Shofetim 17 – שופטים יז‏ – Mikraot Gedolot

(א) ⁠וַֽיְהִי⁠־אִ֥ישׁ מֵהַר⁠־אֶפְרָ֖יִם וּשְׁמ֥וֹ מִיכָֽיְהוּ׃

There was a man of the hill country of Ephraim whose name was Micah.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַהֲוָה גַבְרָא מִטוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם וּשְׁמֵיהּ מִיכָיְהוּ.

רמז עב

ויהי איש מהר אפרים – מפני מה לא מנו את מיכה עם אותם שאין להם חלק לעוה״ב מפני שפתו מצויה לעוברים ושבים. ועבר בים צרה אמר רבי יוחנן זה פסלו של מיכה. תניא רבי נתן אומר מגרב לשילה שלשה מילין והיה עשן של מערכה ועשן פסלו של מיכה מעורבין זה בזה בקשו מלאכי השרת לדחפו אמר להם הקב״ה הניחו לו פתו מצויה לעוברים ושבים, ועל דבר זה נענשו אנשי פילגש בגבעה אמר להם הקב״ה בכבודי לא מחיתם ובכבוד ב״ו מחיתם.

ויהי איש מהר אפרים – אף על פי שנכתבו שתי פרשיות הללו בסוף הספר, של מיכה ושל פלגש בגבעה, בתחלת השופטים היה, בימי עתניאל בן קנז, שנאמר: וישימו להם את פסל מיכה וגו׳ כל ימי היות בית אלהים בשילה (שופטים י״ח:ל״א), למדנו שכל ימי שילה היה דמות של מיכה, ובפלגש בגבעה נאמר על יבוס שבירושלים: לא נסור אל עיר נכרי (שופטים י״ט:י״ב), למדנו שעדיין לא כבשו את ירושלים.

There was a man from Mount Ephraim. Although both incidents are recorded at the conclusion of this book, the episodes of Michah and the concubine at Givoh took place at the beginning of the period of Judges, during the days of Asniel ben Kenaz,⁠¹ as it is said, "They appointed, for themselves, the figure of Michah, etc., during the entire period of the Mishkon at Shiloh" (Shofetim 18:31). We learn that, throughout the period of Shiloh, the graven figure of Michah was in existence.⁠² Concerning the concubine at Givoh, it is said, about Yevus of Jerusalem, "Let us not turn to an alien city" (Shofetim 19:12) we learn that Jerusalem had not yet been conquered.⁠³

1. Asniel was the first of the judges.

2. Thus encompassing the period of Asniel, as his tenure began after the death of Yehoshua, when the Mishkon had already been established at Shiloh.

3. It was later conquered by the tribe of Judah (1:8), during the time of Asniel (there, v.13). See Seder Olam, 12.

ויהי איש מהר אפרים ושמו מיכיהו – כתוב בסדר עולם כי בימי כושן היה פסלו של מיכה, שנאמר: וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות שם בית האלהים וגו׳ (שופטים י״ח:ל״א), ובימיו היתה פלגש בגבעה, שנאמר: ויקם וילך עד נכח יבוס היא ירושלים (שופטים י״ט:י׳), ואמר: לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה (שופטים י״ט:י״ב).

ואם מפני הפסוקים האלה אמר, א״כ אף בימי יהושע היה פסלו של מיכה, כי בימיו השכינו אהל מועד בשילה אחר ארבע עשרה שנה, שבע שכבשו ושבע שחלקו, וזה רחוק שבימי יהושע היה זה הפסל, שהרי כתוב: ויעבדו את י״י כל ימי יהושע (יהושע כ״ד:ל״א), ועוד שאמר: אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (שופטים י״ז:ו׳), ולא היה זה בימי יהושע, כי אפילו על המזבח שבנו בני גד ושבט ראובן אמרו לעלות עליהם לצבא (יהושע כ״ב:ל״ג), כל שכן פסל מיכה.

ומה שאמר כי דבר פלגש בגבעה היה בימים ההם מפני שאמר: לא נסור אל עיר נכרי (שופטים י״ט:י״ב), דומה שלא נכבשה ירושלים עדין. ואני אומר כי בימי יהושע נכבשה, שנאמר: ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע ובני ישראל (יהושע י״ב:ז׳), ובכללם מלך ירושלם אחד (יהושע י״ב:י׳). ואומר: ואת היבוסי יושב ירושלם לא יכלו בני ישראל להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם (יהושע ט״ו:ס״ג), הנה כי לקחו בני ישראל ויהודה ירושלם בימי יהושע לבד מצודת ציון, שלא נכבשה עד דוד. ונראה כי לא נתיישבה ירושלם מישראל כל כך אע״פ שנכבשה, לפי שהיה היבוסי עדיין שם. והלוי ונערו כשעברו נכח יבוס היה ערב. ודומה כי מפאת היבוסי היה דרכם, לא מפאת ירושלם שהיו בה ישראל, ואם בא ללון שם בערי היבוסי היו פוגעים תחילה, ואמר לו נערו: נסורה אל עיר היבוסי הזאת ונלין בה (שופטים י״ט:י״א), ואמר לו אדוניו: לא נסור אל עיר נכרי (שופטים י״ט:י״ב).

ואמרו בדרש כי נסמך זה הענין לענין שמשון מפני שהיו אלף ומאה כסף (שופטים ט״ז:ה׳) בדבר שמשון לרעה, ואלף ומאה כסף של אם מיכה גם כן לרעה, ונסמך גם כן אליו דבר פלגש בגבעה כי בעון פסל מיכה נהרגו כמה אלפים מישראל במלחמת בנימין, ולולא זה לא היו מתים מישראל כי בדין היו נלחמים עם בנימין לבער הרעה מישראל.

עוד ספר שכבר היה איש מהר אפרים ושמו מיכיהו והנה אחשוב שכבר היה זה בימים הקדומים שלא היה שם שופט והיה זה בימי השעבוד אם קודם עתניאל בן קנז אם קודם אהוד אם קודם אחד מהבאים אחריהם והביאני לזה שאי איפשר לומר שהיה זה הענין בין שנות שמשון ובין שנות עלי לפי מה שהתבאר מדברינו הקודמים וכבר נבאר במה שאחר זה שראוי שיהיה כל זה הספור במה שבין מיתת יהושע ובין עתניאל בן קנז ואחשוב שנסמך זה הספור לשמשון שהיה משבט דן לספר מה שאירע על החטא לשבט דן על דבר פסל מיכה שהתמיד זמן ארוך מאד וכבר אמרו קצת המפרשים שהיה זה בשביל הסכמה מספר אלף ומאה כסף שבא בסיפור שמשון ודלילה ומספר אלף ומאה כסף שבא בסיפור מיכה ונוכל לומר לפי זה המאמר עוד שכבר היתה הסכמה אחרת בענין אלו הכספים והיא שמכל אחד מהם נמשך רע לדן כי כסף דלילה היה סבה אל שנפל שמשון ביד פלשתים ונקרו עיניו ונמשך לו המות בסבתו וכסף מיכה היה סבה שטעו בני דן בפסל ההוא זמן ארוך.

ואולם התועלות המגיעות מאלו הספורים הם אלו.

התועלת הראשון – הוא להודיע מה שקרה מן הסכנה למיכה מפני נטייתו מדרכי התורה, עד שכמעט סבב הפסל ההוא לאבד מיכה וביתו.

(הקדמה) פרשה עשירית בספור הפסל אשר היה ראשונה בבית מיכה עם הנער הלוי אשר היה לו לכהן, ואיך בני דן הלכו לכבוש את לשם וגנבו הפסל והושיבוהו שמה. תחלת הפרשה ויהי איש אחד מהר אפרים ושמו מיכיהו וגו׳, עד בימים ההם ומלך אין בישראל, ושאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:

השאלה הראשונה אם ענין פסל מיכה וענין פלגש בגבעה היה אחרי מות שמשון, או קודם לזה בימי כושן רשעתים כמו שנזכר בסדר עולם (פרק י״ב)? ואם נאמר שהיו אחרי מות שמשון כמו שיורו עליו סדר הפרשיות, יקשה אמרו וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלהים בשילה? יורה שהתמיד שם הפסל כמו שהתמיד הארון בשילה, ובענין פלגש בגבעה נאמר על ירושלים (שופטים י״ט י״ב) לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל המה, ויורה שהיה זה קודם שתלכד ירושלים מבני יהודה, וגם יקשה חשבון שנות השופטים אשר בא בסדר עולם, ואלה הם הראיות אשר הביאו חכמינו זכרונם לברכה בדעת הזה. ואם נאמר שהיה זה קודם גדעון ויפתח ושמשון, יקשה א״כ מאד למה נזכרו הספורים האלה בסוף הספר אם קרו זמן הרבה קודם זה? האם נאמר שמפני שזכר מה שקרה לשמשון מהאלף ומאה כסף שהיה סבת רעתו יזכור אחר כך פסל מיכה שהיה גם כן מהאלף ומאה כסף, ולמה ישמט מהמקום הראוי לו?

השאלה השנית באמרו בימים ההם אין מלך בישראל איש כל הישר בעיניו יעשה בתוך ספור פסל מיכה שני פעמים, כי הוא אמר והאיש מיכה לו בית אלהים ויעש אפוד וגו׳ בימים ההם אין מלך בישראל וגו׳, ואחר זה אמר ויאמר מיכה עתה ידעתי כי ייטיב ה׳ לי וגו׳ בימים ההם אין מלך בישראל, ויקשה א״כ למה באה ההודעה הזאת בזה הספור ולא בא בספור אחר? ומה צורך בהודיע שאין מלך בישראל, וידוע שלא היה מלך בישראל עד שאול, ולמה זכר זה שני פעמים כאן?

השאלה השלישית באמרו ויהי נער מבית לחם יהודה והוא לוי, והפסוק הזה סותר עצמו, כי אם הוא היה ממשפחת יהודה איך היה לוי? ואם היה לוי איך זכר שהיה ממשפחת יהודה? הנה א״כ הפסוק הזה תחלתו סותר סופו:

השאלה הרביעית באמרו ובימים ההם שבט הדני מבקש לו נחלה לשבת כי לא נפלה לו עד היום ההוא בתוך שבטי ישראל בנחלה והוא זר מאד, כי הנה בספר יהושע (סי׳ י״ט מ׳) נזכר שנתנה לו נחלתו ושהיה גבול נחלתו צרעה ואשתאול ועיר שמש ושאר המקומות שנזכרו שם, וגם בכאן יזכור ששלחו בני דן אנשים לרגל את ליש וששלחום מצרעה ומאשתאול עריהם, וא״כ כבר היה להם נחלה? וגם יקשה למה בא בכאן הספור הזה מלכידת ליש שכבר נזכר בספר יהושע?

