח את העגל וגו׳ וישרוף באש ויטחון. אין צורף לעת כזאת יידע לשרוף לעפר הזהב [אלא] להתיכו1:
1. ראה אבע״ז.
[א] ויזר על פני המים וישק את בני ישראל
[1] האלילים פרק שלישי דף מד ע״א (ע״ז מד.)
נתכוון לבדקן כסוטות כו׳. והטעם שבדק אותם כסוטה הוא כי הזונה אחר הע״א הוא כאשה המזנה תחת בעלה כמו שאמרו במדרש והביאו רש״י בשיר השירים בפסוק שני שדיך מ״ה בדק אותם כסוטות וק״ל:
כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובין כו׳. כלומר שמיתתן בסייף ולא בסקילה כיחיד העובד שמיתתו בסקילה:
He intended to test them as are women suspected of adultery... The reason being that he who strays after idolatry is like a married woman who strays from her husband by having relations with an adulterer, as is stated in the Midrash on Shir Hashirim 4:5 that Rashi cites. That is why Moshe tested them in the same manner as women who are suspected of adultery are tested.
As an idolatrous city when there are many involved... I.e., the death of the city dwellers is by the sword, as opposed to an individual idolater whose death is by stoning.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויקח את העגל אשר עשו – לא היה צריך לומר אשר עשו, ואולי כי לצד שהעגל היו בו ב׳ בחינות לצד ראשו היה דומה לעגל ולצד זנבו היה דומה לחמור כאמור בדבריהם ז״ל (זוהר ח״ב קצ״ב), לזה לא יספיק לומר ויקח העגל לבד שאז יטעה הטועה כי לא שרף אלא צד העגל שבו ולא צד החמור, לזה אמר אשר עשו לרבות כל המעשה אפילו חלק החמור.
עוד ירצה על דרך אומרו (ירמיהו כ׳) תיסרך רעתך, ותמוגנו וגו׳, (ישעיהו ס״ד) כי החטא בעצמו הוא יפרע מעושהו, כי אחיזת הרע היא עצמו תאבד אוהביה ושונאי הקדושה, והוא אומרו אשר עשו וגו׳ וישק את בני ישראל, ודבר זה יהיה לבן דעת לפקוח עינים עורות לשנוא בחינת הרע ולאהוב מדרגת הקדושה אהבת הטוב במה שהוא טוב.
עוד אולי שיכוין לרמוז אל בחינת הרע שעשו ב׳ המכשפים שבאמצעותו יצא העגל והיה מדבר ואמר אלה אלהיך, שגם אותה לקח, כי לצד בחינת שליטת הקדושה בקליפה יוצדק לומר לשון לקיחה שישלוט עליו לבל יפנה מלפניו עד עשות בו כטוב בעיניו, והנה לפניך מעשה אנשי כנסת הגדולה (יומא ס״ט:) אשר לקחו יצרא דעבודה זרה וגם דעבירה ורצו לאבדו, ומזה תשכיל כי כמו כן ישלוט משה בכיוצא בזה ללקחו ולבערו באש אוכלתו, והוא אומרו וישרוף באש שיותר יוצדק לומר לשון שריפה בבחינת רוח רעה שבתוך העגל מלומר כפשט הכתוב שהוא על גוף העגל שהוא הזהב כי לא ישרף הזהב באש אם לא שתאמר מעשה נסים או על ידי אמצעי אבל בחינת רוח הרעה שבו יותר יוצדק שריפה, והוא סוד (ישעיהו י״א) וברוח שפתיו ימית רשע.
ויקח את העגל אשר עשו, He took the calf which they had made, etc. The words "which they had made" appear quite superfluous; perhaps the Torah had to mention this according to the view that the golden calf looked like a calf from the front and like a donkey when viewed from the rear as we find in the Zohar volume 2 page 192. If the Torah had written only "he took the calf,⁠" I could have understood this as a reference only to the front section of the calf and that Moses burned only that section of the image. By adding the words: "which they had made,⁠" the Torah makes it clear that Moses burned the entire inert creature.
Perhaps the lesson in these words is similar to the message of the prophet Jeremiah in Jeremiah, 2,19: "your wickedness itself has become your affliction;⁠" i.e. the sin itself becomes the bane of the person who perpetrated it. By embracing evil, the sin itself destroys those who love it and who hate sanctity. When the Torah speaks of אשר עשו, it refers to the consequences of the act of making the calf. וישק את בני ישראל, he made the Israelites drink of it. This was designed to open the eyes of the blind and to teach them to hate evil and to love sanctity which implies a love for the good for goodness' own sake.
Furthermore, the Torah may have wanted to inform us about the nature of the evil the two sorcerers had perpetrated. The first evil was that they formed the golden calf, the second that the calf invited the people to worship it when it said: "these are your gods O Israel, etc.⁠" The Torah tells us that Moses "took" i.e. seized both these aspects of wickedness the sorcerers had created. The expression לקח as a description of sanctity gaining control over spiritually negative forces, קליפה, is used by the Talmud in Yoma 69 where the members of the Great Assembly are described as seizing the spirit which seduces men into worshiping idols and other sins, and their trying to eliminate it. Moses did something similar here when he "seized" the spirit of impurity within the golden calf, and burned it. The words וישרוף באש, "he burned it in fire,⁠" are far more appropriate when applied to the spirit within the calf than to the calf itself seeing that one cannot "burn" gold. Perhaps this is the mystical dimension of Isaiah 11,4 where the prophet describes the Messiah as "killing the wicked with the breath of his lips.⁠"
וישרף באש – הפך את הזהב לאבק, ופירד הרכבת חלקיו ע״י האש, עד שלא ישוב לעולם זהב, וכבר עמדו האחרונים על הנסיון הזה, ואמרו ראה זה חדש הוא אבל כבר היה לעולמים נודע למשה רבינו אדון החכמים והנביאים:
ויזר – לשון נפיצה:
וישק את בני ישראל – לבדקם כסוטות, והנה העובדים בסתר נגפו במגפה, והעובדים בפרהסיא נהרגו ע״י בני לוי, ורבים מהם שבו בתשובה, ובא וראה כמה גדלה אימת משה עליהם, כי הוא לבדו שרף את אלהיהם, והכריחם לשתות, ואין אחד מהם פוצה פה ומצפצף או ממאן לשתות, וגם מזה ראיה שלא היתה תחלת מחשבתם לכפור בעיקר, אלא לעשות להם מורה דרך תחת משה, כי הנה מיד כששב משה אליהם בושו ונכלמו ממעשיהם, והבינו שאין ממש בעגל ואין עוד צורך בו:
וישק את בנ״י – עדים בלא התראה במגפה (רש״י מגמ׳ דיומא) הרא״ם תמה דבמיתה בידי שמים א״צ לעדים דהכל גלוי לפניו ית׳. ושפיר אמר בצד״ל שט״ס הוא בגמ׳ וצ״ל איפכא עדים בלא התראה בהדרוקן לא עדים ולא התראה במגפה, וכ״ה במכילתא.
ע״פ המים – עיין מכדרשב״י (זהר משפטים קי״ג ב׳) מאין היה לו מים, דהא בההיא מדבר לא הוו מיא דכתיב לא מקום זרע וגו׳ ומים אין לשתות. ואי תימא לבירא דמרים ארמי לי׳. ח״ו דתמן שדי משה דוכרנא בישא דא למשתי לבתר, ותו דעד כען לא הוו להו בירא עד דאתו למדבר מתנה, דכתיב באר חפרוה שרים וגו׳ וממדבר מתנה, מתמן ירתו בירא, וע״ש רעיון נשגב בזה.
וישרוף באש – עירב בו נתר או דבר אחר המביא את הזהב לידי קלצינאציון, ואז הוא מתפרד לעפר, עיין ראב״ע ורמבמ״ן וראזנמילר.⁠א
א. בכ״י לוצקי 672 מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״וישרף וגו׳ – העגל היה של חרס מצופה זהב, והוא השליכו באש ואז כתת וטחן החרס והזהב יחדו.⁠״ ביאור מקביל מביא שד״ל בשם אביו בפירושו לדברים ט׳:כ״א.
ויקח את העגל אשר עשו וישרף באש וגו׳ – פעולתו הראשונה של משה היא להראות לעם במוחש את אפסותו הגמורה של האליל הכוזב. לא רק שהוא נותץ את הפסל אלא שכל אחד ואחד מבני האומה חייב לסייע – בגופו שלו – לכלות כליל את האליל שלו, עד בלתי השאיר לו שריד. העם חייב לשתות את אלילו עד גמירא. פסל זה, שבו שמו את מבטחם להישארותם בחיים ולשמירתם, יש לשים קץ למציאותו בתוך גופם שלהם. האליל שעמד לחפור קבר לטהרת גופם, עליו לבוא אל קברו שלו בתוך מציאותם הגופנית. בשיטות ביטוי כאלה, מלמד ומחנך אדם כמשה.
העובדה שאיש לא הרים אצבע להציל את אלילו מידי זה האיש משה, ושלא נמצא מי שימאן לשתות את עפר אלילו, מהווה את הסימן הראשון לתשובה בעם. הדבר מראה גם, שאם אדם היה מעמיד את עצמו נגד העם בתוקף ובכח לפני המעשה, אולי היה עולה בידו למנוע אותם מלסור מן הדרך.
על פני המים – בספר דברים (ט, כא) מתוארים המים שעליהם פוזר העפר כ״הנחל הירד מן ההר״.
ויקח – העסק הראשון שעסק היה לבטל הע״ז, שבזה שלא עמדו נגדו נגלה שרוב ישראל לא היה דעתם נוחה מזה, ולבל יאמרו שיש בו אלהות החזירו לארבעה יסודותיו הפשוטים, א] שרף אותו באש, וכבר בארו חכמי לב שנמצא בכמיאה אופן להפך הזהב שיהיה דק כעפר ע״י מלח טרטר״י עם גפרית או נייטר״ו. ויטחן עד אשר דק, להשיבו ליסוד העפר, כי מכסין בעפרות זהב שדינו כעפר, ויזר על ידי הרוח על פני המים, הרי אש עפר רוח מים, וישק את בני ישראל לבדקן כסוטות כי ע״ז נמשלה לזנות, שישראל דומים כאשת איש, שהם מאורשים לה׳ והעבודה לאל אחר דומה כאשה מזנה תחת בעלה, ולכן אלה שלא היו בם עדים והתראה נבדקו בעפר העגל, ואלה שהיה עליהם עדים לא נבדקו כפי הדין שאם יש עד אחד שזנתה אינה שותה:
ויקח את העגל: כבר נתבאר (פסוק ט״ו) כי בזה ששבר את הלוחות לעיני כל ישראל היה מקום למשה לעשות כל מה שלבו חפץ עם העגל.
{ויטחן עד אשר דק: ׳טחינה׳ נקראת אפילו אינו דק, כדאיתא בשבת (עד,ב) ׳האי מאן דסלית סילתי1 חייב משום טוחן׳, משום הכי פירש כאן שטחן ״עד אשר דק״.}
וישק את בני ישראל: לא שהשקה כמשמעו את כל ישראל2, אלא במה שפזרם על פני הנחל היורד מן ההר3 ומשם היו שותים כל ישראל וממילא השקה את בני ישראל. שאע״ג שהיתה הבאר אצלם, כבר נתבאר בפרשת חוקת (במדבר כא,יט) שהבאר עצמה ירדה לנחליאל כדרך המים להיות נמשכים למים אחרים4. ולפי דעת חז״ל5 נבדקו בזה מי שהיה ראוי לזה העונש.
1. רש״י: עצים דקים להבעיר אש.
2. ז״ל הראב״ע: וציוה שישתו כל ישראל מאלה המים.
3. דברים (ט,כא) ״ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר״.
4. דברי רבינו מתייחסים לפסוקים שם ״אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים... וממדבר מתנה. וממתנה נחליאל ומנחליאל במות״. וז״ל רבינו שם: ״וממתנה נחליאל״ – מאז שניתנה במתנה הגיעה עד הר סיני, ושם עמדה בנחל שבאותו מקום, כדכתיב ״אל הנחל היורד מן ההר״, ודרך המים להיות נמשכים למים אחרים, על כן כאשר באו לשם ועמדו הרבה נכנסה (הבאר, או המים של הבאר) לנחל.
5. עבודה זרה (מד,א): ״וישק את בני ישראל״ – ולמה כן, תני נתכוון היה לבודקן כסוטות. והביאו רש״י.
וישק וגו׳ – מפורש בפרשת עקב ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר.
וישם את בני ישראל – [ולמה כן, תני] נתכוין היה לבודקן כסוטות.⁠1 (ע״ז מ״ד.)
1. על אלה שלא היו עדים והתראה על עבודתם את העגל שתו מן המים וצבו בטניהם ומתו.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(כא) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל⁠־אַהֲרֹ֔ן מֶֽה⁠־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי⁠־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃
Moshe said to Aharon, "What did this people do to you that you brought upon it a great sin?⁠"
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[קצח] 1ויאמר משה אל אהרן, מתני׳ מעשה עגל (כל פרשת העגל עד ואשליכהו באש) הראשון נקרא ומתרגם, והשני נקרא ולא מתרגם (מה שחזר אהרן וספר המעשה הוא קרוי מעשה עגל השני הוא שכתוב בו ויצא העגל הזה, ולא יתרגם פן יטעו עמי הארץ ויאמרו ממש היה בו שיצא מאליו אבל המקרא אין מבינין. רש״י). גמ׳ מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם פשיטא, מהו דתימא ליחוש לכבודן של ישראל, קמ״ל כש״כ דניחא להו דהויא להו כפרה וכו׳. מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם, איזה מעשה עגל השני, מן ויאמר משה עד וירא משה. (מגילה כה:)
[קצח*] 2ויצא העגל הזה, מפני מה בחרו ישראל בעגל יותר מכל הבהמות וכו׳, מפני כשראו ישראל דמות של שור שמהלך לשמאלו של הב״ה, הלכו ונטלו עפר מאותו מקום שדרך כו׳ והשליכוהו באש ויצא העגל הזה, מלמד שיצא מאליו, הזה, מהו הזה, כשיצא היה מרקד. (חופת אליהו)
[קצט] 3מה עשה לך העם הזה, הוי שהרגו לחור (כלומר אף שעשו לחור לך לא עשו. עץ יוסף). (תנחומא תצוה יא)
[ר] 4מה עשה לך העם הזה, א״ר אמי מלמד שהיה אהרן נוטל את הקורנס ופוחסו לפניהם (הכה על ראש העגל עד שמחק ומעך צורתו) ואומר להם ראו שאין בו ממש, הוא שמשה אמר לאהרן מה עשה לך העם הזה, [א״ל מוטב היה להן שידונו שוגגין ואל ידונו מזידין] (ואילו לא הודיעם שאין בו ממש היו שוגגים). (ויק״ר ז א)
1. בירושלמי מגילה פ״ד הי״א: איזהו מעשה עגל השני, ר׳ סימון בשם ריב״ל מתשובה שהשיב משה את אהרן עד כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם, חנניה בר שלמיה בשם רב מתשובה שהשיב אהרן את משה עד כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. ר׳ אחא בשם ר׳ בא ומחא ה׳ ית עמא על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן (פליג אריב״ל ורב וסובר דעד ויגוף ה׳ את העם הוא מעשה עגל השני. קה״ע). ר׳ מר עוקבן בשם רבנן דתמן לא דומה גנאי יחיד בציבור לגנאי ציבור בציבור (לכך מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם שהוא גנאי לכל הציבור אינו בזיון כל כך כיון דכולן שוין ביה אבל מעשה עגל השני מדבר באהרן לחוד וגנאי יחיד בצבור חמיר. קה״ע. ובפנ״מ פי׳ שהוא מוסב על ר׳ אחא בשם ר׳ בא, עי״ש) ובתוס׳ מגילה שם ד״ה מעשה, הקשו על פירש״י שכ׳ הטעם שלא יאמרו ממשות היה בו, מהירושלמי שעד לשמצה בקמיהם הוא מעשה עגל השני והיינו סיפא דקרא דוירא משה ולפירש״י לא היה לו לומר אלא עד תחלת הפסוק, ופירשו הטעם כבירושלמי שהוא מפני כבודו של אהרן. וכ״ה ברי״ף וברא״ש וראה רמב״ם הל׳ תפילה פי״ב הי״ב. וראה רב״ח ומה״ג כאן. ובתוספתא מגילה פ״ד הל׳ לו (ליברמן): מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם כו׳ מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם ואלו הן מעשי עגל השני מויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה עד וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם ועוד כתוב אחר את העגל אשר עשה אהרן. וכוונתו לפסוק לה. ומה שפירש״י: מעשה עגל הראשון, כל פרשת העגל עד ואשליכהו באש, כתב הרש״ש שהוא ט״ס שהרי בגמ׳ אמרו שמעשה עגל השני הוא מן ויאמר משה עד וירא משה. ובהגהות ר״ב רנשבורג שצ״ל: וישרף באש. ולדעתי אין כאן שום ט״ס בקרא אלא בהציון וכמו שתקנתי בפנים שרש״י מפרש מתחלה מה זה נקרא מעשה עגל ואומר עד סוף פכ״ד ואשליכהו באש, ועל זה אומרת המשנה הראשון נקרא ומתרגם והשני מן פסוק כא עד פסוק כה ולא עד בכלל. וכן הבינו התוס׳ בשיטת רש״י כי וירא משה אינו בכלל מעשה העגל השני. אמנם שיטת רש״י תמוהה כי מתוספתא וירושלמי מבואר שקרא כה וירא משה הוא בכלל ומעשה עגל השני הוא חמשה פסוקים ולא ארבעה. ושיטה תמוהה בענין זה שלא כשיטת הבבלי וירושלמי ישנה במס׳ סופרים פט י: מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, השני נקרא ולא מתרגם. מהיכא הוא מתחיל מאנא חטא העם הזה, ע״כ. וזה דלא כמאן ובפי׳ נחלת יעקב פי׳ הכונה שסובר כמ״ד בירושלמי שם שגם ויגוף ה׳ אינו מתרגם ומוסיף גם הפסוקים שלפניו שאינו מתרגם. וכבר נתבאר לעיל שמירושלמי ותוספתא מבואר שלמ״ד זה מוסיף רק פסוק זה למעשה עגל השני, וגם בזה יש שתי שיטות אם כל הפסוק או חצי פסוק. ובעמודי ירושלים על הירושלמי מגילה פ״ד הי״א תמה על פירוש הנחלת יעקב שס״ל שעיקר הטעם הוא משום כבודו של אהרן, א״כ למה מתרגם עד כי פרעה אהרן וכו׳ הלא הוא פוגע בכבודו של אהרן, ומפרש: מהיכן מתחיל הוא, שמאנא חטא, הוא מתחיל לתרגם, ולמעלה מזה לא מתרגם וכו׳ וראיתי להעיר שמצאתי שיטה חדשה בענין זה בתרגום ירושלמי כת״י רומי, במקום שהאונקלוס ותרגום ירושלמי הנדפס מתרגמים כל הפרשה, וס״ל דקוראין ואין מתרגמין, הפירוש לתרגם בצבור אסור אבל ביחיד מתרגמין, התרגום ירושלמי כתי״ר ס״ל שאפי׳ היחיד לעצמו אסור, ולכן אינו מתרגם כלל את פסוק כ. ויקח וגו׳, רק מביאו כולו בעברית, ושבעה פסוקים אחרים א, ד, ח, כג, כד, לא, לה, מתרגם רק חצי פסוק תחלתו או סופו וחצי השני מביאו בעברית, ועי׳ בסוף הספר ביאור ענין זה, וגם דברי המס׳ סופרים הנ״ל. ולשון רש״י במשנה כה.: פן יטעו עמי הארץ ויאמרו ממש היה בו שיצא מאליו. הוא כהדרש באות קצ״ח שיצא מאליו, ולהלן רד: ויצא העגל הזה גועה, וכן בפירש״י כאן: וירא אהרן, שהיה בו רוח חיים, והמהרש״א מבאר כן לשון רש״י: ומה״ט קאמר בסמוך דפקרו המינין מתוך תשובה זו והם לא יאמינו מדרש חכמים בזה דר״ל שלא ידע שיצא העגל הזה ע״י כישוף של ערב רב או ע״י שם שהיה ביד מיכה כדאיתא במדרשות ע״כ ולפ״ד דברי רש״י המה כהמדרשים שהיה בו רוח חיים ויצא מאליו ויטעו שיש בו ממש. ובתוספתא כפשוטה להר״ש ליברמן מגלה (עמוד 1219) ציין שכן מבואר גם מלשון הר״ן וחי׳ המיוחסים להר״ן ושיטת ריב״ב ועי׳ באוצר הכבוד שם ואין כן שיטת הלקח טוב, מובא להלן אות רה: כפרו המינים לומר מעצמו יצא.
2. מובא בספר אילת אהבות לר״ש אלקבץ שיר השירים פ״א לפסוק עד שהמלך במסבו בזה הלשון: כידוע במאמר חז״ל בחופת אליהו כו׳ ור״ש ליברמן במדרשי תימן עמ׳ 17 ובתוספתא כפשוטה מגלה שם מביא מאמר הנ״ל ומוסיף מ״ש ר״ל גינזבורג בגורן תרפג עמ׳ 66 מכתבי הגניזה שבמצרים קטע מפרקי דרבי ובו הוספות רבות ובתוכה גם מדרש זה (על הפסוק הנ״ל בשה״ש): ״לא ידעתי נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב מה הוא נפשי שמתני אני הוא בעצמי גרמתי להן לישראל שיעשו (את העגל) שבשעה שהוציאתים ממצרים נדרתי נדבה ואמרתי כשהן עוברין בים אראה להם דמות. מרכבות עמי נדיב אל תהי קורא עמי אלא עמי נדיב וכו׳ וכשראה ישראל דמות של שור שמהלך לשמאלו נטלו עפר מתחת רגליו. וכשעשו את העגל נטלו את העפר והשליכוהו לתוכו והיה מרפס. שנא׳ ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. ואוצא לא נאמר אלא ויצא מלמד שיצא מאליו. ע״כ. מקור קדום לענין הנ״ל מצאנו במדרש תהלים מזמור קו ו: וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ר׳ פפייס אמר בשור של מעלה, א״ל ר׳ עקיבא דייך פפייס הרי כתיב אוכל עשב, בימי ניסן שהוא מזוהם. ע״כ. וראה מ״ש בס׳ הציוני הבאתי דבריו במילואים כאן שיש בו חומר חשוב בביאור ענין זה.
3. ראה לעיל אות ז וצרף לכאן. ונראה שכ״ה כונת רש״י כאן: כמה יסורים סבלת וכו׳. וכעי״ז בפי׳ הר״א בן הרמב״ם בשם אביו. והרמב״ן הביא פירש״י וכתב: ואיננו נכון בעיני כי החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ולא יעבור ואולי אמר לו כן להגדיל אשמתו וכו׳, עי״ש. והרא״ם גורס בד׳ הרמב״ן ״שאין״ החטא הזה וכו׳ ופי׳ כי גם רש״י לא אמר אלא שהיה לו לסבול יסורים לא שיהרג. וכבר כתב במיני תרגומא כי נוסחא מוטעת נזדמנה לו להרא״ם וכ״נ מהמשך ד׳ הרמב״ן כגירסת הדפוס וכ״ה ברמב״ן כת״י כמו בדפוס ראה הערות רח״ד שעוועל. ובגו״א תי׳ עפ״י מש״כ הראשונים שלא היתה כונתם לע״ז ממש כמבואר במלואים כאן ובאוה״ח פי׳ שלעשות ע״ז לאחרים אינו אלא בלאו ואין זה מהדברים שיהרג עליהם ואל יעבור וכל שאנסוהו פטור וכו׳. וכעי״ז בהתוה״מ.
4. כ״ה בהנדפס מכת״י בויק״ר מרגלית, ובדפוס נשתבש: נוטל קרבנם כו׳. וסוף המאמר: א״ל כו׳ חסר בכת״י. ובסגנון אחר יש בכת״י מדרש הבאור: אמרו לו לאהרן אתה אומר שאין זה אלוה, אם אינו אלוה מניין יצא זה, מיד נטל אהרן קורנס והיה מכהו על שוקיו ועל קדקדו, אמר להם אם בודאי זה אלוה יציל את עצמו.
וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן מָא עֲבַד לָךְ עַמָּא הָדֵין אֲרֵי אֵיתִיתָא עֲלוֹהִי חוֹבָא רַבָּא.
Moshe then said to Aharon, “What did this people do to you that you brought upon them such a great sin?”
ואמר משה לאהרן מה עבדא לך עמא האיליין ארום אייתית עליהון חובין רברביןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבד״) גם נוסח חילופי: ״עבדו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חובין רברבין״) גם נוסח חילופי: ״חובה רבה״.
ואמר משה לאהרן מה עבד לך עמא הדין ארום אתיתא עלוי חובא רבא.
And Mosheh said unto Aharon, What did this people to thee, that you hast brought upon them a great sin?
ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ת֗ם קאל להרון מא צנע בך האולא אלקום אד֗ ג֗לבת עליהם כ֗טיה עט֗ימה.
אחר כך אמר לאהרן: מה עשה לך העם הזה כי גרמת להביא עליהם חטאה גדולה.
מה עשה לך העם הזה – כמה ייסורין סבלת שיסרוך, עד שלא תביא עליהם חטא זה.
מה עשה לך העם הזה WHAT DID THIS PEOPLE UNTO YOU How many pains must you have endured – it must be that they inflicted suffering on you, before you brought this sin upon them!
ויאמר – הנה משה שאל, למה הוצרך אהרן לעשות העגל.
AND MOSES SAID. Observe. Moses asked why Aaron needed to make the calf.⁠1
1. This is the import of What did this people unto thee, that thou hast brought a great sin upon them?
מה עשה לך – אמר אבי אבא ז״ל שטעמו ׳מה {הוא הדבר} שעשו לך מן התגרה וכדומה עד שהותר לך מה שעשית להם׳1.
1. קח. כעי״ז פירש רש״י, ועי׳ להרמב״ן שהשיב עליו ופירש באופן אחר.
מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה – כמה ייסורין סבלת שייסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה, לשון רבינו שלמה.
ואיננו נכון בעיני, כי החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ולא יעבור. ואולי אמר לו כן להגדיל אשמתו.
והנכון בעיני, כי הוא כמו: מה עשיתי ומהא עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי (שמואל א כ׳:א׳). יאמר, מה שנאה היתה לך עם העם הזה כי סבבת להשמידם ולכלותם. ומפני שהיה אהרן להם למוכיח ולמכפר, וראוי שיחוס וירחם עליהם, אמר לו כן. כלומר, נהגת עמהם כאויב החפץ ברעתם, לא פשעם ולא חטאתם לך. והנה היה משה ראוי להאשים אותו תחלה על חטאתו אשר חטא הוא, ואחרי כן יאשים אותו לאשמת העם, ויאמר: איך חטאת החטאהב הגדולה הזאת לאלהים, וגם הכשלת רבים והבאת עליהם חטאה גדולה, אבל משה בענותו נהג כבוד באחיו הגדול ולא הזכיר לו רק מכשול העם.
ויתכן שגם משה נכון לבו בטוח בצדקת אחיו שכונתו לא היתה רעה, אבל על אשמת העם האשים אותו, כי היה ראוי להוכיחם והם נכשלו על ידו. והוא השיב שהטעוהו בדבריהם.⁠ג
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2, וכן בפסוק: ״מה״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״החטאת״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בדברים״.
WHAT DID THIS PEOPLE UNTO THEE, THAT THOU HAST BROUGHT SO GREAT A SIN UPON THEM? "How many pains did you endure, and how much suffering did they inflict on you, before you brought this sin upon them?⁠" This is Rashi's language. But it does not appear to me to be correct. For this transgression [of idolatry] is of the kind for which one must sacrifice one's life and submit to death rather than transgress it [and from Rashi's words it would appear that if Aaron had suffered much it was permissible for him to make it]. Perhaps Moses told him so in order to magnify his guilt.
The correct interpretation appears to me to be that this is like the verse, What have I done? what is mine iniquity? and what is my sin before thy father, that he seeketh my life?1 Moses is thus saying: "What hatred did you have for this people, that you have [almost] brought about their destruction and annihilation?⁠" Moses told him this because Aaron had served them in the function of one who reproves2 and atones for them, and he should have had compassion and mercy on them [and should have made them desist from their course of conduct]; thus the meaning is: "You conducted yourself towards them as an enemy who desires to see their calamity, when they had neither sinned nor transgressed against you.⁠" Now the proper order would have been for Moses to blame him firstly for the sin which he himself had done, and then to charge him for the sin which he brought upon the people, saying: "how did you do this great sin against G-d, causing also many people to trespass, and bringing a great sin upon them?⁠" Moses, however, in his humility showed respect towards his elder brother, and only mentioned to him the stumbling of the people. It is possible that Moses' heart was steadfast, trusting3 in the righteousness of his brother [and he assumed] that his intention was not a bad one, [and therefore he did not reprove him for his own conduct]; but for the people's guilt he did blame him, for he should have reproved them, and thus they stumbled because of him, — and Aaron replied that they deceived him with their words.
1. I Samuel 20:1.
2. This is a reference to what the Rabbis have said that Aaron served as prophet while Israel was yet in Egypt. See commentaries to I Samuel 2:27.
3. Psalms 112:7.
מה עשה לך העם הזה – פירש״י כמה ייסורין סבלת שייסרוך עד שלא תביא עליהם זה. והקשה הרמב״ן כי זה מן הדברים שיהרג עליהם ואל יעבור ופי׳ מה עשה לך מה שנאה היתה לך על העם כי סבבת להשמידם ולכלותם ומפני שהי׳ אהרן להם למוכיח אמר לו כן כלומר נהגת עמהם כאויב החפץ ברעתם במקום שהי׳ לך להוכיחם וראוי הי׳ שיאשים לאהרן תחלה על חטאתו ואחר כך על שהחטיא לעם אלא שנהג כבוד באחיו הגדול ולא רצה להוכיחו על חטאתו ולא הזכיר לו רק מכשול העם. אי נמי שהי׳ בטוח בצדקת אחיו שלא היתה כוונתו לרעה אלא שהוכיחו על אשמת העם שהי׳ ראוי לו להוכיחם והם נכשלו על ידו והוא השיב שהטעוהו בדבריהם:
מה עשה לך העם הזה? "what have these people done to you?⁠" Rashi understands this question as meaning: "how many tortures have these people inflicted upon you that you became instrumental in making this calf?⁠"
Nachmanides has difficulty in accepting this interpre-tation, as Moses implied that Aaron's action was excusable, whereas when it comes to idolatry we have an ironclad rule that one must be prepared to sacrifice one's life rather than lend a hand in such a nefarious scheme. He therefore prefers to understand Moses' question to Aaron as: "how much did you hate this people that you were willing to become the instrument which would lead to their destruction?⁠" He said this as it had been Aaron's task to be their remonstrator, castigator, not their assistant and abettor when they were bent on committing a sin. Nachmanides adds that actually, Moses should first have accused Aaron of his sin, before mentioning the people's sin. Only then should he have mentioned that Aaron had been guilty in causing them to commit this sin. He refrained from accusing Aaron to his face of causing the people to sin, out of respect for him.
Alternatively, the reason why Moses did not reprimand Aaron was simply that he was one hundred per cent convinced that Aaron could not have harboured any thought that deserved criticizing from an halachic point of view, but that Moses' words referred exclusively to the sin committed by the people, and that Aaron should have remonstrated with them. Aaron replied simply that the people had deliberately misled him.
וכבר אמר משה לאהרן: מה עשה לך העם הזה כי סיבבת להביא עליו חטאה גדולה? וזה לאוֹת שאהרן לא חטא בזה המעשה, שאם היה אהרן חוטא בזה היה ראוי שיגנהו משה תחילה על חטא עצמו.
ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך – [יב] יפה פרש״י ז״ל כמה יסורין סבלת שיסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה. והנה הרמב״ן ז״ל כתב עליו זה לשונו ואיננו נכון בעיני כי החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ואל יעבור (פסחים כ״ה.) ופי׳ הוא שא״ל שנאה היתה לך עם העם כי החטא הזה מן החטאי׳ שיהרג עליהם סבבת להשמידם ולכלותם ע״כ. ותמהני עליו מאד אם הוא מהחטאים שיהרג עליו איך יעשה אותו לשום שנאת אדם. והוא מבואר כי לזה נזהר רש״י ז״ל מזה הפירוש שהוא פשוטו של מקרא ותפש עליו שאפילו טענת אונס שתהיה טענה מה לבינוניים מהאנשים לא היתה לו.
עד שלא תביא עליהם חט׳ זה. פירש בעוד שלא הבאת עליהם החטא הזה מה יסוריין קבלת עד שמחמת הייסורין ההן הבאת אותו עליהם. הרמב״ן ז״ל טען ואמר ואיננו נכון בעיני שאין החט׳ הזה מן החטאים שיהרג עליהם ולא יעבור. ואני שמעתי ולא אבין כי גם רש״י ז״ל לא אמר אלא שהיה לו לסבול יסורין לא שיהרג:
ואחר שדן משה את העגל הוכיח את אהרן על אשר עשאו. ואמר מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה. ואתה תראה שלא חשב משה שהיתה מחשבת אהרן רעה חלילה. ולכך לא כללו בחטא אבל אמר שהיה לו לחוש פן יבוא הדבר לקלקלה כמו שיקרה בעניני ההמון ולכך שאלו מה עשה לך העם הזה מהרעות והמצוקות שהוכרחת לעשות זה ולא יכלת להמלט ממנו כי בעבור שלא היה זה ע״א אלא עשיית טלסאם כאשר אמרתי לא היה מחוייב אהרן שיהרג ואל יעבור לעשותו. אבל יעשה ולא יהרג. ולכך הית׳ שאלת משה מה עשה לך שהוצרכת לעשותו. והרמב״ן פי׳ בו מה הרעה שעשה לך העם הזה שכל כך שנאת אותו עד שהבאת עליו חטאה גדולה כזאת. כאלו לא נתכוונת אלא להרע להם. וכפי כל אחד מהפרושים הותרה השאלה הז׳.
ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה – כי אולי העם הגידו לו ונתנו התנצלות בעד חטאתם. שאהרן עשה הרעה הגדולה הזאת. ולכן א״ל מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה בלי סבה. ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא. הנה משה לא דבר בחרון אף. ולמה אמר אל יחר אפך. אבל מכאן נראה שדבר אליו קשות. ולפי שמשה א״ל שהביא עליהם חטאה גדולה. רצה לומר לו ברמז. איך הוא סבב זה העון בסבת ערב רב שקיבל כי הם עשו את העגל ולא ישראל. ולכן א״ל אל יחר אף אדני בדברי אליך מה שלא היה ראוי לדבר. כי אתה ידעת את העם אשר העלית ממצרים כי ברע הוא. כי הם רעים וחטאים לה׳ מאד כמצריים. וטבעם נותנת להם לחזור לסורם הרע. שהיו עובדים במצרים צורת טלה. וכאן רצו צורת עגל. ואני לא עשיתי דבר. כי אתה הגורם. והם חזרו לסורם הרע ואמרו לי קום עשה לנו אלהים. ר״ל מנהיג ושופט במקום משה. ואני לא ידעתי מחשבתם הרעה כמו שידעת אתה. ואומר להם למי זהב במחשבה טובה לדחותם מעלי. כי אולי יחוסו על ממונם. והם לא נתעצלו ויביאוהו מיד. ואשליכהו באש כדי לשורפו ולהתיכו כמים. ויצא העגל הזה מעצמו בסבת כישופם. ואם כן מה פשעי ומה חטאתי. כי עליך העון. אחר שאתה ידעת את העם שהם ערב רב. כי ברע הוא וקבלת אותם. ויפה אמר מי שאמר. כי ברע בהפוך אותיות הוא ערב. רמז על ערב רב. והאמת כן הוא כי הם מעורבים בשכלם ובדעותם בגלולי מצרים וכן הם מעורבים זרע אדם וזרע בהמה אשר בשר חמורים בשרם. והם תבל וטומאה ועירוב. והם חשוכים ואפלים כנשף וערב יום. ומטמינים מחשבתם הרעה ומראים עצמם כשרים. כי כן היה נראה בשאלתם שלא שאלו אלא מנהיג ושופט שילך לפניהם. והם הלכו חשכים ואין נוגה להם. כי לא היתה כוונתם זאת אלא לעשות אלילי כסף ואלילי זהב להשתחוות. ואחר שלכן נקראו ערב רב ואתה ידעת אותם כי ברע הוא. אין לך להאשימני. ולכן אמר וירא משה את העם. ר״ל טענות אהרן ראה שהיו צודקות ואמתיות. וראה והסתכל בעם שהיה ברע. והיה עם שאחור נזורו. וטבעם היה לחזור לאחור ולא לפנים. ולא היו שומעים לעצה ויפרעו עצת השם יתברך. ואהרן הוליכם על פי דרכם ואמר להם למי זהב להחזירם אחור. בענין שבזה יהיה לשמצה בקמיהם. כלומר שיהיו לחרפה ולגידופים ולחרם. אחר שהם העושים והגורמים ולא ישראל. ובכל יום ויום יהיו סבה להחטיא את ישראל ולפתותם אחריהם. ובזה הפועל יהיו לשמצה בקמיהם ויקומו ישראל כנגדם ויהרגום ולא יאמינום. אחר שהם בטבעם רעים ומבקשים עלילות לחזור לאחור. וזהו כי פרוע הוא. ולכן קצתם מתו בכאן. וקצתם בתבערה שהם האספסוף. וכולם ספו תמו בדבר זמרי בן סלוא. ומיד נתיחסו בני ישראל היוצאים ממצרים בפרשת פנחס ולא ערב רב. וכן רמז כי פרוע הוא שהיו מגולים ערוה ונואפים ורשעים. כאומרו וחשופי שת ערות מצרים. כי פרעה אהרן. שרצה לגלות המטמונים שהיו בלבם מטבעם הרע ולכאורה היו מכוסים כמו שפי׳. וכל זה כדי שיהיו לשמצה בקמיהם ויהיו נשמרים מהם ולא ילכו אחר עצתם. וכמו שלשון ברע גלה לנו הדבר. כן לשון כי פרוע הוא כי פרעה אהרן גילה לנו. שהיו ממשפחת העבדים בעלי ערוה טמאים בטומאת פרעה והכתוב יפרש וירמוז:
הבאת עליו חטאה גדלה – ששמחו בקלקול במחולות מפני שקבעת להם חג ליום המחרת, וזה הוא רע מן הפשע והמרד שעשו בעגל; ועל זה בקש רחמים יותר, כאמרו ״אתם חטאתם חטאה גדלה״ (שמות ל״ב:ל׳), וכן בתפלתו אמר ״אנא חטא העם הזה חטאה גדלה״ (פסוק לא). וכן בסדר שלש עשרה מדות הזכיר ״עון ופשע וחטאה״ (שמות ל״ד:ז׳), וכן בתפלתו שם ״וסלחת לעוננו ולחטאתנו״ (שמות ל״ד:ט׳). ולכן אמר: אף על פי שנקהלו עליך להכריחך לעשות להם העגל, ״מה עשו לך״ שהוצרכת לקבוע להם חג ליום המחרת, שזאת היתה סבת המחולות שעשו לשמחת העגל, שהיתה רעה מעשייתו.
הבאת עליו חטאה גדולה, a reference to the display of merriment in serving the golden calf. Moses criticised Aaron for having proclaimed the feast which led to this rejoicing over the golden calf instead of instead of being a feast for God. On account of this he was forced to entreat God for an additional measure of mercy for His people. This is also what he meant when addressing the people saying: אתם חטאתם חטאה גדולה “you have committed an exceedingly great sin,” (verse 30) Also, when appealing to God, he commences by saying that the people had been guilty of an exceedingly serious sin (verse 31). This theme returns once more when God speaks of עון-פשע-וחטאה, sins of three different levels of seriousness in Exodus 34,7. In 34,9 Moses begs for forgiveness for two of these categories of sin, עון and חטא, not daring to ask for forgiveness for פשע, deliberate taunting of G’ by one’s sin. Moses. who had shown understanding for the fact that Aaron had been under great pressure in acceding to the making of the golden calf, cannot understand why he lent his hand to heaping additional sin on the people by having declared a public holiday. He had not been under pressure to do that and should have known that the people would understand this as an invitation to celebrate the new leader, replacing Moses.
(כא-כד) ויאמר משה וגו׳, ואהרן התנצל עצמו בשתיים. האחת – שכבר ידע את העם כי ברע הוא, ואף על פי שלא היה עושה להם העגל, מכל מקום כבר חשבו לזה, והמחשבה בעבודה זרה דיה, כדכתיב (יחזקאל יד ה) ׳למען תפוס בית ישראל בלבם׳ וגו׳1, ולכן אמר ׳כי׳ כבר ׳ברע הוא׳. ועוד, שהוא לא עשה אותו, כי עשה כך וכך למנעם, ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש, וגם אחר זה לא עשיתי מאומה, ויצא העגל הזה מעצמו.
וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן וגו׳. כי באמור לו אהרן ׳כי ברע הוא׳ ושמעצמו יצא והוא לא עשה כי [אם הם], הבין שהם עשו ואין איש מוחה בידם, נמצא ש׳פרעה אהרן׳ ל׳שום ביש בקמיהון׳ (תרגום).
וביקש משה לעשות פעל לרצון לפני ה׳ לכפר חטאתם, כי בראותם שיהרגו איש אחיו ואיש את קרובו ואין קם לנגדם, יראו שכולכם ניחמו על אשר עשו, ויהיה סיבה להקטין חטאתם, וכן עשה:
1. ראה קידושין (מ.) ׳מחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה וכו׳, ואלא הא דכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם, אמר רב אחא בר יעקב, ההוא בעבודת כוכבים הוא דכתיב׳.
[א] ויאמר משה אל אהרן
[1] מגילה פרק שלישי דף כה ע״ב (מגילה כה:)
כמה יסורים סבלת וכו׳. הקשה הרמב״ן דחטא הזה מן העבירות שיהרג ואל יעבור (פסחים סוף כה.), ומדברי רש״י משמע שאילו היה סובל יסורים הרבה היה לו לעשותן, ואיך יתכן זה. ויראה שאין קשיא על דברי רש״י, שהרי הרמב״ן עצמו פירש (פסוק א) שלא היה כוונת אהרן חס ושלום לעשות להם אלקים שיעבדו לו ושישתחוו לו, אלא היה כוונת אהרן שיהיה במקום משה לנהוג אותם במדבר, שכן היו שואלים (פסוק א) ״עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו״, וגם משה ידע כי לא כיון אהרן חס ושלום לעשות להם אלוה לעבוד, אלא שעל ידי עשייתו בא המכשול להם שאחר כך עבדו אותו, כדכתיב (פסוק ח) ״וישתחוו לו ויזבחו לו״, ולפיכך אמר משה ״מה עשה לך״, כמה יסורין סבלת שהבאת עליהם חטא כזה, כי עשית להם דבר זה שלא היה לך לעשות. כי משה היה סבור שעשו לו יסורים גדולים ולכך עשה להם העגל, והשיב אהרן ״אתה ידעת את העם כי ברע הוא״ (פסוק כב), ובקשו לעשות ״אלקים שילך לפניהם כי זה משה האיש וגו׳ ואומר למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו וגומר״ (פסוקים כג, כד), ולא ידעתי שיצא העגל הזה (רש״י שם), כמו שיתבאר בסמוך תשובתו:
כמה יסורים סבלת כו׳. כלומר כמה יסורין עשו לך שהוכרח אתה לעשות להם העגל בתמיה ולרבותא אמר שהרי אפילו יסורין בעלמא לא עשו לך:
How much pain did you endure... This is a rhetorical question: How much pain they must have caused you, that you were coerced into making them the Calf! Moshe said this to emphasize the point, that [in truth] they did not cause you any pain.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מה עשה לך וגו׳ – פירוש לצד שאיסור מעשה עבודה זרה לאחרים אינו אלא בלאו (רמב״ם הל׳ ע״ז פ״ג) ומלקות לבד הוא שחייב, ואין זה מדברים שנאמר בהם יהרג ואל יעבור וכל שאנסוהו הרי זה פטור, אבל צריך הכרת אונס שאנסוהו ואם לאו הרי זה חייב מלקות ואפילו לא התרו בו כי חבר אינו צריך התראה (מכות ו׳:), ולזה אמר אליו מה עשה לך העם הזה מהאונס כי הבאת עליו וגו׳ במה שעשית להם ע״ז.
וענהו אהרן אתה ידעת את העם כי ברע הוא פירוש ואזורם (וסורם) מוכיח כי יריעו וישחיתו, ועוד וכי סובר אתה שעשיתי בידי העגל לא כן הוא אלא השלכתי הזהב ויצא מעצמו על ידי מעשה שהיה כמאמרם ז״ל (תנחומא) שעשו יונוס וימברוס, ומעתה לו יהיה שלא היה אונס בענין הרי לא עבר על הלאו כי לא עשה בידו לא צורה ולא דמות.
עוד ירצה אומרו מה עשה וגו׳ פירוש לו יהיה שאנסוך באונס המספיק לעבור על הלאו אף על פי כן היה לך לשער החטאה הגדולה שתשיגם והיה לך לסבול הצער לבל תאבד עם רב, וענהו כי לא עשה דבר כנזכר.
מה עשה לך העם הזה? "What did this people do to you?⁠" Moses recognized that the making of a cast idol for others is not one of the commandments for which one has to sacrifice one's life rather than to do so under duress. Compare Maimonides' treatise on the laws of idolatry chapter three in which he rules that a person who commits such a sin is punishable only by 39 lashes. If a person performs such a deed under duress he is not punishable at all. If he had not been forced to do what he did under threat of death he is punishable by 39 lashes even if he had not been warned of the consequences of his deed by witnesses acceptable in Jewish law (Makkot 6). Moses therefore wanted to know the circumstances which caused Aaron to make the calf.
Aaron replied: אתה ידעת את העם הזה כי בדע הוא, "you know from observing the people that they are bent on doing something corrupt.⁠" He added that as far as Moses' assumption that he, Aaron, had made the calf with his own hands was concerned, this was not so. All he had done was to throw the gold into the crucible. The calf emerged totally unassisted. This follows the description in the Tanchuma which we quoted earlier according to which the Egyptian sorcerers Yanus and Yambrus made the calf. Aaron explained that if not for this factor which was beyond his control, there would not have been a sin at all as he had made neither a form nor an image.
Another meaning of Moses asking: "what have the people done to you?⁠" could be this: "Did they put you under sufficient pressure so that you could legally have agreed to comply?⁠" Moses asked whether Aaron had correctly contrasted the enormity, חטאה גדולה, of the sin involved before deciding that he did not have to make a martyr of himself by agreeing to do whatever he did. Aaron replied by outlining the circumstances of what had transpired.
מה עשה לך – ראה שלא האשימו משה על חטאתו אשר חטא הוא בעצמו לה׳ לעשות אלהי מסכה, ולא הזכיר לו רק מכשול העם, כי ידע משה צדקת אחיו שלא היתה כוונתו לרעה, אבל על אשמת העם הוכיחו, אמר מה רעה עשה לך העם הזה, מה פשעו ומה חטאו לך, כי הכשלת אותם והבאת עליהם חטאה גדולה:
ויאמר משה אל אהרן וגו׳ – הדבר הראשון והדחוף ביותר שיש לעשות הוא להראות את אפסותו של האליל, על ידי איבודו הממשי. המעשה הזה הכין את העם לחזור לעשתונותיו.
רק עכשיו פונה משה לאהרן. העובדה שאף אחד לא התנגד למעשהו ההחלטי של משה באיבוד פסל העגל, הוכיחה מה מנהיג חזק מסוגל לעשות. לפיכך יש משנה תוקף בשאלת משה לאהרן: ״מה עשה לך העם הזה״ – איזה כח הם הפעילו נגדך; ״כי הבאת עליו חטאה גדלה״ – היינו, שהוכרחת להניח להם לעשות כרצונם ולהחזיק בטעותם?
הבאת אין לפרשו כפשוטו – היינו שהייתה פעולה חיובית כלשהי מצד אהרן בעשיית החטא; שהרי הגורמים שהביאו לחטא טרם נודעו למשה. בניין ההפעיל משמש רק לרמוז שהיה דבר שנתנו לו להתרחש, כדוגמת: ״ולא תותירו ממנו״ (לעיל יב, י), ״וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ״ וגו׳ (מלכים א ב, ו).
מה עשה לך – פי׳ המפרש איזה אונס עשו לך שהוכרחת לעשות להם את העגל, וזה א״ל אחר שראה שלא עמדו נגדו כששרף את העגל עז״א לו למה לא מחית בם גם אתה, שהגם שלא היה מחוייב למסור א״ע למיתה, כי הוא עשהו לאחרים, ובפרט שאז לא נצטוו עדיין על ק״ה, בכ״ז הלא הבאת עליו חטאה גדולה והחטאת את הרבים, ומה אנסך לזה למה לא מחית בם:
הבאת עליו חטאה גדולה: אע״ג שידע היטב1 שאהרן לא כיוון לעבודה זרה ח״ו כי אם לעשות ׳אלהי זהב׳ באופן שלא נודע להם עדיין האיסור בזה2, אבל סוף סוף נתחלל בזה שם שמים ואחד שוגג ואחד מזיד בחילול ה׳3, והיינו ״חטאה גדולה״4 – שוגג שהוא גדול העונש5. ושאל את אהרן מה הכריחו לכך6 לעשות להם אלהי זהב, אע״ג שהיה סבור שמותר.
1. לא ברור מנין לרבינו שמשה ידע היטב?
2. וכפי שביאר רבינו לעיל פסוק ב׳.
3. קדושין (מ,א).
4. המושג ״חטאה גדולה״ הוא לכאורה מושג סותר, כי ״חטא״ הוא שוגג, האם יתכן ׳שוגג גדול׳, יכול להיות ׳עון גדול׳, אלא...
5. כלומר, ״חטאה״ שעונשה גדול, כשגרמה לחילול ה׳. אך קצ״ע, כי מלשון נקבה – ״גדולה״ משמע שמתייחס ל״חטאה״.
6. כפי שפירש רש״י ״מה עשה לך״ – ׳כמה יסורים סבלת׳, כלומר, איך הכריחו אותך לזה.
מה עשה לך – האם הכריחוך לעשות בעל כרחך?
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(כב) וַיֹּ֣אמֶר אַהֲרֹ֔ן אַל⁠־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת⁠־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא׃
Aharon said, "My lord, do not let your anger burn against me. You know the people, that they are set on evil.⁠1
1. are set on evil | בְרָע – See Hoil Moshe. Literally: "in evil", and see Ibn Ezra that perhaps a word must be assumed, "were (born / raised) in evil", or: "are in an evil way" (Rashi). It is also possible that the "ב" is superfluous and the verse should read: "are evil" (opinion in Ibn Ezra).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[ר*] 1אל יחר אף אדני, מכאן למדנו שהיה משה רוצה להרוג את אהרן. (מדרש אגדה)
[רא] 2אל יחר אף אדני, מנין שיהי׳ כבוד חברו של אדם חביב עליו כמורא רבו שנא׳ ויאמר אהרן אל משה אל יחר אף אדוני והלא אהרן היה גדול ממנו מה ת״ל אדני עשאו כרבו (מכילתא בשלח מס׳ דעמלק פ״א)
[רב] 3כי ברע הוא, כי ערב רב הוא גרם להם. (לקח טוב)
1. ובצרור המור: הנה משה לא דבר בחרון אף ולמה אמר אל יחר אפך, אבל מכאן נראה שדבר אליו קשות.
2. כ״ה הגירסא במכילתא כת״י אוקספורד בש״נ של הורוויץ ולפנינו בדפוס הגי׳ שנאמר (במדבר יב, א) ויאמר אהרן אל משה בי אדוני וכ״ה בתנחומא שם סי׳ כו ומכדרשב״י בשלח ואבדר״נ נו״א פכ״ז, אמנם בלקח טוב כאן מבואר כגירסת כת״י הנ״ל וז״ל אל יחר אף אדני, אף על פי שהיה גדול ממנו בשנים, קראו אדוני. מיכן אמרו חכמים (אבות פ״ד מט״ו) יהי כבוד חברך כמורא רבך. וראה תו״ש בשלח פי״ז אות נג וצרף לכאן. – באע״ז שמות ו כז: הקדים משה בעבור גודל מעלתו וה׳ דבר עמו פנים אל פנים ונגש אל הערפל אשר שם ה׳ ולא כן אהרן והכתוב מעיד לא כן עבדי משה ואהרן אמר לו פעמים בי אדני (כונתו לכאן ולבמדבר שם). ובאע״ז כאן: אל יחר אף אדני בעבור גודל מעלתו.
3. כ״ה בלק״ט ר״פ ויקהל ובמדרש אגדה: כי ברע הוא ר״ל ערב רב הם עשו זה הענין. וכ״ה בנחל קדומים בשם רבינו אפרים ובבעה״ט כאן. וראה לעיל אות קעג כעי״ז. ובאע״ז לעיל פסוק א: וזהו אתה ידעת את העם כי ברע הוא, כי אני לא עשיתי רע להם כי לא בקשו רק אשר ילך לפניהם ולכבוד ה׳ עשיתיו רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב וזהו כי ברע הוא ולא אמר רע הוא וחשבו מעטים מישראל שהיתה ע״ז והביאו זבחים והשתחוו לו וכו׳. וכעי״ז בפי׳ ר״א בן הרמב״ם: ואמר אבי אבא ז״ל שטעמו שהם מעורבים ברעים כלומר בערב רב והם שביקשו אלהים אחרים. ובצרור המור: שאתה ידעת את העם שהם ערב רב כי ברע הוא וקבלת אותם. וראה רש״י כאן. ובפי׳ בעה״ת: ואם לא עשו להם זאת היו מעמידים להם מלך ומרה תהיה באחרונה. וכ״ה בחזקוני. ובת״י ברם יצרא בישא הוא דאטעינון. עי׳ סוכה נב. הקב״ה קראו ליצה״ר רע. ועי׳ ב״ב טז. וראה לעיל אות ב בא שטן ועירבב. ולדעתי יש לרמוז בהמלים: אתה ידעת את העם כי ברע הוא, שאהרן השיב למשה על שאלתו איך התיר לעצמו לעשות את העגל לעיל אות קפה (במילואים בארתי שעשיית צורה שלא לע״ז רק לשם שמים לזכרון, מעין הכרובים, יש על זה איסור לאו ועדיין לא נאסרו אז) ומבואר במדרש לעיל אות מ שאהרן אמר מוטב יתלה הסרחון בי ולא בישראל, הגם שאין בזה רק איסור לאו הי׳ מוכן למות כמו שעשה חור ולא לעשות את העגל אלא אמר אם יהרגו אותי כבר לא תהי׳ להם כפרה לכן מסר את נפשו (לא גופו) בשביל הצלת כלל ישראל. ורמז אהרן למשה שממש אותו דבר עשה משה עכשיו בשברו את הלוחות הרי היה בזה איסור דאורייתא גמור של לא תעשון כן ראה אות קפה. והיה לו לגנוז בהר ולא לשברם והטעם ששברם משום שמשה אמר: מוטב שאהיה חייב ואל יהיו כל ישראל חייבין כמבואר במדרש אות קפז כדי להקל העונש על עם ישראל משום שקודם שקבלו הלוחות יש להם דין פנויה ולא ארוסה וכשבקש על עם ישראל מבואר במדרש מובא באות רנה* אמר אני חטאתי בשבירת הלוחות ועם ישראל חטא אם אתה מוחל לי תמחול גם לעם ישראל. ומשה רבנו מוכן היה למסור נפשו (לא רק גופו) בשביל כלל ישראל א״כ אהרן כוון ללכת באותה השיטה של משה רבינו, ומעין שאמרו בעירובין לב: ניחא ליה לחבר דליעבד הוא איסורא קלילא ולא נעביד ע״ה איסורא רבה, וכן אמרו נזיר כג, גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, והכל נכלל בקרא עת לעשות לה׳ הפרו תורתך. ובדרך זו יש לפרש גם לשון סדא״ר תמוה להלן אות רכב.
וַאֲמַר אַהֲרֹן לָא יִתְקַף רוּגְזָא דְּרִבּוֹנִי אַתְּ יְדַעְתְּ יָת עַמָּא אֲרֵי בְּבִישׁ הוּא.
Aharon said, “Let not the wrath of my master blaze. You know that the people are set on evil.

וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא
וַאֲמַר אַהֲרֹן לָא יִתְקַף רוּגְזָא דְּרִיבּוֹנִי אַתְּ יְדַעְתְּ יָת עַמָּא אֲרֵי בְּבִישׁ (ח״נ: בִּישׁ) הוּא
אַתָּה יָדַעְתָּ – יְדַעַתְּ או יְדַעְתְּ?
א. ברוב הנוסחים תרגמו ״אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם״ – ״אַתְּ יְדַעְתְּ״, ואולם במסורה נרשמה אזהרה מפני טעות אפשרית: ״את ידעת – משתבשין ביה״.⁠1 לדעת יא״ר יש לתרגם כאן ״אַתְּ יְדַעַתְּ יָת עַמָּא״ (עי״ן פתוחה). וכמוהו גם ״וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל״ (בראשית מז ו) ״וְאִם יְדַעַתְּ״. אבל ״יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר״ (במדבר י לא) ״יְדַעְתָּא״, וכן ״אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו״ (במדבר יא טז) ״דִּיְדַעְתָּא״ (עי״ן שוואית). והטעם: ״הראשונים הם לשון הווה, כלומר עתה אתה יודע. אבל יְדַעְתְּ הוא לשון עבר. ופירוש אֲשֶׁר יָדַעְתָּ – שידעת כבר שנתמנו במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם כמו שכתב רש״י״. וכן ״כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ״ (בראשית ל כו), ״יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ״ (בראשית ל ל) שניהם ״יְדַעְתְּ״ בעבר. אבל ברוב הנוסחים אין הבחנה זו קיימת.⁠2
כִּי בְרָע – ת״א ו״יונתן״
ב. ברוב הנוסחים ״כִּי בְרָע הוּא״ – ״אֲרֵי בְּבִישׁ הוּא״ להשוותו אל העברי, אבל יא״ר גרס ״אֲרֵי בִּישׁ הוּא״ בחסרון הבי״ת. ו״אוהב גר״ תמך בנוסח זה ״כי כן נכון להקל על ההבנה כדרך אונקלוס״.⁠3 כנגד זאת, המיוחס ליונתן תרגם ״כִּי בְרָע הוּא״ – ״אֲרוּם בְּנֵי צַדִּיקַיָא אִינוּן בְּרַם יִצְרָא בִּישָׁא הוּא דְאַטְעִינוּן״ (כי בני צדיקים הם אך יצר הרע הוא שׁהִטעם) כי הוקשה לו מאמר אהרן בְּרָע הוּא ״ואיך יוסיף גחלים על האש להשטין לפני משה על העם שהם רעים?⁠״. לכן פירש שאהרן לימד עליהם סנגוריה; מפאת גזעם הם טובים ורק היצר הרע הכשילם.⁠4
1. קליין, מסורה, עמ׳ 137.
2. וראה גם ״לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי״ (בראשית כז ב) וצרף.
3. ואולי נחלקו הנוסחים בתפיסה התחבירית של בְּרָע: לנוסחי בְּבִישׁ – בְּרָע הוא תואר הפועל כרש״י: ״כי ברע הוא – בדרך רע הם הולכין תמיד״. אבל לנוסחי בִּישׁ – בְּרָע נתפס כתואר רַע לעם כראב״ע ״יש אומר כי הבי״ת נוסף כבי״ת וְהוּא בְאֶחָד [וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ (איוב כג יג)].
4. ״אהבת יהונתן״.
ואמר אהרן למשה לא יתקף רוגזא דריבו⁠(ת){נ}⁠י את חכם ית עמא אארום בישיןב אינון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ארום ... אינון״) נוסח אחר: ״ארום דברא בישה שלטה (בישה שלטה) ביה והוא גרם ליה למעבד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בישין״) גם נוסח חילופי: ״מבעשין״.
ואמר אהרן לא יתקף רוגזא דריבוני אנת ידעת ית עמא ארום בני צדיקיא אינון ברם יצרא בישא הוא דאטעינון.
And Aharon said, Let not my lord's anger be strong: you knowest the people, that they are the children of the Just; but evil concupiscence hath made them to err:
ויאמר אהרן אל יחר אף אדני אתה ידעת את העם כי בני צדיקים הם אך יצר הרע הוא שהטעה אותם.
כי ברע הוא1רצה לומר ערב רב הם עשו זה הענין.
1. ר״ל ערב רב הם עשו זה הענין ערב אותיות דדין כאותיות ברע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

קאל לא ישתד גצ֗ב סידי אנת עארף באלקום אנהם שרירוןא.
א. אנהם שרירון] + וקיל אן פיהם שרירין א וכן הוא בשרח שבכתיבת ידו.
אמר, אל יתחזק כעס אדוני, אתה מכיר את העם כי רעים הם1.
1. לנוסח היש אומרים: יש בהם רעים.
כי ברע הוא – בדרך רע הם הולכים תמיד, ובנסיונות לפני המקום.
כי ברע הוא [YOU KNOW THE PEOPLE] THAT THEY ARE SET ON EVIL – They always go on the wrong way and with temptations, before the Omnipresent.
ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני – אע״פ שהיה גדול ממנו בשנים קראו אדוני, 1מיכן אמרו חכמים יהי כבוד חברך כמורא רבך.
כי ברע הוא2כי ערב רב הוא גרם להם.
1. מיכן אמרו. אבות פ״ד מט״ו.
2. כי ערב רב. ערב אותיות דדין כאותיות ברע.
אכי ברע הואב – יש אומרים: שהבי״ת נוסף, כבי״ת והוא באחד (איוב כ״ג:י״ג).
או תחסר מלה אחר הוא, כמו: דבק, או: נולד, או: גדל.
(כב-כד) ויספר אהרן למשה המעשה בדרך קצרה.
א. ביאור זה מופיע בכ״י לפני הביאור על פסוק כ׳.
ב. הפירוש לפסוק כ״ב קודם לפירוש לפסוק כ׳ בכ״י פריס 182, וטיקן 283, וברסלאו 53.
(כב-כד) ויאמראדניא – בעבור גודל מעלתו.⁠1
וכבר פרשתי כי ברע הוא (ראב״ע שמות פירוש שני ל״ב:א׳). וככה: ויאמרו לי (שמות ל״ב:כ״ג), ואמר להם (שמות ל״ב:כ״ד).
1. השוו ראב״ע שמות פירוש שני ו׳:כ״ז.
א. כן בפסוק ובכ״י ברסלאו 53. בכ״י פריס 176: בי אדני (והשוו ראב״ע שמות פירוש שני ו׳:כ״ז ״פעמים בי אדני״).
(22-24) AND AARON SAID: LET NOT THE ANGER OF MY LORD WAX HOT. Aaron called Moses my lord because of Moses' great station.
[THAT THEY ARE SET ON EVIL.] I have already explained the meaning of that they are set on evil.⁠1 Similarly, So they said unto me (v. 23)⁠2 and, And I said unto them (v. 24).⁠3
1. According to Ibn Ezra the reference is to the mixed multitude. See Ibn Ezra's comment on Ex. 31:18.
2. The reference is to the mixed multitude.
3. The reference is to the mixed multitude.
כי ברע הוא – ואם לא עשיתי להם זאת היו {מעמידים להם מלך ומרה תהיה באחרונה}.⁠א
א. יש כאן חסרון בכ״י מינכן 52 וההשלמה היא מספר הג״ן (ובמקביל בחזקוני ודעת זקנים).
כי ברע הוא – THAT THEY ARE SET ON EVIL – And had I not made them this they would {have established for themselves a king, and it would be bitter in the end}.
כי ברע הוא – התנצל ברעתם, כלומר ׳יודע אתה שלא יבקשו את בקשותיהם אלא ברעה, כבקשתם את המים ואת המזון1, ואין בכוחותי להסיר את רעתם, ולא עשיתי מה שעשיתי ברצון אלא באונס וחסרון היכולת׳.
ואמר אבי אבא ז״ל שטעמו שהם מעורבים ברעים – כלומר ערב {רב}2 – והם שביקשו אלהים אחרים. ו׳תאויל׳ (=פירוש מדרשי) זה יש בו יופי, ואינו נמנע3.
1. קט. ר״ל בתלונתם למים במרה (לעיל טו:כד) ולמזון בבואם אילימה (שם טז:ב-ג). ונראה שהכוונה בזה כמו שפירש רש״י: ׳בדרך רע הם הולכין תמיד ובנסיונות לפני המקום׳. ואמנם יודגש שבפר׳ בשלח במקומות הנזכרים ביאר רבנו שעצם בקשותיהם של ישראל היו מוצדקות, אלא שהיה גנות עליהם מצד שבקשו בתרעומות. ויתכן שגם דבריו כאן הם ברוח זה, ומרמז אהרן על אופן בקשתם שברע היה, ולא על גוף בקשתם, ולחילופין יתכן שזה נאמר רק כחלק מהתנצלותו, דהיינו שהתנצל ואמר ברע הוא גם על גוף בקשותיהם, אף שאליבא דאמת אין הדבר כן. וראה מש״כ עוד בזה בפר׳ בשלח (טז:ב-ג).
2. קי. לדעת המהדיר נשמטה תיבה זו בטעות הדומות. ואמנם נראה לי דיתכן שכוונתו לדרוש ׳ברע׳ אותיות ׳ערב׳, כמו שכתב בבעל הטורים כאן. ויתכן שזהו גם טעמו של בעל ׳מדרש לקח טוב׳ (ריש פ׳ ויקהל, והובא בתורה שלמה כאן אות רב) שדרש כן, ואולם השוה פירוש הראב״ע לעיל (לא:יח) שביאר על דרך הפשט: ׳רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב, וזהו כי ברע הוא ולא אמר רע הוא׳. וראה מש״כ בהערה הבאה.
3. קיא. ע״פ מש״כ לעיל בסמוך להציע שהבסיס לפירוש זה הוא חילוף אותיות ׳ברע׳ ל׳ערב׳, יתכן שבכך יש להבין סיום דברי רבנו, שר״ל שפירוש זה – אם כי יש לו מן היופי של המדרשות שאינן בנויות על פשט המילים [כלשונו בבראשית (כח:כט): ׳מאמרים שיש בהם יופי של שיר ומליצה׳] – בכל זאת אינו מן הנמנע גם על דרך הפשט. אמנם ממה שקורא רבנו ביאור זה ׳תאויל׳, משמע שלדעתו אינו כ״כ מעוגן בלשון הכתוב [כמו שהארכתי במבוא במשמעות תיבה זו, ע״ש], למרות שאליבא דאמת אינו נמנע בכוונת הכתוב.
כי ברע הוא – במחשבה רעה, ואם לא עשיתי להם זאת העמידו להם מלך, והדבר היה בא למרה באחרונה.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
כי ברע הוא, "that they are bent on evil;⁠" they have evil intentions; if I had not had made the calf for them they would have crowned a king for themselves and the final result would have been bitter for them. (Baaley Tosafot)
(כב-כד) אתה ידעת את העם כי ברע הוא – יאמר: הם בדרך רעה, כי אמרו לי לעשות להם מורה דרך במקום אדני עד שובו, אולי ישוב, ונתנו לי הזהב ואשליכהו באש, והנה יצא להם העגל הזה, כי הם חשבו בו מחשבת רעה שהשתחוו לו ויזבחו לו. ובעבור שלא רצה אהרן להאריך בסורחנם, קצר ואמר: ויצא העגל הזה, שיצא להם לעניןא הרע הזה אשר אדני רואה.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3258: ״כענין״. בכ״י פולדה 2: ״הענין״.
(22-24) THOU KNOWEST THE PEOPLE, THAT THEY ARE SET ON EVIL. Aaron is saying: "They proceeded along the path of evil. They told me to make them a guide in the place of my lord until he returns to me, for perhaps he will return, and then they gave me the gold and I cast it into the fire (Shemot 32:24) and behold there came out this calf for them, for they had an evil intention as to the gold, [and wanted] to worship it and sacrifice to it.⁠" But because Aaron did not want to speak at length about their corruption, he spoke briefly and said, and there came out this calf (Shemot 32:24), meaning, "there came out for them this evil matter that my lord sees.⁠"
כי ברע הוא – ואלו לא עשה להם היו מעמידין להם מלך ויהיה מרה באחרונה.
כי ברע הוא, "when it is bent on evil.⁠" If he had not done what he did in response to their demand, they would have appointed a new leader with even worse consequences.
אתה ידעת את העם כי ברע הוא – פי׳ שהוליכם בדרך רעה שבאו אלי לעשות להם מורה הדרך במקום אדוני עד שובו ונתנו לי הזהב ואשליכהו באש ויצא העגל הזה כי חשבו בו מחשבה רעה והשתחוו לו ובעבור שלא רצה אהרן להאריך בסורחנם קיצר ואמר ויצא העגל הזה שיצא להם לענין הרע אשר אדוני רואה:
אתה ידעת את העם כי ברע הוא, "you know what the people are like once they are bent on an evil path.⁠" Aaron did not want to dwell at length on how the situation had deteriorated, and the people's having planned this, but he shouldered part of the blame saying that he had misled them by throwing the gold they had brought into the crucible, as an unexpected result of which this calf emerged. The people had made him believe that they wanted a temporary substitute for Moses until Moses would return. It had neither occurred to him that this calf would emerge from the crucible, nor that they would worship this calf by prostrating themselves in front of it
כי ברע – אותיות ערב שערב רב גרמו להם לעשותו.
כי ברע הוא – בענין רע או בתכונה רעה.
(כב-כד) וכבר התנצל אהרן שהוא עשה זה לעכבם עד שיבוא משה, כדי שלא יחטאו, ועשה גם כן העגל באופן שלא היה ראוי שיטעו אחריו, כמו שביארנו במה שקדם מדברינו. ולזה אמר ויצא העגל הזה – רוצה לומר שלא היה ראוי שיטעו בו.
(כב-כג) ויאמר אהרן אל יחר בעיני אדוני אתה ידעת וגו׳ – [יג] ירצה אתה ידעת את העם בזה למן היום שלפניך כי ברע ובקושי גדול הם באים לידי אמונה ישהם תמיד קלי ההסרה כי מעולם לא יצאו מידי הרהור ומבוכה ועתה כשהסתרת פניך באה כל רעתם לפניהם ונבהלו ונחפזו לנסות את אשר בלבבם לאמר קום עשה לנו אלהים סוף דבר הגיד לי מעשה שהיה על הדרך שביארנו.
כי ברע הוא בדרך רע הם הולכים תמיד ובנסיונות לפני המקום. הוצרך לומר שהמתואר של רע הוא הדרך והוא חסר כמו ומאכלו בריאה ועשיר יענה עזות ולא שישוב אל העם הנזכר מפני תוספת הבי״ת ומפני שהמתואר הוא הדרך והדרך נופל בו לשון הליכה הוצרך לומר הם הולכים ומפני שבלי תוספת מלת תמיד מורה שאמר בעבור הדרך הזה שכונתם בו לרעה וזה אי אפשר שאם כן היה לו למשה לעשות גדרים וסייגים מתחלה טרם שיעשו הרעה לפיכך הוצרך להוסיף מלת תמיד להורות על הלכתם בדרך רע בכל עניניהם תמיד לא על זה הרמוז:
ואהרן השיבו אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא רוצה לומר אדוני משה שמעני אל באפך תוכיחני. אתה ידעת את העם הזה כי ברע הוא שתמיד היו מספקים בלבבם היש ה׳ בקרבנו אם אין וגם בדבר הזה.
כי ברע הוא – שכבר היו בענין רע, נצמדים לגלולי מצרים.
כי ברע הוא. They were already so deeply involved in the sin, having been used to the idolatry they had been addicted to in the hundreds of years in Egypt.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

בדרך רע הם הולכים תמיד. פירוש, מה שאמר ״כי ברע הוא״ ולא אמר ׳כי רעים הם׳, אלא ״ברע״ רוצה לומר ׳בדרך רע הם הולכים תמיד׳:
הם הולכין תמיד כו׳. דק״ל למה לא כתיב כי רע הוא אם הדבר שב לישראל: ל״פ ברע קאי על הדרך הרע ומשום הכי הוצרך להוסיף ולומר הם הולכים כיון דבדרך נופל לשון הליכה ואמר תמיד מפני שבזולת זה הי׳ משמע שאמר בעבור הדרך הזה שכוונתם בו לרעה וזה א״א שאם הי׳ יודע משה זה הי׳ לו לגדור גדר מתחילה טרם שיעשו הרעה לפיכך הוצרך להוסיף מלת תמיד כלומר בכל מעשיהם הם תמיד ברע:
They are always going... Rashi is answering the question: Why is it not written it say כי רע הוא, [instead of ברע], if it refers to the Bnei Yisrael? He explains that ברע refers to the evil way. And Rashi adds the words "they are going" because "going" is the term that is associated with "way.⁠" And Rashi adds the word "always,⁠" because otherwise Aharon seems to be speaking of this [specific] way on which they intend evil. But this cannot be, because if Moshe had known of this [as the verse says, "You know,⁠"] he should have taken preventative measures at the onset, before they did evil. Therefore Rashi adds "always,⁠" to convey that in all their deeds they are always on an evil way.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אל יחר אף אדני – לדעת בעל הטעמים שהטעים מלת אף בטפחא, נראה שאינה סמוכה לתיבת אדוני, כי מלת אף נקודה פתח גם בהפרד, אם לא באתנח סוף פסוק, ושיעור הכתוב, אדוני, אל יחר אפו, והענין אחד:
כי ברע הוא – בדרך רע הם הולכים תמיד ובנסיונות לפני המקום, ונקל להם לסור מאחרי ה׳, לפי שנוטים לרעה:
(כב-כד) אתה ידעת את העם כי ברע הוא וגו׳ – תשובה זו מגלה את גדולתו האמיתית של אהרן. הוא אינו אומר דבר להגן על עצמו; הוא שומר על שתיקה בנוגע למצבים הידועים לנו כבר שיש בהם לימוד זכות, שהיו עשויים למעט מחטאו. הוא אינו אומר מאומה על התקהלות ההמון האלימה שגברה עליו – ״ויקהל העם על״ (פסוק א); על השתדלותו להשתמש בטבע אהבת התכשיטים של הנשים, כאמצעי לעיכוב הדבר; ואף לא על מלאכת החריטה שעלתה לו בעמל רב, שעל ידה ביקש לדחות את גמר המלאכה. על כל זה אינו אומר דבר. [למעט את אשמת העם] הוא מקבל על עצמו כמעט את כל האשמה, ומאשים עצמו על שנהג בחולשה ובחוסר אונים. ״אתה ידעת כיצד נוהגים העם הזה כאשר נאחז בהם הרע. יודע אתה באיזו קלות דעת וחפזון עשויים הם לפעול כשהם בתוך שטף התאוות״. (זה כל מה שיש לאהרן ללמד זכות על עצמו.) ״משום כך לא נסיתי אפילו להתנגד להם, אלא נעניתי מיד לבקשתם״. (השווה את תיאור הכתוב למה שבאמת התרחש: ״ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים״ וגו׳ [פסוק א] – אל סיפורו המתון של אהרן: ״ויאמרו לי עשה לנו״ וגו׳ [פסוק כג]). ״השלכתי את זהבם לתוך האש״ (כדי להתיכו, הוא מסביר, אך אינו אומר דבר על מלאכתו הממושכת בעגל לאחר מכן). ״בדרך זו, מחמת רפיון כחי והסכמתי שבשתיקה, בא העגל הזה לעולם״: ״ויצא העגל הזה״.
ויאמר אהרן – אהרן באהבתו את ישראל רצה ללמד זכות על בני ישראל ולקחת האשמה ע״ע שהוא אשם בדבר הזה, ואין עליהם פשע מאחר שראו שגדול העם וקדוש ה׳ עשה זאת חשבו שהוא מותר, ואמר: א) שכונת העם לא היה לע״ז רק שרצו לעשות טלמס שיהיה להם מנהיג במקום משה, ואמר הלא ידעת את העם ההמונים כי ברע הוא ר״ל שמעמדם רע, כי הם במדבר ציה, חסרים כל, וכל בטחונם היה על משה, שמלא כל מחסורם ועתה שחשבו שמשה מת בהר,
כי ברע הוא: לעולם אומרים כי רע להם מעמדם במדבר, ולשון זה כתיב לעיל (ה,יט)1 בכוונה זו2, יע״ש. באשר3 אינם בטוחים בכוחם שראוים להתנהג בנס, ובדרך הטבע קשה ג״כ להיות במדבר4, וזוהי תרעומתם במן ובבאר כמו שנתבאר5.
1. ״ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר״...
2. לא מצאנו לעיל שם ביאור בכיוון זה.
3. ומדוע הם אומרים תמיד כי רע להם מעמדם במדבר...
4. ומצב זה גרם להם לדרוש ״עשה לנו אלהים״ (כפי שהאריך רבינו לעיל), וכפי שממשיך אהרן בפסוקים הבאים.
5. עיין לעיל (טז,ג).
כי ברע הוא – אהרן לא התאמץ כמשה לקרא החרדים אל דבר ה׳ להתקומם נגד השואלים מאתו שיעשה להם אלהים, והניח רוב העם יושב ובטל (פרוע מלשון ותפרעו כל עצתי, משלי א׳:כ״ה) ורואה בחטאת קמיהם (עיין בפירוש שד״ל), ולהתנצל אמר לו למשה: אתה ידעת את העם כי ברע הוא – כלומר רע ירדוף כל היום, ואם אחשוך מהם לצייר האל בתמונה ירעו וישחיתו יותר ויסורו ממנו מכל וכל לעבוד אל נכר, ואם חרה לך כי ציירתי האל בדמות עגל שהוא מעין תועבת מצרים המשתחוים לשור (Apis), דע שלא מרצוני עשיתיו, ולא יצקתיו במעבה האדמה או בדפוס, רק השלכתי אותו באש, וכשהותך יצאה תמונתו דומה לתמונה עגל, כדרך שיקרה לפעמים למתיכי המתכות שתצאן להם מעצמן תמונות מתמונות שונות; (פירוש זה מתנגד למה שכתבתי למעלה על ויצר אותו בחרט, אבל הוא התנצלות שהתנצל אהרן הירא.)
כי ברע הוא – פירוש, כי היו במצרים עובדי ע״ז ונתערבו בגוים ולמדו מעשיהם, ונשאר עדיין מעט רע קלוט, והופסק הזוהמה בעמידתם אצל הר סיני, מ״מ נשאר אצל קצתם נטיה, וכאשר ראה אהרן שכן הוא חלילה יומשך הדבר ויתגלה מעט ומעט השורש פורה רש ולענה, ע״כ התחכם לעשות עגל ולהוציא מכוח אל הפועל כדי שיצאו כל הניצוצים הרעים ויודע מה אתם וזה כי פרעה אהרן, פירוש מגולה, נתגלה שמצו וקלונו, רש״י, יעו״ש ודו״ק.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמההכל
 
(כג) וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה⁠־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי⁠־זֶ֣ה׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה⁠־הָ֥יָה לֽוֹ׃
They said to me, 'Make for us a god who will walk before us, for this Moshe, the man who brought us up from the land of Egypt, we do not know what happened to him.'
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומלאכת מחשבתרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

וַאֲמַרוּ לִי עֲבֵיד לַנָא דַּחְלָן דִּיהָכָן קֳדָמַנָא אֲרֵי דֵין מֹשֶׁה גּוּבְרָא דְּאַסְּקַנָא מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם לָא יְדַעְנָא מָא הֲוָה לֵיהּ.
They said to me, ‘Make idols for us that will lead us for this Moshe, the man who brought us up from the land of Egypt, we do not know what happened to him.’
ויאמרו אלי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו ארום דין משה די אפק יתן מן ארעא דמצרים לית אנן ידעין מה הוה בסיפי.
ואמרו לי עיבד לנא דחלן דיטיילון קדמנא ארום דין משה גברא דאסקנא מארעא דמצרים אישתלהב בטוורא באישא מצלהבא מן קדם י״י ולא אשתמודענא מה הוה ליה בסיפיה.
and they said to me, Make us gods that may go before us; for this Mosheh, the man who brought us up from the land of Mizraim, is consumed in the mountain, by the flaming fire from before the Lord, and we know not what hath been done to him in his end.
ויאמרו לי עשה לנו יראה אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים נשרף בהר באש לוהטת מלפני י״י ולא ידענו מה היה לו בסופו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

פקאלו לי אצנע לנא מעבודא יסיר בין ידינא פאן ד֗לך אלרג֗ל מוסי אלד֗י אצעדנא מן בלד מצר לא נעלם מא כאן מן אמרה.
ואמרו לי: עשה לנו נעבד שילך לפנינו, כי זה האיש משה אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה בעניינו.
ואשלכהו באש ויצא העגל הזה1מיכן אמרו לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיב אהרן למשה ואמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, 2כפרו המינין לומד מעצמו יצא, וכבר כתוב ויעשהו עגל מסכה, כלומר הוא עשאו כמין עגל, כאשר בקשו ממנו.
1. מיכן אמרו לעולם. מגילה כ״ה ע״ב.
2. כפרו המינין. בגמרא שם הציגו כפרו המערערים במקום המינין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 22]

ויאמרו לי וג׳ – מעשה שהיה כך היה (ע״פ עירובין סה:), סיפר את מאמרם בלשונו1.
1. קיב. נראה שכוונת רבנו להקביל פסוק זה לפסוק הבא, ששם אהרן סיפר הענין ולא הלשון המדוייקת, ואילו כאן זהו ציטוט לשוני מדוייק. [והטעם שבאמת ציטט כאן אהרן הלשון המדוייקת, אולי זה חלק מהתנצלותו בפסוק הקודם ׳שלא יבקשו את בקשותיהם אלא ברעה׳ כלשון רבנו שם, ועל כן פירט אהרן למשה את אופן בקשתם].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 22]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

והם בשאלתם לא אמרו לעבוד ע״א. אבל אמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש וגו׳ הרי שלא שאלו אלא מנהיג שוטר ומושל במקומך לא אלוה לעובדו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

אמרו לי עשה לנו אלהים לא לעבודה רק שילכו לפנינו במקום משה שלא ידענו מה היה לו, הרי לא רצו לשם אלהות, רק כמו שמשה היה רק מנהיג ואמצעי בין ה׳ ובינם:
עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו: איזה כח שיוליכנו במדבר, וכמו שנתבאר לעיל (פסוק ב׳), והרי ראו עצמם מסוכנים1, ומי יכול לעמוד2 לפני עם רב שחושבים עצמם למסוכנים ועומדים בענין רע, רחמנא ליצלן.
1. במדבר ע״פ דרך הטבע (עיין בפסוק הקודם).
2. ולכן לא יכול היה לעמוד בפניהם.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומלאכת מחשבתרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(כד) וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ⁠־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה׃
I said to them, 'Who has gold? Take it off.'1 They gave it to me, and I cast it into the fire; and out came this calf.⁠"
1. take it off | הִתְפָּרָקוּ – See Abarbanel. Alternatively, this is not part of Aharon's words, but a description of the people's actions, so that the verse would read: "I said to them, 'Who has gold?' They took it off and gave it to me...⁠" [See Rashi who views Aharon as presenting the people as being the primary problem, hurrying to do wrong when he simply asked if they had gold.]
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[רג] 1ואמר להם למי זהב, ועולה לא נמצא בשפתיו (מלאכי ב׳:ו׳), שהודה במעשה העגל שנאמר ואמר להם למי זהב וגו׳. (מדרש)
[רד] 2ואשלכהו באש ויצא העגל הזה, ומצא אהרן בין הנזמים ציץ של זהב שכתוב עליו שם הקדש וחרות עליו צורת עגל ואותו לבד השליך בכור של אש שנאמר ויתנו לי, ואשליכם באש אין כתיב כאן, אלא ואשליכהו באש, ויצא העגל הזה גועה וראו אותו ישראל. ר׳ יהודה אומר שטן נכנס לתוכו והיה גועה להתעות ישראל וכו׳. (פרקי ר״א פמ״ה)
[רה] 3ויצא העגל הזה, תניא ר׳ שמעון בן אלעזר אומר לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו [המינין] המערערים (העיזו פניהם לומר יש ממש בע״ז) שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. (מגילה כה:)
1. הובא בס׳ והזהיר פ׳ צו (לו.) ובהערות ענפי יהודה שם שלא נמצא מקורו. ויש להעיר מפס״ר לד ג: אהבת צדק ותשנא רשע (תהלים מה ח) זה היה אהרן שתפש את האמת שנאמר תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון וגו׳, ותשנא רשע שבשעה שעשו ישראל אותו המעשה לא היה שבט לוי עמהם אלא שנאו הרשע וכו׳. ולדרש הנ״ל יש לומר ״שתפש את האמת״ כולל גם מה שהודה במעשה העגל. וכעין דרש הנ״ל פי׳ ר״א בן הרמב״ם: ויאמרו לי וגו׳ מעשה שהיה כן היה סיפר את מאמרם בלשונו, ואמר להם למי וגו׳ הוא הענין כמו שאירע אלא שיש בו קיצור מפני הבושה והחרפה. וראה רש״י אע״ז ורמב״ן שהי׳ בדברי אהרן התנצלות על מעשיו.
2. כעי״ז בתנחומא תצוה סי׳ יא: מיד נטל שם טס של זהב והשליכו לאור שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. ובשינויים בכת״י מדרש הביאור: מלמד שמצא בין הנזמים ציץ אחד זהב וכתוב עליו שם, נטלו וכרכו בשרין והטילו באור והוא לא ידע שעשו לו דפוס בכשפים ויצא עגל גועה. ר׳ יהודה אומר סמאל נכנס בו כו׳ וראה לעיל אות כו וצרף לכאן. ובבאור הרד״ל בפדר״א שם. – בשמו״ר מח ז: נופח באש פחם (ישעיה נד טז) חטאו ישראל באש שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה בא בצלאל וריפה את המכה וכו׳. ובחמדת ימים התימני: ויתפרקו פירש בן אשר כל שבא שקדם לו געיה הרי זה נע ואינו נח כזה, ויצא העגל, עגל גועה והי׳ אומר אנכי ה׳ אלהיך (ת״י, נכנס סמאל בתוכו והוא שגעה ואמר אנכי ה׳ א׳ כדי להטעותן).
3. גירסת ״המינין״ היא בכל כת״י של הש״ס ובדפוסים הישנים בדק״ס. ובתוספתא מגלה פ״ג הגי׳ שמתשובה שהשיבו אהרן למשה פרשו המינין. בלקח טוב: מיכן אמרו לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו שמתוך תשובה שהשיב אהרן למשה ואמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה כפרו המינין לומר מעצמו יצא וכבר כתוב ויעשהו עגל מסכה, כלומר הוא עשאו כמין עגל כאשר בקשו ממנו. ובמדרש אגדה בקיצור. ובהגהות מהרצ״ה חיות: לא ידענו אימתי פקרו המינים ונ״ל דהנה ירבעם שהנהיג עגלי זהב היה ג״כ עבודת השור שהביא אתו ממצרים והנה ישראל אע״פ שנענשו על עשית העגל בכ״ז לא לקחו מוסר ושנו בחטא ע״י ירבעם, והיינו ע״י שאמר אהרן ויצא העגל הזה הודה דכח רוחני יש בו ועפ״ז מתפרש לנכון לשון המדרש איכה רבתי בפתיחה עד היכן חטאו של עגל קיים עד חטאו של ירבעם והיינו דשניהם המה חטא אחד מהבלי מצרים, ע״כ. וראה להלן אות ריג מ״ש בשם הרמב״ן ור״ש ליברמן בתוספתא כפשוטה מגלה עמ׳ 1214 כ׳ שדברי ר׳ שמעון בן אלעזר כאן סתומים ולא נתבאר לנו לאלו מינים כוון ולמה פקרו או פרשו ונדחק לתרץ. ולדעתי נראה לפ״מ שביארתי במלואים כאן שעשיית פסל לנוי ולשם שמים נאסרו מקרא שמות כ, כ. לא תעשון אתי, ובמקדש לעשיית הכרובים הותר לאו זה כמבואר בלקח טוב עי׳ תו״ש שם. ופרשת וכל העם רואים וגו׳ (שמות כ, טו), כ׳ הרמב״ן שהיא שלא במקומה ונאמרה קודם מ״ת. ולדעתי פרשת ויאמר ד׳ (כ, יט) נאמרה אחרי מעשה עגל ואז נאסרו בעשיית צלם לשם שמים כמו שעשה אהרן את העגל. ובארתי שזהו שהודה אהרן למשה שעשה את העגל אלא שכוונתו היתה לש״ש ואז הרי עדיין לא נאסרו בעשיית צורה לש״ש, ולפ״ז י״ל פקרו המינין היינו הנוצרים כמו שפירש״י בהרבה מקומות בש״ס עי׳ ב״ב כה. סוטה מב: ברכות כח: (בדפוסים החדשים שינו הלשון מפני הבקורת אבל כן הוא בדפוסים הראשונים וע׳ בדק״ס ובעה״ש ע׳ מן). והתירו המינין לעצמם עשיית פסלים, כמ״ש ר״י ליפמן בספר נצחון סוף יתרו: ומכאן תשובה לנוצרים שאומרים שעושין צורות ודמיונות לזכרון שבאמת הם נעשים לע״ז ממש עיי״ש. – וברא״ם: אבל ממה שהעיד עליו הכתוב שבמקום שאמר למשה: ואמר להם למי זהב וגו׳ הוא אמר: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי, ובמקום שאמר למשה ואשליכהו באש ויצא העגל הזה מעצמו הוא לקח את הזהב ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה, נראה שמפני יראתו ממשה הוציא שקר מפיו, ע״כ. וראה לעיל אות רג בבאור מפי׳ הר״א בן הרמב״ם שאהרן לא שינה ממה שהיה אלא שקיצר, וכ״ה בפי׳ רשב״ם לעיל פסוק ד: ויצר אותו בחרט הזהב לקח מיד כל אחד וקבץ אותו וקשר את כולם בבגד עד שעשו דפוס של חמר ושל שעוה כדרך המתיכין ועשו בו צורת עגל והשליכו הזהב בתוכו ונעשה עגל כדכתיב ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. וכאן פי׳: ויצא העגל הזה נגמרה מלאכתו כדכתיב ויצא לצורף כלי, ומוציא כלי למעשהו וכ״ה בר״י בכור שור. ובספורנו פי׳ בע״א: ויצא העגל הזה בלתי פעולת השתדלותי ולא המתינו שאעשהו אני כדבריהם כי אמנם באמרו ויעשהו עגל מסכה לא אמר זה אל אהרן, אבל רצונו עשה אותו העושה כענין וסמך ידו ושחט, שרצונו וסמך המקריב ושחט השוחט וכן העיד באמרו, אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן (להלן פסוק לה) שהם עשו את העגל אשר עשה בו מעשה אהרן שציירו והשליך הזהב באש. וכעי״ז מבואר בזהר ח״ב קצב: ויעשהו עגל מסכה מאן חמא חרשין בכל עלמא כאלין השתא אית למימר וכי לא כתיב ואשליכהו באש ולא יתיר וכדין ויצא העגל הזה והשתא את אמרת ויעשהו עגל מסכה, אלא ח״ו דאהרן עבד וקרא אוכח דכתיב ויקח את העגל אשר עשו וכו׳ עי״ש. – בפסיקתא דר״כ פי׳ ב (יב.): כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים (תהלים עה ח) רבנן פתרי קרא באהרן, בלשון זה הושפל שנאמר ואשליכהו באש [ויצא העגל הזה], ובלשון זה הוגבה שנאמר (ויקרא ו יג) זה קרבן אהרן ובניו, ע״כ.
וַאֲמַרִית לְהוֹן לְמַן דַּהְבָּא פָּרִיקוּ וִיהַבוּ לִי וּרְמֵיתֵיהּ בְּנוּרָא וּנְפַק עִגְלָא הָדֵין.
I said to them, ‘Who has gold?’ They removed [their gold] and gave it to me. I threw it into the fire, and this calf emerged.”

וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה
וַאֲמַרִית לְהוֹן לְמַן דַּהֲבָא פָּרִיקוּ וִיהָבוּ לִי וּרְמֵיתֵיהּ בְּנוּרָא וּנְפַק עֶגְלָא הָדֵין
הִתְפָּרָקוּ – טעמים, ניקוד ותרגום
א. חז״ל התירו לקרוא ולתרגם את סיפור מעשה העגל ״ואין חוששין לכבודם של ישראל. אדרבה, ראוי שנבייש עצמנו בכך ונחזור למוטב״.⁠1 כנגד זאת אסרו לתרגם את ״מעשה העגל השני״ כלומר את דברי אהרן החוזר ומתאר את חטא העגל.⁠2 וכך שנו במשנה (מגילה ד י; שם כה ע״א):
מעשה עגל הראשון נקרא ומִתַרגם, והשני – נקרא ולא מִתַרגם.⁠3
לדעת רש״י (מגילה שם) חכמים חששו בעיקר מתרגום פסוקנו העלול להטעות כאילו היה ממש בעבודה זרה של העגל:
מעשה העגל הראשון – כל מעשה העגל עד ״וישרף״ (פסוק כ). ומה שחזר אהרן וספר המעשה (פסוקים כב-כד) הוא קרוי מעשה העגל השני. הוא שכתוב בו ״ויצא העגל הזה״. ולא יתרגם פן יטעו עמי הארץ ויאמרו ממש היה בו שיצא מאליו, אבל המקרא אין מבינין.
ואולם הרמב״ם בפירוש המשנה פירש הטעם משום כבודו של אהרן. וכן כתבו תוספות (מגילה שם) ״ומשום כבודו של אהרן לא רצו לתרגם״.
בשאלה זו, היש כאן מגמה לשמירת כבודו של אהרן, מתבארת גם מחלוקת הטעמים והניקוד בתיבת הִתְפָּרָקוּ. צורת הפועל ״התפרקו״ היא דו-משמעית: ייתכן לפרשה כציווי או כצורת עבר נסתרים. אם היא צורת ציווי יש לקרוא את דברי אהרן כך: ״וָאֹמַר להם: למי זהב – התפרקו!⁠״ ולדרך זו יש כאן משום גנות לאהרן; הוא בעצמו ציווה על העם לפרוק את זהבם. ניקוד התיבה ״הִתְפָּרָקוּ״ כצורת הֵפסק, מורה שלדעת הנקדנים נאמרה התיבה מפי אהרן. אבל לדעת בעלי הטעמים שהטעימו וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ-לִ֑י (תיבת ״זהב״ בזקף, טעם מפסיק) הרי הקריאה היא: ״וָאֹמַר להם: ׳למי זהב? התפרקו וַיִּתְּנוּ לי״. לפי דעה זו אהרן אמר רק את שתי המלים ״למי זהב?⁠״ ואילו צורת העבר ״הִתְפָּרְקוּ״ היא תיאור מעשי העם. כך פירש גם רש״י:
וָאֹמַר להם – אמרתי להם דבר אחד ״למי זהב״ לבד, והם מהרו וְהִתְפָּרְקוּ ויתנו לי.
מאונקלוס שתרגם ״וַאֲמַרִית לְהוֹן לְמַן דַּהֲבָא פָּרִיקוּ וִיהָבוּ לִי״ אין להוכיח כמי סבר שהרי ״פָּרִיקוּ״ גם היא צורה דו-משמעית: עבר נסתרים וגם ציווי. ואולם במסורות תימן הכוללים פיסקי טעמים גם בתרגום, הקריאה היא ״וַאֲמַרִית לְהוֹן לְמַן דַּהֲבָא. פָּרִיקוּ וִיהָבוּ לִי״ כפיסוק הטעמים ולכבוד אהרן.⁠4
בניין התפעל מתורגם בבניין פָּעַל
ב. ״הִתְפָּרָקוּ״ – ״פָּרִיקוּ״. בניין התפעל הרפלקסיבי (החוזר לאדם) אינו נוהג בארמית, לכן הסב אותו לבניין פָּעַל. וכן לעיל ״וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם״ (ג) ״וּפָרִיקוּ כָל עַמָּא״. וכמוהו עוד: ״וְהִתְגַּלָּח״ (ויקרא יג לג) ״וִיגַלַּח״, ״וְהִתְוַדָּה״ (ויקרא טז כא) ״וִיוַדֵּי״. וכן בארמית המקראית ״בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר״ (דניאל ה ל) ולא: אִתְקְטִיל.⁠5
״משך חכמה״ על שמירת כבוד אהרן
ג. על פי הדין ש״מעשה העגל השני נקרא ולא מתרגם״ פירש ״משך חכמה״ (דברים ט כ) מדוע בדבריו על חטא העגל בחומש דברים פירש משה רבנו את חטאם של ישראל ואילו באהרן ציין משה רק את הכעס שהיה עליו (״ובאהרן התאנף ה׳ מאד״) ולא פרט את מעשיו: ״דזהו נגד תרגום״. כלומר, מכיוון שחומש דברים הוא ביאורו של משה (״הואיל משה באר״) וביאורו בציבור דומה לתרגום, אין לו רשות לפרש את מעשה אהרן.⁠6
1. לשון המאירי מגילה כה ע״ב על פי דברי הגמרא שם: ״מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, פשיטא! – מהו דתימא: ליחוש לכבודן של ישראל. קא משמע לן: כל שכן דניחא להו דהויא להו כפרה״.
2. לפי הבבלי ״מעשה העגל השני״ אלה הם הפסוקים כא-כה, הכוללים גם את שאלת משה לאהרן ״מה עשה לך העם הזה״ (מן ״ויאמר משה״ עד ״וירא משה״, מגילה כה ע״ב). אבל בירושלמי (מגילה ד י [עה ע״ג]) נאמרו בכך שלש דעות: יש מי שסבר כבבלי, יש מי שפירש שהכוונה לפסוקים כב-כד בלבד (תשובת אהרן) ויש מי שאסר לתרגם מפסוק כ ועד סוף הפרק, ראה הערת המסורה לפסוק לא. וכן הנהיג רס״ג בסידורו שלא יתרגמו מפסוק יט ועד סוף הפרק. הובאו דבריו בביאורנו לבר׳ לה כב לעניין ״נקראין ולא מתרגמין״ [וכך גם דעת הרי״ף, מגילה שם].
3. איסור התרגום הוא דווקא בציבור ובבית הכנסת ״שהוא הפרסום הגדול. הא כל אחד בביתו – אין לך דבר שלא מתרגם״, מאירי שם.
4. גם ת״נ ״ואמר להון [למן] דהבא פרקו יתיה והבו יתיה לי״ סובל את שתי האפשרויות. אבל בשולי ת״נ הנוסח שונה: ״ואמרית להון מן דאית ליה דהב פריקו ואיייתון לי״ [ואומר להם: מי שיש לו זהב, פרקו והביאו לי״]. למחלוקת הניקוד והטעמים ראה יוחנן ברויאר, ״ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים״, בתוך ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, ירושלים תשנ״ב, כרך א עמ׳ 213. לדוגמאות נוספות ראה להלן ״מעשה חרש אבן״ (שמות כח יא), ״והוא לא ידע״ (ויקרא ה יא).
5. ״לחם ושמלה״. עוד לקשיים שבתרגום בניין התפעל ראה בפסוק ״וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם״ (דברים כח סח).
6. אבל הרה״ג אביגדר נבנצל העיר על דבריו: הואיל וחומש דברים נאמר אחר שנפטר אהרן, שוב אין טעם להוכיח אותו.
אואמר להון (לאן לכון) {למן} דהבא פרקו יתיה והבו יתיה לי⁠(ה) ואשלכהו באש ויצא העגל הזה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ואמר להון ... הזה״) נוסח אחר: ״ואמרית להון מן דאית ליה דהב פריקו ואייתון לי ואת׳ וטלקתיה בנורא ועל סטנה בגווה ונפק מיניה דמות עגלה הדין״.
ואמרית להון למאן אית דהב פריקו ויהבו לי וטלקתיה בנורא ועאל סטנא בגויה ונפק מיניה דמות עיגלא הדין.
And I said to them, Whoever hath gold, let him deliver and give it to me; and I cast it into the fire, and Satana entered into it, and there came out of it the similitude of this calf!
ואמר להם למי יש זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויבוא השטן בתוכו ויצא ממנו דמות העגל הזה.
ואשליכהו באש וגו׳ – 1מכאן אמרו חכמים ז״ל צריך כל אדם שיזהר בתשובותיו.
1. מכאן אמרו חז״ל מגילה כ״ה ע״ב ומובא בלק״ט״ וסיים שמתוך תשובה שהשיב אהרן למשה ואמר ואשליכהו באש ויצא העגל הה כפרו המינין לומר מעצמו יצא, וכבר כתוב ויעשהו עגל מסכה, כלומר הוא עשאו כמין עגל, כאשר בקשו ממנו, ועיין גמר׳ מגילה שם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

פקלת להם אנט֗רו למן ד֗הב איתוני בהא פפכוה ודפעוה אליי פטרחתה פי אלנאר פכ֗רג הד֗א אלעג֗ל.
א. איתוני בה] + וקיל יאתוני בה א
ואמרתי להם: ראו למי זהב, הביאוהו1 לי, ופרקו ונתנו לי, השלכתיו באש ויצא העגל הזה.
1. לנוסח היש אומרים: יביאוהו.
ואמר להם – דבר אחד,⁠א והם מיהרו והתפרקו.⁠ב
ואשליכהו באש – ולא ידעתי שיצא העגל הזה, ויצא.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״לבד״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״ויתנו לי״.
ואמר להם AND I SAID UNTO THEM one single thing, – simply, "Who has any gold?⁠" – but they hastened and broke it off from themselves and gave it to me.
ואשלכהו באש AND I CAST IT INTO THE FIRE, and I did not know that this (i.e. this living) calf would come out, ויצא – BUT IT DID COME OUT.
ויצ⁠[א העגל] הזה – כמו [ומ]⁠וציא כלי למעשהו (ישעיהו נ״ד:ט״ז), וכן ויצא לצורף כליא (משלי כ״ה:ד׳). (קונטרס אחרון של ר״י קרא בכ״י בולוניה 509.1)⁠1
1. השוו רשב״ם וחזקוני.
א. בכ״י בולוניה: ״צורף לכלי״
ויצא העגל הזה – נגמרה מלאכתו, כדכתיב: ויצא לצורף כלי (משלי כ״ה:ד׳), ומוציא כלי למעשהו (ישעיהו נ״ד:ט״ז).
ויצא העגל הזה AND THIS CALF RESULTED: I.e the calf was thus completed. [The verb י-צ-א is often used for finishing the manufacture of some vessel,] as in the phrase (Prov. 25:4), "A vessel was completed (ויצא) by the smith,⁠" or the phrase (Is. 54:16), "to produce (ומוציא) the tools for his work.⁠"1
1. As noted already in notes 4 and 6, Rashbam understands that when Aaron says ויצא העגל הזה, the phrase does not imply surprise or a supernatural intervention ("All I did was throw the gold into the fire and, to my shock – ויצא העגל הזה, out came this calf!⁠"). The verb י-צ-א, according to Rashbam, refers to the completion of the manufacturing process, not to something that just happens by accident.
Rashbam offers his interpretation in opposition to a common midrashic view that read the phrase ויצא העגל הזה as implying a surprising or supernatural result. See e.g. Meg. 25b, where the Talmud claims that the heretics reached erroneous conclusions (presumably about the power of idolatry) because of Aaron's words ויצא העגל הזה.
See the lengthy discussion of that text in Tosefta' kifeshuṭah (Megillah, p. 1219), where Liebermann argues against reading that text as meaning that the heretics misunderstood Aaron's words and incorrectly decided that the calf just happened supernaturally. (For such an understanding, see LT here.) Liebermann argues that the midrashic tradition is that the calf just happened to come out in a supernatural manner. The heretics, according to that midrash, were right when they interpreted Aaron's words that way. That is what Aaron said. The heretics' error was only in extrapolating from the story of the calf and concluding that idolatry, in general, is a powerful force in the world. Following Liebermann's understanding, then, Rashbam is distancing himself here not only from the erroneous viewpoint of the heretics of Meg. 25b (as Rosin, here, would have it), but, even more so, he is distancing himself from the midrashic tradition that Aaron did not fashion the calf, and that the calf just happened to come out of the fire.
Like Rashbam, see also R. Joseph Bekhor Shor. Cf. Rashi, who says that Aaron had no expectation that a calf would result from his efforts. And see Seforno, who writes explicitly that ויצא העגל הזה means that the calf was produced without any effort by Aaron.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 22]

{ויצא העגל} הזה – שנגמר לפעולה, כמו ויצא לצורף כלי (משלי כ״ה:ד׳).⁠א
א. השוו ספר הג״ן: ״נראה שהתיך את הזהב ויצק בדפוס ויצא משם עשוי בבת אחת״.
{ויצא העגל} הזה – {OUT CAME} THIS {CALF} – that it was ready for use, like “material comes out for the refiner” (Mishlei 25:4).
ואמר להם למי וג׳ – הוא הענין {כמו} שאירע אלא שיש בו קיצור {מפני} הבושה והחרפה1.
1. קיג. ר״ל שלעיל מיניה נאמר שאהרן אמר להם: ׳פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם והביאו אלי׳, ובחזרתו על המעשה קיצר אהרן במאמרו מפני שנתבייש בו. ונקט רבנו לישנא מעליא שלא שיקר אהרן רק קיצר מפני הבושה, ואמנם עי׳ להמזרחי כאן שלא חשך ממנו שבט פיו וכתב: ׳אבל ממה שהעיד עליו הכתוב שבמקום שאמר למשה ׳ואומר להם למי זהב׳ לבד, הוא אמר ׳פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי׳, ובמקום שאמר למשה ׳ואשליכהו באש ויצא העגל הזה׳ מעצמו, הוא לקח את הזהב ׳ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה׳, נראה שמפני יראתו ממשה הוציא שקר מפיו׳ [ועי׳ להמהר״ל בס׳ ׳גור אריה׳ שהשיג עליו: ׳והרא״ם פירש כי מפני היראה הוציא שקר מפיו, ודבר זה אינו, שמפני היראה מוציא האדם שקר מה שאין יודע בו האדם, אבל הדבר שכל ישראל ידעו שאהרן עשה אותו איך שייך בזה שיוציא שקר מפיו במלתא דעבידי לגלויי׳].
ויצא העגל הזה – נגמר בפעולתו, דוגמא: ויצא לצורף כלי (משלי כ״ה:ד׳).⁠1 פירוש: התיך הזהב והשליכו בדפוס ויצא משם נגמר.
1. בדומה בר״י בכור שור וברשב״ם.
ויצא העגל הזה, "this calf emerged;⁠" it came out complete. We find a similar wording in Proverbs 25,4: ויצא לצורף כסף, "and it emerged for the silversmith as a silver vessel.⁠" Aaron threw into the crucible assorted pieces of golden jewelry, and what emerged from the crucible was a fully formed golden calf.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 22]

ואשליכהו באש ויצא העגל הזה – כל מה שהזכיר עד עתה בענין העגל קורין רבותינו ז״ל עגל ראשון, והספור הזה אשר לאהרן קורין עגל השני, והוא שאמרו מעשה עגל ראשון נקרא ומתרגם והשני נקרא ולא מתרגם מאי טעמא משום יקרא דאהרן, כך דרשו רז״ל בסוף מגילה.
ובאור הענין כי אע״פ שנזכר למעלה שני פעמים אחד בספור התורה ויעשהו עגל מסכה ואחד בספור ה׳ למשה עשו להם עגל מסכה הכל נחשב ענין אחד והכל נקרא ומתרגם, אבל כאן בספור אהרן שהוא עצמו יספר בחטאו בפיו אלו היה מתרגם לא היה כבודו, ועוד שהזכיר בו לשון ויצא כלומר יצא מעצמו והיה בזה לבעל הדין לחלוק ולומר כיון שיצא מעצמו היה בו ממש.
ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, "I threw it into the fire and there emerged this calf.⁠" Our sages called whatever has been mentioned in connection with the calf up to this point, "the first calf.⁠" The story from this point on, i.e. Aaron's personal account is known as the "second calf.⁠" This is important to realize as our sages have said (Megillah 25) that the portion of the "first calf" may be read from the Torah as well as translated into another language, whereas the part commencing here may be read in public only in Hebrew. The reason our sages gave for this difference is that they were concerned with the image of Aaron. Anyone who does not know Hebrew well may draw the wrong conclusion from the translated version.
We need to consider that although the episode has been described impersonally by the Torah as well as in Moses' own words in verse 8 where he said: "they have made for themselves a cast calf, etc.,⁠" in the eyes of our sages verse 4 and verse 8 are all considered as part of one story. This is why both these verses may be read in public in translation. Here, however, where Aaron tells of his own involvement it became important to insure that he would not be accused of sinful action which he had not in fact been guilty of. To give just one example. The words ויצא העגל הזה when read in translation and out of context give the impression that Aaron wanted to whitewash his part in the affair saying the calf had come out by itself. It might also give the impression that if it had walked out by itself, it was alive, another wrong impression.
ויצא העגל הזה – נראה שהתיך זהב ויצק בדפוס ויצא משם בבת אחת. וי״מ מיכה היה שם שיצא מתוך הבנין שנתמעך במצרים. וצריך פי׳ לפי׳ זה שהיו משקעים תינוקות ישראלים בבנין והיה משה מצטער. א״ל הקב״ה אל תצטער כי כל המשוקעים סופם היה לקלקל מעשיהם. וזרוק שמי המפורש להעלות אחד מהם משם ותראה מה אחריתו. לקח משם והשליכו והעלה מיכה ואותו השם בידו השליכו תוך הכור ויצא העגל ולכך נקרא מיכה שנתמכמך בבנין.
ויצא העגל הזה – נראה שהתיך זהב באש ויצק אותו בדפוס ויצא ממנו עשוי בבת אחת ומה ראו לעשות צורת העגל י״ל משעה שראו את אלהי ישראל והחיות הם ככף רגל עגל לכך בחרו דמות עגל. ויש אומר שהשליך שם טס שהעלו בו ארונו של יוסף שכתוב בו עלה שור וכו׳.
ויצא העגל הזה, "and this calf emerged (from the crucible)" Apparently, when Aaron used his graving tool the gold was inside some sort of mould, and it emerged all at once (not as molten gold.) According to some opinions, Aaron had thrown in a golden sheet that had been used to transport Joseph's coffin, Joseph had been referred to by Yaakov in his final blessings as an ox so that somehow this sheet responded to the call; "arise ox!⁠" (Tanchuma section 19 on our portion)
ואשליכהו באש – פר״ש ולא ידעתי שיצא העגל כו׳, ותימה שהרי נראה כאן שיצא מאליו, ולעיל כתיב ויצר אותו בחרט, א״כ עשאו קודם שהשליכו באש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

ואומר להם למי זהב – הנה אם היתה מחשבתו של אהרן יוצאה אל הפועל כאשר חשבה לטובה אין ספק שהיה מתפאר במעשה ההוא ובכוונתו הנכונ׳ בכל פרטיו כמו שכתבנו.
[יג] אבל כאשר יצא תקלה מתחת ידו קצר בדבריו וסתם ואמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה – והכוונה שלא כוון ממנו התכלית ההוא כלל חלילה לו מאל אבל שהיה פועל במקרה למה שנזדמן אח״כ.
ואומר להם דבר אחד למי זהב לבד והם מהרו והתפרקו ויתנו לי. דאל״כ מה תשובה היא זו הוא אמר למי שיש לי זהב ילך ויביאהו והם עשו מה שאמר להם והלכו והתפרקו הזהב שבידם ויתנוהו לו אם כן כל החטא היה שלו:
ואשליכהו באש ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא. פירש מעצמו מבלתי שיצור אותו בחרט דאל״כ מאי ויצא העגל הזה הנה מאחר שמשליך הזהב באש והתיך אותו בחרט שצר בו צורת העגל בהכרח הוא שיצא העגל הזה אבל ממה שהעיד עליו הכתוב שבמקום שאמר למשה ואומר להם למי זהב לבד הוא אמר פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי ובמקום שאמר למשה ואשליכהו באש ויצא העגל הזה מעצמו הוא לקח את הזהב ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה נר׳ שמפני יראתו ממשה הוציא שקר מפיו:
ואני עשיתי כל מה שיכלתי לעכב הדבר ולאחרו כדי שבוא תבוא ולא ישלם הדבר לכן אמרתי אליהם למי זהב התפרקו רוצה לומר כל אחד יתן מהזהב כפי מה שיש לו הרב ירבה מתנתו והמעט ימעיט והיה זה כדי שבדבר הזה ירבו ביניהם הקטטות מי יתן הרבה ומי יתן מעט ויתארך בזה הזמן. אבל הם היו ממהרים את הענין כל אשר אני הייתי מעכבו. וזה הוא ויתנו לי.
ואמר ואשליכהו באש להגיד שלא שמר בענין העגל אשר עשה שעות ידועות ולא עירוב דברים אחרים עם הזהב כמו שעושים בטלסאם להמשיך עליו כח העליונים כי הנה אני לא עשיתי אלא להשליכו באש ושלא במתכוין יצא ונמשך העגל הזה ומה שעשו וטעו אחריו ואמרו אלה אלהיך ואני בער ולא אדע שכן יקרה. הנה אם כן שוגג הייתי ולא מזיד בדבר הזה. ומאשר ראה משה רבינו תוכן הענין ואמתתו קבל תשובת אחיו. והותרה בזה השאלה הח׳:
ואמר להם למי זהב – שמתי הדבר לנמנע שאין זהב מוכן.
התפרקו ויתנו לי – והם התנדבו הזהב במהירות.
ואשלכהו באש – בקשתי לאחר את הדבר והשלכתי את הזהב באש בזולת תחבולות הצורפים הצריכות להתיך את הזהב.
ויצא העגל הזה – בלתי פעולת השתדלותי, ולא המתינו שאעשהו אני כדבריהם. כי אמנם באמרו ״ויעשהו עגל מסכה״ (פסוק ד׳) לא אמר זה על אהרן, אבל רצונו: עשה אותו העושה, כענין ״וסמך את ידו... ושחט״ (ויקרא ג׳:ח׳) שרצונו: ״וסמך״ המקריב, ״ושחט״ השוחט. וכן העיד באמרו ״אשר עשו את העגל, אשר עשה אהרן״ (פסוק ל״ה), שהם עשו את העגל אשר עשה בו מעשה אהרן, שציירו והשליך הזהב באש.
?ואומר להן למי זהב, I was assuming or hoping that there would not be any raw gold handy to be used to make into any kind of jewelry.
התפרקו ויתנו לי, but against my expectations they removed golden jewelry and donated it for this purpose.
ואשליכהו באש, I tried to delay matters, throwing the gold into the fire, as is, without making any of the customary preparations performed by goldsmiths, activities which preheat the gold so it can cast properly to be fashioned into the desired shapes.
ויצא העגל הזה. This happened spontaneously, without my having done anything once I had thrown the gold into the crucible. The people did not wait until I had performed any action on my own. When we read in verse four ויעשהו עגל מסכה, the Torah did not refer to Aaron having made the cast calf, but it referred to whoever it was who interfered and shaped the gold. We have a similar construction in Leviticus 3,8 וסמך את ידו, “he will place his hand firmly,” where the subject is not Aaron but whoever owns the animal that is about to be slaughtered as a sacrifice. The same applies to the word ושחט in that same context. It is not a specific person, but the priest who performs the duty in the Temple on that particular day. When we read in verse 35 אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, the meaning of this line is “the people made the calf in which Aaron had participated to some extent.” They had shaped it, whereas Aaron had only taken raw gold and thrown it into the fire.⁠a
a. When reading our author’s commentary it becomes clear why the Talmud in Kidushin 49 forbade translating these parts of the Torah into Aramaic during public readings, as the people who need the translation due to their failure to understand the original Hebrew would be apt to misunderstand Aaron’s part in this disaster.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[א] ואשלכהו באש ויצא העגל הזה
[1] שם (מגילה כה:)
ואומר להם דבר אחד. דאם לא כן, ״ואומר להם״ למה לי, דמה התנצלות הוא זה, הוי ליה לומר ׳ויתנו לי זהב וגו׳⁠ ⁠׳, מאי ״ואומר״, אלא ״ואומר להם״ ׳דבר אחד והם מהרו והתפרקו׳. ואף על גב דאהרן היה אומר להם ״פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם והביאו אלי״ (ראה פסוק ב), ואיך אמר שלא אמר להם רק דבר אחד (קושית הרא״ם), מכל מקום לא היה מרבה עליהם בדברים לומר להם פעמים הרבה עד שעשו, אלא עשו כשדיבר להם דבר אחד:
לא ידעתי שיצא העגל הזה. אין פירושו שהיה יוצא העגל מעצמו, דהא כתיב (פסוק ד) ״ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסיכה״, והרא״ם פירש כי מפני היראה הוציא שקר מפיו. ודבר זה אינו, שמפני היראה מוציא האדם שקר מה שאין יודע בו האדם, אבל הדבר שכל ישראל ידעו שאהרן עשה אותו, איך שייך בזה שיוציא שקר מפיו במלתא דעבידי לגלוי. אבל כך פירושו, ״ויצא העגל הזה״ שהיה בו חיים, כי אהרן אף על גב שעשה העגל סבור שלא היה דבר בו, ולא ישתחוו למת (רש״י פסוק ה), ומכשפי ערב רב עשו בכשפים בשעה שהשליך את הזהב לכור שיהיה בו חיים אחר שיהיה נעשה צורתו (רש״י פסוק ד), ולפיכך אמר ״ואשליכהו ויצא העגל הזה״ שיש בו חיים, ולא היה בו מתחלה חיים, רק אחר שעשה את צורתו. ומכל מקום שייך ״ויצא העגל הזה״ דמשמע שמן האש יצא, דודאי מן האש יצא, רק שהיה מחוסר צורה, וכאשר נעשה צורתו היה חי:
דבר אחד כו׳. דאל״כ כל החטא הוא שלו ומפרש דאהרן לא אמר התפרקו אלא אמר למי הזהב בלבד והם מיהרו והתפרקו:
ולא ידעתי שיצא כו׳. פי׳ ויצא העגל הזה מבלתי שיצור אותו בחרט דאם לא כן מאי ויצא העגל הזה מאחר שהשליך אותו באש והתוך אותו בחרט שצר בו צורת העגל בהכרח הוא שיצא העגל הזה. כתב הרא״ם אבל ממה שהעיד עליו הכתוב שאמר אהרן פרקו נזמי נשיכם וגו׳ וכתיב ויצר אותו בחרט וגו׳ וא״כ איך אמר אהרן ואומר להם דבר אחד וכו׳ וגם מ״ש ואשליכהו באש וגו׳ דמשמע שמעצמו יצא הא הוא לקח את הזהב ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה נראה שמפני יראתו של משה הוציא שקר מפיו עכ״ל. אך קשה איך הוציא אהרן קדוש ה׳ דבר שקר מפיו ועיין (בנח״י):
One thing... [Rashi knows this] because otherwise, the whole sin would be Aharon's. I.e., Aharon did not say, "Remove them,⁠" but just said, "Who has gold?⁠" and they hurriedly removed [their gold ornaments].
I did not know that this calf would come out... I.e., this calf came out without my forming it with an engraver's tool.]Rashi knows this] because otherwise, why did Aharon say, "And this calf emerged"? If he threw it in the fire and shaped it into a calf with an engraving tool, obviously this calf would come out. Re"m writes: Scripture testifies that Aharon said, "Remove the rings of your wives" (v. 2), and that "he formed it with an engraving tool" (v. 4). If so, how could Aharon say, "I said one thing to them"? And how could he say, "I threw it into the fire,⁠" intimating that it emerged by itself, when in fact he took the gold and "formed it with an engraving tool and made it into a molten calf" (ibid)? It seems [the answer is:] He said a lie because he feared Moshe. But this is difficult [to say], for how could Aharon, Hashem's holy one, say a lie? See Nachalas Yaakov.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויצא העגל הזה – כלומר יצא להם הענין הרע הזה אשר אדוני רואה, ואני לא ידעתי את מחשבתם הרעה, כי מתחלה אמרו לעשות להם מורה דרך במקום אדוני, ועתה השתחוו לו ויזבחו לו, והכלל יצא העגל הזה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

ואומר – ואחר שהקטין גוף המעשה שלא היה לשם ע״ז, אמר שהוא סבב כל הדבר, כי הוא אמר להם למי זהב והם נתנו לו, ואשליכהו באש לא עשיתי בו שום מלאכת אומן רק השלכתיו באש, וע״י השטן נעשו בו דבר חוץ לטבע שיצא העגל הזה מעצמו, וע״כ בנקל טעו בו שיש בו ממש, אחר שהיה המעשה על ידי שאני השלכתיו באש, ואחר שראו שהוא ענין אלהי שיצא מעצמו מן האש מבלי אומנות כלל. מזה תראה שאהרן לא רצה להצדיק את עצמו, שהחרטומים הם עשו העגל שאז תגדל אשמת ישראל איך טעו בו אחר שראו שנעשה על ידי חרטומים וכשוף, וקבל ע״ע שהוא השליך באש ועי״כ טעו בו כי סמכו על אהרן שהוא נביא וקדוש ה׳:
ואומר להם למי זהב: לא יכולתי לעמוד נגדם, ואך אמרתי דבר להשקיט רוחם, ונעשה שוב במהירות נפלאה ויצא מה שיצא.
ויצא העגל – תניא, ר׳ שמעון בן אלעזר אמר, לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המערערים, שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה.⁠1 (מגילה כ״ה:)
1. פירש״י העיזו פניהם לומר יש ממש בע״ז, עכ״ל, ונראה הכונה שלשון ויצא משמעו שהודה שהיה בו רוח חיים, שיצא מעצמו.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(כה) וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת⁠־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי⁠־פְרָעֹ֣ה אַהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָמֵיהֶֽםא׃
Moshe saw the people, that they were unrestrained,⁠1 for Aharon had caused them to lose restraint, to be a derision2 among their enemies.
1. unrestrained | פָרֻעַ – The word means to "let loose", and here the connotation might be that the people had lost all control.
2. to be a derision | לְשִׁמְצָה – The word appears only here in Tanakh, but is related to the word "שֶׁמֶץ", understood to mean "a whisper", or a "mere wisp of a thing". As such, "שִׁמְצָה" might refer to a "belittling" (Ramban, Ralbag) or "scornful whispering", "mockery", and the like (many commentators).
א. בְּקָמֵיהֶֽם =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (אות קו"ף רגילה)
• יש ספרים=בְּקָמֵיהֶֽם באות קו"ף קטנה או דבוקה (לטריס)
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןכלי יקרמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[רו] 1וירא משה את העם, כל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא וכו׳ וירא משה את העם כי פרוע הוא. (במדב״ר כ כב)
[רז] 2כי פרע הוא, אמר ריב״ל כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו (בכל כונתו) קורעין לז גזר דינו שנאמר (שופטים ה׳:ב׳) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה׳, מאי טעמא בפרוע פרעות (בטול פורעניות, כגון פרוע דמתרגמינן בטל) משום דברכו ה׳ (כשמתנדבין ישראל לברך את בוראן). ר׳ חייא בר אבא א״ר יוחנן אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלין לו, כתיב הכא בפרוע פרעות וכתיב התם כי פרוע הוא (כי פרעה אהרן ע״ז והכי קאמר בהבטל פריעות ע״ז שתשתקע ותשתכח שלא יזכר עונש משום התנדב עם הוא). (שבת קיט:)
[רח] 3כי פרע הוא, כולך יפה רעיתי (שיר השירים ד׳:ז׳), מדבר בישראל. היאך, אלא כשקיבלו ישראל את התורה היו כולם שלמים שלא היה בהם לא חיגר ולא סומא ולא אילם ולא חרש, כיון שחטאו באותו מעשה מיד נעשו כולם זבים ומצורעים כמה שכתב וירא משה את העם כי פרוע הוא [ונאמר] (ויקרא י״ג:מ״ה) והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע וגו׳. (פסיקתא רבתי ז ז)
[רט] 4כי פרע הוא, ובחרב הקצפתם את ה׳ (דברים ט׳:ח׳), אמר הקב״ה באתי לברך אתכם ומצאתי חככם (חיך שלכם ובא״א הגיה כליכם) נקוב שאינו מחזיק ברכה, שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא ואין פרוע אלא נקוב האיך מד״א (משלי א׳:כ״ה) ותפרעו כל עצתי. (שהש״ר ח ב)
[רי] 5כי פרע הוא, מגולה הוא, כמו וראשו יהיה פרוע (ויקרא י״ג:ט״ו) שסרה שכינה מעליהם ונהיו פרועים. (לקח טוב)
[ריא] 6כי פרעה אהרן, כתיב בה״י כנגד חמש עבודות זביחה והשתחויה וקיטור וניסוך וקיבול באלוה. (מדרש הגדול)
[ריא*] 7כי פרעה אהרן, ענני הכבוד נסתלקו מהם אחר שעשו העגל. (מדרש ותרגום)
[ריב] 8כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם, אחר כך נכנס פ״ה ועמד לפני הקב״ה ואמר, רבונו של עולם, רצונך שתברא בי את עולמך שבי קורין לפניך פקודי ה׳ ישרים משמחי לב (תהלים י״ט:ט׳) שהן משמחין לבו של אדם, ועוד שאני תחלת שמך פודה, השיב הקב״ה ואמר לו לאו, א״ל למה, א״ל מפני שבך עתידין ישראל לפרע עצמן לע״ז שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם, ואין שמצה אלא ע״ז. מיד יצא מלפניו בפחי נפש. (אותיות דר״ע השלם, בתי מדרשות ח״ב שצט)
[ריב*] 9פרעה אהרן לשמצה בקמיהם, ארום פרעו כלילא דדהבא דהויה ברישיהון דהוה שמה מפרשה חקיק עליהון על די לא שמעו למילוי דאהרן, קנון להון שם ביש לדרי דרין. (תרגום ירושלמי כת״י רומי)
[ריג] 10לשמצה בקמיהם, לדורות הבאים, שיהיו אומות העולם מחרפין את ישראל במעשה העגל. (לקח טוב)
1. ראה לעיל אות ה, רב. וצרף לכאן.
2. בכתי״מ בדק״ס הגירסא: וכתיב התם כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. וכ״ה בשאלתות שאילתא א ובבה״ג דפוס ברלין עמ׳ 43 וסדור רש״י הוצ׳ רש״ב סי׳ נב. וכ״נ מפירש״י שבת שם. ובמהרש״א שם: ולדרש דאפי׳ יש בו שמץ של ע״ז וכו׳ יהיה ג״כ בפרוע מלשון בטול ופרעות מלשון גלוי שמץ של ע״ז. ובהעמק שאלה על השאלתות שם: דריש לשמצה היינו שמץ ע״ז, דאהרן לא הכריז אלא חג לה׳ מחר ולא היה בעגל אלא שמץ ע״ז אלא שאח״כ נתקלקל ונפרעו בעצמם שהגיעו לע״ז ממש בזביחה והשתחויה וזהו פי׳ הכתוב כי פרוע הוא בע״ז ממש כי פרעה אהרן לשמצה דאהרן גרם לו בשמץ ע״ז שעשה ביניהם, וכן ביהא שמי׳ רבא ודאי מי שיש בידו ע״ז ממש אין לו תקנה בכך ולמי הוא אומר יהא שמיה רבא וכו׳ אחר שכופר בעיקר ח״ו, אלא מי שיש בידו שמץ ע״ז וזהו בפרוע פרעות בישראל דאחרים גרמו להיות פרעות וכעובדא דאהרן. וראה להלן אות ריב. – דרש הנ״ל הוא על יסוד פי׳ האונקלוס פרוע לשון בטול. וכ״ה ברשב״ם: כי פרוע הוא בטל מצות בוראו כדכתיב (משלי א כה) ותפרעו כל עצתי (שם ד טו) פרעהו אל תעבור בו. וכ״ה בחזקוני: בטל ממצות בוראו לשון למה תפריעו את העם ממעשיו (לעיל ה ד), ורש״י כאן מפרש פרוע מגולה ולעיל שם פי׳ שהוא מל׳ הרחקה וכן כי פרוע הוא נרחק ונתעב. וביהל אור על האע״ז מביא פי׳ האע״ז במשלי יפרע העם שהולך לאחור ולא לפנים מלשון רבנן ז״ל שאמרו למפרע. ובספר הגלוי וספר השהם מלשון פריעת מילה.
3. ויק״ר יח ד, במדב״ר ז א ויג י. וראה שהש״ר ד טו ובתנ״י מצורע י: על י״א דברים הנגעים באים על ע״ז וכו׳. על ע״ז מנין שבשעה שעשו את העגל לקו בצרעת שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא וכתיב במצורע ראשו יהיה פרוע וכו׳ ועל מעידי עדות שקר שהעידו ישראל על הקב״ה ואמרו אלה אלהיך ישראל לקו בצרעת דכתיב וירא משה את העם כי פרוע הוא וכו׳. וכ״ה בתנחומא שם. ובויק״ר יז ג ובמדב״ר ז ה בשנויים ואינו גורס שם על מעידי עדות שקר. וראה במדב״ר ז ב ילהמ״כ ישעיה ה כד, ותהלים סב: וזהר ח״ג רו. וקטעי מדרש ואגדה בגנזי שכטר עמ׳ 74. ובמדרש הגדול כאן: כתיב הכא פרוע ולהלן הוא אומר וראשו יהיה פרוע מה להלן צרעת אף כאן צרעת. ובמדרש אגדה: כי פרוע הוא שנסתלקה שכינה מהם והצרעת זרחה במצחם כמו שנאמר והצרוע וכו׳. ושם במדבר יט ב: אשר אין בה מום לפי שהם עשו לעצמם מום שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא, לפיכך לא תהיה כפרת עון (הכונה לפרה אדומה) בעלת מום. וראה פענח רזא ר״פ בהעלותך לענין תגלחת הלויים שבשעה שעשו את העגל נעשו מצורעים ולכך אלו שנתנו תחתיהם הוצרכו לתגלחת כמצורעים. ובמשך חכמה פסוק כו, פירש מ״ש בשהש״ר ד כ: נשי דור המדבר כשרות היו כיון שהגיעו לאותו מעשה עמדו ונמלכו עצמן ולא נתנו כלום מנזמיהן למעשה העגל וכיון ששמעו שהן אסורות להן מיד נעלו דלתותיהן. ופי׳ הכונה כיון שנעשו מצורעים ומצורע אסור בתשה״מ. ובענין שהיו שלמים בשעה שקבלו את התורה, ראה תו״ש משפטים פכ״ד אות נח ולק׳ רי.
4. ברמב״ן כאן: ראה משה בלבו את העם כי פרוע הוא כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה כענין ותפרעו כל עצתי כמו שאמר (דהי״ב כח יט) כי הפריע ביהודה ומעלו מעל בה׳ כי פרעה אהרן ובטל מהם כל עצה ומוסר וכו׳. וראה להלן אות רי.
5. וכ״ה ברש״י כאן. ובפי׳ ר״א בן הרמב״ם: פרע מגולה נגזר מן ראשיכם אל תפרעו, והטעם נתגלה מסתרם בהעדר אמונתם. וכעי״ז בספורנו. ובמאור האפלה: כלומר שהרצון האלהי שלא יתגלה הרשע, על דרך מה שנאמר (תהלים לב א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ובא אהרן וגלה את החטאים ולפיכך נתגנה. – ובאור החיים: פי׳ סר צלם מעליהם כי נועם ה׳ היה עליהם מיום שקבלו התורה והוסר מסוכתם. ובפי׳ רס״ג: פרעה מגולה, כי פרעה, כי גלה והבליט אהרן את הדופי שבמתקוממים שבהם, ובנוה שלום: כי גילה אהרן חרפת המתקוממים אשר בהם. וקאפח מתרגם: להבליט ולגלות לעין כל את הדופי והשמצה שברשעים שבהם אשר דרשו עשיית העגל. ור״א בהרמב״ם מפרש בקמיהם, המתקוממים נגדם מן האויבים נגזר מן מחץ מתנים קמיו, וענינו שמחת האויב במה שנתגלה בהם שעבדו ע״ז ובטול ייחודם הלאומי, ע״כ ועי׳ אע״ז כאן.
6. וכ״ה בכת״י מדרש החפץ. שעברו על חמש עבירות כו׳. וראה כעי״ז לעיל אות קעד. וראה אע״ז בראשית ט כא ושמות ג טו ובמדבר כג ה, שיש כמה פעמים שנכתב ה״י במקום וי״ו. ובנחל קדומים בשם רבינו אפרים: כי פרעה אהרן קרי ביה פרעה, אמר משה אוי לי מה שנתנבא פרעה יתקיים על ידי אחי, בתמיה.
7. מובא בילקוט דוד כאן ולא מציין מקום המדרש רק התרגום יוב״ע שה״ש ב, יז. עד שיפוח היום וגו׳ וז״ל ובזעירות יומיא עבדו בני ישראל ית עגלא דדהבא ואסתלקו ענני יקרא די מטללין עלויהון ואשתארו מפרסמן כו׳ ע״כ. בנחל קדומים: אפשר לומר דבזכות אהרן היו ענני כבוד המכסים לישראל ועתה אהרן עצמו גילה שמצו וקלונו. ושם בשם רבינו אפרים: כי פרוע הוא מגולה, שנסתלקו ענני כבוד אלא שהחזירם משה בתפלתו, ובילקוט דוד שם כתב: במדרש בשעת עשית העגל היו ענני הכבוד מסתלקים ואע״פ שכתוב בספר נחמי׳ ועננך לא סר מעליהם (וכן מבואר במדרש במדב״ר פ״כ טז: באותה שעה לא זז מחבתן, לוה להן ענני כבוד כו׳ וכה״א כו׳ עמוד הענן לא סר מעליהם) ר״ל מסמוך להם, כמו ועליו מטה מנשה, או י״ל מאחר שעשו תשובה ואפשר שבשביל אהרון שעשה העגל ובשבילו היו ענני כבוד לכך היה מסתלק ז״ש כי פרעה אהרן לשון גלוי. עברו ושובו משער לשער לידע החוטאים. קשה הלא ידעו מי היה חוץ לענן אותו ודאי היה חוטא כמו בשבט דן. ור״ל שלא היו ענני כבוד כלל באותו יום כדלעיל על שאהרן עשה העגל וענני כבוד היו בזכותו. בשפ״א בלקוטים מביא תרגום הנ״ל וכתב שעפ״ז מיושב מה דכתיב ויקח משה את האהל כו׳ מחוץ למחנה, והיתכן לומר שהפריש עצמו חוץ מענני הכבוד ע״כ.
8. וראה תוס׳ פסחים ג: ד״ה שמץ פסול, פירש ר״ח דבר עבודת כוכבים כדכתיב לשמצה בקמיהם.
9. ראה תרגום ירושלמי א׳ וב׳, ובת״י הוצאת גינזבורג עמ׳ 44 גורס: דילא שמעו למילוי דמשה וכו׳. ובס׳ אהבת יונתן מפרש לדיבוריו של משה שאמר לא תעשה וגו׳ ונראה דהעיקר כגירסת הכת״י: למילוי דאהרן, וראה להלן אות ריג. ובלק״ט דברים נו. לא בניו מומם, לא נהגו מנהג בנים ששומעים מוסר אביהם, אלא אוהבים מומם, דברים שהם להם מומם כענין שנאמר לשמצה בקמיהם.
10. מדרש אגדה כאן. והוא כבתרגומים: לדריהון. וכ״ה במדרש הגדול: יצא עליהם שם רע לדורות. ובאע״ז שהוא כמו והנה קמתם תחת אבותיכם (במדבר לב יד). וברמב״ן פי׳ כונת התרגום: כי העגל אשר עשו יהיה שמץ רעה בדורות ישראל כי יאמרו לא לחנם עשו אבותינו את העגל ועבדוהו רק שידעו בו כי הוא אשר העלם מארץ מצרים ומצאו בעבודתו תועלת להם ואף אנחנו נעשה כן כי טוב לנו לעבדו כאשר היה הדבר בירבעם שאמר רב לכם מעלות ירושלים הנה אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים (מ״א יב כח), ראה משה כי לדורות יפשעו בו. וע״ע שם שפי׳ לשמצה ל׳ מיעוט, וכ״ה בפי׳ הרא״ש ורב״ח כאן. וראה לעיל אות רה. רז. ורש״י כאן וכ״ה בפי׳ רשב״ם: לדברי לעג וקלס בשנאיהם. ובספורנו: לשם רע בין אויביהם. ובאע״ז שהוא כמו רבים קמים עלי (תהלים ג ב) אף מן קמי (שם יח מט). וכ״ה בפי׳ הר״א בן הרמב״ם לעיל אות רי. והדרש שלפנינו נראה שצירף את שני הפירושים. וכעי״ז במאור האפלה: כלומר שמחרפים אותם אויביהם שעבדו ע״ז במעשה העגל ונעשה דבר זה להם חרפה לדורות. ובמושב זקנים הביא לשון הלק״ט והוסיף: וקשה והיאך נתכוין אהרן להכשילם לישראל ע״י העגל, לכן ה״פ בקמיהם אלו שבט לוי שהרגו לבני ישראל ואהרן נתכוון לטובה לדורות אם יהיו שבט לוי מחרפים את ישראל על העגל יש להם תשובה הרי אהרן שהיה משבט לוי עשאו והוא שמצה על שבט לוי, ועוד פי׳ שאהרן נתכוון כדי שיקבלו ישראל כפרה במה ששומעים חרפתם מן האומות על שמץ העגל ואין להם דבר להשיב. וכ״ה בכת״י פי׳ עה״ת לקדמונים. ובכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים עה״ת: לא היתה כוונת קדוש ה׳ אלא לשם שמים וכו׳ שכל העברות שאדם עושה אינן חשובין עליו עד שיעשם, חוץ מע״ז שכיון שהרהר בה היא עשייתה כמו שכתוב למען תפוש את בני ישראל בלבם וכו׳ א״כ כשאמרו עשה לנו אלהים כבר כפרו ונתחייבו כליה ואם לא היה נעשה העגל היה הקב״ה מכלה אותם והאומות לא ידעו הנסתר במה נתחייבו אומרים היו מבלתי יכולת ה׳, ועתה בראותם העגל שעשה אהרן בודאי יצדקו דין שמים ואמרו שעברו על רצון קונם חרה אפו בהם וזה כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם, ע״כ. וראה כוזרי מ״א סי׳ צז, וכעי״ז בכלי יקר כאן. ובפי׳ רבעה״ת: לשמצה זהו שמץ ופסול שכל העכו״ם מלעיגים עלינו על מה שעשו אבותינו העגל ויש להשיב להם שכל יום הם עושין פסילין לעכו״ם ומלעיגין עלינו, משל למלך שהיתה לו אשה יפה והיו שפחותיה אומרות אדוני המלך יגרש אותך ויקח אותנו לנשים, אומרת להם למה אומרות לה כי אתמול כשבא אדונינו המלך מן השוק ראה מעט טנוף מפחם על ידך ומאס בך, אומרת להם שוטות ומה אשה יפה כמוני בשביל לכלוך מועט שאוכל להדיח אותו ולא יהיה רשומו ניכר יניח אותי, אתם שמלוכלכות בטיט ובכסוי הקדרות כל שעה ושעה יקח לנשים, ע״כ. וכ״ה בפירוש בכור שור.
וַחֲזָא מֹשֶׁה יָת עַמָּא אֲרֵי בְּטִיל הוּא אֲרֵי בַּטֵּילִנּוּן אַהֲרֹן לְאַסָּבוּתְהוֹן שׁוֹם בִּישׁ לְדָרֵיהוֹן.
Moshe saw [the bad traits of] the people for they were [now] loose, for Aharon had made them loose; to make them take a bad name for themselves for their generations.

וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם
וַחֲזָא מֹשֶׁה יָת עַמָּא אֲרֵי בְּטִּיל הוּא אֲרֵי בַּטֵּילִינּוּן אַהֲרֹן לְאַסָּבוּתְהוֹן שׁוֹם בִּישׁ לְדָרֵיהוֹן (ח״נ: בְּדָרֵיהוֹן)
כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן – לשון ביטול או גילוי? ת״א ורש״י
א. ״כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן״. ת״א מבחין בשלושה משמעים בפועל פָּרַע מהם שתים לפְּרִיעַת שֵׂעָר: [א] פְּרִיעַת שֵׂעָר בהוראת סתירת שער וגילויו מתורגמת בפועל ״פרע״ כגון, ״וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ״ (ויקרא יג מה) ״וְרֵישֵׁיהּ יְהֵי פְרִיעַ״, ״וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה״ (במדבר ה יח) ״וִיִפְרַע יָת רֵישָׁא דְּאִיתְּתָא״; [ב] פְּרִיעַת שֵׂעָר במשמע גידול שֵׂעָר מתורגמת בלשון גידול כגון, ״רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ״ (ויקרא י ו) ״לָא תְרַבּוֹן פֵּירוּעַ״1; [ג] פָּרַע בהוראת הֵפֵר, מָנַע, בִּטֵּל מתורגם ״בטל״ כגון: ״לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו״ (שמות ה ד) ״תְּבַטְּלוּן יָת עַמָּא״.⁠2
לדעת רש״י גם ״כי פָרֻעַ הוא״ דומה לגילוי שֵׂעָר: ״נתגלה שמצו וקלונו כמו וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה״.⁠3 וכן כתב הרמב״ם בפירוש המשנה ״הנוגע בַּפִּיקָה עד שלא פֵרְעָהּ טמא״ (כלים כא א) ״ופריעה הוא הגילוי והעירום – כי פְרָעֹה אהרן״.
אבל אונקלוס תרגמו מעניין ביטול: ״כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן״ – ״אֲרֵי בְּטִּיל הוּא אֲרֵי בַּטֵּילִינּוּן אַהֲרֹן״, ובעקבותיו פירש רמב״ן ״כי פרעה אהרן ובטל מהם כל עצה ומוסר״. וכן דרשו חז״ל ״כי פָרֻעַ הוא״ מעניין ביטול.⁠4 ומסתבר שה״ביטול״ בת״א הוא ריכוך לשון לכבוד אהרן, ״דהביטול הוא שביטלו אותם מקדושתם״, שלא כפשיטתא המתרגמו מלשון חטא.⁠5
ה״חכם צבי״ מוכיח מת״א כשיטת רבנו תם
ב. בעל ״חכם צבי״ הסתמך על ת״א כדי להוכיח את דעת ר״ת בביאור המשנה ״אין פורסין על שמע... [ב]⁠פחות מעשרה״ (מגילה כג ע״ב). מדובר ב״בני אדם שבאו לבהכ״נ אחר שהתפלל הציבור ורוצים לומר קדיש וברכו״ (תוס׳ שם). לדעת רש״י הם רשאים לפרוס על שמע רק אם כל העשרה עדיין לא התפללו.⁠6 אבל רבנו תם סובר שדי בשבעה אנשים הרשאים לצרף עוד שלשה שהתפללו, והוכיח דבריו מהאמור במסכת סופרים (פרק י הל׳ ז):
אין פורסין על שמע... אלא בעשרה. רבותינו שבמערב אומרים: בשבעה. ונותנים טעם לדבריהם – ִבִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה׳ (שופטים ה ב) כמנין התיבות. ויש אומרים אפילו בששה: בָּרֲכוּ ששה הוא7
לדעת רבנו תם גם רבותינו שבמערב לא התירו לפרוס על שמע בשבעה, אלא אם כן יצטרפו עמהם עוד שלשה שכבר התפללו. אבל הרא״ש שם נחלק עליו: מותר לפרוס על שמע אפילו בשבעה או בששה אנשים בלבד ללא השלמת המנין: ״וההיא רבותינו שבמערב פליגי את״ק וסברי דלכתחילה אומרים ברכו בשבעה. וסברא גדולה היא״.⁠8
ואולם ה״חכם צבי״ מסתמך על ת״א להוכיח כדעת רבנו תם, ולא כפירוש הרא״ש:
ודייקא נמי טעמא דרבותינו שבמערב... דאין קהל פחות מעשרה לכולי עלמא. דאינהו בדאיתא י׳ מיירי. אלא שאותם שלא שמעו הם שבעה ודייק להו קראי ד״בפרוע פרעות״ דהיינו לשון ביטול, כענין ״כי פרוע הוא כי פרעה אהרן״ שתרגום אונקלוס ״ארי בטיל הוא ארי בטיליניה אהרן״. הכא נמי במי שנתבטל ולא בא עם הציבור להתפלל מיירי, שהעם שכבר ברכו, יתנדבו ... להצטרף עם אלו שלא שמעו.⁠9
כלומר, בשבעה אנשים בלבד אין מניין שכן בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל משמעו ביטול הקהל. ורק אם עוד שלושה יתנדבו להשלים – בְּהִתְנַדֵּב עָם, אז – בָּרֲכוּ ה׳, ניתן לפרוס על שמע ולומר ברכו.
לְשִׁמְצָה – שׁוֹם בִּישׁ, שם רע
ג. ״לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם״ – ״לְאַסָּבוּתְהוֹן (ח״נ: לְאַפָּקָא) שׁוֹם בִּישׁ לְדָרֵיהוֹן״. תרגם ״לְשִׁמְצָה״ – ״שׁוֹם בִּישׁ״ (שם רע) לשון דִּבָּה, כדברי רמב״ן: ״ושִׁמְצָה ענין דבה רעה הוא לדברי אונקלוס, והוא לשון מורגל בדברי רבותינו: שמץ פסול (פסחים ג ע״ב)״. והטעם שהוסיף ״לְאַסָּבוּתְהוֹן שׁוֹם בִּישׁ״, כי מבחינה תחבירית לְשִׁמְצָה הוא תואר הפועל [איך פרעה אהרן? לְשִׁמְצָה, היינו להשמיצו].⁠10 לכן ת״א לְאַסָּבוּתְהוֹן בצורת מקור ״כלומר עשה אותם לוקחים שם רע, שאהרן גרם להם להעמיס עליהם שם רע לדורותם״.⁠11 אבל רמב״ן גרס ״לְאַפָּקָא שׁוֹם בִּישׁ לְדָרֵיהוֹן״ ועל פי זה כתב:
ואמר לשמצה בקמיהם – כי אפילו אותם אשר אין מחשבתם רעה יוציאו עליהם לדורות שמץ ודבה, והנה כל העם פרוע עצה ומוסר, מהם לרעה, ומהם להעלות על שפת לשון ודבת עם. ואמר זה כנגד אהרן, לומר כי לכלם חטא. וזה כדעת אונקלוס שתרגם לשמצה בקמיהם לאפקא שום ביש בדריהון.
נוסח לְאַפָּקָא מחמיר עם אהרן; הוא זה שהוציא שם רע על ישראל, בעוד שלנוסח לְאַסָּבוּתְהוֹן האשמה מוטלת על העם. אכן בהערת מסורה נרשם ״לְאַסָּבוּתְהוֹן דוקא״ ולא לְאַפָּקָא, כי אהרן לא הוציא השם רע אלא עשה אותם ראויים לכך.⁠12
בְּקָמֵיהֶם – בדורות שיקומו מהם
ד. ״לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם״ – ״לְאַסָּבוּתְהוֹן שׁוֹם בִּישׁ לְדָרֵיהוֹן״.⁠13 לא תרגם ״לִדְקָמוּ עֲלֵיהוֹן״ כלעיל ״תַּהֲרֹס קָמֶיךָ״ (שמות טז ז) ״לִדְקָמוּ עַל עַמָּךְ״, כי מעשה העגל אינו נחשב לחרפה בעיני העמים שהיו כולם עובדי אלילים. לכן הסב החרפה לדורות הבאים של ישראל ותרגם ״בְּקָמֵיהֶם״ – ״לְדָרֵיהוֹן״ על פי ״וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם״ (במדבר לב יד) וכן פירש ראב״ע בכוונת ת״א.⁠14 אבל רש״י פירש ״לשמצה בקמיהם – להיות להם הדבר הזה לגנות בפי כל הקמים עליהם״, היינו אויבי ישראל. ואף על פי שהם עובדי ע״ז – דרכם לשבח את ישראל כשהם נאמנים לעבודת ה׳ וללעוג להם כשהם מחקים את דרכי הגויים.⁠15 ובמדרש ״לקח טוב״ פירש כך גם את ת״א.⁠16 ואולם ב״העמק דבר״ סבר שנוסח ת״א נשתבש ובמקום ״בְּדָרֵיהוֹן״ (בדורותם) יש לגרוס ״בְּרָדֵיהוֹן״ (ברודים בהם), היינו במנהיגיהם.
1. להבחנה זו ראה בפסוק ״וּפָרַע את ראש האשה״ (במדבר ה יח) ״וִיִפְרַע״.
2. מסוג זה גם ״וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי״ (משלי א כה), ״פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבָר בּוֹ״ (משלי ד טו) וברש״י ״פְּרָעֵהוּ – בטלהו״.וכן כתב רד״ק (״שרשים״, פרע): ״ענין כלם והדומים להם המרי והריחוק והביטול״.
3. והשווה רש״י לסוטה ח ע״א: ״ופרע – בכל מקום לשון גילוי הוא״.
4. שבת קיט ע״ב: ״אמר ר׳ יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו, קורעין לו גזר דינו שנאמר בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה׳ (שופטים ה ב). מאי טעמא בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת (רש״י: ביטול פורעניות, כגון פָרֻעַ דמתרגמינן בְּטִּיל)? משום דבָּרֲכוּ ה׳. ר׳ חייא בר אבא א״ר יוחנן: אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלין לו. כתיב הכא בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת וכתיב התם כִּי פָרֻעַ הוּא״ (רש״י: והכי קאמר, בהבטל פריעות ע״ז, שתשתקע ותשתכח שלא יזכר עוונם – משום התנדב עם הוא).
5. פשיטתא: ״דחטו להון דאחט אנון אהרן״.
6. בשם ״פורס על שמע״ מכונה מי שמקצר בתפילה כרש״י שם: ״עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבקריאת שמע. פורסין, לשון חצי הדבר״.
7. מכיוון ש״ברכו״ היא התיבה השישית שבפסוק, דרשו שבששה אנשים עדיין מותר לומר ״ברכו״ (״נחלת יעקב״ למסכת סופרים שם).
8. רא״ש מגילה, פרק ג סימן ז.
9. שו״ת ״חכם צבי״, בתוספות שבסוף הספר, סי׳ יז.
10. כראב״ע: ״ומלת לשמצה שם התואר תחת שם הפועל, להיותם שמץ ודופי ודבה״. ובדומה ברש״י: ״להיות להם הדבר הזה לגנות בפי כל הקמים עליהם״.
11. ״באורי אונקלוס״, כי לְאַסָּבוּתְהוֹן הוא מקור של נסב (לקח) מבניין אפעל.
12. קליין, מסורה, עמ׳ 137 ו״באורי אונקלוס״.
13. רמב״ן גרס בְּדָרֵיהוֹן, וכן בכמה נוסחים.
14. ראב״ע: ״בקמיהם, כמו רַבִּים קָמִים עָלָי (תהלים ג ב), אַף מִן קָמַי (תהלים יח מט) דרך קצרה. ותרגם ארמית כדרך וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם״. כלומר, ראב״ע מפרש בְּקָמֵיהֶם כצורה מקוצרת של בקמים עליהם. אבל מוסיף שלפי ת״א משמעו הדורות שיקומו מכם.
15. על פי ״דעת מקרא״.
16. ״לקח טוב״: ״לשמצה בקמיהם. לדורות הבאים, שיהיו אומות העולם מחרפין את ישראל במעשה העגל״.
וחמא משה ית עמא ארום פריעין אינוןא ארום פרעוב כלילאג דדהבא דהוה ברישיהון דהוה שמה מפרשה חקיק עליהון עלד די לא שמעו למילוי דאהרן קנוןה להון שםו ביש זלדריח דרין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פרעו״) גם נוסח חילופי: ״פריעו״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כלילא״) גם נוסח חילופי: ״כלילה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״על״) גם נוסח חילופי: ״ועל״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קנון״) גם נוסח חילופי: ״קנין״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שם״) גם נוסח חילופי: ״שום״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״לדרי דרין״) נוסח אחר: ״בגו דריא״.
ח. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לדרי״) גם נוסח חילופי: ״דרין״.
וחמא משה ית עמא ארום פריעין הינון ארום פריעו על ידוי דאהרן ית כלילא קדישא דהוה ברישיהון והוה שמא רבא ויקירא חקיק ומפרש ביה ונפק טיבהון ביש בעממי ארעא וקנון להון שום ביש לדריהון.
And Mosheh saw that the people were naked; for they had been stripped by the hand of Aharon of the holy crown which was upon their head, inscribed and beautified with the great and glorious Name; and that their evil report would go forth among the nations of the earth, and they would get to them an evil name unto their generations.
וירא משה את העם כי פרועים הם כי פרעו על ידי אהרן את הכתר הקדוש אשר היה בראשיהם והיה השם הגדול והנכבד חקוק ומפורש בו, ויצא דבתם רע באומות הארץ וקנו בהם שם רע לדורותיהם.
וחמא משה ית עמא ארום פריעין אינון ארום פרעו כלילא דדהבא דהוה ברישיהון דהוה שמא מפרשא חקיק עליהון מן טורא דחורב.
And Mosheh saw the people that they were uncovered; for they had been stripped of the golden crown which was upon their head, whereon the Name had been engraven and set forth, at Mount Horeb.
וירא משה את העם כי פרוע הוא1שנסתלקה שכינה מהם. והצרעת זרחה במצחם, כמו שנאמר והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע (ויקרא י״ג:מ״ה).
לשמצה בקמיהם2לדורות הבאים, שהיו אומות העולם מחרפים את ישראל במעשה העגל, מיד צעק לבני לוי ואמר להם כה אמר ה׳ [אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו וגו׳] שתהרגו בעובדי העגל, 3ומהנה למדנו ששבטו של לוי לא עבד ע״ז.
1. שנסתלקה שכינה מהם בלק״ט הביא כי פרוע הוא, מגולה הוא, כמו וראשו יהיה פרוע שסרה שכינה מעליהם והיו פרועים.
2. לדורות הבאים כו׳. מובא בלק״ט.
3. ומהנה למדנו ששבטו של לוי לא עבד ע״ז. יומא ס״ו ע״ב, ומובא בלק״ט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