השאלה החמישית בכפל הפסוקים שבאו בלקיחת הפסל, כי נזכר זה שלשה פעמים, אמר ראשונה ויעלו חמשת האנשים ההולכים לרגל את הארץ באו שמה לקחו את הפסל וגו׳, ואמר שנית ואלה באו בית מיכה ויקחו את פסל האפוד וגו׳, ואמר שלישית וייטב לב הכהן ויקח את האפוד וגו׳, ושם נזכר גם כן שני פעמים שהיו שש מאות איש חגורי כלי מלחמה פתח השער והוא כפל מבואר בפסוקים:

השאלה הששית באמרו בסוף הפרשה ויקימו להם בני דן את הפסל וגו׳ עד יום גלות הארץ וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלהים בשילה, ויקשה זה משני צדדים. האחד איך אמר שהתמיד הפסל בתוך בני דן כל ימי היות בית האלהים בשילה? והנה בימי יהושע היה בית האלהים בשילה ואיך נאמר שהיה אז פסל מיכה? והכתוב אומר (יהושע כ״ד ל״א) ויעבדו העם את ה׳ כל ימי יהושע, ואם על המזבח אשר בנו בני גד ובני ראובן אמרו לעלות עליהם לצבא, כ״ש שהיה ראוי שיעשו על ע״ז כזאת מבוארת אם היתה בימים ההם. והצד השני הוא איך אמר שהתמיד הפסל עד יום גלות הארץ? ואיך בימי שמואל שהסיר מכל הארץ את הבעלים ובימי דוד המלך ע״ה ובימי יאשיהו ע״ה ושאר המלכים חסידי עליון לא בערו הע״ז ההיא? ואיך כתב זה שמואל הנביא אשר בא בקבלתם ז״ל (ב״ב י״ד ע״ב) שמואל כתב ספרו וספר שופטים ורות שהיה קודם גלות סנחרב זמן מרובה: ואיך ספר מה שהיה אחרי מותו קרוב לשש מאות שנה:

והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלם:

ויהי איש מהר אפרים ושמו מיכיהו. כבר זכרתי שדעת חז״ל (סדר עולם פרק י״ב) הוא שספור פסל מיכה וספור בני דן ופלגש בגבעה היו בימי כושן רשעתים, וראוי שיתישבו הדברים כפי דעתם ראשונה, ואחרי כן אפרש הענין כפי מה שיורה פשט הכתובים וסדר הפרשיות. ואומר כי לפי דעת חז״ל הספורים האלה שלשתם מפסל מיכה ובני דן ופלגש בגבעה קרו בימי כושן רשעתים אחרי מות יהושע קודם ממשלת עתניאל בן קנז, ומפני זה נכתב בהם בימים ההם אין מלך בישראל וגו׳, ר״ל שלא היה ביניהם שופט שוטר ומושל, ואיש כל הישר בעיניו יעשה לפי שכבר מת יהושע ועדיין לא קם שופט, ובימים ההם היה שבט הדני מבקש לו נחלה כי היתה נחלתם קצרה מהכיל אותם, והיה זה בימים שנלחמו בני יהודה ולכדו את ארצם ובני יוסף גם כן לכדו ביתאל, ובאותו זמן עלו בני דן ולכדו את ליש כמו שנזכר כאן. ואמנם למה נזכרו הספורים האלה בסוף הספר עם היות שקדמו בזמן לספורי השופטים? אחז״ל (עיין רד״ק) שנזכר ספור פסל מיכה אחרי ספור שמשון להגיד ששניהם באו בסבת האלף ומאה כסף כמו שאמרתי, ושבא ענין פלגש בגבעה אחר סיפור פסל מיכה להגיד שבעון שחטאו בפסל מיכה ובמה שלא מיחו בני ישראל בידי בני דן עליו נהרגו כמה אלפים מישראל על ענין פלגש בגבעה, וכמו שאחז״ל (סנהדרין ק״ג ע״ב) על כבודי לא חסתם וחסתם על כבוד בשר ודם? וכמו שאבאר. וכפי הדעת הזה מזמן קורותם נראה לי להשיב לזה ולומר, שראה כותב הספר הזה לספר ראשונה בלי ערבוב כל השופטים שקמו בישראל זה אחר זה, ומה שקרה להם מהמלחמות אחר מות יהושע עם האומות, ואחר שהשלים ספור שמשון שהוא היה האחרון אשר בספר הזה מהם, חזר לספר הדברים אשר קרו לבני ישראל אלה עם אלה בין יהושע והשופטים, ולא רצה להבדיל ביניהם כי אם להגיד איך באו המנהיגים כלם זה אחר זה, ואחרי זכרונם ספר הענינים האלה, ועם היותם קודמים בזמן היו אחרונים בספר, לפי שנזכרו יחד עניני השופטים ומלחמותיהם, ואחרי השלמתם זכר עניני ישראל שקרו בימיהם שאינם מתיחסים אל האויבים ואל השופטים, וכדי שנדע הזמן אשר קרה זה בו (עם היות שנכתב בזולת מקומו) בא בכל אחד מהספורים האלה מאמר שבימים ההם לא היה מלך בישראל, כי נזכר זה פעם ראשונה בענין פסל מיכה, ונזכר שנית בענין שבט דן ולכידתו ליש, ונזכר פעם שלישית בענין פלגש בגבעה, וכלם להגיד ששלשת הספורים האלה קרו קודם שופטי ישראל אחרי מות יהושע בזמן שלא היה בישראל מלך ולא מושל ושופט עדיין. הנה התבאר מזה כפי דעת חז״ל זמן אלו הספורים ולמה נזכרו שלא במקומם וצורך מאמר בימים ההם אין מלך בישראל שלשה פעמים, והותרו בזה לדעתם השאלות ראשונה ושנית שלישית ורביעית: אבל כפי סדר הפרשיות נוכל גם כן ליישב הענינים ולהתיר הספקות באופן אחר יותר נכון, ונאמר שענין פסל מיכה ופלגש בגבעה שניהם קרו אחרי שאסרו הפלשתים את שמשון ובהיותו גולה בתוכם, עם היות שהכתוב במה שעבר להשלים ספורו כתב שמת שמשון, ואינו סותר לזה מה שאמר בפסל מיכה כל ימי היות בית האלהים בשילה, לפי שזה לא יחייב היות הפסל בשבט דן כל הימים אשר ישב ארון האלהים בשילה, שאם היה זה מחוייב ונמשך מהמאמר ההוא יתחייב גם כן שבימי יהושע היה פסלו של מיכה (כיון שבימיו היה הארון בשילה) והוא רחוק מאד, שכל ימיו עבדו ישראל את השם כמו שהעיד הכתוב, אבל פירוש הכתוב שבני דן שמו הפסל בליש ושישב שם משם והלאה כל ימי היות המשכן בשילה, וזה לא יגזור ההתחלה כי אם הסוף, רוצה לומר שהתמיד שם משהושם באותו מקום עד שנעתק המשכן משילה, שאז בימי שמואל הסירו את הבעלים ואת הפסילים מן הארץ, וגם הפסוק השני שחייב אצלם זה ממה שאמר שהיה ירושלים מעם נכרי אשר לא מבני ישראל המה גם זה ממה שיקל התרתו, לפי שעם היות שבני יהודה לכדו את ירושלים היה זה מה שנפל בחלקו, אבל מה שנפל בחלק בנימין הנה אמר הכתוב בזה הספר (אחרי שלכדו בני יהודה את ירושלים) (סי׳ א׳ כ״א) ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו בני בנימין וישב היבוסי את בני בנימין בירושלים עד היום הזה. וכבר פירשתי על הפסוק הזה שם, שהיה יבוס מחוז והיו בו ערים מבני יהודה וערים מבני בנימין, ועם שלכדו בני יהודה את המקומות אשר היו בחלקו, הנה בנימין לא לכדו את כל הערים אשר נפלו בחלקו ונשארו מהם מלהכבש, וגם אותם שלכדו הניחו לישב שם את היבוסי ועליהם אמר הנה לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל המה. ורד״ק כתב שנשארה המצודה והוא המבצר ציון עיר דוד שלא נכבשה עד ימי דוד, ועליה אמר עיר נכרי וגו׳. הנה התבאר שהראיות שהביאו חז״ל מכח הפסוקים, לאמת שהיו הספורים האלה קודמים אינם מחויבות, ואמנם החשבון שהביאו משנות השופטים בסדר עולם אינו מדויק, וכבר השיב עליו רד״ק בפירושו לזה המקום יעויין משם, ואני אעיר עליו יותר בשלמות בספר שמואל. הנה התבאר מזה שאינו רחוק שנאמר שספורי פסל מיכה ופלגש בגבעה קרו בסוף שנות שמשון קודם שישפוט עלי הכהן, וכפי מה שיורה עליו סדר הפרשיות ושאין ספק בזה מכח הפסוקים, והותרה השאלה הראשונה.

(א) ולזה התחיל הספור ויהי איש מהר אפרים ושמו מיכיהו, שהיה זה הספור אחרי כל מה שנזכר קודם זה, ואמר שהיה שמו מיכיהו ולהלן הוא אומר והאיש מיכה ותמיד יקראהו מיכה, לפי שבנערותו נקרא מיכיהו שהוא שם ההקטנה וההמעטה, וזהו ויהי איש מהר אפרים ושמו מיכיהו, רוצה לומר ושמו בנערותו בהיותו אצל אמו היה מיכיהו, ואחרי היותו איש נקרא בשם שלם מיכה, וז״ש והאיש מיכה שנקרא מיכה אחרי שהיה איש ונקרא כן תמיד אחרי זה:

ושמו מיכיהו – בתחלה היה צדיק וקראו מיכיהו, ואחר שעבד ע״ז קראו מיכה (ולכן אמר ושמו מיכיהו שהרשעים הם קודמים לשמם, כמ״ש חז״ל (רות רבה ד, ג) נבל שמו כו׳):

ויהי איש מהר אפרים – מעשה מיכה ופילגש בגבעה היו לפי דברי בעל סדר עולם בימי כושן רשעתים אחרי מות יהושע לפני שפוט השופטים, ובימים ההם אין מלך בישראל על השופטים נאמר כמו שפרש שד״ל על פסוק לפני מלך מלך לבני ישראל (משתדל פ׳ וישלח), ופינחס המשמש בכהונה גדולה בימי מלחמת פלגש בגבעה יוכיח, וישראל השחיתו דרכם ועבדו עבודה זרה, והכותב לא רצה להפסיק בין מות יהושע והמאורעות בימי השופטים ומשגמר חזר על הראשונות.

לאחר סיפורם של שופטי ישראל, המקרא מביא את סיפורם של פסל מיכה וסיפור בני דן ופילגש בגבעה אשר היו בימי כושן רשעתיים קודם ממשלת עתניאל בן קנז¹, ובזמן הזה וַֽיְהִי היה -אִ֥ישׁ מֵֽהַר-אֶפְרָ֖יִם וּשְׁמ֥וֹ היה מִיכָֽיְהוּ²:

1. סדר עולם פרק י״ב, רש״י, אברבנאל, רד״ק, רלב״ג. ולמה נזכרו הספורים האלה בסוף הספר למרות שקדמו בזמן לספורי השופטים? אמרו חז״ל (עיין רד״ק) שהוזכר סיפור פסל מיכה אחרי סיפור שמשון להגיד ששניהם באו בסיבת האלף ומאה כסף (שגם לדלילה הבטיחו פלשתים אלף ומאה כסף, פרק טז פס׳ ה׳ לעיל), ובא ענין פלגש בגבעה אחר סיפור פסל מיכה להגיד שבעוון שחטאו בפסל מיכה ובמה שלא מיחו בני ישראל בידי בני דן עליו נהרגו כמה אלפים מישראל על ענין פלגש בגבעה, וכמו שאמרו חז״ל (סנהדרין קג:) ״על כבודי לא חסתם וחסתם על כבוד בשר ודם?⁠״ וראה כותב הספר (שמואל הנביא) לספר תחילה בלי ערבוב כל השופטים שקמו בישראל זה אחר זה, ואחר שהשלים סיפור שמשון, חזר לספר את הדברים אשר קרו לבני ישראל בין יהושע והשופטים, אברבנאל. וראה את ביאורו בהרחבה המביא דעה אחרת ולפיה כי יש מקום לומר שמיכה ופלגש בגבעה שניהם קרו אחרי שאסרו הפלשתים את שמשון ובהיותו גולה בתוכם.

2. המקרא קרא לו כך לפי שבנערותו נקרא מיכיהו שהוא שם ההקטנה וההמעטה, ואחרי היותו איש נקרא בשם שלם מיכה, אברבנאל. מלבי״ם ביאר שנקרא כך כי בתחלה היה צדיק וקראו מיכיהו, ואחר שעבד עבודה זרה קראו מיכה, ולכן אמר ושמו מיכיהו שהרשעים הם קודמים לשמם, כמ״ש בחז״ל (רות רבה ד, ג) נבל שמו כו׳. כלי יקר מבאר כי כך נקרא בגלל המצווה של הכנסת אורחים כפי שמובא במדרש ילקוט שמעוני, מפני מה לא מנו את מיכה עם אותם שאין להם חלק לעוה״ב? מפני שפתו מצויה לעוברים ושבים. ובמדרש מובא (סנהדרין ק:) כי היה מיכה מיוצאי מצרים, שבשעה ששיעבד פרעה את ישראל בחומר ובלבנים, גזר על כל ישראל לעשות בכל יום מכסה של לבנים, וכשהיתה לבנה חסרה, הכניסו תינוק במקומה, וכשנולד מיכה שמו אותו בבניין במקום לבנה, ולכן נקרא שמו מיכה שנתמכמך בבניין, וכאשר אמר משה לה׳ (שמות ה, כב) ״לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה״, אמר לו הקב״ה, קוצים הם מכלים, שגלוי לְפָנַי שאם הם חיים יהיו רשעים גמורים, ואם תרצה תנסה, הלך משה והוציא אחד מהם, וזה היה מיכה, וכשכתב משה רבינו את השם והשליכו לנילוס כדי להעלות משם את ארונו של יוסף הצדיק, בא מיכה ונטל את השם בסתר, וכשהעביר הקב״ה את ישראל בים סוף, עבר מיכה עמם כשבידו השם לעשות את העגל, ועוד אמרו חז״ל, מיכה הוא נבט (אביו של ירבעם) והוא שבע בן בכרי, מעם לועז.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ב) וַיֹּ֣⁠אמֶר לְ⁠אִמּ֡⁠וֹ אֶ֩לֶף֩ וּמֵאָ֨ה הַכֶּ֜⁠סֶף אֲשֶׁ֣ר לֻֽקַּֽ⁠ח⁠־לָ֗ךְ [וְ⁠אַ֤תְּ] (ואתי) אָלִית֙ וְ⁠גַם֙ אָמַ֣רְתְּ בְּ⁠אׇזְנַ֔י הִנֵּ⁠ה⁠־הַכֶּ֥⁠סֶף אִתִּ֖⁠י אֲנִ֣י לְ⁠קַחְתִּ֑יו וַתֹּ֣⁠אמֶר אִמּ֔⁠וֹ בָּר֥וּךְ בְּ⁠נִ֖י לַיהֹוָֽהי״יֽ׃

He said to his mother, "The eleven hundred pieces of silver that were taken from you, about which you uttered a curse, and you also spoke it in my hearing, behold, the silver is with me; I took it.⁠" His mother said, "Blessed be my son of Hashem.⁠"

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר לְאִמֵיהּ אֲלַף וּמְאָה סַלְעִין דִכְסַף דְאִתְנְסִיב לִיךְ וְאַתְּ אוֹמִית וְאַף אֲמַרְתְּ קֳדָמַי הָא כַסְפָּא עִמִי אֲנָא נְסִבְתֵּיהּ וַאֲמַרַת אִמֵיהּ בְּרִיךְ בְּרִי קֳדָם יְיָ.

אשר לקח לך – אשר נגנב ממך, ויש לו דומה כי אשה עצורה לנו (שמואל א כ״א:ו׳), עצורה ממנו.

ואת אלית – קללת כל מי שגנבו, וגם אמרת הקללה באזני.

הנה הכסף – אני מודה לך עליו שהוא בידי שאני לקחתיו.

Stolen from you [lit. "to you"]. Stolen from you.⁠¹ Similarly,⁠² "For women were withheld 'to' us,⁠" – 'from' us.

When you cursed. You cursed whoever stole it, and even uttered the curse in my ear.

Look, the silver. I confess to you, concerning it, that it is in my possession, as I stole it.

1. לך, lit. “to you”, may also be interpreted as “from you”.

2. Shemuel 1, 21:6

ויאמר לאמו אלף ומאה הכסף אשר לוקח לך – הפרשיות נסמכו על פי הכסף הרע ששוה, כאן אלף ומאה כסף של דלילה (שופטים ט״ז:ה׳) ואלף ומאה כסף של פסל מיכה ששניהן כסף של פורענות.

ואת אלית וגם אמרת באזני – ארור האיש אשר לקח ממנו אם אינו מודה בו. הנה הכסף אתי אני לקחתיו.

AND HE SAID UNTO HIS MOTHER: THE ELEVEN HUNDRED PIECES OF SILVER THAT WERE TAKEN FROM THEE. This chapter is connected to the previous chapter because an equivalent amount of "evil money" is dealt with in both chapters. The previous chapter speaks of the one hundred and ten gold pieces given to Dalilah. This chapter tells of the one hundred and ten gold pieces that were turned by Micah into an idol. The silver spoken of in both chapters resulted in disaster.

ABOUT WHICH THOU DIDST UTTER A CURSE, AND DIDST ALSO SPEAK IT IN MINE EARS. [You said:] Cursed be the man who took the silver from me if he does not confess [his misdeed].

THE SILVER IS WITH ME. I took it.

אשר לקח לך – הכסף אשר לך, אשר לקח ונגנב מאתך.

ואת אלית – כל מי שלקח אותו יהיה כך וכך, אני מודה כי אני לקחתיו.

ואת אלית וגם אמרת באזני – פירוש: נשבעת להקדישו ושמעתי באוזני שלא תוכלי לכפור.

ותאמר אמו – פירוש: קודם שהשיב לה אמרה לו כבר הקדשתיו שאתנהו מידי לבני, תנהו לי ועתה אשיבנו לך. שאקיים נדרי שאתנהו לך מידי.

והנה ספר שכבר אמר מיכה לאמו אלף ומאה סלעין כסף אשר לוקח לך ואת קללת כל מי שלקחו אם לא ישיבנו לך וגם אמרת זה באזני ולזה הוכרחתי להגיד לך שאני לקחתיו והוא אתי.

ויאמר לאמו אלף ומאה וגומר. נראה שאם מיכה היו לה אלף ומאה כסף והיה אותו סכום נהוג הרבה בימים ההם, ושגנבו ממנה את הכסף והיא היתה מקללת ומאררת מי שגנב ממנה את כספה ומיכה גנבהו ממנה, וכאשר חם לבו בקרבו (מפני כבוד אב ואם וגם מפני האלה והקללה אשר נתנה עליו בקולה) הסכים לגלות לה האמת, וזהו ויאמר לאמו אלף ומאה הכסף אשר לוקח לך, רוצה לומר אשר לוקח מאתך. ואת אלית, רוצה לומר את נתת קללות הרבה עליהם וגם אמרת באזני. הנה הכסף אתי, רוצה לומר שהיתה אומרת באופן שהיה שומע מיכה שהיה הכסף אתו ושהוא גנבהו, הנה היה גזרת המאמר כלו אני לקחתיו, רוצה לומר אמת אמרת כי אנכי לקחתי אותו מאתך. ורש״י פירש וגם אמרת באזני, רוצה לומר הקללות, הנה הכסף אתי אני לקחתיו שכל זה גזרת המאמר, והאמת הוא מה שפירשתי שאמרו וגם אמרת באזני דבק עם הנה הכסף אתי, שאמרה באזניו שהיה הכסף אתו כי היא חששה שהוא לקחו, וגזרת המאמר הוא לבד אני לקחתיו. ואמו השיבתו ברוך בני לה׳, ר״ל אין האלות והקללות תופשות בך אבל אתה ברוך תהיה מכל העמים כיון שהודית בדבר:

ואתי – ואת קרי.

אלית – מלשון אלה וקללה.

לקח לך – נלקח ממך בגנבה.

ואת אלית – קללת את הגנב.

וגם אמרת באזני – אמרת הקללה באזני כאלו חשדת אותי ואמרת שהכסף הוא אתי.

אני לקחתיו – עתה מודה אני שלקחתיו אני.

ברוך בני לה׳ – רצה לומר, הקללות שקללתי לא יחולו בך, אך ברוך תהיה הואיל והודית.

השאלות: (ב) למה כפל הנה הכסף אתי אני לקחתיו?

ואת אלית – קללת באלה את הגנב. וגם אמרת באזני הנה הכסף אתי, שר״ל שאמרת כי את חושדת אותי שהכסף אתי, וממילא כוונת באלה הזאת עלי, אני מודה לך שאני לקחתיו, ובזה אתקן עון הגניבה והאלה (ומבואר בח״מ סי׳ ע״א סעיף ז׳ שהמטיל אלה לא לימא כל מאן דגזליה אלא כל מאן דאיתא לגזילה בידיה ולא מהדר, לכן בהאלה שהטילה לא אמרה בלשון שלקח הכסף רק שהכסף אתו ואינו מחזיר, כי אין הכוונה לקלל על מה שעבר רק לקלל כדי להחזיר את שלו כמ״ש הש״ך שם): ותאמר אמו ברוך בני לה׳. יצאת מכלל ארור לכלל ברוך:

ואת אלית – השבעת בשבועת האלה מי שחשדת אותו כגנב.

וַיֹּ֣אמֶר מיכה לְאִמּ֡וֹ, אֶלֶף֩ וּמֵאָ֨ה סלעי¹ הַכֶּ֜סֶף אֲשֶׁ֣ר לֻֽקַּֽח-לָ֗ךְ נלקחו ממך בגנבה², וְאַ֤תְּ (ואתי כתיב) אָלִית֙ קללת³ את הגנב⁴ וְגַם֙ אָמַ֣רְתְּ את הקללה⁵ בְּאָזְנַ֔י כאלו חשדת בי⁶ ואמרת ״ארור האיש אשר לקח ממני אם אינו מודה בו״⁷, הִנֵּֽה אני מודה⁸ ומוכרח לומר לך כי⁹ -הַכֶּ֥סֶף אִתִּ֖י כפי שאמרת¹⁰, כי¹¹ אֲנִ֣י לְקַחְתִּ֑יו, וַתֹּ֣אמֶר אִמּ֔וֹ בָּר֥וּךְ בְּנִ֖י לַיהוָֽה, יצאת מכלל ארור לכלל ברוך¹², והקללות שקללתי לא יחולו עליך, והואיל והודית בדבר גם ברוך תהיה¹³:

1. תרגום יונתן, רלב״ג.

2. רש״י, מצודת דוד.

3. מצודת ציון.

4. רש״י, רד״ק, מצודת דוד.

5. רש״י.

6. מצודת דוד.

7. ר״י קרא.

8. רד״ק, מצודת דוד.

9. רלב״ג.

10. לדעת אברבנאל היא אמרה לו במפורש שהוא גנב ועל כן נאמר בפסוק ״ואת אמרת״ דהיינו ואת אמרת שאני גנבתי. ובהודאה זו אתקן את עוון הגזילה והקללה, כמבואר (בשו״ע ח״מ סי׳ ע״א סעיף ז׳) שהמטיל אלה לא יאמר ״כל מי שגזל יקולל״, אלא יאמר ״כל מי שהגזילה בידו ולא משיב יקולל״, ולכן כעת כשמחזיר מבטל את הקללה, מלבי״ם.

11. רד״ק.

12. מלבי״ם.

13. אברבנאל, מצודת דוד.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ג) וַיָּ֛⁠שֶׁב אֶת⁠־אֶלֶף⁠־וּמֵאָ֥ה הַכֶּ֖⁠סֶף לְ⁠אִמּ֑⁠וֹ וַתֹּ֣⁠אמֶר אִמּ֡⁠וֹ הַקְדֵּ֣שׁ הִקְדַּ֣שְׁתִּי אֶת⁠־הַכֶּ֩⁠סֶף֩ לַיהֹוָ֨הי״י֨ מִיָּ⁠דִ֜י לִבְנִ֗י לַֽעֲשׂוֹת֙ פֶּ֣סֶל וּמַסֵּ⁠כָ֔ה וְ⁠עַתָּ֖⁠ה אֲשִׁיבֶ֥נּ⁠וּ לָֽךְ׃

He returned the eleven hundred pieces of silver to his mother. His mother said, "I most certainly dedicate the silver to Hashem from my hand for my son, to make an engraved image and a molten image; now therefore I will return it to you.⁠"

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲתֵיב יַת אֲלַף וּמְאָה סַלְעִין דִכְסַף לְאִמֵיהּ וַאֲמַרַת אִמֵיהּ אַקְדָשָׁא אַקְדֵשִׁית יַת כַּסְפָּא קֳדָם יְיָ מִן יְדִי לִבְרִי לְמֶעְבַּד צְלַם וּמַתְּכָא וּכְעַן אֲתֵבִינֵיהּ לָךְ.

וישב את אלף ומאה הכסף לאמו – אמר להחזירו לה, ובמקום שהוא שם הרי הוא ברשותך.

הקדש הקדשתי את הכסף מידי לבני – קבלתי עלי למסרו מידי לידך לשם דמות ומסכה, תנהו לי עתה ומידי אני אשיבנו אליך יש אומרים שהאשה הזאת היא דלילה, לפי שכתוב אלף ומאה כסף (שופטים ט״ז:ה׳), וטעות הוא בידם, שהרבה שנים קדם מיכה לשמשון, אך הפרשיות נסמכו על הכסף הרע ששוה כאן וכאן, וכסף של פורענות היו שניהם.

He returned the eleven hundred silver pieces to his mother. He verbalized his intent to return it to her, hence, wherever it was, it reverted to her possession.

I expressly consecrated the silver, from my hand to my son's. I resolved to deliver it from my hand to yours for the purpose of making an image and a molten figure. Give it to me now, so that I may return it from my hand to you. Some say that this woman was Delilah, since Scripture specifies eleven hundred pieces of silver.⁠¹ However, they are in error, as Michah preceded Shimshon by many years.⁠² But the episodes are juxtaposed because of the corrupt silver, which was of equal value in each of the incidents. The silver inflicted injury in both cases.

1. See above 16:5.

2. See Rashi, v.l.

מידי לבני – הכסף המושב אלי הריני מחזירו מידי לבני לעשות פסל ומסכה.