פלמא ראי מוסי אלקום אנהם מכשופון אד֗ כשף הרון ד֗וי אלשין אלמקאומין להםא.
א. אלמקאומין להם] + וקיל מן מקאומיהם א אך בשרח שבכתיבת ידו כבפנים.
כאשר ראה משה את העם שהם מגולים, כי גילה אהרן את בעלי הקלון המתנגדים להם1,
1. לנוסח היש אומרים: ממתנגדיהם. ועיי׳ נוה שלום שפירש: את קלון המתקוממים אשר בהם.
פרוע – מגולה, נתגלה שמצו וקלונו, כמו: ופרע את ראש האשה (במדבר ה׳:י״ח).
לשמצה בקמיהם – להיות להם הדבר לגנות בפי הקמים עליהם.
פרע means UNCOVERED – its (the people's) shame and disgrace were revealed; the word has the same meaning as in "[and the priest shall uncover (ופרע) the woman's head" (Bemidbar 5:18).
לשמצה בקמיהם – means, that this thing would become an ignominy for them in the mouth of all who will rise against them.
וירא משה את העם כי פרוע הוא1מגולה הוא, כמו וראשו יהיה פרוע (ויקרא י״ג:מ״ה), שסרה שכינה מעליהם ונהי פרועים.
לשמצה בקמיהם – לדורות הבאים, 2שיהיו אומות העולם מחרפין את ישראל במעשה העגל.
1. מגולה הוא. וכן כתב רש״י פרוע מגולה, כמו ופרע את ראש האשה.
2. שיהיו או״ה מחרפין. וכן רש״י הביא להיות להם הדבר הזה לגנות בפי כל הקמים עליהם.
כי פרוע הוא – בטל מן המצות, ממצות בוראו, כדכתיב: ותפרעו כל עצתי (משלי א׳:כ״ה), פרעהו אל תעבר בו (משלי ד׳:ט״ו).
לשמצה – לדברי לעג וקלס בשנאיהם, כמו: ותקח אזני שמץ מנהו (איוב ד׳:י״ב) – כעין דיבור.
כי פרוע הוא [MOSES SAW THAT THE PEOPLE WERE] OUT OF CONTROL: פרוע means that they had been separated from commandments, the commandments of their Creator,⁠1 as in the phrase (Prov. 1:25), "You separated yourself (ותפרעו) from all my advice,⁠" and the phrase (Prov. 4:15), "Separate from it (פרעהו); do not go through it.⁠"2
לשמצה FOR THE DERISION: Their enemies say words of scorn and derision3 about them. [שמצה refers to] a type of speech, as in the phrase (Job 4:12), "My ear caught a whisper (שמץ) of it.⁠"4
1. See also Rashbam's comm. above, ad 5:4, and note 4, there.
Rashbam is disputing the interpretation of Rashi (so also R. Joseph Bekhor Shor and LT here) who says that פרוע means uncovered in a shameful manner. Rashi cites as proof the use of the root פ-ר-ע to describe what the priest does to the hair of the suspected adulteress (Num. 5:18). That action can be interpreted as either untying the woman's braids or uncovering her hair (or both).
On the other hand, Rashbam sees the root פ-ר-ע as non-pejorative; it simply means "separated.⁠" Only the context would determine whether the word is to be seen as having negative connotations, depending on what it is that has been separated from what.
2. Both of these examples are cited by Rashi, above, ad 5:4. There Rashi does see a nuance of "separation" in the verb פ-ר-ע, so he cites those prooftexts. Here Rashi does not see such a nuance, but Rashbam still does; accordingly, Rashbam is the one to cite those prooftexts.
3. לעג וקלס; Ps. 44:14.
4. Rashbam understands the word שמצה, here, in a manner similar to Rashi and most classical Jewish exegetes. His prooftext is unusual. It is hard to understand what the verse in Job 4 proves, other than the fact that a type of speech is implied by the word שמץ or שמצה. Cf. Nahmanides, who offers a different interpretation of שמצה, here, and speculates about how those who offer the standard rabbinic explanation would be able to deal with the verse in Job 4.
Cf. Tos. Pes. 3b, s.v. שמץ פסול, where R. Hananel is quoted as interpreting שמצה as a reference to idolatry.
כי פרוע הוא – מגזרת: באין חזון יפרע עם (משלי כ״ט:י״ח), כמו: שיבוש.
לשמצה – להיותו שמץ בין האויבים, מגזרת: ומה שמץ דבר נשמע בו (איוב כ״ו:י״ד).
ויראכי פרע – כמו: באין חזון יפרע עם (משלי כ״ט:י״ח), ותפרעו כל עצתי (משלי א׳:כ״ה).
ומלת לשמצה – תחת שם הפעל, להיות שמץ ודופי ודבה.
בקמיהם – כמו: רבים קמים עלי (תהלים ג׳:ב׳), אף מן קמי (תהלים י״ח:מ״ט), דרך קצרה.⁠א ותרגוםב ארמית כדרך: והנה קמתםג תחת אבותיכם (במדבר ל״ב:י״ד).
א. ״דרך קצרה״ הושמט בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
ב. כן בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: ותרגם.
ג. כן בפסוק ובכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: וקמתם.
AND WHEN MOSES SAW THAT THE PEOPLE WERE BROKEN LOOSE. The word paru'a (broken loose) is similar to yippare'a (cast off restraint) in Where there is no vision, the people cast off restraint (Prov. 28:18), and va-tifre'u (ye have set at nought) in But ye have set at nought all my counsel (Prov. 1:25).
[FOR A DERISION.] Scripture employs an adjective (le-shimtzah) in place of an infinitive.⁠1 The meaning of le-shimtzah (for a derision) is that they will be a derision, a blemish, a defamation.⁠2
AMONG THEIR ENEMIES. Kamehem (their enemies)⁠3 is similar to kamim alai (rise up against me)⁠4 in Many are they that rise up against me (Ps. 3:2) and the abridged form kamai (rise up against me)⁠5 in that rise up against me (Ps. 18:49). However, the Aramaic translation connects kamehem to the word kamtem (ye are risen) in And, behold, ye are risen up in your fathers' stead (Num. 32:14).⁠6
1. In place of the infinitive le-hashmitz.
2. People will whisper about their faults, deriding them, defaming them.
3. Kamehem can be translated as their risings. Hence Ibn Ezra's comment.
4. In other words, kamehem means those who arise against them, i.e., their enemies.
5. Kamai is short for ha-kamim alai. See Weiser and Krinsky.
6. Onkelos renders kamehem as their rising, i.e., the generations that rise up in their place. He explains le-shimtzah be-kamehem to mean, to give them a bad name throughout their coming generations.
פרוע הוא – כמו ופרע את ראש האשה (במדבר ה׳:י״ח), שנתגלה שטותם וקלונם, שהיו סבורים העולם שהם עם חכם, ועתה נתגלה שהם שוטים, שהיו סבורים שעגל זהב ינהיגם.
לשמצה בקמיהם – שאומות העולם מלעיגים עלינו לאמר הלא אתם עשיתם את העגל. ואני ראיתי משל על זה (שיר השירים רבה א׳:ו׳) שאומות שעושות בכל מקום פסילים וצלמים מלעיגים עלינו. והוא: משל לאדם אחד שהיתה לו {אשת}⁠א יפת תואר מאוד, והיו לו שפחות, והיו אומרות השפחות: אדונינו יגרש את אדונתינוב ויקח אותנו לנשים. אמרו להם: למה. כי אתמול כשבא אדונינו מן השוק, ראה מעט ליכלוך על ידה מפיחם אחדג שנגעה בו, ונמאסהד בעיניו ויגרשנה. אמרו להם: שוטות, מה אתם אומרות? אשתו שהיא יפת תאר יניח מפני רושם שהיה על ידה מן הפיחם, ואתכם יקח, שאתם מלוכלכות בטיט ובפחמים מן הקדירות ומן היורות שאתם רוחצות, עד שאין נראה לכם לא חוטם ולא פה? כך האומות מלעיגות עלינו על עגל אחד שעשו אבותינו, והם עושים בכל יום תילים צלמים עד אין קץ.
א. ההשלמה מסברה והמלה חסרה בכ״י מינכן 52 ובספר הג״ן.
ב. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן52: אדנותינו.
ג. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: אחר.
ד. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: ונמאס.
פרוע הוא – THEY WERE REVEALED – like: “let the hair of the woman’s head go uncovered” (Bemidbar 5:18), that their foolishness and disgrace was revealed, for the world thought they were a wise people, and now it was revealed that they are fools, that they think a golden calf will lead them.
לשמצה בקמיהם – TO BE A DERISION AMONG THEIR ENEMIES – That the nations of the world will mock us, saying: Did you not make the calf? And I saw a parable (Shir HaShirim Rabbah 1:6) about how the nations that make idols and images everywhere mock us. And it is analogous a man who had a very beautiful wife, and he had maidservants, and the maidservants would say: Our master will divorce our mistress and take us as wives. They said to them: Why? Because yesterday when our master came from the marketplace, he saw a bit of dirt on her hand from one piece of charcoal that she had touched, and she was disgusting in his eyes and he will divorce her. They said to them: fools, what are you saying? His wife who is beautiful, will he set her aside because of a mark that was on her hand from a coal, and take you, who are filthy with cement and coals from the pots and pans that you wash, until your nose and mouth are not visible? So too all the nations mock us for one calf that our forefathers made, while every day they make mounds of images without end.
וירא משה וג׳ – פרע – מגולה, [נגזר] מן ראשיכם אל תפרעו (ויקרא י:ו)1. והטעם, נתגלה מסתרם בהעדר אמונתם.
לשמצה – מלה יחידאית2, ולפי מה שפירשו הראשונים היא הגנות והחרפה3.
בקמיהם – האויבים הקמים נגדם4מחץ מתנים קמיו (דברים לג:יא). והטעם, ישמחו אויביהם לאידם במה שנגלה מזה שעבדו עבודה זרה ונתבטל נכבדותם שמעליהם5. ומפתרון אונקלוס ז״ל יובן שקמיהם {היינו} צאצאיהם וזרעם שיקומו6. והקרוב יותר והוא אשר הורה עליו ר׳ סעדיה ז״ל7.
1. קיד. כן הובא גם בפרוש הקצר לראב״ע, אמנם במכילתא דמילואים (פ״א מ״מ) פירשו ׳אל תפרעו׳ שלא יגדלו הכהנים פרע. ולא מצאתי חבר לראב״ע ולמחבר כי אם בתרגום רומי שם. [הערות נהור שרגא] כמו כן יש לציין לד׳ רז״ל במסכת מו״ק (טו.) ׳אין פריעה אלא גדול שער׳. ואמנם לא עיין המהדיר בדברי ר״י ן׳ ג׳נאח בשרשיו (שרש פרע, עמ׳ 413) שפירשו מלשון גילוי ואף קיים מדרשם ז״ל לפי דרך זה, וכן נמשך אחריו הרד״ק בשרשיו (שרש פרע) כדרכו, וז״ל: ׳וענין אחר ׳כי פָרֻעַ הוא כי פְרָעֹה אהרן׳ – פירוש מגולה ממעשיו הרעים, וכן [...] ׳ראשיכם אל תפרעו׳ – כי דרך האבל לגלות ראשו ולהסיר מצנפתו או מגבעתו ופארו מעל ראשו, ופירוש ׳גדל פרע׳ כי כשיגדל שערו הנה הוא מגולה תחת המצנפת׳. ויש לציין לפירושו של המלבי״ם לפר׳ אחרי מות (ויקרא י:ו) שכתב: ׳שם פרע בא על שער הראש שהיה נוול בעת ההוא אם גדל יותר משלשים יום, ומצאנוהו על גילוי השער מן הכיסוי – ופרע את ראש האשה – ולפ״ז י״ל שמ״ש פה אל תפרעו, ובכ״ג את ראשו לא יפרע, היינו שלא יסיר הכובע׳.
מאידך, ראה פירוש רס״ג בקטע שפירסם מ׳ צוקר ב׳סורא׳ (כרך ב עמ׳ 343–344, צוטט גם בפי׳ רס״ג עה״ת מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ קטז הערה 3) אודות הפסוק ׳אל תפרעו׳, שהאריך להוציא מהפירוש שפירשו בעלי השרשים, וז״ל שם: ׳תפרעו – הפכו פריעת הראש, ובאה הקבלה שפירושו גדל פרע, כי שם השער המגודל בלשון אבותינו הוא פרע כאמור בנזיר גדל פרע שער ראשו [...] ואין פירוש אל תפרעו אל תגלו, דוגמת ופרע את ראש האשה, רק הוא דוגמתו גדל פרע שער ראשו, כי מן הדין הוא שמִלה הנשמעת לשני פנים תתפרש ע״פ המתאים (לקבלה) לא ע״פ המתנגד׳. בהערה שם שיער צוקר שהתכוון רס״ג כנגד המשחיתים, ואמנם כפי שהראינו פירוש זה כבר קנה מהלכים אצל הקדמונים בין שלומי אמונתנו, כמו רבנו ור״י ן׳ ג׳נאח ורד״ק כאמור, וכן ראה מדרש לקח טוב כאן שביאר כדברי רבנו והביא מקרא ד׳ראשו יהיה פרוע׳ (ויקרא יג:טו).
2. קטו. במקור: ׳לפט׳ה שאד׳ה׳ (בתרגום המהדיר: לשון זר), ר״ל שהיא אֲנוֹמַלִיָה (anomaly) כך שאין לעמוד על משמעותה מתוך מערכת הגיזרונות כרגיל אצל מלים אחרות. ויש להעיר שלפי דברי רס״ג בפירושו כאן (מהד׳ רצהבי עמ׳ רה) וכן מתרגומו לאיוב (כו:יד, מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ קלט), וכך גם לדברי רבי יונה ן׳ ג׳נאח בשרשיו (שורש שמץ עמ׳ 523) ופירוש ראב״ע באיוב שם וביאור רבי תנחום הירושלמי ב׳אלמרשאד אלכאפי׳ (מהד׳ שי עמ׳ 622–623) ׳שמצה׳ זו נגזרה מ׳שמץ׳ הכתוב באיוב (כו:יד): ׳ומה שמץ דבר נשמע בו׳, ששניהם מתפרשים כדבר מגונה. ואמנם נראה שמדברי רבנו אלה, שכתב שהיא מלה יחידאית, יש להסיק שלדעתו ׳שמץ׳ האמור שם הוא כמו הכתוב לפניו באיוב (ד:יב): ׳ותקח אזני שמץ מנהו׳ שפירושו מעט/קצת (כהסכמת רוב המפרשים לשם). כך גם לדברי הרלב״ג בפירושו לכתוב הראשון ששניהם ענין מעט/קצת (היפך דעת ראב״ע שם ששניהם ענין גנות וכיעור).
3. קטז. כמו שתירגם רס״ג לשון ׳כיעור׳, וכ״כ בפירושו (מהד׳ רצהבי עמ׳ רה). ומעין זה פירש הראב״ע ש׳שמץ׳ בהקשר זה נרדף עם ׳דופי׳ ו׳דבה׳, וכ״כ הרד״ק בשרשיו (שרש שמץ): ׳פירושו לדבה ולשם רע׳.
4. קיז. השוה פירוש רד״ק בשרשיו (שרש קום) שפירש שהכוונה בזה לאויבים: ׳ונקראו האויבים קמים לפי שקמים על שכנגדם לרעה׳. וכ״כ ראב״ע: ׳מן ׳רבים קמים עלי׳, ׳אף מן קמי׳, דרך קצרה.
5. קיח. במקור: ׳תשפי אעדאהם בהם במא ט׳הר מן עבאדתהם עבודה זרה וזואל תמייזהם עליהם׳ (בתרגום המהדיר: יביטו בהם אויביהם במה שנגלה על ידי עבודתם לעבודה זרה והסתלקות פליאותם מעליהם), כלומר יהיו לבזה בעיני המתקוממים עליהם, שמעתה ישמחו האויבים לקלונם של ישראל ממה שנתגלה – דהיינו מסתרם בהעדר אמונתם (כמו שפירש רבנו בתחילת הפסוק) – מזה שעבדו עבודה זרה ועי״ז איבדו המעמד המכובד שהיה להם מכבר על הגוים. ׳שפי׳ כאן מובנו השמחה לאיד, השוה מילונו של בלאו (343), ו׳תמייזהם׳ היינו מעמדם המכובד (distinguished status) מעל הגוים האויבים, השוה מילונו של בלאו (עמ׳ 677). והשוה תרגומו של ר״י קאפח (בפירוש רס״ג כאן הערה 13) לדברי רבנו כך: ׳וענינו שמחת האויב במה שנתגלה בהם שעבדו ע״ז ובטול ייחודם הלאומי׳.
6. קיט. אונקלוס תירגם: ׳לדריהון׳ (-לדורותם), והשוה פירוש ראב״ע: ׳ותרגם ארמית כדרך ׳והנה קמתם תחת אבותיכם׳⁠ ⁠׳.
7. קכ. כנראה חסר כאן שלא פירש רבנו מהו הקרוב יותר ומה פירש רס״ג, ואפשר שהניח רבנו מקום חלק בפירושו בכדי שיוכל לצטט אח״כ מתוך פירוש רס״ג ולא אסתייע מילתא. בדפו״ר הוסיף המהדיר ׳ו⁠[הראשון הוא] הקרוב יותר והוא שהורה ר׳ סעדיה ז״ל׳, אבל אי״ז נכון שכן מתרגומו ומפירושו (מהד׳ רצהבי עמ׳ רה) כפי שהם לפנינו נראה שביאר רס״ג טעמו באופן שונה מדרך רבנו, ור״ל שגילה אהרן הכיעור של המתקוממים שבאומה, והכוונה ׳שאלו שביקשו התקנת העגל הם אויבי האומה ושונאיה׳, וזה היה ׳פתיחה והכנה להריגת הכופרים׳ [וזה היה עיקר מטרתו של אהרן לפי מה שפירש רס״ג בפרשה זו, ראה מש״כ לעיל פסוק ד].
כי פרע הוא – בטל ממצות בורא.⁠1 לשון: למה תפריעו את העם ממעשיו (שמות ה׳:ד׳).
1. שאוב מרשב״ם.
כי פרוע הוא, "that the people were completely out of control;⁠" they had completely abandoned their Creator's commandments. The root פרע here is used in a similar sense as when Pharaoh accused Moses and Aaron as making the people completely unruly by promising them a holiday from hard labour for three days. ?למה תפריעו את העם ממעשיו (Exodus 5,4)
וטעם וירא משה את העם – לומר כי אף על פי שהתנצל אהרן שלא פשע בהם ראה משה בלבו את העם כי פרוע הוא – כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה (דברים ל״ב:כ״ח), ויפרעו כל עצתי,⁠1 כמו שאמר: כיא הפריע ביהודה ומעֺל מעל בי״י (דברי הימים ב כ״ח:י״ט).
כי פרעה אהרן – ובטל מהם כל עצה ומוסר, והנה הם כעם הנפוצים על ההרים2 בלא יועץ ומדריך. ואמר זה מפני שהיו הםב חושבים שהעגל מורה להם הדרך,⁠ג והנה הם כאלו אין להם עצה ולא ידעו הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון,⁠3 כי מהם חשבוה לטובה, כפי סברתם, ומהם לרעה גמורה, וכל אחד מהם פונה לדרכו.
ואמר לשמצה בקמיהם – כי אפילו אותם שאין מחשבתם רעה יוציאו עליהם לדורות שמץ ודבה, והנה כל העם פרוע עצה ומוסר, מהם לרעה, ומהם להעלות על שפת לשון ודבת עם.⁠4 ואמר זה כנגד אהרן, לומר כי לכולם חטא. וזה כדעת אנקלוס שתירגם לשמצה בקמיהם – לאפקא שום ביש בדריהון. ולפי שאמר: בדריהון, נראה שרצה לפרשד כי העגל אשר עשו יהיה שמץ רעה בדורותה ישראל, כי יאמרו: לא לחנם עשו אבותינו את העגל ועבדוהו, רק שידעו בו כי הוא אשר העלם מארץ מצרים ומצאו בעבודתו תועלת להם, ואף אנחנו נעשה כן, כי טוב לנו לעבדו, כאשר היה הדבר בירבעם שאמר רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים (מלכים א י״ב:כ״ח), ראה משה רבינו כי לדורות יפשעו בו.
ושמצה – ענין דבה רעה הוא לדברי אנקלוס, והוא לשון מורגל בדברי רבותינו: שמץ פסול (בבלי פסחים ג׳:). ואולי לדעתם מה שאמר הכתוב: ותקח אזני שמץ מנהו (איוב ד׳:י״ב) – שלקח אזנו פגם האדם ודופי שבו, לומר: אף כיו שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם (איוב ד׳:י״ט). וכן: ומה שמץ דבר נשמע בו (איוב כ״ו:י״ד) – שאין בכל דרכיו דופי ודבה כלל רק שבח ותהלה.
ועל דרך הפשט, שמץ – לשון מיעוט: לקח אזני מעט ממנו. ומה שמץ דבר נשמע בו (איוב כ״ו:י״ד) – שכל הנשמע והנאמר בכח האל ית׳ וגבורתו דבר מועט הוא כנגד גודל מעשיו. וכן לשמצה בקמיהם – יאמר כי פרעה אהרן לעם למעט אותם באויביהם, כי העון הגדול הזה ימעיטם בפני אויביהם, או ימעיט זכותם בבואם במלחמה עם אויב, והוא כענין: והמעטתים לבלתי רדות בגוים (יחזקאל כ״ט:ט״ו), או כענין שאמר: יסרני י״י אך במשפט אל באפך פן תמעיטני (ירמיהו י׳:כ״ד).
1. השוו ללשון הפסוק במשלי א׳:כ״ה.
2. השוו ללשון הפסוק במלכים א כ״ב:י״ז.
3. השוו ללשון הפסוק בשמות י״ח:כ׳.
4. השוו ללשון הפסוק ביחזקאל ל״ו:ג׳.
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כי״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הם״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הדרך״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לפרט״.
ה. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לדורות״.
ו. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2, וכן בפסוק אין: ״כי״.
AND MOSES SAW THAT THE PEOPLE WERE 'PHARUA' (BROKEN LOOSE). The meaning of this is that although Aaron defended himself and said that he was not at fault with them, yet Moses knew in his heart that the people were broken loose — For they are a nation void of counsel, and there is no understanding in them.⁠1 It is similar to the expression, 'vatiphr'u' (and ye have set at nought) all my counsel,⁠2 and similar also to the verse, for 'hiphria' (he had cast away restraint) in Judah, and acted treacherously against the Eternal.⁠3 [Thus the verse is stating that Moses saw] that Aaron had let the people loose, and left them without any counsel and instruction, so that they became like sheep scattered upon the mountains4 without counsellor and guide. Scripture stated this [especially] because they had thought that the calf would be their guide, but in fact they appeared as if they had no counsel, not knowing the way wherein they must walk, and the deeds they must do (Shemot 18:20), for some of them intended it for the good, according to their way of thinking, and others intended it for real evil [i.e., outright idolatry], and thus each one went his own way.
L'SHIMTZAH B'KAMEIHEM' (FOR A DERISION AMONG THEIR ENEMIES). This means that even those who had no evil design [in the affair of the golden calf] will be slandered throughout the generations by the evil report of their enemies, who will say that the whole people were bereft of counsel and instruction; some [of the nations] will say it for a purely evil purpose, and others will merely say it in the lips of the talkers, and the evil report of the people.⁠5 Moses said this with reference to Aaron, meaning that he sinned towards all [i.e., even towards those who did not really intend to sin in the matter of the golden calf]. This is in accordance with the opinion of Onkelos who translated l'shimtzah b'kameihem — "to give them a bad name in their generations.⁠" However, since Onkelos rendered it "in their generations,⁠"6 it would seem that his intention was to explain that the calf which they made will become a cause of evil talk throughout the generations of Israel, for they will say: "It was not in vain that our fathers made the calf and worshipped it, for they knew that it was this which brought them up out of the land of Egypt, and they found worshipping it to be to their benefit, so we will do likewise, it being better for us to serve it;⁠" as indeed happened in the case of Jeroboam who said, Ye have gone up long enough to Jerusalem; behold thy gods, O Israel, which brought thee up out of the land of Egypt.⁠7 Moses thus saw how the incident of the calf would remain a cause for sin throughout the generations.
Now shimtzah according to Onkelos means "evil report,⁠" it being a common term in the language of our Rabbis, such as "a shemetz (a blemish of) descent.⁠"8 Perhaps according to their9 opinion, that which Scripture states, and mine ear received a 'shemetz' thereof,⁠10 also means that his [i.e., Eliphaz the Temanite's] ear received knowledge of man's blemish and imperfection, saying, Behold, He putteth no trust in His servants, and His angels He chargeth with folly; how much less them that dwell in houses of clay, whose foundation is in dust.⁠11 Similarly, and what 'shemetz davar' is heard of Him12 means that of all His ways there is nothing deserving of reproach or censure, but only praise and adoration.
In line with the plain meaning of Scripture shemetz means "little.⁠" Thus [and mine ear received a 'shemetz' thereof13 means] that his ear received but a whisper thereof. And what 'shemetz davar' is heard of Him14 means that whatever is heard and said about G-d's strength and His powers, is but a minute amount in relation to the greatness of His deeds. Similarly, l'shimtzah b'kameihem means that Aaron had uncovered the people, thus enabling their enemies to diminish them, for this great sin would lessen them in the eyes of their enemies, or reduce their merits when coming to battle with the enemy, something like that which is said, and I shall diminish them, that they shall no more rule over the nations,⁠15 or as it is said, O Eternal, correct me, but in measure; not in Thine anger, lest Thou diminish me.⁠16
1. Deuteronomy 32:28.
2. Proverbs 1:25.
3. II Chronicles 28:19.
4. See I Kings 22:17.
5. Ezekiel 36:3.
6. In other words, Onkelos' translation of l'shimtzah as meaning "for an evil report" is in agreement with the above interpretation. However, that which Onkelos said "in their generations" shows that his intent is that even throughout the generations in Israel this affair will become a source of evil, as is explained further on.
7. I Kings 12:28.
8. Pesachim 3b.
9. Onkelos' and that of the Rabbis, as mentioned above.
10. Job 4:12.
11. Ibid., Verses 18-19.
12. Ibid., 26:14.
13. Job 4:12.
14. Ibid., 26:14.
15. Ezekiel 29:15.
16. Jeremiah 10:24.
לשמצה בקמיהם – פי׳ רש״י וכל המפרשים מלשון הוצאה דבה מלשון רז״ל שמץ פסול, ויאמר משה כי אהרן היה סבה שהדורות הבאים יוציאו דבה על ישראל לומר שכלם היתה כוונתם בו לע״ג עד שתתפשט בזה הדבה בקמיהם ויהיה להם לחרפה ומשל בגוים.
והנכון מה שפירש הרמב״ן ז״ל כי מלת לשמצה לשון מעוט מן (איוב ד׳:י״ב) ותקח אזני שמץ מנהו, וכתיב (שם כ״ו) ומה שמץ דבר נשמע בו, ויאמר משה כי היה סבה בזה כדי להחליש זכותם ולהמעיטם לפני האויבים בלכתם למלחמה, כענין שכתוב (יחזקאל כ״ט:ט״ו) והמעטתים לבלתי רדות בגוים, וכתיב (ירמיהו י׳:כ״ד) יסרני ה׳ אך במשפט אל באפך פן תמעיטני.
לשמצה בקמיהם, "to disgrace amongst those who rise up against them.⁠" Both Rashi and most other commentators understand the word לשמצה as meaning the dissemination of evil reports. Our sages use the word in this sense when they speak about שמץ פסול in Pesachim 50. Moses said: "Aaron was the cause that future generations will spread evil reports about the generation of the Jews at this time, saying that all of them had been of an idolatrous mind at the time. Evil gossip would take hold amongst all those who would rise up against the Jewish people at a future time. It would disgrace the people in the eyes of their adversaries.⁠"
The correct interpretation of these words is what Nachmanides writes, i.e. that the word לשמצה is a word denoting "reduction, diminution.⁠" A Biblical parallel is found in Job 4,12: ותקח אזני שמץ מנהו, "my ear caught just a little bit of it.⁠" Another example where the word is used in a similar fashion is Job 26,14: ומה שמץ דבר נשמע בו, "the mere whisper that we perceive of Him.⁠" According to this approach what Moses meant here was that Aaron's part in the golden calf episode would diminish the ability of the Jewish people to stand up against their adversaries whenever the occasion would arise as they had fewer merits going for them. This same thought is also expressed in Ezekiel 29,15: "I (God) shall diminish them so that they shall not rule over the nations.⁠" [The prophet describes the re-emergence of the state of Egypt as a greatly reduced world power. Ed.] Jeremiah 10,24 speaks of a "reduction" in the amount of God's wrath when disciplining the Jewish people.
כי פרוע הוא – ואם לא עשו להם זאת היו מעמידים להם מלך ומרה תהיה באחרונה.
לשמצה בקמיהם – שאומות העולם מלעיגים עלינו על מעשה העגל. ויש משל להשיב על זה שהם עושים פסילים תלי תלים והם מלעיגים עלינו בשביל אחד משל לאדם אחד שהיה לו אשה יפת תואר ושפחותיו אומרות אדונינו המלך גרש אותה וקח אותנו לנשים. והעולם אומרים להם למה והם אומרות אתמול כשבא אדונינו מן השוק ראה אותה מלוכלכת על ידה מפחם אחד שנגעה ונמאסה בעיניו כל כך. אמרו להן שוטות מה אתם אומרות מפני רושם הפחם יניח אשתו החשובה והיפת תואר. ואתם המלוכלכות בטיט ופחמים מן הקדרות והיורות שאתם שופתות עד שאין ניכר בכם לא פה ולא חוטם וישא אתכם לנשים.
לשמצה – זהו שמץ ופסול שכל העכו״ם מלעיגים עלינו על מה שעשו אבותינו העגל. ויש להשיב להם שכל יום הם עושין פסוליןא לעכו״ם ומלעיגין עלינו משל למלך שהיתה לו אשה יפה והיו שפחותיה אומרות אדונינו המלך יגרש אותך ויקח אותנו לנשים אומרת להם למה, אומרות לה כי אתמול כשבא אדונינו המלך מן השוק ראה מעט טנוף מפחם על ידך ומאס בך אומרת להם שוטות ומה אשה יפה כמוני בשביל לכלוך מועט שאוכל להדיח אותו ולא יהיה רשומו ניכר יניח אותי אתם שמלוכלכות בטיט ובכסוי הקדרות כל שעה ושעה יקח לנשים.
א. כן בדפוסים הראשונים, ואולי צ״ל: ״פסילין״ או ״פסלין״.
לשמצה, "as an object of derision;⁠" every idolater will ridicule the Israelites for having made for themselves such a golden calf. When they do, we have to remind them that they do something similar every day, so how can they have the audacity to fault us for what happened one single time? Let us illustrate the scenario by a simple parable. A King had a beautiful wife; all his servant maids kept provoking her by saying that the day would come when he would divorce her and take one of them as a wife instead. When the queen asked them what prompted them to make such a statement, they said to her that they had observed the king when he came from the market he noticed that the queen's hand had some speck of dirt clinging to her hand, something that he could not stand. The queen replied that the servant maids were very foolish if they think that on account of a speck of dust that I can wipe off with a flick of my finger he would divorce me and exchange me for someone who is covered with mud sticking to their skin all the time.
וירא משה – פירש״י אע״פ שהתנצל מ״מ ראה משה בלבו:
כי פרוע הוא – פי׳ גוי אובד עצות ויפרעו כל עצתו:
כי פרעה אהרן – וביטל מהם כל עצה ומוסר ואמר כך מפני שהיו חושבים שהעגל היה מורה להם הדרך והנה הוא כאלו אין להם עצה לא ידעו הדרך ילכו בה כי מהם חשבו לפי סברתם לטובה ומהם לרעה גמורה:
לשמצה בקמיהם – שאפי׳ אותם שאין מחשבתם לרעה יוציאו עליהם לדורות שמץ ודבה ונמצא כל העם פרוע מהם לרעה גמורה ומהם שיוציאו עליהם דבה וכן בכל מקום שמץ לשון דופי ופגם. ועל דרך הפשט שמץ לשון מיעוט כמו ותקח אזני שמץ מנהו פי׳ לקח מעט ממנו וכן לשמצה בקמיהם אמר כי פרעה אהרן לעם למעט אותם בפני אויביהם כי העון הגדול הזה מיעטם בפני אויביהם או ימעיט זכותם בבואם במלחמה עם אויב:
וירא משה, "Moses saw, etc.⁠" Rashi says that even though Aaron had made excuses for the people, Moses, in his heart, did not accept this.⁠" [I have not been able to find this remark by Rashi in our editions of Rashi's commentary. I believe this is an error, and should be attributed to Nachmanides. Ed.]
כי פרוע הוא, "that the inner motivations of the people had become revealed,⁠" i.e. that they were innately wicked, they were a nation that had completely lost its spiritual directions, pursuing a totally destructive path. (similar to Deut. 32,28 גוי אובד עצות ואין בהם תבונה)
כי פרעה אהרן, "for Aaron had exposed them.⁠" Aaron was responsible for depriving the people of their normal intelligence and moral scruples. Moses said this as he realised that the people had become so confused that they imagined that this golden calf could serve them as a guide on their journeys through the desert. Anyone confused to such an extent must be considered as having completely lost his senses. As a result, some of the people, though misguided, entertained worthy thoughts, whereas others, entertained completely idolatrous thoughts.
לשמצה בקמיהם, "as a disgrace among those who would rise up against them.⁠" Even the portion of the people whose intentions were perfectly innocent will become the pretext for others to point at the disgraceful conduct of the Jewish people for all future generations. [as their intentions were not clear, seeing they had not voiced opposition to those who were bent on idolatry. Ed.] The historians would conclude that all the Jews had been of one mind at that time. The accusations labeled against all the people on that account would give Satan a valuable tool to use against the Jews.
According to the plain meaning of the text, the פשט, the word שמצה, derived from שמץ, something minute, means that as a result of this episode, the Jewish people had forfeited their image of being a unique and spiritually superior people, and they would henceforth be considered in the eyes of the nations as of very small stature. (compare for the meaning of שמץ Job 4,12 ותקח אזני שמץ, "my ear caught a whisper" something barely audible) of it. Or, in the sense of Israel losing its accumulated merits in the Book of God, [ספר זכויות as in the אבינו מלכנו prayer. Ed.] our positive balance in that book would shrink to zero. This would be most harmful whenever we would face enemies in battle.
פרוע – ב׳. כי פרוע הוא וראשו יהיה פרוע מה מצורע מטמא אף עכו״ם מטמאה.
לשמצה בקמיהם – לדורות הבאים שיהיו האומות מחרפין אותנו על מעשה העגל. וקשה והיאך נתכוון אהרן להכשילם לישראל ע״י העגל, לכן ה״פ בקמיהם אלו שבט לוי שהרגו לבני ישראל, ואהרן נתכוון לטובה (כדי) לדורות אם יהיו שבט לוי מחרפים את ישראל על העגל יש להם תשובה הרי אהרן שהיה משבט לוי עשאו והוא שמצה על שבט לוי. ועוד פירש שאהרן נתכוון כדי שיקבלו ישראל כפרה במה ששומעים חרפתם מן האומות על שמץ העגל, ואין להם דבר להשיב. וכן פסק ההכלמה הוא כפרה לבעלי התשובה, וכן הוא אומר (דברים י״ט ד׳) וזה דבר הרוצח. בגמרא (שבת פ״ח א׳) אמר שומעין חרפתן ואין משיבין, ועליו הכתוב אומר (שופטים ה׳ ו׳) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
ועוד פי׳ הרא״ש לשמצה בקמיהם – פי׳ אותם שאין מחשבתן לרעה יוציאו עליהם לדורות שמץ ודבה ונמצא כל העם פרוע מהם לרעה. ועל דרך הפשט שמצה לשון מיעוט כמו (איוב ד׳ י״ב) ותקח אזני שמץ מנהו, פי׳ לקח מעט, וכן לשמצה אמר כי פרעה אהרן לעם למעט אותם בפני אויביהם אל ימעיט זכותם בבואם במלחמה עם אויב.
כי פרע הוא – מטעם שלוח, כמו ונער משלח (משלי כ״ט:ט״ו), כלומר יצא מגדר, כטעם באין חזון יפרע עם (משלי כ״ט:י״ח). וכן ותפרעו כל עצתי (משלי א׳:כ״ה), וכן פרעון הכסף מזה הטעם להשלחו וצאתו מיד הפורע.
פָרֻעַ – רוצה לומר מֻשְׁבָּת ומבוטל ממחשבתו. וכמוהו: ׳ואל תפרָעו׳ (משלי ח, לג) — רוצה לומר שלא תבטלו המוסר ותשביתוהו. וכן: ׳גדל פֶּרַע׳ (במדבר ו, ה) — רוצה לומר השבתת מלאכת הגילוח וביטולה מהשער.
לשמצה – הוא מקור מ״שמץ״, וענינו: להמעיט, כטעם: ׳ותקח אזני שמץ מנהו׳ (איוב ד, יב); ׳ומה שמץ דבר נשמע בו׳ (איוב כו, יד), שהרצון בהם: מעט.
בקמיהם – רוצה לומר באנשים שהיו קמים על אהרן לבקש ממנו שיעשה להם אלהים אשר ילכו לפניהם. והנה ענין זה הפסוק הוא שכבר ראה משה את העם כי היתה כונתם יותר רעה ממה שיצא לפועל ממעשיהם, כי נתבטלה מחשבתם, בסיבת מה שעשה אהרן לעכב המלאכה, ולפרסם שאין תועלת במה שהיה עושה, כמו שביארנו במה שקדם, ובזה האופן המעיט הקמים על התעוררות עשיית זאת הצורה, עד שנמשך מזה שלא טעו אחריה זולתי אנשים מעטים ביחס אל כל המחנה.
וירא משה את העם כי פרוע הוא וגו׳ – [יג] ירצה שהוא פרוע מוסר מצד עצמו אמנם שיהיה שמצה בקמיהם שפרעה אהרן כי אעפ״י שהוא כיוון לשמים מ״מ ישאר פתחון פה לקמים עליהם מרעים מהאומו׳ כי יאמרו להם עשיתם לכם עגל מסכה וגם אהרן קדושכם אחיו למשה נביאכם ידו היתה במעל וימינו טפתתהו או שהעם עצמו יתנו בו שמץ החטאת כשיקומו עליהם לחרפה לאמר אהרן עשאו ושיעור הכתוב לפי אלו הפירושי׳ וירא משה את העם כי פרוע הוא ומה שפרעו אהרן אינו רק לשמצה בקמיהם.
וירא משה את העם כי פרוע הוא וגו׳ עד וידבר ה׳ אל משה לך עלה מזה. זכר שראה משה את העם כי פרוע הוא ר״ל מוגלה ומוכן לכל דבר רע שיחול עליו וכי פרעו אהרן שבמה שעשה גלה חרפתו. באופן שיהיה לשמצה בקמיהם כי כל אויביהם יגדפו ויחרפו אותם באומרם אליהם עשיתם לכם פסל מסכה וזה היה לשמצה והמעטה וקלון להם בין אויביהם הלוחמים בם.
כי פרע הוא – מגולה ומפורסם לרוע בהתגלות לבו בזה.
כי פרעה אהרן – גלה שאין ביניהם צדיקים, שאם היו שם צדיקים עוזרים לאהרן כאשר נקהלו עליו, לא היה אהרן עושה העגל כלל.
לשמצה בקמיהם – לשם רע בין אויביהם, שיאמרו עליהם שלא נאמנו בבריתם, ושביניהם אין עושה טוב אין גם אחד, ושלא נשאו פני נביא ונשיא בתוכם. וזה כי אף על פי שלא כולם ולא רובם נקהלו על אהרן, היו כולם לשמצה על שלא מיחו בקמים.
כי פרוע הוא, they are totally corrupt, committing their sins in public without shame. The public deeds reveal their deep-seated corruption.
כי פרעה אהרן, Aaron had brought to light the fact that there are no righteous people among them. Had there been any righteous people among them, surely they would have come to the assistance of Aaron so that Aaron would not have been forced to have a share in this golden calf at all.
לשמצה בקמיהם. Giving them a bad name among their enemies. Israel’s enemies would say about them that they had breached their covenant with their Lord, and that there was not a single one among them who was a good person, and that they did not even heed the instructions of their prophets. Even though only a small minority had ganged up on Aaron, the entire people’s reputation would now be dragged through the mud.
[א] וירא משה
[1] שם (מגילה כה:)
[ב] כי פרוע הוא
[1] שבת פרק ששה עשר דף קיט ע״ב (שבת קיט:)
וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם – לפי שאמרו רז״ל (יומא פ״ו) מפרסמים את החנפים מפני חילול השם. כי הש״י בוחן כל נסתרות ומעניש החוטא על כל נעלם ומפני שהוא מוחזק לצדיק בעיני הבריות יקראו תגר על מדת הדין על כן מצוה לפרסם על כל מעשיהם לגלות רעתם בקהל, ומטעם זה הוציא אהרן מחשבתם הרעה לחוץ. וזהו שנאמר אתה ידעת את העם כי ברע הוא ר״ל אתה ידעת ברוח הקודש שעליך כי ברע המה חושבים תמיד על כן אמרתי כי טוב לגלות על החוטאים כדי שיהיו לשמצה בקמיהם לפרסם קלונם ברבים. וזהו דעת המדרש האומר שלקו בצרעת שנאמר כי פרוע הוא. וכתיב במצורע (ויקרא י״ג:מ״ה) ראשו יהיה פרוע, כדמסיק בילקוט (ובתנחומא מצורע ד׳) כי הצרעת ג״כ ענינו להוציא לאור הרעה הפנימית אשר בלבב החוטא, כי מטעם זה נקרא מצורע נוטריקון מוציא רע כדמסיק בילקוט פר׳ מצורע (יד תקנו) במעשה של הרוכל, אע״פ ששם מסיק המוציא רע על המספר לשון הרע מ״מ נ״ל שהוא מוציא לאור כל רע פנימי ולכך רמז כאן הצרעת במלת פרוע שפירושו מגולה כך הצרעת מגלה על החוטאים. ובשה״ש (א׳:י״ב) כתיב נרדי נתן ריחו. ופירש התרגום על זה ונחית עליהם מכתש סגירא, כי הפסוק מדבר במה שנעשו לשמצה בקמיהם והובאש ריחם בעיני כל האומות הקמים עליהם וזהו נתן ריחו היינו לאחרים נתן הריח אשר היה נסתר בקרבו, וכאשר נתגלה אז היו לשמצה בקמיהם שמצאו להם מקום לחרף את ישראל על מה שעשו באלהים ובמשה ומכלל זה אתה למד שדבר זה אינו בנמצא באומות.
וזה מבואר על דרך שמצינו ברבתי פר׳ וישב (פ״ח:א׳) מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני (תהלים ל״ט:ט׳) רבי חמא בר חנינא אמר לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם דוים וסקופים אלא שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים להם אומה של דוים וסקופים אתם הה״ד חרפת נבל אל תשימני, ור׳ שמואל בר נחמן אמר לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם בעלי חטטין ולמה יש בהם שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים לא אומה של מצורעים אתם הוי אומר חרפת נבל אל תשימני. ויש לדקדק במאי קמיפלגי ומה בין דוים, למצורעים, ונ״ל כדמסיק במדרש. חטאו בזה, כי זה משה האיש. ולקו בזה, שנאמר (איכה ה׳:י״ז) על זה היה דוה לבנו. ונתרצו בזה, שנאמר (שמות ל״ה:ה׳-ו׳) זה הדבר אשר צוה ה׳, קחו מאתכם תרומה לה׳. חטאו באלה, אלה אלהיך ישראל. ולקו באלה, שנאמר (איכה ה׳:י״ז) על אלה חשכו עינינו. ונתרצו באלה, שנאמר (שמות ל״ח:כ״א) אלה פקודי המשכן. הנך רואה ממדרש זה שהיו כאן שני מיני חטא, האחת הוא, מה שחטאו להקב״ה ואמרו אלה אלהיך ישראל ועל זה נלקו בצרעת המוציא לאור כל המחשבה רעה וכבר חטאו במחשבה כמו שנאמר אתה ידעת את העם כי ברע הוא. כמבואר למעלה והצרעת היה מוציא רעתם לחוץ לפרסם עליהם, ולפי שדין כל מצורע להיות מחוץ למחנה מושבו וכאן היו כל ישראל מצורעים ואיך יצאו מחוץ למחנה, ע״כ נאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד. כאילו שם מחנה שכינה והם מרוחקים ממחנה שכינה. ומה שנאמר על אלה חשכו עינינו לפי שלשון זה, מורה על הדבר שהאדם רואה בעיניו ומראה עליו באצבע לאמר כי זה הוא, ולשון אלה, מורה על דבר שהוא משיג בראיה לבבית אע״פ שאינו רואה בעיניו לכך נאמר חטאו באלה, על החטא שחטאו באלהים כי לא יראהו האדם וחי. וחטאו בזה, נאמר על מה שחטאו במשה ועשו כנגד חוש הראות כי בעיניהם ראו יושר דרכו ואעפ״כ הרהרו אחריו. ולפי הנחה זו קשה מהו שאמר על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו איפכא הל״ל.
וביאור הדבר הוא, שלעולם לקו בדבר שהיה סבה אל העבירה כי במה שחטאו באלהים נמשך העון מן העין אל הלב כי העין רואה ואח״כ הלב חומד וכבר אמרנו שבעבור רוב זהב שהשפיע להם ה׳ בחרו בצורת שור כי משם מוצא הזהב כמבואר למעלה בפסוק זה יתנו כל העובר על הפקודים וגו׳ על כן נאמר על אלה חשכו עינינו כי העין גרם להם עון זה, אמנם במה שחטאו במשה היה נמשך העון מן הלב אל העין כי בעבור שהיו מהרהרים בלבם תמיד ומתקנאים במעלתו וחושדין אותו על כן נעשו עורים גם בחוש הראות וכחשו בדברים שראו בעיניהם כי זאת תורת הקנאות שעל ידיה נעשו עורים לעשות בהפך ממה שיעיד עליו החוש, על כן נאמר על זה היה דוה לבנו כי הלב היה סבה להם שעשו כנגד הדבר המורה עליו חוש הראות הרמוז בזה, ומכאן ראו לומר שכל דוים וסקופים הבאים על ישראל הכל הוא בעון מה שמטיחין דברים כנגד מנהיגי כל דור ודור. והצרעת בא על עון ע״ז הנמשך מן חמדת הממון, וחשכת העין מדה כנגד מדה לפי שעיני האדם לא תשבענה על כן ילקו בעין ולפי דרכנו נוכל לומר שחשכת העין היינו הצרעת המחשיך עין האדם כנודע מטבעיות ושני תכונות רעות אלו אינן מצויין כל כך באומות כדמסיק (בסנהדרין לט:) כתיב (יחזקאל י״א:י״ב) וכמשפטי הגוים עשיתם וכתיב וכמשפטי הגוים לא עשיתם (שם ה׳:ז׳) הא כיצד כמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כי מצינו שהם מתוקנים בשני דברים הללו הן בענין האלהות כמ״ש (ירמיהו ב׳:י״א) ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל. הן בענין המנהיגים שאינן בועטים בהם כמו שמצינו באנשי ננוה ששמעו אפילו לנביאי ישראל.
ע״כ אמר רבי חמא בר חנינא, לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם דוים וסקופים והיינו כל חלי וכל מכה הבאה אל הבועטים במנהיגיהם כמ״ש על זה היה דוה לבנו ודעתו שמה שנאמר כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם היינו על מה שהאומות מונין את ישראל על מה שהמה עושים אל מנהיגיהם.
ור׳ שמואל בר נחמן אומר, לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם בעלי חטטים והוא מין מן מיני הצרעת הפורחות בגוף אשר פרחה בו המינות והכפירה באלהיות, אלא שלא יהיו מונין את ישראל לא אומה של מצורעים אתם והוא סובר שמה שנאמר כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם, היינו שיחרף צר את ישראל על דבר הנגע והצרעת אשר פרחה בהם על אשר אמרו אלה אלהיך ישראל בעבור רוב זהב שהשפיע להם ה׳, ודעתו שעל זה אמר דוד מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני, כי יחרף אויב הצר לאמר שאני נבל המנבל צור ישועתו בעבור חמדת הזהב והעושר שנאמר בו (ירמיהו י״ז:י״א) ובאחריתו יהיה נבל, כי כל אוהב כסף הוא איש כילי כנבל הכרמלי אשר נבל שמו ונבלה עמו וכמ״ש (ישעיהו ל״ב:ה׳) לא יאמר עוד לנבל נדיב מכלל שהם שני הפכים, ויתבאר זה עוד בע״ה בפרשת האזינו על פסוק עם נבל ולא חכם. ועל זה בקש ואמר חרפת נבל אל תשימני. ואע״פ שאף אם יחרפני האויב ואם לדין יש לי תשובה והתנצלות, מ״מ נאלמתי לא אפתח פי. איני רשאי לדבר התנצלותי, כי אתה עשית. אתה גרמת לישראל בעבור רוב כסף וזהב שהשפעת להם והתנצלות זה אין לדבר בפני הגוי, לפיכך הסר מעלי נגעך. זה נגע הצרעת אשר פרחה בישראל, מתגרת ידך אני כליתי. מתגרת הוא לשון שפע ונזילה ורוצה לומר לפי שמידך יגר לי רוב שפע כסף וזהב ע״כ אני כליתי, והוסף מלת אני כליתי לומר שאין רע יורד מלמעלה והאלהים חשבה לטובה, רק אני כליתי וקלקלתי מעשי בעבור רוב שפע כסף וזהב אשר הושפע לי. בתוכחות על עון יסרת איש. בתוכחות הוא לשון ויכוח ור״ל בעבור הויכוח שיש לאויב עמי ומונה עלי לומר אומה של מצורעים אתם ע״כ יסרת איש גם האומות שנקראו בני איש כמ״ש (תהלים מ״ט:ג׳) גם בני אדם גם בני איש ואמרו רז״ל (ילקוט שמעוני תהלים תשנז) בני אדם אלו ישראל בני איש אלו בני נח, ותמס כעש חמודו. ע״י שיש גם בהם בעלי חטטים ואז לא יתלו בעון ישראל אלא יאמרו אך הבל כל אדם סלה. כי מקרה אחד לכל. ולדעת האומר לא היו ראויין להיות דוים כו׳ על שמטיחים דברים כנגד מנהיגיהם, דרש חרפת נבל כמו זכר זאת אויב חרף ה׳ (תהלים ע״ד:י״ח) לאמר שכל פה דובר נבלה כמו שמצינו שהטיחו על משה בכמה ענינים והמשכיל ישמע ויוסיף לקח.
בְקָמֵיהֶם: כתו׳ בביאורי מהר״ר אייזיק שטיין על מצות עשה מהסמ״ג בהלכו׳ ס״ת, זל״ש, מצאתי לשמצה בקמיהם, העמדים על הפקדים (פ׳ נשא), הסופרים מגיעי׳ הרגל בשני הקו״פין הללו כזה
קבלה איש מפי איש, ע״כ. וכן בתיקון ס״ת ישן ובספר תאגי נכתב עליהם ב׳ קו״ף צריכות ליגע ולא מזייני. גם במסורת הדפוס כתוב ב׳ קו״פין דבוקי׳ בתורה, בקמיהם, הם העמדים על הפקדים, עכ״ל. ולא נהגו כן סופרי עירנו. גם לא נמצא כזה בספרים כ״י הקדמונים. ובריש מסרה רבתא כתו׳ שקו״ף לשמצה בקמיהם זעירא, ולא כן במסרות כ״י. [בקמיהם].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(כה) וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם – לפי שאהרן הציל עצמו לפני משה בטענתו שהעם רצו באונס ובחזקה לעשות אלהים מ״מ משה לרוב חסידותו הורע לו שאהרן לא בחר ליהרג ולא יעבור הפשע ההוא והיה סבה להוציא חטאם אל הפועל הם חטאו מעט והוא עזרם לרעה והתיר להם הרצועה כאשר {ז} העם בנקל רודפים משל הגדולים ואם היה משלשלם בדברים ביני ובינו היה בא משה ולא נכשלו בעגל. ובאמת לדעת יראה שהורע בעיני ה׳ יותר על עונו מה שלא רצה להודות חטאו למשה ועל זה התאנף ה׳ עליו להשמידו. כי אלו אמר אמנם אנכי חטאתי לה׳ אבל לא נותרה בי נשמה כי פחד פחדתי שיהרגוני כבר היה ה׳ יתברך סולח לו לאלתר. אמנם אמרו ואומר למי זהב התפרקו ויצא העגל הזה כאלו אין חטא בא על ידו זהו רע בעיני ה׳. וכמדומה לי שזה היה גודל פשע שאול מצאנו ראינו שלא היה במשפחתו שמץ פסול והיה איש תם וישר ירא אלהים ועם כל זה חטא קטן שבא לידו ברחמנותו על עמלק לא נמחל לו ונקרעה מלכותו ולא קבלו תשובה ממנו ואולם בדוד שרצח וניאף נתכפר לו ונרצית תשובתו וכסאו יהיה נכון עד עולם וכי משוא פנים יש בדבר? אלא {ח} כי רע בעיני ה׳ כאשר איש אחד יחטא ויעיז פניו לומר הקימותי את דבר ה׳ חובתי תו ואעשנה? לא יאבה להודות על חטאתו כאשר עשה שאול בדברו אל שמואל. אבל דוד עד לא עשה הפשע תכף שב מחטאתו וניחם. וביום הוכיחו הנביא נתן. ענה לאלתר (שמואל ב י״ב) חטאתי. ונהג בתשובה כל ימיו. זהו טוב בעיני ה׳. כי אמנם גלוי וידוע לפניו שיצר לב האדם רע וכאשר יעשו רעה ויצרם נוקפם לתיאבון מרחם על בריותיו כי בשר המה. אבל כשהיצר חלף הלך לו ועדיין יסורר לאמר לא פעלתי און. זהו עושה עין של מעלה כאלו אינו רואה וקרוב להיות מכעיס. והואיל ודוד היה ממזג אדום ויתקפו יצרו כשפשע ברגע כמימריה ניחם על הרעה ואם עבר עבירה בלילה יהרהר אחריה ביום ודאי יעשה תשובה. וגם בפעולת העון יוכיחוהו כליותיו ועשתונותיו יבהילוהו. הלוא כתוב (שם כ״ד) ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם. כי כפי משפט הלשון היה לו לכתוב אחרי ספרו את העם לולי שבא להשמיעני צדקת דוד כי עד לא עשה הרעה כבר ספק על ירך לאמר מה זאת עשיתי? והכה לב דוד אותו וניחם. ואחרי כן ספר יואב את העם ולא יכול להשיב המלך את נדחו כי היה דבר המלך נחוץ אל יואב ולא הספיק הזמן:
כי פרוע הוא – פירוש סר צלם מעליהם כי נועם ה׳ היה עליהם מיום שקבלו התורה והוסר מסוכתם.
כי פרעה אהרן – אולי שיכוין לומר שעל ידי תשובת אהרן נשאר כל חוב העון עליהם, כי אהרן לא עשה דבר שיש בו ממש בענין העגל והכל נעשה על ידי נותני זהב נתנו הזהב ועשו בו מכשפות לצאת העגל שיצא ולא עשה אהרן אלא לקיחת הזהב ונתינתו באש ואף זה באונס כאומרו כי ברע הוא ומעתה מתיחס כל העון עליהם ואין להם מכסה השגיון והוא אומרו כי פרעה אהרן פירוש בטענתו.
לשמצה בקמיהם – כל שיעור קטן מבחינת התיעוב יקרא שמץ ואז״ל (סנהדרין ק״ב.) אין לך צרה שעוברת על ישראל שאין בו מעון חטא זה, גם ירצה כי האומות הקמים עלינו תמיד מענה בפיהם כבר התעבתם עצמכם ונזנחתם.
כי פרוע הוא, for it was out of control, etc. The Torah means that the people had forfeited the protective cover of the שכינה which had hovered over them since the revelation at Mount Sinai.
כי פרעה אהרון, "for Aaron had let them loose.⁠" Perhaps the Torah means that having heard Aaron's answer Moses was now certain that the fault was entirely the people's seeing that Aaron's part in the debacle had been quite incidental. The real fault lay with the people who had contributed their gold, and the sorcery which had subsequently been performed with that gold. The literal meaning of these words then would be that by his explanation Aaron had let loose an accusation at the people.
לשמצה בקמיהם for a derision among their enemies. Any small measure of an abomination is called שמץ. Our sages in Sanhedrin 102 state that ever since the episode of the golden calf any punishment the Israelites face for any sin committed since, contains some small part of the punishment which had not been administered at the time they committed that sin. It may also mean that whenever the nations display hostility against the Jews one of their arguments of our unworthiness includes a reminder of the sin of the golden calf this nation had become guilty of.
כי פרע הוא – כל לשון פרע הוא בטול הסדר וסתירותו, כמו ופרע את ראש האשה (במדבר ה׳ י״ח) יסתור קליעת שערה, ראה שכל העם כמו עדת מורדים הפורעים מוסר ועצה, וכבר בטל מהם הנימוס המדיני והסדר הנכון, אין מהם שומע למי שגדול ממנו, ואין נושא פנים לזקן או לנכבד:
כי פרעה אהרן – גרם להם אהרן בטול הסדר הזה, על ידי שהיה נראה גם הוא כמסופק אם ישוב אחיו אם לא, ועשה להם מורה דרך במקומו, ועל ידו נשחת ונתבלבל ענין העם, והם כאנשים הוללים ומשתגעים, נאבד מהם עצה ומוסר, וזו היתה חטאת אהרן שנתן מכשול לפני העם, ועל זה נאמר ובאהרן התאנף ה׳ מאד להשמידו (דברים ט׳ כ׳):
לשמצה בקמיהם – להיות להם הדבר לגנות בפי כל הקמים עליהם:
לשמצה בקמיהם – לדעתי מלת לשמצה ענינו חשד (פערדאכט) כמ״ש רש״י (ע״ז ל״א) כ״מ שנאמר שמץ פסול ענין חשד פסול. ומלת בקמיהם כמו ובתקוממיך אתקוטט שהוא על המורדים והמתקוממים נגד רצונו ית׳. וטעם המקרא, אחרי שאמרו כמה פעמים היש ה׳ בקרבנו, בכל זאת לא גלו בפה מלא את מחשבותיהם להכחיש הנהגתו ית׳ ולבלי האמין בו, וכעת שלא בפני משה גלו את מחשבותיהם הרעות עד שאמרו עשה לנו אלהים, ועל האמירה הזאת אין כח בב״ד שלמטה לענשם כראוי לע״א, אף שבדיני שמים יתחייב המחשב באלילים כעל המעשה. והיתה כוונת אהרן בעשותו להם את העגל כדי להוציא מחשבתם הרע ודבורם אל הפועל, שאם ילכו ויעבדוהו אז יהיה הרשות ביד ב״ד שלמטה לחייבם ולענשם בדין ומיתתם בידי ב״ד תהיה כפרתן. וכן אמר החבר (בכוזרי מ״א סי׳ צ״ז) התנצלות הגדולים שסייעו בעשותו בעבור שיראה הממרה מן המאמין כדי להרוג הממרה העובד אותו, ונחשב להם לעון מפני שהוציאו המרי מן הכח הצפון אל גבול המעשה, ע״כ. ואפשר שזהו המכוון בתשובת אהרן אתה ידעת וגו׳ אתה הכרת את העם (ערקאננט) וידעת אותו מה שהי׳ הספק עליהם עד הנה. וזהו טעם כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם, כלומר עד הנה כשהיו מתקוממים בתלונתם לא היה עליהם רק חשדא בעלמא, והיה מקום לדון אותם לכף זכות, אמנם כעת הביא אהרן לידי גלוי החשד, ותתפרסם קלון מחשבתם הרע. לפי״ז אות למ״ד לשמצה, הוא לסימן הפעול כמו הרגו לאבנר (שמואל ב ג׳). ערמב״ן שפירש שמצה ענין פגם ודופי מזה ותקח אזני שמץ מנהו שלקחר אזנו פגם האדם לומר אף כי שוכני בתי חומר, וכן מה שמץ דבר נשמע בו שאין בכל דרכיו פגם ודופי רק שבח ותהלה.
כי פרעה – ע׳ מה שכתבתי בבכורי העתים תקפ״ט עמוד 122.‏⁠1 ודוגמת הענין הזה תמצא בטאציטוס Annalium lib. I. שעשה Cecina שהרג בתחבולה את המורדים; ותלמידי מוהר״ר אברהם חי מיינשטער אומר שלא היתה כוונת אהרן שישמצו בקמיהם, אלא משה כשראה את העם פרוע כי פרעו אהרן באופן שישמצו בקמיהם, מיד אמר מי לה׳ אלי.
וירא משה וגו׳ – מהתיאור הזה נוכח משה לדעת שקול האמת והחובה הושתק לגמרי בקרב העם. הם נעשו ״פרוע״, ללא כל רסן (״פרע״ קרוב ל״פרא״, ״פרח״, ״ברח״ וכו׳), ופרקו מעל צווארם לגמרי את שלטון המצוות וממשל המצפון. אך הם הגיעו לכזה שילוח רסן רק בגלל שאהרן לא נתן קולו בעוז ובגבורה על האמת והחובה בקרבם; הוא נמנע מלעמוד לימין האידיאלים שהיו צריכים לשמש כרסן לשלוט ברצונם ובמעשיהם. במקום זה הוא הניח את העם לנפשו, נשלט בידי תאוותיו.
הנחת העם לנפשו על ידי אהרן – הווי אומר הפקרתו לחולשתו המוסרית – מתוארת כ״פְרָעֹה״ [בלשון נקבה], ולא כ״פְרָעוֹ״ [בלשון זכר]. שכן, בעוד שלימין התורה לא עמד איש, הרי שלימין הצד השני פעל גורם חזק, אשר העם שנעזב ברשות עצמו ובידי תאוותו נכנע אליו ללא התנגדות. הגורם הזה היה ״קמיהם״.
״קמים״ הם תמיד אנשים המתקוממים נגד כח רב-עוצמה כדי להרסו – כגון הקמים נגד דוד כשנבחר להיות מלך (עיין תהילים יח, מ,מט); נגד כחם וגבורתם של ישראל (עיין דברים כח, ז); נגד השפעתו הנבואית של ירמיהו (עיין איכה ג, סו); נגד ה׳ (עיין לעיל טו, ז; תהילים עד, כג; ירמיהו נא, א, שם קרויה בבל ״לֵב קָמָי״, היינו ״לב המורדים בי״).
והנה קשה לומר שבעת ההיא היו ישראל כה חזקים עד שיהיה ניתן לכנות את אויביהם ״קמים״. לכן אנו מפרשים ״קמיהם״ כ״קמים אשר בתוכם״ – הווי אומר, אנשים בקרב האומה המתקוממים נגד ה׳ ונגד תורתו. היה מיעוט בתוך העם – אולי ההמון השפל שעליו נאמר: ״וגם ערב רב עלה אתם״ (לעיל יב, לח), ״והאספסף אשר בקרבו״ (במדבר יא, ד) – אנשים שנשאו בעול התורה בחוסר-רצון רב, שראו כל דרישה מדרישות התורה כהגבלת גבול חירותם האישית, והיה נוח להם יותר בהפקרות החיים האליליים. תמיד היו ״קמים״ נגד ה׳ ותורתו, תמיד מוכנים ומזומנים להתייצב נגד ה׳ ותורתו.
כל עוד היה לאומה מנהיג אשר עמד לימינה של רוח התורה, ורוח התורה שמרה על קשר רוב העם לתורה, לא העזו מסיתי האספסוף לעמוד בריש גלי; על כל פנים, הכבוד לתורה שהיה בעם מכח נציגי התורה לא הותיר מקום להשפעתם.
אך כאשר משה נעדר ואהרן עמד בשתיקתו, והעם נעזבו לנפשם, לכודים בכבלי תפיסה מוטעית שתוליכם הרחק מה׳ ותורתו, או אז קל היה ל״קמים״ האלה, אויבי כח התורה האלקית, לרכוש את לב העם הכושלים בחולשתם המוסרית.
בקרב ה״קמים״ האלה, הניח אהרן לעם להיות ״לשמצה״.
״שמצה״ מתפרש בדרך כלל כקלון ולעג. מלבד פסוקנו, נמצא שורש ״שמץ״ פעמיים בלבד בכתובים: ״וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ״ (איוב ד, יב) ו״וּמַה⁠־שֵּׁמֶץ דָּבָר נִשְׁמַע⁠־בּוֹ״ (שם כו, יד). באף אחד מהם אין כל רמז לקלון או לעג. בשני המקומות, יתכן מאד ש״שמץ״ מורה על רמז קלוש למה שנמצא שם באמת. בפסוק הראשון, מתאר אליפז התגלות שבאה אליו במראה הלילה: ״וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב״ – דבר כלשהו, מילה, הובא אלי בסתר; ״וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ״ – ואזני קלטה רמז קלוש ממנו. בפסוק השני, מסיים איוב תיאור נהדר של גדולת ה׳ בטבע במילים: ״הֶן אֵלֶּה קְצוֹת דְּרָכָיו״ – אלה אינם אלא חלק מדרכיו; ״וּמַה שֵּׁמֶץ דָּבָר נִשְׁמַע בּוֹ״ – איזה הד קלוש של המציאות האמיתית מובא לבינתנו!; ״וְרַעַם גְּבוּרוֹתָיו מִי יִתְבּוֹנָן״ – ומי יהין להבין את רעם גבורתו?
בלשון חכמים מצאנו את הביטוי הנפוץ ״שמץ פסול״. גם שם, לא ״שמץ״ הוא זה שמורה על מושג הפגם, אלא ״פסול״. ״שמץ״ מציין שהפגם אינו בתורת ודאי, וקיומו אינו אלא השערה. הספק בקיומו של הפסול מצוין במושג ״שמץ״. כך גם בעבודה זרה (ל:): ״חמרא משום שימצא, שיכרא משום שימצא דשימצא״, ושם ״שימצא דשימצא״ פירושו גזירה לגזירה. חמרא אין בו אלא משום חשש יין נסך; ובשיכרא קיים רק החשש ששתייתו עלולה להביא לשתות חמרא.
ההקשר של הדברים מראה אם כן בכל מקום ששורש ״שמץ״ מציין מצב ביניים בין קיום להעדר קיום. לפי זה הוא מורה על חוסר עצמאות הפוסח על שתי הסעיפים.
העיון בקירבת אופן ההגייה מביא אותנו לאותו מושג עצמו. בלשון הארמית, ״שמש״ פירושו ״להיות מכשיר לדבר״; ומכאן ״השתמש״, ליהנות מדבר על ידי שימושו. בלשון העברית, מורה ״שמש״ על החמה, המשמשת לבורא ברקיע השמים, בשולחה קרני אור במרחב. את מה ש״שמש״ מבטא באופן טבעי וללא כפיה, מבטא ״שמץ״ [באות צד״י] בכח ובכורח, הווי אומר: בתחום המוסרי – להיות משועבד, ללא רצון, לרצון אחרים; ובתחום הפיסי – קיום נטול כל עצמאות.
על פי זה איננו סבורים שטעות בידינו לפרש ״לשמצה בקמיהם״: הפקרתו הגמורה של העם – בחוסר עצמאות מוחלט ובלא רצון משלו – להשפעת אויבי התורה הקמים תמיד בקרבו. רוב העם קיבל את השקפתו המוסרית של המיעוט.
וירא משה – אמנם משה ידע האמת שלא ע״י אהרן נעשה רק כי פרוע העם, שהם פרועים מעצמם והם עשו את העגל לא אהרן, ומה שאהרן אמר כי פרעה אהרן שהוא החטיא אותם, זה הוא לשמצה בקמיהם מפני שירא שיהיו לשמצה ולחרפה בין קמיהם שיחרפו אותם ששמעו להע״ר והחרטומים, וע״כ להסיר מהם שמצה וחרפה אמר שהוא פרע אותם והן אינם אשמים בדבר כי הכהן המשיח חטא לאשמת העם והוא לבדו החייב בדבר לא הם, או יבואר שמץ מענין מעוט כמו שמץ מנהו (איוב ד׳:י״ב) ר״ל להקטין החטא בקמיהם:
כי פרוע הוא כי פרעה וגו׳: ראה שתי ראיות, אחת – ״כי פרוע הוא״ לעשות מה שלבו חפץ איש כל הישר בעיניו1 באין מפריע2. עוד ראה:
כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם: ״קמיהם״ משמעו אנשים גדולי הדור שקמים נגד העם הפרוע למחות בידם3. ודרך עם ה׳ להיות נכנע וניחת מפני גדוליהם, אבל בזה שרבו על דעת אהרן הצדיק עד שהוכרח הוא לעשות כרצונם, אע״ג שגם הוא ידע שאינו נכון, א״כ ״פרעה אהרן״4 עוד בדבר זה, ״לשמצה״ – פירוש, להתנהג שלא בדרך ארץ ובכשרון דעת. ״בקמיהם״ – עם גדוליהם הרוצים למחות בידם.
והקדים זה הכתוב למעשה משה5 שהיה דבר נפלא מאד ומסוכן, ולא היה ראוי לעשות כן אם לא שראה משה צורך השעה והכרחי לעשות כן. והפלא הוא בשני דברים, א׳, מה שצוה את הלויים שהם בעצמם יהרגו ע״פ דעתם שאותו האיש עבד עבודה זרה, והרי אפילו מלך שמרדה עליו מדינה ושולח חיילותיו להקיף את המדינה ולהענישם, אינו מרשה את בני החיל שהם יהרגו ע״פ דעתם, אלא שולח עוד אנשי משפט לחקור חובת כל איש, והחיל אינם באים אלא לשמור את בני המדינה שלא יפרצו בשופטיהם, וכך היה ראוי למשה לעשות להושיב בית דין ולדון כל אחד, וכאן הרשה את הלוים שהם ילכו משער לשער להרוג בחרב שלופה לכל מי שידעו שעבד עבודה זרה. ואפילו לדעת חז״ל6 שדנם בסנהדרין ע״פ עדים, מ״מ לא היה ע״פ דבר תורה להרוג שלשת אלפי איש ביום אחד7. שנית, דאפילו אם יצא גזרת המלך להרוג כל הבא ביד אנשי חילו, לא ישלח במדינה רבת אנשים מעט חיל וחרב בידם, שהרי ירבו עליהם אנשי המדינה ויהרגו את החיל, אלא שולח הרבה גדודים וכל כלי זינם בידם באופן שיהיו בטוחים מן הסכנה, ומשה שלח את הלוים אנשים מועטים בחרבות למחנה של ששים רבוא ולא ירא מסכנת הלווים.
משום הכי הקדים הכתוב כי צורך היה לעשות כן ׳כי ראה את העם כי פרוע הוא׳ – אפילו מי שלא עבד עבודת כוכבים עדיין היה פרוע – בלי שום מורא שמים ומורא בשר ודם, וקרוב להגיע לעבודה זרה ולכל דבר תועבה כשיעלה על רצונו, ואם כן ראוי לעשות דבר נפלא להרוג ביום אחד הרבה אנשים ויפול בזה פחד בשר ודם עליהם, וכמו שמצינו בשמעון בן שטח שהרג שמונים נשים מכשפות ביום אחד8 ובלי חקירה רבה כראוי ע״פ דין תורה, אלא לצורך השעה.
שנית, ראה ״כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם״ – שמטילים מורא על גדוליהם9 שיהרגוהו אם לא ישמע להם, והרי הם רבים והוא יחיד, על כן רצה משה להראות בזה המעשה שאין מורא לעובדי ה׳ מהמון רבה, כמו שלא נגע אדם רע בלויים שהלכו במסירות נפש, כאשר יבואר, וידעו מכאן ולהבא לנהוג מורא בגדוליהם ולא יפחידו אותם בהמונם הרב, וידעו אשר ״מגדול עוז שם ה׳ בו ירוץ צדיק ונשגב״ (משלי יח,י). [וראיתי מגיהים בתרגום אונקלוס ״לדריהן״10, שאין זה שום משמעות ל״בקמיהם״11. וצריך לומר ״לרדיהן״, היינו הרודים בעם, הן גדולים, וכמו שכתבתי].
1. להלן הגדיר רבינו ׳בלי שום מורא שמים ומורא בשר ודם׳. וכעין זה מצאנו ברמב״ן, וז״ל: ״כי פרוע הוא״ – כי ״גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה״, כענין ״ותפרעו כל עצתי״... ״כי פרעה אהרן״ – וביטל מהם כל עצה ומוסר, והנה הם כצאן הנפוצים על ההרים בלא יועץ ומדריך...
2. א״כ ״פרוע״ במשמעות ׳מפריע׳.
3. במשמעות שהביאו רש״י ורמב״ן, אך לא במובן של אויבים כפי שפירשו, אלא על גדולי הדור העומדים נגד העם.
4. גרם גם ל׳פירוע׳ זה – למצב הזה של ׳אין מפריע׳ לעשות דבר רע נוסף.
5. שציוה להרוג את כל עובדי העגל.
6. יומא (סו,ב): שאלה אשה חכמה את רבי אליעזר, מאחר שמעשה העגל שוין מפני מה אין מיתתן שוה (רש״י: שהיו בו שלש מיתות, מיתת סייף – ״שימו איש חרבו״, מיתת מגפה – ״ויגוף ה׳ את העם״, מיתת הדרוקן דכתיב ״ויזר על פני המים״, ואמרינן במסכת ע״ז (מד,א) לא נתכוון משה אלא לבודקן כסוטות ב״לצבות בטן״)... איתמר, רב ולוי, חד אמר זיבח וקיטר בסייף, גפף ונישק במיתה, שמח בלבבו בהדרוקן. וחד אמר, עדים והתראה בסייף, עדים בלא התראה במיתה, לא עדים ולא התראה בהדרוקן. יש לציין שרש״י בחומש (פסוק כ׳) הביא את הדעה השניה, ואילו הרמב״ן בפסוק כ״ז כתב ׳והנכון בעיני כדברי האומר זבח וקיטר בסייף... והנה הכל מעשה שעה...
7. רמב״ם הלכות סנהדרין (יד,י): אבל אין דנין לעולם שנים ביום אחד, אלא דנין זה היום והשני למחר.
8. סנהדרין (מה,ב).
9. וכפי שביאר רבינו לעיל.
10. תרגום מלת ״בקמיהם״ (או ״בדריהון״ כפי הגירסא בחומש של רבינו).
11. אך עיין ברמב״ן שרואה משמעות וקשר במלה זו ל״בקמיהם״, וז״ל: ואמר ״לשמצה בקמיהם״ – כי אפילו אותם אשר אין מחשבתם רעה, יוציאו עליהם לדורות ׳שמץ ודבה׳... וזה כדעת אונקלוס שתרגם ״לאפקא שום ביש בדריהון״, ולפי שאמר ״בדריהון״ נראה שרצה לפרש כי העגל אשר עשו יהיה שמץ רעה בדורות ישראל, כי יאמרו לא לחנם עשו אבותינו את העגל ועבדוהו, רק שידעו בו כי הוא אשר העלם מארץ מצרים... ו״שמצה״ ענין דבה רעה הוא לדברי אונקלוס... (עכ״ל).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןכלי יקרמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(כו) וַיַּעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַיהֹוָ֖הי⁠־⁠הֹוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּאָסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כׇּל⁠־בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃
Moshe stood at the gate of the camp and said, "Whoever is for Hashem, to me!⁠" All the Levites gathered to him.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןמנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורתולדות אהרןשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[ריד] 1ויעמד משה בשער המחנה, כלומר בית דין הגדול. (מאור האפלה)
[רטו] 2ויאמר מי לה׳ אלי, ר׳ שמואל בר נחמני אמר מאן לא בעי מהוין מן בר בייתיה דמלכא, אלא אמר משה מי שלא נתן נזם לעגל יבא אצלי, מיד ויאספו אליו כל בני לוי. (מדרש תהלים א יד)
[רטז] 3מי לה׳ אלי, דמה שיבואו אליו הבכורים, לא באו אלא בני לוי, לכך זכו הלוים לגדולה ונדחו הבכורים, שנאמר (במדבר ג׳:מ״ה) קח את הלוים תחת כל בכור, ולמה לא באו הבכורים לפי שהיו בכלל החטא עם ישראל. (כת״י מדרש החפץ)
[ריז] 4ויאספו אליו כל בני לוי, אמר ר׳ יהודה שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים, שנאמר ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי. יתיב רבינא וקאמר להא שמעתא. איתיביה בני ר׳ פפא בר אבא לרבינא, האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו (דברים ל״ג:ט׳) (נעשו אכזרים עליהם לנקום נקמתו של מקום, אלמא אביו ואמו אחיו ובניו עבדו ע״ז), אביו, אבי אמו מישראל. אחיו, אחיו מאמו מישראל. בניו, בני בתו מישראל. (יומא סו:)
[ריח] 5ויאספו אליו כל בני לוי, משל לשנים שלוו מן המלך, אחד פרע למלך וחזר והלוה למלך ואחד לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה, כך שמעון ולוי שניהם לוו בשכם כענין שנאמר (בראשית ל״ד:כ״ה) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר, לוי פרע מה שלוה במדבר שנאמר ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי וחזר והלוה את המקום בשטים שנאמר (במדבר כ״ה:י״א) פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי וכו׳. (ספרי דברים שמט)
[ריט] 6ויאספו אליו כל בני לוי, כשם שביום השלישי נבראו מקואות למים ואחר כך נקוו המים למקום אחד, כך לוי נולד שלישי לשבטים וכן אמר להם משה מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי, ואומר (תהלים נ׳:ה׳) אספו לי חסידי. (מדרש תדשא פכ״א)
[רכ] 7מי לה׳ אלי... שימו איש חרבו, את מוצא שמשה ואליהו שוין זה לזה בכל דבר, משה נביא ואליהו נביא וכו׳, משה ביער עובדי ע״ז שימו איש חרבו על ירכו וכו׳ ואליהו ביער ע״ז ותפש נביאי הבעל ושחטם, משה קנאי מי לה׳ אלי ואליהו קנאי ויאמר אליהו לכל העם גשו נא אלי (מלכים א י״ח:ל׳). (פסיקתא רבתי פ״ד)
1. מקור הדרש בתיב״ע כאן: וקם משה בתרע סנהדרין. ובמדרש הגדול כאן: כיון שראה משה כך ישב לו בבית דינו וקרא מי לה׳ אלי. ובבמדב״ר ט נד: והעמיד הכהן (במדבר ה יח) זה משה, את האשה לפני ה׳ כמד״ת ויעמוד משה בשער המחנה וכו׳. והוא כעין הדרש שלפנינו, שלפני ב״ד היינו לפני ה׳. ובצרור המור: בשער המחנה היינו שער המשפט. ובהתוה״מ: שהשער מציין תמיד ישיבת השופטים שהיה דרכם לשבת בשער כנודע ועת עלה משה אל ההר אמר אל הזקנים שבו לנו בזה (לעיל כד יד) שיהיו קבועים לשפוט עד ישוב אליהם וישבו בשער המחנה וכן היו שערים ובתי דינים לכל שבט שעל זה אמר עברו ושובו משער לשער. ראה להלן אות רכו.
2. כעי״ז במדרש תהלים יח כא. ובתנ״י במדבר לב: מהו מי לה׳ אלי, רשב״י אומר מי שלא נתן נזם לע״ז יבא אלי. וכעי״ז בנדפס שם סי׳ כו בסתם. וראה תרגומים כאן. ובמדה״ג: מי לה׳ אלי, מי שלא נשתתף במעשה העגל יבא אצלי. ובחמדת ימים התימני: מי לה׳ פי׳ בר משולם ז״ל מן דבעי למהוי ברא מהימני למלכא ייתי לותי. ובכד הקמח אות הכנעה סה.: ענינו מי הירא וחרד לדבר ה׳ ואז נתאספו אליו כל בני לוי שהיו יראים וחרדים לדבור לא יהיה לך ששמעו בסיני ושעברו ישראל עליו.
3. להלן אות ריז מילקוט אור האפלה.
4. לעיל אות קצא ולהלן אות רעא וצרף לכאן. ומענין זה שהלוים לא נשתתפו במעשה העגל, מבואר בהרבה מקומות בחז״ל, בפדר״א פמ״ה רבי אומר כל הנשיאים לא נשתתפו במעשה העגל שנאמר ואל אצילי בנ״י. רבי יהודה אומר אף שבט לוי לא שתף עצמו במעשה העגל שנאמר ויעמוד משה וגו׳ בני לוי. וראה חגיגה ו:, תנ״י במדבר יט ובהעלותך יג, תנחומא כאן סי׳ כו, ובמדבר טו טז, במדב״ר א יב, ג א, ג ה, ד ה, ה ד, ז ב, מה ד, ספרי בהעלותך סי׳ סז, פדר״כ כ:, מדרש תהלים א יד יח כא, סח י, מדרש אגדה במדבר ג יב ומדרש הגדול כאן. וראה כוזרי מאמר ב אות כו. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז: כל בני לוי, כל השבט שלם ולא נפקד ממנו איש, אבל שאר השבטים לא היה בהם שבט שלם שלא היה במעשה העגל מקצתם ולכך הוא אומר בוזאת הברכה האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, כלומר במעשה העגל ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי כולם שמרו אמרתך, מה שאין כן בשאר שבטים. וכ״ה בפי׳ הר״י בכור שור שבאו גם הרבה מישראל אלא לא בא שבט שלם שלא היו בהם אף מקצת פושעים חוץ מבני לוי שבאו כולם. ובפענח רזא: שבני לוי התחילו ואח״כ כל הברכים אשר לא כרעו לבעל. ובצרור המור: לפי שהיו גבורים כארי לנקום נקמת ה׳ כי לא יעלה על הדעת שלא היו בכל ישראל אלא שבט לוי חזקים באמונתם. עוד כתב בפי׳ התוס׳ שם: ונראה לפי שהיו בני לוי קרובים של משה לכך לא נתרצה אחד מהם (שבלאו הכי אולי היה משתתף) שיעמידו מנהיג במקומו של משה וברמב״ם (הל׳ ע״ז פ״א ה״ג) קאמר שאברהם אבינו מסר כל התורה ליצחק וליעקב וללוי ולוי וזרעו הושיבו ישיבות ושאר השבטים מקצתם עובדים ע״ז ולכך דבקו שבט לוי ביוצרם יותר מן האחרי׳ שלא פסקה מהם תורה כלל כו׳ עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עכו״ם. ומבואר מהנ״ל שהפי׳ בגמ׳ שבטו של לוי לא עבד ע״ז, לא למעט שאר שבטים, אלא שבט שלם שלא עבד הי׳ רק שבט לוי וכ״ה בכת״י ילקוט קורדיסטן: כל בני לוי, מיכאן שכל השבט כשר. ומקור דבריו בתנ״י בהעלותך יג: שבשעה שהיו ישראל במצרים מאסו את התורה ואת המילה והיו כולם עובדי ע״ז וכו׳ אבל שבטו של לוי כולם היו צדיקים והיו עושים את התורה שנאמר (דברים שם) כי שמרו אמרתך וכו׳. וראה מהרש״א יומא שם שהקשה אמאי לא פריך מקרא דלהלן והרגו איש את אחיו וכו׳ ובספר קול יהודה מתרץ דמשה תחלה לא ידע שיבואו כל בני לוי ואמר הרגו איש באחיו, אבל אח״כ ראה שבאו כולם כתב בתורה: כל בני לוי אמנם מקרא וזאת הברכה מקשינן שפיר, וראה להלן אות רכח ובילקוט מאור האפלה: מי לד׳ אלי, היתה כוונת משה שיצטרפו אליו הבכורים ולא באו אליו אלא בני לוי שקינאו על ע״ז – אבי אמו מישראל וכו׳, בכתי״מ נוסף: אמו, אמו מישראל. וכ״נ מפיר״ח. ובכת״י אפ׳: אמו, אם אמו מישראל. וכ״ה בלק״ט פסוק כח. ובהגהות מהריעב״ץ יומא שם כתב שגי׳ זו היתה לפני התוס׳ ישנים שכתבו: אבי אמו מישראל, אבל לא בעי למימר אמו מישראל כי לא מסתבר ליה שעבדו נשי הלוים ע״ז, וקושיתם מתאימה רק לפי הגי׳ הנ״ל. והגי׳ שלפנינו יש לפרש שדורש אביו ואמו היינו אבי אמו. וכ״נ מאע״ז פסוק כז: ורבים פירשו האומר לאביו ולאמו על זה המעשה והוצרכו לפרש אביו ואמו אבי האם. ולפי״ז גם קושית התו״י מתאימה לגי׳ זו. וגירסא חדשה יש במדרש הגדול פסוק כט: אביו זה בעל אמו מישראל ואמו זו אשת אביו מישראל וראה להלן אות רכח ואות רלז וצרף לכאן. ובלק״ט דברים שם גורס: אלא זה שהיה אביו מישראל או אמו מישראל. וזה תמוה, כי אם היה אביו מישראל אינו משבט לוי, ובהגהות שם: שהיה אבי אמו מישראל וזה כגי׳ כתי״מ. – בני בתו מישראל, במאירי שם: ובני בנות הרי הם כבני בנים, וראה בענין זה בתו״ש ויצא פל״א אות קא.
5. כ״ה במדרש תנאים ובלק״ט דברים לג ח. והובא בפי׳ התוס׳ שם. וראה תו״ש וישלח פל״ד אות נח בבאור וצרף לכאן.
6. הובא בתו״ש בראשית פ״א אות תקכז.
7. ראה תו״ש שמות פ״ג אות קמח וש״נ ולעיל אות קכז. – ברמב״ן כאן: וטעם ויעמוד משה בשער המחנה, דבק במה שאמר כי כיון שראה את העם שהיו לשמצה ולקלסה באויביהם וזה חלול השם עמד בשער המחנה וקרא בקול גדול מי לה׳ אלי והרג בפרהסיה כל עובדי העגל כדי שישמע הדבר בקמיהם ויתקדש שם שמים בהם תחת החלול שעשו. וכ״ה בפי׳ הרא״ש.
וְקָם מֹשֶׁה בִּתְרַע מַשְׁרִיתָא וַאֲמַר מַן דָּחֲלַיָּא דַּייָ יֵיתוֹן לְוָתִי וְאִתְכְּנִישׁוּ לְוָתֵיהּ כָּל בְּנֵי לֵוִי.
Moshe stood at the entrance of the camp and said, “Whoever fears Hashem, come to me.” All the sons of Levi gathered to him.

וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה׳ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי
וְקָם מֹשֶׁה בִּתְרַע מַשְׁרִיתָא וַאֲמַר מַן דָּחֲלַיָּא דַה׳ יֵיתוֹן לְוָתִי וְאִתְכְּנִישׁוּ לְוָתֵיהּ כָּל בְּנֵי לֵוִי
בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה – אונקלוס ו״יונתן״
א. אונקלוס תרגם ״וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה״ – ״בִּתְרַע מַשְׁרִיתָא״ בתרגום מילולי. אבל המיוחס ליונתן תרגם ״וְקָם משֶׁה בִּתְרַע סַנְהֶדְרִין דְּמַשְׁרִיתָא״ (ויעמוד משה בשער סנהדרין של המחנה), כי מלת שַׁעַר מורה על מקום המשפט.
תוספת מלים בתרגום מִי לַה׳ אֵלָי
ב. כמו בתשובה ליהושע ״אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה! קול ענות אנכי שמע!⁠״ (פסוק יח) גם בפסוקנו ״מי לה׳ – אלי!⁠״, אונקלוס מתרגם בתוספת מלים ״מַן דָּחֲלַיָּא דַה׳ יֵיתוֹן לְוָתִי״ הפוגמת במשהו באופי הספרותי של הכתוב: לעומת דברי משה שהם קריאה נרגשת המופנית להמון גדול ולכן הם קצרים ככל האפשר, תוספת שתי המלים ומספר ההברות שבת״א הכפול מלשון המקרא, הופכים את הקריאה הקצרה לנאום.
קרוב לומר שבפסוקנו נדרשות ההוספות כי תרגום מילולי (מַן דְלַה׳ – לְוָתִי) מלבד שהוא נשמע עמום, גם אינו כשר: תרגום ״מי לה׳⁠ ⁠⁠״ – ״מַן דָּחֲלַיָּא דַה׳⁠ ⁠⁠״ נדרש לכבוד שמים, כי אדם אינו מסוגל להגיע אל ה׳. ואילו התוספת ״יֵיתוֹן לְוָתִי״, מבהירה שלפנינו מקרא קצר בו חסר הנשוא.1
1. וכן רס״ג, רש״י ורד״ק [מכלול נב ע״א]: ״מי לה׳ אלי – יבוא אלי״.
וקם ליה משה בתרע משריתה ואמר מן דדחל מן קדם י״י ייתי לוותי ואתכנשו לוותיה כל שבטיא דלוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבטי״) גם נוסח חילופי: ״בני״.
וקם משה בתרע סנהדרין דמשריתא ואמר מאן הוא דחליא די״י ייתון לותי ואתכנשו לוותיה כל בנוי דלוי.
And Mosheh stood in the sanhedrin gate of the camp, and said, Who feareth the Lord, let him come to me. And there gathered to him all the sons of Levi.
ויעמד משה בשער הסנהדרין של המחנה ואמר מי הם מיראי י״י יבואו אלי ויאספו אליו כל בני לוי.
(כו-כז) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר וְגוֹ׳ – אֲמַר רַב חִסְדָּא. שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לֹא עָבַד אֱלִילִים, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וְגוֹ׳. אֵיתִיבֵיהּ, ״הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו״. ״אָבִיו״, אֲבִי אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, ״אָחִיו״, אָחִיו מֵאִמּוֹ, ״בָּנָיו״, בְּנֵי בִתּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. שָׁאֲלָה אִשָּׁה חֲכָמָה אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. מֵאַחַר שֶׁמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל שָׁוִין, מִפְּנֵי מָה אֵין מִיתָתָן שָׁוָה. אָמַר לָהּ. אֵין חָכְמָה לְאִשָּׁה אֶלָּא בְּפֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ל״ה:כ״ה) ״וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ״. אִתְמַר. רַב וְלֵוִי, חַד אֲמַר, זִיבֵּחַ וְקִטֵּר, בְּסַיִף, גִּיפֵּף וְנִישֵּׁק, בְּמִיתָה, שָׂמַח בְּלִבּוֹ, בְּהַדְּרוֹקָן, חַד אֲמַר, עֵדִים וְהַתְרָאָה, בְּסַיִף, לָא עֵדִים וְלָא הַתְרָאָה, בְּהַדְּרוֹקָן, עֵדִים בְּלֹא הַתְרָאָה, בְּמַגֵּפָה.
מִי לַה׳ אֵלָי – מָאן לָא בָעֵי מֵיהֲוֵי בַּר בֵּייתֵיהּ דְּמַלְכָּא. אֶלָּא, אָמַר מֹשֶׁה, מִי שֶׁלֹּא נָתַן נֶזֶם לָעֵגֶל, יָבוֹא אֶצְלִי, מִיָּד, וַיֵאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי.
וקף מוסי בבאב אלעסכר וקאל מן ללה יקבל אליי פאג֗תמע אליה ג֗מיע בני לאוי.
עמד משה בשער המחנה ואמר: מי לה׳ יגש אלי, ונאספו אליו כל בני לוי.
מי לי״י – יבא אלי.
כל בני לוי – מכאן שכל השבט כשר.
מי לי"י אלי – means, WHOEVER IS FOR HASHEM let him come TO ME.
כל בני לוי ALL THE SONS OF LEVI – All the sons – from this we may gather that all the tribe of Levi remained worthy men (consequently "slay every man his brother" in the next verse can refer only to one who was his brother from the same mother, as explained by Rashi there) (Yoma 66b).
ויעמד משה בשער המחנה – זה יורה, כי היו מערכות לקראת מערכות.
מי לי״י – מי שהוא לשם יבא אלי, או יאסף אלי.
ויעמד – ככה המנהג בכל מחנה, שיעמוד במקום אחד כמו שנה,⁠א לעשות סוכות ולהיות שערים למחנה, כי אין צורך לשום יד מחוץ למחנה.
מי לי״י – יגש אלי, או: יקרב, או: יבא, או: יתאסף.
בני לוי – שהם ממשפחתו.
א. כן בכ״י פריס 177, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176: שלא.
THEN MOSES STOOD. It is the practice of all camps that stay in one place for about a year1 to erect booths and have gates.⁠2 In such a case, there is no need to set aside a place outside the camp as a latrine.⁠3
WHOSO IS ON THE LORD'S SIDE. Shall draw close to me; shall come near to me; shall come to me or shall gather to me.⁠4
THE SONS OF LEVI. Who were of Moses' family.
1. Israel camped at Sinai for a little less than a year. See Ex. 19:1 and Num. 10:11.
2. Hence the camp of Israel had a gate.
3. As required by Deut. 23:13. If the camp had latrines outside its walls, it would make no sense for it to have a gate, for the gate would have to be open at all times so that people could use the latrine at all times. Hence Ibn Ezra points out that walled camps would have the latrine within their walls. See Ibn Ezra on Ex. 29:45.
4. Our verse reads, mi la-Adonai elai, which literally means whoso is on the Lord's side to me. Hence the various interpretations.
ויאספו אליו כל בני לוי – ודאי כל ישראל באו שם, כל אותם שלא פשעו בעגל, דהכי קאמר מי לי״י – מי שעמד ביראת י״י, שלא פשע בעגל, ולא עשה מסכה, יבא אלי. אלא לא באא שבט שלם שלא היה בהם מקצת פושעים, חוץ מבני לוי שבאו כולם, שלא פשעו אחד מהם בעגל. ולכך הוא אומר: ויאספו אליו כל בני לוי, שלא נעדר מהם איש. וכן הוא אומר בוזאת הברכה: האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו (דברים ל״ג:ט׳). כלומר: מי שיוכל לומר על אביו ועל אמו לא ראיתיו במעשה העגל, ואת אחיו ואת בניו לא ידע במעשה העגל, לא אחד מהם בעגל, כי שמרו כולם אמרתך ובריתך ינצורו, כולם. כי אין שבט בישראל שלא פשעו קרוביהם בעגל, חוץ מבני לוי שהיו כולם לי״י.
ולפי המפרשים שלא הכירום אלא הרגום, צריך לדחוק: אביו – אבי אמו, בניו – בני ביתו, אחיו – מאמו, לפי שכל הלוים היו לי״י. ואינו נראה בעיני.
א. בכ״י מינכן 52 נוסף כאן: אלא.
ויאספו אליו כל בני לוי – ALL THE LEVITES GATHERED TO HIM – Surely all of Israel came there, all of them who did not sin with the calf. For it said מי לי"י – WHOEVER IS FOR HASHEM – Who stands with awe of Hashem, who did not sin with the calf, and did not make a molten idol, come TO ME. But no entire tribe came who did not have some sinners, except for the Levites who all came, for not one of them sinned with the calf. And therefore it says: ויאספו אליו כל בני לוי – ALL THE LEVITES GATHERED TO HIM, that not one person was absent from them. And thus it says in VeZot HaBerakhah: “who said of his father, and of his mother, 'I have not seen him.' He did not acknowledge his brothers and his own children, he did not know. For they have observed your word, and keep your covenant” (Devarim 33:9). Meaning to say: who can say about his father and his mother, “I did not see him in the incident of the calf,” and his brothers and his children he did not know in the incident of the calf, not one of them was at the calf, because they all guarded Your word and kept Your covenant, all of them. For there was no tribe in Israel whose relatives did not sin with the calf, except for the Levites, who were all for Hashem.
And according to the commentators [who explain the verse in Devarim to mean] that they did not acknowledge them but [instead] killed them, we need to stretch [the interpretation]: his father – the father of his mother, his children – the children of his household, his brothers – from his mother, since all of the Levites were for Hashem. And it does not appear [to be correct] in my opinion.
ויאספו אליו כל בני לוי – לפי הפשט: על ידי שהיו בני לוי קרוביו של משה לא הסכימו להעמיד מנהיג במקומו.⁠1
1. שאוב מספר הג״ן.
ויאספו אליו כל בני לוי, "all the members of the tribe of Levi rallied around him.⁠" According to the plain meaning of the text, the relatives of Moses, members of his tribe would not allow someone from another tribe to usurp Moses' authority.
ויאספו אליו כל בני לוי. תימ׳ וכי לא היה בישראל להק׳. ועוד היאך נלחמו כנגד כל ישראל. אלא ה״פ הם מתחילה התחילו להרוג איש באחיו החייבים וא⁠[ח]״כ מישר׳ כו׳.
ויאספו אליו כל בני לוי – וקשה וכי לא הי׳ בכל ישראל עוד מי לה׳ אל משה ועוד איך נלחמו בני לוי נגד כל ישראל, וי״ל שבני לוי התחילו ואח״כ כל הברכים אשר לא כרעו לבעל.
וטעם ויעמדא משה בשער המחנה – דבק עם מה שאמר, כי כיון שראה את העם שיהיו לשמצה ולקלסה באויביהם, וזה חלול השם, עמד בשער המחנה וקרא בקול גדול: מי לי״י אלי, והרג בפרהסיא עובדי העגל כדי שישמע הדבר בקמיהם, ויתקדש שם שמים בהם תחת החלול שעשו.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258: ״⁠ ⁠⁠״.
AND MOSES STOOD IN THE GATE OF THE CAMP. This is connected with what is said in the preceding verse, thus stating that when Moses saw that the people would be a source of derision and disgrace amongst their enemies, and would thereby profane the Name of G-d, he stood in the gate of the camp and called out loudly, Whoso is on the Eternal's side, let him come unto me; and they killed publicly all those who worshipped the calf, so that the matter be heard about amongst their enemies, and G-d's Name would thus be sanctified, in place of the profanation that they had caused.
ויאספו אליו כל בני לוי – כתוב בספר ר״מ במז״ל מקבלה שמסר אברהם כל התורה כול׳ ליצחק וליעקב וללוי וזרעו הושיבו ישיבות ולא פסק מהם תורה ולכך דבקו ביוצרם יותר מכל השבטים.
ויאספו אליו כל בני לוי – מי שעמד ביראת השם שלא פשע בעגל יבא אלי. ויאספו אליו כל בני לוי כל השבט שלם ולא נפקד ממנו איש. אבל שאר השבטים לא היה בהם שבט שלם שלא היו במעשה העגל מקצתם. ולכך הוא אומר בוזאת הברכה האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו כלומר במעשה העגל. ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע. כי כולם שמרו אמרתך מה שאין כן בשאר שבטים. ונראה לפי שהיו בני לוי קרובים של משה לכך לא נתרצה אחד מהם שיעמידו מנהיג במקומו של משה. ובספר הרמ״בם קאמר שאברהם אבינו מסר כל התורה ליצחק וליעקב וללוי. ולוי וזרעו הושיבו ישיבות. ושאר השבטים מקצתם ע״ז עובדים. ולכך דבקו ביוצרם יותר מן האחרים שלא פסקה מהם תורה כלל וניחא בהכי מה שמקשינן מה נשתנה שבטו של לוי שלא היה בכלל השעבוד שהרי משה ואהרן היו יוצאים ובאים. אלא ודאי לפי שלא ניסו במלאכה אלא בתורה. נראה דעל מעשה העגל נחלקו ישראל לג׳ מחלקות. חלק אחד אמרו אשר ילכו לפנינו ולא נתכוונו כי אם למנהיג ודבר. וחלק אחר קבלוהו לע״ז ועבדוהו והם ג׳ אלפים שנדונו ונהרגו כדין עיר הנדחת. וחלק ג׳ הוא חלק שבטו של לוי שהיה כולו לה׳. ג״ן.
ולתת עליכם היום ברכה – מכאן זכו בני לוי שברכם משה בוזאת הברכה. אע״פ שלא ברכם יעקב ובני ראובן. לפי שקיימו מצותם לעבור חלוצים. הר״בש.
מי לה׳ אלי – מי שעמד ביראת ה׳ ולא פשע בעגל יבא אלי מיד ויאספו אליו כל בני לוי כי השבט שלם שלא נפקד ממנו איש אבל שאר השבטים לא נמצא כל השבט שלם ולכך כתיב בהם האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו במעשה העגל ואת אחיו לא הכיר בעגל ואת בניו לא ידע בעגל כי כלם שמרו אמרתך מה שאין כן בשאר השבטים ונראה לפי שהיו שבט לוי קרובים למשה לפיכך לא נתרצה אחד מהם להמיר מנהג במקומו ובספר הרמב״ם ז״ל אומר שאברהם מסר קבלת התורה ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב ללוי וזרעו הושיבו ישיבות שלא פסקה מהם תורה כלל ולפיכך לא נשתעבדו במצרים שלא עסקו במלאכה בימיהם כי אם בתורה. ונראה ששלש כתות היו במעשה העגל כת אחת אומרת אשר ילכו לפנינו ולא נתכוונו אלא למנהיג לבד. וכת אחרת קבלוהו לע״ז והם שלשת אלפי איש שנדונו בסייף. ושבט לוי שכלם דבקו בה׳.
!מי לה' אלי, "anyone who is on G–d's side to me!⁠" Moses called on all the Israelites who had not become involved with the golden calf in any way to join him. He was immediately joined by all the members of the tribe of Levi. The entire male population of the tribe, none of whom had been counted, joined him. No other tribe, of those that had been numbered, was loyal in its entirety. This is reflected in Deuteronomy 33,9 (Moses' blessings of the people) where the Torah writes concerning the tribe of Levi: האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע---כי (כולם) שמרו אמרתך, "who can say of his father and his mother: "I have not seen him,⁠" (take part in the sin of the golden calf) nor did he see his brother (do so) nor did his son have any knowledge (of that sin) for they all were loyal to Your word.⁠" Moses was not able to compliment any other tribe similarly. It appears that one reason for this great loyalty was the fact that Moses was their tribe's leader, and they did not wish to trade him for a leader from a different tribe. Maimonides, in his treatise on idolatry chapter 1, near the end, states that Avraham had already handed the Torah in oral form to his son Yitzchok, who transmitted it to Yaakov, who in turn transmitted it to his son Levi. The latter's sons already founded a Torah study academy, so that knowledge of the Torah's laws never was interrupted even during the many years of bondage in Egypt. It appears that the attitude to the golden calf by the different sections of the people was divided into three different groups; one group accepted the golden calf by promising to follow it to wherever it would lead the people, אשר ילכו לפנינו; they only wished for the golden calf to be leader on their journeys. The second group accepted the golden calf as a symbol of idolatry; this group made up the three thousand Israelites who were killed by the Levites. The third group was the entire tribe of Levi which completely rejected the golden calf in all its aspects, remaining completely loyal to Hashem.
ויאספו אליו כל בני לוי – היה בהם שבטים אחרים שלא השתחוו אבל לא כל השבט וזש״ה האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וכו׳ שאפי׳ אחד מהם לא פשע שנא׳ כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו ולכך האריך כ״כ.
ויעמד משה בשער המחנה – פי׳ לפי שראה את העם שיהיו לשמצה בקמיהם וזהו חלול השם עמד משה בשער המחנה וקרא בקול גדול מי לה׳ אלי והרג בפרהסיא עובדי העגל כדי שישמע הדבר לקמיהם ויתקדש שם שמים בהם תחת החלול שעשו:
ויעמוד משה בשער המחנה, "Moses stood at the entrance gate to the camp.⁠" Seeing that Moses had seen that the people's conduct had resulted in their disgracing themselves, and being guilty of a public desecration of the name of the Lord, Moses took up position at the gateway to the camp and called out in a loud voice that all those loyal to Hashem should come forward and publicly execute all those guilty of acts of idolatry, in order that this would become common knowledge and no one would be able to use the fact that idolatry had been tolerated among the Israelites as a weapon against their reputation of being God's nation. The public execution was an act of sanctification of the Lord's name that would even the score.
ויעמד משה בשער המחנה – פי׳ הרא״ש לפי שראה את העם שיהיו לשמצה בקמיהם וזהו חלול השם, עמד משה בשער המחנה וקרא בקול גדול מי לה׳ אלי, והרג בפרהסייא עובדי העגל, כדי שישמע הדבר לקמיהם ויתקדש שם שמים בהם תחת החלול שעשו.
(כו-כט) ולזה קיבל משה התנצלות אהרן, ואסף אליו האנשים הנשמעים לו יותר, שלא טעו אחרי העגל, והוא מה שאמר: מי לה׳ אלי, וציוה אותם שיעברו וישובו משער לשער לראות מי טועה אחרי העגל, ויהרגוהו, היה אח או רֵעַ או קרוב, ולא ימלט איש מהם. וזהו אומרו: מלאו ידכם היום לה׳ כי איש בבנו ובאחיו. ולפי שהוכרח להזכיר בזה המקום שלא ימנעם מעשות משפט היות החוטא בניהם או אחיהם, הנה אפשר שנלמד מזה שאין הדיין דן קרובו.
ויעמוד משה בשער המחנה וגו׳ – במעשה הזה נשאר תשובה נצחת כנגד השמצה הזאת לומר אפי׳ שאהרן עשה איך משה אחיו יהרוג על זה ג׳ אלפי איש בחרב בני לוי שבטו של אהרן וכל ישראל לא יעשו חיל לעמוד נגדו להחל בגדול שהתחיל בעבירה אבל באמת כשידעו האמת שתקו וקבלו עליהן את הדין. [יג] ודי בזה להיותו נקי מישראל.
מי לי״י אלי יבא אלי. פי׳ מי שהוא לי״י שהוא ירא ממנו יבא אלי וחסר מלת יבא כי בזולת התוספת הזה יהיה המובן ממנו מי שהוא לי״י הוא אלי כלומר קרוב אלי ואם כן מאי ויאספו אליו כל בני לוי:
ולכך להסיר חרפתם עמד בשער המחנה ר״ל בתחלתו מצד ההר וקרא מי לה׳ אלי כלומר מי האיש אשר לבו תמים עם ה׳ יבוא אלי ועי״ז היו נבחרים לשרת את השם. ומשה היה רוצה לנסותם אם הם ראויים וכאשר התחברו אליו כל בני לוי אנשי שבטו כי לא היו הם מכלל אנשי העגל.
ויעמוד משה בשער המחנה – הוא שער המשפט. ויאמר מי לה׳ אלי. שיהיה חזק באמונתו ויהיה לו לב לנקום נקמת ה׳ בחרב נוקמת נקם ברית. ויאספו אליו כל בני לוי. לפי שהיו גבורים כארי לנקום נקמת ה׳. כי לא עלה על הדעת שלא היו בכל ישראל אלא שבט לוי חזקים באמונתם. אבל הרצון בזה מה שכתבתי. ולפי שראה גבורתם אמר להם כה אמר ה׳ אלהי ישראל. ולא כמו שהיו אומרים אלה אלהיך ישראל אשר העלוך. שימו איש חרבו לנקום נקמת ברית. והרגו איש את אחיו או קרובו שחטא בעגל. ויעשו בני לוי כדבר משה. כי לא היה בכל ישראל מי שיהרוג בנו או קרובו שחטא בעגל. זולת הם שהיה להם לב חזק. ויאמר משה מלאו ידכם היום לה׳. בזה הפועל כאלו הקרבתם עולה וזבח. או מלאו ידיכם והקריבו קרבנות. אחר שהרגתם איש בנו ואחיו. ובזה יתן השם עליכם היום ברכה. שאתם תהיו מברכים את העם בברכת כהנים ובהקרבת הקרבנות להביא ברכה לעם. וזה יורה על תשובת ישראל ועל חרטתם. אחרי שהיו שש מאות אלף רגלי. ולא הרים איש את ידו ואת רגלו כנגד בני לוי המועטים. ועוד רצה להכינם בדבריו ואמר להם אתם חטאתם חטאה גדולה. וכן אתם צריכין תשובה וחרטה גדולה ולכן הכינו עצמיכם. ועתה בעת החרטה והתשובה אעלה אל ה׳ שהוא רחום וחנון. אולי אכפרה בתשובה ובתפלה בעד חטאתכם:
[א] ויעמד משה בשער המחנה
[1] יומא פרק שביעי דף סו ע״ב (יומא סו:)1
1. בהפניה זו יומא סו ע״ב הוכיחה הגמרא מציטוט א ששבט לוי לא עבד עבודת כוכבים, הכיצד מוכח מכאן? הרי שבט לוי אינו נזכר כלל בציטוט? לכן מובן את אשר כתב בגליון שצריך להוסיף לציטוט את המשך הפסוק ׳ויאמר מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי׳ ועוד כתב שזו גם גרסת רש״י ד״ה ׳כל בני לוי׳.
רבנו שלא הוסיף את תוספת הגליון בציטוט כנראה סומך על הכתוב בגמרא בסוף הציטוט וגו׳, זו הגרסה בדפוס ימינו, כך כתוב גם בדפוס וינציאה וגם בגרסת הילקוט.
יבא אלי. פי׳ מי שהוא לה׳ שירא ממנו יבא אלי ויחסר מלת יבא דאל״כ משמע מי שהוא לה׳ וירא ממנו הוא קרוב אלי מאי ויאספו אליו כל בני לוי:
"Come to me.⁠" Meaning: he who is for Hashem, i.e., he who fears Him, should come to me. The word "come" is missing [from the verse, but implied. Rashi knows it means this] because otherwise it would be saying: he who is for Hashem and fears Him is [already] close to Me. Why would it then say, "All the sons of Leivi gathered to him"?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בשער המחנה – ככה המנהג בכל מחנה, אם יעמדו במקום אחד ויתעכבו כמו שנה, לעשות סכות ולהיות שערים למחנה, ועמד משה בשער המחנה, שיתקבצו המקנאים אליו:
מי לה׳ אלי – מי שלבו שלם עם ה׳ יבא אלי:
כל בני לוי – מכאן שכל השבט כשר:
ויעמד משה וגו׳ כל בני לוי – הדבר הדחוף ביותר שצריך לעשות, הוא להחזיר את מרות התורה למקומה בקרב העם ולהציב לה נציגים נאמנים. על נציגים אלה – מיעוט העם הנאמן התורה, לעמוד בפני ה״קמים״ – המיעוט של שונאי התורה, ולהאבק למען שלטון התורה. נאמנים אלה הם בני לוי.
ויעמד – וע״כ עמד להעניש את עובדי העגל, ועמד בשער המחנה היינו במקום ישיבת סנהדרין, שהשער מציין תמיד ישיבת השופטים שהיה דרכם לשבת בשער כנודע, ועת עלה משה אל ההר אמר אל הזקנים שבו לנו בזה, שיהיו קבועים לשפוט עד ישוב אליהם, וישבו בשער המחנה, וכן היו שערים ובתי דינים לכל שבט, שעז״א עברו ושובו משער לשער, ועמד משה בשער ששם ישבו קבוץ ע׳ זקנים ויאמר מי לה׳ אלי, לתת כח להשופטים להעניש את החוטאים:
מי לה׳ אלי: אין הכוונה מי הוא שלא עבד עבודת כוכבים, שהרי רוב ישראל לא עבדו עבודת כוכבים1, אלא מי יודע בעצמו שהוא אך לה׳ למסור נפשו וכל אשר לו לאהבת ה׳ וכבודו. כעין שאמרו בבמדבר רבה ריש פרשת מטות (במדבר כב,א) על הא דכתיב (דברים ו,יג) ״ואותו תעבוד״ – שאתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצוות, ואין לך עבודה אחרת. פירוש, שאינו עובד את עצמו כלל רק הוא מופרש לה׳. ונדרש משה לשאלה זו2, משום דאע״ג דשלוחי מצוה אינם ניזוקין, אינו אלא במקום שלא שכיחא הזיקא, כידוע3, וא״כ לא היה משה יכול להכניס את ההורגים בסכנה עצומה כזאת, משום הכי חקר ״מי לה׳ אלי״, דזה הכלל ד׳שכיחא הזיקא שאני׳ אינו אלא מי שעושה מצוה כטבע האדם לקוות שכר וגמול אם בעוה״ז אם בעוה״ב, אבל מי שהוא מופרש לה׳ בלי שום רצון עצמי כלל אינו ראוי לפחד4 משום דבר אפילו מהזיקא דשכיחא [הרחב דבר: כמו שמוכח מסוגיא דפסחים (ח,ב): דתניא, חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו, פלימו אומר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה. ומפרש הגמרא משום דשכיח הזיקא. וקשה, וכי לית ליה לת״ק הא דשכיחא הזיקא, ואם באמת פליגי אמאי נקבע הלכה כפלימו5. וגם הרי פלימו מביא ראיה מהא דכתיב בשמואל שאמר ״איך אלך ושמע שאול והרגני״ (שמואל א טז,ב), והשיב לו ה׳ ״עגלת בקר תקח בידיך״. אלא ודאי ת״ק מודה במקום דיש סכנה ושכיחא הזיקא. אבל אם יודע האדם בעצמו שמאבד את הרגשותיו במעשה המצוות6, אין לו חשש7 מסכנה טבעית. ומ״מ יש לדעת כמה מצוה לבדוק, ואמר ׳עד מקום שידו מגעת׳. אבל ודאי לא כל אדם זוכה לכך, ומכש״כ אם בא אחד לשאול הדין אסור להורות שיבדוק שהרי לא עמדנו על לבו, וזהו הוראת פלימו, ואין בזה מחלוקת. והנה שמואל הנביא הגיע למדה גבוהה זו8 משום הכי לא אמר ה׳ תחילה שיקח עגלת בקר9, אבל שמואל הרגיש בעצמו שהי׳ מתעצב באותו ענין על שאול, כידוע, ולא מצא בלבבו שמחה של מצוה שמגיע לאהבת ה׳ ודביקות, משום הכי שאל כדין והקב״ה השיבו כהלכה.] וכן כאן כשרצה משה לעשות זה האופן לצורך השעה, חקר מי הוא שיודע בעצמו שהוא אך לה׳, אז יכול לבטוח בו שלא יצא מכשול מדבר המסוכן הלז10.
1. אך ברש״י כתב בד״ה ״כל בני לוי״, וז״ל: מכאן שכל השבט כשר (ומקורו ביומא סו,ב), משמע שכל עם ישראל לא היו כשרים, ולכן הדגישה התורה שנאספו אליו ״כל בני לוי״ לגלות לנו שכל השבט כשר (ודלא כראב״ע, עיי״ש).
2. ״מי לה׳ אלי״.
3. פסחים (ח,ב) ועיין בהרחב דבר.
4. רבינו לא כתב שמובטח לו שלא ייפגע, אלא שאינו ראוי לפחד. אך בהמשך הקטע כתב ׳יכול לבטוח בו שלא יצא מכשול מדבר המסוכן הלז׳. וכן להלן פסוק כ״ז כתב ׳אלא אם יעשה באהבת ה׳ באמת, אז הזכות תעמוד לו שלא יסתכן׳.
5. כל מה שמצאנו בכללי הפסיקה הוא ׳הלכה כר״ע מחבירו׳, ׳משנת רבי יוסי קב ונקי׳, ולא במחלוקות אחרות.
6. כלומר, מופרש לה׳ בלי שום רצון עצמי כלל.
7. רבינו לא כתב שמובטח לו שלא ייפגע, אלא שאינו ראוי לפחד. אך בהמשך הקטע כתב ׳יכול לבטוח בו שלא יצא מכשול מדבר המסוכן הלז׳. וכן להלן פסוק כ״ז כתב ׳אלא אם יעשה באהבת ה׳ באמת, אז הזכות תעמוד לו שלא יסתכן׳.
8. כלומר, מופרש לה׳ בלי שום רצון עצמי כלל.
9. אלא רק לאחר ששאל.
10. ועיין בזה באריכות בספר ׳שיעור ליום השבת׳ לר׳ מרדכי מילר.
כל בני לוי – כל הנאספים היו משבט לוי, ורבים היו עד שיצדק לומר עליהם שהיה השבט כולו, אבל לא היה כולו בהחלט, שכן כתוב אחר כך (כ״ט) כי איש בבנו ובאחיו, האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו (פרשת וזאת הברכה), והדרשה תדרש.
כל בני לוי – אמר רב יהודה, שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים, שנאמר ויאמר משה מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי.⁠1 (יומא ס״ו:)
1. והקשו בגמרא מהא דכתיב בפ׳ ברכה וללוי אמר וגו׳ האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע ודרשינן דקאי על זמן העגל שנעשו אכזרים על אבותיהם ואמותיהם ואחיהם ובניהם לנקום נקמת ה׳, אלמא אביו ואמו ואחיו ובניו עבדו ע״ז [וצ״ע שלא הקשו מפ׳ שלפנינו שאמר להם משה איש בבנו ובאחיו, וע׳ בחא״ג וי״ל], ומשני אביו – אבי אמו מישראל, אחיו – אחיו מאמו מישראל, ובניו – בני בתו מישראל. וכתבו בתוס׳ ישנים דלא בעי למימר אמו מישראל, דלא מסתבר ליה שעבדו נשי הלוים ע״ז, עכ״ל, וכנראה היתה לפניהם הגירסא אמו – אם אמו מישראל, וכן היה הנוסחא לפני הת״י וכ״מ בילקוט, וגירסא זו נכונה יותר, דלפי גירסתינו קשה דמקשה גם מאמו ולא תירץ כלום, אך צריך להגיה בדבור המתחיל של התוס׳ אבי אמו – וצ״ל אם אמו. ומש״כ דלא מסתבר ליה שעבדו נשי הלוים ע״ז – כנראה סמך על המבואר במדרשים דנשי דור המדבר צדקניות היו שלא השתתפו בעגל.
ומ״ש בגמרא כאן בניו בני בתו מישראל משמע דגם בני הבת נקראים בנים סתם, וכן משמע ממה שאמר לבן ליעקב הבנים בני דקאי על בני רחל ולאה, וצ״ע ביבמות ס״ב ב׳ שחקרו בגמרא מנה״מ דבני בנים הרי הם כבנים, ופירש״י בני בנים פשיטא ליה ומבעי על בני בנות, ולמה לא סמכו מכאן שקראה התורה לבני בנות בנים סתם, וע״ע מש״כ בארוכה מזה בפ׳ ויגש בפסוק ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןמנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורתולדות אהרןשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(כז) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה⁠־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ⁠־חַרְבּ֖וֹ עַל⁠־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ⁠־אֶת⁠־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת⁠־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת⁠־קְרֹבֽוֹ׃
He said to them, "Thus said Hashem the God of Israel, 'Each man, put his sword on his thigh. Pass back and forth from gate to gate in the camp and let each man kill his brother, and each man his fellow, and each man his relative.'"
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[רכא] 1כה אמר ה׳ שימו איש חרבו, והיכן אמר, זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט) (מכילתא בא פי״ב, הוצ׳ הורביץ)
[רכב] 2כה אמר ה׳ ויעשו בני לוי כדבר משה, מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ שלא אמר לו הקב״ה למשה כך לעמוד בשער המחנה ולומר מי לה׳ אלי ולומר כה אמר ה׳ אלהי ישראל, אלא שהיה משה צדיק דן קל וחומר בעצמו, אמר אם אני אומר לישראל הרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו, יהו ישראל אומרים לא כך למדתנו (מכות ז.) סנהדרין שהורגת נפש אחת בשבוע נקראת מחבלנית, מפני מה אתה הורג שלשת אלפים ביום אחד, לפיכך תלה בכבוד שלמעלה, שנאמר כה אמר ה׳ וגו׳. מה ענין שלאחריו, ויעשו בני לוי כדבר משה. (סדר אליהו רבה ס״ד, הוצ׳ רמא״ש עמ׳ 17)
[רכג] 3כה אמר ה׳, והיכן אתה מוצא שאמר לו כך, לך רד (שמות ל״ב:ז׳) מרדות הם צריכים. (שמות רבה מב ד)
[רכד] 4כה אמר ה׳ לפי השעה נאמר לו, כענין כה אמר ה׳ כחצות הלילה (שמות י״א:ד׳), והיכן אמר אלא לפי השעה אמר לו. (לקח טוב)
[רכה] 5שימו איש חרבו על ירכו, שמא הודח רוב השבט ותהיה מיתתן בסיף. (מאור האפלה)
[רכו] 6עברו ושובו משער לשער במחנה, אמר להן הרבו בתי דינין. (מדרש הגדול)
[רכז] 7והרגו איש את אחיו, וכל מי שיש לו עדים והתראה היה נהרג מיד שנאמר והרגו איש את אחיו. (תנחומא סי׳ כו)
[רכח] 8והרגו איש את אחיו, ריבה אחיו מאמו, ואיש את רעהו, כמשמעו, ואיש את קרבו, כגון בן אחיו ובן אחותו. (כת״י ילקוט תימני ששון)
[רכח*] 9ואיש את קרבו, וגבר ית קריבה. (אונקלוס דפוס סביוניטה, וכתבי יד)
1. מובא בילק״ש שופטים רמז מג בשם מכילתא ובילהמ״כ ישעיה עמ׳ 5 ויואל עמ׳ 26 ובמכילתא שלפנינו ליתא. וכן הביא רש״י כאן דרש זה בשם מכילתא. וכ״ה במדרש הגדול. וראה תיב״ע כאן. וראה לעיל אות קפז בבאור ובתו״ש משפטים פכ״ב אות שנג ושם חי״ז במלואים עמ׳ רסד וצרף לכאן. וברמב״ן כאן: וטעם כה אמר ה׳ וכו׳ איננו ממצות זובח לאלהים יחרם כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה, כי כאשר נחם השם הנכבד על הרעה צוה אותו כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה׳ נגד השמש וישוב חרון אף ה׳ מישראל (במדבר כה ד). וראה להלן אות רכג בבאור. ונראה שלפני הרמב״ן לא היה דרש זה במכילתא. וראה ריב״א ופענח רזא וחזקוני שהביאו דרש זה בסתם. ובנחל קדומים בשם הר״י מולכו, שמ״ש והיכן אמר, אע״פ שבכמה מקומות מצינו כה אמר ה׳ ולא הוצרך לפרש היכן נאמר, אלא הכונה שהרי העובד ע״ז מיתתו בסקילה והיכן נאמר להרגם בסייף וע״ז מביא מזובח לאלהים יחרם וסתם חרם היינו סייף. וראה בענין זה להלן אות רכז וצרף לכאן.
2. כ״ה בילק״ש רמז שצא וראה בתורה שלמה חי״ט עמוד שעא ביאור מאמר זה, אבל סוף לשון המאמר לא מוכח כפירושי. וברמתים צופים שם ציין לערובין נא. ופסחים קיב. ומג״א סי׳ קנו, שאם נראה לו שהלכה כך מותר לאמרו בשם אדם גדול כי היכי דלקבלו מיניה. וראה באלי׳ רבה שם. ובמאיר עין כתב: מלת קל וחומר לאו דוקא אלא שהיה דן דין בעצמו. ול״נ ליישב הלשון קל וחומר עפמ״ש בשו״ת עטרת חכמים אה״ע סי׳ כט לפרש איך התיר משה לעצמו להתנבאות מה שלא נאמר לו, שעשה כן משום הצלת כלל ישראל דמה פק״נ של יחיד דוחה כל עבירות שבתורה כ״ש הצלת נפש כל ישראל עכת״ד. ולפ״ז י״ל שזהו הוא ק״ו שמשה דן בעצמו והוצרך לזה משום שחשש שלא ישמעו לו, וראה לעיל אות קפה שמשה שבר הלוחות ועבר על לאו דלא תעשון משום שזה הי׳ להצלת כלל ישראל. ולעיל אות רב מבואר שגם אהרן עבר על איסור עשיית העגל משום הצלת כלל ישראל. ובמשך חכמה כאן הביא הדרש שלפנינו והוסיף: אולי פירושו משום דאמר לשון ״כה״ אמר ד׳ ולא ב״זה״ שכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה בזה (ראה תורה שלמה בא פי״א אות יג) וע״כ שלמד בקו״ח עי׳ רש״י ודו״ק. וראה אות רכא. ויש מפרשים הק״ו עפ״מ דמבואר ביבמות מה: מצוה לשנות מפני השלום ולפ״ז דן משה ק״ו אם מפני השלום מותר לשנות ק״ו להסיר חרון אף מישראל, עוד מפרשי׳ דיש ק״ו מההלכה ב״ד מכין ועונשין לצורך הוראת שעה שלא כדין ומעשה בא׳ שרכב בשבת וסקלוהו למגדר מלתא, א״כ ק״ו בנידון של העגל שלא דנו ע״פ כל דיני התורה בדין הריגת ב״ד לצורך שעה. ובשפת אמת ליקוטים כ׳ לפרש את התדב״א שהוא פלא, אולם יראה כי זה היא מצוה השייכת אל ישראל משכל עצמם וכן רצון השי״ת שיעשו אותה בלי צווי, וזה ״כה״ בחי׳ תושבע״פ. וזה בא מהכעס שכ׳ חז״ל לעולם ירגיז אדם וכו׳. – מה ענין שלאחריו וכו׳, בילק״ש ליתא ולגי׳ הכת״י יש לפרש שמביא ראיה ממ״ש ויעשו בני לוי כדבר משה ולא נאמר כאשר צוה ה׳ את משה.
3. ראה לעיל אות נו. ובמושב זקנים פסוק יא: פי׳ הרי״ח אמר משה בחנם אתה כועס, אם עבדו ע״ז אני אכלה את החוטאים מן העולם והאחרים למה תכלם, מיד וינחם ה׳ וזהו כה אמר ה׳ שימו איש חרבו כו׳ והיכן אמר אלא שכך התנו בהר סיני. וכעי״ז ברמב״ן הובא לעיל אות רכא בבאור.
4. כ״ה בלק״ט שמות יא ד, הובא בתו״ש שם אות י, עי״ש בבאור וצרף לכאן. וכ״ה בפי׳ הריב״א כאן. וברב״ח: לא מצינו בזה דבור להקב״ה כי אע״פ שלא נכתב הוא יתעלה צוה לו כן. וברמב״ן: והנה זאת המצוה כמצות זה הדבר אשר צוה ה׳ מלא העומר ממנו (שמות טז לב, עי״ש בתו״ש אות קצב ובחי״ט עמ׳ שעב).
5. ראה להלן אות רכז בבאור.
6. במאור האפלה: משער לשער במחנה, אמר משה הרבו עליהן בתי דינין וידונו כל שבט ושבט שבטו. ובכת״י ילקוט תימני ששון: משער לשער אלו שערי בית דין. וראה תיב״ע כאן ולעיל אות ריד בבאור וצרף לכאן. וכ״ה בכת״י מדרש החפץ וראה תנחומא סי׳ כו: מיד דן את הסרוחין והושיב סנהדראות מבני לוי שלא נשתתפו במעשה העגל וכו׳, הובא לעיל אות קצו בבאור.
7. ראה יומא סו: (הובא לעיל אות קצו וש״נ): רב ולוי חד אמר זיבח וקיטר בסיף וכו׳ וחד אמר עדים והתראה בסיף וכו׳. וברש״י שם: זיבח וקיטר הן עבודות שחייבין עליהם לע״ז מיתה כדתנן בארבע מיתות (סנהדרין ס:) שהן בסקילה וכאן בסיף שעדיין לא נתפרשו להן ד׳ מיתות ונדונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסיף. ובמהרש״א שם: וכן יש לפרש למ״ד עדים והתראה בסיף ולא בסקילה מה״ט והוא דחוק כיון דהיה זה אחר מתן תורה ולא היו בני נח גם אם לא נתפרש לו ד׳ מיתות היה לו לשאול באיזה מיתה ידונו כמו ששאל גבי מקושש וכו׳. וראה רש״ש וגבורת ארי שם. ובנ״ק בשם מהר״ם גלאנטי שעד שלא ירדו הלוחות היו נדונים כב״נ והביא סמך לזה ממ״ש במדרש: מוטב יהיו נדונים כפנויה (ראה לעיל אות קפז) וראה מש״כ בענין זה באריכות בתו״ש חי״ז מלואים עמ׳ רסד. ולעיל אות רכא שזה היה עפ״י הדבור. וברש״י לעיל פסוק כ: עדים והתראה בסיף כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובין. וברמב״ן: והנה זה הוראת שעה לקדש השם, שלא היתה בהם התראה כי מי התרה בהם אבל היו בני לוי מכירים באלו הנהרגים שהם היו עובדיו. ועל דעת האומר עדים והתראה בידי אדם נאמר שצוה אותם לחגור חרבם לתפוש אותם ולהביאם לב״ד לפני משה או סנהדרין ואשר מצאוהו בעדים ובהתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי ע״ז או שהיתה מיתתם בסיף כעיר הנדחת. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז הקשה על פירש״י: ולא נראה כי מה שייך כאן משפט עיר הנדחת ועוד אם באת לומר כן אם כן יהיה ממונם אבד. ובנ״ק הקשה בשם הר״י מולכו דכאן היו מועטים כשלשת אלפי איש מששים רבוא וחוזר הדין דהוי כיחיד שדינו בסקילה. וראה אות רכה. ובמיני תרגומא לר״י ברלין כאן. – בשמו״ר מב ג: ר׳ יצחק פתח והצרותי לאדם (צפניה א יז) זה משה, והלכו כעורים אלו ישראל, למה כי לה׳ חטאו שאמרו אלה אלהיך, ושופך דמם כעפר שנאמר עברו ושובו משער לשער במחנה, ולחומם כגללים שנהרגו והיה בשרם מושלך כגללים הללו. וכ״ה בילהמ״כ צפניה עמ׳ 12. ובמדרש אגדה במדבר יט ג: הם זבחו לעגל לפני אהרן, לפיכך ושחט אותה לפניו, ועל ידי העגל נשפך דמם, שנאמר והרגו איש את אחיו לכך ולקח הכהן מדומה. ובשהש״ר ה ד: מצאוני השומרים (שה״ש ג ג) שבטו של לוי דכתיב בהו כי שמרו אמרתך, הסובבים בעיר המד״א עברו ושובו משער לשער, הכוני פצעוני המד״א והרגו איש את אחיו. וכעי״ז שם ג ב.
8. ראה רש״י כאן. ובמושב זקנים: פר״ש ישראל והוא אחיו מאמו פי׳ נקרא אחיו מאמו דלא מצי למימר אחיו מאביו שהרי שבט לוי לא חטאו בעגל כלל כדכתיב ויאספו אליו כו׳ ואחים אינם נקראים אלא דוקא היכא שהם אחים מצד האב דהא בכל דוכתא אזלינן בתר משפחת האב ולהכי נקט אחיו מאמו. וראה לעיל אות ריז ולהלן אות רלז וצרף לכאן. ובפנים יפות: ויש מזה סמך לדברי הרמב״ם שכתב דקרובי האם אינם פסולי עדות אלא מדברי סופרים דהא כתיב איש בבנו ובאחיו ולפמ״ש שהיה בעדים ובהתראה והם עצמם שהרגו דכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה אף שהם קרובים כדאמרינן ביומא (שם) שכל שבט לוי לא חטאו ובנו היינו בן בתו ובאחיו היינו מאמו שהיה קרובי אם דאינם פסולים אלא מד״ס. וכ״ה בתומים סי׳ לג. וראה משך חכמה כאן. ובמאור האפלה כאן: והרגו איש את אחיו, כגון שהיה לו אח מאביו ולאחיו אח מאמו הרי זה כשר לדון לו ולהעיד לו. וצ״ע. – בתק״ז תקס״ט: ודא איהו קול דמי אחיך (בראשית ד י) אחיד אתקרי מסטרא דאינן דאתמר בהון והרגו איש את אחיו.
9. וכן הוא בתרגום ירושלמי כת״י רומי ובכל הדפוסים: ״ואנש״ ית קריבה וכבר עמד על זה ב״יאר״: יש חילוף באחד מהם, (כלומר איש השלישי מתורגם ואנש, לא גבר) ובריש סדר במדבר א, ד. מתרגם בפסוק אחד ג׳ פעמים גבר. ובנתינה לגר כתב: לא תרגם וגבר ית קריביה משום שהכא גם אשה וקטן במשמע. ויש להעיר שמצינו באונקלוס בהרבה מקומות שמתרגם איש, אינש, לא גבר – אדם – אינש, ונפש – אינש והוא במקומות שהכוונה לא רק לגבר אלא גם נשים וקטנים, ראה באוצר התרגום ומצינו כעי״ז גם בשמות י. כג, לא חזו גבר ית אחוהי ולא קמו אינש מתחותיה, הרי מתרגם איש השני – אינש, ונוסח זה הוא בתרגום דפוס סביונטה.
וַאֲמַר לְהוֹן כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל שַׁוּוֹ גְּבַר חַרְבֵּיהּ עַל יִרְכֵּיהּ עֵיבַרוּ וְתוּבוּ מִתְּרַע לִתְרַע בְּמַשְׁרִיתָא וּקְטוּלוּ גְּבַר יָת אֲחוּהִי וּגְבַר יָת חַבְרֵיהּ וֶאֱנָשׁ יָת קָרִיבֵיהּ.
He said to them, “This is what Hashem, God of Yisrael has said, ‘Let each man put his sword on his hip and pass through from gate to gate in the camp. Let each man kill [even] his brother, each man his friend, each man his relative.

וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ
וַאֲמַר לְהוֹן כִּדְנָן אֲמַר ה׳ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל שַׁוּוֹ גְבַר חַרְבֵּיהּ עַל יִרְכֵּיהּ עֵיבַרוּ וְתוּבוּ מִתְּרַע לִתְרַע בְּמַשְׁרִיתָא וּקְטוּלוּ גְּבַר יָת אֲחוּהִי וּגְבַר יָת חַבְרֵיהּ וֶאֱנָשׁ (ח״נ: וּגְבַר) יָת קָרִיבֵיהּ
כֹּה אָמַר ה׳ – כִּדְנָן ולא כְּדֵין
א. אונקלוס מבחין בשני משמעים בתבנית ״כה אמר״: רק ציטוט מדויק מתורגם ״כְּדֵין אֲמַר״ אבל כשהכוונה למסירת תוכן בלבד הוא מתרגם ״כִּדְנָן אֲמַר״ כמבואר לעיל (שמות ג יד). מכיוון שכאן שאלו חז״ל כמובא ברש״י: ״כה אמר וגו׳, והיכן אמר? זובח לאלהים יחרם (שמות כב יט) כך שנויה במכילתא״. נמצא שלדעת המכילתא המשפט ״שימו איש חרבו על ירכו״ וגו׳, הוא ניסוחו של משה ולא של הקב״ה! בהתאם לכך ת״א ״כֹּה אָמַר ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״כִּדְנָן אֲמַר ה׳⁠ ⁠⁠״.⁠1
על דרך זו פירש ״משך חכמה״ את דברי המדרש ״מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר הקב״ה למשה לעמוד בשער המחנה ולומר מי לה׳ אלי... ולהרוג איש את אחיו... והוא אמר כֹּה אָמַר ה׳?!⁠״ (תנא דבי אליהו רבא, פרק ד) וכתב: ״אולי פירושו משום דאמר לשון כה אמר ה׳ ולא ״זה״. שכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה בזה״.⁠2
אִישׁ – גְּבַר, אֱנָשׁ
ב. ארבע תיבות אִישׁ בפסוקנו. מדוע תרגם בשלש הראשונות גְּבַר ובאחרונה אֱנָשׁ? השווה: ״שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ... וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ״ – ״שַׁוּוֹ גְבַר חַרְבֵּיהּ... וּקְטוּלוּ גְּבַר יָת אֲחוּהִי וּגְבַר יָת חַבְרֵיהּ וֶאֱנָשׁ יָת קָרִיבֵיהּ״.⁠3
עיין לעיל (שמות י כג) בכללי תרגום אִישׁ שאחד מהם הוא: גְּבַר מיוחד לזכרים לעומת אֱנָשׁ הכולל זכרים ונקבות. על פי זה כתבו מפרשי ת״א שהוקשה לו, מאחר שכבר אמר ״וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ״ מה הוסיף הציווי ״וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ״? מטעם זה תרגם באחרון ״וֶאֱנָשׁ יָת קָרִיבֵיהּ״ ללמד שהמצוה הוטלה גם על הנשים: גם עליהן צוה משה שתהרוגנה והיינו וֶאֱנָשׁ.⁠4 אבל ״מרפא לשון״ יישב באופן אחר: ״דאצל אח ורע שהם גבורים כמותם – תרגם גְּבַר ואצל הקרובים שיש בכללם נשים וזקנים תרגם אֱנָשׁ. ומזה יש ללמוד שכך צוה אותם משה שהגבורים ילכו להלחם בגבורים והחלשים ילכו כנגד החלשים כמותם״.
1. ולכן המיוחס ליונתן תרגם: ״כדנן אמר ה׳ אלהא דישראל: כל מאן דדבח לטעוות עממיא יתקטל בסייפא״.
2. ויותר מבואר בפסוק ״כֹּה תֹאמְרוּן״ (בראשית לב ב) ״כְּדֵין תֵּימְרוּן״ בשם רא״ם.
3. ואף שבמקצת נוסחים גרסו גם באחרון גְּבַר, עדות רוב הנוסחים לרבות נוסחי התאג׳ עומדת כנגדם.
4. ״נפש הגר״ ובדומה גם ״נתינה לגר״. אך הרה״ג אביגדר נבנצל הקשה על תירוץ זה: א״א לומר שגם הנשים הרגו, שהרי ההורגים דנו את עובדי העגל ואשה פסולה לדון דיני נפשות לדעת חלק מהפוסקים.
ואמר להון כדין אמר י״י אלהה דישראל שוון גבר חרביה על ירכיה עברו וחזרוא מן תרע לתרע במשריתא וקטלו גבר ית אחוי וגבר ית חבריה וגבר ית קריביה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחזרו״) גם נוסח חילופי: ״וחזו׳⁠ ⁠⁠״.
ואמר להון כדנן אמר י״י אלקא דישראל כל מאן דדבח לטעוות עממיא יתקטל בסייפא וכדון עיברו ותובו מתרע סנדרי לתרע בי דינא במשריתא ובעו מן קדם י״י דישתביק לכון חובא דא ואתפרעו מן רשיעיא פלחי פולחנא נוכראה וקטולו אפילו גבר ית אחוי וגבר ית חבריה ואינש ית קריביה.
And he said to them, Thus hath said the Lord, the God of Israel, Whosoever hath sacrificed to the idols of the Gentiles, let him be slain with the sword. And now, go, pass through from the gate of the sanhedrin to the gate of the house of judgment, in the camp, and with prayer before the Lord that He will forgive you this sin, take vengeance upon the wicked workers of strange worship, and slay, even a man his brother, and a man his companion, and a man his neighbor.
ויאמר להם כה אמר י״י א-להי ישראל כל מי שזבח לאליל העמים יומת בחרב ועתה עברו ושובו משער הסנהדרין לשער בית דין במחנה ובקשו מלפני י״י שיסלח לכם החטא הזה והפרעו מן הרשעים עובדי עבודה זרה והרגו אפילו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

פקאל להם הכד֗א קאל אללה אלה אסראייל יתקלד כל רג֗ל מנכם סיפה עלי ורכה ואמצ֗ו וארג֗עו מן באב אלי באב פי אלעסכר ויקתל כל רגל חתי אכ֗אה וצאחבה וקריבהא.
א. וקריבה] וקראבתה א
אמר להם: כך אמר ה׳ אלוהי ישראל, יחגור כל איש מכם את חרבו על ירכו, ועברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו כל איש אפילו את אחיו ורעהו וקרובו1.
1. לנוסח היש אומרים: וקרוביו.
[כה אמר וגו׳ – והיכן אמר? זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט), כך שנויה במכילתא.]⁠א
אחיו – אחיו מאמו, והוא ישראל.
א. התוספת בסוגריים המרובעים חסרה בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, ס״פ 118, דפוס ריג׳יו. היא מופיעה בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917, פריס 157, דפוס רומא. במנחת יהודה (בחלק מכתבי היד), הביאור מיוחס ללקח טוב (אולם הוא חסר בלקח טוב שלפנינו), ועיינו מאמר א׳ טויטו בעלי ספר ט״ו ״עקבות לקח טוב בפירוש רש״י, עמ׳ 38–39.
כה אמר י"י וגו'‏ THUS SAYS HASHEM etc. – Where did he say so? In the command, "He that sacrifices unto any god shall utterly be destroyed" (Shemot 22:19). Thus is it stated in the Mekhilta.
אחיו HIS BROTHER – from the same mother, but from a different father, and who was therefore an ordinary Israelite and not a Levite (Yoma 66b).
1ויאמר אלהם כה אמר ה׳ – לפי השעה נאמר לו, כענין כה אמר ה׳ כחצות הלילה (שמות י״א:ד׳), 2והיכן אמר, אלא לפי השעה אמר לו הכא נא.⁠א
1. ויאמר אליהם. וכן מובא בכ״י פלארענץ וכ״י פ״ב, ובכתוב כתיב ויאמר להם.
2. והיכן אמר אלא לפי השעה אמר לו. ורש״י הביא וז״ל והיכן אמר זובח לאלהים יחרם כך שנויה במכילתא ובמכילתא לפנינו ליתא.
א. כן בכ״י פירנצה וצ״ע במובן שתי המלים האחרונות.
איש את אחיו – החוטא בעגל.
איש את אחיו [SLAY] EACH OF YOU HIS BROTHERS: If they had sinned by worshipping the calf.⁠1
1. On the simplest level, Rashbam is saying that Moses did not tell the Levites to kill their brothers indiscriminately; he told them to kill only those that were guilty.
Perhaps Rashbam is also trying to deal with the issue that troubles both Rashi and R. Joseph Bekhor Shor here: if the people who gathered to help Moses were "all the Levites" (vs. 26), then how could one of those Levites end up killing his own brother? A Levite's brother is a Levite. If all the Levites were on Moses' side and none of them had worshipped the calf, then no Levite would have cause to kill a brother. Rashi (here and ad Deut. 33:9, following Yoma 66b) suggests that some Levites had to kill their maternal half-brothers (whose fathers were not Levites). R. Joseph Bekhor Shor suggests that many people gathered to Moses' side from many tribes. (Verse 26 teaches us, according to R. Joseph Bekhor Shor, that among those who gathered to Moses were the entire tribe of Levi, not that all the people who came to Moses were Levites). So when Moses says, here, that one should be ready to kill one's own brother, he was addressing those people, other than Levites, who gathered to his side.
It is possible that Rashbam rejects the common rabbinic assumption (Yoma ibid., Tanh. Ki tissa' 26, PDRE 45 and many other sources) that no Levites were guilty of worshipping the calf. Rashbam writes simply that the Levites were told to kill their brothers, if those brothers were guilty of worshipping the calf.
וטעם אלהי ישראל – בעבור שאמרו: אלה אלהיך (שמות ל״ב:ד׳).
והרגו איש את אחיו – שיש בו סימן שהוא מעובדי עבודה זרה, או שנודע לכם.
ויאמר – טעם אלהי ישראל – בעבור שחשבו עובדיו שהוא עבודה זרה.
והרגו איש אתא אחיו – אפילו יהיה אחיו. ורבים יפרשו:⁠ב האומר לאביו ולאמו (דברים ל״ג:ט׳) – על זה המעשה, והוצרכו לפרש: אביו ואמו – אבי האם. ואין צורך, כאשר אפרש במקומו.⁠1
1. השוו ראב״ע דברים ל״ג:ט׳ בפירושו הראשון.
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176 חסרה מלת: את.
ב. כן בספרי דברים ל״ג:ט׳, ורס״ג, רש״י, ועוד מפרשים כאן.
AND HE SAID UNTO THEM. Moses referred to the Lord as the God of Israel because those who worshipped the calf thought that the Lord was to be identified with the calf.⁠1
AND SLAY EVERY MAN HIS BROTHER. Even if it be his brother.⁠2 Many interpret Who said of his father, and of his mother: I have not seen him (Deut. 33:9) as referring to this incident.⁠3 They had to explain his father and his mother as referring to the father of the mother.⁠4 However, as I will explain, there is no need for this interpretation.
1. The worshippers of the calf referred to it as the god of Israel (v. 4). Hence Moses emphasized that the Lord, not the calf, was the God of Israel.
2. If the worshipper happens to be his brother.
3. See Yoma 66:2: "Who said of his father, and of his mother: I have not seen him, his father refers to the father of his mother, who is an Israelite.⁠"
4. For none of the Levites worshipped the calf.
ומאמרו עברו ושובו משער וג׳ – אינו שיהרגו האנשים בלי תשומת לב כמו שיעלה על הדעת ממקרא כפשוטו, אלא שיהרג מי שעבד {עבודה זרה}. והבחינו אותם מזולתם, או בעדות כמו שאמרו החכמים ז״ל בתלמוד (יומא סו:) לקצת הדעות1, או בסימן כמו שאמרו שהזהב היה ניכר על הלסתות שלהם2, או חילוק והבחנה זולת זה – המובן ל{אנשים} דוגמתם ואינו מובן ל{אנשים} דוגמתנו3.
והרגו איש את אחיו וג׳ – {כלומר} אפילו אחיו.
והפשרה בין {כל בני לוי (לעיל פסוק כו) אשר מורה כי} כל שבט [לוי] לא עבדו עבודה זרה, ובין המובן מפסוק זה ומן הפסוק האחר שנאמר בו (דברים לג:ט) האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וג׳ שהיה נמצא בהם אב ואח ובן עובדי עבודה זרה, {היא} פשרה ידועה שכתבוה החכמים ז״ל (יומא סו:) לאביואבי אמו מישראל, בנובן בתו מישראל, אחיואחיו מאמו מישראל4.
1. קכא. נראה שכוונת רבנו למה שנאמר שם: ׳איתמר, רב ולוי, חד אמר – זיבח וקיטר בסייף, גפף ונישק במיתה, שמח בלבבו בהדרוקן, וחד אמר – עדים והתראה בסייף, עדים בלא התראה במיתה, לא עדים ולא התראה בהדרוקן׳, וכנראה ש׳קצת הדעות׳ שהזכיר רבנו היא השיטה השנייה האמורה שם.
2. קכב. במקור: ׳שפפהם׳ (בתרגום המהדיר: קלישותם), והתרגום ע״פ רבי תנחום הירושלמי ב׳אלמרשאד אלכאפי׳ בערך לסת (מהד׳ שי עמ׳ 284–285). שיער המהדיר שרומז רבנו למדרשם ז״ל שנבדקו כסוטה, אבל לא ידע לכוון מדרשם עם דברי רבנו. וכיום ניתן לומר בבירור שכוונתו לדברי רס״ג בפירושו הארוך (מהד׳ רצהבי עמ׳ רה) בביאור מדרש זה, שהיתה הבדיקה ע״י שהזהב נבדק על שפתותיהם של העובדים לעגל. כמו שציין רצהבי שם כעי״ז יש בפרקי דרבי אליעזר (פרק מה) ואולי יש לנסח גם כאן ׳עלי שפתהם׳ או ׳עלי שפההם׳ – ׳על שפתותיהם׳ בהתאם למקורות האלה.
3. קכג. ר״ל שהשפיע עליהם השי״ת דרך על-טבעית להבחין בין עובדי ע״ז לזולתם, מה שלא מובן לנו איך היה. והשוה גם רס״ג (שם) שהפטיר על מדרשם ז״ל הנ״ל: ׳ואין הסכמה כללית על זה׳.
4. קכד. כפי הנראה כל דיבור זה נעתק בקיצור ממה שפירש רס״ג כאן (מהד׳ רצהבי עמ׳ רו) על פי הגמרא ביומא שם, ע״ש.
כה אמר – והיכן אמר? זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט).⁠1
1. שאוב ממכילתא שמות י״ב:כ״ה.
כה אמר, "thus has said the Lord, etc.;⁠" where is God recorded as having said this? In Exodus 22,19: זובח לאלוהים יחרם, "whoever sacrifices to a god shall be proscribed.⁠"
כה אמר ה׳. וא״ת היכן דיבר. וי״ל זובח לאלהי׳ יחרם (שמות כב:יט). מצאתי.⁠א
א. בכ״י מופיע כאן הביאור לשמות ל״א:י״ז.
כה אמר ה׳ וגו׳ הרגו – וקשה היכן אמר ה׳ וי״ל דכתיב זובח לאלהים יחרם.
ואמר: אלהי ישראל – בעבור שחשבו עושי העגל לזבח לאלהי ישראל, והנה מדת הדין פוגעת בהם בעבור שקצצו בנטיעות. ועוד, כי המשפט לאלהים הוא (דברים א׳:י״ז). ומפני זה אמר בלויים: כי הבדיל אלהי ישראל אתכםא (במדבר ט״ז:ט׳), כי העבודה לאלהי ישראל, ולשמו נבדלו בזכות הזאת.
שימו איש חרבו על ירכו – היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם בבית דין, על כן צוה לכל בני לוי לחגור חרבם, על דרך מה שאמרו רבותינו (בבלי סנהדרין מ״ה:) שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו. והנה זאת הוראת שעה לקידוש השם, שלא היתה בהם התראה, כי מי התרה בהם, אבל היו בני לוי מכירים באלו ההרוגים שהם היו עובדיו.
ועל דעת האומר (בבלי יומא ס״ו:) עדים והתראה בידי אדם, כמו שכתב רבינו שלמה (רש״י שמות ל״ב:כ׳), נאמר שצוה אותם לחגור חרבם לתפוש אותם ולהביאם לפני משה או הסנהדרין, ואשר מצאוהו בעדים והתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי עבודה זרה, או שהיתה מיתתם בסייף כעיר הנדחת. והנה כל בני לוי היו לי״י ומתרים בעם שלא ישתחוו לו ולא יזבחו לו, כי אהרן לא צוה לחוג בלתי לי״י לבדו כאשר פרשתי.
והנכון כדברי האומר (בבלי יומא ס״ו:) זבח וקיטר בסייף, גפף ונשק במיתה, שמח בלבו בהדרוקן, כדאיתא במסכת יומא. והנה הכל מעשה שעה, כי אין מגפף ומנשק במיתה לדורות (בבלי סנהדרין ס׳:).
וטעם והרגוב איש את אחיו – שלא תחמלו ולא תכסו על אח ורע וקרוב.
[וטעם כה אמר י״י אלהי ישראל – איננו ממצות: זובחג לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט), כי אין אלה חייבין מיתה מן הדין, אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי השכינה ולא נכתבה. כי כאשר נחם השם הנכבד על הרעה, צוה אותו כיון שאינך רוצה שאכלה אותם, תהרוג אתה את עובדיו בסייף, כדרך: קח את כל ראשי העם והוקע אותם לי״י נגד השמש וישוב חרון אף י״י מישראלד (במדבר כ״ה:ד׳). והנה זאת המצוה כמצות: כה אמר י״י (שמות י״א:ד׳), לקטו ממנו (שמות ט״ז:ט״ז), מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם (שמות ט״ז:ל״ב). וכבר הזכרתי (רמב״ן שמות י׳:ב׳) כיוצא בהם.]⁠ה
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״מעדת ישראל״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255 (בגיליון): ״הרגו״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״מזובח״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״בישראל״.
ה. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
THUS SAITH THE ETERNAL, THE G-D OF ISRAEL. The reason for this expression1 is that since the worshippers of the calf had intended to sacrifice to the G-d of Israel, therefore the attribute of justice extracted punishment from them, because they "mutilated the shoots" [of faith],⁠2 and besides, for the judgment is G-d's.⁠3 It is for this reason that he [Moses], said of the Levites, for the G-d of Israel hath separated you from the congregation of Israel,⁠4 for the Service is to the G-d of Israel, and to His Name they were separated by virtue of this meritorious deed.
PUT YE EVERY MAN HIS SWORD UPON HIS THIGH. Since there were many worshippers of the calf, and they could not have all been brought to the court, therefore Moses commanded all the sons of Levi to put on their swords, in a similar way to that which our Rabbis have said,⁠5 that if you cannot administer to the guilty the specific kind of death mentioned for his case, you may execute him by any means that you can. Now this procedure was a decision only for an emergency, in order to sanctify G-d's Name, since those who worshipped [the calf] had not been forewarned [of the death penalty], for who had warned them beforehand? The sons of Levi, however, recognized those whom they killed as the worshippers of the calf. And in the opinion of the Sage who says6 that if there were witnesses [to the act of idolatry] and forewarning of the penalty, the offender's death was by hand of man, as Rashi wrote,⁠7 then we shall interpret the meaning of the verse to be that Moses commanded the sons of Levi to put on their swords and take hold of the offenders by force and bring them to court before Moses or before the Sanhedrin. Those who were found to have worshipped the calf in the presence of witnesses and with forewarning, were then put to death by stoning, as is the punishment of those who worship idols, or perhaps their death was by the sword, as is the punishment of a whole city gone astray.⁠8 Thus all the sons of Levi remained loyal to G-d, and it was they who had warned the people not to worship the calf or sacrifice to it, seeing that Aaron had only commanded to hold a feast to the Eternal alone, as I have explained.⁠9
The correct interpretation10 is in accordance with the opinion of the Sage who says:⁠11 "Those who slaughtered or burnt the sacrificial portions [to the calf] were punished by the sword;⁠12 those who embraced and kissed it, were punished with death [by the hand of Heaven]; those who merely rejoiced in their heart, were afflicted with dropsy,⁠" as is stated in Tractate Yoma.⁠13 Thus it was all a decision under circumstances of emergency, because embracing or kissing an idol does not make one liable to death [by the hand of Heaven] in all future generations.
AND SLAY EVERY MAN HIS BROTHER. This means that they were not to spare nor conceal14 brother, friend, or relative. And the meaning of the expression, Thus saith the Eternal, the G-d of Israel: [Put ye every man his sword…] is not [as Rashi has it, a command] based upon the verse, He that sacrificeth unto the gods shall be utterly destroyed (Shemot 22:19), since these worshippers of the calf were not strictly liable to death [as has been explained above], but it was a command said to Moses by the Almighty which was not written in the Torah; for when the Glorious Name15 repented of the evil (Shemot 32:14), He commanded Moses, "Since you do not want Me to destroy them, you should slay its worshippers by the sword,⁠" similar to that which is said, Take all of the chiefs of the people, and hang them up unto the Eternal in face of the sun, that the fierce anger of the Eternal may turn away from Israel.⁠16 This commandment is thus similar to the one in connection with the manna, where it is said, This is the thing which the Eternal hath commanded: Let an omerful of it be kept etc.⁠17 I have already mentioned18 similar instances.
1. 'Elokei' (the G-d of) Israel — the Divine Name which denotes the attribute of justice.
2. See Note 308 above.
3. Deuteronomy 1:17.
4. Numbers 16:9.
5. Sanhedrin 45b.
6. Yoma 66b. The Gemara there brings this opinion in the name of one of two Amoraim, Rav and Levi. Hence Ramban writes anonymously: "in the opinion of the Sage who says…"
7. (20) here.
8. Deuteronomy 13:13-16.
9. Above, (5).
10. Ramban now goes back to his original thesis, that this whole procedure was a decision under emergency.
11. Yoma 66b. The Gemara there brings this opinion in the name of one of two Amoraim, Rav and Levi. Hence Ramban writes anonymously: "in the opinion of the Sage who says…"
12. Even though such an offense makes the offender liable to stoning according to Torah-law, but since the law of the four kinds of death had not been declared yet, the offenders were treated under the law of "the sons of Noah" to whom its form of punishment is applicable (Rashi Yoma 66b).
13. Yoma 66b. The Gemara there brings this opinion in the name of one of two Amoraim, Rav and Levi. Hence Ramban writes anonymously: "in the opinion of the Sage who says…"
14. See Deuteronomy 13:9.
15. Deuteronomy 28:58.
16. Numbers 25:4.
17. Above, 16:32. There too the original command given to Moses is not written in the Torah.
18. Ibid., 10:2, and 11:1.
כה אמר ה׳ אלהי ישראל – לא מצינו בזה דבור להקב״ה, אע״פ שלא נכתב הוא יתעלה צוה לו כן, והזכיר אלהי ישראל על מחשבת עושי העגל שהיו חושבים לזבוח לאלהי ישראל, והנה מדת הדין פוגעת בהן שקצצו בנטיעות כי המשפט לאלהים הוא, והוא שכתוב בלוים (במדבר ט״ז:ט׳) כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל כי העבודה לאלהי ישראל, כן פי׳ הרמב״ן ז״ל. כי ע״י בני לוי נתקדש השם בפרהסיא כשם שחללוהו ישראל בפרהסיא, וזהו ענין שכתוב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי למדך שעון חלול ה׳ הוא מתכפר בשכנגדו, והוא קדוש השם.
כה אמר ה' אלו-הי ישראל, "thus has said the Lord God of Israel, etc.⁠" We do not find that God's instruction by word to Moses of this matter is recorded in the Torah other than that Moses quotes God. Nonetheless, he did receive such instructions. Moses refers to the Lord as אלו-הי ישראל in order to teach us that even the makers of the golden calf intended to offer their sacrifices to the "God of Israel,⁠" (not to the golden calf). Still, the attribute of Justice decided to punish these people as true heretics as the Torah has taught us (Deut. 1,17) that המשפט לאלוהים הוא, the "judgment,⁠" i.e. the evaluation of our deeds is something that God has reserved for Himself. This is the way Nachmanides explains these words. We find something analogous in Numbers 16,9 where Moses tells the Levites that אלו-הי ישראל, "this attribute of Justice has separated, (distinguished) the Levites from the remainder of the community of Israel.⁠" This was another example of God exercising His right to evaluate the deeds of men. In that instance it meant that the performance of service to אלו-הי ישראל in and around the Tabernacle would be reserved for the tribe of Levi. Seeing that it had been the members of this tribe who had sanctified the Lord's name in public, they were rewarded by sanctifying the Lord's name on a regular basis. The moral lesson is that that the appropriate way to atone for desecration of the Lord's name publicly is to sanctify it publicly.
ויאמר אליהם כה אמר ה׳ שימו איש חרבו על ירכו – לפי שעה נאמ׳ לו כענין כה אמר ה׳ כחצות הלילה. ע״א היכן אמר זובח לאלהים יחרם. לשון לקח טוב.⁠א
א. המלים ״לשון לקח טוב״ מופיעות בכ״י וטיקן 21, פריס 168, אך חסרות בכ״י פרנקפורט 100, לוצקי 787.
כה אמר ה׳ וגו׳ שימו איש חרבו על ירכו – כתב הרמב״ן שאין זה ממצות זובח לאלהים יחרם כי אין אלו חייבים מיתה אלא מצוה הנאמרה למשה מפי הגבורה ולא נכתבה כי כאשר נחם השם על הרעה צוה אותו כיון שאינך רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה׳:
שימו איש חרבו על ירכו – כתב הרמב״ן היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לב״ד על כן צוה להורגם כאשר יוכלו כמו שאמרו רבותינו שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו והכל הי׳ הוראת שעה כי מי התרה בהם אלא שבני לוי הכירו באלו הנהרגים שהיו הם עובדיו. ולדברי האומר עדים והתראה מיתתו בידי אדם יש לפרש שצוה להם לחגור חרבם לתופשם ולהביאם לב״ד ואשר מצאו לו עדים והתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי ע״ז או שהיתה מיתתם בסייף כמשפט עיר הנדחת וכל בני לוי היו לה׳ ומתרים בהם. והנכון כדברי האומר זבח וקטר בסייף גיפף ונישק במיתה שמח בלבו בהדרוקן והכל מעשה לשעה כי אין מגפף ומנשק במיתה לדורות:
כה אמר ה' שימו איש חרבו על ירכו, "thus has the Lord God of Israel said: "every man put his sword on his thigh, etc.⁠" Nachmanides writes that what occurred here is not related to Exodus 22,19 זובח לאלוהים יחרם בלתי לה' לבדו, "anyone who offers sacrifices to elohim, (other gods) other than to Hashem will be destroyed.⁠" Here only the people whom God had told Moses about, were to be executed, the others were not guilty of a capital offence. The Levites were aware of who had offered sacrifices to the golden calf, and, seeing that it was physically impossible to bring all these people to trial and they had not been warned, the procedure is not recorded here in writing in detail. Time was of the essence, if a greater calamity was to be avoided. By doing what they did, the Levites helped Moses to turn the temporary stay of execution God had promised Moses before he descended into a permanent stay of execution. (compare 32,14) We find that almost 40 years later, when the people at Shittim became sexually and ritually involved with the Moabite women (Numbers 25,4-9) similar emergency measures were employed.
שימו איש חרבו על ירכו, (see above) Nachmanides writes that there were so many people who worshipped the calf that it was impossible to bring all of them to a tribunal, and moreover, there had not been anyone who had warned these people in accordance with normal judicial requirements. This is why God had told Moses to use emergency measures. Our sages, go further and state that the method of execution was also changed, as normally stoning would be the order of the day for convicted idolaters, and all who had witnessed such a deed had to participate in the execution. [This comment does not agree with the Talmud in Yoma, although according to Maimonides hilchot avodah zarah 3,1 it seems clear that stoning is the penalty when proper warning has been administered. Ed.]
According to the scholars who hold that warnings had been issued to the people whom the Levites executed on this occasion by qualified witnesses, we must interpret Moses' instructions to the Levites as having included this proviso. Those who could not be convicted on that basis, instead of being stoned, were executed by the sword.
The correct interpretation is according to the scholar who holds that slaughtering animals to idols or burning incense is punishable by death through the sword, whereas other forms of worship such as kissing the idols is punishable by the kind of death preferred by the victim. This is so because the latter type of practicing idolatry has not been punished by death by the Jewish courts throughout the ages. [it was left to the heavenly tribunal to take care of the sinner. Ed.]
והרגו איש את אחיו – פר״ש ישראל והוא אחיו מאמו. פי׳ נקרא אחיו מאמו, דלא מצי למימר אחיו מאביו שהרי שבט לוי לא חטאו בעגל כלל כדכתיב ויאספו אליו כו׳, ופיר״ש מכאן שכל השבט כשר. ואחים אינם נקראים אלא דוקא היכא שהם אחים מצד האב,דהא בכל דוכת׳ אזלינן בתר משפחת האב, ולהכי נקט אחיו מאמו.
והרגו איש את אחיו – הטעם שיהרגו כל מי שימצאו לא יחמולו לאח וקרוב, וכבר קדם לנו כי כל הדור ההוא תמיד מחויב מיתה, לכן אין בזה דקדוק, ולכן צוה משה לבני לוי שיעשו זה בהזדמן וקרי, שיעברו פעם אחת משער מחנה ישראל עד השער השני וישובו, ובהליכתם ובחזרתם יהרגו מה שימצאו בדרכם, ובאמת כל ישראל כשמעם זאת המצוה חבו כמעט רגע,⁠1 כל שכן בראותם המון בני לוי רצים להרוג כל הנמצא, גם בני לוי עצמם מושכים ידיהם קצת משיכה עד שלא המיתו מישראל רק כשלשת אלפי איש (שמות ל״ב:כ״ח), ונכון שהיו בהרוגים מבני לוי גם כן, כי מי יודע אם [לא] חטאו גם הם בעגל כלם או רבם, ולא כוֵן משה לכלות כל ישראל בעבור תכלית בניהם הבאים אחריהם.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו כ״ו:כ׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

כה אמר י״י עברו ושובו וגו׳ – נסמוך אהימנותיה שכך נאמר לו ואם לא סופר או שהוא מכלל זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט) כד״א החרם כל עיר מתים (דברים ג׳:ו׳).
ובמדרש (שמות רבה מ״ב) היכן א״ל אלא בשעה שא״ל לך רד א״ל שנים או שלשה פעמים ירדתי מן השמים לארץ כביכול לראות בקללות הבריות שנאמר וירד י״י לראות את העיר (בראשית י״א:ה׳). ארדה נא ואראה (בראשית י״ח:כ״א). ואף אתה לך רד דיו לעבד להיות כרבו. וזה רמז מספיק לאוזן שומעת לעשות משפט אלהיו כאשר הוא יתברך עשה משפטו בירידות ההנה ושם עוד דעות אחרות.
את אחיו מאמו והוא ישראל. לא אחיו מאביו שהרי כתוב ויאספו אליו כל בני לוי מכאן שכל השבט כשר היה:
ואז צוה משה אותם ואמר כה אמר אלהי ישראל ר״ל אל תחשבו שזה אשר אצוה אתכם הוא מפני אכזריות חמה ושטף אף על אחיכם בני ישראל. כי כה אמר ה׳ שהוא אלהי ישראל ולטובתם צוה זה אלי שתשימו איש חרבו על ירכו ותעברו במחנה משער לשער והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו כלומר שלא יעשו זה בחפזון. אבל במתינות הדין יעברו משער לשער וידרשו היטב מי אשר חטא בענין העגל והרגו אותם ולא תחמלו עליהם אף על פי שיהיה איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו שחטא בזה.
עברו ושובו משער לשער – לכפר על הבלתי חוטאים שלא מיחו בחוטאים, וזה שכמו שלא מיחו בחוטאים כן לא ימחו בהורגיהם.
עברו ושובו משער לשער; in order to secure atonement for those members of the people who had not actively participated in the sin but were guilty of not having protested the sin. By not now protesting the execution of the guilty ones either they proved deserving of being forgiven.
אחיו מאמו והוא ישראל. דק״ל כיון שכל שבט לוי היה כשר למה אמר שיהרגו איש את אחיו ומתרץ אחיו מאמו שאין לוי אלא ישראל:
"His brother" — having a common mother, and he is an Israelite. Rashi is answering the question: If the entire Tribe of Leivi was righteous, [as Rashi stated above], why does it say that each man [of Leivi] should kill his brother? He answers: "His brother — having a common mother,⁠" for [such a brother] is not a Levite but an Israelite.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

איש את אחיו ואיש את קרובו – צריך לדעת למה הוצרך לומר ואיש את קרובו אחר שאמר את אחיו שהוא קרוב שבקרובים, אכן יכוין לומר שיש כמה אחים שדעתם מרוחקת זה מזה ועם אנשים אחרים לא קרובים המה להם יאהבו אהבת נפש וזה ימשך משורש הנשמות כי יש נשמות שקרובים בשורשם ונמשכים בריחוק מולידים, ויש נשמות שהם מרוחקים בשורשם ובאים בקירוב מוליד ויותר יאהבו הקרובים בקורבת השורש מהקרובים בבחינת מוליד, ולקרובים בבחינת מוליד יתיחס שם אחוה ולקרובים בשורשם יתיחס שם קרוב, וכפי זה ידבר הכתוב בב׳ הבחינות וזו למעלה מזו.
איש את אחיו…ואיש את קרובו. "every man his brother …or his relative.⁠" We need to explore why the Torah had to add the words "and each man his relative,⁠" seeing the Torah had already authorised the Levites to kill even brothers who are the closest relatives. We have to remember that there are different categories of "brothers" whose outlook on life and whose lifestyles may be drastically different from one another although they are the sons of the same parents. On the other hand, there are people who are not at all related to each other by blood-ties and yet share the same outlook on life and the same lifestyle. All of this is due to the origin of the respective souls of these people rather than to the origin of their bodies. There are souls whose roots are very close to each other and who become separated from one another by being assigned to bodies which are far apart from one another. The reverse is true also. This is why Moses' instructions to the Levites had to include both such possibilities.
כה אמר ה׳ אלהי ישראל – והיכן אמר, זובח לאלהים יחרם (לעיל כ״ב י״ט), וביארנו שם שהכונה לאסור השתוף לישראל בפרט, ולחייב עליו מיתה, ולכן הוסיף כאן אלהי ישראל להורות אל הפנה הזאת, שאעפ״י שאומות העולם פטורים על השתוף, יש בו פשע גדול לאומה הנבחרת מאחר שהשם כרת ברית את אבותינו להיות אלהי ישראל ביחוד, וכמו שבא על זה הצווי הראשון אנכי ה׳ אלהיך (לעיל כ׳ ב׳), ושם פירשנוהו:
שימו איש חרבו על ירכו – כי היו בני לוי כמו השופטים וראשי ב״ד לייסר את החוטאים ולהביאם במשפט, כדרך ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כ״א ה׳), והיו בני לוי מכירים באלו הנהרגים שהם עובדי ע״ז:
איש את אחיו – אם יכיר בו שהוא מעובדי ע״ז, אל יחמול ואל יכסה עליו, אף אם יהיה אחיו או רעהו או קרובו, על דרך האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר וגו׳ (דברים ל״ג ט׳):
עברו ושובו משער לשער – לכפר על הבלתי חוטאים שלא מיחו בחוטאים, וזה שכמו שלא מיחו בחוטאים כן לא ימחו בהורגיהם (רע״ס).
שימו איש חרבו – אע״פ שלא היה העגל ע״ז ממש, היה התחלה לע״ז והוצרך האל בתחלת הויית האומה לבער החוטאים ולהשאיר אל כל העם זכרון נורא, למען לא יתחילו להדמות לעובדי אלילים {שהוא העקר הגדול שכל התורה פונה אליו, כלומר לעקור עבודת האלילים מישראל תחלה, ולבסוף מכל העולם}.⁠א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 672.
כה אמר ה׳ וגו׳ – כולם היו כבר מוזהרים ועומדים: ״זבח לאלהים יחרם״ (לעיל כב, יט). על כל אלה שנטלו חלק באופן ישיר או בעקיפין במעשה העגל נגזרה כליה (כאן פסוק י). וה׳ בעצמו התחיל ואישר את פעולת משה להציל את האומה כולה (עיין פסוקים י–יט ופירוש שם).
כה אמר ה׳ מצד שהוא אלהי ישראל, שמצד זה אין ראוי לשתף עמו דבר אחר כי השגחתו מיוחדת עליהם ואין עמו אל נכר, ועי״כ זובח לאלהים יחרם, ואז לא נאמרו עדיין העונשים שעל ע״ז סוקלים והיה דינם כב״נ שמיתתו בסייף, ולכן אמר עברו ושובו משער לשער, שבכל שער ישבו ב״ד של אותו השבט וכ״א דן את בני שבטו, וצוה שהלוים יהיו השוטרים להקים פסק הב״ד, והרגו איש את אחיו שיתחייב מיתה בב״ד ע״י עדים והתראה, והגיד להם שבני המשפחה מחוייבים לעשות נקם במשפחתם, כי הם הנענשים תחלה כמ״ש ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו, והם ערבים איש בעד אחיו, ואף בעד רעהו שאינו אחיו כיון שהוא רעהו וידידו, ואף בעד קרובו שא״ל ריעות והתחברות עמו חייב להרגו מצד שהוא קרובו שמצד זה הוא ערב בעדו ביותר:
כה אמר ה׳ וגו׳: בודאי צוה הקב״ה לעשות כן1, ומ״מ לא כתיב הדבור מפורש, משום שלא בא הדבור בדרך גזרה ואזהרה מפורשת, שאי אפשר לגזור על האדם להיות באהבת ה׳ למעלה מטבע אנושי2 ולהגיע למצוה זו, ומעולם לא מצינו בתורה אזהרה בזה האופן. ועיין מה שכתבתי בספר ויקרא (כה,כ)3. ולא דמי למצות קדוש השם, דהתם כך המצוה למסור עצמו למיתה בפועל, והיא אפשרית להעשות לשם גמול עוה״ב אפילו לא הגיע לאהבת ה׳. אבל במצוה שבאמת אין הכוונה למות ח״ו, אלא אם יעשה באהבת ה׳ באמת אז הזכות תעמוד לו שלא יסתכן4, זה אי אפשר להזהיר5 כלל. משום הכי לא אמר ה׳ בפירוש למשה ׳דבר אל הלוים לעשות כן׳, אלא אמר לו אם היה נמצא מי שהוא ״לה׳⁠ ⁠⁠״ ולא יעשה מצוה זו אלא מחמת אהבת ה׳ אזי יעשה כן.
ואחר שקרא משה במחנה והודיעו בני לוי אשר הנם מוכנים לכך, אמר להם ״כה אמר ה׳ אלהי ישראל״6 – שהיא היא הנהגה עליונה למעלה מן הטבע7, ומשום הכי אמר ״אלהי ישראל״, והבטיחם – אם אך כן הוא שהמה אך לה׳ אז יהיה ״אלהי ישראל״ עמם, וינצלו מן הסכנה.
והרגו איש את אחיו8 וגו׳: כל שאפשר למעט הסכנה עדיף, ובזה שיהיו מדקדקים להרוג דוקא9 איש את אחיו שחייב מיתה, יכירו כל ישראל שהם מופשטים מרצון עצמם בזה, ולא ימצאו גם המה לב לעמוד נגדם באשר יכירו שהמה כמלאכי מרום [הרחב דבר: ומזה יש ללמוד דהבא לרדוף את הרשע על דבר שחייב באמת, מ״מ יש להזהר שלא ירדפנו מי שהוא שונאו ומבקש רעתו, דרדיפת אדם הוא סכנה ושכיחא הזיקא10, ואם הרדיפה באה בהנאת עצמו גם כן, גם הוא לא ינקה. פוק חזי מה שכתבתי בספר בראשית (כז,ט)11 על הא דאיתא בבראשית רבה (סז,ד) שנענש יעקב על צעקת עשו, ולא נענש על חרדת יצחק, היינו משום שעל חרדת יצחק ודאי הצטער יעקב הרבה אלא שמוכרח היה לכך, משא״כ בצעקת עשו נהנה יעקב12, משום הכי נענש על זה, אע״ג שגוף הענין מה שרמה לעשו היה כשר ומוכרח. והיינו דאיתא במדרש קהלת עה״פ ״והאלהים יבקש את נרדף״ (קהלת ג,טו) – ׳אפילו צדיק רודף רשע׳, פירוש, ומה שרודפו יש בו הנאה עצמית שוב נענש על זה.]
1. לא כדעת רש״י, אלא כדעת הרמב״ן, וז״ל: איננו ממצות ״זובח לאלהים יחרם״ (רש״י), כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין. אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה... והנה זאת המצוה כמצות ״זה הדבר אשר ציוה ה׳ מלא העומר ממנו״ (לעיל טז,לב), (עכ״ל). ועיין בזה באריכות בתנא דבי אליהו פרק ד׳, ונפלאים הדברים, ועיין גם במשך חכמה.
2. כפי שביאר רבינו במשמעות שאלת משה ״מי לה׳ אלי״, עיי״ש.
3. עה״פ ״וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית״...
4. עיין לעיל פסוק כ״ו ובהערה 139.
5. לצוות על האדם על כך.
6. מדוע הוסיף ״אלהי ישראל״. עיין בזה בראב״ע וברמב״ן.
7. שהרי ׳ישראל׳ משמעותו דרגה גבוהה מ׳יעקב׳.
8. בפשטות הכוונה כדברי הרמב״ן: שלא תחמלו ולא תחוסו על אח וריע וקרוב.
9. לא כהבנת כל המפרשים ׳אפילו את אחיו׳. ועיין בזה באריכות בספר ׳עיונים חדשים בספר שמות׳ (עמ׳ 440).
10. ומעבר לכך, אם הנרדף יעמוד מול רודפו ויהרגנו אין עליו עונש מות.
11. בסוגיית ׳עבירה לשמה׳ שהאריך שם רבינו.
12. והערנו שם שלא מצאנו מקור לקביעה זו של רבינו.
כה אמר ה׳ – בתדב״א פ״ד, מעידני עלי שמים וארץ כו׳ שלא אמר השי״ת למשה וכו׳ עיי״ש. אולי פירושו משום דאמר לשון כה אמר ה׳ ולא בזה, שכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה בזה, וע״כ שלמד בקו״ח ערש״י ודו״ק. ובפרט בדבר צווי שהוא לשעה לעשות מיד היה לומר זה כמו בכל התורה.
ויעמוד משה בשער המחנה כו׳ עברו ושובו משער לשער – הענין, כי אמר הרגו איש את אחיו כו׳ וקרוב פסול לדין כמו שפסול לעדות, וזה שאמר שהדיינין יהיו אחרים, והוא שאמר משער לשער, היינו מב״ד לב״ד וכמו שתרגם אונקלוס פ׳ תצא על קרא ואל שער מקומו ולתרע ב״ד אתריה וכמו שפירשו סוף נגמר הדין על ויטהו אל תוך השער, והוא דן אותם כדין עיר הנדחת בסייף, ואין עושין עיר הנדחת אלא בב״ד של ע״א, וזה שאמר ויעמוד משה בשער המחנה הוא בב״ד הגדול ומשה מופלא שבהם ודו״ק. ולפי פסק הרמב״ם דמן התורה קרובים מן האם כשרים לעדות א״ש, שזה שאמר ואיש את אחיו כו׳ הוא מן האם כדאמר ביומא לאביו ולאמו לא ראיתיו זה אבי אמו מישראל. ובזה מיושב מה דלא דריש על אמו, זה אמו מישראל, דעל האם הרי הוא קרוב מן התורה [ואפשר משום דקרא דקהלת ואשה בכל אלה לא מצאתי זה העגל כמו דדריש במדרש שם]. והא דאמר ביומא דף ס״ו חד אמר גפף ונשק במיתה, ברור דסבר כר׳ יהודא בתוספתא דסנהדרין פרק י׳ דכתיב והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו כו׳ וכל הפה אשר לא נשק לו מקיש נשיקה לכריעה מה על הכריעה חייב כך על הנשיקה ובמה מיתתן בידי שמים והתוספות ישנים שם לא הביאו תוספתא זו ונדחקו דהוראת שעה היה יעו״ש ודו״ק בכ״ז היטב.
מדרש וי״ר, ואשה בכל אלה לא מצאתי, אילו נשי דור המדבר, רבי אמר נשי דור המדבר כשירות היו כיון ששמעו שהן אסורות לבעליהן מיד נעלו דלתותיהן, ובמדרש חזית בפסוק לבבתני אחותי כלה אית דאמרו נשי דור המדבר כשירות היו כו׳ ולא נתנו מנזמיהן לעגל וכיון ששמעו שאסורות להן כו׳ והפירוש עפ״י מה דאיתא בפ׳ מצורע פ׳ י״ז שהעידו עדות שקר בהקב״ה ואמרו לעגל אלה אלהיך ישראל ומנין שלקו בצרעת שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא שפרחה בהן צרעת, וכן במדרש נשא כל צרוע וכל זב מהיכן היו המצורעים כו׳ מעגל יעו״ש היטב ומצורע אסור בתשמיש המטה כמו דאיתא במו״ק דף ז׳ ואפילו לרבי מ״מ בימי ספורו אסור כמד״א וישב מחוץ לאהלו ופשוט.
מגילה דף כ״ה: מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם כו׳ קמ״ל כ״ש דניחא להו דהו״ל כפרה. בזה א״ש מה דלא מפ׳ הגמ׳ טעמא דעגל שני נקרא ולא מתרגם, דמשום יקרא דאהרן קפדי. ויעוין בירו׳. ולפי הגמ׳ א״ש, דבני ישראל דלא הוה להו כפרה שלמה דכתיב וביום פקדי ופקדתי ואמרו רז״ל אין לך כל דור שאינו נוטל אונקיל אחת מחטא העגל (פרק חלק דף ק״ב) לכן מתרגם כי היכי דלהוי להו כפרה. אבל באהרן שנתכפר לגמרי לכן אינו מתרגם משום יקרא דאהרן. ודו״ק. וכהן משיח בעו״ג דינו בשעירה כהדיוט, משום דבטלה ממנו החשיבות לגמרי, אבל אהרן היה מביא עגל בן בקר כמו שמביא על שאר עבירות פר כהן משיח שלא היה חטאו כחטא עו״ג, לכן הקריב עגל בן בקר. וזה ביאור הספרא ריש שמיני אעפ״י שנתרצה וכו׳ עיי״ש. ובלוים היה פר לחטאת שלבכורים ג״כ נחשב כפר הע״ד בשאר עבירות וערש״י שם ודו״ק.
בעו״ג דף ד׳: לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה כו׳ כלומר גבורים ושלטים ביצרם היו ולא הי׳ ראוי להתגבר יצרם עליהן אלא גזירת מלך הי׳ לשלוט בהם ולא היה אלא ליתן פ״פ לבע״ת כו׳. רש״י. ועוד יש בזה כונה מועלת כי הדור הזה הם היו המקבלים התורה במעמד הנורא שראו כבוד ה׳ ושמעו איך הי׳ מצוה שישמעו למשה והמה המנחלים המסורה לבניהם עד דור אחרון, והנה ידוע שכל המופתים אינם אמתים רק מי שראם אך לעתיד ישוב זכרם ספור (לשון רבינו במורה ח״ג פרק נו״ן), לכן להראות כי לא היה למקבלי התורה מסני שום ספק במה שראו במעמד הנורא אחרי כי ירד משה וצוה להלוים לעבור משער לשער ולהרוג הלא הלוים היו רק אחד ממאה נגד רבבות אלפי ישראל חלוצי צבא, כי המה היו כשמונת אלפים ובכל זה הניחו אותם אלפי בנ״י ולא עמדו נגדם אלו הי׳ אצלם שום ספק במעמד הנבחר הזה האם לא עמדו על נפשם ונקהלו להשמיד הלוים לבלי יכלו להרוג בהם מספר גדול כשלשת אלפי איש, ומזה הוא נראה להדור יולד אחריהם כי לא הי׳ להם שום ספק במעמד הנורא רק כיון שירד משה מההר ידעו שהן חייבים מיתה וימותו משה עפ״י צווי הלוים ושתו מימי העגל אף כי ראו שהמות כרוך בזה שרצו שתהא מיתתן כפרה על חטאיהם ולכך זכו לחיי העוה״ב ודו״ק היטב.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמההכל
 
(כח) וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי⁠־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן⁠־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ׃
The Levites did according to the word of Moshe, and on that day there fell from the people about three thousand men.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקונירלב״ג ביאור המילותאברבנאלמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[רכט] 1ויעשו בני לוי כדבר משה, מכאן אמרו חכמים כל המקיים מצות רבו הכתוב מונה שבחו וכו׳ וכן מצינו בבני לוי ויעשו כדבר משה. (ילמדנו)
[רל] 2ויעשו בני לוי כדבר משה, ואף השבט הזח בדקתי אותו ונמצאו שומרים בכבודי ונתנו את נפשם על קדושת שמי, שימו איש חרבו על ירכו ויעשו בני לוי כדבר משה ולא נשאו להם פנים, לפיכך משה מברכן ואומר להם האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו׳ (דברים ל״ג:ט׳). (תנחומא ישן במדבר לג)
[רלא] 3כשלשת אלפי איש, אמר ר׳ יהושע הכהן בר נחמני אמר הקב״ה למשה, לך מנה את ישראל וכו׳ הרי חמש מאות אלף ותשעים ושבעה אלף, איכן השלשת אלפים, אלו שנפלו בימי העגל שנאמר ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש, לכך אמר הקב״ה למשה לך מנה את ישראל לידע כמה חסרו. (תנ״י תשא ה)
[רלב] 4כשלשת אלפי איש, הין חסר הין יתר. (מדרש הגדול)
[רלג] 5ויפל מן העם כשלשת אלפי איש, כל אינון מערב רב הוו ולאחזאה דלא הוו מבני ישראל וכו׳. (זהר ח״ג רלז.)
[רלד] 6ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש, ביום שעשו את העגל הרגו חור בן כלב בן חצרון שהיה שקול כנגד שלשת אלפים איש מישראל, כנגד אלף בחכמה ואלף בחשבון ואלף במלחמה. (מאור האפלה)
1. מובא בילק״ש ח״א רמז תשפ״ה וראה תו״ש בשלח פי״ז אות עב בבאור, וצרף לכאן. ואולי נסמך על הדרש לעיל אות רכב. ובש״ך כאן: ויעשו בני לוי כדבר משה, אם היה להם לבני לוי שום שנאה או שום איבה עם אחד מאלו הג׳ אלפי איש ועתה הרגום ונח רוגזם, לזה העידה תורה שלא הרגום אפילו היה להם שום איבה אלא כדבר משה. ובאוה״ח: כדבר משה, פי׳ כי דבר משה לבד יספיק למה שעשוהו, או ירצה שלא נשתהו אלא ככלותו לדבר סמוך לגמר דבריו עשו.
2. כ״ה בנדפס שם סי׳ כו. וכעי״ז בתנ״י בהעלותך סי׳ יג ובנדפס שם ח ובמדב״ר א י, ג ה, טו ט וילהמכ״ת לה. ובלק״ט כאן: ויעשו בני לוי כדבר משה, מלמד ששבטו של לוי לא עבדו עבודת כוכבים ואם תאמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, אביו אבי אמו מישראל אמו אם אמו מישראל אבל יחוס לוי לא חטאו. וכעי״ז במדרש אגדה. וראה לעיל אות ריז. וזהר ח״א רסב. – ובמדרש במדב״ר פי״ב יח: בר״ח ניסן הוקם המשכן, בב׳ נשרפה פרה אדומה, בג׳ הזה ממנה על הלוים כמד״ת הזה עליהם מי חטאת ותחת הזיה שניה שהיו צריכים הלוים להזות מפני שהיו כולם טמאי מתים, במה שהרגו בעובדי העגל כמד״ת והרגו איש את אחיו וגו׳ ויעשו בני לוי כדבר משה, צוה המקום לגלחם וכו׳ ע״כ. – באע״ז כאן: בני לוי, ולא כל בני לוי. ומהמדרש הנ״ל משמע שכל בני לוי נטמאו.
3. כ״ה בנדפס סי׳ ט ובפסדר״כ יז: וראה תו״ש לעיל פ״ל אות מב, מג, נא. ויש להעיר מהמבואר לעיל אות קצו שהיו שם שלש מיתות ומשמע שרק במיתת סיף היו ג׳ אלפים מלבד אלו שמתו בהדרוקן ובמגפה וכ״ה בתיב״ע כאן, ובחזקוני: לפי פשוטו אותן ג׳ אלפים נתכוונו לע״ז ולכך נהרגו שדינם כעיר הנדחת. ראה לעיל אות רכז. וצ״ל שלדעת המדרש היו שלשת אלפים בין כולם, וכ״נ מתנחומא כאן סי׳ כו: כל מי שהיה לו התראה ואין לו עדים היו בודקין במים כסוטה והורגן שנאמר ויזר על פני המים וישק, וכל מי שיש לו עדים והתראה היה נהרג מיד שנאמר הרגו איש את אחיו, ומי שאין עליו לא עדים ולא התראה ניגף שנאמר ויגף ה׳ את העם וגו׳ עד שהרגו כשלשת אלפי איש. ובקטעי מדרש ואגדה בגנזי שכטר 75: כיון שירד מן ההר ומצא אותם שעבדו עבודה זרה וזבחו לפניו והשתחוו לו, אמר אלו חייבין הריגה מיד נפל מן העם ביום ההוא. וצ״ב. – בספרי האחרונים מובא מדרש פליאה בזה״ל: ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש, הה״ד חמשה בקר ישלם תחת השור (שמות כא לז) הפתרון עפ״י דברי חז״ל על הפסוק אדם אחד מאלף מצאתי וגו׳ זה מעשה העגל שאחד מאלף חטא וכו׳ שש מאות והם היו מערב רב ונפלו כשלשת אלפים איש כפול חמשה פעמים כקנס חמשה בקר תחת השור, ע״כ. והובא בתו״ש משפטים פכ״א אות תשל בבאור ושם בשם רבינו אפרים: לפי שגנבנו שור (ממרכבה העליונה) ועשינו עגל, לפיכך חמשה בקר ישלם תחתיו. ומובא פי׳ זה גם בשם הגר״א. – בז״ח פח.: וכן באו כולם עד כ״ף וכו׳ אמר לפניו רבש״ע רצונך לברוא בי את עולמך שאני אות כבודך, גער בה הקב״ה אמר כ״ף כ״ף חזור למקומך ולא ישאר הכתר שלי גרוע שלא אברא בך את העולם שבך עתידין ליכשל כמה אלפים מישראל שנאמר ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש וכו׳.
4. ראה תו״ש לעיל פי״ב אות תקעז: כשש מאות אלף אומר הן חסר הן יתיר.
5. בזהר שם קצד.: כשלשת אלפי איש, וכי לא הוו ידעי חושבנא זעירא דא והרי כמה חושבנין אחרנין רמאין עלאין ורברבנין ידע קרא למימני והכא כשלשת אלפי איש, אלא אינון בנוי דבלעם יונוס ויומברוס דהוו שקלי כשלשת אלפי איש וכו׳ (ראה להלן אות רלד). וראה לעיל אות ו וצרף לכאן. ויש להעיר מהדרש המובא לעיל אות טז: כל מקום שהוא צער אומר וישב וכו׳, וישב העם לאכול ושתה ויפול מן העם ביום ההוא. ובזהר קצב: כשלשת אלפי איש כולם היו מערב רב בני בנות שמעון. ושם רכד. והזהב שעשו את העגל נתנו אלו שאמותיהם משבט שמעון ואבותיהם מערב רב וכיון שאמו מישראל מקרב אחיך קרינן בו.
6. כעי״ז בכת״י מעין גנים: כשלשת אלפי איש זה חור בן כלב. ששקול כנגד ג׳ אלפי איש וראה לעיל אות ז ואות לח מענין הריגת חור. דרש זה הוא נגד פשטות הכתובים וכל דרשות חז״ל בענין זה ואולי דורש שמלבד שלשת אלפי איש שעבדו העגל שנהרגו נהרג גם חור. ובמאור האפלה הוסיף: ויאיר בן מנשה נהרג בעי שנאמר (יהושע ז, ה) כשלשים וששה איש זה יאיר בן מנשה שהיה שקול כרובה של סנהדרין (ראה סנהדרין מד.) וכן אמרו באנשי בית שמש ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש (ש״א ו יט), אמרו אלו הסנהדרין שהיו שקולים כנגד חמשים אלף איש מאנשי בית שמש (ראה סוטה לה:) וכך אמרו ואבישי בן צרויה הרג אותו המלך בירושלים שנאמר בו (ש״ב כד טו) וימת מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש, אמרו זה אבישי בן צרויה שהיה שקול כשבעים אלף איש מישראל (ראה ברכות סב: ומדרש תהלים יז ד. ולעיל רלג). ע״פ דרש הנ״ל אולי יש לפרש מה שמבואר בשבת יז. ואותו היום הי׳ קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, ויש גרסא בסוף מגלת תענית (בסדר החכמים ח״ב) בז׳ באדר וכו׳ בתשעה בו גזרו תענית על שנחלקו ב״ש וב״ה ונהרגו שלשת אלפים מתלמידיהם. (במק״א כתבתי לפרש שבבבלי לא רצו להזכיר מפורש עובדא זו וכתבו בדרך רמז כיום שנעשה בו העגל. אולם נוסח זה של מגילת תענית: שלשת אלפים נראה מוזר ומוגזם) ולהדרש הנ״ל אולי י״ל שבאותו יום מת אחד שהוא שקול כשלשת אלפים איש ועל זה רמזו כיום שנעשה בו העגל. ומה דמבואר בירושלמי שבת פ״א ה״ד והיו הורגין בתלמידי ב״ה ועי׳ תוס׳ גיטין לו: כתבתי במק״א שמצינו הביטוי הורגין במובן הכאה.
וַעֲבַדוּ בְנֵי לֵוִי כְּפִתְגָמָא דְּמֹשֶׁה וּנְפַל מִן עַמָּא בְּיוֹמָא הַהוּא כִּתְלָתָא אַלְפִין גּוּבְרָא.
The sons of Levi did as Moshe said. On that day those that fell from among the people, numbered approximately three thousand men.
ועבדו בנוי דלויא כמלוי דמשה ונפל מן עמא ביומא ההוא כתלתא אלפין דגברין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בנוי דלוי״) גם נוסח חילופי: ״בני שבטה דלוי״.
ועבדו בני לוי הי כפיתגמא דמשה ונפלו מן עמא דהוה סימא באפיהון בקטילת סייפא ביומא ההוא כמניין תלתא אלפין גברא.
And the sons of Levi did according to the word of Mosheh; and of the people who had the mark in their nostrils there fell that day by the slaughter of the sword about the number of three thousand men.
ויעשו בני לוי כדבר משה ויפלו מן העם אשר היה סימן בפניהם במיתת חרב ביום ההוא כמספר שלשת אלפי איש.
פצנע בנו לאוי כמא אמרהם מוסי פוקע מן אלקום פי ד֗לך אליום שביה בת֗לת֗ה אלף רג֗ל.
עשו בני לוי כאשר ציווה אותם משה, ונפלו מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש.
ויעשו בני לוי כדבר משה1מלמד ששבטו של לוי לא עבדו עבודה זרה, 2ואם תאמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו (דברים ל״ג:ט׳), אביו אבי אמו מישראל, אמו אם אמו מישראל, אבל יחוס לוי לא חטאו.
1. מלמד ששבטו של לוי. יומא ס״ו ע״ב.
2. ואם תאמר. גמרא שם. ופירש״י האומר לאביו ולאמו במעשה העגל לא ראיתיו נעשו אכזרים עליהם לנקום נקמתו של מקום אלמא אביו ואמו אחיו ובניו עבדו ע״ז.
ויעשו בני לוי – ולא כל בני לוי.⁠1
1. השוו לשון הפסוק בשמות ל״ב:כ״ו.
AND THE SONS OF LEVI DID. Not all the sons of Levi.⁠1
1. All the sons of Levi gathered in response to Moses' call, Whoso is on the Lord's side, let him come unto me (v. 26). However, they didn't all participate in the slaying of the worshippers of the calf. Hence, unlike verse 26, which reads, And all the sons of Levi gathered, our verse reads, and the sons of Levi did according to the word of Moses, omitting the word all.
ויעשו בני לוי – לפי שהם עיקר, תולה כל המעשה בהם. אבל מדקאמר: איש בבנו,⁠א מכלל לישראל קאמר,⁠1 דללוי לא היו להם במחנה בנים, כי כל בני לוי היו שם.
1. כן פירש ר״י בכור שור גם בדברים ל״ג:ט׳.
א. כן בר״י בכור שור דברים ל״ג:ט׳. בכ״י מינכן 52 (בחילוף אותיות): אם בבני.
ויעשו בני לוי – THE LEVITES DID – Since they were the main ones, the whole action is attributed to them. But regarding that it says: a man against his son (Shemot 32:29), this is referring to those from [the rest of] the congregation of Israel, since Levi did not have any of their children in the camp, because all of the Levites were there.
כשלשת אלפי איש – לפי פשוטו: אותן ג׳ אלפים נתכוונו לעבודה זרה ולכך נהרגו, שדינם היה כדין עיר הנדחת.⁠1
1. שאוב מספר הג״ן שמות ל״ב:כ״ו.
כשלשת אלפי איש, "approximately three thousand men.⁠" According to the plain meaning of the text, these three thousand men intended that their conduct should be viewed as idolatrous. This is why they had to be executed, just as the inhabitants of the idolatrous town in Deuteronomy chapter 14 have to be executed and their belongings have to be burned. (Based on Daat Baaley Tosafot)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

והמה עשו כדבר משה ויפול מן העם כשלשת אלפי איש שאלה מתוך כל העם היו אשר חטאו בפרסום.
כִשְלֹשֶת אַלְפֵי אִיש: חד מן ד׳ דסבירי׳ אלפים. [אלפי].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בני לוי – ולא אמר כל כי לא כולם בני חיל לעשות האמור בענין, וצריך לדעת למה הוצרך להזכירם ולא סמך על מה שבא זכרונם בסמוך, ואולי שבא למעט שלא עשה עמהם הדבר זולתם, ומפסוק ראשון שאמר ויאספו אליו כל בני לוי אין לשמוע שמיעט איש ישראל אלא בא לומר שכל בני לוי באו ויש מקום לומר שבאו קצת מישראל לזה אמר ויעשו בני לוי לומר ולא איש ישראל.
כדבר משה – פירוש כי דברי משה לבד יספיק למה שעשאוהו, או ירצה שלא נשתהו אלא ככלותו לדבר סמוך לגמר דבריו עשו.
בני לוי, the members of the tribe of Levi, etc. The Torah did not say that all the Levites displayed this loyalty by rallying to Moses' call. We need to understand why this part of the verse had to be written at all and the Torah was not content with reporting the Levites' response to Moses' call in verse 26 when all of them are reported as rallying around their leader. Perhaps the Torah wanted to stress that no one except the Levites acted as executioners at the behest of Moses. (26) in which all the Levites are reported as rallying around Moses would not have made it plain that Moses had charged only the Levites with the task of being executioners. That verse only told us that all the Levites responded to Moses' original call. We could have thought that some Israelites responded in addition to all of the Levites. The Torah had to make clear that only Levites actually carried out Moses' instructions. The emphasis in "the Levites did what Moses said" is not so much on the Levites who did not do so but on the absence of any of the members of other tribes being prepared to kill idolators.
כדבר משה, in accordance with the word of Moses. The Torah emphasizes that Moses' word alone sufficed to prompt those Levites to take such drastic action against the active idolators. It could also mean that they did so without delay as soon as Moses had finished giving them their instructions.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקונירלב״ג ביאור המילותאברבנאלמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםהכל
 
(כט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיהֹוָ֔הי⁠־⁠הֹוָ֔ה כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה׃
Moshe said, "You have been inaugurated,⁠1 today, to Hashem, for each man was against his son and his brother,⁠2 to give upon you today a blessing.⁠"
1. You have been inaugurated | מִלְאוּ יֶדְכֶם – See discussion of the phrase in the note on Shemot 28:41. See Rashbam and Shadal that this is a past tense, pi'el (intensive) form of the verb. Cf. Rashi and Ibn Ezra that it is an imperative (command), perhaps translating: "dedicate (or: consecrate) yourselves...⁠". [Ibn Ezra suggests that Moshe's words were stated before the Levites killed their brethren, despite their placement afterwards.]
2. for each man was against his son... | כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו – Literally: "for each man by his son and by his brother". The meaning might be that each man was consecrated at the cost of his son or brother, through his willingness to punish them for God.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאמנחת יהודהדעת זקניםמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[רלה] 1מלאו ידכם היום, קריבו ידהון קוריבנא יומא דין קדם ה׳. (אונקלוס)
[רלו] 2מלאו ידכם היום, צאו ידי חובתכם לעשות נקמה בחוטאים. (מדרש אגדה)
[רלו*] 3מלאו ידכם היום, להקריב קרבניהם צוום. (לקח טוב)
[רלז] 4כי איש בבנו ובאחיו, וכי שבט לוי עבדו ע״ז והלא כבר נאמר ויאספו אליו כל בני לוי, אלא זה בנו ואחיו מישראל. (מדרש הגדול)
[רלח] 5ולתת עליכם היום ברכה, הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם (תהלים קכ״ה:ד׳-ה׳) אלו נדיבי לב וכו׳ והמטים עקלקלותם, אלו שהטו עקלקלות לעשות אלהי זהב, יוליכם ה׳ את פועלי האון שלום על ישראל, זו ברכה, שנאמר מלאו ידכם היום לה׳ כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה. (לקח טוב שמות לה, א)
1. באונקלוס מכת״י (אצל שפרבר) יש עוד ד׳ גרסאות א.: קריבו ידיכון יומא דין קורבנא קדם ה׳. ב. קריבו קורבנכון [קרבנכון] יומא דין, ג. שהמלה ידיכון נשמטה. ד. שהמלה קורבנא נשמטה. שד״ל באוהב גר מבאר שהעיקר כהגירסא קריבו קרבנכון וכתרגום ירושלמי שצריכים להביא קרבן על ששפכו דם כשלשת אלפים איש, ובבאורי אונקלוס דוחה דבריו שדעת האונקלוס שהלוים אינם צריכים לכפרה כי לא שפכו דם נקי ומה שעשו הי׳ על פי ה׳ ביד משה, (וכ״כ האור החיים כאן עייש״ה) והפי׳ באונקלוס, המעשה אשר עשו ידיכם היום הוא קרבן לה׳ לכפר על בני ישראל להשיב חמתו מהשחית ע״כ. וכן פירש בצרור המור: מלאו ידכם היום בזה הפועל כאלו הקרבתם עולה וזבח. ובפנים יפות פירש כונת התרגום אונקלוס עפמ״ש בסנהדרין קיא: כליל לה׳ אלהיך (דברים יג יז) א״ר שמעון אמר הקב״ה אם אתם עושין דין בעיר הנדחת כאלו אתם מעלין עולה. והנל״ג מפ׳ שהקרבן הוא משום חנוך כהונה. ומלשון רש״י נראה שהי׳ לפניו הגירסא בתרגום קריבו ידכון לה׳, בלא מלת קורבנא, וכוון לא׳ מכת״י הנ״ל שאינו גורס המלה קרבנא, ולכן פירש״י שבדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום. ראה רא״מ כאן ורש״י דברים י ח וברמב״ן שם: בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי, מוסב לענין ראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם, לשון רש״י, וא״כ יאמר כי מן העת ההיא הובדלו לפניו ית׳ כי לא הבדילם במעשה עד השנה השנית בחדש השני, או ירמוז למה שאמר להם מלאו ידכם היום לה׳ כי יהיה זה לכם מלוי ידים בעבודת כהונה ולויה. וכעי״ז ברמב״ן לעיל כט מא. מלאו ידכם היום כי עתה ידכם מלאה בכל עבודת השם כי איש בבנו ובאחיו עבדתם אותו. וראה תו״ש יתרו פי״ט אות ער ומשפטים פרק כ״ד אות כו. ובפ׳ תצוה פכ״ט אות מב, בביאור באריכות וצרף לכאן. ובחזקוני כאן: כבר נתמלאו כל יד ויד שלכם להיותכם משרתי הקב״ה, שהרי איש בבנו ובאחיו שלחתם ידיכם לשם שמים. ובתרגום ירושלמי כתב יד רומי ויאמר משה אשלימו קרבו ידיכון יומא הדין קדם ה׳ ארום נגעתון וגו׳ ע״כ ומבואר שאינו מזכיר כלל קרבן וזהו כפירש״י ואונקלוס לפי הנוסח שאינו גורס קורבנא ומתרגם המלה מלאו אשלימו.
2. וכ״ה בלקח טוב, ונראה שמפרש כמ״ש אברבנאל: לכן דבר משה על מלאכת ה׳ שנית באמרו כי איש בבנו ובאחיו ר״ל כל אחד ישלח ידו בבנו ובאחיו אם היה מהעובדים כי בזה תצאו מידי חובתכם. וכ״ה בכת״י ילקוט קורדיסטן: מלאו ידכם את ההורגים כי איש מכם ימלא ידו בבנו ובאחיו פי׳ זה שהיה ציווי שנית דחאו האע״ז: ויאמר משה, וכבר אמר להם כמו וייצר ה׳ אלהים (בראשית ב ז) ורבים ככה. (כלומר שכך אמר להם לפני המעשה) ובחזקוני: ואין לומר מלאו ידיכם להבא שהרי כבר עשו כדבר משה. וכ״ה ברשב״ם: כמו כי מלאו אחרי ה׳ לשעבר. ובתרגום רס״ג של קפאח: מלאו חובתכם לה׳ כל איש אפילו בבנו ובאחיו ותחול עליכם היום ברכה. ובנוה שלום מתרגם: תשלימו חובתכם וראה מ״ש בתו״ש פ״כ מב, שהאע״ז מביא בשם רס״ג שמתרגם יד – חיוב כלומר מלאו חובתכם. ומפי׳ רס״ג נראה כפי׳ הנ״ל וכן נראה מלשון כת״י ילקוט תימני ששון: מלאו ידכם השלימו מצותכם. ועל פי דברי הר״א בן הרמב״ם: מאמרו מלאו ידכם היום טעמו השלימו פועל מרוצה זה על ידי ההתמדה בו כראוי והקנאות על משמעת האל יתעלה. ע״כ. ואולי גם כוונת הרס״ג כן. ופי׳ חדש מבואר בכת״י אלגוז אלמגזי: ויש אומרים מלאו ידכם עשו כמו במילואים אכלו ושתו ועשו אותו יום טוב על דרך ובאבוד רשעים רנה, וזה שחזר ואמר, כי איש בבנו, כי הרוגי ב״ד אין מתאבלין עליהן אלא שמחין ואוכלין ושותין. ע״כ. ראה מ״ש בתו״ש לעיל פכ״ט אות מב ואות סה שעשו יום טוב עיי״ש וצרף לכאן.
3. ראה אות רלה-ו וי״ל שס״ל כפירש״י שמעתה נתחנכו לעבודה להקריב קרבנות במקום הכהנים, וצ״ל שכוון להדרש של התרגום ירושלמי.
4. במה״ג מסיים: וכן להלן הוא אומר (דברים לג ט) האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, אביו זה בעל אמו מישראל ואמו זו אשת אביו מישראל. וראה לעיל אות ריז וצרף לכאן. ומ״ש בנו ואחיו מישראל ג״כ הכונה שהוא בן אשתו מישראל ונקרא בנו כמו שבעל אמו נקרא אביו. ואחיו היינו אחיו מאמו מישראל. וכ״ה בכת״י ילקוט תימני ששון: והלא לא עבד שבט לוי ע״ז מעולם אלא זה אחיו מאמו מישראל שנאמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. ובמושב זקנים: כי איש בבנו פי׳ בן בתו של לוי הנשואה לישראל והיה לו בן ממנו ולהכי קרי ליה בנו של לוי דמשום דבני בנים הרי הם כבנים. וזה כדרש הגמ׳ יומא סו: הובא לעיל שם. – בקה״ר די יג: יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו (קהלת ד ח) יש אחד זה שבט לוי, גם בן ואח אין לו בשעה שא״ל משה עברו ושובו משער לשער וכתיב האומר לאביו וכו׳. וראה ספר חסידים עמ׳ 202 ועמ׳ 326.
5. בפי׳ רבעה״ת כאן: ולתת עליכם היום ברכה, מכאן זכו בני לוי שברכם משה בוזאת הברכה אע״פ שלא ברכם יעקב. וכ״ה בפי׳ הר״י בכור שור ובפי׳ ריב״א. ובכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים עה״ת: ולתת עליכם היום ברכה, דכי היום ולא מחר, אלא משה אמר לבני לוי כבר ראיתם אבינו שלא בירך אתכם כשאר השבטים אדרבא קנטר ללוי לכן א״ל משה היום תחול עליכם ברכה כשקיימתם מצות השי״ת וכן מצינו שבירכו משה ברך ה׳ חילו ופועל ידיו תרצה (דברים לג יא) שהרגו עובדי הבעל. וכעי״ז בפי׳ רבינו אפרים עה״ת. ובאע״ז: והשכר הוא שיתן עליכם ברכה וזהו בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי וכו׳ ובפי׳ הקצר באע״ז: הוסיף והברכה מעלה יתירה, וטעה הגאון שאמר כי גם הלוים נתנו כופר נפשם במעשה המשכן ובאע״ז במדבר ג, א: על כן אמרתי כי הלוים לא נתנו כופר נפשם ע״כ כאשר לקח השם הלוים תחת הבכורים שהיו קדושים, בעבור שהם העלו העולות והשלמים זבחו על המזבח שנעשה לפני העגל, ע״כ (ראה לעיל אות רלה בבאור). ובצרור המור: ובזה יתן השם עליהם היום ברכה שאתם תהיו מברכים את העם בברכת כהנים ובהקרבת הקרבנות להביא ברכה לעם. ובש״ך: שאתם ראויים לברכה שקמתם נגד מדת הדין שלא תחול כמו שאמר עברו ושובו וגו׳ וכל העושה דין ברשעים ראוי לברכה וכן עשה לפנחס כשהרג לזמרי שנתן לו שלום שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה יב). ובהעמק דבר: עוד נכלל בזה המאמר שהלויים נתיחדו לברך את ה׳ בשירה יותר מישראל וכהנים והיינו דכתיב בית ישראל ברכו את ה׳ בית אהרן ברכו את ה׳ בית הלוי ברכו את ה׳ (תהלים קלה יט כ) ותניא בתוספתא שלהי מס׳ הוריות על פסוקים הללו נמצא ישראל מברכין אחת בית אהרן שתים בית הלוי שלש, ויהיה הפי׳ ולתת עליכם היום מצוה ועסק ברכה ומזה זכו להיות המה המשוררים בביהמ״ק וכו׳.
וַאֲמַר מֹשֶׁה קָרִיבוּ יְדֵיכוֹן יוֹמָא דֵין קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ אֲרֵי גְּבַר בִּבְרֵיהּ וּבַאֲחוּהִי וּלְאֵיתָאָה עֲלֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָן.
Moshe said, “Your hands have offered a sacrifice today before Hashem – for each man killed [even] his son and brothers – that He may bestow a blessing upon you today.”