FROM MY HAND TO MY SON.⁠¹ I give, from my hand to my son, the money that has been returned to me,⁠² to make a graven image and a molten image.

1. Literal translation.

2. I verily dedicate the silver unto the Lord means, ‘I verily dedicate the silver that has been returned to me unto the Lord.

והשיב הכסף לאמו, ואמרה לו אמו: אחר שהשבת אותו לי, הנה הקדשתי הכסף מידי לך שתעשה ממנו פסל ומסכה ועתה אשיבנו לך שתעשה ממנו הפסל. ולא רצה מיכה להשתדל בו לעשות הפסל ומסכה, והשיבו פעם אחרת לאמו.⁠^א

א. ״ומסכה והשיבו פעם אחרת לאמו״ הושמט ע״י הדומות (עיין בפסוק הבא) בדפוס ונציה והושלם מכ״י.

והשיב הכסף לאמו ואמרה לו אמו הקדש הקדשתי הכסף לי מידי לבני לעשות פסל ומסכה אשר היו צורות שיטעו בהן האנשים אז ויחשבו שיהיה בהם כח להגיד העתידות מצד עוררם כח הדמיוני וידמה שלזאת הסבה עשאו תחלה לא לשם ע״ג ויורה על זה מה שאמרה הקדשתי הכסף לי״י, והנה השיבה לו אמו הכסף והוא השיב אותו שנית לאמו ועשתה ממנו פסל ומסכה והיה בבית מיכיהו כדי שיגיד לו העתידות לפי מחשבתם.

וישב את האלף ומאה הכסף לאמו, רוצה לומר שמיד השיב לה את כל הכסף בשלמות לא חסר ממנו דבר. ותאמר לו אמו הקדש הקדשתי את הכסף לה׳, רוצה לומר כאשר גנבו את הכסף ממני אני הקדשתיהו להשם אם אמצא אותו ונדרתי שאעשה ממנו קדש מידי לבני לעשות פסל ומסכה ועתה אשיבנו לך, רוצה לומר ועתה שנתת את הכסף לי עתה מיד אני אתן אותו לבני לעשות ממנו פסל ומסכה ועתה שנתתו לי אשיבנו אליך, ונראה שמיד השיבה הכסף אל מיכה בנה כדי שיצוה לעשות ממנו פסל.

הקדשתי את הכסף לה׳ מידי – פ׳ שבועת העדות כל שמות האמורים בנבות קדש במיכה חול. ר״א אומר בנבות קדש במיכה יש מהם חול ויש מהם קדש. אל״ף למ״ד חול יו״ד ה״א קדש חוץ מזה שאל״ף למ״ד והוא קדש כל ימי היות בית אלהים בשלה ופירש רש״י במיכה כגון לו בית אלהים וכגון הקדש הקדשתי את הכסף לה׳ מידי לבני וגו׳ יו״ד ה״א קדש וה״ק הקדש הקדשתי הכסף לה׳ מידי לבני וגו׳ הרי הוא אסור עלי כהקדש גמורים שהם לשם עד שאתננו מידי לבני לעשות פסל ומסכה כן נ״ל להגיה בפי׳ רש״י ומחכמת שלמה למדתיו וכן נכח ה׳ דרככם כלפי שכינה אמר. אל״ף למ״ד חול כמו לו בית אלהים. את אלהי עשיתי לקחתם עכ״ל. ובמס׳ סופרים מייתי הך דר׳ אליעזר בשם דר׳ יוסי והרמב״ם פסק בסוף פ״ו מהלכות יסודי התורה כת״ק ורד״ק בפסוק שאל נא באלהים כתב דיונתן תרגום שאיל כען במימרא דה׳ אם כן באלהים זה אינו נמחק כי קדש הוא ובדברי רז״ל שאמרו כל אלהים האמור במיכה חול חוץ מאחד שהוא קדש כל ימי היות בית האלהים בשלה אם כן באלהים זה חול הוא ונמחק. והנה הדבר אצלינו ספק ובספיקא אני אומר שאינו נמחק ואני תמה על כי נתנה אלהים בידכם איך אמרו עליו שהוא חול ואף רבי אליעזר שאמר במיכה יש מהם חול ויש מהם קדש וכו׳. והנה לא הסכים אתו יונתן בן עוזיאל עכ״ל. ויראה לי דכיון דרבי יוסי במסכת סופרים פליג את״ק טוב להחמיר בכל שם של יו״ד ה״א דר׳ יוסי נמוקו עמו וכ״ש דר״א קאי כוותיה בגמ׳ דילן עוד אני אומר דכל ימי היות בית האלהים בשלה קדש הוא אף לדברי ת״ק אלא דאיצטריך ר״א לפרושי דאיהו פליג בין אל״ף למ״ד ליו״ד ה״א וכן ת״י בית מקדשא דה׳.

פסל ומסכה – ׳פסל׳, דמות עבודה זרה הנעשה במלאכת יד, ׳ומסכה׳, עבודה זרה על ידי יציקת המתכת.

הקדש הקדשתי – בהיותו עוד גנוב, הקדשתיו באם ימצא הגנב.

מידי לבני – לתנם מידי ליד בני, לעשות מהם דמות ומסכה (ולא היתה עבודה זרה ממש, אבל עשויה היא למחשבות אחרים להוריד עליה כחות עליונות להיות אמצעי, ולפי הטעות אמרה לה׳).

ועתה – הואיל ונמצא הכסף, משיבה אני אותו לך, ונתנה הכסף לבנה.

השאלות: (ג - ד) למה אמר ב״פ וישב את אלף ומאה הכסף לאמו, וישב את הכסף לאמו? והלא היא הקדישה כל הכסף ולבסוף לא נתנה לצורף רק מאתים כסף? היא אמרה מידי לבני לעשות פסל ואח״כ נתנה היא לצורף, לא מיכה?

וישב – ותיכף השיב את הגניבה, וזה מורה שהיה ירא ה׳: ותאמר אמו הקדש הקדשתי את הכסף לה׳. והתניתי שני תנאים בהקדש הזה, א] מידי לבני, ר״ל שאמסרהו לבני שיהיה הוא הגזבר עליו. ב] לעשות פסל ומסכה. ועתה אשיבנו לך, כיון שאתה הגזבר לעשות הפסל:

הקדש הקדשתי – כשגונב ממני הסתתי דעתי מלחשבו עוד כשלי וגמרתי בלבי שאם ישוב לי אקדשנו; ותיבות ועתה אשיבנו לך הם דברי מיכה, ושניהם דברו במנותם הכסף.

פסל ומסכה ויהי וגו׳ – הפעל בלשון יחיד, נראה שהפסל והמסכה רק דבר אחד הם, רק מסימן י״ח פסוק י״ז י״ח, נראה להפך שהיו שני דברים, ואח״כ שם פסוק כ׳ לא הזכיר כי אם הפסל, אולי דמות האליל היה פסל כלו׳ עשוי מעשה מקשה נתון באש עד שיתרכך ואח״כ עשו צורתו ע״י כלי חרש כסף, וכַנו היה מסכה, משורש נסך הקרוב לנתך, בהמס הכסף כמים ע״י האש ובהתיך אותו בתוך דפוס, ובכן פסל ומסכה נחשבים כשנים וכאחד ג״כ.

ותיכף¹ וַיָּ֛שֶׁב השיב מיכה² אֶת-אֶֽלֶף-וּמֵאָ֥ה סלעי³ הַכֶּ֖סֶף לְאִמּ֑וֹ, וַתֹּ֣אמֶר לו אִמּ֡וֹ, עוד בהיותו גנוב⁴ הַקְדֵּ֣שׁ הִקְדַּ֣שְׁתִּי אֶת-הַכֶּסֶף֩ לַיהוָ֨ה במידה וימצא הגנב, לתת אותו⁵ מִיָּדִ֜י לִבְנִ֗י לַֽעֲשׂוֹת֙ ממנו דמות⁶ פֶּ֣סֶל⁷ וּמַסֵּכָ֔ה⁸ להיות אמצעי לעבודת ה׳⁹, וְעַתָּ֖ה הואיל ונמצא הכסף¹⁰ אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אשיב אותו לָֽךְ משום שאתה תהיה הגזבר לעשות את הפסל¹¹, ונתנה היא את הכסף לבנה¹², ואולם לא רצה בנה מיכה להשתדל בו, לעשות את הפסל והמסכה¹³:

1. מלבי״ם.

2. רלב״ג. רש״י ביאר שכאן אמר שישיב לה ומעתה הוא ברשותה, ובפסוק הבא השיב לה אותו בפועל, ולכן נאמר פעמיים ״וישב״. ויש מרבותינו (רד״ק, רלב״ג, מלבי״ם) שביארו כי השיב לה את הכסף והיא החזירה לו והוא שוב השיב לה אותו, ועפ״י הביאור הזה ביארנו בחיבורינו.

3. תרגום יונתן, רלב״ג בפס׳ ב׳.

4. מצודת דוד.

5. מצודת דוד.

6. מצודת דוד.

7. דמות עבודה זרה הנעשית במלאכת יד, מצודת ציון.

8. היא עבודה זרה על ידי יציקת המתכת, מצודת ציון.

9. ולא היתה עבודה זרה ממש, אלא עשויה היא למחשבות אחרים להוריד עליה כוחות עליונות להיות אמצעי, ולפי הטעות אמרה ״לה׳⁠ ⁠⁠״, כי חשבה שניתן (חלילה) לעבוד את ה׳ בשיתוף לפיכך הקדישה אותו לה׳, מצודת דוד.

10. מצודת דוד.

11. מלבי״ם.

12. מצודת דוד.

13. רד״ק.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ד) וַיָּ֥⁠שֶׁב אֶת⁠־הַכֶּ֖⁠סֶף לְ⁠אִמּ֑⁠וֹ וַתִּקַּ֣⁠ח אִמּ⁠וֹ֩ מָאתַ֨יִם כֶּ֜סֶף וַתִּתְּ⁠נֵ֣הוּ לַצּ⁠וֹרֵ֗ף וַֽיַּ⁠עֲשֵׂ֙הוּ֙ פֶּ֣סֶל וּמַסֵּ⁠כָ֔ה וַֽיְהִ֖י בְּ⁠בֵ֥ית מִיכָֽיְהוּ׃

When he returned the money to his mother, his mother took two hundred pieces of silver and gave them to the silversmith, who made of it an engraved image and a molten image. It was in the house of Micah.

תרגום יונתןר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲתֵיב יַת כַּסְפָּא לְאִמֵיהּ וּנְסִיבַת אִמֵיהּ מָאתָן סַלְעִין דִכְסַף וִיהַבְתֵּיהּ לְקִינָאָה וְעַבְדֵיהּ צְלַם וּמַתְּכָא וַהֲוָה בְּבֵית מִיכָיְהוּ.

וישב את הכסף לאמו ותקח אמו מאתים כסף ותתנהו לצורף וגו׳ – והלא כבר נאמר למעלה וישב את אלף ומאה הכסף לאמו (שופטים י״ז:ג׳), אלא זה פתרונו: ומשהשיב את הכסף לאמו אותה שעה ותקח אמו מאתים כסף ותתנהו לצורף.

AND WHEN HE RESTORED THE MONEY UNTO HIS MOTHER, HIS MOTHER TOOK TWO HUNDRED PIECES OF SILVER, AND GAVE THEM TO THE FOUNDER, [WHO MADE THEREOF A GRAVEN IMAGE AND A MOLTEN IMAGE; AND IT WAS IN THE HOUSE OF MICAH]. Does Scripture, not state above And he restored the eleven hundred pieces of silver to his mother (v. 3)?⁠¹ The following is the meaning of the verse:⁠² And when he restored the money unto his mother, she at that very time took two hundred pieces of silver, and gave them to the founder.

1. Why does Scripture repeat in verse 4 what it stated in verse 3.

2. Literally, The following is its meaning.

ותקח אמו – ואמו לקחה מאתים כסף ונתנתם לצורף לעשות פסל^א ומסכה, והמאתים כסף היו שכר הצורף, ובתשע מאות כסף עשה הפסל והמסכה.

א. ״ותקח מאמו... לעשות פסל״ הושמט ע״י הדומות (עיין בסוף הפסוק הקודם) בדפוס ונציה והושלם מכ״י.

והוא לא רצה לקחתו ולא לצוות על מעשה הפסל אבל השיב פעם שנית הכסף לאמו, ר״ל עשה אתה אמי מה שתרצה וידי אל תהי בו, ועם זה נתישבו שתי ההשבות שהשיב מיכה הכסף לאמו כפשט הכתוב. והמפרשים עשו שתיהן אחת והכתוב לא יסבלהו. והנה זכר שאז אמו לקחה מן הכסף מאתים שקלים ונתנם לצורף כדי שיעשה מהם פסל ומסכה ויהיו בבית מיכיהו, ואמנם שאר הכסף מלבד המאתים שקלים נשאר בידה, כי עם היות שהיתה מצוה את בנה שכל האלף ומאה כסף יעשה בפסל ומסכה הנה אחר ששב הכסף בידה חמדה נפשה בו ולא שלמה את נדרה כי אם במאתים כסף לבד והשאר השאירה בביתה. ורד״ק כתב שהיו המאתים כסף שכר הצורף ומהתשע מאות עשה הפסל והמסכה וזה לא נזכר בכתוב כלל:

וישב – חזר הבן והשיב הכסף לאמו, כאומר, הואיל ויצאה הגנבה מתחת ידי, לא אשוב עוד לקחתה.

ותקח אמו – וכשקבלה שוב את הכסף, נתנה לצורף מאתים בשכר פעולתו, ומתשע המאות נעשה הדמות ומסכה.

וישב את הכסף לאמו – ספר שמיכה לא רצה להיות גזבר ע״ז כי לא הסכים לעשות פסל ומסכה, ובודאי דבר על לבה שלא תעשה זאת, בפרט שעפ״י הדין לא חל ההקדש כיון שלא היה ברשותה (כמ״ש בב״ק דף ע א), ועי״כ שמעה קצת שלא לעשות הפסל מכל הכסף רק מן מאתים כסף לבד, והצורף עשה הפסל מהם: ויהי בבית מיכיהו, שהגם שלא עבדו עדיין כבר עבר על דבר ה׳ במה שהיה הפסל בביתו, ועבר על לאו דלא יהיה לך אלהים אחרים, שלדעת רש״י (שמות כ, ג) הוא אזהרה על המשהה אליל בביתו:

וַיָּ֥שֶׁב והשיב מיכה פעם נוספת¹ אֶת-הַכֶּ֖סֶף לְאִמּ֑וֹ כאומר, הואיל ויצאה הגניבה מתחת ידי לא אשוב עוד לקחתה², ולא הסכים מיכה להיות גזבר לעבודה זרה³, וַתִּקַּ֣ח אִמּוֹ֩ מָאתַ֨יִם סלעי⁴ כֶּ֜סֶף וַתִּתְּנֵ֣הוּ ונתנה אותם לַצּוֹרֵ֗ף כשכר מלאכתו, ובתשע מאות סלעי הכסף הנותרים ביקשה שיעשה את הפסל והמסכה⁵, וַֽיַּעֲשֵׂ֙הוּ֙ ואכן עשה מהם הצורף⁶ פֶּ֣סֶל וּמַסֵּכָ֔ה, וַיְהִ֖י הפסל⁷ בְּבֵ֥ית מִיכָֽיְהוּ כאחד מבין כליו ולא החשיבו אלוה⁸, ואולם למרות שלא עבדו, עדיין עבר על דבר ה׳ במה שהיה הפסל בביתו⁹:

1. אברבנאל, ורד״ק ורלב״ג בפס׳ ג׳.

2. מצודת דוד.

3. מלבי״ם ביאר כי מיכה לא הסכים לעשות פסל ומסכה, ובודאי דיבר על לב אמו שלא תעשה זאת.

4. תרגום יונתן.

5. רד״ק, מצודת דוד.

6. רד״ק. אברבנאל מבאר כי שלאחר שקיבלה שוב את הכסף מבנה, חמדה היא את הכסף ולכן נתנה בסך הכול מאתיים סלעי כסף לעבודת הצורף לפסל ולמסיכה, ואת הנותר השאירה בידה.

7. מלבי״ם.

8. כלי יקר.

9. שנאמר ״לא יהיה לך אלהים אחרים״, ולדעת רש״י (שמות כ, ג) הוא אזהרה על המשהה אליל בביתו, מלבי״ם.

תרגום יונתןר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ה) וְ⁠הָאִ֣ישׁ מִיכָ֔ה ל֖וֹ בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וַיַּ֤⁠עַשׂ אֵפוֹד֙ וּתְרָפִ֔ים וַיְמַלֵּ֗⁠א אֶת⁠־יַ֤ד אַחַד֙ מִבָּ⁠נָ֔יו וַֽיְהִי⁠־ל֖וֹ לְ⁠כֹהֵֽן׃

The man Micah had a house of gods, and he made an ephod and teraphim, and he consecrated one of his sons, who became his priest.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְגַבְרָא מִיכָה לֵיהּ בֵּית טַעֲוָתָא וַעֲבַד אֵפוֹד וּדְמָאִין וּקְרֵיב יַת קוּרְבַּן חָד מִבְּנוֹהִי וַהֲוָא לֵיהּ לְכוּמָרָא.

בית אלהים – בית עבודה זרה, וכן כל ׳אלהים׳ האמורים בפרשה זו חול, חוץ מזה: כל ימי היות בית אלהים בשילה (שופטים י״ח:ל״א) (בבלי שבועות ל״ה:).

וימלא את יד אחד – חנכו לעבודת הדמות להיות כהן לפניו, כל חינוך דבר שאדם נכנס בו לשם גדולה קרוי מילוי ידים, רישוושטיר בלעז; וכשנותנין פקידות לאדם, קורין למתן רישוישטיר בלעז.

An idolatrous temple [lit. "temple of Elohim"]. A temple of idol worship. Similarly, "god" throughout this chapter is profane, except for the following: "Throughout the time that the Sanctuary of God was at Shiloh" (Shofetim 18:31).⁠¹

And inducted [lit. "filled the hands of"] one. He inducted him into the service of the image, to serve as its priest. Any induction process which a person enters for the purpose of achieving a position of prominence is described as "filling the hands,⁠"² "revetir" in old French. When a person is charged with a position, it is described as "reveture" in old French.

1. Shevuos, 35:b.

2. See Shemot, 28:41.

והאיש מיכה לו בית אלהים – תת׳ ליה בית טעוותא.

וימלא את יד אחד מבניו – תרג׳ וקריב ית קרבן חד מבנוהי.

AND THE MAN MICAH HAD A HOUSE OF GOD. [The Targum renders "a house of god (elohim)"] a house of idols.

AND CONSECRATED ONE OF HIS SONS. [The Targum renders our clause:] and he consecrated one of his sons, and he¹ became a priest.

1. The son.

לו בית אלהים – עשה אותו בית אלהים, ועשה עוד אפוד ותרפים.

ותרגום: בית אלהים – בית טעוותא.

ואמרו רבותינו ז״ל כל אלהים האמור במיכה חול חוץ מן אחד שהוא קדש: כל ימי היות בית אלהים בשילה (שופטים י״ח:ל״א).

ותרגום אפוד ותרפים: אפוד ודמאין.

וימלא – שהקריב קרבנותיו על יד אחד מבניו ומנהו להיות כהן. וכן: ומלאת יד אהרן ויד בניו (שמות כ״ט:ט׳).

והאיש מיכה לו בית אלהים – פירוש: עשה לו בית אלהים.

אפוד ותרפים – עניין כישופים לקסום בהם.

וכבר עשה מיכה לו בית מיוחד לזה הפסל והמסכה ועשה מהם אפוד ותרפים וקראו אותו בית אלהים לחשבו כי שכינתו תשרה שם ומלא יד אחד מבניו להיות לכהן לשאול לו העתידות.

ולפי שאמר ויהי בבית מיכיהו הוצרך לומר למה שמה אמו הפסל בביתו, ואמר שהיה זה לפי שהאיש מיכה עשה לו בית אלהים, רוצה לומר בית מוכן להתבודדות הע״ז. וכבר כתב הרלב״ג שבהתחלת זה הפסל לא היה כי אם להורדת הרוחניות והשפע מאת האל ית׳. ונראה לי שלכן אמר בכאן שם אלהים, עם היות שאחז״ל (שבועות ל״ה ע״ב) כל אלהים האמור במיכה חול חוץ מאחד והוא כל ימי היות בית האלהים בשילה.

ואמר ויעש אפוד ותרפים וגו׳, לומר שמלבד הפסל והמסכה אשר עשתה אמו מכספה עשה הוא גם כן משלו אפוד ותרפים וימלא את יד אחד מבניו ויהי לו לכהן, רוצה לומר שהקריב קרבנותיו על יד אחד מבניו ומנהו לכהן, וכן (שמות כ״ט ט׳) ומלאת יד אהרן ויד בניו, ר״ל שחנך מיכה אחד מבניו ולמדו לכהן לשם. ולפי שהיה הדבור הזה זר מאד, איך יעשה אדם בפרהסיא פסל ומסכה ויעשה מבניו כהנים ואין איש שם על לב? הנה להתיר ספק זה בא פסוק

אפוד – עשוי בדמות אפוד שבמקדש.

ותרפים – עשויים הם בצורת אדם ומדברים על ידי קסם.

וימלא – ענין חנוך, כמו: ומלאת יד אהרן (שמות כ״ט:ט׳).

לו בית אלהים – היה לו בית מוכן לעבודת הדמות, ולזה שמה אמו את הדמות ומסכה בביתו.

ויעש אפוד ותרפים – את אלה עשה משלו, מלבד הדמות ומסכה אשר משל אמו.

וימלא – מיכה חנך אחד מבניו לכהן לפניו ולעשות עבודת הדמות.

והאיש מיכה – מאז עבירה גוררת עבירה ויצא מדחי אל דחי (לכן כינה שמו מיכה לרוע), עד שעשה לו בית אלהים בית מיוחד לעבודת הפסל, ואחר כך עשה גם אפוד ותרפים מכיסו, ואח״כ וימלא את יד אחד מבניו כו׳ לכהן, לעבודת נכר:

ותרפים – מחוברים לאפוד כחושן, ואולי שרש תרף קרוב לטרף בלשון חכמים, טרף בקלפי (יומא פ״ד), קרוב להרף עין שענינו פתאם (Rapido, da rapire) שהיו טורפים בתוך תיק ומוציאים ממנו הגורל, ואם מצאנו בשמואל א י״ט:י״ג שם תרפים מונח להוראת צורת בן אדם, הוא שלפעמים קראו לפסל ע״ש התרפים, כמו שקראוהו ג״כ ע״ש האפוד (ויעש אותו גדעון לאפוד, למעלה ח׳:כ״ז עיין מ״ש שם).

וימלא את יד – הנכנס לעבודת שר או שלטון היה ממלא ידו מנחה למצא חן בעיניו כמו שעשה ישי בשלחו את דוד בנו לשאול, והנכנס לעבודת אלוה היה מביא קרבנו ביום מלואיו.

וכיוון שעבירה גוררת עבירה, ירד מיכה מדחי אל דחי¹, וְהָאִ֣ישׁ מִיכָ֔ה עשה² ל֖וֹ בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים עבודה זרה³, לשם עבודת הפסל, ולאחר מכן⁴ וַיַּ֤עַשׂ אֵפוֹד֙ עשוי כדמות האפוד שבמקדש⁵, וּתְרָפִ֔ים דמויות⁶ לקסמים וכישוף⁷, אותם שילם מכיסו, ולאחר מכן⁸ וַיְמַלֵּ֗א אֶת-יַ֤ד מינה את⁹ אַחַד֙ מִבָּנָ֔יו וחינך אותו לכהן לפניו ולעשות עבודת הדמות¹⁰, וַיְהִי-ל֖וֹ הבן הזה לְכֹהֵֽן להקריב קרבנותיו¹¹ לעבודת נכר¹²:

1. מלבי״ם.

2. רי״ד, מלבי״ם. כיון שנעשה רשע קראו ״והאיש מיכה״, מלבי״ם בפס׳ א׳.

3. רש״י. וקראו אותו בית אלהים לחשבו כי שכינתו תשרה שם, רלב״ג.

4. מלבי״ם.

5. מצודת ציון.

6. והם דמויות העשויות בצורת אדם ומדברים על ידי קסם, מצודת ציון.

7. רי״ד.

8. אברבנאל, מצודת דוד, מלבי״ם.

9. לעזי רשי.

10. רש״י, מצודת דוד.

11. רד״ק, אברבנאל.

12. מלבי״ם.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ו) בַּיָּ⁠מִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ בְּ⁠יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֛ישׁ הַיָּ⁠שָׁ֥ר בְּ⁠עֵינָ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃

In those days there was no king in Israel; every man did that which was right in his own eyes.

תרגום יונתןר״י קרארד״קרלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן לֵית מַלְכָּא בְּיִשְׂרָאֵל גְבַר דְכָשַׁר בְּעֵינוֹהִי יַעְבֵד.

בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה – הנביא שכת׳ ספר זה אמר כך, אל יתמהו הדורות הבאים אחרינו שכך אירע באותן הימים כי בימים ההם אין מלך בישראל ואין איש שימחה בידן וכל איש הישר בעיניו יעשה.

IN THOSE DAYS THERE WAS NO KING IN ISRAEL; EVERY MAN DID THAT WHICH WAS RIGHT IN HIS OWN EYES. These are the words of the prophet who composed this book. He [as it were] said: "Future generations who come after us should not be surprised at what this chapter records, for in those days there was no king in Israel. There was no one there to stop they decided to do. On the contrary, every man did that which was right in his own eyes.

איש הישר בעיניו יעשה – אמר זה לפי שעשה מיכה הפסל ולא היה מי שימחה בידו כי אין מלך ושופט בימים ההם.

אין מלך בישראל וגו׳ – וסיפר זה כי אולי היה זה סבה להעשות זה הפסל ולזה ראוי שנאמר שזה היה אחר המלך שהיה מונע אותם מזה אם הוא חי והוא יהושע לפי מה שאחשוב שהזהיר ישראל על זה כדי לבער ע״ג כי גם עלי שהיה נכבד מכל אשר לפניו מהשופטים לא בערו בימיו הבעלים והעשתרות עד שבא שמואל ובערם כמו שמספר בספר שמואל ולזה ארך עליו פסל מיכה עד מות עלי כמו שיבא אחר זה ולזה ידמה שהיה זה הענין אחר מות יהושע וקודם ממשלת עתניאל בן קנז ויורה על זה עוד שכבר זכר בזה הספור ששבט הדני היה מבקש לו נחלה לשבת בימים ההם וזה היה אחרי מות יהושע כי אז השתדלו השבטים להלחם כל אחד בגבולו כמו שנתבאר בראש זה הספר ששאלו ישראל מי יעלה לנו תחלה להלחם בכנעני.

בימים ההם אין מלך בישראל, רוצה לומר אין מושל לא מלך ולא שופט איש הישר בעיניו יעשה, וכן עשה בזה מיכה הישר בעיניו בלי מוראה של מלכות, והיה זה לפי ששמשון השופט לא היה אז בתוך ישראל, כי היה בכבלי עוני וברזל בידי אויביו, וזהו אין מלך בישראל, כי שופט היה לישראל אבל לא היה בתוכם כי היה בידי פלשתים, והותרה בזה השאלה השנית: והנה נכתב ספור הכסף הזה ועניניו כדי שנלמוד ממנו ששה למודים. האחד שעבירה גוררת עבירה, עבירת הגנבה שגנב מיכה הכסף מאמו הביא עבירת הע״ז שנעשה אח״כ ממנו. השני שרוב הרעות נמשכות מהנשים, הלא תראה שאדם הראשון חטא בסבת אשתו, ומיכה חטא בסבת אמו שיעצתו לעשות הפסל. וכבר חשבו שהיתה זאת דלילה והיה זה הכסף שנתנו לה הפלשתים בעד שמשון והוא רחוק. השלישי שהאדם היוצא ומתחרט מעון אחד אין ראוי שיתקרב אליו אח״כ, ומיכה בעבור זה כשהשיב הכסף לא רצה לקחתו עוד מיד אמו כשהשיבה אותו אליו לעשות הפסל כמו שזכרתי. הרביעי שנדרי הנשים אין בהם אמת ולא קיום, הלא תראה שנדרה אם מיכה כל הכסף ואחר כך לא נתנה כי אם מאתים כסף. החמישי שהאדם נמשך לטבע אמו, אם מיכה עשה אלוה מכספה ובנה עשה כהן מבניו, הלא אמר הנביא (ירמיהו ט״ז ב׳) היעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהים וגו׳, ואיך עשה מיכה כהן שאינו מזרע אהרן? הששי שהן לצדק ימלוך מלך ובמשפט יעמיד ארץ, ובמקום שאין מוראה של מלכות אין יראת אלהים ואין חסד ומשפט בארץ:

אין מלך בישראל – ולזה עשה כל איש הישר בעיניו, ולא היה מי שימחה ביד מיכה, וכתב ב׳סדר עולם׳ (סדר עולם רבה י״ב) שזה היה, בימי כושן רשעתים, קודם שעמד עתניאל.

בימים ההם – ר״ל אל תתפלא שישראל החרישו לזאת, כי לא היה אז שר ושופט בארץ:

בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם בימי כושן רשעתיים קודם ממשלת עתניאל בן קנז¹, אֵ֥ין לא היה מֶ֖לֶךְ ושופט² בְּיִשְׂרָאֵ֑ל ולכן לא היה מי שימחה ביד מיכה³, וכל אִ֛ישׁ בישראל, את הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָ֖יו יַעֲשֶֽׂה היה עושה, כי במקום שאין מוראה של מלכות אין יראת אלהים ואין חסד ומשפט⁴: (פ)

1. מצודת דוד. וראה בהערות שבפס׳ א׳ לעיל, ולמי שביאר כי סיפור מיכה היה בימי שמשון כאשר היה אסור אצל פלשתים (ראה אברבנאל בפס׳ א׳), הביאור של ״אין מלך בישראל״ הוא כי בישראל לא היה שופט, כי לא היה בתוכם, אברבנאל.

2. רד״ק.

3. ר״י קרא, רד״ק, מצודת דוד.

4. אברבנאל.

תרגום יונתןר״י קרארד״קרלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ז) ⁠וַֽיְהִי⁠־נַ֗עַר מִבֵּ֥⁠ית לֶ֙חֶם֙ יְ⁠הוּדָ֔ה מִמִּ⁠שְׁפַּ֖חַת יְ⁠הוּדָ֑ה וְ⁠ה֥וּא לֵוִ֖י וְ⁠ה֥וּא גָֽר⁠־שָֽׁם׃

There was a young man out of Bethlehem Judah, of the family of Judah, who was a Levite; and he sojourned there.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַהֲוָה עוּלֵימָא מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִזַרְעִית יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי וְהוּא דָר תַמָן.

ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה והוא לוי – ממשפחת יהודה אלמא מיהודה קאתי והוא לוי אלמא מלוי קאתי, דאבוה מלוי ואמיה מיהודה וקרי ליה משפחה דמשפחת אם קרויה משפחה. אי נמי מתוך שעשה מעשה מנשה דקאתי מיהודה קרי ליה ממשפחת יהודה דכתיב ויהונתן בן גרשום בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ, וכי בן מנשה הוא והלא בן משה הוא דכתיב ובני משה גרשום ואליעזר, אלא מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה. דאמר ר׳ יוחנן משום ר״ש בן יוחאי מכאן שתולים הקלקלה במקולקל. רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית וגם הוא טוב תואר מאד ואותו ילדה אחרי אבשלום והא כתיב ואדוניה בן חגית ואילו אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור, אלא מתוך שעשה מעשה אבשלום דמרד תלאו הכתוב באבשלום, הכא נמי מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה. א״ר אלעזר לעולם ידבק אדם בטובים שהרי משה נשא בת יתרו יצא ממנו יונתן. אהרן שנשא אלישבע בת עמינדב יצא ממנו פינחס. פינחס והלא מיתרו קאתי דכתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל מאי לאו מבנות יתרו שפטם עגלים לע״ז, לא מיוסף שפטפט ביצרו. והלא שבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפטם אבי אמו עגלים לע״ז יהרוג נשיא שבט מישראל. אלא אי אמיה דאמיה מיוסף אבוה דאמיה מיתרו, אי אבוה דאמיה מיתרו אימא דאמיה מיוסף, דיקא נמי דכתיב מבנות פוטיאל תרתי שמע מינה.

ממשפחת יהודה – והוא לוי מן האם.

ורבותינו אמרו (בבלי בבא בתרא ק״ט:): לפי שעשה מעשה מנשה שבא מיהודה, קראו ממשפחת יהודה, והוא לוי בן גרשום בן משה רבינו היה, כמו שמפורש בענין ויהונתן בן גרשום וגו׳ (שופטים י״ח:ל׳).

Of the clan of Yehudah. He was a Levi maternally.⁠¹ However, the Rabbis² interpret that, because he behaved like Menasheh,⁠³ who was descended from Yehudah, he is described as "of the clan of Yehudah.⁠" He was actually a Levi, the son of Gershom, son of our master Moshe, as stated explicitly below, "Yehonasan, son of Gershom, etc" (Shofetim 18:30).

1. Paternally, he was descended from Yehudah. This explains why he was both “of the clan of Yehudah”, and a Levi.

2. Bava Basra, 109:b.

3. The king who instituted idol worship throughout Eretz Yisroel. (Melachim 2, 21).

ממשפחת יהודה – מן האם.

והוא לוי – שאביו היה משבט לוי.

והוא גר שם – שהיה גר עם שבט יהודה בבית לחם יהודה.

OUT OF BETH-LEHEM IN JUDAH. From his mother's side.

WHO WAS A LEVITE. His father came from the tribe of Levi.

AND HE SOJOURNED THERE. He dwelt with the tribe of Judah in Beth-lehem -Judah.

מבית לחם יהודה – בית לחם אחר היה, לפיכך סומך בית לחם זה ליהודה בכל מקום. ומה שאמר: ממשפחת יהודה – הוא תוספת ביאור. ועל בית לחם אמר שהיה משבט יהודה, והנער הזה לוי היה, ואיך יאמר עליו ממשפחת יהודה? והאומר כי אמו ממשפחת יהודה יראנו היכן מיחס הכתוב אדם למשפחת האם, ומה שאמר כל אלה בני מכיר אבי גלעד (דברי הימים א ב׳:כ״ג), והיה שגוב ויאיר בני בת מכיר, בעבור הערים שהיו ליאיר בארץ הגלעד אמר כן.

ורז״ל דרשו כי בן גרשם בן משה רבינו היה, ולפי שעשה מעשה מנשה שהיה מיהודה אמר עליו ממשפחת יהודה. לפיכך תלוי בו הנו״ן, כשאמר עליו: ויהונתן בן גרשם בן מנשה (שופטים י״ח:ל׳) תלוי נו״ן מלמעלה בין המ״ם והשי״ן, לומר כי נכד משה היה, ולכבוד משה תלוי עליו הנו״ן, כלומר כי עשה מעשה כאלו היה בן מנשה ולא בן משה.

והוא גר שם – בבית לחם היה גר, ואף על פי שהיה לוי והיה ללוים ערים לשבת, זה הנער התגורר שם בבית לחם על צרכי מחיתו, והנה לא מצא שם עוד מחיתו ויצא משם לגור במקום שימצא שם מחיתו.

ממשפחת יהודה – פי׳ מן האם.

והוא לוי – מן האב.

והוא גר שם – בבית לחם.

עוד ספר שכבר היה נער ממקום שנקרא בית לחם יהודה והיה המקום ההוא ממשפחת יהודה והוא לוי והוא גר שם והנה משך לבו של מיכה אליו שיהיה לו לכהן בביתו לשאול העתידות באמצעות הפסל והתרפים שהיה משתמש בהם להתבודד הכח הדמיוני מבין שאר הכחות לא שהפסל והתרפים ידברו חלילה ועכ״ז הנה התרפים דברו און על הרוב כי אין כח בקסם להודעת העתידות באמת כמו שביארתי בספר מלחמת י״י.

ויהי נער מבית לחם יהודה וגו׳. זכר שבא נער שהיה מושבו ודירתו בבית לחם יהודה, ולפי שהיו בארץ ישראל שני מקומות שנקראו בית לחם (עם היות שכבר אמר מבית לחם יהודה) פירש עוד ממשפחת יהודה, וזה חוזר לבית לחם, ר״ל שהיה מבית לחם אשר היה למשפחות בני יהודה, ואמר שהוא היה לוי אבל היה גר באותו מקום בית לחם אשר ליהודה, והותרה עם זה השאלה השלישית: ובסוף הענין מפרש שהיה שמו יהונתן ושהיה בן גרשם בן מנשה, ואחז״ל (ב״ב ק״ט ע״ב) שהיה בן גרשם בן מרע״ה ולכן הנו״ן תלויה לכבוד משה. ראו הדבר הגדול הזה נכד מרע״ה עבד ה׳ הלך לעבוד אלהים אחרים. ואמרו (שם) שלפי שעשה מעשה מנשה הרשע שהיה משבט יהודה אמר הכתוב שהיה ממשפחת יהודה. ואמרו שעל כן בפסוק ויהונתן בן מנשה תלויה נו״ן מנשה, לומר כי נכד משה היה ולכבודו תלויה עליו הנו״ן, להגיד שהוא היה במעשיו בן מנשה לא בן משה. ועוד אמרו (שם ק״י ע״א) שאמר זה הנער ראוי לאדם לעבוד ע״ז ואל יצטרך לבריות, ואמת הוא שיעבוד ע״ז בחקו אבל לא בחק האל ית׳:

והוא גָר שם – הגימל בקמץ ובמאריך בספרים כ״י ודפוסים ישנים ועיין מ״ש בפ׳ בראשית ע״פ כי שָת לי. ברוב ספרים ישנים אין פסקא קודם בימים ההם ותחלת סימן י״ח הוא וישלחו בני דן וגו׳.