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה׳ כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה
וַאֲמַר מֹשֶׁה קָרִיבָא יְדֵיכוֹן יוֹמָא דֵין קוּרְבָּנָא (ח״נ: קָרִיבוּ קֻרְבַּנְכוֹן יוֹמָא דֵין) קֳדָם ה׳ אֲרֵי גְּבַר בִּבְרֵיהּ וּבַאֲחוּהִי וּלְאֵיתָאָה עֲלֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָן
מִלְאוּ יֶדְכֶם – שני נוסחים בתרגום
״מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה׳⁠ ⁠⁠״. לעיל ״וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם״ (שמות כח מא) ״וּתְקָרֵיב יָת קוּרְבָּנְהוֹן״ התבאר שאונקלוס מתרגם בכל מקום ״מילוי ידים״ כהקרבת קרבן ועיין שם טעמו. על פי זה תרגמו במקצת נוסחים גם כאן ״מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם״ – ״קָרִיבוּ קֻרְבַּנְכוֹן יוֹמָא דֵין״ מבלי לתרגם תיבת יֶדְכֶם. אבל ברוב הנוסחים גרסו ״קָרִיבָא יְדֵיכוֹן יוֹמָא דֵין קוּרְבָּנָא״. נמצא שנחלקו בשתיים: ״קָרִיבוּ״ או ״קָרִיבָא״ וגם ״קֻרְבַּנְכוֹן״ או ״יְדֵיכוֹן״.
חילופי קָרִיבוּ/קָרִיבָא משקפים שתי דעות בפירוש ״מִלְאוּ״: האם הוא לשון ציווי או שהוא זמן עבר. נוסח קָרִיבוּ – הַקְרִיבו (עתיד מבניין פַּעֵל) מפרש ״מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם״ כציווי לעתיד. כך פירש רס״ג: ״מַלאו חובתכם לה׳⁠ ⁠⁠״, וכן רש״י שכתב: ״מִלְאוּ ידכם – בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום״ בלשון עתיד. אבל רשב״ם כתב: ״מלאו ידכם – כמו כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה׳ (במדבר לב יא), לשעבר. היום חינכו כל יד ויד שלכם בקרבן לה׳ שהרי איש בבנו ובאחיו שלחתם ידיכם לשמים״. פירושו מתאים לנוסח ״קָרִיבָא יְדֵיכוֹן״, כי קָרִיבָא היא צורת עבר לנקבות, ומשמעות התרגום היא: הִקריבו ידיכם היום את קרבנכם.⁠1
ואשר לחילוף קֻרְבַּנְכוֹן/יְדֵיכוֹן, ״אוהב גר״ שלל נוסח ״קָרִיבָא יְדֵיכוֹן יוֹמָא דֵין קוּרְבָּנָא״ ״שאם היה כוונת אונקלוס לתרגם מלת יֶדְכֶם לשון יד ממש, לא היה מזכיר מלת קרבן... ואחר שהזכיר מלת קרבן לא יתכן לו שיזכיר מלת יד״. אבל ״באורי אונקלוס״ יישב: רק ״מילוי ידים״ הנאמר בכהנים מתורגם בלשון ״קריב קורבנא״. מכיוון שחינוכם לעבודה היה רק בהקרבת קרבן ואין בו לשון ״יד״. אבל כאן לא הקריבו הלויים ממש אלא מעשה ידיהם היה הקרבן. מטעם זה הוסיף כאן מלת יְדֵיכוֹן, והנוסח הנכון הוא: ״קָרִיבָא יְדֵיכוֹן יוֹמָא דֵין קוּרְבָּנָא״.
1. ״לחם ושמלה״.
ואמר משה אשלימו קרב⁠(ו){ן} ידיכון יומא הדיןא קדם י״י ארום נגעתן גבר בברה ובאחוי ולמשויה עליכון יומא הדיןב ברכןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין״) גם נוסח חילופי: ״דין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין״) גם נוסח חילופי: ״דין״.
ג. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״סגיא׳⁠ ⁠⁠״.
ואמר משה קריבו קורבנכון על שפיכות אדמא די בידיכון ויתכפר לכון קדם י״י ארום נגעתון גבר בבריה ובאחוי ולאייתאה עליכון יומא דין בירכתא.
And Mosheh said, Offer your oblation for the shedding of the blood that is upon your hands, and make atonement for yourselves before the Lord, because you have smitten a man his son or his brother, and that you may bring a blessing upon you this day.
ויאמר משה הקריבו קרבנכם על שפיכות דם אשר בידכם ויכופר לכם לפני י״י כי נגעתם איש בבנו ובאחיו ולהביא עליכם יום זה ברכה.
מלאו ידכם היום1צאו ידי חובתכם לעשות נקמה בחוטאים.
1. צאו ידי חובתכם. בלק״ט הביא דבר אחר: מלאו ידכם צאו ידי חובתכם לעשות נקמה בחוטאים.
וקאל להם מוסי כמלו אליום ואג֗בכם ללה כל רג֗ל חתי באבנה ובאכ֗יה ותחל עליכם אליום ברכה.
ואמר להם משה: מלאו היום את חובתכם לה׳, כל איש אפילו בבנו ובאחיו, ותחול עליכם היום ברכה.
כי איש בבנו ובאחיו – השיעור: כי שלחתם יד איש בבנו ובאחיו. (ספר הרקמה כ״ה)
מלאו ידיכםא – אתם ההורגים אותם בדבר זה, התחנכו להיות כהנים למקום.
כי איש – מכם ימלא ידו בבנו ובאחיו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא, דפוס סביונטה, וכן במספר כ״י של המקרא. בכ״י אוקספורד 165, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״ידכם״.
מלאו ידכם CONSECRATE YOURSELVES – You who are killing them (your own relatives) will by this very act install yourselves as priests of the Omnipresent God,
כי איש FOR EVERY MAN – among you will consecrate himself בבנו ובאחיו BY HIS SON AND HIS BROTHER (by their death at his hand).
ויאמר משה מלאו ידכם היום – להקריב קרבניהם צוום, 1לפי ששלשה מדות היו בעובדי העגל, מהם בעבודה, מהם בנשיקה, ומהם שמחו בלב, 2אותם שעבדו נפלו בחרב, ושנשקו לו מתו בהדרוקן, וששמחו מתו במגפה.
3ד״א מלאו ידכם – צאו ידי חובתכם לעשות נקמה בחוטאים.
1. לפי ששלשה מדות. עי׳ יומא ס״ו ע״ב.
2. אותם שעבדו נפלו בחרב ושנשקו לו מתו בהדרוקן וששמחו מתו במגפה. בגמרא שם הגי׳. זיבח וקיטר בסייף. גפף ונשק במיתה, שמח בלבבו בהדרוקן. ופי׳ בהדרוקן בלשון יוני חולי שהגוף מלא מים (וואסערזיכטיג).
3. ד״א מלאו ידכם. מכאן עד בחוטאים חסר בכ״י פלארענץ.
מלאו ידכם {היום} – כמו: כי מלאו אחרי י״י (במדבר ל״ב:י״ב), לשעבר. היום חינכו כל יד ויד שלכם בקרבן לי״י, שהרי איש בבנו ובאחיו – שלחתם ידיכם לשמים.
מלאו ידכם DEDICATE YOURSELVES: מלאו [is a qal imperative that] has the exact same form1 as the [piel] past tense, as in the phrase (Num. 32:12), "they remained loyal (מלאו) to God.⁠"2 [The phrase means,] "Dedicate3 each and every one of your hands4 today TO THE LORD through sacrifices,⁠5 for EACH OF YOU has extended his hand against HIS OWN SON AND HIS OWN BROTHER, [thus sinning] against heaven.⁠"6
1. The words that Rashbam writes here – כמו כי מלאו אחרי ה' לשעבר – could easily be interpreted another way. It could be that Rashbam is saying that just as מִלְאוּ, in Num. 32, is a third-person plural past tense piel form, so is מִלְאוּ, here. In fact, Mendelssohn in his Be'ur says that that is the meaning of Rashbam's comment here. Ashkenazi in Qeren shemu'el also interprets Rashbam's comment that way. If that is the case, then Rashbam must think that the subject of the verb מִלְאוּ is יֶדְכֶם. See the citation from Hizq. in the notes below. I have chosen to translate this difficult text in a different manner, but there can be little certainty about the issue.
2. See comm. and notes ad Gen. 1:22, s.v. וּמִלְאוּ.
3. Rashbam uses the word חינכו (dedicate) here, in language very similar to Rashi's (תתחנכו). Rashi is slightly more explicit than Rashbam here in saying that the role the Levites played in the story of the golden calf was the cause of their elevation to the status previously held by the firstborns of the Israelites. See also Rashi ad Num. 3:12. Rashbam does not say explicitly that the events surrounding the golden calf were the reason why that role was transferred from the firstborns to the Levites. However, the use of the word "חינכו-dedicate,⁠" here, does imply that he too accepts that explanation.
4. Rashbam paraphrases the text's יֶדְכֶם as כל יד ויד שלכם, so as to explain why the text reads יֶדְכֶם, in the singular, and not יְדֵיכֶם, in the plural. See also Rashbam's comm. and notes ad Gen. 49:22 (concerning the phrase בנות צעדה עלי שור), and below, ad 35:25, s.v. בידיה.
5. בקרבן 'לה‏. Ashkenazi suggests reading here 'כקרבן לה‏. That reading would go along better with his understanding of Rashbam's comment. See also note 42.
6. The Hebrew phrase שלחתם ידיכם לשמים is difficult and probably corrupt. It is hard to say with certainty what Rashbam's point is, but I feel that he is saying that the Israelites who helped Moses were told now to offer sacrifices in order to do penance for the bloodshed that they perpetrated against their brothers. So also Ps.-Jon. and perhaps also Onq. (depending on what text of Onq. is used and how it is understood. See 'Ohev ger, here, and Kasher, note 235.)
If my understanding of Rashbam is correct, then Rashbam's interpretation is diametrically opposed to that of Rashi, who says that the Levites dedicated themselves to God through their act of killing their relatives. (So also Nahmanides ad Ex. 28:41 and ad Deut. 10:8.) Rashbam would be saying the opposite – that after killing their relatives the Levites had to do some action that would dedicate them (anew?) to God.
Cf., however, Hizq., who uses language very similar to that of Rashbam (and may very well be representing his own understanding and/or reworking of what Rashbam is saying here), and who interprets the ideas of this verse in the same manner as Rashi. According to Hizq., מִלְאוּ is in the past tense, and its subject is יֶדְכֶם. The verse means, "By fulfilling God's will and killing your relatives, your hands have become dedicated to God.⁠" (In Hizq.'s words: כבר נתמלאו כל ידי ויד שלכם להיותכם משרתי הקב"ה שהרי איש בבנו ובאחיו שלחתם ידיכם לשם שמים.) Hizq. further adds that that is Onq.'s opinion. Ashkenazi in Qeren shemu'el also interprets Rashbam's comment here in that manner. If Ashkenazi is correct, then my translation above is inaccurate. A better translation would then be: "Today you have dedicated each and every one of your hands to God through a sacrifice, by extending your hands against your sons and your brothers for the sake of God.⁠"
וטעם ויאמר משה מלאו – וכבר אמר משה. וכבר הראיתיך רבים כמוהו (ראב״ע בראשית פירוש ראשון א׳:ט׳).⁠1
מלאו ידכםא – פירשתיו (ראב״ע שמות פירוש ראשון כ״ח:מ״א).
כי איש בבנו – הטעם, אפילו יהי העובד בן או אח. ודע, כי הכתוב אמר: כל בני לוי (שמות ל״ב:כ״ו), על כן אין פירוש: האומר לאביו ולאמו (דברים ל״ג:ט׳) – על מעשה העגל.⁠ב
וטעם ולתת עליכם היום ברכה – הוא: בעת ההוא הבדיל י״י את שבט הלוי (דברים י׳:ח׳). והברכה מעלה יתירה, [ותוספת הטובה, וזאת היא הגדולה והכהונה: כי הכהנים הנגשים אל י״י (שמות י״ט:כ״ב) היו הבכורים כאשר פירשתי (ראב״ע שמות פירוש ראשון י״ט:כ״ב), וכאשר חללו וטעו נתנה כהונתם ללוים.]⁠ג על כן טעה הגאון שאמר: כי גם הלוים נתנו כופר נפשם במעשה המשכן. ועוד אפרשנו במדבר סיני (ראב״ע במדבר ג׳:א׳).⁠2
1. עיינו בהערה שם לדוגמאות.
2. עיין גם ראב״ע שמות פירוש ראשון ל״ח:כ״ה.
א. בכ״י פריס 182: ידיכם.
ב. כך הנוסח בכ״י פריס 182, ברסלאו 53. בכ״י וטיקן 283, וטיקן ניאופיטי 2: ״ודע כי הכתוב אמר על בני לוי על כן יש מפרש האומר לאביו ולאמו על מעשה העגל״. בכ״י לונדון 1487: ״...כל בני לוי על כן פירשו...⁠״
ג. ההוספה בכ״י וטיקן 283, בכ״י וטיקן ניאופיטי 2, בכ״י שהדפיס בן מנחם באוצר יהודי ספרד ד׳, ובכ״י בהמ״ל בוינה שהובא בהערות במהדורת פליישער. היא חסרה בכ״י פריס 182.
ויאמר – וכבר אמר, כמו: וייצר י״י אלהים (בראשית ב׳:ז׳), ורבים ככה פרשתיו (ראב״ע בראשית פירוש ראשון א׳:ט׳).
מלאו – דקדוקו זר, כי פעם הוא פועל יוצא, ופעם עומד, והבנין קל.
וטעם כי איש – אפילו בבנו, יהיה העובד בנו שיהרגהו.
והשכר הוא, שיתן עליכם ברכה – וזהו: בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי (דברים י׳:ח׳). והטעם: שאמר לו השם זה הטעם בהר סיני. על כן כתוב: ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר י״י את משה בהר סיני (במדבר ג׳:א׳). והנה כאשר נעשה המשכן, נבדל אהרן ובניו לשרת השם, וכן הלוים. אז היתה מחלוקת קרח, כי בכור היה, כאשר לקח השם הלוים תחת הבכורים שהיו קדושים, בעבור שהם העלו העולות, והשלמים זבחו על המזבח שנעשה לפני העגל.
AND MOSES SAID. Its meaning is, and Moses already said to them.⁠1 It is similar to Then the Lord God formed (Gen. 2:7).⁠2 There are many other such examples.⁠3
[CONSECRATE.] The word milu (consecrate), which is in the kal, is grammatically irregular. It is sometimes transitive and at other times intransitive.⁠4
[FOR EVERY MAN HATH BEEN AGAINST HIS SON.] Even if the worshipper be his son or brother he must kill him. They will be rewarded with a blessing for doing this. This is what At that time5 the Lord separated the tribe of Levi (Deut. 10:8) refers to. Its meaning is that God told Moses at Mount Sinai the reason the tribe of Levi was set aside. Scripture therefore reads, Now these are the generations of Aaron and Moses in the day that the Lord spoke with Moses in mount Sinai6 (Num. 3:1). Now Aaron, his sons, and the Levites were separated7 to serve the Lord at the time that the tabernacle was erected. Korah's quarrel8 took place at that time. Korah was a first-born.⁠9 Korah rebelled when God set aside the Levites in place of the first-born who were holy.⁠10 God did this because the first-born11 brought the burnt offerings before the calf and they slaughtered peace offerings upon the altar, which was made before the calf.
1. Thug va-yomer is a pluperfect. Our verse literally reads, "Consecrate yourselves today to the Lord, every man against his son, and against his brother.⁠" Logic dictates that Moses said this to the Levites before they went out to slay the worshippers of the calf.
2. Which according to Ibn Ezra should be interpreted, and the Lord God had already formed. See Ibn Ezra on Gen. 2:7.
3. Of the use of the pluperfect in Scripture.
4. Weiser explains that Ibn Ezra believed the word milu in our verse to be transitive. He interpreted our verse as meaning, fill your hands with a blessing.
5. When Israel made the golden calf. See Ibn Ezra on Deut. 10:7.
6. That is, the meaning of that the Lord spoke with Moses in mount Sinai is that the Lord spoke with Moses regarding the separation of the tribe of Levi. Num. 3:1-10 deals with the separation of the tribe of Levi. Hence Ibn Ezra's interpretation.
7. In practice.
8. Num. 16:1-34.
9. Ex. 6:22.
10. Num. 3:45. Korah rebelled because he would no longer be permitted to do the temple service, for Levites, although holy, could not perform priestly duties.
11. Unlike the tribe of Levi.
ולתת עליכם היום ברכה – שמעתי: שמכאן זכו בני לוי שברכם משה בוזאת הברכה, אף על פי שלא ברכם יעקב. ובני ראובן כבר פירשתי (ר״י בכור שור בראשית מ״ט:י״ט, דברים ל״ג:ו׳) שלפי ששלחם חלוצים בעבר הירדן והלכו במצותו – ברכן. וגם יעקב ברכן על אותו מעשה, כמו שפירשתי בגד גדוד יגודנו (ר״י בכור שור בראשית מ״ט:י״ט). וגם יש לומר שברך בני לוי שהיו שבטו ואחיו, אבל בני שמעון לא זכו, שקלקלו במדיניות וגינו משה, שאמרו לו: בת יתרו מי התירה לך (בבלי סנהדרין פ״ב.).
ולתת עליכם היום ברכה – TO GIVE UPON YOU TODAY A BLESSING – I heard: that from here the Levites merited that Moshe blessed them in VeZot HaBerakhah, even though Yaakov did not bless them. And the Reuvenites I already explained (R״Y Bekhor Shor Bereshit 49:19, Devarim 33:6) that since they were sent to fight vanguard on the other side of the Jordan and went by his command – he blessed them. And also Yaakov blessed them for this deed, like I explained with “Gad, troops will accrue to him” (R״Y Bekhor Shor Bereshit 49:19). And it is also possible to say that he blessed the Levites who were his tribe and his brothers, but the Shimonites did not merit, for they were corrupt with Midianite women and degraded Moshe, in saying to him: who permitted you the daughter of Yitro? (Bavli Sanhedrin 82a:11).
מאמרו מלאו ידכם היום{טעמו} השלימו פועל רצוי זה על ידי ההתמדה בו כראוי והקנאות על משמעת האל יתעלה1.
ולתת עליכם היום ברכה – פשוטו {היינו} ברכה ממנו יתעלה, שכר על מעשיכם2.
1. קכה. ראה לעיל פר׳ תצוה (כח:מא) שנזקק רבנו לפרש ביטוי ׳מילוי ידים׳, ושם דחה תרגומו של אונקלוס שתרגמו לשון הקרבת קרבן, באומרו שזוהי סיבת המלוי אבל לא תרגומו [ולכאורה יותר היה לו להתווכח עם תרגומו כאן שתירגם ׳קריבו ידכון קרבנא׳]. ופירוש רבנו כאן הוא בהתאם למה שביאר שם שמילוי ידים הוא ההתמדה וההרגל בדבר.
ועי׳ לרס״ג בפירושיו (מהד׳ רצהבי עמ׳ רז) שביאר בכמה אופנים: א. ׳חיזוק לאנשים שהם לוחמי מלחמת הקודש, כדרך שיאמר האומר למי שעשה מעשה ׳יפה עשית׳ או ׳יברכך אלהים׳⁠ ⁠׳ [ונראה שביאור זה מתאים למה שפירש רש״י לעיל פר׳ תצוה שם שהוא ביטוי מליצי ע״ש]. ב. ׳אפשר שענין מלאו ידיכם היום – עשו כמו במלואים ואכלו ושתו ועשו אותו יום טוב, כענין ובאבוד רשעים רנה, וזה ששנה כי איש בבנו ובאחיו כמנהג הידוע שכל מי שבית דין המיתוהו באחת מד׳ מיתות אין קרוביו ובני ביתו מתאבלים עליו אלא לובשים בגדי פאר שלהם ואוכלים ושותים ושמחים׳ [וראה בתורה שלמה כאן אות רלו שהביא כדברים האלה מכת״י אלגוז אלמגזי, והם הם דברי רס״ג כמו שתראה, וכן העיר רצהבי שם]. ג. ובתרגומו (מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ צט) תירגם ׳מלאו חובתכם׳, וכנראה שפירוש זה מתאים לפירושו ופירוש אונקלוס בפר׳ תצוה שם.
2. קכו. השוה פי׳ רס״ג (מהד׳ רצהבי עמ׳ רז) שכתב: ׳אפשר שיהיה ברכה כפשוטו, ואפשר שכוונתו, במעשה זה שעשיתם ביומכם זה קידש אתכם אלהיכם לשיר ולברכה ולתהלה׳. [ומפליא הדבר שכיוון הרנצי״ב למדרשו של רס״ג בזה, וז״ל בשלמות בס׳ העמק דבר: ׳עוד נכלל בזה המאמר שהלווים נתייחדו לברך את ה׳ בשירה יותר מישראל וכהנים, והיינו דכתיב בית ישראל ברכו את ה׳ בית אהרן ברכו את ה׳ בית הלוי ברכו את ה׳, ותניא בתוספתא שלהי מס׳ הוריות על פסוקים הללו, נמצא ישראל מברכין אחת בית אהרן שתים בית הלוי שלש, ויהי הפירוש ולתת עליכם היום מצוה ועסק ברכה, ומזה זכו להיות המה משוררים בבהמ״ק יותר מכהנים. וזכו לזה באותו מעשה, משום דשני אופני חסידות המה, היינו א׳ מעשה המצוה למעלה מטבע אנושי, ב׳ רוממות הנפש בברכה באהבה ודביקות (כמש״כ לעיל בעשרת הדברות ובס׳ דברים (לג:ח) באורך), ובשביל שהראו חסידות במעשה זכו לזו החסידות וזכו מן השמים ברוממות הנפש גם כן׳].
מלאו ידכם היום – כבר נתמלאו כל יד ויד שלכם להיותכם משרתי הקב״ה, שהרי איש בבנו ובאחיו – שלחתם ידיכם לשם שמים,⁠1 וכן משמע התרגום. ואין לומר: מלאו ידיכם – להבא, שהרי כבר עשו כדברי משה.
ולתת עליכם היום ברכה – מכאן זכו בני לוי לברכת משה בפרשת ברכה אף על פי שלא ברכן יעקב, ובני ראובן זכו על ידי שעברו את הירדן חלוצים במצותו, אבל בני שמעון לא זכו לברכתו על ידי שקלקלו במדינית וגנו את משה ואמרו לו בת יתרו מי התירה לך.⁠2
דבר אחר: ולתת עליכם היום ברכה – הוא שנאמר בפרשת עקב: בעת ההיא הבדיל י״י וגו׳ ולברך בשמו עד היום הזה (דברים י׳:ח׳). באותו פרק נגזר שיהיו מובדלים וכשהוקם המשכן נגמר מה שנגזר כבר, ונבדל אהרן ובניו לשרת הקב״ה. גם הלויים נלקחו תחת הבכורות לפי שהקריבו על המזבח שנעשה לפני העגל אז הייתה מחלקתו של קרח שרצה להיות עובד עבודה לפי שגם הוא היה בכור כדכתיב ובני יצהר קרח ונפג וזכרי (שמות ו׳:כ״א).⁠3
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. שאוב מאבן עזרא פירוש שני.
מלאו ידכם היום, "dedicate yourselves today, etc.;⁠" Moses tells these people that they had already proved their absolute loyalty to Hashem, as they had not hesitated to kill members of their own family if those had been amongst the three thousand men mentioned in the last verse. This is also how our author understands Targum Onkelos on our verse. The point is not to understand Moses as using the expression: מלאו ידכם, as being in the future tense.
ולתת עליכם היום ברכה, "and thereby bring God's blessing upon yourselves this day.⁠" This verse is the reason why, in his parting address to the Jewish people in Deuteronomy 33,811, Moses singles out the tribe of Levi for a blessing although Yaakov, prior to his death had not done so. The reason that the tribe of Reuven received a blessing from Moses at that time, although that tribe too had not received a blessing from Yaakov, was that they had volunteered to be the vanguard of the army in the forthcoming battle with the Canaanites, having vowed not to rejoin their families on the east bank of the Jordan until all the other tribes had settled on their allotted territory. The tribe of Shimon, however, had neither received a blessing from Yaakov nor from Moses, due to their prince having cohabited provocatively with a Midianite princess, and because of the original Shimon's part in the killing of all the males of the town of Sh'chem. An alternate explanation: "and to bestow a blessing on you this day!|" Moses says here what he referred to in Deuteronomy 10,8 when he said: בעת ההיא הבדיל ה' את שבטעד היום הזה הלוי לשאת את ארון ברית ה', "at that time Hashemseparated the tribe of Levi to become the bearers of the Holy Ark......until this day.⁠" The new task of the Levites becameoperational after the Tabernacle had been built and the Holy Ark had been transferred to there. From amongst the Levites, Aaron and his sons and their descendants were selected as replacing the duties which prior to the golden calf episode had been performed by the firstborn, who were the priests in each family where the firstborn was a son. They too became disqualified by having participated at the time at least passively in the dancing around the golden calf. According to tradition, they had even offered sacrifices on the altar Aaron had built. Part of Korach's complaint was also that he should be qualified to offer sacrifices as he too was firstborn. (Our author has more to say about this in his commentary on Numbers 16,2.)
כי איש בבנו ובאחיו. פר״ש (שמות לב:כו ד״ה כל בני לוי) כל שבט לוי היה כשר. וא״ת א״כ מה בנו ואחיו. ופר״ש בזאת הברכה (דברים לג:ט ד״ה האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו) בנו. בן בתו. אביו. אב אמו. אחיו. מצד האם כו׳. מ״ר.
ולתת עליכם היום ברכה – מפרש ר׳ יוסף בכור שור: שמכאן זכו בני לוי שבירכם משה בוזאת הברכה, אף על פי שלא ברכם יעקב לפי שקיימו מצות מעבר חלוצים. אבל לשמעון לא ייחד לו משה ברכה בפני עצמו, אך נתברך מתוך ברכותיו של יהודה, כמו שפי׳ ר״ש בפרשת וזאת הברכה, ושם אפשר העניין בע״ה.
ולתת עליכם היום ברכה – ומכאן זכו בני לוי שברכן משה בזאת הברכה אע״פ שלא ברכן יעקב וגם בני ראובן ברכן לפי שקיימו ברכתו [צוואתו] לעבור חלוצים לפני אחיהם.
ולתת עליכם היום ברכה, "so that he may bestow a blessing on you this day.⁠" From this day on the blessings that Moses bestowed on the Levites as described in Deuteronomy 33,8 additionally, although Yaakov had failed to bless them on his deathbed became effective, just as Moses blessed Reuven, although Yaakov had failed to bless him. He received a blessing from Moses although he did not receive it from his father Yaakov, as in the meantime his descendants had volunteered to be the vanguard of the army of the Israelites when they conquered the land of Canaan and they did not return to their families for 14 years until all the tribes had received their ancestral lands.
כי איש בבנו – פי׳ בן בתו של לוי הנשואה לישראל והיה לו בן ממנו. והלכי קרי ליה בנו של לוי משום דבני בנים הרי הם כבנים. ולא מצי למימר בנו של לוי ממש, שהרי לא חטאו. ופשטיה דקרא הכי הוא כמו שתרגם אונקילוס קריבו ידכון יומא דין קרבנא.
ויאמר משה – זה היה אומר משה לבני לוי בעת עברם ושובם ובהרגם ושחטם לישראל, ואם משבטים עצמם שאולי מעטים מה חטאו ואולי רובם, רק שעתה נאספו כולם למשה להיותו ראש שבטם הנה היתה זאת השחיטה עולה להם לרצון לפני השם, כאלו קרבו קרבנות, וזה אמרו מלאו ידכם היום לי״י.
ולתת עליכם היום ברכה – כי יתברכו מהשם בהקריבם אלו הזבחים, ואולי רמז לאשר הבדיל י״י את שבט הלוי (דברים י׳:ח׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

ויאמר משה מלאו ידכם היום וגו׳ – אמר לכלל העם שיתנו לב לשוב ולמלאות ידם לי״י ולא יחס בעיניהם על הריגת החוטאים כי המה יביטו יראו באחיהם בני לוי כי איש איש מהשבט ההוא שלח ידו בבנו ובאחיו על קדוש י״י ויש להם לדון ק״ו בעצמם למלא ידם במשפט הזה ועוד שתהיה תשובתכם ומלוי ידיכם סבה לשתסור מעליכם חמת י״י והבאתם עליכם ברכה ולא קללה.
בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום. כי מלוי ידים בכל מקום מורה על החנוך כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק לו תאותו היום והלאה כמו שפרש״י בפרשת תצוה בפסוק ומלאת את ידם וסבת חנוכם לכהונה עם הפועל הזה הוא מפני שמעת שחטאו בעגל נפסלו הבכורות מן הכהונה וההורגים את החוטאים ראוי להכנס במקומם להיות כהנים למקום וזה כמ״ד וגם הכהנים הנגשו׳ אל י״י וכן וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות הם נדב ואביהוא ולא הבכורו׳ ואע״פ שבאותה שעה כשרים היו שעדיין לא חטאו בעגל עד סוף המ׳ יום לעמיד׳ משה בהר מ״מ מפני שהקב״ה יודע העתידות וידע שהם עתידים לאחר מ׳ יום לחטוא בעגל ותפסל עבודתן לא רצה שיהיו העולות והשלמים על הר סיני ע״י הבכורות שלא יאמרו העולם ראו שהבכורות שהעלו העולות בהר סיני הם שהעלו עולות לעגל והוא גנאי גדול ולא כמ״ד שהכהנים הנגשים אל י״י ונערי בני ישראל שהעלו העולות הם הבכורות כדתנן כד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבוד׳ בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות ונפסלו הבכורות וכדתניא בת״כ בפרשת צו בפסוק את חזה התנופה ואת שוק התרומה וכן כתב רש״י בהדיא בפ׳ במדבר לפי שהיתה העבודה בבכורות וכשחטאו בעגל נפסלו והלוי׳ שלא עבדו עבודת כוכבים נבחרו תחתיהן וא״ת אי הכי בקרא דוגם הכהנים הנגשי׳ ובקרא דוישלח את נערי בני ישראל למה פי׳ אלו הבכורות כאידך תנא י״ל שמנהגו של רש״י ז״ל בכמה מקומות כן הוא שפעם יפרש אליבא דמ״ד ופעם יפרש אליבא דמ״ד כפי המקומות וכבר פירשתי זה בפ׳ בראשית ע״ש:
כי איש בבנו ובאחיו כי איש מכם ימלא את ידו בבנו ובאחיו. שהוא מקרא קצר ופירושו כי כל איש ואיש מכם ימלא את ידו לחנוך בכהונה עם בנו ועם אחיו פי׳ ע״י הריג׳ בנו ואחיו ואע״פ שלא הוזכר בהריגה רק אחיו ורעהו וקרובו אמר בנו לרבותא שאפי׳ אם היה בנו היה הורגו לקדושת השם:
הנה לא נאספו אליו הבכורות רק בני לוי בלבד מסופקים איך יעשו מכת חרב והרג כזה. לכן דבר משה על מלאכת השם שנית באמרו כי איש בבנו ובאחיו ר״ל כל אחד ישלח ידו בבנו ובאחיו אם היה מהעובדים כי בזה תצאו מידי חובתכם. ואל תחושו לקללת החוטאים שיקללו אתכם כי עתידים אתם לקבל עליו ברכה ולא קללה כ״ש שבזה תסירו מעל ישראל חמת ה׳ וחרונו ואין ברכה גדול׳ מזו. וכתב הראב״ע שרמז להם באמרו ולתת עליכם היום ברכה שמהיום ההוא יזכו לעמוד לשרת במקדש ה׳ וכמ״ש בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי ונכון הוא. כי מפני שהבכורות העלו עולות וזבחו שלמים לעגל נפסלו לעבודה ובחר השם בבני לוי שמלאו ידיהם. אבל אהרן לא נענש עם עובדי העגל. לפי שהיתה כוונתו רצויה וטהורה מבלי חטא ואשם ואיך עם הפושעים ימנה. האמנם התאנף השם עליו מפני שבאה התקלה על ידו ושגגת תלמוד עולה זדון.
ואמנם מה היה עונשו יתבאר אחר זה בסדר זאת חקת התורה. והותרה בזה השאלה הט׳.
מלאו ידכם היום לה׳ – הקנו שלמות לידכם היום שתהיינה מוכנות לעבדו במקדשו.
כי איש בבנו ובאחיו – כי כל אחד מכם כבר הוקדש לה׳: ״בבנו״, בענין המילה שעשיתם במדבר, ״ובאחיו״, בהריגת היום, ולכן ״מלאו ידכם״ בטוב הכוונה והשלימו הכנתכם לה׳ לעבודתו.
ולתת עליכם היום ברכה – ומלאו ידכם גם כן באופן שיתן השם יתברך ״עליכם היום ברכה״, וזה שתהיה מגמת פניכם לשמור משפטו ובריתו, כאמרו ״כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו. יורו משפטיך... ברך ה׳ חילו ופעל ידיו תרצה״ (דברים ל״ג:ט׳-י״א).
'מלאו ידכם היום לה, acquire for yourselves some degree of perfection today! Today you will become worthy to perform service in God’s Temple in the future!
כי איש בבנו ובאחיו, for each one of you have already become sanctified to God through having circumcised his own son for God, something you did in the desert. (according to Sifrey Behaalotcha,15, the tribe of Levi were the only ones who observed this commandment while the people were in the desert).⁠a Therefore, מלאו ידכם prove this sense of loyalty again by becoming blessed through assuming this difficult task of carrying out His instructions now. ובאחיו, and today you have again demonstrated your loyalty of spilling the blood of even your own brothers. Moses gave recognition to this collective act of loyalty to God in preference to loyalty to their fellow Jew in Deuteronomy 33,9-11 when he said about this tribe:כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו.... ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה, “for they have observed Your word and Your covenant they preserved. Bless, Hashem, his resources and favour the works of his hand.”
a. how many Levites could have been circumcised during the 89 days since the Passover and the return of Moses from Mount Sinai?
בדבר זה תתחנכו וכו׳. אתיא כמאן דאמר בפרק פרת חטאת במסכת זבחים (קטו ע״ב) וגם הכהנים הניגשים אל ה׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל יט, כב) היו הבכורות, כמו שפירש רש״י למעלה בפרשת יתרו (שם), כי עדיין לא נפסלו הבכורים, וכשחטאו בעגל נפסלו הבכורות, ומכל מקום לא היו פסולין אלא לעבודת המשכן, ועד שהוקם המשכן היו עובדים הבכורות, כמו שנתבאר למעלה בפסוק (ל, טז) ״ונתת אותו על עבודת אהל מועד״. והרא״ם פירש הפך זה, דאתיא הא דקאמר כאן ׳ובדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום׳ כמאן דאמר ״וגם הכהנים הנגשים אל ה׳⁠ ⁠⁠״ הם נדב ואביהו, ונפסלו באותו זמן מיד הבכורות מפני שידע הקב״ה שיחטאו לסוף במעשה העגל, ולפיכך פסלם בסיני מיד, כי גנאי הוא שיעבדו הבכורות בסיני, שיהיו נפסלים לסוף במעשה העגל. ורש״י דפירש בפרשת יתרו ״וגם הכהנים״ הם הבכורות, אתיא כאידך מאן דאמר, ודרך רש״י לכתוב פעם אליבא דחד, ובמקום אחר אליבא דחד. ואין דברים אלו נכונים, ואף אין צריך להם כלל, כי רש״י פירש הכל לפי שטה אחת – שלא נפסלו הבכורות רק בעגל, ועבדו עד שהוקם המשכן, כי לא נפסלו רק מן עבודה שבמשכן, ופשוט הוא:
כי איש מכם. לא כל איש, דהא לא אמר רק לבני לוי (פסוק כח), לא לכל איש:
כי איש בבנו ובאחיו וגו׳. ואם תאמר, ולמה לא אמר בשעת מעשה ׳הרגו איש את בנו׳, ולמה אמר ״הרגו איש את אחיו״ (פסוק כז), ונראה אם היה אומר ׳הרגו איש את בנו׳ לא יהיו סוברים כי פירוש ״בנו״ היינו בן בנו, ויהיו סבורים בנו ממש, ויסברו שיש לוים שעבדו את העגל, לכך לא אמר להרוג את בנו, שלא יטעו בזה:
בדבר זה תתחנכו כו׳. פי׳ מתחילה היו הבכורים כהנים למקום ואח״כ חטאו בעגל והקריבו קרבן לעבודת אלילים לכך הרגו אותם ואתם תהיו תחתם לכהנים למקום ואמר תתחנכו כי מילוי יד מורה על החינוך כשנכנס לדבר להיות מוחזק מאותו יום והלאה כדפירש רש״י לעיל בפרשת תרומה:
כי איש מכם ימלא ידו בבנו כו׳. ואף על פי שלא הוזכר בהריגה רק אחיו וקרובו מישראל ורעהו אמר בנו לרבותא שאפילו אם היה בנו היה הורגו לקדושת השם:
By this act you will install yourselves... Explanation: Originally, the firstborn were priests to Hashem. But then they sinned with the Calf and sacrificed an offering to idolatry. Therefore you are to kill them, and you should become priests to Hashem in their stead. Rashi says, "You will install yourselves,⁠" because מילוי יד means installation to a position that one will hold from then on, as Rashi explained in parshas Terumah.
"For each man" amongst you will be installed [as a result of what each did] to his son... In connection with the actual killing, it mentions only an Israelite brother, relative and friend, [but not a son]. Nevertheless, here it says, "His son,⁠" in order to emphasize the point. It conveys that each man would have killed even his own son to sanctify Hashem's Name.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מלאו – לא נודע מילואים אלו מה יגידו, ואם על הריגת הקרובים הלא כבר עשו מה שעשו, והמפרשים אמרו כי פסוק זה מדבר מה שאמר קודם המעשה, וקשה למה לא כתבו במקומו.
ונראה כי פסוק זה במקומו מונח, והכוונה היא לצד שעשו בני לוי מעשה האמור בסמוך שהרגו כשלשת אלפי איש והוא מעשה אשר אינו נעשה כיוצא בו על ידי בחינת הצדיקים כידוע, וצא ולמד מאמרם ז״ל (מכות ז׳.) שאמרו בית דין שהיו הורגים אחד לז׳ שנים ויש אומרים לע׳ שנים היתה נקראת בית דין קטלנית, ובני לוי הרגו ביום אחד כג׳ אלפי איש ויש לחוש בזה לחסרון האושר וסימן הגריעות שיחסרו אורות נשמת העושה כזה לו יהיו שיהרוג כפי הדין סוף כל סוף זה יגיד האכזריות שהיא בחינת הרע, לזה בא איש האלהים ואמר להם מלאו ידכם אין פירושה לשון ציווי אלא פירושו הודעה כי הן היום יהיו מלואכם ידכם פירוש כחכם לה׳ ואין במעשה זה הכרת חוסר האושר אלא אדרבא מילוי אורות הנפש, והטעם הוא כי איש בבנו וגו׳ וזה הוא מעשה המצויין לאברהם אבינו שבו היה לו השלימות דכתיב (בראשית כ״ב) וישלח אברהם את ידו וגו׳ וכתיב עתה ידעתי וגו׳ כי ברך אברכך, והוא אומרו ולתת עליכם היום ברכה מלבד שבזה השגתם שלימות יד הקודש עוד לתת עליכם ברכה.
עוד נתכוין לומר בדקדוק תיבת עליכם ולא אמר לכם שיכוין לומר גם כן שהחסרון שנחסר על ידם אינו קרוי חסרון אלא אדרבה ברכה גרמו במעשיהם, והרי זה דומה לאילן שזומרין אותו להצלחתו בהסרת ענפים הרעים כמו כן באמצעות הריגת עושי רשע מבני ישראל שנמשלו לגפן (תהלים פ׳) והוא אומרו ולתת עליכם פירוש על סיבתכם היום ברכה פירוש לישראל שבהם היה החסרון שזולת זה היה בית מיחוש לכל ישראל, וכפי זה טעם שאמרו בית דין ההורגת א׳ לע׳ שנה וכו׳ הוא במציאות שאינו דומה מציאות שלפנינו מב׳ טעמים, הא׳ כי כאן הרגו חביביהם וזה יגיד בחינת הפלגת אהבתם בבורא, ועוד שהיה מציאות שזולת זה תדבק הרעה לכל ישראל ובאמצעות זה שב ה׳ מחרון אפו.
מלאו ידכם היום, "consecrate yourselves this day, etc.⁠" It is not clear what the word "consecrate" is supposed to mean in this context. If it referred to the matter of killing one's relatives, this had already occurred. It should have been reported prior to the Levites carrying out Moses' orders.
I believe we can explain this verse as being in its proper place. The Torah felt that inasmuch as these Levites had carried out executions with their own hands, something that certainly is not characteristic of righteous people, their image had to be restored. We have learned in Makkot 7 that any court which carries out a death sentence once in seven years (according to some even once in seventy years) is labelled as "a murderous court.⁠" In this instance the Levites killed about 3,000 people in a single day. There was a fear that their souls could have been tarnished by the experience seeing that though what they had done was perfectly legal it might leave a residue of mercilessness or a streak of cruelty in their character. In order to reassure both them and the people, Moses the man of God, told them to "consecrate their hands.⁠" This was not a commandment but a reassurance that by the very act of carrying out the task allocated to them they had consecrated themselves to the service of the Lord. Not only did their action not hint at a character deficiency in them, but, on the contrary, it reflected that they were spiritually very enlightened. The proof was that they did not protest having to sacrifice their own sons or close relatives which put them in a category similar to that of Abraham at the time he was willing to offer up Isaac. God testified that Abraham had reached the pinnacle of perfection after he had demonstrated that he had not withheld Isaac (Genesis 22,12). God had given Abraham a double blessing at that time (Genesis 22,17). Moses assured the Levites that they too were recipients of a similar blessing by God as a reward for what they had done, i.e. ולתת עליכם היום ברכה.
Moses was very precise in describing this blessing as עליכם, which implied something additional, instead of saying לכם. He told the Levites that not only was God's blessing not required to restore a character defect which had been revealed when they acted as mass executioners, but there had not been a character defect in the first place, and He now added a further positive dimension to their respective characters by granting them this blessing. We may view the whole episode as similar to an orchard in which the trees have to be pruned in order to assure that the remaining branches develop more successfully. The house of Israel has frequently been compared to a vineyard (Psalms, 80,9 et al). When Moses spoke of the blessing that God would bestow עליכם, "upon you,⁠" the meaning of עליכם is "thanks to you,⁠" thanks to what you have done, the entire Jewish people will experience such a blessing. It was not the Levites who had been deficient but the people. By removing the superfluous members of the Jewish people, the Levites had assured the successful development of the remaining branches of the trees in that orchard. When we had previously quoted the Talmud which characterised a court that carried out death-sentences as "murderous,⁠" the circumstances described in the Talmud do not match what happened here at all, for two reasons. 1) The Levites (read court) executed their beloved ones. This demonstrated that their love for God was greater than their love for their errant family members. 2) Failure to carry out these sentences would have condemned the whole nation to destruction at the hands of God. The executioners therefore were the life savers of the people, not "murderous.⁠" God's anger abated only as a result of their action.
מלאו ידכם היום לה׳ – בשכר שלא טעיתם בעגל, ועל ידי שעשיתם היום את נקמת ה׳ וקנאתם לאלהי ישראל, תזכו להתקרב אל ה׳ ולעבוד עבודתו, כי עד הנה העבודה היתה בבכורות, והלויים לא נבחרו עד השנה השנית, שנאמר ולקחת את הלויים לי אני ה׳ תחת כל בכור (במדבר ג׳ מ״א), אבל מן היום הזה והלאה תמלאו ידכם לה׳, שתהיו מוחזקים בדבר וראויים להלקח תחת הבכורים, שהרי איש בבנו ובאחיו שלחתם ידכם לכבוד ה׳, וגרמתם בזה שיתן ה׳ עליכם ברכה, דהיינו שיכרות אתכם ברית שלום ויקרב אתכם לעבודתו בתוספת קדושה וכבוד, כדרך האמור בפנחס, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל (במדבר כ״ה י״ג), ולשון ברכה האמור כאן מפורש במשנה תורה, שאחר סיפור מעשה העגל סמך הכתוב בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי וכו׳ ולברך בשמו עד היום הזה (דברים י׳ ח׳):
מלאו ידכם – אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום, כי איש מכם ימלא ידו בבנו ובאחיו (רש״י), לפי׳ מקרא זה ראוי להיות מוקדם לויעשו. ובאמת א״צ להקדים את המאוחר, כי מלא יתכן היותו צווי כמו מלאו ארבעה כדים (מלכים א ח׳), וגם פעל עבר כמו כי מלאו אחרי ה׳ (מטות ל״ב), אחרי שעשו הלויים את הדין בחוטאים וביערו עושי רע מקרב ישראל אמר להם משה, במעשה זו נתחנכו ידכם להיותם מוכנים וראויים לה׳ להיות עובדי השם במקדשו, וכמ״ש בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט לוי, כי אחרי שעשו הלויים דין הראוי בחוטאים ובתוכם היו הבכורים ועי״ז נפסלו מן הכהונה, ואתם הקניתם השלמות לידכם להכנס במקומם לעבודת השם. ואמר כי איש בבנו, איש מכם לא חס מלעשות משפט הראוי אף אם החוטא היה אחד מבניו, כלומר בן בתו מישראל שהוא חשוב כבנו, והוא בכלל מ״ש להם משה תחלה ואיש את קרובו, ואמר ולתת עליכם היום ברכה, כלומר גם במעשה זו נתחנכו ידכם להיותכם מוכנים וראויים לחול עליכם ברכת ה׳.
מלאו – פעל עבר מבנין פיעל, והוא פעל סתמי (impersonale) כמו יקראו לך (ישעיהו מ״ז:א׳), יקראו הקוראים, אף כאן מלאו הממלאים, אלא שזה נאמר ד״מ {דרך משל} כאילו היה שם מי שמלא ידם, והוא כאילו אמר: ידכם מֻלאה לה׳, קבלתֶם מלוי היד בזביחת איש בנו ואחיו.
איש בבנו – הוא בן בתו שאינו לוי, וגם חתנו שהוא כבן לחותנו.
מלאו – יפה הבין רשב״ם שהוא פעל עבר מבנין פִעל, כמו כי מלאו אחרי ה׳ {במדבר ל״ב:י״ב}, ויפה פירש חִנְּכוּ: אבל לדעת רש״י ראב״ע ור⁠{מ}⁠במ״ן הוא צווי מן הקל, ולא יתכן, כי לשון מלוי יד אינו אלא בפיעל, וגם לא יתכן שיהיה אדם ממלא ידו ולוקח גדולה לעצמו, אבל צריך שאחרים יתנו לו הגדולה, וכן בעגלי ירבעם כתוב דרך גנאי: החפץ ימלא את ידו (מלכים א י״ב:ל״ג).
מלאו ידכם היום לה׳ – לאחר שהלויים גמרו את הפעולה שהצילה את התורה, אמר להם משה: ״מלאו ידכם היום לה׳⁠ ⁠⁠״. המשיכו בעתיד להיות מה שהתחלתם להיות היום! עשו עצמכם ל״קנאים״ ולעומדים לימין תורת ה׳. אינכם זקוקים למינוי או קריאה מיוחדת לעשות זאת. כל אימת שהתורה מתחללת בקרב העם, נקרא כל אחד ואחד לפעול כמושיעה של התורה ולעמוד לימינה. החובה והאחריות המוטלות על כל אדם הן הנה כתב מינויו. ככל שמעשהו קשור פחות למשרה כל שהיא, כן ירבו חשיבותו ותועלתו, והוא יטביע בכל אחד ואחד רושם עמוק יותר של הרוח הצריכה למלא את כולם.
כי איש בבנו ובאחיו – רק מי שמסוגל להגן על התורה אף נגד קרובו שאר בשרו, יכול לשמש כנושא דגל התורה ולהתייצב נגד כל העדה. בידו לדרוש מהאחרים רק אותה התנהגות שהיה דורש משאר בשרו הקרוב ביותר. ״כי איש״ וגו׳ הוא מאמר המוסגר: מכיון שאינכם חסים על קרוביכם, אינכם צריכים לחשוש מלהתייצב קבל עם ועדה. ״ולתת״ וגו׳ הוא ההמשך של ״מלאו״ וגו׳: אל תצפו למינוי מאת ה׳; אולם ה׳ יתן ברכה והצלחה במעשה ידיכם. הקנאה שקנאתם לה׳, הבאה מהתעוררות לבכם, תישא פירות רבים.
מלאו ידכם – הודיע להם שעי״כ ימלאו ידם להתחנך להיות תחת הבכורות שהם לא נתאספו אל משה וידע שידחו מלהיות משרתי ה׳, כי כל איש מכם יתחנך לעבודת ה׳ ע״י בנו ואחיו, ועי״כ לתת עליכם ברכה כמ״ש (דברים לג) האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וכו׳ ברך ה׳ חילו:
מלאו ידכם: הרגילו עצמכם1 לעשות אך לה׳2, כמו שכתבתי לעיל (כט,ט) במשמעות ׳מלוי ידים׳3.
כי איש בבנו ובאחיו: דבמה שהרגו באותו יום בנו ואחיו שידעו שחטאו, ופעולה זו שבאה לידם לעשות אך לה׳ פעלה בלבבם פעולה עזה ונמרצה לעשות כן מכאן ולהבא אך לה׳, מה שלא בנקל היה להם עד כה, ולא היה במלוי ידים, אבל עתה בנקל להרגיל ידיכם לעשות אך לה׳.
ולתת עליכם היום ברכה: עוד תועלת נפלאה תגיע לכם במעשה נפלא זה, שתהיו ראויים לתת עליכם היום ברכה, דבמה שעשיתם דבר למעלה מטבע אנושי כך תהיה השגחה פרטית עליכם למעלה מהטבע. והיינו שאמר משה בספר דברים (י,ט) ״ה׳ הוא נחלתו כאשר דבר ה׳ אלהיך לו״, ונתבאר שם שבבואם בשנת הארבעים למוסרה שם קבלו עליהם עול פלפולה של תורה, ובזה השיגו מעלה זו להתברך בשפע, כדאיתא בעבודה זרה (יט,ב) ׳כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין, דבר זה נאמר בתורה׳4 וכו׳, וכמו שכתבתי לעיל (טו,כז) ולהלן ריש פרשת פקודי ובספר דברים. ומעשה זה שעשו עתה במסירות נפש גרר להם להשקיע כוחם בעסק התורה, שאינו מגיע ג״כ רק באופן כזה5, כדאיתא בשבת פרק ר״ע (פג,ב): אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר יט,יד) ״זאת התורה אדם כי ימות באהל״, ועוד כמה מאמרים, ומזה תגיע עליהם ברכה.
עוד נכלל בזה המאמר שהלוים נתייחדו לברך את ה׳ בשירה יותר מישראל וכהנים, והיינו דכתיב (תהילים קלה,יט) ״בית ישראל ברכו את ה׳, בית אהרן ברכו את ה׳, בית הלוי ברכו את ה׳⁠ ⁠⁠״, ותניא בתוספתא שלהי מסכת הוריות על פסוקים הללו: נמצא, ישראל מברכין אחת, בית אהרן שתים, בית הלוי שלש6. ויהיה פירושו ׳ולתת עליכם היום מצוה ועסק ברכה׳. ומזה זכו להיות המה משוררים בבית המקדש יותר מכהנים. וזכו7 לזה באותו מעשה, משום דשני אופני חסידות המה8, היינו, א׳, מעשה המצוה למעלה מטבע אנושי. ב׳, רוממות הנפש בברכה באהבה ודביקות, כמו שכתבתי לעיל בעשרת הדברות (כ,ו) ובספר דברים (לג,ח) באורך. ובשביל שהראו חסידות במעשה זכו לזו החסידות, וזכו מן השמים ברוממות הנפש גם כן.
1. זוהי משמעות של ׳מילוי ידים׳, ו״היום לה׳⁠ ⁠⁠״ משמעותו – ׳אך לה׳⁠ ⁠׳.
2. עיין בקטע הבא.
3. לשון רבינו שם (וכן בכל מקום שמוזכר ׳מילוי ידים׳): שתחנך אותם שלא יתעלפו ויהיו ידיהם מלאות עבודה. אך שם שהוא בענין מילוי ידים לעבודת הקרבנות משמעותו להתרגל לעבודת הקרבנות בהקשר הזה שלא יתעלפו בשחיטה וכו׳, וכאן הוא במשמעות אחרת, וכפי שממשיך רבינו בקטע הבא.
4. המשך הגמרא: דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה ״ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון״ (דברים כט,ח).
5. של מסירות נפש.
6. המשך: ״יראי ה׳⁠ ⁠⁠״ מברכין ארבע.
7. ומדוע זכו...
8. כלומר, ישנן שני דרכים בעבודת ה׳ המזכים את עושיהם בהגדרת ״חסיד״.
כי איש בבנו ובאחיו – כל אחד מכם מלא ידו לאל בהקריב לו מנחה דם בנו ואחיו; ותיבת מלאו היא צווי מהקל והראוי מַלְּאוּ כַפִּעֵל, ונוטה מעט מהוראת וכבוד ה׳ מלא המשכן (פרשת פקודי), ונקדוהו מבנין הקל להורות שאף על פי שבנהוג איש אחר ממלא יד הנכנס לעבודה, כאן רוצה לומר מלאתם אותה בעצמכם בהריגת קרוביכם, ויכולים אתם ליכנס מיד לעבודת האל.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאמנחת יהודהדעת זקניםמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(ל) וַֽיְהִי֙א מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל⁠־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל⁠־יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃
The next day,⁠1 Moshe said to the people, "You have sinned a great sin, and now let me go up to Hashem; perhaps I can gain atonement for your sin.⁠"
1. The next day | וַיְהִי מִמׇּחֳרָת – Literally: "It was on the next day".
א. וַֽיְהִי֙ =ל-מ,ש,ו (געיה)
• ל,ל1,ב,ש1,ק3?=וַיְהִי֙ (אין געיה)
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[רלט] 1ויהי ממחרת... ועתה אעלה אל ה׳, עלה בי״ח בתמוז ובקש רחמים על ישראל דכתיב (דברים ט׳:כ״ה) ואתנפל לפני ה׳ את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה׳ וגו׳, באותה שעה נתרצה הקב״ה לישראל ואמר למשה לפסול לוחות שניות ולעלות שנאמר (דברים י׳:א׳) בעת ההיא אמר ה׳ אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ. ירד בכ״ח באב לפסול שני לוחות שנאמר (שמות ל״ד:ד׳) ויפסול שני לוחות אבנים כראשונים וישכם משה בבוקר וגו׳ ועלה בכ״ט באב ונשנית לו תורה פעם שנית שנאמר (דברים י׳:י׳) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה וגו׳ לא אבה ה׳ השחיתך, כימים הראשונים מה הראשונים מרוצים אף שניים, אמור מעתה אמצעים בכעס, ירד בי׳ בתשרי והוא היה יום הכפורים ובישרם שנתרצה לפני המקום שנאמר (שמות ל״ד:ט׳) וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו, לפיכך נתקיים יום זה חוק וזכרון לדורות שנאמר (ויקרא ט״ז:ל״ד) והיתה זאת לכם לחקת עולם. (סדר עולם רבא פ״ו)
[רמ] 2אתם חטאתם חטאה גדולה, ר׳ נתן אומר שלש עבירות נאמר בהם גדולה, ע״ז, גלוי עריות ושפיכות דמים. (מדרש הגדול)
[רמא] 3אתם חטאתם חטאה גדולה, מוכיח אדם אחרי (משלי כ״ח:כ״ג), א״ר יהודה ב״ר סימון מהו אחרי, אמר הקב״ה כביכול משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי, לישראל אמר אתם חטאתם וגו׳ להקב״ה אמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך (שמות ל״ב:י״א). (דברים רבה א ב)
[רמב] 4ועתה אעלה אל ה׳, אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים (דברים ל״ד:י׳), שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה כענין שנאמר ועתה אעלה אל ה׳ עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם (במדבר ח׳:ט״ז). (רש״י דברים לד י)
[רמג] 5אולי אכפרה... אנא חטא העם הזה, ת״ר וכפר (ויקרא ט״ז:ו׳) בכפרת דברים הכתוב מדבר (דברי ודוי) וכו׳. ומנין שבאנא (יהא ודוי זה) נאמר כאן כפרה ונאמר להלן בחורב כפרה (במעשה עגל אולי אכפרה בעד חטאתכם) מה להלן באנא אף כאן באנא. ומנין שבשם (אנא ה׳), נאמר כאן כפרה ונאמר בעגלה ערופה (דברים כ״א:ח׳) כפרה (כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳) מה להלן בשם אף כאן בשם. בשלמא חורב מעגלה ערופה לא יליף (לומר שיהא שם הזכרת השם) מאי דהוה הוה (כבר עבר ואי אפשר לחזור) אלא עגלה ערופה נילף מחורב (ותיבעי אנא) וכו׳, קשיא (יומא לז.)
1. תחלת הדרש שם: ביום ז׳ אחר עשרת הדברות עלה משה להר וכו׳ ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה (ראה שמות כד יח ובתו״ש שם אות קנב) בי״ז בתמוז ירד ושבר את הלוחות (הובא לעיל אות קפט). וראה רש״י שמות יח יג ודברים ט יא ותענית ל: ד״ה שנתנו. ומדרש אגדה דברים ט טז. ולק״ט שם ט יח ולעיל אות קמה ולהלן פל״ג פסוק ז. ויש בענין זה כמה שיטות בחז״ל ובראשונים. ובסע״ר שלפנינו מבואר שעלה בי״ח בתמוז ובעליה זו התחילו מ׳ יום האמצעים. ובתוס׳ ב״ק פב א ד״ה כדי הביאו את הסע״ר וגורסים: ובי״ח בתמוז עלה וכו׳ ובכ״ט באב נתרצה המקום וירד משה לפסול את הלוחות ועשה עוד מ׳ יום מל׳ באב עד י׳ בתשרי ונתרצה המקום וירד משה בי׳ בתשרי. וכתבו עוד שלפי מ״ש במדרש (ראה תנ״י וירא טז) שמשה עלה בחמישי לקבל לוחות אחרונות וירד בשני, א״כ לרבנן הסוברים שר״ח סיון דההיא שתא היה ביום ב׳ צ״ל שבי״ז שרף את העגל ודן את החוטאים ובו ביום עלה וביום כ״ח באב ירד בהשכמה ופסל לוחות ובכ״ט באב שהוא יום ה׳ עלה, או נאמר שבכ״ט באב ירד ובו ביום עלה ונאמר שהיה אב חסר כדי שיבא יום הירידה ביום הכפורים. ודבריהם צ״ב שהרי נאמר ויהי ממחרת. ושיטה אחרת יש בתנחומא כי תשא סי׳ לא: א״ר יהודה בר שלום ק״כ יום עשה משה אצל הקב״ה כיצד בחדש השלישי לצאת בני ישראל וגו׳ בששה בחדש נתן להם עשרת הדברות וכתיב בו ומשה עלה אל האלהים ועשה שם ארבעים יום כ״ד מסיון וי״ו מתמוז הרי מ׳ יום, ירד בי״ז בתמוז ראה את העגל ושבר את הלוחות ורדה את הסרוחין י״ח וי״ט וחזר ועלה בעשרים שנאמר ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה׳ וגו׳ וכתיב וישב משה אל ה׳ ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וגו׳ עשה שם עשרה מן תמוז וכל חדש אב הרי ארבעים יום, עלה בר״ח אלול כשא״ל פסל לך והיה נכון לבקר וגו׳ ויפסול וישכם משה בבקר ויעל, עשה שם אלול כולו ועשרה מתשרי וירד בעשור והיו ישראל שרוים בתפלה ותענית ובו ביום נאמר לו למשה סלחתי כדברך וכו׳. ובתוס׳ ב״ק שם הביאו בשם התנחו׳ דבי״ז ירד ובי״ח בו שרף את העגל ודן את החוטאים ובי״ט עלה. וכ״ה ברש״י להלן לג יא. וראה ברא״ם שם מש״כ ליישב הסתירה מד׳ רש״י לעיל יח יג שעלה בי״ח. ובעץ יוסף על התנחומא שם הגיה שצ״ל: ורדה את הסרוחין י״ח וי״ט חזר ועלה. אבל לפי״ז קשה מ״ש אח״כ עשה שם עשרה מן תמוז. וצ״ב. וראה בגמ׳ ב״ב קכא. ברשב״ם ובריטב״א שם שעלה בי״ט ומ״ש בסדר עולם י״ח טעות סופר הוא. ומכל מקום מבואר מהמדרשים הנ״ל שבעליה זו התחילו מ׳ יום האמצעים. ושיטה חדשה יש בפרקי ר״א פמ״ו: ובי״ז בתמוז שבר את הלוחות והרג את לייטי ישראל ועשה מ׳ יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והרג את כל אשר נשק לעגל והכרית עבודת העגל מישראל והתקין כל שבט במקומו ובר״ח אלול אמר ה׳ למשה עלה אלי ההרה וכו׳ (הכונה לפל״ד ב: ועלית בבקר וכו׳). ולפי״ז מבואר שבארבעים יום האמצעיים היה במחנה. וכן מבואר בסדא״ז פ״ד הובא להלן פל״ג פסוק ז. וברמב״ן שם הביא את הפדר״א והקשה ממ״ש בדברים שם ואתנפל לפני ה׳ את ארבעים יום וכו׳ כי אמר ה׳ להשמיד אתכם, וא״א שיהיה כל זה במ׳ יום אחרונים אחר שנאמר לו פסל לך ועלה אלי ההרה, כי היו ברצון וכבר בטל להשמיד אתכם. וכן ברא״ש סוף ר״ה הביא את הפרד״א וכתב שהוא ט״ס מש״כ ועשה מ׳ יום במחנה שהרי בהר היה ג׳ פעמים מ׳ יום. ובהגהות הגר״א לסע״ר פי׳ גם את הסע״ר בשיטת הפדר״א: פי׳ מ׳ יום האמצעים היה בתוך המחנה אלא היה עולה בכל יום על ההר להתפלל וירד תיכף וכן היה כל המ׳ יום וכו׳ ולא כהרא״ש שבמ׳ יום האמצעיים היה ג״כ בהר עי״ש ועי׳ באור הרד״ל לפרדר״א שם מש״כ ליישב קושית הרמב״ן. וראה העמק דבר כאן. ומבואר שיש לפנינו חמש שיטות א. שעלה בי״ז. ב, בי״ח. ג. בי״ט. ד. בכ׳. ה. ששהה במחנה ולא עלה כלל, ויש מפרשים שעלה וירד בכל יום.
2. ראה תורה שלמה בראשית לט אות ע. ובילקוט מאור האפלה מסיים הדרש: ג״ע דכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. שפיכת דמים, גדול עוני מנשוא.
3. ראה לעיל אות קז וצרף לכאן.
4. מקור הדרש בספרי בהעלותך פי׳ סז: עמדו ואשמעה, כאדם שאומר אשמע דבר מפי רבי אשרי ילוד אשה שכך היה מובטח שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עמו. ע״כ ובסגנון אחר במדרש הגדול שם עמדו ואשמעה, מלמד שהי׳ מתנבא בכל עת שירצה, ולא היה צריך להתכוין ולהזדמן לנבואה כו׳ אלא עמדו ואשמעה מיד. ועי׳ משנת אליעזר פ״ו עמוד קיז. והראי׳ מפסוק שלפנינו ליתא במקורות הנ״ל והמלבי״ם מפרש: אעלה אל ה׳ ר״ל שאעלה אל צרור החיים להסתלק מן עוה״ז אולי אכפרה אני אהיה כפרה וכופר בעד חטאתכם, ראה להלן אות רנב.
5. ראה יומא שם שלמד שבכפרת דברים הכתוב מדבר נאמר כאן (בפר כ״ג) כפרה ונאמר להלן (בשעיר המשתלח. רש״י) כפרה מה כפרה האמורה בשעיר דברים וכו׳. ובדק״ס מכתי״מ הגירסא: מה להלן כפרת דברים וכו׳ ול״ג בשעיר. והביא בשם ר׳ אליקים: ואית דמפקי מהתם מחורב דכתיב אולי אכפרה בעד חטאתכם דההיא כפרה לא הויא אלא תפלה בעלמא וכן פי׳ בפסקי רי״ד. וכ״ה בס׳ יראים מצוה שסג ולפי״ז נראה שמפרש אולי אכפרה בדברים ע״י תפלה. וראה תיב״ע כאן: איסק ואצלי קדם ה׳ וכו׳. ובהתוה״מ הביא הגי׳ הנ״ל מס׳ יראים והוסיף: ולדידיה אמר משה שיעלה להתודות בעד הכלל וע״כ הוצרך לומר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה שזה גדר הוידוי שהמודה יודה כי חטאו גדול מנשוא ושיתחרט עליו ועושה תשובה וכו׳. – ומנין שבשם וכו׳, ברב״ח כאן הביא דרש זה והוסיף: ודע כי דרך המתפללים באנא להזכיר השם כענין אנא ה׳ הושיעה נא (תהלים קיח כה) וכן כ״ג ביום הכפורים וכן בשמשון וכו׳ ומה שלא הזכיר משה כן, אפשר לומר שהתבייש מהזכיר השם המיוחד שבו נתנה התורה, כיון שישראל חטאו בו ובאו כנגד התורה ואע״פ שלא הזכירו רמזו במלת אנא שהוא לשון בקשה והוא כולל שתי השמות שבי״ג מדות (אולי כונתו שאנא הוא בגמטריא ב״פ כ״ו וראה ש״ך כאן שאנא הוא בגי׳ שם הויה במלואים). – אף כאן באנא, ראה תו״ש ויחי פ״נ אות נו וצרף לכאן. – בתרגום ירושלמי כת״י רומי: ״דלמה״ ד׳ יכפר על חוביכון ובתרגום ירושלמי שלפנינו: ״הלואי״ אכפר על חוביכון. באונקלוס: ״מאים״ אכפר. ובפי׳ רבנו אברהם בהרמב״ם: אולי אכפרה מראה שהפסוק שקדם היינו וינחם (לעיל יד) נכתב בתורה אחר זה, בו הודעה על סליחתו יתעלה (מיד) אחרי המלצתו הקודמת (של משה) ע״ה (במאמרו) זכור וגו׳ אע״פ שלא הודיע אז לשליח, שהרי אילו היה הוא יודע זה לא היה אומר כאן אולי אכפרה, ע״כ. וראה רש״י כאן ובספר הזכרון: לפי שהכתוב מדבר במשה ומשה לא יכפר עון אלא השם ית׳ הוא רחום יכפר עון, לזה דחק הרב לפרש אכפרה על ג׳ פנים מלשון כופר נפש ומלשון קנוח והעברה כמו שפירש באכפרה פניו ומלשון כפורת זהב טהור והוא אומרו וסתימה, אבל עם כל זה תימה הוא בעיני איך ערב ביחד שלש לשונות דלא ראי זה כראי זה. וראה רא״מ וגו״א שפירשו דברי רש״י בא״א וראה רש״י בראשית יב, כא.
וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי וַאֲמַר מֹשֶׁה לְעַמָּא אַתּוּן חַבְתּוּן חוֹבָא רַבָּא וּכְעַן אֶסַּק לִקְדָם יְיָ מָאִם אֲכַפַּר עַל חוֹבֵיכוֹן.
The next day Moshe said to the people, “You have committed a great sin. Now I will go up to before Hashem, perhaps I will gain atonement for your sin.”

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה׳ אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם
וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי וַאֲמַר מֹשֶׁה לְעַמָּא אַתּוּן חַבְתּוּן חוֹבָא רַבָּא וּכְעַן אֶסַּק לִקְדָם ה׳ מָא אִם אֲכַפַּר עַל חוֹבֵיכוֹן
א. ״אוּלַי אֲכַפְּרָה״ – ״מָא אִם אֲכַפַּר״ [ולא: דִּלְמָא], מן הטעם שהתבאר בפסוק ״אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא״ (בראשית מג יב).
ב. לטעם ״אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם״ – ״אֲכַפַּר עַל חוֹבֵיכוֹן״ עיין בפסוק ״וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ״ (בראשית כ ז) ״וִיצַלֵּי עֲלָךְ״.
והוה מן יומא דבתרה ואמר משה לעמא אתון חטיתון חובין רברבין וכדון אסוק אבעיא רחמין מן קדם י״י [דלמה די יכפר על חוביכון]⁠ב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אבעי״) גם נוסח חילופי: ״ונבעי״.
ב. כן נוסף בגיליון כ״י ניאופיטי 1.
והוה ביומא חרי ואמר משה לעמא אתון חבתון חובא רבא וכדון איסק ואיצלי קדם י״י הלואי איכפר על חוביכון.
And it came to pass on the day following, that Mosheh said to the people, You have sinned a great sin; but now I will go up and will pray before the Lord, if haply I may obtain forgiveness of your sin.
ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה ואתפלל לפני י״י הלואי אכפר בעד חטאתכם.
ולמא כאן מן גד קאל מוסי ללקום אנתם אכ֗טאתם כ֗טיה עט֗ימה ואלאן אצעד אלי אללה לעלי אסתגפרה כ֗טיתכם.
וכאשר היה ממחרת, אמר משה לעם: אתם חטאתם חטאה גדולה, ועתה אעלה אל ה׳, אולי אבקש ממנו כפרה על חטאתכם.
אכפרה בעד חטאתכם – אשים כופר וקינוח וסתימה לנגד חטאתכם, להבדיל ביניכם ובין החטא.
אכפרה בעד חטאתכם [PERADVENTURE] I SHALL MAKE AN EXPIATION FOR YOUR SIN – i.e. I shall put an effacing and a wiping off and a covering in front of your sin, to serve as a barrier between you and your sin.
ודע: כי השכינה היתה בהר ולא הסתלקה. והעד, שאמר: ואפן וארד מן ההר וההר בער באש (דברים ט׳:ט״ו). על כן אמר: אעלה אל ה׳.
ויהי ממחרת יום רדתו.
ועתה אעלה – לשוב אל ההר להתנפל לפני השם לכפר על ישראל, כאשר פרשתי (ראב״ע שמות פירוש שני ל״ב:י״א). אולי יכתוב בלוחות אחרים לכרות בריתא עם בני ישראל. וזהו: הנה אנכי כרת ברית (שמות ל״ד:י׳), כי הלוחות כשטר עדות.
א. המלה ״ברית״ הושמטה בכ״י פריס 176 והושלמה מכ״י פריס 177.
AND IT CAME TO PASS ON THE MORROW. Following his descent.⁠1
AND NOW I WILL GO UP. To return to the mountain to fall before the Lord and atone for Israel as I have explained.⁠2 Perhaps God will write another pair of tablets in order to make a covenant with Israel. This is the meaning of Behold, I make a covenant (Ex. 34:10).⁠3 For the tablets were, as it were, a document of witness.
1. In other words, mi-mochorat is short for mi-mochorat yom rideto.
2. See Ibn Ezra's comments on verse 11.
3. The second tablets served as evidence of God's covenant with Israel.
אולי אכפרה – מפני שהחטא גדול, יש ספק בדבר.
אולי אכפרה – PERHAPS I CAN GAIN ATONEMENT – Since the sin is great, there is doubt in the matter.
אולי אכפרה – מראה שהפסוק שקדם – היינו וינחם וג׳ (לעיל פסוק יד) – נכתב בתורה אחר זה1, בו הודעה על סליחתו יתעלה {מיד} אחר המלצתו הקודמת {של משה} ע״ה זכור וג׳ (לעיל פסוק יג), אע״פ שלא הודיע אז לשליח, שהרי אילו היה הוא ע״ה יודע זה לא היה אומר כאן אכפרה2.
1. קכז. רצונו בזה, שבהכרח הזמן שבו כתב משה בתורה את הפסוק הקודם – היה אחרי שאירע המעשה שבפסוק הנוכחי [אלא שמשה כתבו במקומו], שהרי בשעה הראשונה לא נודע לו למשה שניחם ה׳ על הרעה. ודברי רבנו מבוארים בדברי רבנו מימון זקנו כפי שהובא בגליון ממנו להלן. גם הרמב״ן ביאר שהיו שתי תפילות ונזכרות הן כסדרן, אבל לא נתקשה בקושיית רבנו, מפני שפירש שמה שנאמר ׳וינחם׳ אין זו מחילה מצידו יתעלה רק הסכמה לא לכלותם ע״ש.
אכן לדעת רס״ג שהביא הראב״ע להלן (פסוק לג) הרי זה כלל ואח״כ פרט, דהיינו שתחילה אמר הכתוב בכלליות שהקב״ה ניחם על הרעה, ואח״כ מפרט הכתוב היאך התגלגלה אותה סליחה, אבל בפועל לא התנחם עד לאחר תחנוניו של משה שבכאן. וראב״ע בפירושו לעיל (פסוק יא) הוסיף, שאף התפילה האמורה לעיל היתה באמת מאוחרת: ׳זאת התפלה היתה ראויה להכתב אחר שוב משה אל ההר, על כן וינחם ה׳ אחר שהתפלל והתנפל מ׳ יום, ואם נחם על הרעה בראשונה מה טעם לומר אולי אכפרה בעד חטאתכם, כי ירד ושרף העגל והרג עובדיו אז שב להתפלל לשם בעד ישראל ובעד אהרן שהיה הסבה׳.
2. קכח. ר״ל לשון עתיד.
ויהי ממחרת – בי״ח בתמוז.
ויהי ממחרת, "it was on the following day, etc.⁠" on the 18th day of Tammuz;
אכפרה – ב׳ במסורה דין ואידך אכפרה פניו במנחה זהו שאמרו לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה. אכפרה בעד חטאתכם להתפלל עליכם מתי אכפרה פניו במנחה.
ועתה אעלה אל י״י וכ׳ – אף על פי שקדם אמרו וינחם ה׳ בעבור תפלת משה לפני רדתו, הנה היה מן הראוי שישוב משה להתנפל לשם לחזוק, וגם לחדש עוד כפרה מופלגת אחרי שבער העגל ושחט בהמות מישראל, והעד על זה כי בהתנפלות הזה ענהו השם וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (שמות ל״ב:ל״ד), עד שגם אז הענישם בויגף י״י את העם (שמות ל״ב:ל״ה) א״כ לא היה מה שקדם מחילה מוחלטת.
ואחר שנִשְׁלַם זה הודיע להם משה שהם חטאו חטאה גדולה במה שהִשִּׁיאָם לִבָּם לעבוד עבודה זרה, ושהוא יבקש מה׳ יתעלה לכפר חטאתם.
ויהי ממחרת וגו׳ – אחר שהרג שלשה אלפים כל הברכים אשר כרעו לבעל וכל הפה אשר נשק לו אמר אל כל העם גם אתם חטאתם לי״י חטאה גדולה במה שנתתם לבבכם לשאל ולנסות את י״י וגם כי לא מחיתם בידם כאשר ראיתם סוף טעותם ולכך אני צריך לעלות אל י״י אולי אכפרה בעד חטאתכם.
אכפרה בעד חטאתכם אשים כופר וקנוח וסתימה לנגד חטאתכם להבדיל ביניכם ובין החטא. שאילו היה מלשון סליחה וכפרה היה לו לומר אולי אכפרה חטאתכם לא בעד חטאתכם שפירושו לנגד חטאתכם כמו ויסגור י״י בעדו שפירושו לפי פשוטו סגר כנגדו מן המים כמו שכתב רש״י שם ואמר וכן כל בעד שבמקרא לשון כנגד הוא בעד כל רחם בעדך ובעד בניך עור בעד עור מגן בעדי התפלל בעד עבדי׳ כנגד עבדיך:
וכאשר משה דן את העגל ואת העובדים אותו ראה שנית לבקש מהאל ית׳ סליחה וכפרה לכל העם שהיו אשמים מהם במחשבה רעה עם שלא הוציאוה לפעל ובשאלתם טלסאם להוריד כח הככבים עליהם ומהם על שלא מיחו בידי החוטאים. ומפני זה אמר אל העם אל תחשבו שכבר נתכפר לכם עון העגל ומעשהו בשלשת אלפי איש שנהרגו כי אתם חטאתם חטאה גדולה. ומה שמץ דבר בערכה הוא העונש שנעשה עליה ולכן צריך שאעלה אל ה׳ בראש ההר להתפלל בעדכם אולי אכפרה בתפלתי בעד חטאתכם. ואמר להם זה כדי שלא יספקו בהתמהמהו בהר כאשר עשו בראשונה.
אתם חטאתם חטאה גדלה – דעו גודל חטאתכם, כי אמנם בידיעתו תהיה תשובה בלי ספק, כאמרו ״כי פשעי אני אדע״ (תהלים נ״א:ה׳), וכאמרו ״אך דעי עונך״ (ירמיהו ג׳:י״ג).
אתם חטאתם חטאה גדולה, “realise the extent of your sin, for if you ponder this you will surely become penitents!” We find a parallel syntax in Psalms 51,5 כי פשעי אני אדע, “for I have come to realise the rebellious nature of my conduct.”a In Jeremiah 3,13 we also encounter a syntax reflecting the approach taken here by the Torah. The prophet wrote אך דעי עונך, “if you were only to understand the meaning of your iniquity!” He does not add “repent!” but takes it for granted that awareness of the implications of the wrong one has done will automatically result in penitence.
a. David feels that by being aware of the truly terrible nature of his transgressions he may qualify for help in rehabilitating himself. The specific nature of David’s transgression was the desecration of God’s name in arranging for the death of Bat Sheva’s husband so that he could marry Bat Sheva. While the Talmud had declared that he did not commit a technical sin when sleeping with Bat Sheva, his moral sin was something quite different.
(ל-לג) ויהי ממחרת. אחר שעשו זה הפועל, אמר משה, אתם חטאתם חטאה גדולה, ׳חטאים׳ – אלו המרדים, והיא ׳גדולה׳, כי שמחתם בה, אשר זה לכעס גדול לפני ה׳ למרוד בו ועם זה לשמוח במרד1.
ועתה אעלה אל ה׳ אולי אכפרה בעד חטאתכם. איני מקוה ל׳סליחה׳, אבל ל׳כפרה׳, כי ה׳כיפור׳ איננו ׳מחילה׳, אבל הקלת והקטנת העון, כדכתיב ׳וכיפר עליו – ונסלח לו׳, הרי לך שהכיפור אינו סליחה.
וכן אמר משה רבינו ע״ה להקב״ה בלשון הזה, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וגו׳, ופרט החטא2. ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, ר״ל, בין תשא בין לא תשא, מחני נא מזכיותך מספרך אשר כתבת, כי ׳אם תשא׳, עם מיחוק זכויותי – תשלים למחול לגמרי, כי הנשיאות אינה סליחה גמורה, רק הקלת העונש3, ואם לא תשא – מחה זכויותי ושים לנגד חטאתם זה כנגד זה, ומחוק מחטאתם החלק הראוי כנגד כל זכיותי.
ויאמר ה׳ אל משה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי. בתמיה. כלומר, מי הוא זה שחטא, ואפילו האיש האחד בעצמו, אינני מוחהו מספרי, ואין מצוה מכבה עבירה4, כל שכן מאיש אחד לאיש אחר, רק הנפש החוטאת היא תמות5, כי כה ייסד הצדק האלוקי:
1. ראה מה שהאריך בשיעורים לתהלים (לב א).
2. ראה יומא (פו:).
3. ראה בשיעורים לויקרא (ה יז). וראה שיעורים תהלים (לב א).
4. ראה סוטה (כא.), וראה בנדפס להלן (לד ו) ובדברים (י יז), ומקור הדברים בפיה״מ להרמב״ם באבות (פ״ד מכ״ב), וע״ש בפירוש רבינו.
5. ע״פ יחזקאל (יח ד, כ), ושם ׳הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן׳, ע״ש.
אשים כופר וקנוח וכו׳. דאין לפרש לשון כפרה, דאם כן ׳אכפרה חטאתכם׳ מיבעי ליה (כ״ה ברא״ם), או ׳אכפרה בעדכם׳ כמו ״וכפר בעדו ובעד ביתו״ (ויקרא טז, יא), מאי ״אכפרה בעד חטאתכם״:
מִֽמָחֳרָת: מ״ם שנייה בלא גלגל בס״ס. [מִֽמָּחֳרָ֔ת].
קנוח וסתימה לנגד חטאתיכם כו׳. פירוש דרש״י סבר כל בעד שבמקרא פירוש נגד וכאן אין פי׳ נופל לשון נגד לכ״פ דהאי אכפרה אין לשון כפרה אלא לשון קינוח וסתימה וכו׳ ואם כן שפיר נופל בו לשון נגד:
Wiping away and a covering in front of your sins"... Explanation: Rashi holds that every instance of בעד in Scripture means "in front of.⁠" But here, this meaning does not fit [if אכפרה] means "atonement.⁠" Therefore he explains that here, אכפרה does not mean "atonement", but "wiping away" and a "covering.⁠" Accordingly, "in front of" is fitting.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ועתה אעלה אל ה׳ – שלשה פעמים היה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, הפעם הראשונה עלה מיד אחר מתן תורה בז׳ בסיון כשאמר השם אליו עלה אלי ההרה (לעיל כ״ד י״ב), ובמשך המ׳ יום ההם נאמרה לו פרשת תרומה ותצוה ופרשת כי תשא עד וינפש, וכשירד בי״ז בתמוז ומצא העגל, שבר הלחות ושרף העגל והרג הנצמדים בו ואח״כ בי״ט בתמוז או ביום כ׳ בו עלה שנית אל ההר להתפלל בעדם, ועל העלייה הזאת אמר כאן ועתה אעלה אל ה׳, ולסוף המ׳ יום דהיינו בראש חודש אלול נתרצה לו הקדוש ב״ה שלא לכלותם וסלח להם, והבטיחם שיבאו וירשו את הארץ, אבל עדיין היתה שעת הזעם, ולכן אמר לו השם הנה מלאכי ילך לפניך (לקמן פסוק ל״ד), כלו׳ אינם ראויים להתנהג אלא ע״י מלאך, כי לא אעלה בקרבך וכו׳, אבל משה ראה שאין טוב לישראל רק אם יקחם ה׳ יתברך לעם סגולתו וינהיג אותם בכבודו ובעצמו בהנהגת הנפלאות שעליה דברנו לעיל (כ׳ ב׳), ולכן התאמץ לעלות פעם שלישית אל ההר להתחנן על הדבר הגדול הזה, והיתה העליה הזאת בראש חודש אלול, כמו שמפורש במשנה תורה ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים (דברים י׳ י׳), כדרך שאפרש שם. ובעליה הזאת קרו כל הדיבורים הכתובים בסמוך, ראה אתה אומר אלי וגו׳, גם את הדבר הזה וגו׳, ולבסוף התפלל משה ילך נא ה׳ בקרבנו (לקמן ל״ד ט׳), וביום הכפורים נעתר לו הקדוש ברוך הוא על ענין ההנהגה הזאת, וכרת עמו ברית לעשות נפלאות נגד כל עם ישראל וראה כל העם אשר אתה בקרבו וגו׳, זהו המשך הפרשיות הללו, ועל פי ההודעה הזאת תבין כונת הכתובים:
אכפרה בעד חטאתכם – אכסה בעד חטאתכם, ולשון כפרה פירשנו (בראשית ל״ב כ״א), וחשב משה בזה לתת את עצמו כופר בעדם, כמו שאמר ואם אין מחני וגו׳:
ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו׳ – הלויים המיתו רק את אלה שאשמתם הייתה גדולה ביותר. לפי הגמרא ביומא (סו:), היו אלה אותם אנשים שחטאו בעדים והתראה, או שהקריבו בפועל קרבנות לעגל הזהב – ״זיבח וקיטר״, אך לא אלה שרק השתתפו בעבודה הכללית שלו.
עקב כך הושבה מרות התורה למקומה, והובטח קיומה של האומה כאומה. אולם עתה ביקש משה להבטיח את המשך האומה כעם ה׳ – הווי אומר כעם התורה וההשגחה העליונה. על כן הוא אמר אל העם: על אף שאתמול הומתו האנשים שאשמתם הייתה הרַבָּה ביותר, הרי שתוצאות חטאתכם הגדולה עדיין רובצות עליכם. לכולכם חלק בחטא הגדול הזה; כולכם השתתפתם בו במידה גדולה או קטנה, בין מי שהסכים בפועל ובין מי ששתק ועמד מהצד.
אולי אכפרה בעד חטאתכם – כבר הערנו כמה פעמים שרעיון ה״כפרה״ הוא הגנה מפני תוצאות החטא, ושמושא הכפרה יכול להיות או האיש או החטא (עיין פירוש, בראשית ו, יד). משמעותו העיקרית של ״כפר״ היא ״לכסות״. ״כפרה״ נותנת לאדם כיסוי מגן מפני תוצאות החטא; או שהיא מכסה על החטא, כדי שהחטא לא ישפיע על האדם.
לשון ״לכפר בעד״ יכולה לבוא ביחס אל האדם, כדוגמת ״וכפר בעדו ובעד ביתו״ (ויקרא טז, ו); וכן גם – כמו בפסוקנו – ביחס אל החטא.
והנה ״בעד״ בא במובן המיוחד של סגירת דבר כדי לשומרו, כך: ״ויסגר ה׳ בעדו״ (בראשית ז, טז), ״שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ״ (איוב א, י). וכאשר הוא בא בצירוף עם ״כפר״, נראית בו המשמעות העיקרית של ״כפר״ – הווי אומר: כיסוי, מגן. המשמעות המילולית של ״סגר בעד⁠־״, ״שׂוך בעד⁠־״, ״כפר בעד⁠־״, היא: להעמיד מחיצה, גדר או כיסוי, במקום המוביל למטרה כלשהי. לשון הבקשה ״אולי״ בצירוף עם ״אכפרה״, פירושו כפי הנראה: שמא אוכל להשיג כפרה, כמגמת נפשי.
(ל-לב) ויהי ממחרת – משה חשב תחלה שע״י שבער החוטאים ע״י השקאת המים וע״י הב״ד יתרצה ה׳ להם, והמתין שיגיעהו הדבור שנסלח להם, וכראותו ממחרת כי אין דבר ה׳ אתו, אמר אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה שבמה שלא מחיתם ורבים הסכימו בלב, נתחייבתם כלכם, וכמ״ש חז״ל בסנהדרין (דף סג) דכיון דפלחי ישראל לעגל גלי דעתייהו דניחא להו בע״ז, ועתה אעלה אל ה׳ להתפלל אולי אכפרה, והנה ר״י ור״ש פליגי בתו״כ (פרשת אחרי סימן כז) וביומא (דף מ) במ״ש לכפר עליו, שלר״י אין כפרה אלא בדמים, ולר״ש פירוש שיכפר על ידי וידוי דברים, ולמד מכאן שכתוב אולי אכפרה והוא כפרת דברים [כן גריס בספר יראים מצוה שס״ג] ולדידיה אמר משה שיעלה להתודות בעד הכלל, וע״כ הוצרך לומר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה שזה גדר הוידוי שהמודה יורה כי חטאו גדול מנשוא ושיתחרט עליו ועושה תשובה, וע״כ תשא חטאתם עתה, כי התודו והודו ושבו אליך, ואם אין מחני מספרך, כי אם אין תשובה מועלת א״א שיתקיימו העם ואם דין אתה מבקש אין עולם, וכ״ז לר״ש, ולר״י שס״ל שסתם כפרה הוא בדמים, ובפרט שפה אומר אכפרה בעד חטאתכם [ולא מצאנו לשון כפרה נקשר עם החטא רק יאמר לכפר עליו מחטאתו או עליו על חטאתו, וגם לא יצדק לשון בעד כפי הכלל המבואר בהתו״ה ויקרא סימן ל״ג], ע״כ לדידיה פירושו כאן כפרה בדמים, שמשה רצה למסור א״ע למיתה כדי שמיתתו תהיה כפרה על כל ישראל, וזה קרא אעלה אל ה׳, ר״ל שאעלה אל צרור החיים להסתלק מן העוה״ז [כי בחיים א״א לי לעלות אחר שאמר לך רד ואין לי רשות לעלות] אולי אכפרה אני אהיה כפרה וכופר בעד חטאתכם, וע״כ אמר אל ה׳ אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ר״ל אין לי פה להמליץ בעדם כי חטאם גדול מנשוא, וע״כ בין אם תשא חטאתם ובין אם אין מחני נא, ר״ל שאתה מצדך יכול להיות שתשא חטאתם, אבל אנכי קצתי בחיי ואבקש שתמחה שמי מספר חיים כי טוב מותי מחיי, ובזה מסר א״ע למיתה, וגם כי באשר סבת החטא היה מה שבושש משה ורצו מנהיג אחר במקומו, וע״כ הגם שעתה כאשר בא משה מתחרטים, עדיין אין תשובתם שלמה, כי אם יסתלק משה מאתם הלא ישובו אל כסלם ואל העגל ע״כ בקש שימחה מספר חיים ואם גם אז יעמדו בצדקתם תהיה תשובתם שלמה ומיתת משה תהיה כפרה על כלל ישראל:
ויהי ממחרת: כל הימים הללו בכלל ארבעים יום האמצעים שהתנפל לפני ה׳, ולא כפירוש רש״י להלן (לג,יא) והרמב״ן שם שארבעים יום האמצעים היו בהר, ועל כן נתקשו בענין אהל מועד של משה, יע״ש, וגם דחו סדר פרקי דר״א פרק מ״ו שהביא הרמב״ן שם. והרא״ש שלהי מסכת ר״ה כתב שיש טעות הדפוס בפרקי דר״א, והוא פלא. {וכן נתקשו התוספות ב״ק (פב,א) לדעת התנחומא פרשת כי תשא שבי״ט בתמוז עלה, וכפירוש רש״י כאן, א״כ קשה חשבון מ׳ יום האחרונים, עיי״ש. אבל כל זה הוא לפי דעתם ז״ל דעליה שבי״ט היינו ששהה בהר מ׳ יום, אבל לדברינו כל זה אינו, ועליה שבתנחומא היינו לשעה זו שאמר משה ״ועתה אעלה אל ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״, ואחר התפילה ירד. וחשבון מ׳ יום האמצעיים נחשב מי״ז בתמוז או מי״ח, שבכל זה המשך התפלל בשלש תפלות} [וכך כתב הגר״א בפירושו לסדר עולם רבה דהעיקר כפרקי דר״א ואין חולק בזה, ולא הרמב״ן והרא״ש]. וכן המדרש שהביא רש״י שאמר לו ה׳ שישיב אהל מועד למחנה, אמר לו ׳אני בכעס׳ וכו׳, מבואר שהיה בתוך מ׳ יום הללו.
אלא העיקר שכל מ׳ יום הללו עסק בתקנת ישראל במחנה, אלא שנזהר להתפלל שחרית מנחה וערבית תפלה קבועה, ובתוך התפלה התפלל תפלה קצרה בשביל ישראל, והיא התפלה המבוארת בספר דברים (ט,כה1) ולא כהרמב״ן שם2, ועל זה נאמר (שם שם,יח) ״ואתנפל לפני ה׳ כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה״, וכמו שכתבתי שם פירוש ״כראשונה״ היינו כמו שעשיתי בהר שהתפללתי תפלה קבועה ובה אמרתי (לעיל פסוק י״א) ״למה ה׳ יחרה אפך בעמך״, ומשום הכי לא הקדים שבח3, וכמו שכתבתי לעיל פסוק י״א, כך היה בכל משך מ׳ יום האמצעים, בכל עת תפלה התפללתי תפלה קבועה וסדורה שהיתה אז מימות אברהם יצחק ויעקב, ובם היתה התפלה ״אנא חטא העם הזה וגו׳⁠ ⁠⁠״. ואחר כך היה רגיל בנוסח התפלה שמבוארת בספר דברים. אמנם אחר התפלה נתעסק במחנה כדאיתא בפרקי דר״א. ובזה מבוארות כל הפרשיות אל נכון.
ולא תדחה ממה שכתוב בדברים (י,י) ״ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה״. דאלו הימים לכו״ע מיירי במ׳ יום האחרונים כמבואר בפירוש רש״י להלן (לג,יא), וכך כתבו התוספות ב״ק (פב,א), ועיין מה שכתבתי שם בעזרו יתברך [הרחב דבר: והא דאיתא בברכות (לד,א)4: כלום מאריך יותר ממשה רבינו דכתיב ביה ״את ארבעים היום וגו׳⁠ ⁠⁠״. אין הכוונה שעמד במצב אחד בתפלה ארבעים מעת לעת, דאם כן היה בזה נס שלא היה מעולם5, וגם איה אומר ודברים שאפשר לדבר ארבעים מעת לעת. אלא הרבה להפציר על דבר אחד, היינו ביטול גזרה של השמדה, ארבעים מעת לעת בכל תפלה. ומזה יש ללמוד דאפשר להאריך הרבה אף בתפלה אחת.]
אתם חטאתם חטאה6 גדולה: לא הוכיחן על עבודת כוכבים שהוא פשע ומרידה, שהרי כבר נהרגו שלשת אלפי איש והרבה נבדקו במים7, ואם כי עוד נשארו הרבה עובדי העגל שמתו אח״כ במגפה8, מ״מ לא היה יכול משה להוכיח את העם על זה. אבל הוכיחן על השגגה שיצאה מהם וגרם חילול ה׳, ואין נ״מ בין שוגג למזיד בחילול ה׳, כמו שכתבתי לעיל פסוק כ״א9.
ועתה אעלה אל ה׳: כאשר היה עוד ההר בוער באש10 מזה הבין משה שעוד השכינה שם ושם הוא מקום מוכשר לתפלה, ועוד לא הכין אהל מועד שלו11, על כן אמר לעלות לשעה למורד ההר ולהתפלל שם ואח״כ ירד. או אפילו שהיה האהל, ומ״מ בעת התפלה עלה בהר, וכן הוא דעת הגר״א בפירושו לסדר עולם רבה, עיי״ש.
1. ״ואתנפל לפני ה׳ את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי״.
2. זה לשונו: כי זאת היתה תפלתו קודם רדתו מן ההר, וממנה נענה ב״וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו״ (להלן לב,יד).
3. הואיל ובתפלה קבועה מוזכר שבח בתחילת התפלה, כחלק מהתפלה.
4. מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מאריך יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו, רבינו כמה ארכן הוא זה, אמר להם, כלום...
5. נס שלא הוזכר לא בתורה ולא בחז״ל.
6. משמעות ״חטא״ הוא שוגג, האם עם ישראל חטאו רק בשוגג?
7. והם היו אלו שעבדו ע״ז ולא כל העם.
8. כמוזכר להלן פסוק ל״ה, ועיי״ש.
9. בתוכחתו של משה לאהרן ״כי הבאת עליו (על העם) חטאה גדולה״. ועיין גם בדברי רבינו בפסוק הבא.
10. כמוזכר בפרשת עקב (דברים ט,טו) ״ואפן וארד מן ההר, וההר בוער באש״...
11. המוזכר להלן (לג,ז).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(לא) וַיָּ֧שׇׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב׃
Moshe returned to Hashem and said, "Please, this people has sinned a great sin, and they have made for themselves a god of gold.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳חזקוניר׳ בחיירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

[רמד] 1וישב משה אל ה׳ ויאמר, עליו הכתוב אומר (משלי י׳:ל״ד) שפתי צדיק ידעון רצון, בוא וראה עד איכן היתה חכמתו של משה רבינו, כל ימים שהיה העגל קיים לא בא בבקשה לפני הקב״ה. משל לאחד שהיה מתו מוטל לפניו ובא לנחמו אמר להן כלום יש אדם מתנחם ומתו לפניו, כך אמר משה אם עולה אני לבקש רחמים ועדיין העגל קיים אינו מקבלני אלא הריני מבערו תחלה, כיון שהעבירו מיד וישב משה אל ה׳. (מדרש הגדול)
[רמד*] 2וישב משה אל ה׳ ויאמר, כך אמר משה לפני הקב״ה, רבון העולמים, הם ביטלו ראשו של דיבור ואתה ביטלת סופו, הן ביטלו לא יהי׳ לך אלהים אתרים (שמות כ׳:ב׳), ואתה מבטל סופו, ועשה חסד לאלפים (שמות כ׳:ד׳), איזו אלפים כבר הלכו, והרי מן אברהם עד עכשיו אינו אלא שבעה דורות, עתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא. (מדרש הגדול)
[רמה] 3אנא חטא העם הזה, ויהי העם (במדבר י״א:א׳), אין העם אלא רשעים, שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. (ספרי זוטא בהעלותך יא א)
[רמו] 4אנא חטא העם הזה, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים (תהלים א׳:א׳) זה שבטו של לוי שלא הלכו בעצת דור המדבר ולא נשתתפו עמהם במעשה העגל ובדרך חטאים לא עמד, שכן כתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. (מדרש תהלים א יד)
[רמז] 5אנא חטא העם הזה... ועתה אם תשא חטאתם, כל הצדיקים באו באומניות על הקב״ה וכו׳ וכן משה קטרג על ישראל שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, כשראו מלאכי חבלה שהוא מקטרג אותן, אמרו לא יהיה לנו עסק לקטרג כל ימים שזה מקטרג יפלו ביד זה, שלא יעמדו אבותיהם עלינו למה קטרגיתם את בנינו, נסתלקו מלאכי חבלה, כשראה משה שנסתלקו אמר להקב״ה ועתה אם תשא חטאתם. (שמות רבה מד יד)
[רמח] 6חטאה גדולה, ארבעה דברים שהן נפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן ע״ז ג״ע שפ״ד ולשון הרע כנגד כולם, ע״ז מנין וכו׳ וכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. (ירושלמי פאה פ״א הא)
[רמט] 7ויעשו להם אלהי זהב, צריך לפרוט את החטא (כשהוא מתודה ביום הכפורים אומר חטא פלוני חטאתי) שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב, דברי ר׳ יהודה בן בבא, ר׳ עקיבא אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה (תהלים ל״ב:א׳), אלא מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב, כדר׳ ינאי דאמר ר׳ ינאי אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די, גרם להם שיעשו אלהי זהב. (יומא פו:)
[רנ] 8ויעשו להם אלהי זהב, מפני מה אינו משמש (כהן גדול ביוהכ״פ) בבגדי זהב, וכו׳ א״ר לוי שאין קטיגור נעשה סניגור, אתמול כתיב בהם ויעשו להם אלהי זהב ועכשיו הוא עומד ומשמש בבגדי זהב. (ירושלמי יומא פ״ו ה״ג)
1. המשך הדרש שם: הרי הוא אומר (יחזקאל כב ל) ואבקש מהם איש גודר גדר ועומד בפרץ לפני בעד הארץ לבלתי שחתה ולא מצאתי, ואומר (ירמיה טו א) אם יעמד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה, הא כיצד, אלא אמר הקב״ה לירמיה אני מבקש מי יגדור פרצותיהן של עמי ולא מצאתי מי שמבקש עליהם רחמים כראוי, ישראל עובדין ע״ז ומכעיסין ומקניאין לפני ואתה עומד ומבקש עליהם רחמים, אם עוננו ענו בנו ה׳ עשה למען שמך (שם יד ז) ידענו ה׳ רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך (שם כ) מקוה ישראל מושיעו בעת צרה וגו׳ (שם ח) וכי נביא כמותך מבקש רחמים כזאת, כלום מנחמים ועדיין המת מוטל, מהוא אומר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה (שם ז טז), אל תתפלל לפני כדרך הזאת, אם יעמד משה ושמואל לפני, אלו עמד משה ושמואל לפני בתפלה כדרך הזאת לא נתפייסתי מהם, היה לך ללמוד מהם שביערו הרעה מישראל תחלה ואחר כך ביקשו עליהם רחמים, במשה הוא אומר ויקח את העגל אשר עשו וישרף וגו׳ ואחר כך וישב משה אל ה׳ ויאמר אנא חטא העם, בשמואל מהוא אומר (ש״א ז ג) אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה׳ הסירו את אלהי הנכר ואח״כ ביקש עליהם רחמים שנאמר (שם יז ט) ויזעק שמואל אל ה׳ בעד ישראל ויענהו ה׳, הללו ידעו איך גודרין פרצותיהן של ישראל אבל אחרים לא ידעו, וכן הוא אומר (יחזקאל יג ד ה) כשועלים בחרבות נביאיך ישראל היו לא עליתם בפרצות ותגדרו גדר על בית ישראל, היה להן ללמוד ממי שעלה בפרץ וגדר גדר ואיזה זה משה דכתיב (תהלים קו כג) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו, וכן הוא אומר (משלי כח יג) ומודה ועוזב ירוחם, א״ר יודן ומודה על מנת ועוזב ירוחם, ע״כ. וכעי״ז בגנזי שכטר קטעי מדרש ואגדה עמ׳ 225: כלום יש טמא טובל במים והשרץ בידו, אינו טהור לעולם אא״כ משליך את השרץ ואח״כ טובל ומיטהר וכך עשו משה ושמואל תחלה פינו את העברה ואחר כך ביקשו רחמיו, במשה כתיב ויקח את העגל אשר עשו ואח״כ וישב משה אל ה׳ וכו׳. ובדרש שלפנינו מבואר כשיטת האע״ז לעיל לב יא, שתפלת ויחל משה היתה ראויה להכתב אחר שוב משה אל ההר על כן וינחם ה׳ אחר שהתפלל והתנפל מ׳ יום ואם נחם על הרעה בראשונה מה טעם לומר אולי אכפרה בעד חטאתכם כי ירד ושרף העגל והרג עובדיו אז שב להתפלל לשם בעד ישראל וכו׳ כי איך יחלה פני ה׳ לפני שרוף העגל וישק את בני ישראל ויהרוג עובדיו רק ה׳ רמז לו שיתפלל אחר רדתו ויסיר העגל על כן כתוב אולי אכפרה בעד חטאתכם אחר שהסיר החטאת וכו׳. וראה בענין זה לעיל אות פז, צ, קמה וצרף לכאן.
2. שמו״ר מד, ט. מובא לעיל בביאור אות קלח מתנחומא תשא כד נסמך על קרא וינחם ה׳.
3. ראה לעיל אות ו וש״נ. מפרש העם לא במובן העם כולו, אלא הרשעים וראה לעיל אות סג ולהלן אות רעא, שהעם היינו הערב רב וכן מ״ש להלן פסוק לה ויגף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל, היינו הערב רב שלא עבדו אותו אלא אותם שכתוב עליהם לעיל פסוק א׳ ויקהל העם על אהרן (כמ״ש הרמב״ן) וכן ויתפרקו כל העם וגו׳, בכל אלה המקומות הכוונה רק להרשעים הערב רב. ראה לעיל אות קצח בביאור ממס׳ סופרים. – בסדא״ר פ״ד: חזר משה צדיק ועמד בתפלה לפני הקב״ה אמר לפניו רבש״ע צדיק וחסיד אתה וכל מעשיך באמונה, בשביל שלשת אלפים שעבדו בלב שלם ימותו שש מאות אלף ובני עשרים שנה ולמטה ובני שמונה עשרה וחמש עשרה ועשר ושתים ואחת וכמה גרים ועבדים שנתוספו עליהם, אין לדבר סוף, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב״ה ונתרצה עמהם באותה שעה, ע״כ. דייק ג׳ אלפים שעבדו בלבב שלם כו׳ ובקש על אלה שרק הרהרו או לא מיחו ואלה הנקיים לגמרי שלא היה בידם למחות.
4. ראה לעיל אות נ בבאור. וכ״ה בילהמכ״ת פ״א ומלאכי עמ׳ 26. ומענין זה שדורש חטא לענין העגל, ראה מדרש אגדה בראשית יג יג: וחטאים שהיו עובדים ע״ז שנאמר אתם חטאתם חטאה גדולה. ובמדרש הגדול ויקרא ה א: ונפש כי תחטא, שנאמר אנא חטא העם הזה זה מעשה עגל, ושמעה, שכבר שמעו לא יהיה לך אלהים אחרים, והוא עד. אתם עדי נאם ה׳, או ראה, אתה הראת לדעת.
5. ראה תו״ש וירא פי״ח אות רמח וצרף לכאן. ופי׳ באומניות, במחשבת חכמה כמעשה אומן בכלי שאינם הורסים לתבוע מיד שאלתם אלא מתחילים מעט מעט (ע״י). וראה הכתב והקבלה כאן. וכעי״ז בדברים רבה ג טו (הובא להלן לג יא): א״ר יצחק מן הלוחות ריצה משה את הקב״ה לישראל וכו׳ עשה עצמו כאילו כעוס על ישראל מנין שנאמר וישב משה אל ה׳ ויאמר אנא חטא העם הזה וכו׳.
6. ראה תו״ש בראשית פ״ד אות קא וישב פל״ט אות ע וש״נ. ויש להוסיף: משנת ר״א פ״ט עמ׳ 171 ילהמכ״ת פי״ב ומשלי יח, רמב״ם אבות פ״א מי״ז, מנורת המאור אלנקוה ח״ד עמ׳ 343. (מ״ש בתו״ש שם מדרש תהלים פכ״ב, צ״ל פי״ב) ובמדרש הגדול כאן הביא הדרש מלעיל אות רמ: חטאה גדולה, ר׳ נתן אומר שלש עבירות נאמר בהן גדולה ע״ז ג״ע ושפ״ד.
7. במה״ג בראשית לט. ט. הנוסח: ר״ע אומר אינו צריך א״כ למה נאמר ויעשו להם אלהי זהב אלא כך אמר המקום מי גרם להם שיעשו אלהי זהב אני שהרביתי להם זהב. בתוספתא יומא פ״ד (פ״ה) הי״ד: ר״ע אומר אינו צריך, א״כ למה נא׳ ויעשו להם אלהי זהב אלא כך אמר המקום מי גרם להם שיעשו להם אלהי זהב אני שהרביתי להם זהב. ירושלמי שם פ״ח ה״ז ושם הגי׳ דברי ר׳ יהודה בן בתירא. וראה ירושלמי נדרים פ״ה ה״ד שתלוי מחלוקת זו לענין הנודר הנאה מחברו בפניו לא ישאל לו אלא בפניו עי״ש והובא בתוס׳ גיטין לה: ד״ה ליחוש ופירשו שלמ״ד צריך לפרט החטא הוא מפני הבושה כדי שיתבייש מחטאיו ולמ״ד א״צ לפרט הוא מפני החשד שלא יחשדוהו בשאר עבירות. ובשיר״ק מפרש לשון הירושלמי שאילין פלוגוותא כאילין פלוגוותא אדלהלן קאי אית תני צריך לפרוט את הנדר, אית תניי תני אינו צריך לפרוט. וברמב״ם הלכות תשובה פרק ב׳ הלכה ג׳ פסק כריב״ב שצריך לפרוט את החטא ובכסף משנה הביא ראיה מסוגית הגמרא שם שאין הלכה כרבי עקיבא. ובטוש״ע או״ח סי׳ תרז הכריעו כדעת הסוברים שא״צ לפרט החטא. עי״ש בנו״כ. ובדק״ס מכתי״מ אינו גורס ביומא ר׳ עקיבא אלא ר׳ יהודה ובהגהות שם שאולי כן היתה גי׳ הרמב״ם. ובזהר ח״ג רלא.: ועל דא אצטריך ב״נ לפרשא חובוי כל חד וחד כמה דאיהו בגין דמאן דמפרש חטאוי לא אתמסר דיניה אלא בידא דמלכא קב״ה בלחודוי וכו׳ מנלן ממשה דכתיב אנא חטא העם הזה גו׳. – כסף וזהב שהרבית וכו׳ ראה רש״י כאן. ובברכות לב. דרשו כעי״ז על הפסוק בדברים א א: ודי זהב, והושע ב יא: וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל ובילהמכ״ת פק״ה: ויוציאם בכסף וזהב אין בשבטיו כושל (תהלים קה לז) א״ר אלעזר הגדול, הירוד שבישראל הוציא בידו ממצרים תשעים חמורים כסף וזהב שנאמר ויוציאם בכסף וזהב הוי הכסף שהיה בידם גרם להם לעשות ע״ז, אילו (יצאו) [הוציאו] בידם קשואים ודלועים היו עושין ע״ז (בתמי׳), אלא שזה שיצא בידם עשאם לעשות ע״ז שנאמר ויעשו להם אלהי זהב וכו׳. וכ״ה בדברים רבה ליברמן עמוד 7 עי״ש ובתוספתא כפשוטה יומא 833, ולהלן אות רמג.
8. ראה בבלי ראש השנה כו. ובגור אריה ר״פ שמיני על מ״ש רש״י שם להודיע שמכפר לו הקב״ה ע״י עגל זה על מעשה העגל שעשה, יש מקשים והלא אין קטיגור נעשה סניגור ואיך היה עגל מכפר על מעשה עגל שעשה ואין זה קשיא דלא אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור אלא בכהאי גונא כהן ביום הכפורים אל יכנס בבגדי זהב דאין קטיגור נעשה סניגור דביום הכפורים אינו רוצה לכפר על מעשה עגל רק על שאר חטאים ואם יכנס בבגדי זהב לכפר על שאר חטאים יהיה קטיגור ויקטרג הנה עשו העגל זהב ועכשיו רוצה לכפר בו שאר עבירות אבל במקום שהוא בעצמו בא לכפר על אותו חטא יותר טוב אם ישוב בתשובה באותו דבר בעצמו. וכעין זה בערוך לנר ראש השנה שם על מה שאמרו: יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל, ראה תורה שלמה תרומה פכ״ה אות לח. ובלקח טוב: אלהי זהב שמא תאמר יש בו שום הרגשה וכלום דבר מעשה, אלהי זהב הוא לא מעלה ולא מוריד. כעי״ז באברבנאל: ר״ל הם בכוונתם באמת חטאו חטאה גדולה אבל מה שעשו בפעל כלו היה הבל ורעות רוח כי לא עבדו לשמש או לירח או לכל צבא השמים אבל עשו להם אלהי זהב וכל רוח אין בקרבו.
וְתָב מֹשֶׁה לִקְדָם יְיָ וַאֲמַר בְּבָעוּ חָב עַמָּא הָדֵין חוֹבָא רַבָּא וַעֲבַדוּ לְהוֹן דַּחְלָן דִּדְהַב.
Moshe returned to before Hashem and said, “I beseech You! This people have committed a great sin and have made an idol of gold.

וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה׳
וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב
וְתָב מֹשֶׁה לִקְדָם ה׳ וַאֲמָר בְּבָעוּ חָב עַמָּא הָדֵין חוֹבָא רַבָּא וַעֲבַדוּ לְהוֹן דַּחְלָן דִּדְהַב
א. ״אָנָּא חָטָא הָעָם״ – ״בְּבָעוּ״, כמלת בקשה. וכן: ״אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ״ (בראשית נ יז) ״בְּבָעוּ שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבֵי אֱחָךְ״, ועיין עוד שם. אבל נָא מתורגמת כְּעַן (עתה) כמלת זמן.
וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב – לא מיתרגם בצבורא
ב. אף על פי שחז״ל לא אסרו לתרגם את דברי משה ״וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב״, בהערת מסורה נרשם: ״וַעֲבַדוּ לְהוֹן דַּחְלָן דִּדְהַב – לא מיתרגם בצבורא״.⁠1 ייתכן שכוונת ההערה לאסור רק תרגום תיבות אלו, אבל לשיטת המרחיבים, האיסור הוא לתרגם מפסוק כ ועד כאן כי כולם הם בכלל ״מעשה העגל השני״ שאין לתרגמו כמבואר לעיל בפסוק כד.
1. קליין, מסורה, עמ׳ 137.
[וחזר משה קדם י״י]⁠א ואמר בבעו חטון עמא האלייןב חובין רברביןג ויעשו להם אלהי זהבד.
א. כן נוסף בגיליון כ״י ניאופיטי 1.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חטון עמא האליין״) גם נוסח חילופי: ״ברחמין מן קודמיך י״י אתחייבו עמא הליין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חובין רברבין״) גם נוסח חילופי: ״חובה רבה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויעשו להם אלהי זהב״) גם נוסח חילופי: ״ועבדו להון אלהי דהב״.
ותב משה וצלי קדם י״י ואמר במטו מינך ריבון כל עלמיא גלי קדמך חשוכא הי כנהורא וכדון חב עמא הדין חובא רבא ועבדו להון דחלן דדהב.
And Mosheh returned, and prayed before the Lord, and said, I supplicate of Thee, You Lord of all the world, before whom the darkness is as the light! Now have this people sinned a great sin, and have made to them gods of gold;
וישב משה ויתפלל לפני י״י ויאמר בבקשה ממך רבון כל העולמים גלוי לפניך חשך כמו אור ועתה חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב.
וישב משה אל ה׳ וגו׳ ועתה אם תשא חטאתם וגו׳ – 1מלמד שנתן נפשו על ישראל אמר לו הקב״ה לך נחה את העם, אין לך כל נקמה שבאה על ישראל, שאין בה מקצת עון מן העגל.
1. מלמד שנתן נשפו על ישראל. ברכות ל״ב ע״א, ומובא בלק״ט.
פרג֗ע מוסי אלי אללה וקאל יא רב קד אכ֗טא האולא אלקום כ֗טיה עט֗ימה וצנעו להם מעבודא מן ד֗הב.
חזר משה אל ה׳ ואמר: ה׳, אכן חטא העם הזה חטאה גדולה ועשו להם נעבד מזהב.
אלהי זהב – אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו, ותולה לו כיס בצוארו, ומעמידו בפתח בית זונות.⁠א
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״מה יעשה אם לא יחטא״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״מה יעשה הבן שלא יחטא״. בכ״י ליידן 1: ״מה יעשה שלא יחטאו״.
אלהי זהב GODS OF GOLD – Moshe emphasized the word "gold" as some excuse for their sin: It is You who have caused them to do this, for You gave them gold in abundance and everything they wished; what else were they likely to do if not to sin? A parable: this may be compared to a king who provides his son with food and drink, attires him with beautiful garments and hangs a money-bag round his neck and then deliberately places him at the door of a house of ill-fame! What else is the son likely to do if not to sin!? (Berakhot 32a)
וישב משה אל ה׳ וגו׳ ויעשו להם אלהי זהב1אמר לפניו רבונו של עולם השפעת להם כסף וזהב עד שעשו להם אלהי זהב, וכה״א וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל (הושע ב׳:י׳).
ד״א: אלהי זהב – שמא תאמר יש בו שום התשה, וכלום דבר מעשה, אלהי זהב הוא לא מעלה ולא מוריד.
1. אמר לפניו רבש״ע. ברכות ל״ב ע״א. ועיין רש״י בפסוק הזה אלהי זהב, אתה הוא שגרמת להם שהשפעת להם זהב וכל חפצם מה יעשו שלא יחטאו משל למלך כו׳.
וישב משה – כי משם ירד.
ומלת אנא – לשון פיוס.
וטעם חטאא העם הזה – מודה חטאת ישראל.
א. מלת ״חטא״ מופיעה בכ״י ברסלאו 53, ובכ״י שהדפיס בן מנחם באוצר יהודי ספרד ד׳. היא חסרה בכ״י פריס 182.
וישב – אמר הנגיד: כי אנא – הוא מבולע למ״ד, כמו: אל נא, ופירוש אל מגזרת: הואל. וזהו רחוק.
רק אנא – אל תעשה ככה. ופירוש אנא – כמו: פיוס, או דרך הודאה, כמו: זה. וככה: אנא י״י כי אני עבדך (תהלים קט״ז:ט״ז).
AND MOSES RETURNED. The Nagid1 says that a lamed has been dropped and compensated for2 in the word anna (oh), which is short for al na (please consent). He maintains that the word al3 is related to the word ho'il (consent).⁠4 However, this is far-fetched. On the contrary, its meaning is: please (anna) don't do this.⁠5 Anna is an expression of appeasement,⁠6 or confession, as here.⁠7 Anna (I beseech Thee) in I beseech Thee, O Lord, for I am Thy servant (Ps. 116:16) is similar.
1. Rabbi Samuel the Nagid of Granada, Talmudist, poet, and statesman (993-1056 C.E.).
2. By the dagesh in the nun of anna.
3. In al na.
4. That is, please consent to my request.
5. In our verse anna means please or I confess. Its implication is, please (or I confess the following but) do not do this (Meijler).
6. That is, a call to reconciliation (Krinsky).
7. In our verse.
וישב משה אל וגו׳ – באותו יום עצמו י״ח בתמוז.
וישב משה אל ה', "Moses returned to the Presence of God;⁠"
אנא חטא העם הזה – מכאן היה כהן גדול ביום הכפורים מזכיר לשון אנא וממשה יקח תכסיס הלשון לומר אנא ה׳ חטאתי, וכן דרשו במסכת יומא נאמרה כפרה בחורב (שמות ל״ב) אולי אכפרה ונאמר כפרה ביום הכפורים מה להלן באנא אף כאן באנא, ומנין שבשם, אתיא כפרה כפרה מעגלה ערופה מה להלן בשם דכתיב (דברים כ״א) כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳ אף כאן בשם.
ודע כי דרך המתפללים באנא להזכיר השם כענין (תהלים קיח) אנא ה׳ הושיעה נא, וכן כהן גדול ביום הכפורים אנא השם, וכן בשמשון (שופטים ט״ז) אדני ה׳ זכרני נא וחזקני נא אך הפעם, ומה שלא הזכיר משה כן אפשר לומר שנתבייש מהזכיר השם המיוחד שבו נתנה התורה כיון שישראל חטאו בו ובאו כנגד התורה. ואע״פ שלא הזכירו רמזו במלת אנא שהוא לשון בקשה והוא כולל שתי השמות שבי״ג מדות.
או אפשר עוד לומר לפי שהיה צריך לפרוט החטא ולהזכיר ויעשו להם אלהי זהב על כן לא רצה להזכיר השם שאין יחוד במקום פרוד, וכענין שדרשו מה למלך בבית המטבחים מה לכהן בבית הקברות, וכן מצינו כיון שעשו אלהי זהב נסתלקה מהם שכינה ולא היתה שורה ביניהם אלא מחוץ למחנה שנאמר (שמות ל״ג:ז׳) והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה.
אנא חטא העם הזה, "I implore!⁠" This people has committed a grievous sin.⁠" This is the source for the High Priest in the Yom Kippur service introducing the various confessionals with the word אנא. Our sages in Yoma 35 say that the prayer resulting in the granting of atonement was derived from Moses' prayer at Mount Sinai when he said to the Jewish people (Exodus 32,30) "perhaps I can achieve atonement for your sin.⁠" Hence it is fitting that the formula used by the High Priest on the Day of Atonement introducing the confession leading to atonement should be one that has proven effective in times past. Furthermore, the Talmud there queries the need to mention the holy name of God in the confessional. It concludes that seeing this is done in the case of the עגלה ערופה, the heifer that gets killed as atonement for the possible indirect involvement of the people in a town near which an unsolved murder occurred (Deut. 21,8), it is most certainly appropriate for the High Priest on the Day of Atonement to invoke the holy name of God for sins which most certainly have been committed by unknown parties and which require atonement.
It is customary nowadays (when there is no Temple or High Priest) to invoke the name of the Lord when reciting a prayer beginning with the word אנא. Examples are such prayers as אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. This parallels the prayer of the High Priest which commenced with the words אנא ה' כפר נא לעמך ישראל, "please O Lord forgive Your people Israel, etc.⁠" When Samson appealed to God to restore his physical strength to him one last time (Judges 16,28), he also invoked the name of the Lord saying: אדני ה' זכרני נא וחזקני נא אך הפעם, "My Lord God remember me and grant me my strength only this one time, etc.⁠" If nonetheless, we find that Moses in our verse did not add the name of the Lord after saying אנא, it is possible to explain this by saying that Moses was simply ashamed to utter the name by means of which the Torah had been given to the Children of Israel, the same people who had now violated this Torah in such a gross fashion. Even though Moses did not explicitly mention the holy name of God on this occasion, it was alluded to in the very word אנא, the numerical value of its letters being 52, i.e. twice the number of the holy name of God, i.e. the attribute of Justice as well as the attribute of Mercy. That very name, referring to both attributes is mentioned at the beginning of the list of the thirteen attributes of His which God revealed to Moses in Exodus 34,6.
It is also possible to explain the absence of the name of the Lord in Moses' prayer at this juncture by the requirement to immediately spell out the precise nature of the sin for which atonement is being sought. This is why Moses said immediately "they made for themselves gods of gold, etc.⁠" It would have been inappropriate to invoke the name of God which symbolises Unity, at a time when the sin for which forgiveness was being sought symbolised the very opposite of Unity, i.e. diversity. Moses acted in line with a famous saying of our sages in Pessikta Zutrata on Exodus 5,2: "what business does a king have in a slaughter- house, and what business does a priest have in a cemetery?⁠" Indeed, we find (Exodus 33,7) that as soon as the Israelites had constructed the god of gold the Shechinah withdrew from their midst as Moses henceforth was obliged to leave the camp if he wanted to communicate with God.
התועלת השלושה עשר הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם שיבקש מחילת העוון בעוד שבעל העוון מחזיק בו. ולזה לא ביקש משה מה׳ יתעלה שישא חטאת ישראל אם לא אחר השחתת העגל והריגת הטועים אחריו. ולפי שלא נשלמה אז הריגת הטועים אחריו, לא קיבל ה׳ יתעלה דבריו, אך אמר שהוא ימחה מספרו מי אשר חטא לו, ונגף הנשארים מהטועים אחר העגל; והבטיח משה שלא תֵעָדֵר מהם ירושת הארץ מפני זה העוון; וזה הוא האופן אשר ישא בו חטאתם; אך לא תדבק בהם השגחתו הפרטית, פן יְכַלֵּם כאשר יחטאו לו; כי ה׳ יתעלה יביא רע על אשר יאהב על צד התוכחת, כמו שביארנו ברביעי ממלחמות ה׳ ובביאורנו לספר איוב; ובזה האופן יִמָּלֵט מזה הרע שהתפלל עליו משה. אך הרע שיקרה מצד המערכת - יבואם, כמו שאמר: ׳וביום פקדי ופקדתי עלֵהם חטאתם׳ (לב, לד). ולזה לא נתפייס משה בזה הייעוד. ולהיות בלתי ראוי לאדם שיבקש מחילת העוון בעוד שבעל העוון מחזיק בו, לא ביקש משה שתדבק השגחת ה׳ יתעלה בישראל בעוד שהיה לבם רחוק ממנו, אבל נהג עמהם בנזיפה להרחיק אהלו מהם, עד שנכנע לבם ושבו אל ה׳ יתעלה, ואחר זה ביקש שתדבק השגחת ה׳ יתעלה בהם, כמו שנזכר במה שאחר זה.
התועלת הארבעה עשר הוא במידות, והוא שראוי לאדם, כשישוב מחטאו, שיזכיר ענין החטא, ויֵדע מה שבו מהקושי והגנות, כי זה יביאהו אל שיתחרט ממנו באופן שלם. ולזה אמר משה כשביקש שישא ה׳ יתעלה חטאת ישראל: ׳אנא חטא העם הזה חטאה גדֹלה ויעשו להם אלהי זהב׳ (לב, לא). וזה, כי משה היה אומר אלו הדברים בעבור ישראל, והיה שליח בין ה׳ יתעלה וביניהם, להיותו קרוב אל ה׳ יתעלה יותר מהם.
וישב משה אל י״י ויאמר אנא חטא וגו׳ – [יד] הנה עם שכונת משה לפרט את החטא מהג׳ צדדים שזכרנו בתחלת התפלה מ״מ כבר המציא להם מתוך וידוי טעם של מחילה כמ״ש ויעשו להם אלהי זהב – כלומר דבר שאין בו ממש כמו שפירשנו ראשונה. והנה הוא בחכמתו הפליג מצד והקטין מצד. משל לאומר תבא על פלוני שנשא לבו אותו להכות כלבו של מלך. ובמדרש (שמות רבה מ״ז) וכן משה קטרג על ישראל אנא חטא העם הזה חטאה גדולה כשראו מלאכי חבלה שמשה מקטרג אמרו לא יהיה לנו עסק לקטרג. כל זמן שזה מקטרג יפלו על ידו ולא יעמדו אבותם עלינו למה קטרגתם את בנינו. כשראה משה שנסתלקו מלאכי חבלה התחיל ואמר ועתה אם תשא חטאתם אמר לפניו כל התורה שנתת לי לאמר אל בני ישראל אם ישראל כלין מה אני עושה בתורתך לכך מחני נא מספרך אשר כתבת. הנה מבואר שכיוונו ז״ל לומר שמחכמת משה היה לקטרג תחלה כדי להגדיל הסניגוריא אלא שהם באים בב׳ כתובים ואנכי בא בכתוב אחד כי חצי הכתוב הראשון הוא הקטרוג וחציו השני הוא הסניגוריא.
אלהי זהב אתה הו׳ שגרמה להם שהשפעת להם זהב. דאל״כ ויעשו להם אלהים מיבעי ליה כמו זובח לאלהים יחרם קום עשה לנו אלהים:
וזכר כאן בקוצר ענין כי לא ביאר שישב בהר מ׳ יום ומ׳ לילה ושלא אכל ולא שתה. אבל זכר בקוצר ענין תפלתו שאמר אנה חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב ר״ל הם בכוונתם באמת חטאו חטאה גדולה. אבל מה שעשו בפעל כלו היה הבל ורעות רוח כי לא עבדו לשמש או לירח או לכל צבא השמים אבל עשו להם אלהי זהב וכל רוח אין בקרבו. וזה ענין התול ושטות באלהות.
וישב משה אל ה׳ – כלומר ששב לדבריו הראשונים שאמר למה ה׳ יחרה אפך. או ששב מדבריו הראשונים. כי בראשונה היה מתחנן בתחנה ובתפלה לפי שהיה העון קיים. אבל עכשיו ששרף העגל ודן החוטאים והרג מהם. והנשארים נתחרטו והכינם בתשובה. שב בדברים קשים ואמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה שאין בכל התורה כמוהו. ויעשו להם אלהי זהב. ועתה לו הונח שיהיה כן אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא. כל שכן שאינו כן כי אע״פ שאני אומר חטאה גדולה אינו כן כי הוא חטא קטן על דרך סגיא נהור. והעד ויעשו להם אלהי זהב ומה כח יש בהם פה להם ולא ידברו. ואני לקחתי אותו ושרפתיו וטחנתיו. ויפה אמרו ז״ל על מה אתה מקנא והלא אין מתקנאין אלא גבור בגבור. וממה אתה מתירא כי הוא יעזרך. אתה תהיה משיב הרוח והוא מוריד הגשם. למלך שקינא לאשתו עם סריס אחד ולא היה למלך בן. ובא אהובו וא״ל שתוק כי אולי תתעבר המלכה ויהיה לך בן יורש המלכות. א״ל לא כי סריס הוא. ואז א״ל א״כ ממה אתה מתירא או ממה אתה מקנא. כן אמר משה לפני הקב״ה ממה אתה מקנא. או מה חטאו ישראל שחטאו חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. ואין להם כח כי עינים להם ולא יראו אם כן במי אתה מתקנא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

[א] אנא חטא העם הזה חטאה גדולה
[1] יומא פרק שמיני דף (פז ע״א)⁠1[פו ע״ב]
[2] ערכין פרק שלישי דף טו ע״ב (ערכין טו:)
[ב] ויעשו להם אלוהי זהב
[1] יומא פרק שמיני דף (פז ע״א)⁠2[פו ע״ב]
1. זה סימון הדף והעמוד לפי דפוס וינציאה הראשון שנת רפ (פז ע״א). אבל בדפוס ימינו דף פו ע״ב.
עיין הקדמה דף 7 בפרק הדן בדפוס הש״ס שהשתמש בו רבנו. ההבדל בסימון הדף שציין רבנו לבין הסימון המקובל כיום הוא התוצאה של השוני בעריכה וסידור הדפים בשני הדפוסים. דפוס וינציאה הראשון מסכת יומא מסתיימת בדף פח ע״ב, ואילו בדפוס ימינו הסיום בעמוד א. ולכן יתכנו שינויים של עמוד בין שני הדפוסים.
2. בעניין הפניה זו עיין לעייל בפסוק זה הפניה א,1 בהערה.
אתה גרמת להם וכו׳. דאם לא כן, ״זהב״ למה לי, דמאי שנא אלקי זהב מאלקי כסף:
אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב – יש בבקשה זו כמה ספיקות כי מה ראה משה להגדיל החטא כשבקש על המחילה כי אין זה דרך של כל מליץ יושר, ועוד שנראין דבריו סותרין כי מדקאמר ויעשו להם אלהי זהב אתה גרמת להם כו׳ אם כן היה דעתו להקטין החטא, ועוד מהו ויעשו בוי״ו משמע כאילו הפסיק הענין ופשוטו משמע כי הוא פירוש על חטאה גדולה, ועוד למה פרט חטא זה יותר מן חטא ג״ע וש״ד שעברו כמו שפירש״י בפסוק ויקומו לצחק.
והנה כבר אמרנו שלא היה שם ג״ע וש״ד ממש – והראיה על זה, כי מה שפירש שהרגו את חור לא יתכן, כי הרגוהו קודם עשיית העגל ופסוק ויקומו לצחק נאמר אחר עשייתו, אלא לפי שכל הדברות היו ה׳ מול ה׳ אנכי כנגדו לא תרצח, לא יהיה לך כנגדו לא תנאף, וכשעברו על אנכי ולא יהיה לך דומה כאילו עברו גם על לא תרצח ולא תנאף כי מאן דעביד הא נפיל בהא, וכבר מצינו שש״ד וג״ע שניהם נקראו חטאה גדולה כי בש״ד נאמר (בראשית ד׳:י״ג) גדול עוני מנשוא. ובג״ע נאמר (שם ל״ט:ט׳) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. וא״כ כשאמר משה אנא חטא העם הזה חטאה גדולה רמז לב׳ עבירות אלו ג״ע וש״ד ואח״כ התודה גם על עון העגל ואמר ויעשו להם אלהי זהב ולא רצה לכוללו בכלל ג״ע וש״ד להורות דווקא ב׳ אלו גדולים אבל חטא העגל אינו גדול כל כך שהרי יש להם התנצלות כי אתה גרמת להם בעבור רוב זהב שהשפעת להם, מה שאין כן בב׳ אלו כי אין להם שייכות אל התנצלות זה וכל עיקר כוונת משה היתה להקטין עון העגל אשר בעבורו אמר ה׳ לכלותם, אבל בעבור ג״ע וש״ד את״ל שמתי מספר עברו עליהם מ״מ אין כולם ראוין לכליה בעבורם וכל שכן לפי מה שכתבנו שלא היה שם ג״ע וש״ד ממש כמובן מלשון לצחק ולא אמר ויקומו ויצחקו אלא שעשו עון המביא לידי צחוק.
ואמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך – לפי שאמר אולי אכפרה בעד חטאתכם, היה לו לומר אולי יכפר ה׳ בעד חטאתכם כי משה אין בידו לכפר, ועל חטאתם מבעי ל״ל מה בעד, אלא לפי שמשה מסר נפשו על ישראל ואמר אכפרה הנני כפרה בעדכם כי ראשיהם קרבן אשם של העם, ע״כ אמר אם תשא חטאתם ואם אין, בין תשא בין לא תשא מחני נא כ״א תשא חטאתם ותקח אותי כפרה בעדם א״כ מחני ואם לא תשא אזי ג״כ מחני כי איככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי.
וכפי פשוטו נ״ל שעיקר הכוונה במלת ועתה כמו שמצינו במרגלים כתיב ג״כ (במדבר י״ד:י״ז) ועתה יגדל נא כח ה׳, כי אמר הקב״ה למשה לכלותם ולעשות אותו לגוי גדול ומשה אמר פן יאמרו מבלתי יכולת ה׳ וגו׳, ואע״פ שכשיהיה זרעו של משה לגוי גדול ויבאו אל הארץ לא יוכלו האומות לומר מבלתי יכולת, מ״מ ביני וביני יתחלל השם ואני חפץ ועתה יגדל נא כח ה׳ גם בדורות הללו. כך בקש משה כאן ועתה אם תשא חטאתם ומקרא מסורס הוא כמשפטו בהרבה מקומות כאילו אמר אם תשא חטאתם אז ועתה, תעשה זה עתה ותיכף ואל תדחני בלך ושוב וזרעם יבואו לארץ או זרעי כי סוף סוף ביני וביני יתחלל השם.
ועוד נ״ל שלא בקש למחות העון לגמרי, אלא שלא יגבה חובו עתה בבת אחת לעשות בהם כליה עתה כרגע אבל לא היה חושש אם יגבה חובו מעט מעט בדור ודור ונעתר לו ה׳ ואמר ועתה לך נחה את העם וגו׳ וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם להפרע מהם מעט מעט כי זה חסד אלהים.
אָנָא: עיין מ״ש בסוף סדר ויחי.⁠א [אָ֣נָּ֗א].
גְדֹלָה: הגימ״ל רפה. [גְדֹלָה].
א. מדברי נורצי בפרשת ויחי עולה ש״אנא׳ שכאן מטועמת במונח ורביע.
אתה הוא שגרמת להם כו׳. דק״ל למה אמר משה אלהי זהב ולא אמר אלהי סתם אלא כך היה כוונתו אתה הוא שגרמת להם:
"You are the One Who caused this to happen to them... Rashi is answering the question: Why did Moshe say, "A god of gold,⁠" and not simply, "A god"? Perforce, he meant: "You are the One who caused this to happen to them.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

חטא העם וגו׳ – אולי שיכוין לומר על דרך אומרם ז״ל (סוטה ג׳.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, וזה הוא חסרון הנפש, והוא אומרו חטא פירוש נחסר מהארת נפשו, ובזה עשו להם וגו׳, וזה הוא א׳ מטענות שבהם יזכה האדם ליום הדין, כי בעשותו החטא לא היה דעתו שלם, והגם שיענש על אשר גרם לעצמו החסרון במחשבות הכיעור אף על פי כן לא ידמה לאם יהיה נדון על מעשה הרע בדעתו השלימה.
עוד ירצה על פי מה שקדם לנו (קידושין מ׳.) כי בע״ז יענש האדם גם על המחשבה לבד, והוא אומרו כנגד המחשבה חטא העם הזה וכנגד המעשה אמר ויעשו להם וגו׳.
חטא העם הזה, "This nation has committed a very grave sin, etc.⁠" It is possible that with these words Moses alluded to something we have learned in Sotah 3, that no one commits a sin unless his brain had first malfunctioned, i.e. that he was out of his mind. This represents a defect in his spiritual life-force, his נפש. By saying חטא, Moses meant that the people's spiritual makeup had lacked an essential ingredient. This was the reason that they made a molten image for themselves. This is one of the arguments man will use after death when he faces His Maker and has to account for his sins in this life. He will claim that when he committed a sin he was not of sound mind. Although he will be punished, seeing he himself was the cause of being of unsound mind, his punishment will not be as severe as if he had been of perfectly sound mind at the time he comitted the sin.
Another thought Moses may have had in mind when he formulated these words is connected to the tradition (Kidushin 40) that when man is punished for idolatry he is punished for his idolatrous thoughts alone. When Moses spoke of the people having committed a grave sin without specifying the nature of that sin, he referred to the idolatrous thoughts the people had entertained. As far as their sin in deed was concerned, Moses spelled this out by adding: "they have made golden deities for themselves.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב1: בתורת שליח שיבקש בעדם מה׳2, ונקרא ״אלהי זהב״ כמו שכתבתי לעיל (פסוק ב׳)⁠3, ובזה נתחלל שם שמים שעשו אותו כמה אנשים לעבודה זרה4, והתוודה בשם כל ישראל כדין.
1. כאן קשה להסביר כפי שהסביר רבינו בפסוק הקודם על השגגה שיצאה מהם שגרמה לחילול ה׳, שהרי כאן כתוב ״ויעשו להם אלהי זהב״.
2. כלומר, החטא המתייחס לרוב העם לא היה חטא עבודה זרה ממש, אלא רצו שיהיה להם שליח שיבקש בעדם מה׳.
3. וא״כ ״אלהי זהב״ אינו סותר את ״חטאה גדולה״, כי אין משמעותו עבודה זרה ממש.
4. וכפי שביאר רבינו בפסוק הקודם.
חטאה גדולה – בעבודת כוכבים כתיב חטאה גדולה ובלשון הרע כתיב (תהלים י״ב) לשון מדברת גדולות, ללמדך שכל המספר לשון הרע מגדיל עונו כנגד עון עבודת כוכבים.⁠1 (ערכין ט״ו:)
ויעשו להם וגו׳ – תניא, ר׳ עקיבא אומר, לא שצריך אדם לפרט את החטא, שהרי הכתוב אומר (תהלים ל״ב) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אלא מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב, אמר משה לפני הקב״ה, רבש״ע, כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שיאמרו די גרם להם שעשו אלהי זהב.⁠2 (יומא פ״ו:)
אלהי זהב – תניא, ר׳ לוי אומר, מפני מה אין כהן גדול משמש ביוהכ״פ בבגדי זהב, מפני שאין קטיגור נעשה סניגור, אתמול ויעשו להם אלהי זהב ועכשיו הוא עומד ומשמש בבגדי זהב.⁠3 (ירושלמי יומא פ״ז ה״ג)
1. ומפרש עוד דכן מגדיל עונו נגד שפ״ד דכתיב (בפ׳ בראשית) גדול עוני מנשוא, וכנגד גלע״ר דכתיב (פ׳ וישב) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, ונראה כלל הבאור, דע״י לשה״ר אפשר לבא לכל אלה החטאים ולכן דנו את המספר לה״ר כגורם לעבירות אלו
2. והוא למוד זכות על ישראל, יען כי כן הוא מטבע האדם לבעט מרוב טובה כמש״כ ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים (פ׳ וילך) וכדומה פסוקים שונים, ועיין מש״כ בזה בר״פ דברים.
ודעת ר׳ יהודה בן בתירא דצריך לפרט את החטא, וקיי״ל כר״ע, ובכלל קשה לדעת ריב״ב מאי ראיה מכאן לדעלמא שהרי מבואר בסוטה ל״ב ב׳ לענין אם צריך אדם לפרסם חטאו ומסיק דכל החטאים אין צריך לפרסם וחטא ע״ז צריך לפרסם כדי שיכסוף ויתכפר בזה, והסברא נותנת דכיון דמצוה לפרסם מצוה גם לפרט, שהוא מענין פרסום וא״כ אחרי דכאן היה חטא ע״ז לכן היה צריך לפרט, אבל בשאר חטאים באמת אין צריך, וצ״ע.
וע׳ ברמ״א לאו״ח סי׳ תר״ז דמה שנהגו אצלנו ביוה״כ לומר נוסח על חטא בפרטיות אע״פ דקיי״ל כר״ע דא״צ לפרט, אך מכיון שכולם אומרים זה הוי זה כנוסח התפלה, יעו״ש, ולי דבר זה צ״ע מסוגיא דסוטה שהבאנו (ל״ב:) דמביא שם ראיה שאומר אדם גנותו בקול רם מהא דפ׳ בכורים ארמי אובד אבי דכתיב שם וענית ואמרת, וכל עניה היא בקול רם, יעו״ש, ולדברי הרמ״א קשה מאי ראיה מפ׳ בכורים שהיא תפלה הקבועה לרבים, וצ״ע.
אבל באמת נ״ל סברא אחרת בטעם הדבר שאנו אומרים נוסח ע״ח ביוהכ״פ, יען דהלשון שאומר ר״ע אינו צריך לפרט החטא מורה מפורש שרק אין חיוב בזה אבל בודאי רשאי לומר, ולכן אחרי דלר״ע רשות ולריב״ב חובה לכן אנו נוהגין לומר כזה ביוהכ״פ כמו שאנו נוהגין לומר כמה פיוטים וסליחות ביוהכ״פ אע״פ שאינם מעיקר הדין והחיוב.
3. ענין זה בא גם בבבלי ר״ה כ״ו א׳. ואע״פ דגם בכל ימות השנה משמש בבגדי זהב, אך שאני יוהכ״פ דמשמש בפנים ומבקש לכפר על עמו ישראל.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳חזקוניר׳ בחיירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(לב) וְעַתָּ֖ה אִם⁠־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם⁠־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃
And now, if you forgive their sin...,⁠1 and if not, erase me, please, from Your book2 which You have written.⁠"
1. If You forgive their sin... | אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם – See Rashi that the verse is truncated (a מקרא קצר), with the end of Moshe's words unstated, but assumed to be: "all is good". Cf. Abarbanel and Seforno: "whether You forgive their sin or not", suggesting that Moshe is stating that either way Hashem should erase him from the "book".
2. from your book | מִסִּפְרְךָ – Commentators debate which book is referred to: the Torah (Rashi) or the metaphorical "Book of Life / Righteous" (Rashbam, Hoil Moshe).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[רנא] 1ועתה אם תשא חטאתם מחני נא מספרך אשר כתבת, וכן תמצא האבות והנביאים היו נותנים עצמם על ישראל, במשה הוא אומר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, אם ככת את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי (במדבר י״א:ט״ו), בדוד מהו אומר (שמואל ב כ״ד:י״ז) הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי, הא בכל מקום אתה מוצא האבות והנביאים נתנו נפשם על ישראל. (מכילתא בא׳ פתיחתא)
[רנב] 2ואם אין מחני נא מספרך, ר׳ מנחמא בשם ר׳ תנחום אומר כל פרנס שאינו משחית נפשו ומשליכה על ישראל אינו פרנס, במשה הוא אומר אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא. ביהושע הוא אומר בי ה׳ מה אומר (יהושע ז׳:ח׳) בי ולא בהון. בדויד הוא אומר ה׳ אלהי תהי נא ידך בי ובבית אבי ובעמך לא למגפה (דברי הימים א כ״א:י״ז) לא כדרך שעשה הושע בן בארי, בשעה שא״ל הקב״ה, הושע, בני חטאו מה אעשה להם, אמר לפניו רבש״ע העולם כולו שלך הוא, ימחו על שחטאו על קדושת שמך ואתה יכול לבראת אומה אחרת, אמר הקב״ה בשר ודם זה אכזרי הוא הריני מנסהו כו׳ בני אברהם יצחק ויעקב, אוהבי, בחירי ידידי, בני וממלכת כהנים, איך לא אחוס ואחמול עליהם, מיד הרגיש בעצמו שחטא ועמד ובקש רחמים על עצמו ועל ישראל כו׳. (מדרש הגדול)
[רנג] 3מחני נא מספרך אשר כתבת, אמר ר׳ יוחנן שלשה ספרים (ספרי זכרון של מעשה בראשית) נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים, צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינונים תלויין ועומדין מר״ה עד יוהכ״פ, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה, א״ר אבין מאי קרא וכו׳ רב נחמן בר יצחק אמר מהכא ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת מחני נא זה ספרן של רשעים, מספרך זה ספרן של צדיקים, אשר כתבת זה ספרן של בינוניים. (ר״ה טז:)
[רנד] 4מחני נא מספרך אשר כתבת, אמר משה לפני הקב״ה רבון העולמים אם אין את מוחל לעונותיהן של ישראל, מחוק שמי מספרך אשר כתבת, ספר כתוב לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר (תהלים ס״ט:כ״ט) ימחו מספר חיים. (מדרש תנאים 211)
[רנד*] 5מחני נא מספרך אשר כתבת, אמר לפני הקב״ה, כל התורה שנתת לי היא, וידבר ה׳ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל, צו את בני ישראל, אמור אל בני ישראל, אם הם כלים מה אני עושה בתורתך, לכך אמר אם אין מחני נא מספרך. (שמות רבה מד ט)
[רנה] 6מחני נא מספרך אשר כתבת, אמר משה לפני הקב״ה למה אתה כועס עליהם לא על שעשו ע״ז, ולא צויתם, אמר לו הקב״ה בדיבור שני לא אמרתי לא יהיה לך, אמר לפניו לא צוית אותם, לי צוית שמא אמרת להם לא יהיה לכם, לי צוית, אם עשיתי ע״ז מחני נא מספרך. כשראה הקב״ה שנתן נפשו עליהם אמר בשבילך אני נותן להם את התורה שנאמר (שמות ל״ד:כ״ז) כתב לך את הדברים האלה. (שמות רבה מז ט)
[רנה*] 7אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, וארא והנה חטאתם לה׳ אלהיכם (דברים ט׳:ט״ו), ראה שאין לישראל עמידה וחבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות ואמר להקב״ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי את הלוחות אם מוחל אתה להם אף לי מחול שנאמר ועתה אם תשא חטאתם כן לחטאתי מחול, ואם אין אתה מוחל להם אל תמחול לי אלא מחני נא מספרך אשר כתבת. (שמות רבה מו א)
[רנו] 8מחני נא, כמנין אותיות מחני שהם מאת ושמנה כן תמצא כתוב שם משה בתורה (בספר שמות) ק״ח פעמים כאלו אמר הסר כל שמותי שכתובים בתורה. (מדרש)
1. כעי״ז בספרי ברכה שדמ. וראה תנחומא בשלח י ושופטים ה (הובא לעיל אות סג), ברכות לב. (הובא לעיל אות צו), סוטה יד., פסיקתא רבתי כב ד, משנת ר׳ אליעזר פ״י עמ׳ 192, מדרש השכם באו״מ עמ׳ 140, מדרש הגדול לקח טוב ומדרש אגדה כאן ובמדבר יא טו, ילהמ״כ יונה עמ׳ 7. ובדרש שלפנינו מבואר שהלשון מחני נא מספרך הכונה למיתה וכן מבואר בזהר ח״א טז: קו. רנד. וח״ג יד:, תק״ז נד: קיג. ובקטעי מדרש ואגדה בגנזי שכטר עמ׳ 75: כיון שידע משה שבמכשול גדול נכשלו עשה בהם דין לפי יכלו ואחר כך עמד וביקש עליהם רחמים שנאמר אנא חטא וגו׳ רבש״ע אתה הוא אשר מניתני עליהם אם לא תסלח להם יאמרו האומות כי לא היה בהם ממש, [אם היה ממש] בהם או באבותם או בנביא הממונה עליהם לא היה אלהיהם מכלה אותם, אם תסלח לחטאתם ואם לאו קח נפשי תחלה ואח״כ עשה רצונך בהם שנאמר ועתה אם תשא חטאתם, ע״כ. וראה אע״ז, רמב״ן, רלב״ג ואברבנאל כאן. ובפי׳ רס״ג על איוב עמ׳ 16: מחני נא מספרך שיותר קל לו המות ולא לראות בפורעניות של ישראל חלילה. באברבנאל כאן: ואמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וכו׳ כתבו המפרשים שנכפל שם התנאי כאילו אמר אם תשא חטאתם מוטב ואם אין מחני נא כו׳ ונראה לי שאין חסרון בכתוב הזה כלל אבל ענינו שמשה רבינו קץ בחיו ובהנהגתו לעם וכמו שאמר במקום אחר הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי. ולכן בקש במקום הזה ואמר בין אם תשא חטאתם ואם אין בין להא ובין להא מחני נא מספרך כלומר שימיתהו וימחהו מספר החיים שכתוב בו לפניו יתברך כל הכתוב לחיים כי לא יחפוץ לחיות עוד על פני האדמה. והנה משה בקש זה מפני שהשם אמר לו שיכלה את ישראל כרגע ויעשה אותו לגוי גדול ולכן אמר לפניו עתה איני חפץ בכך כי בין שתשא חטאתם או לא תשא אין לי חפץ בחיים. והשם השיבו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי כלומר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת שלא אמחה את הפושעים מספרי כאשר בקשתה ממני אותך צדיק יסוד עולם. מענין הדבר איך מחברים שונים חשבו שכותבים פירושים חדשים ולא ידעו שכוונו לדברי הקדמונים, פי׳ הנ״ל של האברבנאל מביא החיד״א בספרו פני דוד בשם מהר״א יצחקי ז״ל והמלבי״ם מדעת עצמו ובשפ״א לקוטים בשם אדמו״ר זלה״ה מקוצק, ולבסוף בס׳ תוספת ברכה.
2. לעיל אות רנא.
3. בילק״ש ח״א רמז שצג הביא דרש זה וגורס: ואם אין מחני נא מספרך זה ספרן של צדיקים, אשר כתבת זה ספרן של בינונים. וכ״ה בדק״ס מכתי״מ. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז הגירסא: מספרך אלו בינונים אשר כתבת אלו הצדיקים. וכ״ה בריב״א ובחזקוני. ולגי׳ זו הכונה שהתפלל שימחה מספרן של צדיקים ושל בינונים ויכתב בספרן של רשעים, דהיינו שימות. אבל לגי׳ שלפנינו קשה איך התפלל שימחה מכל הג׳ ספרים א״כ בספרם של מי יכתב. ראה מהר״ם שי״ף מש״כ ליישב. ובנחל קדומים: וקשה איך היה שואל שימחה מספרן של רשעים גמורים ומי הכניסו באותו ספר ועוד דספרן של רשעים גמורים למיתה והוא היה רוצה למות, עיי״ש בשם הר״י מולכו ומה שהאריך ליישב. ובפי׳ התוס׳ בשם הרשב״ם: מספרך מספר החיים שאדם נכתב בו בר״ה בכל שנה ונגזר עליו אם ימות אם יחיה ובעת שהגיע זמנו למות הוא נמחק ממנו. ולפי״ז אין הכונה שלא יכתב באחד מהספרים אלא שבאיזה ספר שהוא נזכר ימחה דהיינו שימות. וראה לעיל אות רנא. – ובמדרשי התורה לאנשלמה אשתרוק זק״ל: ויהיה מספרך כמו ספרי חיים וספרי מתים.
4. בתיב״ע: מן ספר צדיקיא דכתבת לשמי בגויה. ובז״ח טו.: מאי מחני נא מן עלמא דין ומן עלמא דאתא. ושם כג.: לא הניח משה להקב״ה עד שנתן נפשו עליהם מן העוה״ז ומן העוה״ב. וכ״ה בכת״י מדרש החפץ: מספרך אשר כתבת זה חיי עולם הבא. ובמאור האפלה: מיסודות התורה הזו הוא שנאמין שיש קיום לנצח וחיים נצחיים לצדיקים לאחר המות והוא העולם הבא, לא שיש לפניו יתעלה ספר שכותב בו ומוחק. וראה מו״נ ח״ב פמ״ז. ובפי׳ ר״א בן הרמב״ם: יש אומרים כי ספר זה דוגמת מאמר מלאכי (ג טז) ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה׳ ולחושבי שמו. וראה להלן אות רנח, ובספר מיוחס: ד״א מספרך, מספר החיים אשר כתבת בספרו של אדם, וכן דוד אמר ימחו מספר החיים (תלים סט, כט) וזה נכון לפי שהשיבו מי אשר חטא לי כנגדן של ישראל. וברלב״ג כאן: והנה הספר שכתב השם הוא המציאות בכללו כי הוא עלול ממנו ולזה היה אמרו מחני נא מספרך אשר כתבת כאלו אמר קח נא את נפשי, והמשיל זה המציאות לספר כי כמו שהספר יורה על הציור אשר ממנו היה מציאותו כן הנמצא המוחש מורה על נימוס העולם המושכל אשר הוא אצל השם שממנו היה מציאות הנמצא המוחש. ע״כ. וראה תו״ש בראשית פ״ה, פסוק א בפסוק זה ספר תולדות אדם.
5. בפי׳ מהרז״ו: שכשתשמיד אותם בהכרח שתמחה גם שמם מן התורה מחה גם שמי שלא דברת עמי רק בשבילם. ולפי״ז מחני מספרך היינו מספר התורה. וכן פירש״י כאן. וכן מבואר בתרגום ירושלמי כת״י רומי: מו ספר אוריתך די כתבת. וברב״ח: ע״ד הפשט הוא ספר התורה ור״ל שלא יהיה נזכר בתורה ושלא תנתן על ידו. וברמב״ן הקשה על פירש״י שא״כ מה תשובה השיבו הקב״ה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי ואין אחר למחות מספרו. ובפי׳ רבעה״ת הקשו שהרי עדיין לא נכתבה התורה. וברא״ם פי׳ הכונה מכל התורה העתידה להכתב שכבר נצטוה בהיותו בהר סיני לכותבה עפ״י הסדר שכתבה ועוד שקודם שעלה בהר סיני כבר כתב התורה מבראשית עד מתן תורה (ראה תו״ש משפטים פכ״ד אות נא ומלואים שם עמ׳ שמב ולפ״ד הרא״מ ראי׳ נפלאה מקרא שלפנינו למ״ד ויקח ספר הברית היינו מבראשית עד כאן ולהפי׳ שנכתב בקדושת ס״ת שהרי כאן מיחס אותו להשם). ופי׳ הרא״מ מבואר בספר מיוחס וז״ל מספרך, זה ספר הברית האמור למעלה שכתוב בו וירד משה וישב משה ויקח משה שלא יהי׳ אומרים ומה הועיל להם הרי שעה א׳ חטאו ולא יכול לכפר עליהם. וידוע שהרא״מ מביא פי׳ מיוחס שתי פעמים בספרו. ובגו״א פי׳ שהכונה להתורה שהיתה כתובה מאז אש שחורה ע״ג אש לבנה (ראה לעיל אות קסז). ובאברבנאל: שלא יזכר שם משה עוד בתורתו ולא דבר משליחותו ולא מנפלאותיו כי כיון שהעם כלה יהיו מעשה משה כלים. ובצרור המור: שרמז מספרך ממה שכתבת בספרך ואעשה אותך לגוי גדול. וראה תו״ש תצוה פכ״ז אות עא מדרש הנעלם ז״ח ס: וזהר ח״ג רמו. שמטעם זה לא נזכר משה בפרשת תצוה שקללת חכם אפילו על תנאי מתקיים. ועי״ש בבאור מד׳ הראשונים בענין זה.
6. ראה לעיל אות קג ואות קיב וצרף לכאן. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז: נראה לפרש ואם אין מחני נא, אני לבדי כי לי העונש ולא לישראל ואני אוכיח לך מספרך אשר כתבת שאין הדין עמך להענישם, שהרי אמרת לא תעשה לך פסל ולא אמרת לא תעשו לכם, והניגון מוכיח שיש בנא נגינת זקף קטון ואינו דבוק אחריו.
7. ראה המשך הדרש להלן פל״ד אות יט. ובהדר זקנים כאן: והג״ן מפרש הכי מחני נא מספרך אשר כתבת אם לא תמחל להם היאך תמחל לי על ספרך אשר כתבת וששברתי ואתה שופט צדק, אם תמחול לי מחל להם כי אין משוא פנים בדבר, מי אשר חטא לי הם גרמו והפשיעה שלהם ואתה בדין עשית כי לא היו ראוים לקבל הלוחות, ע״כ. וכעי״ז בפי׳ הר״י בכור שור. – יש להעיר על הלשון. ״וחבר נפשו עמהם וכו׳ ואני חטאתי״. מדברי המדרש לעיל קפא* וישלך מידיו את הלוחות א״ל הקב״ה הא משה, אתה מפיג חמתך בלוחות הברית כו׳, ושם בביאור אתה כעסת אתה השלכת אתה שברתה וכו׳. ולעיל אות קפה שעבר על איסור לא תעשון ואיסור מחיקת השם. וי״מ שאמר מחני נא שעבר על איסור מחיקה וראה לעיל אות רכב. וראה תורה לשמה לעיל שמות פ״ב קסו בן שיהיה לך תחלה יהיה לע״ז כו׳. ופ״ג אות פח מגמ׳ ב״ב קי. מיונתן בן גרשם בן מנשה נו״ן תלויה. עיי״ש וי״ל שכל זה בכלל ״ואני חטאתי״ והי׳ לו פתחון פה להתפלל.
8. מובא בפי׳ עה״ת לר״א אלרבי. בס׳ פירושים עה״ת נקרא קניזל בפ׳ תשא בשם ארז״ל כנראה שהיו לפניו במדרש. ויש הרבה יותר מק״ח בספר שמות וי״ל כוונתו שמפרשת החודש הזה לכם עד מחני נא יש מספר קח.
וּכְעַן אִם שְׁבַקְתְּ לְחוֹבֵיהוֹן וְאִם לָא מְחֵינִי כְעַן מִסִּפְרָךְ דִּכְתַבְתָּא.
Now if You would bear [forgive] their sin, and if not, blot me out from Your book that You have written.”

וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ
וּכְעַן אִם שְׁבַקְתְּ (ח״נ: תִשְׁבּוֹק) לְחוֹבֵיהוֹן וְאִם לָא מְחֵינִי כְעַן מִסִּפְרָךְ דִּכְתַבְתָּא
אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם – מקרא קצר
א. כתב רש״י: ״ועתה אם תשא חטאתם – הרי טוב, איני אומר לך מחני. ואם אין – מחני, וזה מקרא קצר״. אבל אונקלוס תרגם ״וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם״ – ״וּכְעַן אִם שְׁבַקְתְּ לְחוֹבֵיהוֹן״ מבלי להוסיף את החלק החסר, כדרכו במקראות שהם ״מקרא קצר״ מבחינה תחבירית. כנגד זאת ב״מקרא קצר״ מבחינה עניינית, אונקלוס נוהג להוסיף פירוש.⁠1
תִּשָּׂא – עתיד, שְׁבַקְתְּ – הווה
ב. ב״חליפות שמלות״ תמך ברוב הנוסחים שתרגמו ״אִם תִּשָּׂא״ (עתיד) – ״אִם שְׁבַקְתְּ״ (בהווה), כי נוסחי ״תִשְׁבּוֹק״ בעתיד הם נגד המידה של ״נֹשֵׂא עָוֹן״ בהווה. ״על כן יוצדק לומר אִם שְׁבַקְתְּ – אם אתה נושא עון כמידתך״.
אַיִן – לָא ולא לֵית
ג. עוד העיר על תרגום ״וְאִם אַיִן״ – ״וְאִם לָא״ ולא כדרכו לתרגם בלשון לֵית, כגון ״וְאָדָם אַיִן״ (בראשית ב ה) ״וַאֲנָשׁ לֵית״. והטעם: בכתוב נאמרה תיבת אַיִן על שלילת הפעולה – אם אין כאן נשיאת עון. אבל לפי תרגומו הוא כמו ״אִם לא תִּשָּׂא״ מוסב לפּוֹעֵל בהוראת ״אם אינך נושא״, ובזה לא יוכל לתרגם בלשון לֵית.
1. לכללי ״מקרא קצר״ בת״א עיין ״וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב״ (בראשית מח ב).
וכדון אין תשרי ותשבוק לחוביהון ואם לא מחק יתיא מן ספר אוריתךב די כתבת.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״כען״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אוריתך״) גם נוסח חילופי: ״{אורי}⁠תא״.
וכדון אין תשבוק לחוביהון שבוק ואין לא מחיני כדון מן ספר צדיקיא דכתבתא שמי בגויה.
but now, if You will forgive their sin, forgive; but if not, blot me, I pray, from the book of the just, in the midst of which You hast written my name.
ועתה אם תסלח לחטאתם סלח ואם לא מחני עכשיו מספר הצדיקים אשר כתבת לשמי בתוכו.
וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם – רַבִּי נָתָן אוֹמֵר. לֹא הָלַךְ יוֹנָה אֶלָּא לְאַבֵּד עַצְמוֹ בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר ״שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם״. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בָּאָבוֹת וּבַנְּבִיאִים, שֶׁנָּתְנוּ נַפְשָׁם עַל יִשְׂרָאֵל. בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם (במדבר י״א:ט״ו) ״וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִי״. בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: (שמואל ב כ״ד:י״ז) ״וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה׳ הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ״ וְגוֹ׳.
וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא – מִסִּפְרְךָ. זֶה סִפְרָן שֶׁל צַדִּיקִים. אֲשֶׁר כָּתַבְתָּ. זֶה סִפְרָן שֶׁל בֵּינוֹנִים. שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִפְתָּחִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים נִכְתָּבִים וְנֶחְתָּמִים לְאַלְתַּר לְחַיִּים. וְשֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים נִכְתָּבִים וְנֶחְתָּמִים לְאַלְתַּר לְמִיתָה. בֵּינוֹנִים תְּלוּיִן וְעוֹמְדִין מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, זָכוּ, נִכְתָּבִין לְחַיִּים, לֹא זָכוּ, נִכְתָּבִין לְמִיתָה. א״ר אָבִין. מַאי קְרָאָה. ״יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ״.
ואלאן אן גפרת כ֗טיתהם ואלא פאמחני מן דיואנךא אלד֗י כתבתה.
א. דיואנך] + וקיל ספרך א וכן הוא בשרח שבכתיבת ידו.
ועתה אם תכפר חטאתם, ואם לא - מחני מפנקסך1 אשר כתבת אותו.
1. דיואן הוא פנקס רשמי, מעין זה שבו רשומים דור דור ודורשיו. לנוסח היש אומרים: מספרך, והכוונה לספר התורה.
ועתה אם תשא חטאתם – הרי טוב, איני אומר לך: מחיני. ואם איןמחיני. וזה מקרא קצר, וכן הרבה.
מספרך – מכל התורה, שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדיי לבקש עליהם רחמים.
ועתה אם תשא חטאתם YET NOW, IF YOU WILL FORGIVE THEIR SIN – well and good: then I do not suggest to You, "Blot me out [of Your book], ואם אין מחני BUT IF NOT, BLOT ME OUT.⁠" This is an elliptical sentence, the words "Well and good" being omitted; of such there are many in Scripture.
מספרך OF YOUR BOOK – of the entire book of the Torah; that people should not say about me that I was not worthy enough to pray effectively for them.
ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא1מלמד שנתן נפשו על ישראל, לפיכך נקראו על שמו, ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלם מים (ישעיהו ס״ג:י״א).
1. מלמד שנתן נפשו. ברכות ל״ב ע״א.
מספרך – ספר חיים.
אשר כתבת – כדכתיב: כל הכתוב לחיים בירושלים (ישעיהו ד׳:ג׳). {וכן:} הרגני נא הרוג (במדבר י״א:ט״ו).
אועתה אם תשא חטאתם ואם אין {מחני נא} מספרך אשר כתבת – ראה משה רבינו שהקב״ה לא היה שלם עם {ישראל} על מעשה העגל. אמר לו: רבונו של עולם, אנא חטא העם {הזה} חטאה גדולה, ועתה אם תשא חטאתם (שמות ל״ב:ל״א-ל״ב) – מוטב, ואם לא – מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות ל״ב:ל״ב) – מספר זה שלא יזכר שמי בו. כי כבר אמרתי להם בשמך במצרים שתביאם לארץ כאשר ציויתני, שנאמר בפרשת וארא: וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את {ארץ כנען את} ארץ מגוריהם וגו׳ (שמות ו׳:ד׳), ואומר: לכן אמר לבני ישראל אני י״י והוצאתי כו׳ והבאתי (שמות ו׳:ו׳-ח׳).
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון, ביאור זה מופיע בסוף הפרשה, שלא במקומו. לדעת רוזין, הוא תוספת שאיננה מרשב״ם.
מספרך אשר כתבת [ERASE ME] FROM THE BOOK: the book of life,⁠1
THAT YOU HAVE WRITTEN. [The "book" means the list of those living,] as in the phrase (Is. 4:3), "all those who are inscribed for life in Jerusalem.⁠"2 [In other words, Moses is saying.] "Kill me, rather, I beg you.⁠"3
{See Hebrew text.}
1. Rashbam opposes Rashi's interpretation (following a number of midrashic sources; see Kasher note 254*, here), that "the book" referred to here is a reference to the Torah. Rashbam's own interpretation, that Moses is expressing a willingness to die for the Jewish people, can be found in a number of earlier sources, including Ber. 32a. So also LT here.
2. It is noteworthy that when Hizq. and some other tosaphists (cited by Rosin, here, note 18) offer this same interpretation, they cite rabbinic texts (e.g. RH 16b) to prove that "inscribing in a book" is a metaphor for being counted among the living. However, as Rosin emphasizes, Rashbam cites a biblical prooftext.
3. Num. 11:15. In order to explain that Moses' words here ("Erase me...⁠") mean that he would rather God killed him than wipe out the Israelites, Rashbam cites another instance when Moses challenged God, unambiguously, to kill him. See also Mekhilta Pisḥa' 1:1 (Lauterbach ed., p. 10), where our verse and the verse Rashbam cites from Numbers are cited as the two examples of Moses' willingness to die for the Jewish people.
וטעם מספרך – על דעת רבים: כדרך משל, שהמלך יושב, והספרים נקראים ונכתבים.
ולפי דעתי: שהספר הוא הכתוב באצבע אלהים, ושם מחנה אלהים, והמשכיל יבין.
וטעם מחני – כמו: הרגני נא הרוג (במדבר י״א:ט״ו).
ועתה – כבר פרשתי בספר דניאל (ראב״ע דניאל פירוש שני ז׳:י׳): וספרין פתיחו (דניאל ז׳:י׳), כי כל הגזרות על הכללים ועל הפרטים הם במערכות השמים. וככה הורו החכמים: חיי בני ומזוני (בבלי מו״ק כ״ח.), רק השם יוסיף בעבור יראתו, כאשר פרשתיו (ראב״ע שמות פירוש שני כ׳:ב׳).
YET NOW…BLOT ME, I PRAY THEE, OUT OF THY BOOK. I have already explained in my comments on And the books were opened, in the Book of Daniel (7:10), that all the decrees regarding masses and individuals are contingent upon the arrangements in the sky.⁠1 Our sages have already admitted that children, longevity, and prosperity [depend upon the influence of the stars].⁠2 However, God, as I have explained, increases the good which the heavenly arrangements have decreed because of a person's fear of the Lord.
1. In other words, God's book refers to the arrangements of the stars.
2. See Mo'ed Katan 28a: "Raba said: longevity, children, and prosperity are not contingent on one's merits but on one's star.⁠"
מחני נא מספרך – אין אתה מוחל על קילקולם, איך תמחול לי על {ספרך אשר כתבת}⁠א ששברתי את הלוחות. שהרי בתחילה כתוב: ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול (שמות ל״ב:י׳), אבל עכשיו גם אני קלקלתי ששברתי הלוחות. ואתה שופט צדק, אם תמחול לי – מחול להם, ואם לא תמחול להם – איך תמחול לי, וכי יש משוא פנים בדבר.
א. ההשלמה מספר הג״ן.
מחני נא מספרך – ERASE ME PLEASE FROM YOUR BOOK – If You do not forgive their corruption, how can You forgive me for {Your book that You wrote} that I broke the tablets? For in the beginning it is written: “I will finish them off; and I will make you into a great nation” (Shemot 32:10), but now I also corrupted, for I broke the tablets. And You are a righteous judge; if You forgive me – forgive them, and if You do not forgive them – how can You forgive me? Is there not favoritism in the matter?
ועתה אם תשא וג׳ – יש אומרים כי זה הספר {הוא} דוגמת מאמר מלאכי (ג:טז) וַיִּכָּתֵב ספר1 זכרון לפניו ליראי יוי ולחושבי שמו2. ויש אומרים שהוא רמז לספר תורה וכאילו הוא בהשלמת מאמרו יתעלה (לעיל פסוק י) ואעשה אותך לגוי גדול3, וכאילו אמר ׳אם סלחת להם והשארת אותם בעולם עדה מקבלת ושומעת לתורתך, אז השאר זכרוני בתורתך ושליחתך לי אליהם בה, ואם גזר דינך להאביד אותם מפני מה שיצא מהם, אז אל תשאר זכרוני בתורתך על ידי שתעשה אותי שליח לזולתם4 כמו שאמר יתעלה: ואעשה אותך לגוי גדול׳5.
ופירוש זה הוא שמסתבר לדעתי, ויחזק אותו מה שאמר אשר כתבת6. ו{עוד, ש}אם לאו {הכי}, הרי יכריח הפירוש הראשון שהוא ע״ה אמר ׳אם סלחת להם {מוטב}, ואם לאו התעבר עלי ומחה אותי מלפניך מעולם הבא׳, וזה לא יתקבל על הדעת לפי הבנתי7.
1. קכט. כן הוא בכ״י כבמקרא לפי המסורת. והמגיה הגיה ׳בספר׳ וכ״ה בקצת נוסחאות אבות (ג:ג), ואולי נשתרבב מן ׳היום יכתב בספר הזכרונות׳ בראש הפיוט בברכת היוצר ליוה״כ המיוחס לר׳ יוסף בן אביתור. [הערות נהור שרגא] ונ״ל שיד הסופר המעתיק כתה״י היא שהוסיפה בי״ת ממעל לשורה, ובכל אופן השוה מנחת שי במלאכי שם שכתב: ׳יש טעות בקצת פרקי אבות פרק ג׳ שכתוב בהם ויכתב בספר, והכתוב הוא ויכתב ספר׳.
2. קל. נראה שהמכוון ל׳ספרי חיים׳ שהוזכרו בד׳ חז״ל בברכות (לב.) ובר״ה (טז:), וכד׳ המפרשים שפירשו כן כאן, וראשון לכולם רס״ג (מהד׳ רצהבי עמ׳ רח). ונראה שכן פירש הרמב״ם, שכ׳ בפיה״מ לאבות (ב:א, תרגום הר׳ פנחס קורח): ׳ולשון התורה בהיות המעשים ידועים לפניו יתעלה כפי ידיעתו, אמר מספרך אשר כתבת׳, ועוד כתב במו״נ (ב:מז מהד׳ שוורץ): ׳כך יש להבין את דברו ׳נפתחו השמים׳, ׳ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת׳, ׳אמחנו מספרי׳, ׳ימחו מספר חיים׳ – כל זאת על דרך הדימוי, לא שיש לו יתעלה ספר שבו הוא כותב ומוחק, כמו שחושבים ההמון מכיון שאין הם מרגישים שיש כאן ההשאלה׳. [והעירני הג״ר שלום שפיץ נר״ו שפירוש זה משמע גם מלשון רבנו מימון ב׳אגרת הנחמה׳ (מהד׳ קלאר-פישמן עמ׳ לו), שכתב: ׳כלום העלית אותי למעלה גבוהה זו אם לא למענם, אם יכלו הם ולא יהיו, מחני גם אני מספרך – ספר החיים, ואין לי חפץ להישאר בחיים אחריהם, כאמרו ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת׳. ועוד הפנני לפירושו של בעל תוס׳ רי״ד לר״ה שם, שפירש שהכוונה לספרים הנפתחים בר״ה דוקא ע״ש].
וראה בסמוך שמבאר רבנו לפי פירוש זה שהכוונה ב׳מחני נא׳ להמחות מעולם הבא. ואמנם יצויין שמפירוש רס״ג (מהד׳ רצהבי עמ׳ רח) ויתר המפרשים משמע שהכוונה להכרתה מן חיי העולם הזה ולא מחיי העולם הבא.
3. קלא. בכת״י נוסף: וג׳. וכן להלן בסמוך.
4. קלב. נקט רבנו כאן כפירוש השני ב׳ואעשך לגוי גדול׳ לעיל (פסוק י), וע״ש שחשבו קרוב מצד הענין. ונראה מזה שרבנו נוטה יותר לפרש בדרך הקרוב לענין מאל הלשון, וראה מש״כ להלן (לג:כב) בהערה.
5. קלג. נראה שהבין רבנו לדברי האומרים שספרך היינו ׳ספר תורה׳ שאין הכוונה סתם להמחות מן הספר, אלא הכוונה לביטול שליחותו, מפני שספר תורה הוא המכיל שליחותו והנותן לו תוקף (ואשר על כן הוא נקרא תורת משה). וראה מש״כ בפסוק הבא.
6. קלד. רצונו בזה שלפי פירוש זה [שכנראה הוא הרחבה מפירוש רש״י] מתפרש ׳אשר כתבת׳ כפשוטו, משא״כ לפירוש הראשון הוא השאלה, וכעין שכתב הרמב״ם במו״נ בציטוט המובא בהערה לעיל בסמוך. והשוה לשון הרד״ק בפירושו למלאכי שם: ׳דרך משל כלשון בני אדם, שכותבים המלכים ספר הזכרונות – כי אין שכחה לפניו ית׳ – וכן מספרך אשר כתבת׳.
7. קלה. מתבאר בדעת רבנו שאין להעלות על הדעת שמי שהוא יוותר על חלקו בעולם הבא לשום סיבה. ומכלל דבריו אלו אתה למד, שאין נכון לומר בביאור משנתם באבות (א:ג) הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס, שהכוונה בה שתעבדו את השי״ת על דעת שלא יגיע לך מן העולם הבא, שזה לא יעלה על הדעת כדברי רבנו.
ועי׳ להרב תוי״ט שהביא מבעל ׳מדרש שמואל׳, שתלוי הדבר האם גירסת המשנה היא ׳שלא ע״מ׳ או ׳ע״מ שלא׳, ולגורסים ׳ע״מ שלא׳ פירושו כאמור. ולכאורה זה אינו, דגירסת הרמב״ם היא ׳ע״מ שלא׳ ובכל זאת מפרשו שלא יכוין לעבוד רק על תנאי שייטיב לו ה׳ ויגמול עמו, אך לא כתב שיכוין בדווקא שלא לקבל שכר. [והרבה האריכו בזה המפרשים, ראה בזה בפיה״מ שם מהד׳ מכון המאו״ר. ולי נראה שאין הפרש בגירסאות ודרך חז״ל לומר ׳על מנת שלא׳ במקום ׳שלא על מנת׳, ולדוגמא ראה גיטין (עח.) ׳חצר המשתמרת שלא לדעתה׳ והכוונה שם רק שאינה משתמרת לדעתה].
מחני נא מספרך – אין לומר מספר התורה שהרי עדיין לא נכתב, אלא מאי מספרך מספר החיים שבני אדם נכתבים בו בר״ה כדאיתא במסכת ר״ה.⁠1 מספרך – אלו הבינונים, אשר כתבת – אלו הצדיקים.
1. בדומה ברשב״ם.
מחני נא מספרך, "please erase my name from Your book;⁠" this is not a reference to the Torah which had not yet been committed to writing. Moses refers to the "Book of life" in which every human being is inscribed on Rosh Hashanah if he was found deserving on the basis of his past record. This is based on the Talmud in tractate Rosh Hashanah folio 16, where the "book" is referred to as "the book of life,⁠" in which the righteous are inscribed.
ועתה אם תשא חטאתם – לשון רבינו שלמה: אם תשא חטאתםא הרי טוב, איני אומר לך מחני, ואם אין מחני נא. וזה מקרא קצר, וכן הרבה. מספרך – מכל התורה כולה, שלא יאמרו עלי שאיני כדאי לבקש רחמים עליהם.
ואם כן מה תשובה השיבו הקב״ה: מי אשר חטא לי אמחנו מסיפרי, ואין אחר למחות מספרו, ואולי יאמר אין אני מוחה אלא מי שחטא ואתה לא חטאת לי, ואיננו נכון.
ור׳ אברהם אמר: כי מספרך אשר כתבת – כמו דינא יתיב וסיפרין פתיחו (דניאל ז׳:י׳), והספרים לדעתו הם מערכות השמים שכל גזרות השפלים תלויין בהם. ואמר: מי אשרב חטא לי אמחנו מסיפרי, לומר לא אמחה אותך, רק אמחה מן העם החטאים אשר חטאו לי במחשבתם ולא נהרגו, והוא שאמר: ויגוף י״י את העם (שמות ל״ב:ל״ה).
ואיננו נכון בעיני, כי מלבד הנהרגים בחרב בני לוי, והמתים במגפה, היו רוב העם חוטאיםג לו כאשר כתבתי (רמב״ן שמות ל״ב:ז׳). ולפי דעתי, כי משה אמר: ועתה אם תשא חטאתם – ברחמיך,⁠ד ואם אין מחני נא תחתם מספר החיים, ואסבול אני עונשם, כענין שאמר הכתוב: והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו (ישעיהו נ״ג:ה׳). והקב״ה השיבו: החוטאים אמחה מסיפרי, ולא אותך שלא חטאת.
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״חטאתם״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255חסר: ״אשר״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״חטאים״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ברחמים״.
YET NOW, IF THOU WILT FORGIVE THEIR SIN. Rashi comments: "If You forgive their sins — well and good, and I do not say to you 'Blot me out.' But if not, blot me out. This is thus an abbreviated verse. There are many cases similar to it. Out of Thy book — this means out of the whole Torah; so that people should not say about me that I was not worthy [successful] to seek mercy for them.⁠" But if so, what was the answer that the Holy One, blessed be He, gave to Moses — Whosoever hath sinned against Me, him will I blot out of My book (Shemot 32:33) — since there was no one else to be blotted out of His book [i.e. the Torah, since they are not mentioned therein to begin with]? Perhaps [Rashi] will interpret it thus: "I shall only blot out [from My Torah] those who have sinned against Me, and you have not sinned against Me.⁠" But this is not correct.
Rabbi Abraham ibn Ezra wrote that the expression out of Thy book which Thou hast written is like, The judgment was set, and the books were opened,⁠1 "the books" in Ibn Ezra's opinion being the dispositions of the heavenly bodies upon which the fate of the lower creatures depends. And G-d answered, Whosoever had sinned against Me, him will I blot out from My book (Shemot 32:33), which means: "I will not blot you out, but I will blot out from among the people those sinners who have sinned against Me in their thoughts, and were not killed by the sons of Levi.⁠" It is with reference to this that it is said, And the Eternal smote the people (Shemot 32:35). — This interpretation [of Ibn Ezra] does not appear to me to be correct, for besides those killed by the sword of the sons of Levi and those who died in the plague, most of the people had sinned against Him, as I have written.⁠2
In my opinion [the interpretation of the verse is as follows]: Moses said, "Yet now, if Thou wilt forgive their sin in Thine mercies [— well and good]; but if not, blot me out in their place from the book of life, and I will share their punishment,⁠" it being similar to what Scripture says, But he was wounded because of our transgressions, he was crushed because of our iniquities; the chastisement of our welfare was upon him, and with his stripes we were healed.⁠3 And the Holy One, blessed be He, answered Moses: "I will erase from My book [of life] whosoever sinned, but not you, for you have not sinned.⁠"
1. Daniel 7:10.
2. Above, (7).
3. Isaiah 53:5.
מחני נא מספרך – ע״ד הפשט הוא ספר התורה ורצה לומר שלא יהיה נזכר בתורה ושלא תנתן על ידו.
וע״ד המדרש מספרך קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, מנא לן ממשה שאמר מחני, ואע״פ שנתכפר להם עון העגל נמחה שמו מפרשת ואתה תצוה שלא נזכר שם שמו של משה כלל.
וע״ד השכל מספרך קרא מערכת הכוכבים ספרו של הקב״ה שכשם שהספר הוא חקיקה וציור אותיות בעניני החכמות, כן במערכת הכוכבים חקיקה וציורי כחות בעניני האדם ובמספר ימי חייהם בעוה״ז הנזכרים והחקוקים שם כדבר החקוק והנכתב בספר, וכן אמר דוד (תהלים קל״ט:ט״ז) גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו.
והנה כח האדם אשר למעלה הוא יסוד העמדתו וקיומו מלמטה ומחות הכח ובטולו הוא מיתתו, ולכך בקש משה בתחנה מאתו יתברך שאם לא ישא לפשעם שימחה כחו ממערכת הכוכבים כלומר שיהרגהו כי לא יוכל לראות ברעתם, והוא שכתוב במקום אחר (במדבר י״א:ט״ו) הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך, והוא לשון הצדיקים המצטערים הדואגים על חייהם, וכן אמר אליהו (מלכים א י״ט:ד׳) קח נפשי כי לא טוב אנכי מאבותי, וכן יונה בן אמתי אמר (יונה ד׳:ג׳) קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי. ומה שהוסיף אשר כתבת הכוונה אשר חדשת כי המחודש יעיד על המחדש כשם שהכתיבה תעיד על כותב, וכוון משה לאמר בזה כי כיון שהוא יתברך חדש הכחות ההם בידו לבטלם והשיב לו הקב״ה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, לגודל קצפו עליהם הזכירם בדרך סתם ולא רצה להזכירם בשמם ואמר למשה אתה אינך ראוי לעונש זה כי אתה לא חטאת בזה כלל, אבל מי אשר חטא לי הוא הראוי שאמחנו מספרי כלומר שאבטל כחם מן המערכה ומזה יתבטלו מן העולם, וכענין שהזכיר למעלה ויחר אפי בהם ואכלם.
וע״ד הקבלה מספרך מן הספירות, והוא כאלו אמר משש קצוות של מעלה שהם ששה ספירות כי הם ראשית כל מפעל והם נקראים מלאכת שמים וארץ, וזה סוד הכתוב (תהלים ס״ט:כ״ט) ימחו מספר חיים מלשון ספירות ג״כ וכאלו אמר מצרור החיים.
ומכאן יש לך להבין מאמר חכמי האמת, שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים. והכוונה כי שלשה ספרים שהם חסד דין ורחמים, צדיקים גמורים סבתם החסד, ורשעים גמורים סבתם הדין, בינונים סבתם הרחמים שהוא מכריע בינתים, והמלך שאנו מזכירין בראש השנה פועל בשלשתן.
מחני נא מספרך, "blot me (my name) out from Your book, please.⁠" According to the plain meaning of these words the "book" Moses spoke of was the Torah.
A Midrashic approach: The word "from Your book" which Moses uttered here as simply a possibility, teaches that the curse of a Torah scholar, even if only conditional, is apt to come true. This is based on what Moses said here. Even though the essence of his prayer, namely forgiveness of the sin of the Jewish people, was accepted by God, Moses' name does not appear in the entire portion of תצוה as a direct consequence of his uttering the words מחני נא מספרך. Whereas God forgave the grievous sin of the golden calf, He did not ignore these words of Moses which He considered as out of place.
A more rational/investigative approach: The word מספרך, is a reference to the horoscopes, something known as the "book (handbook) of the Lord.⁠" Just as a book consists of impressions of letters and pictures, etc., imprinted in order to be a permanent record, so the stars in the sky represent a similar book of reference of the Lord in which He predetermined the fates of all those who do not qualify for His personal supervision of their fates, i.e. the book of horoscopes. Such a book contains a list of the life spans of each individual before he is born, as well as other data relevant to his life on earth. King David already referred to this in Psalms 139,16: "Your eyes saw my unformed limbs, they were recorded in Your book.⁠"
Man's potential in the celestial spheres (what is inscribed in that book) enables him to accomplish whatever it is that he will accomplish while alive on earth. When this potential is erased in God's book, this means that he will die here on earth forthwith. In other words, the essence of Moses's prayer was that unless God would forgive the people their sin, he, Moses, would not want to live. He simply could not bear to watch the misery that would befall his people if God were not to forgive them. On another occasion Moses phrased the same sentiment more directly when he said הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך, "please kill me (now) if I have found favor in Your eyes" (Numbers 10,15). This is a typical expression used by the righteous when they experience mental anguish and despair of the usefulness of their lives. The prophet Elijah used similar language after the failure of his demonstration at Mount Carmel, when he had walked for forty days to Mount Chorev and said to God that He should take his soul as he had not proved more effective than other prophets who had preceded him (Kings I 19,4). Another prophet who used similar language as a death wish was Jonah who said to God: "please take my life for it is better that I die than that I live (Jonah 4,3).
The reason Moses added the words אשר כתבת, "which You have written,⁠" is a reference to something new, a recognition that God had been the one who called the universe into existence. Anything "new" testifies to the existence of the One who created something new, just as the written word testifies to the fact that there was someone who did the writing. Moses implied that seeing it had been God who had initiated all these forces it was also within His power to cancel such evil decrees at will. God answered him that He reserved the right to erase the people who had sinned from His "book,⁠" not the ones who had not. The fact that God did not even name the sinners, i.e. the Jewish people, reflects the depth of God's anger at them (32,33). God said to Moses in effect: "You are not deserving of any punishment seeing that you have not sinned at all. However, all those who have sinned are the ones who are in line for being erased from My book.⁠" God meant that He would nullify the potential of these sinners' power as predetermined in the handbook of God which we described earlier. It is in line with verse 10 where God exclaimed that "My anger has flared against them and I will destroy them within a moment.⁠"
A Kabbalistic approach: the word מספרך, is equivalent to מן הספירות, "from the list of emanations.⁠" It is as if Moses had said that he wished to be erased from the lower six of these emanations. They represent God's activity when beginning to create the universe. It is a reference to the six extremities of the universe which are also known as the מלאכת שמים וארץ, "the work of (constructing) heaven and earth.⁠" This is also the mystical dimension of Psalms 69,29: ימחו מספר חיים, "may they be expunged from the 'book' of life.⁠" David also referred to these emanations, calling them ספר.
This enables us to understand a statement by the sages (Rosh Hashanah 16) that three "books" are open before the Lord on New Year's day. One contains the names of the fully righteous people, one contains the names of the definite sinners, whereas the third contains the names of the people who fall into an in-between category, being neither considered righteous nor evil. The three books referred to may also be understood as חסד, דין, רחמים "loving kindness, Justice, Mercy.⁠" God relates to the totally righteous with loving kindness; to the wicked He relates with Justice. To the category which has not yet crystallized as either of the former two, He relates with "Mercy.⁠" The attribute of Mercy is called upon to decide to which category to consign these people who by reason of their deeds are not yet properly categorized. The מלך, "King" whom we address on Rosh Hashanah deals with all three categories on that day.
מחני נא מספרך – פירש רש״י: כל התורה. וקשיא שהרי בלוחות לא היה נכתב אלא עשרת הדברות, ואם כן עדיין לא נכתבה תורה. לכך מפרש רשב״ם: מספרך – זה ספר החיים, שאדם נכתב בו בראש השנה ונגזר עליו אם יחיה אם ימות, ובעת בא יומו למות נמחק ממנו. והכי נמי אמרינן במסכת ראש השנה: מספרך – אלו בינוניים. אשר כתבת – אלו הצדיקים, שהצדיקים נכתבים לחיים.
מחני נא מספרך אשר כתבת – פ״ה מכל התורה. וקשה כי עדיין לא נכתבה התורה.
ונראה לרשב״ם לפרש מספרך – מספר החיים, שאדם נכתב בו בראש השנה בכל שנה ונגזר עליו אם ימות אם יחיה, ובעת שהגיע זמנו למות הוא נמחק ממנו. והכי נמי בראש השנה אמרינן: מספרך – אלו בינוניים, אשר כתבת – אלו הצדיקים, שהצדיקים נכתבים לחיים.
ומכל מקום קשיא לי דחס ושלום שלא היה משה מתפלל שיהא מחוי מספר החיים. לכך נראה לפרש הכי ואם אין מחני נא אני לבדי כי לי העונש ולא לישראל. ואני אוכיח לך מספרך אשר כתבת שאין הדין עמך להענישם, שהרי אמרת לא תעשה לך פסל ולא אמרת לא תעשו לכם. והניגון מוכיח שיש בנא נגינת זקף קטון ואינו דבוק אחריו. והג״ן מפרש הכי, מחני נא מספרך אשר כתבת, אם לא תמחל להם היאך תמחל לי על ספרך אשר כתבת וששברתי, ואתה שופט צדק אם תמחל לי מחל להם כי אין משוא פנים בדבר.
מי אשר חטא לי – הם גרמו והפשיעה שלהם ואתה בדין עשית כי לא היו ראוים לקבל הלוחות.
מחני נא – פירש״י מכל התורה. ותימה שעדיין לא נכתבה תורה ופירש רשב״ם מספרך זה ספר החיים שאדם נכתב בו בר״ה והכי אמרי׳ בר״ה מספרך אלו הבינונים אשר כתבת אלו הצדיקים. ד״א אם אין אתה מוחל להם א״כ היאך תמחול על ספרך אשר שברתי אם תמחול לי מחול להם כי אין משוא פנים בדבר והשיב לו הקב״ה מי אשר חטא לי וגו׳ כלומר הם גרמו לך והפשיעה שלהם היא אבל אתה כדין עשית שהם לא היו ראויין לקבל הלוחות ומ״מ הוא נמחק מכל פרשת ואתה תצוה שאין משה נזכר בה לפי שקללת חכם אפי׳ על תנאי היא באה.
מחני נא, "please erase me, etc.⁠" according to Rashi, when Moses used the expression מספרך, "from Your book,⁠" he asked to have his name erased from the whole Torah. According to Rash'bam, he only referred to the Book of Life in which people are inscribed on Rosh Hashanah if they will live out the year commencing on that day. (He bases himself on Isaiah 4,3, as well as on what Moses is recorded as having said in Numbers 11,15) This also appears to be the understanding of the Talmud, tractate Rosh Hashanah, folio 16. There the word: מספרך, "from Your Book,⁠" is understood to refer to people who on that day have not yet qualified for a year of life until their merits exceed their demerits before the Day of Atonement, whereas the words: אשר כתבת, "which You have written,⁠" is understood to refer to the righteous who have already been inscribed for another year of life. An alternate interpretation: Moses reminds G–d that His reputation rests on the fact that He does not have favorites. If He will refuse to forgive the people their sin, how could He forgive Moses' sin since he had smashed His Tablets? G–d explains to him that the comparison is not valid as the people who had committed the sin of the golden calf were the cause that made him smash the Tablets. He would punish those who had, without provocation, committed the sin, not Moses. Nonetheless, we find that Moses' name did not appear in the portion of Tetzaveh, the first time ever since he had been born. The reason is that the Rabbis have a rule that if a Torah scholar utters an oath, even a conditional oath, such as Yaakov decreeing death for the thief found with Lavan's teraphim, which had been stolen by his daughter Rachel, though not found in her possession, as was the condition of the oath, such an oath cannot be without consequences. Rachel's death before Yaakov crossing into the Holy Land is therefore attributed to this oath. Here too, Moses' oath could not remain without any consequences for him. G–d therefore omitted mention of his name in that portion of the Torah.
אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך – פירש״י מספר התורה כולה. והקשה הרמב״ן אם כן מה השיבו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי והלא אין אחר למחות מספרו כי לא נזכר בו ופי׳ הוא כי משה אמר אם תשא חטאתם ברחמיך ואם אין מחני תחתם מספר החיים ואסבול את עוונם והקב״ה השיבו החוטאים אמחה מספרי ואותך לא אמחה שלא חטאת:
אם תשא את חטאתם ואם אין מחני נא מספרך, "if You will forgive their sin…., and if not please blot me out from Your Book.⁠" According to Rashi, Moses wanted to have his name removed from the whole Torah.
Nachmanides finds this difficult, as in his opinion God's reply that He would remove the sinners' names from His Book and not those of the ones free from sin, would not be comprehensible. Who else was there whose name could be erased, seeing that we have not heard about the names of any of the sinners? He therefore concludes that Moses' request must be understood thus: "If You will forgive them in Your Mercy, o.k, if not, I prefer that you wipe me out from among the living i.e. the Book of Life, and let the people continue living in my place. God's reply that He will punish the guilty and not the innocent instead of the guilty, makes perfect sense then. He had no reason to erase Moses from the Book of the Living.
ואם אין מחני נא – פר״ש השתא כסא של ג׳ רגלים אינו יכול לעמוד וכו׳, ותימה והלא גם הוא מכסא של ג׳ רגלים אתייא. ויש לפרש כסא של ג׳ רגלים אינו יכול לעמוד בזכותו דזכות אבות תמה, של רגל אחת לכ״ש.
מחני נא מספרך אשר כתבת – אין זה ספר התורה ולא הלוחות, אבל דרך משל כי ביד השם כדמות ספר כתוב בו כל הנמצאים ומעשיהם, כענין ספר דברי הימים וספר הזכרונות למלכים, ובאמת משה ומעשיו הטובים היו כתובים בספר השם, כמו שהיה מרדכי ומעשיו כתובים בספר אחשורוש, ועיקר התכלית לגמול לו טובה, ועל זה הצער היה משה מר נפש, ויבז לכל הטובה ובחר שימחה וישכח כמת מלב.
והנה להראות חוזק הִפָּעֲלוּתוֹ על הרע המגיע לישראל, אמר לה׳ יתעלה שישא חטאת ישראל או ימיתהו, כי הוא בוחר מותו מחייו אם לא ישא ה׳ יתעלה חטאתם, כי זה הוא האופן אשר בו יִנָּצְלוּ הרעים מהרע בעבור השגחת ה׳ יתעלה על הטובים, כמו שזכרנו במה שקדם. והנה הספר שכתב ה׳ יתעלה הוא המציאות בכללו, כי הוא עלול ממנו, ולזה היה אומרו מחני נא מספרך אשר כתבת כאילו אמר: ״קח נא את נפשי״. והמשיל זה המציאות לספר, כי כמו שהספר יורה על הציור אשר בלב אשר יִמָּצֵא זה הספר ממנו, כן הנמצא המוחש מורה על נימוס העולם המושכל, אשר הוא אצל ה׳ יתעלה, שממנו היה מציאות הנמצא המוחש.
ועתה אם תשא חטאתם וגו׳ אמר עם היות שחטאו חטאה גדולה עכשו שהעברנו החטאת וביערנו העבודה זרה ונעשה משפט בעובדיה וכל העם שמעו וקבלו מוסר אם תשא חטאתם מוטב.
ואם אין מחני מספר תורתך אשר כתבת בה שע״י משה בן עמרם הוצאת אותם ממצרים וקרעת להם הים ונתת להם התורה כי לא לכבוד יהיה לי כי אם לחרפה עצומה אחר שהכל היה לריק. וממשמעות דבריו שכבר יגיעו לדברי תורה מזה חלול ה׳ לעיני העמים מק״ו. וכמו שאמר ראשונה למה יאמרו מצרים לאמר וגו׳ – כלומר שיסלק גם הוא ית׳ שמו מתורתו.
מספרך מכל התורה כולה שלא יאמרו עלי כו׳. ואע״פ שהתורה עדיין לא נכתב׳ מ״מ׳ כל התורה כולה בכלל י׳ הדברות היא כדפרש״י בפסוק והתורה והמצוה אשר כתבתי אך קשה שהתורה נכללת בכלל עשרת הדברות אינה אלא מצותיה ושם משה אינו מכלל המצות הנכללים בעשרת הדברות ולכן צ״ל שפירש מספרך מכל התורה העתידה להכתב מידי שכבר נצטוה בהיותו בהר סיני לכותבה ע״פ הסדר שכתבה ועוד שקודם שעלה בהר סיני כבר כתב התורה מבראשית עד מתן תורה כדפרש״י בפ׳ משפטים בפסוק ויקח ספר הברית אליבא דמ״ד תורה מגילה מגילה ניתנ׳:
ואמרו ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו׳ כתבו המפרשים שנכפל שם התנאי כאלו אמר אם תשא חטאתם מוטב. ואם אין מחני נא. ולפי זה הפירוש יהיה מחני נא מספרך שלא יזכר שם משה עוד בתורתו ולא דבר משליחותו ולא מנפלאותיו כי כיון שהעם כלה יהיו מעשה משה כלי׳. ונראה לי שאין חסרון בכתוב הזה כלל אבל ענינו שמשה רבינו קץ בחייו ובהנהגתו לעם וכמ״ש במקום אחר הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי. ולכן בקש במקום הזה ואמר בין אם תשא חטאתם ואם אין ר״ל שלא תשא חטאתם בין להא ובין להא מחני נא מספרך כלומר שימיתהו וימחהו מספר החיים שכתוב בו לפניו ית׳ כל הכתוב לחיים כי לא יחפוץ לחיות עוד על פני האדמה.
והנה משה בקש זה מפני שהשם אמר לו שיכלה את ישראל כרגע ויעשה אותו לגוי גדול ולכן אמר לפניו עתה איני חפץ בכך כי בין שתשא חטאתם או לא תשא אין לי חפץ בחיים.
ועתה אם תשא חטאתם הרי טוב. ואם לאו מחני נא מספרך כי למה לי חיים. או שרמז מספרך ממה שכתבת בספרך ואעשה אותך לגוי גדול. כי אין לי חפץ במתנותיך. ואז השיבו השם יתברך מי אומר דבר כזה אשר חטא לי אמחני מספרי. כלומר כשאני מבטיח לאדם לעשות לו טובה ואחר כך חטא. לא אקיים דברי ואמחנו מספרי. כאומרו רגע אדבר על גוי ועל ממלכה וגו׳. אבל מי שלא חטא יש לי להשלים דברי וא״כ אחר שאתה לא חטאת יש לי להשלים דברי. וכמו שאמר ובני רחביה רבו למעלה למעלה מששים רבוא. או יאמר אם תשא חטאתם בעבורי הנה מה טוב. ואם אין מחני נא מספרך שהוא ספר התורה אשר כתבת להורותם. כי איני רוצה שיזכר שמי בו לומר ויאמר ה׳ אל משה ויקרא אל משה. כי יהיה לי גנות גדולה שהייתי פרנסם ומנהיגם וקרוב אליך. ויאמר כל העולם שלא היה לי כח להצילם בתפלתי. או שיאמרו שפיתתני במתנות באומרך אעשה אותך לגוי גדול ושתקתי. ואז השיב לו הש״י מי אשר חטא לי אמחנו מספר. החוטא ועומד תמיד בחטאו אמחנו מספרי. אבל החוטאים ומתחרטים ושבים אלי לא אמחם. ולכן לך נחה את העם בדרך ישרה ובדרך תשובה. כי אשר דברתי לך אעשה. כמו שאמר למעלה וינחם ה׳ הנה מלאכי ילך לפניך. הוא מלאך המיוחד לי של רחמים. ואני רוצה לעבור עתה על חטאתם. אבל ביום פקדי מעט מעט אפקוד חטאתם. ולפי שנשארו עדיין בישראל מעובדי העגל או שעטרוהו בנזמים. ויגוף אותם על אשר עשו ותקנו העגל בתכשיטים ונזמים. וזהו אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. מצד שאלתם לשמצה בקמיהם. וחז״ל אמרו שהעונשים הם כפי הפעולות. יש מהם ששמחו בלבם כי כל לבבות דורש ה׳. ויש מהם שנשקו. ומהם שזבחו וקטרו לפניו. והרי אמרו זבח וקטר בסייף. גפף ונשק בנגיפה במיתה. שמח בלבו בהדרוקן:
אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך – הן תרצה לשאת חטאתם והן שלא תרצה לשאת, מחה את הזכיות שלי מספרך ושים לחשבונם, כדי שיזכו לסליחה.
אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך, regardless if You, God, will forgive their sins or will not forgive them, wipe out any merits I have accumulated in Your Book and transfer them to the credit balance of this people.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

[א] ואם אין מחני
[1] ברכות פרק חמישי דף לב (ע״ב)⁠1[ע״א]
[2] ראש השנה פרק ראשון דף יו ע״ב (ראש השנה טז:)
[3] סוטה פרק ראשון דף יד ע״א (סוטה יד.)
1. ככל הנראה טעות מעתיק, בדפוס ימינו ע״א.
מכל התורה כולה שלא יאמר וכו׳. אין רוצה לומר התורה אשר כתב משה, דהרי עדיין לא נכתבה (בה) עד סוף מ׳ שנה. ועוד, דהרי אותה תורה משה כתבה, ולא יאמר בזה ״אשר כתבת״, אלא פירשו התורה שהיתה כתובה מאז אש שחורה על גבי אש לבנה, כמו שפירש רש״י בפרשת וזאת הברכה (דברים לג, ב) אצל ״מימינו אש דת למו״, דעל זה אמר שימחוק את שם ״משה״ מכל התורה. ואין דברי חכמים כדברי רש״י שיהיה פירוש ״מספרך אשר כתבת״ התורה, שהרי מזה למדו רז״ל (ר״ה טז ע״ב) כי ג׳ ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של צדיקים, ואחד של רשעים, ואחד של בינונים; ״מחיני נא״ זה ספרן של רשעים, ״מספרך״ זה ספרן של צדיקים, ״אשר כתבת״ זה ספרן של בינונים. ודעת רז״ל הוא כי הספר הזה הוא ציור הנמצאות, והנמצאות הם מתחלקים לג׳ חלקים; צדיקים, רשעים, בינונים. ואמר משה ״מחני נא מספרך אשר כתבת״, רוצה לומר מציור העולם, אשר הוא ספר העולם:
מכל התורה כולה כו׳. ואף שלא נתנה התורה כבר כתב משה מבראשית עד מתן תורה כדפרישית אי נמי התורה העתידה להכתב מידו:
From the entire Torah... Although [all] the Torah had not yet been given, Moshe already wrote from Bereishis until the giving of the Torah, as previously explained (24:4). Alternatively, [Moshe was referring to] the Torah he was destined to write.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ועתה וגו׳ – יתבאר על דרך אומרם (ב״ר פכ״א) אין ועתה אלא תשובה, והוא מה שטען משה לפני ה׳ כי עשו ישראל תשובה על הדבר הרע.
אם תשא חטאתם – פירוש מוטב, וצריך לדעת למה לא השלים דבריו, ואולי ששיעור דבריו הם על זה הדרך, ועתה פירוש הנה ישראל חזרו בתשובה, וזה כנגד מה שמהם אבל כנגד מה שממנו יתברך אין ידוע אם ה׳ יקבל תשובתם על חטא הגדול אם לא, לזה גמר אומר אם תשא חטאתם כי התשובה צריכה שב ומקבל.
ואם אין מחני וגו׳ – פירוש לצד שבאמצעות כל מה שעבר בין ישראל ובין ה׳ ב״ה יזכה הסרסור הנאמן בזכות המגיע לו בכל מצוה, ובפרט במתן תורה כמה זכות יעלה למשה ביגיעתו עם ישראל והכל כתוב בספר זכרון לפניו, ומעתה אם לא ישא לחטאתם צריך למחות מספר כל זכיותיו של משה שנכתבו באמצעות זכותם של ישראל, והשיבו ה׳ כי אין דבריו אמת בזה, כי דוקא החוטא עצמו הוא אשר ימחנו ה׳ מספרו אחר שנכתב בספר, אבל מי שזכה באמצעותו לא יפקע זכותו אשר זכה בו לצד שחזר בו הלה והרשיע.
עוד ירצה ע״פ דבריהם ז״ל (זוהר ח״ג רע״ג.) שאמרו כי כל נשמות דור המדבר היו ענפי נשמת משה, ומעתה כשלא ישא חטאתם הנה החסרון נוגע למשה, לזה אמר מחני וגו׳, והשיב ה׳ כי לא ירעו הענפים אלא לעצמן ולא לבחינת שורש הנשמה, והוא אומרו מי אשר חטא לי דוקא הוא שאמחנו מספרי, אבל בחינת נשמת משה לא.
עוד ירצה כי אם לא ישא חטאתם הנה גם הוא חטא הרבה פעמים לפניו כמו שמצינו לו שאמר (לעיל ה׳ כ״ב) למה הרעותה וכיוצא בזה, ואם כן גם חטאו לא ישא וצריך למחות וגו׳ ח״ו, והשיב הבורא מי אשר חטא לי פירוש כי ישתנה חטאו מחטא ע״ז שכפרו באלהי ישראל וחסרו האלהות כפי מה שנצטוו כי מעשה האמצעי יהיה בערך ישראל בגדר עקירת הכל, והוא מה שדקדק לומר חטא לי מה שאין כן שאר חטאים שימחול על ידי תשובה בלא עונש.
והנה כל התווכחות משה עם ה׳ אינה אלא למחול מיד ויהיו נכתבים בספר צדיקים אבל לא לענין שיש להם תקוה אחר תוכחות על עון כי זה פשיטא שיתכפר, והוא מה שדקדק לומר מספרך אשר כתבת פירוש כי ג׳ ספרים כתובים למעלה אחד של צדיקים וכו׳, ואחד של רשעים, וא׳ של בינונים, והם הנפתחים בראש השנה, ספר שהוא של צדיקים הקדוש ברוך הוא כותבו ומניחו לפניו, והוא מה שאמר מספרך פירוש אותו שכתבת אתה לא אותם שנכתבים על ידי הזולת, והוצרך לפרש אשר כתבת כי מכינוי מספרך אינו מובן שחוזר על ספר הצדיקים כי הכל הוא של הקב״ה שהוא אדון הכל.
ובמסכת ר״ה (ט״ז:) דרשו הכתוב על זה הדרך מספרך זה ספרן של צדיקים אשר כתבת זה ספרן של בינונים ע״כ, ולדבריהם ז״ל יתבאר על פי אומרם ז״ל (קידושין מ׳:) לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב, וכן אמרו במקום אחר (ברכות ס״א:) שאין להעריך אדם עצמו אלא בבינוני, ומעתה יתבארו דברי משה על זה הדרך כי משה היה מעריך עצמו בבינוני כמשפט כל איש ישראל, ולזה אמר כי אם לא ישא לפשע ישראל הנה נגרע מערך זכיותיו ולא מבעיא מערך צדיק אלא אפילו מבינוני כאומרו אשר כתבת.
או ירצה כי באמצעות ישראל אם יצדיקו יעמוד חי במדרגת צדיק כי רבים זכיותיו ואם לא ישא לפשעם לא מלבד שלא ירויח תוספת זכיות להכריע זכיותיו כדי שיקרא צדיק, אלא אדרבה יחשב לו זכות הראשון לגריעות כשיענשו כי טוב היה אם לא היה מה שקדם מהטוב והבן.
עוד יכוין רועה נאמן לומר כנגד מה שקדם אליו במאמר ה׳ ואעשה אותך לגוי גדול, ואמר לפניו שאם לא ירצה ה׳ לישא חטאתם בוחר הוא שימחהו מספרו אשר כתב פירוש כי בעת אשר אמר אליו ואעשה אותך לגוי גדול הלא היא כתובה בספר הישר מאת שיצאת מפי אל עליון ובהכרח להתקיים שאפילו בקללה אמרו ז״ל (מכות י״א.) קללת חכם אפילו על תנאי ומכל שכן דבר טוב שיצא מפי עליון הרי הוא כתוב לעד ולאות, ולזה מתפלל שאם לא ימחול לישראל שימחהו וממילא אין מקום לקיים שבועת האבות, והשיב ה׳ כי לא תקום ולא תהיה שימחה אלא וגו׳ אבל מה שדבר טוב על משה יקום לעולם, וכן היה דכתיב (דברי הימים א כ״ג) ובני רחביה רבו למעלה ואמרו ז״ל (ברכות ז׳.) למעלה מששים ריבוא.
ועתה אם תשא חטאתם "And now, if You are prepared to forgive their sin, etc.⁠" We have to understand this wording as corresponding to a statement in Bereshit Rabbah 21,6 according to which the word עתה is always used as related to repentance. Moses argued that seeing the Israelites had already repented, they qualified for forgiveness.
אם תשא חטאתם "if You forgive their sin, etc.⁠" Why did Moses leave the second half of the sentence unfinished? Perhaps we must understand Moses as saying: "and now,⁠" seeing that the Israelites have already done תשובה, i.e. they have done their part, it is up to You God to do Your part. Moses did not know if God would accept repentance seeing the sin was so grave. This is why he did not complete the verse, waiting for God to complete the other half of the sentence.
ואם אין מתני נא מספרן אשר כתבת "and if not, please erase me from the book You have written.⁠" A broker is entitled to a commission for all the deals he is instrumental in concluding between two parties. Inasmuch as Moses had "brokered" many deals between God and Israel of which the Israelites' acceptance of God's Torah was not the least, he was certain that his part in all this had been duly recorded in God's Book of records. He argued that if God were not to forgive the people He would have to erase all the merits Moses had acquired thus far and which had been recorded in that Book. His own merits, after all, had only been achieved through his association with the Jewish people. God answered him that his reasoning was faulty; He would erase only the previously recorded merits of the sinner from His Book. The merits which had been acquired through someone's association with someone else would certainly not be negatively affected through sins committed subsequently by that third party.
Moses' argument can also be understood in light of the Zohar volume 3, page 273 that all the souls of the generation of Israelites travelling through the desert were "branches" of Moses' soul. If God were not to forgive the sins of the Israelites, the effect on Moses' own soul would be devastating. This is why he urged God to "wipe me out from Your Book.⁠" God answered him that only the branches of his soul would be damaged by the sins their bodies committed, not the "trunk (i.e. root) of their souls.⁠"
Another meaning of Moses' words may be that he told God that he himself had been guilty of many errors such as recorded in Exodus 5,22 when he had accused God of dealing harshly with the Jewish people. Apparently, God had forgiven him his errors else He would have to erase him too from His Book as his sin too was unforgivable. God answered Moses that it was the nature of the sin of the Israelites,- "they sinned against Me,⁠" –which made it impossible to accept repentance without decreeing punishment. Idolatry is a sin against God's Essence. It cannot go unpunished even when the guilty have been truly penitent.
The entire dialogue between Moses and God concerned only the timing of the forgiveness. Moses wanted God to display forgiveness at once so that the generation of Israelites who had committed this sin could still remain inscribed in the Book of the Righteous. As far as God eventually forgiving the Jewish people was concerned, he had no doubts about that. It would certainly occur not later than the Day of Atonement. Moses chose his words very carefully when he spoke about מספרך אשר כתבת, "from the Book which You have written.⁠" God in the Heavens has three Books. One contains the names of the righteous, another contains the names of the wicked people on earth; the third contains names of people who are considered "borderline" cases. The three Books are open in front of God on New Year's Day. God personally inscribes the names of the "righteous,⁠" the deserving people in the first Book. This is why Moses referred to that Book as "Your Book.⁠" He had to add the words "which you have inscribed,⁠" as the suffix "your" Book would not make clear whether God ever reviews anything written in that Book. After all, seeing the whole universe belongs to God, each Book in Heaven would certainly also be described as "Your Book.⁠"
Rosh Hashanah 16 explains the words מספרך as referring to the Book in which the righteous are listed; the words אשר כתבת refer to the Book in which the borderline cases are recorded; according to the Talmud (Kidushin 40) one must always view oneself as being a borderline case, as if the next act one performs could tilt the scales of the world either towards "guilty" or towards "innocent.⁠" Berachot 61 tenders similar advice. In view of the foregoing, Moses considered himself as a בינוני, "a borderline case" just like every other Jew. If God were not to forgive the Jewish people, which would result in a diminution of his own merits, Moses himself would automatically lose his place in the Book of the בינונים and would become part of the Book in which the names of the wicked appear.
Still another way of understanding this verse is that Moses argued that his own standing would become that of a righteous person if God were to find the Israelites as righteous, seeing most of his own merits derived from them. If God were to fail to forgive the Israelites, Moses would himself carry the burden of the sins of the Israelites as any merits he had acquired due to his efforts on their behalf would be considered as null and void or even worse. He would have been better off if he had never accepted the task of leading the Jewish people.
Another aspect of Moses' argument is that it is part of his response to God's offer to make a new Jewish nation out of him after God had destroyed the present generation of Jews. Moses simply told God that if He were not willing to forgive the Jewish people now, he for his part would prefer to be wiped out of God's Book rather than become the founder of what would in effect be a substitute Jewish nation. The underlying thought here is that a) a threat by God not accompanied by an oath remains reversible, whereas an oath announcing retribution is irreversible. b) By the same token a promise by God that He will do something perceived as good, as desirable, is irreversible even if it was a conditional promise (compare Makkot 11). Accordingly, when God had promised to make a new nation out of Moses, this had been recorded in God's "Book,⁠" a book known as the Sefer Hayashar. Moses' prayer then was that God should cancel the entry which contained the promise to make a new nation out of his offspring. God told Moses that He would indeed not abrogate the promise to the Patriarachs concerning the future of their offspring while at the same time He would not retract the promise He had made to Moses. We find that He fulfilled His promise to make a nation out of Moses in Chronicles I 23, 14-18 which concludes with the statement: "the descendants of Rechaviah kept multiplying.⁠" Berachot 7 claims this means that there were more than 600,000 of Moses' descendants.
אם תשא חטאתם – הרי טוב, איני אומר לך מחני, ואם אין מחני:
מספרך – ספר החיים:
אשר כתבת – כדכתיב, כל הכתוב לחיים בירושלים (ישעיה ד׳ ג׳), והטעם לפי פשוטו אם אינך נושא חטאתם, טוב מותי מחיי:
אם תשא חטאתם – להמפרשים המקרא קצר, ול״נ כי אחר שהתחכם משה להגדיל עונם מאד באמרו חטא העם הזה חטאה גדולה, השכיל ג״כ לעשות כהנהוג בעולם שאם השגת המבוקש ההוא קשה בעיני המתבקש, וקרוב הדבר שלא יהפך המבקש דעת המתבקש, אז בתחבולה יעשה עמו המבקש, יתראה לעיני המתבקש כאלו דעתו ג״כ מסכמת עמו, ונותן בתחלה סבה גורמת אל שלילת מלאת המבוקש, ובזה יסבב המבקש קירוב דעת בעיני המתבקש להניח מחשבתו עליו, ומזה ימצא מקום שיכנסו דבריו באזניו אח״כ גם אם יהיו הפוכים מדעתו הראשונה, עד״ז התנהג משה נאמן בית ה׳ באמרו למאמר מוחלט ועתה אם תשא חטאתם, כלומר היתכן שיכופר להם עון גדול כזה? ומלת אם פה כענין אם יראו את הארץ (דברים י״ד) ערש״י שם, וכן אם אתם תבאו (שם למ״ד), וכן מגן אם יראה ורמח, אם יכפר להם העון הזה, שמלת אם בכל אלה הוראת השלילה כלומר ודאי לא, ועתה הוסיף לאמר ואם אין, ר״ל אם אין מקום למחילת עונם זה, מחני שלא יזכור שמי בפי בריות לעולם ולא יהיה נודע לדורות הבאים שהייתי רועה לבית ישראל ומנהיגם, כי לא לברכה אהי׳ בעיני דורות העתידים להיות תכלית הנהגתי אותם ומעשי עמהם לריק, ומאמר זה ממשה כהכנסת דברים להתחנן על דבר בלתי אפשרי, כי איך ימחה שם אשר לא חטא, כדי לעלות מזה אל בקשתו המכוונת באמת, כאשר עשה לבסוף להתפלל על סליחת העון. הנה האתנח במקומו והמקרא בתשלומו.
מספרך – ס׳ החיים, על דרך כל הכתוב לחיים בירושלם {ישעיה ד׳:ג׳} וכן ועם צדיקים אל יכתבו {תהלים ס״ט:כ״ט}; וכן היא דעת רשב״ם והרמב״ן וגם בתלמוד (ברכות ל״ב.) אמר שמואל שמסר עצמו למיתה עליהם שנ׳ מחני נא וגו׳. {ולא יתכן כדעת רז״ל מספר התורה, מפני מה שכתוב אחריו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי.}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 672.
(לב-לג) ועתה אם תשא חטאתם – סוף המשפט חסר, אך נראה שהוא מרומז בתיבה ״ועתה״. ״ועתה״ מפנה את הדעת אל התקופה שתבוא עכשיו. כל מה שיתרחש מכאן ואילך, כל העתיד בכללותו, לא יעלה על הדעת עבור משה, ואינו קיים למשה, אלא אם כן ה׳ יסלח לעם. ללא מחילה זו, העתיד אינו קיים עבור משה, כל הווייתו וכל שליחותו תיפסקנה; מבחינתו אין עוד ״הווה״, ואין עוד ״עתה״. זה יוכל גם להסביר את המשפט ההפוך: ״ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת״.
מחני נא מספרך אשר כתבת – מהו הספר הזה המוזכר בפי משה? נראה שאינו מדבר על התורה. אף אם נפרש ש״אשר כתבת״ (פסוק לב) מתייחס לאותו חלק מהתורה שכבר היה כתוב (״ספר הברית״ [לעיל כד, ז]), הרי שהפסוק ״מי אשר חטא לי אמחנו מספרי״ (פסוק לג) לא יוכל להתפרש כך, שכן שמותיהם על כל פנים אינם מוזכרים בשום מקום בתורה.
נתבונן בפסוקים הבאים:
״גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל⁠־סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ״ (תהילים קלט, טז). ״יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל⁠־יִכָּתֵבוּ״ (שם סט, כט).
או בפסוקים הבאים הקרובים אליהם:
״נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ״ (שם נו, ט). ״אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה׳ אִישׁ אֶל⁠־רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה׳ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה׳ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ״ (מלאכי, ג, טז–יז).
סבורים אני שעל פי הכתובים האלה נוכל לומר כך: אם כל הנמצא נברא על ידי דבר ה׳, ואם כל מה שמתרחש נעשה בדבר ה׳, הרי שכל אלה אפשר להחשיבם כתוכנו של ״ספר״ ה׳. תכנית העולם שה׳ מוציא לפועל במהלך תולדות ימי העולם, ניתן לתארה כ״ספר״ שה׳ כתב מלפנים, שאת תוכנו הוא מוציא מהכח אל הפועל במהלך הזמן.
נמצא שב״ספר״ הזה חקוקים כל אותם האנשים שה׳ משתמש בהם ככלים להוציא לפועל את תכניתו. בספר זה יש מקום גם לכל אדם המקדיש את ימי חייו הקצובים לעבודת ה׳ נאמנה, לפי הכוחות הקצובים העומדים לשימושו, והעושה את רצון ה׳ בתחום המצומצם של חייו. הספר הזה שומר את זכרה של כל דמעה אמיתית וכל מעשה ישר והגון – ואף כל מחשבה טהורה, כמו שנאמר במלאכי (שם). בספר הזה נתייחד מקום גם לחיי משה ופעלו – ובוודאי שאינו מקום בלתי חשוב.
לפי זה ״מחני נא מספרך אשר כתבת״, אין פירושו אלא: מחק את שמי מבין שמות האנשים החשובים לפניך; פטור אותי מהייעוד שהועדת לי בתכנית העולם שלך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

מחני נא וגו׳: יפה פירשו הרמב״ן1 והספורנו2 שביקש למחות זכויות שלו כדי שירבו זכויותם3.
ונוסיף לבאר4, דחטא חילול ה׳ חמור, כמבואר בקידושין (מ,א) ׳אין מקיפין בחילול ה׳⁠ ⁠׳, ומפרש בגמרא5 אין מקיפין כחנווני להאריך אף עד שתתמלא הסאה, אלא העונש בא מיד. אבל איתא שם עוד: מר בריה דרבינא אמר, לומר שאם היתה שקולה מכרעת6. ובזה הלשון מבואר, דאע״ג שעוון חילול ה׳ עונשו חמור, מ״מ אין זה אלא בצרוף שאר עוונות עד שהיא שקולה ומכרעת, משא״כ אם הזכויות מרובים7, וכך כתב הרמב״ם באגרת השמד בזה הלשון: והעון הזה בין יתר העוונות אין יוה״כ מכפר8 (ויותר מזה כתבתי בהעמק שאלה סימן קס״ז אות י״ד9). מעתה אמר משה ״מחני נא״, היינו, מחה את הזכויות שלי ממני ולהצטרף לזכויותם10, ואשאר בלי זכויות עד שאהיה ראוי למחות את שמי.
1. אחר שדחה את דעת רש״י והראב״ע, וז״ל: ולפי דעתי, כי משה אמר ״ועתה אם תשא חטאתם״ – ברחמיך, ״ואם אין מחני נא״ – תחתם מספר החיים ואסבול אני עונשם, כענין שאמר הכתוב ״והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו, מוסר שלומינו עליו, ובחבורתו נרפא לנו״ (ישעיהו נג,ה). והקב״ה השיבו ׳החוטא אמחה מספרי׳ ולא אותך שלא חטאת.
2. זה לשונו: הן תרצה לשאת חטאתם והן שלא תרצה לשאת, מחה את הזכויות שלי מספרך ושים לחשבונם, כדי שיזכו לסליחה.
3. ומיד יש לעיין בתשובת ה׳ בפסוק הבא.
4. מדוע הוצרך משה להציע הצעה זו של העברת זכויותיו לחשבונם.
5. מאי ׳אין מקיפין׳, אמר מר זוטרא שאין עושים כחנווני. רש״י: אין עושין לו כחנווני – המקיף לאדם פעמים רבות וגובה כל הקפותיו יחד. אין עושין כך מלמעלה למחללי השם, אלא נפרעין מיד.
6. רש״י: שאם היתה – כף המאזנים שקולה, ויש באחד העוונות חילול השם, מכריע את הכף לחובה.
7. מרובים על החובות.
8. ועיין בדבריו בהלכות תשובה (א,ד) ולכאורה לא משמע כך, עיין שם.
9. ודייק זאת שם מלשון השאילתות ׳אבל מי שיש בידו חלול השם בעוונותיו׳. והוכיח זאת גם מלשון הגמרא ד׳ארבעה חלוקי כפרה׳, שבכל העבירות כתוב ׳עבר על עשה׳ וכו׳, ואילו בחלול השם כתוב ׳מי שיש בידו חלול השם׳... ועוד עיי״ש.
10. כדי שעוון חילול ה׳ שלהם לא יוכל להכריע.
מחני נא – על דרך שאנו אומרים בתפלה כתבנו בספר צדיקים, כלומר אם תשא חטאתם, ואם אין אל אהי גם אני בחירך ואל תיטיב גם עמי, ואל תקיים בי דברך ואעשה אותך לגוי גדול (תלימדי ישעיה סיניגאליא ואטיליו לוצאטו).
ואם אין מחני נא – אמר שמואל, מלמד שמסר נפשו עליהם.⁠1 (ברכות ל״ב.)
מחני נא וגו׳ – א״ר כרוספדאי א״ר יוחנן, שלשה ספרים נפתחים בר״ה, אחד של רשעים גמורים, ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינונים, א״ר נחמן בר יצחק, מאי קרא ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, מחני נא – זה ספרן של רשעים, מספרך – זה ספרן של צדיקים, אשר כתבת – זה ספרן של בינונים.⁠2 (ר״ה ט״ז:)
1. נראה דמפרש מחני מספרך היינו מספר החיים, דסתם מחיקה מספר הוא מספר החיים וכמש״כ בתהלים (מ״ט) ימחו מספר חיים, ועיין בדרשה הסמוכה. והמשך דרשה זו באה לפנינו לעיל בפסוק ויחל משה (י״א).
2. לא נתבאר יפה משמעות דבר זה מלשונות אלו, ובגמרא מפרש של רשעים נדונין למיתה מיד ושל צדיקים לאלתר לחיים, ובינונים תלוים ועומדים עד יוהכ״פ ולפי״ז לשון מחיקה שייך בספרן של רשעים כיון דנדונין למיתה מיד הוי שמם כנמחק, ושל צדיקים שייך שהם קבועים בספר לעולם בלא שנוי ושל בינונים שייך כתיבת הזכיות או החובות שבין אלו הימים שתלוים ועומדום, וכיון שמשה זכר שלשה שמות אלו דרשו שרמז לשלשת ספרים אלו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(לג) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא⁠־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי׃
Hashem said to Moshe, "He who has sinned against Me, I will erase from My book.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[רנו*] 1מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה (ויקרא ו׳:ב׳), זה שאמר הכתוב (משלי י׳:י״ב) שנאה תעורר מדנים וכו׳, שנאה שנתן אהרן בין ישראל לאביהם שבשמים היא עוררה עליהם דיני דינין וכו׳ הוא שהקב״ה אמר למשה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, הה״ד (דברים ט׳:כ׳) ובאהרן התאנף ה׳ מאד להשמידו וגו׳ (שלא להזכיר שם אהרן בתורה אלא בניו. רד״ל) ועל כל פשעים תכסה אהבה (משלי י׳:י״ב), תפלת שנתפלל משה עליו, רבי מנא דישאב ור׳ יהושע דסיכנין בשם ר׳ לוי מתחלת הספר (ויקרא) ועד כאן כתיב וערכו בני אהרן, וזרקו בני אהרן, ונתנו בני אהרן, אמר משה לפני הקב״ה הבור שנואה ומימיה חביבין וכו׳ ולאהרן אין אתה חולק לו כבוד בשביל בניו, אמר לי הקב״ה חייך שבשבילך אני מקרבו ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים, צו את אהרן ואת בניו לאמר. (ויקרא רבה ז א)
[רנז] 2מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, משל לבנו של מלך שישב עליו אביו ודנו להרגו, בא אפוטרפוס שלו ואמר אם את הורגו הרגיני עמו, אמר לו אתה לא מרדת בי, מי שמרד יהרג, כך ישראל חטאו ובקש לאבדן אמר משה ועתה אם תשא חטאתם וגו׳ אמר לו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, אלא בשבילך אני תולה להם וביום פקדי וכו׳. (מדרש הגדול)
[רנח] 3אמחנו מספרי, וכי ספר יש לו ובספר הוא כותב, אלא לומר לך שהכל גלוי וידוע לפניו וכן הוא אומר (איוב ל״ד:כ״א) כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, ואומר (ירמיהו י״ז:י׳) לתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו. (מדרש הגדול)
1. במדרש הגדול ויקרא שם: כיון שראה משה דינין קשין שנדונו והכל בשביל אהרן, דכתיב על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, וראה מדת הדין שהיא מתוחה עליהן, מיד עמד בתפלה ואמר רבש״ע אני הוא הרועה והמה הצאן אם תשא חטאתם מוטב ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת ולא יאמרו לא בצאן ולא ברועה, השיבו הקב״ה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, אמר ר׳ פנחס בשם ר׳ לוי מלמד שהיה הקב״ה קופח על ראשו של אהרן ואמר אהרן חטא לי אמחנו מספרי, ע״כ. ובקטעי מדרש ואגדה בגנזי שכטר עמ׳ 75: מי אשר חטא לי, היה ראוי לומר מאשר חטאו לי אלא כך אמר לו אהרן אשר חטא לי אמחנו מספרי ואת מוצא שכך הוא שמתחלת הספר ועד כאן לא נצטוה אהרן בקרבנות אלא מה כתיב והקריבו בני אהרן וכו׳. וראה פי׳ הר״א בן הרמב״ם כאן שכ׳: ואני מעתיק זה מאת אבא מרי ז״ל ושעל מאמר זה אמר השליח ע״ה במשנה תורה ובאהרן התאנף ה׳ מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן. וראה לעיל אות רנה.
2. כ״ה בכת״י ילקוט אלביחני ובחזקוני: מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, כך שורת הדין נוהגת אבל אני מוותר לך. – באע״ז כאן: אמר הגאון זהו וינחם ה׳ כי אמר להשמיד הכל וכו׳. וראה לעיל אות פג ואות קמח בבאור. – בזהר ח״א כח: וערב רב וכו׳ ובגינייהו אמר מי אשר חטא לי אמחנו מספרי דאנון מזרעא דעמלק דאתמר ביה תמחה את זכר עמלק.
3. לעיל אות רנד בביאור וראה אבות פ״ב מ״א: וכל מעשיך בספר נכתבים, ובפיהמ״ש להרמב״ם שם: ולשון התורה בהיות המעשים ידועים אצלו ית׳ כמו שמרע״ה אמר מספרך אשר כתבת. וכ״ה בספר מוסר לר׳ יוסף בן יהודה שם, עמ׳ 29. ובתרגום ירושלמי כתי״ר: אמחך יתיה מן ספר ארייתי.
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה מַן דְּחָב קֳדָמַי אֶמְחֵינֵיהּ מִסִּפְרִי.
Hashem said to Moshe, “Those who have sinned before Me, I will blot out from My book.

וַיֹּאמֶר ה׳
אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי
וַאֲמַר ה׳ לְמֹשֶׁה מַן דְּחָב קֳדָמַי אֶמְחֵינֵיהּ מִסִּפְרִי
מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי – אונקלוס ו״יונתן״
אבל המיוחס ליונתן הוסיף ״וַאֲמַר ה׳ לְמשֶׁה לָא חֲמֵי לְמִימְחֵי שְׁמָךְ אֱלָהֵן מַאן דְּחַב קֳדָמַי אַמְחִינֵיהּ מִסִּפְרִי״ (ויאמר ה׳ למשה לא ראוי לִמחות שִׁמך אלא מי שחטא לפני אמחנו מסִפרי), כי הוקשה לו, למה הזכיר שם משה ולא נאמר ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו״? כי קללת חכם אפילו על תנאי צריכה הפרה, לכן היה צריך משה הפרה על דבריו ג״כ. אבל הקב״ה בעצמו הפר לו כנרמז בלשון ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה״, שתיכף כתב את שמו אף שלא לצורך. וזהו שפירש ״יונתן״: לא ראוי לִמחות שִׁמך. אמנם כבר כתבו הקדמונים שנתקיימה קללתו במקצת ולא נזכר שמו בפרשת תצוה.⁠1
1. ״ינחנו״ ו״אהבת יהונתן״.
ואמר י״י למשה מן דחטא קדמיי אמחק יתיה מן ספר ארייתי.
ואמר י״י למשה לא חמי למימחי שמך אלהין מאן דחב קדמי אמחיניה מסיפרי.
And the Lord said to Mosheh, It is not right that I should blot out thy name; but whosoever sinneth before Me, him will I blot from My book.
ויאמר י״י אל משה לא ראוי למחות שמך אלא מי אשר חטא לפני אמחנו מספרי.
אפקאל אללה לה קד אג֗בתך אלי אן אמחו מן ספרי אלד֗י אכ֗טא לי פקט.
א. מכאן עד סוף שמות ל״ג:י״ב נתלש מכ״י סנקט פטרבורג והושלם מכ״י ג.
אמר ה׳ אליו: כבר עניתי לך שאמחה מספרי את מי שחטא לי בלבד.
והתשובה: כי לא אמחה רק אשר חטא לי.
והגאון אמר, כי פירושו: שאמית אשר חטא לבדו, ולא כל העם.
ויאמר – אמר הגאון: זהוא וינחם י״י (שמות ל״ב:י״ד), כי אמר י״י להשמיד הכל. והנה הטעם, הנה לא אמחה מספרי רק אשר חטא לי במחשבתו, על דרך: למען תפוש את בית ישראל בלבם (יחזקאל י״ד:ה׳), ולא נהרגו כי לא עבדו. וזהו: ויגף י״י את העם (שמות ל״ב:ל״ה) בעבור שנעשה העגל, ובהסתפק לאנשים בסתר.
א. כן בכ״י פריס 177 וברסלאו 53. בכ״י פריס 176: וזהו.
AND THE LORD SAID. Saadiah Gaon says that this is what And the Lord repented (v. 14) refers to, for God had said that He would destroy all.⁠1 The meaning of our verse is: Look. I will blot out of My book only those who sinned against Me in their minds.⁠2 The aforementioned is to be understood after the manner of that I may take the house of Israel in their own heart (Ezek. 14:5).⁠3 They were not killed4 because they did not actually worship the calf. This is the meaning of: And the Lord smote the people, because the calf was made and doubt5 came to people privately.⁠6
1. All of Israel. See verse 10. He now repented and said that He would destroy only those who had sinned against Him.
2. Even if they didn't worship the calf in practice. Ibn Ezra comments thus because those who actually had worshipped the calf had already been killed.
3. The meaning of which is, I will punish the House of Israel for the sins which they committed in their hearts, the reference being to idolatry.
4. By the Levites.
5. That is, they thought that the calf was a god. They thus doubted the truth of the existence of only one God.
6. Ibn Ezra's interpretation and paraphrase of verse 35.
מי אשר חטא לי – כלומר: הם גרמו, והפשיעה שלהם, ואתה בדין עשית, שאינם ראויין לקבל לוחות.
מי אשר חטא לי – THE ONE WHO HAS SINNED AGAINST ME – Meaning: they caused [it], and the sin is theirs, and you acted justly, for they were not worthy of receiving the tablets.
ויאמר יוי וג׳ – {מי אשר חטא לי} רמז אל אהרן ע״ה1 – ואני מעתיק זה מאת אבא מרי ז״ל – ושעל מאמר זה אמר השליח ע״ה במשנה תורה (דברים ט:כ) ובאהרן התאנף יוי מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן וג׳.
1. קלו. יש לעיין לפי הפירוש השני שבפסוק הקודם, שמאמר משה ׳מחני מספרך׳ היינו שיבטל שליחותו, ופירושו שאינו מעוניין להיות שליח לגוי גדול זולתי ישראל, א״כ מה שייך אצל אהרן ענין זה, והרי מעולם לא הובטח לו להיות לגוי גדול. ובע״כ צ״ל שאכן לפירוש זה המחייה מהספר האמורה באהרן שונה מזו האמורה במשה, ואצל אהרן המכוון סתם שזכרונו ימחה מספר התורה, ואי נמי פירוש השני יודה שאצל אהרן עניין המחייה מן הספר הוא כבפירוש הראשון לגבי משה, דהיינו להיכרת מן העוה״ב [ואכן הרמב״ם הביא מקרא זה לראייה על עונשי העוה״ב, בהקדמתו לפ׳ חלק (יסוד יא) ובמו״נ (ג:יז) ע״ש, אבל בלא״ה הרי כבר הבאנו שהרמב״ם פירש כפירוש הראשון אף לגבי משה]. וה״נ מסתברא שכן בפסוק שמביא רבנו ממשנה תורה אמר משה שעל אהרן התאנף ה׳ ׳להשמידו׳, ואם הכוונה להיות נמחה מן הספר מאי להשמידו איכא, וע״כ המכוון להשמידו מחיי העוה״ב.
ועי׳ לרס״ג בפירושו הארוך (במהד׳ רצהבי עמ׳ רח) שבביאור ׳מחני נא מספרך׳ תפס כפירוש הראשון שהמכוון על ׳ספר החיים׳, ובכאן פירש שהכוונה על כל אחד שחטא מכלל בני ישראל, וביאר שידונם אחד לאחד בסתר לבבם. וראה להלן בפירוש רבנו מימון זקנו המובא בגליון שכנראה פירש כעין רס״ג דקאי על כללות בנ״י, ונראה שהרמב״ם ובנו נטו מדרך הזקן בזה.
מי אשר חטא לי אמחנו מספרי – כך שורת הדין נוהגת, אבל אני מותר לך.
מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, "I erase those that have sinned against me from My book;⁠" This is the way I operate. However, I forego My right to erase your name from this book.⁠"
ויאמר י״י אל משה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי – אין זה כפרוש הגאון ואבן עזרא, אבל בעבור שאמר לו משה הצדיק מחני נא, ענהו השם חלילה לי מעשות כדבר הזה, כי אין ממשפטי למחות הצדק מספרי, אבל מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, וזה מאמר כולל לכל האנשים, כל שכן לישראל שעליהם הכונה, וטעם אמחנו מספרי כי אלו כתוב בטובה מה, ושב ועשה הרע ימחה מאותו הספר, וזה כאלו אמר כי אם ישראל חטאו בעגל אם כולם או רובם ימחו מספר חיים,⁠1 כמו שאמר אח״כ וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (שמות ל״ב:ל״ד) וכן ויגוף י״י את העם (שמות ל״ב:ל״ה).
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים ס״ט:כ״ט.
והנה היתה תשובת ה׳ יתעלה למשה שלא ישא חטאתם, אבל ימחה מספרו אשר חטא לו — והם הנשארים מהאנשים אשר טעו אחרי העגל שלא דנו אותם בני לוי, והם אשר לא היה בהם עדים והתראה, שלא היה להם רשות להמיתם.
ויאמר ה׳ אל משה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי לא אמר מספרי אשר כתבתי אלא מספרי סתם והוא ספר החיים הנזכר בכל מקום ואמר על מה שנזכר בסמוך ויגוף י״י את העם על אשר עשו את העגל והם אשר חטאו לו ולא נודעה חטאתם אל ב״ד באופן שימיתום עליה.
והשם השיבו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי כלומר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת שלא אמחה את הפושעים מספרי כאשר בקשת ממני ואמחה אותך צדיק יסוד עולם ואפשר שרמז בזה לאהרן שלא היה מוחה אותו מספרו עם היות שחטא במה שעשה ואיך ימחה את משה שלא חטא והיה סוף הדברים אבל איני רוצה למחות את ישראל ולא את אהרן וכ״ש שלא אמחה אותך.
מי אשר חטא לי אמחנו מספרי – מי הוא שחטא לי שאמחה מספרי את זכיותיו כדי שיזכה לסליחת עון כנגדם. זה לא היה לעולם, כי הדין לפני הוא היפך זה, כי אמנם ישא כל אחד עונש עונו, ויקבל שכר זכיותיו, שאין מצוה מכבה עבירה, כל שכן שלא אשים זכיותיך לחשבונם.
מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, the idea that I will wipe out the merits of those who have not sinned against Me in order that through your loss of these credits they may qualify for My forgiveness is a non starter. This would be a brand new system of justice. The system of reward and retribution I have practiced is based on the fact that the sinner would have to pay for his sin, while receiving reward for his good deeds. I do not recognize a system whereby sins can be offset against previously accumulated merits, or vice versa. If I do not recognize such trade-offs of the sins and good deeds of the same individual against one another, I most certainly will not allow the transfer of other people’s merits to wipe out the debit balance of a third party. As a result of these considerations, your proposal is not acceptable.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אמחנו מספרי – ולא אתה שלא חטאת לי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

ויאמר ה׳ מי אשר חטא – ר״ל אני איני מקבל כופר נפש תחת נפש וצדיק תחת רשע, רק מי שחטא אותו אמחה מספרי, ולפ״ז יחויב שהערב רב שהם היו החוטאים בעצם ימחו כולם וימותו במגפה, אולם ישראל שהם לא היו העושים רק מה שלא מחו בהחוטאים, ואותם לא אוכל למחות מספרי, מפני הטענות שטען משה בפעם הראשון שצריך לקיים השבועה להאבות ולהשמר שלא יתחלל השם למה יאמרו מצרים, על כן,
מי אשר חטא לי אמחנו מספרי: זה אי אפשר להיות נמחה שמו אחר שלא חטא, ואינו כמו שכתוב בספר ישעיה (נג,ה) ״והוא מחולל מפשעינו״ שהביא הרמב״ן ז״ל1, דשם אינו מחיית השם כלל ח״ו, אלא יסורי עוה״ז, אבל מחיית השם, היינו כריתות עולם ח״ו, זה אי אפשר. אך מ״מ זכויותיך לצרף להם ודאי אפשר, משום הכי בטלה הגזרה של השמדה בפעם אחת, אפילו אותו דור לבד, על כן אמר ״ועתה וגו׳⁠ ⁠⁠״.
1. אחר שדחה את דעת רש״י והראב״ע, וז״ל: ולפי דעתי, כי משה אמר ״ועתה אם תשא חטאתם״ – ברחמיך, ״ואם אין מחני נא״ – תחתם מספר החיים ואסבול אני עונשם, כענין שאמר הכתוב ״והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו, מוסר שלומינו עליו, ובחבורתו נרפא לנו״ (ישעיהו נג,ה). והקב״ה השיבו ׳החוטא אמחה מספרי׳ ולא אותך שלא חטאת.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(לד) וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ׀ נְחֵ֣ה אֶת⁠־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר⁠־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֥ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פׇּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י עֲלֵהֶ֖םא חַטָּאתָֽם׃
And now, go lead the people to where I have spoken to you. Behold My angel will go before you; but on the day that I have a reckoning, I will reckon to them their sin.⁠"
א. עֲלֵהֶ֖ם =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ומ"ש
• ל!=עֲלֵיהֶ֖ם (כתיב מלא יו"ד)
• הערת ברויאר
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
שליחת מלאך להלחם בעמי כנען – שמות כ״ג:כ׳, שמות ל״ג:ב׳-ג׳, יהושע ה׳:י״ג-י״ד
[רנט] 1ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו (במדבר י״א:י״ב), והיכן דבר לו כן בשעה שאמר לו לך נחה את העם אל אשר דברתי לך. (ספרי בהעלתך צא)
[רס] 2הנה מלאכי ילך לפניך, אמר הקב״ה לישראל אלו זכיתם אני בעצמי נעשיתי לכם שליח כדרך שעשיתי לכם במדבר שנאמר (שמות י״ג:כ״א) וה׳ הולך לפניהם יומם, ועכשיו שלא זכיתם הריני מוסר אתכם לשליח שנאמר (שמות כ״ג:כ׳) הנה אנכי שולח מלאך, ואימתי נמסרו לשליח בשעה שעבדו עבודת כוכבים, מנין שכן אמר הקב״ה למשה לך נחה את העם [הנה מלאכי ילך לפניך], אמר משה אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה (שמות ל״ג:ט״ו). (שמות רבה לב ג)
[רסא] 3הנה מלאכי ילך לפניך, מיום שנגלה הקב״ה למשה לא נראה לו אלא ביד מלאך וכו׳ ומנו מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך (דניאל י״ב:א׳) וציוהו הקב״ה שיהא משמר למשה במצרים ולהוציא את ישראל ולשמור אותם בים וכו׳ ועליו נאמר הנה מלאכי ילך לפניך וגו׳. (אגדת בראשית פל״ב מכת״י)
[רסב] 4וביום פקדי, תנא משום רבי יוסי עת היא מזומנת לפורענות (בתשעה באב שבכל שנה מאותן מ׳ שנה שעמדו במדבר יום מזומן לפורענות, בו חזרו מרגלים, בו נחרב הבית בראשונה ובשניה). (סנהדרין קב.)
[רסג] 5וביום פקדי ופקדתי, אמר ר׳ יצחק אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא (כלומר דבר מועט מאד כמה שכף המשקל נוטה לצד זה יותר מצד זה) של עגל הראשון, שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. (סנהדרין קב.)
[רסד] 6וביום פקדי ופקדתי, אמר ר׳ חנינא לאחר עשרים וארבעה דורות (בימי צדקיה כשחרב הבית) נגבה פסוק זה, שנאמר (יחזקאל ט׳:א׳) ויקרא באזני קול גדול לאמר קרבו פקדות העיר ואיש כלי משחתו בידו, (קרב אותו מעשה שנאמר וביום פקדי וממעשה העגל עד צדקיה כ״ד דורות). (סנהדרין קב.)
[רסה] 7וביום פקדי ופקדתי, הריני יושב עליהם בדין ביום הכפורים ומזכה את הזכאי ומחייב את החייב שנאמר וביום פקדי. (תנחומא סי׳ ט)
[רסו] 8וביום פקדי ופקדתי, אמר ר׳ חנינא כל מי שאומר רחמנא ותרן, יותרון בני מעיו, אלא מאריך אפו וגובה, הוי וביום פקדי ופקדתי. (תנחומא סי׳ כו)
[רסז] 9וביום פקדי ופקדתי, את מוצא בשעה שעשו ישראל אותו מעשה וכעס עליהם הקב״ה שנאמר (שמות ל״ב:ט׳) ויאמר ה׳ אל משה ראיתי את העם הזה וגו׳ הרף ממני וגו׳ מיד עמד משה ובקש רחמים מלפניו שיתרצה להם כמה שנאמר (שמות ל״ב:י״א) ויחל משה וגו׳ ונתרצה להם הקב״ה שנאמר (שמות ל״ב:י״ד) וינחם ה׳ על הרעה וגו׳, אעפ״כ היה בלבו עליהם שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. (במדבר רבה יב א)
1. בלק״ט במדבר שם: כי תאמר אלי שאהו בחיקך, היכן אמר לו בשעה שאמר לו לך נחה את העם, הנחם בנחת, ורש״י שם הביא הדרש שלפנינו. וראה תו״ש וארא פ״ו אות עג בבאור. וברש״י דברים י יא: קום לך למסע לפני העם, אע״פ שסרתם מאחריו וטעיתם בעגל אמר לי לך נחה את העם. ובדרש שלפנינו מבואר שמ״ש אל אשר דברתי לך הכונה לארץ ישראל. וכ״ה באע״ז וברשב״ם כאן. ובפי׳ הר״א בן הרמב״ם: לך נחה, היינו הנהג אותם והבא אותם כדי שיגיעו ויתישבו במקום אשר דברתי לך והוא ארץ הכנעני, כלומר כמו שאמרתי לך בתחלת השליחות (שמות ג יז) ואמר אעלה אתכם מעני מצרים. וכ״ה בספורנו. וברש״י שמות יג, יז ולא נחם נהגם, כמו לך נחה את העם. וראה בתו״ש שם ממכילתא ריש בשלח: אין נחוי בכל מקום אלא נהוג. ועי׳ רש״י שבת סג. ד״ה ודבר. וברמב״ן: אל אשר דברתי לך אל מקום האמורי והכנעני וכו׳ אבל לא ירצה להזכיר כן שזה דרך כעס שאמר מה שדברתי לך אעשה לכבודך אבל לא אשא חטאתם כי ביום פקדי וכו׳. ובפנים יפות: יש לפרש מה שלא אמר נחה את העם אל ארץ הכנעני כמ״ש אח״כ וגרשתי את הכנעני, אמנם כיון שאמרו חז״ל כל דיבור שיצא מפי הקב״ה אינו חוזר, וגלוי וידוע היה לפני הש״י שלא יבואו לארץ לגרש את הכנעני, לכך אמר סתם אל אשר דברתי לך דהיינו שיתקרבו לצד א״י, אבל כשהזכיר שלוח המלאך אמר וגרשתי, שגלוי וידוע היה לפניו שיתרצה למרע״ה שלא ישלח מלאך בימי משה ונתקיים המקרא הזה בימי יהושע כמ״ש חז״ל (ראה להלן אות רס).
2. ראה תו״ש משפטים פכ״ג אות רצו וצרף לכאן. ובמדרש הגדול כאן: הנה מלאכי ילך לפניך ביקש הקב״ה למסרן ביד מלאך עד שעמד משה וביקש ילך נא ה׳ בקרבנו (להלן לד ט). וראה רש״י וגו״א שהכונה שאינו דבר רצון וטוב שהרי אמר אח״כ וביום פקדי וכו׳ לפיכך פירש״י מלאכי ולא אני. ובפי׳ הר״א בן הרמב״ם: הנה מלאכי, רמז שלא תהיה ההשגחה בעזרתם השגחה אלהית נפלאה כהשגחה ביציאתם ממצרים אלא השגחה בדרך הטבע בנצחון אומה על אומה כמו שאמר דניאל שר מלכות פרס ושר מלכות יון.
3. ראה תו״ש בשלח פי״ד אות קיז ומשפטים פכ״ג אות רצז וצרף לכאן. ובז״ח יג.: ואריב״ז הוא מיכאל דכתיב ביה הנה מלאכי ילך לפניך באשגחותא תשכח מיכאל מלאכי ודא הוא דאמר הקב״ה למשה הנה מלאכי ילך לפניך כלומר הנה מיכאל ילך לפניך. וכונתו שמלאכי הם אותיות מיכאל. וכ״ה בבעה״ט כאן.
4. ראה תו״ש וישב פל״ח אות ג וצרף לכאן. ובדק״ס מכתי״מ וכתי״פ: יום הוא מזומן וכו׳. וכ״ה ברש״י וביד רמ״ה סנהדרין שם. וראה רש״י במדבר יד לג: לפי שמשעשו את העגל עלתה גזרה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם וזהו שנאמר וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם. וכעי״ז במדרש אגדה שם: כי חשב להם אותה שנה במספר ארבעים שנה שנאמר וביום פקדי וכו׳. ובמושב זקנים כאן: וביום פקדי ופקדתי, במרגלים, וביני ביני יולד צדיק מרשע שעבד ע״ז. ובמהרש״א שם: לפי פרש״י נראה שאמר כן על מעשה מרגלים אבל הקרא כתיב במעשה עגל וע״כ נראה יותר לפרש על י״ז בתמוז במעשה עגל וכדאמרינן סוף תענית ה׳ דברים אירעו לאבותינו בי״ז בתמוז בו נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף את התורה ע״כ. וראה להלן אות רסג בבאור.
5. כעי״ז בירושלמי תענית פ״ד ה״ה מובא לעיל אות קעח: ר׳ יודן בשם ר׳ יסא אין כל דור ודור שאין בו אונקי אחת מחטא של עגל. ובשמו״ר מג ג: דא״ר אסי אין דור ודור שאינו נוטל אוקיא ממעשה העגל. וכעי״ז בקה״ר ט יא ואיכ״ר א כח. וראה רש״י ורמב״ן כאן ורש״י במדבר יט כב. ובלק״ט: אין לך כל דור שאין בו אחד מששים ברטל ממעשה העגל. ובמדרש אגדה: אין לך כל נקמה שבאה על ישראל שאין בה מקצת עון מן העגל. ולפי גירסת כתי״מ בסנהדרין שם נראה שאינו גורס שנאמר, והפסוק וביום פקדי וכו׳ מוסב לדרש שאח״כ. וראה ח״א מהרש״א שם בבאור מ״ש בהכרע ליטרא. ובגמ׳ שם ועד ירבעם היו ישראל יונקים מעגל אחד מכאן ואילך משנים ושלשה עגלים עיי״ש ברש״י.
6. בבמדב״ר ט מט: בעגל כתיב וביום פקדי ובימי יחזקאל כתיב קרבו פקדות העיר. ובאיכ״ר ב ג: עד היכן חטאו של עגל קיים, ר׳ ברכיה ואמרי לה ר׳ נחמיה בן אלעזר עד עגליו של ירבעם בן נבט הה״ד (הושע ז א) כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים ורעות שומרון, אמר הקב״ה באתי לרפאות לישראל מחטאו של עגל ונגלה רעות שומרון, ר׳ ישמעאל בר נחמני בשם ר׳ יוחנן אמר עד חורבן בית המקדש, דכתיב קרבו פקודות העיר ואיש כלי משחתו בידו וכתיב וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. ומענין זה שחורבן הבית היה בעון העגל מבואר בכמה מקומות, ראה לעיל אות ז: כי על כל אלה (ירמיה ב לד) מהו על כל אלה בשביל אלה אלהיך ישראל. והובא במדרש הגדול כאן. ובפתיחתא דאיכ״ר סי׳ יב: מעדה בגד ביום קרה (משלי כה כ) יום שנזדווג נבוכדנצר לישראל העדה מהם שני לבושין בגדי כהונה ובגדי מלכות, ביום קרה על שם שקראו לעגל אלה אלהיך ישראל.
7. כ״ה במדרש הגדול פסוק לב. וראה אע״ז כאן: וביום, תחלת כל שנה יום הפקידה. ויש להעיר מהדרש דלעיל אות רנג שדרשו שם: שלשה ספרים נפתחים בר״ה וכו׳. – ובילקוט מאור האפלה: וביום פקדי, זה יום הכפורים וי״א בימי מנשה בן חזקיהו.
8. מאמר זה נשנה בכמה מקומות בחז״ל אלא שלא נדרש מהפסוק שלפנינו. ראה ב״ק נ. ירושלמי שקלים פ״ה ה״א ביצה פ״ג ה״ח ותענית פ״ב ה״א, ב״ר סז ד, אסת״ר ז כה ח א, פסדר״כ פכ״ה קסא: מדרש תהלים מזמור י. וראה תו״ש תולדות פכ״ז אות קסב וישב פל״ז אות קנ וצרף לכאן. וכעי״ז בבמדב״ר יד ו: ואע״פ שאין נפרעין ממנו מיד אל יחשוב שהקב״ה יוותר לו על עונו אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה ואימתי פורע ממנו לכשימלא ההין וכו׳, והובא בתו״ש בראשית פ״ו אות פט. וראה מו״נ ח״ג פי״ז.
9. פסיקתא רבתי ה יא, ילהמכ״ת פה. וראה לעיל אות קמח, שמ״ש וינחם ה׳ היינו שלא יאבד את כולם. ובפי׳ הרא״ש בהד״ז: קשה, משמתו המשתחוים לעגל, מהו אומר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, וי״ל על אותם שהי׳ להם למחות, וקשה והלא הרגו לחור שמיחה בהם וי״ל על אותם שאמרו אשר העלוך ולא השתחוו יש פקידה, דאלו אמרו אשר העלך כולם היו כלים מן העולם, אך שתפו להקב״ה עם ההבל אוכל עשב שאמרו העלוך, (ראה אות לז) ואע״ג דמשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, מ״מ טוב היה להם משימותו כולם מיד וז״ש וביום פקדי, ע״כ. ובפי׳ הר״א בן הרמב״ם: וביום פקדי וגו׳ רמז לזמן פורענות לעתיד י״א רמז לפורענות לעוה״ב שהמעתיקים ז״ל קראו אותה יום הדין וי״א פורענות בעולם הזה אלא שיש בה שהייה ועל אותה פורענות נאמר ויגף ה׳ וגו׳ ואל זה היה נוטה אבא מרי ז״ל כמו ששמעתי מפיו, ע״כ.
וּכְעַן אִיזֵיל דַּבַּר יָת עַמָּא לְאַתְרָא דְּמַלֵּילִית לָךְ הָא מַלְאֲכִי יְהָךְ קֳדָמָךְ וּבְיוֹם אַסְעָרוּתִי וְאַסְעַר עֲלֵיהוֹן חוֹבֵיהוֹן.
And now, go, lead the people to the place of which I have spoken to you. Behold, My angel will go before you. However on the day when I take account of them, I will take their sin into account.

וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם
וּכְעַן אִיזֵיל דַּבַּר יָת עַמָּא לַאֲתַר דְּמַלֵּילִית לָךְ הָא מַלְאֲכִי יְהַךְ קֳדָמָךְ וּבְיוֹם אַסְעָרוּתִי וְאַסְעַר עֲלֵיהוֹן חוֹבֵיהוֹן
זָכַר לְטוֹבָה – דְּכִיר, זָכַר לָרָעָה – אַסְעַר
״וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם״ – ״וּבְיוֹם אַסְעָרוּתִי וְאַסְעַר עֲלֵיהוֹן״. ״וּבְיוֹם פָּקְדִי״ משמעו, בזמן שיעלה זכרון החטא לפני. ואם כן מתבקש לתרגם ״וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי״ – ״וּבְיוֹמָא דְאִדְכָּר יָתְהוֹן אִידְכָּר עֲלֵיהוֹן חוֹבֵיהוֹן״ וכן תרגם ת״נ. ואולם אונקלוס מבחין בין פקידה לטובה לפקידה לרעה: רק פָּקַד בהוראת זָכַר לְטוֹבָה מתורגם על ידי דְּכִיר כגון, ״וה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה״ (בראשית כא א) ״וַה׳ דְּכִיר יָת שָׂרָה״, ״פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם״ (בראשית נ כה) ״מִדְכָּר דְּכִיר ה׳ יָתְכוֹן״. אבל פָּקַד בהוראת זָכַר לָרָעָה מתורגם אַסְעַר כבפסוקנו. וכן עוד ״פֹּקֵד עון אָבֹת״ (שמות כ ד; לד ז; במ׳ יד יח) ״מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן״, ״וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ״ (ויקרא יח כה) ״וְאַסְעַרִית חוֹבַהּ עֲלַהּ״, ״וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה״ (ויקרא כו טז) ״וְאַסְעַר עֲלֵיכוֹן בִּיהוּלְתָּא״, ״וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם״ (במדבר טז כט) ״וּסְעוֹרָא דְּכָל אֱנָשָׁא יִסְתְּעַר עֲלֵיהוֹן״. הואיל וכל אלה עניינם זכירה לרעה, בהם בלבד תרגם ״אַסְעַר״.
הבחנה זו היא יחודית לת״א ואינה קיימת בשאר התרגומים. ומדברי רש״י בביאורו לש״ס מוכח שהכיר בכך.⁠1
אַסְעַר – לשון סערה או סיור?
ב. יש שפירשו אַסְעַר מלשון סערה וזעף כמו ״יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי״ (חבקוק ג יד) וכדרשת חז״ל ״וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד״ (תהלים נ ג) שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה (יבמות קכא ע״ב).⁠2 אבל רש״י לש״ס פירשו מלשון סיור: הקב״ה מסייר ובודק את מעללי האדם.⁠3 ויש לציין שנוסח ״אַסְעַר״ המופיע בכל כתבי היד וגם בכל נוסחי התאג׳ כעדות ״מרפא לשון״, לא היה מוכר לכמה מן הראשונים שבמקום ״אַסְעַר״ גרסו ״אַסְעַד״.⁠4
1. שבת יב ע״ב: ״מנין ששכינה סועד את החולה? שנאמר ה׳ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי (תהלים מא ד)״. וברש״י: ״סועד – סומך בתשות כחו. ומשום רבינו יעקב: סוֹעֵר תרגומו של פּוֹקֵד, כלומר: מבקר, כמו וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם (שמואל א יז יח) ומתרגמינן: ואת אחיך תַּסְעַר לִשְׁלָם. ולהך לישנא גרסינן: אל תקרי, יִסְעָדֶנּוּ אלא יִסְעָרֶנּוּ״. ותמה מהרש״א ב״חדושי אגדות״ מדוע הביא רש״י ראיה לנוסח סוֹעֵר מרבינו יעקב, והרי היא גמרא מפורשת? ״ולא הוה הוצרך להנך ראיות דגמרא ערוכה היא פ׳ אין בין המודר לא ליסעור אינש קצירא לא כו׳ ומייתי לה נמי שם מניין לביקור חולים מן התורה שנאמר ופקודת כל אדם גו׳ ותרגמינן וסעורא״. ייתכן שרש״י בא ללמדנו שבתיוב״ע ״תַּסְעַר לִשְׁלָם״ היא פקידה לטובה שלא כת״א שאצלו היא תמיד לרעה, לכן לא הזכיר את ״וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד״ – ״וּסְעוֹרָא דְּכָל אֱנָשָׁא״, שאין בו חידוש. והשווה עירובין סג ע״א: ״רבינא סר סכינא בבבל״ ופירש רבינו נסים גאון: ״סר סכינא בבבל – בדק הסכין של שחיטה... ותרגום פּוֹקֵד – מַסְעַר״, הרי שפירש מַסְעַר כמו פָּקַד מעניין ״זכירה והשגחה על הדבר״ (רד״ק ״שרשים״, פקד) ולאו דווקא לרעה.
2. ״נפש הגר״ ו״תרגומנא״ לשמ׳ כ ד.
3. תענית כ ע״ב: ״וסייר לה לכולה מתא״ וברש״י: ״וסייר – בודק, תרגום פוקד – מַסְעַר – כמו: האי טבחא דלא סר סכינא קמיה חכם״.
4. נדרים מ ע״א ״לא ליסעוד איניש קצירא לא בתלת שעי קדמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא״ (לא יבקר אדם את החולה לא בשלש שעות ראשונות ולא בשלש שעות אחרונות של היום), וכתב הר״ן שם: ״לא ליסעוד איניש – לא יבקר. וּפְקֻדַּת כל האדם (במדבר טז כט) מתרגמינן וְסִיעֲדָא״. אבל בהגהות יעב״ץ שם ציין שנוסחנו הוא ״וּסְעוֹרָא דְּכָל אֱנָשָׁא״.
וכדון (וכדון) אזל דבר ית עמא לאתרא די מללת לך הא מלאכי ידבר קדמך וביומא דאדכרא יתהון אדכר עליהון חוביהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מלאכי ידבר קדמך וביומא דאדכר״) גם נוסח חילופי: ״מלאך דרחמין ילך ידבר קודמך וביום דוכרני ואדכר״.
וכדון איזל דבר ית עמא לאתר דמלילית לך הא מלאכי יטייל קדמך וביום אסערותי אסער עליהון חוביהון.
But now, go lead the people to the place of which I have told thee; behold, My angel shall proceed before thee; but in the day of My visitation I will visit upon them their sin.
ועתה לך נחה את העם אל המקום אשר דברתי לך הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם.
וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם – אֲמַר רַבִּי יִצְחָק. אֵין לְךָ כָּל פֻּרְעָנוּת וּפֻרְעָנוּת שֶׁבָּא לָעוֹלָם, שֶׁאֵין בּוֹ מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּהֶכְרֵעַ לִיטְרָא מֵעֵגֶל הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר וּבְיוֹם פָּקְדִי וְגוֹ׳. אָמַר רַבִּי. לְאַחַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דוֹרוֹת, פָּסוּק זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקְרָא בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר קָרְבוּ פְּקֻדוֹת הָעִיר וְגוֹ׳.
ואלאן פאמץ֗ וסיר אלקום אלי אלמוצ֗ע אלד֗י קלת לך והוד֗א מלכי יסיר בין ידיך ופי וקת מטאלבתי אטלבהם בכ֗טיהם.
ועתה לך, והנהג את העם אל המקום אשר אמרתי לך, והנה מלאכי ילך לפניך, ובזמן פקודתי אפקוד עליהם חטאתם.
אל אשר דברתי לך – יש כאן לך אצל דיבור, במקום: ׳אליך׳, וכן: לדבר לו על אדוניהו (מלכים א ב׳:י״ט).
הנה מלאכי – ולא אני.
וביום פקדי וגומ׳ – עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקד עליהם עוונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העוונות. ואין פורענות באה על ישראל, שאין בה קצת מפירעון עון העגל.
אל אשר דברתי לך OF WHICH I HAVE SPOKEN UNTO YOU – Here we have an instance of לך connected with the verb דבר being used in place of אליך (i.e. where לך actually means speaking to, not as its usual meaning it, speaking "concerning" someone or "in the interest of" someone as often pointed out by Rashi; cf. Rashi's comment on Bereshit 28:15). Similar is, "to speak unto him (לדבר לו) for Adonijah" (Melakhim I 2:19) (cf. Rashi on that verse).
הנה מלאכי BEHOLD, MINE ANGEL [SHALL GO BEFORE YOU] – My messenger, not Myself.
וביום פקדי וגו'‏ AND IN THE DAY WHEN I VISIT [I WILL VISIT THEIR SIN UPON THEM] – At present I listen to you and will refrain from consuming them all at once – but ever and ever throughout the ages, when I am visiting them for their sins I shall visit them at the same time for a little of this sin in addition to their other sins for which I am then punishing them. Indeed no punishment ever comes upon Israel in which there is not part payment for the sin of the golden calf (cf. Sanhedrin 102a).
ועתה לך נחה את העם וגו׳ וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם1אין לך כל דור שאין בו אחד מששים ברטל ממעשה העגל.
1. אין לך כל דור. בסנהדרין ק״ב ע״א א״ר יצחק אין לך כל פורענות ופורענות שבאת לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבע בהכרע ליטרא של עגל הראשון שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, וכן מובא ברש״י עה״ת, ובירושלמי תענית פ״ד ה״ח (דף ס״ח ע״ג) ר׳ יודן בשם ר׳ יסא אין כל דור ודור שאין בו אונקי אחת מחטיו של עגל. ופי׳ רטל מין משקל עיין ערוך. ועיין לעיל בדברי רבינו תרומה ל׳ י״ג:
נחה – לארץ ישראל.
וביום פקדי – כלומר: לפרקים, לכשארצה, ולא הכל ביחד.
נחה [GO NOW] LEAD [THE PEOPLE WHERE I TOLD YOU]: I.e. to the land of Israel.⁠1
וביום פקדי BUT ON THE DAY THAT I MAKE AN ACCOUNTING [I WILL BRING THEM TO ACCOUNT FOR THEIR SINS]: [I will punish them] little by little, when I so desire, and not all at once.⁠2
1. So also Ibn Ezra and many other commentators, here. Rashbam presumably makes this point explicit so that we will understand Moses' words below (33:12), "See, You tell me 'Take this people up'.⁠" See comm. and notes, there.
2. In Sanh. 102a there are two traditions of interpretation about this verse. According to the reading of R. Hanina, God is saying here that on one future occasion, He will punish the Israelites for the sin of the golden calf. According to the opinion of R. Isaac, God is saying that whenever He punishes the Israelites for any infraction, He will add to the punishment some small amount because of the sin of the golden calf. Rashi follows that second understanding. Rashbam's explanation is also closer to that second understanding but differs from it slightly. Rashi and the talmudic Rabbi Isaac say that all punishments of the Israelites in the future will include some punishment for the sin of the calf. Rashbam says that whenever God wishes, He will exact punishment for the sin of the calf, but He will do so in stages (so as not to wipe the Israelites out).
והנה מלאכי – ולא אמר המלאך הנודע, שהוא השם בקרבו.
וטעם וביום פקדי – שיש יום להזכיר בו העונות, והוא סוד.
הנה אמר השם למשה: לך נחה את העם... ומלאכי ילך לפניך – והטעם: כי נשאתי חטאתם בעבור תפילתך, ועתה, נחם אל הארץ. רק אם הארכתי להם, אפקוד עונם בסוף.
ועתהאל אשר דברתי לך – אל מקום הכנעני (שמות ג׳:ח׳). והוא בדרך כעס, כי בעבורך נשאתי חטאתם, ואתה שאהבת אותם כל כך, לך נחה אותם.
וביום – תחילת כל שנה, יום פקידה.
AND NOW GO, LEAD THE PEOPLE UNTO THE PLACE OF WHICH I HAVE SPOKEN UNTO THEE. That is, unto the place of the Canaanite (Ex. 3:8). This was said in anger.⁠1 God told Moses, I have forgiven their sin because of you. Now you, who love them so much, go lead them.
IN THE DAY. The beginning of every year is the day of accounting.⁠2
1. Hence the place is not mentioned.
2. On the day when God judges each individual he will take the person's sin into consideration.
וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם – כלומר: אני מוחל להם עתה, שלא יזוקו בדבר זה, כל זמן שלא יוסיפו לחטא. אבל אם יוסיפו לחטא, כשאפקד עליהם החטא שיעשו, אפקוד גם זה עמו. כאדם שאומר לחבירו: אני מוחל לך כל זמן שלא תוסף לעשות, אבל אם תוסף, לא דיי שלא אמחול, אלא שאפקוד עליך גם מה שעשית עתה.
וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם – ON THE DAY THAT I HAVE A RECKONING I WILL RECKON TO THEM THEIR SIN – Meaning: I forgive them now, that they will not be harmed in this matter, as long as they do not continue to sin. But if they continue to sin, when I reckon to them the sin they will do, I will also reckon this with it. Like a person who says to their friend: I forgive you as long as you do not continue to do it, but if you continue, not only will I not forgive, but I will reckon to you also what you did now.
(לד-לה) ועתה לך נחה וג׳ – היינו ׳הנהג אותם והבא אותם כדי שיגיעו ויתישבו במקום אשר דברתי לך׳ – והוא ארץ הכנעני, כלומר ׳כמו שאמרתי לך בתחילת השליחות – ואומר אעלה אתכם מעני מצרים וג׳׳1 (שמות ג:יז).
הנה מלאכי – רמז שלא תהיה ההשגחה בעזרתם השגחה אלוהית נפלאה כהשגחה ביציאתם ממצרים2, אלא השגחה בדרך הטבע בנצחון אומה על אומה, כמו שאמר בדניאל (י:יג-כ) שר מלכות פרס ושר מלכות יון3.
וביום פקדי וג׳ – רמז לזמן פורענות לעתיד, כלומר ׳אפרע מהם פורענות׳4. יש אומרים רמז לפורענות לעולם הבא שהמעתיקים ז״ל קראו אותה יום הדין (ר״ה טז:), ויש אומרים פורענות בעולם הזה אלא שיש בה שהייה5, ועל אותה פורענות נאמר ויגוף יוי וג׳6, ואל זה היה נוטה אבא מרי ז״ל כמו ששמעתי מפיו.
1. קלז. סיפא דקרא: ׳אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש׳.
2. קלח. לכאורה ביאור זה קשה להולמו לאור דברי רבנו בפר׳ משפטים (כג:כ): ׳הנה אנכי שולח מלאך וג׳ לשמרך בדרך – כמו שביאר ביציאתם ממצרים ויסע מלאך האלהים וג׳, ונאמר בהשגחתו יתעלה על אוהביו כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך׳, ועמש״כ שם בהערה.
3. קלט. שם נאמר שדניאל ראה מלאך במראה הנבואה, והמלאך אמר לו בתוך דבריו: ׳ושר מלכות פרס עמד לנגדי עשרים ואחד יום, והנה מיכאל אחד השרים הראשנים בא לעזרני וגו׳, ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים וגו׳, ועתה אשוב להלחם עם שר פרס ואני יוצא והנה שר יון בא׳. ומבואר ששרי האומות נלחמים אלו עם אלו, ומלחמתם משפיעה על אומותיהם שבארץ. ועי׳ לרס״ג שהאריך בזה בביאורו להלן (מהד׳ רצהבי עמ׳ רטז-ריז) וכתב בתוך דבריו: ׳ענין שר פרס ושר יון ומיכאל שרכם הרי הוא ידוע, שהבורא עשה לכל אומה מלאך שיחזק מצבה מתחילת הופעת ממשלתה על ידו עד סוף שלטונה׳.
ואם כן כוונת רבנו שלא יהיו נצחונם באופן ניסי, ולא יקויים עוד בהם ׳ה׳ ילחם לכם׳, אלא יהיה נצחונם ע״י מלחמות שילחמו בעצמם ויהיה הנצחון באמצעות מלאכים, וכעין שנאמר אצל שאר האומות.
4. קמ. כלומר ששרש ׳פקד׳ במובן זה עניינו הענשה ופורענות וכמבואר מתרגום אונקלוס (ראה ספר פרשגן), ומאידך השוה פירוש ראב״ע: ׳וביום – תחלת כל שנה יום הפקידה׳, וראה מש״כ לעיל פר׳ יתרו (כ:ה).
5. קמא. השוה פירוש רש״י ממדרשם ז״ל: ׳עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל׳. ואמנם ביאורו של רבנו שונה מביאורו של רש״י כדלהלן בהערה. יצויין שגם ענין זה נזכר בדברי רבנו מימון זקנו בפירושו שהובא להלן בגליון.
6. קמב. כלומר, אף ש׳ויגף ה׳⁠ ⁠׳ נאמר מיד בפסוק הבא, מ״מ לא היתה המגפה מיד אלא לאחר זמן, ובה נתקיים דבר ה׳ ׳וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם׳. דבר זה איננו כפירוש רש״י הנ״ל, אבל כנראה לזה כיוון הראב״ע באומרו: ׳אולי לא היתה המגפה בשנה הראשונה, רק ספר הכתוב מה שהיה אחרי נסעם מהר סיני׳.
ועתה לך נחה את העם – חזור לפרנסות שלך.
הנה מלאכי ילך – כמו שאמרתי בפרשת משפטים: הנה אנכי שולח מלאך (שמות כ״ג:כ׳).
וביום פקדי ופקדתי – כל זמן שלא יוסיפו לחטוא איני נפרע מהם, אבל אם יוסיפו לחטוא כשאפקוד עליהם החטאת שיעשו אפקוד גם זה עמו.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
ועתה לך נחה את העם, "and now, go and lead the people!⁠" God is telling Moses to resume his vocation as the leader of his people.
הנה מלאכי ילך לפניך, "My angel will walk ahead of you;⁠" God refers to what he had told Moses already in Exodus 23,20: 'הנה אנכי שולח מלאך וגו, "here I am going to send an angel, etc.⁠"
וביום פקדי ופקדתי, "but when the day comes that I make an accounting, I will make an accounting;⁠" God promises Moses that as long as the Israelites will not accumulate more sins He will not take any further action in respect of the sin of the golden calf. However if that day comes, He will add additional punishment for punishment so far withheld.
ועתה לך נחה את העם – כי אחרי שנחמתי מלכלותם, נחם אתה אל אשר דברתי לך – אל מקום הכנעני והאמורי וכו׳ (שמות ל״ג:ב׳), אבל לא ירצה להזכיר כן שזה דרך כעס, כאומר מה שדברתי לך אעשה לכבודך, אבל לא אשא חטאתם, כי ביום פקדי אפקוד אותו עליהם אחרי בואם אל הארץ. וזה רמז לעת הגלות ממנה, או למה שאמרו רבותינו שאין לך פורענות שאין בה אוקיא מעון העגל (שמות רבה מ״ג:ב׳).
AND NOW GO, LEAD THE PEOPLE. [G-d is saying here:] "Since I have repented from destroying them, lead them unto the place of which I have spoken unto thee — to the place of the Amorite, the Canaanite, etc.⁠" However, He did not want to mention this expressly, for this was said in a manner of anger, as if to say: "What I have said to you, I shall do in your honor, but I will not forgive them their sin, for in the day when I visit, I will visit their sin upon them — I will visit it upon them even after they come to the Land.⁠" This was an allusion to the time of the exile, or to what our Rabbis have said1 that "No punishment [ever comes upon Israel] in which there is not a small part for the sin of the golden calf.⁠"
1. Shemoth Rabbah 43:3.
ועתה לך נחה את העם – פי׳ אחרי שנחמתי מלכלותם נחה אותם:
אל אשר דברתי לך – ולא רצה לפרש זה בפירוש כי הוא דרך כעס כאומר מה שדברתי לך אעשה לכבודך אבל לא אשא חטאתם כי ביום פקדי אפקד עליהם אחרי בואם אל הארץ וזה רמז לעת הגלות ממנה או למה שאמרו רבותינו שאין פורענות שאין בה אוקיא ממעשה העגל:
ועתה לך נחה את העם, "and now, go and lead the people!⁠" God meant that now that He had reconsidered His initial plan and had desisted from destroying the people, it was up to Moses to continue to lead them.
אל אשר דברתי לך, "to where I have told you.⁠" God did not want to be more specific, as He was still angry and He wanted Moses to know that the people's continued existence was not due to His having forgiven them, but to the high regard in which He held their leader, i.e. Moses. Whenever He would have an occasion to visit some punishment on the people for a different sin, He would add some extra punishment in partial discharge of what they had become guilty of during this unhappy episode. This would continue even after they would come to the Holy Land. This is a veiled hint that they would at some time be exiled from that land. This is why our sages have taught us that there is no historical disaster which befalls the Jewish people that does not include part of the punishment for the unexpurgated guilt of the sin of the golden calf. (Shemot Rabbah 43,3)
הנה מלאכי ילך לפניך – מלאכי עולה בגימטריא מאה ואחד. ילך עולה כמנין הלכה רמז למה שאמרו אינו דומה מי ששונה פרקו ק׳ פעמים לשונה פרקו ק״א שעי״כ ילך ההלכה לפניו. גם הנה. עולה כמנין הלכה. גם ישקני מנשיקות ״פיהו״ עולה מאה ואחד. הנה מלאכי אותיות מיכאל שהוא מלאכי המיוחד לי.
וטעם וביום פקדי – ביום שארצה לפקוד כפי בחירתי, והנה בחר זה עתה פעם אחרת כאמרו ויגף י״י (שמות ל״ב:ל״ה) כי היתה מגפה חלושה בעם ימים מה, ועוד בפעמים אחרים פקד עליהם החטא הזה עם שאר חטאים חדשים עשו אח״כ.
ומענין ירושת הארץ אשר נשבעתי לאבות שאתן אותה לזרעם ונחלו לעולם, כמו שזכרת, הנה יהיה בזה האופן שאתה כאשר תנחה את העם לארץ ההיא, הנה מלאכי ילך לפניך, והוא אשר תהיה ממנו ההשגחה הכוללת, כאילו תאמר מה שישפע מן הגרמים השמימיים, כי זה גם כן יקרא מלאך; ואולם ההשגחה הפרטית אשר תהיה מצד הדבקות בה׳ יתעלה - לא תדבק בהם; וזה יהיה סיבה שביום פוקדִי אפקוד עליהם חטאתם, רוצה לומר בעת היותם נכונים שיבוא עליהם רע מצד המערכת, כטעם אומרו: ׳לי נקם ושִׁלֵּם לעת תמוט רגלם׳ (דברים לב, לה). או יהיה הרצון באומרו הנה מלאכי ילך לפניך – מה שסודר לישראל מההשגחה מפני האבות, כמו שביארנו זה הענין בששי ממלחמות ה׳. וזה הביאור יהיה יותר נכון אם היה שלא הגיע הקץ אז, כמו שנראה מדברינו במה שקדם.
התועלת העשירי הוא לפרסם רוע תכונת ישראל, ושהם לא היו ראויים מצד עצמם אל שתדבק בהם ההשגחה האלהית בזה האופן שדבקה בהם, אבל היתה ההשגחה בהם מצד האבות, כמו שאמר במה שקדם. ולזה אמר משה בהתפללו עליהם לה׳ יתעלה: ׳זכֹר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו׳⁠ ⁠׳ (לב, יג), וזה כולו ממה שיורה שההשגחה שתדבק בטובים תִּמָּשֵׁךְ לזרעם באופן כולל, כמו שביארנו בששי מספר מלחמות ה׳.
[טו] אמנם על החטא הכללי אני נושא אותם ליום אחר ורמזו לו באומרו ועתה לך נחה את העם אשר דברתי אליך הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי ופקדתי וגו׳ – כי גלוי וצפוי לפניו את אשר ירגיזוהו בדרך בענין המרגלים וביום פקדו העון ההוא יפקד עליהם גם את זה כי שם ספו תמו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. ואחשוב כי בכלל אומרו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי הוא מה שהתאנף על אהרן להשמידו כמוזכר במשנה תורה כלומר אם היה לי למחות איש מספרי אשר כתבתי הייתי רוצה שיהיה אותו אשר חטא לי כי אע״פ שכוונתו טובה היה לו להתרחק מן הכיעור וכ״ש שהיה לו להעלות על לבו כי מה שהיה הוא שיהיה ובמקום שיש חלול השם מאד מאד צריך ליזהר ולזה אמר אשר חטא לי ולא אמר חטא סתם. ואין ספק שאז התפלל על אהרן התפלה שזכר שם באומרו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא (דברים ט׳:כ׳).
אל אשר דברתי לך יש כאן לך אצל דבור במקום אליך וכן לדבר לו אל אדוניהו. אבל כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך איננו במקום אליך שהרי עם יעקב לא דבר קודם לכן ואיך יאמר לו את אשר דברתי לך רק פירושו לצרכך ועליך שמה שהבטחתי לאברהם על זרעי בעבורך הבטחתי ולא בעבור עשו וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור משמשים בלשון על כמו שכתב רש״י שם בפסוק עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך אבל כאן הוא במקום אליך וכן גבי אדוניהו לדבר לו פירושו לדבר אליו:
הנה מלאכי ולא אני. פירש שלא היתה הכונה בזה לשליחות המלאך שהרי באותה שעה נזופין היו ולא היה לו לומר רק לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם אלא ע״כ לומר שלא היתה הכונה במאמר זה לשליחות המלאך רק לדוקיא היוצאת ממנו מלאכי ולא אני שאיני רוצה להנהיגם אני עוד מאחר שחטאו לי חטא׳ גדולה כזו:
(לד-לה) ולכן לך נחה את העם אל אשר דברתי לך והוא לארץ כנען שנתתי להם ירושה ולא תירא ולא תפחד מהאויבים. הנה מלאכי ילך לפניך לשמרך בדרך. גם יתכן לפרש מי אשר חטא לי אמחנו מספרי שאמר ית׳ למשה כשבקש שימיתוהו איך תאמר שאמחה את שמך בהיותך זך וישר בלי עון. ומי היה האיש בעולם אשר חטא לי שאמחנו מספרי בהחלט באמת לא ענשתי לשום אדם אלא למטה מעונו ואיך א״כ אמחה מי שכל יגיעיו לא ימצאו לו עון אשר חטא כלה מדברותיך ועתה שעשיתי כדבריך ושבתי מחרון אפי לך נחה את העם.
ואמנם לענין הסליחה והכפרה אשר שאלת בעדם. הנה ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ר״ל עונש כללי לאומה לא אעשה אבל לפרטים אשר חטאו מי אשר חטא אמחנו מספרי ויבוא זה ביום פקדי שאז אפקוד על הפרטים חטאתם ויום פוקדו היה עון המרגלים שהיה גלוי וצפוי לפניו יתברך שיפקוד עליהם את חטאתם ולא על בניהם.
ואמנם אמרו ויגוף ה׳ את העם חשבו המפרשים שכאן על מעשה העגל נגפו ולא מצאנו כאן זכר למגפתם ולא נזכר במשנה תורה שנגפו בחורב ולכן יותר נכון לפרש שעל המגפה שנגפו בעון המרגלים נאמר וכמ״ש שם אכנו בדבר ואורישנו כי הודיע הכתוב כאן שכמו שיעד יתברך וביום פקדי ופקדתי כן היה הנה ביום הפקודה ההיא נגף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל.
ואמר עוד אשר עשה אהרן. להגיד שהם עשו לאהרן שיעשה אותו ולכך ייוחס אליהם שהם עשוהו כי אהרן לא עשה דבר אלא באונס והכרח מהם. הנה התבאר שהיתה התפלה הזאת למשה זולת מה שהתפלל קודם רדתו מן ההר כי אותה היתה על חרון אף שלא יכלם וזאת התפלה היתה שישא ויסלח חטאתם לגמרי. ומזה התבאר למה אמר לך נחה את העם אם היה עדין החטא בלתי נסלח. והותרה בזה השאלה הי׳.
ואפשר לפרש שאחרי שאמר יתברך למשה וביום פקדי הודיעו אמתת הזמן והענין שיהיה בהיותם בקדש ברנע ולכך אמר לו ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך רוצה לומר לקדש ברנע שינחם עד לשם ומלאכו ילך לפניהם עד שם וישמרם בדרך שלא תאונה אליהם רעה ואחרי היותם שמה בקדש אז יהיה יום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. וכן היה שאז נתקיים ויגוף ה׳ את העם לפי שכבר לא יהיה המלאך עמהם. ויורה על התקשרות שני המעשים האלה רוצה לומר העגל והמרגלים מה שכתוב במשנה תורה שהכניס בתוך ספור מעשה העגל ובשלוח ה׳ אתכם מקדש ברנע וגו׳ לומר לך שזה היה ענין אמרו וביום פקדי ופקדתי ומפני זה אמר משה לדור המרגלים אל תעלו כי אין ה׳ בקרבכם ולא תנגפו וגו׳. ונתן הטעם באמרו כי על כן שבתם מאחרי ה׳ ולא יהיה ה׳ עמכם שרצה בזה לעון העגל. כי הנה בענין המרגלים לא שבו מאחרי ה׳ אבל שבו והתלוננו ממשה וכמה פעמים עשו כן:
אל אשר דברתי לך – באמרו ״אעלה אתכם מעני מצרים״ (שמות ג׳:י״ז), ״אל ארץ טבה״ וגו׳ (שם י״ח).
וביום פקדי – שיוסיפו לחטוא, כמו במרגלים.
ופקדתי עליהם חטאתם – זה החטא, ולא אוסיף עוד עבור לו, כענין ״ואם רעה תמצא בו, ומת״ (מלכים א א׳:נ״ב). וכן הורה באמרו שם ״עד אנה ינאצני העם הזה״ (במדבר י״ד:י״א), כי מאחר ששנו באולתם הם מוחזקים להוסיף לאשמה בה, כאמרם זכרונם לברכה: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, כלומר: נעשית לו כהיתר (ע״פ יומא פ״ו:).
אל אשר דברתי לך, when I said to you “I will take you out from the afflictions in Egypt (Exodus 3,17) to a good land etc.”,(verse 8 same chapter).
וביום פקדי, in the event that they will commit further sins, (such as the sin of the spies)
ופקדתי עליהם חטאתם, this sin, and I will not continue to waive their punishment for this sin. We find a similar statement in Kings I 1,52 ואם רעה תמצא בו ומת, “if he commits any further evil he will die.” (Adoniah, Solomon’s older brother and former rival for the succession) We find that God comes back to this threat in Numbers 14,11 complaining “how long will this people spurn Me, etc.” Seeing that they repeated their rebellious behaviour one could only expect that they would persist in their foolish ways. Our sages used this to coin the phrase that “when a person has sinned, gotten away with it, and sinned again, and again gotten away with it, he thinks that what he did is not even sinful” (so that he has no incentive to repent what he has come to believe is permissible conduct) (Yoma 86)
(לד-לה) ועתה לך נחה וגו׳ וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. שלא ׳אכלם׳ כמו שאמרתי, רק אפרע מהם ׳ביום פקדי׳, וכן אמרו ז״ל (סנהדרין קב.) ׳אין לך עון ועון של ישראל שלא יהיה בו מליטרא של עגל׳.
וזאת התפילה השנית הועילה לבינונים שלא לכלותם, שהרי על הצדיקים נאמר (פסוק יד) ׳וינחם ה׳ על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו׳1. והרשעים שעשו את העגל מתו בכליון חרוץ במגיפה, ומהם בסייף אחיהם, ומהם בהשקאת המים, כי גם בהם היו מדריגות, וכן אמרו ז״ל (ע״ז מד.) שביקש משה לבודקן כסוטות:
1. ׳עמו׳, ראה מש״כ לעיל (פסוק יא-יג).
[א] וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם
[1] סנהדרין פרק אחד עשר דף קב ע״א ב (סנהדרין קב.)
הנה מלאכי ולא אני. פירוש, שצריך לומר שהם דברי כעס, כמו שאמר ״ביום פקדי ופקדתי״, ואמר (אחריו) [לפניו] ״הנה מלאכי ילך לפניך״, שהוא משמע דבר רצון וטוב, ולפיכך אמר כי פירושו ״מלאכי״ ׳ולא אני׳:
דִבַרְתִי לָ֔ך: זקף קטן בלמ״ד. [לָ֔ךְ].
פָקְדִי: הפ״א בקמץ לבד והוא חטוף.⁠א [פָּקְדִי].
ופקדתי עֲלֵהֶם: בהעתק הללי עליהם, ירוש׳ עלהם, ואומ׳ המסרה י״ג חסרי׳ בתורה, עכ״ל. וכן הוא חס׳ בספרי׳ מדוייקי׳, שהוא חד מן י״ג חסרי׳ וסימניהון נמס׳ במ״ג פ׳ ויגש, ובהרמ״ה ז״ל. [עלהם].
א. ראה הערת נורצי לבר׳ כז יט (׳וְאָכְלָה׳) ואת הערתי שם, וכן תה׳ קיח יד (׳עזי׳).
יש כאן לך אצל דבור במקום אליך כו׳. פירוש אעפ״י שכל לי ולך ולהם הסמוכים אצל דבור מפורשים בלשון עלי עליך עליהם כמו שמבואר לעיל בפרשת חיי שרה על פסוק ואשר דבר לי הכא פירושו אליך ממש משום דלא מצינו שדבר לאדם אחר על משה וכן לדבר לו דגבי אדוניהו פירושו נמי אליו ממש אבל אין פירושו עליו:
ולא אני. דק״ל הא הקב״ה רוצה לייסרן וכשאמר הנה מלאכי ילך לפניך זה היה טובה להן ולא היה לו לומר אלא לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וביום פקדי וגו׳ לכן פי׳ ולא אני ר״ל דזה רעה היה דמתחלה היה השכינה עצמה עמהן:
Here is an instance where לך is used connected with the verb דבור in the place of אליך ... Explanation: לי, לך and להם, when following דבור, usually mean "about me,⁠" "about you" and "about them,⁠" [rather than "to me,⁠" "to you" and "to them"]. This was explained in Bereishis 24:7. Nevertheless, לך here means "to you.⁠" [Rashi knows this] because nowhere does it say that God spoke to someone else "about" Moshe. And so with [לדבר לו] written about Adoniyahu (Melachim I 2:19). There too it means "to him,⁠" not "about him.⁠"
But not I. Rashi is answering the question: Hashem's intention is to punish them. But is it not good for them that "My angel will go before you"? It should say only: "Go, lead the people to [the place] which I have spoken to you. However on the day when I take account...⁠" Therefore Rashi explains, "But not I.⁠" In other words, this was bad for them, for the Shechinah itself was previously with them, [and now they will have only the angel].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לך נחה את העם – אחרי שנחמתי לכלותם לך אתה ונחה אותם אל המקום אשר דברתי לך, והוא מקום הכנעני וגו׳, אבל לא רצה להזכיר המקום, שזה דרך כעס, כאומר מה שדברתי אעשה למענך ולכבודך, אבל לא אשא חטאתם לגמרי:
הנה מלאכי – ולא אני כמו שנתבשר משה, הנה אנכי שולח מלאך לפניך (לעיל כ״ג כ׳), שכאשר יחטא ישראל ישלח לפניהם מלאך:
וביום פקדי – תמיד כשאפקוד עליהם עוונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העוונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל:
הנה מלאכי ילך לפניך – כאן הוא מלאך ממש, כלומר שלא תלך שכינתו עמהם, כלומר שלא יעשו המשכן, כי המשכן הוא אות שהאל בקרבם.
וביום פקדי וגו׳ – אין טעמו ביום פקידה אחרת אפקד עליהם גם עון זה, אבל היא מליצה נהוגה בלשון, כמו ושמע אישה ביום שמעו {במדבר ל׳:ח׳}, ישמע כל זמן שיהיה, ישמע כשישמע; וקרוב לזה כי יפול הנופל {דברים כ״ב:ח׳}, יפול מי שיפול, מי שיהיה, ושמע השומע {שמ״ב י״ז:ט׳} ישמע מי שישמע, מי שיהיה, וכן וחנותי את אשר אחון וגו׳ {שמות ל״ג:י״ט}.
ועתה – כנגד ל״ועתה״ שבדברי משה. אתה, משה, חוזה עתיד אחד בלבד לעם – הווי אומר, שחטאם יוסר וייעלם, כאילו שמעולם לא היה. אך חטא העם טרם נתכפר, ועליך להובילם אל עתיד שיביאם לכפרה – רק דרך נסיונות וייסורים.
אילו הייתי סולח לחטאתם לגמרי ומסיר אותה כאילו שלא הייתה מעולם, פירושו של דבר הוא: שאשרה את שכינתי בתוכם – דבר התלוי בתורה ובמקדשה; ששכינת ה׳ והנהגתו תתגלה ותיראה בתוכם דרך ממשלת מלכותו על סדרי הטבע והעולם; ושהם יזכו לקיום ההבטחות: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (לעיל כה, ח), ״ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלקים וידעו כי אני ה׳ אלקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם״ (לעיל כט, מה–מו).
אך התגלות זו של שכינת ה׳ תלויה בהעלאת רוח העם וחייו למדרגה נישאה וטהורה יותר, מדרגה שהעם טרם השיגוה. לעת עתה, ניתנה לעם הבטחה על קיומו ועל השגת עצמאותו הלאומית בארצו שהובטחה לו. ״לך נחה את העם״ אל ארצו – ״הנה מלאכי ילך לפניך״.
מה טיבה של הנהגת ה׳ שהובטחה כאן, יש ללמוד מדברי אברהם אל אליעזר: ״ה׳ אלקי השמים וגו׳ הוא ישלח מלאכו לפניך״ וגו׳ (בראשית כד, ז). הרי זו הנהגת השגחתו הבלתי נראית לעין, היוצרת וקובעת את המצבים השונים בחיי האדם, כך שהוא יוכל להגיע אל תכליתו. תחת הנהגה זו, מצבי חיי האדם המביאים לידי השגת תכליתו, הם הם ״מלאכי״ ה׳. וזוהי אותה מידה של הנהגת ה׳ שנודעה לאבות האומה, אשר מידת הנהגת שם הוי״ה לא התגלתה במאורעות חייהם: ״ושמי ה׳ לא נודעתי להם״ (לעיל ו, ג; עיין פירוש שם). אך זו לא מידת ההנהגה שאמורה להתגלות ביציאת ישראל ממצרים כעם ה׳, בהתגלות בהר סיני, ובראשית הוויית ישראל כעם ייחודי המתנשא למעלה על כנפי השכינה.
וביום פקדי – ״פקד״ מבטא כאן את ההפך הגמור – הווי אומר, את הנהגתו הישירה של ה׳. ״פקד״ הוא התיבה המסמלת את ההנהגה שהחלה עם הגאולה ממצרים: ״פקד יפקד אלקים אתכם״ (לעיל יג, יט). בחיי האבות הופיעה תיבה זו רק פעם אחת, כאשר העניק ה׳ לשרה העקרה בת תשעים שנה את היכולת ללדת ולהיות לאם: ״וה׳ פקד את שרה״ (בראשית כא, א).
הפירוש כאן הוא כך: אם בשלב הזה אתערב בענינם ואשוב לצוּר את עתידם בהנהגתי הישירה, אוכל לעזור להם להגיע לכפרה רק על ידי שאגזור את הגזירה הראויה לחטאם על פי דין. לעת עתה, קירבתה הישירה של אהבתי תתגלה רק על ידי פורענות. זאת אנו רואים מיד בפסוק הבא.
ועתה – שאיני יכול להענישם כי צריך אני להביאם אל הארץ, לך נחה את העם אל אשר דברתי לך [וכלל הוא שכל דבור שאחריו למ״ד היינו בשבילו] ר״ל הם אין ראוים ליכנס לארץ, וע״כ רציתי לעשות אותך לגוי גדול ושאתה תבא אל הארץ ודברתי בשבילך, ר״ל שבניך יבאו שמה, ועתה נחה אותם במקומך, כאלו אין נכנסים שם רק בזכותך ומשלך יירשו את הארץ, והנה מלאכי ילך לפניך לא לפניהם, כי הם חייבים כליה רק שאני מחשב שאתה ובניך נכנסים ויורשים ומלאכי ילך לפניך לקיים מה שדברתי לך, וביום פקדי ופקדתי, שהגם שלא אוכל להענישם עתה אעניש אותם בכל עת שאפקוד עליהם, ולהרי״א רמז בזה שכן פקד עליהם חטא העגל בעת פקד חטא המרגלים שאז נגזר עליהם למות במדבר, ולדחז״ל אין לך פקידה שאין בה מעון העגל, ובדרך הדרוש יש טעם נכון בזה, כי מה שהניח ה׳ שיבא מעשה העגל לידי גמר, ולא הודיע למשה תיכף שירד מן ההר וישבית מעשיהם, ומה שהצליח מעשה שטן ויצא העגל הזה מעצמו מן האש, הוא מפני שבעת שהקדימו נעשה לנשמע פקע יצר הרע מלבם, ולא היה להם אפשרות לחטא כי נעשו כמה״ש שאין להם יצר הרע ונעשו חירות ממה״מ וכמ״ש חז״ל, וזה נגד הכוונה בבריאת האדם, שהאדם נברא שיהיה לו יצר הרע המסית אותו לחטא, והוא ינצח המלחמה ועי״כ שכרו גדול מאוד, לא כן אם אין לו יצה״ר ובחירה והוא כמלאך לא יקבל עוד שכר כי שבתה המלחמה, ולא זאת הכונה בבריאת האדם, וזה הענין עצמו היה בחטא אדם הראשון שהיה ג״כ מן הראוי לפי הכונה בבריאתו שיהיה לו יצר הרע לא שיהיה מלאך, ואדם קודם החטא היה מלאך לא אדם, וע״כ לא השבית ה׳ מעשה זאת, שעל ידי העגל חזר יצר הרע ללבם, ומעתה יש להם בחירה ושכר על מעשיהם, וזה תירוץ ואמתלא על מעשה העגל שלא להענישם, אבל אמתלא זאת לא תועיל רק אם ינצחו המלחמה ולא ישמעו לעצת היצה״ר בעתיד, שאז היה מעשה העגל לזכות להם לזכותם בעתיד על ידי שיעמדו בקשרי מלחמת היצר וינצחו, אבל אם בעתיד ישמעו לעצת היצר הרע וינוצחו מאתו, א״כ אין להם אמתלא וזכות במה שעשו את העגל שיוחזר להם היצר הרע ומלחמתו, אחר שלא נצחו אותו, וע״כ ביום פקדי על חטאים אחרים שינוצחו במלחמת היצר וישובו לחטוא ופקדתי עליהם חטאתם שאז יתחייבו על חטא העגל, ולא ינקו א״ע שעי״כ חזר היצר הרע שינצחו אותו ויהיה להם לצדקה, אחר שלא עמדו במלחמה נגדו:
אל אשר דברתי לך: לא פירש את המקום1, משום דכך דרך כעס, כמו שכתב הרמב״ן ז״ל, וכמו שאין זוכרין את השם משנאה כמו שכתבתי בספר בראשית (מח,ח)2, כך הדבר השייך לשנאוי אינו נזכר בפה מלא.
הנה מלאכי ילך לפניך: ולא אמר ׳אשלח׳ כמו שאמר ה׳ אח״כ (לג,ב). והנ״מ בזה מבואר בספר בראשית (כד,ז)3 ההבדל בין לשון ״כי מלאכיו יצוה לך״ (תהילים צא,יא) ובין לשון ״הנה אנכי שולח״ (לעיל כג,כ), או ״הוא ישלח מלאכו״. ד׳שילוח׳ משמעו מיוחד ומסוים בשביל דבר זה, משא״כ ״יצוה לך״ – הולך לתכלית אחרת ואגב מצוהו לצרכו. ובאמרו כאן ״הנה מלאכי ילך לפניך״ אפשר שיהא בדרך אגב לשמור את ישראל במדבר4.
וביום פקדי5: דנהי דעוון חילול ה׳ סר מזה, שלא יהיה בחוזק באופן שאין להקיף6, מ״מ הרי מצוה7 אינה מכבה עבירה זו8 כמו כל עבירות, ומה יועיל לאדם שיהיו לו רוב מצוות אם יחלל שבת, וכי לא יענש ח״ו, על כן ״וביום פקדי וגו׳⁠ ⁠⁠״ יענשו על זו העבירה של חילול ה׳, וא״כ לא נתכפר העון לעת עתה.
1. כפי שפירש להלן (לג,א) ״לך עלה מזה... אל הארץ אשר נשבעתי״...
2. בהרחב דבר: כמו שהזכיר שאול את דוד בשם ׳בן ישי׳....
3. עה״פ ״הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם״.
4. ומה שאמר להלן (לג,ב) ״ושלחתי לפניך מלאך״, עיין שם.
5. מה הקשר בין ״לך נחה״ ו״הנה מלאכי לפניך״ לבין ״וביום פקדי״.
6. כפי שביקש משה בדבריו ״מחני נא מספרך״ וכפי שהסביר רבינו שם. וא״כ ״וביום פקדי״ שייך לסוף פסוק ל״ב או ל״ג.
7. המצוות של משה רבינו שהועברו לזכות ישראל. כלומר, מצוות אמנם יכולות לעזור מול עונש מיידי של חילול ה׳, וכדלעיל, אך העבירה עצמה של חילול ה׳ לא נכבית ע״י ריבוי זכויות.
8. של חילול ה׳.
וביום פקדי ופקדתי – תני משום ר׳ יוסי, עת היא מזומנת לפורעניות.⁠1 (סנהדרין ק״ב.)
וביום פקדי ופקדתי – א״ר יצחק, אין לך כל פורעניות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם.⁠2 (שם שם)
1. עיין בתענית כ״ו א׳ חמשה דברים אירעו לאבותינו בשבעה עשר בתמוז, בו נשתברו הלוחות, בו בטל התמיד, בו הובקעה העיר, בו שרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל, ועל ברייתא זו סמך ר׳ יוסי בדרשתו זו.
2. נראה דלאו דוקא אחד מכ״ד אלא ר״ל דבר מועט, וכמו דאיתא הלשון בענין קרוב לזה בירושלמי תענית פ״ד ה״ה אין לך כל דור ודור שאין בו אונקי [אונצי], משקל קטן, מדור העגל, וכונת הדרשה כזו שלפנינו.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(לה) וַיִּגֹּ֥ף יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶת⁠־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת⁠־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַהֲרֹֽן׃
Hashem plagued the people for having made the calf that Aharon had made.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[רסח] 1ויגף ה׳ את העם, ומי שאין לו לא עדים ולא התראה ניגף שנאמר ויגף ה׳ את העם וגו׳, (תנחומא סי׳ כו)
[רסט] 2ויגף ה׳ את העם, בעגל מתו בדבר שנאמר ויגף ה׳ את העם, כך בימי ירמיהו אשר לדבר לדבר (ירמיהו ט״ו:ב׳) (במדב״ר ט מט)
[רע] 3ויגף ה׳ את העם, א״ר יצחק בא וראה בכל מקום את מוצא אלהים מדת הדין, ה׳ מדת הרחמים ואע״פ שמדת הדין הוא מדת רחמים היתה בו שאלמלא כך אתחרב עלמא אבל למען אותו מדת רחמים אתיישב עלמא. וכן את מוצא רפואה זו בכל דין שהוא עושה וכו׳ ויגוף ה׳ את העם נשאר פליטה. (זהר חדש נח כא:)
[רעא] 4את העם, בגין ההוא ערב רב דאתדבקו בהו ואתערבו בהדייהו קרי לון את העם סתם כמד״א ויגוף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל, ויקהל העם על אהרן וירא העם כי בושש משה וכן כולהו. (זהר ח״ב מה:)
[רעב] 5על אשר עשו את העגל, על די אשתעבדו לעגלא דעבד אהרן. (אונקלוס)
[רעג] 6אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, מעשה עגל השני נקרא ולא מיתרגם, ואלו הן מעשה עגל השני ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם, ועוד כתוב אחר את העגל אשר עשה אהרן. (תוספתא מגילה, פ״ד הל׳ לו)
[רעד] 7אשר עשה אהרן, ובאהרן מה כתב בו ומה נאמר בו תורת אמת היתה בפיהו וגו׳ (מלאכי ב׳:ו׳), וכי תעלה על דעתך שאהרן עובד עבודה זרה היה, הוא לא עיכבן אלא כדי שיבא משה, ויש אומרים כדרך שעשה יעקב אבינו קיים יעקב אבינו את התורה קודם שתינתן לבניו שנאמר (בראשית ל״ה:ד׳) ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר וגו׳ לכך נתכוון אהרן וקיים את התורה קודם שתינתן לישראל, אף על פי כן העלה עליו הכתוב כאילו עבד עבודה זרה שנאמר ויגף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. (סדר אליהו זוטא פ״ד, הוצאת רמא״ש עמ׳ 180.)
[רעה] 8אשר עשה אהרן, קח את אהרן ואת בניו (ויקרא ח׳:ב׳) מה ת״ל, לפי שהוא אומר ויגף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, היה במשמע שנתרחק אהרן, כשהוא אומר קח את אהרן ואת בניו אתו היה במשמע שנתקרב אהרן. (תו״כ מכילתא דמלואים פ״א)
1. ראה יומא סו: (הובא לעיל אות קצו): ח״א לא עדים ולא התראה בהדרוקן, וח״א שמח בלבבו בהדרוקן. ובירושלמי סוטה פ״ג ה״ד הנוסח לא עדים ולא התרייה היה מת במגפה ואידך מ״ד שמח בלבו מת במגפה וכ״ה בפסיקתא רבתי י ח ובמדב״ר ט מח וראה רש״י כאן. ולעיל בביאור שם. ומ״ש ביומא שם גפף ונשק במיתה, כתבו בתוס׳ ישנים שהוראת שעה היתה דליכא אלא אזהרה כדאמרינן בפ׳ ד׳ מיתות (סנהדרין ס:) ובמשך חכמה כאן שסובר כר׳ יהודה בתוספתא שם פ״י: הרי הוא אומר (מ״א יט יח) והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו מקיש נשיקה לכריעה מה כריעה חייבין עליה אף נשיקה חייבין עליה ובמה היא מיתתן בידי שמים ועי׳ תו״ש שמות כ קנג וסנהדרין סג. ברמ״ה בשם ר״ח – בויק״ר ד א: ר׳ יהושע אומר מקום המשפט שמה הרשע (קהלת ג טז) מקום שנעשה מדת הדין במעשה העגל דכתיב עברו ושובו משער לשער, שמה הרשע, שם ויגוף ה׳ את העם מפרש שם הרשע מלשון עונש וכמו והרשיעו את הרשע (יפ״ת), וכ״ה בקה״ר ג טז. ובתנחומא בהעלותך יד: מה פרע מהם ויגוף ה׳ את העם. וכ״ה בבמדב״ר טו כא.
2. נראה הכונה לירמיה טו ב: אשר למות למות. והיא מיתה בידי שמים, ראה הדרש הקודם. והמפרשים נתקשו שלא פירש הכתוב אופן מגפתם איך וכמה, ראה אע״ז שפי׳ אולי לא היתה המגפה בשנה הראשונה רק ספר הכתוב מה שהיה אחרי נסעם מהר סיני. וברמב״ן: לא ספר הכתוב כמה היו המתים במגפה כאשר ספר הנהרגים ביד בני לוי וכאשר פי׳ במגפה של דבר קרח ושל בעל פעור, אולי לא מתו במגפה אחת אבל נגפם ה׳ למות בלא עתם כענין שכתוב כי אם ה׳ יגפנו או יומו יבא (ש״א כו י), ואולי לא חשש למנותם כי כן לא מנה המתים במגפה בתבערה ובקברות התאוה שנאמר ויך ה׳ בעם מכה רבה מאד (במדבר יא לג), אבל הנופלים על יד בני לוי פרט לכבודם, לומר שהרגו רבים בעם ולא פחדו מהם כי על ה׳ בטחו. וברלב״ג: ואחשוב שזאת המגפה היתה באלו הימים שהתנפל בהם משה לפני ה׳ שישא חטאתם והם היו ארבעים יום וכו׳. ובאברבנאל פי׳ שעל המגפה שנגפו בעון המרגלים נאמר וכמ״ש שם אכנו בדבר ואורישנו כי הודיע הכתוב כאן שכמו שיעד יתברך וביום פקדי ופקדתי כן היה כי הנה ביום הפקודה ההיא נגף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל. וראה לעיל אות רסב. ויש להעיר מהמבואר לעיל אות רלב, שנראה ששלשת אלפי איש היו יחד עם אלו שמתו במגפה וכ״מ להלן לג ב. וצ״ע – ראה לעיל פ״ל אות נא וברש״י ל, טז: שנצטוה למנותם אחר מעשה העגל מפני שנכנס בהם מגפה כמו שנאמר ויגף ה׳ את העם משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דבר וכו׳. ובמא״ג במדבר יז כז: הן גוענו אבדנו וכו׳ גוענו במעשה העגל שנאמר ויגוף ה׳ את העם. – במדרש הגדול: ויגף ה׳ את העם, מלמד שנדונו בשלשה דינין קשין, במגפה בהריגה ובצרעת.
3. ראה תו״ש וירא פי״ט אות קכג וצרף לכאן.
4. ראה תו״ש בשלח פי״ג אות רנה בבאור. ובמאור האפלה ויגף ה׳ את העם, כל החטאות שעשו ישראל במדבר האספסוף היו בהן תחלה. וראה לעיל אות ו וש״נ. – במדרש במדב״ר ה ג: יצאו ישראל ממצרים באו למדבר סיני עשו אותו מעשה חוץ משבטו של לוי שנאמר מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי וכו׳ ונגף הקב״ה עושי מעשה העגל ולא נגף שבט לוי, שנאמר ויגף ה׳ וגו׳. וראה לעיל אות ריז. וכעין זה בתנ״י במדבר לב: מה עשה הרג לחוטאים שנאמר ויגף ה׳ את העם וגו׳ אבל שבטו של לוי שנתנו נפשם לשמו של הקב״ה אמר למשה ולאהרן אל תכריתו וגו׳.
5. ברמב״ן כאן: ונאמר על אשר עשו את העגל שלא היו מן המשתחוים לו והזובחים לו אבל היו מן העושים אותו כלומר מן הנקהלים על אהרן ומביאים לו הזהב ובעבור שאמר שנענשו על מעשה העגל לא על עבודתו והם לא עשאוהו פירש שעשה אהרן להם במצותם. ואונקלוס תרגם: על די אשתעבדו לעגלא דעבד אהרן, ורצה לומר כי המגפפים והמנשקים וחפצים בו הם שהיו במגפה ואונקלוס לא יתן בתרגומו מעשה אחד לשנים וכו׳ ע״כ. ובת״י: דגחנן. ובפשיטא: דפלחו. ובהערות הגר״ח הלר מציין הרבה מקומות שמתרגם עשו פלחו. ובתרגומנא יפה פי׳ על פי קרא בראשית יב, ה דשעבידו לאורייתא תרגום הקרא הנפש אשר עשו בחרן, כן אשר עשו את העגל שעשו לו נפשות והשתעבדו לו כמו המסית ובספר תוספת מלואים על התרגום: ומצינו בקרא פעל עבד תמורת פועל עשה כמו (ישעי׳ יט, כא) ועבדו זבח ומנחה כמו ועשו. כן עשו תמורת עבדו.
6. ראה לעיל אות קצח בביאור וצרף לכאן. ובירושלמי מגילה פ״ד הי״א: איזהו מעשה העגל השני וכו׳ ר׳ אחא בשם ר׳ בא ומחא ה׳ ית עמא על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. (ומ״ש בק״ע שסובר שעד ויגוף הוא מעשה עגל השני. הוא תמוה כמבואר לעיל אות קצח) והפי׳ הפשוט כמבואר בתוספתא כאן שגם פסוק זה אינו מתורגם וכ״כ הפנ״מ והרידב״ז מוסיף טעם משום דהוי משמע שנשיאת פנים הי׳ דהמגפה היתה בעם שעשו את העגל שעשה אהרן ואהרן לא נענש. וכ״ה ברי״ף מגילה כה. וברמב״ם הל׳ תפלה פי״ב הי״ב ובה״ג עמ׳ 226. ובתשובות הגאונים (זכרון לראשונים סי׳ רח והובא באוצה״ג מגילה ח׳ התשובות עמ׳ 46): כתב אדוננו ראש הישיבה אלפיומי ז״ל בסדור שחבר שבתורה כ״א פסוקים שלא מתרגמין וחישב אותם וכו׳ ויגף וכו׳ ומה ששאלתם מאיזה מקום אשר תרגם אלה הפסוקים כולם, בחיי כי הנמצא בתלמוד וכו׳ ומה שנפסק מהזקנים הקדמונים ונוהגין על פיו אע״ג שלא נזכר בתלמוד ויגף ה׳ את העם אבל נמצא לו יסוד בתלמוד א״י שמתרגמין חלק מזה הפסוק ואין משלימין תרגומו וזה מאמר ר׳ בא ומחא ה׳ ית עמא על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. וכ״פ מוהרי״ב שגם פסוק דויגוף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן אינו מתרגם כולו אלא מתרגם ומחא ה׳ את עמא ואח״כ כשאמר הכתוב את העגל אשר עשה אהרן לא מתרגמינן ליה משום כבודו של אהרן אלא שבקינן ליה בלשון הקדש שאין מבינין העם ולא אתו לזלזולי באהרן. וראה בתוספתא כפשוטה להר״ש ליברמן שם ע׳ 1218 שהביא שתי שיטות בזה אם מתרגמינן כל הפסוק. והדבר מענין כי בתרגום ירושלמי כת״י רומי מתרגם: ונגף ה׳ ית עמא על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. וראה מ״ש בהערות לתרגום ירושלמי בסוף הספר.
7. ראת תו״ש וישלח פל״ה אות כ וצרף לכאן. ובאליהו זוטא הנדפס עם פי׳ זקוקין דנורא מוסיף בהנוסח ביאור: וכדרך שעשה יעקב אבינו וכו׳ והיה מתכוין לבטל ע״ז וכו׳ וכמו כן נתכוין אהרן לבטל ע״ז והיה מקיים את התורה וכו׳. ויש לה״ר לפירושו ע״פ המבואר לעיל אות רד מפרדר״א: ומצא אהרן בין הנזמים ציץ של זהב שכתוב עליו שם הקדש וחרות עליו צורת עגל ואותו לבד השליך בכור של אש וכו׳, ולפ״ז י״ל שהשאר נתכוין לבטל. – וראה תו״ש שם אות כא משכ״ט על הפסוק ואת הנזמים אשר באזניהם, שהיה בהם צורת ע״ז. – לא עיכבן וכו׳ ראה לעיל אות טז.
8. בלק״ט ויקרא שם: לפי שנאמר ויגף וכו׳ כסבור שנתרחק אהרן ת״ל וכו׳.
וּמְחָא יְיָ יָת עַמָּא עַל דְּאִשְׁתַּעֲבַדוּ לְעִגְלָא דַּעֲבַד אַהֲרֹן.
Hashem then struck the people with a plague because they had worshiped the calf that Aharon made.

וַיִּגֹּף ה׳ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן
וּמְחָא ה׳ יָת עַמָּא עַל דְּאִשְׁתַּעֲבַדוּ לְעִגְלָא דַּעֲבַד אַהֲרֹן
אֲשֶׁר עָשׂוּ – דְּאִשְׁתַּעֲבַדוּ, אֲשֶׁר עָשָׂה – דַּעֲבַד
א. שני פָּעֳלֵי העֲשִׂיָּה שבפסוק אינם מתורגמים בשווה: ״אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל״ מתורגם ״דְּאִשְׁתַּעֲבַדוּ לְעִגְלָא״ (שהשתעבדו לעגל) מבניין שַׁפְעֵל. ואולם ״הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן״ מתורגם ״לְעִגְלָא דַּעֲבַד אַהֲרֹן״, בבניין פָּעַל כמשפט. לדעת רמב״ן השינוי נדרש כדי להבחין כדי להבחין בין הנושאים, העם ואהרן:
ואונקלוס תרגם ״עַל דְּאִשְׁתַּעֲבַדוּ לְעִגְלָא דַּעֲבַד אַהֲרֹן״. ירצה לומר כי המגפפים והמנשקים וחפצים בו – הם שהיו במגפה. ואונקלוס לא יתן בתרגומו מעשה אחד לשנים. וכן ״ואת כל אשר עֹשִׂים שם הוא היה עֹשֶׂה״ (בראשית לט כב) תרגם ״וְיָת כָּל דְּעָבְדִין תַּמָּן עַל מֵימְרֵיהּ הֲוָה מִתְעֲבֵיד״.
מדבריו ״ואונקלוס לא יתן בתרגומו מעשה אחד לשנים״ משתמע שכלל הוא בת״א: פועל המשותף לשני נושאים יתורגם תמיד בהבחנה כמוכח מפועל ״עשה״ המשותף ליוסף ולאסירים, וכן הוא אצלנו. ואולם הדמיון הוא חיצוני בלבד: אצל יוסף ״ואת כל אשר עֹשִׂים שם הוא היה עֹשֶׂה״, נדרש השינוי להבחנה בין עֲשִׂיַּת האסירים שהיא עבודה ומלאכה לעֲשִׂיַּת יוסף שהיא האחריות על עבודתם. כדי ללמד שיוסף לא עבד כשאר האסירים אלא היה הממונה עליהם, תרגם שם ״עַל מֵימְרֵיהּ הֲוָה מִתְעֲבֵיד״ (במאמרו [במצוותו] היה נעשה). אבל בפסוקנו שבו שני פעלי ״עשה״ משמעם הקמת העגל ובנייתו, השינוי בא לכבוד אהרן להטעים שהוא לא חטא. מטעם זה ״הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן״ מתורגם ״לְעִגְלָא דַּעֲבַד אַהֲרֹן״, כעובדה בלבד. כנגד זאת ״אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל״ מתורגם לגנותם ״דְּאִשְׁתַּעֲבַדוּ לְעִגְלָא״.⁠1 לשון אחר: ביוסף נצרכת הבחנה בין משמעים שונים לפועל משותף, ״עשה״. אבל כאן שעשיית העגל משותפת לאהרן ולעם, ההבחנה היא ערכית: עשיית העם היא מגונה בעוד שעשיית אהרן נתפסת כהכרח.⁠2
מדוע תרגם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל – דְּאִשְׁתַּעֲבַדוּ ולא דִפְלַחוּ?
ב. מסופר בגמרא (יומא סו ע״ב): ״שאלה אשה חכמה את רבי אליעזר: מאחר שמעשה העגל שוין? מפני מה אין מיתתן שוה?⁠״ (רש״י: מעשה העגל שוין – עבודותיו שוות לאיסור, מפני מה אין מיתתן שוה? שהיו בו שלש מיתות: מיתת סייף ״שימו איש חרבו״, מיתת מגיפה ״ויגוף ה׳ את העם״, מיתת הדרוקן דכתיב ״ויזר על פני המים״, ואמרינן במסכת עבודה זרה (מד ע״א) לא נתכוין משה אלא לבודקן כסוטות בלצבות בטן). ״אמר לה: אין חכמה לאשה אלא בפלך!⁠״. במה טעתה השואלת? מבארת הגמרא שבחטא העגל היו שלוש קבוצות: כאלה שזבחו או קיטרו לעגל, אלה שגיפפו או נישקו אותו, ואחרים שרק שמחו בלבם, וכל קבוצה נענשה לפי חומרת מעשיה.⁠3
על פי זה פירש ״נתינה לגר״ את לשון רמב״ן ״ואונקלוס תרגם עַל דְּאִשְׁתַּעֲבַדוּ לְעִגְלָא דַּעֲבַד אַהֲרֹן, ירצה לומר כי המגפפים והמנשקים וחפצים בו הם שהיו במגפה״, וכוונתו: לכאורה כדי להבחין בין עֲשִׂיַּת העם לעֲשִׂיַּת אהרן מוטב היה לתרגם אצל העם ״אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל״ – ״דִפְלַחוּ לְעִגְלָא״ ומדוע תרגם ״עַל דְּאִשְׁתַּעֲבַדוּ״? לכך השיב רמב״ן שבפסוקנו המוסב למתים במגפה שחטאו בגיפוף ונישוק יש לתרגם ״עַל דְּאִשְׁתַּעֲבַדוּ״, כי עובדי העגל בזביחה [דִפְלַחוּ] כבר נהרגו בסייף.⁠4
1. כעין זה תרגם ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ (שמות יד לא) ״וְהֵימִינוּ בְּמֵימְרָא דַּה׳ וּבִנְבִיּוּת מֹשֶׁה עַבְדֵיהּ״ (ויאמינו במאמר ה׳ ובנבואת משה עבדו) כדי לפרש ההבדל שבאמונתם: בה׳ האמינו באלהותו, ובמשה – בנבואתו.
2. וראה הערת המסורה לפסוק ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ (בראשית יב ה) ״וְיָת נַפְשָׁתָא דְּשַׁעֲבִידוּ לְאוֹרָיְתָא בְּחָרָן״: ״עשיה דמיתרגם שיעבוד ב׳ באוריתא: ואת הנפש, על אשר עשו״.
3. יומא שם: ״איתמר, רב ולוי: חד אמר: זיבח וקיטר – בסייף, גפף ונישק – במיתה, שמח בלבבו – בהדרוקן. וחד אמר: עדים והתראה – בסייף, עדים בלא התראה – במיתה, לא עדים ולא התראה – בהדרוקן״ וברש״י: ״זיבח וקיטר – הן עבודות שחייבין עליהן לעבודה זרה מיתה, כדתנן בארבע מיתות (סנהדרין ס ע״ב) שהן בסקילה. וכאן בסייף, שעדיין לא נתפרשו להן ארבע מיתות בית דין, ונידונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף כדאמרינן בסנהדרין (נו ע״א). גיפף ונישק – אין בהן מיתת בית דין, כדתנן בארבע מיתות (סנהדרין ס ע״ב) אלא בידי שמים נידונו במגפה״.
4. ואולם ״נתינה לגר״ השיג על דברי רמב״ן ״כתלמיד בפני רבו״: מניין לו לפרש את ת״א כמ״ד זיבח וקיטר – בסייף, גפף ונישק – במיתה? והרי יותר מסתבר לפרש שתרגם כמ״ד עדים והתראה – בסייף, עדים בלא התראה – במיתה? עיין שם בטעם השגתו.
ונגף י״יא ית עמא על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ונגף י״י״) גם נוסח חילופי: ״וחבל מימריה די״י״.
וחבל מימרא די״י ית עמא על דגחנו לעיגלא דעבד אהרן.
And the Word of the Lord plagued the people, because they had bowed themselves to the calf that Aharon had made.
ויגף מאמר י״י את העם אשר השתחוו לעגל אשר עשה אהרן.
פצדם אללה אלקום עלי מא צנעו אלעג֗ל אלד֗י צנעה הרון:
הכה ה׳ את העם על אשר עשו את העגל אשר עשאו אהרן.
על אשר עשו את העגל – יש עובדי ע״ז בגוונין הרבה. יש מי שפסלו צורת אדם. ויש שעשה צורת כרוב או צורת בהמה או חיה או עוף כענין שכתוב (מלכים ב י״ז) ואנשי בבל עשו את סכות בנות ואנשי כות עשו את נרגל. ואנשי חמת עשו את אשימא. והעוים עשו את נבחז ואת תרתק. והספרוים שורפים את בניהם באש לאדרמלך וענמלך. כולן שמות פסילים הם. סכות בנות. תרנגולות ואפרוחים. נרגל תרנגול הבר הוא השכוי. אשומא הוא חתול. נבחן כלב. תרתק חמור. אדרמלך קוף. ענמלך טווס. וקרוב אני לומר שנקראו הפסילם על שמות הכוכבים כענין שכתוב (עמוס ה׳) ונשאתם את סכות מלככם ואת כיון צלמכם ואת ככב אלהיכם אשר עשיתם לכם. סכת מלככם הם שמות הככבים. הוא שכתוב (ירמיהו מ״ד) אנחנו מקטרים למלאכת השמים. קרא הככבים מלכות השמים. כיון צלמכם הוא הנקרא זחל שהוא שבתאי. ככב אלהיכם הוא משבעה ככבי לכת גם כן ויקרא כוכב חמה.
ויגף את העם – מיתה בידי שמים, לעדים בלא התראה.
ויגף י"י את העם AND HASHEM PLAGUED THE PEOPLE – This was death inflicted by the heavenly Judge on those to whose offense there had been witnesses but no legal caution (cf. Rashi on v. 20).
וזה: ויגוף י״י – שהיה בהם דבר.⁠1 רק לפי דעתי: שזאת המגפה היתה בעם אחר שנסעו מהר סיני. ובפרשת אלה פקודי כדמות ראיה על יושר הדבר (ראב״ע שמות פירוש ראשון ל״ח:כ״ה).⁠2
1. כלומר: מכת דֶבֶר.
2. עיין במהדורת פליישר שההוכחה היא מזה שמספרם במניין לא חסר ממספרם ביציאת מצרים.
ויגף – אולי לא היתה המגפה בשנה הראשונה, רק ספר הכתוב מה שיהיה אחרי נסעם מהר סיני.
AND THE LORD SMOTE. It is possible that there was no plague in the first year.⁠1 The Torah merely reports what happened after they journeyed from Mount Sinai.⁠2
1. The number of Israelites did not diminish between the first census, which took place before the erection of the tabernacle (Ex. 38:26), and the second census a month after the erection of the tabernacle (Num. 1:1).
2. In other words, And the Lord smote, etc., refers to what happened to Israel after they journeyed from Mount Sinai on the twentieth day of the second month in the second year following the Exodus (Num 10:11).
ויגוף י״י את העם – שמתו על פי הדבר מהם שלשת אלפים.
על שעשו את העגל אשר עשה אהרון – כלומר: אהרון חשב להציל אתכם מן ההריגה, שלא רצה שיעשו ראש שלא תרבה קטטה ומלחמה ביניהם, ועתה נהרגו על מה שעשה.
ויגוף י"י את העם – HASHEM PLAGUED THE PEOPLE – That, by the Divine Word (Shemot 32:27-28), three thousand of them died.
על שעשו את העגל אשר עשה אהרון – FOR HAVING MADE THE CALF THAT AHARON MADE – Meaning: Aharon intended to save you from death, for he did not want them to make a leader so that strife and war would not multiply between them, and now they were killed over what he did.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

ויגוף י״י את העם – לא ספרא הכתוב כמה היו המתים במגפה, כאשר ספרב הנהרגים ביד בני לוי, וכאשר פירש במגפה של דבר קרח (במדבר י״ז:י״ד), ושל דבר פעור (במדבר כ״ה:ט׳). אולי לא מתו במגפה אחת, אבל נגפם השם למות בלא עתם, כענין שכתוב: כי אם י״י יגָפנו או יומו יבא (שמואל א כ״ו:י׳). ואולי לא חשש למנותם, כי כן לא מנה המתים בתבערה (במדבר י״א:א׳), ובקברות התאוה שאמר: ויך י״י בעם מכה רבה מאד (במדבר י״א:ל״ג). אבל הנופלים על יד בני לוי פרט לכבודם, לומר שהרגו רבים בעם ולא פחדו מהם כי על י״י בטחו.
ואמר על אשר עשו את העגל – שלא היו מן המשתחוים לו והזובחים לו, אבל היו מן העושים אותו, כלומר מן הנקהלים על אהרן והמביאין לו הזהב. ובעבור שאמר שנענשו על מעשה העגל, לא על עבודתו, והם לא עשאוהו, פירש אשר עשה להם אהרן במצותם. ואנקלוס תירגם: על דאישתעבדו לעגלא דעבד אהרן, ירצה לומר כי המגפפים והמנשקים וחפצים בו הם שהיו במגפה, ואנקלוס לא יתן בתרגומו מעשה אחד לשנים. וכן: כל אשר עושים שם הוא היה עושה (בראשית ל״ט:כ״ב) תרגם: וכל דעבדין תמן על מימריה הוה מתעביד (אונקלוס בראשית ל״ט:כ״ב).
והמגפה הזאת היתה אחרי שהרג משה העובדים והתפלל עליהם, ואמר ואם אין מחני נא, כי בעבור שהיה מוסר נפשו עליהם רחם הקב״ה עליהם, ואמר לו להעלותם אל הארץ ושישלח עמהם מלאך, ורצה לנקות להם מן העון הגדול כדי שיהיו ראויים לזה, ושלח המגפה הזאת בהם, או גזר עליהם כן והחל הנגף.
א. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״סיפר״.
ב. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״סיפר״.
AND THE ETERNAL SMOTE THE PEOPLE. Scripture does not state how many died in this plague, as it stated the number of those that fell by the hand of the sons of Levi,⁠1 and as it mentioned in the case of the plague about the matter of Korah,⁠2 and in connection with the Baal of Peor,⁠3 the reason perhaps being that those here did not all die in one plague, but they were smitten and died prematurely, something like it said, but the Eternal shall smite him, or his day shall come to die.⁠4 Perhaps Scripture did not bother to number them, for similarly it did not number those that died in the plague at Taberah,⁠5 and at Kibroth-hattaavah, where it says, and the Eternal smote the people with a very great plague.⁠6 Those that fell, however, through the sons of Levi He counted in their honor, thus saying that they slew many of the people but yet they did not fear them, for they trusted in the Eternal.
BECAUSE THEY MADE THE CALF. This means that they were not amongst those who worshipped it or sacrificed to it,⁠7 but they were the men who "made" it, that is to say, they were the ones who gathered around Aaron and brought him the gold. Now since Scripture states that they were punished for making the calf, not for worshipping it, and in reality they did not make it, it explains further, which Aaron made, meaning that Aaron made it at their command.
But Onkelos translated [the expression, because they 'made' the calf], "because they 'worshipped' the calf which Aaron made.⁠" By this Onkelos intended to explain that the ones who died in the plague were those who embraced and kissed it, and were pleased with the calf. Now [although the same term asah ("did") is mentioned in both cases, because they 'made' the calf, which Aaron 'made'], Onkelos did not feel obliged to translate both alike [but instead he translated: "because they 'worshipped' the calf, which Aaron 'made' "]. A similar case [of Onkelos' rendition] is the verse, and whatsoever they 'did' there, he was the 'doer' of it,⁠8 which he translated: "and whatsoever they did there 'was done' by his command.⁠"9
This plague occurred after Moses had punished the worshippers and prayed for Israel, saying, and if not, blot me, I pray Thee, out of Thy book (Shemot 32:32). For because Moses had shown his readiness to give his life for them, the Holy One, blessed be He, had mercy upon them, and told him to bring them up to the Land, and that He would send an angel before them;⁠10 but since He wanted to take away from them part of the great sin, in order that they should be worthy [to go up to the Land], He sent upon them this plague. Or it may be that He had decreed this plague upon them [before Moses' prayer] and the plague had already begun.
1. Above, (28): and there fell of the people that day about three thousand men.
2. Numbers 17:14: Now they that died by the plague were fourteen thousand and seven hundred.
3. Ibid., 25:9: And those that died by the plague were twenty and four thousand.
4. I Samuel 26:10.
5. Numbers 11:3.
6. Ibid., 33.
7. Above, (8).
8. Genesis 39:22.
9. Thus Onkelos translated the same form of the verb once in the active tense and once in the passive.
10. Further, 33:2.
ויגוף ה׳ את העם – ולא ספר הכתוב כמה היו הנגפים כאשר ספר הנהרגים על ידי בני לוי וכאשר פירש מגפה של קרח ושל בעל פעור ואולי לא מתו בפעם אחת אלא נגפם ה׳ למות בלא עתם. אי נמי לא חשש למנותם כאשר לא מנה המתים בתבערה ובקברות התאוה ולא פרט הנופלים ביד בני לוי אלא לכבודם לומר שהרגו רבים בעם ולא פחדו מהם אלא בטחו בי״י. ואמר:
אשר עשו את העגל – לומר שלא היו מן המשתחוים לו והזובחים לו אלא מן העושים כלומר מאותם שנקהלו על אהרן ובעבור שאמר שנענשו על שעשו העגל ולא על עבודתו והם לא עשאוהו אמר:
אשר עשה אהרן – לומר שהוא עשאו במצותם ולכך נענשו. והמגפה הזאת היתה אחרי שהרג משה את העובדים לעגל והתפלל עליהם ואמר לו להעלותם אל הארץ ושישלח לפניהם מלאך ורצה לנכות להם מן העון כדי שיהו ראויים לזה ושילח המגפה בהם ובזה מחל להם קצת העון. ואמר לו:
ויגוף ה' את העם, "Hashem smote the people.⁠" In this instance the Torah did not reveal how many of the people were smitten with this fatal plague, as distinct from the people who had been executed by the Levites or the plague that killed the people participating in Korach's uprising, or the people who died as a result of the encounter with the Moabite women at Shittim. Perhaps the reason why here we have not been told numbers is that these people did not die all simultaneously, so that the cause of their deaths would be obvious, but the "plague" that struck them meant that they died prematurely.
Alternatively, the Torah did not bother to inform us of their number, just as it has not informed us of the number of people who died at Taveyrah (Numbers 11,1) or at Kivrot Hataavah (Numbers 11,35) The principal reason why the number of people executed by the Levites are mentioned, is to give credit to the Levites who carried out God's instructions in spite of the large number of people involved. They trusted in God's protection and were not afraid of their victims resisting and possibly killing them.
אשר עשו את העגל, "who had made the golden calf.⁠" This is mentioned to tell us that the people who were struck by the plague were not the ones who had actively prostrated themselves and worshipped the golden calf. Their sin consisted of ganging up on Aaron and demanding that he make for them a substitute for Moses. Seeing that the Torah first said that they were punished for making the golden calf, something not quite accurate, as Aaron had taken the gold and thrown it into the crucible, the Torah now had to add: אשר עשה אהרן, that actually it had been Aaron who had "made" the calf.
אשר עשה אהרן, "which Aaron had made.⁠" The reason the Torah had attributed the making of the calf to the people whom God subsequently struck with the plague, was that Aaron had acted only as their שליח, as their proxy. Had they not demanded it of him by adopting a threatening posture, he would never have dreamt of undertaking such a project. This plague only commenced after the Levites, at the command of Moses, had executed the people who had actively worshipped the calf. After that Moses had prayed to God on behalf of the people, and had received instructions to lead the people toward their goal, the Holy land. At that point God had said that He would send along one of His angels. In order to justify His doing so, He had to reduce the level of unexpurgated sin still amongst the people. Striking the instigators of the whole episode with the plague accomplished that purpose. Now God was able to say to Moses to proceed. [verse 34 was only preparatory, and did not contain the command to proceed forthwith. Ed.]
ויגוף י״י את העם – פירש הרא״ש ולא ספר הכתוב כמה היו הנגפים, כאשר ספר הנהרגים ע״י בני לוי, וכאשר פירש המגפה של קרח ושל בעל פעור. ואולי לא מתו בפעם אחת, אלא נפגם ה׳ למות בלא עתם. א״נ לא חשש למנותם כאשר לא חשש למנות המתים בתבערה, ולא פרט הנופלים ביד לוי רק לכבודם לומר שהרגו רבים בעם ולא פחדו מהם אלא בטחו בה׳.
ואמר אשר עשו העגל – לומר שלא היו מן המשתחוים לו והזובחים לו, אלא מן העושים כלומר מאותם שנקהלו על אהרן, ובעבור שאמר שנענשו על שעשו העגל ולא על עבודתו והם לא עשאוהו, אמר אשר עשה אהרן לומר שהוא עשאו במצותם, ולכן נענשו והמגפה הזאת היתה אחרי שהרג משה את העובדים לעגל ונתפלל עליהם ואמר להעלותם אל הארץ ושישלח לפניהם המלאך ורצה לנכות להם מן העון כדי שיהיו ראויים לזה, ושלח המגפה בהם, ובזה מחל להם קצת העון.
על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן – ידוע כי יש לפעול פועלים רבים קצתם קרוב מקצת, ולכן הם עשו ואהרן עשה, אבל הם היו סבה לאהרן לכן שם אותם ראשונים.
והנה נגף ה׳ יתעלה העם שהיו סיבה לעשיית העגל שעשה אהרן, והם האנשים הנשארים מהטועים אחריו. ואחשוב שזאת המגפה היתה באלו הימים שהתנפל בהם משה לפני ה׳ יתעלה שישא חטאתם, והם היו ארבעים יום כמו שנזכר בפרשת והיה עקב (דברים ט, יח).
[יג] ולפי שמה שעשה אהרן העגל לא עשאו אלא להכרח העם המתאוים לאלהים אחרים כנזכר לזה אמר ויגוף י״י את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן – לומר שהם עשו בעצם את העגל אשר עשה אהרן במקרה. ועם כל זה האשים עצמו עליו בפרשת שמיני באומרו ותקראנה אותי כאלה (ויקרא י׳:י״ט) כמו שיתבאר שם יפה ב״ה. ומ״מ לזה נתן לו למחילה ולהם לעונשים.
ויגוף י״י את העם מיתה בידי שמים. אותם שהיו בעדים ולא בהתראה וכן כתב למעלה בפסוק וישק את בני ישראל נתכון לבדקן כסוטות וג׳ מיתות נדונו שם עדים והתראה בסייף עדים בלא התראה במגפה שנאמר ויגוף י״י את העם לא עדים ולא התראה בהדרוקן ולא הבנתי זה שבמיתה בידי שמים אין צורך לעדים שהרי כל המזידין אע״פ שאין שם עדים חייבין כרת שהעדים אינם צריכין אלא לגלות הדבר וקב״ה הכל גלוי לפניו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן – בהסכמתם הוציא לפועל מי שעשה לעגל מסכה, אותו הדבר אשר עשה בו מעשה אהרן, בציירו ובהשליכו באש, כמו שהעיד באמרו ״ויצא העגל הזה״ (פסוק כ״ד).
על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, by Aaron’s agreeing, not protesting, he helped a potential sin become an actual sin, so that the person’s sin who fashioned the gold into the shape of a calf is attributable to Aaron. Aaron’s contribution in deed was his throwing the gold into the fire. He himself describes the “this calf emerged,” as a direct consequence of his throwing the gold into the fire (verse 24).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

מיתה בידי שמים וכו׳. כמו שפירש למעלה (רש״י פסוק כ) ׳עדים בלא התראה במגיפה׳, והוא אליבא דחד תנא בפרק שני שעירים (יומא סו ע״ב). והקשה הרא״ם, מה צריך עדים למיתה בידי שמים, והיה ראוי להיות במגיפה אף אותו שעשה בלא עדים, ואין דבר זה קשיא, כי אף על גב שאפשר שיהיה מיתת החוטאים בלא עדים על ידי דבר, לא מתו על ידי דבר, כיון שלא היו יודעים החטא יאמרו מי מגיד לנו שחטאו, שמא לא חטאו, וכאשר יראה שימותו על ידי דבר יאמרו במקרה מתו, אף אותם שלא חטאו, אבל כאשר לא מתו רק אותם שחטאו, והם ידעו זה, אז ידעו שעל ידי חטאם מתו. וכן לא מתו בבדיקה אותם שחטאו בעדים, חדא, דלא שייך בדיקת המים אלא כשאין ידוע, כמו גבי סוטה שאין החטא ידוע, אבל כשידוע חטא שלהם לא שייך בזה בדיקה, ולכך מתו על ידי מגיפה. ועוד, דכיון דאפשר להמית אותם מיד על ידי מגיפה, יותר עדיף, דלא צריך להמתין לבדיקה. ואל יקשה לך אותן שמתו בהדרוקן מי יאמר לי שחטא, וזה לא קשיא, כי שתית המים לצבות בטנם אין זה כמנהגו של עולם, בודאי יאמרו על ידי חטא היה, דאם לא כן למה מתו. ועוד, כי הרבה שתו ולא מתו, אם כן בודאי אלו שמתו – על חטא מתו, ולא קשיא מידי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אשר עשה אהרן – צריך לדעת לאיזה ענין אמר זה, ואולי שהקפיד ה׳ על שגרמו לאהרן קדוש ה׳ לחטוא כי חטא אדם גדול לו יהיה כחוט השערה יקפיד ה׳ עליו למאוד.
או ירצה להוציא הלעז מעל אהרן כי ישראל הם שעשו העגל אשר עשה אהרן כי מעשה אהרן עליהם יחשב, או לצד שאנסוהו או לצד שהם עשו עיקר המעשה שהוא הכישוף שבו יצא מדבר.
אשר עשה אהרן which Aaron had made. What was the Torah's purpose in making this statement at this point? Perhaps God wanted us to know that the Israelites were punished for causing Aaron to become the innocent maker of the golden calf. God deals severely with anyone who causes a great and holy man such as Aaron to become involved in the performance of a sin.
Alternatively, the Torah wanted to ward off any accusation anyone had levelled against Aaron who was only technically the maker of the golden calf, and to place the blame where it belonged. The fact that God smote the people for a calf which Aaron had made, is evidence that God considered the people as having made the calf.
ויגף ה׳ את העם – כל לשון מגפה הוא מיתה קודם זמן, כענין שנאמר אם ה׳ יגפנו או יומו יבא (שמואל א׳ כ״ו י׳), ובוחן לבות נגף את העם החוטאים במחשבה שעליהם אמר למעלה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, אבל העובדים בפרהסיא נהרגו ע״י בני לוי:
על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן – עשיית העגל מיוחסת לעם ולאהרן, כי הוא עשה העגל בפועל, והם עשו אותו לע״ז, א״כ הם חטאו ממש, והוא גרם להם החטא כמו שאמר כי הבאת עליו חטאה גדולה, ולזה משה בהוכיחו את ישראל ייחס להם עשיית העגל, באמרו עשיתם לכם עגל מסכה (דברים ט׳ ט״ז), והנה באמת עבודת העגל שהיא עיקר החטא תלויה בעשייתו, ואילו אהרן לא עשאו, הם לא עבדוהו, ואילו הם לא עבדוהו, לא היה חטא לאהרן בעשייתו:
אשר עשו את העגל – כי הם אמרו: קום עשה לנו אלהים {שמות ל״ב:א׳}. והאריך בזה כי לא היה זה מיד אלא אחר זמן כדברי ראב״ע, והוא נמשך למה שאמר וביום פקדי וגו׳ (תלמידי יהודה לוצאטו).
ויגף – ״נגף״, מכת מוות, קרוב ל״נקב״, עשיית חור. ומכאן ״מגפה״, מיתה פתאומית. ״נגף״ הוא צורה מוגברת של ״נגע״ (היינו ״נגיעה״) – הלשון המורה על מכה מאת ה׳.
אשר עשו וגו׳ – עיין פירוש לעיל פסוק א.
על פי הגמרא ביומא (סו:) האנשים שמתו במגפה היו אלה שנטלו חלק בפרהסיה בעבודת העגל, אולם לא היו חייבים מיתה בידי אדם, היינו ביד הלויים, משום שחטאו בעדים בלא התראה, או שעבדו לעגל רק בגיפוף ונישוק.
ומאחר שהשתתפותם בעבודת העגל הייתה בפרהסיה, הרי מיתתם הפתאומית גילתה את יד ה׳ דיין האמת, ואת קרבת אהבת ה׳ המרפאת את תחלואי גוף האומה.
ויגוף – אמנם הע״ר שהם עשו את העגל נגפו במגפה, ופי׳ חז״ל שהם אלה שלא היו שם עדים והתראה, כי מן בני ישראל שעבדו היו עדים אלה שלא עבדו, אבל הע״ר שכולם עבדו לא היו עדים כי הם בכללם היו העושים, וע״כ הע״ר כולם נגפו במגפה כי להם לא נשבע ה׳ להביאם לארץ ומשה לא התפלל עליהם כנ״ל (פסוק י״א), ובאר שלא אהרן עשה רק הם עשו, כי אהרן היה אנוס כנ״ל:
על אשר עשו1: עשיה בכל מקום משמעו תכלית והעמדה על צורה המיוחדת לאותו דבר, כמו שכתבתי בספר דברים בשירת האזינו (פסוק ו׳)⁠2, וכן בספר בראשית כמה פעמים3. והנה אהרן עשה העגל בצורה המיוחדת לו לפי דעתו שיהיה אמצעי להביא צרכי ישראל לפני ה׳ על ידו4, אבל המה עשוהו לתכלית אחר שיהא הוא האמצעי לעשות צרכיהם, והיינו עבודה זרה5, ונמצא המה ״עשו את העגל״ כפי דעתם ״אשר עשה אהרן״ לפי דעתו.
והנה משה לא ביקש כעת מאומה6 כל זמן שראה שהקצף גדול ואין מרצין בשעת כעס, ולא התפלל אלא הנוסחא שבפרשת דברים7.
1. מהו ״עשו את העגל אשר עשה אהרן״, מי עשה – הם או אהרן?
2. עה״פ ״הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך״.
3. א,ה. ב,ג. לט,כב. מא,לד.
4. וכפי שביאר רבינו לעיל פסוק ב׳.
5. וכפי שביאר רבינו לעיל פסוק ב׳.
6. אלא להלן (לג,יב) והלאה.
7. פרק ט׳ פסוקים כ״ו עד כ״ט.
ויגף – לאחר זמן ולא פורש אימתי.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144