גר – דר.

מבית לחם יהודה – לפי שגם בנחלת זבולון היתה עיר הקרויה גם כן בית לחם, כמו שכתוב ביהושע (יהושע י״ט:ט״ו), לזה אמר ׳מבית לחם יהודה׳; ולתוספת ביאור אמר ׳ממשפחת יהודה׳, ורצה לומר, העיר בית לחם היתה מנחלת משפחת יהודה.

והוא לוי – הנער היה לוי והיה גר בבית לחם.

השאלות: (ז) למה כפל מבית לחם יהודה והוא גר שם?

ויהי נער – הנער הלז היה מבית לחם יהודה, וזה יען שהיה מצד אמו ממשפחת יהודה ומצד אביו היה לוי, ואחר שהלוים לא היה להם חלק בארץ גר במקום אמו, כי לא היה לו נחלה מצד אביו. וגם למ״ש (ב״ב קט ב) דמשפחת האם אינה קרויה משפחה הוא היה יורש נחלת אמו שהיתה בת יורשת נחלה, ומצד זה נחשב למשפחת יהודה, שהיה הנחלה בחלק יהודה:

ממשפחת יהודה – לפי שיש שני בית לחם אחד ביהודה ואחד בזבולון הוצרך לומר בית לחם יהודה, והוסיף ממשפחת יהודה שלא תחשוב שנקראת העיר בית לחם יהודה, רק שמה בית לחם והיא מנחלת יהודה.

וַיְהִי-נַ֗עַר מִבֵּ֥ית לֶ֙חֶם֙ שבנחלת¹ יְהוּדָ֔ה, והיה נער זה מִמִּשְׁפַּ֖חַת יְהוּדָ֑ה מצד אמו², וְמצד אביו היה ה֥וּא לֵוִ֖י בהיות אביו משבט לוי³, וְהיות ולא היתה לו נחלה מצד אביו שכן היה לוי⁴, ה֥וּא גָֽר התגורר⁵ -שָֽׁם בבית לחם שבנחלת יהודה⁶:

1. לפי שגם בנחלת זבולון היתה עיר הקרויה גם כן בית לחם, כמו שכתוב ביהושע (יט, טו) לזה אמר ״מבית לחם יהודה״, אברבנאל, מצודת דוד.

2. ר״י קרא, רד״ק, כלי יקר, מלבי״ם. ורש״י ביאר כי היה לוי מן האם. ורז״ל דרשו (בבא בתרא קט:) כי בן גרשם בן משה רבינו היה, ולפי שעשה מעשה מנשה שהיה מיהודה אמר עליו הכתוב ״ממשפחת יהודה״ ולפיכך תלוי בו הנו״ן כשנאמר עליו (שופטים יח, ל) ״ויהונתן בן גרשם בן מנשה״ תלוי נו״ן מלמעלה בין המ״ם והשי״ן לומר כי נכד משה היה, ולכבוד משה תלוי עליו הנו״ן כלומר כי עשה מעשה כאלו היה בן מנשה ולא בן משה, רש״י, רד״ק. ועוד אמרו (בבא בתרא קי.) שאמר הנער כך מקובלני מבית אבי אבא לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות, והוא סבר בטעות שהכוונה לעבודה זרה ממש, ולא היא, אלא מה היא עבודה זרה? עבודה שהיא זרה לו, דהיינו שכדי לא להזדקק לבריות, אדם צריך לפרנס עצמו גם במקצוע שהוא לא המקצוע שרכש, אברבנאל.

3. ר״י קרא, מלבי״ם.

4. מלבי״ם.

5. מצודת ציון.

6. ר״י קרא, מצודת דוד.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ח) וַיֵּ֨⁠לֶךְ הָאִ֜ישׁ מֵהָעִ֗יר מִבֵּ֥⁠ית לֶ֙חֶם֙ יְ⁠הוּדָ֔ה לָג֖וּר בַּאֲשֶׁ֣ר יִמְצָ֑א וַיָּ⁠בֹ֧א הַר⁠־אֶפְרַ֛יִם עַד⁠־בֵּ֥ית מִיכָ֖ה לַעֲשׂ֥וֹת דַּרְכּֽוֹ׃

The man departed out of the city, out of Bethlehem Judah, to sojourn where he could find a place, and he came to the hill country of Ephraim, to the house of Micah, as he traveled.

תרגום יונתןרש״ירד״קרי״דאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲזַל גַבְרָא מִקַרְתֵּיהּ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לְמֵידַר בַּאֲתַר דְיַשְׁכַּח וַאֲתָא לְטוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה לְמֶעְבַּד אוֹרְחֵיהּ.

לעשות דרכו – דרך הליכתו.

To make his way. The way by which he would journey.

עד בית מיכה לעשות דרכו – כלומר בא עד בית מיכה ולא לכוונה שיעמוד שם, אלא לעשות דרכו משם ואילך.

לעשות דרכו – פירוש: דרך פרנסתו ומחיתו.

וזכר שהלך מבית לחם לגור באשר ימצא ובא בית מיכה לעשות דרכו, ר״ל דרך הליכתו משם והלאה.

באשר ימצא – מקום נאות וכשר להחיות נפשו.

לעשות דרכו – ללכת לדרכו דרך בה.

השאלות: (ח) למה כפל וילך מהעיר מבית לחם?

וילך האיש מהעיר מבית לחם יהודה – יען לא מצא שם פרנסתו הלך משם, ובאר שלא הלך אל מה שאליו, רק יצא ממה שממנו, הלך מעיר לעיר לבקש מקום מחיה, וז״ש לגור באשר ימצא, ובזה סבב הר אפרים עד בית מיכה, לא באשר חשב ימצא שם מקום לפרנסתו, רק לעשות דרכו כאורח נטה ללון:

לעשות דרכו – גמר בלבו ללכת דרך איזה ערים ועיר מיכה אחת מהן.

ולא מצא שם את פרנסתו¹, וַיֵּ֨לֶךְ הָאִ֜ישׁ מֵהָעִ֗יר בה ישב, מִבֵּ֥ית לֶ֙חֶם֙ יְהוּדָ֔ה והלך מעיר לעיר לבקש מקום מחיה² ומוכן היה לָג֖וּר בַּאֲשֶׁ֣ר היכן אשר יִמְצָ֑א מקום נאות וכשר להחיות נפשו³, ובדרכו וַיָּבֹ֧א בא אל הַר-אֶפְרַ֛יִם והגיע עַד-בֵּ֥ית מִיכָ֖ה, ובהיות בית מיכה פתוח לאורחים⁴, הלך לשם לַעֲשׂ֥וֹת דַּרְכּֽוֹ כדי ללון שם כאורח⁵ ולאחר מכן להמשיך בדרכו⁶:

1. מלבי״ם.

2. מלבי״ם.

3. מצודת דוד.

4. כלי יקר. ובמדרש נאמר כי לא מנו את מיכה עם אותם שאין להם חלק לעוה״ב מפני שפתו מצויה היתה לעוברים ושבים, ילקוט שמעוני.

5. מלבי״ם.

6. רש״י, רד״ק, אברבנאל.

תרגום יונתןרש״ירד״קרי״דאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ט) וַיֹּֽ⁠אמֶר⁠־ל֥וֹ מִיכָ֖ה מֵאַ֣יִן תָּב֑וֹא וַיֹּ֨⁠אמֶר אֵלָ֜יו לֵוִ֣י אָנֹ֗כִי מִבֵּ֥⁠ית לֶ֙חֶם֙ יְ⁠הוּדָ֔ה וְ⁠אָנֹכִ֣י הֹלֵ֔ךְ לָג֖וּר בַּאֲשֶׁ֥ר אֶמְצָֽא׃

Micah said to him, "From where have you come?⁠" He said to him, "I am a Levite of Bethlehem Judah, and I go to sojourn where I may find a place.⁠"

תרגום יונתןרש״יאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר לֵיהּ מִיכָה מִנָן אַתְּ אָתֵי וַאֲמַר לֵיהּ לֵיוָאָה אֲנָא מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וִאֲנָא אָזֵיל לְמֵידַר בַּאֲתַר דְאַשְׁכַּח.

באשר אמצא – פרנסתי להשתכר.

Anywhere I will find a profitable livelihood.

(ט-י) וששאל לו מיכה מאין תבא ובקש ממנו שישב עמו ויהיה לו לאב ולכהן, ר״ל שעם היותו נער הנה יהיה לו בערך אב, ועם היותו לוי הנה יהיה לו בערך כהן, ושיתן לו עשרה כסף לימים, ר״ל בסוף השנה, וערך בגדים, ר״ל הבגדים הנערכים אליו והראוים שילבוש כהן כמוהו, ומחיתו, רוצה לומר מאכל ומשתה. וילך הלוי, ר״ל הלך אחרי דברי מיכה ועצתו:

לוי אנכי – כאומר, נכון אני ללמוד ולהורות, כמו שכתוב בשבט לוי (דברים ל״ג:י׳), יורו משפטיך ליעקב וכו׳.

מאין תבוא – כי חשב שיש לו מקום קבוע, והשיב אין לי מקום, רק אנכי הולך לגור באשר אמצא:

ובחושבו כי לאורח יש מקום מגורים קבוע¹ וַיֹּאמֶר-ל֥וֹ מִיכָ֖ה, מֵאַ֣יִן תָּב֑וֹא אתה בא? וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו, אין לי מקום מגורים קבוע², לֵוִ֣י אָנֹ֗כִי מִבֵּ֥ית לֶ֙חֶם֙ יְהוּדָ֔ה, וְאָנֹכִ֣י הֹלֵ֔ךְ לָג֖וּר בַּמקום אֲשֶׁ֥ר אֶמְצָֽא שם את פרנסתי³, ומוכן אני ללמוד ולהורות⁴:

1. מלבי״ם.

2. מלבי״ם.

3. רש״י.

4. כמו שכתוב בשבט לוי (דברים לג, י) ״יורו משפטיך ליעקב וכו׳ ״, מצודת דוד.

תרגום יונתןרש״יאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(י) וַיֹּ֩⁠אמֶר֩ ל֨וֹ מִיכָ֜ה שְׁ⁠בָ֣ה עִמָּ⁠דִ֗י וֶֽהְיֵה⁠־לִי֮ לְ⁠אָ֣ב וּלְכֹהֵן֒ וְ⁠אָנֹכִ֨י אֶֽתֶּ⁠ן⁠־לְ⁠ךָ֜ עֲשֶׂ֤רֶת כֶּ֙סֶף֙ לַיָּ⁠מִ֔ים וְ⁠עֵ֥רֶךְ בְּ⁠גָדִ֖ים וּמִחְיָתֶ֑ךָ וַיֵּ֖⁠לֶךְ הַלֵּ⁠וִֽי׃

Micah said to him, "Dwell with me, and be to me a father and a priest, and I will give you ten pieces of silver by the year, and a suit of clothing, and your food.⁠" So the Levite went in.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר לֵיהּ מִיכָה תִּיב עִמִי וֶהֱוֵי לִי לְאַב וּלְכָהִין וַאֲנָא אֶתֵּן לָךְ עֲסַר סַלְעִין דִכְסַף לִזְמַן עִידַן וְזוּג לְבוּשִׁין וּפַּרְנָסָתָךְ וַאֲזַל לֵיוָאָה.

לימים – לסוף שנה.

וערך בגדים – זוג חליפת בגדים שהם ערך וסדר לכל בני אדם כפי הראוי להם לשנה.

וערך בגדים – אפרליימנט בלעז.

ומחיתך – ומזונותיך.

וילך הלוי – אחר עצתו.

Per year At the year's end.

An appropriate wardrobe A pair of outfits appropriate for everyone's yearly requirements.

An appropriate wardrobe. "Appareillement" in old French.

And your board Your meals.

The Levi acquiesced [lit. went] Followed his advice.

עשרת כסף – תרג׳ עשר סילעין דכסף.

לימים – לשנה.

THE TEN PIECES OF SILVER. The Targum renders aseret kesef (ten pieces of silver) ten selas¹ of silver.

BY THE YEAR. The Targum renders le-yamim (by the year) le-shanah (by the year).⁠²

1. Ten coins.

2. Yamim can also mean days. Hence Rabbi Josephs' citatation from the Targum.

לימים – לשנה.

וערך בגדים – תרגם יונתן: וזוג לבושין. רוצה לומר כי ערך האדם בבגדים לשנה שנים, אחד לימי הקיץ, ואחד לימי החורף.

וילך הלוי – הלך לצרכי מיכה למה שצוהו ונתרצה לישב עמו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

לימים – לשנה, כמו: ימים תהיה גאלתו (ויקרא כ״ב:כ״ט).

וערך – מענין סדור, כמו: ערך לחם (שמות מ׳:כ״ג).

ומחיתך – פרנסה, הצורך לחיי האדם.

לאב – רצה לומר, למורה ולמלמד.

וערך בגדים – רצה לומר, בגדים כסדר הצריך.

וילך הלוי – הלך אחר דבר מיכה ועצתו.

השאלות: (י) מ״ש וילך הלוי משמע שהלך מאתו ואיך אמר ויואל הלוי לשבת?

ויאמר לו מיכה – א״ל אחר שבל״ז אתה נע ונד ואין לך עסק ומחיה, פה תרויח בשלש, א] שבה עמדי, פה תשב ולא תנוד. ב] שהעסק הוא עסק נכבד מתיחס לכבודך שאתה לוי, ותהיה לי לאב ולכהן. ג] מצד השכר, אתן לך עשרת כסף לימים, ר״ל לשנה: וערך בגדים. פי׳ בגדים לפי ערך כבודך, וגם מחיתך, מזונות: וילך הלוי. ספר שתחלה לא רצה להשכיר א״ע לע״א והלך ממנו:

וַיֹּאמֶר֩ ל֨וֹ מִיכָ֜ה, מאחר ואתה נע ונד ואין לך עסק ומחיה¹, שְׁבָ֣ה עִמָּדִ֗י וֶֽהְיֵה-לִי֮ לְאָ֣ב למורה ולמלמד² וּלְכֹהֵן֒ לשאול לי עתידות באמצעות התרפים³, וְאָנֹכִ֨י אֶֽתֶּן-לְךָ֜ כשכר עֲשֶׂ֤רֶת סלעי⁴ כֶּ֙סֶף֙ לַיָּמִ֔ים לשנה⁵, וְעֵ֥רֶךְ ומערכת⁶ בְּגָדִ֖ים הנצרכת לך⁷ לפי כבודך⁸ וכבוד תפקידך ככהן⁹, וּמִחְיָתֶ֑ךָ ומזונותיך¹⁰ גם אתן לך, וַיֵּ֖לֶךְ הַלֵּוִֽי אחר דברי מיכה ועצתו¹¹ ונתרצה לישב עמו¹²:

1. מלבי״ם.

2. מצודת דוד.

3. כלי יקר בשם רלב״ג.

4. תרגום יונתן.

5. ר״י קרא, רד״ק, מצודת ציון. ורש״י ואברבנאל ביארו לסוף שנה.

6. לעזי רש״י. ויונתן תרגם זוג בגדים אחד לקיץ ואחד לחורף, רד״ק.

7. מצודת דוד.

8. מלבי״ם.

9. אברבנאל.

10. רש״י, מלבי״ם.

11. רש״י, אברבנאל, מצודת דוד.

12. רד״ק. מלבי״ם ביאר ״וילך הלוי״ שתחילה לא רצה להשכיר את עצמו לעבודת אלילים והלך ממנו, ואולם אח״כ נתרצה. כלי יקר ביאר מהמילים ״וילך הלוי״, שהלך כלוי ולא ככהן למרות שמיכה מינה אותו לכהן, ושרואים מכאן כי הנער הזה יהונתן בן גרשום בן משה עניו היה כזקנו משה רבינו ע״ה.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(יא) וַיּ֥⁠וֹאֶל הַלֵּ⁠וִ֖י לָשֶׁ֣בֶת אֶת⁠־הָאִ֑ישׁ וַיְהִ֤י הַנַּ֙⁠עַר֙ ל֔וֹ כְּ⁠אַחַ֖ד מִבָּ⁠נָֽיו׃

The Levite was content to dwell with the man; and the young man was to him as one of his sons.

תרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּצְבִי לֵיוָאָה לְמִיתַּב עִם גַבְרָא וַהֲוָה עוּלֵימָא לֵיהּ כְּחַד מִבְּנוֹהִי.

ויואל לשבת אתו, והיה משמש בכהונת הפסל עד שאמר מיכה עתה ייטיב ה׳ לי כי היה לי הלוי לכהן, רוצה לומר כי עד עתה היה אחד מבניו כהן הפסל והיה זה אשר לא כדת, לפי שהכהן היה מחוייב שיהיה משבט לוי, ועתה שהיה לו הלוי לכהן ייטיב ה׳ עמו לפי שהלויים הם המוכנים לעבוד לא אדם אחר:

ויואל – ורצה, כמו: ויואל משה (שמות ב׳:כ״א).

כאחד מבניו – אשר מלא ידיו מאז לכהן.

ואח״כ, ויואל הלוי. נתרצה: לשבת את האיש. ר״ל לא להיות לאב ולכהן רק לשבת בביתו איזה ימים: ויהי הנער כאחד מבניו. אוכל על שולחנו, ואח״כ ע״י שישב בבית רשע נגרר אחריו:

ויואל – שד״ל תרגם הנה נא הואלתי (וירא) הוספתי, וכן פירשתי אני הואיל משה (דברים) הוסיף משה ביאור, וגם כאן הזכיר כבר וילך הלוי, כלו׳ נכנס בשירותו וראה כי טוב לו ונתעכב אצל מיכה.

וַיּ֥וֹאֶל והתרצה¹ הַלֵּוִ֖י לָשֶׁ֣בֶת² אֶת עם³ -הָאִ֑ישׁ מיכה, וַיְהִ֤י הַנַּ֙עַר֙ ל֔וֹ כְּאַחַ֖ד מִבָּנָֽיו שהרי מינהו מיכה לכהן במקום בנו⁴, וכאחד מבניו היה אוכל על שולחנו של מיכה, ואח״כ ע״י שישב בבית הרשע נגרר אחריו⁵:

1. מצודת ציון, מלבי״ם, וראה רלב״ג בשמות (ביאור המילות ב, כא).

2. מלבי״ם מדייק שבתחילה הוא התרצה רק ״לשבת״ בביתו איזה ימים אך לא להיות לאב ולכהן, ולבסוף נגרר אחריו.

3. תרגום יונתן.

4. אברבנאל, מצודת דוד.

5. מלבי״ם.

תרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יב) וַיְמַלֵּ֤⁠א מִיכָה֙ אֶת⁠־יַ֣ד הַלֵּ⁠וִ֔י וַֽיְהִי⁠־ל֥וֹ הַנַּ֖⁠עַר לְ⁠כֹהֵ֑ן וַיְהִ֖י בְּ⁠בֵ֥ית מִיכָֽה׃

Micah consecrated the Levite, and the young man became his priest and was in the house of Micah.

תרגום יונתןר״י קרארד״קמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וְקָרֵיב מִיכָה יַת קוּרְבַּן לֵיוָאָה וַהֲוָה לֵיהּ עוּלֵימָא לְכָהִין וַהֲוָה בְּבֵית מִיכָה.

וימלא מיכה את יד הלוי – תרג׳ וקריב מיכה ית קרבן ליואה.

AND MICAH CONSECRATED THE LEVITE. The Targum renders this: And Micah sacrificed the sacrifice of the Levite.

וימלא – כבר פירשתיו.

וימלא מיכה – מוסב למעלה (פסוק יא), שאמר שהיה לו כאחד מבניו, כי מלא ידיו לכהן.

וימלא מיכה כו׳ ויהי לו כו׳ לכהן ויהי בבית מיכה. ר״ל ואז נעשה תושב בביתו להיות שם תמיד, כי עד עתה היה שם רק לפי שעה. ומיכה נתן ע״ז שבח להפסל:

וַיְמַלֵּ֤א ומינה¹ מִיכָה֙ אֶת-יַ֣ד את הנער הַלֵּוִ֔י להיות לו לכהן, וַיְהִי-ל֥וֹ הַנַּ֖עַר לְכֹהֵ֑ן בעבודת הפסל², וַיְהִ֖י ונהיה הנער בְּבֵ֥ית מִיכָֽה תושב קבוע, ומיכה נתן על כך שבח לפסל³:

1. לעז רש״י פס׳ ה׳ לעיל.

2. אברבנאל. בירושלמי (ברכות סד:) מובא המדרש מדוע זכה יהונתן בן גרשום לאריכות ימים (עד ימי דוד המלך ע״ה אשר ראה כי הוא אוהב כסף ושם אותו שר האוצר והחזירו בתשובה), משום שהיתה עינו של יהונתן בן גרשום צרה בעבודה זרה שלו, כיצד? היה מגיע אדם להקריב קרבנו היה אומר לו יהונתן מה עבודה זרה זו מועילה לך?! היא לא רואה ולא שומעת לא אוכלת ולא שותה לא מטיבה ולא מריעה ולא מדברת, היה שואלו המקריב כיצד נפייסה? היה אומר לו לך הבא לה סולת ועשרה ביצים, וכאשר היה מביא לו זאת המקריב והלך, היה יהונתן אוכל את הכל, פעם שאלו את יהונתן אם עבודה זרה אינה מועילה, מדוע אתה עובד אותה?! וענה לפרנסתי, כי כך אני מקובל מבית אבי אבא (משה רבינו ע״ה) מכור עצמך לעבודה זרה ואל תצטרך לבריות, אמרו לו חס ושלום לא אמר כן משה רבינו אלא מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך ואל תצטרך לבריות, (חלק ממדרש זה הבאנו גם לעיל בהערות שבפס׳ ז׳) כיון שראה דוד כך שהוא אוהב ממון מה עשה? העמידו נגיד על אוצרותיו, כפי שמובא (דברי הימים א׳ כו, כד) ״ושבואל בן גרשם בן משה נגיד על האוצרות״, ובתלמוד מובא (בבא בתרא קי.), למה נקרא שבואל? א״ר יוחנן ששב לאל בכל לבו.

3. מלבי״ם.

תרגום יונתןר״י קרארד״קמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(יג) וַיֹּ֣⁠אמֶר מִיכָ֔ה עַתָּ֣⁠ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי⁠־יֵיטִ֥יב יְהֹוָ֖הי״י֖ לִ֑י כִּ֧י הָֽיָה⁠־לִ֛י הַלֵּ⁠וִ֖י לְ⁠כֹהֵֽן׃

Then Micah said, "Now I know that Hashem will do good to me, seeing that I have a Levite as my priest.⁠"

תרגום יונתןרד״קמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר מִיכָה כְּעַן יָדַעְנָא אֲרֵי אוֹטֵיב יְיָ לִי אֲרֵי הֲוָה לִי לֵוָאָה לְכוּמְרָא.

כי היה לי הלוי לכהן – כלומר סימן טוב הוא זה לי שנזדמן לי משבט הכהנים להיות כהן לי.

עתה ידעתי – כי בעוד היות בני לכהן, היה שלא כדת, כי הכהן ראוי להיות מבני לוי, אבל עתה ייטיב לי ה׳ כי היה לי הלוי לכהן, והרי הוא הכהן ממש.

ייטיב ה׳ – פסל מיכה היה כמו עגל שעשו ישראל במדבר ועגל ירבעם לערוך דמות לאלהי ישראל, ולכן הזכיר מיכה שם הוי״ה ב״ה המיוחד לאלהי ישראל.

וַיֹּ֣אמֶר מִיכָ֔ה בעוד בני היה לכהן, היה זה שלא כדת, כי הכהן ראוי להיות מבני לוי, אבל¹ עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי-יֵיטִ֥יב יְהוָ֖ה לִ֑י² כִּ֧י הָיָה-לִ֛י הַלֵּוִ֖י לְכֹהֵֽן, וסימן טוב הוא לי שנזדמן לי כהן משבט הכהנים³:

1. אברבנאל, מצודת דוד.

2. שגם הוא חשב כמו אימו שניתן לעבוד את ה׳ (חלילה) בשיתוף, ראה ביאור בפס׳ ד לעיל.

3. רד״ק.

תרגום יונתןרד״קמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון