וזאת הברכה אשר ברך משה – לפי שאמר משה לישראל דברים קשים תחילה (דברים ל״ב:כ״ד-כ״ה) מזי רעב ולחומי רשף, מחוץ תשכל חרב (שם ט׳:ז׳-ח׳) ובחורב הקצפתם את ה׳ ממרים הייתם חזר ואמר להם דברי ניחומים וזאת הברכה אשר ברך משה.
וממנו למדו כל הנביאים שהיו אומרים לישראל דברים קשים תחילה וחוזרים ואומרים להם דברי ניחומים ואין לך בכל הנביאים שהיו דבריו קשים כהושע תחילת דבריו אמר להם (הושע ט׳:י״ד) תן להם ה׳ מה תתן תן להם רחם משכיל וחזר ואמר להם דברי ניחומים (הושע י״ד:ז׳-ח׳) ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון, ואומר ישובו יושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן ואומר (הושע י״ד:ה׳-ו׳) ארפא משובתם אהבם נדבה, אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה וכן יואל אמר להם (יואל א׳:ב׳-ד׳) שמעו זאת הזקנים והאזינו כל יושבי הארץ ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם, עליה לבניכם ספרו ואומר יתר הגזם אכל הארבה וחזר ואמר להם דברי ניחומים, (יואל ב׳:כ״ה) ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה הילך החסיל והגזם וכן עמוס אמר להם (עמוס ד׳:א׳) שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון העושקות דלים הרוצצות אביונים האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה וחזר ואמר להם דברי ניחומים (שם ט׳:י״ג) הנה ימים באים ונגש חורש בקוצר וכן מיכה אמר להם (מיכה ג׳:ב׳) שנאי טוב ואהבי רע גוזלי ואומר (שם ג) ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו וחזר ואמר להם דברי ניחומים (מיכה ז׳:י״ח-כ׳) מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא, ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם, תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם וכן ירמיה אמר להם (ירמיהו ז׳:ל״ד) והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלם קול ששון וקול שמחה וחזר ואמר להם דברי ניחומים (שם ל״א:י״ב) אז תשמח בתולה במחול. יכול משאומרים להם דברי ניחומים חוזרים ואומרים להם דברי תוכחות תלמוד לומר (ירמיהו נ״א:ס״ד) ואמרת ככה תשקע בבל ולא תקום מן הרעה אשר אני מביא עליה עד הנה דברי ירמיהו הוי משאומרים להם דברי ניחומים אין אומרים להם דברי תוכחות.
וזאת הברכה – הרי זו מוסיף על ברכה ראשונה שברכם יעקב אביהם (בראשית מ״ט:כ״ח) וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם נמצינו למידים שממקום שסיים יעקב אבינו לברך את ישראל משם התחיל משה לברכם שנאמר וזאת הברכה אשר ברך: וזאת הברכה הרי זה מוסיף על ברכה ראשונה ואיזו היא (תהלים צ׳:א׳) תפלה למשה איש האלהים ועדין הדבר תלוי אין אנו יודעים אם תפילה קודמת לברכה אם ברכה קודמת לתפילה כשהוא אומר וזאת הברכה הוי תפילה קודמת לברכה, ואין ברכה קודמת לתפילה.
אשר ברך משה – אילו אחרים ברכו את ישראל כדיי היא ברכתם אלא ברכם משה נמצינו למידים שכדיי משה שיברך את ישראל וכדיי ישראל שברכם משה.
איש האלהים – זה אחד מעשרה שנקראו איש האלהים משה נקרא איש האלהים תפלה למשה איש האלהים אלקנה נקרא איש האלהים (שמואל א ב׳:כ״ז) ויבא איש האלהים אל עלי שמואל נקרא איש האלהים שנאמר (שם ט׳:ו׳) הנה נא איש האלהים בעיר הזאת דוד נקרא איש האלהים שנאמר (נחמיה י״ב:כ״ד) במצות דוד איש האלהים שמעיה נקרא איש האלהים שנאמר (מלכים א י״ב:כ״ב) ויהי דבר ה׳ אל שמעיה איש האלהים לאמר עדוא נקרא איש האלהים שנאמר (שם י״ג:א׳) והנה איש האלהים בא מיהודה בדבר ה׳ אליהו נקרא איש האלהים שנאמר (מלכים ב א׳:י״ג) איש האלהים תיקר נא נפשי אלישע נקרא איש האלהים שנאמר (שם ד׳:ט׳) הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא מיכה נקרא איש האלהים שנאמר (מלכים א כ׳:כ״ח) ויגש איש האלהים ויאמר אל מלך ישראל אמוץ נקרא איש האלהים שנאמר (דברי הימים ב כ״ה:ז׳) ואיש אלהים בא אליו לאמר המלך אל יבא עמך צבא ישראל.
לפני מותו – וכי עלתה על דעתך שלאחר מותו היה משה מברך את ישראל, אלא מה תלמוד לומר לפני מותו סמוך למותו, כיוצא בו (מלאכי ג׳:כ״ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה׳ וכי עלתה על דעתך שלאחר ביאה אליהו מתנבא להם מה תלמוד לומר לפני בא יום ה׳ סמוך לביאה.
סליק פיסקא
[Parashat VeZot HaBerakhah]
[Piska 342]
"And this is the blessing wherewith Moses, the man of G-d, blessed the children of Israel before his death:" (Devarim 33:1) "And this is the blessing": Because Moses had first spoken to Israel hard words — (Ibid. 32:24-25) (They will be) "hairy with hunger and embattled by demons… On the outside (of the city) the sword (of legions) shall devour (them), and in the chambers (of their hearts, when they flee), fright" (will pound, eventually killing them), (Ibid. 9:8) "And in Chorev you angered the Lord," (Ibid. 7) "You have been rebellious…" — he reverted to words of consolation, viz.:
"And this is the blessing wherewith Moses blessed, etc." And from him all of the prophets learned: They first spoke hard words to Israel, and then they reverted to words of consolation. There were none among all of the prophets whose words were as hard as those of Hoshea. In the beginning he said to them (Hoshea 9:14) "Give them, O Lord, what You will give. Give them a bereaving womb and shriveled breasts." And then he reverted to words of consolation — (Ibid. 14:7-8) "His tender branches will go forth, and his glory will be like the olive tree… Those who dwell in His shade will return. They will revive like grain and blossom like the vine… (Ibid. 5-6) I will heal their backsliding; I will love them freely… I will be like the dew to Israel; it will blossom like the rose…" And thus with Joel. (In the beginning) he said (Joel 1:2-4) "Tell your children about it, and your children to their children, and their children to another generation: What remained from the maggot, the locust has devoured, and what remained from the locust, the cankerworm has devoured, and what remained from the cankerworm, the cricket has devoured." And he reverted to words of consolation — (Ibid. 2:25) "And I shall requite for you the years which were devoured by the locust, the cankerworm, the cricket, and the maggot." And thus with Amos. (In the beginning) he said (Amos 4:1) "Hear this thing, you cows of Bashan on the mountain of Shomron, who oppress the poor, who crush the destitute, who say to their lords, 'Bring, so we may drink!'" etc. And he reverted to words of consolation — (Ibid. 9:11) "On that day I will raise up the succah of David that is fallen, etc." And thus with Michah. (In the beginning) he said (Michah 1:9) "Her wound is grievous, etc." And he reverted to words of consolation — (Ibid. 7:18-20) "Who is a G-d like You, who pardons iniquity and overlooks transgression for the remnant of His heritage? He does not maintain His wrath forever, for He desires lovingkindness. He will return and grant us mercy; He will suppress our iniquities. You will cast into the depths of the sea all of their sins. Grant truth to Jacob, lovingkindness to Abraham, as You swore to our forefathers in days of old." And thus with Jeremiah. (In the beginning) he said (Jeremiah 7:34) "I will cut off from the cities of Judah and from the streets of Jerusalem the sound of joy and the sound of gladness, the sound of groom and the sound of bride; for the land will become a wasteland." And he reverted to words of consolation — (Ibid. 31:12) "Then the maiden shall rejoice with dance, and young men and old men together."
But, of the Babylonians, he who spoke of them words of consolation (in the beginning) — (Jeremiah 27:6) "I have given all these lands into the hand of Nevuchadnezzar, king of Bavel, My servant; even the beasts of the field have I given him to serve him" — He reverted to words of retribution — (Ibid. 51:64) "And you shall say: 'Thus shall Bavel sink and it shall not rise because of the evil I am bringing upon her, and she shall grow faint.' Until here the words of Jeremiah." He who (in the beginning) spoke of the Babylonians words of consolation, (in the end) reverted to words of retribution.
Variantly: "And this is the blessing": This is what he (Moses) added to the first blessing, whereby they were blessed by Jacob his father, viz. (Bereshit 49:28) "And this is what their father spoke to them and blessed them." We find, then, that from the place where our father Jacob concluded blessing his sons — from that place, Moses began to bless them, viz. "And this is the blessing." Variantly: "And this is the blessing": This adds to a previous (blessing). And which is that? (Psalms 90:1) "A prayer of Moses, the man of G-d." And we still do not know whether the prayer preceded the blessing or the blessing preceded the prayer. "And this is the blessing" indicates that the prayer preceded the blessing and not that the blessing preceded the prayer.
"wherewith Moses the man of G-d blessed the children of Israel": (Even) if others had blessed Israel their blessing would be of avail, but Moses came and blessed them — whence we learn that Moses was fit to bless Israel and that Israel was fit to be blessed by Moses.
"the man of G-d": There are ten who were called "the man of G-d": Moses — "This is the blessing wherewith Moses, the man of G-d, blessed"; Elkanah — (I Samuel 2:27) "And the man of G-d came to Eli"; Samuel — (Ibid. 9:6) "Behold, there is a man of G-d in this city"; David — (Nechemiah 12:24) "by the command of David, the man of G-d"; Shemayah — (I Kings 12:2) "The word of the Lord came to Shemayah, the man of G-d; Iddo — (Ibid. 13:1) "And a man of G-d came from Judah by the word of the Lord"; Eliyahu — (II Kings 1:13) "Man of G-d, may my soul be worthy in your eyes"; Elisha — (Ibid. 4:9) "He is a holy man of G-d"; Michah — (I Kings 20:28) "And the man of G-d came and spoke to the king of Israel"; Amotz — (II Chronicles 25:7) "And a man of G-d came to him."
"before his death"; Would it enter your mind that Moses blessed Israel after his death? What, then, is the intent of "before his death"? Close to his death. Similarly, (Malachi 3:23-24) "Behold, I send you Eliyah the prophet before the coming of the great and awesome day of the Lord, and he will return the heart of fathers to sons." Would it enter your mind that Eliyahu would prophesy to Israel after the coming (of that day)? What, then, is the intent of "before the coming of the day of the Lord"? Close to its coming.
[End of Piska]
וזאת הברכה זאת וזאת הן וכבשיהן לפי שהוא מקנתרן בראשו שלענין מזי רעב (דברים ל״ב:כ״ד) לפי כך הוא חוזר ומברכן בסופו וזאת הב׳:
ד״א וזאת הבר׳ זאת וזאת הן וכבשיהן לפי שהיה מוכיח את ישראל בראשו של ספר אלה הדברים (דברים א׳:א׳) לפי כך הוא חוזר ואומ׳ להן דברי נחמות בסופו וזאת הבר׳ וכל הנביאים למדו ממשה להיות מוכיחין את ישראל דברים קשים מתחלה אין לך שאמ׳ דברים קשים מתחלה כיוצא בהושע שנ׳ (הושע ט׳:י״ד) תן להם ה׳ מה תתן הוכה אפרים שרשם יבש (שם ט׳:ט״ז) ימאסם אלהי (שם ט׳:י״ז) וחזר ואמר להם דברי נחמות (שם יד ה - ח) ארפא משובתם אהיה כטל לישר׳ ילכו יונקותיו ישובו ישבו בצלו:
וכן יואל אומ׳ דברים קשים מתחלה (יואל א ב - ה) שמעו זאת (הכהנים) [הזקנים] עליה לבניכם ספרו יתר הגזם אכל הארבה הקיצו שכורים ובכו וחזר ואמ׳ להם דברי נחמות (שם ד׳:י״ח) והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס:
וכן עמוס אמ׳ דברים קשים מתחלה (עמוס ד׳:א׳) שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון אלו בתי דינין שלהן העושקות דלים הרוצצות אביונים:
וחזר ואמ׳ להם דברי נחמות (שם ט׳:י״ג) הנה ימים באים נאם ה׳ ונגש חורש בקוצר:
וכן מיכה אמ׳ דברים קשים מתחלה (מיכה ג ב - ד) שונאי טוב ואהבי רע ואשר אכלו שאר עמי אז יזעקו אל ה׳ וחזר ואמ׳ להם דברי נחמה (שם ז יח - כ) מי אל כמוך נושא עון ישוב ירחמינו תתן אמת ליעקב:
וכן ירמיה אומ׳ דברים קשים מתחלה (ירמיהו ז׳:ל״ד) והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלם קול ששון וקול שמחה וחזר ואמ׳ להם דברי נחמ׳ (שם לא יב - יג) אז תשמח בתולה במחול וריויתי נפש הכהנים דשן יכול משאמ׳ להם דברי תוכחות ואמ׳ להן דברי נח׳ חזר ואמ׳ להם דברי תוכחות ת״ל (שם נא סג - סד) והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשר עליו אבן ואמרת ככה תשקע בבל ולא תקום:
הוי משאמר להן דברי תוכחות וחזר ואמ׳ להן דברי נחמות לא חזר ואמ׳ להן דברי תוכחות אלא דברי נחמ׳:
ד״א וזאת הברכה זו מוסף על ברכה ראשונה ואיזו זו תפלה למשה איש האלה׳ אבל איני יודע איזה יקדום אם תפלה קודמת לברכה ואם ברכה קודמת לתפלה וכשהוא אומ׳ וזאת הברכה הוי תפלה קודמת לברכה:
ד״א וזאת הברכה הרי זו ברכה מוספת על הברכה שבירכן יעקב אבי׳ דכת׳ וזאת אש׳ דב׳ לה׳ אבי׳ ויברך אותם נמצינו למידים שממקום שסיים אבינו יעקב לברך משם התחיל משה רבינו מברך וז׳ הב׳:
הברכה אל תקרא הבר׳ אלא הבריכה מה בריכה מטהרת טמאים כך משה מקרב רחוקים להלן בתיה וכאן יחי ראובן ואל ימות:
אשר ברך משה אלו אחרים בירכו את ישראל ראויים היו לכך על אחת כמה וכמה שבירכן משה נמצינו למידים שראוי היה משה לברך את ישראל וראוים היו ישראל להתברך מפי משה:
איש האלה׳ מלמד שהיה מברך והקב״ה מקיים וכן דוד אומ׳ (שמואל ב כ״ג:ג׳) צדיק מושל יראת אלהים מצינו שהצדיקים מושלים במעשיו שלהקב״ה שהרי גזר גזירות בעולם ובאו צדיקים וביטלום משה עשה את היום לילה יהושע עשה את הלילה יום שמואל עשה את הקיץ חורף אליהו עשה את החורף קיץ משה עשה את הים יבשה אלישע עשה את הנחל גבים גבים הקב״ה מחיה [מתים] ואליהו ואלישע החיו מתים הקב״ה ממתיק מר ומברך את הממועט אף הן עשו כיוצא בו לפי כך נקראו הנביאים איש האלהים ומשה רבינו אב לנביאים והוא אחד מעשרה שנקראו איש האלהים:
משה נקרא איש האלהים תפלה למשה איש האלהים (תהלים צ׳:א׳):
אלקנה נקרא איש האלהים שנ׳ (שמואל א ב׳:כ״ז) (ויצא) [ויבא] איש האלהים אל עלי זה אלקנה:
שמואל נקרא איש האלהים שנ׳ (שם ט׳:ו׳) הנה נא איש אלהים בעיר הזאת:
דוד נקרא איש האלה׳ שנ׳ (נחמ׳ יב כד ע״ש) כמצות דוד איש האלה׳:
שמעיה נקרא איש האלה׳ שנ׳ (מלכים א יב כב ע״ש) ויהי דבר ה׳ אל שמעיה איש האלה׳:
ויעדוא נקרא איש האלה׳ שנ׳ (שם יג א ע״ש) הנה איש אלהים בא מיהודה:
אליהו נקרא איש האלה׳ שנ׳ (מלכים ב א יג ע״ש) תיקר נא נפשי בעיניך איש האלה׳:
אלישע נקרא איש האלה׳ שנ׳ (שם ד׳:ט׳) הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא:
מיכה נקרא איש אלהים שנ׳ (מלכים א כ׳:כ״ח) ויגש איש האל׳ ויאמר אל מלך ישראל ויאמ׳ כה אמר ה׳ יען אשר אמרו ארם אלהי הרים ה׳:
אמוץ נקרא איש האלה׳ שנ׳ (דהי״ב כ״ה:ז׳) ואיש האל׳ בא אליו לאמר המלך אל יבא עמך צבא ישראל:
את בני ישראל הכל בזכות יעקב שנ׳ (בראשית מ״ט:ב׳) הקבצו ושמעו בני יעקב:
לפני מותו וכי עלת על דעתינו לאחר המיתה ואם כן למה נאמ׳ לפני מו׳ סמוך למיתה וה״א (מלא׳ ג׳:כ״ג) הנני שלח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה׳ וכי עלת על דעתינו לאחר הביאה ואם כן למה נאמ׳ לפני בוא יום ה׳ סמוך לביאה:
[Siman 1] (Deut. 33:1:) “And this is the blessing.” This text is related (to Prov. 31:29), “Many daughters have done valiantly, but you surpass them all.” This is the blessing of Moses,1 in respect to which you should note that in the case of the earlier generations each and every one blessed his generation, but there was none was like the blessing of Moses. Noah blessed his children, but it contained a divergence, as he blessed one and cursed another, as stated (Gen. 9:27,) “May God enlarge (ypt) Japheth (ypt) [...]; and let Canaan be a slave to them.” Isaac blessed Jacob, but there was strife in it. It is so stated (in Gen. 28:4), “May He give you the blessing of Abraham, but he said to Esau (in Gen. 27:35), “Your brother came with deceit”; and it is stated (in vs. 41), “Then Esau hated Jacob […, and Esau said in his heart, ‘Let the days of mourning for my father come, and I will kill my brother Jacob’].” Jacob blessed the tribes, but there was strife among them, in that he rebuked Reuben, as stated (in Gen. 49:4), “Unstable as water”; and similarly (in vs. 5), “Simeon and Levi [are brothers; weapons of violence are their swords].” And from where did each and every one of the patriarchs learn to bless his generation? [They learned it] from the Holy One, blessed be He. When he created Adam, He blessed him, as stated (in Gen. 1:27-28), “male and female. Then [God] blessed them.” And the world was maintained by that blessing, until the generation of the flood came, and they cancelled it out, as stated (in Gen. 6:7), “And the Lord said, “I will blot out the humanity which I created.” When Noah left the ark, the Holy One, blessed be He, saw that this blessing had passed from them. He blessed Noah and his children anew, as stated (in Gen. 9:1), “Then God blessed Noah and his children.” The world was maintained by this blessing, until Abraham came into the world, and He added blessing, as stated (in Gen. 12:2), “For I will make you into a great nation.” Once Abraham came, the Holy One, blessed be He, said, “It is not honorable for Me, that I should be obliged to bless My creatures. Rather take note! I am handing over the blessings to Abraham and to his seed, so that for all who they issue a blessing, I am placing my seal upon [those blessings], as stated (in vs. 2, cont.), ‘[I will bless you and magnify your name] and so become a blessing.’” (Vs. 3:) “I will bless those who bless you….” What is the meaning of “I will bless?” The Holy One, blessed be He, said, “Take note. I am handing over the blessings to all whom you bless, and I am sealing [them] through you.” But if from then on the blessings were [handed over] to Abraham, why did he not bless Isaac? It was because Abraham saw that Esau would issue from him. He said, “If I bless Isaac, then Esau will be blessed, and Isaac will be found lacking.” A parable: To what is the matter comparable? To the head of a household that had a vineyard,2 [and] gave it to a tenant. And in that vineyard was a tree of life, but it had overgrown a tree having a deadly poison. Now he did not know what to do. He said, “If I cultivate that vineyard, then the tree having a deadly poison will flourish; but if I do not cultivate that vineyard, then the tree of life will die. So what shall I do? I will bear with that vineyard until the owner of the vineyard comes. Then he may do what he wants with his vineyard.” And so also did Abraham say, “If I bless Isaac, Esau will end up being blessed and Jacob will lose out. Rather look here. I will leave him alone until the Holy One, blessed be He, comes, when He will deal with what belongs to Him.” Jacob came and received five blessings: two from his father, one from Abraham, one from the angel, and one from the Holy One, blessed be He.3 From his father, as stated (in Gen. 27:33), “Then Isaac trembled (when he realized he had blessed Jacob instead of Esau). Why “trembled?” R. Eliezer ben Pedat said, “[He did so] because he saw Gehinnom open in front of him. He wanted to say, ‘Cursed will be [Jacob.’ Instead,] he went back [on it], and added blessing [to it], when he said (ibid., end), ‘he also shall be blessed.’” Here is one [blessing]. A second (is in Gen. 28:1), “So Isaac called Jacob and blessed him.” The blessing of the Holy One, blessed be He, (is in Gen. 35:9), “Now God appeared unto Jacob [… and blessed him].” The blessing of Abraham (is in Gen. 28:4), “And may He grant you the blessing of Abraham.” And the blessing of an angel is (in Gen. 32:30), “and he (the angel) blessed him there.” When Jacob came to bless the tribes, he blessed them with the five blessings that he had in hand and added one blessing to them, as stated (in Gen. 49:28), “All these are the tribes of Israel, [twelve in number, and this is what their father spoke to them when he blessed them, each one with his own blessing is how he blessed them].”4 When Moses came to bless Israel, he added a seventh blessing to them. Thus it is stated (in Deut. 33:1), “And this is the blessing.” [According to another interpretation, Moses made] an addition to the blessings with which Balaam had blessed Israel,5 since it was fitting for him to bless them with seven blessings corresponding to the seven altars [he had built];6 but [Balaam] only blessed them with three, as stated (in Numb. 24:10), “but here you have even blessed them these three times.” The Holy One, blessed be He, said to him, “O wicked one, your eye is too jaundiced for you to bless them. Moreover, I am not putting the power in your hand to finish your blessing over Israel. Moses will come, whose eye is fair; then he will bless Israel.” And it is about him that Solomon has said (in Prov. 22:9), “He that has a benevolent eye shall be blessed (ybrk).” Do not read “ybrk [with vowels meaning] shall be blessed,” but [with vowels meaning] “shall bless.” This refers to Moses our master whose eyes were fair when he blessed Israel, such that he blessed them with [the other] four blessings: The first is (in Exod. 39:43), “When Moses saw all the work […] he blessed them.” The second is (in Lev. 9:23), “Then Moses and Aaron came unto the tent of meeting; and when they came out, they blessed the people….” The third is (in Deut. 1:11), “May the Lord God of your ancestors add [to your numbers a thousand times more than you are and bless you].” The fourth is (here in Deut. 33:1), “And this is the blessing.” It is therefore stated (in Prov. 31:29), “Many daughters have done valiantly, but you surpass them all.”(Deut. 33:1:) And this is the blessing.” It was fitting for Moses to bless Israel because he had constantly risked his life for them.7 For this reason, it is stated (in Deut. 33:1), “And this is the blessing [that Moses blessed... the Children of Israel].” (Deut. 33:1:) “The man of God (the Power).” If it says, “man,” why does it say, “God,” and if it says, “God,” why does it say, “man?” It is simply that at the time he fled from in front of Pharaoh, he was a man, but at the time he trounced [the Egyptians], he was a power. Another interpretation: At the time that he went up to the firmament, he was a man; in front of the angels that were all fire, he was a man. But at the time he came down, he was a power. Before he went up to the firmament, he was a man, as he would eat and drink. But all the time that he was there, he was a power, as stated (in Exod. 34:20), “and they were afraid to approach him.”
[Siman 2] Another interpretation (of Deut. 33:1), “And this is the blessing”: R. Samuel bar Nahmani said that R. Johanan said, “When Moshe came to bless Israel with “This is the blessing,” the Holy One, blessed be He, also blessed them with “this,” as stated (in Deut. 4:44), “And this is the Torah that Moshe placed.” And it states (in Deut. 33:1), “And this is the blessing that Moses the man of God blessed the Children of Israel.” (Deut. 33:1:) Another explanation: R. Abba said (regarding Deut. 33:1), “’Which Moses blessed,’ that is Moses; ‘the man of God,’ that is the Holy One, blessed be He, as stated (in Exod. 15:3), ‘The Lord is a man of war.’ And why so much? To fulfill the verse (in Eccl. 4:12), ‘and the threefold string will not quickly be broken.’”8 Resh Laqish said, “If it were not in Scripture, it would be impossible to say this:9 Just as when a man gives an order to his wife, she carries it out; so when [Moshe gave an order to the Holy One, blessed be He, He carried it out for him] (the Holy One, blessed be He, gave an order to Moses, he carried it out for Him).”10 What is the meaning of (in Deut. 33:1) “the Children of Israel.” It was Israel's merit that enabled him.
[Siman 3] (Deut. 33:1:) “Before his death.” Would it cross your mind that he blessed Israel after he died?11 Then what is the meaning of before his death? Before the angel of death. When the Holy One, blessed be He, said to him (in Deut. 32:49-50) “Ascend [this mountain of the Abarim]…. And you shall die,” the angel of death thought that the Holy One, blessed be He, had already given him authority over Moses' life. He came and stood directly above him. Moses said to him, “The Holy One, blessed be He, has already promised me that he would not deliver me into your hand.” He [answered], “The Holy One, blessed be He, has sent me to you; that you are to depart on this day.” Moses said to him, “Go away from here, as I want to praise the Holy One, blessed be He, ‘I will not die, but rather live and tell the acts of the Lord (Ps. 118:17).’” The angel said to him, “Why are you bragging, He [already] has someone to praise Him, (in Ps. 19:2), ‘The heavens recount God’s glory.’” Moses said, “I will quiet them and praise,” as stated (in Deut. 32:1), “Listen O heavens....” He came to him a second time. What did Moses do? He mentioned the explicit name [of God], and [so the angel] fled, as stated (Deut. 32:3), “For I proclaim the name of the Lord.” He [then] came to him a third time. [At that point,] Moshe said, “Since he is coming from the Heavens, I must justify the judgment [of death] upon myself.” He immediately began saying (in Deut. 32:4), “The Rock, His actions are just.” R. Isaac said, “Moses’ soul was hesitating to leave him, and he spoke with it. He said to it, ‘Tell me, my soul, what will you say, since the angel of death seeks to subdue you?’ It said to him, ‘He will not do so to me, as the Holy One, blessed be He, promised me that he would not deliver me into his hand.’ He said to it, ‘Tell me [what you will say] when you see them crying and you cry with them.’ It said to him (in Ps. 116:8), ‘You have delivered me from death, my eyes from tears’. He said to it, ‘Tell me [what you will say] when they try to push you to Gehinnom.’ It said to him (in Ps. 116:8, cont.), ‘my feet from stumbling.’ He said to it, ‘And where will you be walking in the future?’ It said to him (in Ps 116:9), ‘I shall walk before the Lord in the lands of the living.’ When Moses heard this from it, he said to it (Ps. 116:7), ‘Return, O my soul.’” R. Abba said, “Once he was departed, the lower creatures (people) said (Deut. 33:4), ‘Moses charged us with Torah.’ The higher creatures (angels) said, ‘He executed the Lord’s judgments and His decisions for Israel.’ And even the Holy One, blessed be He, Himself, in all of His glory praises him and says (in Deut. 34:10-11), ‘Never again did there arise in Israel a prophet like Moses [...]. For the various signs and portents.’”
1. PRK 31:11.
2. See Gen. R. 61:6; Numb. R. 11:2; M. Pss. 1:5.
3. Cf. Gen. R. 94:5.
4. The midrash notes that the words, HE BLESSED THEM, occur twice and interprets the verse to mean that one blessing, the fivefold blessing he had received, was for the tribes as a group while the other blessing was a specific blessing for each tribe.
5. Cf. PRK 31(suppl. 1):4.
6. On these altars, see Numb. 23:1, 14, 29.
7. PRK 31(suppl. 1):12.
8. See Deut. R. 11:4 which appears to record the correct version of this midrash, and is brought down as one teaching together with that of R. Samuel bar Nahmani immediately above, such that the third component here is the Torah. See also ‘Ets Yosef on Tanh., Deut. 11:3.
9. PRK 31(suppl. 1):13.
10. Although the parallel texts agree with this reading, Wm. Braude and I. J. Kapstein, Pesikta de-Rab Kahana, p. 456, n. 47, are probably correct that fear of blasphemy caused the midrashim to reverse what was said here. The context requires the original text to state that it was the Holy One who obeyed Moses.
11. PRK 31(suppl. 1):14; see Sifre, Deut. 33:19(342); Deut. R. 11:6.
פרשת וזאת הברכה
[א] וזאת הברכה(דברים ל״ג:א׳). זש״ה רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה (משלי ל״א:כ״ט), זו ברכתו של משה, שהרי הדורות הראשונים ברכו כל אחד ואחד את דורו, ולא היה בכולם כברכתו של משה. נח בירך את בניו, היה בה מחלוקת, בירך אחד וקילל אחד, יפת אלהים ליפת (בראשית ט׳:כ״ז), ויאמר ארור כנען (שם שם:כ״ה). יצחק בירך ליעקב, היה בה קטטה, שאמר לעשו בא אחיך במרמה (שם כ״ז:ל״ה), וכתיב וישטם עשו את יעקב (שם שם:מ״א). יעקב בירך את השבטים היתה בהם קטטה, שאמר לראובן פחז כמים (שם מ״ט:ד׳), וכן שמעון ולוי (שם שם:ה׳). ומנין למדו האבות לברך כל אחד ואחד את דורו, [למדו] מן הקב״ה, כשברא את האדם ברכו, שנאמר ויברך אותם אלהים (בראשית א׳:כ״ח), [והיה העולם מתנהג באותה ברכה, עד שבא דור המבול ובטלוה, שנאמר ויאמר ה׳ אמחה את האדם אשר בראתי (שם ו׳:ז׳), כיון שיצא נח מן התיבה, ראה הקב״ה שבטלה מהם אותה ברכה, חזר וברך את נח ואת בניו, שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו (שם ט׳:א׳), והיה העולם מתנהג באותה ברכה, עד שבא אברהם לעולם, והוסיף לו הקב״ה ברכה אחת, שנאמר ואעשך לגוי גדול וגו׳ (שם י״ב:ב׳), כיון שבא אברהם, אמר הקב״ה אינו דרך כבוד לפני שאהיה אני זקוק לברך את בריותי, אלא הריני מוסר את הברכות לאברהם ולזרעו, וכל מי שקובעין בו ברכה, אני חותם על ידיהם, שנאמר והיה ברכה (שם שם), ואברכה מברכיך וגו׳ (שם שם:ג׳), מהו ואברכה מברכיך, אמר הקב״ה הריני מוסר את הברכות לכל מי שאתה מברך ואני חותם על ידיך, וכי מאחר (שנאמרו) [שנמסרו] הברכות לאברהם, למה לא בירך את יצחק, לפי שראה אברהם שעשו יוצא ממנו, אמר אם אני מברך את יצחק הרי עשו מתברך, ונמצא יעקב חסר, משל למה הדבר דומה, לבעל הבית שהיה לו כרם, נתנו לאריס, והיה באותו הכרם אילן של חיים, והיה מודלה על גב אילן של סם מות, ואינו יודע מה לעשות, אמר אם אעדור אותו כרם, הרי אילן של סם המות מתגדל, ואם אינו עודר אותו כרם, הרי אילן של חיים מת, אלא מה אעשה, אגלגל בכרם הזה, עד שיבא בעל הכרם ויעשה בכרמו מה שירצה, ואף כך אמר אברהם, אם אברך את יצחק, נמצא עשו מתברך, ויעקב מפסיד, אלא הריני מניחו עד שיבא הקב״ה ויעשה את שלו], בא יעקב וקיבל חמש ברכות, שתים מאביו, ואחת של אברהם, ואחת מן המלאך, ואחת של הקב״ה, שים מאביו, שנאמר ויחרד יצחק (שם כ״ז:ל״ג), למה ויחרד, אמר ר׳ אלעזר בן פדת שראה גיהנם פתוח לעשו, ביקש לומר ארור, חזר והוסיף ברכה, ואמר גם ברוך יהיה (שם שם), הרי אחת, שניה ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו (שם כ״ח:א׳), [וברכת של אברהם, ויתן לך את ברכת אברהם וגו׳ (שם שם:ד׳), וברכת מן המלאך, ויברך אותו שם (שם לב ל), וברכה של הקב״ה, וירא אלהים אל יעקב עוד וגו׳ ויברך אותו (שם ל״ה:ט׳)], כשבא יעקב לברך את השבטים, ברכן חמש ברכות שהיו בידו, והוסיף להם ברכה אחת, שנאמר כל אלה שבטי ישראל וגו׳ ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם (שם מ״ט:כ״ח). בא משה לברך את ישראל הוסיף להם ברכה שביעית, שנאמר וזאת הברכה, תוספת על הברכות שבלעם בירך את ישראל שהיה ראוי לברך שבע ברכות, כנגד שבע מזבחות, ולא ברכן אלא שלש, שנאמר והנה ברכת ברך זה שלש [פעמים (במדבר כ״ד:י׳), אמר לו הקב״ה רשע אתה עינך צרה לברכן, אף אני איני מספיק על ידך שתשלים ברכתך על ישראל, יבא משה שעינו יפה, ויברך את ישראל, ועליו אמר שלמה טוב עין הוא יבורך (משלי כ״ב:ט׳), אל תקרי יבורך, אלא יברך, זה משה רבינו שעיניו יפה בברכתו את ישראל, וברכן ארבע ברכות, הראשונה וירא משה את כל המלאכה וגו׳ ויברך אותם משה (שמות ל״ט:מ״ג), השניה ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וגו׳ (ויקרא ט׳:כ״ג), השלישית ה׳ אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם (דברים א׳:י״א), הרביעית וזאת הברכה, לכך נאמר רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה.
[ב] וזאת הברכה אשר ברך משה. למשה נאה לברך את ישראל, שנתן נפשו עליהם בכל שעה.
איש האלהים (דברים ל״ג:א׳), אמר ריש לקיש אלמלא מקרא אי אפשר לאומרו, כאדם שגוזר על אשתו ועושה, כך הקב״ה גוזר על משה ועושה לו.
את בני ישראל (שם). זכותן של ישראל גרמה לו.
לפני מותו (שם). וכי תעלה על דעתך שלאחר מותו בירך את ישראל, ומהו לפני מותו, לפני מלאך המות, שבשעה שאמר לו הקב״ה עלה [וגו׳] ומות בהר הזה (שם ל״ב:מ״ח-מ״ט), היה מלאך המות סבור כבר נתן לו הקב״ה רשות על נפשו של משה, בא ועמד למעלה הימנו, אמר לו משה כבר הבטיחני הקב״ה שלא ימסרני בידך, והיה מברך את ישראל לפני המלאך המות, לכך נאמר לפני מותו.
[Parashat Vezot HaBerakhah]
[1] (Deut. 33:1:) AND THIS IS THE BLESSING. This text is related (to Prov. 31:29): MANY DAUGHTERS HAVE DONE VALIANTLY, BUT YOU SURPASS THEM ALL. This is the blessing of Moses,1 in respect to which you should note that in the case of the earlier generations each and every one blessed his generation, but compared to all of them none was like the blessing of Moses. Noah blessed his children, but it contained a divergence. He blessed one and cursed another. (Gen. 9:27:) MAY GOD ENLARGE (YPT) JAPHETH (YPT); but he said (vs. 25:) CURSED BE CANAAN. Isaac blessed Jacob. There was strife in it, in that he said to Esau (in Gen. 27:35): YOUR BROTHER CAME WITH DECEIT; and it is stated (in vs. 41): THEN ESAU HATED JACOB <…, AND ESAU SAID IN HIS HEART: LET THE DAYS OF MORNING FOR MY FATHER COME, AND I WILL KILL MY BROTHER JACOB>. Jacob blessed the tribes, but there was strife among them, in that he said to Reuben (in Gen. 49:4): UNSTABLE AS WATER; and similarly (in vs. 5): SIMEON AND LEVI <ARE BROTHERS; WEAPONS OF VIOLENCE ARE THEIR SWORDS>. And from where did each and every one of the patriarchs learn to bless his generation? [They learned] from the Holy One. When he created Adam, he blessed him, as stated (in Gen. 1:28): THEN GOD BLESSED THEM; [and2 the world was maintained by that blessing, until the generation of the flood came, and they cancelled it out, as stated (in Gen. 6:7): AND THE LORD SAID: I WILL BLOT OUT THE HUMANITY WHICH I CREATED. When Noah left the ark, the Holy One saw that this blessing had passed from them. He blessed Noah and his children anew, as stated (in Gen. 9:1): THEN GOD BLESSED NOAH AND HIS CHILDREN. The world was maintained by this blessing, until Abraham came into the world. Then the Holy One added one blessing for him, as stated (in Gen. 12:2): FOR I WILL MAKE YOU INTO A GREAT NATION…. When Abraham came, the Holy One said: It is not a practice worthy of me, that I should be obliged to bless my creatures. Rather take note! I am handing over the blessings to Abraham and to his seed, so that for all who issue a blessing through him, I am placing my seal upon <those blessings>, as stated (in vs. 2, cont.): <I WILL BLESS YOU AND MAGNIFY YOUR NAME> AND SO BECOME A BLESSING. (vs. 3:) I WILL BLESS THOSE WHO BLESS YOU…. What is the meaning of I WILL BLESS THOSE WHO BLESS YOU. The Holy One said: Take note. I am handing over the blessings to ALL WHOM YOU BLESS, and I am sealing <them> through you. But if from then on the blessings were {spoken} [handed over] to Abraham, why did he not bless Isaac? It was because Abraham saw that Esau would issue from him. He said: If I bless Isaac, then Esau will be blessed, and Isaac will be found lacking. A parable: To what is the matter comparable? To the head of a household that had a vineyard.3: He gave it to a tenant. And in that vineyard was a tree of life, but it had overgrown a tree having a deadly poison. Now he did not know what to do. He said: If I cultivate that vineyard, then the tree having a deadly poison will flourish; but if I do not cultivate that vineyard, then the tree of life will die. So what shall I do? I will bear with that vineyard until the owner of the vineyard comes. Then he may do what he wants with his vineyard.4 And so also did Abraham say: If I bless Isaac, Esau will end up being blessed and Jacob will lose out. Look here. It is simply that he is leaving him alone until the Holy One comes, when he will deal with what belongs to him.] Jacob came and received five blessing: two from his father, one from Abraham, one from the angel, and one from the Holy One.5: Two from his father, according to what is stated (in Gen. 27:33): THEN ISAAC TREMBLED (when he realized he had blessed Jacob instead of Esau). Why TREMBLED? R. Eleazar ben Padat said: <He did so> because he saw Gehinnom open for Esau. He wanted to say: Cursed. He repented and added a blessing when he said (ibid., end): HE ALSO SHALL BE BLESSED. Here is one blessing. A second (is in Gen. 28:1): SO ISAAC CALLED JACOB AND BLESSED HIM. [The blessing of Abraham (is in Gen. 28:4): AND MAY HE GRANT YOU THE BLESSING OF ABRAHAM…; the blessing of an angel is (in Gen. 32:30 [29]): AND HE (the angel) BLESSED HIM THERE; and the blessings of the Holy One (in Gen. 35:9): NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN…, AND BLESSED HIM.] When Jacob came to bless the tribes, he blessed them with the five blessing that he had in hand and added one blessing to them, as stated (in Gen. 49:28): ALL THESE ARE THE TRIBES OF ISRAEL, <TWELVE IN NUMBER, AND THIS IS WHAT THEIR FATHER SPOKE TO THEM> WHEN HE BLESSED THEM, EACH ONE WITH HIS OWN BLESSING IS HOW HE BLESSED THEM.6 When Moses came to bless Israel, he added a seventh blessing to them. Thus it is stated (in Deut. 33:1): AND THIS IS THE BLESSING. < According to another interpretation, Moses made> an addition to the blessings with which Balaam had blessed Israel,7 since it was fitting for him to bless with seven blessings corresponding to the seven altars <he had built>;8 but <Balaam> only blessed them with three, as stated (in Numb. 24:10): BUT HERE YOU HAVE EVEN BLESSED THEM THESE THREE [TIMES]. The Holy One said to him: You are wicked. Your eye is too jaundiced for you to bless them. Moreover, I am not putting the power in your hand to finish your blessing over Israel. Moses will come, whose eye is fair. Then he will bless Israel, and it is about him that Solomon has said (in Prov. 22:9): HE THAT HAS A BENEVOLENT EYE SHALL BE BLESSED (YBRK). Do not read YBRK <with vowels meaning> SHALL BE BLESSED, but <with vowels meaning> SHALL BLESS. This refers to Moses our Master whose eyes were fair when he blessed Israel. He also blessed them with <the other> four blessings:
The first is (in Exod. 39:43): WHEN MOSES SAW ALL THE WORK …; HE BLESSED THEM.
The second is (in Lev. 9:23): THEN MOSES AND AARON CAME UNTO THE TENT OF MEETING; AND WHEN THEY CAME OUT, THEY BLESSED THE PEOPLE….
The third is (in Deut. 1:11): MAY THE LORD GOD OF YOUR ANCESTORS ADD TO YOUR NUMBERS A THOUSAND TIMES MORE THAN YOU ARE AND BLESS YOU.
The fourth is (here in Deut. 33:1): AND THIS IS THE BLESSING.
It is therefore stated (in Prov. 31:29): MANY DAUGHTERS HAVE DONE VALIANTLY, BUT YOU SURPASS THEM ALL.
[2] (Deut. 33:1:) AND THIS IS THE BLESSING, WITH WHICH MOSES, <THE MAN OF GOD,> BLESSED <THE CHILDREN OF ISRAEL BEFORE HIS DEATH>. It was fitting for Moses to bless Israel because he had constantly risked his life for them.9
(Deut. 33:1:) THE MAN OF GOD. Resh Laqish said: If it were not in Scripture, it would be impossible to say this:10 Just as when a man gives an order to his wife, she carries it out; so when the Holy One gave an order to Moses, he carried it out for him.11
(Deut. 33:1:) THE CHILDREN OF ISRAEL. It was Israel's merit that enabled him.
(Deut. 33:1:) BEFORE HIS DEATH. Would it cross your mind that he blessed Israel after he died?12: Then what is the meaning of BEFORE HIS DEATH? Before the Angel of Death. When the Holy One said to him (in Deut. 32:49-50) ASCEND <THIS MOUNTAIN OF THE ABARIM>…; AND YOU SHALL DIE ON THIS MOUNTAIN.13 The Angel of Death thought that the Holy One had already given him authority over Moses' life. He came and stood directly above him. Moses said to him: The Holy One has already promised me that he would not deliver me into your hand. Then he blessed Israel before the Angel of Death. It is therefore stated (in Deut. 33:1) BEFORE HIS DEATH.
[3] (Deut. 33:2:) THEN HE SAID: THE LORD CAME FROM SINAI…. <This> teaches you that the Holy One brought the Torah around to the nations of the world,14 but they would not accept it, until he came to Israel; and they did accept it. Thus it is stated (ibid., cont.): AND HE SHONE UPON THEM FROM SEIR. These are the children of Esau, in that they were children of Seir. (ibid., cont.:) HE APPEARED FROM MOUNT PARAN. These are the children of Ishmael, of whom it is stated (in Gen. 21:21): HE DWELT IN THE WILDERNESS OF PARAN. It is also written (in Hab. 3:6): HE AROSE AND MEASURED THE EARTH; HE LOOKED AND MADE NATIONS TREMBLE (rt.: NTR, literally: LEAP). When he saw that they did not want to accept the Torah, he made them jump into Gehinnom, even as it says (in Lev. 11:21): <KNEE JOINTS ABOVE THEIR FEET> TO LEAP (rt.: NTR) WITH UPON THE GROUND. It also says in another place (in Ps. 138:4): ALL THE KINGS OF THE EARTH SHALL GIVE THANKS TO YOU, O LORD, FOR THEY HAVE HEARD THE WORDS OF YOUR MOUTH. But we still need to say: Perhaps they wanted to heed. Micah the Morashtite came and put an end to the matter, where it is stated (in Micah 5:14 [15]): IN ANGER AND WRATH WILL I EXECUTE RETRIBUTION ON THE NATIONS BECAUSE THEY HAVE NOT OBEYED. {….}: Here you learn that they did not want to receive the Torah. David came and gave thanks to the Holy One over this, where it is stated (in Ps. 77:15 [14]): YOU ARE THE GOD WHO PERFORMS WONDERS; YOU HAVE MADE YOUR STRENGTH KNOWN AMONG THE PEOPLES. David said: Sovereign of the Universe, O the wonders that you performed when you made your Torah known to the nations of the world! YOUR STRENGTH can only be Torah, since it is stated (in Ps. 29:11): THE LORD WILL GRANT STRENGTH TO HIS PEOPLE. R. Abbahu said: It was revealed and made known to the one who spoke and world came into being that the nations of the world would not accept the Torah. Then for what reason did he make them the offer? It is simply that this represents the character of the Holy One. First he made an offer to his creatures, and after that he drove them from the world, because the Holy One does not deal with his creatures in tyranny.15 [A second reason for his making them an offer: <It was> because they were fortunate in their ancestors.16
(Deut. 33:2, cont.:) HE ARRIVED ('T')17 FROM HOLY MYRIADS.18: <This> teaches that the Holy One is great and his name is to be praised by all his host, because his attributes are not like the attribute of flesh and blood.19 <Consider> the character of flesh and blood. If the king comes out with his household,20 he is handsome; but among his hosts there are some more handsome than he. He is valiant, but among his hosts there some more valiant than he. In the case of the Holy One, however, there is no one like him among all his myriads. It is so stated (in Ps. 86:8): THERE IS NO ONE LIKE YOU AMONG THE GODS, O LORD. It also says (in Exod. 15:11): WHO IS LIKE YOU AMONG THE GODS, O LORD…?]
(Deut. 33:2, cont.:) AT HIS RIGHT HAND IS A FIERY LAW. <This> teaches that the Torah was given only by the right hand.21 R. Johanan said: Whoever wants to be engaged with the Torah should see himself as if he were standing in the fire. It is therefore stated (ibid.): A FIERY LAW.
[4] (Deut. 33:3:) INDEED HE SHOWS LOVE TO THE PEOPLES (by letting them rule over Israel).22 Moses said to the Holy One: Sovereign of the Universe, you have placed two yokes upon your children, the yoke of Torah and the yoke of enslavement to empires. The Holy One said to him: Whoever is engaged with the Torah [is delivered from enslavement to empires]. (Ibid., cont.:) ALL HIS HOLY ONES ARE IN YOUR HAND.
(Deut. 33:3, cont.:) AND THEY ARE POUNDED (rt.: TKH)23 AT YOUR FEET. Rav Joseph taught: These are the disciples of the sages, who beat (rt.: KTT) their feet from city to city in order to learn Torah and cast off the yoke of empire from upon them.
Another interpretation (of Deut. 33:3): AND THEY ARE POUNDED AT YOUR FEET. Although they are beaten, they do not move from your dwellings, but (ibid., end) THEY TAKE UP YOUR WORDS.
(Deut. 33:4:) MOSES CHARGED US WITH TORAH, AS THE HERITAGE FOR THE CONGREGATION OF ISRAEL. It is a heritage for all the congregations of Jacob, for whoever engages in it for its own sake is worthy of the inheritance of Jacob, as stated (in Is. 58:14): THEN YOU SHALL TAKE DELIGHT IN THE LORD…, AND I WILL FEED YOU THE INHERITANCE OF YOUR FATHER JACOB.
1. Tanh., Deut. 11:1; PRK 31:11.
2. The other part of this bracket is several lines below.
3. See Gen. R. 61:6; Numb. R. 11:2; M. Pss. 1:5; also Matthew 13:24–30.
4. Cf. Matthew 13:24–30.
5. Cf. Gen. R. 94:5.
6. The midrash notes that the words, HE BLESSED THEM, occur twice and interprets the verse to mean that one blessing, the fivefold blessing he had received, was for the tribes as a group while the other blessing was a specific blessing for each tribe.
7. Cf. PRK 31(suppl. 1):4
8. On these altars, see Numb. 23:1, 14, 29.
9. Tanh., Deut. 11:1, cont.; PRK 31(suppl. 1):12.
10. Tanh., Deut. 11:2; PRK 31(suppl. 1):13.
11. Although the parallel texts agree with this reading, Wm. Braude and I. J. Kapstein, Pesikta de-Rab Kahana, p. 456, n. 47, are probably correct that fear of blasphemy caused the midrashim to reverse what was said here. The context requires the original text to state that it was the Holy One who obeyed Moses.
12. Tanh., Deut. 11:3; PRK 31(suppl. 1):14; see Sifre, Deut. 33:19(342); Deut. R. 11:6.
13. As the translation suggests, the biblical text in the midrash here differs somewhat from the Masoretic Test.
16. Cf. PRK 31 (suppl. 1):15, which reads: “Because of the merit of the ancestors.” Abraham had fathered Ishmael and Isaac had fathered Esau.
17. Cf. above, Exod. 5:14. The midrash seems to vowel these consonants to mean “beacon.” Thus the whole clause means that the Holy One was a beacon in the midst of HOLY MYRIADS. Similarly Braude and Kapstein, p. 457, note 52; see p. 244, note 64.
והד׳ה אלברכאת אלתי בארך בהא מוסי רסול אללה פי בני אסראיל קבל מותה
ואלה הברכות שבירך בהן משה שליח ה׳ את בני ישראל לפני מותו
וזאת הברכה, לפני מותו – סמוך למיתתו, שאם לא עכשיו אימתי. [ודרכן של צדיקים לצות ברכתן בפרק מיתתן, שכן יצחק אמר: ואברככה לפני י״י לפני מותי (בראשית כ״ז:ז׳), זה פשוטו. ומדרשו: בא מלאך המות ליטול נשמתו, עיכב משה על ידו, עמד ובירכן לפניו לעיני מלאך המות.]א
א. תוספת זו מופיעה בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34 (בציון שהיא תוספת), המבורג 13, לונדון 26917. בכ״י ליידן 1 מופיע החלק הראשון עד: ״זה פשוטו״. התוספת חסרה בכ״י לייפציג 1, מינכן 5.
וזאת הברכה … לפני מותו AND THIS IS THE BLESSING [WHEREWITH MOSHE … BLESSED THE CHILDREN OF ISRAEL] BEFORE HIS DEATH – i.e., quite near to his death. "For" said he, "if not now, when?" (Sifre Devarim 342:7).
כתוב ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב (משלי כד):
אמר טוביהו בירבי אליעזר ז״ל על שראה שלמה בן דוד בחכמתו שהתוכחה יפה היא לישראל בעולם אמר ולמוכיחים ינעם. נעימות מביא הקדוש ברוך הוא למוכיחים את ישראל אלו נביאי ה׳ שהם מוכיחים את עם ה׳ כדי להחזירם למוטב ועליהם על המוכיח ועל המקבל תוכחות תבוא ברכת טוב. שנא׳ וזאת הברכה. ומניין שאף משה נתברך שנאמר (בראשית כז) ומברכיך ברוך ומה נתברך דכתיב (דברי הימים א כ״ג:ט״ו) בני משה גרשם ואליעזר. ובני גרשם רחביה הראש. ובני רחביה רבו למעלה. 1מאי למעלה. למעלה מששים רבוא: וזאת הברכה לפי שהיה משה מוכיח את ישראל דברים קשים מתחלה חזר ואומר להם דברי נחמות וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים וכל הנביאים למדו ממשה להיות מוכיחין את ישראל דברים קשים בתחלה ואחר כך חוזרין ואומרים דברי נחמות. 2הושע בן בארי אמר (הושע ט) תן להם ה׳ מה תתן. ואומר הוכה אפרים שרשם יבש פרי בל יעשון, וחוזר ואומר להם דברי נחמות שנאמר (שם יד) ארפא משובתם אוהבם נדבה. ואומר אהיה כטל לישראל. ואומר ילכו יונקותיו ואומר (שם) ישובו יושבי בצלו. וכן יואל בן פתואל אמר בתחלה דברים קשים. שנאמר (יואל א) שמעו זאת הזקנים יתר הגזם אכל הארבה. וחוזר ואומר להם דברי נחמות שנאמר (שם ד) והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס וגו׳. וכן עמום שנאמר (עמוס ד) שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון העושקות דלים. פרות הבשן 3אלו בתי דינין שלהן. וחזר ואומר להם דברי נחמות שנאמר (שם ט) הנה ימים באים נאם ה׳ ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במשך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה. וכן מיכה אומר להן לישראל דברים קשים שנאמר (מיכה ג) שונאי טוב ואוהבי רע גוזלי עורם מעליהם. וחוזר ואומר דברי נחמות שנאמר (שם ז) מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו [וגו׳]. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. וכן ירמיהו אומר (ירמיה ח) על שבר בת עמי השברתי וגו׳. וחוזר ואומר להם דברי ניחומים שנאמר (שם לא) אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו [וגו׳] ונחמתים ושמחתים מיגונם. ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו נאם ה׳.
וזאת הברכה – ומי הוא המברך ואת מי בירך ומתי ברכם לפי שהיתה ברכה לדורות. לפיכך 4הברכה נאמרה בפרט. מי המברך. ומתי ברכם שמשה אמר לישראל כאב שנאמר (במדבר יא) האנכי הריתי את כל העם הזה. וכשם שהאב מברך לבניו לפני מותו כדרך שעשה יעקב אבינו כן עשה משה רבינו. וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, 5איני יודע אי זה מהן תקדום אם התפלה אם הברכה אלא ממה שנאמר וזאת הברכה הא למדנו שהתפלה קדמה.
וזאת הברכה – 6במקום שפסק יעקב אבינו בו התחיל משה רבינו שנאמר בברכת יעקב (בראשית מט) וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. והתחיל משה רבינו ואמר וזאת הברכה.
דבר אחר וזאת הברכה – לפי שבירכם למעלה ואמר להם (דברים א) ה׳ אלהי אבותכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם. חזר ואמר וזאת הברכה. אילו אחרים בירכו את ישראל היו ראויין לכך על אחת כמה וכמה שבירכם משה, ראוי היה משה לברך את ישראל וראויין היו ישראל להתברך לפני משה.
איש האלהים – זה אחד מעשרה שנקראו איש האלהים. משה דכתיב כאן איש האלהים ואומר (תהלים צ) תפלה למשה איש האלהים, אלקנה נקרא איש האלהים שנאמר (שמואל א ב׳) ויבא איש האלהים אל עלי ויאמר לו כה אמר ה׳ הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה. שמואל נקרא איש האלהים שנא׳ (שם ט) הנה נא איש אלהים בעיר הזאת [וגו׳] כל אשר ידבר בוא יבוא. דוד נקרא איש האלהים שנאמר (נחמיה יב כד) כמצותא דוד איש האלהים. שמעיה נקרא איש האלהים שנאמר (מלכים א י״ב) ויהי דבר ה׳ אל שמעיה איש האלהים לאמר. עדו נקרא איש האלהים שנאמר (שם יג) והנה איש אלהים בא מיהודה בדבר ה׳. לבית אל. אליהו נקרא איש האלהים שנאמר (מלכים א י״ז) ותאמר אל אליהו הנביא (הנה נא) עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר ה׳ בפיך אמת. 7(אלישע) נקרא איש האלהים שנאמר (דברי הימים ב כה) ואיש האלהים בא אליו וגו׳.
את בני ישראל – בזכות ישראל אביהן וכן הוא אומר (בראשית מט) הקבצו ושמעו וגו׳.
לפני מותו – סמוך למיתה. 8וכן הוא אומר (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו׳:
2. הושע וכו׳. תן להם ה׳ מה תתן להם רחם משכיל ושדים צומקים הכל לקללה כמו שפרש״י שם:
3. אלו בתי דינין שלהם. כסיפא דקרא העושקות דלים הרוצצות אביונים וכו׳:
4. הברכה נאמרה בפרט. פי׳ לכל שבט ושבט בפ״ע:
5. איני יודע וכו׳ אם התפלה וכו׳. חסר ועיין בספרי וקאי על תפלה למשה איש האלהים שג״כ משה אמרה (עיין שו״ט מזמור צ׳ כי העשרה מזמורים מן תפלה למשה ולהלן משה אמרן ע״ש) וע״ז קאי איני יודע איזה אמר מקודם וע״ז אמר וזאת הברכה הוא״ו מוסיף שמקודם אמר תפלה למשה ואח״כ אמר וזאת הברכה:
6. במקום שפסק יעקב וכו׳. עיין שו״ט מזמור א׳ ועמד יצחק לברך את ישראל בנתינה וחתם קבריאה ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ועמד יעקב ופתח במה שחתם יצחק הה״ד ויקרא יעקב אל בניו וחתם בזאת שנאמר וזאת אשר דבר להם אביהם עמד משה ופתח לברך את ישראל במה שחתם יעקב בזאת וזאת הברכה וכ״ה ברבה:
7. אלישע נקרא וכו׳ בכאן חסר וכצ״ל אלישע נקרא איש האלהים שנא׳ (מלכים ב ד׳:ט׳) כי איש אלהים קדוש הוא. מיכה נקרא איש האלהים שנאמר (מלכים א כ׳:כ״ח) ויגש איש אלהים אמוץ נקרא איש אלהים שנאמר (ד״ה ב׳ כ״ה) ואיש אלהים בא אליו כצ״ל. והוא במספר י׳ נביאים שנקראו כך:
8. וכה״א הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא. וכי עלה על דעתך שלאחר ביאה היה אליהו מתנבא מה ת״ל לפני בא יום ה׳. סמוך לביאתו כמו הכא לפני מותו סמוך למיתתו:
א. כן בדפוס ונציה. בנוסח המקרא שלנו: ״במצות״.
שלכך קראו כאן איש האלהים, לומר, שעל פי הקדוש ברוך הוא ברכם. (ר״י בכור שור עם הכותרת ״ופירש רבי יוסי קרא״)א
א. בדומה בספר הג״ן, דעת זקנים, והדר זקנים.
(הקדמה)
וזאת הברכה
(א)וזאת הברכה – מוסב למעלה: וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם. האזינו השמים וגו׳ (דברים ל״א:ל׳ – ל״ב:מ״ג). וזאת הברכה – אחר התוכחה של האזינו, חזר ובירכן לישראל בטרם יעלה אל ההר למות שם. כלומר: זאת השירה וזאת הברכה.
(Introduction)
וזאת הברכה (DEUTERONOMY 33–34)1
(1) וזאת הברכה AND THE FOLLOWING IS THE BLESSING: [This chapter] is a continuation of the previous [chapters]: (31:30-32:1) “Moses recited the words of this poem to the very end, in the hearing of the whole congregation of Israel, ‘Give ear, O heavens... .’ (33:1) And the following is the blessing... .” [In other words, our verse says that] after the [poem of] rebuke [of Israel] in the Torah portion Ha’azinu [i.e., Deuteronomy 32:1-43], Moses now (in chapter 33) blessed the Israelites before he went up the mountain to die there.2 In other words, [31:30 announces that] “the following is the poem [of rebuke],” [and our verse announces] “and the following is the blessing.”3
1. Very little of Rashbam’s commentary on this Torah portion has survived. Rosin’s manuscript includes four comments on the first three verses, and these I have translated here. He also tried to reconstruct two more comments on this chapter and one on chapter 34; I have omitted these from my translation. Of the four comments in Rosin’s manuscript, the first and the third (s.v. וזאת הברכה and s.v. הופיע מהר פארן) seem to be vintage Rashbam. The second and the fourth comments are problematic from a number of perspectives. The text is garbled (see notes 5, 8, 17 and 18 below) and the ideas expressed in the comments are not what we expect from Rashbam (see notes 6 and 16 below). Still I do not consider the evidence strong enough to declare that they are later interpolations. After the four comments found in Rosin’s manuscript, I have included a translation of comments by Rashbam on chapter 34, published by Moshe Sokolow in ‘Ale sefer (1984). See note 19 below.
2. See commentary on 34:1 below and note 20 there.
3. Rashbam’s explanation is opposed to the explanation found in BR 97 (and a number of parallel passages). That midrash explains that Moses’ blessing should be seen as a continuation of the blessing that Jacob gave to the twelve tribes. The phrase, “And the following is the blessing with which Moses blessed, ...” establishes, according to the midrash, the connection between Jacob’s blessing and Moses’. Rashbam offers a more contextual understanding of our verse.
(הקדמה) פרשת וזאת הברכהא
(א)וזאת הברכהב – כברכת יעקב.
איש האלהים – להודיע כי בנבואה ברך אותם.
לפני מותו – סמוך. והטעם: ביום מותו.
א. בכ״י פרנקפורט 150 נוסף כאן: מעולם משובה, ולמשכילים דרוכה, מראש נסוכה, ול׳ הגן דרוכה, ברגל ישרה כהלכה, כדין וכמשפט וכהלכה.
ב. ״וזאת הברכה״ חסר בכ״י פריס 177 וברוב עדי הנוסח, והושלמה מכ״י פרנקפורט 150.
(Introduction) Parashat
(1) AND THIS IS THE BLESSING. This blessing is similar to the blessing of Jacob.1
THE MAN OF GOD. This teaches that Moses blessed them prophetically.
BEFORE HIS DEATH. Close to his death. This means on the day of his death.2
1. It speaks of the future. See Ibn Ezra on Gen. 49:1 (Vol. 1, p. 419).
2. Before his death is to be taken literally.
וזאת הברכה – עתה1 פירש התוכיחה שהוכיחם, כמו שצוה הקב״ה לו, כדכתיב: דבר משה אל בניא ישראל ככל אשר צוה י״י אותו אליהם (דברים א׳:ג׳), כתבו {לכם} את השירה {הזאת} ולמדה (דברים ל״א:י״ט) – להם, כי כן צוה י״י לכתוב את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, ושימה בפיהם (דברים ל״א:י״ט).
וזאת הברכה – שבירכן כמו כן ברוח הקודש. וזהו שאמר: איש האלהים – פירוש שלוחו של מקום, וכן תחילת הספר: דבר משה אל כל ישראל (דברים א׳:א׳).
ופירש ר׳ יוסיב קרא: שלכך קראו כאן: איש האלהים – לומר שעל פי הקב״ה ברכם.
לפני מותו – סמוך למתתו. דרך ארץ הוא שכשאדם בא ליפטר מחביריו, שמברכם ונותן להם שלום. וכן עשה יעקב אבינו כשבא ליפטר מבניו – בירכם. וברכתם של אילו הגדולים נבואה היא, ודברים העתידים לבא.
1. כלומר: עד כאן.
א. בכ״י מינכן 52: כל.
ב. בספר הג״ן: יוסף.
וזאת הברכה – THIS IS THE BLESSING – Until now, it detailed the rebuke that he rebuked them, according to what the Blessed Holy One had commanded him, as it is written: “Moshe spoke to the Children of Israel, according to all that Hashem had commanded him to them” (Devarim 1:3), “Write {this} song {for yourselves} and teach it” (Devarim 31:19) – to them, for so Hashem commanded to write this song: "and teach it to the children of Israel" and "place it in their mouths" (Devarim 31:19).
וזאת הברכה – AND THIS IS THE BLESSING – that he blessed them likewise with divine inspiration. And this is [why] it says: איש האלהים – THE MAN OF GOD – meaning: the messenger of the Omnipresent, and likewise [at] the beginning of the book: “Moshe spoke to all Israel” (Devarim 1:1).
And R. Yose Kara1 explains: That the reason he is called here: איש האלהים – THE MAN OF GOD – is to indicate that via the mouth of the Blessed Holy One he blessed them.
לפני מותו – BEFORE HIS DEATH – Close to his death. It is customary that when a person is going to take leave from his friends, that he blesses them and wishes them well. And likewise our forefather Jacob did when he came to take leave from his sons – he blessed them. And the blessings of these great ones are prophetic and about future matters.
1. Sefer HaGan has: "R. Yosef Kara".
אאיש האלהים – להודיע שברוח הקודש נאמרה ברכה זו.
א. הפירוש על דברים ל״ג-ל״ד שבכתב יד ברלין Qu 514 מובא כאן על פי מהדורת אריאלה נובצקי, ברשותה האדיבה של המהדירה (כל הזכויות שמורות למהדירה). בפירוש יש כמה מקבילות לפירושי ר״י קרא וייתכן שהפירוש או לפחות חלקים ממנו הם משל ר״י קרא.
וזאת הברכה – וי״ו מוסיף על עניין ראשון לעיל דבר אתם תוכחות וכאן ברכם.1
1. בדומה ברשב״ם.
וזאת הברכה, "and this was the blessing, etc." the letter ו at the beginning of the word וזאת, indicates that the paragraph following is a continuation of what we have read immediately before. Whereas up to now Moses had admonished the people, he now switched to blessing them.
וזאת הברכה וגו׳ – הואיל ועד כה קנטרן בתוכחות חזר וברכן וקשה למה לא בירך את שמעון וי״ל דדעתו הי׳ מתחלה שלא לברך את שמעון ולוי גם שניהם מפני שלא ברכן יעקב אלא שלוי זכה לברכה ממעשה העגל שנאמר מלאו ידכם היום לה׳ וגו׳ לתת עליכם היום ברכה, כלומר היום זכיתם לברכה.
איש האלהים – דוקא כאן נקרא כן להורות שהברכות האלה לא מפי עצמו היו, כ״א כאשר צוה אותו אלהים, א״נ לומר כי כדאין ברכותיו להתקיים כי איש אלהים הוא, תיט״ב.
(הקדמה) סדר וזאת הברכה
(א)איש האלהים – להגיד כי ברכתו מקויימת כי איש האלהים היה ותפלת ישרים רצונו.1 והנה יקרא הכתוב משה רבינו איש האלהים, וכן שאר הנביאים כדוד ואליהו וזולתם, ולא יאמר הכתוב:א איש י״י, אבל יאמר: משה עבד י״י (דברים ל״ד:ה׳). והטעם יודעב לכל משכיל.
וכן על דרך האמת: וזאת – היא הברכה, כי מאת י״י היתה זאת (תהלים קי״ח:כ״ג). וכן ביעקב נאמר: וזאת אשר דבר להם אביהם (בראשית מ״ט:כ״ח) – שהשכין עליהם זאת הברכה. והוא שאמר דוד: זאת היתה לי כי פיקודיך נצרתי (תהלים קי״ט:נ״ו) – ירמוז לציון עיר דוד, כי שם צוה י״י את הברכה חיים עד העולם (תהלים קל״ג:ג׳). והמשכיל יבין.
ולזה הסוד נתכוונו רבותינו במדרשם שאמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ק׳:י״ב): וזאת אשר דבר להם אביהם (בראשית מ״ט:כ״ח) – עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם, וממקום שפסקתי אני משם הוא מתחיל. וכיון שעמד משה רבינו, פתח להם בוזאת הברכה מאותו מקום שפסק להם אביהם, הוי: וזאת אשר דבר להם אביהם (בראשית מ״ט:כ״ח). אומר להם הברכות הללו אימתי מגיעות אתכם, משעה שתקבלו את התורה שכתוב בה: וזאת התורהג וכו׳. כי המלה הזאת תרמוז לברכה שהיא התורה והיא הברית, דכתיב: זאת בריתי (בראשית י״ז:י׳). וכבר הזכרתי זה (רמב״ן ויקרא ט״ז:ג׳).
(1) AND THIS IS THE BLESSING WHEREWITH MOSES THE MAN OF G-D BLESSED THE CHILDREN OF ISRAEL BEFORE HIS DEATH. It states the man of G-d in order to indicate that his blessing will be fulfilled because he was the man of G-d, and the prayer of the upright is His delight.1 Now Scripture calls Moses our teacher the man of G-d, and so also the rest of the prophets,2 Elijah,3 and others,4 but it does not state "the man of the Eternal;" instead it says Moses the 'servant' of the Eternal.5 The reason is known to every student learned in [the mystic lore of] the Torah. So also by way of the Truth, [the expression 'v'zoth habrachah' (and this is the blessing) means that] "v'zoth is the blessing" [as explained further on], for From the Eternal has 'zoth' (this) come.6 Similarly it is said in the case of Jacob, 'v'zoth' (and 'this' is) what their father [Jacob] spoke unto them.7 It was this blessing that David meant when he said, 'Zoth' (this) came to pass unto me, because I have kept Thy precepts,8 alluding to Zion the city of David, for there the Eternal commanded the blessing, even life forever.9 The student learned in the mysteries of the Cabala will understand. Our Rabbis meant this secret in their interpretation in Bereshith Rabbah:10 "'v'zoth' (and this is) what their father spoke unto them.11 A man like me is destined to bless you, and, from the very place where I [Jacob] concluded — from there will he begin. At the moment Moses our teacher rose to bless them, he began with 'v'zoth habrachah' (and this is the blessing) — from the very place where their father concluded. This then is the meaning of the expression 'v'zoth' what their father spoke unto them12 [their father Jacob told them that the next blessing they receive would be from a man who will begin with v'zoth — v'zoth habrachah]. He [i.e., the patriarch Jacob] said to them: When will these blessings reach you? From the time you accept the Torah, in which is written, 'V'zoth' (And this is) the Law etc. "13 For this word zoth alludes to the blessing which is the Torah, and this is the covenant, as it is written 'Zoth' (this is) My covenant.14 I have already mentioned this.15
1. Proverbs 15:8.
2. The Sifre, Brachah 342, lists eighteen prophets of whom Scripture speaks as 'men of G-d.'
3. I Kings 17:18.
4. Those not identified by name. Thus: And there came a man of G-d to Eli(I Samuel 2:27), and other similar cases.
5. Joshua 1:1. Moses is the servant of the Eternal Who has created everything, and Moses' conception of Him was like that of a servant who is afraid to behold his master. Moses was also the man of G-d, since all his deeds and words came by command of the Almighty (Ma'or V'shamesh).
6. Psalms 118:23. — "By way of the Truth," another name for the teachings of the Cabala, thus begins a new thought of Ramban. First he intimated that the reason for Scripture stating the man of G-d and not "the man of the Eternal" is known to every student of the mysteries of the Torah. And now he begins to explain, on the basis of the Cabala, the unique expression of v'zoth habrachah.
7. Genesis 49:28.
8. Psalms 119:56.
9. Ibid., 133:3.
10. Bereshith Rabbah 100:13.
11. Genesis 49:28.
12. Genesis 49:28.
13. Above 4:44.
14. Genesis 17:10.
15. Ibid., 2:20 (Vol. I, p. 79); Exodus 25:3 (Vol. II, pp. 437-438).
תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה (משלי לא, ל״א)
שלמה המלך ע״ה בפרשה החתומה בפסוק זה (משלי ל״א) התחיל אשת חיל מי ימצא, ועל דרך הפשט דבר באשה משכלת זריזה בעניני ביתה מתעמלת וטורחת במלאכתה ביום ובלילה, הוא שאמר (שם) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, והיא מפורסמת בטוב הנהגתה עם העניים, מחזקת בידם ומפרנסת אותם מיגיע כפיה, הוא שאמר (שם) כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון. ומתוך הפרשה הזאת למדנו מוסר ודרך ארץ שישתדל האדם אחר האשה הטובה, לפי שהיא יסוד הבית ועקרו, ועמה יבנה ויתכונן. ורצה להזכיר בפרשה מדותיה החשובות עם זכרון כל אותיות האלפ״א בית״א הרשומות שם, כדי לבאר כי האשה הטובה הכוללת מדות טובות כוללת כל התורה, כי היא הכנה אל האדם להגיע אל הצלחת התורה והמצות כשם שהגוף הכנה לנפש להצלחת הנפש, וכמו שאמרו רז״ל זכה עזר. ועל זה אמר שלמה ע״ה (משלי י״ח) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳, ולפי שהזכיר הכתוב באדם הראשון בהיותו יחידי (בראשית ב) לא טוב לכך הזכיר שלמה בענין הזווג מצא טוב. ולפי שהאשה אינה ראויה להתהלל בחן או ביופי רק כשהיא יראת ה׳ יתברך והוא שאמר (משלי ל״א) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה׳ היא תתהלל, על כן סתם סוף דבריו תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה, כלומר ראוי שיתנו לה כבוד מפרי ידיה ממה שאצרה והרויחה, ושיהללו אותה בני אדם בשערים על יופי מעשיה וכשרון פעולותיה, כענין שידוע באביגיל אשר בזריזותה וטוב שכלה הצילה בעלה וכל בני ביתו מחרב דוד ואנשיו, וכענין שאמר לה דוד (שמואל א כ״ה) וברוך טעמך וברוכה את אשר כליתיני היום הזה מבא בדמים.
וע״ד המדרש, תנו לה מפרי ידיה יחזור לאשת חיל מי ימצא, והוא משל על התורה והחכמה שאין הכל משיגין אותה, ומספר והולך בשבח מעלותיה, בטח בה לב בעלה הוא החכם המתעסק בה, ולכך אמר ושלל לא יחסר, כידוע מן החכמה כי כל המתעסק בענינה תמיד לא יחסר כל בה, ועני ואביון שהזכיר הם התלמידים שהם מעוטי החכמה עד שישתדלו בה וישיגוה, ולכך אמר תנו לה מפרי ידיה, כי ראויים הבריות שיתנו לה כבוד ועטרה מתוך הפרי המתוק והנעים היוצא ממנה, והם המעשים הנבחרים אשר בהם יזכה האדם אל החיים הנצחיים, וכענין שכתוב על החכם (משלי י״א:ל׳) פרי צדיק עץ חיים, כי פריו של צדיק והיא התורה עץ חיים הוא, כי הוא המביאו לידי חיים, ואכל וחי לעולם.
ועל דרך הקבלה תנו לה מפרי ידיה, הזכיר כן על המדה שהתחיל עליה אשת חיל מי ימצא, כי רצה שלמה ע״ה לחתום ספרו במדה שהיא חתימת הבנין, ויען כי משם שמעו בני ישראל את התורה הוא שכתוב (דברים ד) מתוך האש, ואמר הנביא (חבקוק ג) נתן תהום קולו, לכך סדר שבחיה והזכיר מעלותיה בכ״ב אותיות התורה, וכונת הכתוב תנו לה מפרי ידיה, תנו לה ברכה, והזכיר מפרי ידיה כענין שאמרו תן לו משלו שאתה ושלך שלו, ויהללוה בשערים מעשיה, הוא ההלול, וכן הזכיר דוד ע״ה בפסוק אחד ברכה והלול, הוא שאמר (תהלים ק״ד) ברכי נפשי את ה׳ הללויה. ואע״פ שכל המתברך מתברך מברכותיו של הקב״ה, מצינו שהקב״ה חפץ בברכת בני אדם והוא צוה לנו בכך, כמו שאמר (דברים ח) וברכת את ה׳ אלהיך, והוא יתעלה המברך (ישעיהו ס״ה) והמתברך בארץ יתברך באלהי אמן, ותתעורר במה שדרשו רז״ל כל המברך מתברך, שהוא כלל הכולל את הכל, וידוע בברכה שהוא קיום העולם, ולכך התחילה תורה בב׳ בבריאת עולם לפי שהברכה קיום העולם, וברך הקב״ה לאדם שנאמר (בראשית א) ויברך אותם אלהים, וברך לנח ולבניו שנאמר (שם ט) ויברך אלהים את נח ואת בניו, עד שעמד אברהם שהיה ראש האמונה ומסר הברכות בידו ואמר לו (שם י״ב) והיה ברכה, ולא אמר והיה ברוך או מבורך אלא והיה ברכה, אמר לו אתה מקור הברכה לברך לכל מי שתרצה, וממנו ואילך היו הברכות מסורות ביד הצדיקים, שכן כתוב ביצחק שאמר ליעקב (שם כ״ז) ואברככה לפני ה׳ לפני מותי, וכן מצינו ביעקב שבירך לבניו סמוך למיתתו הוא שכתוב (שם מ״ט) וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, וכן מצינו משה רבינו ע״ה שברך את השבטים סמוך למיתתו והתחיל ברכתו במלת זאת, ממקום שפסק יעקב שאמר וזאת אשר דבר להם אביהם, וזהו שכתוב.
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו – ע״ד הפשט סדר משה הברכה הזאת וברך בה לכל שבטי ישראל ביום מותו, כי כן דרך הצדיקים לסדר ברכתם ביום מיתתם.
וע״ד המדרש וזאת הברכה תוספת על הברכות שברך בלעם את ישראל, שהיה ראוי לברכם שבעה ברכות כנגד שבעה מזבחות ולא ברכן אלא שלש, שנאמר (במדבר כ״ד) והנה ברכת ברך זה שלש פעמים, אמר לו הקב״ה, רשע עיניך צרה לברכן אף אני איני מספיק על ידך שתשלים ברכותיך עם ישראל, יבא משה שעיניו יפות לברכן, וזהו שכתוב (משלי כ״ב) טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך, זה משה רבינו שעיניו יפות לברך את ישראל, וברך אותם ארבע ברכות, א׳ (שמות ל״ט) וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה׳ את משה ויברך אותם משה, ב׳ (ויקרא ט) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם, ג׳, (דברים א) ה׳ אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם, ד׳, וזאת הברכה.
וע״ד הקבלה וזאת הברכה, היא התרומה והיא התורה והיא הברית שכתוב בה (ישעיהו נ״ט) זאת בריתי. ולכך התחיל משה ממנה ממקום שפסק יעקב, לפי ששם הפסק הנבואה ליעקב ומשם התחלת הנבואה למשה, וכבר הזכרתי זה בפסוק (בראשית מ״ט) וזאת אשר דבר להם אביהם.
איש האלהים – על דרך הפשט גדולת הנבואה באלהים, כי גם בתחלת נבואתו בסנה נגלה אליו האלהים.
וע״ד המדרש איש האלהים גברא דיינא, שנאמר צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל, שהיה אומר יקוב הדין את ההר, א״ר יהודה בר סימון למה נקרא איש האלהים, מה האיש הזה אם מבקש להפר נדרי אשתו מפר ואם מבקש מקים שנאמר (במדבר ל) אישה יקימנו ואישה יפרנו, כך משה כביכול אמר לו להקב״ה (שם י) קומה ה׳ שובה ה׳, עד כאן.
צריך שתתעורר מה היתה כונת המדרש הזה כי מתוך שהיתה נבואתו של משה נאצלת מכח הרחמים הנמשל לפועל, המשיל הכתוב משה ומדת הדין לפועל ומקבל לפי שהדבק בדבר נקרא על שמו.
וע״ד הקבלה איש האלהים, דרך הכתוב שיזכיר לשון איש אצל האלהים כי לא נמצא בכל התורה איש ה׳, אבל יזכיר לשון עבד אצל ה׳ שהוא השם המיוחד, וזהו משה עבד ה׳, וזה מבואר.
לפני מותו – כלומר סמוך למיתתו. ובמדרש לפני מותו, בא מלאך המות ליטול נשמתו עכב משה על ידו, עמד וברכם, וזהו לפני מותו, לפני המלאך הממיתו.
תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה, "Acknowledge her for the fruit of her hands, and let her accomplishments praise her in her gates" (Proverbs 31,31).
Solomon commenced the concluding chapter of Proverbs with the words אשת חיל מי ימצא, "who can find a woman of valour?" According to the plain meaning of the text he spoke about an intelligent woman, eager and competent to discharge the duties of her household, working hard both by day and by night; this is the meaning of Proverbs 31,18: "even when her affairs thrive her lamp does not go out at night." This woman is known far and wide for the good she does for the poor, sustaining them with the work of her own hands. This is the meaning of 31,20: "she extends her hand to the poor, and reaches out her hand to the needy." This whole chapter teaches us both moral/ethical lessons as well as lessons in good manners. A man is to look for this kind of a woman when he wants to get married as she is the mainstay of his home to be. Together with her he can look forward to building his family. Solomon wanted to enumerate all the virtues of such a woman in alphabetical order in order to demonstrate that a woman who possesses all these virtues also symbolizes the entire Torah. Her presence is her husband's best preparation to achieve success in his Torah study and mitzvah performance, much as the body is the preparation for the soul to attain its objectives.
This is what the sages alluded to when they said (concerning a man finding a woman) "if he has merit, she will prove an invaluable helpmate" (Yevamot 63). Addressing the same subject, Solomon said: (Proverbs 18,22) "He who found a wife has found a good thing; he will obtain favor from the Lord," seeing the Torah had said it is not good for man to remain solitary (Genesis 2,18) Solomon, when discussing marriage, said that a woman does not deserve to be praised on account of her physical beauty, graceful mannerism. Solomon said (Proverbs 31,30) "grace is deceptive, beauty is vain, a God-fearing woman is the woman who is truly praiseworthy." This is also why he concludes by saying: "acknowledge her for the fruit of her hands and let her accomplishments praise her in the gates." It is appropriate that she be praised for what she does, not for the attributes she was endowed with at birth [something for which one should praise the Lord, not her. Ed.] We find that Abigail was the prototype for such a woman whose good virtues employed at the right time and in the right place, saved her husband and her entire household from being killed by David and his men. David himself acknowledged this when he said to her (Samuel I 25,33): "blessed be your prudence, and blessed be you yourself for restraining me from seeking redress in blood by my own hands."
A Midrashic approach: the words: תנו לה מפרי ידיה, "acknowledge her for the fruit of her hands," refer to the opening words of the chapter "who can find a woman of valour?" The Midrash understands the whole chapter as a parable describing Torah and wisdom, something very elusive, almost impossible to attain fully. Solomon proceeds to enumerate the advantages of Torah and wisdom in order to encourage people to immerse themselves in both Torah and wisdom. He commences by saying that בטח בה לב בעלה, "the heart of someone who has mastered this discipline has absolute confidence in it." This is why he adds ושלל לא יחסר, "such a person will never be short of 'loot.'" It is a well known fact that people who constantly engage in the pursuit of wisdom do not experience the lack of anything.
The poor and destitute whom Solomon refers to in verse 20 are the students, who have thus far only accumulated a minimum of wisdom, not having expended sufficient effort yet to acquire it in larger doses; this is why Solomon says to people at large: "give her (wisdom) from the fruit of her hands." Solomon encourages the people at large to treat wisdom with respect seeing it produces such good fruit, i.e. honour and glory for those who have acquired it. The fruit which are the result of the acquisition of wisdom are the good deeds man performs, as a result of which he qualifies for eternal life in the celestial spheres. Concerning this, Solomon himself wrote in Proverbs 11,30: "the fruit of the righteous is a tree of life." He referred to the Torah being the entrance card to the tree of life, i.e. eternal life. The Torah already stated concerning the tree of life that if Adam were to eat from it "he would live forever" (Genesis 3,22).
A Kabbalistic approach: when Solomon concludes the Book with the words תנו לה מפרי ידיה, "let her enjoy the fruit of her hands," he refers to the virtue he had commenced with, i.e. "who can find a woman of valor?" Solomon wanted to seal his Book with the virtue which is the "seal" of the בנין, the structure comprised by the various emanations, its seal being the emanation חכמה [the simile with which he described the woman of valor. Ed.]. Seeing that the Jewish people had heard the Torah out of the fire and the prophet Chabakuk 3,10 referred to this experience saying נתן תהום קולו, "the deep gave forth loud roars" [see the whole verse, Ed.], Solomon arranged the praises of the Torah/wisdom in the order of the 22 letters of the aleph bet. The meaning of the concluding verse: "give to her of the fruit of her hands," is a call to bestow a blessing on the emanation חכמה, also known as Torah. The whole idea is similar to what the sages said in Avot 3,7 תן לו משלו שאתה ושלך שלו, "give to Him part of what is His, for you yourself and all that is yours are really His." The words ויהללוה בשערים מעשיה, "and let her accomplishments praise her in the gates," are a reference to what the blessing consists of. David also used the words ברכה and הלול, in the same verse (Psalms 104,35) when he said ברכי נפשי את ה' הללוי-ה, "let my soul bless the Lord, Hallelujah." Even though every human being is himself the beneficiary of God's blessing, God nonetheless desires blessing uttered by human beings. He specifically commanded this when He said (Deut. 8,10) "you shall bless the Lord your God." Isaiah tells us that "for whoever blesses himself in the land shall bless himself by the true (אמן) God." (Isaiah 65,16) You should pay heed to the saying of the sages (Sotah 38) "he (the priest) who utters a blessing will in turn be blessed." The reason is that by blessing the people in the name of the Lord, he (the priest) has included Everybody i.e. God, in his blessing. It is well known that the whole idea of bestowing a blessing is to contribute to the continued existence of the universe. This is why God bestowed blessings immediately after He had created certain phenomena, especially living creatures which are very fragile as compared to inert phenomena. [This is why we find already in Genesis 1,20 when the first living creatures were produced by the waters, that God felt compelled to bestow a blessing on them. Perhaps the absence of such a blessing for the vegetation on the third day is the reason we have non-fruit-bearing trees. Ed.] The reason that the whole Torah commences with the letter ב instead of the letter א for instance, is that it wanted to begin with an allusion to blessing. God blessed Adam, i.e. the human species (Genesis 1,28); He blessed Noach and his children (Genesis 9,1, the remnants of the human species). Only with the advent of Avraham (described by our author as ראש האמונה, "the father-figure of all true faith") did God transfer the ability to bless to him and his descendants as we know from Genesis 12,2. Instead of telling Avraham that he would be blessed, ברוך, He told him that he himself would originate blessings, i.e. והיה ברכה, "become (a source of) blessing." Ever since, the righteous have become the "sources" of blessings (or distributors directing blessings). This was how Yitzchok viewed himself when he said: "let me bless you in the presence of the Lord before my death." He meant that if he did not transfer the power to bless given to him, it would die with him as he was conscious of the responsibility entailed by this power to bestow blessing (compare Genesis 27,7).
At this point, Moses makes use of this power, just as had Yaakov before his death (Genesis 49,28). The remarkable thing (from a kabbalistic point of view) is the use as an introduction of the word זאת on both occasions. This is also why the sages said that Moses continued where Yaakov had left off (Devarim Rabbah 11,1) — Yaakov concluded with וזאת (וזאת אשר דבר להם אביהם) and Moses began with וזאת (וזאת הברכה).
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלו-הים את בני ישראל לפני מותו, "And this is the blessing with which Moses blessed the Children of Israel before his death." According to the plain meaning of the text Moses arranged, prepared, this entire blessing and bestowed it on the respective tribes on the day of his death, seeing it is customary for the righteous to bestow such blessings on the day they die.
A Midrashic approach based on Tanchuma Vezot Haberachah 1: the letter ו at the beginning of the word וזאת means that Moses added something over and above the blessing which had been bestowed on the people by Bileam. Bileam should really have bestowed seven blessings on the people corresponding to each of the seven altars he had built at the time. However, if you will check you will find that Bileam only uttered three blessing instead of seven (We know this from Balak who remonstrated with him saying: "here you have blessed them three times (Numbers 24,10). In view of this, God said to him: "you wicked and niggardly person; seeing that you are too jealous to bestow the proper number of blessings on these people, I will appoint Moses, who is more generous than you to complete the blessings these people are entitled to. This is the meaning of Proverbs 22,9: "the generous one is blessed (יבורך); do not read the word as יבורך but as יברך, "he will bestow blessing." The person whom Solomon refers to in this verse is none other than Moses. He was anxious to bless Israel, and he completed the four blessings Bileam had withheld from the people. The first one of those four is found in Exodus 39,43: "Moses saw the entire work, and behold!-they had done it all as Hashem had commanded, so had they done; and Moses blessed them." The second occasion Moses blessed the people is in Leviticus 9,23: "Moses and Aaron came to the Tent of Meeting; they came out and blessed the people and the attribute of כבוד appeared to the entire nation." The third time Moses blessed the people was in Deut. 1,11: "May Hashem, the God of your fathers continue to increase you one thousand-fold and bless you as He has said to you." The fourth occasion when Moses blessed the people begins in our portion with the words: "and this is the blessing, etc."
A kabbalistic approach: The words: "and this is the blessing," are a reference to the תרומה, the gift, the Torah, and the covenant, all of which have been introduced with the word זאת on different occasions. (compare Exodus 25,3; Deuteronomy 33,1; Isaiah 59,21). This is why Moses commenced his blessings at the point where our patriarch Yaakov had left off. I already elaborated on this in connection with Genesis 49,28.
איש האלו-הים, "a man of God." According to the plain meaning of the text a man who was great as he was endowed with the power of prophecy by God when He had appeared to Moses in the burning bush. [In his waking hours, already on the first occasion He communicated with Moses at the burning bush with His attribute of the tetragrammaton (Exodus 3,2-4,17) where he was told that he would be an אלו-הים to Pharaoh. Ed.].
A Midrashic approach based on Midrash Tehillim 90,1: the word means: "a judge." This is based on Deut. 33,21 צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, "he carried out the righteousness of Hashem and His justice with Israel" [See Rashi ibid. (2nd explanation)]. Moses' personality reflected the sages' definition of יקוב הדין את ההר, "let the attribute of Justice bore a hole in the mountain." [He strove for absolute perfection. Ed.] Rabbi Yehudah, son of Simon said: "why was Moses described as איש האלו-הים? When a man (husband) is confronted by certain vows made by his wife he has the option of annulling them or letting them remain valid. This is what the Torah says in Numbers 30,14: אישה יקימנה ואישה יפרנה, "her husband may either confirm it or her husband may cancel it." Similarly, Moses was in a position in his dealings with God to say to Him קומה ה', "let the Lord arise," or שובה ה', let the Lord desist" (compare Numbers 10,35). Thus far that Midrash.
You need to analyse what the author of this Midrash had in mind. In view of the fact that the prophetic powers of Moses were emanated from the force of the power of Mercy, which is elsewhere described as an active force, an instigator, self-propelled, the Torah compared Moses to the role of the activist, the initiator, whereas the attribute of Justice is described as both initiating and responding as the situation may require. Moses was also compared to that attribute, seeing that the glue which sticks to something is described by the material it sticks to. This is why the Torah here calls him איש האלוהים. [Instead of איש ה'. The Torah differentiates between Moses the man, and Moses' prophecy. The former had an affinity to the attribute of Justice, the latter was an outgrowth of the attribute of Mercy. Ed.]
A kabbalistic approach: the reason he is called איש האלו-הים is because it is the Torah's nature to associate the word איש, with the attribute אלו-הים. You will not encounter the word איש ה' anywhere in the Torah. On the other hand, the word עבד is frequently associated with the attribute of Mercy, i.e. עבד ה'. Moses himself (as well as Joshua) is described as עבד ה' in Joshua 1,1 and numerous other verses.
לפני מותו, "before his death." the Torah means: "close to the time when he died."
According to Devarim Rabbah 11,5 the words mean that when an angel came to take away his soul, Moses stopped him and got up and first blessed the people. The words לפני מותו then are to be understood as לפני המלאך הממיתו — "in the presence of the angel who had come to take his soul."
וזאת הברכה וזרח משעיר – זה עשו שנאמר ואתן לעשו את הר שעיר.
וזאת הברכה – פי׳ לעיל בפ׳ ויחי.
איש האלהים – פי׳ ה״ר יוסף קרא שלפיכך כתב איש האלהים לומר שע״פ הקב״ה ברכם.
וזאת הברכה אשר ברך משה – פי׳ הר׳ יוסף קרא שלפיכך כתב איש האלהים לומ׳ שעל פיו של הקב״ה ברכן.
לפני מותו – אמרו רבותינו בשעה שמלאך המות בא ליטול נשמתו של משה נטלו משה וכפתו וברך השבטים כל אחד ואחד ברכתו לפניו.
'וזאת הברכה אשר ברך משה וגו, "and this is the blessing which Moses bestowed, etc.;" Rabbi Joseph Kara wrote that the reason that Moses added as his title the words: איש האלוהים, "the man of G–d," was to tell the people that G–d had instructed him to pronounce these blessings.
לפני מותו, "before his death;" our sages explain that at the time when the angel of death came in order to take away his soul, Moses took him prisoner (temporarily) and proceeded to bless the tribes each one in order before releasing him. (Compare Devarim Rabbah, 11,5)1
1. [In my version of the Midrash, Moses simply sent the angel back to where he came from. Ed.]
איש האלהים – לפי׳ כתיב איש האלהים לו׳ שעל פי הקב״ה ברכם לפני מותו אמרו רבותינו בשעה שבא מה״מ ליטול נשמתו נטלו משה וכפתו עד שבירך כל השבטים כל א׳ וא׳ ברכתו לפניו.
וזאת הברכה וגו׳ איש האלהים – וברכתו קיימת. ופתח בוזאת לפי שסיי׳ יעקב וזאת אשר דיבר להם אביהם. ואיתא במדרש שאמר לבניו עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי משם הוא מתחיל וכיון שבא משה לברכם פתח וזאת:
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים, "And this is the blessing which Moses the man of God bestowed, etc." His blessing endures until this day. The reason why the blessing is introduced with the word וזאת [the ו which suggests that it is a continuation, Ed.] is that Moses carried on where Yaakov's blessings had left off.
We are told in the Midrash that when Yaakov was on his deathbed he told his children that in due course there would arise another, similar to him, who would give his blessing to the tribes and who would continue where he, their father would leave off. This is why Moses made a point of recording that he viewed his own blessing as a continuation of the blessing bestowed upon them by the patriarch Yaakov.
וזאת הברכה – לעיל מיניה כתיב אשר אני נותן לבני ישראל, וסמיך ליה וזאת הברכה. לומר אני מסכים על ברכתם. וזאת הברכה. בגימטריא זו היא התורה. כי בזכות התורה ברכה.
משה איש האלהים – ר״ת מאה. וסופי תיבות: משה. וזהו ה׳ אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים. שאמר תנו לו ק׳ ברכות בכל יום, וכל ברכה וברכה י׳ זהובים הרי אלף. לכך אמר יוסף ה׳ עליכם ככם אלף פעמים, משלי. ויברך אתכם משלו. הפסוק מתחיל בוי״ו ומסיים בוי״ו לומר שבירך י״ב שבטים.
וזאת הברכה
וזאת הברכה – מנהג האב לבנים בימים הקדמונים לצוותם מחמת מיתה ולברכם, כמו שעשה יעקב, וכן משה לכל ישראל כי בניו הם.
לפני – קודם.
פרשת וזאת הברכה
וזאת הברכה וגו׳ עד סוף הספר.
משה איש האלהים – רוצה לומר: נביא השם ומצד שהוא נביא ברכם בזאת הברכה והיא היתה להוסיף עליהם טוב מה מתייחס אל הטוב הראוי לבא אליהם או למעט הרע הראוי לבא עליהם כי בכמו זה תועיל ברכת הנביא כמו שביארנו בפרשת תולדות יצחק.
(א-ד) ואולם התועלות המגיעות ממנה הם י״ט:
התועלת הראשון הוא להודיע לישראל שמה שהוא ראוי שיתברכו בו הוא מצד התורה אשר קבלוה עליהם לירושה כשנתנה השם יתעלה לישראל בזה האופן הנפלא ולזה הקדים זכירת נתינת התורה לישראל קודם זכירתו ברכותיהם להורות שברכותיהם תהיינה להם מזה הצד לבד יזכו לכל הברכות.
לפני מותו סמוך למיתתו שאם לא עכשיו אימתי. פי׳ שאם לא תאמר שהם סמוך למיתתו היה לו לפרש אימתי היה זהו ומדסת׳ ולא פירש מתי היה ש״מ סמוך למיתתו היה ולכן לא הוצרך לפרש דסתם כל המברכים את הנשארים אחריהם סמוך למיתתם הוא ובספרי שנו וכי עלתה על דעתך שלאחר מיתה היה משה מברך את ישראל מת״ל לפני מותו סמוך למיתתו פי׳ בלאו לפני משה יודעין היינו שקוד׳ מיתתו ברכם מת״ל לפני מותו סמוך למיתתו:
(הקדמה) ואמנם הספקות הנופלות מהנראה מפשוטי הכתובים הם ששה עשר:
הספק הראשון למה נקרא משה רבינו בזה המקום איש האלהים. ולא תמצאו שקראו הכתוב כן בשום מקום אחר:
הספק השני מה ענין אמרו ה׳ מסיני בא. והיה ראוי שיאמר ה׳ לסיני בא. כי בא אל הר סיני לתת לישראל תורה ומצות. ודומה לזה אמרו במשנה (אבות פרק א׳) משה קבל תורה מסיני:
הספק השלישי באמרו וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן כי התורה נתנה בסיני לא בשעיר ולא בפארן. ולמה הזכירם כאן עם סיני:
הספק הרביעי באמרו ואתא מרבבות קדש והיה ראוי שיאמר ואתא עם רבבות קדש שבאו לסיני עמו על דרך מה שאמר הנביא (זכרי׳ י״ד) ובא ה׳ וכל קדושים עמו:
הספק החמישי במהות הברכות האלה אם הם תפלה או הגדת העתידות. ואם היו תפלה איך לא באו תחנה ותפלה למשה. וגם המקום הזה לא היה נאות לתפלה. ואם היו הגדת העתיד הנה כבר זכר בפרשת כי תבא הברכה והקללה. ומה לו עתה לזכור ברכות ואם היו ממין האחרות אם לא:
הספק הששי אם היו ברכות יעקב לבניו. וברכות משה לשבטים כולם נתנו מרועה אחד. איך לא היו מסכימות בכל הדברים. בהיות הנותן יתברך והמקבל שהוא ישראל אחד כי הנה יעקב חירף את ראובן בברכותיו והתפלל שלא יהיה לו יתרון ומעלה ומשה בירכו יחי ראובן ואל ימות. יעקב גדף ללוי ולשמעון וארור אפם. ומשה שבח ללוי וברכו ברכות טוב ואת שמעון לא בירך ולא קלל והיה ראוי שיהיו דבריהם כולם מסכימין כיון שסגנון אחד היה עולה לשניהם:
הספק השביעי בסדר הברכה הזאת. וזה שאתה תמצא שמשה רבינו לא זכר את השבטים כסדר תולדותם. כי הנה בירך יהודה קודם ללוי. ובנימין קודם ליוסף. וגד קודם לנפתלי ודן שקדמו לוי. גם לא זכרם כסדר הדגלים כי בדגלים יהודה יעלה בתחלה ועמו יששכר וזבולון. ודגל השני ראובן ושמעון וגד. ובשלישי אפרים ומנשה ובנימין. ובדגל הרביעי דן ואשר ונפתלי. ומשה לא זכרם כן:
הספק השמיני שאתה תמצא קצת השבטים זכר בברכתם. ואת שמעון לא זכר ולא ברכו נסתפק בברכו י״א שבטים. ונשמת שבט אחד מישראל על לא חמס עשה. ויששכר זכרו טפל לזבולון ולא בפני עצמו. ואחרי אשר רצה לזכרם בשתוף למה בתחלת הברכה לא זכר שניהם לזבולון וליששכר אמר. ולא עשה כן. אבל אמר ולזבולון אמר. ואחרי כן זכר יששכר בסוף הברכה. באמרו שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך:
הספק הט׳ באמרו אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים. אם למה הכפיל רוכב שמים ובגאותו שחקים. בהיות הענין בשני המאמרים אחד. ואם למה לא אמר בעזרך בסוף הפסוק. ויאמר רוכב שמים ובגאותו שחקים בעזרך. ואם היה זה שבח והלול להשם יתברך כמאמרם ז״ל בספרי פתח בשבחו וסיים בשבחו של מקום. מה לו לומר בעזרך. ואם היה שבחים של ישראל על דרך (פרשת ואתחנן) ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו. יהיה מותר אמרו אחר זה אשריך ישראל ומי כמוך עם נושע בה׳ מגן עזרך. כי כח שני המאמרים האלה אחד:
הספק הי׳ למה תאר השם יתברך בהנעת השמים. כמו שאמר רוכב שמים בעזרך ולא תארו בסבה ראשונה לשכלים נבדלים. והיה ראוי שיאמר כדברי המשורר (תהלים קמ״ח ב׳) הללו את ה׳ מן השמים הללוהו כל מלאכיו. ויזכור שלשת חלקי הנמצאים:
הספק הי״א במה שאמר השם יתברך למשה על ראיית הארץ הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור. והוא כי המאמר הזה יראה אכזריות גדול שיאמר הקב״ה למשה עבדו בעת מיתתו כאלו היה מכוין להאדיב את נפשו ואין זה כי אם דומה למה שאמר (מלכים ב ז׳) אלישע אל השליש הבלתי מאמין ביכולת האלהי. והנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל ויתחייב מזה שתהי׳ ראיית הארץ עונש וכאב לב. לא פיוס והתישבות לבבו כמו שיורו עליו הדברים. ויקשה אם כן מה הועיל משה רבינו עם ראיית הארץ מרחוק ואיך נתפייס בזה:
הספק הי״ב באמרו ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. והוא כי מה ראה הש״י להעלים קבר משה אדוננו מעיני בני אדם. ויותר ראוי היה שיהי׳ רשום כדי שילכו ישראל לבקש רחמים על קברו לפני הקב״ה. ואם היה בעבור שלא יעבדוהו לשם עבודה זרה. הנה קבר אברהם אבינו ויצחק ויעקב ידועים עד היום במערת המכפלה וקבר אלישע ושאר הנביאים ולא נעשו מהן עבודה זרה, וכמה מהנחמה יש לאדם בלכתו על קבר אביו ושאר קרוביו, וכל שכן שתהי׳ נחמה ותועלת לישראל בעת צרתם ללכת על קבר משה רבינו עליו השלום:
הספק הי״ג באמרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, והוא כי הנה לא ימלט אם שנאמר שהיתה נבואת משה קודם היותה אפשריית או נמנעת ואם היתה נמנעת איך יצאה למציאות ואם היתה אפשרית מי הוא אם כן המונע שלא יקום עוד בישראל נביא כמותו, ואם נאמר שהיתה נבואת משה נסיית וקשה על זה נבואת בלעם כי רחוק הוא שיעשה ה׳ אלהים דבר נסיי לחול שפע נבואתו על אדם רשע, אבל זה מורה שנבואתו היתה בטבעי ויקשה אם כן למה ימנע השם טוב מבעליו מהיות עוד נביא כמשה:
הספק הי״ד ממה שאמרו בספרי ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אמרו בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, והוא תימה גדול איך התירו חז״ל שם נביא על איש מאומות העולם בהיות מקובל אצלם שבקש משה רבינו שלא ישרה הקדוש ברוך הוא שכינתו כי אם על ישראל שנאמר (פרשת כי תשא) ונפלינו אני ועמך ושהודה לו הקדוש ברוך הוא שנאמר גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, ויותר זר מזה שיעשו בלעם במדרגת משה, ואיך יהיה אדם חסר מכל שלמות גופיי ונפשיי כמו שהם ז״ל עצמם אומרי׳ מבלעם, עולה במעלה עליונ׳ כזאת שרשע כמוהו יהיה שוה בנבואה לאדון הנביאים ע״ה, ויותר קשה מזה מה שאמרו עוד במאמרם ז״ל אבל יש הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם, משה לא היה יודע מי מדבר עמו שנאמר (פרשת נשא) וישמע את הקול מדבר אליו ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר (פרשת בלק) נאם שומע אמרי אל, משה לא היה יודע אימתי מדבר עמו, ובלעם היה יודע שנאמר יודע דעת עליון, משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר (פרשת ואתחנן) ואתה פה עמוד עמדי, ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים, משל לטבחו של מלך שיודע כמה הוצאות יוצאות על שולחנו ע״כ, וכפי ב׳ ההבדלי׳ אשר זכרו ראשונה לא לבד יראה שהיה בלעם שוה למרע״ה, אבל גם יותר גדול ממנו בנבואה, ויותר קשה מזה מה שאמרו במדבר סיני רבה על זה הענין עצמו שבא שם המאמר בסגנון אחר, ובו נאמר בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר נופל וגלוי עינים, כשהיה משתטח על פניו, מיד היה לו גלוי עינים על מה ששואל, ומשה לא היה מדבר עמו בכל עת שירצה, והוא הפך מה שקבלנו במשה שהיה מנבא בכל עת והפך מה שנאמר בבלעם:
הספק הט״ו באמרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים, ויקשה על זה ממה שנאמר לו בסיני (פרשת כי תשא) לא תוכל לראות את פני, ופני לא יראו, מורה שראיית הפנים נמנעת בעצמה ואיך העיד בכאן עליה, ומצד אחר יראה שראיית הפנים היה דבר אפשרי לכל אדם שהרי מצאנו בישראל (פרשת ואתחנן) פנים בפנים דבר ה׳ עמכם וגו׳, ואם כלם זכו לראיית פנים מה המעלה שזכר כאן משה, ואם זה נאמר על העם מפני ששמעו הקול כמו שכתב הרב המורה בחלק א׳ פרק ל״ז הנה גם במשה רבינו נאמר וישמע את הקול מדבר אליו, הנה אם כן מצד אחד יראה ראיית פנים מדרגה נמנעת למעלתה. ומצד אחר יראה היותה מדרגה שפלה:
הספק הי״ו באמרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו׳ לכל האותות והמופתים וגו׳ ומורה שנתעלה על כל הנביאים במדרגת הנבוא׳ ובמעלת הנסים, ויקשה על זה לפי שמצאנו נביאי׳ אחרים שעשו דוגמת הנסים היותר גדולים שעשה משה רבינו. כי אם הוא קרע את מי ים סוף גם יהושע קרע את מי הירדן ועברו ישראל בתוכו, וגם אליהו קרע את הירדן ואלישע ג״כ, וביהושע נאמר (סימן ה׳) על הנס הזה ויהי כשמוע כל מלכי הכנעני אשר על הים את אשר הוביש ה׳ את מי הירדן מפני בני ישראל וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל. משה רבינו ישב מ׳ יום ומ׳ לילה ובא בנקרת הצור וראה הכבוד לחם לא אכל ומים לא שתה ולזה עצמו נאמר באליהו. משה רבינו הוריד הענן והכבוד אל המשכן וגם בשלמה כתיב כן, ובכלל כל הנסים היותר גדולי׳ שמצאנו במשה נמצאו בנביאי׳ אחרי׳, ויותר קשה מזה שעשו הם נסים שלא עשה משה רבינו כעמידת השמש ליהושע ותחיית בן הצרפית שעשה אליהו. ועצירת המטר ג׳ שנים בפרסום, וכן השונמית שהחיה אלישע. שהם נסים יותר גדולים כפי חומר הנושא אותם, ובמה נתקיים א״כ לכל האותות והמופתים. ובמקומו ארחיב עוד ביאור הספק הזה:
הספק הי״ז בפסוקי׳ האלה אם באמרו לכל האותות והמופתים והיה ראוי שיאמר בכל האותות, ואם לפי שאמר בנסי מצרי׳ אשר שלחו ה׳ לעשות ולא אמר אשר עשה משה, וידוע שאלו ואלו שלחו ה׳ לעשותם, כי לא מלבו עשאם, וכלם נעשו על ידי משה, ולמה א״כ לא אמר בכלם בשוה אשר שלחו ה׳ לעשות ואשר עשה משה, ואם שזכר היד החזקה מנסי המדבר, ואם היתה ממכות מצרי׳ כאמרם ז״ל וביד חזקה זו הדבר, ולמה א״כ לא זכר היד החזקה בתוך נסי מצרי׳, וזכרם בתוך נסי מדבר המתיחסי׳ לעיני כל ישראל: והנני מפרש הפרשה בענין יותרו הספקות כלם:
(א-ה)וזאת הברכה אשר ברך משה וגו׳ עד יחי ראובן ואל ימות, שיערתי אני בזאת הפרשה ארבעה חלקים:
החלק הראשון בהקדמה אחת שעשה משה רבינו לברכותיו ויכלול החלק הזה חמשה פסוקים מן וזאת הברכה עד יחי ראובן:
והחלק הב׳ היא בעצם הברכות אשר ברך לשבטי׳ בפרטיותם והוא מן יחי ראובן, עד אין כאל ישרון והוא כולל עשרים פסוקים:
והחלק הג׳ הוא בחתימת הברכות ויכלול ד׳ פסוקים והוא מן אין כאל ישורון עד ויעל משה מערבות מואב:
והחלק הד׳ במיתת משה קבורתו ושלמותו. ויכלול י״ב פסוקים מן ויעל משה מערבות מואב וגו׳ עד סוף התורה:
וכבר התעוררו חז״ל בספרי לחלוקה הזאת אמרו משה פתח בשבחו של מקום שנא׳ אין כאל ישורון הנה באו בדבריה׳ בביאור החלק הא׳ מהקדמת ותחלת הברכות. והחלק הג׳ שהוא מחתימתן ומהם יתחייב החלק האמצעי ביניה׳ שהוא מעצם הברכו׳, ואמנם החלק הד׳ ממיתת משה מבואר מעצמו מפשט הפסוקי׳, והנה חמשת הפסוקי׳ שבאו בחלק הא׳ מהקדמת הברכות שהם וזאת הברכה וגו׳, ה׳ מסיני בא וגו׳ אף חובב עמים וגו׳, תורה צוה לנו וגו׳. ויהי בישורון מלך וגו׳ הם קשי ההבנה והקישור, ומצאתי לחכמי׳ הקדושי׳ ואל המפרשים פירושי׳ מתחלפים, ולפי שאלו ואלו דברי אלהים חיים, ראיתי ראשונה לזכור מהם היותר מתישבים ונאותי׳ בפשט הכתובי׳ לא באותו אופן עצמו שהם פירשו אות׳. כי אם כפי מה שהלצתי בעד׳ ע״פ דרכם עלימו תטוף מלתי דרך אחר בפירוש הכתובים כאשר עם לבבי:
האופן הראשון מן הפירוש הוא לדעת חז״ל והביאו רש״י בפירושיו, יאמר הכתוב לדעתם וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים קרוב למיתתו, וזכר הה׳ סבות וטענות שהיו לישראל כדי שיברכם:
ראשונה לפי שהש״י כבדם כבוד גדול במתן תורה שיצא לקראת׳ כאדם היוצא לקבל פני אוהבו כשהוא בא אליו, שנאמר (פרשת יתרו) ויוצא משה את העם לקראת האלהים כי באמרו לקראת האלהים מורה שהיה הש״י יוצא ובא לקראת׳ וז״א ה׳ מסיני בא, וענין היציאה לקראתם שהוא העירם והניעם לקבול התור׳ בראשונה כמ״ש אתם ראיתם אשר עשיתי למצרי׳ וגו׳, ועתה אם שמוע וגו׳, והם אמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה. ואז יצא ה׳ לקראתם כי הספיק׳ הכנתם ונתן להם מהשלמות ממה שהיה בכחם. וזה ענין היציאה לקראתם:
וסבה שנית שהש״י חזר על בני עשו ועל בני ישמעאל שיקבלו את התורה ולא רצוה וקבלוה ישראל, וזהו אמרו וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן כי משם זרח לישראל והופיע להם כאשר שאר האומות לא רצו לקבל עליהם עול מלכות שמים, וענין החזרה הזאת על האומו׳ הוא שהיה בהם שלא היו מוכנים בטבעם אל קבול התור׳ ושמירת המצות עם היותם מזרע אברה׳ בני עשו וישמעאל, וישראל יצאו לקבלה, וכנגד הטענה הראשונ׳ שזכר מהכבוד שעשה הש״י לישראל במתן תורה שיצא ובא לקבלם, אמר ואתא מרבבות קודש ר״ל הביא הש״י עמו קצת מרבבות המלאכים המשמשים אותו כענין שנא׳ (תהלים ס״ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה׳ בם סיני בקדש. והיה כל זה כדי לכבד עוד את ישראל בבואו עם סוד קדושים רבה, וכנגד הטענ׳ השנית שזכר מאומות שלא רצו לקבל את התורה אמר מימינו אש דת למו, ר״ל האומות לא רצו לקבל את התורה לפי שהיא אש דת ר״ל שורפת כמו האש במצותיה, וישראל קבלו אותה עם היותה אש:
וסבה שלישית לברכה היא מפאת האבות הקדושי׳ שצדקתם עומדת לעד לזרעם אחריה׳ ועל זה אמר בבבא בתרא פרק א׳ אף חובב עמים כל קדושיו בידיך רוצ׳ לומר מלבד מה שהקב״ה אוהב את ישראל ושבטיו הנקראי׳ עמים כמו שאמר עמים הר יקראו. הנה בפרט כל קדושיו שהם האבות הראשונים קדושים אשר בארץ המה הם ביד השם יתברך ונפשותיהם צרורות בצרור החיים את ה׳ וזהו אמרו כל קדושיו בידיך:
וסבה רביעית לברכה היא שישראל הכניסו עצמן בתחתית ההר לקבל את התור׳ וזהו והם תוכו לרגליך מלשון תוך. ישא מדברותיך רוצה לומר ששמעו בסיני עשרת הדברות ומלבד זה אמרו תורה צוה לנו משה. רוצה לומר שאמרו נעשה ונשמע שענינינו תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, ר״ל כל שאר המצות ששמענו מפי משה יהיה לנו ירושה עולמית לכל זרענו שהיא קהלת יעקב, ובזה היה להם מהזכות והצדקה הרבה לפי שהם חייבו את עצמם לרוב המצות שהם תרי״ג מצות עשה ולא תעשה:
וסבה חמישית לברכה היתה שהשם יתברך הוא מלכם של ישראל בהיותם ישרים וטובים ובהיותם נאספים ומתקבצים באגודה אחת, ועל זה אמר ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל וכיון שהוא מלכנו הוא יושיענו, הוא יברכנו, וענין המלכות הזה הוא כי לישראל אין מלך ואין שר בעליוני׳ בלתי ה׳ לבדו שהוא המלך והשר עליהם, והנה אם כן העיר על חמש סבות מחייבות שתנתן הברכה לבני ישראל. האחת מפאת הכבוד שכבדם השם יתברך במתן תורה, השנית מאשר הם קבלו את התורה ושאר האומות שהיו מזרע אברהם לא רצו לקבלה, השלישית בזכות אבותיהם הקדושים, הרביעית שנכנסו והתוככו בין רגלי השם לקבל תורתו וקבלו אותם ואמרו נעשה ונשמע, החמישית מהיות ה׳ מלך עליהם ולכן הם ראויים לקבל ברכה וחסד זהו פירושם בכתובים האלה והוא באמת פירוש נאה ומתישב בהם ועם מה שביארתי אני אמתת הענינים יהיה הדבור שלם:
והאופן השני מהפירוש הוא לדעת הר״א והרמב״ן מורכב מדברי שניהם, יאמר וזאת הברכה כי ענין זאת הברכה היא כענין ברכת יעקב לבניו, ולכן זאת שאמר משה היא עצמה שאמר יעקב, יאמר איש האלהים להגיד שברך אותם בנבואה והברכה היא ראשונה כלל, שהיא מסודרת לכל ישראל, ואח״כ פרט אותה לכל שבט, ואח״כ אמר אין כאל ישרון שהיא ברכה כוללת להם, והכונה באמרו ה׳ מסיני בא שהזכיר חסדי ה׳ עמהם ראשונה בהשגחתו הנפלאה עליהם מעת בואם אל הר סיני, וזהו ה׳ מסיני, רוצה לומר כי ממעמד הר סיני והלאה בא ה׳ אלהים על עמו להשגיח בהם, ומשם בא הדבור אל משה בכל עת שירצה והשכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם.
ואמרו וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ענינו שאחרי נוסעם מסיני במסע הראשון שכן הענן במדבר פארן ומשם שלחו המרגלים שנאמר וישלח אותם משה ממדבר פארן ונתנדה העם ולא בא הדבור למשה עד שבאו אל הר שעיר בגבול בני עשו בשנת הארבעים בסופו ושם היה להם ה׳ לאור יומם ושלמו ימי אבלם ובאה הנבואה למשה כבראשונה, וזהו שאמר וזרח משעיר למו ששם היה להם אור הנבוא׳ והכפרה, והופיע מהר פארן ענינו כי בתחלת הכנסו במדבר הגדול הזה מפארן כמו שאמר (פרשת מסעי) ויסעו ממדבר סין ויחנו במדבר פארן והנה השם יתברך הופיע עליהם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא מלשון (איוב י׳) על עצת רשעים הופעת.
וזכר חסד שני והוא אמרו ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו, רוצה לומר שהכבוד והאור בא בישראל באמצעות השכלים הנבדלים. שקרא מרבבות קדש, אבל התורה לא נתנה מידם ובאמצעות אחד מהם כי אם מהשם יתברך בלי אמצעי, וזהו מימינו אש דת למו.
ובסבתו שהם העמי׳ והמשפטים נחבאים ונסתרים בסתר עליון בצל שדי יתלוננו. והוא אמרו אף חובב עמים כי חובב הוא מלשון (שם י״ח) לטמון בחובי עוני, מענין חדר בחדר להחבא, יאמר גם הוא יתברך היה מחביא ומסתיר העמים שהם כל בני ישראל שבהם קדושיו תחת צל כנפיו ובין ידיו, כטעם (ישעיהו נ״א) ובצל ידי כסיתיך, ונאמר (תהלים קי״ט) סתרי ומגיני אתה, או יהיה חובב לשון ארמי כי אונקלוס תרגם (פרשת יתרו) והייתם לי סגלה חביבין יאמר שישראל כולם עם סגלתו וחביבין לפניו.
וכל קדושיו שהם הלויים הם המיוחדים כאילו הם בידי שהם סביבות הארון:
והם תוכו לרגליך, רוצה לומר שישראל היו במדבר מוכים בין רגליו כי ילכו בדבריו ולא יחושו לרעב וצמא נחש שרף וצמאון, כענין שנא׳ (ירמיהו ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר, ובהיותם במדבר השמם ההוא ישא מדברותיך רוצה לומר ישראל ישא על פיו ויהגה ויקרא תמיד מדברותיך ויאמר תורה צוה לנו משה מורשה וגו׳ רוצה לומ׳ תמיד תהיה לנו בירושה שתמיד יאמרו בכל דור ודור הלכה למשה, ויהיה למ״ד לנו מושך עצמו ואחר עמו, וכן הוא מורש׳ לקהלת יעקב, כי משה היה כמלך בעת שנתן את התורה כי התאספו לו הראשים והשבטי׳ כלם, או יהיה כנוי המלך להקדוש ב״ה כדברי הרמב״ן, יאמר שתהיה התורה מורשה לנו לפי שכאשר נתנה היה הקדוש ב״ה מלך בהתאסף ראשי עמנו יחד שבטי ישראל שהיו מקובצי׳ בהר סיני והקב״ה מלך עליהם בעת קבלת התורה, וזה אופן שני מהפירוש באלה הכתובים ונכון הוא גם כן בלי ספק:
והאופן השלישי מהפירוש הוא לדעת הרלב״ג, וענינו שזכר משה הקשר אשר לעם ישראל עם הקב״ה שבעבורו ראוי שיבורכו, והוא במה שבא והשפיע עליהם בסיני וגם כאשר עברו בהר שעיר ובהר פארן שעברו שם ישראל תמיד באותם המקומות זרחה להם שמש צדקה ומרפא ממני יתברך, והיתה הסבה בקשר ההוא לפי שאתא מרבבות קדש. ומ״ם מרבבות אינה מ״ם הזמן כמו מ״ם מסיני משעיר ומפארן אבל היא מ״ם הסבה, כמו (איכה ד׳) מחטאת נביאיה יאמר שבא השם יתברך והופיע והזריח עליהם שפע נבואתו משעיר ומפארן לפי שהאומה היו רבבות אלפי ישראל, והיו כלם קדושים לאלהיהם וטהורים בקבול התורה, ומפני קדושתם זכו לראות האש באותו המעמד שמתוך האש קבלו את התורה, וזהו מימינו אש דת למו.
ואמרו אף חובב עמים ענינו אף כשנטמנו ונסתרו העמים שהם ישראל כאמרם ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות הנה עם היותם נטמנים ובורחים משמיעת הקול הנה כל קדושיו שהם המיוחדים והחכמים שבישראל לא ברחו ממך כי הם תמיד נשארו בידיך לשמוע דבריך וגם הם אשר ברחו ונטמנו תוכו לרגליך כאמרם דבר אתה עמנו ונשמעה, וזהו ישא מדברותיך תורה צוה לנו משה, רוצה לומר השליכו עצמם לרגליך באומר׳ שישמעו מדברותיך מפי משה ושתהיה תורתו מורשה לכל קהלם ולזרעם מעתה ועד עולם. ופירוש ויהי בישרון מלך על שאול שנמלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, וגם זה הפירוש מחוור הוא:
והאופן הד׳ מהפירו׳, ראיתי מדברי אנשים מחכמי הדור והוא שמשה רבינו זכר שברכותיו יהיו שלמות מד׳ בחינות:
האחת מצד הברכה בעצמותה שהיא מיוחדת ושלמה ממנו ועל זה אמר וזאת הברכה, כי מלת וזאת תאמר על שבח הדבר ושלמותו, והלשון הזה בא בדברי משה הרבה כי הוא אמר וזאת התורה אשר שם משה וכן אמר וזאת המצוה החקים והמשפטים וכן אמר באותו לשון וזאת הברכה להגיד כי הברכה הזאת תמשך מזאת התורה ומזאת המצוה:
והיתה שלמה הברכה הזאת מבחינה אחרת, והוא מצד המברך שהוא משה איש האלהים, רוצה לומר שהיה בטבעו איש, והיה גם כן אלהים, לפי שהיה נפרד מהכחות הגשמיו׳ ומתדבק עם הנבדלים, ולכן היה איש ואלהים, רוצה לומ׳ שכל נבדל יחד, וכבר נקראו אליהו ואלישע ואלקנה וזולתם איש האלהים אבל לא מזה הצד כי בהם נאמר כן להיותם נביאים והיה השם יתברך מדבר עמהם ובמשה נאמר מהבחינה אשר זכרתי:
והבחינה השלישית היא, מצד המתברך שהיה ישראל, כי היו מעולים ונכבדים מצד שרשם יעקב אביהם כי הוא יתברך בחר באברהם מכל פרטי העולם לשלמותו וכמו שאמר (נחמי׳ ט׳) אתה הוא ה׳ אלהים וגו׳ והוצאתו מאור כשדים, ואח״כ צרף ועזב את ישמעאל ובני קטורה, ובחר ביצחק ומיצחק בחר ביעקב כמו שאמר (מלאכי א׳) ואוהב את יעקב, הנה אם כן יעקב הוא הזהב הצרוף מזוקק שבעתים וכמו שאמר (ירמיהו ב׳) ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת:
והבחינה הרביעית מצד הזמן והוא אמרו לפני מותו שהשלמים בעת הפרד נפשם מגופם אז יגיעו למעלה יותר עליונה, וכמו שאמר (פרשת כי תשא) כי לא יראני האדם וחי בחייהם אינם רואים במיתתן רואים, ואחרי שזכר הארבע בחינות אשר מצדן תהיה ברכתו יותר שלמה ומתקיימת זכר אותה בכלל לכל ישראל, אחרי כן יפרט אותה לכל שבט ושבט, כי הנה באמרו ה׳ מסיני בא הוא ברכת ישראל לפי שקבלו את התורה מסיני בהיות ששאר האומות שעיר ופארן לא קבלוה כדברי חז״ל בע״א פרק קמא (דף ב׳) ואתא ובא להם תורה מהעליונים רבבות קדש שהיא היתה אלהית מטבעם, וגם קבלוה מימין השם, להורות שהם מעשה ידיו, וקראם אש דת לפי שמשרתיו אש לוהט, הנה בעבור זה יתברכו מהשם יתברך באהבה רבה שיאהוב אותם והוא אמרו אף חובב עמים, כלומר כמו שנתן להם את התורה כן יהי רצון מלפניו שיחבבם ויאהבם תמיד ואז החבה תהיה לכל עם ישראל ומלבד זה כל קדושיו של ישראל יהיו בידי השם ית׳ ונסתרים תחת כנפיו וישגיח בהם בפרט כי הוא המכוון באמרו בידיך, ויברכם עוד באמרו והם תכו לרגליך, רוצה לומר שלא תשכח התורה מפיהם ומפי זרעם עם כל צרות הגלות והגזרות כי אף על פי שיוכו במכות ובצרות בעבורן לרגליך, תמיד ישא מדברותיך, ויאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כי טוב לנו למות משנעזוב תורת משה, וזה כי משה שנתן לנו את התורה היה בישרון מלך כשנתן אותה והיו השבטים כלם מקובצים כאחד כאשר קבלוה והוא אמרו בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, וגם זה פירוש יפה ומתישב היא:
ואני הנני מחדש בזה פירוש אחר חמישי, וענינו שמשה אדוננו רצה לבאר ראשונה הסבות אשר הניעוהו לברך עתה את ישראל וזכר שהיו שתי סבות עצמיות:
האחת הוא לפי שראה שיעוד העונשים הנה הוא מועיל מצד ומזיק מצד אם מועיל לפי שיצר לב האנשים רע מנעוריו. ומצד טבעו הוא נמשך אחר החטא כמו שיראה מענין אדם הראשון שביום שנברא חטא בעבור תאותיו ומענין קין בנו שבעבור קנאתו מעצמו ובשרו אחיו בן אביו ואמו קם עליו ויהרגהו. ולהיות טבע האדם משחת תמיד, ואיש אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא הוצרכו מניחי הדתות ליעד בעונשים להפחיד בני אדם גם בני איש שלא יחטאו, ושמי שיחטא יענש בדין ובצדק, ואמנם הזק יעודי העונשים לפי שהאנשים אחרי אשר ידעו ענשם המעותד לבא עליהם יוסיפו לחטוא ירעו וישחיתו יותר ויתיאשו מהטוב עד שלזה צותה תורה שכאשר יבאו למלחמה על עיר להלחם עליה יקראו אליה לשלום, וכאשר יצורו עליה אם לא תשלים יקיפוה מכל הצדדין ויניחו צד בלתי מוקף, וזה לתועלת הצרים כדי שאנשי העיר לא יתיאשו ובהיות׳ מתיאשים ילחמו בחזקה ויעשו רעות רבות יען וביען הנה האיש המתיאש במלחמה כחולה המתיאש מן התרופה שבהתיאשו לא ישמור לפי מחסום מכל אשר יאוה, ולראות השם יתברך תועלת רב והכרח עצום ביעוד העונשים והזקו מצד אחר, לקח בזה דרך אמצעי והוא ליעד על כל פנים העונשי׳ לאנשים החטאי׳ בנפשותם ולתת להם מקום שישובו בתשובה, ויעדם שיקבל אותם כדי שהחוטא לא יתיאש ויוסיף על חטאתו פשע, והוא מה שאמר המשורר (תהלים ק״ל) כי עמך הסליחה למען תורא. ולפי שאדון הנביאי׳ הרבה להוכיח את ישראל וליעדם בצרות רבות ורעות בפרשת והיה כי תבא ופרשת נצבים ובשירת האזינו הנה בעבור זה שלא יתאישו ראה לדבר על לבם ולנתמם ולברכם עתה באופן שתהיה שמאל דוחה וימין מקרבת, וזו היא הסבה הראשונה:
ואחשוב אני עוד שכאשר משה רבינו בפרש׳ וילך הלך להפטר מן השבטי׳ וכתב התורה ונתנה לכהנים וללויים ולזקנים לא היה בדעתו לתת זאת הברכ׳, אבל כאשר צוהו השי״ת על שירת האזינו ושיסדר אותה ויאמר לעם שהוא מעצמו כמו שפירשתי לא רצה משה ליפטר מתוך יעודים רעים ולכן ראה לברך אותם בסוף דבריו וכל זה נכלל באמרו וזאת הברכה, רוצה לומר כמו ששירת האזינו הוא יעוד רע שיעד משה לבני ישראל ככה נתן להם הברכה הזאת באחרונה וזהו טעם הא׳:
והסבה השנית היא שכבר ביארו הפילוסופים שהשכל האנושי להיותו בלתי מעורב בחמר היה שבחלש הכחות הגופניות יגבר פועל הכח השכלי. ובפרק י״ג חלק שלישי כתב המורה שהכחות הגופניות בימי הבחרות מונעות רוב מעלות הדעות והמדו׳ אשר בעבורם יבא האדם להשגת תכליתו כי מן השקר שיעלה ביד האדם עם רתיחת הליחו׳ האהבה השלמה לשם והאמת בדברים המושכלי׳, אבל כל מה שיחלשו כחות הגוף ותכבה התאוה יחזק השכל וירבו אורו ותזדכך השגתו עד שכאשר יבא האיש השלם בימים קרוב למות יוסיף השגה ורוב התבודדות תוספת עצומה, ולפי שנפשו תגיל ותשמח. כי על כן אמר החכם על הנשמה הטהורה (משלי ל״א) עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון, פיה פתחה בחכמה וגו׳ צופיה הליכות ביתה וגו׳, לפי שהחכמים כל עוד שמזקינים חכמה נתוספת בהם ומפני זה היו השלמים לעת סלוקם מן העולם הזה להרגיש׳ בעצמם היותם מלאים כל טוב, נכספין מן הטוב ההוא הנוסף עליהם להריק ממנו על זולתם, כמו שראינו ליצחק שאמר לעשו (פרשת תולדות) בעבור תברכך נפשי בטרם אמות, שאמר זה לדעתו שאז תהיה נפשו באופן מן הדבקות כך שתהיה ברכתו יותר מועילה, ורבקה אשתו להסכים לזה הוסיפה בדבריו בספרה אותם ליעקב ואמרה ואברככה לפני ה׳ לפני מותי הנה הוסיפה לפני ה׳ לפי שנפשו בעת ההיא לפני ה׳ תעמוד ובו תדבק, וכן יעקב אבינו עם החלש כחותיו מחוליו אשר מת בו, בירך את יוסף ובירך אחר כך שאר בניו כלם ואמר אליהם האספו ואגידה לכם וגו׳, לפי שבעת ההיא נפתחו אליו שערי החכמה והמון נסתרות, ואז נדבה רוחו לגלותם לבניו, וכן אליהו אמר אל אלישע (מלכים ב ב׳) שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך, ומפני זה אמרו חכמינו ז״ל בפרק קמא דגיטין (דף י״ג) ובכמה מקומות שמצוה לקיים דברי המת וכמו שנראה מדברי האחים אל יוסף (פרשת ויחי) אביך צוה לפני מותו לאמר אנא שא נא וגו׳, לפי שלהיותו לפני מותו בעת הדבקות ההוא ראוי שיקיים מצותו, וכן היו עושי׳ החכמים הקדושים חכמי הגמרא שהיו מוסרים לתלמידיהם מסורות החכמה וסודות התורה בשעת מותם כמו שזכרו בסנהדרין פרק חלק (דף ס״ח) מרבי אליעזר הגדול שאמר לתלמידיו כשבאו לבקרו בשעת מותו למה באתם והם השיבו ללמוד תורה באנו ואז התיר להם כל ספקותיה׳, ועל רבינו הקדוש אמרו (כתובות ק״ג) שבשעת מיתתו מסר לתלמידיו מסורות חכמה ולא היו עושין כן לקנאת׳ ללמד החכמה בחייהם חלילה וחס כי אם להיות׳ בעת ההוא בגבול כך מהשלמות שהן ראויין אליו. ולפי שבסוף פרשה שלמעלה אמר השם יתברך למשה עלה אל הר העברים הזה וגו׳ ומות בהר אשר אתה עולה שמה וגו׳ לכן רצה לברך אז את ישראל בעת הפרד נפשו מגופו לפי שאז היה יותר מתבודד ודבק באלהיו וזאת היא הסבה השנית עליו אמר לפני מותו סמוך למיתתו כי אז היה איש האלהים רוצה לומר הדבוק ומתאחד באלהיו. ואחר שנתן הסבות לברכתו אותם אמר שישראל היו ראוין לברכה מארבע טענות:
האחת מפאת התורה להיות אהבת השם יתעלה קדומה להם בעבור תורתו והוא אמרו ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן רוצה לומר שהיו שלשה התחלו׳ לאהבת ה׳ את עמו. האחת היא הקרובה מקבול התורה בסיני וזהו ה׳ מסיני בא כי משם בא להשגיח בהם ולהנהיגם. וגם יש התחלה אחרת יותר רחוקה ממנו שקודם מתן תורה כבר אהב אותם והוא אמרו וזרח משעיר למו. רוצה לומר מאותה שעה שנדחה עשו מעל יעקב אתיו ונתן לו הר שעיר למורשה. כמו שאמר (פרשת וישלח) וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום. כלומר כבר מאותה שעה עלה במחשבה בחכמתו העליונה לקחת האומה הנבחר׳ לו לעם וכמו שאמר הנביא (מלאכי א׳) הלא אח עשו ליעקב נאם השם ואוהב את יעקב. וגם היתה בזה התחלה אחר׳ יותר קודמ׳ מזו והוא משנתגרש ישמעאל מעל יצחק על פי הדבור שאמר לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע. וסוף הגירוש וישב במדבר פארן. הנה שהופיע ה׳ לעמו משנתן לישמעאל את מדבר פארן והיו הממי״ן מסיני ומשעיר ומפארן מ״ם הזמן והתחל׳ הדבר כמו (איוב כ׳) מני שים אדם עלי ארץ ומעולם ועד עולם וזולת׳. ויחס הזריחה לשעיר לפי שהיה מזרחי לארץ ישראל. מהר פארן אמר הופיע לפי שהיו דרומיים להם. וכאשר יעלה עמוד השחר ניצוץ השמש שהוא בלילה לצד צפון יופיע לצד דרום. וגם נוכל לפרש שעם היות מ״ם מסיני מורה על זמן מ״ס משעיר ומ״ס מפארן. והם ממ״י היתרון כמו (פרשת ויחי) אחיו הקטון יגדל ממנו. (שופטים ה) תברך מנשים וזולתם. יאמר שזרח ה׳ להם יותר ממה שזרח לשעיר ופארן שהם בני עשו ובני ישמעאל. שעם היותם מזרע אברהם לא השפיע להם מהשפע הטוב כמו שהשפיע וזרח על בני יעקב וביאר מהו השפע והיתרון הזה אשר זרח והופיע על ישראל. באמרו ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו. רוצה לומר שבא מעולם המלאכי׳ שהם רבבות קדש מימינו של הקדוש ברוך הוא דת שהוא אש למו לישראל.
ואמר מימינו לפי שהתורה היתה כתובה מלפניו באצבע אלהים ולכן אמר שהיא היתה סדר מושכל מהנבדלי׳ ושבאה ונכתבה מימינו של שם. ועם מה שפירשתי בזה לא יחסר דבר בכתוב הזה. כי בראשונה אמר מסיני בא וזרח משעיר למו. ומלת למו תשמש לביאה מסיני ולהזריחה משעיר. כי מסיני בא האלהים למו. ומשעיר זרח למו. אחר כך אמר הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו. שלמו השני יחזור להופיע ויחזור לאתא. והנה קרא התורה אש דת לפי שהיא אש שורף לפושעי׳ ודת ונימוס אלהי ישר לטובי׳ ולישרים בלבותם. ובספרי הביאו חז״ל דמויים וחקויים שהאש יתדמה בהם לתורה האלהית אמרו כשם שהאש מן השמים. כך התורה נתנה מן השמים. מה האש חיים לעולם. אף התורה חיים לעולם. מה האש קרוב לאדם נכוה ממנו רחוק ממנו צונן כך דברי תורה וכו׳. רצו בזה שכמו שיסוד האש הוא עליון והדק שביסודות ולכן מקומו קערורית גלגל הלבנה. ככה התורה האלהית מבין שאר התורו׳ כלן היתה מפעל אלהי ומסודר׳ מהשכל העליון. וכמו שהאש חיים לעולם שעל ידו יתערבו היסודו׳ ויעשו המזגים ויתהוו ההווים. והחיו׳ בכלל תלוי בחום ובלחות. ככה התורה האלהית היא החום האלהית אשר בלבות החסידים שהוא יסוד החיים הנצחיי׳. וכמו שאמר הנביא על המאמר האלהי (ירמיהו כ׳) היה בלבי כאש בוערת. וכמו שהאש ראוי לאדם שיש עמו במצוע המקומי רוצה לומר שלא יתרחק ממנו הרבה כדי שלא יצטנן מסבת העדרו. וחוזק הקור הפכו. ולא יתקרב אליו מאד פן ישרף. ככה התורה האלהי׳ אין ראוי לאדם שירחיק ממנה כי היא חיינו ואורך ימינו. ואין ראוי גם כן שיעמיק שכלו בהבנת סודותיה ולא יכניס עצמו לפנים ממחיצתו וכמו שאמר (קהלת ז׳) ואל תתחכם יותר למה תשומם. ואמר החכם בחגיגה סוף פרק אין דורשין במופלא ממך אל תדרוש. הנה ביאר משה אדוננו עד כאן הטענה הראשונה אשר מצד המתברך והיא לאהבת השם לישראל:
והשנית היא אשר רמז באומרו אף חובב עמים כל קדושיו בידיך והם תוכו לרגליך. אמר על האומות ורצה בזה אף שהקדוש ברוך הוא אוהב את האומות והעמים כלם כמו שיאהב הפועל את פעולתו. הנה ישראל שהם קדושים הם מיוחדים להנהגתו וזהו אמרו כל קדושיו בידיך. אמנם האומות הם תחת רגליו כדברים נמאסים. וזהו והם רוצה לומר שאר העמים תוכו לרגליך. הנה אם כן האומות תחת רגלי השם כלומר הם מסובבים ממנו. אבל אינם מונהגי׳ ומושגחים בהשגחתו הנפלאה כישראל שעל זה יאמר שהם בידיו. ולהיות העם הזה מושגח ממנו בפרטות עם כל שאר האומו׳ היה מהראוי שיתברכו יותר מהם:
והטענה הג׳ היא להיות הנבואה בקרב העם הזה שמפני זה הם יותר ראויים לברכה מכל האומות וכמו שאמר ונפלינו אני ועמך וזהו אמרו ישא מדברותיך. רוצה לומר ועוד שישא וינבא ישראל מדבריך האלהיים. אך אמנם בנבואותיהם לא ימצא שום הפסד בדתיהם כי תמיד יאמרו תורה צוה לנו משה מורשה וגו׳. וכמו שאמר אחרון הנביאים (מלאכי ג׳) זכרו תור׳ משה. ומה נמלצו דברי המדרש בפסיקתא שזכר רש״י בפי׳ הכתוב הזה והוא שישראל היו ראויים לברכה לפי שהם סובלים צרות הגלות ורואים כשהקב״ה נושא פנים שוחקות אל העמים ומסר אותם בידיהם. והוא אמרו אף חובב עמים כל קדושיו בידיך והם תוכו לרגליך. רוצה לומר אף על פי שהקדוש ברוך הוא אוהב ומחבב את העמים והאומות. לא מפני זה ישראל סרו מאחריו. אבל צדיקיהם וחסידיהם שהם כל קדושיו בידיך רוצה לומר הם בין ידיו בקדושת׳ ואף על פי שמקבלי׳ מכות וצרות הרבה הם תמיד דבקים בו ית׳ מוכים לרגליו כעבדים אל רגלי אדוניהם. ועם כל זה בתוקף המכות ההן ישא מדברותיך תורה צוה לנו משה. יאמר שתמיד התורה לא תמוש מפיהם והוא על דרך (תהלים מ״ד) כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך:
והטענה הד׳ באמרו ויהי בישורון מלך. רוצה לומר שישראל גם כן ראויין לברכה לפי שהקדוש ברוך הוא מלך עליהם. והמלכות הוא שהבדילם לממשלתו והנהגתו והיה זה בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל במתן תורה ששם היו מקובצים והיה ה׳ למלך עליהם וקבלו מלכותו והוא היה להם לאלהים. ומפני ד׳ הבחינות האלה. מצד התורה. וההשגחה. והנבואה. והמלכות היו ישראל ראויין לברכה והוא מה שרצה בחלק הא׳ הזה מההקדמה אשר עשה משה רבינו ע״ה לברכותיו:
ואחר זה פתח בחלק השני שהיא בברכת השבטים כל אחד בפני עצמה. וראוי להקדים בזה ולומר שבענין הברכות בכלל רוצה לומר טבעם ומהותם. כבר דברו החכמים האחרונים הרבה ולא ישר בעיני מה שאמרו הם. ואין החקירה הזאת מטבע זה המקום. לבד אודיעך דעתי בהם. והוא שהברכה אצלי היא שם משותף. ממנה מה שתהיה מהבורא לברואים. וממנה מה שתהיה מהברואים לבורא יתברך. וממנה מה שתהיה מהברואים קצתם לקצתם. והנה ברכת הבורא לברואים היא שפע שישפיע עליהם טובות. אמר וברך את לחמך ואת מימיך. ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו וגו׳. שענינם הטבע והשפע הנתן לאותן הדברים ועל זה אמר שלמה (משלי י׳) ברכת ה׳ היא תעשיר לפי שהיא השפע האמתי.
ואמנם ברכת הברואים לבורא אינה שפע אבל היא הודאה שבח והלול כמאמר דוד אברכה את ה׳ בכל עת תמיד תהלתו בפי. הנה שם הברכה שם נרדף לתהלה. וכן תהלת ה׳ ידבר פי ויברך כל בשר וגו׳. וזהו ענין אמרנו ברכו את ה׳ המבורך. רוצה לומר הללו ושבחו את ה׳ שהוא הראוי להלל ולשבח והוא המהולל באמת. ומזאת הבחינה יקרא הקדוש ברוך הוא חנון ורחום מן הפעול. שהיא זר מאד על בעל ספר עקרים מאמר ב׳ פרק כ״ו וחשב עליו מחשב׳ אבל כפי האמת ענינו מהולל ומשובח מפי בני אדם.
ואמנם ברכת הברואים אלו לאל ואינה שפע כברכת השם לברואים. ואינה שבח והודאה כברכת האדם לבורא. אבל היא תפלה לש״י שיתן מטובו והשפעתו עליהם. ועם אותה תפלה יוכנו המקובלים לקבל השפע ההוא. כי התפלה היא המכינה אותם. וז״א כה תברכו את בני ישראל אמור להם. רוצה לומר שיהיו מתפללים בעדם ויאמרו יברכך ה׳. יאר ה׳ ישא ה׳. ולפי שאין הברכה הזאת כברכה האמורה בשם לברואי׳ לכן אמר אמור להם. רוצה לומר שאין הברכה ההיא כי אם תפלה ואמירה. לא שפע ונתינת דבר מה. ולכן אמר בסוף הברכה ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. רוצה לומר הם בתפלתם יזכירו שמי עליהם.
ואמנם הברכה האמתית שהוא השפע. מידי יקבלו אותה ולא מידי הכהנים וזהו ואני אברכם. ולפי שהנביאים לא היו מברכים ומתפללים כי אם על האנשי׳ הראויים לברך ואשר היה הרצון האלהי שיבורכו לפניו. לכן יתחברו מזה התפלה מהנביא המברך וההכנה אשר תעשה תפלתו במבורך לקבל הברכה. כי על כן היו סומכים המברכים את ידיהם על ראש המבורך להכינו ולסעדו. והגדת העתיד להיות ומה שיצפה בנבואתו שעתיד לחול על המבורך ההוא. והנה ברכת משה לישראל הוא מהשתוף השלישי הזה וענינה תפלה עליונה שעשה עם כל השבטי׳ בברכו אותם והכנה שהכינם לקבל אותם הטובו׳ בברכותיו. והגדת העתיד להיות. כי כפי מה שהכינם ומה שהתפלל עליהם יתקיומו עליהם הטובו׳. ולהורות שיהיה בזה גם כן מגיד העתידות והאותיות אשר תבאנה. לכן לא אמרם בלשון תחנוני׳ כי אם כגוזר ומגיד מראשית אחרית. וכבר זכרתי לך למה בירך משה את ישראל בשעה ההיא והותר עם זה הספק הה׳:
ואחרי זה ראוי להודיעך שיעקב אבינו בירך את בניו להיותם כולם חיים ואצלו בשעת מותו. כפי טבעם בעצמם ומדותיהם. והיתה הברכה ההיא מכוונת לכל אחד מבניו כפי תכונתו וטבעו. ולמה שימשך ויתגלגל על כל זרע כל א׳ מהם כפי טבע ותכונת אב היחס רוצה לומר השבט ההוא. הלא שזכר פחזות ראובן בעבור ששכב עם בלהה פלגשו. ולכן גזר עליו ועל זרעו אל תותר שלא יהיה לו יתרון הבכורה כראוי ונטל ממנו הבכורה ונתנה ליוסף ונטל ממנו השררה והמלכות ונתנה ליהודה כי אלה היו היתרונות שהיו לו במה שהוא בכור. כמו שאמר ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז שהיתר שאת הוא פי שנים בנחלתו. ויתר עז הוא המלכות הכולל הגבורה והאומץ. וכן שמעון ולוי זכר להם מה שעשו בשכם. ומפני זה גזר שלא תהיה נחלתם בפני עצמן מקובצת ומתאחד׳ כשאר השבטים. אבל יהיו עריהם חלוקות ומפוזרו׳ בישראל כדי שלא יתחזקו בהם לעשו׳ פעל אכזרי בזולתם כמו שעשו בשכם וכן היו ערי שמעון מפוזרות בקרב השבטים. וכן ערי המקלט אשר ללוים היו מפוזרי׳ גם כן בנחלת השבטי׳. ושבח יהודה בגבורתו וקיום דבריו וגזר בעבור זה שהוא וזרעו ימשול באחיו. וכן ראה שהיה זבולן בטבעו סוחר ויששכר איש מנוחה. וכפי תכונתם גזר ענינם. וכן שאר הבנים ברכם כפי מדות וטבע כל אחד מהם בעצמם. והגיד שכן יהיו זרעם אחריהם ולכן אמר בתחלת דבריו האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם וגו׳. הקבצו ושמעו בני יעקב. לפי שהיו ברכותיו כוללות שני הענינים יחד רצוני לומר תכונתם במה שהם בעצמם בני יעקב. ומה שיהיה בזרעם אחריהם. ובסוף הברכות אמר כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. שהיתה הברכה ראויה לכל אחד ואחד כפי טבעו ומדותיו:
אמנם בדגלים לא נשמר הסדר והיחס הזה אבל היה בראשונה יהודה להיותו נגיד ומצוה ושר הצבא ועמו יששכר וזבולון אחיו הנמשכים אחריו בסדר התולדה להיות שהיו אוהבים וקרובים זה לזה כפי קרבתם הטבעית והאהבה בין הלוחמים היא דבר מועיל מאד. ואלה יסעו בראשונה משום ויצא מלכם לפניהם:
ובדגל השני לצד דרום היה ראובן כי הוא הבכור ועמו שמעון כי הוא אחיו בן אמו ונולד אחריו כסדר. וגד לגבורתו נשתתף עמהם וגם להיות בני גד אוהבים מאד לבני ראובן כמו שהתבאר מענין נחלתם ששאלו אלו ואלו יחד מעבר לירדן לאהבתם בעצמם. ובדגל השלישי היו כל בני רחל. ואפרים ומנשה בני יוסף ובנימין. גם לאהבתם אלו את אלו. כי זה מה שכוונו מאד בדגלים. רוצה לומר אהבת השכנים והחונים אלו עם אלו כדי שלא יהיה בחנייתם קטטה:
ובדגל האחרון היותר פחות במעל׳ היו שלשה בני האמהות דן ואשר ונפתלי הנה אם כן היו הדגלים בבחינה אחרת כפי קורבתם ואהבתם אלו לאלו. אמנם משה רבינו בברכותיו לא כוון אל תכונת הבנים בני יעקב בברכת אביהם הזקן ולא אל אהבתם בעצמם כפי הדגלים. אבל צפה ברוח הקדש נחלת השבטים בארץ הנבחרת ובירך אותם כפי חלקם ונחלתם שמה. והנגזר על אותו שבט בארצו ונחלתי. ושמר עם זה כבודם ומעלתם בעצמם בקדימה ובאיחור כמו שיתבאר. ולכן התחיל מראובן לפי שהוא היה הבכור וגם לפי שהוא לקח נחלתו ראשונה מעבר הירדן אבל לא זכר אחריו גד עם היות נחלתו עם נחלת ראובן פן יהיה כדי בזיון וקצף לשאר השבטים בני הגבירות שקדם אליהם גד בן האמה. אבל זכר יהודה אחריו כי הוא אשר התנחל ראשונה בארץ שנאמר (יהושע ט״ו) ויהי הגורל למטה יהודה למשפחות׳ וגו׳ ואם בשביל שיהודה זכרו בבכורת המלכות במקום ראובן. ויבורך בברכת ראובן עצמו כמו שיתבאר. וזכר אחריו לוי לפי שהלוים היו חונים בירושלם עם בני יהודה וכמו שכת׳ הרמב״ן ושם היו קרבנותיו לרצון. וגם כן לפי ששתי ההנהגות הן סמיכות זו לזו האנושית במלך. והרוחניות בכהנים הלויים. ולפי שהמלך ישאל במשפט האורים והתומים. היה גם כן ראוי שיזכור ענינם אחר זכרון יהודה המולך. וזכר אחריו בנימין לפי שהיתה נחלתו בין בני יהודה ובין בני יוסף שנאמר ויעל הגורל מטה בני בנימן למשפחותם ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף. והנה להיות נחלתו קודם לנחלת יוסף קדמה ברכת בנימן לברכת יוסף. וירושלם ובית המקדש היו בין נחלת יהודה ובנימן. ואחריו זכר זבולון כי היתה נחלתו אחרי בני יוסף כמו שתראה בנחלת הארץ בספר יהושע ואחריו יששכר כי היה גורל נחלתו אחרי נחלת זבולון. ועם זה זכר בני הגבירות כולן קודמין כפי מעלתם לבני השפחות. כי כן היה ראוי שבברכה יקדם הנכבד לנקלה. וקודם לכל בני השפחות זכר גד לפי שהוא היה הגדול מבני זלפה. וגם לפי שהוא לקח נחלתו מעבר הירדן. והיו בני האמהות מכוונים כנגד ראובן בבני הגבירות וכמו שהעיד עליו בברכותיו כמו שיתבאר. ואחריו זכר דן שהוא מבני בלהה. ואחריו זכר נפתלי לפי שהוא אחיו ובן אמו נולד אחריו כסדר. ואחריו זכר אשר. שהוא בן זלפה הקטן. הנה התבאר מזה שבני הגבירות בירך כפי סדר נחלתם בארץ הנבחרת וכפי מעלתם בעצמם ובני האמהות כסדר תולדותם אחד מבני בלהה ואחד מבני זלפה להשוותם כמו שזכרתי כי לא רצה להבדיל ביניהם לא כפי נחלתם ולא כפי מעלתם כי אם כתולדותם. והנה לא זכר שבט שמעון ולא ברכו. כתב ר״א שהיה בעבור עון פעור כי היו העובדים שמעונים ומספרם לעד גם נשיאם וכן הוא דעת רש״י ומדברי חז״ל הוא בהרבה מקומו׳ ובספרי אמרו וללוי אמר למה נאמר לפי ששמעון ולוי שתו כוס אחד שנאמר ארור אפם כי עז. משל לב׳ שלוו מן המלך. אחד פרע למלך וחזר והלוה את המלך. ואחד לא די שלא פרע אלא חזר ולוה. שמעון ולוי שניהם לוו בשכם. לוי פרע במדבר במעשה העגל וכו׳ והלוה עוד בשיטים ושמעון לא די שלא פרע אלא שחזר ולוה שנאמר ושם איש ישראל המוכה וגו׳ לכך נאמר וללוי אמר. הנה בזה העידו חז״ל ולא כחדו שנשמט שבט שמעון מלהתברך לחטא השטים. אבל הרמב״ן הקשה על זה הדעת בהוכחות נכוחות גם אמר ר״א שאולי הלך משה על דרך יעקב שלא ברך שמעון ולוי. ובעבור כבוד אהרן נתלה השבט ממנו וגם זה טעם חלוש ותפל כי יעקב ישמיט שמעון ולוי מפני תכונותיהם בעצמם. ומשה רבינו בירך כאן לשבטים ולא לבני יעקב והנה לא השמיט לוי ולא תלה באהרן כי אם ענין האורים והתומים בלבד כמו שיתבאר אמנם המשפט והעבודה כלה לשבט יחסה בכללו והיה דעתו של הרב שהכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר שיעקב הזכיר בברכותיו שנים עשר בניו. וזכר יוסף באחד. ושמשה ראה לזוכרם בב׳ שבטים באמרו והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה. והיה זה בעבור שעשאם שנים עשר בחנוכת המזבח ובדגלים ובנחלת הארץ. ולפי שזכר את יהושע המנחילם את הארץ והוא מאפרים הקטן. והוצרך להזכיר מנשה אחיו הגדול וכן ביחזקאל (סימן י״ח) מנה בחלוקת הארץ יוסף לשנים ולא זכר לוי. וכאשר מנה תוצאות העיר זכר שער לוי אחד. ולא מנה יוסף בשני שבטים ומשה הניח שבט שמעון שלא היה גדול כדי למנות את שבט יוסף בשנים עד כאן דבריו. ותמהתי ממנו שיאמר שהניח משה שבט שמעון ויזכור יוסף לשני שבטים. כי הנה לדעת הרב היות יוסף נחלק לשני שבטים היה לשיזכר בנחלה לשני שבטים. אבל לא לשיקראו שני בניו שבטי׳ והרב עצמו זכר בפרשת ויחי יעקב באמרו שם שיוסף היה בכור לענין הנחלה לא לשיקראו בניו שבטים וכל שכן שיהיה בלתי ראוי שישמט שבט מישראל מבני הגבירות מבלי הכרח. ואף שיהי׳ שמעון מעט העם לא מפני זה יכרת שמו מישראל ותעדר ממנו ברכת איש אלהים. ומה שאמר בחנוכת המזבח והדגלים הושמו מנשה ואפרים לשני שבטים. אין זה ראיה לדעתו כי לא היה זה שמה במקרה כי אם להכרח רב והוא שבחנוכת המזבח והדגלי׳ לא הופחד שבט לוי כמו שצוה השם למשה ולכן הוצרך לשום יוסף לשני שבטים להשלים מנין שנים עשר שבטי יה שהם מכוונים בי״ב מזלות שברקיע וי״ב חדשים בשנה. וי״ב גבולי אלכסון שאמרו במדרש שהם זרועות עולם. וכן ביחזקאל לפי שבחלוקת הארץ לא היה ללוי חלק ונחלה לכן לא זכרו בה. וזכר יוסף בשנים ולא תמצא בשום מקום שישים את יוסף לשני שבטים אם לא ימנה שבט לוי על פי השם להכרח. ואז ישימו את יוסף לשנים להשלי׳ המנין ההוא. וזה כולו מורה שלא היה איפשר שישמיט משה רבינו את שבט שמעון. כדי לזכור את יוסף בשני שבטים. כל שכן שלא זכר משה את יוסף אלא בשבטו וכמו שאמר בתחלת ברכתו וליוסף אמר ואליו בירך בלשון יחיד. אבל לפי שאמר וקרני ראם קרניו. ביאר הנמשל בקרנים ההם ואמר והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה. ומה שאמר הרב שבעבור שזכר את יהושע המנחילם את הארץ שהיה מאפרים שהוצרך לזכור מנשה. אינה טענה כי לא היה יהושע גר לומר שלכבודו זכר אביו והיה די בשיכנה אותו לשבט יוסף. כמו שכנה משה רבו לשבט לוי. וכל זה מורה שדעת הרב בלתי נכון:
וכבר ראיתי בזה דעת אחר והוא שלהיות ברכת השבטים אשר ברך משה כפי חלקם ונחלתם בארץ כמו שאמרתי והיה שבט שמעון נכלל עם יהודה בנחלתו. לכן לא זכרו משה כי היה הצפוי בברכת יהודה ונחלתו הוא עצמו הצפוי בחבל שמעון הנכלל עמו בגורלו. והתבאר זה בספר שופטים שנאמר ויאמר יהודה אל שמעון אחיו עלה אתי בגורלי. וכתיב מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חבל בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם. וכבר העירו ג״כ חכמים על זה במדרש תלים. אם לא שהוסיפו לומר שלא זכר משה שבט שמעון בעצמו מפני מה שעשו בשיטים. וכמו שהביאו רש״י בפירושו וגם זה איננו שוה לי כי אף שהיתה נחלתו עם נחלת בני יהודה לא מפני זה היה ראוי שתשמט ברכתו. וכל שכן שברכת יהודה לא היתה בשפע הארץ והצלחותיה לשיוכל שמעון להיותו נכלל בה אבל היא מיוחסת אל שררתו ושבט מלכותו ואיך ישתף בזה שמעון:
והנראה אלי בזה ששמעון נתברך כאן באמרו ויאמר שמע ה׳ קול יהודה ואל עמו תביאנו. כי שמע ה׳ נאמר על שמעון. כי כן אמרה לאה בלדתו כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה ותקרא שמו שמעון. ובפירוש הכתובים יתבאר ענין הברכה ואוכיח שנאמרה על שמעון. ודי עתה כשביארתי שברכות משה רבינו התחלפו מברכות יעקב. לפי שיעקב ברך את בניו כפי עצמם. וזכר מה שימשך בזרעם מתפלת אבותיהם ומשה ברך השבטים לא מפאת האבות כי אם כפי ענינם בעצמם מבלי הצטרפות כלל לאבותיהם וכבר העירו על זה חז״ל בבראשית רבה פרשת צ״ט. וזאת אשר דבר להם אביהם עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי אני. הוא מתחיל. וכיון שעמד משה רבינו פתח להם וזאת הברכה מאותו מקום שפסק להם יעקב הרי וזאת אשר דבר להם אביהם וכן אמרו בספרי וזאת הברכה זאת מוסף על ברכה ראשונה שבירכן יעקב אביהם וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. נמצינו למדים שממקום שסיים יעקב אבינו לברך את ישראל משם התחיל משה וברכן. שנאמר וזאת הברכה רצו לומר שיעקב הפסיק בטבע בניו ומשה התחיל מהנמשכים מהם לא בבחינת טבע האבות ומדותיהם. ולכן סמכו זה למאמר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם כי היתה אותה ברכה לבנים החיי׳ בזמן ההוא ומשה סדר ברכותיו לכללות השבטים כמו שאמר וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלהים את בני ישראל. ובפי׳ הברכות בפרט יתבאר זה יותר. ועם מה שזכרתי בזה הותרו הספקות גם כן הו׳ והז׳ והח׳:
וזאת הברכה – לפי שאמר למעלה ושמה לא תבא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל. וכמו שכתבתי. דבר זה זר מאד. שבני ישראל חטאו וגרמו למשה לחטוא כאומרו ויתעבר ה׳ בי למענכם. והם נכנסי לארץ והוא נשאר חוצה לארץ. ואחר שזה כן היה ראוי למשה שיטור להם איבת עולם. ולמעט שלא יברכם. אחר שהם גרמו לו שלא יכנס לארץ. לזה סמך לכאן וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלהים וגו׳ הנזכרים. אשר גרמו לו כל זאת. להורות שהיה רועה נאמן. והניח צרכי עצמו בשביל צרכי ישראל. וזה מצד קדושתו. ולזה קראו בכאן איש האלהים מה שלא קראו בכל התורה כולה. לרמוז שהיה איש אלהים קדוש עובר על פשע. וכיוצא בזה תמצא שכשנגזרה עליו גזירת לכן לא תביאו את הקהל הזה. סמך מיד וישלח משה מלאכים. להורות על מענתו וקדושתו. שבכל זאת לא נמנע מלהשתדל בצרכי ישראל. אע״פ שהם גרמו לו כל זה. וכן בכאן וזאת הברכה אשר בירך משה את בני ישראל הגורמים לו שלא יכנס לארץ. ונאמר לו בשבילם ושמה לא תבא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל. וזה קישור נפלא לזאת הפרשה:
ואמר וזאת הברכה – להורות על מעלת זאת הברכה. שהיא קשורה בברכת יעקב. וכל ברכותיו של משה היו מעין ברכותיו של יעקב. וזהו וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב. כלומר ראוי הוא שישכנו ישראל בטח בדד. אחר שאלו הנביאים הסכימו ברכותיהם אלו עם אלו. וזהו עין יעקב. כלומר שברכות משה היו מעין ברכותיו של יעקב. וכמו שאמרו במדרש תילים את מוצא במה שסיים יעקב ברכותיו דכתיב וזאת אשר דבר להם אביהם. פתח משה דכתיב וזאת הברכה. ובמה שסיים משה ברכותיו דכתיב אשריך ישראל. פתח דוד דכתיב אשרי האיש אשר לא הלך. וזה להורות על מעלת תורתינו איך כל דבריה קשורות אלו באלו. ולא דברי התורה בלבד. אלא אפילו דברי הנביאים. והמדברים ברוח הקדש. קשורות בדברי התורה. ולכן אמרו כי במה שסיים יעקב פתח משה. ובמה שסיים משה פתח דוד. וזה להורות על מעלת התורה. שכל דבריה קשורים כשלהבת קשורה בגחלת. ולהורות על אושר ישראל מצד התורה. וזהו אשריך ישראל. כולכם בכלל. ובא דוד ואמר שאפילו האיש היחידי מאושר בתוכה. וזהו אשרי האיש ואחר כך אשרי העם שככה לו. וכן מצאתי במדרש עין יעקב כברכה שברכן יעקב אביהן והיה אלהים עמכם אל ארץ דגן ותירוש. כברכה שברכו יצחק את יעקב ורוב דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל. כמה דאת אמר ויתן לך האלהים מטל השמים וכו׳. דבר אחר עין יעקב. כברכה שבירך יעקב את השבטים באותו ענין ברכן משה. את מוצא שיעקב קנתר לראובן ואמר לו שיהא מרוחק עד שיבא משה ויקרבנו ויתירנו. דכתיב יצועי עלה זה משה דכתיב ביה ומשה עלה אל האלהים. וכן עשה משה התפלל על ראובן וקרבו דכתיב יחי ראובן. קנתר לשמעון ולוי והפיצם בין השבטים דכתיב ואפיצם בישראל. וכן משה לא בירך לשמעון אבל סמכו ליהודה. שנאמר שמע ה׳ קול יהודה ואין שמע אלא שמעון. רמז שבני יהודה יתנו לו מחלקם. הדא הוא דאמרינן מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון. וכן ללוי לא ניתן לו חלק בארץ אלא ברכו בקרבנות. וע״י הקרבנות היו נפוצים בכל ישראל לבקש מתנות כהונה. בירך ליהודה ידך בעורף אויביך. וכן בירכו משה ידיו רב לו וגו׳. יעקב בירך זבולון בסחורות הים ויששכר בתורה. דכתיב זבולון לחוף ימים ישכון. יששכר חמור גרם. ואף משה ברכן שמח זבולון ואומר כי שפע ימים יינקו. ברך לדן כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים זה יהודה. אף משה קראו גור אריה כמו ליהודה. בירך לגד גדוד יגודנו כשיוצאים למלחמה היו הרוגיהן ניכרים מהראש עם הזרוע. וכן משה אמר וטרף זרוע אף קדקד. בירך לאשר שיהיה שמן רב בגבולו שנא׳ מאשר שמנה לחמו. וכן ברכו משה וטובל בשמן רגלו. בירך לנפתלי אילה שלוחה שארצו מבורכת. וכן ברכו משה ומלא ברכת ה׳. יעקב בירך ליוסף ברכות שמים מעל וגו׳. וכן ברכו משה שנאמר ממגד שמים מטל. יעקב בירך לבנימין שתהא השכינה שורה בגבולו שנאמר בנימין זאב יטרף. וכן ברכו משה שנאמר ידיד ה׳. הוי ותגזר אומר ויקם לך. כמו שגזר יעקב. כן קיים הקב״ה ע״י משה ע״כ. הרי לך מפורש איך נקשרה נבואת משה בנבואת יעקב. ואיך שניהם הסכימו בדבר הברכה הזאת. ולכן התחיל משה במלת זאת. להורות כי זאת אות הברית היא שכינה הנמצאת ומרחפת על בניה כקן צפור בעת אלו הברכות. והיא הסכימה עמהם וזה כטעם בזאת יבא אהרן אל הקדש. וזהו וזאת הברכה. כי היא נקראת הברכה התחתונה בדרך התחתונה:
ולהורות שאלו הברכות היו קשורות בברכות יעקב. התחיל בכאן ואמר וזאת הברכה בוא״ו התוספת. להורות שאלו הברכות הם קשורות עם הברכות של יעקב. וזהו וזאת הברכה הקשורה בברכת יעקב. שכתב בה וזאת אשר דבר להם אביהם. וכן אמר הברכה בה״א הידיעה. היא הברכה הידועה והנזכרת בברכת יעקב. כמו שאמר עין יעקב. כי כל אלו הברכות רמוזות בברכת יעקב כמו שכתבנו וכן אמר וזאת הברכה. להורות שזאת הברכה היתה ברכה ראויה והגונה ומקובלת מצד עצמה. והיו בה כל התנאים הראויים לאיזו ברכה ומתנה. וכנגד הברכה שתהיה ראויה. אמר וזאת הברכה הראויה והידועה והשלימה. וכנגד המברך והנותן שיהיה ראוי. אמר אשר בירך משה איש האלהים. להורות שהוא מצד עצמו בלי נבואה היה אדם ראוי ועניו. דכתיב והאיש משה עניו מאד מכל האדם:
ואמר איש האלהים – להורות על שלימותו האמתי שאע״פ שהוא היה מצד עצמו שלם בתכלית השלימות בענוה ובמוסר דרך ארץ מצד השם הראשון שהוא משה. וזה דבר גדול כאומרם ז״ל על פסוק ושם דרך אראנו בישע אלהים. שין כתב דשיים ארחיה סגיא שוי. מעשה ברבי ינאי וכו׳ שפגע באדם אחד עשיר שלא היה בו לא תורה ולא משנה ולא תלמוד ולא אגדה. ואמר ליה למה זכית לכל האי אמר ליה מימי לא שמעית מילתא וחזרתיה למרא. ולא חזית תרין דמכתשין דין עם דין ולא יהבית שלמא ביניהון. אמר ליה כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא. קרא עליה ושם דרך שין כתיב דשיים ארחיה סגין שוי. דא״ר שמואל בר נחמני כ״ו (כ״ו) דורות קדמה דרך ארץ לתורה. הה״ד לשמור את דרך עץ החיים. דרך זו דרך ארץ ואח״כ עץ החיים זו תורה. אראנו בישע אלהים. שכל השם אורחותיו ועושה מעשים טובים זוכה לישועה כאלו היה בן תורה ע״כ. עכ״ז לברך את ישראל היה צריך מעלה אחרת יותר גדולה. והיא מעלת הנבואה אשר בה יבורך כל גבר. כי ברכת ה׳ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. כמו שאר הברכות הבאות מצד האדם השלם. שלא ידע להזהר ולתת לכל שואל די מחסורו כפי הראוי לו. ולכן נאמר ביצחק ואברכך לפני ה׳ לפני מותי שיסכים על ידי. וכן אמר יעקב הקבצו ושמעו בני יעקב. כי ראוי לכם לשמוע דברי אביכם. ושמעו אל ישראל אביכם הוא ישראל סבא. דכתיב ביה ויקרא לו אל אלהי ישראל. ולכן אמר בכאן איש האלהים קדוש נביא השם. לרמוז אע״פ שהיה איש ראוי מצד משה. לענין הברכה לא יועיל אם לא היה נביא. ולז״א איש האלהים. באופן שהברכה היתה ראויה. כנגד המקבלים שיהיו ראויים אמר את בני ישראל. שהם היו ראויים מצד עצמם. ומצד אביהם איש שהיה אלהים קדוש. וכנגד הזמן שיהיה ראוי. אמר לפני מותו. להורות שהיה זמן ראוי סמוך למיתתו. שאז נתוסף על האדם רוח חכמה ובינה כאומרו תוסף רוחם יגועון. כאומרם ז״ל בסדר קדשים אבל זקני תורה כל זמן שמזקינים דעתם נתוספת עליהם שנאמר בישישים חכמה:
וזאת הברכה אשר ברך משה – כשהראהו האל יתברך את כל הארץ לפני מותו, כדי שיברך את הארץ ואת ישראל בה. כמו שהיתה כוונתו באמרו ״אעברה נא ואראה״ (דברים ג׳:כ״ה), וכן כוונת האל יתברך כאשר אמר לו ״וראה את הארץ״ (במדבר כ״ז:י״ב) וזאת היא הברכה שברך.
וזאת הברכה אשר ברך משה, after God had shown him the whole Land of Israel before he died, in order that he should be able to pronounce a blessing both over the land and over the people who were going to live in it. Both Moses‘ plea to see the land by crossing the river Jordan (Deut. 3,25) אעברה נא ואראה, and God’s purpose in granting him this part of his prayer (Numbers 27,12) were intended for this purpose, i.e. for him to bless the people after viewing the Land of Israel would inspire him to do so. Here we have the text of this blessing.
וזאת הברכה וגו׳. לפי שאמר לעיל (לב נב) ׳כי מנגד תראה את הארץ׳, וכן אמר (שם פסוק מט) ׳וראה את ארץ כנען׳, רצה הקב״ה לומר שיעלה שם לברך ארץ ישראל, שאותה הראיית עין הועילה הרבה, [כמו שתזיק] הרבה ראיית עינו הרעה של רשע כמו בלעם1.
ולכן אמר, לפי שאמר (לעיל לב מט) ׳וראה את ארץ כנען׳, היינו לברכה, תיכף אמר וזאת הברכה אשר ברך משה וגו׳.
[לפני מותו]. כאן העיד הכתוב ש׳זאת הברכה׳ אמרה סמוך למיתתו, אחרי שעלה על הר העברים, ומקומה הוא אחר ׳ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו׳ בסוף הפרשה (לד א):
1. ראה לעיל שם ובמצויין שם.
לפני מותו סמוך למיתתו שאם לא עכשיו אימתי. פירוש, כי ״לפני מותו״ סמוך למותו, דאם לא כן, מאי בעי למימר שברכם לפני מותו, וכי סלקא דעתך לומר שברכם אחר שמת, אלא סמוך למיתתו ברכם (כ״ה בספרי). ומפני שקשה לו עדיין, מה בא להגיד שהיה סמוך למיתתו, ותירץ לומר ש׳אם לא עכשיו אימתי׳, ועל כרחו היה צריך לברך אותם עכשיו, ואם היה חי עדיין לא היה מברך אותם. מפני שכן ראוי לפרנס להוכיח תמיד את דורו, שמכח רוב התוכחה לא יחטאו. ואילו היה מברך אותם, היה רואים עצמן חשובים וצדיקים, והיו חוטאים
:ויש לפרש גם כן, מפני שפירש ״לפני מותו״ סמוך למיתתו, והוקשה איך משמע ״לפני מותו״ סמוך למיתתו, שהרי לא כתיב רק ״לפני מותו״, ומשמע בין סמוך בין מופלג. לפיכך פירש דכיון דקאמר ״אשר בירך אותם לפני מותו״, אם כן על כרחך פירושו סמוך למיתתו, דאם לא כן, למה היה מברך אותם עכשיו, וכי לא היה יכול לברך אותם אחר כך, אלא סמוך למותו היה, ואם לא יברך אותם עכשיו – אימתי:
וזאת הברכה אשר ברך משה – מלת וזאת מיותרת כולה גם וי״ו העיטוף של וזאת צריכה יישוב ונראה שקאי על מ״ש פר׳ דברים (א׳:י׳-י״א) ה׳ אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, ה׳ אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו׳. וארז״ל (ספרי דברים א׳:י״א) אמרו ישראל משה קצבה אתה נותן לברכותינו אמר להם זו משלי היא וה׳ יברך אתכם כאשר דבר לכם. ואם כן כבר ברכם משה בריבוי וברכה זו היתה משלו לא מצד היותו איש האלהים, וגם אותה ברכה היתה לפני מותו כמו שפירש״י שם (א׳:ג׳) לכך נאמר כאן וזאת בוי״ו העיטוף שנוסף על אותה ברכה שברכם משה משלו סמוך למותו, אף גם זאת הברכה ברכם אבל לא משלו כמו הראשונה אלא מצד היותו איש האלהים, כי כל ברכה זו באה לו בנבואה מאת האלהים ולא משלו היתה כמו הברכה הראשונה, ונתן טעם למה נעשה עתה איש האלהים יותר מברכה ראשונה לפי שהיה זה לפני מותו סמוך למותו ממש, יותר ממה שהיה בברכה ראשונה שהרי ביני ביני למד לישראל כל ספר משנה תורה א״כ ודאי עכשיו היה סמוך למותו יותר ממה שהיה בברכה ראשונה, ומ״מ לא ייחד הש״י עליו שמו המיוחד כי אם בשם אלהים המשותף לאלהים ואדם. אבל במותו נאמר (דברים ל״ד:ה׳) וימת שם משה עבד ה׳ כי אז ייחד עליו השם המיוחד.
ד״א במדרש (דב״ר י״א:א׳) אמרו, משה התחיל ברכותיו ממקום שפסק יעקב, שנאמר (בראשית מ״ט:כ״ח) וזאת אשר דבר להם אביהם, ומשה התחיל בוזאת. ונראה לפרש מדרש זה בשני פנים. האחד הוא, שמלת וזאת לשון נקיבה, כי כל שירות עה״ז נאמרו בלשון נקיבה כי בכולם יש צער ולעתיד בלשון זכר כזכרים לא יולדים. ויעקב בקש לגלות הקץ דהיינו העתיד ונסתם ממנו. ע״כ היו כל ברכותיו ביעוד עוה״ז מראש ועד סוף ע״כ חתם הברכות במלת וזאת. כי כל יעוד העולם הזה יש בו צער, אבל משה שהיה איש האלהים ושרתה עליו השכינה ע״כ התחיל בזאת אבל לא חתם ברכתו בזאת, כי תחילת דבריו היו ג״כ ביעודי עוה״ז כי המה הכרחיים להשיג על ידם השלימות האחרון אשר לא תושג בלעדם, אבל סוף דבריו ביעוד העה״ב באומרו אשריך ישראל. וכן מסיק בילקוט כאן (תתקסד) שכל פסוק זה מדבר באושר האמיתי לעוה״ב אשריך ישראל מה מתוקן וגנוז לך לעוה״ב כו׳, וכן מ״ש ויראהו ה׳ את כל הארץ וגו׳, עד הים האחרון (ל״ד:א׳-ב׳). דרשו בו עד היום האחרון (ספרי ל״א:ב׳) דהיינו לעוה״ב, א״כ הוא היה הפך יעקב שנסתם הקץ ממנו ולמשה נגלה על כן התחיל ממקום שפסק יעקב כי סוף ברכותיו לא היו כי אם יעודי העוה״ז, אבל משה תחילת ברכותיו היו יעודי עוה״ז אבל סופם היו ביעודי עוה״ב כאמור.
השני הוא, שלכך פתח ממקום שפסק יעקב, לפי שכל ברכותיו היו מעין ברכותיו של יעקב כמ״ש וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב (ל״ג:כ״ח). למדך שכל ברכותיו היו מעין ברכותיו של יעקב, ובודאי הוסיף בכל ברכה איזו דבר לכך נאמר וזאת הברכה שנוסף על ברכותיו של יעקב שנחתמו בוזאת ברכם גם הוא בתוספת בכל ברכה וברכה מצד היותו איש האלהים, נגלו אליו תעלומות חכמה ביותר ומה שיהיה לישראל עד יום האחרון ועד בכלל.
(הקדמה)
הברכה
(א)וזאת הברכה: פרשה פתוחה.
סמוך למיתתו כו׳. פירוש שאם לא תפרש דהאי דכתיב לפני מותו דהוי סמוך למיתתו, לא הוי ידעינן אימתי. וזהו נמי דנקט רש״י אם לא עכשיו אימתי, כיון שהוא לפני מותו וסמוך למיתתו. אי נמי, הוכחתו מדכתיב לפני מותו, דפשיטא דלא ברכם לאחר מותו, אלא אי לא היה כתוב לפני מותו, הוה אמינא זמן רב היה לפני מותו כשבירך אותם. לכן כתיב לפני מותו, ללמדנו דסמוך למיתתו היה. [ספרי והביאו הרא״ם]:
Close to his death, etc. Because if you do not explain that before his death means close to his death, we would not know when [Moshe spoke]. Therefore Rashi writes, For if not now when," because it was before his death and close to his death. Alternatively, his proof is because it is written before his death, as it is obvious that he did not bless them after his death. However, if the verse had not written before his death, I might have thought he blessed them a long time before his death. Therefore it is written before his death to teach us that it was close to his death (Sifri cited by Re"m)
וזאת הברכה – צריך לדעת אומרו וזאת בתוספת וא״ו בתחלת ענין, עוד צריך לדעת לאיזה ענין נאמר כל הכתוב אם להודיע המברך והמתברך הלא ניכרים הם הדברים בלא פסוק זה אם היה מתחיל מפסוק ויאמר וגו׳, ואם להודיע כי זה היה לפני מותו סמוך למיתתו מובנים הם הדברים ממה שלפניו ולאחריו שסמוך למיתתו היו הדברים. ומה גם כי מה צורך יש בהודעת הזמן.
ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלהים מה גדלו מעשיו, הנה בפרשה הקודמת לזה סמוך למאמר וזאת הברכה מלפניה אמר הכתוב החלט הגזירה על משה למות באומרו (לעיל לב מט) עלה אל הר העברים וגו׳ ומות וגו׳ על אשר וגו׳, ואם כן יאמר האומר כי זה משה האיש טינא היה בלבו על מיתתו אשר היה לה סיבה עם בני ישראל אחר שרץ אחריהם כסוס (מדרש תנחומא) גרמו לו מיתה בחוץ לארץ ומנעוהו מעבור לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה, וטבע אנוש ירחיק הסובב רע, והגם שידוע הוא הצדיק לסבלן אחר היכולת, זה יועיל שלא לשנוא אותם, אבל קורבת הלב היא נמנעת על כל פנים, לזה בא דבר ה׳ בתורתו והעיד על הצדיק ואמר כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו עוד לו זאת הברכה וגו׳. ולזה אמר וזאת בתוספת וא״ו להעיר גדר הקודם שיסתובב מהמאמר הסמוך והבן.
וגמר אומר לפני מותו פירוש סמוך למיתתו, להעיד עוד על הפלגת צדקותו, דהגם דזמן ההרגש שהוא פרק הנסיעה שהדבר יחייב לשנוא אף על פי כן ברך אותם, והעיד הכתוב על הברכה היותה מעולה ושלימה בכל לבו במה שכתב וא״ו בתחילת תיבה להעיר על מה רב גודלה.
עוד ירצה באומרו וזאת וגו׳ להיות שקדמו ברכות אחרים אברהם בירך את יצחק ויצחק ליעקב ויעקב לבניו וכולן נתקבצו לראש ישראל, לזה כשבא משה לברך ישראל דקדק בדבריו כי ברכתו היא תוספת על הראשונים, על דרך שפירשו ז״ל (ספרי) בפסוק (דברים א׳ י״א) ה׳ אלהי אבותיכם יוסף וגו׳ ויברך אתכם וגו׳, שהכוונה זו היא משלי ויברך אתכם וגו׳, הרי שמקפיד לדקדק אשר הוא מוסיף לברך, וכמו כן העיד כאן כי ברכתו היא תוספת על ברכות הראשונים, והוא מה שרמז במאמר וזאת.
ואומרו הברכה בה״א מעידה התורה שהיא המעולה והמשובחת יותר מכולן, וגמר הכתוב לומר הדברים שבהם תתעלה על כל ברכה.
הא׳) אשר ברך משה וידוע הוא מעלתו כמו שכתב אלהי עולם בהוכיחו אהרן ומרים (סוף פ׳ בהעלותך) ושם פירשתי.
ב׳) איש האלהים וצא ולמד מה עצמו רז״ל (מדרש תנחומא ב) לדרוש בתיבה זו עד שהגיעו לומר שהוא על דרך אומרו (רות א׳ ג) איש נעמי, והכוונה שמשה היה גוזר וה׳ מקיים והבן, ועיין מה שנפרש בסייעתא דשמיא בסמוך.
ג׳) את בני ישראל שהם כלי מוכן לקבל הברכות מה שלא היה עד עתה, וצא ולמד שלא שרתה שכינה בכללותם אלא על בני ישראל כי נתקבצו כחות הקדושה שהם במספר ס׳ רבוא, ואומרו את בני ישראל ולא הספיק לומר בני, אולי שנתכוין לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי שהיא השכינה שהיא עם ישראל אפילו בצרה דכתיב (תהלים צ״א טו) עמו אנכי בצרה, וידיעת ההפכים שוה, שנתכוון משה שהוא השושבין לברכה עמהם.
ד׳) לפני מותו כי הגם שגדול ערך משה תוסף רוחו וכחו בעת אשר יגיע העת אשר יאסף אל עמיו, ולצד הד׳ טעמים הגדילה ה׳ וייחדה למעלה מכולם באומרו וזאת הברכה.
עוד ירמוז באומרו וזאת על דרך אומרם ז״ל (ילקוט ועיין ספרי כאן) שלא זכה משה שיקרא איש האלהים עד שבירך את ישראל, והוא מה שהעיר באומרו וזאת פירוש מלבד כל אשר פעל ועשה מהיושר כשהוסיף זאת הברכה אשר בירך משה את בני ישראל בזה נקרא איש האלהים.
איש האלהים – יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז״ל (ערכין י״ז.) וז״ל אם יבוא הקדוש ברוך הוא לישב בדין עם אברהם יצחק ויעקב אינם יכולים לעמוד בפניו ע״כ, הא למדת כי מה שמועילים הצדיקים במעשיהם ובהתעצמותם בעולם הזה אינו אלא לזכות מכח הרחמים אבל בדין לא, וכמאמר דוד (תהלים קמ״ג ב) ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי פירוש כל צדיק שיקרא חי, וכאן הודיע הכתוב כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים, והוא אומרו איש האלהים ואם יבוא ה׳ לעמוד עמו בדין יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר.
עוד נתכוון במאמר זה להעיד עליו כי כל התעצמו במדות הטובות הידועות לו לא היו אלא לצד יראתו מאלהיו לא שהיה טבעו מסייעו אל הדבר, כאומרם ז״ל (יומא כ״ב:) שאול באחת ולא עלתה לו ודוד כו׳ כי שאול היה מטבעו מזוג ולא היה חם ומהיר לטעות ולזה באחת ששגג יצתה ממנו המלוכה לפי טבעו משערים בני עליון שאם היה כטבעו של דוד אדמוני היה עושה כדוד עשר ידות, והן האיש משה יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן [סבלן] מטבעו, לזה העידה התורה עליו שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת איש היה לצד האלהים היה ירא, והוא אומרו איש האלהים.
עוד ירמוז על זה הדרך איש המיוחד לאלהים שלא קם ולא יקום כמותו, ונתכוון הכתוב בסמיכות את בני ישראל למאמר איש האלהים להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל, פי׳ באמצעות מה שטרח בהם ומה שסבל מהם והמסתעף מאמצעות הנהגתו הטובה עמהם השיג מדרגה זו ליקרא איש האלהים.
וזאת הברכה, and this is the blessing, etc. We need to explain the conjunctive letter ו at the beginning of this verse. Moreover, we need to examine the need for the entire verse. If the Torah meant to inform us as to who was the person who bestowed this blessing and who it was bestowed upon, surely we would have known this without the benefit of this verse. All the Torah had to do was to commence with the word ויאמר in verse two and I would have known all this. If, on the other hand, the Torah wanted to inform us that Moses bestowed these blessings immediately prior to his death, this too had become clear from what the Torah had written in the previous paragraph. Besides, why was it important to record precisely when Moses bestowed these blessings?
It appears therefore that the Torah's purpose was to accord praise to Moses, the man of God. Although he had been instructed by God in the previous paragraph to ascend Mount Ha-Avarim, Har Nevo, in order to die there, he did not harbour any negative thoughts in his heart concerning this although his premature death had been due in part to the Israelites' rebellious behaviour at the time when he struck the rock. Ordinary people would not feel inclined to bless those who have caused them to die. Not so Moses. The Torah therefore records that Moses not only did not harbour any hatred but even went out of his way to bless these people. This is also the reason why the word זאת was prefaced by the letter ו, to alert us to the fact that immediately before proceeding to bless the people God had told Moses to ascend the mountain in order to die.
The Torah adds the words: "before his death," in order to further underline this characteristic of Moses, i.e. that he blessed the people even at this hour though he was painfully aware of the people's share in his death. The letter ו also testifies to the fact that the blessings Moses pronounced were unreserved; he did not hold back part because he had misgivings about his impending death.
Another message that the Torah may wish to convey by writing וזאת הברכה, "and this is the blessing," is to draw our attention to the patriarchs who had blessed their children. Abraham had blessed Isaac, Isaac had blessed his children, and Jacob had blessed his children when on his deathbed, assembling them all around him. The Torah goes on record that Moses' blessing the people is to be understood as adding an additional dimension to the blessings the tribes had received at the time from their father Jacob. Sifri has explained this in connection with Deut. 1,11: "may the God of your fathers add more blessings, etc."
The fact that the Torah here emphasizes הברכה, with the definitive article, is a hint that this blessing was superior even to the blessings bestowed by Jacob at the time. The Torah goes on to outline in which respect this blessing by Moses was superior.
1) The words אשר ברך משה, "which Moses blessed," is a clear reference to the superiority of Moses as an individual. I have explained this in connection with Numbers 12,7 where God extolled Moses' virtues to his brother Aaron and to his sister Miriam.
2) The words איש האלוהים, "the man of God." Tanchuma explains this expression going as far as to consider it parallel to Elimelech who was described as איש נעמי, "the husband of Naomi" in Ruth 1,3. What the Torah means is that when Moses would decree something (without consulting with God) God would honour what Moses had decreed. We plan to explain this phenomenon still further.
3) The words את בני ישראל, "the children of Israel," are an indication that all the Israelites were a vessel deserving to be blessed at that time, a condition that had not existed previously. We have explained on several occasions that the presence of God does not come to rest on fewer than 600,000 Jews as only this number is able to comprise the combined degree of sanctity which assures Israel of being suitable carriers of the שכינה. The reason that the Torah added the word את and did not content itself with writing בני ישראל, may have been in order to allude to a hidden dimension, something which does not manifest itself openly. It may be a veiled reference to the fact that even when the Israelites are in exile, some part of God's presence never completely deserts them. This concept is based on Psalms 91,15: "I will be with him in distress." [Moses was the author of this Psalm. Ed.] Moses, who may be viewed as "Israel's best Man" in the mystical relationship between God and Israel, bestows this additional aspect of blessing on his people.
4) The words לפני מותו, "before his death," may indicate that although Moses possessed outstanding spiritual powers throughout his life, these powers were enhanced at this time when he was close to his death. This may also be a further meaning of the introductory word וזאת, i.e. in addition to all the spiritual powers Moses was endowed with, at this time he possessed even greater spiritual resources.
Another meaning of the word וזאת may be gleaned from the comments of the Yalkut Shimoni who says that Moses did not rate the description "man of God" until he blessed the Jewish people. The meaning of the word then is that in spite of all the feats performed by Moses in his 120 years he only qualified for the title איש האלוהים when he blessed the people at this time.
איש האלוהים, the man of God. This may be an outstanding compliment to Moses. Whereas we are told in Erchin 17 in the name of Rabbi Eliezer the great, that if God were to go to arbitration with the patriarchs Abraham, Isaac, and Jacob, that none of them could prevail, [seeing all had to depend on God employing His attribute of Mercy, Ed.] Moses alone was able to be judged on the basis of the attribute of Justice, i.e. האלוהים. This is also what David had in mind when he said in Psalms 143,2: "and do not enter into judgment with Your servant for before You no living creature is in the right." He meant that even a צדיק, [play on the word יצדק in that verse, Ed.] can survive when the attribute of Justice is applied to him. The Torah tells us here that Moses was the only צדיק who did not fit the description by David. He was a "man" who could be evaluated and not be found wanting even when measured by the yardstick of the attribute of Justice.
Another meaning of this expression may be that Moses trained himself to acquire the virtue of reverence for God. He was not blessed with this virtue by birth, it was not one of the genetic gifts he enjoyed. We may understand this better with the help of a statement in the Talmud comparing the respective virtues of King Saul and King David. Rav Hunna (Yoma 22) states that "whereas Saul committed one grievous error which spelled his doom (as a king and dynasty), David committed two errors without paying for it by losing his kingdom and his dynasty." The reason why God applied a stricter yardstick when judging Saul's behaviour was that Saul was of a natural disposition which made it easy for him to revere God and be obedient. David, on the other hand, had no such genetic advantage and found it much more difficult to discipline himself. This is why he was introduced to us in the Book of Samuel I 16,11 as אדמוני, i.e. similar to Edom, to Esau, in temperament. Had Saul possessed David's temperament he would have become ten times as guilty of disobeying God as David was. The Torah testifies here that Moses' attaining of the title איש האלוהים represented a supreme effort by Moses seeing that he was an independent spirit by nature.
The words איש האלוהים convey yet another meaning. It is a description of someone unique. There never has been nor will there ever be again a human being to whom the description איש האלוהים can be applied in the way the Torah applied it to Moses. This is why the term is coupled with the words את בני ישראל. The Torah means that Moses achieved his status only due to what he had done on behalf of the Jewish people and what he suffered at the hands of Jewish people. Seeing that no other leader endured what Moses endured and came out on top as did Moses, the description which fits Moses would not fit anybody elese.
וזאת הברכה – התחלת התורה הוא בראשית שהוא דרגא ראשונ׳ ומסיים בזאת שהוא דרגא אחרונה וז״ש וזאת. והתחלת התורה הוא בבי״ת לפי שהב׳ הוא ברכה כמ״ש במדרש ולכך מסיים וזאת הברכה והוא ג״כ ד׳ אותיות וכן הב׳ מרמז על ב׳ אורות שנבראו כמ״ש יהי אור ויהי אור וכמ״ש לעושה אורים גדולים כל״ח. וכן בי״ת הן ב׳ אלפין דאור וגילופן הם שאר אותיות דאור וז״ש אז ימלא שחוק פינו וגו׳ וכן הוא חותמא דגושפנקא וכן הוא ג׳ שילובין דאו״א וג׳ שילובין דדו״נ. והברכה הוא ג׳ דדו״נ וא׳ דאו״א שהן ל״ב נתיבות שמשם הברכה והן חושבן יהי אור ששם ב׳ אורות שהן עשר שילובין ונאמר ויקרא לאור יום שהוא יהי ויהי שהוא יו״ד דמשתתף לכל האותיות ב׳ עלמין עלאה ותתאה ועוד מילואן של י״ו שהן הדעת שמשתתפת עם נוקבא בסוד כבד את אביך ואת אמך ובסוד כה וכה ובסוד שבע ביום הללתיך ג׳ בשחרית וד׳ בערבית וכן סוד ז״ת דאימא שהן ג׳ וד׳.
אשר – הוא כמ״ש בריש ישעיה ע״ש.
ברך – הן ב״פ ח״י דאימא ג׳ וד׳ וגם הוא בסוד כוסי רויה וא׳ כללא דלהון שהן ג״ן סדרים.
משה – בסוד פני משה כפני חמה ומשה כליל ט׳ ירחין ועם העשירית הוא סוד י״ב אבני שוהם שהוא וזאת כדלעיל.
משה איש האלהים – הן י״ב אתוון דשילוב מעשרה זיווגין כל אחד מג׳ וז״ש נוגע בבת דכליל כל עשרה ולכן נקרא איש אלהים כמ״ש בסדר עולם.
את – אחורי כנפי החיות. אשר. עלמא עילאה. את. עלמא תתאה לכן גבי המברך אמר אשר ולגבי בני ישראל אמר את.
בני ישראל – הם תרי״ג שרשים שבישראל לכן נצטוה על תרי״ג מצות שכל א׳ וא׳ כלול מחבירו וערב בעד חבירו ויו״ד הראשון נעלמת נקודא בהיכלא ולכן יש בהתרי״ג מצות י״ג שרשין.
וזאת הברכה – הוא הפעולה.
משה וגו׳ – הוא הפועל. איש האלהים. ברוח הקודש שבו שהוא הסיבה ראשונה. את בני ישראל. הם הנפעלים. לפני מותו. הוא הזמן.
איש האלהי׳ – בעלה דמטרונית׳ כי אלהי׳ מורה על התנהגותו ע״פ הטבע שהעה״ז מתנהג ע״פ הטבע. לכך לא נזכר במעשה בראשית כי אם שם אלהו׳ ולכן אמרו רז״ל מזכירין גבורות גשמי׳ בתחיית המתי׳ ואמרו מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים והענין כי הגשמים אינן ע״פ הטבע כלל כי כל הדברי׳ שבעולם אומרי׳ הפלסופים שהוא ע״פ הטבע אף זריחת השמש ושקיעתה אבל על הגשמי׳ מודים שאינן ע״פ טבע כלל כאשר אנו רואים שפעמים לא ירד כלל ופעמים ירד בכל יום ויום ולכן נקרא גבורות גשמים שבזה ניכר גבורות ה׳ יותר מכל הדברי׳ וז״ש מתוך שהיא שקולה וכו׳ כי גם בתחיית המתי׳ מודים כולם שהוא אינו ע״פ טבע שע״פ טבע לא יתכן שיהא האדם הנרקב מזמן רב לחזור ולחיות ולכן קבעוה בתחיית המתי׳ נמצא כל העולם מתנהג ע״פ הטבע כי הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית אבל דורו של משה ע״ה כל הנהגותיו לא היה ע״פ טבע כלל כמו יציאת מצרי׳ וירידת המן והשלו וענני כבוד. וזהו מעין עולם העליון שאינו מתנהג ע״פ הטבע. ולכן כתיב איש האלהים ואמרו בזוהר בעלה דמטרוניתא כי המטרוניתא הוא השכינה המנהגת את הארץ ע״פ הטבע אבל הוא היה למעלה מהטבע כמו איש שהוא למעלה מן האשה בחשיבות.
פרשת וזאת הברכה
וזאת הברכה – מוסב למעלה, וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם, האזינו השמים וגומר, וזאת הברכה, אחר התוכחה של האזינו חזר וברכן בטרם יעלה אל ההר למות שם, כלומר זאת היא השירה וזאת היא הברכה:
אשר ברך משה – אשר בה ברך משה:
איש האלהים – להגיד כי ברכתו מתקיימת כי הוא נביא השם:
לפני מותו – כי אחר הברכה הזאת לא דבר עוד ולא עשה עוד כלום, אלא מיד עלה אל ההר ומת שם:
משה איש האלהים – אמרו ברבה אם איש למה אלהים אם אלהים למה איש וכו׳ אר״א מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה אלהי׳. ע״ש. ואינו מובן בהשקפה ראשונה כי איש אלהי׳ הוא כמו עבד אלהי׳, ולמה לרבותינו להפריד כל אחד לענין בפ״ע, ונ״ל בכוונתם כי תואר הנלוה במתואר והוא עמו ביחס אחד בבחינת נושא המשפט או בבחינת צדדי שניהם שוים, אם שניהם בה״א כמו ההר הטוב, הארץ הטובה, אם שניהם בלא ה״א כמו עבד עברי, בית גדול (ויש יוצאים מן הכלל כמו את הכבש אחד תעשה בבוקר, יום הששי, ובאמת עמדו עליהם רבותינו. עמש״ש), וכאן שאמר קרא המתואר בלתי ה״א והתואר בה״א, לכן שאלו אם איש למה אלהים (ובדפוס משובש ע״ש), ר״ל שהיה ראוי לומר או שניהם בלא ה״א או שניהם בה״א; והנה הוראת קשור שם עם שם יורה בכלל על שתי פנים, או סמיכת קנין הצטרפות או תאר המתואר, ויש התקשרות שם עם שם שיש לבארו בכל אחד משני הפכים, כמו כי תקנה עבד עברי שיש להבינו כתאר המתואר עבד שהוא עברי, או יחס הקנין עבד של עברי, ששם עברי לפי״ז שם עצם (ערש״י), הנה באופן זה מן הסמיכות צריך שיתבאר לפי הכרח והבנת ענין, ושם הנסמך לשם הקדש צריך להתבאר לענין יחס הקנין, לא כענין תאר המתואר, עד״מ בית אלהים אינו תואר המתואר כי הבית עצמו בנוי מאבנים עצים ועפר ככל שארי הבתים, אבל נקרא בית אלהים להיותו מיוחד לענינים אלקיים, נקרא הר אלהים כתרגומו דאתגלו עלוהי יקרא דה׳, מטה אלהים תרגומו דאתעבידו בי׳ נסין מן קדם ה׳, ועד״ז צלם אלהים, נשיא אלהים, אצבע אלהים, וכדומה לאלה. והנה בשמות הנסמכים לשם אלהים רובם שניהם בלא ה״א וכאן ה״א תלוי׳ בשם אלהים, ולזה מצאו רבותינו מקום לבארו כעין תאר לא לענין יחס, עד שאמרו מחציו ולמטה וכו׳, וכוונתם בזה לדעתי כי כל הנמצאים בעולם נחלקו בכלל לשתי מחלקות, הא׳ המורכבים מחומר וצורה, הב׳ הפשוטים הרוחניים והם צבאי מרום במרום (אף שיש לאלה ג״כ בחינת חומר, אמנם הוא זך מאד ונקראים פשוטים לא מצד עצמם כ״א נגד מה שתחתיהם במעלה, המורכבים בחומר עב גולם מורגש) והנה שאר בני אדם אם יונח עליהם שם איש הוא מבחינת תוספת ענין רוחניותו על ענין חומריותו, ויש לו דמיון מה לאישים הרוחניים לא מצד עצמות גופו כ״א מצד שתוף הרוחני שבו המתרבה בו על חומריותו (עמ״ש למעלה בפ׳ בלק בשם אדם ואיש), אמנם משה רבינו להיותו זוכה למעלה הנשגבת מדעתנו, דבור פא״פ, ומעמד הנכבד מ׳ יום ולילה, אשר לא יצוייר בלתי הזדככות והטהרות חלק חומריותו להיותו זך מאד כחומר הפשוטים האישים הרוחניים אשר מצד עצמותם יקרא אישים, ככה מרע״ה צד חומרו נקרא איש מצד עצמותו לא מצד שתוף רוחניותו כשאר בני אדם. זהו כוונתם באמרם מחציו ולמטה איש, ירצה מדרגת חומרו שהיא המדרגה התחתונה שבו היתה נקראת מצד עצמה בשם איש; מחציו ולמעלה ר״ל המדרגה המעליתית שבו והוא חלק רוחניותו היתה במדרגת יותר עליונה מאד. כללת כוונתם שמצד חומריותו לא היתה שום מניעה ועכוב אף במקצת מלהתעלות במדרגת הרוחנים העליונים, ועל ענין זה נתלה הה״א בשם אלהי׳ להורות על חלוק ההצטרפות שבינו לבין איש הקודמו, דוגמא למ״ש על הכבש אחד.
וזאת הברכה
(א)וזאת הברכה. איש האלקים – האיש שעמד בקשר קרוב אל ה׳ ושעשה את מלאכת ה׳ כעבדו וכשלוחו.
כינוי זה למשה נמצא בתורה רק כאן. לדעתנו, ברכה זו של משה לא נאמרה אליו כדבר ה׳, כמו שאר התורה, אלא נבעה ועלתה מעומק פנימיות הווייתו, וזה מסביר את הכינוי ״איש האלקים״ שניתן למשה רק כאן.
בכל דבר שנאמר על ידי משה בתורה עד כאן, היה משה רק כלי שרת ביד ה׳, לפיכך לא היה צורך לקרותו ״איש אלקים״. אולם ברכה זו לא הייתה דבר ה׳ אלא דברי משה, והכינוי שניתן כאן למשה מלמדנו שלדברים אלה יש לייחס ערך הרבה יותר גדול מאשר הערך שהיו מייחסים לדברי אדם מן השורה. ואכן היה זה ״משה איש האלקים״ שאמר ברכה זו; היא יצאה מפי האיש שנמצא ראוי על ידי ה׳ להיות בקשר קרוב אליו. ואף על פי שאפשר שברכה זו לא ניתנה בדרך נבואה, על כל פנים היא נאמרה ברוח הקודש.
וזאת הברכה – ברכות הצדיקים הנזכרים בתנ״ך באו על שני פנים. א) בדרך תפלה ובקשה אל ה׳. ותועיל הברכה בעתיד כאשר תועיל התפלה בהוה. ועל השאלה איככה תועיל תפלת הצדיק לשנות רצון ה׳. התשובה בזה כי הצדיק לא יפלל אל ה׳ אם לא כשרואה שיש זכות למי אשר יתפלל עליו. ואף שאם מצד הזכות הזה לא היה ה׳ ממלא הדבר ההוא אבל ה׳ על ידי תפלת הצדיק יקבל הזכות כענין הכפרה ע״י קרבן, שבלא התשובה לא יכפר הקרבן. ובלא הקרבן לא היתה התשובה מספקת בעצמה. ורק בהצטרפות התשובה והקרבן יכופר. באשר שיש להאדם השתוות מה עם הקרבן אשר יבוא לכפר. ואף שהכפרה הוא אל הנפש. ונפש האדם אינה כנפש הבהמה והצומח. א״כ כ״ש שתועיל תפלת הצדיק שיש לו השתוות בנפשו עם אשר יפלל עליו, וככה ברכת הצדיק כשבאה על דרך בקשה הוא בא ע״י שיש זכות להמתברך כשיש השתוות מה בהזכות. עם הברכה אשר יברכו. שימלאנה ה׳. אופן הב׳ שיאמר בדרך נבואה שככה יהיה עם האיש הזה. ובזה לא יצטרך להזכיר זכות אל המתברך. ותועיל כאשר יועילו כל דברי הנביא בעתיד שלא יגרום החטא שישתנה. וז״ל בעל התורה והמצוה (בראשית כז ג) שענין הברכה הוא שהמברך בכוונתו יעלה בדביקות נפשו אל מקור העליון אשר שם צוה ה׳ את הברכה ויזיל מי הבריכה מדליו על המתברך. וגם יכין את המתברך שיהיה מוכן אל השפע ההוא. ובזה צריך ג׳ ענינים. א) שיכין את המתברך שיהיה מוכן לקבל שפע הברכה. ב) את עצמו שיעלה בסולם הדבקות עד מקור הברכה. ג) שיהיה התקרבות וחבור בין המברך ובין המתברך. וז״ש וזאת הברכה שהברכה מצד עצמה תעורר זכות על ישראל. אשר ברך משה שהיה בו מדת הענוה. ומי שהוא עניו אין בו קנאה ושנאה והיה אוהב את הכל ונפשו קשורה בנפשות כל ישראל. איש האלהים שהיה דבוק תמיד אל ה׳ מקור הברכות. את בני ישראל שהם מוכנים לקבל הברכה תמיד וכבר חלה עליהם הברכה ע״י ברכת האבות וברכת ה׳ ע״י קבלת התורה וגם מצד נפשותיהם נתדבקו במשה רבם שהיהא כמו אביהם (עד״ש אבדת אביו ואבדת רבו, של רבו קודמת):
לפני מותו גם מצד העת ראוי שתתקיים ברכתו, כי אז יזככו הצדיקים נפשותיהם נוכח ה׳. וה׳ ימלא דבריהם. כמו שאמר אליהו אל אלישע (מלכים ב ב ט) שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך:
א. בדפוסים: ״שהיו״.
וזאת1הברכה: באשר נתברכו בני ישראל מיעקב אבינו ומבלעם, על כן הקדים הכתוב אשר ״זאת הברכה״ – הגדולה מכולם – היא ״אשר ברך משה״, באשר הוא ״איש האלהים״2 – שהשכינה היתה מדברת אז מתוך גרונו, כמו שהשכינה מברכת.
״לפני מותו״, דכבר נתבאר (לעיל ל״א:א׳, ל״ב:מ״ד) דבשירת האזינו לא היתה השכינה מדברת בקרבו, ועל כן לא קרא השירה (האזינו) אלא מספר תורה. משום הכי כשהקדים הכתוב לקרוא למשה ״איש האלהים״ – היינו שהשכינה מדברת בקרבו, הוצרך לפרש דמשום שהיה סמוך למותו על כן התלקחה בכוחו היפה שלהבת יה אשר האירה בימי חייו. וכמו נר הכבה שהוא מתמוטט, מ״מ לפני הרגע האחרון נאחזת האש ביסוד האש, והוא מתלקח בכוח, כך נשמת הצדיק בעת הסתלקותו ומוכנת להאחז בצרור החיים, הרי היא מתעלה בכח היותר ראוי לנשמה זו. וכך אמר אליהו לאלישע כשביקש ממנו ׳פי שנים ברוחו׳, והיא מדה יותר גבוהה מכח אליהו, השיב לו (מלכים ב׳ ב,י) ״אם תראה אותי לוקח מאתך יהי לך כן״3, משום דאז יתעלה אליהו בעצמו פי שנים מאשר היה בגוף בשר ודם, ויהיה אפשר להאציל מרוחו על אלישע זה הכח4. וכך היה משה רבינו באותה שעה במעלה היותר גבוהה.
1. לכאורה היה לו לכתוב ׳ויברך משה את בני ישראל לפני מותו׳. ועיין ברשב״ם.
2. אונקלוס ״נביא דה׳ ״. ראב״ע: להודיע כי בנבואה בירך אותם. רמב״ן: להודיע כי ברכתו מקויימת כי ״איש האלהים״ היה, ותפלת ישרים רצונו.
3. ומדוע קבלת ״פי שנים ברוחך״ תלויה בראייתו את אליהו מסתלק. והרד״ק שם כתב: אם יהיה בך כח רוח אלהים שתוכל לראותו כשאלקח מאתך, ידעתי כי מאת האל יהיה שיהיה לך כמו ששאלת (עכ״ל), כלומר, לדעת הרד״ק אין זו תוצאה של ראייתו אלא גילוי על דרגתו של אלישע. אך רבינו מפרש בכיוון של תוצאה.
4. וכך ביאר שם המצודת דוד: כי אז נכפלה מעלת אליהו ממה שהיתה קודם, ויוכל להשפיע לזולתו כל הדבר שיש בו אז.
He said, "Hashem came from Sinai, and rose from Seir to them. He shone forth from Mount Paran. He came from the ten thousands of holy ones. At his right hand was a fiery law for them.
ויאמר ה׳ מסיני בא וזרח משעיר – מגיד הכתוב שכשפתח משה לא פתח בצרכם של ישראל תחילה עד שפתח בשבחו של מקום משל ללוטייר שהיה עומד על הבמה ונשכר לאחד לדבר על ידיו ולא פתח בצרכי אותו האיש תחילה עד שפתח בשבחו של מלך אשרי עולם ממלכו אשרי עולם מדיינו עלינו זרחה חמה עלינו זרחה לבנה והיו אחרים מקלסים עמו ואחר כן פתח בצרכו של אותו האיש וחזר וחתם בשבחו של מלך אף משה רבינו לא פתח בצרכי ישראל עד שפתח בשבחו של מקום שנאמר ויאמר ה׳ מסיני בא ואחר כך פתח בצרכם של ישראל ויהי בישורון מלך חזר וחתם בשבחו של מקום אין כאל ישורון.
ואף דוד המלך פתח בשבחו של מקום תחילה שנאמר (תהלים קמ״ט:א׳) הללויה שירו לה׳ שיר חדש ואחר כך פתח בשבחם של ישראל (שם קמ״ט:ד׳) כי רוצה ה׳ בעמו וחזר וחתם בשבחו של מקום (תהלים ק״נ:א׳) הללו אל בקדשו ואף שלמה בנו פתח בשבחו של מקום תחילה (דברי הימים ב ו׳:י״ד) אין כמוך אלהים בשמים ובארץ שומר הברית והחסד ואחר כך פתח בצרכם של ישראל (דברי הימים ב ו׳:כ״ח) רעב כי יהיה בארץ וחזר וחתם בשבחו של מקום (דברי הימים ב ו׳:מ״א) קומה ה׳ אלהים לנוחך.
ואף שמנה עשרה ברכות שתיקנו נביאים הראשונים שיהו ישראל מתפללים בכל יום לא פתחו בצרכם של ישראל עד שפתחו בשבחו של מקום האל הגדול הגבור והנורא קדוש אתה ונורא שמך ואחר כך מתיר אסורים ואחר כך רופא חולים ואחר כך מודים אנחנו לך.
ויאמר ה׳ מסיני בא – כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא מרוח אחת נגלה אלא מארבע רוחות שנאמר ויאמר ה׳ מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן, ואיזו היא רוח רביעית (חבקוק ג׳:ג׳) אלוה מתימן יבא.
דבר אחר: כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד אמר להם אלא בארבעה לשונות שנאמר ויאמר ה׳ מסיני בא זה לשון עברי וזרח משעיר למו זה לשון רומי הופיע מהר פארן זה לשון ערבי ואתה מרבבות קדש זה לשון ארמי.
דבר אחר: ויאמר ה׳ מסיני בא – כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות, תחילה הלך אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה אמר להם (שמות כ׳:י״ג) לא תרצח אמרו כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא שנאמר (בראשית כ״ז:כ״ב) והידים ידי עשו (שם כ״ז:מ׳) ועל חרבך תחיה הלך אצל בני עמון ומואב אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה אמר להם (שמות שם) לא תנאף אמרו לו כל עצמה של ערוה להם היא שנאמר (בראשית י״ט:ל״ו) ותהרין שתי בנות לוט מאביהן הלך אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה אמר להם (שמות שם) לא תגנוב אמרו לו כל עצמם אביהם ליסטים היה שנאמר (בראשית ט״ז:י״ב) והוא יהיה פרא אדם וכן לכל אומה ואומה שאל להם אם מקבלים את התורה שנאמר (תהלים קל״ח:ד׳) יודוך ה׳ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך יכול שמעו וקבלו תלמוד לומר (מיכה ה׳:י״ד) ועשיתי באף ובחימה נקם את הגוים אשר לא שמעו לא דיים שלא שמעו אלא אפילו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם עד שפרקום כיון שראה הקדוש ברוך הוא כך נתנם לישראל, משל לאחד ששילח את חמורו וכלבו לגרן והטעינו לחמור לתך ולכלב שלש סאים היה החמור מהלך והכלב מלחית פרק ממנו סאה ונתנו על החמור וכן שיני וכן שלישי כך ישראל קבלו את התורה בפירושיה ובדקדוקיה אף אותם שבע מצות שלא יכלו בני נח לעמוד בהם ופרקום באו ישראל וקבלום לכך נאמר ויאמר ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו.
דבר אחר: וזרח משעיר למו – כשעומד הקדוש ברוך הוא ליפרע משעיר עתיד להרעיש את העולם כולו על יושביו כדרך שהרעיש במתן תורה שנאמר (שופטים ה׳:ד׳) ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם שחקים יזלו מים ואומר (בראשית כ״ה:כ״ו) ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב אמר להם הקדוש ברוך הוא אין כל אומה ולשון נכנסת ביניכם.
משל למלך שהיה מבקש ליתן מתנה לאחד מבניו והיה המלך מתירא מפני אחיו ומפני אוהביו ומפני קרוביו מה עשה אותו הבן עמד ופרכס את עצמו וספר את שערו אמר לו המלך לך אני נותן מתנה כך כשבא אברהם אבינו לעולם יצא ממנו פסולת ישמעאל ובני קטורה חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים וכשבא יצחק יצא ממנו פסולת עשו וכל אלופי אדום חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים וכשבא יעקב לא יצא ממנו פסולת אלא נולדו כל בניו תמימים כענין שנאמר (בראשית כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם יושב אהלים אמר לו הקדוש ברוך הוא לך אני נותן את התורה לכך נאמר ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו.
דבר אחר: מסיני בא כשנגלה הקדוש ברוך היא ליתן את התורה הרעיש כל העולם על יושביו שנאמר (תהלים כ״ט:ג׳) קול ה׳ על המים ואומר קול ה׳ בכח באותה שעה נתקבצו כל האומות אצל בלעם אמרו לו כמדומים אנו הקדוש ברוך הוא מחריב את העולם במים אמר להם (בראשית ט׳:ט״ו) לא יהיה עוד המים למבול אמרו לו מה הקול הזה אמר להם (תהלים כ״ט:י״א) ה׳ עוז לעמו יתן ואין עוז אלא תורה שנאמר (איוב י״ב:ט״ז) עמו עוז ותושיה אמרו לו אם כן (תהלים כ״ט:י״א) ה׳ יברך את עמו בשלום.
הופיע מהר פארן – ארבע הופעות הם ראשונה במצרים שנאמר (תהלים פ׳:ב׳) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה שניה בשעת מתן תורה שנאמר הופיע מהר פארן שלישית לימות גוג ומגוג, שנאמר (שם צ״ד:א׳) אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע רביעית לימות המשיח שנאמר (שם נ׳:ב׳) מציון מכלל יופי אלהים הופיע.
ואתא מרבבות קדש – שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם כשהוא עושה משתה לבנו וכשהוא שמח בחופתו מראה הוא את גנזיו ואת כל אשר לו אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא ואתא מרבבות קדש ולא כל רבבות קודש.
דבר אחר: ואתא מרבבות קדש – מלך בשר ודם יושב בתוך פלטיא שלו יש בה בני אדם נאים ממנו בני אדם משובחים ממנו בני אדם גבורים ממנו אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא ואתא מרבבות קדש אות הוא בתוך רבבות קודש וכשנגלה על הים מיד הכירוהו שנאמר (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנו כך היו אומות העולם שואלים את ישראל ואומרים להם מה (שיר השירים ה׳:ט׳) דודך מדוד שכך אתם מומתים עליו כענין שנאמר (שם א׳:ג׳) על כן עלמות אהבוך ואומר (תהלים מ״ד:כ״ג) כי עליך הורגנו כל היום כולכם נאים כולכם גבורים בואו ונתערבה יחד וישראל אומרים נאמר לכם מקצת שבחו ואתם מכירים אותו (שיר השירים ה׳:י׳-ט״ז) דודי צח ואדום, ראשו כתם פז, עיניו כיונים על אפיקי מים, לחייו כערוגת הבשם, ידיו גלילי זהב, שוקיו עמודי שש, חכו ממתקים וכולו ממתקים כיון ששמעו אומות העולם נאותו ושבחו של הקדוש ברוך הוא אמרו להם נבא עמכם שנאמר (שם ו׳:א׳) אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך מה ישראל אומרים להם אין להם חלק בו, (שם ו׳:ג׳) אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים.
מימינו אש דת למו – כשהיה הדבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא היה יוצא דרך ימינו של הקדוש ברוך הוא לשמאל ישראל ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל וחוזר ובא דרך ימינם של ישראל לשמאלו של הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא מקבלו בימינו וחוקקו בלוח והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו שנאמר (תהלים כ״ט:ז׳) קול ה׳ חוצב להבות אש.
מימינו אש דת למו – מגיד שדברי תורה משולים באש מה אש נתנה מן השמים כך דברי תורה נתנו מן השמים שנאמר (שמות כ׳:י״ט) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם מה אש חיים לעולם כך דברי תורה חיים לעולם מה אש קרוב לה אדם נכוה רחוק ממנה צונן כך דברי תורה כל זמן שאדם עמל בהם חיים הם לו פרש מהם ממיתים אותו מה אש משתמשים בה בעולם הזה ולעולם הבא כך דברי תורה משתמשים בהם בעולם הזה ולעולם הבא מה אש כל המשתמש בה עושה גופו רושם כך דברי תורה כל המשתמש בהם עושה גופו רושם מה אש עמלים בה ניכרים בין הבריות כך תלמידי חכמים ניכרים בהלוכם ובדבורם ובעטפתם בשוק.
אש דת למו – אלולא דת שנתנה עמה אין אדם יכול לעמוד בה.
סליק פיסקא
[Piska 343]
"And he (Moses) said: The Lord came from Sinai, and He shone forth from Seir to them": Scripture (hereby) relates that Moses did not open with the needs of Israel until he opened with the praise of the Lord. To what may this be compared? To an advocate's standing upon the podium, having been hired by a man to speak in his behalf, and not opening with the needs of that man until opening with the king's praise first — "How exalted is our king! How exalted is our master! The sun has shone upon us! The moon has shone upon us!", all praising with him — after which he opens with the needs of that man, after which he concludes with the praise of the king. Moses, our teacher, likewise, did not open with the needs of Israel until he had opened with praise of the Lord, viz.: "The Lord came from Sinai and He shone forth from Seir," after which he opened with the needs of Israel, viz.: (Ibid. 5) "And He was a King in Yeshurun (Israel)," after which he concluded with praise of the Lord, viz. (Ibid. 26) "There is none like the Almighty, Yeshurun."
David, king of Israel, likewise, did not open with the needs of Israel, until he had opened with the praise of the Lord, viz. (Psalms 149:1) "Hallelukah! Sing to the Lord a new song," after which he opened with the needs of Israel, viz. (Ibid. 4) "For the Lord desires His people," after which he concluded with praise of the Lord, viz. (Ibid. 6) "The exaltations of the Almighty are in their throats." And Solomon, likewise, did not open with the needs of Israel, until he had opened with the praise of the Lord, viz. (II Chronicles 6:14) "There is none like You, O G-d, in the heavens or in the earth, preserving the covenant and the lovingkindness for Your servants, who walk before You with all their heart," after which he opened with the needs of Israel, viz. (Ibid. 28) "A famine if there be in the land…", after which he concluded with the praise of the Lord, viz. (Ibid. 41) "Rise, O Lord, to Your resting place."
And, likewise, the Amidah, instituted by the early sages for Israel to pray — they did not open with the needs of Israel until they had opened with the praise of the Lord, viz. (Nechemiah 9:32) "the great, mighty, awesome G-d," "releasing the bound," "You are holy and awesome is Your name," followed by "Heal us," and concluded with "We thank You."
Variantly: "And he said: The Lord came from Sinai": When the Holy One Blessed be He appeared to give Torah to Israel, He did so not with one language but with four languages, viz.: "And he said: "The Lord came from Sinai" — Hebrew. "and he shone forth from Seir to them" — Romish; "He appeared from Mount Paran" — Arabic; "And He came from the myriads of the holy ones" — Aramaic.
Variantly: "And he said: The Lord came from Sinai": When the Lord appeared to give Torah to Israel, He did so not from one direction, but from four, viz.: "And the Lord came from Sinai." Which (direction) is this? The fourth, as it is written (Habakkuk 3:3) "G-d came from the south."
Variantly: "And He said: The Lord came from Sinai": When the Lord appeared to give Torah to Israel, it is not to Israel alone that He appeared, but to all of the nations. First He went to the children of Esav, and He asked them: Will you accept the Torah? They asked: What is written in it? He answered: "You shall not kill" (Shemot 20:13). They answered: The entire essence of our father is murder, as it is written (Bereshit 27:22) "And the hands are the hands of Esav." And it is with this that his father assured him (Ibid. 27:40) "And by your sword shall you live." He then went to the children of Ammon and Moav and asked them: Will you accept the Torah? They asked: What is written in it? He answered "You shall not commit adultery." They answered: Lord of the Universe, ervah (illicit relations) is our entire essence, as it is written (Ibid. 19:36) "And the two daughters of Lot conceived by their father." He then went and found the children of Yishmael and asked them: Will you accept the Torah? They asked: What is written in it? He answered: "You shall not steal" (Shemot, Ibid.) They answered: Lord of the Universe, our father's entire essence is stealing, viz. (Bereshit 16:12) "And he (Yishmael) shall be a wild man, his hand against all." There was none among all of the nations to whom He did not go and speak and knock at their door, asking if they would accept the Torah, viz. (Psalms 138:4) "All the kings of the earth will acknowledge You, O Lord, for they heard the words of Your mouth." I might think they heard and accepted; it is, therefore, written (Ezekiel 33:31) "And they did not do them (the mitzvoth)." And (Michah 5:14) "And with anger and wrath will I take revenge of the nations because they did not accept (the mitzvoth)." And even the seven mitzvoth that the sons of Noach took upon themselves they could not abide by, until they divested themselves of them and ceded them to Israel. An analogy: One sent his donkey and his dog to the threshing floor, loading his donkey with a lethech (a dry measure) and his dog with three sa’ah. The donkey went and the dog buckled, whereupon he took a sa'ah from it and put it on the ass; and so with the second (sa’ah) and so with the third. Here, too, Israel accepted the Torah with all of its explanations and inferences; but the sons of Noach could not even abide by the seven mitzvoth that they did take upon themselves, until they divested themselves of them and ceded them to Israel, wherefore it is written "And he said: The Lord came from Sinai, etc."
When the Holy One Blessed be He appeared to give Torah to Israel, He "thundered" the entire world on its inhabitants," as it is written (Psalms 29:3) "The voice of the Lord upon the waters; the G-d of glory thunders. When the nations of the world heard the thunders all of them gathered near Bilam and said to him: It seems that G-d is going to destroy His world. He answered: Is it not already written (Bereshit 9:15) "And the waters will no more be a deluge to destroy all flesh"? They asked: What is this sound? He answered (Psalms 29:11) "The Lord is giving oz to His people," oz being nothing other than Torah, as it is written (Iyyov 12:16) "With Him there is oz and might" — whereupon they responded: If so, "let the Lord bless His people with peace!" (Psalms 29:11).
Variantly: "And he said: The Lord came from Sinai.": When the Lord is destined to exact payment of Seir, He is destined to "thunder" all of the world on its inhabitants, as He did at the giving of the Torah, viz. (Judges 5:14) "O Lord, when You went out of Seir, when You strode from the field of Edom, the earth thundered; the heavens, too, trickled; the heights, too, dripped water."
Variantly: To what may this be compared? To one who desired to give a gift to one of his sons, but feared his brothers, his lovers, and his kinsmen. What did that son do? He arose and exposed himself and shore his hair, whereupon the king said to him: To you shall I give the gift. Similarly, when our father Abraham came to the world, a blemish issued from him — Yishmael and the sons of Keturah reverted to wickedness, more than their predecessors. When Isaac came, a blemish issued from him — Esav and all the chiefs of Edom. But in Jacob no blemish was found, as it is written (Bereshit 25:27) "And Jacob was an upright man, a dweller of tents" — whereupon the Lord said to him: To you shall I give the Torah — wherefore it is written "And he said: The Lord came from Sinai, etc."
"He appeared from Mount Paran": There are four "appearances." The first, in Egypt, viz. (Psalms 80:2) "Shepherd of Israel, hear, who leads Joseph as a flock; Dweller among the cherubs — appear." The second, at the giving of the Torah, viz. "He appeared from Mount Paran." The third, in the days of Gog and Magog, viz. (Psalms 14:1) "A G-d of vengeance is the Lord — G-d of vengeance, appear!" The fourth, in the days of the Messiah, viz. (Ibid. 50:2) "From Zion, the quintessence of beauty, G-d appeared."
"And He came from the myriads of His holy ones": Not as the "measure" of the Holy One Blessed be He is the measure of flesh and blood. The measure of flesh and blood: When one makes a (wedding) feast for his son, he rejoices at his chuppah (his marriage canopy). He shows him all of his treasures and all that he possesses. Not so, He who spoke and brought the world into being. He came "from (i.e., with some of) the myriads of His holy ones," and not (with) all of them.
Variantly: "And He came from the myriads of His holy ones": A king of flesh and blood sits in the midst of his entourage. There are men comelier than he, men taller than he, and men stronger than he. With Him who spoke and brought the world into being it is not so, but "He came (ve'atha) from the myriads of His holy ones." He is an oth ([like "ve'atha"] i.e., distinctive) in the midst of the myriads of His holy ones. And when He appeared at the red Sea, He was immediately recognized, viz. (Shemot 15:2) "This is My G-d and I will extol Him; the G-d of my father, and I will exalt Him." And thus did the nations of the world query Israel (Song of Songs 5:9) "How does your Beloved (differ) from all others," that you so (readily) die for Him, that you give up your lives for Him? As it is written (Ibid. 1:3) "Therefore "alamoth (midrashically "al maveth," "above death") have they loved You" And (Psalms 44:23) "For because of You we are killed all of the day." (The gentiles say:) "You are all comely; you are all strong — come and intermarry with us." And Israel responds: We will tell you part of His praise and you will recognize Him (Song of Songs 5:10-16) "My Beloved is pure and ruddy, distinctive among a myriad. His head is fine gold … His eyes are like doves … His legs are pillars of marble … His palate is sweet …" Upon hearing (of) the beauty and the praise of the Holy One Blessed be He, they said to Israel: Let us come with you, viz. (Ibid. 6:1) "Whither has your Beloved gone, you loveliest among the women?" And Israel responds: You have no portion in Him, (Ibid. 3) "I am my Beloved's and my Beloved is mine."
"From His right hand (He gave) them the law of fire": When the word left the mouth of the Omnipotent, it left by way of the right hand of the Holy One and the left of Israel and encircled the encampment of Israel, twelve mil by twelve mil, and returned by way of the right of Israel to the left of the Lord. And the Holy One Blessed be He received it with His left hand and engraved it into the tablet. And His voice traveled from one end of the world to the other, viz. (Psalms 29:7) "The voice of the Lord cleaves (the tablets with) shafts of fire."
"the Law of fire to them": Scripture (hereby) tells us that words of Torah are compared to fire. Just as fire descends from heaven, so words of Torah were given from heaven, viz. (Shemot 6:22) "You have seen that from the heavens I spoke to you." Just as fire "lives" forever, so words of Torah live forever. Just as fire — one who is close to it is burnt; one who is distant from it is cold and it does not afford heat, so words of Torah — if one "handles" them (for profane purposes) he goes lost; if he separates himself from them, he dies; if he toils in them, they give him life. And just as fire is utilized in this world and in the world to come, so, words of Torah. And just as fire leaves an "impression" on one's body, so Torah scholars, who toil in words of Torah are "recognized" by men in their walking, in their speaking, and in their deportment in the marketplace.
"the law of fire to them": If a law (for immunity from Torah's "flames") had not been given along with it, no man could toil in it (without being consumed by it).
[End of Piska]
ויאמר ה׳ מסיני בא מלמד שלא רצה משה לתבוע צרכיהן של ישראל תחלה עד שפתח בשבחו שלהקב״ה מושלו מלה״ד לניטור שהיה עומד על הבימה (ונזכר) [ונשכר] לאחד שיבוא וידבר על ידיו ולא רצה לתבוע צרכו שלאותו האיש תחלה אלא פתח בשבחו שלמלך התחיל מקלסו ואומ׳ אשרי העולם מי בתוכו אשרי העולם מי דיינו עלינו זרחה חמה עלינו זרחה לבנה וחזר ופתח בצרכו שלאיש וחזר וחתם בשבחו שלמלך:
וכן את מוצא שלא רצה משה לתבוע צרכיהן שלישראל תחילה אלא פתח בשבחו שלהקב״ה ויאמר ה׳ מסיני בא ואחר כך בצרכן שלישראל וזאת ליהודה וללוי אמר לבנימין אמר וליוסף אמר וחזר וחתם בשבחו שלהקב״ה אין כאל ישורון:
וכן את מוצא בדוד שלא רצה לתבוע צרכיהן של ישראל תחילה אלא פתח בשבחו שלהקב״ה תחלה (תהי׳ קמ״ט:א׳) שירו לה׳ שיר חדש ואחר כך פתח בצרכיהן שלישראל כי רוצה ה׳ בעמו (שם קמ״ט:ד׳) וחזר וחתם בשבחו שלהקב״ה הללויה הללו אל בקדשו (שם ק״נ:א׳):
וכן את מוצא בשלמה בנו שלא רצה לתבוע צרכיהן של ישראל תחלה אלא פתח בשבחו שלהקב״ה תחלה ויאמר ה׳ אלהי ישראל אין כמוך (מלכים א ח׳:כ״ג) ואחר כך הוא אומ׳ רעב כי יהיה בארץ (שם ח׳:ל״ז) ובאחרונה הוא אומ׳ ועתה קומה ה׳ אלהים לנוחך ה׳ אלהים אל תשב פני משיחיך (דהי״ב ו מא - מב):
וכן את מוצא בשמונה עשרה ברכות שקבעו חכמים ונביאים שלא רצו לתבוע צרכיהם של ישראל תחלה אלא פתחו בשבחו של הקב״ה ברוך אתה ה׳ אלהינו ואלהי אבו׳ א׳ אב׳ א׳ יצ׳ וא׳ יעקב ובשניה הוא אומ׳ תחית המתים ובשליש׳ הוא אומ׳ קדושת השם ואחר כך הוא אומ׳ גאלינו ה׳ אלהינו גאולה שלימה מלפניך ובאחרונה הוא אומ׳ ועתה א׳ מודים אנחנו לך:
[ד״א] ויאמר ה׳ מסיני בא מלמד כשנגלה הקב״ה ליתן תורה לישראל לא נגלה להם מרוח אחת אלא מארבע רוחות שנ׳ ה׳ מסיני בא זו רוח צפונית:
וזרח משעיר למו זו רוח מזרחית:
הופיע מהר פארן זו רוח דרומית:
ואתה מרבבת קדש זו רוח מערבית:
ד״א ה׳ מסיני בא מלמד כשנגלה הקב״ה ליתן תורה לישראל לא נתנה להן בלשון אחת אלא בארבעה לשונות שנ׳ ה׳ מסיני בא זה לשון הקדש:
וזרח מש׳ למו זה לשון רומי:
הופיע מהר פא׳ זה לשון ערבי:
ואתה מר׳ קדש זה לשון ארמי:
ד״א ה׳ מסיני בא מלמד כשנגלה הקב״ה ליתן תורה לישראל לא לישראל נתנה בלבד אלא לכל אומות העולם שנ׳ (ישעיהו מ״ה:י״ט) לא בסתר דברתי כשנתתיה מתחלה לא נתתיה בסתר במקום ארץ חשך לא אמרתי לזרע יעקב לאלו אני נותנה תהו בקשוני לא נתתיה בטכס אלא אני ה׳ דובר צדק מגיד מישרים:
ד״א ה׳ מסיני בא מלמד כשנגלה הקב״ה ליתן תורה לישראל הרעיש כל העולם כולו על יושביו שנ׳ (תהלים כט ג - יא) קול ה׳ על המים קול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר קול ה׳ שובר ארזים קול ה׳ חוצב קול ה׳ יחיל מדבר קול ה׳ יחולל אילות באותה שעה נתכנסו כל אומות העולם אצל בלעם בן בער אמ׳ לו תאמר שהקב״ה מביא מבול על עולמו ומחריבו כשם שעשה לראשונים ה׳ למבול ישב אמ׳ להן לאו היום הוא מולך בעולמו היום הוא מישב את עולמו שנ׳ וישב ה׳ מלך לעולם תורה הוא נותן לעמו שבח הוא נותן לבניו שכר טוב ליראיו שנ׳ ה׳ עז לעמו יתן אמרו לו אם כן ה׳ יברך את עמו בשלום:
ד״א ה׳ מסיני בא מלמד כשם שהרעיש הקב״ה את השמים ואת הארץ ביום מתן תורה כך הוא עתיד להרעיש בו את כל העולם כולו ביום שיפרע בו משעיר שנ׳ (שופטים ה ד - ה) ה׳ בצאתך משעיר בצ׳ משד׳ אדום ארץ רעשה הר׳ נז׳ מפני ה׳ מה ת״ל זה סיני מפני ה׳ אלהי ישר׳ אלא מלמד כשם שהרעיש הקב״ה את השמים ואת הארץ ביום מתן תורה כך הוא עתיד להרעיש בו את כל העולם כולו ביום שיפרע בו משעיר:
ד״א ה׳ מסיני בא מלמד כשנגלה הקב״ה ליתן תורה לישראל חיזר על כל אומות העולם שיקבלו את התורה ולא רצו לקבל שנ׳ ויאמר ה׳ מסיני בא נגלה על בני עשו הרשע אמ׳ להן מקבלין אתם את התורה אמ׳ לו ומה כת׳ בה אמ׳ להם לא תרצח אמרו כל עצמן שלאותן האנשים לא הבטיחן אביהם אלא על החרב שנ׳ (בראשית כ״ז:מ׳) ועל חרבך תחיה היאך אנו יכולין לקבל את התורה ולא רצו לקבל נגלה על בני עמון ומואב אמ׳ להן מקבלין אתם עליכם את התורה אמ׳ לו ומה כת׳ בה אמ׳ להם לא תנאף אמ׳ לו כל עצמן שלאותן האנשים אינן באין אלא מטיפה שלזנות שנ׳ (שם י״ט:ל״ו) ותהרין שתי בנות לוט מא׳ היאך אנו יכולין לקבל את התורה ולא רצו לקבל:
נגלה על בני ישמעאל ועל בני קטורה אמ׳ להן מקבלין (את) [אתם] התורה אמ׳ לו ומה כת׳ בה אמ׳ להן לא תגנב אמ׳ לו כל עצמן שלאותן האנשים אינן חיין אלא מגניבה וגזל שנ׳ (שם ט״ז:י״ב) והוא יהיה פרא אדם היאך אנו יכולין לקבל את התורה ולא רצו לקבל:
כיון שבא אצל ישראל מימינו אשדת למו פתחו כולן פיהם ואמרו (שמות כ״ד:ז׳) כל אשר דבר ה׳ נעשה ונש׳ אמ׳ אין אומה בעולם יכולה לקבל את התורה הוי אומ׳ אלא ישראל לכך נאמ׳ (דברים ל״ב:ח׳) למס׳ בני ישראל:
מנין אתה אומ׳ שאין מלך ושלטון בעולם עד שהיה הדיבור מרתיק על פתחו שיקבל את התורה ולא רצו לקבל שנ׳ (תהלים קל״ח:ד׳) יודוך ה׳ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך ששמעו מסוף העולם ועד סופו:
ד״א ה׳ מסיני בא מגיד שכבודו שלהקב״ה מלא עולמו שנ׳ התשלח ברקים וילכו וישובו ויאמרו לך הננו והלא אינו אומר כן אלא (איוב ל״ח:ל״ה) התשלח בר׳ ויל׳ ויאמרו לך הננו מגיד הכת׳ בכל מקום שהן הולכין הן נמצאים לפניך ואומ׳ עשינו את שליחותינו כענין שנ׳ (ירמיהו כ״ג:כ״ד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא:
מושלו מלה״ד למלך שהיה לו בנים הרבה והיה מבקש ליתן מתנה לאחד מהן והיה מתבייש מאחיו ומכל קרוביו מה עשה (גילה) [גילח] את ראשו (ופירסם) [ופירכס] את עצמו ואמ׳ לזה אני נותן מתנה כך עמד אבינו אברהם ויצא ממנו פסולת ישמעאל וכל בני קטורה עמד אבינו יצחק ויצא ממנו פסולת עשו וכל אלופי אדום עמד אבינו יעקב ולא יצא ממנו פסולת אלא נולדו לו כולם צדיקים שנ׳ (בראשית כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם אמ׳ המקום לאומות לאלו אני נותן את התורה לכך נאמר ה׳ מסיני בא:
ד״א ה׳ מסיני בא [וזרח משעיר] מלמד שלא נכנסה ביניהן אומה ומלכות מעולם שנ׳ (שם כ״ה:כ״ו) אחרי כן יצא אח׳ וידו אח׳ בעק׳ עשו מהוא אומ׳ (שם ל״ו:ל״א) ואלה המלכים אש׳ מל׳ הא מלמד שלא נכנסה ביניהן מלכות מעולם:
הופיע מהר פארן ארבע הופעות הן הופעה הראשונה זו שלמצרים שנ׳ (תהלים פ׳:ב׳) רעה ישראל האזינה נהג כצ׳ יוסף יושב הכרובי׳ הופי׳:
הופעה השניה זו שלמתן תורה שנ׳ הופיע מהר פא׳:
הופעה השלישית זו שלאדום שנ׳ (שם צ״ד:א׳) אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע:
הופעה הרביעית זו שלגוג שנ׳ (שם נ׳:ב׳) מציון מכלל יופי אלהים הופיע:
ואתה מרבבת קדש שלא כמדת בשר ודם מדת הקב״ה מלך בשר ודם כשהוא עושה משתה וכשהוא שמח בחופתו מראה הוא את גנזיו ואת כל אשר לו אבל הקב״ה אינו כן אלא ואתה מר׳ קדש ולא כל רבבות קדש:
מלך בשר ודם יש בתוך פלטין שלו גבורים ממנו נאים ממנו משובחים ממנו יכול אף מי שאמ׳ והיה העולם כן ת״ל ואתה מרבבת קדש ניכר הוא אות בתוך רבבות קדש:
וכן את מוצא שכנסת ישראל משבחת להקב״ה בשעה שהיא חוזרת לבקשתו במדבר מה כנסת ישראל אומרת לאומות העולם השבעתי אתכם בנות ירושלם (שה״ש ה׳:ח׳) מה אומות העולם אומ׳ לכנסת ישראל מה דודך מדוד (שם ה׳:ט׳) אלו היית כאורה וכבודה בת נאים היה הדבר כן על אחת כמה וכמה שאת נאה וכבודה בת נאים מי יראך ולא ישבחך מה כנסת ישראל אומ׳ לאומות העו׳ (שם ה י - טז) דודי נאה ומשובח ממני אם אומר לכם מקצת שבחו שמא מכירים אתם אותו דודי צח ואדום ראשו כתם פז עיניו כיונים לחיו כערוגת הבושם שוקיו עמודי שש חכו ממתקים (מנ׳) [מכאן] אתה אומ׳ כשראו אותו על הים לא הוצרך אחד מהם לשאול איזה הוא אלא כולן פתחו פיהן ואמ׳ (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו:
ד״א ה׳ מסיני בא היה ראוי לומר לסיני בא ולמה אמר מסיני אמ׳ ר׳ שמעון בן יוחאי מסיני הוא בא לדין אומות העולם ששמעו את התורה ולא קיבלו אותה שנ׳ (מיכה ה׳:י״ד) ועשיתי באף ובחמה נקם את הגוים:
וכן את מוצא שהרי הוא מזכיר שעיר ופארן שאמ׳ משה רבונו של עולם כשתהא כועס השב הכעס על אלו שלא קיבלו את תורתך וה״א (חבק׳ ג׳:ו׳) עמד וימדד ארץ ראה ויתר גוים מימינו אש דת למו שכשהיה הדיבר יוצא מפי הגבורה היה יוצא מימינו של הקב״ה לשמאלן של ישראל ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל וחוזר ובא מימינם שלישראל לשמאלן שלישראל והקב״ה מקבלו בימין וחוקקו על הלוחות שנ׳ (תהלים כ״ט:ז׳) קול ה׳ חוצב להבות אש.
ד״א התורה משולה באש וישראל משולים באש והיה בית יעקב אש (עוב׳ א׳:י״ח) וגהנם אש והנה תנור עשן ולפיד אש (בראשית ט״ו:י״ז) אמ׳ הקב״ה אם משמרין אתם את התורה הרי אתם מוצלין מדינה שלגיהנם וה״א (ישעיהו מ״ג:ב׳) כי תעבר במים אתך אלו אומות העולם שנ׳ (שם ח׳:ז׳) הנני מעלה עליהם את מי הנהר:
ובנהרות לא ישטפוך אלו ימי גוג ומגוג:
כי תלך במו אש לא תכוה אין אשה שלגיהנם שולטת בך:
ד״א אש דת מה האש ניתנה מן השמים כך תורה ניתנה מן השמים:
ד״א מה האש חיים לעולם כך דברי תורה חיים לעולם:
ד״א מה האש כל המשתמש בה חם לו פירש ממנה צן לו כך כל המתעסק בדברי תורה יש לו חיים פירש מדברי תורה אין לו חיים:
ד״א מה האש כל המשתמש בה היא עושה רושם בגופו כך כל הניאות בדברי תורה בטלו חייו מן העולם שכך היה הלל אומ׳ ודי ישתמש בתגא חלף הא כל הניאות בדברי תורה בטלו חייו מן העולם:
ד״א מה האש כל המשתמש בה ניכר בין הבריות כך תלמידי חכמים ניכרין בין הבריות בהליכתן בעטיפתן בדיבורן:
אש דת ואין דת אלא תורה שנ׳ (אסתר ג׳:ח׳) ודתיהם שנות מכל עם:
ד״א אש דת שאלולי הדת שניתנה עמה לא היה העולם יכול לעמוד בה:
and he said:The Lord was revealed from Sinai, and the brightness of His glory appeared to us from Seir. He was revealed in His power upon the mountain of Pharan, and with Him were ten thousand saints; He gave us, written with His own right hand, the law from the midst of the fire.
ואמר י״י מן סיני אתגליא למתן אוריתה לעמי׳ בני ישראלב (ו){ד}נח ביקרי׳ על טורהג דגבלה למתן אורית לבנוי דעשו וכיוון די אשכחו כתיב בגווה לא תהוון קטולין לא קבילו יתה והופיע ביקרה דלמתן אוריתה על טורא דפראן לבנוי דישמעאל וכיוון דאשכחו בנוי דישמעאל דכתיב בגווה לא תהוון גנבין לא קבילו יתה חזר ואתגלי על טורה דסיני ועימיה ר[י]בוון דמלאכין קדישין אמרין בני ישראל ית כל מה [די] מלל מימרה די״י נעבד ונשמע ופשט ימיניה מן גו להבי אשתה ואוריתה יהבה לעמיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתגלי״) גם נוסח חילופי: ״ית׳ ״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בני ישראל״) גם נוסח חילופי: ״בנוי דיש׳ ״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״על טורה״) גם נוסח חילופי: ״לבנוי״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואוריתה יהב״) גם נוסח חילופי: ״ויהב אורייתה״.
ואמר י״י מן סיני אתגלי למיתן אורייתא לעמיה בית ישראל ודנח זיו איקר שכינתיה מגבלא למיתנה לבנוי דעשו ולא קבילו יתה הופע בהדרת איקר מטוורא דפארן למיתנה לבנוי דישמעאל ולא קבילו יתה הדר ואתגלי בקדושא על עמיה בית ישראל ועימיה ריבו ריבוון מלאכין קדישין כתב ימיניה ואוריתיה מיגוא שלהובית אישתא פיקודיא יהב להון.
And he said:The Lord was revealed at Sinai to give the law unto His people of Beth Israel, and the splendour of the glory of His Shekinah arose from Gebal to give itself to the sons of Esau; but they received it not. It shined forth in majesty and glory from mount Pharan, to give itself to the sons of Ishmael; but they received it not. It returned and revealed itself in holiness unto His people of Beth Israel, and with Him ten thousand times ten thousand holy angels. He wrote with His own right hand, and gave them His law and His commandments, out of the flaming fire.
ואמר יי מן סיני אתגלי למתן אורייתא לעמיה דבית ישראל ודנח ביקריה על טורא דשעיר למתן אורייתא לבנוי דעשו וכיון דאשכחו כתיב בגווה לא תהוין קטולין לא קבילו יתה הופע ביקריה על טורא דגבלא למתן אורייתא לבנוי דישמעאל וכיון די אשכחו כתיב בגוה לא תהוון גנבין לא קבילו יתה וחזר ואתגלי על טורא דסיני ועמיה ריבוון מלאכין קדישין ואמרו בני ישראל כל די מליל מימרא דיי נעביד ונקבל ופשט ימיניה מגוי להבי אישתא ויהב אורייתא לעמיה.
and he said: The Lord was revealed from Sinai to give the law unto His people of Beth Israel. He arose in His glory upon the mountain of Seir to give the law to the sons of Esau; but after they found that it was written therein, Thou shalt do no murder, they would not receive it. He revealed Himself in His glory on the mountain of Gebala, to give the law to the sons of Ishmael; but when they found that it was written therein, Ye shall not be thieves, they would not receive it. Again did He reveal Himself upon Mount Sinai, and with Him ten thousands of holy angels; and the children of Israel said, All that the Word of the Lord hath spoken will we perform and obey. And He stretched forth His hand from the midst of the flaming fire, and gave the Law to His people.
[Siman 4] (Deut. 33:2:) “Then he said, ‘the Lord came from Sinai […].’” [This] teaches you that the Holy One, blessed be He, brought the Torah around to all the nations of the world,1 but they did not accept it, until he came to Israel; and they did accept it. Thus it is stated (ibid., cont.), “and He shone upon them from Seir.” These are the Children of Esau, in that they were children of Seir. (Ibid., cont.:) “He appeared from Mount Paran.” These are the Children of Ishmael, of whom it is stated (in Gen. 21:21), “He dwelt in the Wilderness of Paran.” It is also written (in Hab. 3:6), “He arose and measured the earth; [He looked and made nations tremble (rt.: ntr, literally, leap)].” When the Holy One, blessed be He, saw that they did not want to accept the Torah, He made them jump into Gehinnom, even as it says (in Lev. 11:21), “to leap (rt.: ntr) with upon the ground.” Yet it says in another place (in Ps. 138:4), “All the kings of the earth shall give thanks to You, O Lord, for they have heard the words of Your mouth.” And [so] we still need to learn that they did not want to heed. Micah the Morashitite came and put an end to the matter, where it is stated (in Micah 5:14), “In anger and wrath will I execute retribution on the nations [because they have not obeyed].” Here you learn that they did not want to receive the Torah. David came and gave thanks to the Holy One, blessed be He, over this, where it is stated (in Ps. 77:15), “You are the God who performs wonders; You have made Your strength known among the peoples.” David said, “Master of the World, O the wonders that You performed when You made Your Torah known to the nations of the world!” [As] “Your strength” can only be Torah, since it is stated (in Ps. 29:11), “The Lord will grant strength to His people.” R. Abbahu said, “It was revealed and made known to the One who spoke and world came into being that the nations of the world would not accept the Torah. Then for what reason did He make them the offer? It is simply that this represents the character of the Holy One, blessed be He. First He made an offer to His creatures, and after that He drove them from the world, because the Holy One, blessed be He, does not deal with His creatures in tyranny.”2 A second reason for his making them an offer: [It was] on account of appeasement of [their] ancestors.3
[Siman 5] (Deut. 33:2, cont.:) “He arrived ('t')4 from holy myriads.”5 [This] teaches that the Holy One, blessed be He, is greater and His name is more praised than all His hosts; since His attributes are not like the attribute of flesh and blood.6 [Consider] the character of flesh and blood. If the king comes out with his retinue,7 he is handsome; but among his hosts there are some more handsome than he. He is valiant, but among his hosts there some more valiant than he. In the case of the Holy One, blessed be He, however, there is no one like Him among all His myriads. It is so stated (in Ps. 86:8), “There is no one like You among the powers, O Lord.” It also says (in Exod. 15:11), “Who is like You among the powers, O Lord ]...].” (Deut. 33:2, cont.:) “At His right hand is a fiery law.” [This] teaches that the Torah was given only by the right hand.8 R. Johanan said, “Whoever wants to be engaged with the Torah should see himself as if he were standing in the fire. It is therefore stated (ibid.), ‘a fiery law.’”
3. Cf. PRK 31 (suppl. 1):15, which reads: “Because of the merit of the ancestors.” Abraham had fathered Ishmael and Isaac had fathered Esau.
4. Cf. above, Exod. 5:14. The midrash seems to vowel these consonants to mean “beacon.” Thus the whole clause means that the Holy One was a beacon in the midst of HOLY MYRIADS. Similarly Braude and Kapstein, p. 457, note 52; see p. 244, note 64.
5. PRK 31(suppl. 1):16.
6. PRK 31 (suppl. 1):16.
7. Lat.: familia.
8. PRK 31 (suppl. 1):17.
[ג] ויאמר ה׳ מסיני בא וגו׳ (שם ל״ג:ב׳). מלמד שהחזיר הקב״ה את התורה על אומות העולם, ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה, שנאמר וזרח משעיר למו (שם), אלו בני עשו, שהן בני שעיר, הופיע מהר פארן (שם), אלו בני ישמעאל שנאמר וישב במדבר פארן (בראשית כ״א:כ״א), וכתיב עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג׳:ו׳), שראה שלא רצו לקבל את התורה, הקפיצן לגיהנם, כמו שאמר לנתר (בהם) [בהן] על הארץ (ויקרא י״א:כ״א), ובמקום אחר הוא אומר יודוך ה׳ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך (תהלים קל״ח:ד׳), ועדיין צריכין אנו לומר שמא רצו לשמוע, בא מיכה המורשתי ופסק הדבר, שנאמר ועשיתי באף ובחימה נקם את הגוים אשר לא שמעו (וגו׳) (מיכה ה׳:י״ד), הא למדת שלא רצו לקבל את התורה, בא דוד ונתן הודאה להקב״ה על כך, שנאמר אתה האל עושה פלא הודעת בעמים עוזך (תהלים ע״ז:ט״ו), אמר דוד רבש״ע פלאים שעשית בעולמך שהודעת תורתך לאומות העולם, אין עוזך אלא תורה, שנאמר ה׳ עוז לעמו יתן (שם כ״ט:י״א), אמר ר׳ אבהו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין אומות העולם מקבלין את התורה, ומפני מה יצא ידיהם, אלא כך הוא מדותיו של הקב״ה, עד שיצא ידי בריותיו ואחר כך טורדן מן העולם, לפי שאין הקב״ה בא בטרוניא על בריותיו. [מדה שניה מפני מה יצא ידיהם, מפני פייס האבות.
ואתה מרבבות קדש (דברים ל״ג:ב׳). מלמד שהקב״ה גדול ומהולל שמו, בכל צבא שלו, שאין מדותיו כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם אם המלך יצא בפמליא שלו הוא נאה, ויש בצבאותיו נאים ממנו, הוא גבור ויש בצבאותיו גבורים ממנו, אבל הקב״ה אין בכל רבבותיו כמוהו, שנאמר אין כמוך באלהים ה׳ (תהלים פ״ו:ח׳), ואומר מי כמוכה באלים ה׳ וגו׳ (שמות ט״ו:י״א)].
מימינו אש דת למו (דברים ל״ג:ב׳). מלמד שאין התורה ניתנה אלא בימין, אמר ר׳ יוחנן כל מי שרוצה לעסוק בתורה יראה בעצמו כאילו עומד באש, לכך נאמר אש דת.
1. וכן הוא בקרא פני אריה לימין ופני שור לשמאל ונשר באחרונה,
קאל אללהם אלד׳י תג׳לי להם מן טור סיני ואשרק בנורה מן ג׳בל סעיר ולוח בה מן ג׳בל פאראן ואתי רבואת אלקדס בשריעה נור מן ימינה להם
אמר: ה׳ שהתגלה להם מהר סיני והאיר באורו מהר שעיר וזרח בו מהר פארן ובא מרבבות הקודש עם תורת אור מימינו להם
אֵשׁ דָּת – איננו מלשון: אשדֹּת הפסגה (דברים ג׳:י״ז), כמו שפירש אבי עמר אבן יקוי, מפני שהן שתי מילות מורכבות, כאשר אמר בו התרגום ובעל המסורה1, והוא האמת. (ספר השרשים ״אשד״)
1. {הערת המהדיר: נוסח התרגום לפסוקנו: אִישָׁתָא אוֹרָיְתָא, כלומר: בשתי מילים, וכן נוסח המסורה הקטנה: כתיב מילה חדה (- אחת) וקרי תרתין מילין}
ויאמר י״י מסיני – פתח תחילה בשבחו של מקום, ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל, ובשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל. וכל זה לשון ריצוי הוא, כלומר: כדייא אילו שתחול עליהם ברכה.
במסיני בא – ויצא לקראתם כשבאו להתייצב תחת ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה, שנאמר: לקראת האלהים (שמות י״ט:י״ז) – למדנו שיצא כנגדן.
וזרח משעיר – שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה, ולא רצו.
הופיע – להם מהר פארן – שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה, ולא רצו.
ואתה – לישראל.
מרבבות קדש – ועמו מקצת רבבותג מלאכי קדש, ולא כולם ולא רובם. ולא כדרך מלך בשר ודם שמראה כל כבוד עושרו ותפארתו ביום חתונתו.ד
אש דתה – שהיתה לפניו כתובהו באש שחורה על אש לבנה, נתן להם בלוחות כתב יד ימינו.
דבר אחר: אש דתז – כתרגומו, שנתנה מתוך האש.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״הם״.
ב. בכ״י לייפציג 1 נוספה כאן מלת: שהרי. המלה חסרה בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917.
ויאמר י"י מסיני בא AND HE SAID, HASHEM CAME FROM SINAI – First he began with praise of the Omnipresent, and only afterwards did he begin with what concerned Israel; but in the praise of God with which he began there is also mention of Israel's merit. All this was by way of intercession, as though to say, "These are worthy that blessing should rest upon them" (Sifre Devarim 343:1).
מסיני בא [HASHEM] CAME FROM SINAI – He went forth towards them when they were about to take their stand at the foot of the Mount, – as a bridegroom goes forth to welcome his bride, as it is said, "And Moshe brought the people forth to meet God" (Shemot 19:17): this teaches us that He (God) was Himself going forth facing them (cf. Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 19:17:1 and Rashi on the verse quoted).
וזרח משעיר למו AND HE SHONE FORTH FROM SEIR UNTO THEM – (the Israelites), because He first addressed Himself to the sons of Esau (the inhabitants of Seir) that they should accept the Law, but they refused,
הופיע מהר פארן HE APPEARED FROM MOUNT PARAN – because He went there and addressed Himself to the sons of Ishmael (who dwelt in Paran, see Bereshit 21:21) that they should accept it and they also refused (Sifre Devarim 343:6; Avodah Zarah 2b),
ואתה AND HE CAME – therefore to Israel,
מרבבת קדש – i.e. and with Him were a part of the myriads of the holy angels, and not all of them and not even the majority of them: not as is the way of a human being who displays all the splendor of his riches and magnificence on his marriage day (Sifre Devarim 343:11).
אשדת (lit., "fire, Law", or "fire of Law") – i.e. the Law which had been written before Him from olden times in black fire upon white fire (Tanchuma Bereshit 1). The meaning of the verse is: He gave to them (למו) upon the Tablets the writing of His right hand (cf. Talmud Yerushalmi Shekalim 9:1).
Another explanation of אש דת: Understand this as the Targum has it: a law which was given them from the midst of the fire (cf. Shemot 19:18).
פס׳: ויאמר ה׳ מסיני בא – מלמד שלא רצה משה רבינו לתבוע צרכי ישראל תחלה עד שפתח בשבחו של הקב״ה תחלה ואחר כך אמר צרכי ישראל. וזאת ליהודה וללוי אמר. לבנימן אמר. ולבסוף חתם בשבחו של הקב״ה שנאמר אין כאל ישורון. וכן אתה מוצא בדוד שלא רצה לתבוע צרכי ישראל עד שפתח בשבחו של הקב״ה שנא׳ (תהלים קמט) שירו לה׳ שיר חדש (כי נפלאות עשה). [תהלתו בקהל חסידים] ואח״כ כי רוצה ה׳ בעמו יפאר ענוים בישועה. ולבסוף (תהלים קנ) הללויה הללו אל בקדשו. וכן אתה מוצא בשלמה שפתח בשבחו של הקב״ה. שנא׳ (מלכים א ח) ה׳ אלהי ישראל אין כמוך אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ואח״כ אמר (שם) רעב כי יהיה בארץ וגו׳. ובאחרונה הוא אומר 1(דברי הימים ב ו) קומה ה׳ [אלהים] (למנוחתך) אתה וארון עוזך. 2וכן תקנו חכמים ונביאים שלא רצו לתבוע צרכיהן של ישראל אלא פתחו בשבחו של הקב״ה ברוך אתה ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו והם מגן ומחיה והאל הקדוש. ואחר כך הוא אומר אתה חונן לאדם דעת והרוצה בתשובה עד מודים. ואח״כ מסיים בשבחו של הקב״ה עבודה והודאה וברכת כהנים.
דבר אחר ויאמר ה׳ מסיני בא – מלמד שנגלה הקב״ה על ישראל מארבע רוחות העולם שנאמר ה׳ מסיני בא – זו רוח צפונית. וזרח משעיר למו – זו רוח מזרחית. הופיע מהר פארן – זה רוח דרומית. ואתה מרבבות קדש – זו רוח מערבית.
דבר אחר ויאמר ה׳ מסיני בא מלמד שנתן הקב״ה התורה בפרהסיא לא לישראל בלבד אלא לכל האומות. 3שנאמר (ישעיה מה) לא (מראש) בסתר דברתי במקום ארץ חשך לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני אני ה׳ דובר צדק מגיד מישרים. דבר אחר ויאמר ה׳ מסיני בא כשנתן הקב״ה את התורה הרעיש העולם כולו על יושביו שנאמר (תהלים כט) קול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר. 4נכנסו כל האומות אצל בלעם אמרו לו רואים אנו מחזיר הקב״ה את העולם לתוהו ובוהו. אמר להם לאו אלא תורה הוא נותן לעמו שנאמר (שם) ה׳ עוז לעמו יתן. ענו כל האומות ואמרו (שם) ה׳ יברך את עמו בשלום זו תורה שנאמר (משלי ג) דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. דבר אחר ויאמר ה׳ מסיני בא מלמד כשנגלה הקב״ה ליתן תורה לישראל חזר על כל האומות שיקבלוה ולא רצו לקבל. נגלה על בני עשו אמר להם מקבלין אתם את התורה אמרו מה כתוב בה (שמות כ) לא תרצח. אמרו כל ברכותינו זאת היתה שהורישני יצחק אבינו שנאמר (בראשית כז) ועל חרבך תחיה. ולא רצו לקבל, נגלה על בני עמון אמר להם מקבלין אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה (שמות כ) לא תנאף. אמרו לו כל עצמנו בניאופים שנאמר (בראשית יט) ותהרין שתי בנות לוט מאביהן. ולא רצו לקבל. נגלה על בני ישמעאל ובני קטורה אמר להם מקבלין אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה (שמות כ) לא תגנוב. 5אמרו לו כל עצמנו בגניבה זו ירושתם שהוריש להם אביהם שנאמר (שם טז) והוא יהיה פרא אדם ידו בכל. והיאך נקבל את התורה. כיון שבא אצל ישראל פתחו כולם ואמרו (שמות כד) כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. אמר הקב״ה אין אומה יכולה לקבל את התורה חוץ מישראל, דבר אחר ויאמר ה׳ מסיני בא 6מלמד שכבוד של הקב״ה מלא עולמו. וכן הוא אומר (איוב לח) התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו. מגיד שבכל מקום שהן הולכין הן נמצאין לפניו ואומר עשינו שליחותך וכן הוא אומר (ירמיה כג) הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה׳. 7דבר אחר ויאמר ה׳ מסיני בא לשון נחת. וכן הוא אומר (שמות לג) ויאמר פני ילכו והניחותי לך. ה׳ מסיני בא שהניח כל ההרים הרמים ובא לסיני לתת תורה לעמו ישראל.
וזרח משעיר למו – שלא נכנסה ביניהם אומה ומלכות מעולם.
הופיע מהר פארן – 8ארבע הופעות הן. הראשונה ממצרים שנאמר (תהלים פ) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיע. השניה מתן תורה שנאמר הופיע מהר פארן. השלישית זו נקמה שעתיד הקב״ה להופיע על אדום לרעה שנאמר (שם צד) אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע. הרביעית זו הופעה של גוג ומגוג שנאמר (שם ג) מציון מכלל יופי אלהים הופיע.
ואתה מרבבות קדש – אות הוא וניכר בכל רבבותיו וכן אומות העולם אומרים (שה״ש ה) מה דודך מדוד היפה בנשים וגו׳. מי לא ייראך מלך הגוים. ולא ישבחך נאה מכל נאים יותר ויותר, מה כנסת ישראל אומרת להם דודי נאה ומשובח. הנני אומרת לכם מקצת שבחו. דודי צח ואדום. ראשו כתם פז, עיניו כיונים על אפיקי מים. לחיו כערוגת הבושם. שוקיו עמודי שש. חכו ממתקים. וזה בשעה שנגלה עליהם על הים כולם הכירוהו שנאמר (שמות טו) זה אלי ואנוהו. לכך נאמר ואתה מרבבות קדש מימינו אש דת למו. מלמד שהיה הדבור יוצא מימינו של הקב״ה לשמאלו וחוזר ומקיף לשמאלן של ישראל והקב״ה מקבלו מימין וחוקקו על הלוחות שנאמר (תהלים כט) קול ה׳ הוצב להבות אש.
דבר אחר מימינו אש דת למו – מה האש כל המשתמש בה חם לו פירש ממנה צונן לו כך כל שהוא עוסק בתורה יש לו חיים. פירש ממנה כלו חייו.
דבר אחר מימינו אש דת למו – מה האש ניתנה מן השמים אף התורה ניתנה מן השמים.
דבר אחר מימינו אש דת – מה האש חיים לעולם אף התורה חיים לעולם.
דבר אחר מימינו אש – מה האש עושה רושם כך התורה כל המשתמש בה עושה בו רושם. היינו דתנן ודישתמש בתגא חלף. כל הנאות מדברי תורה נוטלין חייו מן העולם.
דבר אחר מימינו אש דת למו – מה האש 9כל המשתמש בה ניכר כך תלמידי חכמים ניכרין מכל הבריות בהליכתן ובעטיפתן ובדיבורן. דבר אחר אש דת למו מה האש אור לעולם אף דברי תורה אור לעולם שנאמר (משלי י) כי נר מצוה ותורה אור. 10התורה ניתנה בימין והישועה בימין שנאמר (תהלים צח) הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו.
אש דת למו – כל היוצא מן האש אש אוכלתו.
דבר אחר אש דת למו – 11כל העוסק באש אין אש של גיהנם שולטת בו.
למו – להם לישראל ולא לכל אומה ולשון שנאמר (תהלים קמז) לא עשה כן לכל גוי. דבר אחר ויאמר ה׳ מסיני בא.
אמר משה מסיני בא – וזרח משעיר למו לישראל הוא שעיר הוא ארץ תימן. וכן אמרה דבורה (שופטים ה) ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום. וחבקוק אומר (חבקוק ג) אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה. ואתה מרבבות קדש מרבבות המלאכים בא ליתן תורה לישראל.
מימינו אש דת למו – התורה שהיא משולה כאש:
1. קומה ה׳ לנוחך כצ״ל:
2. וכן תקנו חכמים ונביאים. (ברכות לד) ג׳ ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו אמצעית לעבד שמקבל פרס מרבו אחרונות לעבד שקיבל פרס מרבו ונפטר והולך לו:
3. שנאמר לא בסתר דברתי כצ״ל:
4. נכנסו כל האומות אצל בלעם וכו׳. עיין ספרי. וכן (זבחים קט״ז.) כשנתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו וכל מלכי העמים רעדה אחזתן. וע״ז שייך סוף המאמר הקב״ה מחזיר העולם לתוהו:
5. אמרו לו כל עצמנו בגניבה. בספרי הגי׳ כל עצמנו לסטים הם. וע״ז שייך הקרא והוא יהיה. פרא אדם ידו בכל וכו׳. אבל קשה מה שייך זה ללאו לא תגגוב. אבל עיין במכילתא פ׳ יתרו פ״ה הובא ג״כ מאמר זה וה״ג א״ל בזה הברכה נתברך אבינו והוא יהיה פרא אדם וכתיב כי גונב גונבתי מארץ העברים והיינו הישמעאלים שקנו יוסף מאחיו מכנה להם בשם גנבים. ובכאן וכן בספרי נשמט הקרא מן גונב גונבתי. וברור:
6. מלמד שכבודו של הקב״ה מלא עולמו. כוונתו על הקרא ויאמר ה׳ מסיני בא דה״ל למכתב לסיני או בסיני. וע״ז אמר שכבודו של הקב״ה מלא כל העולם. ומביא ראיה מקרא התשלח ברקים וילכו (משמע ששלחם מנגד פניו) ואח״כ מסיים ויאמרו לך הננו משמע שהם לפניו:
7. ד״א ויאמר ה׳ מסיני בא לשון נחת. והכוונה כי למעלה אמר כשנתן התורה הרעיש כל העולם על יושביו ועתה דורש להיפך לשון נחת כמו שמסיים פני ילכו והנחותי לך:
8. ארבע הופעות הן. פי׳ מקום שהיה גילוי שכינה:
9. כל המשתמש בה ניכר. שעושה בגופו רושם. וכ״ה בהדיא בספרי:
10. התורה ניתנה בימין. קאי על הקרא מימינו אש דת למו:
11. כל העוסק באש. היינו ד״ת:
י״י מסיני בא – ונראה לישראל ונתן להם תורתו.
וזרח – אורהאמשעיר ומפארן. כיצד? שאתה מתוך רבבות קודש – מכל ארבעה צדדין של הר סיני באה האורה והמלאכים דרך שעיר ופארן עד שבא אל סיני.
ומימינו נתן להם {דת} מתוך אש – שהיה מדבר מתוך האש לישראל, כדכתיב: השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כמונוב ויחי (צירוף של דברים ד׳:ל״ג, ה׳:כ״ב).
וכן מצינו בתלים: רכב אלהים רבותיים אלפי שנאן י״י בם סיני בקודש (תהלים ס״ח:י״ח), ובחבקוק: אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן סלה כסה שמים הודו (חבקוק ג׳:ג׳), ובדבורה כת׳: י״י בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום (שופטים ה׳:ד׳).
הופיע מהר פארן – האיר מהר פארן.
א. כך תיקן רוזין (בהחלפת אותיות הדומות בכ״י). בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: מזרח.
ב. כן בפסוק ובדפוס ראשון. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): כמוני.
ה' מסיני בא THE LORD CAME FROM SINAI: and appeared to Israel and gave them His Torah.1
וזרח משעיר AND the light SHONE2 [UPON THEM] FROM SEIR and from Paran. In what way? That IT CAME (אתא) from among the רבבות קדש, THE MYRIADS OF HOLY ONES [i.e., from among the angels].3 From all four directions around Mount Sinai,4 the light and the angels came, via Seir and Paran all the way to Mount Sinai.5
And מימינו FROM HIS RIGHT HAND He gave them [the Torah] from out of the fire, for He spoke to Israel out of the fire, as it is written,6 “Has any people heard the voice of a god speaking out of the fire, as we did, and lived?”
So we find also in Psalms (68:18) “God’s chariot had myriads of thousands of angels; the LORD was among them in Sinai in holiness.”7 So also in Habakuk (3:3) it is written “God came from Teman, the Holy One from Mount Paran, Selah. His majesty covers the sky.”8 And in [the song of] Deborah it is written (Judg 5:4-5) “O LORD when You came forth from Seir, when You advanced from the country of Edom, [the earth trembled ... before the LORD, Him of Sinai].”9
הופיע מהר פארן: means “shone” from Mount Paran.10
1. The explanation that Deuteronomy 33 opens with a reference to the theophany at Mount Sinai is virtually universal among classical Jewish exegetes. Some, like Nahmanides, suggest that only the first phrase, “came from Sinai,” alludes to the theophany at Sinai, and the rest of the verse refers to other encounters of God with the Israelites. But the more common interpretive tradition is that all parts of the verse connect to events at or concerning Sinai. See e.g. Sifre 343, AZ 2b and Rashi here. Among moderns this explanation is not popular; see e.g. NJPSC: “These descriptions do not refer to the covenant and lawgiving that took place at Mount Sinai.” Rashbam accepts the idea that the entire verse is about the theophany at Mount Sinai. Still, he parts with the popular midrashic tradition cited here by Rashi, according to which this verse teaches us that God offered the Torah to all nations, but only the Israelites were willing to accept it.
2. The text of much of the comment on this verse appears to be in poor condition; it is difficult to reconstruct Rashbam’s original wording. Rosin reports that at this point the manuscript read: וזרח מזרח משעיר ומפארן. He suggested emending to: וזרח אורה משעיר ומפארן. In the Vienna 1859 edition the text simply reads וזרח משעיר ומפארן. I have hesitatingly translated according to Rosin’s emendation.
3. On Rashbam’s recourse to explanations involving angels, see his commentary above to 32:10 and note 28 there. There I noted Sara Japhet’s claim that Rashbam tends to avoid interpreting verses in the Bible as referring to angels unless the reference was clear and undeniable. This comment of Rashbam would appear to be the most troubling of the three counter-examples from the commentary at the end of Deuteronomy. Here Rashbam adopts the midrashic tradition when we would be hard-pressed to say that that is the only understanding of the verse and where there is no clear polemical end to be served by introducing angels into the commentary. See also notes 10 and 11 below. The explanation that רבבות קודש means angels is found also in Rashi (following Sifre 343 and other sources). But Rashbam does not agree with Rashi’s understanding of the syntax. Rashi says (again following Sifre) that the mem at the beginning of the phrase מרבבות קודש is the partitive mem; in other words, some of the angels came along with God (understanding מרבבות קודש as the subject of the verb אתא, came). Rashbam understands the syntax as follows: “Light” (or, according to the Vienna 1859 edition, “God”; see note 5) is the subject of the verb אתא, and that light (or God) came, Rashbam emphasizes, מתוך רבבות קודש – understanding the mem in its more standard sense of “from among” the angels.
4. This explanation of our verse originates in Sifre 343: “‘The Lord came from Sinai’: When God revealed Himself in order to give the Torah to Israel, He did so not just from one direction but from all four directions.” In the continuation of that midrash, the difficulty is raised that our verse lists only three directions (from Sinai, from Seir and from Paran). The answer is given that the fourth direction is mentioned not here but in a verse in Habakuk, the same verse that Rashbam cites in the continuation.
5. The grammar of this last sentence of commentary, as it appears in Rosin’s edition (באה האורה והמלאכים ... עד שבא לסיני) leaves much to be desired. Neither the verb באה nor the verb בא agrees with the subject.
6. The quotation is a conflation of Deuteronomy 4:33 and 5:23, as Rosin noted.
7. It is hard to know precisely how Rashbam understands this difficult verse from Psalm 68. It appears that he cites the verse since he agrees with Rashi (commentary ad loc. in Psalms) that the phrase רבותיים אלפי שנאן is a reference to the vast number of angels that were with God at the theophany at Mount Sinai. This is a common understanding of the verse in Psalms in many midrashim; see e.g. Tanh. B Yitro 14:
“(Exodus 20:2) ‘I am the LORD your God’: So it is written (Ps 68:18) ‘רכב א-להים רבותים אלפי שנאן.’ Rabbi Avdimi of Haifa said: ‘This is what I was taught, that twenty-two thousand chariots of angels descended with God onto Mount Sinai.’”
Again there is nothing in the verse in Psalms that requires an explanation that includes angels. NJPS translates there: “God’s chariots are myriads upon myriads, thousands upon thousands.”
8. This verse also was generally interpreted by the midrashic tradition as referring to the theophany at Mount Sinai. Rashbam may be citing it for one (or both) of two reasons. First of all, it “proves” that the theophany at Sinai involved “coming” from other locations to Sinai. Secondly according to many midrashim this verse also (see notes 6 and 10) is connected to angels; it is seen as referring to the way that God appeared to humans at Mount Sinai and still continued to have a relationship with His ministering angels. See e.g. Numbers Rabba 12 and Song of Songs Rabba 8.
9. This verse was generally understood as referring to the theophany at Sinai. See e.g. Rashi there, and see also Qimḥi there who notes that most exegetes interpreted the verse about the theophany at Sinai. Rashbam uses this prooftext only to prove that the theophany at Sinai involved “coming” from other places.
10. As he often does, Rashbam explains the idea of the entire verse, and then goes back to comment on a difficult word. While הופיע in later Hebrew means “to appear,” Rashbam’s explanation that it means “to shine” in the Bible would be accepted by many moderns. See e.g. BDB, Driver and NJPSC. (NJPS translates “appeared” here, but “shone” in Job [e.g. 37:15]). The commentator on Job that Japhet identifies as Rashbam also interprets the word as “shine” (ad 37:15).
ויאמר הגאון ז״ל (האמונות והדעות ג׳:ח׳): כי הר סיני, ושעיר, ופארן קרובים, וזה הכתוב הוא על מעמד הר סיני.
ואמר: כי מסיני – כמו: בסיני, וכן: משעיר.
מרבבות קדש – הם המלאכים, והטעם: על השכינה שירדה.
אש דת – התורה שניתנה באש וברק.
ואמר: כי טעם י״י מסיני – דרך תפלה, כאומר: אתה שבאתה בסיני, והנחלת תורה לישראל, יחי ראובן ואל ימת (דברים ל״ג:ו׳). וזה רחוק, כי היה ראוי לומר: החיה ואל תמית.
וחסירי אמונה אמרו: כי טעם משעיר – על דתא אדום, ופארן – על דת ישמעאל.1 ואלה התועים, הלא יראו, כי לא החל בתחלה, כי אם לברך ישראל לבדם, וכן כתוב: אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל (דברים ל״ג:א׳).
והנכון בעיני: שהפרשה היא ברכה, כלל לבני ישראל, ואחרי כן פרט על כל שבט ושבט. ואחרי כן כלל ממקום: אין כאל ישורון (דברים ל״ג:כ״ו).
והנה מצאנו, שאמרה דבורה: י״י בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום (שופטים ה׳:ד׳), והנה אין שדה אדום הר כאשר אמר הגאון, כי שלשה הרים הם סמוכים, או לנכח. ובספר תהלות: אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה (תהלים ס״ח:ח׳), ואחריו כתיב: ארץ רעשה (תהלים ס״ח:ט׳). ובצעד השכינה בישימון לא היה יום מתן תורה, כי אחר מתן תורהב באו בישימון. ואמר חבקוק: אלוה מתימן יבא (חבקוק ג׳:ג׳), שהוא מבני אדום, תימן אומר (בראשית ל״ו:י״א), כטעם: משדה אדום. והנה הכל בדברי מלחמות.ג והעד: יקום אלהים יפוצוד אויביו (תהלים ס״ח:ב׳). וכאשר יושיע השם עבדיו, ידמהה הכתוב רדת עזר מהשם, והארץ תמוג, וההרים ימסו, והשמים ירעשו. והעד, בשירת דוד: ותגעש ותרעש הארץ (תהלים י״ח:ח׳). וטעם: זה סיני (תהלים ס״ח:ט׳), פירשתיו במקומו (ראב״ע תהלים פירוש שני ס״ח:ח׳), וכן הפירוש: י״י מסיני בא, והטעם: הכבוד שנכנס בישראל, ותחלת הכנסו מסיני.
וזרח משעיר – הטעם, כל השנים שהיו במדבר לא הראה השם גבורה בעמים עד בוא ישראל אל שדה אדום. וכן כתוב: בהררם שעיר עד איל פארן (בראשית י״ד:ו׳). והנה הם קרובים שעיר ופארן. והנה הטעם מפורש, כי ממקום שעיר כאשר באו לשעיר, אז זרח הכבוד לישראל, והופיע מהר פארן, והנה הטעם כפול.
והטעם: הופיע – הראה יפעתו.
ואתהומרבבות קדש – על דעתי שהוא דבק עם: מימינו. והטעם: שבא אש מרבבות קדשז מימין השם לסבוב את ישראל, כטעם: סוסיםח ורכבט אש סביבות אלישע (מלכים ב ו׳:י״ז).
וטעם דת – שכן היה תמיד.
1. כלומר: לשיטתם, גם דתות הנצרות והאיסלאם נובעות מהשראת השכינה. בהמשך דוחה ראב״ע שיטה זו.
CAME FROM SINAI. The Gaon,1 of blessed memory, says that Mount Sinai, Seir, and Paran are close to each other.2 This verse speaks of the revelation at Sinai. Scripture reads mi-sinai (from Sinai), for mi-sinai has the same meaning as be-sinai (on Sinai).3 The same applies to the term mise'ir (from Seir).4
FROM THE MYRIADS HOLY. The reference is to the angels. Scripture speaks of the Divine presence, which descended.5
A FIERY LAW UNTO THEM. The Torah, which was given through fire and lightning.6 He7 says that the Lord came… is a prayer. It means, You who came to Sinai and bequeathed the Torah,8Let Reuben live (v. 6). However, this interpretation is far-fetched, for Scripture should read, keep Reuben alive and do not put him to death.9 Those who lack faith say that from Seir refers to the religion of the Edomites,10 and Paran refers to the faith of the Ishmaelites.11 However, these err. Do they not see that Moses commenced at first to bless Israel alone. Scripture thus reads, wherewith Moses the man of God blessed the children of Israel (v. 1). Scripture goes on to say ve-zarach mi-se'ir lamo, the meaning of which is, And rose from Seir unto them.12 Compare, lamo (for them) in And there is no stumbling for them(Ps. 119:165).13 It appears to me that this chapter is a general blessing to all of Israel.14 Moses then goes on to address each tribe and tribe individually.15 Then Moses includes them all in the verse which reads, There is none unto God, O Jeshurun (v. 26). Look,16 we find that Deborah said, Lord, when Thou didst go forth out of Seir, When Thou didst march out of the field of Edom, The earth trembled (Jud. 5:4). Clearly the field of Edom is not a mountain as the Gaon says,17 for the Gaon maintains that Sinai, Seir, and Paran are three mountains close to each other or facing each other. Also, the Book of Psalms states, O God, when Thou wentest forth before thy people, When Thou didst march through the wilderness (yeshimon); Selah(Ps. 68:8). Scripture then states, The earth trembled(Ps. 68:9).18 Now the Divine presence did not march through the wilderness (yeshimon) on the day that the Torah was given, for Israel came to the wilderness (yeshimon) after they had passed through the wilderness (midbar) of Paran.19 Furthermore, Habakkuk says, God cometh from Teman (Hab. 3:3). Teman was one of the sons of Edom, for we read, Teman, Omar(Gen. 36:11).20From Teman means the same as from the field of Edom. Look, all the verses21 speak of war. Let God arise, let His enemies be scattered(Ps. 68:2) is proof of this. Scripture describes God's saving of His servants in terms of help coming down from heaven, the earth melting, the mountains dissolving, and the heavens quaking. Then the earth did shake and quake(Ps. 18:8) in David's song is proof of this. I have explained the meaning of even yon Sinai(Ps. 68:9) in its place.22 The following is the explanation of our verse. The Lord came refers to the glory that entered into Israel. It first entered Israel at Sinai. And rose from Seir means that God did not show His might among the nations all the years that Israel was in the wilderness until Israel came to the field of Edom. Scripture similarly states, in their mount Seir, unto El-paran(Gen. 14:6). Seir and Paran are thus close to each other. The meaning of And rose from Se'ir is thus explained, for mi-seir means from the place of Seir; that is, when Israel came to Seir, God's glory rose to Israel. He shined forth from mount Paran repeats the idea expressed by and rose from Seir. It means that God here23 showed His shining.
AND HE CAME FROM THE MYRIADS HOLY. I believe that this is connected to At His right hand. It means that fire came from the myriads holy at God's right hand to surround Israel. It24 is similar to the horses and chariots of fire round about Elisha (II Kings 6:17).
[FIERY LAW.] The meaning of law25 is something constant.26
1. Rabbi Saadiah Gaon.
2. See Sefer Ha-Emunot Ve-Ha-De'ot 3:8. "These (Sinai, Seir, Paran) are three names for Mount Sinai." The Gaon claims that the different names refer to different sides of the mountain.
3. That is, to Sinai. Thus the meaning of Adonai mi-sinai ba (the Lord came from Sinai) is, God came to Sinai.
4. It means to Seir. Saadiah Gaon is reacting to an interpretation offered by Jewish heretics or apostates. The apostates interpreted our verse as follows: God first revealed himself to Israel at Sinai. He then revealed himself to the Christians (Seir). He then revealed himself to the Arabs (Paran). This heretical interpretation is based on a midrash which identifies Seir with Christianity and Paran with the Arabs. See Sefer Ha-Emunot Ve-Ha-De'ot 3:8. Also see Mark Cohen, Under Crescent and Cross, p. 156, Princeton University Press, 1994.
5. On Mount Sinai.
6. Ex. 20:14.
7. The Gaon.
8. To Israel.
9. (6) reads yechi re'uven ve-al yamut, the import of which is, may Reuben live, and not die. If Saadiah Gaon's interpretation was correct the verse would read hachayeh et re'uven ve-al tamito (keep Reuben alive and do not put him to death). In other words, Scripture would have employed the imperative hachayeh (keep him alive) rather than the third person yechi (let him live). It similarly would have employed the second person tamito (you will put him to death) in place of the third person yamut (he will die).
10. Christianity.
11. See note 6.
12. Israel.
13. In other words, lamo means unto them.
14. Verses 2-5.
15. Verses 6-25.
16. Ibn Ezra goes on to explain our verse.
17. For a field is not a mountain. The field of Edom (sede edom) is parallel to Seir. If sede edom does not refer to a mountain neither does Seir.
18. We thus see that Jud. 5:4, which speaks of the earth trembling, does not refer to the revelation at Sinai for Ps. 68:8 indicates that the earth trembled in the yeshimon not at Sinai. Ibn Ezra comments thus because someone might still insist on identifying the field of Edom with Mount Sinai. It should be noted that Ibn Ezra insists that the clause "the earth trembled" in Jud. 5:4 and the similar clause in Ps. 68:9 refer to the same event. See Ibn Ezra on Ps. 68:8.
19. We thus see that Seir is to be identified with Sinai.
20. Are the sons of Eliphaz the son of Esau (Edom).
21. The verse quoted from Judges, Psalms, and Habbakuk.
22. See Ibn Ezra on Ps. 68:8. The meaning of Ps. 68:9 is that the earth trembled as Mount Sinai (zeh sinai) did. In other words, the phrase zeh sinai does not imply that what comes before (the earth trembled…) refers to the revelation at Sinai.
23. In Paran and Seir.
24. The statement that fire came from God's hand to surround Israel.
25. Hebrew, dat. Ibn Ezra renders esh dat (a fiery law) as a constant fire.
26. Ibn Ezra interprets our verse as follows: a constant fire comes to them at His right hand.
י״י מסיני בא – קולו של הקב״ה לישראל, והעירם, דכתיב: ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וגו׳ (שמות י״ט:ט״ז), שעדיין היו במחנה, וכתיב: ויוצא משה את העם לקראת {האלהים מן המחנה} (שמות י״ט:י״ז).
והופיע מהר פארן – שיפעת הברקים גם מדרך הר פארן באו.
כדכתיב: אלוה מתימן יבוא (חבקוק ג׳:ג׳) – משעיר, כדכתיב: אלוף תימן (בראשית ל״ו:ט״ו), וכתיב: {ו}חתו גיבור{י}ך תימן וגו׳ (עבדיה א׳:ט׳), וקדוש מהר פארן סלה (חבקוק ג׳:ג׳), שמשם נתפשטו הברקים בכל העולם, וכתיב נמי: י״יא בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה (שופטים ה׳:ד׳) – כי מדרך שעיר נראו הברקים ובאו לסיני ונתפשטו בכל העולם.
ורבותינו דרשו (בבלי ע״ז ב׳:): שהחזיר הקב״ה את התורה על כל אומות, ולא רצו לקבלה, ובאו ישראל וקבלוה.
ואתאבמרבבות קדש – שבא מן השמים רבבות מלאכי השרת לתת תורה לישראל, דכתיב: רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תהלים ס״ח:י״ח) – רבותיים של אלף שנאנים, דהיינו עשרים אלף אלפי מלאכים. המלאכים נקראו שנאנים, לפי שאינם יריאים מן המיתה כבני אדם, כמו שאנן מואב {מנעוריו} ושוקט הוא (ירמיהו מ״ח:י״א).
ורבותינו דרשו (בבלי ע״ז ג׳:): אל תיקרי שנאנים אלא שאינן, דתמניא עשר אלף עולמות יש להקב״ה.
מימינו – נתן אש דת למו – כדכתיב: הלוא כה דברי כאש נאם י״י (ירמיהו כ״ג:כ״ט).
ואיכא למיפרש: מימינו נתן להם דת מתוך האש, כמו שתירגם אונקלוס.
י"י מסיני בא – HASHEM CAME FROM SINAI – The voice of the Blessed Holy One [came] to Israel, and awakened them, as it is written: “On the third day, in the morning, there was thunder etc.” (Shemot 19:16), for they were still in the camp, and it is written: “Moshe brought the people {out of the camp} to meet {God}” (Shemot 19:17).
וזרח משעיר למו – AND ROSE FROM SEIR TO THEM – That from the direction of Seir the radiance of the lightning and the flames began to appear.
והופיע מהר פארן – HE SHONE FORTH FROM MOUNT PARAN – That the brilliance of the lightning also came from the way of Mount Paran.
As it is written: “God came from Teman” (Chavakkuk 3:3) – from Seir, as it is written “Chief Teman” (Bereshit 36:15), and it is written: “Your mighty men, Teman, will be dismayed etc.” (Ovadyah 1:9), “and the Holy One from Mount Paran, selah” (Chavakkuk 3:3), that from there the lightning spread out to the whole world. And it is also written: “Hashem, when you went forth out of Seir, when you marched out of the field of Edom, the earth trembled” (Shofetim 5:4) – because from the way of Seir the lightning was seen and it came to Sinai and spread out to the whole world.
And our Rabbis expounded (Bavli A”Z 2b:13): That the Blessed Holy One took the Torah around to all the nations, and they did not want to accept it, and Israel came and accepted it.
ואתא מרבבות קדש – HE CAME FROM THE TEN THOUSANDS OF HOLY ONES – That tens of thousands of ministering angels came from the heavens to give the Torah to Israel, as it is written: “The chariots of God are tens of thousands, even thousands of shinan (שנאן)” (Tehillim 68:18) – tens of thousands of thousands of "shinanim", i.e. twenty thousand thousands of angels. The angels are called “shinanim" since they do not fear death as humans do, as in: “Moab has been at ease ("sha'anan") from his youth, and he has settled” (Yirmeyahu 48:11).
And our Rabbis expounded (Bavli A”Z 3b:13): Don’t read it as: “shinanim (שנאנים)”, but rather: “that which are not” [“she’einan (שאינן)”], that the Blessed Holy One has eighteen thousand worlds.1
מימינו – AT HIS RIGHT HAND – He placed אש דת למו – A FIERY LAW FOR THEM – As it is written: “"Isn't My word like fire?" says Hashem” (Yirmeyahu 23:29).
And it is possible to interpret: FROM HIS RIGHT HAND He gave them LAW from the midst of the FIRE, as Onkelos translates.
And our Rabbis expounded (Bavli Beitzah 25b:7): THE WAYS of these people are like FIRE, because they are a stiff-{necked} people (Shemot 34:9).2
1. The Rabbis understand that the verse states that God has "רִבֹּתַיִם" (dual for ten thousand, hence: twenty thousand) chariots, but: "אלפי שאנן", two thousands (the minimum of the plural "thousands") "are not". Thus, they derive that He has eighteen thousand chariots, riding through eighteen thousand worlds.
2. According to the Sages, the verse would read as if written: "From His right hand [He gave them the Torah because] their ways are [like] fire." In other words, because the people are impudent and they have a fiery nature, Hashem gave them the Torah to subdue and restrain them (Rashi Bavli Beitzah 25b).
מסיני בא – י״י בא ליתן תורה מסיני למזרח משעיר, כלומר: מאותן המסעות שהוליכן דרך המדבר, כגון מכל אילו המסעות.
וזרח והופיע – על הר סיני כדי ליתן מימינו אש דת למו – לישראל.
י״י מסיני בא – יש מפרשים: הקב״ה שהוא מסיני בא וזרח, דוגמא: יברכך י״י מציון (תהלים קכ״ח:ה׳).1
וזרח משעיר למו – מצד שעיר נראה תחילת זריחת הברקים והלפידים,2 והאי דנקט לשון וזרח משום דהר שעיר למזרחו של סיני הוא, הופיע מהר פארן – גם הר פארן למזרחו של סיני הוא. ומה שנסע הקב״ה ממזרחו של עולם לכבודן של ישראל היה כדי ללכת לקראתם שהרי תמיד ממערב למזרח הם הולכים כמו שפר״ש בפרשת מסעי.
מימינו אש דת למו – לפי שהוא דרך חבה כדכתיב וימינו תחבקני (שיר השירים ב׳:ו׳).
אשדת – כתיב מלה חדא, וקרי תרתי.
1. שאוב מספר הג״ן בשם אביו.
2. שאוב מר״י בכור שור.
ה' מסיני בא, "The Lord had come from Sinai;" some commentators understand this phrase as meaning: "the Lord, Whose glorious presence, shechinah, emanates fro Sinai, etc;" we find an example of such a construction in Psalms 134,3: יברכך ה' מסיני, "may the Lord Whose glorious presence emanates from Sinai, bless you;"
וזרח משעיר למו, "and He shone forth from Seir, to them;" the sunrise is witnessed each morning from the East of the land of Israel, the sun breaking forth from behind the mountains of Seir. It appears as if lightning suddenly illuminated the earth. [According to our author, these mountains are situated to the east of Mount Sinai. On our maps this is not quite so, as these mountains are more northern than easterly from Mount Sinai. Ed.]
הופיע מהר פארן, "He manifested Himself from the mountain of Paran. [This mountain is also assumed to be situated to the east of Mount Sinai. Ed.] The concept of God making His appearance from an easterly direction of the universe is seen as a tribute to the people of Israel, meaning that the Lord came forward toward them. According to Rashi on Numbers 34,3, on the words: ממדבר צין, where he elaborates in an unusually lengthy manner on the geography of that region, this is to be understood as a sign of His fondness of the people.
מימינו אש דת למו, "at His right hand was a fiery law unto them." That the right side is one which symbolises fondness we know from Song of Songs 2,6: וימינו תחבקני, "and His right hand embraces me."
אשדת, spelled in the text as a single word, but read as if it had been written: אש דת.
י״י מסיני בא – יאמר כי השם מסיני בא לישראל, כי משם השכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם. והענין:א ירד הכבוד בהר סיני, כמו שנאמר: וירד י״י על הר סיני אל ראש ההר ויקרא י״י למשה וגו׳ (שמות י״ט:כ׳), ושם היה כל הימים שהיה משה עולה ויורד, כמו שנאמר: ומראה כבוד י״י כאש אוכלת בראש ההר וגו׳ (שמות כ״ד:י״ז). וכאשר נתן לו לוחות אחרונות שכן הכבוד באהל משה, כמו שנאמר: והיה כבוא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה (שמות ל״ג:ט׳), וכתיב: ודבר י״י אלב משה פנים אל פנים וגו׳ (שמות ל״ג:י״א). וכאשר הוקם המשכן שכן הכבוד במשכן, שנאמר: ויכס הענן את המשכןג וכבוד י״י מלא את המשכן (שמות מ׳:ל״ד), ומשם היו לו כל הדברות כל ימי המדבר.
וזרח משעיר למו – כי אחרי נסעם מסיני במסע ראשון שכן הענן במדבר פארן (במדבר י׳:י״ב), ומשם שלח מרגלים, שנאמר: וישלח אותם משה ממדבר פארן (במדבר י״ג:ג׳), ונתנדה העם. ולא היה הדבור עם משה עד שבאו אל שעיר בגבול בני עשו בסוף הארבעים, כמו שנאמר שם: כי י״י אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה י״י אלהיך עמך (דברים ב׳:ז׳). והנה אז בבאם בשעירד היה השם להם לאור עולם ושלמו ימי אבלם,1 וצוה אותם להשמר משעיר ועמון ומואב, ואמר שיחלו לרשת את ארצם, ויירשו ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי הגדולים.
הופיע מהר פארן – שנסתכל בהם ושם ענינם למאור פניו מהר פארן. והטעם: כי תחלת הכנסם במדבר הגדול היה מפארן, כמו שנאמר: ויסעו {וגו׳} ממדבר סיני וישכון הענן במדבר פארן (במדבר י׳:י״ב), והנה משםההופיע עליהם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא, מלשון: ועל עצת רשעים הופעת (איוב י׳:ג׳) – נסתכלת וראית באורך הגדול כל סתרי מחשבותיהם.
ואתאומרבבות קדש מימינו אשדת למו – יאמר: כי בא הכבוד לישראל מרבבות קדושי עליון אשר ירדו עמו על ההר, כענין שנאמר: רכב אלהים רבותים אלפי שנאן י״י בם סיני בקדש (תהלים ס״ח:י״ח), ומימינו אש דת למו – כיזמימין תפארתו היה להם אש דת, לא מיד המלאכים הנזכרים, רק מימין השם בעצמו ובכבודו.
ויתכן כי מרבבות קדש – מרבוי קדושות, כי קדוש קדוש קדוש י״י צבאות (ישעיהו ו׳:ג׳) – בכל מיני קדושה. וטעם: אש דת למו – כמו דת אש, כמו שאמר: ואת קולו שמענו מתוך האש (דברים ה׳:כ׳).
או טעמו: מימינו אש ודת למו – יזכיר שהראה להם האש העליונית והשמיעם הדת, וזה כענין שנאמר: ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד׳:ל״ו).
ועל דרך האמת: יגיד גם כן שהאש שהוא הדת הוא מימינו, כי מדת הדין כלולה ברחמים.
ועל דעת רבותינו טעם הכתוב: כי מסיני בא – לתת תורה לישראל שנגלה להם משם, וזרח משעיר – להם לישראל, כי נגלה על בני עשו לתת להם התורה, וכאשר לא רצו לקבל אותה האיר פניו לישראל ונתנה להם בימינו וזרועו ואור פניו כי רצם, והופיע והראה להם יפעתו והדרת פניו מהר פארן כאשר לא רצו בני ישמעאל בתורה. יזכיר כי היה זכות לישראל גדולה כאשר לא רצו שאר האומות לקבל את התורה. והנה הזכיר כל זרע אברהם, שאחד מהם לא היה חפץ בתורה זולתי ישראל, אבל על כל האומות גם כן נגלה לתת אותה להם ולא רצו בה כפי הבא בקבלת רבותינו (בבלי ע״ז ב׳:).
THE ETERNAL CAME FROM SINAI. Moses states that the Eternal came to Israel from Sinai, for it was from there that He caused His Divine Glory to dwell among them and never departed from them again. The purport thereof is as follows: The Glory came down upon Mount Sinai, as it is said, And the Eternal came down upon Mount Sinai, to the top of the mount; and the Eternal called Moses etc.,1 and there it [the Glory] remained all the days that Moses ascended and descended the mountain, as it is said, And the appearance of the Glory of the Eternal was like devouring fire on the top of the mount etc.2 And when the last [i.e., the second] Tablets were given to him [Moses], the Glory rested in the tent of meeting [Moses' own tent], as it is stated, And it came to pass, when Moses entered the tent, the pillar of cloud descended, and stood at the door of the tent, and He spoke with Moses,3 and it is further written, And the Eternal spoke unto Moses face to face etc.4 When the Tabernacle was set up, the Glory rested therein, as it is said, Then the cloud covered the Tent of Meeting, and the Glory of the Eternal filled the Tabernacle,5 and all communications to Moses came from there during all the years in the wilderness.
AND HE SHONE FORTH FROM SEIR UNTO THEM. For after they journeyed from Sinai the cloud abode in the wilderness of Paran,6 and from there Moses sent the spies, as it is said, And Moses sent them from the wilderness of Paran.7 As a result of the spies' report, the people were banished,8 and there was no Divine communication to Moses until they came to Seir,9 at the border of the children of Esau, at the end of the forty years, as it is said there, For the Eternal thy G-d hath blessed thee in all the work of thy hand; He hath known thy walking through this great wilderness; these forty years the Eternal thy G-d hath been with thee.10 Now, at the time, when they arrived at Seir, the Eternal was again to them an everlasting light and the days of their mourning were ended,11 and He commanded them to be heedful of Ammon and Moab [not to take their lands]. At that time He said that they should begin to possess their land12 the land of Sihon and Og, the two great Amorite kings.
HE BEAMED FROM MOUNT PARAN — He regarded them and placed their needs in the light of His countenance emanating from Mount Paran. The sense thereof is as follows: The beginning of their entry into the great wilderness was from Paran, as it is said, And the children of Israel set forward by their stages out of the wilderness of Sinai; and the cloud abode in the wilderness of Paran.13 Then G-d shone forth upon them to see what they needed in the great and dreadful wilderness.14 This expression is similar to, and Thou didst shine forth upon the counsel of the wicked,15 meaning that You have observed and seen with Your great light all their secret thoughts.
AND HE CAME 'MEIRIVEVOTH KODESH' (FROM THE HOLY MYRIADS), AT HIS RIGHT HAND WAS A FIERY LAW UNTO THEM. He is stating that the Glory came to Israel from the countless holy ones of the Most High who descended upon the mountain with Him, similar to what is stated, The chariots of G-d are myriads, even thousands upon thousands; the Eternal is among them, as in Sinai, in holiness.16At His right hand was a fiery law unto them, meaning: the fiery law came to them from His glorious right hand17 not from the hand of the aforementioned angels, but from the right hand of G-d, Himself and His Glory. And it is possible that meirivevoth kodesh means "from the abundance of His holiness," for holy, holy, holy is the Eternal of hosts18 with all terms of holiness.
And the meaning of 'eish dath lamo' (a fiery law unto them) is like dath eish (a law given with fire), just as he said, and we have heard His voice out of the midst of the fire.19 Or its meaning may be like "fire 'and' the law to them," the verse mentioning that He showed them the fire from on high and He made them hear the law. This is similar to what is stated, and upon earth He made thee to see His great fire; and thou didst hear His words out of the midst of the fire.20 And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], the verse also states that the fire, which is the law, is at His right hand, because the attribute of justice is comprised also of mercy.
And in the opinion of our Rabbis21 the sense of the verse is that from Sinai He came to give the Torah to Israel, for it was from there that He appeared to them. And He shone forth from Seir to them, that is, to Israel, for He had appeared to the children of Esau to give them the Torah, and, when the children of Esau refused to accept it, He shone His countenance upon Israel and He gave it to them with His right hand and His arm, and the light of His countenance, because He was favorable unto them.22And He beamed and showed them His radiance and the beauty of His Presence from Mount Paran when the children of Ishmael refused the Torah. Thus Moses mentions that the merit of Israel was great when the rest of the nations did not wish to accept the Torah. Now he mentioned all the seed of Abraham — that not one of them desired the Torah except for Israel, but He also appeared to all nations to give it to them and they did not desire it, according to what has been transmitted [to us] in the tradition of our Rabbis.23
1. Exodus 19:20.
2. Ibid., 24:17.
3. Ibid., 33:9.
4. Ibid., (11). This continued from the Day of Atonement until the first day of Nisan when the Tabernacle was permanently set up. See Vol. II, pp. 574-576.
5. Exodus 40:34.
6. Numbers 10:12.
7. Ibid., 13:3.
8. Yerushalmi Taanith III, 4. The term "banished" suggests a form of censure and excommunication, when the Divine utterance was not communicated to Moses.
9. Deuteronomy 2:1-2.
10. Ibid., (7).
11. Isaiah 60:20.
12. Above, 2:31.
13. Numbers 10:12.
14. Ibid., 8:15.
15. Job 10:3.
16. Psalms 68:18.
17. Isaiah 63:12: He caused His glorious arm to go at the right hand of Moses.
18. Isaiah 6:3.
19. Above, 5:21.
20. Ibid., 4:36.
21. Abodah Zarah 2b.
22. Psalms 44:4.
23. Abodah Zarah 2b.
ה׳ מסיני בא – היה לו לומר בסיני וכן בשעיר בהר פארן, ופירשו המפרשים כי הממי״ן במקום ביתי״ן. אבל נראה לי כי אלו אמר בסיני היה מחייב מקום לשי״ת, וידוע כי הוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו, וכענין שדרשו רז״ל (תהלים ס״ח:י״ח) אדני בם סיני בקדש, קדש בסיני לא נאמר אלא סיני בקדש, ועל כן הוצרך לומר מסיני בא, כלומר מסיני נגלה לישראל כי משם התחיל הכבוד לבא בישראל, ומפרש והולך כיצד, שמתחלה זרח משעיר למו, כי שעיר היה רחוק מסיני, שלא באו ישראל למדבר שעיר אלא בסוף והוא כשבאו בגבול בני עשו, ואחר כך הלך הכבוד משעיר להר פארן שהיה קרוב לסיני, כי מפארן שלח משה מרגלים ומפארן בא אל סיני ומסיני לישראל, וזהו מסיני בא. והזכיר הכתוב האחרון ראשון, לפי שהוא תכלית הכונה לבא אליו. והנה דבורה הנביאה פירשה לנו הענין שאמרה (שופטים ה׳:ד׳) ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום וגו׳ זה סיני מפני ה׳ אלהי ישראל.
וצריך שתתעורר במה שהזכיר בשעיר הרחוק לשון זרח שהוא תחלת הזריחה ופארן הקרוב לשון הופיע, כי אז נתפשט וגדל זוהר הכבוד בהתקרבו לסיני, ובסיני הזכיר לשון בא כי תכלית הכונה עליו והוא ההר חמד אלהים לשבתו, ומשם נגלה לעיני כל ישראל.
ובמדרש ה׳ מסיני בא וזרח משעיר, שפתח לבני שעיר שיקבלו התורה ולא רצו, הופיע מהר פארן שהלך משם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו ואתא לישראל. הזכיר הכתוב כל זרע אברהם שלא רצו לקבל התורה כי אם ישראל זרע יעקב בלבד, ומה שהזכיר עשו וישמעאל הוא הדין לכל שאר האומות, וכן דרשו רז״ל חזר הקב״ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבאו ישראל וקבלוה.
מימינו אש דת למו – על דרך הפשט מימינו היה, שהראהו אש עליונית והשמיע דת לישראל לא מימין המלאכים שהזכיר אלא הקב״ה בעצמו ובכבודו, והוא כאלו אמר אש ודת.
וע״ד הקבלה יאמר מימינו השמיע הדת למו לישראל מתוך האש, כי זאת היתה השגתם של ישראל, אבל משה היה שומע מימינו ממש, ואולי כדי לרמוז על זה באו שתי תיבות אלו אש דת תיבה אחת בספר תורה, כי משפט ספר תורה כן להיותם תיבה אחת כדי להדביק דת לאש ולקבוע בלב כי הדת שהשמיע למו מתוך האש שמעוה, וכן כתוב (דברים ד׳:ט״ו) ביום דבר ה׳ אליכם בחרב מתוך האש, וכבר הזכרתי זה בפסוק וידבר, וכיוצא בו מצינו בנביאים (ירמיהו ו׳:כ״ט) נחר מפוח מאשתם עופרת, מלה אחת כן כתוב במסורת.
ה' מסיני בא, "The Lord had come from Sinai." The Torah really should have written בסיני, "at Sinai," instead of "from Sinai." Similarly, instead of writing משעיר, we would have expected the Torah to write בשעיר, "at Se'ir," and בהר פארן, instead of מהר פארן. Most of the commentators simply say that the letter מ here is taking the place of the letter ב. I do not think it is that simple. Rather, I think that if the Torah had written בסיני, this would have sounded as if a certain place had been assigned to God. Seeing that God is known as the מקומו של העולם, "assigning space to the universe," and not vice versa, the wrong impression about God's omnipresence would have been conveyed (compare Bereshit Rabbah 68,10). In Psalms 68,18 David speaks of אד-ני בם סיני בקודש, "the Lord is among them as in Sinai in holiness." David was careful to avoid saying קודש בסיני, which would have meant "holy at Sinai." He reversed the wording to avoid giving the impression that it is possible to assign a certain place (only) to God. This is why here Moses had to write מסיני בא. This means that the beginning of the revelation the attribute of כבוד originated at Mount Sinai. He goes on to describe how this revelation expanded to other areas and included other people's consciousness. Originally, it had emanated its rays towards Israel from afar i.e. from Se'ir. At that time Israel had been a long way from Sinai. It had gradually been perceived as closer, i.e. near Mount Paran. This was the area from which Moses had sent the spies (Numbers 13,3) [in terms of space, not time, Ed.] From Mount Paran this attribute of כבוד moved to Sinai; from there it was finally revealed to the Jewish people. The reason Moses did not describe all these steps in chronological order was that he wanted to demonstrate that the purpose of all these moves by the attribute of כבוד was the revelation at Mount Sinai to the Jewish people.
Actually, the prophetess Devorah explained all this in Judges 5,4-5 when she said in her song of thanksgiving: "O Lord, when You came forth from Se'ir, advanced from the country of Edom; the earth trembled....before the Lord, Him of Sinai, before the Lord, God of Israel."
It is noteworthy that in connection with the distant Se'ir Moses used the term זרח, "shone," i.e. the term used for the sun's rays when it just rose over the horizon, whereas in connection with Paran Moses used the verb הופיע, which denotes that its visibility was far more pronounced. As the attribute of כבוד came ever closer to Sinai, its rays and brilliance intensified. By the time Moses speaks of the attribute of כבוד getting to Sinai, he uses the expression בא, i.e. it had arrived at its destination. This was the mountain which God had selected for this attribute to come to rest on (compare Psalms 68,17.) Thence, it became visible for the eyes of all the Jewish people.
A Midrashic approach based on Tanchuma Vezot Haberachah 4: the words "He shone forth from Se'ir," mean that God first offered the Torah to the descendants of Esau who refused it. He then offered it to the various other descendants of Avraham, all of whom declined. Finally, He offered it to the Israelites who accepted. The fact that only Esau and Ishmael are singled out for mention simply means that even they who were Avraham's descendants did not want the Torah. Other nations, not genetically related to Avraham, most certainly did not show any interest in it either. Our sages in Avodah Zarah 2 state specifically that God offered the Torah to all the nations and peoples of all tongues but that they all declined.
מימינו אש דת למו, "from His right, fire turned into law became theirs." We must imagine the word היה as following the word מימינו. While God was displaying celestial fire, He made the Israelites hear the words of the Ten Commandments. The reference "from His right," does not refer to the angels but to God's essence. It is as if the Torah had spoken about אש ודת, "fire and (religious) law."
A Kabbalistic approach: God used His right side (attribute) to make the people hear the words of the Ten Commandments (as if) emanating from the fire (compare Deut. 5,19). This describes the spiritual niveau of the Jewish people at that time. However, Moses, whose spiritual niveau was higher, heard the voice of God from His right without the need for fire to form a screen. Perhaps the two words אשדת are spelled as one word, as an allusion to what happened at the time. This is the Torah's way of describing the affinity of the law to the fiery experience when it was revealed. The Torah already described in Deut, 4,15: "the day on which the Lord your God spoke to you out of the fire." I have referred to all this already on Exodus 20,1. Jeremiah 6,29 uses the fusion of two words into one to describe the affinity of one to the other when he said נחר מפוח מאשתם עופרת, "the bellows puff, the lead is consumed by the fire." According to our tradition the word מאשתם is written as a single word.
הופיע מהר פארן – זה ישמעאל שנא׳ וישב במדבר פארן. ואע״ג שחזר הקב״ה על כל אומה ולשון שיקבלו את התורה כדאיתא בריש מס׳ ע״ז מכל מקום לא הזכיר הכתוב אלא אלו שתי אומות ולפי שבאו מאברהם ויצחק ואעפ״כ לא בחר אלא בשבטי יעקב.
ה׳ מסיני בא – ממקום שכינתו וכן יברכך ה׳ מציון (תהלים קכ״ח:ה׳).
אשדת למו – אותיות של תלמו״ד, כלומר תורה תלמוד.
ויאמר ה׳ מסיני בא – המקום שכינתו אשר בה הסכים לברכה וכן יברכך ה׳ מציון להבדיל כמה הבדלות כאדם שאו׳ עליו פ׳ ממקום פ׳ בא.
ה׳ מסיני בא – כתב הרמב״ן כמו שדרשו רבותי׳ על מתן תור׳ שלא רצו האומו׳ לקבלה והזכיר כל זרע אברהם שלא רצה אחד מהם לקבלה ונגל׳ גם כן לשאר האומות ולא רצו לקבלה כפי הקבלה. ויתכן לפרש מסיני בא שמש׳ התחיל להשכין שכינתו בישראל ושוב לא נסתלק׳ מהם שמתחל׳ ירד הכבוד על הר סיני ושם היה כל זמן שהיה משה עולה ויורד וכאשר ניתנו לו לוחות האחרונות שכן הכבוד באהל משה וכאשר הוקם המשכן שכן הכבוד במשכן ומשם היו לו כל הדברות כל ימי המדבר:
וזרח משעיר למו – כי אחרי נסעם מסיני במסע הראשון שכן הענן במדבר פארן ומשם שלח המרגלים ונתנדה ולא היה הדיבור עם משה עד שבאו אל שעיר בגבול בני עשו בסוף הארבעים כמו שנאמר שם כי י״י אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך וגו׳. והנה אז בבואם משעיר היה השם להם לאור עולם ושלמו ימי אבלם וציוה אותם להשמר משעיר עמון ומואב ואמר להם שיחלו לרשת ארץ סיחון ועוג:
הופיע מהר פארן – שנסתכל בהם ושם עניינם למאור פניו מהר פארן כי תחלת הכנסתם למדבר הגדול היה ממדבר פארן ומאז הופיע עליהם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול מלשון על עצת רשעים הופעת:
ואתה מרבבות קודש מימינו אש דת למו – פי׳ עלה עליהם מרבבות קדושי עליון אבל מימין תפארתו היתה להם אש דת ולא מיד המלאכי׳ הנזכרים רק מימין השם בעצמו:
אש דת למו – פי׳ שהראה להם אש העליונים והשמיעם הדת כענין שנאמר ועל הארץ הראך את אשו הגדולה:
ה' מסיני בא, "Hashem came from Sinai, etc." Nachmanides writes that this is in accordance with how our sages portrayed God as having offered the Torah to the various nations of the earth, and the nations refusing to accept it, each for reasons of their own. Moses refers specifically to the descendants of Avraham including the descendants of Esau, who had two of the patriarchs in common with the Jewish people. Seeing that they were not willing to accept the Torah, His glory descended onto Mount Sinai to offer it to the Jewish people.
It is possible to explain the words מסיני בא, "He came from Sinai," as simply meaning that this was not the last stop on God's journey inviting other nations to accept the Torah, but His first stop-on earth, so to speak, -the first time that God allowed His Presence to reside on earth again permanently since Adam had sinned in the garden of Eden. God's Presence remained in that region during all the time that Moses spent on the Mountain, on and off. Once Moses had received the second set of Tablets, this Presence of Hashem, the שכינה, resided temporarily over Moses' own tent until the inauguration of the Tabernacle. Ever since that occasion, God's communications with Moses all emanated from the Tabernacle, i.e. from the lid of the Holy Ark between the cherubs.
וזרח משעיר למו, "after having shone forth from Seir in its direction." After the people had started journeying from Mount Sinai in the direction of the land of Canaan, the cloud symbolizing His Presence hovered over the desert of Paran from where Moses dispatched the spies. After that debacle, the Presence of Hashem went into voluntary exile until in the fortieth year when the people had reached the borders with Edom it re-appeared as is indicated by Deut. 2,7 כי ה' אלוהיך ברכך בכל מעשה ידך וגו', "for the Lord your God has blessed you in all your undertakings, etc." From that point on the Shechinah did not again depart from the encampment of the Jewish people. When God had appeared to them coming from Se-ir, He was as a shining light for them and the period of mourning that had commenced after the episode of the spies had come to an end. This being the case, the time had come when they could hope to defeat Sichon and Og in battle, though they were warned not to attack or harass the Moabites and Edomites.
הופיע מהר פארן, "He had appeared from Mount Paran." This was where God became the people's guiding light once they entered the great and forbidding desert; God looked out for all their needs. The expression הופיע is analogous to Job 10,3 על עצת רשעים הופעת, "that You should shine on the counsel of the wicked?"
ואתה מרבבות קודש מימינו אש דת למו, "He approached with some of His myriads of holy (angels) flanked on His right by His fiery Torah." Although He was preceded when approaching them by tens of thousands of angels, when it came to presenting the Torah, He did so personally, with His right hand.
אש דת למו, "the fiery Torah toward them." Hashem displayed for the people heavenly fire and let them hear heavenly voices, similar to when Moses had described this spectacle in Deut. 4,36 ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, "and, while you remained on earth, He showed you His great Fire."
וזרח משעיר – ג׳. וזרח בחשך. וזרח השמש וזרח משעיר. שנגלה לעשו לקבל התורה ולא רצו, על כן וזרח בחשך, שנענשו ונהפך להם לחושך ולאפלה. אבל ישראל שקבלוה וזרח השמש. שנאמר מצות ה׳ ברה מאירת עינים.
הופיע – ג׳. הופיע מהר פארן. מציון מכלל יופי אלהים הופיע. אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע. [לאומות]. אבל ישראל שקבלוה זכו למה שנא׳ מציון מכלל יופי אלהים הופיע.
מרבבות – ב׳. ואתה מרבבות קדש. לא אירא מרבבות עם. למה כי אתה ה׳ מרבבות קדש, לעזרני.
ויאמר י״י מסיני – טרם שהחל לברכם קרא שם י״י, וסיפר איך לקח לו עם ישראל וציוה להם תורה, ושם עליהם מלך הוא משה, ואמר כי מסיני החל לבא אליהם, וזרח להם אחר כן בכבודו ומשעיר ופארן, כי על אלה המקומות עברו בלכתם במדבר ובא אליהם עד שהיו רבבות קדש.
מימינו אש דת למו – כי במעמד הר סיני נתנה באשא על ראש ההר.
א. כך תיקן לאסט. בכ״י המבורג: ״כאש״.
י״י מסיני בא – רוצה לומר: ממעמד הר סיני בא השם לישראל לתת להם תורתו התמימה.
וזרח משעיר למו – ידוע כי ישראל סבבו את הר שעיר כל אותם הימים שנתאחרו במדבר אחר דבר המרגלים או רובם כאמרו בפרשת אלה הדברים ונסב את הר שעיר ימים רבים והנה שם זרח לישראל אור השם יתעלה מפני ראותם עוצם המופתים והנפלאות שעשה להם השם יתעלה במדבר להאכילם מן ארבעים שנה ושלא בלו שמלותם מעליהם ולא נעליהם מעל רגליהם בכל הזמן הארוך ההוא עד שמשם התחילה הישועה לצמוח לישראל כאמרו רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה ומן אז התחילו להשתדל במלחמת הגוים אשר נצחום מעבר הירדן מזרחה.
הופיע מהר פארן – ידמה שהר פארן הוא הר שעיר והנה כונת אמרו הופיע הוא כמו אמרו וזרח משעיר למו כי הרצון באמור הופיע הראה יפעתו וזיהרו.
ואתה מרבבות קדש – הוא ביאור מה שאמר תחילה י״י מסיני בא – רוצה לומר: שבאו שם והגלותו על ישראל כדי שישמעו כלם דברי התורה מפיו היה מתחדש מרבבות קדש והנה קרא כלל ישראל רבבות קדש להיותם עם קדוש ולפי שכלם הסכימו בזה ואמרו את כל אשר ידבר השם נעשה ונשמע כמו שביארנו בפרשת וישמע יתרו והיה מספרם רבבות רבות כי הם היו ששים רבוא אמר שמרבבות קדש סבב הדבר הזה ותהיה מ״ם מרבבות קדש כמו מ״מ מחטאת נביאיה שהרצון בו בסבת חטא נביאיה.
מימינו אש דת למו – רוצה לומר: שמימין השם יתעלה והוא היד שייוחס לה עשיית הנפלאות על דרך ההשגחה חדש אש נפלא שהשמיע ממנו דת למו בקול הנפלא שחדש בו על דרך המופת.
ויאמר ה׳ מסיני בא וגו׳ – ירצה הברכה הזאת ראוייה לעם הקדש ונתייחדו בה מכל שאר האומות כמו שנתייחדו בקבלת זאת התור׳ אשר שמתי לפניהם מכל זולתם וזה כי אפי׳ שתי האומות היותר קרובות אליהן שהם אומת שעיר בן יצחק אבינו ואומת ישמעאל שהוא בן אברהם אבינו זקננו לא נכונו בקבלתה ולא ישרו בעיניו ולזה פנה לבו מכלם ומסרה לישראל והוא אומרו ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ויהי שלשה ממי״ם מסני משעיר מהר פארן סימני התחלת הענין וקצה גבולו כמו וירם מאגג מלכו (במדבר כ״ד:ז׳) כאשר כתבנו שם והוא טעם משה קבל תורה מסיני (משנה אבות א׳) ויאמר ה׳. מעת הגלותו בסיני בא לקבוע שכינתו ולמוד מוסרו ותורתו בתוך העם הזה אמנם משעה שנדחה עשו מעל יעקב אחיו ונתן לו הר שעיר למורשה כמו שנאמר וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום (בראשית ל״ו:ח׳) ונאמר כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר זרח שמשו לבא אליו כי היא היתה התחלה קודמת לבחירת העם הזה לביאה הנזכרת וכמו שאמר הלא אח עשו ליעקב נאם ה׳ ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי וגו׳ (מלאכי א׳:ג׳) שכבר ראה שאין באומה זו נחת רוח לקבל תורה ומצוה אמנם כבר הופיע תחלת אורם מהתחלה ראשונה קודמת לזה והוא משנתגרש ישמעאל מעל יצחק ע״פ הדבור שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק וגו׳ (בראשית כ״א:י״ב). וסוף הגירוש נאמר וישב במדבר פארן ותקח לו אמו אשה וגו׳ (בראשית כ״א:כ״א). משם ואילך נתייחד ההר ההוא אליו. הנה שהופיע עמוד שחרם של ישראל לעלות מהר פארן כי מאז נבחר יצחק אביהם מבין בני האדם. ואמנם היתה שם הופעה אחרת קודמת לשלשתן אשר עליה אמר ואתא מרבבות קדש כמא דאתמר אתא בקר וגם לילה (ישעיהו כ״א:י״ב). והכוונה שכבר קדמה בחירתו יתע׳ לאומה זו ואהבתו אותה קודם שעלה עמוד השחר לבריאת העולם ועל דרך שאמרו מחשבתן של ישראל קדמה לכל (בראשית רבה א) שנאמר בראשית ברא אלהים בעבור ישראל שנקראת ראשית ויותר נאות מה שאמרו במדרש אמר להם הקב״ה לישראל קודם שבראתי העולם היו מלאכי השרת מקלסים אותי ומקדישין שמי בכם ואומרים ברוך ה׳ אלהי ישראל וגו׳ עד ישראל אשר בך אתפאר (תנחומא פ׳ קדושים) כמו שהוא כתוב ומבואר בתחלת שער ס״ה כי על זה יצדק יפה ואתא מרבבות קדש וגו׳.
ומקלוסן וקדושתן אליו ית׳ הרי שהיו להם ארבעה זמנים זה קודם זה מורים מאד על עוצם התשוקה וההשתדלות להקריב האומה הזאת אליו מכל המוני מעלה ומטה לתת להם תורה ומצות כמו שזכרנו ולא סר מחבבם ממה שנתחבבה אליהם התור׳ אחרי קבלתם אותה.
Gate 104
The paragraph commencing with the words "the Lord came from Sinai," (33,2) exemplifies that already prior to that event, nations such as Ishmael and Edom had proved unwilling to accept the Torah. Israel's acceptance was unique among the nations, since no one else was ready to accept the authority of Heaven. This act of voluntary submission made Israel into the "chosen people" even though God had displayed fondness for other nations also. See 33,3, "He has fondness for nations, but holiness is all concentrated within you." (Israel) Also the other way around. He is beloved by some people among the nations, converts to Judaism, but on a collective basis as distinct from an individual basis, holiness is found only in Israel. tukku leraglecha, you have submitted to God en masse. In turn, you were lifted up by "Your commandments." This is a reference to martyrdom for their religion displayed by Jews when confronted by the chance to save their lives through conversion to Christianity etc. morasha kehillat Yaakov.
This commandment to successive generations to observe and to believe, is a unique commandment found only in our nation. No one else has been born to a religion by reason of membership in "the community of Jacob." (verse 4) The acceptance of the Torah by the entire nation made it irrevocable. "He became King in Yeshurun." Having proclaimed God as King, He in turn offers His blessings both in material and spiritual ways.
Moses' blessings are viewed as a continuation of Jacob's blessings. Jacob had concluded with the line "and this is what their father said to them when he blessed them." (Genesis 49,28) So Moses says "and this," at the beginning of his blessings, whereas we find this term used at the very end of Jacob's blessings. Since Reuben had been demoted at the time of Joseph's sale, and had been the subject of his father's criticism at the time Jacob died, Moses emphasizes that though numerically not strong, Reuben would produce outstanding men in spite of this. The blessing may also include the assurance that Reuben personally had not lost his share in the world to come as the result of the incident with Bilhah. By mentioning Yehudah next, the fact that Reuben had been mentioned first, shows that Moses had not wanted to deny Reuben his rightful place. Yehudah is mentioned next due to his rank. Since it will be he who will lead Israel in battle, provide the kings, Moses blesses Yehudah by imploring God to come to Yehudah's aid when the latter finds himself in difficulties. "Though his hands fight on his behalf, be the helper from his adversaries." (33,7) Since the temporal and spiritual leadership of the nation are to go hand in hand, Levi is mentioned next in the list of tribes to be blessed. Although inquiries re the will of God are made via le-ish chassidecha, religious authority, by the use of tumecha ve-urecha, the ineffable name in the High Priest's breastplate, the secular leader is required to stand in the presence of the High Priest. (see chapter 35) Since Moses is himself a member of the tribe of Levi, he apologises for the sin at the "waters of strife," explaining it as having been due to instructions once received at Massa to hit the rock. (33,8) Since the sin had not been intentional, Aaron is not excluded from the term of endearment "your pious one." Both on the occasion of the golden calf episode when the Levites had risked their lives for Gods law, and at Shittim when Pinchas had done so, the tribe had displayed fervent loyalty. The second function of the tribe is to teach the Torah to Israel, yoru mishpatecha, they will teach Your social laws. Thirdly, service in the temple will be performed by members of that tribe, yassimu ketorah be-apecha, they will put incense before You. The position of Priest and Levite being a hereditary one, it is apt to be viewed by some as an undeserved privilege, and will arouse antagonism towards that tribe. Therefore, Moses asks that the Levites' adversaries be crushed, (verse 11) Moses does not mention the tribe of Shimon, the latter still smarting from the affair of Baal Peor, and the wounds on its collective dignity inflicted by Pinchas. Also, it had just lost twelve thousand men. Moses therefore was content not to criticise the tribe of Shimon at this stage. Also, this made it unnecessary for him to bestow thirteen blessings.
After having blessed the tribes that represented the priesthood and the monarchy, the tribe that is privileged to host the holy Temple in the future, is blessed next. The fact that Benjamin is Gods beloved is testified to by that very fact, (verse 12) A major factor is that it was the only tribe wholly uninvolved in the struggle between Joseph and his brothers. Joseph who is the mainstay of the kingdom of the ten tribes, comes next. Since Ephrayim will be the leader of that kingdom, the abundance of blessings heaped on Joseph are partly to be viewed as applying to all the ten tribes, but they are identified with Joseph who had displayed moral fortitude in his encounter with the wife of Potiphar. The reference to Joseph as an ox, has been discussed in chapter thirty. Issachar and Zevulun are named next, being the remaining sons of Jacob's major wives Rachel and Leah. Also, they complete the camp of Yehudah. Zevulun is here mentioned ahead of Issachar though he was younger, in recognition of the fact that he assumed the burden of earning a livelihood for his brother Issachar so that the latter could devote himself to Torah study, (verse 18) The "tents” referred to, are the seclusion of the yeshivah, the Torah academy. Zevulun's maritime activities will be amply rewarded so that he can afford to entertain "nations." Gad's turn is next, since he too was considered a reward from God by his mother for having turned her handmaid over to Jacob as a wife. Also, he completes the camp of Reuben and the unnamed Shimon. The blessing marchiv Gad, who expands Gad, refers to the fact that it was this tribe that was the first to settle on the East Bank of the Jordan. It was also he who formed the vanguard when it came to fighting for possession of the West Bank. He considered the fact that Moses, Aaron and Miriam were all buried in his tribal territory, as a good omen for his choice of location, and an insurance of the tribe's future loyalty to God and Torah. Dan is head of the army group forming the rearguard. His being described as a hit and run expert, fits Samson the best known of his heroes. Naftali being senior to Asher, is mentioned next. Since the chronological order has not been observed in these blessings, Moses is anxious to conclude the blessings for the individual tribes with Asher, who is not only assured of an abundance of material wealth, but is assured that this will not cause jealousy among his brothers, i.e. "he will remain popular with his brothers." (verse 24) In this way the blessings applicable to the nation as a whole in verse twenty five, are an extension of the bounty promised to Asher. Just as at the beginning of the blessings, the line "may Reuben live and not die," refers to the wish that no sudden death should cut short his normal lifespan, so also at the end of the blessings Moses expresses the wish (verse 25) "and as your young days so shall be your old age," meaning that eventual death should come about only as the result of the natural process of aging. "Riding the heavens" (verse 26), is a symbol of the speed with which God may come to Israel's aid when needed. The prophecies of Moses, unlike those of Bileam, are not intended for the distant future. Bileam had spoken about "I can see it, but not now" etc.; not so Moses who describes God as "riding the clouds" to Israel's assistance as something in the immediate future. In order to be meaningful, victory must comprise four elements.
1) The victor should emerge unharmed.
2) The enemy must have been harmed.
3) The enemy must be seen to have been hurt.
4) Such hurt must be real, not merely superficial. Moses deals with these four aspects of victory in verse twenty nine.
1) "The shield of Your help."
2) "The sword of Your excellence."
3) "Your enemies will dwindle before you," and
4) "You will tread upon their heights." You will be seen to be enjoying the fruits of victory.
ויאמר י״י מסיני בא פתח תחלה בשבחו של מקום ואח״כ בצרכיה׳ של ישר׳. בספרי דאל״כ מה עניין מסיני בא וגו׳ לעניין הברכות ולמה הפסיקה פרשת הברכות עד שפתח תחלה וזאת הברכה והניח הברכות והתחיל י״י מסיני בא וגו׳ ואח״כ חזר וסיים הברכות כלם על הסדר אבל רש״י ז״ל הוסיף עוד ואמר שבשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל כלומר וכדיים הם שתחול עליהם ברכה:
מסיני בא יצא לקראתם. לפיכך אמר מסיני ולא בסיני שאחר שירד על הר סיני וראה את ישראל באים להתיצב בתחתית ההר יצא משם ובא לקראתם וזהו שנאמר ויוצא משה את העם לקראת האלהים למדנו שהשכינה יצאה לקראתם שמלת לקראת בכל מקום מורה על הבאים זה כנגד זה כל אחד כנגד חברו:
וזרח משעיר למו. שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו הופיע מהר פארן שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלו ולא רצו. וכן שנינו בספרי כשננלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד נגלה אלא על כל אומות העולם בתחלה הלך אצל בני עשו ואמר להם מקבלים אתם את התורה ולא רצו וגומר הלך אצל בני עמון ומואב אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה אמר להם לא תנאף אמרו לפניו רבש״ע כל עצמה של ערוה שלהן היא שנאמר ותהרין שתי בנות לוט מאביהן וגומר הלך אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה אמר להם לא תגנוב אמרו לפניו רבונו של עולם אביהם לסטים היה שנאמר והוא יהיה פרא אדם וגומר עד שבא אצל ישראל וקבלוה דאל״כ מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן פי׳ מאי בעי בשעיר שהיא מקום מושב בני עשו ומאי בעי בפארן שהוא מקום מושב בני ישמעאל כדכתיב בהגר ותשב במדבר פארן והכי איתא בפ״ק דעבודת כוכבים:
ואתא לישראל מרבבות קדש ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש. בספרי הוסיף מלת לישראל אחר מלת ואתא להודיע ביאתו למי היתה אבל גבי י״י מסיני בא לא הוסיף מפני שמלת למו שפירושו לבני ישראל האמור למעלה ישוב גם אל מאמר מסיני בא כאילו אמר י״י מסיני בא למו וזרח משעיר למו גם הוסיף מלת ועמו קודם מרבבות קדש מפני שבספרי פירש שמ״ם מרבבות קדש הוא מ״ם המקצ׳ לא מ״ם ממנו כמ״ם מסיני משעיר מהר פארן הסמוכים לו מפני שאז יהיה פירושו שהשם פירש מרבבות קדש ובא לבדו ולכן בזולת תוספת מלת ועמו יהיה פירושו ואתא מקצת רבבות קדש ואין לו טעם בלתי מלת ועמיו גם הוסיף מלת מלאכי קוד׳ מלת קדש מפני שמלת קדש נופל על דבר כמו ואנשי קדש ופה הם המלאכים:
אש דת למו שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גב אש לבנה נתן להם בלוחות כתב יד ימינו. פי׳ האש של דת שהיא האש שחורה הרשומה על גב האש לבנה כמו דיו השחור על גבי הנייר ברשומי הדת שהיא התור׳ נתנה למו בלוחות הכתובות בכתב יד ימינו כאילו אמר מימינו למו אש דת שפירוש מכתב יד ימינו נתן למו האש של דת שהיא האש הרשום בה הדת:
ויאמר ה׳ מסיני בא וגו׳ – ראוי היה שיסמוך לכאן יחי ראובן. למה הפסיק בנתים באלו הפסוקים כולם. והנראה אצלי כי לפי שהוא אמר וזאת הברכה להורות שהיתה הברכה ראויה. אשר בירך משה להורות שהיה המברך ראוי. וכן לפני מותו בזמן הראוי. וכל זה ידוע וברור שהוא אמת. אבל היות המקבלים ראויים. שזה נרמז באומרו את בני ישראל. זה צריך לברר. שנראה בהפך שהיו עם קשה עורף. כאומרו הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם. לכן בא לבחון איך היו ישראל ראויים לקבל הברכה. אחר שקבלו התורה בזמן שלא היה ראוי לקבלה. כי ידוע כי השם הלך אל כל האומות שיקבלו התורה ולא רצו לקבלה כמאמרם ז״ל. ואח״כ בא לישראל שיקבלוה. והיה ראוי שלא יקבלוה. אחר שהלך אצל כל האומות ולא קבלוה. וז״ש ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. שהם אדום וישמעאל. ואמר וזרח משעיר. לפי שהם היו יותר ראויים לקבל התורה לפי שהיו בני יצחק ורבקה. ולכן בא להם בפנים מאירות. וזהו וזרח משעיר. אבל בישמעאל לפי שהיו בני קטורה אמר הופיע מהר פארן. הופעה בעלמא בלי קירון פנים. ולכל אלו היה מוליך התורה בימינו שיקבלוה בחבה ואהבה. וזהו אף חובב עמים. ועכ״ז לא רצו לקבלה. וישראל הקדושים תוכו לרגליך תחת ההר וקבלו תורתך ואמרו תורה צוה לנו משה מורשה. עד שבסבת התורה קבלו מלכותך כולם ביחד. וזהו בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. וא״כ עם כזה ראויים הם לברכה. באופן שהברכה ראויה בין מצד המקבלים בין מצד המברך:
או נאמר שהאריך בכל זה להורות שזאת הברכה היתה מוסכמת מהשם והנו נצב שם לברך העם. וזה לבחון מה שאמר איש האלהים. שהיה נביא האלהים ובנבואה היה אומר כל אלו הדברים. ולכן התחיל לסדר שבחו של מקום ואמר ה׳ מסיני בא וזרח משעיר ואתא מרבבות קדש. מסובב במלאכים להביא בימינו התורה לישראל. עד שמצד סדור שבחיו של מקום ירד השם ועמד אצל משה לברך את העם. עד שהיה מדבר עמו כאשר ידבר איש אל רעהו. ואומר כל קדושיו בידיך והם תוכו לרגליך וכו׳. באופן שבזה אמר איך זאת הברכה היתה ראויה. אחר שהשם היה עומד שם ומברכתו יבורך כל גבר. ומה אומרים תורה צוה לנו משה.
ולפי שמשה היה רועה נאמן. וידע לסדר דבריו על נכון ולסדר שבחיו של מקום לחבב את ישראל בעיני המקום. ראוי היה להיות מלך על ישראל. וזהו ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם. לרמוז שמלכותו היתה מוסכמת מצד כל העם. וזהו ויהי בישורון מלך. ולא כלל העם לבד. אלא בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. ואמר זה לפי שהקנאה אינה אלא בגדולים כאומרו ורצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו. אע״פ שאני פירשתי שם שפירושו לגדולים שבאחיו כמו על כל רב ביתו. וכן פירוש ורוב בניו גדולת בניו. שהיו כולם גדולים במלכותו. וכן לרוב אחיו. וזהו להורות על מעלת מרדכי:
או נאמר שהאריך בכל זה לסדר שבחיו של מקום להודיע חסדי השם הגדולים שעשה עם ישראל לא עשה כן לכל גוי. ולכן אמר ראו חסדי השם עם יריאיו. כי ה׳ מסיני בא וזרח משעיר הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו. לתת התורה לאומות העולם ולא לישראל. וכל זה כדי שלא יהיה להם פתחון פה לומר אלו נתת לנו התורה היינו שומרים אותה. כי כוונת השם לא היתה אלא ליתנה לישראל לפי שהיו ראויים לקבלה. וזהו אף חובב עמים כל קדושיו של ישראל בידיך. ועיניך שמת עליהם מתחלת העולם. והם הרגישו בדבר ותוכו לרגליך. ונכנסו בתחתית ההר לקבל דברותיך ואומרים תורה צוה לנו משה וגו׳:
או שיאמר והם תוכו לרגליך – לפי שאו״ה לא רצו לקבל התורה מצד העונשים והאזהרות התלויות בה. לפי שלמדו מעשו אביהם שאמר אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. אחר שבה תלויין עונשין ואזהרות. כאותה ששנינו ואלו הן שבמיתה פרועי הראש וכו׳. אבל ישראל אע״פ שידעו כל זה. תוכו לרגליך והוכו ונדכאו תחת רגליך. וקבלו עליהם עונשים ואזהרות. ושמעו קול מוריהם נוגשי פרעה ושוטריהם. כאותה ששנינו רשב״י אומר שלשה מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל וכולן לא נתנו אלא על ידי ייסורין. ואלו הן תורה וא״י ועוה״ב. וזהו תוכו לרגליך לקבל דברותיך. ומה אומרים תורה צוה לנו משה. ואם לאו מורשה קהלת יעקב. כי מכאן נמשכו רש ועושר כאומרו ה׳ מוריש ומעשיר. ואמר זה ישפיל וזה ירים. וזהו כאשר ירים משה וגו׳ כמאמרם ז״ל:
ויאמר – וקודם שהתחיל הברכה המתחלת ״ברזל ונחשת מנעלך״ (דברים ל״ג:כ״ה), אמר זאת ההקדמה, והתפלל על השבטים למען תחול ברכתו. כי אמנם דברי הברכה בכל מקום מדברים עם המברך, כאמרו ״אמור להם״ (במדבר ו׳:כ״ג). וכן כל דבריו מ״ברזל ונחשת״ (כה) עד ״על במותימו תדרך״ (כט), היו עם ישראל. אבל דבריו הקודמים היו עם האל לבקש מלפניו על עמו.
ה׳ – לשון קריאה.
מסיני בא וזרח... אש דת למו – הזכיר זכותם של ישראל כדי שתקובל תפלתו עליהם ותחול ברכתו, ואמר אל האל יתברך: הנה ״מסיני בא וזרח״ והופיע ממקומות שונים לישראל, ״אש דת״ הבאה מרבבת קדש – מצד ימין של קדש, כי אמנם נתן באספקלריה המאירה.
ויאמר, before he commenced with his blessing in verse 25 with the words ברזל ונחושת מנעלך, he pronounced a list of prayers addressed not to the people but to God, in order to prepare the ground for his blessings when he intoned it to become effective. Words of blessing are invariably addressed to the recipient of the blessing directly. When God instructed the priests to bless the Jewish people, part of that instruction was: אמור להם, “say to them!” (Numbers 6,23) All Moses’ words from verse 25 on are couched in this traditional mode of phrasing a blessing.
'ה, this is an exclamation mode.
מסיני בא וזרח וגו' אש דת למו. Moses recalls the Israelites’ merit in order that his prayer on their behalf be accepted. He therefore tells God, that at the time when He came from Sinai and became manifest in a number of locations to Israel, the word קדש in the expression מרבבות קודש does not refer only to the myriads of angels but to the totality of Torah, and that the experience of holiness by Israel at the time emanated from the “right” side of this emanation, i.e. the people experienced what is known in kabbalistic parlance as אספקלריאה מאירה, “a clear undistorted vision.”
(ב-ה)[הקדמת הברכה: שלושה סיבות שראויים להתברך]:
וקודם שיברך, הציע הצעה בה הורה מצד שלושה עניינים שישראל היו ראויים לאותה ברכה:
הראשון – מצד קבלם התורה.
השני – לכתם אחריו במדבר עם כל אותם הקורות הרעות שקרו להם, כמו שהעיד הנביא (ירמיה ב ב) ׳לכתך אחרי במדבר׳.
והשלישי – מצד שתי תולדות טובות שעשו משתי דברות הראשונות.
והתחיל: ויאמר, ה׳ – ר״ל אתה ה׳, כק[ורא] על דרך הקריאה.
מסיני בא וזרח הופיע ואתא אש דת למו. ר״ל, ׳בא וזרח למו אש׳ של ׳דת׳, כלומר קבלת דת של אש, ר״ל, דת חזקה וקשה, כמו שהעושה מלאכה בשבת בסקילה1 [ושאר] מעולי התורה הכבדים, ואפילו הכי הם קיבלום, וזה אחת מהשלוש טובות שעשו.
וה׳בא׳ ו׳אתא׳ ו׳זרח׳ ו׳הופיע׳, שהם לשון זכר, ר״ל על האש, שבא פעמים לשון זכר.
שנית, אף חובב עמים – בשעה שהאומות היו עומדות בשובה ונחת, שאתה מחבב העמים, הוא – העם הזה, כל קדושיו בידך, והם – קדושים – תוכו לרגליך, ר״ל שהיה העם [כולו] הולך אחר הנהגתו במדבר במקומות לא יכילו גויים2 ושקם עליו מקרים רעים וגדולים.
שלישית – ישא מדברותיך, שלא [נשאו] יותר משתי דיברות, אותם ששמעו מפי הגבורה, ׳אנכי׳ ו׳לא יהיה לך׳.
[השפעת שתי הדברות הראשונות]:
ומאותם השתיים הולידו שתי תולדות טובות נכוחות:
אחת – כששמעו ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳, [שהוא פעל] כל הנפלאות שעשה להם בהוציאם ממצרים, אמרו בודאי תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, ונתאמתו שתורה מן השמים ושהוציאם ממצרים לתכלית הגדול הזה.
שנית – כששמעו ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, קיבלו מלכות שמים שלימה עליהם. וכן העיד ואמר ויהי בישורון מלך בהתאסף, היינו בעת מתן התורה ששמעו הדיבור השני הזה:
1. שעל השבת נצטוו במרה, וראה פירוש רבינו שם.
2. ע״פ ירמיה (י י), כלומר במקומות שאין בהם גויים, כי לא ניתן לגור שם.
פתח תחלה בשבחו של מקום כו׳. דאם לא כן, מה ענין ״ויאמר ה׳ מסיני״ לכאן:
שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה. וכן שנינו בספרי, שהלך אל עשו אם יקבלו את התורה, והשיב עשו מה כתיב בה, אמר לו ״לא תרצח״ (שמות כ, יג), ״לא תגזול וגו׳ ״. אמר עשו, כל ברכתו שנתברך ״ועל חרבך תחיה״ (בראשית כז, מ). אמר לישמעאל שיקבל את התורה, אמר מה כתיב בה, אמר ״לא תגנוב״ (שמות כ, יג). אמר, כל ברכותיו אינו רק ״והוא יהיה פרא אדם ידו בכל״ (בראשית טז, יב), שיהיה מלסטם את הבריות, ואיך יקבל התורה. אמר לעמון ומואב שיקבלו את התורה, אמרו מה כתיב בה, אמר ״לא תנאף״ (שמות כ, יג). אמרו, כל עצמן של אותה אומה של עריות הוא, דכתיב (בראשית יט, לו) ״ותהרנה שתי בנות לוט מאביהן״, היאך יקבלו את התורה
:ואף על גב דבקרא לא כתוב אלא שעיר ופארן, ובפרק קמא דעבודה זרה (ב ע״ב) נמי קאמר שהחזיר הקדוש ברוך הוא את התורה על כל אומה ולשון, ומנא לן לומר כך. ונראה, דודאי היה הקדוש ברוך הוא מחזיר התורה על כל האומות, דאם לא כן, מאי שנא שהיה מחזיר אותה על עשו ועל ישמעאל – משום שלא יאמרו אם נתת לנו התורה היינו מקבלין, שאר אומות נמי יאמרו כך. אלא על כל אומה ולשון היה מחזיר. וקרא דקאמר ״וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן״, הכי קאמר, אחר שחזר על כל האומות ולא קבלוהו, בא אל עשו וישמעאל, כי אלו מסתבר יותר שיקבלוה, שהם זרע אברהם, שקיים כל התורה (יומא כח ע״ב), והיה מחזיר עליהם דרך מעלות; מתחלה אל הרחוק, עד שבא אל עשו וישמעאל. והם היו ראוים לקבל אותה, מפני שהם זרע אברהם, ואפילו הכי לא קבלו אותה. ולפיכך ״וזרח משעיר למו״, כיון דלא קבלו אף בני עשו – שוב אין מי שיקבל אותה, ובא אל ישראל מהר שעיר. וכן בפארן גם כן, שבסוף בא אל פארן, אמר אלו בני ישמעאל [ראוי] שיקבלו אותה, ולא קבלוה. אז בא אל ישראל, כי מעכשיו לא נשאר אחד
:ומה שזכר עשו וישמעאל, מפני כי יש בעשו שאין בישמעאל, ויש בישמעאל שאין בעשו; ישמעאל נמול בתחלה (בראשית יז, כה), וקבל עליו בריתו של אברהם. ועשו אינו בן הפלגש, כמו ישמעאל שהיה בן הפלגש. ולפיכך באחרונה בא אל אלו שנים. והא דאמרינן בספרי שהשיב עשו מפני שנאמר לו ״על חרבך תחיה״, וכן ישמעאל מפני שנאמר לו ״והוא יהיה פרא אדם ידו בכל״, לא שהאומות האחרים שלא נתברכו בברכה הזאת לא היו משיבים כך, אלא רוצה לומר אפילו אלו שהיו מזרע אברהם ויצחק, כיון שנתברכו בברכה הזאת שאינה הגונה וראויה, כל שכן האחרים, שלא נתברכו כלל, שנמצאו בהם כל אלו הדברים כולם
:ואם תאמר, ומנא ליה לרז״ל לומר שהחזיר הקדוש ברוך הוא התורה על כל אומה ולשון, שמא לא החזיר רק על בני אברהם, וכיון דאינהו לא קבלוה, אחרים לא כל שכן. ויש לומר, דזה לא יתכן, דהרי הם יהיו אומרים שהיו מקבלים אותם, ולא היה יכול לענוש את האומות – מה שלא קבלו את התורה – מכח קל וחומר. דהא בפרק שור שנגח (ב״ק לח. ורש״י שם) מסיק דבשביל זה היה הקדוש ברוך הוא מתיר ממונן לישראל, ולא מענישין מכח קל וחומר. ולפיכך בודאי על כולם החזיר. אלא שכתיב בקרא ״שעיר״ ו״פארן״, שהם האחרונים, דמסתברא שהם יקבלו אותה:
אש שחורה על גבי אש לבנה כו׳. דבר זה סוד מופלא, כי התורה נקראת בשתי שמות; נקראת בשם ״חסד״, ״ותורת חסד על לשונה״ (משלי לא, כו), ונאמר (משלי ג, יז) ״דרכיה דרכי נועם״, ונקראת בלשון ״אמת״, ״תורת אמת היתה בפיהו״ (מלאכי ב, ו). כי המצוה בעצמה עשייתה הוא הטוב ונועם. ולפיכך היה יסוד התורה אש לבנה. וכאשר תשכיל במצוה תמצא אותו אמת ונכון הוא, כמו כבוד אב ואם. ושמירת שבת טוב ונועם הוא, וכאשר תשכיל בו נמצא שהוא ראוי ומחוייב לעשות. נמצא כי עיקר המצוה הוא טוב וחסד, וזהו מורה אש לבנה, כי הלובן מורה הטוב והזכות, דומה לאור שהוא טוב. והצורה, היא אש שחורה, כי השחור מורה על רשימה מבוארת היטב, כך התורה דבריה מבוארים ברורים:
ויאמר ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו וגו׳ – הל״ל לסיני בא, ורש״י פירש שיצא לקראתם כחתן כו׳, ועדיין קשה למה מסיני בא ולא ממכון שבתו השמים, גם צריך יישוב למה הזכיר זריחה בשעיר והופעה בפארן, גם קשה לדעת רז״ל שאמרו (ספרי ב׳:ב׳) חזר הקב״ה על בני עשו וישמעאל לקבל התורה ולא קבלוה למה הזכיר שעיר והר פארן ולא הזכירם בשמם עשו וישמעאל, גם מלת למו צריך יישוב, כי יש אומרים מלת למו חוזר על ישראל כי לפי שהאומות לא רצו לקבל התורה וישראל קבלוה ע״כ נתוספה לישראל זריחה והופעה ואין לשון המקרא משמע כן.
ונראה לפי שכל שמות האלו מתייחסים אל אומה מיוחדת, כי שעיר מיוחד לעשיו איש שעיר, (בראשית כ״ז:י״א) והר פארן מיוחד לישמעאל, שנאמר בו (שם ט״ז:י״ב) והוא יהיה פרא אדם ופרא נגזר מלשון פארן, ע״כ לא הזריח ה׳ גילוי שכינתו אל אותן שני אומות עצמן כי ידע הקב״ה שאין סופן לקבל התורה ולא בא אליהם כ״א לבעבור שלא יהיה להם פתחון פה לומר אילו היה נותנה לנו היינו מקבלים אותה, ע״כ לא הופיע ה׳ שכינתו על האומות כי לא היו ראויין לכך והופיע עליהם מן אותן המקומות המתיחסים אל אותן האומות. ובזה מדוקדק הלשון וזרח משעיר למו. אמנם עדיין אנו צריכין למודעי לנו למה נקט כאן זריחה וכאן הופעה, וכאן הזכיר למו אבל בהופעה לא הזכיר למו.
ונראה שכך פירושו – כי לשון זריחה מצינו אצל השמש כמו וזרח השמש (קהלת א׳:ה׳) וכן רבים אבל לשון הופעה לא מצינו כ״א אצל גילוי שכינתו ית׳ יושב הכרובים הופיעה (תהלים פ׳:ב׳) ולפי שישמעאל עשה תשובה אבל לא עשו לכך הזריח מן שעיר המתיחס לעשו בזריחה הנמשלת לזריחת אור השמש, ורמז עוד לעשו שמונה לחמה, ולכך נאמר למו שאותה זריחה מועטת הגיע למו ואולי הזריח להם השמש ממש, אבל לישמעאל שעשה תשובה בחייו הוסיף לשון הופעה דהיינו גילוי שכינתו מהר פארן המתיחס אליהם, אבל לא זכו מ״מ שיגיע אותו אור גדול אליהם ממש לכך לא נאמר למו כי לא הגיע אליהם אך ראו את האור בהר פארן מרחוק, אבל עשו להיות אותו אור רק אור השמשי ע״כ זרח משעיר למו ממש, אבל לישראל בא מהר סיני בלא שום זריחה והופעה כי לאומות הוצרך לבא ע״י זריחה והופעה לדבר עמהם בפנים מאירות אולי יתפתו לקבל התורה שלא יהיה להם פתחון פה לומר אילו היה בא לנו בפנים מאירות היינו מקבלים אותה. אבל ישראל שחשקה נפשם בתורה ואהבוה מאוד, לא הוצרך להזריח ולהופיע עליהם אלא מסיני בא ביאה בעלמא. ומתחילה ירד ה׳ אל הר סיני ומשם בא אל ישראל כי אותו הר מתיחס אל ישראל כי הוא הנמוך שבהרים וישראל המעט מכל העמים.
וכמו שאמרו (אבות א׳:א׳) משה קבל תורה מסיני, ולא אמרו על סיני, אלא לפי שמשה לרוב ענותנותו חשב את עצמו לשפל אנשים לומר מה אני שתנתן תורה על ידי, אך כאשר שמע דבר ה׳ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג׳:י״ב). אז נקט בלביה למה דווקא על ההר הזה וכי אין בעולם הרים גבוהים ממנו אלא שכך מדתו של הקב״ה שבוחר ביותר בשפלים לשכון את דכא ושפל רוח, הנה מאז שוב לא היה משה מסרב בשליחתו והיה מקבל עליו שתנתן התורה על ידו לכך נאמר משה קבל תורה מסיני, כי מן סיני למד זה שהוא ראוי לקבל התורה יותר מזולתו, וז״ש רז״ל (מגילה כט.) על פסוק למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים ס״ח:י״ז). כולכם בעלי מומין אצל הר סיני כמה דאת אמר או גבן או דק (ויקרא כ״א:כ׳). ומה מום מצא באותן הרים או מה ענין גבן להרים כי גבן הוא מום שבעינים, אלא שרמז כאן שרום לב הוא מום גדול בתורת ה׳ והרים אלו להיותם גבוהים מום בם. וכנגד זה באדם עינים רמות הוא מום שבעין לכך מביא ראיה מן או גבן וע״כ אין הרים אלו מתיחסים אל ישראל כ״א הר סיני, ועליו ירד ה׳ מתחילה כי בזה הורה להם שהקב״ה שוכן את דכא ביותר ויקחו ראיה מכאן שלא מרבכם מכל העמים חשק ה׳ בכם כי אתם המעט וע״כ המה נאים לתורה ותורה נאה להם לכך נאמר ה׳ מסיני בא. והוא באמת, שבח גדול זה לישראל עד שיהיו ראויין לקבל הברכות.
ואתה מרבבות קדש – י״א שבא מן רבבות קדש מלאכים אשר אמרו חמדה גנוזה אתה בא ליתנה לב״ו, אך מ״מ בא הקב״ה מהם לפי שקדושים הם ואין בהם יצה״ר וניאוף וגזילה ע״כ מצד היותם רבבות קדש בא לישראל להשלים חסרונן ולצרף חלודת חומר שלהם כזהב המצורף באש לכך נאמר מימינו אש דת למו, כדי לצרף אותם לבלתי יטו לשמאל כ״א לימין כי לב חכם לימינו (קהלת י׳:ב׳).
אֵשדָת: אש דת ק׳ (ועיין הטעם בבחיי1), והוא חד מן ט״ו מלין דכתיבי׳ חדא מלה וקריין תרין מילין, וסימנם במ״ג2 ד״ה א׳ כ״ז. והדל״ת בקמץ. [אשדת כ׳, אֵשׁ דָּת ק׳].
1. בבחיי: על אתר, ד״ה מימינו.
2. במ״ג: מ״ג-ד דה״א כז יב.
פתח תחלה בשבחו של מקום כו׳. ר״ל מה ענין שבחו של מקום גבי ברכות של שבטים. לכן פי׳ פתח תחלה וכו׳:
יש בו הזכרת זכות לישראל כו׳. דאל״כ למה לא פתח בשבח שברא העולם, או שאר שבחות של מקום:
יצא לקראתם כו׳. ר״ל למה כתיב מסיני, לסיני הוה לי׳ לומר. לכן פי׳ יצא לקראתם וכו׳, פירוש כבר הי׳ בסיני, וכשבאו ישראל יצא לקראתם מסיני, שנאמר ויוצא משה את העם לקראת אלהים מן המחנה. ולשון לקראתם אינו נופל אלא כשבאים זה לקראת זה:
להם. ר״ל למה לא פירש למי הופיע. לכן פי׳ להם, דהיינו לישראל. אבל גבי וזרח משעיר, לא היה צריך לפרש, מדכתיב למו, דקאי על ישראל, דסמך ליה לעיל מיניה:
לישראל. ר״ל למה לא כתיב למי אתה. והוצרך לפרש לישראל:
ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש כו׳. ר״ל דמ״ם מרבבות הוא מ״ם מקצת, ולא מ״ם ממנו. והוכחתו דלא מצינו מקום ששמו רבבות, על כרחך צריך לומר מ״ם מקצת וק״ל. והרא״ם פירש, דאם יהי׳ מ״ם ממנו, שאז יהי׳ פירושו שהשם פירש מרבבות קודש, ובא לבדו. וזולת מלת ועמו, יהי׳ פירושו ואתה מקצת רבבות קודש, ואין לו טעם בלתי מלת ועמו, והוסיף מלת מלאכי קודם מלת קודש, מפני שמלת קודש נופל על דבר, כמו (שמות כ״ב:ל׳) ואנשי קודש, ופה הם המלאכים. עכ״ל:
באש שחורה ע״ג אש לבנה. כמנהג העולם לכתוב בדיו על הנייר. והקרא מסורס לפי פירוש זה, כאלו כתיב מימינו למו דת אש. ויהי׳ פירוש דקרא הכי, מכתב יד ימינו נתן למו דת, דהיא התורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. [ר׳ אליהו מזרחי]:
דבר אחר אש דת כתרגומו כו׳. דלטעם ראשון קשה דצריך לסרס המקרא, לכן פי׳ דבר אחר וכו׳. ולפי דבר אחר לחוד קשה, הוה לי׳ לומר מאש דת, דאז היה פירושו מן אש, כלומר מתוך אש לבן. לכן הוצרך גם לטעם ראשון:
He began with the praise of Hashem, etc. Rashi is answering the question: What relationship is there between the praise of Hashem and the blessings of the tribes? Thus he explains, He began, etc.
[He] also mentions the merit of the Israelites, etc. Otherwise, why not begin with the praise that He created the world or other praises of Hashem?
He went out to meet them, etc. Rashi is answering the question: Why it written from Sinai? It should have said to Sinai. Therefore, he explains, He went out to meet them, etc. The explanation being that He was already at Sinai, and when Yisroel came, He went out from Sinai to meet them as it says, And Moshe brought the people toward (לקראת) [the Divine Presence of] Hashem, [leading them] out of the camp." And the expression לקראתם (to meet them) is appropriate only when one is coming to meet the other.
To them. Rashi is explaining why the verse does not say to whom He appeared. Therefore he explains to them, i.e., to Yisroel. But regarding [He] radiated forth from Se'ir, he does not have to explain because there it is written to them (למו)," referring to Yisroel mentioned above.
To the Israelites. Rashi is answering why it does not say to whom He came? Thus he needs to explain, To the Israelites.
Part of the myriads of sacred angels, etc. Rashi is explaining that the מם of מרבבות means part of and not from. His proof is that we do not find anywhere a place called רבבות. Perforce the מם here means part of, and this is easy to understand. Re"m explains that if the מם here means from, it would mean that Hashem left the myriads of sacred angels and came by Himself. If Rashi had not added the words with Him, the verse would be saying that part of the myriads sacred angels came, and this is not understandable [because why did they not all come], unless one adds the words with him. Rashi adds the words מלאכי (angels) before the word קודש (sacred), because the word sacred is [an adjective] that applies to something [a noun], such as in the verse (Shemos 22:30), אנשי קודש (men of holiness). And here [the noun is] the angels. Until here are his words.
In black flame on white flame. As people commonly write with ink on paper. The verse has to rearranged according to this explanation as if it is written, from His right [hand] to them—the flaming Torah law. And the explanation of the verse is as follows, From the writing of His right hand He gave them a law, which is the Torah that is written in black fire on white fire. (Re"m)
Another interpretation, — אש דת as rendered by Targum [Onkelos], etc. [Rashi gives two interpretations] because according to the first interpretation one has to rearrange the [words in the] verse; therefore he gives another interpretation, etc. But according to the other interpretation one can ask that it should have said מאש דת, meaning from the fire, i.e., from white fire [as according to this interpretation there is no need to have both black and white fire]. Therefore he also needs the first interpretation.
(ב-ה) פרשת וזאת הברכה
ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו וגו׳. עד בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל – נדרשתי ללא שאלוני אמרתי אך דבר שפתים לאמר לנמהרי לב להוציא דבר האלהים ולחשוב מחשבות חסרון בו התארים והדמיונות המורים גשמות ותנאי הדמות כתארי בני אדם. פחדו פחד רבים וירחיקו שיוכל ה׳ להשיג דבר מגשם והאריכו בטענותיהם והם טענות הפילוסופים גם במאמר הכתוב (לעיל ד׳) השמע עם קול אלהים (שם ה׳) ואת קולו שמענו ודומיהם השתדלו לפתור שלא ידומה אליו יתברך קול שהוא נענוע האויר וכדומה מן הדברים לא יתכנו אלא לגוף ובעל, גשם. ואני לא באתי לסתור דבריהם כי קטנם עבה ממתני ולא אאמין מפני זה חיוב הגשמות בו יתברך חלילה כי אם להסתפק ולומר כי ההכרח כזה לא ישובח ולא נדב מה תארו ומה נאה לו? ואם אדבר במהות הרוחות והכוכבים אף אם לא אגיע אל אמתת הדרוש אתי תלין משוגתי ואין בדבר עון אשר חטא.
{א} אולם בברא העולם ישתבח שמו אין לבקש ולתור דבר מעצמותו ומהותו ולא יחשב לנו לפוקה פשע וחטאה. והנה פחד פחדתי ומורא יעלה על ראשי להתעסק בדברים כאלו ולהגיד הזה יכשר זה במציאות מרום וקדוש אשר אין שכל כדאי להזכירו ולברך בשמו. ואשר מצאנו בדברי התורה מלא על כל גדותיה. והדת ניתנה והשמיעונו הכתובים (שמות ט׳) יד ה׳. (זכרי׳ י״ד) ועמדו רגליו. (בראשית ח׳) וירח ה׳. וידבר ה׳. (לעיל ד׳) השמיעך את קולו. (בראשית ח׳) ויאמר ה׳ אל לבו. (שם ג׳) ויעש ה׳ אלהים כתנות עור וילבישם.. (שמות ל״א) כתובים באצבע אלהים. ושיהיה ה׳ עומד במקום כמי שיש לו שיער. ושיהיה נעתק ממקום למקום ושיהיה מתנועע כלם הביאם ברוחב היד הרב בעל העקידה שער ב״ה. לא ידענו אופן פירושם. אין הכרח מטענות הפילוסופים להרחיקם או לקרבם על כי לא ידענו לצייר הדבר לחסרון ידיעתנו. כי אם האדם בדברו יוכל בשפתיו להניע האויר עד שיכה בפעמוני האוזן וישמיענו הדברים אין המנע שלא יוכל ה׳ להניע האויר באופן זה ויותר שלם. גם אונקלוס חשב להסתתר בפירושו מימרא דה׳ ואידי ואידי חדא הוא שידבר ה׳ ויאמר דברים. ואלו פעולות הגשמה וממי שיש לו שפתים ולשון ובעל דברים! ואני חשבתי החסרון בדעתנו ושאין לבקש בו יתברך שום דבר כי מהותו אינו נודע לא בחיוב ולא בשלילה אף אם נראה מום ושמץ פסול. כי אלו היה התואר ההוא מורה כל מום רע לא היתה התורה כותבתו וכבר היתה יודעת להביא מלות ומאמרים ירחקו הגשמות כאשר עשה אונקלוס. אלא שבתארים הללו סודות נעלמות לבעלי הקבלה ועל כן כשר הדבר לבלתי תת תפלה לאלהים בשום פנים ולתלות החסרון בהשכלתנו. זאת תלמדנו תורת משה ותודיענו לעבדו ולכבדו כעור באפילה בלתי בקש בעצמותו דעת וחשבון ודבר שפתים אך למחסור. כדבר שכתוב (ישעיהו מ׳) אל מי תדמיוני (שם) ומה דמות תערכו לו שאין לתת לו דמיון או צורה כי לא ידענו דמותו וצלמו ואין בכחנו להכיר דבר למעלה מערכנו כאשר גם סוס ופרד לא יכיר דבר למעלה מערכו. ומפני שלא ידענו תארו לא מפני זה נוכל לשלול ממנו בהחלט כל דבר. ואבי ראה גם ראה מה שרצה משה בפרשה הזאת ללמדנו ולהסיר מדעתנו חקירה בהי״ת ליחס או להרחיק ממנו הדברים מטענות החוקרים באמרו שה׳ מסיני בא וגו׳ הנה ייחד אל הי״ת ההליכה הישיבה הזריחה ידים ורגלים ודבור כל קדושיו בידיך והם תוכו לרגליך ישא מדברותיך. והוסיף שלא תתמה ולבך אל ירך מדברי הפילוסופים המואסים בהחלט ליחס תנאי הגשמות בו יתברך כי לא כצורנו צורם ותורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב תלמדנו להפך ושאין גנאי לו לתארהו בתנאים האלה כאשר שמעת עד כה. והנה אמרות ה׳ אמרות טהורות דברים של טעם הואיל וה׳ אלהינו משפילי לראות בשמים ובארץ רם ה׳ ושפל יראה ולא ימאס לצמצם שכינתו לשכון בתוך בני ישראל ולא ימנע מרוממותו להשתתף עמם שנאמר (שמות כ״ה) ושכנתי בתוכם ומגודל ענותנותו יתרצה ויתפייס להתערב בקרב עם קרוצי חומר ולהתלבש בתאריהם ובמדותיהם. כי כל הגדול מחבירו ענותנותו גדולה עליו כידוע גם בקרב עם ועם.
{ב} אף לנו יאות ללמוד ממנו להדמות אליו במשפט השררה והאדנות ולא ירום לבב המלך מקרב אחיו ולא יתנהג ברבנות יותר מדאי אם יחפוץ קיום מלכותו. על כן יהיה משפט המלך אשר ימלוך להתנהג עם העם בלשון רכה ולהיות אתם כאח וכריע. והנה על ככה צוה ה׳ (לעיל י״ז) מקרב אחיך תשים עליך מלך לבלתי רום לבבו מאחיו כי מלך נכרי יתהלך עם עמו בגאוה וזדון וישנאוהו העם ולא יאריך במלכותו כמאמר חז״ל כל פרנס המנהיג את הצבור בנחת זוכה ומנהיגם לעולם הבא שאין רצונו בארץ החיים אשר אין שמה מלוכה ושעבוד. אלא הטעם שלא תכרת ממלכתו לעולמי עד ועוד ינהיגם ימים ארוכים. וכן נאמר (משלי כ״ט) מלך שופט באמת דלים כסאו לעד יכון. שלא אמר מלך שופט בצדק. כי השופט וחונן דל יעשה בלי צפיית תשלום גמול ממנו וזהו חסד של אמת יורה היות לו לב רחמן ורב חסד ולזה יאהבוהו העם וכסאו לעד יכון כי אמנם עם הארץ יאבו מלך שיתייחד עמם באהבה ואחוה שלום ורעות. וע״ז אמרו שאול זכה למלוכה על ידי שזקנו היה מדליק נר לרבים. הואיל ובחרו באיש חונן ונותן ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה ולא יתגאה בזדון לבו עליהם לפיכך הוסיף משה במאמרו ויהי בישורון מלך וגו׳ רצונו שככה יאות לישראל להדמות לדרכי ה׳ ויהי בישורון מלך בתנאי שיתקבצו ויתייחדו ראשי העם עם שבטי ישראל והגדולים נשמעים לקטנים ומעורבים ביניהם ולא ישתררו אלו על אלו גם השתרר:
והר״ר גרשם בני זלה״ה פירש הכתוב באופן אחר. והוא כי גלוי וידוע {ג} ששלשה מיני מלכות הם. יש מלכות היחיד המושל לבדו על העם ואין איש אתו ועשה כרצונו המלך ויתרומם ויתנשא לדמיון מלכי ישראל ומדי ופרס. ויש שררה בין גדולי הארץ ונשיאיה בדמות הפלשתים ודומיהם אשר עליהם שרים וקצינים ורוזנים נוסדו יחד הרודים בעם העושים במלוכה ודלת העם תחת ממשלתם. ואופן הממשלה השלישית כאשר כל העם מקצה ימשולו על הארץ ואין הפרש בין טובי העיר להדיוט שבהדיוטות בדבר הממשלה כלם יתקבצו הבכור כבכורתו והצעיר להנהיג סדר המדיני ועדיין היום מלכיות כאלה. אמנם מבואר ששתים הראשונות יהיה להם קיום והעמדה יותר מן השלישית. הואיל ובזאת העם הנבל ולא חכם בנקל יעמדו אלה נכח אלה וחלק לבם עתה יאשמו ויתנו מקום לאיש הגדול שבהם להתנשא על כלם ולמלוך עליהם בחמה שפוכה. כאשר אירע למלכות רומי אשר בהכניסם גם העם בשררות כידוע נפלו בשעבוד הקסרים ואבדו שלטנותם. ככה עשו גם בני ישראל בימי השופטים התאוו תאוה להיות כלם ראשים ואיש הישר בעיניו יעשה עד כי הוכרחו להמליך עליהם מלך ככתוב. והנה מרע״ה נתנבא עליהם לאמר ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם להיות יחד עם שבטי ישראל ודלת העם גם הם בשלטנות והכהנים והעם יהרסו כלם בייחוד להיות כלם ראשים:
ויאמר ה׳ מסיני בא וגו׳ – רז״ל אמרו (ספרי) יצא לקראת ישראל מסיני, וזרח משעיר שפתח לבני עשו ליתן להם התורה, הופיע מהר פארן שהלך גם כן לישמעאל, וקשה למה התחיל במאוחר שהוא מסיני בא שזה היה אחר שפתח לשעיר ולפארן ולא קבלו ויצא לקראת ישראל כשרצה ליתנה להם, עוד צריך לדעת למה שינה לדבר בג׳ לשונות בא זרח הופיע והיה לו לכוללם יחד על זה הדרך מסיני בא ומשעיר ומפארן, עוד למה בסיני הקדים זכרון המקום ואחר כך מה שהיה ממנו ובפארן ושעיר הקדים הבא ואחר כך המקום.
אכן יתבאר הענין בהעיר אומרם ז״ל למה לא זכו האבות ובפרט יעקב שהיתה מטתו שלימה לתת להם ה׳ תורתו, ואמרו (בראשית רבה ע ט עד יד) שהטעם הוא לפי שאין שכינה שורה על פחות מס׳ ריבוא, ונתינת התורה צריכה היתה השראת שכינה, כמו שכן מצינו (שמות י״ט כ׳) וירד ה׳ על הר סיני.
והנה יאמר האומר הלא מצינו שאפילו שנים שיושבים ועוסקים בתורה אמרו במשנה (משנה אבות ג׳:ב׳) שכינה שרויה ביניהם, לזה אמרו קדמונינו יודעי דעת כי מה שאנו אומרים שצריך ס׳ רבוא הוא על השראת כללות השכינה, ומה שזוכים עשרה שיושבים ועוסקים בתורה או שנים הוא על אות א׳ שמאיר ממנה המופיע במי שיתעורר להדבק בקדושה כל אחד כפי כחו, ואין דומה הארה ב׳ לג׳ וג׳ לד׳, אבל כללות השכינה אינה שורה אלא על ס׳ רבוא מישראל.
והוא מאמר הכתוב ה׳ פירוש כללות השכינה מסיני בא להקביל ישראל, ובצאת השכינה להקביל עם נבחר עם יציאתה יצאו ב׳ אורות ובאו אחד דרך הר שעיר ואחד דרך הר פארן לישראל שעברו דרך שם לסיבה ידועה, ולזה הקדים מסיני בא שהיא ביאת כללות השכינה ואחר כך הודיע חלקי אורה שבאו דרך מקומות הלז, ודקדק לומר זרח והופיע להעיר שלא הלך דרך שם אלא זריחה אחת והופעה אחת ממנו, ולשון הופעה יאמר על חלק מועט מהקדושה כדרך אומרם ז״ל (מכות כ״ג:) הופיעה רוח הקודש במדרשינו, שהוא גדר קטן שבבחינת השראת אור השכינה, ויחס לבני שעיר גדר גדול מגדר של ישמעאל כפי מדרגתו כי הוא למעלה מישמעאל.
ובזה נתישבו כל הדקדוקים, גם מה שהקדים זכרון סיני לביאה ובשעיר ובפארן הקדים לזריחה והופעה כי במקום זכרון ה׳ הוא מאמר הופיע וזרח והבן, והכוונה בכל המאמר להעיר מעלתם להרבות בברכתם כי ראוים הם לברכה, וזה מדרך הרוצה לברך בכל לבו לעורר הדברים להלהיב הלב לברך בכל לבו, וכן תמצא שעשה יצחק כשרצה לברך יעקב היה מקרבו אליו ואמר לו (בראשית כ״ז כ״ו) גשה נא ושקה לי בני, וזה מדברים המעוררים.
ועיין מה שפירשתי בפרשת ויחי בפסוק (מ״ח ח׳) מי אלה בא׳ מן הדרכים, וכמו כן האדון משה בחר לו לעורר אהבת לבו אליהם ממה שה׳ אהבם והעלה אותם, ונפשו הקדושה תתלהב לאהוב אהובי עליון, וזה אחד, משלימות אהבתו בהקדוש ברוך הוא.
ואתה מרבבות קודש – הראשונים (רש״י בשם ספרי) אמרו שנתכוון לומר שהביא עמו חלק מרבבות ולא כל ולא רוב להודיע ענוותו יתברך, ולדבריהם יפרשו תיבת ואתה במקום והביא, ואין זה פשט התיבה, ואם יפרשו ואתה הוא ובא, אין מפורש אם הביא אפילו קצתם, ואולי שסוברים שהבאת המקצת אין הכתוב צריך לאומרו, ומה שלמדנו מן הכתוב הוא שלא הביא עמו הרבבות קודש והניחם שם.
וחוץ מדרכם נראה שהכוונה הוא להעיר מעלתם של ישראל, כי הניח ה׳ צבא מעלה רבבות קודש ובא אצל ישראל, ופירוש ואתה בא בהחלט מהם ועשה במקומם עמו ונחלתו, וכן היה ששם בסיני צוה לישראל (שמות כ״ה ח׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ועזב עליונים, ותמצא בספר הזוהר (תרומה ק״מ:) כמה נצטערו צבא השמים כשקבע ה׳ דירת שכינתו בתחתונים אשר בחר לו.
מימינו אש דת למו – פירוש טעם שבחר ה׳ לשכון שמה בתחתונים ואתה מן רבבות קודש לפי שמימינו אש דת למו, והוא על דרך מה שאמרו ז״ל (שמ״ר פל״ג א) בפסוק ויקחו לי תרומה משל למלך שהשיא בתו כו׳ אמר המלך קחי גם אותי עמה, והוא הטעם שנתן כאן לואתה מרבבות מטעם מימינו אש דת למו פירוש לישראל.
ואומרו אש דת ולא אמר דת אש, להסמיך תיבת אש לתיבת מימינו להעיר שנתנה התורה מימין ומשמאל, (ספרי כאן), והוא אומרו מימינו זה ימין, אש זה שמאל שהוא גבורה הרמוזה בבחינת האש משניהם דת למו, והוא סוד (דב״ר ג יב, תנחומא יתרו טז) אש לבנה על גבי שחורה, והוא סוד קריאת התורה תושיה (יבמות סב ילק״ש רמז כג) מצד הגבורה ונותנת עוז וממשלה מצד החסד.
ויאמר, ה' מסיני בא, He said: "Hashem came from Sinai, etc." Our sages in the Sifri understand this to mean that God came towards the Jewish people at Mount Sinai, וזרח משעיר למו, and that on the way towards the Jewish people He first offered the Torah to the descendants of Esau (who lived in Se-ir). The words הופיע מהר פארן would mean that God also offered the Torah to the Ishmaelites whose abode was in the desert of Paran. The difficulty with this exegesis is why would the Torah mention the Ishmaelites last when, geographically speaking, God would have first encountered the Ishmaelites, seeing He is described as coming from Sinai? Furthermore, we need to know why the Torah employs three different verbs for describing God's arrival, i.e. בא, זרח, הופיע? Why did the Torah not simply lump all this together by writing: "He came from Sinai, Se-ir and Paran?" Besides, why did the Torah first mention the place when referring to Sinai, whereas it describes God's "shining" or "appearing" before mentioning where this took place, i.e. Se-ir or Paran respectively?
We may best understand this when considering why the Torah had not been given to Jacob who, after all, had raised twelve sons all of whom were loyal to the Abrahamitic tradition. Midrash Hagadol on Genesis 32,2 says that the Shechinah does not come to rest on an assembly of fewer than 600,000 (Jews or angels). Giving the Torah to the Jewish people required the presence of 600,000 as the Torah reports that God descended on Mount Sinai for the occasion (Exodus 19,20).
How do we reconcile this statement with the opinion offered in Avot 3 that even if two people discuss words of Torah the Shechinah is present? Knowledgeable scholars explain that the first statement refers to the total presence of the Shechinah, whereas the statements we find in Avot regarding the presence of God when 10 or even fewer Jews engage in Torah is a reference to a portion of the Shechinah. This "portion" of the Shechinah suffices to inspire the people studying Torah to gain greater insights. The degree of insights afforded such people studying Torah varies with the number of people involved in such study. The fewer the number, the smaller the input due to the Shechinah.
When the Torah mentions here that God came from Sinai, this is a reference to the totality of the Shechinah. It arrived to welcome the people of Israel. On the other hand, when God approached the tribe of Esau and Ishmael respectively, He employed only a small portion of the Shechinah. One such portion appeared to Se-ir, the other to the Ishmaelites in Paran. What the Torah describes here is the return of these two "portions" of the Shechinah which had "offered" the Torah to the nations mentioned. This is why mentioning Sinai first is perfectly in order as the bulk of the Shechinah had never departed from the encampment of the Jewish people at Sinai. The very words זרח and הופיע are only descriptions of the insignificant parts of the Shechinah which appeared to these nations. We find a similar expression in Makkot 23 where the Talmud describes the appearance of Holy Spirit in the hall of the academy with the words הופיע רוח הקודש בבית דינו של שמואל. The Edomites (descendants of Esau) enjoyed a relatively greater portion of the Shechinah on that occasion than the Ishmaelites as their biological relationship to the Jewish people is closer than that of the Ishmaelites.
We have now explained all the nuances in our verse including the fact that Sinai is mentioned at the outset as the source from which the Shechinah travelled to these other nations. The purpose of the whole verse is to demonstrate the spirituallly high level of the Jewish people at the time which made it possible for Moses to bestow such far-ranging blessings upon them both collectively and according to their respective tribes. Moses acted no differently from Isaac when he prepared himself to bless Jacob and asked him to approach his father so that he could kiss him (Genesis 27,26). Extolling Israel's superiority put them in a suitable frame of mind to receive the blessing just as being kissed by his father put Jacob in the right frame of mind to receive the blessing.
You will do well to read what I have written on Genesis 48,8 where Jacob asked Joseph who the two lads were whom he had brought to be blessed. Moses' display of love for the Jewish people is part of his many outstanding characteristics.
ואתה מרבבות קדש, and arrived with the myriads of holy ones. According to Rashi who quotes Sifri, the letter מ preceding the word רבבות means that God was accompanied only by some of the myriads of holy beings, or at least the Torah describes it in this fashion to demonstrate the "humility" of God. According to this view the word ואתה means "He brought." This is certainly not the plain meaning of this word. On the other hand, if we understand the word ואתה to mean "He came," there is no proof that God was accompanied by even some of His holy hosts. Perhaps those commentators thought that there was no need to mention that God was accompanied by merely some of His myriads of holy hosts and that therefore He was accompanied by all of them. What the Torah does tell us then is that though God was accompanied by all these myriads of holy hosts He did not leave them in a terrestrial domain.
If we ignore the conventional explanations we may view what is written here as a reflection of the spiritual level of the Jewish people. The Torah tells us that God left behind Him in the Celestial Regions the myriads of holy hosts and instead came to take up residence amongst the Jewish people here on earth. The word ואתה means that God arrived for a permanent visit with the Jewish people, making them His people and His inheritance. The Zohar on Terumah item 140 describes the anguish experienced by these heavenly hosts when they became aware that God had moved His abode to the "lower" terrestrial regions.
מימינו אש דת למו, from His right hand He presented the fiery Torah to them. This is the reason why God chose to take up residence on earth and departed from the myriads of holy beings in the Celestial Regions. We find something analogous in Shemot Rabbah 33,1 explaining Exodus 25,2 as a parable describing a king who had an only daughter who stipulated to his son-in-law to be that there must always be room in his house for him. God considered the Torah His only daughter and when He gave it to Israel He stipulated that there be a place for Him also amongst the Israelites. The Torah explains that the reason God left His abode in the Celestial Regions was that He had given His "right hand," i.e. the Torah, to the Jewish people and He could not bear being separated from the Torah.
The reason the Torah describes the Torah as אש דת instead of as דת אש is in order for the word אש, "fire" or "fiery" to appear next to the word מימינו, "on His right." The Torah emphasizes that when God gave the Torah to the Jewish people He did so with His right hand as well as with His left hand. The word אש symbolises God's left hand, as it stands for the emanation גבורה. This is the mystical dimension of the statement in Devarim Rabbah 3,12 that the Torah (parchment) was white fire inscribed with black fire. It is also the deeper meaning of Avot 6,1 that studying the Torah provides תושיה, wisdom, through the emanation of גבורה and עז וממשלה, strength and authority derived from the emanation חסד.
ויאמר ה׳ מסיני בא – הם י״ו כנפי החיות י״ב בד׳ פנים ואח״כ פני אדם וכמ״ש אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ואח״כ ויאמר לאדם וכמ״ש בזוהר פ׳ בראשית וכן כאן מימינו אש דת למו הוא ויאמר לאדם. ב׳ עלמין הם זה ובא. שבשביל התורה יהיה זוכה לב׳ עלמין אלו. והוא בסוד ברכת כהנים האבות והשבטי׳ והן ר״ת של הד׳ דרגין.
וזרח – הוא י״ג תיקונים.
הופיע – הוא פשוט וגילופין והה׳ דרגין האלו הן נגד ה׳ מראות שראה יחזקאל.
ה׳ מסיני בא – הוא צד מערב והם היו חונים במזרחה של ההר.
וזרח משעיר – הוא צד הצפון. הופיע מהר פארן. הוא צד דרום.
ואתה מרבבת קדש – הוא צד שישראל היו חונים שם והוא המזרח. ולכך אמר ואתה שהוא הבא עם אדם ביחד נקרא אתה.
מימינו וגו׳ – הוא ד׳ קצוות בתורה נגד ד׳ קצוות דלעיל. פ״א ה׳ מסיני וגו׳ שד׳ פעמים נתחדש הדיבור עמו. א׳ מסיני בא. שנתן התורה. וזרח משעיר. דהיינו אחר שסבבו את הר שעיר ונאמר ויהי כאשר תמו וגו׳ וידבר ה׳ אלי לאמר וגו׳ שאז הדיבור היה מיוחד לו והג׳ הופיע מהר פארן. שאז נשנית התורה כמ״ש בין פארן ובין תפל ולכך אמר הופיע שהוא יותר מוזרח. והד׳ ואתה מרבבת קדש. שנכנסו לא״י ואז זכו לתורה מה שלא זכו קודם לכן. פ״א ה׳ מסיני בא וגו׳ שזכו מחמת עצמן בשביל שאמרו נעשה ונשמע. וזרח משעיר. כמ״ש בגמ׳ כשרצה הקב״ה ליתן תורה לישראל החזירה על כל אומה ולשון ובא אל ישמעאל א״ל תורה מה כתיב בה א״ל לא תנאף אמרו אי אפשר תנה לישראל וכו׳ וכולם נתנו להם מתנות דהיינו עשו וישמעאל ונתנו להם עשייה ושמיעה שאמרו נעשה ונשמע. ואתה מרבבת קדש. שגם שאר השרים נתנו להם מתנות.
אש דת – מצות המלך קרויה דת.
ה׳ מסיני בא – הרבה שירות נשגבות מתחילות ממעמד הר סיני, כי הוא תהלת האומה ויתרונה מעל כל עמי הארץ כי לא נעשה כן לכל גוי, ושם כרת השם ברית עם ישראל, ועשאם לעם סגולתו והיה להם למלך, והם קבלו עליהם עול מלכותו, וא״כ משם התחלת עניני האומה ותקון סדורה, וראוי לפתוח בו תחילה, וכן עשתה דבורה בשירתה, וחבקוק בתפלתו, וכן במזמור ס״ח אשר שרו בו כאשר העלו ארון ברית ה׳ מעיר דוד אל מקומו, ולזה תחלתו יקום אלהים יפוצו אויביו, כמו שאמר משה בנסוע הארון, והנה פה שיעור הכתוב כך הוא, משה התפלל לשם ואמר, אהה ה׳. יחי ראובן ואל ימות וגו׳, ובעבור שהזכיר השם סדר בשבחו, ואמר דרך מאמר מסוגר שהוא מחוקק ישראל ומלכם, והוא יושיעם, והוא מקור כל הטובות והצלחות:
מסיני בא – מסיני הראה לישראל ונתן להם את תורתו:
וזרח משעיר למו – הר סיני ושעיר ופארן קרובים, והכונה שמכל הצדדים הבריק האור והופיע רכב אלהים עד שבא אל סיני, וכן אמר דוד המלך ע״ה רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה׳ בם, וחבקוק אמר אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן סלה, וכן דבורה הזכירה שעיר ואדום:
הופיע – האיר:
ואתה – ובא:
מרבבת קדש – מתוך רבבות קודש שהם המלאכים, ומתוכם זרח ובא אש של תורה לישראל מימינו של הקב״ה, ומלת ואתה מושכת עצמה ואחרת עמה, כאילו אמר ואתה למו אש דת מרבבות קודש, דהיינו מימינו של הקב״ה אתה למו דת אש, ותבין מזה ענין מ״ם מרבבות ומ״ם מימינו:
וזרח משעיר למו – ידוע שישראל סבבו את הר שעיר רוב אותן הימים שנתאחרו במדבר, ככתוב ונסב את הר שעיר ימים רבים, והנה שם זרח לישראל אור הש״י בראותם עוצם המופתים והנפלאות שעשה להם הש״י להאכילם מן מ׳ שנה, שלא בלו שלמותיהם בכל הזמן הארוך ההוא, עד שמשם התחילה הישועה לצמוח לישראל, כאמרו רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם צפונה ומן אז התחילו להשתדל במלחמות האומות אשר נצחום מעבר הירדן מזרחה (רלב״ג); הופיע מהר פארן שאז נשנית התורה כמ״ש בין פארן ובין תפל, לכן אמר הופיע שהוא יותר מזרח (הגר״א).
מרבבות קדש – להראב״ע והרע״ס הוא דבוק עם מימינו, וזה לא יתכן לחבר מה שבעל הטעמים הפריד באתנח, ואחרים יאמרו טעם המקרא אתה למו אש דת מרבבות קדש דהיינו מימינו של הקב״ה אתה למו דת השם ב״ה; וגם זה אינו נכון כי קבלת התורה היתה ממנו ית׳ לא ממלאכי קדש, ולכולם הי׳ ראוי לומר קדושים, ולזה הוסיף רש״י מרבבות מלאכי קדש (ע׳ רא״ם), ונ״ל מרבבות הוא תואר אל התורה, וטעם רבבות כמו רבי תורתי (הושע ח׳) שפי׳ לרד״ק הדברים הגדולים והחשובים והנכבדים שבתורה, כענין רב ביתו שפי׳ גדול ונכבד, וכן מרבבות קדש היותר חשוב והיותר נכבד בענין הקדש והיא התורה, והמ״ם היא מ״ם היתרון והפלגה, ותרגואו (אללער פאָרציגליכעס הייליגטהום), וטעמו זרח והופיע ואתה להם הדבר היותר חשוב ונכבד שבקדושה, והיא התורה, כמו שיאמר אש דת, ובמכדרשב״י (זהר משפטים קכ״א) אורייתא מחכמה נפקת מאתר דאקרי קדש, ולפי״ז האתנח במקום הראוי, וכ״כ הגר״א בפי׳ לשה״ש דגול מרבבה היא התורה; ולדברי חכמי אמת המלמדים אותנו דעת סדר השתלשלות העולמות והדרגתם, באמרם שכל עולם היותר עליון וגבוה הוא אור המחיה והמקיים את העולם שתחתיו, ולעולם האצילות (שכולו אלקות גמור דע״ס דאצילות מלכא בהון איהו וגרמיה חד בהון איהו וחיוהי חד בהון) יש יתרון על השלש עולמות בי״ע, כי אורו מתפשט ומאיר לכל השלש העולמות שתחתיו, והתורה הקדושה ששורשה העליון הנעלם נעלה הוא מעלה מעלה גם מאצילות קדשו ית׳ כי היא האור המקיים כלהו עלמין (עיי׳ בנפש החיים לקדוש ה׳ מהר״ח וולאזין שער ד׳ פ״י) ויאות לפי״ז לקרוא את התורה בשם מרבבות קדש, כלומר היותר חשוב והיותר נעלה בענין הקדש, ודע שאונקלס תרגם מלת למו שהוא לנסתרים במלת לנא שהוא למ״ב, ולא ידעתי טעמו.
אש דת – בספרי אמרו דמויים וחקוים שהאש יתדמה בהם לתורה אלהית, וז״ל מה אש ניתנה מן השמים כך דברי תורה ניתנו מן השמים (כמו שיסוד האש העליון והדק שביסודות ולכן מקומו קערורית גלגל הלבנה ככה התורה האלקית מבין שאר התורות כולן היא מפעל אלהי׳ ומסודרת משכל העליון) מה אש חיים לעולם אף ד״ת חיים לעולם (ע״י האש יתערבו היסודות ויעשו המזגים ויתהוו ההווים והחיות בכלל תלוי בחום ובליחות ככה התורה האלקות היא החום האלקית אשר בלבות עובדי הש״י שהוא יסוד החיים הנצחיים כמאמר הנביא והיה בלבי כאש בוערת) מה אש קרוב לה נכוה רחוק ממנה צונן כך ד״ת וכו׳ (כמו שהאש ראוי לאדם שישב אדם במצוע המקומי ור״ל שלא יתקרב פן ישרף ולא יתרחק ממנו הרבה כי יתחזק עליו הקור כך התורה האלקית לא ירחיק אדם ממנה כי היא חייו ואורך ימיו ולא יכניס עצמו לפנים ממחיצתה בהכנס בסודותיה, כמאמר אל תתחכם יותר במופלא ממך אל תדרוש (ערי״א), ואמר ברעיא מהימנא נשא (ד׳ קכ״ג) מאן דאיהו חייבא וייעול למנדע רזין דאורייתא וכו׳ מבלבלין מחשבתיה שלא ייעול לאתר דלאו דילי׳) ואמרו עוד רז״ל שהתורה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, כלומר נגלה ונסתר; ויש לומר עוד בהתדמות התורה לאש, כי כמו שהשלהבת תתקטן ותתגדל כפי מעוט ורבוי חלקי אשיים שבדבר שהשלהבת נתלה בו, כך השגת התורה האלקית תתרבה ותתמעט כפי הכנת נפש האדם אל קבלת השגתה, וכמו שלמדונו רבותינו (בפ׳ קנין תורה) מ״ח דברים שהתורה נקנית בהם, מהם המדות המשובחות והמעלות הנפלאות שצריך להתנהג בהם הישראלי הרוצה להיות מוכתר בכתר התורה, והנמנע מהם אינו זוכה להשגתה האמתית, עמ״ש מזה במשפטים באש אוכלת בראש ההר.
ה׳ מסיני בא – הטעם ה׳ נגלה עלי כאן כדי שאברך את ישראל, והנה ברכותי מפי עליון. ואמר שבא מסיני שהוא המקום שנגלה עליו תחלה, ובבואו לכאן, הנה כבודו זורח ומופיע משעיר ופארן שהם בין הר סיני והר נבו, {ואתה מרבבות קדש – עזב המלאכים אשר אתו בשמים,}א ובא למו, בשביל ישראל, כדי לברכם.
מימינו אֶשְדָת – מימין לאשדת הפסגה הזאת שהיה משה עומד אז בתחתיתה. וטעם זכירת הימין, כי סיני ושעיר ופארן כלם לדרום הר נבו, והדרום נקרא ימין, והצפון נקרא שמאל. ואין הכוונה כלל על מתן תורה, שאם כן היה לו לומר אל סיני, לא מסיני.
אשדת כתיב מלה חדא, והוא מן אשדות הפסגה {דברים ג׳:י״ז}, וי״ו מימינו הוא על דרך בנו בעור {במדבר כ״ד:ג׳}, והיתה מתחלתה וי״ו הכנוי, על דרך מטתו שלשלמה {שיר השירים ג׳:ז׳} (שהוא על דרך לשון ארמי, שמיה די אלהא {דניאל ב׳:כ׳}, אלההון די שדרך מישך {דניאל ג׳:כ״ט}), ובמשך הזמן נשכח עיקר הוראתה, וחזרה להיות אות נוספת, לפיכך מצאנוה גם אצל שם שהוא לשון נקבה, כגון חיתו ארץ (בראשית א׳:כ״ד), וכן כאן מימינו אשדת. מלת דת איננה לשון עברי, ואף לא לשון ארמי, אלא לשון פרסי. הטעמים הם מסכימים תמיד עם הקרי, וכאן הקרי הוא אש דת בשתי מלות, לפיכך היה מן ההכרח שיהיו הטעמים בלתי מסכימים עם פירושי. אֶשְדָת בתי״ו בלי סמיכות, כמו עזרת מצר {תהלים ס׳:ל״ג}, חכמת ודעת {ישעיה ל״ג:ו׳}, וזולתם.
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
ויאמר ה׳ מסיני בא – לא נאמר ״לסיני בא״ אלא ״מסיני״: ה׳ בא מסיני ושכן בתוך ישראל (מכילתא יתרו כ, ב).
״בא״, ״זרח״, ״הופיע״, או ליתר דיוק: ״הופיע״, זרח״, ״בא״, הם שלבי ההתקדמות בהתגלות האור. ״הופיע״ הוא היציאה ההתחלתית מן החושך, הנצנוץ המבשר על האור הקרב ובא. ״יפע״ (קרוב ל״יפח״: לנשוף אוויר) מקביל לעלות השחר. ״זרח״ (קרוב ל״זרע״: להפיץ, לזרוע) הוא זריחת קרני האור, דמדומי הבוקר. האור עדיין רחוק, אך קרניו כבר בוקעות ומגיעות אלינו. כאשר האור ״בא״, הוא כבר מאיר מעל ראשנו. ״קוּמִי אוֹרִי כִּי־בָא אוֹרֵךְ״ וגו׳ (ישעיהו ס, א–ג). משמעות התמונה שם היא, שבעת שאור ה׳ מאיר בבהירות מעל ישראל, מפציע השחר לשאר העולם.
משעיר – ״שעיר״ הוא עשו, ״פארן״ הוא ישמעאל (בראשית כא, כא). מה שנאמר כאן הוא כנראה כך: ההבטחה לאברהם הייתה יכולה להתקיים דרך ישמעאל ודרך עשו. אולם ישמעאל הפך ל״פארן״ ועשו הפך ל״שעיר״; נמצא שעצם אופיים הראה שהבטחת ה׳ הייתה צריכה להמתין לדור אחר, מאוחר יותר. רק עם קבלת התורה על ידי ישראל נעשה הדור מוכן להשראת שכינת ה׳ עלי אדמות. ״למו״ מוסב גם על ״הופיע״. עִם ישמעאל הופיע אור השחר לישראל; עִם עשו זרחו לישראל דמדומי נץ החמה; עִם מתן תורה בסיני הגיע אור ה׳ לרום שמֵי ישראל. כעין זה אמרו בספרי על פסוקנו: ״הלך אצל בני עשו ואמר להם מקבלים אתם את התורה״ וכו׳ (עיין שם).
ואתה מרבבת וגו׳ – העיון בפסוקים השונים המזכירים את תיבת ״אתה״ מראה שמשמעותה העיקרית אינה הגעה מבחינת המקום, להגיע למקום כלשהו, אלא הגעה אל אדם מסוים, ובייחוד הגעה שציפו לה. ״רבבות קודש״ הם רבבות רוחות, משרתי ה׳, שהם ״קדש״ בעצם מהותם: הם תמיד מוכנים ומזומנים לעשות מעשים טובים בשירות ה׳; מהותם לא נותנת להם את האפשרות לחטוא. עליהם נאמר: ״לֹא־יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן״ (יחזקאל א, ט), לעולם אינם סוטים מדרכם. לפיכך דברי התורה אינם מכוונים אליהם, כי התורה נועדה להשתית את אורח החיים של יצורים רוחניים־גופניים שנקראים לשמוע בקול ה׳ בחֵירות ולפיכך מסוגלים גם לחטוא. לא ״שעיר״ ולא ״פארן״ ואף לא ״רבבות קודש״ היו ראויים לתורה זו.
מימינו אשדת למו – ״אש דת״: שתי תיבות אלה, הכתובות כתֵיבה אחת, מהוות מושג אחד.
״דת״ באה רק כאן כשם המגדיר את מושג התורה. היא כביכול התפיסה הכלל־עולמית של התורה, והיא מגדירה את משמעות התורה בתכניתו הכלל־עולמית של ה׳.
״אש״ היא הכוח היוצר תנועה, שינוי וחיים בכל היצורים הפיזיים; ״האש השחורה״, כפי שחז״ל קוראים לה (דברים רבה, עקב ג, יב), האש החשוכה והבלתי נראית, שבאמצעותה יוצא לפועל החוק הנצחי הכלל־עולמי שניתן מאת ה׳, המושל בכל יצוריו. חוק זה פועל בכל היצורים, ללא ידיעתם שלהם וללא רצונם שלהם. הוא נוסד על ידי ההכרה העליונה והרצון העליון, שכן ה׳ ייסד אותו ורצה בו, ובאמצעותו הוא מוציא לפועל את הרצון הכל־יכול שלו.
חוק זה מושל גם באדם, היצור שנקרא לממש את החירות המוסרית. אולם החוק איננו פועל בתוכו, שלא מדעתו ושלא מרצונו; הוא בא אל האדם, כדי שיוכל לקבל אותו בחירות דעתו ורצונו. חוק זה הוא התורה. התורה אינה אלא חוק ה׳ המכוון אל האדם, אשר בכל שאר היצורים הוא פועל מאליו. כאשר האדם מקיים את התורה, הוא עושה – בדעת ובחירות – את מה שכל שאר היצורים עושים ללא דעת וללא חירות. התורה היא ה״אש שהפכה לדת״.
ו״מימינו״: יד ימין של ישועת ה׳, העוזרת והתומכת (עיין שמות טו, ו ופירוש שם), היא שמסרה לאדם אש זו שהפכה לדת. האדם נבוך, נטול משען וחסר ישע, ללא תורה זו בידיו, המבארת לו את הווייתו הפנימית ביותר ואת ייעודו, והמבטיחה לו את עזרת בוראו, בורא עולמו. התורה ממלאת את הצורך הפנימי ביותר של האדם (עיין פירוש, תהילים יט, ח).
״דות״, שהוא השורש של ״דת״, מופיע שוב רק בלשון חכמים במובן של ״דוּת״, מאגר מים שאינו חצוב עמוק באדמה אלא בנוי מעל האדמה (ראה בבא בתרא סד.). ״דות״ הוא מאגר על־קרקעי הנמצא בַּמישור בתחום שימושו של האדם, והוא משמש לאסיפת המים שניתנו לאדם מן השמים למען צרכי חייו הגופניים. לפיכך ״דת״ היא שם ראוי לאוסף ההוראות שניתן לאדם מאת ה׳ לצורך חייו המוסריים. ובהרחבה מופיעה ״דת״ מאוחר יותר, במגילת אסתר, במובן של פקודה שיצאה מפי שליט בשר ודם.
״דות״ קרוב ל״דוֹד״, הקרוב שנדרש להושיט סיוע אבהי: אחי האב (עיין ויקרא כה, מט), וגם כאן אנו מוצאים את המובן המקביל של ״דוּד״: כלי קיבול. אולי קרוב לכך גם ״דדד״, השורש של ״דַד״ האֵם.
ויאמר – פתח דבריו בתהלות ה׳ ובהם זכות ישראל מעין ברכתו אשר ברך כל ישראל. והשבח הוא שזכר ארבעה זמנים. שבהם התגלה כבוד ה׳ עליהם. וע״י זה הגיעו אל המעלות הנשגבות. ה׳ מסיני בא. הזמן הא׳. מעת שבאו אל מדבר סיני בא להם התגלות ה׳ על הר סיני. וכרת עמם ברית בהר חורב. וצוה למשה את כל החקים והמשפטים והשכין שכינתו בתחלה על הר סיני. ואחרי כן במשכן. וזרח משעיר למו הוא עת השנית מהתגלות אלהים שהשאיר ה׳ להם שישיגו יראת הרוממות ואהבת ה׳ עד״ה (מלאכי ג כ) וזרחה לכם יראי שמי, שמעת שנסעו מהר חורב. סבבו ל״ח שנים סביבות הר שעיר (שהמרגלים נשלחו בשנה השנית מקדש או מקדש ברנע. שהיו סמוך לשעיר כמ״ש בענין המרגלים (לעיל א׳ מד) ויכתו אתכם בשעיר, ובשנת הארבעים היו ג״כ סמוך לשעיר כמ״ש (לעיל ב ד) אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וגו׳ ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה. וישבו ל״ח שנה בקדש מקום שהיה מעשה המרגלים כמ״ש (לעיל א מו) ותשבו בקדש ימים רבים. וסבבו את הר שעיר ג״כ י״ט שנה כמ״ש (שם ב א) ונסב את הר שעיר ימים רבים: וכל אותן הל״ח שנה עסקו בתורה וראו את מעשה ה׳ והנהגתו עמהם הכל בדרך הנסיי וע״י זה עלו מדרגות רבות ביראת ה׳ כי כבר כתבנו שבצאתם ממצרים היו חולים בנפש. וכל המעלות שהשיגו ביראת ה׳ באותן הל״ח שנה יכנה בשם זריחה שיורה על התחלת זריחת האור ולא על התמדתו. שלא הגיעו להיות עובדי ה׳ מאהבה רק אחר גמר משנה התורה:
הופיע מהר פארן הוא הזמן הג׳ מעת שהתחיל לשנות להם משנה התורה עד שגמר שהשיגו אז אהבת ה׳ והתורה נשנה בפארן כמ״ש (דברים א׳:א׳) במדבר בערבה בין פארן וגו׳. ויכנה בשם הופעה שיורה על התמדת האורה:
ואתה הוא הזמן הרביעי שהוא עת כריתת ברית ערבות מואב כמו שכתבנו שאחרי שנהיו עובדי ה׳ מאהבה התעוררו מעצמם לברית ההיא לקבל עליהם ועל זרעם, לשמור את כל דברי התורה, וגם נכנסו בערבות על אחרים. ומעת הזאת הסכים ה׳ להשכין שכינתו בתוכם לעולם. ששרש אתה יורה בכל מקום על התמדת הדבר ההוא שמה:
מרבבות קדש שאתה להם מסבת והתעוררות רבבות קדש שהם ישראל שמעת נסעם מהר חורב קראם בשם רבבות, (במדבר י׳:ל״ו) שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל. ואחרי גמר משנה התורה נתכנו בשם עם קדוש כמ״ש (דברים כז) וה׳ האמירך היום וגו׳ ולהיותך עם קדוש וגו׳. ושני השמות ביחד הם רבבות קדש: ובזה אמר תהלת ה׳ וזכות ישראל וקבלת התורה וברית הר חורב ולכתם במדבר ארבעים שנה. כמ״ש (ירמיהו ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך וגו׳ לכתך אחרי במדבר וגו׳. וזכות כריתת ברית ערבות מואב:
מימינו אש דת למו בארבע העתים הללו נתן להם ה׳ מימינו אש דת, כי רוב התורה נתן ה׳ בסיני ובחורב והרבה בכל הל״ח שנים, ובעת משנה התורה נתוספו הרבה דינים, וגם בעת ברית ערבות מואב נתחדשו דברים. וגם מפני שהברית הזאת הוא ע״י התעוררות ישראל וקבלו מאהבה. והוא גמר הקבלה על כל התורה נחשב כאלו קבלו אז. וזכר ימין שיורה על חשיבות התורה שהיתה בימינו של ה׳ וגם על חשיבות מסירתה לישראל שניתנה להם מימינו ומעלת התורה שהיא דת אש: ועתה יבקש מה׳ שיקיים ברכות אשר ראויים המה לברכה זו. שיאמר:
ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו:1 העולם עומד בהשגחת ה׳ הפרטית ע״י תורה ועבודה וגמילות חסדים. והנה, כח העבודה היה ביד אומות העולם וחסידיהם משעת בריאת שמים וארץ, וביחוד היתה מגיעה מעלה זו לבני שעיר מיצחק אביהם שהיה יסוד העבודה, כמו שנתבאר בספר בראשית (יב,יז). אבל משעה שנבחרו ישראל בסיני2 ״זרח משעיר״ – מכוחו היפה של שעיר ״למו״ – היינו לישראל, וכדאיתא בזבחים (מה,ב) ״לרצון להם״ (שמות כח,לח) – ולא לאומות העולם3, ועל כן אין מביאים נסכים. שאע״ג שקרבנם טעון נסכים, מ״מ אין המה מביאים, היינו משום שנסכים המה המרצים את הקרבן4, כמאמר הושע הנביא (ט,ד) ״לא יסכו לה׳ יין, ולא יערבו לו זבחיהם, כלחם אונים וגו׳ ״.
הופיע מהר פארן: הוא ישמעאל. ומדבר במעלת גמילות חסדים שבודאי ישנו בכל אומות העולם, וביחוד בבני ישמעאל בני אברהם שהיה בעל גמילות חסדים נעלה {ועוד היום יש להם מדת הכנסת אורחים בהפלגה}. בכל זאת, בשעת שנבחרו ישראל במתן תורה, ״הופיע״ חוזק זה הכח בישראל, מחמת שגמילות חסדים להחזיק לומדי תורה5 היא העולה על כל אופני גמילות חסדים שבעולם, וכאשר יבואר עוד לפנינו, וזה אינו כי אם בישראל. {והיינו דכתיב בספר ישעיהו (נו,ה) ״ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם״, ויש לבאר את המשל ״ביתי״ – היחידית ו״חומותי״ – הרבים מה המה הנמשלים. ונראה, ד׳בית׳ הוא שדרים בו מעט אנשים, ו׳חומה׳ היא עיר חומה, שהוא כרך שמצויים בו הרבה אופני בני אדם. כך, הרבה מעשי צדקה וחסד שמשתתפים בהם כל אופני בני אדם נמשלים ל׳חומות׳, ורק צדקה של החזקת תורה שמעטים המשתתפים בה6 נמשלת ל׳בית׳7}.
ואתה מרבבות קדש: כל העולמות מתנהגים באמצעות שרי מעלה, ואפילו כל מין וכל גידולי קרקע יש להם מזל ברקיע, כמבואר בב״ר (י,ו)8. ומשעת מתן תורה נמסרה הנהגת העולם – לפי השגחתו יתברך על ישראל, וכדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו (סג,א) ׳אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל, שנאמר ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״ ׳. נמצא שהקב״ה ״אתה (לישראל) מרבבות קדש״ המה שרי מעלה9.
ובמה נעשו כל אלה הגדולות10 – ״מימינו אש דת למו״ – בזה שהיה בימין הקב״ה ״אש דת״11, וכבר אמרו בשם הגר״א ז״ל דבתיבות ״דת למו״ מבואר ׳תלמוד׳12.
ויש לבאר יותר, דמשום הכי כתב ״אש דת״ ולא ׳דת אש׳ כמשמעות הענין13, אלא משום שדרך התלמוד הוא כמו כח האש, אשר ניצוץ מהאבוקה עושה אבוקה גדולה אחרת, וכן ניצוץ מזו האבוקה עושה עוד אבוקה ע״י צירוף דברים המרחיבים כח הניצוץ. כך הוא דרך התלמוד, שמתחילה בבוא הלכה ונחקרת ע״י עיונה של תורה נעשה ״דת״, ואח״כ מזו ההלכה שכבר נגמרה חוקרים דין שני ע״י חקירות התלמוד. ומהדין השני מוסיפים לקח לבוא עוד לברר הלכה אחרת. נמצא, תחילה ״אש״ ואח״כ ״דת״.
ואמר בלשון ״למו״, שהקב״ה מסייע לעמל האדם להוציא דבר לאורה. ועיין מה שכתבתי בספר שמות (לד,כז)14.
1. רש״י פירש ע״פ דברי חז״ל המפורסמים, שהחזיר הקב״ה על כל האומות שיקבלו תורתו, והם סירבו. רבינו מפרש בכיוון אחר.
2. ״ה׳ מסיני בא״.
3. ׳ועובדי כוכבים לאו בני הרצאה נינהו׳.
4. כפי שכתב רבינו...
5. שהיא הגמילות חסדים המיוחדת לעם ישראל, באשר רק אצלם יש מושג של ׳לומדי תורה׳.
6. מצב החזקת תורה בתקופת רבינו משתקף בדבריו אלו.
7. אך לא כל כך ברור איך ענין זה מתחבר לנושא הפסוק שם שהם ״הסריסים אשר ישמרו את שבתותי״.
8. אמר ר׳ סימון, איך לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו גדל...
9. רש״י ״רבבות קודש״ = מלאכי קודש.
10. שנמסרה הנהגת העולם לפי השגחתו יתברך על ישראל.
11. שהיא התורה, כפירוש רש״י, רמב״ן וכו׳. אך רבינו ממקד זאת על התלמוד בלבד.
12. אותן אותיות בשינוי סדרן.
13. רמב״ן: וטעם ״אש – דת״ כמו ׳דת-אש׳.
14. בהרחב דבר.
ה׳ מסיני בא – אינו מדבר במתן תורה כמו שהעירנו כבר שד״ל, שא״כ היה לו לומר אל סיני ולא מסיני, אבל כונתו השגחת ה׳ על בני ישראל בלכתם במדבר, שבא למו תכף ומיד כשנצטרכו לו, ועזב מלאכיו ובא לעזרתם.
מימינו אשדת – כדברי שד״ל הנכונים מאד, מדרום שיפולי ההר, ואֶשְׁדָּת הוא הנפרד מן אַשְׁדּוֹת (עיין מה שכתבתי על שם זה בפרשת חקת), אבל אין כונתו על אשדות הפסגה בלבד, רק על ירכתי כל ההרים שלצפון ארץ ערב שישראל התהלכו שם, וה׳ התעורר לעזרתם ועשה להם ניסים.
ה׳ מסיני בא. בעל המשתדל הרחיק שיהיה בזה שום רמז למ״ת, ונדחק לפרש הכתובים על פי שטתי, ולא זו בלבד אלא שהעלים עינו ממליצות יורו על מ״ת כמי ואתה מרבבות קדש, וכן תורה צוה לנו משה, שגם לפי פירושו שכך ישראל אומרים כלומר מקבלים עליהם לקיים תורת ה׳, לא יתכן אם לא שקדם רמז על נתינת התורה ואיהי לפי פירושו? ועוד שאם תערוך פתיחת פרשה זו למזמור ס״ח ולשירת דבורה תראה שנוי מליצות יורו על ענין אחד ודבריהם מפרשים דברי משה, שהרי דבורה אמרה ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדי אדום, וכאן הוא אומר יזרח משעיר למו, ושם נאמר הרים נזלו וגו׳ וכאן הוא אימר הופיע מהר פארן, וכן במזמור ס״ח הוא אומר אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך וגו׳ ארץ רעשה גם שמים נטפו כמ״ש בשירת דבורה גם עבים נטפו מים, וכאן היא אומר ואתא מרבבות קדש, ובתהלים רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה׳ בם סיני בקדש, וכן דרך הנביאים לתאר הקב״ה שבא עם המלאכים הנקראים קדושים כמ״ש עיר וקדיש משמיא נחית, וכן הוא אומר ובא ה׳ אלהי כל קדושים עמך כמ״ש כאן ואתא מרבבות קדש ובס׳ תהלים רכב אלהים רבותים, ואולי יהיה מזה הענין כל קדושיו בידיך מעין אומרו כל קדושים עמך, ויהיה פירושו שה׳ חבב את ישראל או המין האנושי בכלל (אף חובב עמים) אפע״פי שכל קדושיו של הקב״ה בידו כלומר אע״פי שיש לו רבבות רבבות של מלאכים לשמשו ע״ד ושכנתי בתוך בני ישראל, ובא כל קדושיו וכו׳ לנכח ושלא לנכח כמנהג וכמו שבא בפסוק ובא ה׳ אלהי (שלא לנכח) כל קדושים עמך (לנכח) ושם סיים עלית למרום שבית שבי וגו׳ (ועיין בפי׳ ניר לדוד על התהלים בהערות) וחבקוק הנביא אמר בנבואתו אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה וגו׳, ובאו דבריו מכוונים לדברי משה כי תימן הוא שעיר, ופארן נזכר כאן ושם, ושם קדושים שבפ׳ ואתה מרבבות קדש, וכל קדושיו נרמז בשם קדוש וקדוש מהר פארן. ומדבריו למדנו שגם הוא על מ״ת ידבר, ופתח ואמר אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה כמו שאמר משה וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. — ואמר כסה שמים הודו כמ״ש מן השמים השמיעך את קולו ליסרך, וכן ה״א וההר בוער באש עד לב השמים, וגם נראה מדבורה ודוד שהיה יום ההוא יום ענן וקולות וברקים. — ואמר ותהלתו מלאה הארץ כמ״ש ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. — ואמרו קרנים מידו לו היא מליצה מקבלת ומפרשת מ״ש משה מימינו אש דת למו ונמשלה אצל חבקוק התורה לאור (קרנים) כמו שנמשלה אצל משה לאש-אש-דת — ובכן סרו מהר כל טענות המנגדים. -ואין להפלא משם דת אם לא מצאנוהו רק בספרים האחרונים ובל׳ פרסי, שהרי כמה מלות מצריות וגם יוניות ורומיות מצינו כיוצא בהם בספר תורת משה, ואין לתמוה אם תמצא ג״כ מלח פרסית, ואומרו אש דת היא על דרך כי ה׳ אלהיך אש אוכלה, וכן אמר ירמיה הלא כה דברי כאש נאם ה׳ — ואולם למה כל הנביאים הללו תארו הקב״ה כאלו בא משעיר ופארן נוכל לומר (חוץ מדרשתם ז״ל) שאולי נראה הכביד לישראל כאלו בא באש וענן מדרך שעיר ופארן עד הר סיני ושם עמד על ראש ההר לדבר עמהם.
וזאת הברכה
ספרי, ויאמר ה׳ מסיני בא שכשפתח משה כו׳ עד שפתח בשבחו של מקום כו׳ כו׳ ואף שמונה עשרה שתקנו חכמים הראשונים כו לא פתחו בצרכיהם של ישראל תחלה עד שפתחו בשבחו של מקום כו׳ קדוש ואח״כ כו׳ ומה שאנו אומרים בעשי״ת לאמר זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים הכל הוא לשבח השי״ת, וכמו שאמר דוד כי לא המתים יהללו כו׳, וכן הוא אומר מה בצע כו׳ היודך עפר, ולזה אמר וכתבנו למענך א״ח, עפ״י מה שבאר ר׳ נסים גאון במפתח על מאמרם ז״ל משה החייתני, יעוי״ש, ולכן אין מזכירין בשלש ראשונות רק לחיים לבד ולא לחיים טובים, שזה רק בקשת צבור, שאם יהיו חיים גם כן יש המפרסמין מציאות השי״ת האחד, ושלש אחרונות מדברים בזה כמוש״כ בתוס׳ סוף פ׳ אין עומדין. ודו״ק. ויעוי׳ מש״כ בטור בשם ר״מ מרוטנבורג, וכן אם יהיו בחיים אז אף אם אינן טובים גם כן יברכו שם השי״ת, כמו שאמרו הן הן גבורותיו, שה אחת בין ע׳ זאבים כו׳, וכן אמרו אם חסד לך אשירה אם משפט כו׳, ודו״ק.
וזרח משעיר למו – בספרי הלך אצל בני עשו כו׳ מה כתיב בה א״ל לא תרצח כו׳ אצל בני עמון ומואב כו׳ לא תנאף כו׳ אצל ישמעאל כו׳ מה כתוב בה לא תגנוב כו׳ אלא אף שבע מצות שקבלו עליהם ב״נ לא יכלו לעמוד בהם עד שפרקום כו׳. הצעת המאמר, דקיי״ל בסנהדרין כל מצוה שנאמרה לב״נ ונישנית בסיני לזה ולזה נאמרה, נאמרה ולא נשנית לישראל נאמרה ולא לב״נ, וא״כ שמא סבורים הגוים שלא תרצח וכן גזל ועריות אינם נשנים בתורה, וא״כ אם ינתנו לישראל יהיו נאמרים לישראל ולא לב״נ, וכן אילו קבלו אחרים היה נאמרה רק להמקבלים, וא״כ הרויחו בני עשו מה שלא קבלו דהותרו ברציחה וכיו״ב, ולכך כששאלו מה כתיב בה א״ל לא תרצח, וא״כ אף אם לא תקבלו יהיה הדין דלזה ולזה נאמרה ובין כך וב״כ לא הותרה אליכם רציחה וכולם כיו״ב, דרצון השי״ת היה שיקבלו התורה. ודו״ק.
מימינו אש דת למו – יתכן עפ״י הכתוב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, וזה שאמר מימינו הוא כמו שאמר ממעון שמים.
וזרח משעיר – וכתיב הופיע מהר פארן, מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן, אמר ר׳ יוחנן, מלמד שהחזירה הקב״ה לתורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא לישראל וקבלוה1. (ע״ז ב׳:)
הופיע מהר פארן – אמר עולא, כתיב (תהלים צ״ד) אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע, שתי נקמות הללו אחת לטובה ואחת לרעה, לטובה דכתיב הופיע מהר פארן, לרעה – דכתיב אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע2. (ברכות ל״ג.)
הופיע מהר פארן – שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור, ושל עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל חייב, מאי טעמא, אמר ר׳ יוחנן, אמר קרא הופיע מהר פארן – מפארן הופיע ממונם לישראל3. (ב״ק ל״ח.)
ואתה מרבבת קדש – אות הוא ברבבות שלו.4(חגיגה ט״ז.)
מימינו אש דת – כתיב (ישעיהו ס״ב) נשבע ה׳ בימינו – זו תורה, שנאמר מימינו אש דת למו.5(ברכות ו׳.)
מימינו אש דת – מפני מה אין מקנחין בימין, אמר רבא, מפני שהתורה נתנית בימין, דכתיב מימינו אש דת למו.6 (שם ס״ב.)
מימינו אש דת – תניא, משום שמעיה אמרו, המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ונותן שלום לימין ואח״כ לשמאל, שנא׳ מימינו אש דת למו.7(יומא נ״ג:)
מימינו אש דת – הנותן ס״ת לחבירו לא יתננו אלא בימין וכן הלוקחו לא יקחנו אלא בימין כנתינתו מתחלה, שנאמר מימינו אש דת. (מס׳ סופרים פ״ג ה״י)
אש דת למו – תנא דבי רבי ישמעאל, אמר הקב״ה, ראויים הללו שתנתן להם דת אש. איכא דאמרי, דתיהם של אלו אש, שאלמלא לא נתנה תורה לישראל לא היו כל אומה ולשון יכולין לעמוד מפניהם.8(ביצה כ״ה:)
אש דת למו – רבי פינחס בשם רשב״ל אומר, התורה שנתנה הקב״ה למשה עיקרה מאש לבנה חרותה מאש שחורה,9 היא אש, מובללת מאש, חצובה באש, ונתונה באש, שנאמר מימינו אש דת למו.10(ירושלמי שקלים פ״ו ה״א)
1. שעיר היא ארץ עשו כנודע בספר בראשית, ופארן היא ארץ ישמעאל כמש״כ בפ׳ לך ותשב במדבר פארן. ויש להעיר שפתח בשתי אומות וסיים שחזר על כל אומה ולשון, ואין לומר דמקור כל האומות הם מעשו וישמעאל, דא״כ לא הו״ל לומר שחזר על כל אומה ולשון אלא על עשו וישמעאל, וגם באמת הרבה אומות הם לבד עשו וישמעאל כגון עמון ומואב [ועיין בספרי כאן]. ויש לומר דאין ה״נ דבודאי החזירה על כל האומות כדי שלא יוכלו לטעון אח״כ למה לא נתנה להם, כמבואר בגמרא, אלא שנרמזו בתורה רק על עשו וישמעאל שיש להם יחס אל התורה יותר משאר האומות מפני שהם בני אברהם.
ובזה יתבאר לשון הפדר״א פמ״א בענין זה וז״ל, זרח מהר שעיר ומשם חזר ונגלה על ישמעאל ומשם שלח לשאר האומות, מבואר שלשאר האומות לא חזר בעצמו רק שלח להם, וצריך טעם. אך ע״פ הסברא שכתבנו י״ל דמפני יחוסם של עשו וישמעאל אל התורה מפני כבוד אבותיהם חזר בעצמו.
2. פירש״י אחת לרעה להנקם מן העובדי כוכבים שלא קבלו את התורה ואחת לטובה כדאמרינן בב״ק הופיע והפקיר ממונן לישראל, עכ״ל. וצריך ביאור, שהרי שני הענינים נקמה אחת היא נקמה מן שבעה עמי כנען שהפקיר ממונן לישראל. והנה בסנהדרין צ״ב א׳ אחר שמביא שם לענין אחר הפסוק אל נקמות הופיע אמר שם כדעולא, דאמר עולא שתי הופעות למה, אחת למדה טובה ואחת למדת פורעניות, ופירש״י וז״ל, שתי הופעות דכתיב אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע, ואיכא תרי נקמות וחדא הופעה בתרווייהו ודמי כמאן דאיכא אכל נקמה ונקמה חדא הופעה, עכ״ל. וכפי הנראה כל מה שטרח בפי׳ זה לא טרח אלא בשביל דקשה ליה דמתחיל בלשון שתי הופעות ומסיים רק בפסוק אחד אל נקמות הופיע, ואיה עוד הופעה.
אבל כנראה ברור נעלה מעל כל ספק, אחרי כי הדורש בברכות ובסנהדרין אחד הוא, עולא. הנה גם שתי האגדות אחת הן, וצריך להשוות לשונן, וכאן בברכות צ״ל במקום שתי נקמות – שתי הופעות, כמו בסנהדרין, ושם בסנהדרין צריך לסיים הפסוק הופיע מהר פארן כמו הכא בברכות ובזה שתי האגדות מתאימות יחד ומתפרשות ברחבה ובפשיטות מאוד, וע׳ בזה. וכסמך לגירסות אלו מצאתי בנוסחת ש״ס כת״י בסנהדרין כמובא בהערות לספר דקדוקי סופרים, יעו״ש.
3. פירש״י הופיע גילה ממונם והתירו. מפארן, כשסיבב והחזיר התורה על כל האומות ולא קבלוה, עכ״ל. ולא נתבאר איפה מרומז בלשון הופיע הפקר ממונם, וע׳ בהגהות מהר״ץ חיות. אבל נראה דגירסא זו קטועה ומשובשת היא, ועיקרה כמו שהיא בירושלמי כאן פ״ד ה״ג, מפארן הופיע פנים כנגד עובדי כוכבים. והבאור הוא ע״פ המבואר בדרשה דלעיל שסבב הקב״ה על כל האומות שיקבלו התורה ולא קבלוה, והלשון הופיע פנים הוא מענין ולשון יאר ה׳ פניו, פנים מאירות, פנים שוחקות, והכונה שהאיר פנים אליהם שיקבלו, ופארן היא ארץ ישמעאל ורומז שביקש לישמעאל לקבל התורה, או דהוא כנוי להר סיני כמבואר בשבת פ״ט א׳, ומכיון שלא קבלו התורה, ובכללם גם השבע מצות שלהם, לכן קנסם הקב״ה והפקיר ממונם לישראל, והוי לפי״ז באור הלשון שבבבלי הופיע ממונם לישראל קיצור לשון, ור״ל, דכיון דהופיע עליהם שיקבלו ולא קבלו לכן הותר ממונם, אבל לא שהלשון הופיע מוסב על גלוי הממון אלא מוסב על קבלת התורה והפקר הממון בא ממילא מתורת קנס, וכמו שנבאר עוד.
וכבר הרחבנו הדבור בענין זה בפ׳ משפעים בפ׳ כי יגח שור איש את שור רעהו, ולגודל יקרת ונחיצת באור זה הענין נעתיקהו לפה, ויסוד הדברים בנוי על המשנה דב״ק שהבאנו בדרשה זו שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור ושל עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל חייב, וידוע מה שתפסו על זה צוררי ישראל ודתו לאמר, ראו איך יעריך התלמוד ערך האומות וקניניהם ויחוסם לישראל עד שעשאום כהפקר גמור, וחכמי ישראל ומליציו שבכל דור האריכו בדברים להבין ולהסביר כי בודאי כונת חז״ל על העובדי כוכבים ועובדי אלילים הקדמונים בארצות הפראות, וכה נדחה לפי״ז דין זה מעל הבמה בימינו ובמדינותינו.
וכמה נפלא הדבר על חכמים ומשכילים רבים ושלמים שהרבו דברים בישוב הענין עפ״י סברות והשערות בודדות, בעוד אשר במקום זה בתלמוד שבאו המשטינים להשטין, להדאיב לב ונפש, שם באותו ענין גופא מבאר התלמוד בעצמו את הענין אשר לוא אך ישר יחזו עינימו, כי אז לא לבד שלא הוציאו לעז על קובץ התלמוד הנאדר והנהדר בקודש, כי אם נהפך הוא, גם רוממוהו וינשאוהו על נס להראות כי כל משפטיו צדק ומשרים, בנוים על אשיות ויסודות חיי מדינה וישוב העולם בכל מקום ובכל זמן.
כי זה לשון הגמרא כאן על מ״ש בעיקר טעם הדבר דשור של ישראל שנגח לשור של עובדי כוכבים פטור ושל עובדי כוכבים שנגח לשל ישראל חייב משום דכתיב כי יגח שור איש את שור רעהו – ממ״נ, אי רעהו דוקא [כלומר גזה״כ הוא], דעובד כוכבים כי נגח דישראל נמי ליפטר, ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דעובדי כוכבים נמי נחייב, א״ר אבהו, אמר קרא (חבקוק ג׳) עמד וימודד ארץ. ראה ויתר גוים, ראה הקב״ה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו אותן עמד והתיר ממונם לישראל, ע״כ. הנה הדברים קצרים, אבל ענינם כמה ארוך ונכבד ומאיר עינים. כי הנה תוכן שבע מצות של בני נח ידוע, דינין, ברכת השם, עבודת אלילים, גלוי עריות, שפיכות דמים, גזל, אבר מה״ח, והנה כל המצות האלה אין בהם אף שמץ רוחניות, רק כולן מיוסדות על קיום העולם וישוב המדינה וחיים בטוחים של חברת האדם וקניניו ורגש חמלה ורחמים על היצורים, כאשר יבין ויודה כל בר דעת.
ומעתה הגע בעצמך, אנשים שאין מקיימין מצות אלו, הרי הם עושים ההיפך מכל אלה, והיינו שאין להם דין ומשפט, והם מקללי השם ועובדים אלילים ומגלים עריות ושופכים דמים וגוזלים ומתאכזרים לאכול אבר מה״ח, מה ראוי להיות דינם, הלא ראויים ומוכרחים להיות נדונים כחיות טרף המחריבות עולמות ופורעי פרעות בישוב העולם, וכמו שנוהגים הממלכות בימינו אלה עם לסטים מחבלים כרם העולם כאלה אשר אין אלהים ומלכות מזימותם, הלא שוללים מהם כל זכיות האדם וקובעים אותם לעבודת פרך וגם למיתה, כנודע.
ועתה אין לנו לאמר כלל כי בימינו ובדורותינו נדחה כולו מדין זה כאשר תשבו מגינינו על התלמוד, אלא אדרבה, יושר ומשפט צדק זה של התלמוד ראוי לחבב ולרומם ולהשוות להנהגת המדינות בזה״ז עם חטאים כאלה בנפשותם, ואף רשאים אנחנו בני ישראל להתפאר על כי עוד בשנות אלפים לפנים, עת החושך כסה ארץ וערפל לאומים, כבר שררו בתוכנו חוקי צדק ויושר ומשפט לקיום העולם ולחברת האדם.
4. אולי דריש כן משום דהמלה ואתה אינה בעיקרה עברית רק ארמית, ועל יסוד זה דרשו בספרי כשנגלה הקב״ה ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד נגלה אלא בארבע לשונות, ויאמר ה׳ מסיני בא – זה לשון עברי, וזרח משעיר למו – זה לשון רומי, הופיע מהר פארן – זה לשון ערבי, ואתה מרבבות קודש זה לשון ארמי, ע״כ. ואפשר עוד לפרש ע״פ זה ענין אות הוא ברבבות שלו ע״פ מ״ש שאין המלאכים מכירים בלשון ארמי, ולכן דריש אצל מלה ארמית זו שהוא מצויין כביכול מרבבות מלאכים שלו.
5. וע״ד זה מפרש סוף הפסוק ובזרוע עוזו – אלו תפלין, ועיין מש״כ בזה לעיל בפ׳ תבא בפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך.
6. ועוד אמרו בגמרא טעם מפני שמניחין בה תפלין, ודקדק מהרש״א דהא כנגד זה יש מעלה לשמאל שמניחין עליה תפילין, יעו״ש. ולי נראה דאין זו מעלה עצמית, אלא רק מפני שהקפידה תורה שכל המצות תעשינה בימין וכמו בקרבנות ובטהרת מצורע ועוד, ובכללם להניח בה תפילין, ממילא יתחייב שתהא ההנחה על יד שמאל. וע״ע בסוגיא כאן עוד טעמים בענין דרשה זו, ועיין באו״ח סי׳ ג׳ ס״י לענין איטר יד.
7. ומפרש בגמרא דהיינו לימינו של הקב״ה והיינו לשמאלו של האדם, והוא משום דהמתפלל רואה עצמו כאלו שכינה כנגדו כמש״כ שויתי ה׳ לנגדי תמיד, ושמאל האדם הוא צד ימינו של הקב״ה. ונראה דפירשו כן משום דהלשון מימינו שבפסוק קאי על הקב״ה, ולכן קיי״ל דכשאומר עושה שלום הופך פניו לצד שמאלו וכשאומר הוא יעשה שלום הופך פניו לצד ימינו ואח״כ ישתחוה לפניו, עיין באו״ח סי׳ קכ״ג ס״א.
8. זה יתבאר עפ״י המבואר כאן בסוגיא דישראל הם עזין שבאומות, ועוד אמרו בשבת פ״ו ב׳ ישראל דדאיגי במצות חביל גופייהו, וכן אמרו סנהדרין כ״ו ב׳ למה נקרא שמה של התורה תושיה שמתשת כחה של אדם, ולכן אי לאו התורה והמצות לא היו כל האומות יכולים לעמוד מפניהם.
9. כלומר האבנים עצמן היו אש לבנה ואותיותיה שהיו כתובות על הלוחות היו מן אש שחורה.
10. יתכן דרומז ללשון הכתוב (ירמיהו כ״ג) הלא כה דברי כאש נאם ה׳, והחציבה מורה על שבאה ממקור הקדושה מתחת כסא הכבוד שהוא יסוד האש הקדושה ונתונה מאש מהקב״ה על שם הכתוב (פ׳ ואתחנן) כי ה׳ אלהיך אש אוכלה הוא, ויש בזה גירסות ונוסחאות שונות, והעתקנו כפי שחשבנו לגירסא נכונה ונאמנה.
Yes, He loves the people. All his holy ones are in your hand. They sat down at your feet;
each receives your words.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא שמד]
אף חובב עמים – מלמד שחבב המקום את ישראל מה שלא חבב כל אומה ומלכות.
כל קדושיו בידיך – אלו פרנסי ישראל שנותנים את נפשם על ישראל במשה הוא אומר (שמות ל״ב:ל״ב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחיני נא מספרך אשר כתבת בדוד הוא אומר (דברי הימים א כ״א:י״ז) הלא אני אמרתי למנות בעם.
והם תכו לרגליך – אף על פי שאנוסים אף על פי שלוקים אף על פי שבזוזים. ישא מדברותיך, מקבלים עליהם ואומרים (שמות כ״ד:ז׳) כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע.
דבר אחר: אף חובב עמים מלמד שלא חלק להם הקדוש ברוך הוא חיבה לאומות העולם כדרך שחלק לישראל תדע לך שכן שהרי אמרו גזילו של נכרי מותר ושל ישראל אסור וכבר שלחה מלכות שני סרדיטיאות ואמרה להם לכו ועשו עצמכם יהודים וראו תורתם מה טיבה הלכו אצל רבן גמליאל לאושא וקראו את המקרא ושנו את המשנה מדרש הלכות והגדות בשעת פטירתם אמרו להם כל התורה נאה ומשובחת חוץ מדבר אחד זה שאתם אומרים גזילו של גוי מותר ושל ישראל אסור ודבר זה אין אנו מודיעים למלכות.
כל קדושיו בידיך – אלו גדולי ישראל שמתמשכנים על ישראל וכן הוא אומר ביחזקאל (יחזקאל ד׳:ד׳-ו׳) ואתה שכב על צדך השמאלי ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים וכלית את אלה ושכבת על צדך הימני.
והם תכו לרגליך – אף על פי שהם מכעיסים ואף על פי שהם חוטאים. ישא מדברותיך, מקבלים עליהם עול תורתך (שמות כ״ד:ז׳) כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע.
דבר אחר: אף חובב עמים – מלמד שחיבב הקדוש ברוך הוא את ישראל מה שלא חיבב כל אומה ומלכות. כל קדושיו בידיך, אלו נפשותיהם של צדיקים שהן נתונות באוצר שנאמר (שמואל א כ״ה:כ״ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך. והם תכו לרגליך, ואפילו הם נרתעים לאחוריהם שנים עשר מיל וחוזרים שנים עשר מיל. ישא מדברותיך, מקבלים עליהם כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע.
סליק פיסקא
[Piska 344]
"He also loved the peoples": We are hereby taught that the Lord loved Israel more than He had ever loved any nation or kingdom.
"All of his holy ones are in Your hand": These are the leaders of Israel, who stand over Israel and (are ready to) give up their lives for them. Of Moses it is written (Shemot 32:32) "And now if You will bear their sin, (good), but if not, erase me, I pray You, from Your book that You have written." Of David it is written (II Samuel 24:17) "I have sinned and I have transgressed, but these sheep, what have they done?"
(Devarim Ibid.) "and they planted themselves at Your feet": Though under constraint, though under the lash, though in captivity — (Devarim, Ibid.) "they bore Your words": They bore the yoke of Torah upon themselves, viz. (Shemot 24:7): "All that the Lord had spoken, we shall do and we shall hear."
Variantly: "He also loved the peoples": We are hereby taught that the Holy One Blessed be He did not apportion love to the nations of the world in the manner that He did to Israel. Know this to be so for they said that the theft of a gentile is permitted, and, of a Jew, forbidden. And it, indeed, transpired that the monarchy once sent two commissioners, instructing them: Go and make yourselves converts and see what the Torah of Israel is like. (They did so) and they went to R. Gamliel to Usha, and studied Scripture, Mishnah, Medrash, halachoth, and aggadoth. Before dying they said: All of your Torah is beautiful and praiseworthy, except for one thing — the theft of a gentile is permitted, and that of a Jew, forbidden — but we will not reveal this to the monarchy.
"And all of his holy ones are in Your hand": These are the great ones of Israel, who make themselves hostages for Israel, as is written of Ezekiel, viz. (Ezekiel 4:4-6) "Lie upon your left side and place the iniquity of the house of Israel upon it … and I have given you the years of their iniquity … And when you complete these, then you shall lie upon your right side a second time."
"and they planted themselves at your feet": Even though they bear the brunt of the (gentiles') anger, "they bear Your words": They take upon themselves the yoke of Your fear — (Shemot 24:7) "All that the Lord has spoken, we shall do and we shall hear."
Variantly: "He also loved the peoples": We are hereby taught that the Lord loved Israel more than He had ever loved any nation or kingdom. "All of his holy ones are in Your hand": These are the souls of the righteous which are reposited with Him in the "treasure-trove," as it is written (I Samuel 25:29) "May my lord's soul be bound up in the bond of life, with the Lord your G-d." "And they planted themselves at Your feet": Even though (at the giving of the Torah) they recoiled twelve mil and returned twelve mil," they bore (the yoke of) Your words — "All that the Lord has spoken, we shall do and we shall hear."
[End of Piska]
אף חבב עמ׳ מלמד שחיבב הקב״ה את ישראל יתר מכל אומות העולם:
כל קדושיו ביד׳ אלו פרנסיהן של ישראל שהן נותנין נפשם על ישראל כגון שנ׳ במשה (שמות ל״ב:ל״ב) ועתה אם תשא חט׳ ואם אין מח׳ נא כו׳:
אמ׳ משה לפני הקב״ה רבון העולמים אם אין את מוחל לעונותיהן שלישראל מחוק שמי מספרך אשר כתבת ספר כתוב לצדיקים לעתיד לבוא שנ׳ (תהלים ס״ט:כ״ט) ימחו מספר חיים וכגון שנ׳ בדוד (דהי״א כ״א:י״ז) הלא אני אמרתי למנות בעם:
והם תכו לרג׳ אפלו חוטאים ומרגיזים:
ישא מדב׳ שקבלו עליהן כל דברי תורה ואמ׳ (שמות כ״ד:ז׳) כל אש׳ דבר ה׳ נע׳ ונשמ׳:
ד״א אף חבב עמים מלמד שחלק הקב״ה כבוד לישראל יתר מכל אומות העולם דתנינן תמן שור שלישראל שנגח שורו שלנכרי פטור ושלנכרי שנגח שורו שלישראל חייב:
בת ישראל לא תילד את הנכרית אבל נכרית מילדת בת ישראל:
בת ישראל לא תניק בנה שלנכרית אבל נכרית מניקה בנה שלישראלית ברשותה:
גזילו של ישראל אסור [וגזלו של גוי מותר אבידתו שלישראל אסורה] ואבידתו שלגוי מותרת:
אמרו מעשה ששילחה מלכות שני אסטרוגולין אמרו להן לכו ולמדו תורתן שליהודים ובואו והודיעונו מה כתוב בה הלכו להן אצל רבן גמליאל לאושא ולמדו ממנו מדרש הלכות ואגדות הגיע זמנן ליפטר אמ׳ לו רבינו כל תורתכם נאה ומשובחת היא חוץ מדבר הזה שאתם אומ׳ שור שלישראל שנגח שור שלנכרי פטור ושלנכרי שנגח שורו שלישראל חייב:
בת ישראל לא תילד את הנכרית אבל נכרית מילדת את בת ישראל:
בת ישראל לא תניק בנה שלנכרית אבל נכרית מניקה בנה שלישראלית ברשותה:
גזילו שלישראל אסור ואבדתו [שלגוי] מותרת:
הדבר הזה אין אנו מודיעין למלכות באותה השעה עמד רבן גמליאל ונתפלל עליהן ובקשו דבר ממה שהיה בידם ולא מצאו:
כל קדשיו ביד׳ אלו גדוליהן שלישראל שהן ממשכנין נפשם על ישראל כגון שנ׳ ביחזקאל (יחזקאל ד ד - ו ע״ש) ואתה שכב על צדך הימני ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים:
וכלית את אלה:
והם תכו לרג׳ אפלו אנוסים ובזוזים:
ישא מדב׳ שקיבלו עליהן את כל דברי תורה ואמ׳ (שמות כ״ד:ז׳) כל אשר דבר ה׳ נע׳ ונשמ׳:
ד״א אף חבב עמים מלמד שלא כחיבה שחיבב הקב״ה את ישראל חיבב את אומות העולם:
כל קדשיו בי׳ אלו נשמתן שלצדיקים שהן צרורות אצלו במרום שכן אביגיל אומ׳ לדוד ברוח הקדש (שמואל א כ״ה:כ״ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים יכול אף של רשעים כן ת״ל ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע מלמד שהוא מוסרן למלאכי שרת והן מצערין אותן ומשנקין אותן להודיען מה יהיה בסופן שנ׳ (איוב ל״ג:כ״ב) ותקרב לשחת נפשו וחיתו לממתים:
והם תכו לרגל׳ אפלו נרתעין לאחוריהן שנים עשר מיל וחוזרין שנים עשר מיל:
ישא מד׳ שקיבלו עליהן את כל דברי תורה ואמ׳ (שמות כ״ד:ז׳) כל אשר דבר ה׳ נע׳ ונ׳:
ד״א אף חבב עמ׳ אלו ישראל שנ׳ (דברים ל״ג:י״ט) עמים הר יקראו:
כל קדשיו ביד׳ אמ׳ משה לפני הקב״ה רבונו שלעולם כשיגלו ישראל מעל אדמתם זכור להם זכות אבות והושיעם:
והם תכו לרג׳ כשם שניהלתם במדבר כך תנהלם לעתיד לבוא שנ׳ (ישעיהו מ״ט:י׳) לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש:
ישא מד׳ שתצילם ברחמיך מעול מלכיות ומן המות שנקרא דבר שנ׳ (חבק׳ ג׳:ה׳) לפניו ילך דבר:
3. אפשר שכן הבין פשט הוראת ׳תכו׳, והשוו ראב״ע. (מעט צרי).
4. תְּחוֹת עֲנָנָךְ = לרגלך. אפשר שהוא ע״פ נחום א׳:ג׳ ׳וענן אבק רגליו׳ (לחם ושמלה).
He loved the tribes, all the holy ones of the house of Israel; with power He led them out of Mizraim, and they were conducted under Your Cloud, they journeyed by Your Word.
הלא גליא וידועב קדמוי דלא בנוי דעשו ולא בנוי דישמעאל מקבלין אוריתה אלא כל כדן למחבבה עמאג בני ישראלד נחיתה ריבוון דמלאכין קדישין דאפעלגב דהוא מייתי עליהון יסורין סגין לא נייחין ולא שדכין מן אולפן אורייתה והא אינון מדברין ואתיין לרגל עננוי ונטלין ושריין על פםו דבירוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גלי״) גם נוסח חילופי: ״גלוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וידוע״) גם נוסח חילופי: ״וידיע״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עמא״) גם נוסח חילופי: ״לעמיה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בני ישראל״) גם נוסח חילופי: ״בנוי דיש׳ ״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נחית״) גם נוסח חילופי: ״כוות״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פם״) גם נוסח חילופי: ״{על }פום״.
אוף כל מה דאודעה לעממיא מטול למחבבא עמיה בית ישראל כולהון קרא להון קדישין למקום באתר בית שכינתיה וכד הינון נטרין מצוותא דאורייתא מדברין לרגיל ענני יקרך נייחין ושריין כמן פ(ס){ם} דבר.
And whatever hath befallen to the nations (hath been done) because He loved His people of Beth Israel, and all of them He hath called to be saints, to stand in the place of His sanctuary. And when they observed the precepts of the law, they were conducted at the foot of Thy glorious Cloud, they rested and encamped according to the dictate of the Word.
הלא כל גלי וידע קדמוי דלאו בנוי דעשו ובנוי דישמעאל מקבלין אורייתא אלא כל כדין למחבביה עמיה בית ישראל כוות ריבוון דמלאכין קדישין דאף על גב דמייתי עליהון יסורין סגיין לא נייחין ולא שדכין מן אולפן אורייתא והא אנון מדברין ואתיין לרגל עננוי ונטלין ושריין על פום דבירוי.
Is it not all manifest and known before Him, that neither the sons of Esau nor of Ishmael would receive the law? Nevertheless, because He loved His people of Beth Israel as myriads of the holy angels, though He brought upon them many corrections, they rested not, nor desisted from the doctrine of the law; and, behold, they were conducted and brought on at the foot of His Cloud, and went forward and encamped according to His Word.
(Deut. 33:3:) “Indeed He shows love to the peoples (by letting them rule over Israel).”1 Moses said to the Holy One, blessed be He, “Master of the world, you have placed two yokes upon Your children, the yoke of Torah and the yoke of enslavement to empires.” The Holy One, blessed be He, said to him, “Whoever is engaged with the Torah is delivered from enslavement to [foreign] kingdoms, [as stated] (in ibid., cont.), “all their holy ones are in Your hand.” (Deut. 33:3, cont.:) “And they are pounded (rt.: tkh)2 at Your feet.” Rav Joseph taught, “These are the disciples of the sages, who beat (rt.: ktt) their feet from city to city in order to learn Torah and cast off the yoke of the kingdom (government taxes and obligations) from upon them”. Another interpretation (of Deut. 33:3), “and they are pounded at Your feet”: Although they are beaten, they do not move from Your dwellings, but (ibid., end) “they take up (from) Your words,” a great reward; as they take up and bring (discuss) in the war (debate) of the Torah.
1. PRK 31 (suppl. 1):18; see BB 8a.
2. The meaning of this verb is doubtful. This translation follows the interpretation of the midrash.
[ד] אף חובב עמים (שם שם:ג׳). אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע שני עולין אתה מטיל על בניך, עול תורה, ועול שעבוד מלכיות, א״ל הקב״ה כל העוסק בתורה [ניצול משעבוד מלכיות], כל קדושיו בידך (שם).
והם תכו לרגליך (שם). תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר ללמוד תורה, ופורקין מעליהם עול מלכות.
ד״א והם תכו לרגליך. אע״פ שהן לוקין ממשכנותיך אין זזין אלא ישא מדברותיך (שם שם).
תורה צוה לנו משה מורשת קהלת יעקב (שם שם:ד׳). ירושה היא לכל קהלות יעקב, שכל העוסק בה לשמה זוכה הוא לנחלת יעקב, שנאמר אז תתענג על ה׳ וגו׳ והאכלתיך נחלת יעקב אביך (ישעיהו נ״ח:י״ד).
ואחתבא איצ׳א שעבא פג׳מיע כ׳ואצהם פי טאעתך והם יקפון את׳ארך יתנאקלון כלמאתך
וחיבב גם את העם, והרי כל מיוחדיהם הולכים במשמעתך והם עומדים בעקבותיך ומעבירים את דבריך
אף חובב עמים – גם חיבה יתירה חיבב את השבטים, כל אחד קרוי עם, שהרי בנימן היה לבדוא להיולד כשאמר הקב״ה ליעקב: גוי וקהל גוים יהיהב ממך (בראשית ל״ה:י״א).
כל קדושיו בידך – נפשות הצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד,ג כעניין שנאמר: והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את י״י אלהיך (שמואל א כ״ה:כ״ט).
והם תכו לרגליך – והם ראוים לכך שהם תיוכוד עצמם לתוך תחתית ההר, לרגליך, בסיני.
תוכו – לשון פוֹעַלו, הותווכו לתוך מרגלותיך.
ישא מדברותיך – נשאו עליהם עול תורתך.
מדברותיך – המ״ם בו קרוב ליסוד, כמו: את הקול מדבר אליו (במדבר ז׳:פ״ט), וכמו: ואשמע את הקולה מדבר אלי (יחזקאל ב׳:ב׳) – כמו: מתדבר.ו אף זה מדברותיך – מה שהייתה מדבר להשמיעיני לדבר להם. ובלעז טישפורפלדורש.
ואונקלוס תירגם: שהיו נוסעים על פי דבריך, והמ״ם בו שימוש, משמשת לשון מן.
דבר אחר: אף חובב וגו׳ – אף בשעת חיבתן של אומות העולם, שהראית להם פנים שוחקות ומסרת את ישראל בידם, כל קדושיו בידך – כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך, ולא משו מאחריך, ואתה שומרם.
והם תכו לרגליך – זמתמצעים ומתכנסים לתחת צלך.
ישא מדברותיך – מקבלים גזירותיך ודתותיך בשמחה.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״לבדו היה״. בדפוס רומא: ״היה עתיד״. בדפוס שונצינו, סביונטה: ״לבדו היה עתיד״.
ב. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 (במקום ״גוים יהיה״): ״עמים יצאו״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ואשמע קול (צירוף של יחזקאל א׳:כ״ח, ב׳:ב׳). בפסוק: ״ואשמע את״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34 נוסף כאן: ״אלי״.
ז. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה נוסף כאן: ״והם״.
אף חבב עמים YEA, HE LOVED THE PEOPLES – Also He loved the tribes with exceeding love. – Each individual tribe may be termed עם (or גוי), "a people", for, you see, Benjamin alone was yet to be born when the Holy One, blessed be He, said to Yaakov, "A nation and a congregation of nations shall be of you." (Bereshit 35:11, see Rashi thereon).
כל קדשיו בידך ALL HIS SAINTS ARE IN YOUR HAND – the souls of the righteous are stored up with Him, just as it is said, "And the soul of my master shall be bound up in the bundle of life with Hashem your God" (Shemuel I 25:29)(Sifre Devarim 344:7).
והם תכו לרגלך AND THEY SAT AT YOUR FOOT – And they are deserving of this, because they betook themselves right into the middle within the underpart of the mountain unto Your foot at Sinai.
The word תכו expresses the idea of "they were acted upon" (a passive) – "they placed themselves right in the middle (תוך) between Your feet".
ישא מדברתיך EVERYONE RECEIVED YOUR WORDS – they bore upon themselves the yoke of the Law (Sifre Devarim 344:3).
מדברתיך – The מ in it (in this word) has a close affinity to a root letter (i.e., it is an integral part of the noun and is not a prefix), as in "And he heard the voice uttering itself (מִדַּבֵּר) unto him" (Bemidbar 7:89), and "And I heard Him that uttered Himself (מִדַּבֵּר) unto me" (Yechezkel 2:2), which is the same as מִתְדַּבֵּר (see Rashi on Bemidbar 7:89). So, too, this word מדברתיך denotes: that which You spoke unto Yourself to make it audible to me that I might tell them; tes pourparlers in old French.1
Onkelos, however, translated it in the sense that they traveled in accordance with Your words (only at Your command), so that the מ in it is a servile letter (a prefix) used in the sense of מן.
Another explanation of this verse: אף חבב עמים, YEA, HE LOVED THE PEOPLES – even at the time of Your love for the nations of the world – when You did show unto the nations a smiling (friendly) countenance and did deliver Israel into their power, even then כל קדשיו בידך ALL HIS SAINTS WERE IN YOUR HAND – all their righteous and pious people clung to You and did not depart from You and You did guard them (Bava Batra 8a),
והם תכו לרגלך – and they betook themselves right into the midst of, and gathered beneath Your shadow,
ישא מדברתיך – they gladly accepted Your decrees and Your laws. And these were their words:
1. English: your utterances.
פס׳: אף חובב עמים – 1מלמד שחיבב הקב״ה את ישראל יותר מכל האומות. כל קדושיו בידך אלו גדולי ישראל שהן נותנין נפשם על ישראל. אמר משה לפני הקב״ה (שמות לב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך הכתוב לצדיקים לעתיד לבוא.
והם תכו לרגלך – 2מתכתתין לרגליך לקיים דברי התורה. לרגלך בעבורך כמו (בראשית ל) ויברך ה׳ אותך לרגלי. ישא מדברותיך שקיבלו עליהן את דברי התורה ואמר (שמות כד) כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע.
ד״א: אף חובב עמים – אע״פ שחיבב הקב״ה את האומות לא חיבב אותם כחיבת ישראל.
כל קדושיו בידך – שהן מוסרין עצמן על קדושת השם. והם תכו לרגלך שהם מתכתתין בגלות לקבל עול התורה והמצות.
ישא מדברותיך – כדי שהתקיים דברותיך שהבטחתם.
ד״א: אף חובב עמים – אפילו בשעה שתתמלא אף על ישראל זוכר חיבת השבטים ומרחמם.
כל קדושיו בידך – כל קדושות שאהב הקב״ה בידך במקום שישראל שם. והם תכו לרגלך נושאים את עול הגלות. ישא מדברותיך ישא דבריו של הקב״ה בשמחה.
ד״א: אף חבב עמים – אלו שבטי ישראל כגון עמים הר יקראו. כל קדושיו בידך התחמתם סביבות הר סיני.
והם תכו לרגלך – בתחתית ההר.
ישא מדברותיך – ישראל. כמו (שה״ש ד) ומדברך נאוה שאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע:
1. מלמד שחיבב הקב״ה. עיין ספורנו. ואע״פ שאתה חובב עמים כמאמרך והייתם לי סגולה מכל העמים ומזה הודעת שמין אנושי סגולה אצלך מ״מ ישראל חיבב יותר מכל הכנענים:
2. מתכתתין לרגליך. בספרי אע״פ שאנוסין אע״פ שלוקין אע״פ ששבוים אעפ״כ ישא מדברותיך מקיימין התורה מתוך צער כמו שמסיים:
אף חובב עמים – גם אומות העולם, כגון ערב רב, ומן האומות שנתגיירו ובאו לקבל התורה עם ישראל, גם אותם חיבב הקב״ה וקבלם {ו}שכן עליהם, כדכתיב במזמור: יקום אלהים יפוצוא אויביו (תהלים ס״ח:ב׳) דכתיב ביה: רכב אלהים {וגו׳} (תהלים ס״ח:י״ח).ב
א. בכ״י ברסלאו (לפי הנראה ממהדורת רוזין) ובדפוס ראשון: ויפוצו.
ב. כ״י ברסלאו נקטע כאן ושאר הפירוש הושלם ממקורות אחרים.
אף חובב עמים LOVER, EVEN, OF THE PEOPLES: Even gentiles1 – for example the “mixed multitude”2 and [other people] from the nations who converted and came to receive the Torah together with Israel3 – God loved them, too, and accepted and dwelt over them.4 So it is written in a Psalm (68:2) “God will arise, His enemies will be scattered,” and then in the continuation it is written (vs. 18) “God’s chariot... .”5
1. Rashbam’s comment opposes that of Rashi who explains that עמים is actually a reference to the various tribes of Israel, not to gentiles. Rashi offers this explanation of the word עמים often; see e.g. his commentary to Deuteronomy 33:19, Isaiah 3:14 and Ps 68:31. See also Qimḥi’s commentary to Ezek 2:3, Mic 1:2 and Ps 7:8-9. Rashbam appears to be consistent in seeing עמים as a reference to gentiles. It is worth noting that those commentators who claim that עמים may mean “the tribes of Israel” often use this exegetical gambit as a way of rebutting Christian interpretations of a biblical text. Despite Rashbam’s desire to support a Jewish reading of the Bible, he avoids this explanation. See e.g. Rashbam’s commentary to Genesis 49:10, where he explains that that verse (a favorite prooftext for Christians) is a reference to the coronation of Rehoboam. In his explanation of the final phrase of that verse – ולו יקהת עמים – he alludes to the fact that many tribes of Israel came to the coronation but adds that various gentile nations that had been subjugated by Solomon also attended the coronation, thus explaining why the word עמים was used. See also Rashbam’s commentary to Deuteronomy 32:8.
2. The ערב רב of Exodus 12:38.
3. It is most unusual to find Rashbam adopting a midrash like this, that has no apparent grounding in the peshaṭ, and incorporating it in his commentary. The midrashic tradition is not a common one, but Rashbam may be drawing upon midrashim about the following: (a) proselytes who joined the Israelites in Egypt and came with them to the wilderness and to Sinai (see e.g. VR 27); (b) the conversion of Jethro before the giving of the Torah (see e.g. Zev. 116a); (c) the converts of all future generations who were in some sense present at Sinai since their “guiding stars” (מזלייהו) were there (Shab. 146a).
4. The manuscript, according to Rosin, read here: ושכן עליהם. The use of the verb ש-כ-נ followed by the preposition על, referring to a person is unusual and the meaning of the phrase is uncertain.
5. The prooftext does not seem to have any connection to this comment of Rashbam. Perhaps these words were moved by mistake from Rashbam’s commentary to vs. 2, s.v. ה' מסיני בא, where they have some relevance.
אף חבב – מגזרת לשון ארמית: והייתם לי סגולה (שמות י״ט:ה׳), [והטעם: גם ישימם סגולה.]א
ואחרים אמרו: כי התי״ו מקום ה״א, כמו: תרגלתי (הושע י״א:ג׳). והטעם: אפילו שיוכו בשבילך, לא יעזבו דבריך. וזה רחוק.
והנכון, שהוא כמו: נמשכו. והטעם: שילכו אל המקום ששם הארון, שהוא הדום רגליו. וזאת היא הברכה, שהשם יהיה חומת אש סביב1 לישראל, ויהיה סגולתו, והלוים יורו התורה תמיד.
ב. ״וטעם בידך״ חסר בכ״י פריס 177 והושלם מכ״י פריס 176.
YEA, HE LOVETH THE PEOPLES. Hovev (loveth) comes from an Aramaic word. It1 has the meaning of then ye shall be Mine own treasure from among all peoples(Ex. 19:5). The peoples refers to Israel. Compare, After thee, Benjamin, among thy peoples (Jud. 5:14); They shall call peoples unto the mountain (v. 19).
[ALL HIS HOLY ONES.] This refers to the sons of Levi.
THEY ARE IN THY HAND. They are round about the ark.
AND THEY SIT DOWN AT THY FEET. This means they will walk in Your ways. The meaning of in Thy hand is, you will protect them.2
RECEIVING OF THY WORDS. They3 will teach Torah. They are the ones who transmit the oral Torah.
RECEIVING.4 Each and every one.5 This is so even though they are many.6
The meaning of Thy words7 is, that which You spoke they will bear,8 for they are the bearers of the Torah, and they also carry the ark.9
The word yissa (receiving) is similar to tissa (uttering) in Thou shalt not utter a false report(Ex. 23:1).
AND THEY SIT DOWN. Tukku (sit down) has no brother.10 Some say11 that it is related to the word mi-tokh (from the midst of).12 They, as it were, walk in the midst of Your feet. Others say that the tav13 is in place of a heh.14 It is like the tav of tirgalti (I taught)15 in I taught Ephraim(Hos. 11:3). The meaning of our verse is, even if they are beaten on Your account, they will not forsake Your words. However, this is farfetched. Actually it means are drawn;16 they go to the place of the ark which serves as the footstool for God's feet. This is the blessing:17 May God be a wall of fire round about Israel.18 May Israel be God's treasure.19 May the Levites always teach the Torah.20
1. Yea, He loveth the peoples.
2. Ibn Ezra earlier interpreted in Thy hand to mean that the Levites camp around the ark. His comment here is either another interpretation or it explains why Moses refers to the ark as Thy hand.
3. The Levites.
4. Hebrew yissa (literally, they will bear).
5. Of the Levites.
6. The verse opens with the plural (ve-hem). However, yissa (receiving) is singular. Hence Ibn Ezra's comment.
7. That is, the meaning of yissa mi-dabberotekha (literally, they will bear your words).
8. Upon their lips.
9. Hence Scripture employs the term yissa, which means to bear upon the lips (to speak of, to teach) and to physically bear.
10. It does not appear elsewhere in Scripture.
11. See Rashi.
12. That is, to the word tokh.
13. Of tukku.
14. In other words, tukku is a variant of hukku (were beaten).
15. Tirgalti is a variant of hirgalti.
16. According to Ibn Ezra, the literal meaning of tukku le-raglekha is, they are drawn to your feet.
17. With which Moses blessed Israel.
18. (2).
19. (3).
20. (3).
(ג-ד)אף חובב עמים – כלומר: אף כשאתה בא להזכיר חיבוב שאר אומות, מהן: כל קדושיו בידיך – שכל הקדושים שבהם נותנים עצמם בידיך ומתגיירים, כלומר: אין בהם חיבוב רק מעט גרים שבאים מהם.
אבל ישראל, כולם תוכו {ל}רגליך – כולם כתתו עצמן1 וסבבו ההר, כדכתיב: ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י״ט:י״ז) [– כולם כאיש אחד, כולם אמרו נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) וקבלו עליהם המצות. הגה״ה.]א
והם תוכו לרגליך – {נראה לי}ב לפי הפשט: אף חובב עמים – אף בשעהג שהקב״ה מחבב עמים ומוסר ישראל בידם, והם – ישראל מכותתיםד ומוכים לרגליך – בשבילך, כמו: ויברך י״י אותך לרגלי (בראשית ל׳:ל׳), בשביל שאינם רוצים לעשות כתועבות הגוים ולהניח יראתך.
כל קדושיו – מוסרים עצמם בידך – וסובלים גלותה בשבילך.
ישא מדברותיך – נשאו עול לשמוע שתי דברות מפיך. מדברותיך – כמו {ו}מדבריך נאוה (שיר השירים ד׳:ג׳), לשון דיבור.
ושאר התורה שהם שש מאות וי״א מצות, דתור״ה בגימטריא הכי הוה (בבלי מכות כ״ג:-כ״ד.), צוה לנו משה – כשלא יכלו עוד לישא קולך וליסבול דבריך, אז אמרו למשה: ואת תדבר אלינו (דברים ה׳:כ״ג) – שכחך כנקיבה לגבי כחו, להכי כתיב: ואת. ודבר משה על עצמו כאילו מדברים אחרים עליו.
מורשה קהילת יעקב – שקבלוהו למורשה לקהילת יעקב לעולם, שקבלוה עליהם ועל זרעם.2
ואונקלוס פירש: אף חובב עמים – לעניין ישראל לעניין השבטים.
ורבותינו דרשו: אף חובב עמים – אף בשעהז שאתה מחבב את העמים ונותןח ישראל בידם ליקח מסים וארנוניות מהם, כל קדושיו בידך – שאינם מכבידים עול על תלמידי חכמים, שאתה מצילם בידיך, כדאיתא בבבא בתרא (בבלי ב״ב ח׳.) גבי ההוא דמי כלילא דאיתשול ושדיה ר׳ עקיבא אעמי הארץ, וערקו, ואשתייר ההוא כובס, ודליה ר׳ עליה, וערק ובטל כלילא.
והם תוכו לרגליך – שמכתתים רגליהם ממקום למקום ללמוד תורה (בבלי ב״ב ח׳.). כאן קבלו תורה, ויחד מלכותו עליהם, והם קבלו עליהם חוקיו ומצוותיו ומשפטיו.
ישא מדברותיך – שנושאין ונותנין בדבורו של מקום (בבלי ב״ב ח׳.).
א. ההגהה מהווה תוספת ביאור להוכחה מן הפסוק בשמות י״ט, ואכן ההגהה שסומנה כאן אינה מופיעה בספר הג״ן בעוד שהביאורים שמסביבו כן מופיעים. ש. ברוכי, במאמרו ״ההגהות בפירוש ר׳ יוסף בכור שור לתורה״, מגדים מ׳ (תשס״ד): 99-97 הציע לחילופין שהמלה ׳הגה״ה׳ מוסבת על הביאור ״לפי הפשט...״ הבא לאחריה (שלדעתו, מופיע בסדר מעורבב, וגם קוטע את רצף הביאור הראשון). אולם, מספר הג״ן יוצא שר״י בכור שור עצמו חיבר את הביאור השני (״לפי הפשט...״) כתחליף לביאורו הראשון ואכן שילבו במקום שבו הוא מופיע בכ״י מינכן 52 (וגם סדר רכיבי הביאור השני בספר הג״ן מקביל לזה שבכ״י מינכן 52). אף הלשון ״נראה לי לפי הפשט״ מתאימה לסגנון פירושו של ר״י בכור שור ואינה מופיעה בהגהות, והיא תורגמה בספר הג״ן ל״נראה להרב בכור שור לפי הפשט״ (בדיוק כפי שספר הג״ן עושה במקומות אחרים שבהם ר״י בכור שור מציע שני ביאורים ומקדים לשני את הלשון ״ונראה לי״).
ב. כך בספר הג״ן. כ״י מינכן 52 מטושטש כאן.
ג. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: בשעת.
ד. כן בספר הג״ן (בשם ר״י בכור שור). בכ״י מינכן 52: מכותיהם.
ה. בספר הג״ן: הייסורים.
ו. בכ״י מינכן 52 יש כאן עוד כמה אותיות, ואולי כתוב: שקבלו התו׳{רה}.
ז. בכ״י מינכן 52: בשעת.
ח. בכ״י מינכן 52: ונתון.
(3-4)אף חובב עמים – EVEN THOSE WHO LOVE AMONG THE PEOPLES – Meaning to say: Even when You come to mention the love of the rest of the nations, of them כל קדושיו בידיך – ALL HIS HOLY ONES ARE IN YOUR HAND – for all the holy ones among them give themselves into Your hand and convert, meaning: there is no love among them except for a few converts who descend from them.
But Israel, all of them תוכו {ל}רגליך – SAT DOWN AT YOUR FEET – all of them packed themselves [together] and surrounded the mountain, as it is written: “and they stationed themselves at the bottom of the mountain” (Shemot 19:17) [– all of them as one person, everyone said “We will do and we will listen” (Shemot 24:7) and accepted upon themselves the commandments. {A glossed annotation.}]
והם תוכו לרגליך – AND THEY ARE SMITTEN AT YOUR FEET – {It appears to me} according to the plain meaning: אף חובב עמים – YES, HE LOVES THE PEOPLES – Even at the time that the Blessed Holy One loves the nations and delivers Israel into their hand, והם – AND THEY – Israel are crushed and smitten לרגליך – AT YOUR FEET – for Your sake, as in: “And Hashem has blessed you for me (לרגלי)” (Bereshit 30:30), since they do not want to do the abominations of the nations and to relinquish fear of You.
כל קדושיו – ALL HIS HOLY ONES – deliver themselves בידך – INTO YOUR HAND – and suffer exile for You.
ישא מדברותיך – CARRY YOUR WORDS – They bore the burden to hear two utterances from Your mouth. מדברותיך – YOUR WORDS – As in: “your speech (מדבריך) is beautiful” (Shir HaShirim 4:3), a term of speaking.
And the rest of the TORAH which are six hundred and eleven commandments, which is the numerical value of the letters תור"ה (Bavli Makkot 23b-24a), צוה לנו משה – MOSHE COMMANDED US – When they could no longer bear Your voice and tolerate Your words, then they said to Moshe: “and you (f.) speak to us” (Devarim 5:23) – for your power is like a female with regard to His power, therefore it is written: “and you (f.).” And Moshe spoke about himself as if others were speaking about him [i.e. in third person].
מורשה קהילת יעקב – AN INHERITANCE FOR THE ASSEMBLY OF JACOB – That they accepted it as an inheritance for the assembly of Jacob forever, that they accepted it upon themselves and upon their children.
And Onkelos interprets: אף חובב עמים – YES, HE LOVES THE PEOPLES – Regarding Israel, regarding the tribes.
And our Rabbis expounded: אף חובב עמים – YES, HE LOVES THE PEOPLES – Even at the time that You love the nations and give Israel into their hand to take taxes and tithes from them, כל קדושיו בידך – ALL HIS HOLY ONES ARE IN YOUR HAND – that they do not place a heavy yoke on the Torah scholars, for You save them with Your hands, as is brought in Bava Batra (Bavli Bava Batra 8a:3,10) regarding the incident of the crown tax that was requested and R. Akiva1 imposed it on the ignoramuses, and they ran away, and only one launderer remained, and Rabbi [Yehuda HaNasi] imposed2 it upon him, and he ran away, and the crown tax was canceled.
והם תוכו לרגליך – AND THEY SAT DOWN AT YOUR FEET – That they pound their feet from place to place to learn Torah (Bavli Bava Batra 8a:3). Here they received the Torah, and He unified His kingship upon them, and they accepted upon themselves His statutes and His commandments and His laws.
ישא מדברותיך – RECEIVING YOUR WORDS – That they engage in debates [lit. give and take (נושא ונותן)] regarding the utterances of the Omnipresent (Bavli Bava Batra 8a:3).
1. In the Gemara, the incident is attributed to R. Yehuda HaNasi.
2. This appears to be R"Y Bekhor Shor's intent, though the meaning of דליה in the Gemara here is to suspend or waive.
אף חובב עמים כל קדושיו בידיך – אף הקב״ה היה חוזר ורוצה שיהו כל העמים מקבלים תורה, ולא נמצאו אלא כל קדושים, הקדושים מן החרם הם נמצאו בידיך – הם נכנסו בצילך לקבל התורה.
אף חבב עמים – כדכתיב והייתם לי סגולה (שמות י״ט:ה׳),1 ולמה שהרי כל קדשיו בידך – כיצד והם תכו לרגליך – פי׳ תוך רגליך כדכתיב ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י״ט:י״ז).2
דבר אחר: אף כשהקב״ה מחבב עמים ומוסר ישראל בידם, כל קדשיו – של ישראל הם בידך, והם – ישראל תכו לרגלך – בשבילך ובשביל מצותיך הם מוכים ומדוכאים.3
לרגלך – כמו ויברך י״י אותך לרגלי (בראשית ל׳:ל׳).4
דבר אחר: והם תכו לרגלך – תוך בית המקדש שהוא הדום רגליך שם הם מצויים.5
ישא מדברתיך – נשאו וסבלו בסבר פנים יפות שני דברים שיצאו מפיך אנכי ולא יהיה לך.6
1. שאוב מאבן עזרא.
2. בדומה בר״י בכור שור.
3. שאוב מר״י בכור שור.
4. שאוב מר״י בכור שור.
5. בדומה באבן עזרא.
6. שאוב מר״י בכור שור.
אף חובב עמים, "Lover, indeed of the peoples;" (the twelve tribes of Israel are termed "peoples). We know that the Israelites were viewed as "special" by God when He said to us in Exodus 19,5: והייתם לי סגולה, "you will be for Me a treasure;" Why is this so? It is because all of His holy beings are under His direct supervision. How does this work in practice? "והם תוכו לרגליו, "they are sitting between His feet;" Compare Exodus 19,17: ויתיצבו בתחתית ההר, "they had taken up their positions at the base of the Mountain." (Sinai). An alternate interpretation: even at times when God is fond of the gentile nations and delivers the sinful Israelites into their hands, they still remain under His direct supervision, (though they may not be aware of it.)
והם, "and they are;" Israel, תוכו לרגלך; after all when the gentiles persecute them it is only because they are God's people, having entered into a covenant with Him to observe His commandments.
לרגלך, this expression, presuming that God has physical dimensions, is also used in Genesis 30,30 where even the pagan Lavan acknowledges the existence and personal providence of Yaakov by his God when he enriched Lavan in order that the latter treat Yaakov fairly. This is why Yaakov could say to him there: 'ויברך ה' אותך לרגלי, "He has blessed you at my foot."Another interpretation of the words: והם תוכו לרגלך, "in the Holy Temple." The Temple is perceived as God's footstool on earth. His presence manifests itself in and around the Temple. This is where most Israelites are found three times a year at least.
ישא מדברותיך, "receiving part of Your words." This was a reference to the first two of the Ten Commandments during the revelation at Mount Sinai which the whole people heard directly from the mouth of God before having asked Moses to become their interpreter. (Deuteronomy, 5,21-26)
אף חובב עמים – דכתיב והייתם לי סגולה.
כל קדושיו בידך – כולם יעידון יגידון רצוננו להיות תחת ידך, ד״א אף חובב עמים וגו׳, הם שאר אומות שכל קדושיהם נותנין עצמן בידך ומתגיירין, אבל והם כלומר ישראל תכו לרגליך שעמדו בתחתיות ההר במתן סיני לקבל תורה ויתרון רב להם, ג״ן.
ורבינו בכור שור פי׳ אף בשעה שהקב״ה חובב שאר עמים ומוסר כל קדושיו, אלו ישראל בידם, אעפ״כ והם תכו וגו׳ שמתכתתין בשבילך, זה לרגלך כמו ויברך אותך לרגלי ומקדשים שם שמים.
כל קדושיו בידך – מוסרין עצמן בידך על קדוש שמך וסובלין יסורין בשבילך, זהו תכו לרגליך, ג״ן.
אף חובב עמים – פירשו בו שהוא מלשון ארמית: ותהון קדמי חביבין (אונקלוס שמות י״ט:ה׳), יאמר: אף חובב את ישראל שהוא עמים רבים, כענין: אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה׳:י״ד). וכל קדושיו – של ישראל, הם הלוים, הם בידך, כי הקרבתם אליך להיותם חונים סביבות הארון.
והנראה אלי: כי חובב – מגזרת: לטמון בחבי עוני (איוב ל״א:ל״ג), מענין: חדר בחדר להחבא (דברי הימים ב י״ח:כ״ד), ושם חביון עוזו (חבקוק ג׳:ד׳). יאמר: גם אתה בידך מחביא ומסתיר עמים, כל קדושי ישראל הנזכר. ירמוז כי כל העדה כולם קדושים1 והשם יסתירם בידו, כטעם: ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך (ישעיהו נ״א:ט״ז), כענין: סתרי ומגני אתה (תהלים קי״ט:קי״ד), וכן: ויתיעצו על צפוניך (תהלים פ״ג:ד׳). וזה רמז למה שאמר הכתוב: אשר עין בעין נראה אתה י״י ועננך עומד עליהם (במדבר י״ד:י״ד), וכן אמר בשירה: יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו (דברים ל״ב:י׳).
והם תוכו – כמו: הוכו, כאשר בא: תרגלתי לאפרים (הושע י״א:ג׳) – במקום הרגלתי, וכאשר הומרה בה ה״א הנקבהא באם אתן שנת לעיני (תהלים קל״ב:ד׳), עושה רע מְאַת (קהלת ח׳:י״ב), וכן רבים. יאמר: שהם מוכים בכל מכה במדבר2 ללכת אחריך בכל אשר תלך,3 לא יחושו לרעב וצמאון ומכת נחש שרף ועקרב (דברים ח׳:ט״ו), רק יצאו לרגליך ואחריך ירוצו. וזה כענין שנאמר: זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיהו ב׳:ב׳).
ישא מדברותיך – כמו: לא תשא את שם י״י אלהיך לשוא (שמות כ׳:ו׳), ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים ט״ז:ד׳), ישא ביום ההוא לאמר (ישעיהו ג׳:ז׳). מדברותיך – כמו: ומדברך נאוה (שיר השירים ד׳:ג׳). יאמר שישא דבריך על שפתיו ויהגה בהם תמיד.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״בתי״ו״.
APH CHOVEIV AMIM.' Commentators have explained1 that the word choveiv is of the Aramaic language [as Onkelos rendered and ye shall be Mine 'segulah']:2 "and you shall be chavivin (beloved) before Me." The verse [here] is thus stating: "Yea, He loves Israel which consists of many peoples" [i.e., tribes], similar to what is stated, after thee, Benjamin, among thy peoples.3 And all His holy ones4 of Israel, namely, the Levites, are in Thy hand,5 for You have brought them near You to encamp around the ark.6 It appears to me that the word choveiv is from the same root as by hiding 'b'chubi' (in my bosom) mine iniquity,7 related to the expressions: into an inner chamber 'l'heichavei' (to hide thyself);8and there is 'chevyon' (the hiding of) His power.9 He is thus stating [here]: "You are also hiding and protecting with Your hand the peoples — all the holy ones of Israel." The above-mentioned [phrase] suggests that all the congregation are holy, every one of them,10 and G-d protects them with His hand, similar in meaning to the verse, And I have put My words in thy mouth, and have covered thee in the shadow of My hand,11 and like the expression, Thou art my hiding place and my shield.12 Similarly, and they take counsel against Thy hidden ones.13 This alludes to what he said, inasmuch as Thou Eternal art seen face to face, and Thy cloud standeth over them.14 And similarly he said in the Song [of Ha'azinu], He compassed him about, He cared for him, He kept him as the apple of His eye.15
AND THEY 'TUKU.' This is like 'huku' (and they were smitten)16 [at Thy feet], as Scripture says 'tirgalti l'Ephraim' (I taught Ephraim to walk)17 in place of hirgalti.18 Similarly the feminine hei is exchanged for a thav in the following expressions: I will not give 'sh'nath' (sleep) to mine eyes;19a sinner doeth evil 'm'ath' (a hundred times),20 and there are many such examples. He is thus stating that "'they were smitten' with every plague in the wilderness by following You wherever You went; they cared not for hunger, thirst, the affliction of serpents and scorpions. They only followed Thy feet and ran after You." This is similar to what is stated, I remember for thee the affection of thy youth, the love of thine espousals, thy going after Me in the wilderness, in a land that was not sown.21
YISA MIDABROTHECHA.' The word yisa is similar to: Thou shall not 'thisa' (take) the Name of the Eternal thy G-d in vain;22and nor 'esa' do I take their names upon my lips;23'yisa' (he shall swear) in that day, saying.24 And the word midabrothecha is like the expression 'umidbareich' (and thy mouth) is comely.25 He thus states [in the verse before us] that Israel will take Your words upon his lips and meditate upon them always."
1. It is so explained by Rashi and Ibn Ezra.
2. Exodus 19:5.
3. Judges 5:14.
4. In (3) before us.
5. In (3) before us.
6. Numbers 3:23, and 29, 35, 38.
7. Job 31:33.
8. II Chronicles 18:24.
9. Habakkuk 3:4.
10. Numbers 16:3.
11. Isaiah 51:16.
12. Psalms 119:114.
13. Ibid., 83:4.
14. Numbers 14:14.
15. Above, 32:10.
16. The tav in the word tuku replaces the letter hei [huku], and as explained further on: "'they were smitten' and endured all hardships because they followed You wherever You took them." Rashi explains that the word tuku is derived from the word toch (middle) — "and they placed themselves in the middle." According to this interpretation the tav cannot be in place of a hei.
17. Hosea 11:3.
18. Here, too, the tav replaces a hei.
19. Psalms 132:4. The word sh'nath is in place of sheinah (sleep). The letter thav thus replaces a hei.
20. Ecclesiastes 8:12. The word m'ath is in place of meiah (a hundred).
21. Jeremiah 2:2.
22. Exodus 20:7.
23. Psalms 16:4.
24. Isaiah 3:7.
25. Song of Songs 4:3.
אף חבב עמים – יאמר מלבד מה שנתן להם התורה מימינו מתוך האש עוד חבב אותם מכל העמים שקראם סגולה שנאמר (שמות י״ט:ה׳) והייתם לי סגולה, ותרגום סגולה, חביבין. ולכך הזכיר חובב שהוא לשון תרגום, כלומר שחבבן מכל העמים. או שחבבן שקראן עמים, שנאמר עמים הר יקראו.
ואפשר לפרש אף בשעה שקראם העם שהוא לשון גנאי כענין שכתוב (במדבר כ״ה:א׳) ויחל העם, (שם כ״א) וידבר העם, (שמות ל״ב:כ״ה) ויקהל העם, (שם) וירא משה את העם, הרי הוא מחבבן. או יאמר אף חובב אף בשעת האף הרי הוא מחבבן ולא תזוז אהבתו מהם, למה לפי שהם עמים שלו, כל קדושיו בידך, כל המקודשים שבישראל והם בני לוי שמסרו את עצמם למיתה בידך, וזה היה בעון העגל שבאו כל קרוביהם ועשו רצונך.
והם תכו – הם הולכים ונמשכים אל מקום הארון ששם הדום רגליך. ומלת תכו כמו הכו, כי התי״ו במקום ה״א, בלשון (הושע י״א:ג׳) תרגלתי לאפרים, שהוא כמו הרגלתי, וכן (תהלים קל״ב:ד׳) אם אתן שנת לעיני, וכן בקהלת (ח) עושה רע מאת, שהתוי״ן במקום ההי״ן, וכן מצינו ה״א במקום תי״ו ישימו קטורה, שהוא כמו קטורת. וזה לפי דעתי מסוד הלשון, כי הה״א סימן לנקבה, כגון אמרה שמרה קראה, וכן לכל הפעלים, ולכך הטילוה באחרונה, ויש בזה רמז לה״א אחרונה שבשם, והתי״ו גם כן סימן לנקבה למדבר בנסתר, ולכך שתי אותיות אלו משפט אחד להן לפי ששתיהן מורות על נקבה, וכבר ידעת כי התי״ו אחרונה לכל האותיות.
ישא מדברותיך – שהיו נושאי הארון. או יאמר ישא כל אחד ואחד מדברותיך לישראל, ועל שם שהיו מורי התורה וכענין שכתוב בשבט לוי יורו משפטיך ליעקב.
וע״ד הקבלה תכו לרגלך מלשון הכאה, כי הם מוכים בסבת קדושת השכינה שהיא הדום רגליך שהיא דבק בארון, וזה ירמוז למה שהיה הארון מכלה בהם, כמו שהזכירו רז״ל, כי לכך היה שבט לוי מעטים לא עלו רבבותיהם אלא פחות שבכל השבטים. ואמר ישא מדברותיך, כי הוא הכלי הנושא הדברות וממנו שמענו התורה, כענין שאמר הכתוב (דברים ה׳:ד׳) מתוך האש, וזה מבואר.
אף חבב עמים, "Also (You) love the peoples (tribes of the Israelites)." Apart from having given to the Jewish people His law out of the fire, God displayed additional signs of His love for this nation, such as calling them סגולה, "precious." (Exodus 19,5). The Aramaic translation of סגולה is חביבין, "beloved" i.e. the word Moses uses here. God meant that He was fonder of the Israelites than of all the other nations. On the other hand, it is possible that Moses meant that God's fondness of His people was manifest in His applying the title "nation" to each of its tribes (compare Rashi). He bases this on Deut. 33,19 עמים הר יקראו, "the tribes will assemble at the Mount."
It is also possible to interpret that what Moses meant was that even at a time when the Torah speaks of the people derogatively, calling them simply: העם, this does not mean that God is no longer fond of them. We have several examples of the term העם, being used in an unflattering manner; Numbers 25,1, ויחל העם, "the people debased itself;" or Numbers 21,5: וידבר העם באלו-קים, "the people spoke out against God." Or, Exodus 32,1 ויקהל העם, "the people assembled" (in preparation of demanding a new leader). In each of these instances the word העם points at their being at a moral/spiritual low. Even if Moses, perhaps, did not relate to the people with fondness at such times, God did not stop being fond of them.
Still another way of understanding the words אף חובב עמים is that the word אף here means "anger" as it does on numerous occasions. The message is that even when God has reason to be angry at the people, He still also relates to them with fondness. The reason that this is so is that they are His people, עמים שלו.
כל קדושיו בידך, "all its holy ones were in Your hand." A reference to the Levites (Ibn Ezra). They took their lives into their hands, i.e. they placed their lives in Your hands, when they executed the Israelites who had actively worshipped the golden calf.
והם תכו ברגלך, "and they planted themselves at Your feet." They always feel drawn to the site of the Holy Ark which symbolises Your Presence, which they perceive as הדום רגלך, "the footstool for Your feet." The word תכו is the same as הכו, the letter ת being a substitute for the letter ה. This letter is used interchangeably in a similar manner in Kohelet 8,12 where the words עושה רע מאת should normally have been עושה רע מאה, "doing evil one hundred times." Or in Psalms 132,4 we find the words אם אתן שנת לעיני "if I will allow my eyes to sleep," when we would have expected the psalmist to write אם אתן שנה לעיני. [The author quotes more such examples. Ed.] We sometimes find the ת replacing the letter ה, whereas on other occasions the letter ה replaces the letter ת. In the phrase (verse 11) commencing with ישימו קטורה, "they shall prepare incense," etc., the letter ה, I believe, is also a substitute for the letter ת in the word קטורת, incense. I believe this is a rule in grammar, seeing that the letter ה normally symbolizes the feminine gender, such as in אמרה, שמרה, קראה, as well as in all the other verbs; the letter ת seeing that it is the final and last letter in the aleph bet, also symbolizes something feminine, passive. This is the reason it was made the last letter. The letter ה at the end of the third person of the verb is also reminiscent of the last letter of the tetragrammaton. The letter ת is used in many forms of the verb in the third person feminine future. In other words, the function of the letter ת and the letter ה frequently overlap, so that we need not be surprised to see them used as alternate spelling for each other.
ישא מדברותיך, "it bears (willingly) Your pronouncements." This is a reference to the Levites carrying the Holy Ark containing God's pronouncements, the Tablets with the Ten Commandments (Ibn Ezra). Alternatively, [especially because of the switch to the singular, i.e. the individual, Ed.] each one of them gladly acts as the bearer of God's instructions teaching them to his fellow Israelites. This would be similar to verse 10 where Moses praises the Levites for being the teachers of Torah.
A kabbalistic approach: the word תכו in תכו לרגלך, is derived from הכה, to hit, to strike. They are as if struck at the footstool of God, carrying the Ark and the Tablets inside them. According to the Midrash the carrying with one's body of spiritually heavy loads, such as the Levites' carrying the Holy Ark containing the Ten commandments and the Torah scroll, is debilitating and took its toll of the people doing this. This is why their number of adult males comprised fewer than half of that of the smallest other tribe (Bamidbar Rabbah 5,1). [Perhaps this is why they had to retire from active duty at the age of 50. Ed.] The words ישא מדברותיך is an allusion to the fact that each individual Levite was considered by God as the instrument of "carrying (like a flag)" the words of the Lord. The people, so to speak, heard the words of the Torah from the mouths of the Levites as if they had emerged from the Holy Ark [similar to the concept of מתוך האש, which we discussed earlier. Ed.].
אף חובב עמים – נר׳ להרב״ש לפי הפשט אף בשעה שהקב״ה מחבב עמים. ומוסר אותם בידם הם ישראל. תוכו מכתתים. לרגליך בשבילך. בעבור שאינם רוצים לעשות כתועבות הגוים ולהניח יראתך.
כל קדושיו – מוסרים אותם בידך. וסובלים היסורים בשבילך.
אף חובב עמים כל קדושיו – אף כשאתה בא להזכיר חביבות האומות כל קדושיו אין אתה מוצא בהם אלא הקדושים שנותנין עצמן בידיך ומתגיירים והם באין לשום עצמן בידיך תוכו כולם נתמצעו תחת רגליו בתחתית הר סיני שכולם קבלו יראתך.
אף חובב עמים – גם אוהב לישראל שהם עמים רבים כענין אחריך בנימין בעממיך:
כל קדושיו בידיך – הם בני לוי שהקרבתם אליך להיותם חונים סביבות הארון. והרמב״ן כתב כי חובב מגזרת לטמון בחובי עוני. מענין חדר בחדר להחבא. ושם חביון עזו ופירושו גם אתה בידיך מחביא ומסתיר עמים כל קדושי ישראל כלומר כי כל העדה כלם קדושים והשם יסתירם בידו:
והם תוכו לרגליך – כתב ר׳ אברהם אין לו חבר יש אומר מלשון תוך כאלו הולכין בתוך רגליך ויש אומר כי התי״ו במקום ה״א פי׳ הוכו לרגליך פי׳ שהם מוכים בכל מכה במדבר ללכת אחריך בכל אשר תלך:
ישא מדברותיך – שישא דבריך על שפתיו ויהגה בהם תמיד:
אף חובב עמים, "You were indeed fond of the various tribes;" Moses describes God's fondness as extending to each tribe separately as if it ranked as a whole nation. We find another example of a tribe being treated or referred to as a whole nation in Judges 5,14: בנימין בעממיך, "Benjamin amongst Your peoples."
כל קרושיו בידך, "all its holy ones were in Your hand." This is a reference to all the members of the tribe of Levi whom You God brought especially close to You, in allowing them to encamp around the Tabernacle and within easy range of the Holy Ark.
Nachmanides writes that the word חובב is derived from the same root as חבי in Job 31,33 לטמון בחבי עוני, "to bury my guilt in a well hidden place." The expression מחבא means a "hiding place." The Holy Ark is the place on earth within which God's Power is hidden. Allegorically speaking, Moses acknowledges that God also provided the Jewish nation with a hidden reservoir of spiritual fortitude. The entire Jewish nation is holy, and God "hides" them within His hand, as a gesture of His protection.
והם תכו לרגליך, "for they had sat down at Your feet." Ibn Ezra writes that there is no other instance in the Bible in which the word תכו or a derivative of it occurs [not in our editions of his commentary. Ed.]. According to him, some people consider the word as related to תוך, "within, in the midst of," in which case the Israelites are perceived as walking within the protective umbrella of God's feet. Others say that the letter ת in תכו instead of the letter ה, indicates that Moses refers to these people who have been the victims of every conceivable affliction during the forty years in the desert. They endured it all in order to follow God wherever He led them.
ישא מדברותיך, "bearing Your utterances." Israel has the words of Torah (i.e. God) constantly on its lips, similar to an ox that bears its yoke.
אף חבב עמים – בגימטריא גרים. שאף גרים העתידין להתגייר עמדו בסיני. וכן, את אשר ישנו פה. סופי תיבות: תורה. שכולם היו שם בעת מתן תורה. ואמר בל׳ אף, משום דאיירי בבעלי יסורים שמתייסרים על דברי תורה.
קדושיו – ב׳. כל קדושיו בידך. יראו את ה׳ קדושיו. למה יראו את ה׳ קדושיו, כי כל קדושיו בידך.
תכו – ב׳ במס׳. והם תכו לרגלך. על מה תכו. מה התם ל׳ הכאה, אף הכא ל׳ הכאה. ולומר שהם מוכים להכנס וללכת אחריך.
תכו לרגלך ישא מדברותיך – ר״ת תלים. שעל כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות.
אף חובב – גם חבבם חבה גדולה.
וטעם עמים – עם ישראל, כל קדושי ישראל נמסרו בידו והם תוכו לרגליו ונשאו דברותיו, וזה על הלוים נושאי הקדש ששם הלוחות.
אבל אמר בידיך – וכן השאר לנכח השם, כי כן נכון בעברי.
והנה תוכו – שורשו תכה, ואם לא נמצא אחר במקרא שבידינו ודי בזה.
ומדברותיך – המ״ם תוספת בשמות, כמו ומדברך נאוה (שיר השירים ד׳:ג׳).
אף חובב עמים – אחשוב שהוא מענין ההסתר וההתחבאות וכמוהו לטמון בחבי עוני ויהיה חובב וחבב שני שרשים בענין אחד וכן תוכו מענין תוך ויהיה תכה תכך שני שרשים בעניין אחד והנה ידוע כי ישראל בשמעם הדברים מפי הגבורה יראה ממנו ועמדו מרחוק ואמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות ואז אמר השם יתעלה למשה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי והנה הרצון באמרו מדברותיך דבריך והוא כמו מדברותיך כי הדבר יקרא מדבר כאמרו ומדברך נאוה והרצון בזה הפסוק הוא כן שהיה חובב ימינו הרבבות והעמים ההם מפני פחד האש הגדולה כי אז נתחבאו כלם ולא רצו לראות המראה הגדול כמו שנזכר בפרשת וישמע יתרו הנה נשאר עם זה כל קדושיו בידיך לשמוע ולקבל כל דבריך ואף על פי שלא ישמעו אותם מפיך והם אחר שנכנסו תוך אהליהם הסכימו כי הוא אשר לרגליך והוא משה שעלה על ראש ההר ישא אליהם מדברותיך ויגידם להם ויאמינו בהם כאלו שמעום מפיך.
(ג-ד) ואמר אף חובב עמים כל קדושיו בידך וגו׳ תורה צוה לנו משה וגו׳ – ירצה נוסף על החבה הראשונה ונמשך אליה הנה נמצאה להם סגולה נפלאה אצל זאת התור׳ והיא קבלתם עולה ומסרם את נפשם עליה מה שלא נמצא ליותר שלם שבאומות והסב דבריו כלפי האל יתעלה.
ואמר: אף כשתהיה חובב קצת מאישי העמים זולתה הנה נמצא שכל קדושי עם ועם מהם ואם הם מעטים אשר נתקדשו להתגייר נרות של צדק כמו שהיה הענין בקצת שנתפרסמו בישראל הנה היו בידך כלומר שנתת להם יד וסייעת אותם לעשות חיל ולקנות שם בישראל כענין אנקלוס שמעי׳ ואבטליון וחביריהם עליהם השלום אבל הם רצוני כלל אישי האומה הזאת הנבחרת תכו לרגלך כלומר בעטת בם ורמסת אותם ברגלך ועם כל זה הוא סובל וישא מדברותיך ולא יסור מאומרו תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב וגו׳ – כלומר יהודי או שרוף או צלוב וזה נתבאר ענינו מאד מדורו של שמד.
ובספרי (פ׳ וזאת הברכה) צווי זה אינו אלא לנו צווי זה אינו אלא בעבורנו וכן הוא אומר ואבנה הבית לשם ה׳ אלהי ישראל (מלכים א ח׳:כ׳) בית זה למה ואשים שם מקום לארון. ופי׳ הכתוב הזה כתבנו בפרשת שמיני שער ס׳.
כל אחד קרוי עם. שהרי בנימין נקרא גוי וקהל גוים גוי ביד בנימין וקהל גוים ביד אפרים ומנש׳ בנבואה הזאת עצמה פעם כתוב בה וקהל גוים ופעם כתוב בה קהל עמים:
והם תוכו לרגליך. והם ראוי לכך שהרי תווכו לתחתי׳ ההר לרגליך בסיני תוכו ל׳ פועלו תווכו הם לתוך מרגלותיך. פי׳ תוכו מלשון תוך מבניין פועל כלומר שנכנסו תוך מרגלותיך ותווכו בתוכם והנמשל ברגלים פה הוא תחתית הר סיני שהשם היה שוכן עליו ותחתיתו כדמות רגליו ואומרו והם ראויי׳ לכך הוא קשר הדבור לא פירש מלה שהוא מדביק הדבור של והם תוכו לרגליך עם הדבור של כל קדושיו בידיך כאילו אמר ולמה זכו נפשות הצדיקים של ישראל להיותן גנוזות אתו מפני שישראל תווכו לתוך מרגלותיך וראויין הם לכך:
ישא מדברותיך נשאו עליהם עול תורתיך. פי׳ ישא עתיד תחת עבר מפני שבעת שברך משה את ישראל כבר קבלו ישראל את התורה ומפני שהדבורים לא תפול בהם משא הוסיף מלת עול ואמר נשאו עליהם עול תורתך כי העול נופל בו לשון משא ופרקת עולו מעל צואריך אשר לא עלה עליה עול והוא דבק עם והם תוכו לרגליך ופירושו והם ראייים לכך שהרי תווכו לתחתית ההר לרגליך לסיני ונשאו עליהם עול תורתך:
המ״ם בו יסוד. פי׳ איננו מ״ם השמוש המורה על מקצת מהדבורים שהרי הם קבלו כל דבוריך לא מקצתם רק היא מיסוד הבניין כמ״ם מדבר שפירושו מתדבר אף מדברותיך מתדברותיך שפירושו מה שהיית מתדבר להשמיענו אבל אין לפרש שהמ״ם בו יסוד משורש המלה שהרי שורשו דבר ואין המ״ם מכללם אבל אונקלוס פי׳ המ״ם הזה במקום מן דהיינו על פי דבריך:
ואלה דבריהם. פי׳ בעת שגוזרין עליהם גזרות רעות אינן חוששין מהם להתמוטט מתחת כנפי השכינה אלא מתחזקים ואומרים תורה צוה לנו ונחזיקנה לא נעזבנה:
אף חבב עמים – ואף על פי שאתה חובב עמים, כאמרך ״והייתם לי סגלה מכל העמים״ (שמות י״ט:ה׳), ובזה הודעת שכל המין האנושי ״סגולה״ אצלך, כאמרם ז״ל: ׳חביב אדם שנברא בצלם׳ (אבות ג׳:י״ח), מכל מקום כל קדשיו בידיך – הנה אמרת שכל קדושיו של ״קדש״ של ״אש דת״ הם ״בידיך״ כצרור הכסף, שהם חביבים משאר המין, כאמרו ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ (שמות י״ט:ו׳), כאמרם ז״ל: ׳חביבין ישראל שנקראו בנים למקום׳ (אבות שם).
והם תכו – נשברו, כמו ״ואיש תככים״ (משלי כ״ט:י״ג), התפללו ברוח נשברה.
לרגלך – להדום רגליך בסיני.
אף חובב עמים, he says to God that: “I am aware that You are fond of other peoples also, as when You said that the Jewish people are the most precious מכל העמים, from among all the nations, You meant that the species of mankind is something precious to God, as our sages said in Avot 3,18 חביב אדם שנברא בצלם, the species of man is especially dear to God among all of His creatures, seeing that only man has been created in the image of God.”a כל קדושיו בידיך, You have said that You are holding all Your holy possessions (the Torah) in Your handb When You told us in Exodus 19,5 that we are to You an especially precious nation, a kingdom of Priests, You also singled us out as being Your children, (same paragraph in Avot), as well as in Deuteronomy 14,1 “You are children to the Lord your God.”
והם תכו לרגלך, whereas they, the other nations, are lying broken at Your feet. (compare Proverbs 29,13 for a similar use of this expression where it refers to offering prayer to God with a broken heart)
לרגלך, at the footstool of Your throne at Sinai.
a. i.e. there are other nations to which Your relate with fondness.
b. people hold their most precious possessions in their hand, do not entrust them to a briefcase, for instance, which they may deposit somewhere and forget to pick up.
אף חובב עמים כל קדושיו בידך וגו׳ – יאמר שאף בזמן שהקב״ה מראה חיבה אל העמים מ״מ אין דומה חבת ישראל לחבת העמים כי כל קדושיו היינו ישראל, קדש ישראל לה׳ (ירמיהו ב׳:ג׳) הם בידך מושגחים מידך יתברך כי לא מסרתם אל הנהגת המערכה, והם, דהיינו העמים תכו לרגליך. כי הם מסורים אל המערכה אשר תחת רגליו ית׳, והדין נותן זה כי האומות נדמה להם למשא וטורח דבר ה׳ זה״ש ישא מדברותיך, שכל דבריך ישא כי כמשא כבד יכבדו מהם (תהלים ל״ח:ה׳), אבל ישראל אינן כן אלא תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אע״פ שצוה לנו משה לאותו דור מ״מ היא מורשה לכל קהלת יעקב שבכל דור ודור כולם קימו וקבלו עליהם להוריש ולהנחיל את התורה לבניהם אחריהם, וכל זה מורה על ההפך שאין דבר ה׳ עליהם למשא אלא קימו וקבלו עליהם ועל זרעם בשמחה לעשותו.
ועוד אמר ישא מדברותיך – אפילו דברך הטוב אשר ישמעו מפיך הרי הוא על העמים למשא אבל ישראל אינו כן אלא אומרים אפילו התורה שצוה לנו משה שלא שמענו מפי הגבורה מ״מ היא מורשה לכל קהלת יעקב לפיכך ויהי בישורון מלך, דווקא בישראל נודע אלהים למלך אבל לא באומות.
חבב את השבטים כו׳. ר״ל אמה קאי אף, דאין מלת אף נופל, אלא אם נזכר דבר קודם לכן כיוצא בו. לכן פי׳ אף חיבה זו וכו׳, פירוש כבר הוזכר לעיל איך שחיבב ישראל במה שיצא לקראתם מסיני, וכיוצא בזה עוד חיבה יתירה וכו׳:
והם ראוים לכך. פירש תכו כמו תוך. והוא מבנין פועל. כלומר, שנכנסו לתוך מרגלותיו, דהיינו תחתיתו של הר, שהם כדמות רגליו. ואמר והם ראויים לכך, כדי לקשר הדיבור והם תכו לרגליך עם דיבור של כל קדושיו בידך, כאלו אמר ולמה זכו נפשות אלו להיות גנוזות תחת כסא וכו׳ יותר משאר בני אדם, מפני שהם תכו וגו׳:
המ״ם בו קרוב ליסוד כו׳. ר״ל המ״ם למה לי, כיון שפי׳ תורתך:
אף זה מדברותיך מה שהיית מדבר כו׳. דאין לפרש שהוא מ״ם השימוש כמו מן, דאם כן היה משמע שלא קבלו עליהם כל התורה, ובאמת הם קבלו כל תרי״ג מצות. וההפרש בין מתדבר ובין מדבר, י״ל מפני שמלת מדבר משמעותו הוא שהקב״ה מדבר עם האדם, ואין זה דרך כבוד למעלה שידבר לנוכח האדם, כמו בשר ודם שמדבר עם חבירו, אבל מתדבר פירושו היה מדבר בינו לבין עצמו, והוא שומע מאליו. וזהו שפירש רש״י מה שהיית מדבר וכו׳. ויו״ד של ישא מדברותיך, עתיד במקום עבר, מפני שבעת שברך משה לישראל, כבר קבלו כל התורה. ואמר עול תורתך, מפני דלגבי דבור אין נופל בו לשון משא, לכן הוסיף מלת עול, דגבי עול שייך לשון משא:
דבר אחר אף חובב כו׳ אף בשעת חיבתן כו׳. ולפירוש זה לא קאי מלת אף אלעיל מיני׳, ופירוש זה נכון יותר. שלפי פירוש ראשון אינו מיושב שפיר, איך תולה אף חובב וכו׳ בכאן. ולפי דבר אחר קשה, איך שייך למכתב לגבי ע״א לשון חיבה, דאם הוא מראה להם פנים שוחקות, משום שרוצה למסור ישראל בידם, אבל חיבה אין כאן. לכן צריך גם לפי׳ ראשון:
He cherished the tribes, etc. Rashi is explaining what the word also refers to, since the word also is inapplicable unless something similar precedes it. Therefore he explains, Also, with (this) surpassing love, etc. Meaning that it was already mentioned before His love for Yisroel and how He went from Sinai to meet them. Similarly, with this too there was surpassing love, etc.
They were worthy of this. The explanation of תכו is similar to תוך (within) except it is a verb, meaning that they entered at the bottom of Mount Sinai which is compared to His feet. Rashi says They are worthy of this in order to connect the statement for they were gathered at Your feet with the statement all their sacred ones are in Your keeping. It is as if the verse said, And why did these souls merit to be secreted beneath the Throne, etc. more than other people? Because they were gathered into, etc.
The מ"ם here relates to the root, etc. Rash is answering: Why do we need the "מם if the explanation [of מדברותיך] is Your Torah"?
Here too, "Your self-spoken" — that which You had spoken, etc. You cannot say that the "מם here is a prefix and means of, because if so it would imply that they did not accept the entire Torah upon themselves, when in reality they accepted all the 613 commandments. The difference between מתדבר and מדבר is as follows: מדבר implies that Hashem is speaking directly to a person, but this is not respectful toward the Above, that He speaks directly to man, just as a person speaking to his friend. However, מתדבר means to speak to oneself and someone else is listening. This is what Rashi explains, That which You had spoken, etc. The [first] יוד of ישא מדברותיך [converts the verb] to the future tense from the past tense [which, grammatically speaking would be correct] because at the time that Moshe blessed Yisroel, they had already received the entire Torah. Rashi says the yoke of Your Torah because the expression of burden is not applicable to speech. Therefore Rashi adds the word yoke, because the expression of burden is applicable to a yoke.
Another interpretation: "Even when the nations were cherished, etc." even during the time when the Gentile nations were cherished, etc. According to this interpretation, the word אף [now translated as even] does not refer to what precedes it. This interpretation is more correct because the first interpretation does not explain well why it says אף חובב (He also cherished) here. According to the other interpretation you might ask that how can the Torah write an expression of cherishment regarding idolaters. Even if He shows them a beaming countenance, this is only because He wants to deliver Yisroel into their hands, but no cherishment is involved. Therefore the first interpretation is also needed.
אף חובב עמים וגו׳ – רז״ל אמרו (ב״ב ח׳.) אף שחבב ה׳ העמים והגלה ישראל ביניהם אף על פי כן כל קדושיו בידיך והם וגו׳ שאין על לומדי תורה מנדה בלו והלך, ונראה שיכוין הכתוב לתת טעם להליכתו לשעיר ולפארן שהוא לחרות בהם אף ה׳ ביום הדין כשיאמרו לא הודעתנו אותה, לזה קדם להם הסיבה ואמר להם אתם רוצים לקבל התורה, ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך אף הוא מה שחובב עמים שהלך להזמינם לתורה.
ואומרו כל קדושיו וגו׳ – פירוש על דרך אומרם ז״ל (ילקוט סוף פ׳ קדושים) בפסוק ואבדיל אתכם מן העמים אילו אמר ואבדיל את העמים מכם לא היתה תקומה לאומות ומאומרו ואבדיל אתכם וגו׳ מכאן שאם יבואו מהעמים להתגייר הנה הם מקובלים כאחד ישראלי, והוא אומרו כל קדושיו פירוש מעלה זו עודנה להם פירוש להתגייר שהבא להתקדש מהם בידיך פירוש הוא נכנס ומקובל תחת כנפיך (עיין יבמות מ:).
או תהיה כוונת הכתוב על זה הדרך אף חובב פירוש חיבה אחת נשארה לעמים והוא שכל קדושיו בידיך כמו שפירשתי, ואומרו והם פירוש עם ישראל שבהם הוא כל עיקר המאמר יש להם הפרש להתגדר על קדושיו של הבאים מן שאר הגוים, שישראל תוכו לרגלך, פירוש כאומרם ז״ל (יבמות קג:) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם, וזה היה מצד מה שתוכו פירוש נתמרקו על ידי כח הדיבור המופלא ששמעו דברי האלהים, ואמרו ז״ל (שבת פ״ח:) שיצאה נשמתם כרמוז בפסוק (שיר השירים ה׳ י) נפשי יצאה בדברו, ובזה פסקה זוהמתם, מה שאין כן הגרים שהגם שיתקבלו כאחד שבטי ישראל לא פסקה זוהמא מהם כידוע מדבריהם (זוהר ח״ג י״ד:).
וגמר אומר ישא מדברותיך פירוש לשון ממשלה, על דרך אומרו (תהלים מ״ז ד) ידבר עמים תחתינו, הכוונה בזה שאין נותנים שום ממשלה על ישראל אלא למי שהוא מזרע ישראל ולא ממשפחת הגרים, וכמו שדרשו ז״ל (יבמות מה:) מפסוק (לעיל י״ז טו) שום תשים עליך מלך כל משימות שתשים עליך לא יהיו אלא מקרב אחיך, וצא ולמד מברייתא (סוטה מ״א.) של אגריפם המלך כשקרא בבית המקדש זלגו עיניו דמעות וכל הענין, והוא אומרו ישא מדברותיך פירוש כל שהוא מזרע עם בני ישראל הוא יכול להתרומם בגדולות שישנם על ישראל עמך, ואומרו ישא לשון יחיד כאמרם (סנהדרין ח׳.) דבר א׳ לדור ולא שני דברים.
עוד ירצה באומרו ישא מדברותיך שהוא טעם תוכו, על דרך אומרם ז״ל (שבת פ״ח.) שכפה ה׳ עליהם ההר כגיגית לקבל התורה, ובימי המן בטלו טענת מודעא רבא וקיימו מרצונם מה שקבלו באונס, ופירשתי הדבר במקומו (שמות י״ט ה׳) כי מה שמיאנו לקבל התורה עד שהוצרך להפוך עליהם ההר היה על גזירת חכמים ודבריהם ותקנותיהם אשר רבו שעשו להזהיר ישראל ולהעמידם במקום המשתמר מלעבור על דברי ה׳, והוא אומרו תוכו לרגליך כדי שישא מדברותיך חלק מהדברות שלא רצו לקבל, כי על כללות התורה כתוב יושר (שמות כ״ד ז׳) כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע, אלא על חלק מהדברות שצוה עליהם לקבל תורת חכם על זה תוכו לרגליך שהוא הר סיני שעמד ה׳ עליו ואותו כפה ה׳ עליהם כגיגית.
או תתפרש מדברותיך לשון הנהגה פירוש תורות המנהיגים את ישראל שהם הם המחדשים תקנות וגזירות וגדרים וסייגים, ובימי מרדכי כשראו אשר יפליא צדיק עשות קבלו תורת חכם מקור חיים.
עוד ירצה אומרו ישא מדברותיך על דרך אומרם ז״ל (שהש״ר עה״פ ישקני) שכל דיבור ודיבור שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא היה מדבר עם כל איש ואיש מישראל ואמר לו אתה מקבלני עליך והוא אמר לו הן היה נושקו כו׳ ועולה ומתעטר לראשו, והוא אומרו והם תכו וגו׳ ישא כל אחד ואחד מהם מדברותיך על ראשו, ודקדק לומר מדברותיך ולא אמר דברותיך לפי שהדברים עצמם היו מדברים להם ואומר לכל אחד אתה מקבלני כו׳ כאמור.
ואומרו ישא לעתיד לפי שאחר מעשה העגל נקלפו מהם העטרות ההם שנשאו על ראשם שהם המדברים אותם והורידו עדיים בהר חורב (שמות ל״ג), וזכה בהם משה (שבת פ״ח.) כאומרם (חגיגה ט״ו.) זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, והוא סוד אומרו (שמות ל״ג ח׳) והביטו אחרי משה שאמרו ז״ל (סנהדרין ק״י.) שחשדוהו באשת איש פירוש היא התורה המאורסה לישראל שנטל משה כל חלקם, לזה אמר ישא שעתידים לחזור להם לעתיד לבא, ואמרו עוד רז״ל (סידור ר׳ אשר בשם האר״י ז״ל) שביום שבת חוזרים העטרות לראש ישראל ולא נשאר למשה אלא חלקו המגיע לו, ולזה הוא שאנו אומרים ביום שבת ישמח משה במתנת חלקו פירוש ישמח הגם שאין לו אלא מתנת חלקו שכבר החזיר לישראל חלקם בחיים.
עוד ירצה על דרך אומרם ז״ל (הוריות ח:) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, וישבנו מאמר זה עם מאמר (מכילתא יתרו) שכל עשרת הדברות נאמרו בדבור אחד, כי ה׳ אמר כולם בדיבור אחד אבל בערך השומעים לא יכלו לקבל מהם אלא אנכי ולא יהיה לך שמעו אותם בגבורות בדבור אחד ויצתה נשמתם באמצעותם, והוא אומרו תוכו לרגליך ואפס כח עד שיצתה נשמתם, הטעם לישא מדברותיך פירוש חלק מהדברות המופלאים שהם אנכי ולא יהיה לך אבל השאר משה צוה אותם כאומרם ז״ל (שם), והוא מה שגמר אומר תורה צוה לנו משה וגו׳, ותמצא שכל המצות שצוה ה׳ בין מצות עשה בין מצות לא תעשה הם בפרטות תרי״ג מצות, והמשכיל לתיבת תורה ימצא בה מנין תרי״א (מכות כג:) עם ב׳ הרמוזים במאמר הסמוך ישא מדברותיך הרי הם תרי״ג ונכון.
עוד ירצה על דרך אומרם ז״ל במסכת מגילה (כ״ט.) באותו מעשה שרצו המלאכים לדחותו לרב ששת מכנישתא מפני השכינה עד שטען ואמר רבונו של עולם עלוב ושאינו עלוב מי נדחה מפני מי ואמר להם ה׳ שבקוהו, והוא אומרו והם תוכו פירוש וכשהם בירידה עלובים ומעונים ובאים בטענה זו, ישא מעליו מדברותיך שהם מלאכים העומדים לשרת את פני ה׳ שהם הממונים על דבר כבוד שמו ולא ידחו מפניהם.
עוד ירמוז על פי דבריהם ז״ל (ברכות ה׳.) ג׳ מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולם לא נתנם אלא על ידי יסורין שהם תורה וכו׳, ואמרו עוד (שם ס״ג:) בפסוק (משלי ל׳ לב) אם נבלת בהתנשא שכל המנבל עצמו על דברי תורה סופו להיות מתעלה, והוא אומרו תוכו לרגליך וצערו עצמם בזה ישא פירוש יתעלה מצד דברותיך, שהתורה היא המרוממת ומנשאת כאומרו (משלי ח׳ טו) בי מלכים ימלוכו וגו׳.
עוד ירצה באומרו תוכו וגו׳ ישא וגו׳. על פי דבריהם ז״ל (נדרים לח.) שאמרו בפסוק ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח ו), שמ״ט שערי בינה נמסרו למשה בסיני, ושער החמשים הלא הוא כמוס את ה׳. והוא מה שפירשתי בפסוק כי מלאה הארץ דעה את ה׳ (ישעיהו יא ט), פירוש הדעה שעדיין היא את ה׳, ולא מסרה למשה, ובהגלות משיחנו יתן ה׳ הטוב ההוא והוא אומרו תוכו לרגליך, בחלק שכבר קבלו ועוד לעתיד ישא מדברותיך, ויחס אליו לשון נשיאות ומעלה שחלק ההוא עליון מאוד, וכבר כתבנו מזה באורך במקומות אחרים.
אף חבב עמים, Also a lover of people, etc. Our sages in Baba Batra 8 understand these words to mean that although on occasion God displayed fondness for the other nations when He exiled the Jewish people amongst them, כל קדושיו בידיך והם, the Jews who study Torah continue to enjoy special privileges such as exemption from certain taxes even while they are in exile. It appears that our verse provides the rationale for what is written in the previous verse, namely that God came to both Se-ir and Paran. He did so in order to subject them to His anger on the day of judgment when these nations would excuse their conduct by saying that they had never been given a chance to receive the Torah and had not been informed of its contents so that they could have lived by its precepts. The entire verse needs to be understood as follows: "God had also displayed His love for the other nations when He offered them the Torah at the time he gave it to the Israelites."
The words כל קדושיו may best be understood in line with Yalkut Shimoni at the end of Parshat Kedoshim item 626, on Leviticus 20,26: "and I have separated you from the other nations to be Mine." If the Torah had written: "I have separated the other nations from you," this would have meant that we do not accept proselytes. Seeing that the Torah uses the reverse order and writes: "I have separated you from the nations," this means that when Gentiles wish to convert to Judaism they are able to do so. [this is the thrust of the comment; our author has enlarged on it. Ed.] The words קדשיו בידיך mean that God reserves the right to allow those who wish to sanctify themselves by embracing the Torah to do so.
Another approach to our verses may be this. The meaning of the words אף חובב is that there remains one single fondness for the Jewish people vis-a-vis the other nations, namely that those who study Torah, the "holy ones," enjoy some privileges as I have explained. The word והם, "and they," refers to the Jewish people who are the principal subject of the verse. We are told that the Jewish people are able to maintain their sanctity or improve it because תכו לרגלך, "they planted themselves at Your feet." This is an allusion to the statement in Shabbat 146 that as a result of the revelation at Sinai the Israelites were completely cleansed of any residual pollutant dating back to the sin in Gan Eden. They achieved this status because they planted themselves at God's feet, i.e. embraced the Torah wholeheartedly. This enabled them to be addressed by God directly. Our sages in Shabbat 86 go so far as to say that at that time their souls left them (based on Song of Songs 5,6: "my soul left me when He spoke"). It was this experience which removed their pollutant. This remained an advantage of the natural born Israelites over their proselyte counterparts (compare Zohar volume three page 14).
ישא מדברותיך, accepting Your pronouncements. The word means "authority" in this instance. We find a similar meaning for דבר in Psalms 47,4: "He subjects peoples to us." The meaning is that only natural born Jews have true authority over other Jews; proselytes or their (immediate?) descendants may not become kings. Our sages in Kidushin 76 have derived this ruling from Deut. 17,15: "from amongst your brothers." This restrictive clause applies not only to kings who must be natural born Jews but also to judges and princes. The Talmud Sotah 41 relates that when King Agrippas read these words in the Torah his eyes started watering with tears as he was not a natural born Jew. The meaning of the words ישא מדברותיך here is that only a natural born Jew may arrogate to himself a position of authority over fellow Jews. The reason that the word ישא is in the singular is an allusion to Sanhedrin 8 that the Jewish people will have only a single authority, there will be no power-sharing.
An additional meaning of the word ישא מדברותיך could be that it provides the rationale for תכו לרגליך. We have been told in Shabbat 88 that the acceptance of the Torah by the Jewish people was not exactly voluntary but that God threatened to bury them under the Mountain if they would not accept the Torah. On the other hand, the acceptance of the Torah during the period of Esther and Mordechai was entirely voluntary as a result of Haman's decree against the Jews being cancelled. I have explained the reluctance of the Jews to accept the Torah in my commentary on Exodus 19,5. It did not extend to acceptance of the biblical commandments but only to the rabbinic decrees. At any rate, the words תכו לרגליך are a reference to the threat of death at the Mountain if they would not accept the rabbinic ordinances. The people accepted the biblical parts of the Torah wholeheartedly and voluntarily. They did so in order to be spiritually uplifted by it, i.e. ישא מדברותיך. When the Torah wrote in Exodus 24,7 that the Jewish people said unanimously: "we will do all that God has said and we will hear it," the word "all" refers to the rabbinic ordinances.
The word מדברותיך may also be understood as referring to the people giving guidance to the Jewish people, the ones who introduce certain new ordinances if circumstances seem to call for this. When the Jews during the time of Mordechai observed how successful the latter had been in his looking after Jewish interests, the people voluntarily embraced all such rabbinic ordinances.
Still another meaning of the words ישא מדברותיך may be based on the Midrash Rabbah (Song of Songs 1,2) explaining the words ישקני מנשיקות פיהו, "may He kiss me with the kisses of His mouth." According to this Midrash every single word which God spoke He communicated to every single Israelite asking if the Israelite in question was prepared to accept the law in question. The Israelite would answer in the affirmative. In response God would kiss him and place a crown on his head. This is why the Torah adds… והם תכו ישא מדברותיך. The reason that the Torah writes מדברותיך instead of the usual דברותיך is because the words themselves "spoke" to the Israelites asking them if they were prepared to accept them.
The reason the word ישא is in the future tense instead of in the past tense, is because after the episode with the golden calf the Israelites were deprived of the crowns we have mentioned (Exodus 33,5), whereas Moses received them (Shabbat 88). This is based on a concept developed in Chagigah 15 that two places are reserved for each person, one in purgatory and one in Paradise. The one who forfeits his place in Paradise leaves it for his colleague who is more deserving, and the same is true for those who vacate their place in purgatory. This is the mystical dimension of Exodus 33,8 that "the people looked after Moses." Our sages in Sanhedrin 110 explain this to mean that each Israelite suspected Moses of committing adultery with his wife. This is not to be understood literally, of course, but it means that the Torah which was considered as betrothed to the Jewish people had become Moses' exclusive bride seeing he had taken over the parts that the people had previously been entitled to. By the Torah writing ישא in the future tense we receive the assurance that the removal of the crowns of the Israelites after the episode with the golden calf is reversible and that the time will come when they will once more merit and receive these crowns. Our sages (a glossary in the prayer-book edited by the Ari Zal) state that these crowns return to the heads of the Israelites on every Sabbath and that on the Sabbath Moses retains only his own crown. This is the reason that we say in the Sabbath morning prayer that Moses rejoices in his (personal) share, i.e. even though on that day he retains only this single crown.
Our verse may also be a veiled reference to the statement in Makkot 24 that the Israelites heard the first two of the Ten Commandments from God Himself whereas Moses was the intermediary for the balance of the commandments. On the other hand, the Mechilta on Parshat Yitro claims that all of the Ten Commandments were spoken by God in a single utterance. We explained this apparent contradiction by referring to the tradition that the souls of the Jewish people left them during the revelation. This occurred after they had heard the first two of these commandments. The words תכו לרגליך are a reference to this overpowering effect of God speaking to the people as a result of which their souls left them. This is further supported by the words ישא מדברותיך, i.e. that God "uplifted their souls" after they heard part of His words. They heard the balance of the Ten Commandments from the mouth of Moses after their souls had been restored to them. This is the reason why we read in the next verse תורה צוה לנו משה, "Moses commanded us the Torah," instead of "God commanded us the Torah." A close look at the word תורה reveals that its numerical value equals 611, i.e. an allusion to the number of commandments the Jewish people heard from the mouth of Moses. When you add the two words ישא מדברותיך you get the total of 613 commandments.
The words in our verse may also reflect something we have been told in Megillah 29 that the Presence of God accompanied the Israelites into exile. In this connection, the Talmud relates that the angels wanted to expel Rabbi Sheshet from the synagogue on account of the presence there of the Shechinah. Thereupon Rabbi Sheshet asked God: "if there is a person who has been subjected to insults and another who has not, which of the two deserves to be expelled?" As a result of this appeal God instructed the angels not to bother Rabbi Sheshet. This is the meaning of והם תכו לרגליך, "they have already been humbled at Your feet," i.e. the very fact that the Jews have been exiled is enough of a putdown for them so that if they use this fact as an argument ישא מדברותיך, He will uplift them when they are confronted by the angels i.e. "Your spokesmen."
Still another allusion which may be contained in our verse is based on Berachot 5 that God gave the Israelites three good gifts all of which they acquired only by means of suffering afflictions first. They are: the Torah, the land of Israel, and the hereafter. The Talmud in Berachot 63 also states (based on Proverbs 30,32: "if you have exalted yourself through acting arrogantly, etc.") that if a person is prepared to suffer disgrace for the sake of Torah he will eventually be elevated to a high position. This is the meaning of the sequence תכו לרגליך, ישא מדברותיך. "You will eventually be elevated as your disgrace was due to your humbling yourself for the sake of Torah." Torah confers high office on a person as we know from Proverbs 8,15: "kings reign through me."
Still another message contained in our verse is based on Rosh Hashanah 21 based on Psalms 8,6: "You have made him only a little less than divine." This means that God endowed Moses with 49 of a possible 50 "gateways to insight" when the latter was on Mount Sinai. The 50th gateway is reserved for God Himself. I have explained this concept in connection with Isaiah 11,9: "for the earth will be full of knowledge of the Lord." The prophet means that at that stage of the development of mankind God will hand over even the 50th gateway of insight to man, something He had not even done for Moses. This will be part of the Messiah revealing himself. In accordance with this concept the words תכו לרגליך refer to the Torah insights which had already been revealed, whereas the words ישא מדברותיך are a reference to the final degree of insight which so far had been withheld by God.
אף חבב עמים – שד׳ כיתות בישראל כהנים לוים וישראלים וגרים וכמ״ש בית ישראל ברכו ה׳ בית הלוי וגו׳ בית אהרן ברכו השם יראי השם ברכו השם ולכך לא כתיב אצל יראי ה׳. בית. שאין להם שדה ונחלה וכן בהודו לה׳ וגו׳ חשב ד׳ כתות האלו ומ״ש הודו כוונתו לברך בקריאת התורה שאז הכל שומעין בכל שבת.
אף חובב – אף כשמחויב ומרשיע את העמים, כל קדושי ישראל בידיך. חובב – פיעל בלשון חכמים מחייב.
תכו – כמו תככו, וכן ויכתום במקום ויכתתם. ושרשו ׳תכך׳, ופירושו הכאיבו זה את זה בהלחצם לרגלך. ואומר רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה׳ (משלי כ״ט:י״ג) – פירוש: רש ואיש מכאובות בעל יסורים נפגשו יחדו, זה מקונן על רישו וזה על מכאוביו, ובדבר הזה מאיר ה׳ עיני שניהם, שכל אחד מתנחם בחלקו ולא ימירנו בחלק רעהו.
אף חבב עמים – מלשון חוב, כמו וחיבתם את ראשי (דניאל א׳ י׳), וכן חבולתו חוב ישיב (יחזקאל י״ח ז׳), וענין החוב הוא היות האדם מוכרח ע״פ הצדק והיושר לעשות דבר מה, בין לפעול הוא בעצמו או לקבל הפעולה מזולתו, הן בדבר ממון או בגוף, והכבד ממנו הוא יוצא לאחר, וחיבתם את ראשי, על ידכם יהיה דין עלי והכרח שאתן את ראשי למלך, והנה חובב מבנין המרובע והוא יוצא, ושיעור הכתוב, אשדת הנזכר חובב והכריח על פי הצדק והדין את העמים, דהיינו כל קדושיו, תחת יד השם יתעלה, והוא ענין הברית שכרת ה׳ עם ישראל להיות להם למלך, שעל ידי נתינת התורה נתחייבו ישראל להיות לו לעם ולשמור מצותיו, וכמו שיזכור עוד:
עמים – הם ישראל, ונקראו בלשון רבים בבחינת השבטים, וכן אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה׳ י״ד), וכן עמים הר יקראו (לקמן פסוק י״ט):
והם – העמים:
תכו – ענינו הנפילה לארץ:
ישא מדברתיך – נשאו עליהם עול פקודיך, ומקבלים גזירותיך ומצותיך, ובאה המליצה כדרך העם המקבלים עליהם מלך, שהם משתחוים לעומתו ונופלים על פניהם לרגליו והוא נותן להם את חקיו וגזירותיו, ואמר ישא לשון יחיד כנגד כל אחד ואחד:
מדברתיך – המ״ם אינו משמש במקום מן, כי אם לסימן הבנין כמו ומדברך נאוה, וענינו מה שהיית מתדבר אליהם, כמו וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז׳ פ״ט):
אף חובב עמים – להמפרשים הך קרא בתרי עניני משתעי, ולדעתי כולו קרא מענין אחד מדבר, והוא מאהבת ישראל אל קבלת התורה, כי אחר שדבר במקרא שלפניו מאהבת המקום לישראל בנתינת התורה, אמר במקרא זה מאהבת ישראל אליו, ואמר שאף הם אוהבים ומחבבים את הקדושים ואנשי מעלה שביניהם, אשר בכח נפשותם לרדת אל עומק עיון התורה ולהשגת אמתתה, ולאנשי מעלה כאלה הם מכניעים עצמם לשמוע מהם למודים ללכת בם אחרי׳ ולקבל עליהם דברות התורה ומצותי׳, זו היא לדעתי הכוונה הכללית במקרא זה. אף חובב עמים כל קדושיו. אף עם ישראל אם אוהבי׳ ומחבבים את הקדושים שביניהם ר״ל אנשי מעלה (כי לשון קדושה ענינו פרישה הבדלה ורוממת מעלה (אייס- געצייכנעט) כענין ויגבה ה״צ במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה (ישעיהו ה׳), שמלת נקדש נרדף עם מלת ויגבה), ויתכן שירמוז בזה על שבט לוי שנתקדש ביותר ללמד התורה ברבים כאמור עליהם יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ובפ׳ כי יפלא ממך דבר למשפט אמר וקמת ועלית אל הכהנים הלוים והגידו לך את דבר המשפט, ואיתא במכדרשב״י (זהר נשא קמ״ו) כהן דבעי לפרסא ידוי בעי לאיתוסף קדושא על קדושא דילי׳ דבעי לקדשא ידוי על ידא דקדישא מאן ידא דקדישא הוא ליואה דכתיב וקדשת את הלוים הא אינון קדישין; וכן הזקנים שבעם והם שרי החמשים היו המעולים, כי היו מיוחדים בפרט ללמד תורה בישראל (כמ״ש בדברים בשם הגר״א), ולהודיענו בענין מה הקדושים האלה פרושים ומובדלים מאחרים אמר מלת בידיך. והוא מענין היתה עלי יד ה׳, ר״ל בכח הנפשי וביכולת להשגות רוחניות (גייסטעסקראפט) ר״ל הקדושים ואנשי מעלה כאלה אשר בכח נפשותיהם הכנות ראויות להשגת רוחנית התורה, הם אהובים וחביבים בעיני עם ישראל, ויהיה תרגומו לפ״ז (אויך דאס פאָלק שאטצעט ליעבענד זיינע בעגייסטערטען הייליגען); ואחר שאמר מאהבת ישראל אל אנשי מעלה שביניהם בא להודיענו תכלית אהבתם וחביבותם, עז״א. תכו לרגליך ישא מדברותיך. מלת לרגליך כענין צא אתה וכל העם אשר ברגליך, שמלת ברגליך איננו שם לאבר ההליכה רק על פעולת ההליכה ר״ל אשר הולכים אחריך ונמשכים ללכת בעצתך (ע״ש רש״י), וכן כאן טעם והם תכו לרגליך, הם נכנעים להמשך אחריך ללכת אחרי׳, כענין אחרי ה׳ תלכו, ותרגומו (זיא אונטערווערפען זיך אונטערטהאֶניגסט דיר נאך צו פאלגען, דיינע ווארטע צו איבערנעהמען); ואמר חובב בלשון יחיד ועמים בלשון רבים, כי כן הנהוג ברוב המקומות בכ״ק כשמדבר בענינים רוחניים, כענין ויחן שם ישראל נגד ההר, כי עסק הרוחני הנמצא בפרטים הוא התאחדות גמורה שביניהם, ומטעם זה אמר גם ישא בלשון יחיד במלת והם ברבים.
אף חבב עמים – חבב מלשון בחֻבי (איוב ל״א:ל״ג) שענינו בחיקי, והכוונה נושא בחֵיקו דרך חבה, ואולי מזה לשון חִבָה. עמים, הם השבטים.
כל קדושיו – כל קדושי ה׳ שהם העמים (השבטים) שזכר, שהם כלם קדושים, הם בידך, סימן אהבה, כמו והיית עטרת תפארת ביד ה׳ וצניף מלוכה בכף אלהיך (ישעיהו ס״ב:ג׳). {דרך כל דבר חביב שבעליו לוקחו בידו תדיר.}א
והם תכו לרגליך – תכא בארמי שלחן, והפעל מורה בלשון ערבי ישיבה אל השלחן {קרוב לענין השתחויה},ב והכוונה: הם יושבים לפניך כמסובין על השלחן, לקבל דבריך וברכותיך אשר תברכם, כאדם היושב אל השלחן ומצפה למזון.
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
ב. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
אף חבב עמים – ״חבב״ (עיין פירוש, במדבר י, כט) הוא לשון ההווה של ״חוב״, כדוגמת ״לוצץ״, ״נוצץ״ משורש ״לוץ״, ״נוץ״; אלא ש״חוב״ הוא פועל עומד: להיות חייב או מחויב, ואילו ״חובב״ הוא פועל יוצא: לחייב או להביא לידי קיום חובה. או אפשר ש״חובב״ הוא צורת המקור של בניין פיעל, כדוגמת ״כונן״.
כאן המשמעות היא: גם בשעה שאתה חפץ להביא את שאר העמים לידי קיום חובתם, אתה לוקח את כל קדושי ישראל בידך. הווי אומר, כל קדושי ישראל משמשים ככלי שרת בידך למטרה זו. לא רק ישראל אלא כל האנושות תיהנה מהשפעתם החינוכית והמוסרית של אלה מישראל המקדשים את חייהם על ידי קיום נאמן של התורה. הם משמשים ללא אומר ודברים כאור לכל המין האנושי, כמופת המראה כיצד יש להוציא לפועל את ייעודו הקדוש של האדם. לעיל נאמר שאפילו ״שעיר״ ו״פארן״, העמים הקרובים לישראל, עדיין לא היו בשלים דיים לקבלת התורה; ואף על פי כן, התגלות התורה לישראל בסיני הייתה לתועלת כל האנושות. בסיני נסללה הדרך לאיחוד כל בני האדם לעתיד לבוא. על ידי ישראל יתאחדו כולם וייעשו אגודה אחת לעשות רצון ה׳ ולקיים את מצוותיו.
והם, העמים, ״תכו״: בניין פּוּעל של שורש ״תכה״, שהיא צורה חזקה יותר של ״דכה״, להיות כפוף, כנוע. הם יבינו שהם חסרי אונים, והם יובאו לידי הכרה בכך ״לרגלך״, על ידי צעדיך – הווי אומר, על ידי דרכי הנהגת ה׳ (כדוגמת ״לרגלי״ [בראשית ל, ל]). ״ישא״: ואילו הוא, ישראל, נושא את הדברים המבטאים אותך.
האירועים ההיסטוריים המנוהלים על ידי ה׳, פּוֹעַל ה׳ באירועים, יביאו את העמים להכרה בחוסר האונים שלהם. אך רק דבר ה׳, שנושאו הוא ישראל, ילמד אותם להכיר את ה׳, שאת כוחו העליון הם חשים במהלך ההיסטוריה. רק דבר ה׳ ילמדם לפני מי עליהם להשתחוות וכיצד עליהם להביע את הכנעתם אליו. רק על ידי התורה, שישראל נעשה לנושאה בסיני, ישיגו את מטרתם הלקחים שיפיקו העמים מההיסטוריה.
מדברתיך – כדוגמת ״וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו״ (במדבר ז, פט), מבטא את עצמו.
אף חובב עמים – תוכן בקשתו הוא, שאחר ברית ערבות מואב יביאם ה׳ אל הארץ בזכותם, שמתחלה אמר (לעיל ט ה) לא בצדקתך ובישר לבבך וגו׳ כי ברשעת הגוים וגו׳ ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה׳ לאבותיך וגו׳. מפני שאז לא באו עדיין למדרגת הצדק והיושר. שצדק בין אדם למקום הוא רק כשנכנע ויקבל באהבה כל מה שיעשה ה׳. ובין אדם לחברו רק מי שמוותר תמיד משלו. והיושר יורה מי שיש לו שכל ישר בלי להוציא משפטים מעוקלים ועושה כל דבר במתינות וישוב הדעת. ושאלת העצה וע״י שלא היה להם עדיין המעלות האלה באו לכל החטאים שעשו במדבר. יש מה שעותו ע״י שהוציאו משפטים מעוקלים ולא התישבו. ולא שאלו עצה. ולא שמעו אל מנהיגיהם. וזה חטא העגל שבעבור שטעו בחשבון העת שנצרך משה לבא. ועפי״ז הוציאו משפט מעוקל לעשות איזה אלהות. ולא באו אל אהרן לשאול מדוע בושש משה לבא, ומה לעשות, רק אמרו לו כמצוה קום עשה לנו וגו׳. והוא אמר למי זהב התפרקו שחשב שעי״ז יתישבו בדבר. ויתפרקו תיכף בלא ישוב הדעת. ואהרן בנה מזבח לפניו פי׳ אצלו. שלא יקריבו בעצמם שום קרבן. ואמר חג לה׳ מחר. שכוונתו היה כי מחר יבא משה עם הלוחות. ויהיה אותו היום חג לה׳ כי אם לא עבדו לעגל שעי״ז נשתברו הלוחות, היה חג לה׳ אותו היום. ולעתיד לבוא באמת יהיה אותו היום יו״ט שבי״ז בתמוז נשתברו הלוחות, והוא יהפך ליו״ט כמ״ש (זכריה ח יט) כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי וגו׳ ולמועדים טובים. אבל הם לא באו עוד אל אהרן רק השכימו והקריבו בעצמם זבחים ועולות. וז״ש שם וירא משה את העם כי פרוע הוא לעשות ככל העולה על רוחם לבלי שמוע אל מנהיגם. כי פרעה אהרן שמשה אמר להם קודם שעלה והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם. שאהרן יהיה מנהיגם וחור משנהו. ואהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום והיו גסים בו לכן לא היו יראים ממנו (ומשה ידע מדתו של אהרן ולזה צרף עמו את חור. אבל הם הרגו את חור כמ״ש חז״ל על ויבן מזבח לפניו) וא״כ היה אהרן הגורם לשמצה בקמיהם שאם יקרה מלחמה ויעשו כהעולה על רוחם עי״ז יגבר האויב, וכן חטא המרגלים היה על שלא עשו בישוב הדעת. כמ״ש (דברים א׳:כ״ב) נשלחה אנשים וישיבו וגו׳ ויאמרו לנו את הדרך וגו׳. שתלו הדבר רק בעצמם, וכששבו המרגלים ויהושע וכלב אמרו עלה נעלה רק שהאחרים אמרו שלא יעלו. עפ״י שכל הישר היה להם להאמין בה׳. והם אמרו לרגום את יהושע וכלב באבנים. ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, וכשגזר ה׳ שלא יבואו אל הארץ אמרו הננו ועלינו ולא שמעו אל משה שמנעם, ושארי החטאים שחטאו במדבר היו מבלי הצדק שלא נכנעו אל ה׳ באמת, ולכן התלוננו כאשר באר בחוה״ל שהעובד מיראה יתלונן ולכן אחרי שאמר (לעיל שם) לא בצדקתך וגו׳ הזכיר חטא העגל והמרגלים בפרט מפני שהיה מאי היושר ושארי החטאים בכלל ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה. מפני שהיה מאי הצדק. וזה היה קודם גמר משנה התורה וברית ערבות מואב. אבל אחרי כן נהיו עובדי ה׳ מאהבה ונכנעו באמת אל ה׳. ולא התלוננו עוד כאשר כתוב בחוה״ל שהעובד מאהבה לא יתלונן והשיגו מדת הצדק והגיעו לשכל הישר לעשות הכל במתינות וישוב הדעת ולשמוע אל מדריכיהם ומנהיגיהם. (ובזה יתישב מה שאמר משה ליהושע (לעיל לא) כי אתה תבוא את העם וגו׳ אשר נשבע ה׳ לאבותם וה׳ אמר אל יהושע כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם. מפני שה׳ בחן אז את לבבם שראויים עתה מצד זכותם לבוא, ומה שנאמר אשר נשבעתי שמשמעו מכבר, בעת חטא המרגלים (במדבר יד כח) כתיב אמור אליהם חי אני וגו׳ וטפכם אשר אמרתם וגו׳ והבאתי אותם וגו׳. אבל מפני שיש לפרש שהשבועה נאמרה רק על אם אתם תבואו וגו׳. ויש לפרשה גם על וטפכם וגו׳. לכן יתפרש כפי שיהיו במדרגה בעת ביאת הארץ). ומעין זה בא משה לברכם ואמר אף חובב עמים גם אם יהיו העמים זכאים עכ״ז כל קדושיו הם ישראל עם קדושו יהיו בידך יהיו חביבים לך כע״ד המליצה שהדבר החביב לאדם ישמרהו בידו:
והם תכו לרגלך שהם נכנעים תחת רגליך ר״ל אף שתסתיר השגחתך מהם לרגע ובאו עליהם יסורים מקבלים עליהם באהבה. לא כמו שהיו לפנים. ויכנה ההסתר בשם רגל עד״ה (ישעיהו ס״ו:א׳) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, פי׳ שבשמים כבוד ה׳ בהתגלות ועל הארץ הוא בהסתר:
ישא מדברותיך – יאמר שבדבר זכות שכלם נעשו ג״כ הפך מאשר היו, שעתה ינשאו מדברותיך עד שאמרו:
אף חובב עמים: אע״ג שהקב״ה חיבב כל אומות העולם, וכמאמר ה׳ (שמות יט,ה) ״כי לי כל הארץ״, מ״מ אינו דומה לחיבה יתירה של ישראל. ופירש ההבדל ביניהם בשני דברים, א׳, שאומות העולם ״כל קדושיו״1 – החביבות אינה אלא מי שהוא פרוש מאומתו להכיר את בוראו ולדעת יד ה׳ כי חזקה היא. ולא סתם עובד כוכבים שהוא אינו מכיר את בוראו כלל, והרי הוא כבהמות נדמה. ב׳, ״בידך, אפילו מכיר את בוראו אינו אלא ״בידך״, היינו, שהן כדאים למעשה ידי ה׳, כדכתיב (ישעיהו מח,יג) ״אף ידי יסדה ארץ״, והיתה התכלית שיכירו גם המה שהוא יתברך הבורא, כמו שכבר נתבאר בפרשת שלח (במדבר יד,כא) בפסוק ״ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ ״, ולעיל בשירת האזינו (לעיל לב,מ) בפסוק ״כי אשא אל שמים ידי וגו׳ ״. ויותר מזה אין תכלית ורצון מאומות העולם, אם לא שנתגייר מרצונו והרי הוא ישראל ממש.
מה שאין כן ״והם״ – שהם ישראל שאנו מדברים בהם. וכן פירש2בפענח רזי לפי דרכו3. והא דכתיב בלשון רבים יבואר לפנינו.
תוכו לרגלך: מתפרש בשני אופנים. א׳, לתלמידי חכמים, וכדאיתא בב״ב (ח,א)4 ׳תני רב יוסף, אלו תלמידי חכמים שמכתתים5 רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. ב׳, בהמון ישראל. והמשיל, דכולם מקטנם ועד גדולם הולכים איש אחר חבירו להרגלם בשמירת מצוות התורה, ואין צריך לפרוש6 עצמו לזה, אלא הרגלים הולכים מעצמן איש אחר חבירו. וכמו שמנקפים7 איש רגלי חבירו בהילוכו סמוך לו.
ומשום הכי כתיב כאן בלשון רבים ולא כמו בסמוך ״ישא מדברותיך״, בשביל שבמליצה זו8 נשתנו שני אופני עם ה׳9, משום הכי כתיב בלשון רבים, כמו שכתבתי בספר במדבר (כג,כב) בפסוק ״אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו״.
והיה ראוי לכתוב ׳תוכו לרגליהם׳10, אלא שנרמז במליצה שכל זה היינו משום שהולכים בדרכי ה׳ איש לפי ערכו, וא״כ משמעות ״לרגלך״ – של הקב״ה. הרי הבדל א׳11.
ישא מדברותיך: כלל האומה בין תלמיד חכם בין המוני, נושאים12 הנהגת13 הקב״ה את עולמו, שהרי הכל מתנהג ע״י מעשי ישראל, אם בתורה אם בעבודה אם בגמילות חסדים. ומשמעות ״מדברותיך״ – הנהגה14, פירוש – המתנהגים מהנהגתך. ולא מלשון דיבור, דא״כ ׳דבריך׳ או ׳דברותיך׳ מיבעי. ואמר ״מדברותיך״ לשון רבים, כאשר יבואר לפנינו (פסוק ה׳) שתי הנהגות שהקב״ה מנהיג עולמו. הרי הבדל ב׳15.
1. פרשנות רבינו על ״כל קדושיו״ כמוסב על צדיקי אומות העולם מנוגדת לדעת כל הפרשנים שמוסב על ישראל או על בני לוי וכדו׳. וגם לכאורה נגד הגמרא ב״ב (ח,א) שרבינו עצמו הביא להלן את המשכה, וז״ל הגמרא: ״אף חובב עמים כל קדושיו בידך״ – אמר משה לפני הקב״ה, רבש״ע, אפילו בשעה שאתה מחבב עמים, כל קדושיו (של ישראל) יהיו בידך (לשומרן).
2. שרק מ״והם״ עובר לדבר על בני ישראל, כש״כל קדושיו בידך״ עוסק באומות העולם. וכפי שכתבנו דעת הראשונים אינה כך.
3. זה לשונו: דבר אחר, ״אף חובב עמים וגו׳ ״ - הם שאר אומות, שכל קדושיהם נותנין עצמן בידך ומתגיירין, אבל ״והם״, כלומר, ישראל, ״תוכו לרגלך״ - שעמדו בתחתיות ההר סיני לקבל תורה, ויתרון רב להם.
4. על הלשון ״והם תוכו לרגליך״.
5. ביאור המלה ״תוכו״.
6. לכוון עצמו ולהתמקד בזה.
7. נתקלים או נפגשים, וזהו ״תוכו״.
8. ״והם תוכו לרגליך״.
9. תלמידי החכמים והמון העם.
10. שהרי עוסקים בתלמידי חכמים ובהמון העם.
11. בין החביבות לאומות העולם (המתוארים ברישא של הפסוק ״אף חובב עמים כל קדושיו בידיך״) לבין החביבות לישראל (המתוארים בסיפא ״והם תוכו לרגליך ישא מדברותיך״).
12. ״ישא״.
13. ״מדברותיך״.
14. מלשון ׳דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור׳.
15. בין החביבות לאומות העולם (המתוארים ברישא של הפסוק ״אף חובב עמים כל קדושיו בידיך״) לבין החביבות לישראל (המתוארים בסיפא ״והם תוכו לרגליך ישא מדברותיך״).
חבב – כדברי שד״ל, מה שאדם מתוך חִבָּה נושא בְּחֻבּוֹ (איוב ל״א:כ״ג) כלו׳ בחיקו, ושרש חבב קרוב לשרש חבא או חבה (ונחבתם שמה, יהושע ב׳:ט״ז); וגם שורש חפף שממנו שם חֻפָּה קרוב להוראה זו, כי הַחֻפָּה תַּחְפֶּה ותחביא היושבים תחתיה; וכונת הפסוק כך – אף אם אתה אוהב שבטי ישראל וכולם שקדושים הם (ע״ד בכור שורו, למטה פסוק י״ז, שכונתו הוא שהוא בכור שור) הם בידך כאדם שיש לו חפץ שאינו מניח מידו ליד אחר פן יפילהו ארצה, וגם מתוך חבתו תמיד הוא מביט בו ומשתעשע, הלא גם הם עשו מה שמוטל עליהם, וקרבו אליך לקבל דבריך.
מִדַּבְּרֹתֶךָ – אולי היה ראוי להנקד מִדְבְּרוֹתֶיךָ מלשון ״ומדברך נאוה״ (שיר השירים ד׳:ג׳), ונקדו הדלת בדגש ופתח כמו שעשו בתיבת מִדַּבֵּר אליו (סוף פרשת נשא {במדבר ז׳:פ״ט}), עיין מה שכתבתי שם); או נראה לנקדנים שהמ״ם שימושית, שלא כל דברי האל קבלו בבת אחת, רק מעט מעט כאדם המורה לבנו ומלמדו מעט מעט.
והם תוכו לרגליך – יתכן עפ״י מה דכתיב ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כלבנת הספיר כו׳.
כל קדשיו בידך – רב נחמן בר רב חסדא רמי כרגא אדרבנן, אמר ליה רב נחמן בר רב יצחק עברת אדאורייתא, דכתיב כל קדושיו בידך – אפילו בשעה שאתה מחבב עמים כל קדושיו יהיו בידך.1(ב״ב ח׳.)
והם תכו לרגלך – תנא רב יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, ישא מדברותיך – לישא וליתן בדברותיו של מקום.2 (שם שם)
1. כלומר אף בשעה שאתה מחבב עמים להשליטם על בניך יהיו כל קדושיו של ישראל, שהם חכמיו ולומדיו, בידך לשומרם, והיינו מפני שהתורה שומרת ומגינה ומצלת. ומבואר מזה דהיינו רק מס הניתן לשמירה אבל שארי מסים כגון כשגובים ממון מבני העיר לתקן תקונים לחיי האדם, כגון לחצוב בארות מים ותקון דרכים וכדומה חייבים גם הם ליתן חלקם, ויש בזה פרטי דינים ביו״ד סי׳ רמ״ג.
2. מוסב על דרשה הקודמת דת״ח פטורים ממס הנגבה לתכלית השמירה, ואמר בזה דלא רק חכמים קבועים ומומחים אלא אף תלמידים המכתתים רגליהם לישיבות ולישא וליתן בדברי תורה גם הם פטורים ממס כזה, משום דגם עליהם תגן זכות התורה.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
Moses commanded us a law, an inheritance for the assembly of Jacob.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא שמה]
תורה צוה לנו משה – ציווי זה אינו אלא לנו אינו אלא בעבורנו וכן הוא אומר (מלכים א ח׳:כ׳) ואבנה הבית לשם ה׳ אלהי ישראל בית זה למה לארון ואומר (מלכים א ח׳:כ״א) ואשים שם מקום לארון הוי ציווי זה אינו אלא לנו אינו אלא בעבורנו.
דבר אחר: תורה צוה לנו משה – וכי ממשה רבינו אנו אוחזים את התורה והלא אבותינו זכו בה שנאמר מורשה קהילת יעקב, שומע אני ירושה לבני מלכים ירושה לבני קטנים מנין תלמוד לומר (דברים כ״ט:ט׳) אתם נצבים היום כלכם דבר אחר [מורשה קהלת יעקב] אל תהי קורא מורשה אלא מאורשה, מלמד שהתורה מאורשה היא לישראל ואשת איש לאומות העולם וכן הוא אומר (משלי ו׳:כ״ז-כ״ט) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה, כן הבא על אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה.
דבר אחר: אל תהי קורא מאורשה אלא מורשה מלמד שהתורה מורשה לישראל משל למה הדבר דומה לבן מלכים שנשבה כשהוא קטן למדינת הים אם מבקש לחזור אפילו לאחר מאה שנה אינו בוש לחזור מפני שהוא אומר לירושתי אני חוזר כך תלמיד חכם שפירש מדברי תורה והלך לו לדברים אחרים אם מבקש לחזור אפילו לאחר מאה שנה אינו בוש לחזור מפני שהוא אומר לירושתי אני חוזר לכך נאמר מורשה קהלת יעקב.
סליק פיסקא
[Piska 345]
"Torah was commanded lanu by Moses": This command is only "lanu," only for our sake. Similarly, (I Kings 8:20) "And I have built the house for the name of the Lord, the G-d of Israel" — What is the purpose of this house? (Ibid. 21) "And I have built there a place for the ark" — This command is only lanu, only for our sake.
Variantly: "Torah was commanded to us by Moses": It is not from Moses alone that we hold the Torah; for our fathers, too, acquired it, viz. (Devarim, Ibid.) "the inheritance of the congregation of Jacob." This tells me (only) of an inheritance for the sons of kings. Whence do I derive the same for the sons of non-kings? From (Devarim. 29:9) "You are standing this day, all of you, etc." Variantly: Do not read it "morashah" ("inheritance"), but me'orasah" ("betrothed"), the Torah being betrothed to Israel, and (it is forbidden) to the gentiiles as (is) a married woman. Similarly, (Mishlei 6:27-29) "Will a man draw forth fire into his lap, and his clothes not be burned? Will a man walk on coals and his feet not be scorched? So, he who comes to his friend's wife. No one who touches her shall go clean." Thus "the betrothed of the congregation of Jacob."
[End of Piska]
תורה צוה לנו משה מו׳ הצווי הזה אינו אלא לנו אינו אלא בעבורינו שכן משה אומ׳ (דברים י׳:ג׳) ואעש ארון עצי שטים וכן שלמה אומ׳ (מלכים א ח׳:כ״א) ואשים שם מקום לארון הוי הצווי הזה אינו אלא לנו אינו אלא בעבורינו:
צוה לנו משה לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו:
מורשה אל תהי קורא מורשה אלא מאורסה מלמד שהתורה ארוסה לישראל וכאשת איש לאומות ומנ׳ שהתורה ארוסה לישראל שנ׳ (הושע ב׳:כ״א):
וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי באמונה ומנ׳ שהיא כאשת איש לאומות שנ׳ (משלי ו׳:כ״ז) היחתה איש אש בחקו:
אם יהלך איש על הגחלים (שם ו׳:כ״ח):
כן הבא אל אשת רעהו (שם ו׳:ס״ט):
ד״א מורשה אפלו יחיד שבישראל שלמד דברי תורה ופירש למקומות אחרים אינו בוש שיחזור שכן הוא אומ׳ לירושת אבותי אני חוזר מושלו מלה״ד לבן מלכים שהלך למדינת הים אפלו לאחר מאה שנה אינו בוש שיחזור שכן הוא אומר למלכות אבותי אני חוזר:
קהלת יעקב שתהו עשויים אגודה אחת ולא עשויים אגודות אגודות:
ד״א מורשה ולא ירושה שלא יאמר בן עם הארץ הואיל ואין אבי תלמיד חכמים מה אני מועיל אם אלמד תורה אלא יזל מים מדליו (במדבר כ״ד:ז׳) מן הדלים שבו:
(Deut. 33:4:) “Moses charged us with Torah, as the inheritance for the Congregation of Jacob.” It is an inheritance for the Congregations of Jacob, for whoever engages in it for its own sake is worthy of the inheritance of Jacob, as stated (in Is. 58:14), “Then you shall take delight in the Lord…, and I will feed you the inheritance of your father Jacob.”
אללהם אלד׳י אמר לנא מוסי באלתוראה פג׳עלהא וראת׳ה לג׳וקה אל יעקוב
ה׳ שציווה עלינו את משה בתורה, ועשאה ירושה לקהילת יעקב
ואלה דבריהם: תורה – אשר צוה לנו משה, מורשה היא לקהל יעקב – אחזנוה ולא נעזבנה.
תורה THE LAW – which צוה לנו משה MOSHE COMMANDED US, מורשה is AN INHERITANCE to THE CONGREGATION OF YAAKOV: we have taken it and we will not abandon it.
פס׳: תורה צוה לנו משה – הציווי הזה אינו 1אלא לנו בעבורנו כדי שנקבל התורה ונשמרה.
מורשה קהלת יעקב – לנו מורשה ולא לאחרים.
ד״א: מורשה – משל לבן מלכים שפירש למדינה אפילו לאחר מאה שנה אינו בוש לחזור מפני שהוא אומר למלכות אבותי אני חוזר לירושת אבותי אני חוזר.
קהלת יעקב – שתהיו עשוין אגודה אחת ולא תעשו אגודות אגודות. וכה״א (דברים יד) לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. זה אוסר וזה מתיר זה שומר היום מקרא קדש וזה למחר:
1. אלא לנו בעבורנו. והיינו שנקבל שכר על שמירתה:
תורה צוה לנו משה – זהו שישא ויאמר (דברים ל״ג:ג׳): מדור לדור העתקנו מפי משה ירושה בידנו.
ויהי למ״ד לנו מושך עצמו ואחר עמו, וכן הוא: לקהלת יעקב, כמו: והנבואה עודד הנביא (דברי הימים ב ט״ו:ח׳).
או יהיה כן: מורשה מורשת קהלת יעקב.
או: יהיה לנו מושך עצמו ואחר עמו. וכן טעמו: לנו – אנחנו קהלת יעקב.1
1. כלומר או רק האות ל׳ או כל מלת ״לנו״ הן בבחינת מושך עצמו ואחר עמו.
MOSES COMMANDED US A LAW. This is what they shall bear upon their lips and say from generation to generation: thus did we copy with our hands an inheritance from the mouth of Moses.1 The lamed of lanu (us) applies to itself and also to another word.2Morashah kehillat ya'akov (an inheritance congregation of Jacob)3 should be read as if written morashah le-kehillat ya'akov (an inheritance of the congregation of Jacob). It is similar to ve-hanevu'ah oded ha-navi (even the prophecy Oded the prophet)4(II Chronicles 15:8).5 Or6morashah (an inheritance) should be read as if written twice. Our clause should be read as if written an inheritance, an inheritance of the congregation of Jacob.7
1. In other words, Moses dictated to us and we transcribed the Torah.
2. It is to be placed before the word kehillat.
3. Morashah kehillat ya'akov literally means an inheritance congregation of Jacob. Hence Ibn Ezra's comment.
4. Translated literally
5. Which is to be read as if written ve-hanevu'ah nevu'at oded ha-navi [even the prophecy (they), prophecy of Oded the prophet]. See Ibn Ezra on Gen. 2:9 (Vol. 1, p. 54).
6. Ibn Ezra is obviously offering another interpretation.
7. Our verse should be read as if written torah tzivvah lanu mosheh morashah, morashah kehillat ya'akov (Moses commanded us a law, an inheritance, an inheritance of the congregation of Jacob).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]
תורה צוה לנו משה – מלמד זכות על ישראל לפני הקב״ה שֶקִיבְּלוא התורה בלב שלם, כלומר: באותו זמן אמרו ישראל נעשה ונשמע, זהו: תורה צוה לנו משה, ואנו רוצים לנחול אותה, והיא ירושה לקהילת יעקב, וזהו: ונשמע.
א. בכ״י: שֶיקִבְלו.
תורה צוה לנו משה – אבל השאר שעולין למנין תורה אמרו הם תורה צוה לנו משה – מאתך, שלא יכלו לסבול מפי הגבורה אלא שתי דברות, כמו שפירשתי בפרשת יתרו.1
תורה צוה לנו משה וגו׳ – סרסהו תורה צוה משה להיותה מורשה לנו קהלת יעקב.
תורה צוה לנו משה, "Moses commanded the Torah to us;" whereas God had commanded them the first two commandments, Moses commanded them the remaining 611 commandments. (This is why the numerical value of the letters in the word תורה total 611) In spite of the extraordinary spiritual high level the whole people had attained at that time, i.e. they were able to "see" thunder not just hear it, they could not listen to the voice of the Lord any longer and had feared they would die.
'תורה צוה לנו משה וגו, this verse appears in a truncated mode and should by rights read: תורה צוה לנו משה להיותה מורשה לנו קהלת יעקב, "Moses commanded us this Torah in order for it to become a heritage to the congregation of Yaakov."
תורה צוה לנו משה – ושמא תאמר מה לנו ולציוויו זהו ויהי בישורון מלך שהרי הוא מלך עלינו ויאות לו לצוות עלינו ואימת הי׳ זה בהתאסף וגו׳, כלומר משעה שא״ל הקב״ה לך ואספת וגו׳ וכתיב ויאספו אליו וגו׳ באותה שעה נעשו כולם כפופים תחת ידו והמליכוהו עליהם, והא דכתיב לפני מלוך מלך נראה שעל משה נאמר, דאי תימא על שאול וכי האריכו ח׳ מלכי אדום ההם כ״כ עד שאול, תיט״ב.
ד״א בהתאסף וגו׳ – בשעה שאמר הקב״ה הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי ואמרו נעשה ונשמע אז חלתה עליהם המלוכה.
תורה צוה לנו משה – הטעם: שישא תמיד, ויאמר: תורה צוה לנו משה, והיא תהיה מורשה לקהלת יעקב, כי לדורות עולם כל בני יעקב יירשוה וישמרו אותה כי לא תשכח מפי זרעו (דברים ל״א:כ״א). [ורבותינו דרשו (תנחומא ויקהל ח׳) שלא אמר מורשה בית יעקב או זרע יעקב, ואמר: קהלת, לרמוז שיקהלו רבים עליהם ותהיה התורה מורשה לעולם ליעקב ולכל הנקהלים עליו, הם הגרים הנלוים אל י״י לשרתו, ונספחו על בית יעקב (ישעיהו י״ד:א׳) ונקראים כולם קהלתו.]א
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
MOSES COMMANDED US A LAW. The meaning thereof is that Israel will always "take" [receive His words] and say "Moses commanded us a Law and this will be an inheritance of the congregation of Jacob, for all the children of Jacob shall possess it forever and observe it, for it shall not be forgotten out of the mouths of their seed."1 And our Rabbis interpreted2 that he did not say "an inheritance of the house of Jacob" or "the seed of Jacob" — he stated of the congregation of Jacob in order to suggest that many [strangers] would join them and the Torah will always be an inheritance of Jacob and of all who congregate to him, these being the strangers that join themselves to the Eternal, to minister unto Him,3and they shall cleave to the house of Jacob,4 and they will all be called "His congregation."
1. Above, 31:21.
2. Tanchuma, Vayakheil 8.
3. Isaiah 56:6.
4. Ibid., 14:1.
תורה צוה לנו משה – על דרך הפשט, הדבור הזה ישא כל אחד מבני לוי לישראל, ויאמר להם כך העתקנו מפי משה, ירושה בידינו לנו, שאנחנו קהלת יעקב. והזכיר יעקב בענין התורה למעט אותן שלא רצו לקבלה, וזהו מורשה קהלת יעקב כי איננה ירושה אלא לזרע יעקב בלבד, לפי שהיא מן הארבע מתנות שלא נתנו אלא לישראל בלבד.
ואפשר לומר כי מלת מורשה תחזור לארץ ישראל ויהיה באור הכתוב בזכות התורה שצוה לנו משה, הארץ שכתוב בה (שמות ו׳:ח׳) ונתתי אותה לכם מורשה אני ה׳, תהיה מורשה לקהלת יעקב, שהרי בקיימנו התורה אנו זוכין בירושתה ובעברנו עליה אנו גולים ורשים ממנה, וזהו לשון מורשה מלשון (שמואל א ב׳:ז׳) מוריש ומעשיר, כי הוא כולל שני הפכים כמו (במדבר ד׳:י״ג) ודשנו את המזבח, כי כאשר קהלת יעקב יורשת או ירושה הכל תלוי בתורה.
וע״ד המדרש תורה צוה לנו משה, מצות כמנין תור״ה צוה לנו משה, שהרי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, והנה הם תרי״ג. מורשה קהלת יעקב, לכל המתקהל עם יעקב, והם גרי הצדק. ודרשו רז״ל, שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר כהונה נתנה לזרעו של אהרן, כתר מלכות לזרע דוד, כתר תורה מונח בקרן זוית כל הרוצה ליטול יבא ויטול, ועוד דרשו בו מורשה קהלת יעקב, אל תקרי מורשה אלא מאורשה. ועל דרך הקבלה הוצרכה לדרוש כן, כי זאת התורה מאורשה ליעקב היא, והיא הנקראת רחל, ובשעת הכעס בהסתלק השכינה רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו, ובשעת הרצון רחל אשת יעקב, וזה מבואר.
תורה צוה לנו משה, "Moses commanded us the Torah;" according to the plain meaning of the text this is a continuation of the previous instruction to the Levites that each one of them has the burden of instructing all the Israelites that the commandments he performs are based on a tradition going back all the way to Moses. The Torah had become an inheritance for them seeing they are what is called the "congregation of Yaakov." The reason he mentions "Yaakov" instead of saying מורשה קהלת ישראל, is to exclude the Ishmaelites and Edomites, both of whom though descendants of Avraham or even Avraham and Yitzchak, are not descendants of Yaakov, the other descendants of Avraham having declined to accept it. Torah is an heritage only for the descendants of Yaakov, being one of the four gifts from God given exclusively to the Jewish people. (the other three are: prophecy, the land of Israel, and resurrection of the bodies at some point in the future).
It is possible to understand the word מורשה as referring to the land of Israel so that the meaning of the whole verse is: "due to the merit of Torah which Moses commanded us, we inherited the land of Israel of which it is written: 'I give it to you as an inheritance I am the Lord'" (Exodus 6,8). The land becomes the inheritance of the community of Yaakov as a result of these people observing its commandments. If we were to transgress its commandments we would be exiled and be deprived of it.
The word מורשה, as distinct from ירושה, refers to something which is continuously to be passed on as an heritage to future generations [as distinct from a normal heritage which the owner could give away during his lifetime without passing it on to his heirs. Ed.].
We find the expression מוריש ומעשיר "God makes poor (as opposed to 'bestows as inheritance') and enriches" (apparently simultaneously) something that appears very contradictory, in Samuel I 2,7 in Chanah's prayer. This is not the only word in the Torah which appears to have opposite meanings on occasion. One such example is Numbers 4,13 ודשנו את המזבח, which at first glance could either mean: "and they will clean the altar" (from the remains of pre previous offerings), or it could mean that the priests were to provide the altar with fat, i.e. the fattest, best animals. Everything depends on the intention. When the community of Yaakov relates positively to the Torah, the land of Israel will "behave" positively toward the Jewish people, they will enjoy it as a bountiful inheritance. If the Jewish people disdain the Torah, the land of Israel will disdain the Jewish people. [The dual meaning of דשן when applied to God's Altar, can have similar allegorical meaning. Ed.]
A Midrashic approach (Makkot 23-24): the numerical value of the letters in the word תורה add up to 611, i.e. the number of commandments taught and commanded the Jewish people by means of their leader Moses. The other two commandments, i.e. the first two commandments in the Decalogue, the people had heard directly from the mouth of God at Mount Sinai. The expression מורשה קהלת יעקב is understood as including all those who have become part of the Jewish people, קהלה, through conversion. Our sages (Yoma 72) state further that there are "three crowns," the crown of Torah (not hereditary), the crown of the priesthood, exclusive to descendants of Aaron, and the crown of the kingship, inherited only by descendants of King David. The "crown" of Torah must be perceived as if lying neglected in an out of the way corner, something which can be picked up by anyone desirous of acquiring it.
Another Midrashic approach understands the Torah's choice of the word מורשה instead of ירושה, as a hint that it could also be read as מאורשה, "betrothed," i.e. that the purpose of giving us the Torah was to make us the Lord's "betrothed."
A kabbalistic approach also understands as above, that the words מורשה קהלת יעקב as if the spelling had been מאורשה קהלת יעקב. Seeing that Torah is also known as רחל in terms of kabbalistic parlance, a departure (absence) of the Shechinah from the Jewish people is described by Jeremiah 31,14 as "Rachel weeping for her children, refusing to be comforted for her absent children." At a time when God considers the Jewish people in a state of grace Rachel is described as "the wife of Yaakov" (Genesis 46,19).
מורשה קהלת יעקב – דרשו רבותי׳ לא אמר בית יעקב או זרע יעקב אלא קהלת לרמוז שיקהילו רבים עליהם ותהיה מורשה להם ולכל הנקהלים עליהם והם הגרים הנלוים על העם לשרתו:
מורשה קהלת יעקב, "the heritage of the congregation of Yaakov." Our sages pointed out that Moses did not describe Israel here as "the descendants of Yaakov," or as "the house of Yaakov," but as "the congregation of Yaakov." The implication is that when proselytes join the Jewish nation, i.e. they congregate around us, that they too will be so much part of our nation that Torah is their heritage as much as it is ours. Alternately, the reference is to "resident strangers," who have not converted but who desire to live near us even if in a state of semi-servitude.
מורשה – שנים במסורה. מורשה קהלת יעקב. ונתתי אותה לכם מורשה. והיינו ויתן להם ארצות גוים, בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו. דבר אחר זהו שאחז״ל התורה אינה ירושה לך. כמו התם ונתתי אותה לכם מורשה אני ה׳. מורשה, ולא ירושה. אף הכא נמי. קהלת יעקב. משום דכתיב ביעקב איש תם יושב אוהלים. מה טובו אוהליך יעקב. אימתי התורה מתקיימת כשמתאספים קהלת יעקב.
תורה צוה לנו משה – הנה משה ידבר במקום ישראל.
תורה צוה לנו משה וגו׳ – רוצה לומר: התורה שצוה לנו משה קבלנוה עלינו שתהיה ירושה לנצח לקהלת ישראל כאלו שמענו דברים מפי הגבורה ואמנם היה זה כן כי ישראל ראו שאם ירצו ישמעו הכל בזה האופן כמו שנזכר בפרשת ואתחנן ולזה האמינו במשה כאילו השלימו לשמוע כל הדברים מפי הגבורה.
ישא מדברתיך, תורה צוה לנו משה – אמרו אל האל יתברך: ״ישא״ אלינו ״משה״ את ״מדברתיך״, שהם ה״תורה״ ש״צוה לנו״. ואמר ״מדברתיך״ כאמרו ״וישמע את הקול מדבר אליו״ (במדבר ז׳:פ״ט).
מורשה קהלת יעקב – ותהיה זאת למורשה לקהלת יעקב, מקובלת לנו ולבנינו למורשה.
ישא מדברותיך, a reference to when the people said to God at the revelation at Mount Sinai that He should make Moses His intermediary, elevate him to communicate God’s words, conveying His words to them, as they were afraid they would i.e. if they had to listen to God’s voice directly any longer. (This is the meaning of Moses hearing the voice of the Lord speaking to him (only) in Numbers 7,8 The word מדברותיך in this verse refers to the Torah, which was attributed to Moses, on account of the people preferring to hear its words from Moses’ mouth. This is why the Torah describes the people as saying תורה צוה לנו משה, “Moses has commanded the Torah to us,” instead of “God has commanded the Torah to us.” (verse 5)
מורשה קהלת יעקב, when something has not been acquired directly but is inherited, i.e. handed over from another owner, it is described in terms of ירושה, an inheritance. Had the Jewish people not requested to hear the words of the Torah from Moses instead of from God Himself, Torah would not now be described as מורשה.
תורה צוה לנו משה וגו׳ – יש להעיר כיון שהוא המדבר, היה לו לומר תורה צויתי לכם וגו׳. ואולי כי פסוק זה נסמך למה שלפניו, על זה הדרך, ישא עם ישראל מדברותיך בקול אחד כולם תורה צוה לנו משה וגו׳, וכן הם הדברים שכל ישראל יחדיו ישאו קולם בפתיחת התורה.
ואומרו תורה צוה לנו וגו׳, אנו מקבלים אותה מורשה קהלת וגו׳, ופירוש צוה לנו אפשר לפרשה לעוז מלכות, כאומרם ז״ל אין צו אלא מלכות. שהמליכה עלינו שעל פיה יקום דבר, וגם המלך אשר ימליכו עליהם יהיה על פי התורה, ואותה יכתוב וישים לפניו כאומרו (לעיל יז יח) וכתב לו וגו׳, והוא מאמר הכתוב (משלי ח טו) בי מלכים ימלוכו. ולמעלה בפסוק אף חובב פירשנו הכתוב באופן אחר על נכון.
תורה צוה לנו משה. Moses commanded the Torah to us. Seing that Moses is speaking, why did he not write: "I commanded the Torah to them? Perhaps we have to view this verse as a continuation of the previous verse as follows: "He will uplift the people of Israel due to their cleaving to His words of Torah which Moses had commanded them." Similarly, the meaning is that all the people of Israel will raise their collective voice jointly protesting that since Moses had commanded them the Torah and they had accepted it they deserved some consideration even in exile, etc.
The words צוה לנו may be understood as describing the authority which Torah exercises over the people of Israel which even includes the king who rules only by dint of the Torah and who is obligated to personally write two copies of the Torah (Deut. 17,18). This is also one facet of the verse we quoted from Proverbs 8,15 that the "kings rule through Me."
קהלת יעקב – הם ב׳ חלקי התורה. דיני התורה והוא תורה ציוה לנו. קהלת. הם המדרשים שנדרשים בקהל.
תורה צוה לנו משה – מחובר למעלה, ומה היו המדברות הללו, היא התורה אשר צוה לנו משה להיות מורשה לנו, שאנחנו קהלת יעקב, והנה אמר בלשון נסתר צוה לנו משה, אעפ״י שהוא המדבר, כי כן דרך הכתוב פעמים רבות, כמו ואל משה אמר עלה אל ה׳:
תורה צוה וגו׳ ויהי בישורון – המפרשים יחברו מקרא זה למה שאמר מלפניו ישא מדברותיך כלומר מה הנה המדברות אשר יקבלו עליהם עז״א תורה צוה, והוא קשה מאד איך משה עצמו יאמר תורה צוה לנו משה, וכן מאמר ויהי בישורון מלך שאמר אח״ז יקשה מאד לפירושם, כי לדעת רבותינו בכמה מקומות הוא חוזר על משה, כדאיתא בשמות רבה (ס״פ ב׳) משה זכה למלכות כדכתיב ויהי בישורון מלך (פ׳ מ״ח) יוכבד נטלה מלכות משה מלך שנאמר ויהי בישורון מלך, וכן (פ׳ נ״ב) לרקמות תובל למלך, למלך זה משה שנקרא מלך כמ״ש ויהי בישורון מלך, ואמר בויקרא רבה (פ׳ ל״א) מלך אסור ברהטים זה משה כדכתיב בי׳ ויהי בישורון מלך, ואמרו במדבר רבה (פ׳ ט״ו) א״ל הקב״ה למשה מלך עשיתיך שנאמר ויהי בישורון מלך. ע״ש. ובשבועות (פ״ב מ״ב) אין מוסיפין אלא במלך כתב הרמב״ם בפי ומשה מלך היה ועליו נאמר ויהי בישורון מלך, ואיך יאמר משה על עצמו ויהי בישורון מלך, לכן נ״ל כי שתי פסוקים אלה אמרו עדת ישראל אחרי שומעם הדברים הנעימים היוצאים מפי רועם הנאמן לספר בשבחם מהתנהגות אהבתו ית׳ עמהם ומהכנעתם לפניו לקבל עול מלכותו עליהם, נתפעלה כל העדה לדבר מגודל מדרגת משה, ונכנסו בתוך דבריו לקרוא בהתלהבות נפשותם לאמר. תורה צוה לנו משה וגו׳ ויהי בישורון מלך וגו׳, וטעם בהתאסף וגו׳ יחד וגו׳ על יום מ״ת, שנתברר לכל העדה גודל מעלת משה, שבו לבד בחר ה׳ מכל ישראל, כי ראו שלא היה בכחם לסבול קבלת התורה רק משה לבדו, עד שאמרו אליו כל העדה. קרב אתה ושמע את אשר יאמר ה״א ואת תדבר אלינו וגו׳. וראיתי ליב״ע בתרגומו על פסוקים אלה וז״ל אמרין בני ישראל אוריית׳ פקיד לנו משה וכו׳ והוא הוה מלכא, דעתו מבוארת ששני פסוקים אלא הם מאמר המקהלות (קאָהר) כדברינו.
מורשה – לא אמר ירושה, כמ״ש רנ״ו, שבאמת אין התורה ירושה, כמאמר התנא, התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, כי אין התורה מוכנת לבנ״י שיירשנה כמו ירושה שאין עלי׳ עוררין שאין ליורש רק ליטול אותה, אבל צריך אדם להלחם עם שונא חזק שהוא יצר הלב הנלחם עמו יום יום, ואם לא יתחזק ויתאמץ כנגדו לא ינחל את התורה, וכדתנן במ״ח דברים התורה נקנית במיעוט שיחה ושינה במיעוט סחורה ושחוק במיעוט תענוג ודרך ארץ וכיוצא באלה, אבל התורה היא מורשה לקהלת יעקב, וענינו כמו ונתתי אותה לכם מורשה (שמות ו׳) והיינו שתהיה לכם עדי עד, וכמו יען אמר האויב וגו׳ ובמות עולם למורשה היתה לנו (יחזקאל ל״ו) פי׳ שהתאמרו לאמר הארץ שכבשנו מידכם מורשת עולם היא לנו, וכן לנו נתנה הארץ למורשה (שם ל״ג) כלומר לעד תהיה לנו, וכן מתפרש מלת מורשה בכל המקומות, וכן כאן מורשה קהלת יעקב ר״ל התורה העליונה הזאת שצוה משה עפ״י השם לנו היא ולבנינו, ומורשה היא לעד לקהלת יעקב, ואין לאחרים שלא נכנסו בברית אברהם חלק ונחלה בתורה זו, ועד עולם תהיה לבד לתורת ישראל, והנסיון מעיד שעד היום לא היתה אומה ולשון שבחרה תורתנו לקבל עלי׳ עול מצותי׳ זולת קהלת יעקב, להם היא מורשה לעולם, ובכל זאת איננה ירושה כי אין התורה באה בלב אלא למי שמתקן עצמו ומכין לבו אלי׳. עמ״ש וארא ונתתי אותם לכם מורשה.
תורה צוה לנו משה – כך הם אומרים, כלומר הם מקבלים עליהם לקיים תורת ה׳ (וכן פירש רש״י, וכן הוא בתרגום ירושלמי). מורשה (לנו) קהלת יעקב (באור נתיבות השלום).
תורה צוה לנו משה – זהו מאמר האמונה הלאומי שצריך לעבור בירושה בישראל מדור לדור. התורה הזאת היא ״מורשה״, המורשת האמיתית. לא הארץ והשפע שלה אלא התורה היא המורשת הלאומית של ישראל. הארץ והכוח אינם אלא התוצאות התלויות במורשת זו.
קהלת יעקב – הוא לשון פנייה [הווי אומר, הוא איננו מתאר למי שייכת המורשה; אלא הוא השם שבו פונה משה אל העם].
הלא דבר הוא השימוש כאן בשמות ״יעקב״ ו״קהלה״. ישראל קרוי ״יעקב״ כאשר הוא קטן מבחינה חומרית. יתירה מכך, הכתוב משתמש בתיבת ״קהלה״, ולא ״קהל״. רק כאן קרוי כלל הציבור היהודי ״קהלה״; בכל מקום אחר בכתוב, הוא מכונה בשם המבטא את עצמאותו: ״קהל ישראל״. ״קהלה״ היא הצורה החלשה והתלויה יותר של ״קהל״: או כלל הציבור במצב של חולשה, או כל ענף יחיד של הציבור הגדול. ה׳ הפקיד את תורתו כמורשה לא ביד יחידים, אלא ביד כלל הציבור, משום שרק הציבור חי לעולם, ורק לציבור יש את האמצעים הנדרשים לכל מטרה: ״אין צבור מת ואין צבור עני״ (עיין פירוש לעיל טו, יא). ועוד, התורה לא נועדה להישמר רק בתקופות של פריחה, וגם לא ניתנה לכלל הגדול לבדו. צריך להחזיק בתורה ולקיימה אפילו כאשר האומה נתונה במצב המשתמע מהשם ״יעקב״; יתירה מזאת כל ציבור קטן, כל ענף של הציבור הגדול, חייב בכך: כל ״קהילה״ מחויבת לדאוג למסירת התורה ושמירתה בתוך החוג שלה.
תורה צוה לנו משה – אף אשר שמענו רק ממשה מורשה היא אל קהלת יעקב עד״ה (לעיל ל כט) לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. ולפנים היה אף אנכי ולא יהיה לך ששמעו מפי ה׳ ולבסוף מ׳ יום חטאו בעגל:
תורה צוה לנו משה מורשה: במה נעשה כל זה שישראל חביבים הם1, ע״י ״תורה צוה לנו משה״, היינו2 חלק פלפולה של תורה שניתנה מתחילה ל״משה״, כמו שנתבאר בראש הספר (א,ג) שבערבות מואב ניתנה3 לישראל, והזהירנו על זה בכל משנה תורה, משום הכי כתיב ״צוה לנו משה״. והכי נתפרש לעיל (ד,מד) פסוק ״וזאת התורה אשר שם משה״, וכמו שכתבתי עוד לעיל (א,ג) בפסוק (מלאכי ג,כב) ״זכרו תורת משה עבדי״. והכי דעת חז״ל במקרא שאנו עומדים כמבואר בסנהדרין (צא,ב): אמר רב יהודה אמר רב, כל המונע הלכה מפי תלמיד, כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר ״תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב״ – מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית4. הרי דאינו מפרש המונע (לימוד) מקרא מאדם בישראל, אלא ׳הלכה מפי תלמיד׳ שיש בו כח לשמוע ולהבין. וכן דרשו שם (נט,א): אמר ר׳ יוחנן, עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר ״תורה צוה לנו משה מורשה״5, וזה לא מיירי אלא ב׳עוסק׳ דמשמעו בעומק הלכה ומוסיף לקח, כמו שכתב הט״ז באו״ח סימן מ״ז (א׳), וכמו שכתבתי בספר ויקרא (יח,ה) באורך ובביאור.
והכי משמעות הכתוב לפי הפשט, שה״תורה אשר צוה לנו משה״6, היא ״מורשה קהלת יעקב״, כמו ׳ירושה׳ שמגעת בלי עמל עצמו, כך מגיעה זכות עיונה של תורה שתלמידי חכמים עמלים בה, בירושה ל״קהלת יעקב״ – שהן המה המון7 עם ה׳8, מחמת שכוח העיון אי אפשר אם לא שמחזיקים את העמל בה בלי שום דאגת פרנסה, ובזה גם המחזיקים זוכים בה ובזכותה, וכדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נג,ב): כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז,יב) ״כי בצל החכמה בצל הכסף״. ובירושלמי סוטה (פ״ז, ה״ד) ובויקרא רבה פרשת קדושים (כה,א) איתא: עתיד הקב״ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה, שנאמר ״כי בצל החכמה בצל הכסף״, ואומר (משלי ג,יח) ״עץ חיים היא למחזיקים בה וגו׳ ״. ועוד הרבה אגדות חז״ל.
[הרחב דבר: והמשורר בתהילים (ח,ב) אמר בשם מלאכי מעלה ״ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים״. ״מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם״. הכוונה, שמלאכי מעלה נפלאו על כבוד שמו יתברך שבכל הארץ הבא ע״י ישראל, עד שיש להם מקום לבקש שהלואי יתן הוד כזה על השמים. וביאר המשורר על-ידי מי בא זה הכבוד – ״מפי עוללים ויונקים״, והוא משל על יגיעי תורה, שמבואר במכילתא פרשת בשלח ׳לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן, שניה לה אוכלי תרומה׳. והטעם, שעמל תורה בעי דעתא צילותא, וזה אי אפשר אלא באוכלי מן, שהיו בטוחים במזונות, ולא נצרכו אפילו לשום טובת הנאה. ׳שניה לה אוכלי תרומה׳, שגם המה בטוחים יותר מאוכלי מעשר, כי הבעלים יראים להשהותן בבית שלא יהיה מי מאנשי ביתם נכשל באיסור מיתה בידי שמים, וכמו שכתבתי לעיל (כו,יג). אבל בשביל שטובת הנאה לבעלים, משום הכי אין דעת המקבל שפויה כל כך. ומ״מ גם להם כח ועוז לעמל בתורה. ולזה אמר המשל ״עוללים ויונקים״, ׳עולל׳ הוא עובר שלא ראה אור השמש, והוא ניזון במעי אמו ואינו נצרך אפילו לבקש פרנסתו ממנה. ו׳יונק׳ גם הוא פרנסתו מזומנת ובטוחה, ויותר משהבן רוצה לינק האם רוצה להניק, אבל מ״מ לפעמים נצרך לבכות ולבקש מאמו שתיניקהו.
וכן בזמן הזה, יש עמלי תורה בית הוריהם בכבוד ורצון, והמה נמשלו לאוכלי מן. ויש ניזונים בנדבת אחרים שרוצים לזכות בתלמוד תורה, ונמשלו לאוכלי תרומה. ואמר המשורר כי על-ידי שני אופנים אלו ״יסדת עוז״ התורה, ובכוחה להשבית אויב ומתנקם, שכך הוא עיקר זכות התורה כמו שכתבתי כמה פעמים. ופירוש ״אויב״ – הוא בלב, ״ומתנקם״ – הוא בפועל {ואמר ״ומתנקם״ ולא ׳נוקם׳, כי באמת אין אומות העולם נוקמים בישראל, שאין להם כלל על ישראל אלא תואנות כאילו יש להם על מה לנקום, ומשום הכי נקראים ׳מתנקמים׳}. כל זה הוא כבוד ה׳ ע״י ישראל, מה שאי אפשר להשיג ע״י מלאכים. והמה מתקנאים בנו שזכינו לכח עמל תורה שבא ע״י עוללים ויונקים.
והוסיף המשורר ״כי אראה שמיך וגו׳ ״, שנמסרו כל הידיעות בזה בכל אדם-המעלה אפילו באומות העולם, על זה מסיים ״מה אדיר שמך בכל הארץ״, ולא ביקשו בזה ״אשר תנה הודך על השמים״, דבחכמות אלו שהמה טבעיות שגב כח המלאכים הרבה מכח אנושי.
הרי למדנו דכבודה של תורה ועוזה אינה באה כי אם ע״י ״מורשה קהלת יעקב״ המחזיקים את העוללים ויונקים. ועיין מה שכתבתי בספר במדבר (פרק כ״א) בשירת הבאר.]
{וכתיב שני פעמים במקרא זה ענין החזקת תורה (״עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר״), וקראם ׳מחזיקים בה ותומכיה׳. והוא, דיש שני אופני החזקה, א, שמחזיק תלמיד חכם באהבה והוא מחזיק עצמו בה, והיינו דכתיב ״למחזיקים בה״ ולא ׳אותה׳. ב, שמחזיק תלמיד חכם ל׳תמוך אותה׳9 שלא תשכח, אבל אינו ברצון. והנה, בעולם הזה שניהם מאושרים בשוה10, שאין אדם יודע מה בלב השני. אבל השכר בעולם הבא אינו שוה, אלא, שזה שמחזיק באהבה ושמח בזה – גם בעולם הבא יתענג בשכרו, מה שאין כן מי שמחזיק בעל כרחו, לא יתענג בשכרו. והיינו דאיתא בב״ב (עה,א)11 דמי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם הזה12 עיניו מתמלאות עשן לעולם הבא, היינו שיהא ׳מאושר׳ שיש לו חופה אבל הוא לא יהנה ממנה, וכמו שהיה בעוה״ז, ואינו אלא ׳מאושר׳ בפי הרואים חופתו, מאשרים אותו שהחזיק בחייו תורה, אבל הוא אינו נהנה ואינו עץ-חיים13}.
1. החביבות המוזכרת בפסוק הקודם (שאינה דומה החביבות של אומות העולם לחביבות של ישראל).
2. האם משה ציוה לנו את התורה, הלא הקב״ה ציוה. וברס״ג פירש: אלהים אשר ציוה לנו ע״י משה את התורה. והחזקוני פירש בעקבות הגמרא במכות (כד,א) שמלבד שתי הדברות הראשונות ששמעו מפי הקב״ה, שאר תרי״א מצוות כמנין ״תורה״ שמענו מפי משה. רבינו נוטה לכיוון אחר.
3. פלפולא של תורה.
4. רש״י: דכתיב ״בראשית ברא״ – בשביל התורה שהיא ראשית וישראל שנקראו ״ראשית תבואתה״ שעתידין להנחילה, ברא אלהים את השמים וגו׳.
5. לנו מורשה ולא להם.
6. שהיא פלפולה של תורה.
7. כפי שמפרש רבינו בכל מקום בתורה במשמעות שם ״יעקב״ לעומת ״ישראל״.
8. המחזיקים בידי תלמידי החכמים העמלים בפלפולה של תורה.
9. ״ותומכיה״.
10. גם ה״תומכיה״ זוכה להיות ״מאושר״ (וק״ו ה׳מחזיק׳).
11. מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקב״ה חופה לפי כבודו. עשן חופה למה?
12. רשב״ם מפרש ׳שלא לההנותו מנכסיו׳, אך רבינו לומד שאפילו ההנהו, אך עשה זאת בעל כרחו ולא באהבה ושמחה.
13. כי ״עץ החיים״ היא רק ״למחזיקים בה״ ולא ״ל״תומכיה״.
תורה צוה לנו משה מורשה וכו׳ – בגמרא סוף מכות, בגימטריא תורה, אבל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, כי ירושה אינה יכולה להמכר לצמיתות רק לזמן, כן המצות אין בנביא מוחזק לבטלם רק לשעה וכן לב״ד הגדול, אבל ע״ז אפילו לשעה הוי מדיח, כי האמונה ואחדותו והעבודה לו לבדו הוא עצמיות נפש הישראלי אשר יופיע בה אור האלהי, והנה התורה כולה כללות ישראל בעצמם ראו ושמעו השם מדבר למשה ואתם עדי וכמו שהפליא לדבר בזה העיקרים, משא״כ המאמין מסבת אותות ומופתים אינה צלולה ואמיתית כאמיתת המוחש (מאמר ראשון פי״ח), לכן אף על מצות בני נח הם מצווים רק ממה שהש״י אמר למשה בסיני שישמרו זה, אבל אינם שומרים הדברים מחמת שנצטוה אדם ונח בהן, לפי שעל נביאותם בדבר השי״ת לא בא אמיתת עצמיות במוחש כמו שבא על נבואת משה, וזה שאמר בפ׳ גה״נ לא נצטוו ישראל אלא מסיני ואילך (רמב״ם בפירוש המשנה חולין), לא כן ב״נ הם אינם מצווים רק מנביאיהם [וע״י משה הודיע השי״ת שנצטוו בהן נביאיהן, כמוש״כ רבינו הלכות מלכים] שגם ההודעה מתורת משה לא ראו בעצמם רק סופר להם מקהל עדת ישראל, ולכן כיון שאין להם אימות מוחשי אם כן מצות שלהן הוא רק שמירת הסדר קרוב לדת הנימוסי, קל הבטול ע״י נביא באות ומופת ובפרסום, לכן אין להם רק סייף, שזה מיתה המסורה גם למלכות בהפר אחד דת הנימוסי חותכין ראשו בסייף בלבד, כמוש״פ רבינו, וכיון שכן א״ש דלהאמין על דבר בשכל אין שייך כפיה, רק על דבר המושג בשכל שכן הוא אך שהרצון אינו רוצה להיות משועבד ע״ז יתכן כפיה, וכמו שמצאנו שרק כאשר עמדו על הר סיני וראו במוחש אמיתת התורה ושלמותה, אז כפה עליהן ההר שירצו להיות משועבדים, אבל כפיה להיות מאמין זה לא יתכן, לכן מצאנו אם כי אין כופין האומות להתגייר, אבל על ז׳ מצות כופין אותן, כי זה רק שמירת הסדר והכרת היוצר הבורא אשר עשה האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, הטעה ושבושים, אבל העולם מעיד שהיוצר יצרה, לכן כי כופין לבלי להגדיל השקר בעו״ג וכיו״ב אז ממילא יבואו להכיר היוצר האחד האמיתי, וזה לנו מורשה ולא לב״נ, כי אצלנו הוא אימות המוחש ואף נפש הבנים הוא חלק מנפש האב וכמו שרמז אל זה הסוד הראב״ע, ונפש הישראלי מעיד על מעמד הר סיני, כי חקוק בצורת נפש הישראלי כל ההתפעלות אשר נרגש ונפעל הישראלי בעמדו על הר סיני, וזה ענין השבועה, ששבועה הוא קשר נצחי, ולזה כונו ז״ל אשר ישנו פה כו׳ שכל הנשמות עמדו בהר סיני, אבל לב״נ אינה מורשה, עיין בדברי רבינו סוף הלכות מלכים, שכוון לדברינו בקוצר בפ״ח ה״י [במש״כ רבינו ולכל הרוצה להתגייר יש סוד שגם נפש הגר היא מנשמת ישראל, ועיין שבת דף קמ״ו גרים מא״ל מזלייהו הוי. יעו״ש ודו״ק].
ולפי דברינו יתכן מה שסיבבה ההשגחה העליונה להביא את עמלק כדי שירצו לקבל את התורה שיראו כי אין להן תקוה טבעיית לבוא לרשת גוי לא בחרב וחנית, כי כאשר יניח משה ידו וגבר עמלק ויוכרחו לכוף יצרם וחומרותם הטבעי הרוצה בפריקת עול, לאחוז בעבותות אשר תשים התורה עליהם בפקודיה וחקיה, לכן כתוב ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, הוא ששם רפו ידיהם שראו שאין בכחן לחיות חיי טבעי ופראי ככל העמים, רק באופן השגחה פרטית ובשמירת התורה אשר יהיו ראוים בה לההשגחה הפרטית. וזה ביאור הפסוק בפ׳ שלח את כל אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם, כי ממעמד הר סיני נאמר וגם בך יאמינו לעולם, כי זה אמיתת המוחש אשר הם זכו לנבואה ושמעו איך השם מדבר אל משה, אבל קודם מתן תורה האמינו רק מפני האותות ומופתים. ולזה כיון ר׳ ישמעאל בהוריות דף ח׳ איזה מצוה שנאמרה תחילה זו ע״ג, שמן המצות שנצטוו באמיתת המוחש להאמין לדורות היה ע״ג תחילה. ומיושב קושית הגמרא דהא במרה נצטוו תחילה, יעו״ש ודו״ק בכ״ז.
וביותר ביאור לבאר דברי רבינו בפהמ״ש דפרק גה״נ והמשך הכתובים, וז״ל שם ושים לבבך על העיקר הג׳ הזה כו׳ והוא כו׳ לפי שאתה הראת לדעת שכל מה שאנו מרחקים היום או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב״ה ע״י משה רבינו ע״ה לא שהקב״ה אמר זה לנביאים שלפניו כו׳ וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע״ה מל עצמו ואת בנו אלא מפני שהקב״ה צוה אותנו ע״י משה רבינו ע״ה שנימול כמו שנימול אברהם אבינו ע״ה כו׳ הלא תראה מה שאמרו תרי״ג מצות נאמרו לו למשה מסיני וכל אלו מכלל המצות, אולם מה ששמח ע״ז ושם זה לעיקר גדול הלא דבר הוא. אמנם דבריו מוכרחים עפ״י מה שהאריך בספר המדע, והוא, כי רבינו סעדיה גאון האריך בספר אמונות והדיעות כיון שאמיתת הנבואה תלוי בנתינת אות ומופת, א״כ כי יבוא נביא אחר ויתן אות או מפת לסור מתורת משה, במה נאמן משה יותר מן זולתו, ואמר כי עמוד ענן מורה על אמיתתו וחזר ושאל אם יתן נביא אות וגם עמוד ענן מדבר ונשאר בקושיא, אולם רבינו משה בהלכות יסודי התורה פ״ח האריך, וז״ל הלכה ג׳ לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה אין שומעין לו ואנו יודעין בביאור שאותן האותות בלהט וכשוף הן לפי שנבואת משה כו׳ אינה עפ״י האותות כו׳ אלא בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו ששמע הוא הא למה״ד לעדים שהעידו לאדם ע״ד שראה בעיניו שאינו כמו שראה כו׳ והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצות שצונו משה רבינו ע״ה היאך נקבל מאת זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו ושמענו, יעו״ש בדברי קדשו, ולפ״ז עדיין יש לפקפק חלילה אם יבוא נביא ויתן אות או מופת להפוך או לבטל הדברים שנצטוינו ע״י אברהם אבינו ע״ה או ע״י נח כמו אמה״ח, וגה״נ ע״י יעקב, לזה הורה רבינו לעיקר גדול כי לא נצטוינו רק ממשה שהשי״ת צוה ע״י משה שנימול כמו שאמר לאברהם, וכן כולם, ותו נבואת משה היה ע״י ראיה מוחשת בפרסום גדול במעמד כמה רבבות אלפים ישראל, וא״כ כל מי שיראה אות ומופת לבטל שקר בפיו, והוא ע״י להט או כשוף או בעבור לנסות כמפורש בתורה, ולכן נתנה התורה בימי משה ולא בימי האבות, כי אז היינו צריכים להאמינם, משא״כ בימי משה שהריבוי היה גדול מאד וכולם עדי ראיה, א״כ הבדל גדול באלו המצות שנצטווינו בהם טרם מתן תורה לקודם זמן נתינת כלל התורה בין לאחר זה, והוא כי קודם מ״ת היה אפשר לפקפק, ובבוא נביא אחר באות ומופת לבטל למי יאמין יותר, אבל אחר מ״ת כל האותות שבעולם וכל נביאים לא יוכלו להסיר אף דבר אחד מן דתנו הקדושה, וזה שאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב [אחזנוה ולא נעזבוה רש״י] שאינה כפי מה שהיו במצות קודם מ״ת שהיה קל הביטול ולא הוחזקה עדיין, לא כן תורה צוה לנו משה מורשה ירושה היא לעולם לקהלת יעקב [ומפרש מפני מה] ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, שזה היה בקבוץ כל כלל ישראל והיה מלך זה הקב״ה בתוכם וכולם זכו למעלת הנבואה וראו בראיה חושית גם אלהית ככל דברי התורה הזאת, ומפני זה יחי ראובן ואל ימות [מותא תניינא תרגום], כי אז בעברו עדיין לא היה מוחזקת כ״כ והיה מקום לחוש לפקפק. ודו״ק.
או ירמוז כי בסיני ודאי ראו כולם כבוד ה׳, אך גם באהל מועד שמשם נאמרו הפרטים ראו כבוד ה׳ בענן פתח האהל, וזה שאמר ויהי בישורון מלך ששכינת כבודו היה בישראל אף בשעה שקרא להנשיאים כשתקעו באחת, וזה בהתאסף ראשי עם, או בשעה שתקעו בשתי חצוצרות שאז נאספו יחד שבטי ישראל וראו כולם כבוד ה׳ בענן פתח האהל מועד. ודו״ק.
ורז״ל דרשו בפסחים מ״ט א״ת מורשה אלא מאורסה, והענין דפרק ח׳ שם איתא והיה ביום ההוא נאום ה׳ תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי אמר ר׳ יוחנן ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה, והפירוש עפ״י מה דאמרו ביבמות דף מ״ג בשלמא נשואין בלא סעודה איכא שמחה אלא אירוסין בלא סעודה מי איכא שמחה, והוא שבזמן הבית היו ישראל ככלה בבית אביה, לכן היה השמחה האלהית ע״י סעודה, הוא השפעות חמריות וענינים גשמיים אשר בסבת כולם חלה השמחה הרוחנית על הנפש ונעשה הנפש חפשי מן עבודת החומר והיא מקושרת לקונו יתברך, וכמו שאמרו במו״ק דף ט׳ דהיו מחנכים בהמ״ק והיו דוחין יוהכ״פ משום דשמחה בלא סעודה ליכא, עיי״ש, אבל לעתיד יהיה השמחה בה׳ בעצמותו יתעלה, וכמו שאמרו עתיד הקב״ה לעשות מחול לצדיקים וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו, שישיגו שמחה מעצמות השגת אלהתו יתברך שנאמר נגילה ונשמחה בישועתו כביכול במה שנושע הוא בעצמו, וכמו שאמרו בירושלמי פ״ד דסוכה לכה לישועתה לנו לכה דייקא, ובפרט לעוה״ב שאין אכילה ושתיה כו׳, וזה ככלה בבית חמיה שהשמחה בהחתן ובלא סעודה איכא שמחה. והנה אמרו בירושלמי פרק יש נוחלין כל מקום שנאמר מורשה לשון דיהא הוא התיבון והא כתיב תורה צוה לנו משה מורשה אמרין כל כמה דלא לעי לית דיהא סגין מניה מכיון דאיהו לעי משכח טובא, הנה הכוונה כמו שאמרו בפסחים פ״י מעיקרא כי עביד אינש אדעתא דנפשי׳ עביד דעושה כן בשביל להתכבד או להתפרנס או כיו״ב, וכל כמה שאינו מייגע עצמו בשלמות התורה לאמיתה לשון דיהא, כי אינו נתגלה אליו עמקי חכמה וסתריה ואז הוא לשון ארוסה שאין שמחה בלא סעודה הוא הנאת החומר והטבע, אבל אם אדם מייגע על דברי תורה לשמה ואז נעשה כמעין המתגבר וזוכה להבין אמיתת התורה, אז היא בגדר נשואה דשמח בעצמות התורה בלא הנאת החומר כלל, וזה אל תקרי מורשה [לשון דיהא כמו״ש בירושלמי] אלא מאורסה כשעביד אדעתא דנפשיה להנאות טבעו או לאיזה מטרה זרה או היא אינה אצלו באמתיות רק דיהא ודו״ק.
ויתכן לפרש הפסוק דכתיב בני בכורי ישראל ויעלה בדעתך שישראל יש לו דין בכור, א״כ התורה היא כחלק בכורה, ואם אמר הבכור איני נוטל ואיני נותן רשאי דמתנה קריא רחמנא (ב״ב קכ״ד) ע״ז אמר דלא כן, דהם תכו לרגליך כמו שדרשו רז״ל שכפה עליהם הר כגגית ומתנה ליכא בע״כ, לכן הוא מפרש כי תורה שצוה לנו משה מורשה היא לקהלת יעקב, ירושה היא משלשה אבות, רק מפני מה לא קבלו התורה עד בוא משה מפני כי המה היו אך פרטים ואין מלך בלא עם, לכן אז בעת היות כללות ישראל ששים רבוא אז היה בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, וכיון שהתורה ירושה וכבר יצאו האבות מכלל בני נח, א״כ בקדושין תליא מלתא ופלגש אביו מותר דנושא אדם אנוסת ומפותת אביו, וא״כ יחי ראובן ואל ימות במעשה בלהה. ודו״ק.
או יתכן כי התורה אינה נבדלת בין לקטן בין לגדול ואף משה רבינו ע״ה היה עליו כל אזהרות ועונשין כעל כל אחד מישראל, ולא יועיל רום זכות הנפש עד כי ישכון בשמים הרוחנים כמשה לבטל מצוה פרטית מעשית, וזה שאמר כי תורה צוה לנו משה מורשה, היא ירושה תמידית בלי תתנסח חלילה (כדברי רמב״ם) קהלת יעקב, פירוש לכל העדה בלי הבדל ופרוד, ואמר שמעלת משה היה שהיה בישורון מלך, וכמו שמלך צריך לשמור כל דברי התורה ולבלי לסור מן המצוה ימין ושמאל כן היה משה, ובהתאסף עם יחד שבטי ישראל שכל גדולת משה והנהגתו האלהי היה עבור ישראל, וכמאמר רז״ל במכילתא פרשת בא, עיי״ש.
תורה צוה לנו משה מורשה – רז״ל אמרו קימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר דעד כאן הי׳ מודעה רבא לאורייתא, והענין דכפה עליהם הר כגגית פירשו הקדמונים דהוא שהשכילו תכלית ההשגה העליונה וראו כי הוא דבר הכרחי והתורה היא קיומו של מעשי שמים וארץ ישראל מתנהגים בידך, יד שמאל, ובכ״ז הם תוכו העליונה אז היינו יכולים לקיים, אבל כשההנהגה האלהית מסתתרת בטבע אז אין אנו יכולים להתנהג עפ״י התורה, אמנם בימי אסתר שההשגחה היתה מסתתרת וישראל היו עבדי אחשורוש ובכ״ז מסרו נפשם הוי קבלה שלמה, והנה ימין הונח על הגלוי מסוד אלוה והנהגתו ויד שמאל הוא הנהגה המסתתרת בטבע, לכן אמר ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ולזה אמר, ה׳ מסיני בא כו׳ מרבבות קודש מימינו, מתכלית הגלוי הנסיית, אש דת למו ע״ז יש מודעא, אבל כשאף חובב עמים ר״ל בעת השי״ת באף על ישראל וחובב עמים כמו שפרשו במדרש משל למי שכועס על בנו מחבב את בן חורגו להקניט את בנו, וכל קדושיו היינו ישראל וארץ, וענין המודעא הוא דאמרו כשאנחנו בהשגה לרגליך ישא מדברותיך ומרבים צום ומוסרים על מצותיו אז תורה צוה כו׳ מורשה קהלת יעקב, שירושה היא לעולם ולא מועיל מודעא וסילוק לעולם. וד״ק.
תורה צוה וגו׳ – תנו רבנן, קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה, מאי היא, אמר רב המנונא, תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב1. (סוכה מ״ב.)
תורה צוה וגו׳ – אמרו ליה רבנן לרב המנונא, כתב ר׳ אמי ארבע מאה ספרי תורה, אמר להו, דילמא תורה צוה לנו משה כתב.2(ב״ב י״ד.)
תורה צוה וגו׳ – דרש רבי שמלאי, תרי״ג מצות נאמרו למשה בסיני, אמר רב המנונא, מאי קרא, תורה צוה לנו משה, תורה בגמטריא תרי״א, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו.3(מכות כ״ג:)
צוה לנו וגו׳ – אמר רבי יוחנן, עובד כוכבים העוסק בתורה היה חייב מיתה, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא להם.4(סנהדרין נ״ט.)
מורשה – תנא רבי חייא. כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאלו בא על ארוסתו בפניו, שנא׳ תורה צוה לנו משה מורשה, אל תקרא מורשה אלא מאורסה.5(פסחים מ״ט:)
מורשה קהלת יעקב – אמר רב יהודה אמר רב, כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית.6 (שם צ״א:)
מורשה קהלת יעקב – אמר רב הושעיא, כל מקום שנאמר מורשה לשון דיהה הוא,7 והכתיב מורשה קהלת יעקב, אין, בתחלה דיהה מיניה וכשהוא לאו משכח כולא.8(ירושלמי ב״ב פ״ח ה״ב)
1. לכאורה הלשון והשאלה תורה מאי היא אינם מבוארים כלל, כי מה שאלה היא זו, והלא בפשיטות י״ל דהכונה שילמדנו צורת האותיות וצירופן וכן איזו מברכות הנהנין כדרך שמתחילין ללמד תינוקות, כי אעפ״י דקיי״ל בן חמש למקרא זה הוא לענין בינה במקרא, אבל צורת האותיות וברכות וכדומה, הלא י״ל דראוי לחנכו מעט מעט מאז החילו לדבר, כל תנוק לפי כשרונו.
וראינו להעסיק לכאן ממה שכתבנו בענין זה מאמר מיוחד ע״ד חובת למוד לשון הקודש, קראנוהו בשם שפה לנאמנים (ווארשוי תרנ״ג), ונגענו שם בשאלה זו, וזה אשר כתבנו בבאורה וישובה, כי אמנם דברי התורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר, כי זה הענין שבגמרא כאן בא גם בגמרא ירושלמית בזה״ל [לפי שהעתיק המרדכי סוף פ״ג דסוכה, ובנוסחת הירושלמי שלפנינו חסר ומשובש], תורה מאי היא, שמע בני מוסר אביך, ע״כ. והנך רואה, כי תכלית כונת החנוך הזה לטעת ולהשריש בלב התנוק הרך גודל מעלת וקדושת תורתנו בכלל, למען היות הרעיון הזה כחותם על לבו בבואו בימים ובאנשים, ואחרי שאין סברא להרבות דברים ולבא בארוכה עם תנוק רך אשר אך זה החל לדבר, מכיון שמוחו וכחות נפשו עדיין אינם מוכשרין לתפוס ענין נשגב ואצילי, לכן דרוש לכלול לו יסודי הדברים במלים קצרות ופשוטות המתקבלות על לב תנוק רך, וזהו ששאלו בגמרא תורה מאי היא, כלומר באיזו דברים קלים וקצרים נוטעים על לבו יסודי אמונת התורה, והשיב רב המנונא שמלמדים אותו הפסוק תורה צוה לנו משה וגו׳ שהוא יסוד מוסד לאמונה בקבלת התורה איש מפי איש עד משה רבינו, וכי היא לנו ירושה נצחית, ודעת הירושלמי שמלמדים אותו הפסוק שמע בני מוסר אביך, שזה ג״כ יסוד מעין אמונה ומוסרית במסורת אבות, וכמבואר.
ויש לומר עוד דס״ל לרב המנונא ולהירושלמי דפסוקים אלה הם יסוד ובסיס לידיעת מציאת תורה ומצות ע״ד שאמרו בשבת ל״א א׳ בעובד כוכבים שרצה להתגייר על מנת שילמדנו הלל כל התורה בקצור האפשרי, אמר לו הלל, מה דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה ואידך פירושא היא זיל גמור, והתם תפס ענין יסודי כפי הראוי לערך הדעת של איש בא בימים, וכאן תפסו לפי ערך דעת תינוק רך [ומ״ש זיל גמור צ״ע דהא לא רצה ללמוד, ואולי צ״ל זיל גייר, ודו״ק].
וראיה נאמנה לפי׳ זה דס״ל לרב המנונא דהפסוק תורה צוה הוא כללא דכל התורה – אפשר להביא מב״ב י״ד א׳ [ולפנינו בדרשה הבאה], אמרו לו רבנן לרב המנונא, כתב ר׳ אמי ד׳ מאה ספרי תורה, אמר להו, דילמא תורה צוה לנו משה כתב, ע״כ, הרי לפניך מפורש דס״ל לרב המנונא דשם ס״ת יונח על פסוק זה לבדו, שהרי רבנן אמרו לו שר׳ אמי כתב ס״ת, וא״כ צ״ל דהוא מטעם שכתבנו אשר אמונה במסורת קבלת התורה מפי משה רבינו הוא יסוד כל התורה, ועיין בתוס׳ שם כתבו וז״ל, ואומר ר״ת דאותו פסוק קרוי תורה כדאמרינן בפ״ג דסוכה קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה, מאי תורה, תורה צוה לנו משה, עכ״ל. ולא בארו בטעם הדבר למה נקרא פסוק זה בשם תורה, כמו שבארנו, וגם לפלא הוא שלא העירו דבעל המאמר כאן ובב״ב ובסוכה חד הוא, והוא רב המנונא לטעמיה פירש הענין שם וכאן.
וראוי להעיר עוד את המחוסר באור, מאי כונתיה דרב המנונא במה שאמר שרבי אמי כתב ארבע מאות פעמים תורה צוה לנו משה, לאיזו תכלית ומטרה עשה כן ומה טעם יש בזה. ואפשר לומר עפ״י דרכנו דרב המנונא לטעמיה בדרשה שלפנינו דמצוה לטעת ולהשריש בלב תנוק רך את יסודי האמונה מתורת משה עפ״י שגירת לשון פסוק זה כמש״כ, ולכן סבר דר׳ אמי כתב פסוק זה על ד׳ מאות פתקאות כדי לחלקם לאבות ילדים או לילדים עצמן שישננו ויהיה שמור אצלם לזכרון. ותכונת וערך פעולה זו מצינו דוגמתה במקום אחר בגמרא (ב״מ פ״ה:) דאמר ר׳ חייא אנא עבידנא דלא לשתכח תורה מישראל דאריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי ומקרינא ינוקי, עיי״ש. וכמו שעלה בדעת ר׳ חייא לעשות כזה לתכלית נטיעת לימוד התורה בלב נערים מגודלים כך חשב רב המנונא שעשה כן ר׳ אמי כדי לטעת אמונת התורה בלב ילדים רכים, והענין מבואר, ודו״ק.
2. מאמר זה נתבאר יפה באות הקודם יעו״ש וצרף לכאן.
3. ומדוייק הלשון תורה צוה לנו משה והשאר – הקב״ה בעצמו, ועיין בסה״מ להרמב״ם ריש שורש הראשון וברמב״ן ומפרשים שחקרו הרבה אם דרשה זו גמורה היא או רק דרשה אגדית ואסמכתא היא בעלמא, ונ״מ בזה לענין שבע מצות דרבנן כגון נר חנוכה והלל ומגילה, דכולם נסמכים על לא דלא תסור (פ׳ שופטים, עיי״ש לפנינו) אם יש לכוללם עפ״י זה במנין המצות של תורה, כי אם דרשה זו מוסמכת וגמורה בודאי אין לכוללם, אחרי שבלעדם יש תרי״ג מצות והמספר תרי״ג הוא מצומצם ומכוון, ואם דרשה זו אסמכתא בעלמא והמספר תרי״ג לאו דוקא הוא אפשר לכלול גם מצות דרבנן הנסמכות בעיקרן על יסוד לאו שבתורה לא תסור כמש״כ, ונ״מ אם לכלול מצות דרבנן בתוך מצות התורה הוא לענין כמה דברים, ומבואר שם בסה״מ ומפרשיו.
4. והא דקיי״ל אפילו עובד כוכבים העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, איירי כשעוסק בשבע מצות דידהו וכאן איירי בעסק כל התורה, ומבואר ענין זה לפנינו בפ׳ אחרי בפסוק אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
5. נראה הכונה דכיון שהתורה ירושה היא לישראל, לכן כל איש מישראל כשראוי ללמוד הוא משועבד ללמוד התורה והוי התורה בערך ארוסה לו מאז שנולד, וכשלומד בפועל הוי כנשואה לו, ולכן עם הארץ שאינו לומד נשארה אצלו התורה בערך ארוסה, במצב שהיתה לו כשבא לעולם, וממילא כשאחד עוסק בתורה בפניו הוי כאלו בא על ארוסתו בפניו שדומה כאלו נוטל גם חלקו.
6. ר״ל והוי כיורש המונע את היורש האחר מחלק ירושתו. ומה שסיים שמורשה היא מששת ימי בראשית ולא משעת מתן תורה, י״ל דמביא מקור על זה שאמר שהתורה מורשה ומניין לנו זה, וסמך על האגדה בב״ר, בראשית ברא התורה נקראה ראשית [שנבראה קודם בריאת העולם שנאמר (משלי ח׳) ה׳ קנני ראשית דרכו] וישראל נקראו ראשית שנאמר (ירמיהו ב׳) קודש ישראל לה׳ ראשית תבואתה, ובשביל שעתידין ישראל לנחול את התורה ברא הקב״ה את העולם.
7. לשון ספק וחלש, ובאות הבא נבאר זה.
8. כלומר מתחלה כשבא להתעסק וללמוד בתורה נולדו לו כמה וכמה ספקות בענין שהוא עומד בו, ואחר שהוא יגע הרבה בה הוא מוצא את כולה בטעמה ונמוקה. ובנוגע לענין דרשה זו לא נתבאר ענין קלישות בלשון מורשה, ואפשר לפרש עפ״י מ״ד בב״ב קי״ט ב׳ על הפסוק דפ׳ וארא ונתתי אותה לכם מורשה, נסתפק ליה למשה אם הכונה מורשה ירושה היא לכם מאבותיכם האבות, או דילמא שמורישין ואין יורשין, וכ״ה בירושלמי כאן, וטעם ספק זה הוא משום דלשון מורשה אינו דומה ללשון ירושה, אלא אפשר לפרש דלשון קלוש הוא שאינו מורה על ירושה בהחלט גמור, לכן מפרש דגם בתורה אפשר לפרש לשון זה במובן קליש, והיינו דהא דהתורה היא בירושה היא לאחר יגיעתו בה ולא כשאר ירושות שבאות בהיסח הדעת, וקרוב לפי׳ זה כתב הפ״מ.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
He was king in Jeshurun, when the heads of the people were gathered, all the tribes of Israel together.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהעודהכל
[פיסקא שמו]
ויהי בישורון מלך – כשישראל שוים בעצה אחת מלמטה שמו הגדול משתבח מלמעלה שנאמר ויהי בישורון מלך, אימתי בהתאסף ראשי עם ואין אסיפה אלא ראשי עם שנאמר (במדבר כ״ה:ד׳) ויאמר ה׳ אל משה קח את כל ראשי העם.
דבר אחר: כשהנשיא מושיב זקנים בישיבה של מטה שמו הגדול משתבח מלמעלה שנאמר ויהי בישורון מלך אימתי בהתאסף ראשי עם ואין אסיפה אלא זקינים שנאמר (במדבר י״א:ט״ז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל.
יחד שבטי ישראל – כשהם עשוים אגודה אחת ולא כשהם עשוים אגודות אגודות, וכן הוא אומר (עמוס ט׳:ו׳) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה. רבי שמעון בן יוחי אומר משל לאחד שהביא שתי ספינות וקשרם בהוגנים ובעשתות והעמידן בלב הים ובנה עליהם פלטרין כל זמן שהספינות קשורות זו בזו פלטרין קיימים פרשו ספינות אין פלטרין קיימים כך ישראל כשעושים רצונו של מקום בונה עליותיו בשמים וכשאין עושים רצונו כביכול אגודתו על ארץ יסדה וכן הוא אומר (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו כשאני מודה לו הוא נאה וכשאין אני מודה לו כביכול בשמו הוא נאה. כיוצא בו (דברים ל״ב:ג׳) כי שם ה׳ אקרא כשאני קורא בשמו הוא גדול ואם לאו כביכול וכו׳ כיוצא בו (ישעיהו מ״ג:י״ב) ואתם עדי נאם ה׳ ואני אל כשאתם עדיי אני אל וכשאין אתם עדיי כביכול איני אל כיוצא בו (תהלים קכ״ג:א׳) אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים אילמלא אני כביכול לא היית יושב בשמים ואף כאן אתה אומר יחד שבטי ישראל כשהם עשוים אגודה אחת ולא כשהם עשוים אגודות אגודות.
סליק פיסקא
[Piska 346]
"And He was a King in Yeshurun": When Israel are of one counsel below, His great name is exalted above, viz. "And He was a King in Yeshurun" — When? "when the heads of the people gathered." And there is no "gathering" but that of the elders, as it is written (Bemidbar 11:16) "Gather unto Me seventy men from the elders of Israel."
"together, the tribes of Israel" — when they constitute one unit, and not when they are divided into many factions, as it is written (Amos 9:6) "Who builds His heights in the heavens and His bond on earth endures." — R. Shimon b. Yochai says: This is analogous to one's bringing two ships, connecting them with braces and bars, and building stately edifices upon them. So long as the ships are bound, the edifices endure; once the ships separate, the edifices no longer endure. So, with Israel: When they do the will of the Lord, their heights are in the heavens and His bond on earth endures. Similarly, (Shemot 15:20) "This is my G-d and I will extol Him ("ve'anvehu"): When I acknowledge Him, He is "beautiful" ("naveh, as in ve'anvehu"), and (even) when I do not acknowledge Him," He is "beautiful." Similarly, (Isaiah 43:12) "And you are My witnesses, says the Lord, and I am G-d ("Kel")": When you are My witnesses, I am G-d, and if you are not My witnesses I am not G-d" (i.e., I do not manifest Myself as "Kel"). Similarly, (Psalms 23:1) "To You I have raised my eyes, Who dwells in Heaven." If not, I would not dwell in heaven. Here, too, "together, the tribes of Israel" — when they are one bond (agudah), and not when they are of many agudoth (factions). Thus, "together the tribes of Israel."
[End of Piska]
ויהי בישורון מלך מגיד הכת׳ כשהנשיא מושיב ישיבת זקנים מלמטן מלכות שמים מתקיימת בהן מלמעלן שנ׳ ויהי בישו׳ מלך אימתי בהתאסף ואין בהתאסף אלא לשון סנהדרין שנ׳ (במדבר י״א:ט״ז) אספה לי שבעים איש:
ראשי מגיד הכת׳ כשהראשים נכנסין ליטול עצה מלמטן מלכות שמים מתקיימת בהן מלמעלן שנ׳ ראשי ואין ראשי אלא גדולים שנ׳ (שם כ״ה:ד׳) ויאמר ה׳ אל משה קח את כל ראשי העם:
יחד שבטי ישראל שתהו עשויים אגודה אחת ולא עשויים אגודות אגודות:
אלא כענין שנ׳ (שמואל ב ב׳:כ״ה) ויתקבצו בני בנימין אחרי אבנר ויהיו לאגודה אחת:
מושלו מלה״ד למלך שהביא ספינות וחיברן זו לזו במסמרים ובהגנים ובנה עליהן פלטין כל זמן שהספינות קיימות פלטין קיימת נשתברו הספינות אבדה פלטין כך כל זמן שישראל עשויין אגודה אחת מלכות שמים [מתקיימת] בהן מלמעלן שנ׳ (עמוס ט׳:ו׳) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה:
ד״א ויהי ביש׳ מלך זה משה רבינו:
בהת׳ ראשי עם אלו שבעים זקנים:
יחד שב׳ יש׳ שעל ידו נגאלו ישראל:
ד״א ויהי ביש׳ מלך זה המלך המשיח:
בהת׳ רא׳ עם אלו שבעה רועים ושמנה נסיכים (מיכה ה׳:ד׳):
וכאן מלכא פי אלמוצוף חין תג׳מע אליה רוסאה [וסאיר אסבאטה]
והיה מלך באופן המתואר כאשר התאספו אליו ראשיו [ושאר שבטיו].
ויהי – הקב״ה.
בישורון מלך – ותמיד עול מלכותו עליהם.
בהתאסף – בכל חשבון ראשי אסיפתם.א
ראשי – כמו: כי תשא את ראש (שמות ל׳:י״ב), לפיכך ראוים אילו שאברכם.
דבר אחר: בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם, הוא מלכם, ולא כשיש ביניהם מחלוקת.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1: ״בכל התאסף ראשי חשבון אסיפתם״. בכ״י המבורג 13: ״בכל התאסף ראשי עם ראשי חשבון אסיפתם״. בכ״י אוקספורד 34: ״בכל בהתאסף ראשי אסיפתם״.
ויהי AND HE WAS – i.e. the Holy One, blessed be He, was.
בישרון מלך KING IN JESHURUN – constantly was the yoke of His sovereignty upon them at all times.
בהתאסף – When there gathered the head (בהתאסף ראשי), i.e., the total number (the whole) of their assembly.
ראשי – The word ראשי has the same meaning as "When you take the count (רֹאשׁ) of the children of Israel" (Shemot 30:12). Consequently they are worthy that I should bless them (and so I shall now begin the blessing: May Reuben live, etc.).
Another explanation of בהתאסף: When they assemble together in one band and there is peace between them, only then is He their King, but not when there is dissension among them (Sifre Devarim 346:1).
פס׳: ויהי בישורון מלך – מגיד הכתוב כשישראל מושיב ישיבת זקנים מלמטה מלכות שמים מתקיימת מלמעלה.
בהתאסף ראשי עם – אלו שבעים זקנים שנאמר (במדבר כה) קח את כל ראשי העם.
יחד שבטי ישראל – שתהיו עושין אגודה אחת ולא תהיו עשויין אגודות אגודות. וכה״א (שמואל ב ב) ויתקבצו בני בנימן אחרי אבנר ויהיו לאגודה אחת. משל למה הדבר דומה למלך שהביא ספינות וחיברן ודיבקן במסמרין ובהוגנין ובנה פלטין עליהם. כל זמן שהספינות קיימות פלטין שלו קיימות. נפרדו הספינות נתפרדו הפלטין שלו כך כל זמן שעשויין ישראל אגודה אחת מלמטה מלכות שמים מתקיימת בהן. 1שנא׳ (עמוס ט) הבונה בשמים (מעליותיו) [מעלותיו] ואגודתו על ארץ יסדה.
ד״א: ויהי בישורון מלך – זה משה.
בהתאסף ראשי עם – אלו שבעים זקנים. שנאמר (במדבר יא) אספה לי שבעים איש.
יחד שבטי ישראל – אלו הנשיאים:
1. שנאמר הבונה בשמים מעלותיו. וכמו שתרגם המתרגם די אשרי בתקוף רומה שכינת יקריה. והיינו אימתי השכינה עליהם מלמעלה אם למטה הם באגודה אחת:
מלך – הוא משה ששמעו ראשי עם התורה מפורשת מפיו. והטעם: כי הוא היה כמלך, והתאספוא אליו ראשי השבטים. ויחזיק זה הפירוש שאמר הכתוב: כי התורה נתנה אל הכהנים, שהם לפי דעתי: כל קדושיו (דברים ל״ג:ג׳), ואל כל זקני ישראל. וזהו: בהתאסף ראשי עם, כי שם כתוב: הקהילו אלי את כל זקניב שבטיכם (דברים ל״א:כ״ח).
ויאמר ר׳ יהודה הלוי ז״ל: כי המלך רמז לתורה, וכן היה מפרש: אין מלך בישראל (שופטים י״ח:א׳).
A KING. The reference is to Moses, from whose mouth the heads of the people clearly heard the words of the Torah. The meaning of our verse is that Moses was the equivalent of a king, and the heads of the tribes were gathered unto him.1 This interpretation is supported by Scripture's statement that the Torah was given to the kohanim,2 who, in my opinion, are meant by All His holy ones-they are in Thy hand (v. 3), and to all the elders of Israel(Deut. 31:9). This is what When the heads of the people were gathered refers to. Scripture also writes there, Assemble unto me all the elders of your tribes(Deut. 31:28). Rabbi Judah Ha-Levi, of blessed memory, says that the king alludes to the Torah. He similarly used to explain there was no king in Israel (Jud. 18:l).3
1. To study Torah.
2. Deut. 31:9.
3. He renders the verse, there was no Torah in Israel. That is, there was no rule of law.
ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם – כלומר: מתי נעשה מלך עליהם – בהתאסף ראשי עם, כשאמר הקב״ה: הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי (דברים ד׳:י׳).
ראשי עם – קורא שבטי ישראלא {ראשים} שבאומות, כמו: עם כל ראשי בשמים (שיר השירים ד׳:י״ד).
כשנאספו יחד שבטי ישראל – ברכםב כל אחד ואחד בפני עצמו, כי הם עמו ונחלתו של הקב״ה, וקבלו תורתו ומלכותו עליהם.
א. בכ״י מינכן 52, המלים ״שבטי ישראל״ מופיעות לאחר המלים ״ראשי בשמים וכמו״ עם סימנים שהמלים אינן במקומן.
ב. בכ״י מינכן 52: ברכה.
ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם – HE WAS KING IN YESHURUN, WHEN THE HEADS OF THE PEOPLE WERE GATHERED – Meaning to say: When was He made king over them? – “when the heads of the people were gathered,” when the Blessed Holy One said: “Assemble the people to Me, and I will make them hear my words” (Devarim 4:10).
And in that merit: “Let Reuven live” (Devarim 33:6), and let the switching of his father’s bed (Bereshit 35:22) not be remembered.
ראשי עם – THE HEADS OF THE PEOPLE – He calls THE TRIBES OF ISRAEL {the best [lit. heads]} of the nations, as in: “with all the best [lit. heads] of the spices” (Shir Hashirim 4:14).
When they were gathered יחד שבטי ישראל – THE TRIBES OF ISRAEL TOGETHER – He blessed each one individually, because they are the people and the portion of the Blessed Holy One, and they accepted His Torah and His kingship upon themselves.
ויהי בישורן מלך – כיון שקיבלו ישראל עשרת הדיברות שבהם ייחודו של הקב״ה, שנאמר: לא יהיה אלהים אחרים (שמות כ׳:ב׳), באותה שעה המליכוהו. שהיו כל שבטי ישראל אסופים יחד תחת ההר והמליכוהו, שקיבלו עליהם שלא לעבוד לאלהים אחרים.
ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם – באמור י״י אלי הקהל את העם ואשמיעם את דברי (דברים ד׳:י׳).1 ועלינו לקיים את התורה שצוה לנו ומאחר שקבלנו את התורה זכו לברכה.
1. שאוב מר״י בכור שור.
ויהי, "he became," i.e. Moses; בישורון מלך בהתאסף ראשי עם, "King in Yeshurun, when the leaders of the people assembled." This was recorded in Deuteronomy 4,10: באמור ה' אלי הקהל את העם ואשמיעם את דברי, when the Lord said to me: "assemble the people so that I can let them hear My words."It is up to us to keep the Torah which He commanded us, and after having accepted it, it became a source of blessing for us.
ויהי בישורון מלך – רמז אל השם הנזכר שהיה למלך על ישראל בהיותם ישרים, ונאספו כל ראשי העם וכל שבטי ישראל יחד. וגם זה הכתוב דבק, והטעם: כי ישראל יאמרו תמיד התורה אשר צוה לנו משה תהיה ירושה לכל קהל יעקב לעדי עד, לא נחליף ולא נמיר אותה לעולם, ויאמרו שהיה השם למלך על ישראל בהתאסף ראשינו זקנינו ושופטינו וכל שבטי ישראל, שכולנו יחד קבלנו מלכותו עלינו לדור ודור, ואנחנו חייבים לשמור תורתו ומלכותו לעולמים. וזאת המצוה הוא דבור אנכי, והוא קבלת מלכות שמים כאשר פירשתי שם (רמב״ן שמות כ׳:ב׳). והנה הזכיר התורה בכלל, ומלכות שמים בפרט, שכל המודה במלכות שמים כופר בעבודה זרה ומודה בכל התורה כולה. ורמזו כי הם וראשיהם קבלו מלכות שמים מפי הגבורה, וראו שהוא מלך ישראל וגואלו.1 והתורה קבלו מפי משה, שקבלו עליהם ועל זרעם2 להאמין בו ולעשות כל אשר יצוה מטעם המלך, כאשר אמרו: ואת תדבר אלינו את כל אשר יאמרא י״י אלהינו אלינוב ושמענו ועשינו (דברים ה׳:כ״ג).
וזה פירוש ברור ונכון בכתוב הזה על דרך שהזכירו רבותינו בגמרא, אמרו במסכת ראש השנה (בבלי ר״ה ל״ב:): אלא מלכויות תלת הוא דהויין: י״י ימלוך לעולם ועד (שמות ט״ו:י״ח), י״י אלהיו עמו ותרועת מלך בו (במדבר כ״ג:כ״א), ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם.
וכן שנינו בסיפרי (ספרי דברים ל״ג:ה׳): מושב זקנים בישיבה של מטה, שמו הגדול משתבח למעלה, שנאמר: ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם – אין אסיפה אלא זקנים, שנאמר: אספה לי שבעים איש וגו׳ (במדבר י״א:ט״ז). יחד שבטי ישראל – כשהן עשויין אגודה אחת ולא כשהן עשויין אגודות אגודות. כןג הוא אומר: הבונה בשמים מעלותיו וגו׳ (עמוס ט׳:ו׳).
ובמדרש רבה (במדבר רבה ט״ו:י״ח) נמי אמרו כביכול כסאו מבושםד למעלה בזמן שישראל עשויין אגודה אחת, לכך נאמר: הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט׳:ו׳), וכן הוא אומר: ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם וגו׳. וגם זה על הדרך שפירשתי, ידרשו שהיה מלך עליהם מפני שנתאספו, ויחדו כולם קבלו מלכותו עליהם. וכן יהיה: מורשה לקהלת יעקב, והמלך הוא הקב״ה. וכן נהגנו לומר בתקיעתא דבי רב.
אבל יש במקצת האגדות שמפרשים אותו על משה. אומרים: משה מלך, שנאמר: ויהי בישורון מלך. ואם כן יאמר: תורה צוה לנו משה להיותה מורשה לכל קהלת יעקב (דברים ל״ג:ד׳), והוא היה מלך עלינו ועל כל שבטינו יחד, וראוי לנו לעשות דבריו ומצותיו כי מלך גדול וחכם היה עלינו. יספר הכתוב גם בכבוד השליח שהיה גדול וראוי להאמין בו.
והנכון והאמת מה שפירשנו למעלה. והנה הזכיר כי השם שוכן בישראל, והם קבלו תורתו ומלכותו כלה שבטיהם יחד עליהם ועל זרעם3 יחד לדורותם, אם כן הנם ראויים לברכה.
AND THERE WAS A KING IN JESHURUN. This alludes to the aforementioned Name [in (2): 'The Eternal' came from Sinai], Who was King over Israel when they were upright and all the heads of the people and all tribes of Israel were gathered together. Now this verse, too, is connected [with the above theme — the Revelation at Sinai], and the sense thereof is that Israel will always say: "The Torah which Moses commanded us will forever be an inheritance to the entire congregation of Jacob. We shall never alter it or change it." And they will further say that "G-d became King over Israel when our leaders, our elders, our judges and all tribes of Israel gathered, for we all, together, accepted His reign upon ourselves for all generations, and we are obligated to keep His Law and [acknowledge] His Kingdom forever." This commandment is the precept of I am the Eternal thy G-d,1 and it constitutes "the acknowledgment of the Kingdom of Heaven,"2 as I have explained there.3 Thus he mentioned the Torah in general, and the Kingdom of Heaven in partizcular, for whoever acknowledges the Kingdom of Heaven denies the idols and acknowledges the entire Torah.4 The people thus intimated that they and their leaders accepted [the commandment to acknowledge] the Kingdom of Heaven [directly] from the mouth of the Almighty5 and saw that He is King of Israel and his Redeemer. They accepted the Torah from the mouth of Moses for they took upon them, and upon their seed6 to believe in him and to do whatever he commands in behalf of the King, just as they said [to Moses], and thou shalt speak unto us all that the Eternal our G-d may speak unto thee, and we will hear it, and do it.7 This interpretation of the verse is clear and well founded. It accords with the rendering of the Rabbis in the Gemara of Tractate Rosh Hashanah:8 "But only three verses referring to Sovereignty [of G-d] are found [in the Five Books of Moses]! The Eternal shall reign for ever and ever;9The Eternal his G-d is with him, and the 't'ruah' (shouting) for the King is among them;10And there was a King in Jeshurun."11 We have also been taught so in the Sifre:12 "When the elders [of Israel] sit in council on earth, His Great Name is praised on high, as it is said, And there was a King in Jeshurun, when the heads of the people were gathered, all the tribes of Israel together. The term 'gathering' applies only to the elders, as it is said, Gather unto Me seventy men of the elders of Israel.13All the tribes of Israel together — when there is but one brotherhood [then there is a King in Israel] but not when they become numerous factions. And so it is also said, It is He that buildeth His upper chambers in the heaven, [and hath founded His band upon the earth].14 And in the Midrash Rabbah15 they also stated, 'His throne is firmly set, as it were, on high, when Israel is formed into a single association; therefore it is stated, It is He that buildeth His upper chambers in the heaven, and hath founded His band upon the earth.'16And there was a King in Jeshurun, when the heads of the people were gathered, etc." This also accords with the manner in which I have explained, for the Rabbis interpreted: there was a King over them because they were gathered and all of them together took His Kingdom upon themselves, and so shall it be an inheritance of the congregation of Jacob. "The King" [mentioned in the verse] is thus the Holy One, blessed be He, and so it is our custom to recite [this verse: And there was a King in Jeshurun etc.] in the New Year's [Additional] Prayers composed by Rav17 [as one of the verses of His Sovereignty].
However, in some Agadoth [homilies] they explain the term "king" with reference to Moses. Thus they say:18 "Moses was king, for it is said, And there was a king in Jeshurun, when the heads of the people were gathered." And if so, Scripture is stating: "Moses commanded us a Law19 that it be an inheritance of the congregation of Jacob,20 and he was king over us and all our tribes together, and it behooves us to obey his words and his commandments for he was a great and wise king over us." Scripture also tells in honor of the emissary [Moses] that he was great and trustworthy. The correct and true interpretation is what we have explained [above]. Thus he mentions that G-d dwells in Israel, and that they — all their tribes together — accepted His Torah and His reign upon themselves and upon their seed for [all] their generations. If so, they are worthy of blessing.
1. Exodus 20:2 (see Vol. II, p. 286).
2. Berachoth 13b.
3. Exodus 20:2 (see Vol. II, p. 286).
4. Mechilta, Bachodesh 6.
5. This is a reference to the statement of the Rabbis that Israel heard the first two commandments directly from the Almighty (Makkoth 24).
6. Esther 9:27.
7. Above, 5:24.
8. Rosh Hashanah 32b. The text refers to the law that, as part of the Additional Service of the New Year, ten verses from Scripture are recited on each of these three topics: The Sovereignty of G-d, Remembrances, and Shofar. Now, each unit of ten verses is composed of three verses from the Pentateuch, three from the Prophets, three from the Writings, with one concluding verse from the Pentateuch. On these four verses from the Pentateuch concerning the Sovereignty of G-d the Rabbis in the Gemara asked: "But only three verses referring to Sovereignty etc."
9. Exodus 15:18.
10. Numbers 23:21.
11. "And we need four verses referring to [G-d's] Sovereignty [in order to complete the ten-verse unit]!" Ramban does not cite the Talmud's answer because he cited the passage merely to prove that "the King" in this verse refers to G-d, the King on high. The Gemara's answer is that the verse Hear, O Israel: The Eternal our G-d, the Eternal is One (above 6:4) is also a statement of Sovereignty even though the word "King" is not mentioned. In our Additional Service on the New Year this is indeed the verse we cite as the concluding expression of G-d's Sovereignty.
12. Sifre, Brachah 347.
13. Numbers 11:16.
14. Amos 9:6. "When does He build His upper chambers in heaven? At the time when His band is founded upon the earth" (Rabbeinu Bachya). In other words, when there is unity in Israel then G-d's Kingdom becomes firmly established.
15. Bamidmar Rabbah 15:14.
16. Amos 9:6. "When does He build His upper chambers in heaven? At the time when His band is founded upon the earth" (Rabbeinu Bachya). In other words, when there is unity in Israel then G-d's Kingdom becomes firmly established.
17. Yerushalmi Rosh Hashanah I,30. — Rav, see above, p. 39, Note 246.
18. Shemoth Rabbah 48:8. Vayikra Rabbah 32:2.
19. (4).
20. (4).
ויהי בישרון מלך – כל אחד מבני לוי יאמר עוד היה בישראל מלך והוא הקב״ה, והענין ששרתה שכינה בישראל, ולכך הזכיר ישורון שהוא לשון ראיה, על שם שראו בסיני כבוד השכינה עין בעין, ושם התאספו ראשי עם יחד שבטי ישראל לקבל אלהותו ומלכותו.
וע״ד המדרש ויהי בישרון מלך זה משה, ששמעו כל ישראל התורה מפורשת מפיו, והענין כי הוא היה כמלך והתאספו אליו ראשי השבטים, וכן כתוב למעלה (דברים ל״א) ויתנה אל הכהנים בני לוי, וכתיב (שם) הקהילו אלי את כל ראשי שבטיכם. ויהי בישרון מלך זה הקב״ה, אימתי, בהתאסף ראשי עם, וכן הוא אומר (תהלים מ״ז) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם, בזמן שנאספו, וכן הכתוב אומר (עמוס ט) הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה וגו׳, אימתי בונה בשמים מעלותיו, בזמן שאגדתי על ארץ יסדה.
וע״ד הקבלה ויהי בישרון מלך, זו מדת המלכות הכלולה מכל המעלות, ומזה דרשו במדרש רבה (עמוס ט) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה, למה הדבר דומה, לפלטין בנוי על גבי ספינות, כל זמן שהספינות מחוברות פלטין שעל גביהם עומד, כך הבונה בשמים מעלותיו, אימתי, כשישראל אגודה אחת, אבל כשאינן אגודה אחת כביכול כסאו מבוסס למעלה. כתיב מעלתו וקרי מעלותיו, הקרי ירמוז לעשר המעלות והכתיב ירמוז למעלה אחרונה הכוללת את כלן, ואם כן תלה הכתוב הבנין העליון כלו על ישראל כשהן אגודה אחת.
ודע כי מלת ״ויהי״ תורה כי המלך הזה הוא האל יתברך, ועוד שיש במלת ויהי שלשה צרופין בשם המיוחד כשתצרף השם המיוחד לארבעה צרופים כפרי החג ותהיה היו״ד לבדה בצרוף הרביעי, וכיון שמלת ויהי נאצלת מהשם המיוחד, הנה זה יורה כי לה׳ המלוכה, ואם כן יהיה לשון מלך בכתוב הזה כלשון (תהלים קמה) ארוממך אלהי המלך, שהוא תרועת מלך, ולשון (קהלת ה) מלך לשדה נעבד, ולשון (שיר השירים ז) מלך אסור ברהטים, וכן (תהלים כ״ד) ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד סלה, מלך שהוא הכבוד, ואמר סלה כי הוא מתעלה למעלה עד אין סוף, ומלך הכבוד שהזכיר ראשון הוא המולך על הכבוד, וזה מבואר.
ויהי בישורון מלך, "He became King in Yeshurun." [continuing the author's approach based on the "plain meaning", Ed.] every Levite would be expected to declare that there was a king in Israel, i.e. none other than the Lord Himself. The concept is that the presence of the Shechinah over the Jewish camp was a manifestation of the presence of the king. The reason the expression Yeshurun has been used here is that it reflects a visual experience, i.e. the experience of the Israelites at Mount Sinai. At that time they had been enabled to have a visual experience of the attribute of כבוד. This was where all the heads of the tribes had assembled together with all the tribes in order to accept God as their King. [Compare Deut. 32,8 where the author explained the word ישורון, as the same as אשורנו in Numbers 24,17 where Bileam uses is to describe his visionary powers. Ed.]
A Midrashic approach (Pessikta Zutrata): The "king" referred to in the line ויהי בישורון מלך, is Moses, seeing that people had heard the entire Torah (legislation) from his mouth. The Torah means that the manner in which all the people including their tribal heads assembled around him, gave Moses the stature of king. This was not the first time that Moses had acted as lawgiver. It had occurred in Deut. 31,9 already when he had given the Torah to the priests, the Levites, carriers of the Holy Ark. We also find Moses ordering all the people to appear in his presence in Deut. 31,28.
Another way of understanding our verse is that the "king" described here is God Himself. The Torah describes that God became king only when all the tribal heads assembled. We find something similar described in Psalms 47,8-10 where David refers to God's position as "king" in connection with the leaders of mankind indicating that they accept Him as such. In the case of the Jewish people: "when the leaders of the people volunteered to rally around Him." We have another similar description of God becoming king in Amos 9,6. [The prophet portrays that God cannot build His chambers in heaven until an assembly of His loyal people have laid the foundation for this on earth. Ed.] The common denominator in all these verses is that God does not impose Himself as "king," but waits until His creatures manifest their desire for Him to be their king.
A kabbalistic approach: the word ויהי בישורון מלך, is an allusion to the emanation מלכות, which is the one emanation which has absorbed input from all the other emanations "above" it. This is the background to the commentary on the verse in Amos 9,6 הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה, "Who builds (commences the structure) in the heaven and gathers it all together when it reaches earth;" [my translation, Ed.] in other words, you may perceive of God's "structure" described by the prophet as if it consisted of a palace built on a number of ships, in sections. As long as the ships supporting different parts of this palace are securely tied together the palace is not in any danger of crumbling; the structure which the prophet describes as the universe, God's palace, i.e. heaven, is secure only as long as Israel provides its sound foundation on earth. This can only be when the Israelites themselves form a firm union one with the other, אגודתו. In the absence of the proper אגודה, "union, brotherliness," of the Jewish people on earth, His throne in the celestial spheres may be viewed as somehow defective, insecure. The word מעלתו, though spelled in the singular, i.e. "His celestial region," is to be read as if it had been spelled מעלותיו (pl.) i.e. "His celestial regions." This is an allusion to the ten emanations. The letter י in the way we read the word alludes to the highest [in our diagrams lowest, Ed.]. emanation, the one which includes input from all the others. This indicates that this verse in Amos makes God's throne's completeness conditional on the condition of the Jewish people on earth, especially their brotherliness, their ability to establish a single אגודה, union.
You should remain aware that the word ויהי in our verse teaches that this king is the Lord God. Furthermore, in the word ויהי you find three of the permutations of the holy name of God, the tetragram, when you perceive of that name as capable of 4 permutations. The four permutations would be יהו'ה, יה'ו, י'ה, י, the last three being capable of construction from the word ויהי. The sequence would correspond to the fruit used as part of the 4 species on Sukkot; [We use a progressively smaller number of each of these species, i.e. 3 Hadassim, 2 Aravot, 1 Lulav in the אגודה, i.e. the three species which form part of the bunch. Ed.]
Seeing the word ויהי is emanated from the tetragrammaton, this indicates that the tenth emanation belongs to God. The meaning of the word מלך in our verse may be similar to what David had in mind when he said in psalm 145,1 ארוממך אלוה-י המלך, "let me extol You, my God and king." It may also correspond to the way the word is used in Numbers 23,21 ה' אלוה-יו עמו ותרועת מלך בו, "the Lord their God is with them and their king's acclaim in their midst." Solomon may have used the word in a similar sense when he said in Kohelet 5,8 מלך לשדה נעבד, "even a king is indebted to the soil." The expression מלך is used in that sense (also by Solomon) in Song of Songs 7,6 when he said מלך אסור ברהטים, "a king is held captive by (nazarite) tresses." The common denominator of the verses we have mentioned is that even a king is subject to restrictions. When God is described as king, this does not necessarily mean His total independence, but His dependence on His subjects in a certain way. [All of this is part of what our sages call His ענוותנותו, "His self-imposed humility." Ed.] Similarly, the verse ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה, "the Lord of Hosts, He is the king of the attribute כבוד." [If I understand the author correctly, the latter expression, i.e. king of an attribute, even that of כבוד, is less encompassing than the title represented by the tetragrammaton. All of this shows that God imposes restrictions upon Himself. The reason that the psalmist added the word סלה was so that we should not err and think that when God manifests Himself as an attribute, כנוי, that this represents His essence. Ed.]
ויהי בישורון מלך בהתאסף – כשנתאספו יחד וקבלו חוקיו אז ייחד תחלה מלכותו עליהם. יעקב נקרא ישורון. כי מיעקב עד שמלך דוד יש ישור״ון שנה וזהו בישורון מלך.
ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו׳ – כלומר כשישראל יחד באחוה ורעות אז הקדוש ברוך הוא מלך עליהם אבל בשעת מחלוקת כביכול הם עושין כאלו אין הקב״ה מלך עליהם.
ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם, "and there was a king in Jeshurun when the heads of the people were gathered." When the Jewish people are truly united and relate to one another as true brothers, then G–d is truly King over them. When they quarrel among themselves then G–d cannot truly be seen as being their King.
ויהי בישורון מלך – כלומר כשישראל יהיו ביחד באחוה ובריעות אז הקב״ה מלך עליהם אבל בשעת המחלוקת כביכול הם עושים כמי שאין הקב״ה מלך עליהם.
ויהי בישורון מלך – כתב הרמב״ן רמז על השם הנכבד הנזכר שהיה מלך על ישראל בהיותם ישרים ונאספו כל ראשי העם וכל שבטי ישראל יחד ודבוק עם פסוק של מעלה כי ישראל יאמרו תמיד התורה אשר ציוה לנו משה תהיה ירושה לכל קהל ישראל עדי עד לא נחליף אותה לעולם ויאמרו גם כן שיהיה השם למלך על ישראל בהתאסף ראשינו זקנינו ושוטרינו וכל שבטי ישראל שכלנו יחד קבלנו מלכותו עלינו ואנחנו חייבים לשמור תורתו ומלכותו לעולמים וזו היא קבלת עול מלכות שמים. והנה הזכיר התורה בכלל ומלכות שמים בפרט שכל המודה במלכות שמים כופר בע״ז ומודה בכל התורה כולה ורמזו כי הם וראשיהם קבלו מלכות שמים מפי הגבורה וראו שהוא מלך ישראל וגואלו והתורה קבלו מפי משה שקבלו עליהם ועל זרעם להאמין בו ולעשות כל אשר יצוה מטעם המלך כאשר אמרו ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו.
וי״מ: אותו על משה ויהי משה בישורון מלך בהתאסף ראשי עם ששמעו ראשי עם התורה מפורשת מפיו וכן כתיב הקהילו אלי כל ראשי שבטיכם ולפי זה צריך לחברו עם פסוק של מעלה תורה צוה לנו משה להיותה מורשה לכל קהלת יעקב והוא היה מלך עלינו ועל כל שבטינו יחד וראוי לנו לעשות דבריו ומצותיו כי מלך גדול וחכם היה עלינו.
וי״מ: מלך על התורה ויהי התורה הנזכרת בישורון מלך:
ויהי בישורון מלך, "He became King over Yeshurun;, etc." Nachmanides writes that the word ישורון is an allusion to the holy name of Hashem Who was indeed King in Israel as long as the Jewish people were loyal to Him and His Torah. The verse is a continuation of the previous verse and describes when all the leaders of the people gathered themselves and the whole nation. The Israelites, when they accepted the Torah, meant that it was everyone's Torah, not a Book aimed at the elite of the people only. As such it is aptly termed a "national heritage, מורשה." It will never be exchanged, even in the sense of being "updated." Acceptance of עול מלכות שמים, "the yoke of the Kingdom of Heaven, by definition means that it is forever, not subject to change. Moses has to reiterate all this, seeing that the people, at their own request, had received all the laws except for the first two of the Ten Commandments from Moses whom they had appointed to be their trusted intermediary.
Some commentators say that the subject of ויהי בישורון מלך is not God, but Moses; He had been accepted and hailed as such at the assembly of all the people including the elders who had heard the Torah explained by Moses directly, having heard it from his own mouth. Moses had commanded that henceforth this Torah was to be considered as a national heritage of all the people forever more. Seeing that Moses was so outstanding and illustrious, it was appropriate that the Torah he had brought to the people should be embraced with the greatest respect.
A third view holds that the words ויהי בישורון מלך refer to the Torah, i.e. that the Torah should rule over Israel like a king, enjoy the same respect and awe. "Yeshurun", in all these interpretations, is a complimentary term for the people of Israel.
מלך – הוא משה.
ויהי בישורון מלך – ידמה שזה המלך הוא שאול כי אז נתקבצו ראשי עם יחד שבטי ישראל ושאלו משמואל שיתן להם מלך ואפשר שזה המאמר שב אל ירבעם כי אז נתאספו ראשי עם אל רחבעם ולפי שבסבת המלך נפלו ישראל ברע שנפלו בו בסוף הענין ידמה שאמר זה בזה המקום לבקש מהשם יתעלה למעט הרע לפי מה שאפשר.
התועלת השני הוא לפרסם לישראל מה שעתיד להיות מלך בישראל כשיתקבצו כל זקני ישראל לבקש להם מלך כמו שנזכר בספר שמואל והנה סמכו לענין התורה להורות שבחירת המלך אז תהיה בזה האופן. רוצה לומר: שכבר יזהירוהו שישמור דרכי התורה ולא יטה מהם כמו שנתבאר בתורה ונזכר שם בספר שמואל באופן מה.
והנה הנם טוענים על עצמם להחזיק בתורה ושלא להרפות ממנה ואומרים ויהי בישורון מלך וגו׳. וזה בשכבר קבלוה בהסכמת מלכם וראשי העם ובהסכמת העם כלו וכל דבר שנתקבל על שום עם באלו התנאים הרי נתחזק בכל תקף ואין להשיב והנה מכל הפנים האלה תאות להם הברכה המתייחסת אל התורה רצוני בספוק הענינים הזמניים על ירושת הארץ ובהצלחת תוספת הקנינים הנפשיים אשר היה רוח הנרצה והנשקף מכל דבריה כמו שיבא וכמו שחתם בה אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בי״י כי על תשועת עולמים אומר כן כמו שיתבאר מה שהיתה כוונת כל האומות ותשוקתם כלם אל ההפך וזה מה שיורה עליו שווי המאמרים. וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים וגו׳. עד שיהי׳ הכתוב ההוא כולל מעלת הברכה ומעלת המברך והכשר הרועה הכל כמו שכתבנו.
ויהי הקב״ה בישורון מלך תמיד עול מלכות עליהם. פי׳ שהם כפופים אליו תמיד לקיים כל המצות שגזר עליהם כמשפט כל אומה ואומה עם המולך עליה׳ אבל אין לפרש שהוא מלך על ישראל ולא על שאר האומות שהרי הקב״ה הוא שברא את הכל והוא בודאי מלך על כל העול׳:
בהתאסף ראשי עם בכל התאסף ראשי חשבון אסיפת׳ ראשי כמו כי תשא את ראש ראויין אלו שאברכ׳. בכל חשבון אסיפת׳ ראויים הם שאברכם והוא דבק עם הבא אחריו כאילו אמר ובעבור זה יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה וללוי אמר וכן כלם זה אחר זה ומאמר ויהי בישורון מלך דבק עם מה שלמעלה הימנו שבעת שגוזרין גזרות רעות הם מתחזקים ואומרים תורה צוה לנו משה ונחזיקנה ולא נעזבנה והקב״ה תמיד עול מלכותו עליה׳:
ד״א בהתאספם באגודה אחת הוא מלכם ולא כשיש מחלוקת ביניהם. ויהיה מאמר ויהי בישורון מלך דבק עם בהתאסף ראשי עם הבא אחריו:
ואמר ויהי בישורון מלך – לרמוז כי אולי אחר שיש בתורה כל אלו העונשין והאזהרות. מהם קבלו מלכותו ותורתו. ומהם לא קבלוהו. לז״א אינו כן כי כולם כאחד קבלו מלכותו יחד שבטי ישראל. מכאן יראה חסד ה׳ על ישראל ומעלת ישראל. שאע״פ שהשם חבב לאומות העולם לומר להם שיקבלו התורה. עין ה׳ על יריאיו מששת ימי בראשית בסבת אברהם אביהם. דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. ועל זה אמר המשורר במזמור רננו צדיקים. אחר שהזכיר ענין מעשה בראשית כאומרו בדבר ה׳ שמים נעשו. והזכיר כאן כל ארבע יסודות שעשו מאמר השם. אמר ייראו מה׳ כל הארץ. כלומר אחר שאלו הדברים עשו מאמר השם בלי ראות. כ״ש שראוי לירוא ממנו כל יושבי תבל. עצת ה׳ לעולם תעמוד. לרמוז שהשם חשב בתחלת העולם למי יתן התורה. או איזו אומה יקח לחלקו. בענין שתחלת המחשבה סוף המעשה. ולפי שדבר זה היה תלוי ועומד ואין אנו יודעים מי יהיה. אמר אשרי הגוי אשר ה׳ אלהיו. כלומר שירצה ליקח השם לחלקו ולקבל תורתו. ולכן משמים הביט ה׳ ראה את כל בני האדם. מי יהיה מהם לחלקו. ולא בראיה לבד אלא ממכון שבתו השגיח בהשגחה גמורה. מי יקבל תורת משה הנרשם בזה הפסוק. ואיזה הוא אשר יבא לחסות תחת כנפיו מכל יושבי הארץ. אחר שיצר יחד לבם והבין את כל מעשיהם. ואולי השם נתן עיניו במלך הראשון של או״ה המושל בכל העולם. הוא נבוכדנצר אשר הכיר ביכולת השם ואמר אתוהי כמה רברבין. לזה אמר שאינו כן כי אין המלך נושע ברוב חיל. וכן גבור לא ינצל ברב כח. הוא נמרוד גבור ציד. ואולי הוא מלך מצרים שמשם מוצא הסוסים. לז״א שקר הסוס לתשועה. וא״כ מי הוא זה אשר שם עינו עליו. לז״א הנה עין ה׳ אל יריאיו הם ישראל. כי מתחלת הבריאה שם עינו עליהם כמו שכתבנו. וכבר פירשתי זה המזמור כולו בפרשת בראשית:
וזהו שאמר בכאן אף חובב עמים. כלומר אע״פ שחיבב שאר העמים שיקבלו התורה. כל קדושיו בידיך מששת ימי בראשית. לפי שהם תוכו לרגליך ורצו לקבל עליהם עול מלכותך מה שלא עשו או״ה. וא״ת אחר שהשם מתחלת העולם שם עינו על ישראל לטובה. אע״פ שהלך לאומות העולם ולא רצו לקבל התורה. זה היה לפי שרצון השם היה זה וכך גזר מתחלת העולם. וא״כ אין עליהם עון אשר חטא. לפי שכמעט היו מוכרחים ברצון השם. כבר פירשתי בפירוש מס׳ אבות איך ר׳ עקיבא בא לסלק ספק זה ואמר חביב אדם שנברא בצלם. שזה רמז על כל מין האדם. שכולם נבראו בצלם אלהים. מוכנים וראויים אלו באלו בלי תוספת ומגרעת. ומי שירצה יכול לקבל הטוב. לפי שלכולם ניתנה הכנה טובה. חבה יתירה נודעת לפרטים. וזהו כי בצלם אלהים ברא את האדם הנאמר בנח אחרי המבול. דלא נאמר על אדם הראשון. ולכן לא רצה להביא ראיה מאומרו ויברא אלהים את האדם. שהוא שם כולל על אדם הראשון ועל כל הנמשכים ממנו. אבל הביא ראיה מפסוק שופך דם האדם כי בצלם אלהים עשה את האדם. להורות שאדם כזה יכול להציל העולם כולו כמו שעשה נח. באופן שלכל מין האדם ניתנה הכנה טובה לבחור בחיים ולהשלים נפשם. וכל מי שיבא מארבע רוחות העולם ויאמר שרוצה להיות חלק ה׳. הוא את נפשו מלט. ומי הוא אשר בחר להיות חלק ה׳. הוא ישראל. וזהו חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. ורצו להדבק בו כולם בכלל אבל חבה יתירה נודעת לפרטים. דכתיב בנים אתם לה׳ אלהיכם.
ולפי שנקראו בנים למקום ובחרו בו ניתנה להם התורה. וזה שאמר חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה לכולם בכלל. אבל חבה יתירה נודע לפרטים. וזהו כי לקח טוב נתתי לכם לפרטים. תורתי אל תעזובו על הכלל.
וסמך לכאן ואמר הכל צפוי והרשות נתונה. לרמוז שאולי יאמרו או״ה אין עלינו עון אשר חטא. כי עין השם היה מתחלת העולם על ישראל. ומה היינו יכולים לעשות. אחר שהשם חבב לישראל ושם עינו עליהם. לז״א זה שקר. כי כמו שחבב להם. חבב לכם בראשונה. כאומרו חביב אדם שנברא בצלם. ואע״פ שהוא יודע שישראל יקבלו התורה. לא הכריח בזה לאו״ה שלא יקבלוה. כי בבחירתם היה הכל תלוי בלי הכרת. ואע״ע שהכל צפוי לפניו ויודע כל הדברים. הרשות נתונה ביד כל אדם לעשות כרצון איש ואיש בלי מכריח. כי בטוב העולם נדון על צד הטוב והחסד. והכל לפי מעשיו של אדם. כי מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחקוהו. וכל זה בהכרעה סגוליית נפלאה משאר טבע מציאותם וא״ת איך אפשר זה. מי ידע בכל אלה זולתו. וידיעתנו קצרה מהכיל כל זה. העולה לנו מזה שהשם עשה חסד גדול עם ישראל לא עשה כן לכל גוי. וזהו ה׳ מסיני בא אף חובב עמים וגו׳:
או נאמר שהטעם שהאריך משרע״ה בכל זה הוא לפי שהיה לו לשאול מהשם דבר זר מאד. ולכן רצה לעשות הקדמה של פיוס. כי כן ראוי לכל שואל או אומר דבר זר לעשות הקדמה של פיוס. כמו שמצינו בדוד שאמר אמרת לה׳ אדוני אתה ומי לא יאמר כמו אלה. אבל פירושו לפי שהיה רוצה לומר דבר זר בראשונה. עשה הקדמה של פיוס. והדבר זר הוא שאמר טובתי בל עליך. כי טובותיו לא היו מהשם אלא בו בבחירתו. כי השם לא הכריח לשום בריה. ולפי מעשה ידיו עצבוהו ויכוננוהו. לזה אמר בראשונה אמרת לה׳ אדוני אתה. ואני מכיר שאתה מהוה העולם ויכול על הכל. אבל עם כל זה טובתי אני אומר. טובתי בל עליך. וכן בכאן לפי שמשה רבינו ע״ה היה רוצה לברך לראובן מה שלא רצה יעקב לברכו. לפי שנראה לו שחטא כנגדו וכנגד השם בענין בלהה. וכמו שפירשתי באומרו פחז כמים אל תותר. ולפי שיעקב סלק הדבר למשה. לפי שהיה בעל הבית דכתיב איש האלהים וכתיב בכל ביתי נאמן הוא. ולכן אמר יבא בעל הבית ויברכהו. לכן כתב בכאן וזאת הברכה אשר בירך משה. לפי שהיה איש האלהים ובעל הבית (את) [מכל] בנ״י כולם. ולפי שאולי היה דבר זר ושלא ברצון השם. לכן התחיל בדברי שבח וריצוי כנגד השם. ואמר ה׳ מסיני בא וזרח משעיר. וכולם לא רצו לקבל תורתך אלא בני ישראל כולם. וזהו אף חובב עמים לכולם ביחד. דכתיב השמרו לכם עלות בהר. ועם כל זה כל קדושיו בידיך. הם הקדושים אשר בארץ. וראשי ישראל ושבטיו הנגשים אל ה׳ בראשונה. דכתיב וגם הכהנים הנגשים אל ה׳ יתקדשו. באופן שכשראו ישראל זה והם תוכו לרגליך ישא מדברותיך תורה צוה לנו משה. ואח״כ מורשה לקהלת יעקב. כי כשראו שהיחידים וראשי השבטים נתקרבו אל השם נתקרבו כל ישראל. וזהו ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם ראשי השבטים. ואח״כ יחד שבטי ישראל. ואחר שכל זה הטוב בראשי שבטיהם נמצא. ראוי הוא שיחי ראובן ואל ימות אע״פ שיהיה חייב מיתה. באופן שכל זה האריכות לא היה אלא כדי לרצות את השם שיכפר לראובן ויסכים בברכתו. וזהו שפתי צדיק ידעון רצון. יודעים לרצות בוראם. כדאיתא במדרש כותיים יודעים לבקש על הפתחים וכו׳ וזה הדבר נכון מאד. והוא דרך המדרש שאמרו על פסוק אז חללת יצועי עלה. אמר לו אביו בני אין לך רפואה עד שיבא אותו שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים. ויפרסמך שאתה נקי מאותו חטא. וכבר כתבתי זה המאמר בפרשת כי תבא בענין הארורים. כי לזה שם ראובן בין המקללים. בענין שיאמר בפיו ארור שוכב עם אשת אביו. והחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וכו׳. ואז ידעו ישראל שהיה נקי מאותו עון. ומתי בקש רחמים עליו. כשבירך לישראל ואמר יחי ראובן ואל ימות. מה ראה שהתחיל ואמר ה׳ מסיני בא. והלא בראש הדברים היל״ל יחי ראובן. משל למלך שנכנס למדינה והיה ראש המדינה שלהם חבוש בבית האסורים. יצאו הכל לקראתו והיו משחקין ומרקדין לפניו. אמר המלך כל הקלוס הזה למה. אמרו לו מפני שראש המדינה שלהם חבוש. אמר המלך גוזר אני שיוציאוהו מיד. כך היה משה שואל והולך כל הפרשה כולה ואומר וזאת הברכה. אמר לו הקב״ה משה כל הקילוס הזה למה. אמר לו בשביל ראובן יחי ראובן. אמר הקב״ה ואל ימות וכו׳ ע״כ. הרי ביארו בפירוש איך כל זה האריכות והקילוס הוא בשביל ראובן כמו שפירשתי:
ואם תרצה להכנס בהיכל המלך פנימה. ולשים בסלע קנך בדעת ובחכמה. ולעלות בין ככבי עש וכימה. ולפרוץ בארבע רוחות צפונה ומזרחה נגבה וימה. ויזרח עליך אור ה׳ כלבנה וכחמה. ולהגיע אל השערה ולא תחטיא. אפילו כמלוא נימא. ותשמח כעל כל הון וכמוצא סימא. בהיותך עם ה׳ אחוז בחבלי בוץ ורקמה. הוא סולם מוצב ארצה. וראשו מגיע השמימה. תמצא שמרע״ה רצה להודיע להש״י שאע״פ שראובן חטא. שיש לו לעבור על פשעו ולכפר חטאתו מכח ההכרח. לפי שידוע שעם ישראל קשורים בשם ודבקים בו עד שהם כמו חלק ה׳. וזהו ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם. וכמו שאמרו ויקרא לו אל אלהי ישראל. עד שלסבת זה א״א שזרע ישראל יכלו מן העולם. כאומרו ואותך לא אעשה כלה. וכן אמר אני ה׳ לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם. מה טעם לא שניתי וגו׳. וכן אמר המשורר המה יאבדו וגו׳ ואתה הוא ושנותיך לא יתמו. וא״כ אחר שאתה קיים בלי שינוי בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון. לעד לעולם כמו שאתה קיים לעולם. ולכן אמרו שהשכינה בישראל צור גבוה. וזהו אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם. וכמו שכתב הרמב״ן ז״ל שם. ולז״א אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב זה שמי לעולם וגו׳. לרמוז שלעולם יקרא שמו עלינו ויאסוף חרפתינו. לפי שעם ישראל דבקים בשם ה׳. ואחוזים בסוד המרכבה בשם ע״ב אותיות בסוד י״ב שבטי ישראל ובסוד י״ב חותמות. הם י״ב אותיות של שם יהו״ה אדונ״י אהי״ה. ובסוד י״ב גבולי אלכסון. וזהו ה׳ בם סיני בקדש. עד שלסבת זה אמר יהושע והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. ואיך אמר זה והלא ה׳ מלך עולם ועד אפילו שיאבדו גוים מארצו. אבל סודו ידוע כי אחר שישראל קשורים בשם ה׳ בסוד המרכבה. אם יכריתו שמנו מן הארץ. מה יעשה לשמו הגדול האחוז והקשור בנו בסבת י״ב שבטי ישראל. עד שלזה אמר שבטי יה עדות לישראל לעד לעולם ולא ישכח זכרם. ולזה תמצא באליהו כשהקים י״ב אבנים למספר שבטי בנ״י. אמר שם אשר [היה דבר] ה׳ אליו [לאמר] ישראל יהיה שמך. לרמוז כי בסבת י״ב שבטי ישראל אמר ה׳ אליו ישראל יהיה שמך לעד לעולם. וכמו שא״א שם ה׳ להיות נשכח. כך א״א לשם ישראל להיות נשכח ונעקר מן העולם. עד שלזה אמרו בתעניות ובחגיגה מאי כי כד׳ רוחות השמים פירשתי אתכם. אילימא דבדרינהו לד׳ רוחי עלמא. בד׳ רוחות מבעי ליה. מאי כי כד׳ רוחות. כשם שא״א לעולם בלא רוחות כך א״א לעולם בלא ישראל. לרמוז כי ד׳ רוחות הם כנגד ד׳ אותיות השם. ולכן אמרו האבות הם הם המרכבה. לפי שהם אחוזים בשם ה׳ בסוד המרכבה. ולזה תמצא בתפילת שבת שסדרו בתפילת יוצר אלפא ביתא גדולה. כמו שתקנו ביוצר בתפילת החול אלפא ביתא קטנה. אל ברוך גדול דיעה הכין. אבל בתפילת שבת תקנו בב׳ אותיות ראשונות ה׳ ה׳ תיבות אל אדון על כל המעשים ברוך ומבורך בפי כל הנשמה. והי״ח אותיות האמצעיות יש בכל אחד מהם ד׳ ד׳ תיבות כזה גודלו וטובו מלא עולם. והשני אותיות האחרונות יש בכל אחת מהן ששה ששה תיבות כזה. שבח יתנו לו כל צבא מרום תפארת וגדולה וכו׳. והענין הזה לרמוז איך ישראל קשורים בסוד שמו של הקב״ה ובסוד המרכבה. וזהו בסוד האלפא ביתא שהיא עשרים ושתים אותיות בסוד בך יברך ישראל. ובסוד נגילה ונשמחה בך בשמך ובתורתך. ולכן שתי אותיות הראשונות יש בהן עשר עשר תיבות. למנין שמו של הקב״ה שהם עשר ספירות. שהם קשורות כשלהבת קשורה בגחלת. והשמנה עשרה אותיות האחרות בכל אחת יש ארבע תיבות. ארבע פעמים שמנה עשר הם שבעים ושתים. למספר שם המפורש של שבעים ושתים היוצא מויסע ויבא ויט. כנגד אברהם יצחק ויעקב. וזהו האבות הם הם המרכבה. ושם יהו״ה מתגלגל בצירופו שבעים ושנים. באופן שבזה ישראל קשורים בשם ה׳ בסוד המרכבה. ולכן שתי אותיות האחרונות יש בהן שנים עשר תיבות למספר שבטי בני ישראל. באופן שישראל קשורים ואחוזים בסוד שמו בסוד עשר ספירות. וכן קשורים בסוד המרכבה של ע״ב. וכל זה למספר שבטי בני ישראל. בענין שישראל קשורים ואחוזים בסוד שמו בסוד עשר ספירות. וכן קשורים בסוד המרכבה של שבעים ושתים. וכל זה למספר שבטי בני ישראל. בענין שישראל אחוזים בהרים גדולים של מעלה. בעניין שההרים ימושו וחסדי מאתך לא ימוש. וזהו חסד השם על יריאיו בענין שלעד לעולם לא יכלו. אחר שהם קשורים בשם ה׳. וזהו והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. אחר שהשכינה בישראל צורך גבוה. ואם כן להיות הכסא שלם א״א בלא שנים עשר שבטי ישראל. כי בם מלכותו נראית. ולכן אמר משה לפני הקב״ה ראוי לך שתכניס לראובן במספר שבטי ישראל. בענין שיהיו שנים עשר שבטים. כי באופן אחר יהיה חסרון לא יוכל להמנות. ואחר שאתה נקראת מלך ישראל. להיות מלך שלם. ראוי שיהיו שנים עשר שבטים. וזהו ויהי בישורון מלך. אימתי בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל ושלא יחסר אחד מהם. ואם (כן יחי יהיה) [יחסר אחד] במספר השבטים א״א שיהיה הכסא שלם. וזאת ליהודה ויאמר. כלומר זה בעצמו אני אומר על יהודה. שאע״פ שחטא. אל עמו תביאנו. בענין שיהיה נכלל במספר עמו שהם י״ב שבטי ישראל. שאם לא כן יהיה המנין חסר. וא״א להתקיים העולם. כי לכן הם י״ב חדשים בשנה כנגד י״ב שבטי ישראל וכנגד י״ב אותיות השם וי״ב גבולי אלכסון וי״ב חותמות. וכל זה להודיע לנו גדולת משה שהיה רועה נאמן וידע לרצות בוראו. לפי שידע שראובן ויהודה היו כמעט מרוחקים מהשם. ורצה להקריבם בדברי רצוי ושבח. ואמר שהיה דבר ראוי לו יתברך שיהיה ראובן במספר השבטים. עד שהשם אמר ואל ימות. וכן ביהודה באופן שברוב עם הדרת מלך. וזהו ויהי בישורון מלך. וא״כ יחי ראובן וכן וזאת ליהודה. וזה קישור נפלא באלו הפסוקים בענין שכל זה האריכות אינו אלא בשביל ראובן ויהודה כמו שכתבתי. וזאת הפרשה כמעט היא מבוארת ומפורשת בפ׳ ויצא ובפ׳ ויחי ולכן אקצר בה בעזרת האל יתברך:
ויהי בישרון מלך – ואז מי שהיה מלך בישרון, והוא האל יתברך שהיה מלך בין המעיינים ותופשי התורה.
בהתאסף ראשי עם – במתן תורה, כאמרו ״ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם״ (דברים ה׳:כ׳), וכאמרו ״הן הראנו ה׳ אלהינו את כבודו״ וכו׳ (שם פסוק כ״א).
יחד שבטי ישראל – היה מלך על כל שבטי ישראל יחדיו, שאז הודו וקבלו מלכותו, כאמרם ״ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה׳ אלהינו אליך, ושמענו ועשינו״ (שם פסוק כ״ד).
ויהי בישורון מלך, since that occasion God became “King” in Israel among all those who study Torah more than superficially.
בהתאסף ראשי עם, at the time of the giving of the Torah, when, according to Deut. 5,19, all the elders and leaders of the people are described as approaching Moses, telling him (verse 20) that God had shown them His glory,
יחד שבטי ישראל, God had thus become King over all the tribes of Israel at one and the same time as they all accepted His status as being their supreme authority. The words which the people used to express this acceptance were:ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלוהינו אליך ושמענו ועשינו, “and you say to us all that the Lord our God will say to you, and we will hear it and do it.” (Deut.5,24)
באגודה אחת הוא מלכם. וזהו מפני כי המלכות הוא האחדות, ולפיכך נקרא קריאת שמע קבלת מלכות שמים (ברכות יג.), אמרו בראש השנה (לב ע״ב) ״שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״ (לעיל ו, ד) זהו מלכות שלימה. לפיכך כאשר ישראל באגודה אחת – מלכותו עליהם, וכאשר נחלקים, ואין כאן אחדות, מלכותו – דהוא אחדות – אינו עליהן:
ויהי בישורון מלך – בין שקאי על הקב״ה בין על משה כך פירושו כי ישרון לשון ראיה ובנוהג שבעולם שלפעמים אדם עולה לגדולה אף אם אינו ראוי לה מצד שהבריות אינן מביטים בו היטב לראות מה טיבו על כן מניחין אותו בגדולתו כי עינים להם ולא יראו אחריו מה טיבו, אבל אם המה יביטו יראו במהותו כי אין בו ממש יורידוהו מגדולתו, אבל משה אינו כן אע״פ שנאמר (שמות ל״ג:ח׳) והביטו אחרי משה, שהיו מדקדקים אחריו מ״מ לא מצאו בו שמץ פסול לכך ויהי בישרון מלך אפילו במביטים. ובדרך זה יפורש גם על מלכות שדי כי תמיד היו מהרהרים אחריו בכמה נסיונות ומצאו בכולם כי הוא ית׳ מלכם.
תמיד עול מלכותו עליהם. דקשה לרש״י וכי אין לו מלוכה להקב״ה אלא על ישראל, והרי מלכותו בכל משלה. לכן פי׳ עול מלכותו כו׳. פי׳ בודאי גם הוא מלך על ע״א, אבל אינן מקבלין עליהן עול מלכותו כמו ישראל, פירוש, שהם כפופים לו תמיד לקיים כל המצות שגזר עליהם:
בכל התאסף ראשי חשבון כו׳. כלומר ראויים הם לברכה. ומפרש ואיך בא מלת ראש לחשבון, לכן פי׳ ראשי כמו כי תשא את ראש, כלומר, כל מקום שהם מתאספים לענין המנין הוא לכבודך, ומקבלין עול מלכותך עליהם:
ראויין אלו שאברכם. והוא דבוק אל הבא אחריו, כאלו אמר ובעבור זה יחי ראובן וגו׳. ויהיה ויהי בישורון מלך דבוק למעלה, לתורה צוה לנו משה וגו׳, נחזיקנה ולא נעזבנה, והקב״ה תמיד עול מלכותו עליהם:
דבר אחר בהתאסף כו׳. ויהיה מאמר ויהי בישורון דבוק עם בהתאסף וגו׳. וזה יותר נכון. אבל לפי׳ דבר אחר קשה, למה נקט מלת ראשי. לכן פי׳ גם טעם ראשון וק״ל:
The yoke of His sovereignty rests always upon them. Rashi is answering the question: Is the Holy One's sovereignty only over Yisroel? His sovereignty is over everything! Rashi therefore explains "the yoke of His sovereignty, etc." that although He is certainly king over the nations, however they do not accept upon themselves His sovereignty like Yisroel does. The explanation [of Rashi's statement is]: Because Yisroel is always subservient before Him to fulfill all the commandments that He decreed on them.
At every gathering. "Of the counting" — the counting of their gathering, etc. I.e., they deserve a blessing. Rashi explains, how does the word ראש relates to counting? Therefore he explains that ראשי means the same as in "When you take count (ראש)." The verse is saying: Whenever they gather for a counting it is in Your honor and [at such times too] they accept the yoke of Your sovereignty upon themselves.
These are worthy of my blessing. [Thus] this [verse] is connected to what comes afterwards, as if it said, Because of this, may Reuvein live, etc. [According to this interpretation], There was a king in Yeshurun is connected to what precedes it, The Torah which Moshe commanded us, etc. [As Rashi writes], We have embraced it, and we shall not forsake it, etc.," and the Holy One, the yoke of His sovereignty rests always upon them.
Another interpretation: "When they gathered, etc." [According to this interpretation], the statement There was a king in Yeshurun is connected with at the gathering, etc., [and is not a continuation of the previous verse]. And this is more correct. But according to the alternative interpretation you might ask why the verse mentions the word ראשי [now translated as heads]. Therefore he also gives the first interpretation.
ויהי בישרון מלך בהתאסף וגו׳ – פירוש שהוויית המלך בישראל צריך שתהיה בהתאסף ראשי עם יחד, כאומרם ז״ל (תוספתא סנהדרין פ״ג) אין ממנין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, והוא שנתכוון במאמר ראשי עם, ובאומרו יחד שבטי ישראל, שצריך שיהיו ציבור מרוצים ממנו.
עוד יתבאר לפי שאמר בסמוך כי התורה היא המולכת עלינו, כאומרו (משלי ח ו) נגידים אדבר, לזה גמר אומר ויהי בישורון מלך, פירוש והויית מלך בישראל זה יהיה אם יתקבצו ראשי עם וישאלו מלך אז הוא שיהיה מלך, והוא אומרו בהתאסף ראשי עם וגו׳, אז הוא שיהיה מלך בישורון מלבד התורה. וכמו כן מצינו שהיה מינוי מלך על ישראל בסדר זה, דכתיב בשמואל (שמואל א ח ד) ויתקבצו כל זקני ישראל ויבואו אל שמואל וגו׳ שימה לנו מלך לשפטנו, והוא עצמו מאמר בהתאסף וגו׳, אבל זולת זה תהיה זאת התורה לבד למלך על ישראל, והוא מאמר הנביא להם (שם יב יב) וה׳ אלהיכם מלככם, שהיא התורה, שכולה שמו של הקדוש ברוך הוא.
ואולי כי לזה רמז בתיבת ויהי שיורה על הצער (מגילה י:), דכתיב שם (ח ו) וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו, וכתיב (שם שם ז) ויאמר ה׳ וגו׳ כי אותי מאסו ממלוך עליהם, ועל זה נתנבא משה ואמר ויהי וגו׳.
עוד רמז, כי מלכות ישראל תהיה מתקיימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד, ולא יהיו בד בבד שבזה יהיה סיבה שיתיחדו יחד שבטי ישראל. וכשישראל בגדר זה הנה הנם ברום גדר ההצלחות, ומלכותם תהיה בה הויה של קיום, וצא ולמד כי מיום שנחלקו הלבבות ונחלקו המלכיות מה עלתה בידם, וזאת סיבת עגלי ירבעם והבאים אחריו, כי ראש האובדן הוא הפירוד, וכלי המחזיק הברכה הוא השלום (סוף עוקצין) ויחוד הלבבות.
ויהי בישרון מלך, He became king in Yeshurun. This verse means that in order for a king to become legally crowned in Israel he must be approved by a popular assembly including the heads of the people. This rule is spelled out in a Tossephta Sanhedrin 83 that only the Supreme Court of 71 judges is authorised to appoint a king. Moses referred to this rule when he mentioned the "heads of the people." When he added יחד שבטי ישראל, he referred to a national assembly of the people approving of such a choice.
Another meaning of this verse is connected to Proverbs 8,6: "I speak of lofty things," a reference to Torah's rule. The words: "when the heads of the people assemble," mean that when the people request that a king be appointed such a king may be appointed in addition to the Torah. This is precisely what happened during the lifetime of the prophet Samuel. We read in Samuel I 8,5 that all the elders of the people assembled, approached Samuel and said to him: "seeing that you have aged and your sons do not follow in your footsteps, please appoint over us a king to judge us like all the other nations." Unless such a situation exists the Torah is supposed to be the only authority ruling over Israel. This is part of what Samuel replied (Samuel I 8,12) "and the Lord your God is your king." The king he referred to was the Torah.
Perhaps Moses alluded to this when he employed the word ויהי which always signifies something regrettable. We are told that Samuel was deeply grieved by the people's request for a king and that God had to tell him that this request reflected a rejection of Him as king even more than a rejection of the prophet as their leader (Samuel I 8,7). Moses prophesied concerning this situation when he used the word ויהי at the beginning of our verse.
Our verse also hints that the kingdom of Israel will endure only if the heads of the people assemble together (keep the peace amongst themselves) not if the leaders of the people are split. If the leaders are split, the tribes themselves will not be able to maintain their unity. A look at Jewish history shows that as long as the people were united under David and Solomon the king and the nation were extremely successful, whereas as soon as a split developed the fortunes of the Jewish people took a turn for the worse.
ויהי בישרון מלך וגו׳ כי ד׳ פעמים קבלו ישראל את מלכותו עליה׳ אחד בים ב׳ בסיני א׳ קודם מתן תורה והב׳ לאחר מתן תורה כשכרת ברית על השאר מצות. בים כתיב זה אלי וגו׳ ה׳ ימלך לעולם ועד. אצל סיני קודם מתן תורה בפ׳ יתרו כתיב. ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם וגו׳ ולאחר מ״ת בפ׳ משפטים כתיב. ויספר לעם את כל וגו׳ ויען כל העם קול אחד וגו׳ והד׳ כתיב שם וישכם משה בבקר וגו׳ וישלח את נערי וגו׳ ויקרא וגו׳ ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע דהיינו שבפעם הראשון קבלו עול מלכותו ובפעם הב׳ קבלו עליהם עול תורה ובפעם הג׳ קבלו עליהם לעשות את החקים ואת המשפטו׳ ולכן כתי׳ שם נעשה ובפעם הד׳ כשרצה לעלות להר לקבל שאר התורה קבלו עליהם עול תורה שבע״פ מה שיביא להם מן השמי׳ ולכן כתיב שם נעשה את המצות ונשמע מה שיביא אלינו עוד. וז״ש ויהי בישרון מלך והוא שאמרו ה׳ ימלך וגו׳. בהתאסף ראשי עם. הוא קודם מ״ת דכתיב ויקרא לזקני העם וגו׳.
יחד – הוא לאחר מ״ת. דכתיב ויען כל העם קול אחד וגו׳. שבטי ישראל. הוא פעם הד׳ שבנה שתים עשרה מצבה לי״ב שבטי ישראל וכרת עמהם ברית ויען כל העם וגו׳ כל אשר וגו׳ ואלו הד׳ פסוקים לבד וזאת הברכה שהוא הכולל הן שלימות האדם כנגד ד׳ מדות הידועים והן אהבה. ויראה. תורה. ועבודה. אהבה ויראה הם כנגד אנכי ולא יהיה לך שהן כלל התורה בסוד כי נר מצוה והן נגד עשה ול״ת וכמו שאמרו עשה מאהבה עשה מיראה. עשה מאהב׳ שתעשה מ״ע. ועשה מיראה שלא תעשה עבירו׳ ולא תעבור על ל״ת וזהו שכתב ימים רבים תשבי ולא תזני וגו׳ וזהו ה׳ מסיני בא הוא מדת האהבה לזכור החסדים הגדולים שעשה עמנו וכמ״ש אהבת עולם אהבתיך ע״כ משכתיך חסד. אף חבב עמים. הוא נגד יראה. והוא לא יהי׳ לך וגו׳ והוא נגד הגרים שפירשו מע״ז וכמ״ש יראי ה׳ ברכו ה׳ שהן הגרים וכן ע״ה שאינן עושין עבירות מחמת יראה. תורה צוה לנו. הוא נגד תורה. ויהי בישרון מלך. הוא נגד עבודה. ובפ׳ הראשון יש ה׳ דברים נגד ה׳ חלקי האהבה וכנגד זה נאמר באברהם עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר וגו׳. וכמבואר שאברהם אבינו קיים כל התור׳ כולה. והיינו הד׳ חלקי התורה והם א׳ תורה שבכתב. ב׳ תורה שבע״פ. ג׳ דרושי התורה. ד׳ גזירות ותקנות החכמים שהם בלא תסור וכמ״ש ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וז״ש וישמר משמרתי הם גזירות החכמי׳. מצותי. זו תורה שבע״פ כמ״ש והמצוה זו המשנה. חקותי הוא מדרשות. והם הגמרא ושאר מדרשות. ותורתי זו תורה שבכתב. ועוד יש חלק ה׳ בתורה שהוא עשרת הדברות שהוא כלל הכל. וזהו בקולי כי עשרת הדברות שמעו מה׳ עצמו בקילו וכמ״ש קול דברים אתם שמעים וגו׳. והם נגד עשרה נסיונות שנתנסה בהם וז״ש עקב וכמ״ש בפ׳ עקידה עקב אשר שמעת בקולי. ובפ׳ הב׳ הוא ד׳ דברים נגד ד׳ חלקי יראה כמו שכתב את ה׳ היו יראים וגו׳ וכל הד׳ נכללין באהבה כמ״ש בזוהר פ׳ בראשית בפקודין והם רמוזין בפסוק ראשון של בראשית והיא הדעת המתפשט בו״ק שכולל כולם וז״ש בזוהר ובתיקוני׳ בראשית הוא היראה וה׳ חלקי אהבה. תורה צוה לנו וגו׳ נגד ה׳ חלקי התורה. ויהי בישרון מלך. הוא נגד ה׳ חלקי העבודה.
אף חבב עמים – שהוא מחבב את הגרים. כל קדשיו בידך. הם הכהנים כמ״ש עם קדושיך.
תכו לרגלך – הם הלוים שהלכו לרגלי הקב״ה שהיה הארון נושא את נושאיו.
ישא מדברתיך – הם הישראל שעוסקים תמיד בתורה ודברי קדשו ותמיד הם נושאים ונותנים בדברי תורה. ועוד אף חבב עמים הם עמי הארץ שאף אותם הוא מכבד והם ד׳ כתות א׳ עץ חיים למחזיקי׳ בה והם המחזיקים ידי לומדי תורה במאכל ב׳ ותומכיה מאושר והם המשמשים ת״ח בגופם. ג׳ הם היושבים בבהמ״ד ושומעי׳ דברי תורה תמיד. הד׳ הם שארי עמי הארץ שעושין רצון קונם. וזהו כל קדשיו בידך הם המחזיקים ידי ת״ח במתנת ידם. והם תכו לרגלך. הם המשמשים ת״ח שהולכין תמיד בשבילם. ישא מדברתיך. הם היושבין בבהמ״ד ושומעין תמיד ד״ת. אף חבב עמים. הם שארי עמי הארץ שעושין תמיד רצון קונם. ועוד כמ״ש (ישעיהו מ״ד:ד׳-ה׳) וצמחו בבין חציך כערבי׳ על יבלי מים.
זה יאמ׳ לה׳ אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתב ידו לה׳ ובשם ישראל יכנה. והם ד׳ כיתו׳ כמ״ש ד׳ מיני׳ בלולב א׳ טעם וריח. טעם בלא ריח. ריח בלא טעם. לא טעם ולא ריח. וכולם אגודין זה בזה. טעם וריח. הם הת״ח העוסקין בתור׳ ובעלי מצו׳ ג״כ. וטעם בלא ריח. תורה בלא מצות כמ״ש (יבמות ק״ט ע״ב) האומר אין לו אלא תורה אין לו אלא תורה כו׳. ריח בלא טעם. הם בעלי מצות. לא טעם ולא ריח. בלא תורה ובלא מצות. רק שאין פורשין מדרכי הציבור ואעפ״כ כולם אחודים זה בזה לבד אתרוג שהוא פרוש מן העולם אך אעפ״כ בשעת נטילה צריך לחברן יחד וז״ש זה יאמר לה׳ אני. הוא בעלי תורה ומצות. וזה יקרא בשם יעקב. הם הלומדים בלא מצוה והיינו שלומד לשם יעקב כמ״ש תורה צוה וגו׳ שכך קיבל מאבותיו ולא לשמה. וזה יכתוב ידו לה׳. הם בעלי מצות שעושין בידיהם בלא תורה ולכן כתיב בשניהם לה׳ שהם עושין לה׳. ובשם ישראל יכנה. הוא בלא תורה ובלא מצוה רק שמכנה א״ע בשם ישראל ואעפ״כ יש לו שכר וכמ״ש כל הכופר בע״ז כו׳ ולכן כולם אחודין זה בזה וזהו וצמחו בבין חציר כערבים על יבלי מים אף שהם ערבים והם ערבי נחל בלא טעם ולא ריח יצמחו על יבלי מים וכמ״ש והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו וזהו על יבלי מים לכן הם אחודין זה בזה וז״ש אף חבב עמים. הם הדומין לערבות. כל קדשיו בידך. הם הדומין לאתרוג. והם תכו לרגלך. הם הדומין להדס. ישא מדברתיך הם הדומין ללולב.
תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב – פי׳ שהגרים אומרי׳ שהתורה צוה לנו משה ג״כ וא״ת שדווקא לישראל ניתנה התורה ולא לגרים כדכתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים והיינו ישראל דוקא ולא את הגרים לכך אמרו שמשה צוה לנו ג״כ את התורה כמ״ש הקהל חוקה אחת יהיה לכם ולגר הגר. חקת עולם לדרתיכם ככם כגר וגו׳ תורה אחת וגו׳ ומשפט א׳ יהיה לכם ולגר וגו׳. ואל תאמר דוקא לגרים שהיו בימי משה צוה ולא את הגרים שאח״כ לזה נאמר שמורשה ג״כ התורה לכל קהלת יעקב דהיינו לכל מי שיקהל על הם וכמ״ש הקהל חקה וגו׳ לדרתיכ׳ הרי ירושה היא ג״כ לנו. ועוד אומרים ע״ה אותם שאין בו תורה ומצות שהתור׳ ניתנה ג״כ לנו והוא מורשה לכל קהלת יעקב כי יעקב הם המון עם וז״ש בגמ׳ (פסחים מ״ט ע״ב) כל הלומד תורה בפני ע״ה כאלו בא על ארוסתו בפניו שהיא ירושה ג״כ לו. ויש בו ז׳ תיבות ה׳ וב׳ וכן היה במנורה והם כנגד ג׳ חלקי תורה. תורה שבכתב ושבע״פ הוא הל״מ. והגמרא מחבר את שבכתב עם בע״פ ולכן נקרא ים התלמוד וכמ״ש ה׳ בחכמה יסד ארץ בדעתו תהומות נבקעו. ובתורה שבכתב הם ה׳ חומשי תורה וזהו תורה צוה לנו משה מורשה הם חמשה חומשי תורה שבכתב שהיא ירושה לכל.
ויהי בישרון מלך – אז היה ה׳ יתברך למלך על ישראל, שקבלו עליהם עול מלכותו באסיפת ראשי העם, והנה המלך הוא הקב״ה, וכן אמרו רז״ל במסכת ראש השנה מלכיות תלתא הוא דהויין, ה׳ ימלוך לעולם ועד (שמות ט״ו י״ח), ה׳ אלהיו עמו ותרועת מלך בו (במדבר כ״ג כ״א), ויהי בישורון מלך:
יחד שבטי ישראל – באגודה אחת ושלום ביניהם ולב אחד לכלם, התקשרו בקשר אמיץ ובאו בברית עם מלכם, וזה ירמוז למה שכתוב במתן תורה ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה (שמות י״ט ח׳):
ויהי בישרון מלך – מאחר שהם אומרים תורה צוה לנו משה, הנה כבר יתכן לומר עליהם שיש בהם מלך בהסכמת ראשי העם והעם כלו. ויהי על ישרון למלך אינו אומר (כמו והיה ה׳ למלך על כל הארץ {זכריה י״ד:ט׳}), אלא ויהי בישרון מלך, והיא מליצה אמורה בבחינת התועלת הנמשכת ממנו, כמו המלך אין בך אם יועצך אבד (מיכה ד׳:ט׳), וכן בימים ההם אין מלך בישראל {שופטים י״ז:ד׳}. והנה עתה בהיות בהם מלך, והם עם מסודר בהנהגה נכונה שהסכימו בה כלם, ראויים הם לברכה.
ויהי בישרון מלך – התורה נעשתה למלך בישורון. היא לבדה הכוח המולך, המצווה והמושל בישראל. אפילו מלכי ישראל היו תחת שלטונה: המלך היה צריך להיות רק נתין התורה הראשון במעלה לדוגמא ולמופת. בזכות שלטון התורה, יהפוך ישראל ל״ישורון״: ראוי לחזון ייעודו המוסרי; לפיכך נאמר כאן ״בישרון״ (השווה פירוש לעיל לב, טו).
על אף שהנושא של ״ויהי״ הוא ״תורה״, ״ויהי״ הוא לשון זכר, הנגרר אחר הנשוא שם־העצם ״מלך״. ובלאו הכי, הפועל ״היה״ רגיל לבוא בלשון זכר בפסוקים של סיפור: ״ויהי ברכת ה׳ ״ (בראשית לט, ה), ״כי יהיה נערה בתולה״ (לעיל כב, כג) ועוד.
בהתאסף וגו׳ – כאשר ראשי העם נאספו אל התורה, התאחדו בכך שבטי ישראל. התורה היא החיבור היחיד המאחד את כל חלקי העם היהודי. אם כל מנהיגי האומה מתחברים לתורה ומשתעבדים אליה, הרי שבה בעת הופך איחוד העם עם התורה לחיבור המאחד את בני העם. וכאשר כולם נוטלים על ידי כך חלק משותף בקניין נשגב זה של האומה, זוכה כל אחד ואחד מבני האומה למעמד שווה באומה.
ויהי בישרון קראם בשם ישרון על שם ישרות שכלם ומדותיהם. שנהיה עתה המנהג בישראל כשיתהוה איזה דבר. מלך. יש לפרשו מלשון עצה שיתישבו בדבר. וגם מלשון מלכות. שיגישו הדבר להמנהיג, למשה או ליהושע. ואח״כ בהתאסף ראשי עם אחר שהיה משה שואל בה׳ אם ראו הכרח בדבר אז התאספו ראשי עם. או יחד שבטי ישראל בסדר נכון כל שבט בפני עצמו. לא כמו שהיה לפנים שכשנהיה איזה דבר התאספו באין סדרים. או יתפרש ויהי בישרון מלך על יהושע שנעשה למלך עליהם כדכתיב (לד ט) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וגו׳ וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה׳ את משה שהוא מה שאמר (במדבר כח) על פיו יצאו ועל פיו יבואו (יהושע א׳:י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך וגו׳ יומת. ויאמר שקבלו עליהם את יהושע למלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל:
ויהי בישורון מלך: עתה בא לבאר לשון ״מדברותיך״1 שמשמעו שני אופני הנהגות.
והנה כבר ביארנו (לעיל ו,ד) בפסוק ״שמע ישראל ה׳ אלהינו וגו׳ ״2 שיש שני אופני הנהגות העולם בהשגחת ה׳ יתברך: הא׳, מעורב עם הטבע ומכונה בשם ׳מלכות׳3, והב׳, למעלה מן הטבע, למי שדבק בקונו יתברך, ונקראת ׳תפארת׳4. וכמו מלכותא דארעא, דכל המדינות מתנהגות ע״פ חוקי המלוכה הקבועים, מכל מקום עם מי שקרוב למלך – עמו מתנהג המלך למעלה מחוקי המלוכה. כך, מי שקרוב ודבוק במחשבתו לקונו יתברך הוא למעלה מן הטבע. וכדאיתא בסנהדרין פרק דיני ממונות (סז,ב) דר׳ חנינא לא היה ירא מן הכישוף, ומקשה הגמרא ׳והא אמר ר׳ יוחנן למה נקרא שמם כשפים – שמכחישים פמליא של מעלה׳, ומשני ׳שאני ר׳ חנינא דנפישא זכותיה׳. והכוונה בזה, דהא דאמרינן ׳שמכחישים פמליא של מעלה׳ אינו אלא הנהגת כוכבי לכת שהמה גלגלי הטבע, והכישוף למעלה מהם, אבל ר׳ חנינא הוא למעלה מן הטבע וגם למעלה מן הכוח של הכישוף5.
ואמר כי ראשית6 היתה הנהגת ה׳ ״בישורון, מלך״ – במדת ׳מלכותו׳ יתברך. ואמר ״ויהי״ דמשמעו דבר חידוש, משום שבימי משה לא היה כן7, אבל ״ויהי״ היינו בימי יהושע שעבר כל חלוץ למלחמה8.
בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל: ״ישורון״ הוא כינוי העליון שבישראל, וכלשון המקרא (להלן פסוק כ״ו) ״אין כאל ישורון״9, וכמבואר בב״ר (עז,א)10, ואם כן היה ראוי שתהיה הנהגת ״ישורון״ למעלה ממדת ׳מלכות׳, וכן היה ראוי ליהושע ושאר גדולי הדור שהיו ודאי ראוים למדת ׳תפארת׳11 כמו ר׳ חנינא12. אבל ״בהתאסף וגו׳״ – שהיו עניניו13 לצורך הדור בכלל, ונגרר הפרנס אחר הדור, וכדאיתא בערכין (יז,א), הפרנס לפי הדור14, ובירושלמי שם פרק ג ׳שהכל הולך אחר הדור׳, והדור לא היה במעלה זו. ומ״מ נקראים ״ישורון״15, דכח האסיפה בכלל ישראל המה בבחינת ״ישורון״ לענין שכוח זכותם רב, שאם ההכרח להיות נס נגלה להצלתם לא יבצר מהם גם זאת, ועל זה נאמר (פסוק כ״ו) ״אין כאל ישורון״16, אבל במקום שאפשר להיות הצלתם בדרך הטבע, תלוי לפי זכות הדור ומעשיו.
1. בפסוק הקודם, שמשמעותו לפי רבינו – הנהגה, והלשון רבים מצביע על שתי הנהגות. רבינו מבאר מהן שתי ההנהגות.
2. ובהרחב דבר שם.
3. זו התקופה שנהגה עם בנ״י בכניסתם לארץ ישראל, והחלה כבר בשנת הארבעים לקראת כניסתם (ועוד לפני כן), כמבואר בהקדמת רבינו לחומש במדבר.
4. וזו היתה הנהגת הקב״ה עם בני ישראל בתקופת משה רבינו – תקופת המדבר.
9. שרבינו מפרש שם – אין כח בעולם ככח (= ״אל״) של ״ישורון״.
10. ר׳ ברכיה בשם ר׳ יהודה ב״ר סימון אמר, אין כאל ומי כאל ישורון (מתנות כהונה: ופירוש הכתוב, אין מי שידמה לאל, רק מי הוא זה שידמה לו – ישורון, כדמפרש ואזיל), הנאים והמשובחין שבכם (מתנות כהונה – הצדיקים הישרים). אתה מוצא כל מה שהקב״ה עתיד לעשות לעתיד לבוא, הקדים ועשה ע״י הצדיקים בעולם הזה. הקב״ה מחיה מתים ואליהו מחיה את המתים...
11. שנהגה בתקופת משה רבינו.
12. שהזכיר רבינו בקטע הקודם, שלא היה ירא מן הכשוף.
13. של יהושע.
14. פליגי בה... חד אמר דור לפי פרנס, וחד אמר פרנס לפי דורו.
15. ש׳הוא כינוי העליון שבישראל׳.
16. שרבינו מפרש שם – אין כח בעולם ככח (= ״אל״) של ״ישורון״.
ויהי בישרון מלך – גם בפרשה הקודמת גם כאן בוחר בשם זה להוראת עם ישר וצדיק, וכונת הפסוק כדעת שד״ל, ונגד דברי האומות המלעיגות על ישראל באמרם שהם עם בלי מלך ובלי הנהגה מדינית, שכשנתאספו ראשי העם ונשיאי שבטיו לשמוע דברי ה׳ אליהם ע״י משה (עיין מה שכתבתי ריש פרשת מטות), חדלו להיות המון עם והיו לגוי מסודר.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משההכל
"Let Reuben live, and not die; do not let his men be few."
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא שמז]
יחד שבטי ישראל יחי ראובן ואל ימות – וכי מה ענין זה לזה משל למלך שבא אצל בניו לפרקים כשהוא נפטר מבניו היו בניו וקרוביו מלוים אותו אמר להם בניי שמא צורך יש לכם לומר שמא דבר יש לכם אמרו לי אמרו לו אבה אין לנו צרך ואין לנו דבר אלא שתתרצה לאחינו הגדול כך אילמלא שבטים לא נתרצה המקום לראובן לכך נאמר יחד שבטי ישראל יחי ראובן ואל ימות.
יחי ראובן ואל ימות – והלא מת הוא אלא מה תלמוד לומר ואל ימות – לעולם הבא.
דבר אחר: יחי ראובן – במעשה יוסף ואל ימות במעשה בלהה. רבי חנניה בן גמליאל אומר לעולם אין מחליפין לא זכות בחובה ולא חובה בזכות חוץ משל ראובן ומשל דוד שנאמר (שמואל ב ט״ז:י״ג) ושמעי הולך בצלע אף על פי כן (שם) ההר לעומתו (מלכים א י״א:כ״ז) שלמה בנה את המילוא אף על פי כן סגר את פרץ עיר דוד אביו וחכמים אומרים לעולם אין מחליפים לא זכות בחובה ולא חובה בזכות אלא נותנים שכר על המצות ועונשים על העבירות ומה תלמוד לומר יחי ראובן ואל ימות שעשה ראובן תשובה, רבן שמעון בן גמליאל אומר מוצל היה ראובן מאותו החטא ולא נזקק לאותו מעשה איפשר מי שעתיד לעמוד בראש שבטים בהר עיבל ואומר (דברים כ״ז:כ׳) ארור שוכב עם אשת אביו נזקק לאותו מעשה ומה תלמוד לומר (בראשית מ״ט:ד׳) כי עלית משכבי אביך שתבע עלבון אמו.
ויהי מתיו מספר – בעולם הזה שימיו מספר אבל לעתיד לבא יחי ראובן ואל ימת.
דבר אחר: ויהי מתיו מספר – גבורים בכח גבורים בתורה גבורים בכח שנאמר (ישעיהו ג׳:כ״ה) מתיך בחרב יפולו וגבורותיך במלחמה. גבורים בתורה שנאמר (תהלים ק״ג:כ׳) גבורי כח עשי דברו ואומר (דברי הימים א ה׳:ו׳) בארה בנו אשר הגלה תגלת פלאסר מלך אשור הוא נשיא לראובני.
סליק פיסקא
[Piska 347]
"Reuven shall live and he shall not die": How is this related to what precedes [("together, the tribes of Israel")]? This is analogous to (the situation of) a king, who visits his sons on occasion. When he takes leave of them, they and his kinsmen come to escort him. He says to them: "My sons, is there anything that you need? Is there anything on your mind?" They answer: "Father, there is nothing that we need and nothing that we desire of you but that you forgive our big brother." If not for the tribes' (intercession), the Lord would not have forgiven Reuven (for the episode of Bilhah [viz. Bereshit 35:22]) — wherefore it is written (at this point) "together, the tribes of Israel."
"Reuven shall live and he shall not die." — But did he not die? What, then, is the intent of "he shall not die"? In the world to come.
Variantly: "Reuven shall live for his act with Joseph (viz. Bereshit 37:21), and he shall (therefore,) not die for his act with Bilhah. R. Chanina b. Gamliel says: Merit is not exchanged for liability, nor liability for merit — except for the instance of Reuven (above) and that of David (viz. II Samuel 16:13) … And the sages say: Neither merit for liability nor liability for merit, but mitzvoth are rewarded and transgressions are punished. And what is the import of "Reuven shall live and he shall not die"? That he repented of his deed. R. Shimon b. Gamliel says: Reuven was far removed from that sin (of cohabitation with Bilhah) and he did not descend to that act. Is it possible that he would stand at the head of the tribes on Mount Eival and say (Devarim 27:20) "Cursed be he who lives with father's wife," having descended to such an act! What, then, is the intent of (Bereshit 49:4) "For you went up on your father's bed?" He was solicitous of his mother's honor (viz. Shabbath 55b).
(Devarim, Ibid.) "And his men will be counted": "heroic" in strength; "heroic" in Torah. "heroic in strength": viz. (Isaiah 3:25): "Your men will fall by the sword, and your strong ones in the war." "heroic" in Torah: viz. (Psalms 103:20) "heroic" in strength, doing His word (Torah)." And (I Chronicles 5:6) "Be'erah was his son, who was exiled by Tiglath-Pilneser, king of Asher. He was the leader of the Reuvenites." Thus, Reuven shall live and he shall not die."
[End of Piska]
יחד שב׳ יש׳ יחי ראובן ואל ימות וכי מה ענין זה לזה מושלו מלה״ד למלך שהלך אצל בניו לפרקים והיו מלוין אותו והוא פוטרן מלוין אותו והוא פוטרן אמ׳ להן אביהם בני שמא יש לכם דבר או שמא יש לכם עסק אמ׳ לו אבא אין לנו דבר ואין לנו עסק אלא הרי אנו מפייסין אותך בשביל שתתרצה לאחינו הגדול כך אלולי השבטים לא נתרצה המקום לראובן לכך נאמ׳ יחד שב׳ יש׳ יחי ראובן ואל ימות שאלולי השבטים לא נתרצה המקום לראובן:
יחי ראובן ואל ימת אמ׳ ר׳ שמעון בן יוחאי בוא וראה היאך הצדיקים מפתין להקב״ה ממי את למד ממשה רבינו שהוא רבן שלכל הנביאים כשביקש לקרב את ראובן תחלה הוא אומ׳ ה׳ מסיני בא אף חבב עמים ואחר כך יחי ראובן ועליו אמ׳ שלמה (משלי י׳:ל״ב) שפתי צדיק ידעון רצון פי כסיל מחתה לו שאינו יודע לרצות ולא לפתות:
וממנו למד דוד כשביקש על אותו עון בתחלה התחיל מקלס להקב״ה שנ׳ (תהלים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל ואחר כך התחיל מקלס לתורה תורת ה׳ תמימה (שם ח) ואחר כך מבקש על השגיאות שגיאות מי יבין (שם יג) ובסוף הוא אומ׳ מנסתרות נקני מפני שהנסתרות להקב״ה שנ׳ (דברים כ״ט:כ״ח) הנסתרות לה׳ אלה׳ אחר כך מבקש על הזדונות גם מזדים חשוך עבדך ונקיתי מפשע רב (תהלים י״ט:י״ד) מאותו עון שלבת שבע:
אמ׳ ר׳ אחא הכותים הללו יודעין ללבב על הפתחים בתחלה הוא מבקש מים כשהוא שותה אומ׳ יש לכם בצל מפתה אותן בדברי קלוס משנותנין לו בצל מהוא אומ׳ להן בצל בלא פיתא מאי כך הצדיקים יודעין לפתות להקב״ה תחלה מקלסין ואחר כך תובעין בקשתן יחי ראובן ואל ימות ר׳ חנניה בן גמליאל אומ׳ לעולם אין מחליפין לא זכות בחובה ולא חובה בזכות אלא בראובן ודוד:
שלמה בנה את המלוא אעפ״כ כן סגר את פרץ עיר דוד אביו (מלכים א י״א:כ״ז):
וחכמים אומ׳ לעולם אין מחליפין לא זכות בחובה ולא חובה בזכות אלא נותנין שכר על הזכות ונפרעין על החובה הא מה ת״ל יחי ראובן ואל ימת שעשה ראובן תשובה:
יחי ראובן ואל ימות והלא מת הוא אלא ואל ימת לעולם הבא מיכן לתחית המתים מן התורה וה״א (תהלים מ״ט:י׳) ויחי עוד לנצח לא יראה השחת משעה שהוא חויה אינו נזקק לבור שחת וה״א (בראשית מ״ט:ד׳) כי עלית מש׳ אב׳ בעלייתו חטא ובירידתו עשה תשובה וה״א (בראשית ל״ה:כ״ב) ויהי בשכן ישראל ויהיו בני יעקב שנ׳ עש׳ מה שנים עשר לא נמצא בהן עולה שלכלום כך ראובן לא נמצא בו עולה שלכלום:
ויהי מתיו מס׳ בעולם הזה שימיו במספר אבל לעתיד לבוא יחי ראובן ואל ימת:
ד״א ויהי מתיו מס׳ שיהיו בניו גבורים ואין מתיו אלא גבורים בכוח וגבורים בתורה:
וגבורים בתורה מנ׳ (תהלים ק״ג:כ׳) גבורי כח עושי דברו וכת׳ בארה בנו את אשר הגלה תגלת פלנאסר מלך אשור הוא נשיא לראובני (דהי״א ה׳:ו׳) למה נקרא שמו בארה שהוא בארה של תורה:
Let Reuben live in life eternal, and not die the second death; and let his children receive their inheritance according to their numbers.
יחי ראובן בעלמא הדין ולא ימות במותנהא תניינהב דביה מייתין רשיעיה לעלמא דאתי ויהוון עולימוי עם ג[י]בריןג במניין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במותנה״) גם נוסח חילופי: ״{במו}תה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תניינה״) גם נוסח חילופי: ״{תנ}ינא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם ג[י]ברין״) גם נוסח חילופי: ״בג׳ ״.
ייחי ראובן בעלמא הדין ולא יימות במיתותא דמייתון בה רשיעייא לעלמא דאתי ויהי עולימוי מתמניין עם עולימהון דאחוי בית ישראל.
Let Reuben live in this world, nor die the second death which the wicked die in the world to come; and let his youths be numbered with the young men of his brethren of Beth Israel.
יחי ראובן בעלמא הדין ולא ימות במותנא תניינא דבה מייתין רשיעיא לעלמא דאתי ויהוון עולימוי עם גוברין במנין.
Let Reuben live in this world, nor die the second death which the wicked die in the world to come; and let his youths be with the men in number.
אסלך אן יחיי אלראובן ולא ימות ולא יציר רהטה ד׳א אחצא.
אבקשך שיחיה הראובני ולא ימות ולא יהיה עַמּוֹ במספר מועט.
ויהי מתיו מספר – ו(אל) יהי מתיו מספר. המילה ואל, שנאמרה קודם – יחי ראובן ואל ימות, מוסבה גם על זה.1 כלומר למתיו – לאנשיו – לא יהי מספר. (ספר הרקמה כ״ה)
1. בלשון הראב״ע: מושך עצמו ואחר עמו. (א. ז. רבינוביץ)
יחי ראובן – בעולם הזה.
ואל ימות – לעולם הבא, שלא יזכר לו מעשה בלהה.
[ותרגומו: ומותא תניינא לא ימות – מיתה שנייה לעולם הבא, שהחטא שחטא על בלהה היא מיתה ראשונה של העולם, ובקשוא רחמים שלא יטרד מהעולם הבא. ומניין שהחטא קרוי מיתה? שנאמר: כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב׳:י״ז) – לפי פשוטו פתרונו: חטא תחטא, ואומר: כי הנער בן מאה שנה ימות (ישעיהו ס״ה:כ׳). וכן בישעיה: אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון (ישעיהו כ״ב:י״ד) – מתורגם: מותא תיניינא. לפי שהיו אומרים: ששון ושמחה הרג בקר ושחט צאן כי מחר נמות (ישעיהו כ״ב:י״ג) – לעולם הבא נמות ונעשה הנאותינו לעולם הזה, אמר להם הנביא: שלא יכופר העון להם לעולם הזה, ויטרדו מן העולם הבא.]ב
ויהי מתיו – נימנין במנין שאר אחיו. דוגמא היא זו כעין: וישכב את בלהה {וגו׳} ויהיו בני יעקב שנים עשר (בראשית ל״ה:כ״ב) – לאג יצא מן המניין.
א. כן בכ״י לייפציג 1. ואולי צ״ל: ״ובקש״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע רק בכ״י לייפציג 1. הוא חסר בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917.
ויהי מתיו מספר lit., AND LET HIS MEN BE A NUMBER – let him be counted among the number of his other brothers. This is exactly similar to the idea that is expressed in the text, "[And Reuben went] and lay with Bilhah [his father's wife]" (Bereshit 35:22) … "And the sons of Yaakov were twelve", which suggests that he was not excluded from the number of Yaakov's sons.
פס׳: יחי ראובן ואל ימות – 1(ויהי מתיו מספר). מה ענין זה אצל זה אלא משלו חכמים משל למה הדבר דומה למלך שבא אצל בניו והיו מלוין אותו. אמר להם כלום יש לכם עסק. אמרו לו הרי אנו מפייסין אותך שתתרצה לאחינו הגדול אמר להם אביהם בני הואיל ואתם תבעתם להתרצות לאחיכם הריני מתרצה לו לכך נאמר יחד שבטי ישראל. וסמיך ליה יחי ראובן ואל ימות. שאילולי שבטים לא נתרצה המקום לראובן. רבי חנינא בן גמליאל אומר לעולם 2אין מחליפין לא זכות בחובה ולא חובה בזכות. אלא בראובן ודוד.
3יחי ראובן במעשה יוסף – ואל ימות במעשה בלהה, (שמואל ב טז) ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו. פירוש שמעי 4זכר לו מעשה הצלע. דכתיב (תהלים לה) ובצלעי שמחו ונאספו. והקב״ה זכר לו 5מעשה ההר. דכתיב (שמואל ב כה) (ואביגיל) יורדת בסתר ההר. שלא נגע בה. 6לעמתו שלמה בנה את המלוא. אע״פ שסגר את פרץ עיר דוד אביו. וחכמים אומרים אין מחליפין לא זכות בחובה ולא חובה בזכות. אלא נותנין שכר על הזכות ונפרעין על החובה. מה תלמוד לומר יחי ראובן והלא מת הוא אלא לא ימות לעולם הבא וכה״א (תהלים מט) ויחי עוד לנצח לא יראה השחת. וכה״א (בראשית מט) פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה. בעליתו עלה. בירידתו עשה תשובה. וכה״א (שם לה) ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וגו׳. ויהיו בני יעקב שנים עשר מה שנים עשר לא נתן בהם עולה כך לא נמצא בו עולה בראובן.
ד״א: יחי ראובן ואל ימות – לעולם הבא שלא יתחייב.
ויהי מתיו מספר – בעולם הזה 7אלו גבורים בתורה גבורים בכח. 8וכה״א (דברי הימים א ה) בארה בנו אשר הגלה תגלת פלנאסר מלך אשור הוא נשיא לראובני שהיה גבור בתורה.
ד״א: יחי ראובן – פתח בראובן שהוא בכורו של יעקב. ואל ימות ואל יתחייב במעשה בלהה.
ויהי מתיו מספר – ולא יהיה מתיו מספר. אלא עם רב יהיו. גדולים על שבט ראובן וכה״א (שופטים ה) בפלגות ראובן גדולים חקרי לב שאנשים גדולים יצאו מראובן.
ד״א: ויהי מתיו מספר – אע״פ שלקחו נחלתם מעבר לירדן. ויהי מתיו מספר יחשב עם מספר בני ישראל כענין שנאמר (הושע ב) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר:
1. יחי ראובן ואל ימות. מה ענין זה אצל זה כצ״ל:
2. אין מחליפין לא זכות בחובה. היינו מי שעשה עון לא ינוכה לו נגד זה מצוה שעשה:
3. יחי ראובן במעשה יוסף. היינו הזכות שעשה בעת מכירת יוסף עמדה לו לכפר מעשה בלהה:
4. זכר לו מעשה הצלע. היינו עון דבת שבע כי צלע זו אשה:
5. מעשה ההר דכתיב ויורדת בסתר ההר כצ״ל גבי אביגיל:
6. לעמתו שלמה בנה את המלוא (מלכים א י״א:כ״ז) וזה את אשר הרים יד במלך (קאי על ירבעם) שלמה בנה את המלוא (זה לשבח) סגר את פרץ עיר דוד הוא לגנאי עיין (סנהדרין קא:) והוא ג״כ כעין זה מה שחטא במה שסגר את פרץ עיר דוד שעשה דוד פרצות בכדי להרבות דרכים לישראל בעת עלייתן לרגל תיקן במה שבנה את המלוא (כן פירש חכם הספרדי):
7. אלו גבורים בכח. שנאמר (ישעיהו ג׳:כ״ה) מתיך בחרב יפולו וגבורתך במלחמה גבורים בתורה שנאמר גבורי כח עושי דברו כצ״ל:
8. וכה״א בארה בנו וגו׳. הוא נשיא לראובני שהיה גבור בתורה וע״ש בילקוט למה נקרא שמו בארה שהיה בארה של תורה:
יחי ראובן – החל מהבכור כמשפט. ולא הזכיר שמעון בעבור בעל פעור, כי העובדים היו שמעונים, ומספרם לעד (במדבר כ״ו:י״ד), גם נשיאם (במדבר כ״ה:י״ד). או הלך על דרך יעקב, שלא בירך שמעון ולוי, ובעבור כבוד אהרן נתלה השבט ממנו, ולא היה בשבט שמעון גדול כמותו. ואם יטעון טוען: למה בירך ראובן. התשובה: כי יעקב ברכו, והברכה: אל תותר (בראשית מ״ט:ד׳), שיהיה כאחד מבניו.
• ואחר ראובן הזכיר יהודה, שהוא בעל דגל, והוא עולה תחלה למלחמה.
• ואחריו לוי, ואחריו בנימין, בעבור היות הלוים הדרים בירושלים, שהיתה בין יהודה ובנימין, כי כן כתוב (יחזקאל מ״ח:כ״ב).
• ואחר כן שבט יוסף שלא יאחרנו, וכבר הקדים אחיו הקטן.
• ואחר כן זבולן בעבור שהוא נלחם, ואחר כן יששכר.
• וכאשר תמו בני הגבירות החל מגד, שהוא עם דגל הגבירות.
• ואחר כן דן, שהוא בעל דגל, ואחר כן נפתלי, שהוא גדול מאשר.
יחי ראובן – תפלה.
ואל ימת – שיתכן שיהיה כבן אדם שיחיה שנים קצובות וימות.
LET REUBEN LIVE. Moses starts with the first-born, for this is the proper practice. He does not mention Simeon because of the incident of Baal-peor,1 for those who served Baalpeor were from the tribe of Simeon.2 Their number3 proves this.4 Also, their prince was killed.5 It is also possible that Moses followed in the footsteps of Jacob,6 who did not bless Simeon and Levi. The tribe of Levi was blessed out of respect for Aaron. Simeon had no one as great as Aaron.7 Should one who disputes argue, "Why did Moses bless Reuben?"8 The answer is that Jacob blessed Reuben. The blessing was have not thou the excellency(Gen. 49:4).9 The meaning of the latter is that Reuben shall be like one of his brothers. Moses mentions Judah after Reuben10 because he was in charge of a standard11 and he was the first to lead in battle. Next Levi and then Benjamin are mentioned12 because the Levites dwelled in Jerusalem, which was situated between Judah and Benjamin. Scripture clearly states this.13 Moses then mentions the tribe of Joseph so as not to delay naming him. He had already mentioned his younger brother.14 He next mentioned Zebulun because he waged war.15 He then mentioned Issachar.16 After Moses finished mentioning the children of the wives, he commenced with Gad,17 who camped among the standard of the children of the wives.18 Moses then mentions Dan, who was in charge of a standard.19 He then mentioned Naphtali because he was older than Asher.20
LET REUBEN LIVE. A prayer.
AND NOT DIE. For it is possible that he will be as a person who lives a certain number of years and then dies.21
IN THAT HIS MEN BECOME FEW.22Ve-yehi metav mispar23 is to be rendered, and let his men not be numbered (few).24 It is similar to And I have not learned wisdom(Prov. 30:3)25 and to the bet of be-el shaddai (as God Almighty) (Ex. 6:3)26 as I have explained many times. Moses said this27 because it is possible for the tribe of Reuben to live forever but consist of few people. All things that are numbered are few. Compare, And I am men of number(Gen. 34:30).28
1. See Num. 25:1-9.
2. See Num. 25:14.
3. Their drop in number.
4. When the tribe of Simeon was counted in the second year after the Exodus, they numbered 59,300. (Num. 1:23). When they were counted following the incident of Baal-peor, they numbered 22,200 (Num. 26:14). In other words, the number of the tribe was diminished by 37,100.
5. Num. 25:14.
6. On his deathbed. See Gen. 49:5-7.
7. Hence they were not blessed.
8. When Jacob apparently did not bless him. See Gen. 49:3,4.
9. Of dignity and power.
10. Even though Levi was born before Judah.
11. For committing harlotry with a Midianite princess. The point is that the leader of the tribe of Simeon as well as a large proportion of the sinners at Baal-peor were Simeonites. Hence Moses did not bless them. See Num. 2:3-9.
12. After Judah.
13. See Joshua 15:8.
14. Benjamin.
15. Zebulun is a people that jeoparded their lives unto death (Jud. 5:18).
16. Who, like Zebulun, was a son of Leah.
17. That is, he commenced the listing of the children of the handmaids with Gad.
18. He camped under the banner of Reuben. See Num. 2:14.
19. See Num. 2:25.
20. See Gen. 30:8-13.
21. In other words, Moses prayed that the tribe of Reuben exist forever and not disappear with the death of the present generation.
22. Literally, and let his men be numbered.
23. Ve-yehi metav mispar literally means and let his men be numbered (few).
24. For the word al (not) which precedes yamot is to be inserted after the vav of ve-yehi. Our clause is to be read as if written va-al yehi metav mispar.
25. Wherein the word lo (not, no) is to read as if written twice. Prov. 30:3 literally reads: I have not learned wisdom and I have knowledge of the Holy One. The verse should be read as if written: I have not learned wisdom and I have no knowledge of the Holy One.
26. Ex. 6:3 reads u-shemi. According to Ibn Ezra this is be interpreted as if written u-veshemi, for the bet of be-El also applies to the word u-shemi. See Ibn Ezra on Ex. 6:3 (Vol. 2, pp. 131,132.)
27. That Reuben's men not be few.
28. Translated literally.
יחי ראובן ואל ימות – כשיעבור את הירדן לפני בני ישראל חלוץ למלחמה (במדבר ל״ב:כ״ה-כ״ז), ואל ימות – במלחמה אחד מהם.
ויהי מתיו מספר – אנשיו שיעברו מספר – באותו מספר שיעברו ישובו, שלא נפקד אחד מהם.1
ויש מפרשים: ויהי מתיו מספר – אדלעיל קאי. והכי קאמר: ואל יהי מתיו של מספר, שלא יהו מתי מספר, כלומר: עם מועט, שלא ימעטו, והיינו הך.
אפילו לא בירך יעקב את ראובן היה לו למשה לברכו, שהרי על פיו ומצוותו עברו בני גד ובני ראובן חלוצים את הירדן. ואף כי יעקב בירכו בזאת הברכה עצמה, כמו שמפורש בויחי יעקב, דקאמר: גד גדוד יגודנו (בראשית מ״ט:י״ט), והכי קאמר: גד הגדוד שיגודנו, שיגוד עמו, ישובו על עקב,2 באותו גדוד עצמו, שלא יפקד מהם איש, נמצא שבירך יעקב את ראובן באותה ברכה עצמה שברכו משה. אבל שמעון שלא בירך יעקב, לא בירך משה, אלא שאמרו רבותינו שכללו ברמז בברכתו של יהודה,א כשאמר: שמע י״י קול יהודהב(דברים ל״ג:ז׳). ואף נפלה נחלתו בתוך בני יהודה,ג כדאיתא ביהושע, שנאמר: הגורל השני לשמעוןד {וגו׳} בתוך נחלת בני יהודהה(יהושע י״ט:א׳). וגם בני יהודהו כללו בגורלו דכתיב: ויאמר יהודהז לשמעוןח אחיו עלה אתי בגורל{י} (שופטים א׳:ג׳).
יחי ראובן ואל ימות – LET REUVEN LIVE AND NOT DIE – When he crosses the Jordan River before the children of Israel, as the vanguard for war (Bemidbar 32:25-27), may not a single one of them die in war.
ויהי מתיו מספר – DO NOT LET HIS MEN BE FEW – his men who cross over in number – may they return with the same number that they crossed; may none of them be absent.
And there are those who interpret: ויהי מתיו מספר – AND LET HIS MEN BE FEW – as referring to the above clause. And thus it says: Let not his men be numbered, that they shall not be few in number, meaning to say: a small nation, that they shall not be few; and [the two readings] are one and the same.
Even had Yaakov not blessed Reuven, Moshe should have blessed him, since by his mouth and his command the sons of Gad and the sons of Reuven crossed the Jordan River as the vanguard. And especially as Yaakov blessed him with this very same blessing itself, as is explained in [the pericope] Vayechi Yaakov, as it says: “Gad, raiders will raid him” (Bereshit 49:19), and it means: Gad, the troop that will be trooped to him, i.e. that will have joined their troops with him, shall return on their heels, with that exact same troop, that not a single man will be missing. It turns out that Yaakov blessed Reuven with the very same blessing that Moshe blessed him. But Shimon whom Yaakov did not bless, Moshe [also] did not bless, though our Rabbis say that he included him by implication in the blessing of Yehuda, when he said: “Hear, Hashem, the voice of Yehuda” (Devarim 33:7).1 And even his [Shimon's] portion fell in the middle of the [lot of the] children of Yehuda, as is brought in [the book of] Yehoshua, as it says: “And the second lot came out for Shimon {etc.} in the midst of the inheritance of the children of Yehuda” (Yehoshua 19:1). And even the children of Yehuda included him in their lot, as it is written: “Yehuda said to Shimon his brother, "Come up with me into {my} lot” (Shofetim 1:3).
1. In Hebrew the word "hear" is "שְׁמַע" (shema), which alludes to the name "שמעון" (Shimon).
יחי ראובן ואל ימות – בעוון שעלה למשכבי אביו.
ויהי מתיו מספר – וראוי להמנות במספר שבטי ישראל.
יחי ראובן ואל ימת – כשיעבור את הירדן חלוץ לפני בני ישראל.1
ויהי מתיו מספר – באותו מספר שיעברו שם בו ישובו שלא יפקד איש מהם.2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
יחי ראובן ואל ימות, "may Reuven live and not die;" Moses refers to the period when the members of that tribe would be in the vanguard of crossing the Jordan and battling the Canaanites.
ויהי מתיו מספר, "let the number of his men of military age that had been counted not decline." (Let them not suffer casualties)
יחי ראובן ואל ימות – פי׳ לא ימות בעון חלול יצועי אביו.
ויהי מתיו מספר – בארבעים אלף חלוצי צבא העוברים לפני ה׳ למלחמה ובדגלים וחנוכת המזבח וייחוס הבכורה, ואע״פ שכתוב בו ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו ליוסף, לא ניתנה לו להתייחס לבכורה.
ד״א יחי ראובן – ויעבור חלוץ את הירדן, ואל ימות במלחמה, ויהי מתיו מספר שלא נפקד ממנו איש, ד״א ואל ימות ויהי מתיו וגו׳, אל משמש לשניהם כלומר ואל יהא מספר למתיו, כמו אל בקצפך תוכיחני ובחמתך תיסרני דקאי נמי אל אתרווייהו.
ד״א יחי ראובן – תימ׳ אמאי לא התחיל מיד אחר הפסוק דוזאת הברכה, יחי ראובן (וגו׳} וזאת ליהודה. וי״ל לפי הפשט: ה׳ מסיני בא קודם הברכה לכך כתו׳: להודיע ולגלות שהיו ראוין לברכה. שהרי כך עשה הקב״ה: בא מסיני וחזר על כל האומות ולא רצו לקבל את התורה עד שבאו ישראל וקבלוה. וגם גבי יצחק כשברך עשו כת׳ שם ועשה לי מטעמים כו׳ בעבור תברכני נפשך, וכי לא היה רוצה יצחק לברך את עשו בנו אלא א״כ היה נותן לו לאכול. אלא אמ׳ לבנו שיהיה עוסק במצות כדי שיהא הברכה חלה. וכן גבי בלעם וישת אל המדבר פניו. וא״ת מה תועלת היה זה לקללתו. אלא להזכיר מעשה העגל שעשו כדי שתהא קללתו חלה. הכא נמי מזכיר טובתן של ישראל ואחר כך מברכן. ה״ר שמואל. ה״ר יעקב.
יחי ראובן ואל ימות – אמר ר׳ אברהם כי החל מראובן כי הוא הבכור,1 ולא הזכיר שמעון בעבור עון פעור כי העובדים היו שמעונים, ומספרם לעד, גם נשיאם נהרג. וכן דעת רבינו שלמה והמפרשים.
וכפי דעתי: אין במספרם ראיה בעבור כי עדיין יחסרו שלשה עשר אלף ויותר מלבד המתים במגפה, וגם משאר השבטים יחסרו קצת, כי בני גד חסרו חמשת אלפים ובני אפרים שמונת אלפים. ועוד, כי הכתוב שאומר: ויצמד ישראל לבעל פעור (במדבר כ״ה:ג׳), ואמר: קח את כל ראשי העם (במדבר כ״ה:ד׳) – נראה שהיו בהם מכל השבטים, וכל דייניהם ישפטו בם. וכן אמר: ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי (במדבר כ״ה:י״א). ואל תשיב עלי מדבר עכן, שאמר: חטא ישראל (יהושע ז׳:י״א) – כי שם לא נתגלה החוטא ויזכירם סתם. וכן המוכה איננו ראיה, כי היהא נשיא בית אב בהם, לא נשיא השבט, והנועדים על י״י בעדת קרח גדולים ונכבדים ממנו, שהיו נשיאי עדה, ולא הלכו כל שבטיהם אחריהם. והמזמור הזכיר ענין דתן ואבירם בשמם: תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם (תהלים ק״ו:י״ז), והזכיר: ויצמדו לבעל פעור (תהלים ק״ו:כ״ח) עם: וימאסו בארץ חמדה (תהלים ק״ו:כ״ד) לכללב העם. וחלילה שימנע משה מלברך את שמעון ולא ימחה שבט מישראל,2 שכבר כלו הנצמדים לבעל פעור, כמו שאמר: כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו י״י אלהיך מקרבך (דברים ד׳:ג׳). ואלה הנשארים כולם כתוב בהם: ואתם הדבקים בי״י אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד׳:ד׳), ולמה לא יברכם, והנה כולם עשו העגל וחטאו במרגלים ונתכפר להם, וברכם. וראיתי במדרש רבה (במדבר רבה כ״א:ח׳): ששה משפחות נחסרו על הזנות בעצת בלעם ומונה משפחת אהד לשמעון וחמשה מבני בנימין, והנה לדעתם בנימין חטא יותר משמעון באותו החטא והוא בכלל הברכה.
והנכון בעיני: כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר, וכך אמר בברכת יעקב: כל אלה שבטי ישראל שנים עשר (בראשית מ״ט:כ״ח). והנה יעקב הזכיר בניוג השנים עשר, והזכיר יוסף בשבט אחד. ומשה ראה להזכיר ביוסף שני שבטים, כמו שאמר: והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה (דברים ל״ג:י״ז), והיה זה בעבור שני דברים: האחד כי אחר שצוה הקב״ה ועשאם שני שבטים בחנוכת המזבח ובדגלים ובנחלת הארץ הנה הוא צריך למנותם שנים בברכתם, ועוד שהזכיר יהושע המנחילם את הארץ והוא מאפרים הקטן, והוצרך להזכיר אחיו הגדול ממנו. והנה רצה לברך את לוי כי מברכתו יתברכו כל ישראל, שיהיו קרבנותיוד לרצון להם לפני י״י. והוצרך להשאיר אחד מן השבטים, שאינם נמנין בשום מקום רק שנים עשר כנגד שנים עשר מזלות ברקיע, ושנים עשר חדשים בשנה, ושנים עשר גבולי אלכסונים שאמרו במדרש שהן הן זרועות עולם, וכמו שהזכירו חכמים במסכת ברכות (בבלי ברכות ל״ב:): אמר הקב״ה לנביא לך ואמור לכנסת ישראל בתי, שנים עשר מזלות בראתי ברקיע כנגד שנים עשר שבטים וכו׳. [וכן בהר גרזים והר עיבל שמנה לוי, ולא נזכר שם יוסף לשני שבטים.]ה וכן תראה בחלוקי יחזקאל (יחזקאל מ״ח:ד׳-ה׳) שמנה בחלוקת הארץ יוסף לשני שבטים, ולא הזכיר לוי, וכשמנה תוצאות העיר הזכיר שער לוי אחד (יחזקאל מ״ח:ל״א) ולא מנה שבט יוסף לשני שבטים, אבל אמר: שער יוסף אחד (יחזקאל מ״ח:ל״ב), כי לעולם לא ימנו שבטי ישראל רק שנים עשר. וכבר זכרתי זה בסדר ויקח קרח (רמב״ן במדבר י״ז:י״ז). והנה השאיר שמעון שלא היה שבטו גדול, ולא היתה בו ברכת יעקב אביהם מרובה, אבל חלקם ביעקב והפיצם בישראל (בראשית מ״ט:ז׳). והנה יתברכו גם הם מברכת שאר השבטים אשר המה בתוכם.
וסדר זאת הברכה היתה ברוח הקדש על דרך נחלתם, החל מראובן כי לקח נחלתו בראשונה, ועוד כי הוא הבכור. ומשה יתפלל עליו שלא ימחה שמו בחטאו ולכך נתן לו בברכתו משפט הבכורה. ואחר כן הקדים יהודה, כי הוא הנוחל ראשון בארץ ולנגיד ממנו, והוא העולה בתחלה למלחמה אשר בה יברך אותו, והנה ברכתו כוללת כל ישראל. ואחרי כן ברך לוי החונים עם בני יהודה בירושלם ושם יהיו קרבנותם לרצון. ואחרי כן ברך בנימין שהיתה נחלתם עם בני יהודה, ועיר ירושלם ובית המקדש בין בני יהודה ובין בני בנימין,ו והלוים יחנו עם שניהם. ואחרי כן ברך בני יוסף כי כן היתה נחלתם, שנאמר: ויעל גורל מטה בני בנימין למשפחותם ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף (יהושע י״ח:י״א). ואחרי כן השלים לברך את בני הגבירות, והקדים זבולון ליששכר כאשר עשה יעקב (בראשית מ״ט:י״ג-י״ד), וכן נפל גורלם הגורל השלישי לבני זבולון (יהושע י״ט:י׳), והגורל הרביעי לבני יששכר (יהושע י״ט:י״ז). ואחרי כן ברך בני השפחות דן ונפתלי ואשר כסדר תולדותם, והוא הדגל שלהם. והקדים גד לכל בני השפחות כי לקח נחלתו תחלה להם עם בני ראובן המוקדם, והוא היה מדגל הראובני.
וטעם: יחי ראובן – שיחיה שבטו, ולא ימות לעולם. ויהי מתיו מספר – כמו: ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע (משלי ל׳:ג׳). ואל יהי מתיו מספר – שלא יהיו מועטים, שכל דבר שיסופר הוא מעט. וכן: מתי מספר (בראשית ל״ד:ל׳). לשון ר׳ אברהם.
ויותר נכון לפרש: יחי ראובן – בישראל, ואל ימות – שלא יכרת שבטו באחד מכל הזמנים. ויהיו פקודיו במספר בני ישראל לעולם, יתפלל עליו שלא יגרום חטאו, והכעס הגדול אשר כעס עליו אביו בחללו יצועיו להכרת שמו מישראל. וזה כענין שנאמר שם: וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר (בראשית ל״ה:כ״ב) – כי הודיע שלא יצא בחטאו מן המספר. וכן פירש רבינו שלמה. וטעם: מתיו – שכל אנשיו יזכו בזה, ולא יכרת אפילו מקצת השבט בחטאו. ואולי מתיו – רמז לראשי משפחותיו הארבע. ויהיה טעם: מספר – כמו: במספר. וכן: לזנות בית אביה (דברים כ״ב:כ״א), ירחצו מים (שמות ל׳:כ׳), ורבים כן. או טעמו: שיהי מתיו מספר ישראל, שימנה ראשון כמשפט הבכור, כי האחד הוא המספר כי ממנו הכל.
ואנקלוס אמר:ז ויקבלון בנוהי אחסנתהון במניניהון. יתכוין למה שפירשנו, יאמר שיחיה ראובן ולא יכרת, ויהיו מתיו במספרםח לעולם, לא ימחה שבטו מישראל, ולא ימנו ביותר ממספרם להיותן שני שבטים. שלל ממנו הבכורה והבטיחו בשבט אחד לעולם.
ויש מפרשים כי הברכה הזאת על כבוש הארץ. יאמר שיחיה ראובן בעברם חלוצים למלחמה לפני בני ישראל. והטעם: שיתגברו ולא ינוצחו, כטעם: ועל חרבך תחיה (בראשית כ״ז:מ׳). ואל ימות – שלא יפלו מהם במלחמה. ויהי מתיו מספר – שיחזרו לאהליהם במספרם ולא יפקד מהם איש. וכן בברכת גד חבירו הזכיר זה הענין. והפירוש הזה קרוב, אבל הראשון נכון יותר בעיני, כי ברכת משה כדרך אשר הזכיר יעקב וכענין ההוא.
ועל דרך האמת: יחי ראובן ואל ימות – מטעם: פוקד עון אבות על בנים (שמות כ׳:ד׳), ושם רמזתי סודו. והועילה ברכת משה לכפר לו מעשה בלהה שלא יכרת וימות בו לעולם, אבל פקד עליו עם שאר השבטים מעשה יוסף כפי הבא בפירקי היכלות.
LET REUBEN LIVE. Rabbi Abraham ibn Ezra commented that "he began with Reuben because he was the firstborn. He did not mention Simeon because of the sin of [Baal] Peor, because the worshippers were Simeonites, the proof being their numbers,1 and their prince, too, being killed [in the affair]." In my opinion, the numbers are no proof because over thirteen thousand are still unaccounted for, aside from those who died in the plague.2 In addition, other tribes as well diminished in population, for the sons of Gad lost five thousand,3 and the sons of Ephraim, eight thousand!4 Moreover, from the verse which states, And Israel attached himself unto Baal-peor,5 and it is said again, Take all the chiefs of the people6 it would appear that there were some among them from all the tribes, and that all their judges passed sentence on them. And similarly He said, so that I consumed not the children of Israel in My jealousy.7 Now do not rejoin against me from the affair of Achan where He said, Israel hath sinned8 [although it was but a single individual who sinned; similarly we can say that it was the tribe of Simeon alone that sinned in the affair of Peor yet Scripture describes it as if the entire nation sinned. This rejoinder is not valid, for] there, [the details of] the sin had not yet been revealed, so He mentioned Israel generally [but in the case of Peor the facts of the sin were clearly given and still He spoke of all Israel, which shows that people from all the tribes were among the worshippers of Peor]. Similarly, the identity of the victim [i.e., Zimri, a leader of the Simeonites] is no proof [that only his tribe sinned, as Ibn Ezra argues], for he [Zimri, the son of Salu] was only a prince of a fathers' house9 of that tribe, not the prince of the [entire] tribe. Those who assembled against G-d in the congregation of Korach were greater and more honorable people than he [Zimri], for they were princes of the congregation,10 yet all their tribes did not follow them! Additionally, the psalm [that relates the sins of the wilderness] mentions Dathan and Abiram and their affair by name, saying, The earth opened and swallowed up Dathan, and covered the company of Abiram;11 and it [the same psalm] mentions They attached themselves also unto Baal-peor12 together with Moreover, they scorned the desirable Land13 which applies to the general population!14 Forbid it also that Moses should refrain from blessing the tribe of Simeon, [when it is said] that a tribe be not blotted out from Israel!15 For all those who had joined Baal-peor had already died, as it is said, for all the men that followed Baal-peor, the Eternal thy G-d hath destroyed from the midst of thee,16 and it is written of those who survived, But ye that did cleave unto the Eternal your G-d are alive every one of you this day.17 And why should he not bless them? They all made the [golden] calf and sinned in the affair of the spies, yet they were forgiven, and he blessed them!
Now, I have seen in Midrash Rabbah the following text:18 "Six families were eliminated because of the immorality caused by Balaam's advice [that Israel could be corrupted through seduction], and so Scripture listed one family less of Simeon19 and five less of Benjamin."20 Thus, according to the opinion of the Rabbis [the tribe of] Benjamin had a greater part in the sin than did the tribe of Simeon — yet Benjamin is included in the blessing!21 In my opinion, the correct interpretation is that Scripture considers the tribes of Israel as only twelve. So it stated in Jacob's blessing, All these are the twelve tribes of Israel.22 Now Jacob mentioned his twelve sons and considered Joseph to be one tribe23 [instead of enumerating Ephraim and Menasheh separately as is sometimes done]. Moses saw fit to consider Joseph as two tribes, as he said, And they are the ten thousands of Ephraim, and they are the thousands of Menasheh.24 This was for two reasons: one, since the Holy One, blessed be He, commanded and made them two tribes regarding the dedication of the altar,25 the flags26 [designating the tribal encampments in the wilderness], and the inheritance of the Land,27 he [Moses] had to count them as two [separate tribes] for their blessing. Secondly, he referred to Joshua, who would make them possess the Land, and he was from Ephraim, the younger son [of Joseph], therefore Moses had to mention his brother [Menasheh] who was older than him. Now, he also wanted to bless [the tribe of] Levi, for, through his blessing, all Israel would be blessed, in that his offerings shall be acceptable before G-d on their behalf. Hence it was necessary to omit one of the tribes, for nowhere [in Scripture] are they enumerated except as twelve, corresponding to the twelve constellations in the firmament,28 the twelve months of the year, and the twelve "border diagonals"29 concerning which the Rabbis have said in the Midrash30 that they are the everlasting arms.31 As the Sages mentioned in Tractate Berachoth:32 "The Holy One, blessed be He, said to the prophet,33 Go and tell the congregation of Israel: My daughter, I have created twelve constellations in the firmament to correspond to the twelve tribes." Similarly, at Mount Gerizim and Mount Ebal where Scripture counts Levi,34 Joseph is not mentioned as two tribes35 [because, there Simeon36 is mentioned]. Likewise you will see in the distributions of Ezekiel that he counts Joseph as two tribes37 with reference to the apportioning of the Land and did not mention Levi. On the other hand, in enumerating the city exits [of Jerusalem] he mentioned, the gate of Levi, one38 and did not list the tribe of Joseph as two tribes; instead he said, the gate of Joseph, one,39 since the tribes are always counted as only twelve. I have already mentioned this in the section Vayikach Korach.40 Accordingly, Simeon was left out [of Moses' blessings] since his tribe was not large and it was not the intention of the blessing of Jacob, their father, that they become numerous. Instead he divided them in Jacob and scattered them in Israel,41 and to that extent they, too, were blessed through the blessing of the rest of the tribes among whom they were.
Now the order of this blessing [of Moses] was by [dictate of] Ruach Hakodesh (the Holy Spirit) according to their inheritance. He began with Reuben for he occupied his inheritance first;42 and, also, for he was the firstborn,43 and Moses prayed for him that his name not be blotted out because of his sin; therefore, in his blessing, he accorded him the right of the firstborn.44 Then he mentioned Judah for he was the first to inherit within the Land [proper]45and of him came he that is the prince,46 and he was the first to advance to war [against the Canaanites],47 concerning which Moses blessed him [saying, his hands shall contend for him, and Thou shalt be a help against his adversaries].48 Thus Judah's blessing embraces all Israel. Then Moses blessed Levi — who dwelled with the children of Judah in Jerusalem, and there their offerings should be acceptable. Afterwards he blessed Benjamin because their inheritance was with the children of Judah, and, [because] the city of Jerusalem and the Sanctuary were between the children of Judah and the children of Benjamin, and the Levites abode with both of them. Then he blessed the children of Joseph for such was their inheritance, as it is said, And the lot of the tribe of the children of Benjamin came up according to their families; and the border of their lot went out between the children of Judah and the children of Joseph.49 Afterwards he continued to bless the children of the mistresses,50 and mentioned Zebulun before Issachar51 as Jacob had done.52 So, too, [in the division of the Land] the third lot fell to the children of Zebulun53 and the fourth lot to the children of Issachar.54 Then he blessed the children of the handmaids55 — Dan, Naphtali, and Asher — in order of their birth,56 and they were also [encamped] under the same standard.57 He mentioned Gad [born after Naphtali] before all the children of the handmaids, because he occupied his inheritance earlier with Reuben,58 the first of all, and he was [encamped under] Reuben's standard.59 Let Reuben live, and not die. "The meaning thereof is that his tribe shall live and never die.60And let his men be a number. This is like the verse, And I have not learned wisdom and the knowledge of the Holy One I have61 [where the word not from the first part of the verse, applies to the second part as well – 'and the knowledge of the Holy One I have not.' Here, too, the word not from the expression and 'not' die applies to the second part, thus meaning] 'and let his men not be a number,' that they may not become few, for whatever can be counted, is few. So also, and I am few in number."62 This is the language of Rabbi Abraham ibn Ezra.
It is more correct to explain: "Let Reuben live in Israel; and not die, that his tribe at no time should be cut off, and that his numbers always be among the count of the children of Israel." He prayed for him that his name not be cut off from Israel because of the anger with which his father was wroth with him when he defiled his couch.63 This is similar to what is stated there, and Reuben went and lay with Bilhah his father's concubine; and Israel heard of it. Now the sons of Jacob were twelve;64 Scripture made it be known that he was not excluded from that number on account of his sin. Rashi also explained it this way. And the meaning of his men [and let 'his men' be numbered among the men of Israel] is that all his men should deserve this [to be included in the ranks of Israel], and not even part of their tribe be cut off because of his [Reuben's] sin. Perhaps the expression his men refers to the heads of the four families [of the tribe of Reuben — Hanoch, Pallu, Hezron, and Carmi],65 and the meaning of the word mispar (number) is like b'mispar [with the prefix beth meaning "in the number," the verse stating: "and let his men be 'in' the number" of the children of Israel]. Similarly, to play the harlot 'beith' [literally: "the house of"] her father66 [means b'veith — "in the house of" her father]; they shall wash 'mayim'67 [literally: "water," means b'mayim — "with water"]. There are many similar cases. Or it may be that the meaning thereof is that in the census of Israel his men be counted first as is the right of the firstborn, for number one is the unit from which all numbers originate.68 Onkelos rendered it: "And his children will receive their inheritance among their numbers." He meant what we have explained, saying that Reuben will live and not be cut off [from Israel] and his men will be counted among their numbers forever. His tribe will not be blotted out from Israel but they will not be counted on account of their large numbers as forming two tribes. Thus he deprived him of the birthright [that awards the firstborn with a double share], but he assured him of being forever one tribe.
And some commentators69 explain that this blessing refers to the conquest of the Land, the verse stating that the Reubenites will live when crossing [the Jordan] armed for war before the children of Israel. And the purport thereof is that they will prevail, and not be defeated, similar in meaning to the expression, and by thy sword shalt thou live.70And let him not die, that none of them should die in battle, and his men be a number that they should return to their homes in their [original] number, there lacking not one man of them.71 Similarly, in the blessing of Gad72 his companion [under the same standard]73 Moses mentioned this subject. This interpretation is likely [to be true]. But the first one appears to me to be more correct, for Moses' blessing corresponds to the manner and thought that Jacob mentioned.
And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], the expression Let [Reuben] live and not die is associated with visiting the iniquity of the fathers upon the children74 and there I alluded to its secret.75 Moses' blessing helped Reuben gain atonement for the affair of Bilhah, that he not be cut off and be denied [the World to Come] for it, forever. However, He visited upon him, along with the rest of the tribes [the sin of] the sale of Joseph, according to the narrative in Pirkei Heichaloth.76
1. In the first census the tribe of Simeon numbered 59,300 (Numbers 2:13). In the second census [after the Peor affair] they numbered 22,200 (ibid., 26:14), a decrease of 37,100 people. In the opinion of Ibn Ezra the decrease would be accounted for by the 24,000 people that died in the plague because of the Peor affair (ibid., 25:9) thus indicating that the idol-worshippers were exclusive of that tribe. On this point, Ramban will comment that even assuming that all 24,000 who died in the plague were from the tribe of Simeon, there are still 13,100 people unaccounted for, a discrepancy that cannot be explained by Ibn Ezra's theory.
2. In the first census the tribe of Simeon numbered 59,300 (Numbers 2:13). In the second census [after the Peor affair] they numbered 22,200 (ibid., 26:14), a decrease of 37,100 people. In the opinion of Ibn Ezra the decrease would be accounted for by the 24,000 people that died in the plague because of the Peor affair (ibid., 25:9) thus indicating that the idol-worshippers were exclusive of that tribe. On this point, Ramban will comment that even assuming that all 24,000 who died in the plague were from the tribe of Simeon, there are still 13,100 people unaccounted for, a discrepancy that cannot be explained by Ibn Ezra's theory.
3. In the first census the Gadites numbered 46,500 (Numbers 2:15), and in the second census they were 40,500 (ibid., 26:18) — a decrease of 5,150. — And so perhaps we should assume that these deaths resulted from the plague because of Peor.
4. In the first census the tribe of Ephraim numbered 40,500 (Numbers 2:19), and in the second census they were 32,500 (ibid., 26:37) — a decrease of 8000.
5. Numbers 25:3.
6. Ibid., (4).
7. Ibid., (11).
8. Joshua 7:11. In this part of the verse the specific sin is not mentioned yet. It is stated at the end of that verse: Yea, they have even taken of the devoted thing. — For the significance thereof see Ramban further.
9. Numbers 25:14.
10. Ibid., 16:2.
11. Psalms 106:17. The verse indicates that, despite the fact that princes of the congregation were in the company of Korach, the general population did not follow them, for the psalm specifies the participants in the strife.
12. Ibid., (28).
13. Ibid., (24).
14. Thus it is clear that the worshippers of Baal-peor came from all the tribes, just as those who scorned the desirable Land came from among the entire people. This contradicts Ibn Ezra's view that only the tribe of Simeon was involved in the affair of Peor.
15. Judges 21:17.
16. Above, 4:3.
17. Ibid., (4).
18. Bamidbar Rabbah 21:9.
19. Genesis 46:10 lists six sons of Simeon, while in the second census only five are given (Numbers 26:12-13).
20. Genesis 46:21 lists ten sons of Benjamin, while in the second census only five are given (Numbers 26:38-39).
21. Further, (12).
22. Genesis 49:28.
23. Ibid., Verses 22-26.
24. Further, (17).
25. Numbers 7:48 and 54.
26. Ibid., 2:18-21.
27. Ibid., 34:23-24.
28. Bamidbar Rabbah 14:29.
29. Sefer Habahir, 95. — This is a Cabbalistic term for the twelve mystic powers emanating from various combinations of the letters of the Great Divine Name. See my Hebrew commentary p. 495.
30. Bamidbar Rabbah 14:29.
31. Further, (27).
32. Berachoth 32b.
33. I.e., Isaiah. In our text of the Gemara: "The Holy One, blessed be He, said 'to her': My daughter …"
34. See above, 27:12.
35. See above, 27:12.
36. See above, 27:12.
37. See Ezekiel 48:4-5.
38. Ibid., (31).
39. Ibid., (32).
40. Numbers 17:12 (see Vol. IV, pp. 189-190).
41. See Genesis 49:7.
42. Joshua 13:15.
43. I Chronicles 5:1.
44. Above, 21:17.
45. Reuben's possession was beyond the Jordan eastward.
46. I Chronicles 5:2. Reference is to David.
47. Judges 1:2.
48. (7).
49. Joshua 18:11.
50. I.e., Leah and Rachel, who were the heads of their households. Here, though, it refers only to Leah, since Rachel's children — Benjamin and Joseph — were already blessed.
51. See further, (18).
52. See Genesis 49:13-14.
53. See Joshua 19:10 (Zebulun). Ibid., (17) (Issachar).
54. See Joshua 19:10 (Zebulun). Ibid., (17) (Issachar).
55. Bilhah and Zilpah.
56. The order of their birth was: Dan, Naphtali, Gad, Asher (Genesis 30:6-13). Here, the order is: Gad ((20)-21), Dan, Naphtali, Asher (Verses 22-24). Ramban will proceed to explain why Gad is first.
57. Numbers 2:25-30.
58. See Joshua 13:23-24.
59. Numbers 2:10-14.
60. In other words, this is to be understood as a prayer rather than a blessing. — It is so clearly stated in our text of Ibn Ezra. Ramban also mentioned above, "and Moses prayed for him etc."
61. Proverbs 30:3.
62. Genesis 34:30.
63. Ibid., 49:4.
64. Ibid., 35:22.
65. Exodus 6:14.
66. Above, 22:21.
67. Exodus 30:20.
68. See Ibn Ezra to Exodus 3:1.
69. I have found this interpretation in Chizkuni: "Let Reuben live, and not die when he will pass over the Jordan armed before the children of Israel. And his men be a number — in the same number that they will pass over there [into the land of Canaan] may they return, without a single one lacking."
70. Genesis 27:40.
71. Numbers 31:49.
72. Further, (20).
73. Numbers 2:10-14.
74. Exodus 20:5 (see Vol. II, p. 300, and Notes 361-362).
75. Exodus 20:5 (see Vol. II, p. 300, and Notes 361-362).
76. "Chapters of the Palaces." — Heichaloth Rabboth, 6. A reference to this work is also found in Ramban's Introduction to the Commentary on the Torah (see Vol. I, p. 10, Note 22). This is a mystic Midrash describing the process of ascending to heaven and of the palaces therein leading up to the Holy Throne. The principal narrator in this account is Rabbi Yishmael, one of the martyrs who was executed during the religious persecutions of Hadrian. The Midrash mentions the executions on account of the tradition that the ten martyrs suffered their fate in order to atone for the sale of Joseph by ten of his brothers.
יחי ראובן – ע״ד הפשט יתפלל עליו שיאריך ימים ולא ימות קודם השנים הקצובות, שהרי אי אפשר שיחיה לעולם.
ויהי מתיו – ואל יהי מתיו, וכמוהו (משלי ל׳:ג׳) ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע, וכן (תהלים ט׳:י״ט) כי לא לנצח ישכח אביון תקות עניים תאבד לעד, וכן (שם ל״ח) ובחמתך תיסרני, וכן (ישעיהו מ״ב) ותהלתי לפסילים.
והנה משה רבינו ע״ה הזכירם כסדר על דרך נחלתם, כי ראובן לקח נחלתו בראשונה ולפי שהוא הבכור על כן נתן לו בברכתו משפט הבכורה, והקדים יהודה אחריו כי הוא הנוחל הראשון בארץ והוא יעלה תחלה למלחמה אשר בה יברך אותם משה, ואחר יהודה ברך בני לוי כי הם חונים בירושלים עם בני יהודה, ואחר בני לוי ברך בנימן שהיתה נחלתם עם בני יהודה, והעיר ירושלים ובית המקדש בין יהודה ובין בנימין, והלוים יחנו עם שניהם, ואחר בנימין יוסף שלא יאחרנו, שהרי כבר הקדים לבנימין והוא הקטן ממנו, ואחר יוסף זבולן שהוא נלחם ומביא לפיו של יששכר, ולפי שזבולון סבה לתורתו של יששכר על כן הקדים זבולן ואחריו יששכר, ואחר בני הגבירות הזכיר גד, והחל ממנו לפי שהוא עם דגל בני הגבירות, ואחר גד הזכיר דן שהוא בעל דגל, ואח״כ הזכיר נפתלי הגדול מאשר ולכך הוצרך לאחרו.
ויתכן לפרש יחי ראובן ואל ימות, שיצליח ויחיה במלחמותיו ולא ימות אחד מהם במלחמה. ויהי מתיו מספר, אבל יהיה בכלל עשרה מתים, אלו עשרה הרוגי מלכות, שכן מצינו עשר שנקראים מספר, כענין שכתוב (ישעיהו י׳:י״ט) מספר יהיו ונער יכתבם, וכמה הם מספר בכתיבת הנער שהיא נקודה. ולפי זה נראה שנתכפר לו מעשה בלהה לענין שלא יכרת וימות בו לעולם, אבל לא נתכפר לו לגמרי שהרי עתיד הוא להענש עליו בכלל עשרה הרוגי מלכות שחטאו במכירת יוסף.
וע״ד הקבלה יחי ראובן ואל ימות, הזכיר יחי על חיי העולם הבא, ואל ימות שלא ישוב משם עוד בגוף למות מיתה שניה, וזהו שתרגם אונקלוס ע״ה ומותא תנינא לא ימות, וגלה לנו בזה כי הנשמות מתגלגלות לשוב בגוף אחר שקבלו שכרם ועונשם בגן עדן או בגיהנם, וזה ידוע ומקובל כי כשם ששמטות העולם חוזרות ומתגלגלות כן הנשמה אחר שקבלה שכרה בגן עדן או עונשה בגיהנם הנה היא חוזרת אחר זמן בגוף לקבל הראוי לה במדה כנגד מדה, והגלגול הזה נקרא אצל רז״ל תחיית המתים, הוא שאמרו בתחלת מסכת תענית, בשלמא תחיית המתים כל יומא ויומא זמנא הוא אלא גשמים כל יומא ויומא זמניה הוא. ותמצא בירושלמי (ישעיהו כ״ב) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון זו מיתה שניה, וכן תרגם יונתן אם ישתבק חובא הדין לכון עד דתמותון מותא תנינא, ולזה כוון אונקלוס והרחיב באור בלשון שאמר לחיי עלמא ומותא תניינא לא ימות, כוון לומר כי משה התפלל על השבט שיזכה לחיות חיי עד ולא ישוב משם עוד בגוף למות מיתה שניה, וכן תמצא בדוד מפורש שהזכיר בענין הנשמה הדברים הבאים לה לאחר מיתה, סליחת עונות, רפואת תחלואים בגלגולה גאולת שחת, וזה יורה שתעבור בשחת אבל הוא יגלגלנה אחר התעטרותה במדות שובע שמחות בזיו השכינה, זהו שאמר (תהלים ק״ג:ג׳-ד׳) הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי, הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים, המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי. וחמשה תועליות הן שהזכיר בתוספת יודי״ן והן חמשה כנגד חמשה דברים שנמשלה בהן וכנגד חמשה שמות שיש לה, וזה מבואר.
יחי ראובן, "may Reuven live!" According to the plain meaning of the text this is a prayer that Reuven should enjoy long life and not die prior to the time set at the time of his birth seeing it is impossible that he should live forever. [The "he" refers to the tribe. Ed.]
ויהי מתיו מספר, "and may his numbered ones be part of the whole nation." The word ואל in the first half of this verse must also be understood as applying to this second half, i.e. "and may his numbers never cease." We find a similar construction in Proverbs 30,3 ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע, where the meaning is not: "and I did not learn wisdom and I will have knowledge of holy ones," but the meaning is (as if the word לא had been repeated) "and I have not learned wisdom and (therefore) I do not have knowledge of holy ones." Yet another example of such a construction is found Psalms 9,19 כי לא לנצח ישכח אביון תקות ענוים תאבד לעד. If one were not to read the word לא, "not," as also applying to the second half of the verse, not only would the second half of the verse contradict the first half, but the meaning of the whole verse would be: "for not always will the destitute be forgotten, the hope of the poor will be lost for ever." Clearly, this is not the psalmist's meaning, but he means: "neither the destitute will be forgotten forever, nor the poor." [The author quotes a few more such examples. Ed.]
The order in which Moses enumerates the tribes in his blessing follows the sequence in which they received their inheritance. Seeing that the founder of the tribe of Reuven was Yaakov's oldest, his tribe is also described as the firstborn seeing he is mentioned first. Moses mentioned Yehudah next, seeing this was the tribe who received its inheritance first on the West Bank of the Jordan. The next tribe receiving a blessing was the tribe of Levi because this tribe was encamped around Jerusalem, right next to the tribe of Yehudah. Next was Binyamin whose tribal territory adjoined that of Yehudah; also because the Temple area was shared by both tribes. The tribe of Joseph came next so as not to downgrade Joseph even further, seeing his younger brother Binyamin had already received his blessing. This was followed by a blessing for Zevulun, a tribe who distinguished himself by answering Barak's call to arms in the days of Devorah. Not only that, but it was due to his financial support that his brother Issachar could devote himself to Torah study without having to worry about where his livelihood would come from.
Having completed his blessings for the tribes who were offspring of Yaakov's senior wives Leah and Rachel, Moses now turned to bless the tribe of Gad seeing he shared a flag with one of the tribes born by Leah, i.e. the tribes of Reuven and Shimon (Numbers 2,10-14). Next came Dan, who was himself in charge of one of the camps; next came Naftali who was senior to Asher.
It is possible to explain the words יחי ראובן ואל ימות as applying to this tribe's success in war, i.e. that they should not only be successful but also not incur any casualties. The words ויהי מתיו מספר would be an allusion to the distant future when the Romans would condemn 10 sages to death by torture for their forefathers having sold Joseph to the Ishmaelites at the time. Moses hinted that at that time his blessing would not be effective, and members of that tribe would be included in that decree (though Reuven their ancestor had actually saved Joseph from death). We find that the word מספר has a mystical dimension; Isaiah 10,19 speaks of so few trees of a forest remaining that even a young child can record its מספר, "its number." Rashi quotes Sanhedrin 95, according to which the prophet refers to the letter י meaning "ten" as being so small that even a very young child can write it. Moses would then hint that whereas Reuven's conduct vis-a-vis Bilhah had been forgiven to the extent that none of his descendants would die prematurely on that account, the pardon was not so absolute, and that is why at the time the Romans decreed the death of the ten sages the number was 10 instead of 9, seeing that neither he nor Binyamin had had a share in it.
A kabbalistic approach: the word יחי in the line refers to life in the hereafter. The words ואל ימות refer to what would happen to Reuven as part of the system of the transmigration of souls, in order to spare him having to die a second time. This is the meaning of Onkelos' translation of the words ואל ימות, i.e. יחי ראובן לחיי עלמא ומותא תנינא לא ימות. Onkelos revealed to us here that there is a transmigration of souls when the souls of people who committed certain sins reappear in another body to rehabilitate themselves by a second circuit of physical life on earth. This occurs after they had already once received their reward or punishment in the hereafter after having died, (separated from the body which housed them originally).
This is a concept which is not hard to understand when one considers that the cycles of Shemittah years are something which repeat themselves time and again. A soul returns to a new habitat on earth after having received its initial judgment for how it performed on earth the first time around. [The "shemittah" cycles the author refers to are not the seven year cycles on terrestrial earth we are familiar with, but the cycles of seven times 7,000 years each of which contains as the last one thousand years a period of metamorphosis for the universe, At the end of the 49,000 years an absolutely perfect terrestrial universe will emerge. The author has referred to this in detail repeatedly, the first time on Genesis 2,3 on the words אשר ברא אלו-הים לעשות. Ed.]
According to many views expressed by our sages, this metamorphosis is what is known as תחיית המתים, commonly translated as "resurrection of the dead (bodies)." [The authorities who interpret the concept in the manner we just described base themselves primarily on Isaiah 22,14. They find support for this in the way Targum Yonathan renders that verse in Isaiah. Ed.]
In the Talmud Taanit 2 there is a debate concerning whether rain should already be mentioned in our Amidah prayer on the first day of Sukkot or whether one should wait until the last day of that festival. One of the arguments in favour of the former view is the fact that we mention the resurrection of the dead every day of the year in that prayer, although surely, the time for this event to occur is not daily? It is suggested that an event which could conceivably occur at any time qualifies for such mention in our daily prayers. At any rate, according to a view in the Jerusalem Talmud Yoma 8,7 the verse in Isaiah refers to the second death of the persons referred to (who deny that there is life after death). Their punishment will be that they will not participate in the ultimate resurrection.
At any rate, considering both the comments of Onkelos in our verse and those of Targum Yonathan in Isaiah, it appears that the words of Moses about the tribe of Reuven are a prayer that they should live long enough so as not to need a second round of physical life on earth to rehabilitate themselves. [I wonder whether all this is in view of the tribe of Reuven and the other one and a half tribes on the East Bank of the Jordan having being the first ones to be exiled and being lost to the קהלת יעקב, Ed.]
You will find that David has some very specific comments on the subject of resurrection, transformation of souls, the hereafter, etc. Compare Psalms 103, 3-5: "He forgives all your sins, heals all your diseases. He redeems your life from the Pit, crowns you with steadfast love and compassion. He satisfies you with good things (jewelry?) in the prime of life, so that your youth is renewed like the eagle's." David mentions a number of experiences which occur after the initial death of the body. Forgiveness of sins; healing of diseases in the second round, a redemption from the grave. All this proves that something happens after death. Subsequently, David describes the goodness the people who have been resurrected will be surrounded with by God. The word תעטרני, "You will crown me," appears to speak of an abstract experience in the disembodied life in the hereafter where one experiences the radiation of God's brilliance, זיו השכינה in the parlance of our sages. This is followed by renewed youth, i.e. life in a body on terrestrial earth.
It is significant that the five stages of existence dealt with by David in the three verses we quoted from psalm 103, all end with the letter י, i.e. עוניכי, תחלואיכי, חייכי, המעטרכי, נעוריכי, "your guilt, your disease, your life, your crown, your youth." These letters י are not part of the nouns in question and have been added by David to allude to certain concepts involved here. They refer to the five names (levels) by which the soul is known. They are נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה. [I have listed them in ascending order. Ed.]
יהי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר – פירש״י יחי ראובן בעולם הזה ואל ימות לעולם הבא ויהי מתיו מספר במנין שאר אחיו וכו׳ ורבינו אבי העזרי פי׳ שמקרא זה על דרך אל באפך תוכיחני ובחמתך תיסרני מה להלן וא״ו בא במקום אל ופתרונו אל בחמתך אף כאן וא״ו במקום אל ופתרונו ואל יהי מתיו מספר כלומר ירבה מאד שלא יוכל להמנות. ור״מ מקוצי פי׳ יחי ראובן ואל ימות במלחמה ויהי מתיו מספר באותו מספר שיצאו למלחמה כלומר אל ימות מהם אפילו אחד.
יחי ראובן – כשיעבור לפני אחיו את הירדן למלחמה.
ואל ימות אחד מהם במלחמה.
ויהי מתיו מספר – אנשיו שיעברו עמו מספר שכמו אותן שיעברו ישובו ולא יהיה נפקד ממנו איש.1
יחי ראובן ואל ימות – כשיעבור לפני החלוץ לפני אחיו כמו שהתנו בני גד ובני ראובן אל ימות אחד מהם במלחמה.
ויהי מתיו מספר – שבאותו מספר שיעברו ישובו שלא ישאר מהם איש או אל ימות דלעיל קאי כלו׳ אל יהי מתיו מספר שירבו ואל יספרו מרוב.
יחי ראובן ואל ימות, "may Reuven live and not die." When the tribe of Reuven will fulfill its promise and march as vanguard in front of the army conquering the land of Canaan, (together with the tribe of Gad and half the tribe of Menashe, as per Numbers 32,20-42) they will not suffer a single casualty during that campaign.
ויהי מתיו מספר, "when counted afterwards they will not have diminished in number." This comment refers to the previous promise of Moses that they will not suffer casualties by fulfilling their promise. In fact, they will continue to grow in numbers.
יחי ראובן ואל ימות – כשיעבור חלוץ לפני אחיו כמו שהתנו בני גד ובני ראובן ואל ימות א׳ מהם במלחמה.
ויהי מתיו מספר – שיעברו וישובו ולא יפקד מהם איש.
יחי ראובן – כתב הרמב״ן א״ר אברהם החל בראובן שהוא הבכור ולא הזכיר שמעון בעבור עון פעור כי העובדים לפעור משבט שמעון וראייה לדבר ממה שחסרו מספרם במנין השני והיה זה ממה שמתו במגפה בדבר פעור ועוד כי המוכה היה נשיאם וכן דעת רש״י והמפרשים. ולפי דעתי אין החסרון ראייה שהרי עדיין חסרו י״ג אלף מלבד המתים במגפה ועוד כי גם משאר השבטים חסרו קצת כי בני גד חסרו ה׳ אלפים ובני אפרים ה׳ אלפים ועוד כי הכתוב שאומר ויצמד ישראל לבעל פעור ואומר קח כל ראשי העם נראה שהיה בהם מכל השבטים וכל דייניהם שופטים בהם ומן המוכה אינו ראייה כי היה נשיא בית אב ולא נשיא שבט והמזמור הזכיר ענין דתן ואבירם בשמם תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם והזכיר ויצמדו לבעל פעור עם וימאסו בארץ חמדה בכלל העם וחלילה שימנע משה מלברך שמעון ולא ימחה שבט מישראל שכבר כלו הנצמדים לבעל פעור כמו שנאמר כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו י״י אלהיך מקרבך והנשארים על כלם נאמר ואתם הדבקים בי״י אלהיכם ולמה לא יברכם והנה כלם עשו העגל וחטאו במרגלים ונתכפר להם וברכם. והנכון בעיני כי הכתוב לעולם אינו מונה בשבטי ישראל רק י״ב וכן אמר בברכת יעקב כל אלה שבטי ישראל שנים עשר והנה יעקב הזכיר י״ב והזכיר יוסף בשבט אחד ומשה ראה והזכיר יוסף בשני שבטים כמו שאמר רבבות אפרים אלפי מנשה והיה זה מפני ב׳ דברים האחד מפני שכיון שציוהו הקב״ה לעשותו שני שבטים בחנוכת המזבח ובדגלים ובנחלת הארץ הוצרך למנותם שנים בברכתם ועוד שהוצרך להזכיר יהושע המנחילם הארץ והוא משבט אפרים הקטן הוצרך גם כן להזכיר אחיו הגדול ממנו והנה רצה לברך לוי כי מברכתו יבורך כל ישראל שיהיו קרבנותיו לרצון להם לפני י״י והוצרך להשאיר אחד מהשבטים שאינן בכל מקום אלא י״ב כנגד י״ב מזלות ברקיע וי״ב חדשים בשנה וכן בהר גריזים והר עיבל שמנה שבט לוי לא הזכיר יוסף בשני שבטים וכן תרא׳ בחלוקי יחזקאל שמנה בחלוקת הארץ יוסף לשני שבטים ולא הזכיר לוי ובשמונה תוצאות העיר הזכיר שער לוי אחד ולא מנה יוסף לשני שבטים אבל אמר שער יוסף אחד כי לעולם לא ימנו רק י״ב שבטים והשאיר שבט שמעון שלא היה שבטו גדול ולא היה בו ברכת אביהם יעקב מרובה אבל חלקם ביעקב והפיצם בישראל והנה יתברכו גם מברכת שאר השבטים. סדר וזאת הברכה היתה ברוח הקודש והקדים ראובן כי לקח נחלתו בראשונה ועוד כי הוא הבכור ומשה התפלל עליו שלא ימחה שמו בחטאו ולכך נתן לו בברכתו משפט הבכורה ואחרי כן יהודה כי הוא הנוחל הראשון בארץ והוא העול׳ בתחל׳ למלחמ׳ אשר בה יברך אותו והנה ברכתו כוללת כל ישראל ואחרי כן לוי החונים עם בני יהודה בירושלים ושם יהיו קרבניהם לרצון ואחרי כן בנימין שהית׳ נחלת׳ עם בני יהודה וירושלי׳ ובהמ״ק בין בני יהודה ובין בני בנימין והלוים יחנו עם שניהם ואחרי כן בני יוסף כי כן היתה נחלתם שנאמר ויעל מטה בני בנימין למשפחותיה׳ ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף ואחרי כן השלים לברך בני הגבירות והקדי׳ זבולון ליששכר כאשר עשה יעקב וכן נפל גורלם הגורל השלישי לבני זבולון והגורל הרביעי לבני יששכר ואח״כ בירך בני השפחות דן ונפתלי ואשר כסדר תולדות׳ והוא הדגל שלהם והקדי׳ גד לכל בני השפחו׳ כי נחלתו תחלה עם בני ראובן המוקדם והוא היה בדגל הראובני:
יהי ראובן ואל ימות – פי׳ ר׳ אברהם שיחיה ולא ימות לעולם שיתכן שיחיה כבן אדם לחיות שנים קצובות וימות:
ויהי מתיו מספר – שלא יהו מועטים שכל דבר שיסופר הוא מעט. וכתב הרמב״ן ויותר נכון כמו שפירש״י יחי ראובן בישראל ולא ימות שלא יכרת שבטו באחד מכל הזמנים ויהיה פקודיו במספר בני ישראל לעולם שהתפלל עליהם שלא יגרום חטאו והכעס הגדול שכעס עליו אביו בחללו יצועי אביו להכרית שמו. ופי׳ מתיו שכל אנשיו יזכו בזה ולא יכרת אפילו מקצת השבט בחטאו. ופי׳ מספר כמו במספר כמו לזנות בית אביה. אי נמי שיהיה מתיו מספר ישראל שימנה ראובן כמשפט הבכור.
וי״מ: הברכה הזאת על כיבוש הארץ. יחי ראובן בעברם חלוצים למלחמה לפני בני ישראל פי׳ שיתגברו ולא ינוצחו כמו ועל חרבך תחיה. ואל ימות שלא יפלו מהם במלחמה. ויהי מתיו מספר שיחזרו לאהליהם כמספרם ולא יפקד מהם איש וכן בירך גד חברו בענין הזה. והפי׳ הזה קרוב אבל פי׳ הראשון יותר נכון כי ברכת משה מעין ברכת יעקב:
יחי ראובן, "May Reuven live, etc." Nachmanides, quoting Ibn Ezra, writes that the reason that Moses commenced the blessings with Reuven was because he was Yaakov's biological firstborn, and that the reason why Moses did not include Shimon in the list of tribes whom he blessed was because that tribe had been so guilty in the sin at Baal Peor. In fact, most of the people that sinned there were from the tribe of Shimon, something that can be proved by comparing the tremendous reduction in the number of men over 20 during the second census compared to that in the first census. The reason was that the sinners died during the plague before Pinchas had stabbed Zimri and Cosbi to death. Nachmanides adds that in his view this is not conclusive proof of anything, as even after deducting the 24000 men who had died during that plague, and assuming even that all of them had belonged to the tribe of Shimon there are still 13000 missing men from Shimon unaccounted for. (at the first census there had been 59,300 men of the required ages from the tribe of Shimon, whereas after the sin of Baal Pe'or there were only Moreover, we observe that there was substantial shrinkage in the number of men of recruiting age among some of the other tribes also, The tribe of Gad numbered 45,500 such men during the first count, whereas now it had only The number of men counted from the tribe of Ephrayim during the second count was also 5000 fewer than when they had been counted during the first census. Besides, when the Torah reports (Numbers 25,3) that Israel became attached to Baal Pe'or and that God told Moses "to take (gather) the leaders of the nation and hang them before Hashem, etc.," it is clear from this verse that members of all tribes had been involved in sinning at Baal Pe'or. The fact that Zimri was the one whom Pinchas killed is no proof, as he was only the head of a בית אב, and not the prince of the tribe. The tribe of Shimon had a number of heads of families with that title. Moreover the rebels from the tribe of Reuven, Datan and Aviram, who went into the bowels of the earth with Korach were of higher rank in their tribe than Zimri was in his, and Moses did not deny the tribe of Reuven a blessing on that account. It is quite inconceivable that Moses would deny a whole tribe a blessing on account of a sin committed by one of their leading members. The Torah (Moses' words) expressly stated that all the people who had not sinned on the occasion of the debacle of Baal Pe'or were included in the compliment ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום, "all of you who have cleaved to the Lord your God are alive as of this day." In other words, Moses faced only righteous people at the time when he set out to bless the nation.
The correct interpretation of why Moses did not bless the tribe of Shimon specifically has to do with the long-standing tradition that the Jewish people comprise no more than 12 tribes. At the time when Yaakov had blessed his children, he had given one blessing to Joseph, although part of the whole procedure had been the vision that both of Joseph's sons would develop into two separate tribes. This left Moses with the problem of which tribe to delete from his blessings, seeing that including the "super" tribe Levi, there were now in effect 13 tribes. The division of the tribe of Joseph into two tribes did not occur as a mere wish of Yaakov, or as its interpretation by Moses on his own. At the inauguration of the Tabernacle and when establishing the groupings around the Tabernacle by the various tribes, Ephrayim and Menashe, by Divine decree, had clearly been treated as separate tribes. Furthermore, there was a need to mention Joshua who would be Moses' successor and who would lead the people to the Divinely ordained heritage in the Land of Canaan, and he was a member of the tribe of Ephrayim. Seeing that Ephrayim was the junior of the two sons of Joseph, it would have been inconceivable for Moses to ignore the senior son (tribe) Menashe by not blessing that tribe separately. Moses, clearly, wanted to bless the tribe of Levi, the tribe whose members henceforth would dispense blessings to all of the people. The people's various sacrificial offerings would have been meaningless unless the Priests, members of the tribe of Levi had blessed them. Moses could not avoid deleting one tribe from his blessing as the number 12 was not arbitrary but was symbolical of the 12 signs of the zodiac, the twelve months of the year, etc. According to the Midrash these twelve constellations in the sky known as the zodiacal constellations, are considered the arms of the universe, God's instruments in supervising nature at work. When the people were blessed at Mount Gerizim and Mount Eyval, the tribe of Shimon most certainly took part in that procedure (Deut.) On that occasion the tribe of Levi was not mentioned, as its members did not share in the distribution of ancestral land. Yaakov, on his deathbed had indicated that he wished both the tribe of Shimon and that of Levi to be separated from one another in order to forestall the kind of violence plotted against the city of Shechem by these two brothers to ever occur again. (Compare Genesis 49,7)
The entire portion of וזאת הברכה had, of course, been said by Moses while he was inspired with the Holy Spirit, and the reason why Reuven had been listed first was because he was the first of the tribes to receive his ancestral heritage (on the east bank of the Jordan). An additional reason was the fact that he was chronologically the most senior of the tribes, the founding father having been Yaakov's oldest son, the firstborn. Moses prayed for the tribe's continued well being, wishing that its name not be extinguished on account of the sin of their founding father involving an indiscretion with Bilhah, his father's steady mate after the death of Rachel. To underscore this point, Moses referred to the fact that Reuven was the firstborn, something that everybody had been well aware of. He blessed Yehudah next, as this tribe would be the first tribe to receive its heritage in the land, and he would lead the nation in its war against the Canaanites. The blessing given by Moses to Yehudah was meant to include all of the Jewish people. Moses blessed the tribe of Levi next, as the Levites who largely lived in Jerusalem, would be territorial neighbors to Yehudah. They would ensure that the sacrificial offerings of the Jewish people, both communally and individually, would enjoy a welcome reception by Hashem. Binyamin was next in line for Moses' blessing, as the holy Temple would stand on its territory. After having blessed Binyamin, Moses blessed the tribes named after Joseph's two sons, as they were next in conquering and settling the land of Israel. Next Moses blessed the remaining tribes that had as their founding father sons of Yaakov principal wife Leah. He followed the pattern used by Yaakov when he had blessed those sons. This left the tribes whose founding fathers were the maidservants of Leah and Rachel, respectively. History shows that the lots allocating lands to the various tribes also confirmed the order in which Moses had blessed these tribes. Gad was mentioned first, as he with Reuven was the first to receive his share on the east bank of the Jordan. He was also part of the flag commanded by the army headed by Reuven.
יחי ראובן ואל ימות, "May Reuven live and not die, etc." Ibn Ezra understands this to mean that Reuven (the tribe) should live indefinitely, never die out. It had been possible that the lifetime of a tribe might be no different from the lifetime of an individual human being.
ויהי מתיו מספר, "and may its numbers never shrink into insignificance." Seeing that all things that are subject to count are also subject to a decline in number, Moses prayed that Reuven should not experience such a reduction in numbers.
Nachmanides writes that in his view a better explanation of the above words is that of Rashi, i.e. that Moses prayed that Reuven should live on as a tribe of Israel in this world and not disappear as an entity in the world to come, either. The sin of his founding father should not be visited upon him and his descendants even in the hereafter. When reflecting on Yaakov's comments on Reuven on his deathbed, Moses realized that it contained a great deal of anger that had been suppressed for a long time. Moses prays to protect the tribe against any fallout from this also in the future, beyond life on earth. The word מתיו, "his population," is used to include all members of the tribe against such fallout. The word מספר "number," is to be understood as if the Torah had written: במספר, "in number," a construction similar to בית אביה, "her father's house," where what is meant is בבית אביה, "in her father's house." (Compare Genesis 38,11)
It is also possible that the words מתיו מספר refer to the people of Israel who are to always look upon the tribe of Reuven as one looks on a firstborn son.
Some commentators understand this blessing as being directed at the days of the conquest of the land of Canaan, Moses blessing the soldiers of the tribe of Reuven who would be in the vanguard with the members of the tribe of Gad, as agreed when they received their allocation of land on the east bank. Moses included the soldiers of the tribe of Gad in his prayer, asking Hashem not to let either of these two tribes sustain casualties during that campaign. Whereas this interpretation has much to commend it, the first interpretation is most likely the correct one.
יחי ראובן – החל מראובן שהוא הבכור,א והיתה ברכתו חלושה כי פעולותיו היו חלושות בזרעו. ועזב שמעון כי לא ראה בנבואתו שם פעל וענין נמרץ בזרעו, וכן לא מצאנוהו בספר המקרא. גם יששכר זכר בענין חלוש מאד כי כן היה גם זכרו בהבלעה. והקדים יהודה ללוי, להיותו הנגיד. והקדים בנימין ליוסף לצרפו ללוי, בעבור היות ירושלם שהיה מקום הקרבנות בחלקו ושבט לוי על העבודה.
ואל ימות – הטעם שלא יכלה זרעו.
ויהי מתיו – ואל יהי, כי תיבת שלמה אחת משרתת לגזרות רבות לרבות דבקות, ואין צורך לשנותה בכל גזרה אבל יהיה מותר.
א. בכ״י המבורג: ״מהבכור״.
יחי ראובן ואל ימות – לפי שמלכות מלכי ישראל היה סבה אל שגלו עשרת השבטים ובתחלה גלה מהם ראובן וגד וחצי שבט המנשי כמו שנזכר בספר דברי הימים וזה הגלות הגלה פול מלך אשור ותגלת פלאסר מלך אשור והגלות השני ליתר השבטים הנשארים מעשרת השבטים האלה הגלה אותם שלמנאסר מלך אשור ולפי שראובן היה ראוי שיהיה הראשון שזכר בו כי הוא היה הראשון והבכור ייחס זה הגלות לראובן והתפלה עליו היא תפלה ליתר השבטים שגלו עמו כי כלם גלו לחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי כמו שנזכר בספר דברי הימים ובספר מלכים ולזה אמר זה דרך תפלה יחי ראובן ואל ימות עם אלו הצרות לו ואל ימות לגמרי ביד צריו ואף על פי שיהיו מתיו מספר שיהיו למתי מעט על רוב חטאיהם להשם כמו שבא זכרו בספר מלכים שבסוף הענין היו עשרת השבטים מספר מעט הנה עם כל זה התפלל לשם יתעלה שלא יכלם לגמרי.
(ו-ז)התועלת השלישי הוא לפרסם כי מצד היותו מלך בישראל יקרה בסוף אל שיגלו ישראל מעל אדמתם כי בזה היה סבה אל שיסורו בני ישראל מאחרי י״י יתעלה ולזה הוצרך משה להתפלל שיחיה ראובן ואל ימות בעת בא אליו תוקף הצרות עד שכבר ישובו אז למתי מספר ויגלו מעל אדמתם ישגיח השם יתעלה בו ובסיעתו שלא ישיגהו הכליון וזכר תחלה ראובן כי הוא והנטפלים אליו היו ראשונים שגלו מעשרת השבטים וזכר אחרי כן ענין גלות יהודה והורה על אורך זמנו וקושי קבוצו מפני רוב פיזורו בארצות במה שבקש מהשם יתעלה שישמע קול יהודה להביאו אל עמו וכאלו העיר בכאן על החלק המלכות באופן שיחיה גלות יהודה לבדו כמו שהיה הענין בסוף והנה עניין זאת הברכה כלל בזה שני דברים האחד הוא הודעת הרע העתיד להתחדש מזה כדי שיתנו זה ישראל אל לבם ולא יפנו לשאול להם מלך או לזרז המלכים שלא יסורו מאחרי י״י ולזה ביאר כי הסבה בזה הם חטאיו כאמרו ידיו רב לו והשני הוא התפלה לשם יתעלה שלא יכלו בגלות ושישיבם לאדמתם.
והוא טעם המאמר שזכרנו ראשונ׳ שאמרו זאת מוסף על הברכה הראשונ׳ שבירך אותם יעקב אביהם כי ברכה זאת תהיה שלימה ונוספת כפי מה שהושלמו המקבלים אותם בקבלת התורה ובתקון מצותיה יותר ממה שהושלמו המבורכים מפי יעקב שלא קבלוה עדין ולזה אמר נמצינו למדים שממקום שסיים יעקב אבינו משם התחיל משה וכו׳. וזה כי כל עצמו של יעקב אבינו היה להביאם תחת כנפי שכינה ולהכשירם לבא במסורת ברית התור׳ והמצוה ולזה סיים במלה הזאת הרומזת אל התורה שנאמר וזאת התורה וגו׳. וכמו שאמר אין זאת אלא תורה שנאמר וגו׳ (ע״ז ב׳:). ומזה הענין התחיל משה אחר שקבלוה והושלמו עמה והוסיף להם ברכה ותוספת טובה כפי שיעור שלימותם כי לזה אמר וזאת הברכה בוא״ו העטף וזאת התורה כמו שנתבאר. אמנם כונת זה המאמר משלם כמה שתמצא שהשלימו עליו עוד במדרש שוח״ט יבא עוד ביאורו בנעילת השערים בעזרת האל. ודי בזה למה שרצינו להקדימו אל ביאור דברי זאת הפרשה החשוב׳ וברכותיה ולא אטפל להזכיר ספקות שאינו מטבע הענין בדברים השיריים כמו שכן עשינו אצל השירות ודומיהן והתחיל יחי ראובן ואל ימות וגו׳. הנה למה שנתבזה ראובן בעיני אחיו מצד חללו יצועי אביו ומצד שנעלה הבכורה ממנו לסבה ההיא ונתנה ליוסף אשר דבר אתו קשות יעקב אבינו בברכו את אחיו לזה ראה להתחיל בו ולייחד ברכתו בשיהיו אנשים חשובים ונכבדים וזהו מה שכוונו באומרו ויהי מתיו מספר. אמנם לפי שלשון זה יאמר 1אם על החשיבות כמו שאמרנו או על המעטיות כמו שאמר ואני מתי מספר (בראשית ל״ד:ל׳) לזה הקדים לומר יחי ראובן ואל ימות – כלומר יהיו מתיו מספר ולא מהיותם מועטים ויתכן כי באומרו יחי ראובן ואל ימות כוון אל ראובן עצמו שלא ימות בעון ההוא מיתה נפשיית בעולם הבא וזה אחד מהמקומות שביאר ענין זה מאלו הברכות.
1. אם על החשיבות וכו׳, ר״ל יען כי מאמר ״ויהי מתיו מספר״ נוכל להבין על ב׳ פנים. הא׳ שיהיו אנשי שבטו רק מעמים עד שיוכל כל איש לספור אותם על נקלה, והב׳ שיהיו חשובים במעלתם ראוים להמנות בעבור זאת (עיין ביאורי למעלה שער ע״ב במדבר דף ח׳ ע״ב) ע״כ הקדים מאמר ״יחי ראובן״ וכו׳ ר״ל שיולדו ממנו תמיד בנים ובני בנים כמו משאר השבטים, גם לא ימותו מהם לפי ערך מספרם יותר מאשר ימותו משאר השבטים, ובכל זאת יהי מתיו מספר בעבור חשיבותם ומעלתם.
יחי ראובן ואל ימות וגו׳ עד וללוי אמר. הנה ברכת ראובן יראה בתחלת המחשבה שאינה מיוחדת אליו. כי בכל השבטים היה ראוי שיתפלל שיחיו ולא ימותו אבל חז״ל דרשו זה בספרי לענין בלהה פלגש אביו ששכב אותה. ושלכן התפלל מרע״ה שבעון זה לא ימות בעולם הזה ולא בעולם הבא. ושפירוש ויהי מתיו מספר שיהיו נמנים עם שאר השבטים. כענין שנאמר וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר. כמו שהביאו רש״י (בראשית ה׳ כ״ב) בפירושיו. או יהיה ואל מושך עצמו ואחר עמו. כדברי רבי אברהם יחי ראובן ואל ימות ואל יהי מתיו מספר. כי כל דבר שיסופר הוא מעט. ורחוק הוא שנאמר שהתפלל עליו עתה שיחיה לעולם ולא ימות בעבור בלהה והיה ראובן כבר מת קרוב למאתיים וחמשים שנה גם כי יתפלל שלא ימחה שבטו מישראל ואם לא נמחה בימי יעקב אבינו ונמנה תמיד בתוך אחיו איך ימחה עתה ויצטרך להתפלל משה עליו. אבל ענין זה באמת שמאמר יחי פלוני לא יאמר כי אם על המלך או על השר המושל בעם. תמצא זה כשהקימו שלמה למלך (מלכים א ל״א) נאמר ויתקעו בשופרות ויאמרו יחי המלך. וכן אמרה בת שבע יחי המלך דוד לעולם. וכן נאמר ביהוא ג״כ לפי שזה המאמר יחי לא יאמר כי אם על המלך או על שר הצבא. ולפי שראובן חייב עצמו ללכת לפני ישראל חלוצי צבא להלחם באויביהם כאשר נכנסו לארץ שנא׳ (פרשת מטות) נחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונום אל מקומם. ראה משה שבני ראובן יקיימו נדרם בשלמות ויעברו חלוצים לפני הצבא ולכן התפלל עליו יחי ראובן כמו שאומרים על המלך יחי המלך. להיותו יוצא ובא כמלך לפני העם במלחמות. כמה שאמר (שמואל א י״ז) ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלח׳ את מלחמותינו. האמנם אמר יחי ראובן בלשון מחייב ואל ימות בלשון שולל. וחזר לומר בלשון מחייב ויהי מתיו מספר. לפי שהיו לראובן שתי סכנות עצומות האחת להיותו בעבר הירדן בתוך שני האויבים. והניח שם הנשים והטף. והיה בזה להם סכנה עצומה שמא יבואו עליהם האויבים ויהרגום. והסכנה השנית במה שהיו הולכים בני ראובן לארץ חלוצים לפני הצבא. וידוע שבמלחמה ההולכים בראשונה הם סובלים הסכנות העצומות לפי שאליהם יבאו ראשונה האויבים להלחם. הנה מפני זה אמר בו יחי ראובן ואל ימות רוצה לומר יחיו הנשים והטף הנשארים בעריו בעבר הירדן ואל ימותו ההולכים לפני הצבא. וממין זה בירך לגד כמו שיתבאר. ולפי שהחלוצים היו הגברים לבד שהיו הולכים לפני ישראל להלחם. לזה אמר עליהם גם כן ויהי מתיו מספר. רוצה לומר אותם הגברים אשר ילכו חלוצים לצבא באותו מספר עצמו שילכו ישובו ויחזרו לבתיהם ותמיד יהיה קיים אותו המספר לא יפחות ולא יגרע ולא יחסר ממנו דבר. על דרך עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש. הנה אם כן היתה ברכת ראובן רומזת על שלוחו בארץ נחלתו שלא יפחד מהאויבים ורומזת ג״כ על הצלחתו במלחמה שהולכים בה הגבורים חלוצים כמו שזכרתי וכאלו בברכה הזאת ישוב משה רבינו אל ברכת יעקב כי לפי שהוא ע״ה אמר לראובן אל תותר. התפלל משה שכיון שלא יותר לא יגרע ולא יחסר גם כן:
יחי ראובן ואל ימות – כבר ידוע שהחוטא הוא חשוב כמת. כאומרו הנפש החוטאת היא תמות. וכאומרו יומת המת. ולפי שראובן חטא בענין בלהה עד שכמעט היה חשוב כמת. לכן אמר משה יחי ראובן. להורות שהיה חי ובעל תשובה. וכמו שכתבתי למעלה במדרש כל העם היו מרננים אחריו על אותו מעשה. עד שבא משה והודיעם שהיה נקי כשאמר ארור שוכב עם אשת אביו. עד שאמרו שבאותה שעה האירו אותיות ראובן שהיו באורים ותומים אפילות והכירו ישראל שלא חטא. ואז אמר יחי ראובן ואל ימות. אחר שלא חטא. וכל זה רמוז במאמר לאה שאמרה כי ראה ה׳ בעניי. שרמזה על ראובן שהיה מדוכה ומעונה מאביו ואחיו בחשבם שחטא. ואמרה כי עתה יאהבני [אישי] לרמוז על משה שנקרא איש האלהים. שהוא הודיע לישראל שלא חטא. וזהו יחי ראובן בעולם הזה ואל ימות בעולם הבא. ויהי מתיו מספר. שיהיה נכלל במנין השבטים ולא יעצרנו העון. וכן רמז יחי ראובן ואל ימות. לפי שהוא גלה בראשונה בגלות תגלת פלאסר. ונראה שנשכחו כמת מלב ברוב הזמן. לזה אמר יחי ראובן ואל ימות. אלא שיעלו מגלותם ביד רמה ובגבורה גדולה ויעשו מלחמות בים וביבשה. כמו שכתוב בזוהר בפ׳ ויחי. ולכן אמר בכאן ויהי מתיו מספר. אנשים גדולים ראויים להיות נמנים עם הגבורים. וכן רמז יחי ראובן ואל ימות. להורות שלא יכלו שבט ראובן במחלוקת קרח ועדתו. אע״פ שנשתתפו עמו. כדכתיב ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת. ואמרו און אשתו הצילתו וזהו וראשית אוני. ועל זה אמר יחי ראובן ואל ימות בעבור המחלוקת. כי המחזיק במחלוקת חייב מיתה דכתיב ולא יהיה כקרח וכעדתו. ואם ימותו יהיו אנשים מועטים וזהו ויהי מתיו מספר. ואמר ויהי מתיו מספר ולא אמר ויהיו. לרמוז על אחדותם וייחודם בתורה בלב אחד כאיש אחד. כאומרם בארה בנו. לפי שהוא בארה של תורה. וכן ברכו יעקב שהיו גבורים בתורה כאומרו כחי וראשית אוני. ואין כח אלא מתורה כד״א גבורי כח עושי דברו. וכן משה מברכו דכתיב ויהי מתיו מספר. גבורים בתורה דכתיב בדיך מתים יחרישו. עיין בפרשת ויצא ובפ׳ ויחי:
יחי ראובן – אף על פי שבחר ראובן בארץ טמאה מעבר לירדן, שאינה מארץ ה׳, כאמרו ״ואך אם טמאה ארץ אחזתכם״ (יהושע כ״ב:י״ט), ולפי זה אינה כל כך מוכנת לזכות בה לחיי עולם, מכל מקום יחי לבדו לעד.
ואל ימת ויהי מתיו מספר – ואל ימות בעולם הזה באופן שיהיו אנשיו מועטים, כענין ״ואני מתי מספר״ (בראשית ל״ד:ל׳), אף על פי שכתוב ״למען ירבו ימיכם על האדמה״ (דברים י״א:כ״ה).
יחי ראובן, even though the tribe of Reuven had chosen to live in a ritually unclean country (East bank of the Jordan), a region which is not really part of the “Holy Land,” as per Joshua 25,19 “although the land of your heritage is an unclean land, etc.,” and as a result of this they are not really entitled to eternal life in the hereafter, Moses prays that his (Reuven’s) heart may live on forever,
ואל ימות ויהי מתיו מספר, may he not die out in this life on earth so that his numbers will become too insignificant. (Yaakov already described people who are few in numbers as being in danger of being wiped out, Genesis 34,30) Moses prays that the tribe of Yehudah be included in the blessing of Deut. 11,21 “so that you will enjoy many years on the earth, etc.”
ואחר שהציע ההצעה המספרת שלושה חסדי ישראל אשר בעבורם היו ראויים לברכה, התחיל וברכם.
ואמר יחי ראובן – בעולם הזה, ואל ימות – לעולם הבא. והתחיל ממנו ונתן לו ברכה כזאת לתקן מעוותו:
יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר – ברכה ראשונה זו, היא מעין ברכותיו של יעקב שאמר יתר שאת ויתר עז (בראשית מ״ט:ג׳) הנה יעקב ברכו בשני ברכות אחת נקראת שאת, ואחת עז, כי השאת הוא שיהיו אנשיו רבים עד שיהיו צריכין למספר כי הדבר שהוא רב הכמות צריך מספר, ושיהיו אנשיו גבורים כי ראובן שהיה יושב על הספר היה צריך לכל זה שיהיו אנשיו רבים וגבורים כי אז לא ימותו במלחמה. והנה שאת הוא לשון מספר כמו כי תשא את ראש (שמות ל׳:י״א). נשא את ראש (במדבר ד׳:כ״ב). ועז לשון גבורה, והנה מצד שבלבל יצוע אביו היה ראוי שינטלו שניהם ממנו אך מצד הברכה נתנם לו במתנה ואמר, בדין הוא שיהיה לך יתר שאת ויתר עז. יותר מספר וגבורה פי שנים על כל השבטים אך פחז כמים אל תותר (בראשית מ״ט:ד׳). אל תקח המותרות, אבל מ״מ שוה לכל השבטים תהיה בשאת ועז. וזה שגם משה ברכו בגבורה שנאמר יחי ראובן ר״ל יהיה איש חי רב פעלים במלחמה ואז אל ימות, ויהי מתיו מספר, זהו ענין השאת שהזכרנו.
והוסיף ואל ימות, לפי שאמרו רז״ל (תמיד ל״ב) מה יעשה אדם ויחיה ימית א״ע אבל הוא יחיה ולא יצטרך להמית א״ע וכמ״ש (תהלים פ״ט:מ״ט) מי גבר יחיה ולא יראה מות כי אם יחיה את עצמו אז בלי ספק ימית א״ע וכן בהפך. ורז״ל אמרו (סנהדרין צב.) יחי ראובן בעה״ז, ואל ימות לעוה״ב, ולפי שעוה״ב נעלם על כן נשארו חיי עוה״ב בדיוק של ואל ימות ברמז וסמיך ליה וזאת ליהודה, כי גם הוא נתברך בעה״ב לפי שהיו עצמותיו מתגלגלין וכפירש״י. או לפי שנאמר (יחזקאל ל״ג:י״א) כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה וראובן היה בעל תשובה לכך נאמר יחי ראובן וגו׳, וזאת ליהודה. כי מי גרם לראובן שיודה יהודה וכו׳ (סוטה ז:).
בעולם הזה. פי׳ שלא ימות מיתת כרת:
לעולם הבא. פי׳ דצדיקים אפילו במיתתן קרויים חיים:
In this world. Meaning, that he should not die from a death incurred by excision.
In the World to Come. Meaning, that the righteous even in their death are called living.
יחי ראובן וגו׳ ויהי מתיו וגו׳ – אומרו יחי ראובן, רבותינו ז״ל אמרו (בספרי) שהתפלל על ראובן שיהיה לו חלק לעולם הבא. ואולי אפשר לומר שנתכוון על גדולי השבט שמתו בעדת קרח, כאומרם ז״ל (במדב״ר יח ג) כי מאתים וחמשים איש כולן היו ראשי סנהדראות ורובן משבט ראובן כאומרם ז״ל (רש״י במדבר טז א). ולפי שיש מקום לומר שעדת קרח אין להם חלק לעולם הבא (עיין סנהדרין קט:), לזה התפלל יחי ראובן פירוש שבטו, והגם שלא היו אלא מאתיים וחמשים איש, להיותם גדוליהם יתכנה השבט כולו עליהם.
או אפשר שעל ראובן עצמו הוא אומר, אלא שהוא מהטעם עצמו כי כשיתקצצו ענפים של גדול השבט יגרע מצדיק שהוא ראובן עינו, לזה התפלל שיחיה לעולם הבא, וזה מסכים כסברת האומר (שם קח.) עדת קרח יש להם חלק לעולם הבא.
ואומרו ויהי מתיו מספר – התפלל עליהם שיהיו צדיקים, לפי שנמקו השרשים במאורע גדוליהם במעשה קרח כאמור בסמוך, לזה התפלל ויהי מתיו מספר, פירוש על דרך אומרם ז״ל (שם כו.) שאמר חזקיה לפני הקדוש ברוך [הוא] רבים אשר את שבנא וגו׳, והשיב הקדוש ברוך הוא אין מנין לרשעים, לזה אמר משה במתק לשונו מתיו מספר, פירוש שלא יהיו רשעים, שאז אין מנין להם, ותועיל תפלת צדיק על הדבר בסוד צדיק מושל ביראת אלהים (שמואל ב כג ג, עיין שבת סג.).
יחי ראובן ואל ימות, "May Reuven live and not die, etc." According to Sifri on our verse the words "may Reuven live" mean that Moses prayed that Reuven should have a share in the hereafter. Perhaps what is meant is that the leaders of that tribe who died during the uprising of Korach should have a share in the hereafter. [seeing that a prayer for someone who had died hundreds of years ago would seem futile and even sinful. Ed.] According to Bamidbar Rabbah 18, the 250 men who died offering incense were all heads of the courts, most of them from the tribe of Reuven. Seeing that one could have assumed that the community of rebels including Korach would not have a share in the hereafter, Moses prayed that Reuven, i.e. the tribe, should live. Granted that only 250 of their number had been guilty of joining the uprising, the fact that these 250 men represented the elite of the tribe could have brought disaster on the whole tribe and jeopardised their share in the hereafter.
It is also possible that Moses referred to Reuven, Jacob's son, personally. His continued share in the hereafter might have been endangered seeing that his most illustrious offspring had become guilty of the uprising against Moses. All of this is in accordance with the view expressed by one scholar in Sanhedrin 108 that the rebellious group of Korach did not forfeit their share in the hereafter.
ויהי מתיו מספר, "even though he may be few in numbers." Moses prayed that the surviving members of the tribe be righteous seeing that their holy roots had been undermined due to their leaders having been guilty of taking part in Korach's uprising. The prayer concerning their numbers may be understood in accordance with Sanhedrin 26 where the Talmud discusses the prayer of King Chiskiyah that God should not be influenced by the attitude of Shevna his heretic scribe who commanded the support of the majority amongst the people of beleaguered Jerusalem at the time. At that time God replied to Chiskiyah not to worry because numbers are not relevant when He deals with the wicked. Similarly, Moses mentioned that though there may have been a substantial number of the tribe of Reuven who were not righteous, God should not judge the tribe by this numerically significant segment. This may be the meaning of Samuel II 23,3 that צדיק מושל יראת אלוהים, "a righteous person" (even when in the minority) rules' God.
יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר – פי׳ שהתפלל עליו ג׳ דברים לפי ששבט ראובן הלכו לפני הצבא במלחמה. התפלל עליהם שלא ימותו במלחמה ואל ימותו בידי שמים אלא יבואו לביתם בשלום. וגם שלא ימותו בניו ובני ביתו שעזב בעבר הירדן וזהו יחי ראובן בידי אדם ואל יהרג במלחמה. ואל ימות. אח״כ בידי שמים בתוך שבע שנים שחלקו. ויהי מתיו. פי׳ בני ביתו ואנשיו במספ׳ שלא ימות א׳ מהם אלא יהיו כמספ׳ שהניח. ובתרגו׳ אל ימות במותא תנינא והוא רומז על מ״ש בזוהר חדש דרות. פ״א יחי ראובן. בתחיית המתים. ואל ימת. בימות המשיח כידוע שהוא יהיה ראשון וכמ״ש פחז כמים אל תותר. שלא יותיר מן האומות. כי עלית משכבי אביך. זו ירושלים. אז חללת יצועי עלה. שימלא מן האומות חללים חללים ע״ש שפשטו ידיהם ביצועי שהוא זבול בית המקדש. ויהי מתיו מספר. לעה״ב שיהיו כולם בני עה״ב כמ״ש כל הכתוב לחיים בירושלים וג׳ ספרים נפתחים לעה״ב וכמ״ש אלה לחיי עולם וגו׳ ובתרגום שאמר מותא תנינא כדכתיב מות יומת. מות בעוה״ז. יומת מיתה תנינא לאח׳ מית׳ וכמ״ש (ברכו׳ כ״ח ע״ב) אם ממיתני מתתי מיתת עולם וכמ״ש במשלי וכמ״ש לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה. לא אמות. בגיהנ׳ שהו׳ צלמות. כי אחיה. בתחיית המתי׳ כמ״ש ורבי׳ מישיני עפר יקיצו אלה לחיי עולם וגו׳ ואספ׳ מעשי יה. לעה״ב בסוד כל הנשמה תהלל יה.
יחי ראובן – כל חיים סתם שבמקרא הם חיים מאושרים ומצליחים, התפלל משה על ראובן שיחיה חיי אושר והצלחה ולא יכרת שבטו מישראל לעולם, ויהיו אנשיו במספר בני ישראל, הטעם שלא יגרום החטא והכעס שכעס עליו אביו בחללו יצועיו להכרית שמו מישראל, וזהו כענין שנאמר שם וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר (בראשית ל״ה כ״ב), הודיע שלא יצא בחטאו ממספר השבטים, או יהיה פירוש יחי ראובן, שהתפלל עליו שלא ימותו חלוציו במלחמות הארץ, כי התחייבו בני ראובן להחלץ חושים לפני ה׳ במלחמת הכיבוש, וידוע שההולכים בראשונה הם בסכנה יותר:
יחי ראובן – התפלל עליו ג׳ דברים, לפי ששבט ראובן הלך לפני הצבא למלחמה לכן התפלל עליהם שלא ימותו, לא במלחמה ולא בידי שמים אבל יבואו לביתם בשלום, וגם שלא ימותו בניו ובני ביתו שעזב בעבר הירדן, וזהו יחי ראובן בידי אדם, ואל יהרג במלחמה, ואל ימות אח״כ בידי שמים בתוך שבע שנים שחלקו, ויהי מתיו, פי׳ בני ביתו ואנשיו במספר שלא ימות אחד מהם אלא יהיו כמספר שהניחו (הגר״א).
ויהי מתיו מספר – שיהיו נחשבים בפני עצמם, מפני רבויים וגבורתם, ולא יהיו טפלים לשבט אחר; ואולי כאן רמז לשמעון, שיהיה טפל לשבט יהודה, ולפיכך לא הזכירו.
יחי ראובן וגו׳ – לפי חלוקת הפרשות שייך פסוק זה לפסוקים הקודמים, ובו הם מסתיימים.
ראובן הוא השבט היחיד – חוץ משמעון שאינו נזכר כלל – שלא נאמרה עליו שום תכונה מיוחדת, לא גשמית, לא רוחנית ולא מוסרית, בעוד שאופי כל שאר השבטים מתואר על פי ארצם, גבורתם, מעמדם, או פעילותם החברתית או הרוחנית־מוסרית. נראה שהטעם לזה הוא כך:
לאחר שצוואת יעקב אבינו שללה מראובן את כתר המנהיגות, אשר באופן הרגיל הייתה מגיעה לו כבכור, לא זכה שבטו לשום ייחוד חומרי או מוסרי. אולם, כפי שאמרנו זה עתה, ישנו נכס אחד, הנכס היקר מכל, שהוא הנכס האמיתי היחיד של האומה – הווי אומר התורה, שלכל השבטים יש בה חלק שווה, ושעל ידה נחשבים כל השבטים לשווים בערכם. לפיכך גם שבט חסר כל ייחוד חומרי ורוחני כראובן יכול לפתח את הכוחות הטמונים בו במלואם, כל עוד הוא מחזיק ושומר את התורה. שבט ראובן איננו צריך לשקוע ולהתמוטט; ו״מתיו״, אלה מבניו שהם שפלים וחסרי חשיבות, לא יהיו אלא קומץ קטן שניתן למנותו במספר, או שיהיו מועטים במספרם.
מתיו – עיין פירוש, בראשית ה, ד–כז.
יחי ראובן – עתה יבא לברך כל שבט בפ״ע והתחיל מראובן שהוא הבכור. וגם המקום שבו ברך משה היה בחלק ראובן ולפי שיעקב אמר עליו. שהוא פחז כמים, שהוא נמהר לעשות דבר מבלי ישוב הדעת, ומי שבו מדה הזאת יחיה חיי צער, ועלול להכנס בסכנת נפש וכלכלת החיים שלו אינו על פי הנהגה ממוזגת, שמביא לידי חליים, לכן התפלל יחי ראובן שיחיה חיי נחת, כי סתם חיים יורה על חיים טובים:
ואל ימת שלא יארע לו המות, הבלתי נהוג ע״י מהירותו:
ויהי מתיו מספר – (מתים הם אנשים שאין ראוים למלחמה מפני חולשתם, כמ״ש (דברים ב׳:ל״ד) ונך אתו ואת בניו וגו׳ שהם אנשי המלחמה, ואח״כ ונחרם את כל עיר מתם והנשים והטף וגו׳ מפני שנשארו בעיר מפני חולשתם) והתפלל עליו שלא יהיו בו אנשים חלשים רק מעט עד״ה (בראשית לד ל) ואני מתי מספר: ויש לפרש ויהי מתיו מספר שהתפלל שאף שמטבעו הוא נמהר, אבל יהיו אנשי חשבון הנקראים מרי דחושבנא שאף כשיעשו דבר לא טוב ישובו אח״כ, וכבר כתבנו שמספר שרשו סכום וסך ולא מנין פשוט, ונמצא זכות על ראובן מעין הברכה הזאת שהוא הציל את יוסף מהמות כמ״ש (בראשית ל״ז:כ״א) וישמע ראובן ויצילהו מידם, ועי״ז נסבב שיעקב ויוסף חיו חיים טובים באחרית ימיהם, ואם נפרש שברכם שיהיו בעלי תשובה, הזכות כי גם ראובן היה בעל תשובה כמ״ש חז״ל על וישב ראובן ששב משקו ותעניתו. או יש לפרש שבשביל שראובן לקח לו לנחלה חשבון וסביבותיה שהיו מלפנים למואב והיו תמיד בסכנה פן יבוא עמון ומואב עליהם למלחמה כאשר באו בימי יפתח. ומה גם בעת שהלכו אנשי המלחמה עם ישראל מעבר לירדן וטפם נשארו בבית, שהיו עלולים למאד שיפלו עליהם עמון ומואב, וכן בכל עת שעלו לרגל, לכן התפלל עליהם שיחיו ולא ימותו, ושיהיו כלם גבורים אנשי מלחמה שרק מתי מספר יהיו בו החלשים כנ״ל, והזכות שהיה לראובן בזה, הוא אשר בחר לו לנחלה מקום הסכנה ובטח בה׳, ועל ראובן לא היה שום שאלה, למה בקש נחלתו מעבר לירדן, כי הוא היה הבכור ויגיע לו ראשית הכבוש שהוא ממלכת סיחון, גם עשה לטובת ישראל שבחר לנחלה מקום הסכנה:
יחי ראובן: ראשית ההנהגה הטבעית בהשגחה נסתרת1 היה ראובן, דחלוצי צבא2 היו שלו ראשונה3.
ואל ימות: משום דבדרך מלחמה טבעית, אפילו המנצחים לא ינקו רע לאבד כמה נפשות במלחמה. על כן ביקש משה שראובן ״יחי״ – יצליח במלחמה, ״ואל ימות״ – שתהיה ההשגחה עליו לטובה שאל ימות כלל4.
ויהי מתיו:5 האנשים הרשומים ומצויינים6 מכונים בשם ״מתי״, כמו שכתבתי לעיל (ב,לד) מלשון מדרש ויקרא רבה (ג,ו)7. ואמר בתפלה, שיהיו אנשי חיל שלו בעלי מלחמתו8 ״מספר״ – אנשים הראויים כל אחד ואחד להמנות. ולא כמו כל גדודי מלחמה שאין הקפד אם חסר אחד ומשום הכי נקרא ׳אין דרכו להמנות׳, כפירוש רש״י בזבחים (עב,א) דמשום הכי נקרא שור ׳אין דרכו להמנות׳, משום שבעדר שלם אין הקפד לקונה ולמוכר אם חסר אחד או יתר אחד, וכמו כן הוא בגדוד אנשי חיל, אין אחד נקרא ׳ראוי להמנות׳. מה שאין כן בראובן יהא הקפד אם יחסר אחד, וזהו ״מתיו מספר״.
1. עליה דובר בפסוק ד׳ ״ישא מדברותיך״ (שתי הנהגות ה׳) ובפסוק ה׳ ״ויהי בישורון מלך״.
2. לכיבוש ארץ ישראל.
3. יחד עם שבט גד, וצ״ע על פי זה מדוע לא הוזכר כאן גם שבט גד.
4. אף שהמצב בעת מלחמת יהושע היה רק של השגחה נסתרת.
ואל ימת וגו׳ – כמו אל תרבו תדברו גבהה גבהה יצא עתק מפיכם (שמואל א ב׳:ג׳), שאל מושך שני הדיבורים יחד, כן כאן (כדעת הראב״ע) כונתו ״ואל ימת ואל יהי מתיו מספר״, לפי שמתי מספר הוראתו בכל מקום אוכלוסים מועטים ולא מרובים; ודברי ברכה אלה לראובן היו רמז תוכחה לשמעון שנתמעטו אוכלוסיו מחמת עון פעור, ולפיכך לא קבל גם כאן ברכה.
יחי ראובן וגו׳ – אמר רבא, מניין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר יחי ראובן ואל ימות, יחי בעוה״ז ואל ימות בעוה״ב.1(סנהדרין צ״ב.)
יחי ראובן וגו׳ – אמר רב שמואל בר נחמני, משה התפלל על עדת קרח שלא יאבדו לעוה״ב, שנאמר יחי ראובן ואל ימות.2(ירושלמי סנהדרין פ״י ה״א)
יחי ראובן וגו׳ – מאי דכתיב יחי ראובן וזאת ליהודה, ראה ראובן את יהודה שהודה, עמד אף הוא והודה על מעשיו3 (ספרי).
1. הפירוש מבואר בספרי בזה״ל, ואל ימות, והלא מת הוא, אלא מה ת״ל ואל ימות – לעוה״ב, ע״כ, ובאור הקושיא והלא מת הוא הוא מעין קושית הגמרא בתענית ג׳ ב׳ במ״ש יעקב אבינו לא מת וכי בכדי ספדו ספדיא וכו׳. ומה שנרמז ענין זה בראובן יותר מבשאר השבטים הוא לרמז שלא יזכר לו חטאו בבלבול יצועי אביו, ואפילו למ״ד (שבת נ״ה:) שראובן חטא הרי עשה תשובה, ועיין בפירש״י בפסוק זה ובחא״ג.
2. רומז לדתן ואבירם שבאו מראובן. וענין התפלה היה שלא יאבדו חלקם לעוה״ב, ועיין מענין זה לפנינו בפ׳ קרח.
3. נראה בכונת השאלה מאי דכתיב וכו׳ דקשה לי׳ למה סמך יהודה לראובן קודם לוי אעפ״י שהיה צעיר ממנו, ומתרץ משום דהודאת ראובן באה ע״י הודאת יהודה במ״ש צדקה ממני. ומדרש אגדה דר׳ תנחומא, כשאמר יהודה צדקה ממני עמד ראובן ואמר אני בלבלתי יצועי אבי ועכשיו – יחי ראובן, שלדו קיימת כאלו חי וזאת ליהודה שהוא מתגלגל בארון, ויתבאר עוד בדרשה הבאה.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
This is for Judah. He said, "Hear, Hashem, the voice of Judah. Bring him in to his people. With his hands he contended for himself. You shall be a help against his adversaries."
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתרי״דחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא שמח]
יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה – וכי מה ענין זה לזה לפי שעשה יהודה מה שעשה ועמד ואמר (בראשית ל״ח:כ״ו) צדקה ממני כיון שראה ראובן שהודה יהודה עמד אף הוא והודה על מעשיו הוי אומר יהודה גרם לראובן שעשה תשובה עליהם הכתוב אומר (איוב ט״ו:י״ח-י״ט) אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם, להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם.
שמע ה׳ קול יהודה – מלמד שנתפלל משה על שבטו של יהודה ואמר לפניו רבונו של עולם כל זמן ששבטו של יהודה שרוי בצער ומתפלל לפניך אתה מעלה אותו מתוכה.
ואל עמו תביאנו – שיקבר עם אבות בארץ רבי יהודה אומר וכי עצמות יוסף בלבד העלו ישראל ממצרים והלא כל שבט ושבט העלה עצמות שבטו ממצרים שנאמר (שמות י״ג:י״ט) והעליתם את עצמותי מזה אתכם שאין תלמוד לומר אתכם מה תלמוד לומר אתכם שכל שבט ושבט העלה עצמות שבטו ממצרים ומה תלמוד לומר ואל עמו תביאנו שנקבר עם אבות בקבורתם רבי מאיר אומר הרי הוא אומר (בראשית נ׳:ה׳) בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען אני נקבר בה ואין אחר נקבר בה ומה תלמוד לומר ואל עמו תביאנו שנקבר עם אבות בארץ.
ידיו רב לו – בשעה שהרג את עשו, ועזר מצריו תהיה, בעמידתו לפני יוסף.
וזאת ליהודה מלמד שנתפלל משה על שבטו של שמעון אמר לפניו רבונו של עולם כל זמן ששבטו של שמעון שרוי בצער ומתפלל לפניך אתה מעלה אותו מתוכה.
ואל עמו תביאנו – שקרבו עמו לברכה שנאמר (שופטים א׳:ג׳) ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי.
ידיו רב לו – בשעה שנאמר (בראשית ל״ד:כ״ה) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. ועזר מצריו תהיה. כענין שנאמר (שם ל״ה:ה׳) ויסעו ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב.
וזאת ליהודה – מלמד שנתפלל משה על דוד מלך ישראל אמר לפניו רבונו של עולם כל זמן שדוד מלך ישראל שרוי בצער ומתפלל לפניך אתה מעלה אותו מתוכה. ואל עמו תביאנו שתחזירו אל אחיו בשלום. ידיו רב לו בשעה שהרג את גלית. ועזר מצריו תהיה בשעה שאמר (תהלים קכ״א:א׳) אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי.
וזאת ליהודה – מלמד שנתפלל משה על מלכי בית דוד אמר לפניו רבונו של עולם כל זמן שמלכי בית דוד שרוים בצער ומתפללים לפניך אתה מעלה אותם מתוכה. ואל עמו תביאנו זה יאשיהו שנאמר (מלכים ב כ״ב:כ׳) הנני אוסיפך אל אבותיך. ידיו רב לו, זה מנשה שנאמר (שם כ״א:ט״ז) וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד לסוף מה נאמר בו (דברי הימים ב ל״ג:י״ג) ויתפלל אליו ויעתר לו. ועזר מצריו תהיה, זה יהושפט שנאמר ויזעק יהושפט וה׳ עזרו.
סליק פיסקא
[Piska 348]
"And this ("heroism" of Reuven [ in confessing his sin]) was due to Judah, who confessed (his sin [viz. Bereshit 38:26]). Of them Scripture writes (Iyyov 15:18-19) "Wise men have told (their sin); they did not conceal it from their fathers. To them alone the land was given; no stranger passed among them."
(Devarim, Ibid.) "Hear, O Lord, the voice of Judah": We are hereby taught that Moses prayed for the tribe of Judah, saying: "Lord of the world, whenever the tribe of Judah is in distress and prays before You, rescue him from it."
"And to his people shall You bring him.": He (Judah) was buried with the forefathers in the land. R. Yehudah says: Was it the bones of Judah alone that the children of Israel brought up from Egypt? The bones of all the brothers were brought up by its tribe from Egypt! What, then, is the intent of "And to his people shall You bring him"? He was buried together with the forefathers. R. Meir says: (But) it is written (Bereshit 50:5) "In my grave which I (Jacob) dug for myself in the land of Canaan" — I myself am buried in it, and no other. What is the intent, then, of "And to his people shall you bring him"? That he be buried in the land (of Canaan) as the forefathers were.
"His hands will fight for him": in killing Esav. "And You shall be a help against his foes": as in his standing up against Joseph (Bereshit 44:18).
Variantly: "And this, for Judah. And he said: Hear, O Lord, the voice of Judah": We are hereby taught that Moses prayed for the tribe of Shimon [(Shimon not being explicitly mentioned here)], saying: "Lord of the world, whenever the tribe of Shimon is in distress, rescue him from it.
"And to his people shall You bring him": For he (Judah) had drawn him (Shimon) near to himself for inheritance (of the land), as it is written (Judges 1:3) "and Judah said to Shimon his brother: "Go up with me (in battle) for my portion." And sections fell (for inheritance) from the inheritance of the children of Judah to that of the children of Shimon (viz. Joshua 19:9).
"His (Shimon's) hands did battle for him," as it is written (Bereshit 34:25) "And there took, two sons of Jacob, Shimon and Levi, etc." "And You shall be a help against his foes": as in (Ibid. 35:5) "And they journeyed, and the terror of G-d was on the cities around them, and they did not pursue the sons of Jacob."
Variantly: "And this for Judah": Moses prayed for David, saying before Him, "Lord of the world, whenever the kings of the house of David (descendents of Judah) are in distress and pray before You, rescue them from it."
"And to his people shall You bring him": This refers to Isaiah, of whom it is written (II Kings 22:20) "Behold, I will gather you in to your forefathers." "His hands will be 'profuse' (rav) for him": This refers to Menasheh, of whom it is written (Ibid. 21:16) "Menasheh also shed very much innocent blood, until he filled Jerusalem from end to end, aside from his sin of causing Judah to sin, to do what was evil in the eyes of the Lord." In the end, what is written of him? (II Chronicles 33:13) "And he prayed to Him, and He was entreated of him." (Devarim, Ibid.) "And You shall be a help against his foes": This refers to Yehoshafat, viz. (II Chronicles 18:31) "And Yehoshafat cried out, and the Lord helped him, and G-d turned them from him."
[End of Piska]
יחי ראובן ואל ימת וזאת ליהודה וכי מה ענין זה לזה לפי שעשה יהודה מה שעשה ועמד ואמ׳ צדקה ממני כיון שראה ראובן שעמד יהודה והודה אף הוא עמד והודה הוי יהודה גרם לראובן לעשות תשובה עליהם הוא מפרש בקבלה (איוב טו יח - יט) אשר חכמים יגידו מה שכר נטלו על כך להם לבדם ניתנה הארץ:
וזאת ליהודה ויאמ׳ מלמד שנתפלל משה על שבט יהודה:
שמע ה׳ קול יהודה בשעה ששבט יהודה נכנס בצרה יהא מתפלל לפניך ותהא מעלה אותו מתוכו:
ואל עמו תבי׳ שיכנס עם אבות לקבורה:
ר׳ מאיר אומ׳ אינו צריך והלא כבר נאמ׳ (בראשית נ׳:ה׳) בקברי אשר כר׳ לי בא׳ כנ׳ שמ׳ תק׳ אני נקבר שם אין אחר נקבר שם הא מה ת״ל ואל עמו תבי׳ שיכנס עמהם לארץ:
ר׳ [יהודה] אומ׳ אינו צריך והלא כבר נאמר (שמות י״ג:י״ט) כי השבע הש׳ את בני יש׳ לאמ׳ והלא כל שבט ושבט העלה עצמות שבטו עמו הא מה ת״ל ואל עמו תבי׳ שיכנס עם אבות לקבורה:
ידיו רב לו בהריגתו את עשו שנ׳ (בראשית מ״ט:ח׳) ידך בערף איביך:
ועז׳ מצ׳ תה׳ בעמידתו לפני יוסף:
ד״א וזאת ליהודה מלמד שנתפלל על שבט שמעון שמע ה׳ קול יהודה ואין שמע אלא שמעון שנ׳ (בראשית כ״ט:ל״ג) כי שמע כי שנו׳ אנ׳ בשעה ששבט שמעון נכנס בצרה יהא שבט יהודה מתפלל לפניך ותהא מעלה אותו מתוכה:
ואל עמו תבי׳ שקירבו עמו בנחלה שנ׳ (שופטים א׳:ג׳) ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי:
ידיו רב לו בשכם שנ׳ (בראשית ל״ד:כ״ה) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי:
ועזר מצ׳ תה׳ כמו שנ׳ (שם ל״ה:ה׳) ויסעו ויהי חתת א׳:
ד״א וזאת ליהודה מלמד שנתפלל משה על מלכי בית דוד:
שמע ה׳ קול יהו׳ בשעה שמלכי בית דוד נכנסים בצרה יהו מתפללין לפניך ותהא מעלה אותן מתוכה:
ואל עמו תבי׳ זה יאשיהו שנ׳ (ע׳ מ״ב כ״ב:כ׳) ונאספת אל קברת אבותיך בשלום:
And of Jehudah he said this: Hear, Lord, the prayer of Jehudah when he goes forth to battle, and let him return to his people in peace; let his hands do vengeance upon his enemies, and be You to him a help against his foes.
ודא ברכתה די ברך משה נבייא די״י לשבטה דיהודה ואמר שמע מימריה בקל צלותה דיהודה ולוות עמיה תשלם יתיה מן סדרי קרבה בשלםא ידוי יתפרעןב לה מן בעלי דבביהוןג וסעד וסמך מן שנאוי תיהוי ליה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן סדרי קרבה בשלם״) גם נוסח חילופי: ״בשלם מסדרי {ק׳}״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתפרען״) גם נוסח חילופי: ״{יתפר}עון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבביהון״) גם נוסח חילופי: ״{בעלי }דבבוי״.
ודא בירכתא לשיבטא דיהודה וזווג בחולקיה ובבירכתיה לשמעון אחוי וכן אמר קביל י״י צלותיה דיהודה במפקיה לסדרי קרבא ולוות עמיה תעיליניה מסדרי קרבא בשלם ידוי יתפרען ליה מן בעלי דבבוי וסעיד וסמיך מסנאוי תהוי ליה.
And this is the benediction of the tribe of Jehudah, – conjoined with the portion and benediction of his brother Shemeon; and thus he spoke: Receive, Lord, the prayer of Jehudah when he goes forth unto war, and bring You him back from war unto his people in peace. Let his hand take vengeance on his enemies, and be You his help and support against his foes.
ודא ברכתא דבריך משה נביא דיי לשבטא דיהודה ואמר שמע מימרא דיי בקל צלותיה דיהודה ולות עמיה תעיל יתיה מן סידרי קרבא ידוי יתפרעון מן בעלי דבבוי וסעד וסמך מן שנאוי תהוי ליה.
And this is the benediction with which Mosheh the prophet blessed the tribe of Jehudah, and he said: May the Word of the Lord hearken to the prayer of Jehudah, and bring him back to his people from battle. May his hand avenge him upon his enemies, and be Thou a help and a support against his foes.
והד׳א מא קאל יהודה אללהם אסמע צות יהודה ורדה עלי קומה מן גזוה ואג׳על ידיה מנתצפתין לה וכן לה עונא עלי אעדאיה.
וזה מה שאמר על יהודה: ה׳, שמע את קול יהודה והשב אותו אל עמו ממלחמה. ועשה את ידיו מגינות לו והיה לו עזר נגד אויביו.
וזאת ליהודה – סמך יהודה לראובן מפני ששניהם הודו על קילקולן,א שנאמר: אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם (איוב ט״ו:י״ח), לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם (איוב ט״ו:י״ט). ועוד פירשו רבותינו (בבלי מכות י״א:): כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגליםב בארון מפני נדוי שקבל עליו: וחטאתי לךג כל הימים (בראשית מ״ג:ט׳). אמר משה: מי גרם לראובן שיודה? יהודה וכו׳.
ועזר מצריו תהיה – על יהושפט נתפלל,ה על מלחמת רמות גלעד: ויזעק יהושפט וי״י עזרו (דברי הימים ב י״ח:ל״א).
דבר אחר: שמע י״י קול יהודה – כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה, ואף כשחלקוו ארץ ישראל נטל שמעון מתוך חלקוז של יהודה, שנאמר: מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון (יהושע י״ט:ט׳).ח
ח. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י ליידן 1 (ובדומה בכ״י מינכן 5) נוסף כאן: ״ומפני מה לא ייחד {לשמעון} ברכה לעצמו, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשיטים, מדרש תילים (מדרש תהלים צ׳:א׳).״
וזאת ליהודה AND THIS IS FOR JUDAH – He mentioned Judah immediately after Reuben because both of them made confession of the wrong that was theirs, as it is said, "Because wise men have told their sins … unto them alone [the land was given] and no stranger passed amidst them" (Iyyov 15:18-19). Further our Rabbis explained that during the whole forty years that Israel was in the wilderness Judah's bones were moving about in his coffin because of the excommunication that he had invoked upon himself, as it is stated that he said "If I do not bring him unto you … I shall be sinning against my father all days" (cf. Rashi thereon: "also in the world to come"). Moshe said, "Who brought it about that Reuben confessed his sin?" Judah, etc. (Sotah 7b; Bava Kamma 92a).
שמע י"י קול יהודה HEAR, HASHEM, THE VOICE OF JUDAH – Hear the prayer of Judah's descendants, David and Solomon, and of Asa because of the Ethiopians, of Yehoshafat because of the Ammonites and of Hezekiah because of Sannecherib (cf. Sifre Devarim 348:8),
ואל עמו תביאנו AND BRING HIM TO HIS PEOPLE – in peace from battle;
ידיו רב לו LET HIS HANDS רב FOR HIM – let them successfully strive for him (רב) and avenge his wrongs,
ועזר מצריו תהיה AND BE YOU A HELP TO HIM FROM HIS ADVERSARIES – He here prayed for Yehoshafat with regard to the battle at Ramoth Gilead, as it states, "And Yehoshafat cried and Hashem helped him" (Divrei HaYamim II 18:31).
Another explanation of שמע י"י קול יהודה HEAR, HASHEM, THE VOICE OF JUDAH – Here in Judah's blessings he alluded to Simeon (שמע) (i.e., Simeon's blessing was included in that of Judah). And indeed, when they divided the land of Israel among the tribes, Simeon took his portion from among Judah's lot, as it is said, "Out of the allotment of the children of Judah was the inheritance of the children of Simeon" (Yehoshua 19:9)(cf. Sifre Devarim 348:5). {And why did he not assign to him (to Simeon) a separate blessing? Because he had something in his heart against him on account of what he had done at Shittim (Bemidbar 25:14). thus is it written in the Aggadah on the Tehillim}.
פס׳: וזאת ליהודה ויאמר – לאחר שבירך את ראובן חזר לברך את יהודה מפני שהוא מלך. אמר וזאת ליהודה. שקולה ברכת יהודה כנגד כל השבטים שנאמר וזאת ונאמר בכל השבטים וזאת הברכה.
ד״א: וזאת ליהודה – מי גרם לראובן שהודה במעשה בלהה יהודה שהודה במעשה תמר. וזאת ליהודה מלמד שהתפלל משה על שבטו של יהודה. שמע ה׳ קול יהודה ואל עמו תביאנו. בשעה שיהא שבטו של יהודה נכנס בצרה 1יהא מתפלל לפניך ותהא מעלה אותם מתוכה.
ואל עמו תביאנו – 2שנקבר עמהם לארץ.
ד״א: וזאת ליהודה – מלמד שהתפלל משה על שבטו של שמעון שנאמר שמע ה׳ קול יהודה. ואין לשון שמע אלא שמעון כמא דאתמר (בראשית כט) כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה על כן קרא שמו שמעון. אמר לפניו רבש״ע בשעה ששבטו של שמעון בצרה יהא שבטו של יהודה מתפלל לפניך ואתה מעלה אותם מתוכה.
ואל עמו תביאנו – מלמד 3שעירבן בנחלה. כענין שנא׳ (שופטים א) ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי. ידיו רב לו שיהא מוצלח בכל.
ד״א: וזאת ליהודה – מלמד שהתפלל עליהם על מלכי בית דוד.
שמע ה׳ קול יהודה – בשעה שדוד מלך ישראל נכנס בצרה יהא מתפלל לפניך ותהא מעלה אותו מתוכה, וכה״א (שמואל ב כ״ב) וידבר דוד לה׳ את דברי השירה הזאת וגו׳. ואומר (תהלים סד) שמע אלהים קולי בשיחי.
ואל עמו תביאנו – ושיחזירהו אצל אחיו בשלום בשעה שברח מפני אבשלום. וכן הוא אומר (שמואל ב ט״ו) וכל הארץ בוכים וכל הפרשה. לכך נאמר ואל עמו תביאנו.
ידיו רב לו – כענין שאמר יעקב אבינו (בראשית מט) יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך.
ידיו רב לו – זו קשת וכה״א (שמואל ב א׳) ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה (בספר) [על ספר] הישר. זה ספר בראשית שבו ענין אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנאמר (במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים. והיכן אמר (בראשית מט) ידך בעורף אויביך. איזו היא מלחמה שהיד כלפי עורף. הוי אומר זו קשת, וכאן הוא אומר ידיו רב לו.
ידיו רב לו – איזה הוא מלחמה שהיא צריכה שתי ידים הוי אומר זו קשת.
ועזר מצריו תהיה – כמו שנאמר (תהלים קכא) עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ:
1. יהא מתפלל לפניך. פי׳ שתפלתו יקובל לפניך (וזה מאמרם ב״מ פ״ה.) גזר רבי תעניתא איתנהו לר׳ חייא ובניו אמר משיב הרוח וכו׳ הוא מזרעא דיהודא עיין (כתובות ס״ב) דר׳ חייא אתי משמעי אחי דוד:
AND THIS FOR JUDAH. He similarly said to Judah,1 "Let Judah live and not die." He also added, "Hear, Lord, the voice of Judah" when he goes to war, because Judah would go into battle first.2
AND BRING HIM IN UNTO HIS PEOPLE. To the camp, which was in Gilgal.3 On the other hand, it might be a prayer regarding those who go to do battle in the land of the enemy.4
HIS HAND SHALL CONTEND FOR HIM. Rav lo (contend for him) means shall be sufficient for him5 so that he has no need for anyone to help him but God's help alone. Others say that the word rav is related to the word merivah (conflict). The meaning of yadav rav lo is that his hands shall fight for him. Others say that the word rav is like the word rav (shot forth) in and He shot forth lightnings(Ps. 18:15). It is related to va-robbu (and shot at him) (Gen. 49:23).6
1. And this for Judah means he similarly said this to Judah.
2. When Israel conquered Canaan. See Jud. 1:1,2; 20:18.
3. Israel's main camp was at Gilgal during the period of the conquest. See Chapters 9 and 10 of Joshua.
4. During the period of the monarchy. See Rashi.
5. The word rav means abundant. Hence rav lo literally means shall be abundant for him, that is, shall be more than enough for him to do what he has to do.
6. According to this interpretation our clause reads: his hands shall shoot for him; that is, he will be able to hold a bow and shoot at his enemies. See Ps. 18:35, so that mine arms do bend a bow of brass.
וזאת ליהודה – כלומר: וזאת הברכה עצמה שעשה לראובן, עשה ליהודה,א שהתפלל על המלחמה.
שמע י״י קול יהודה – כשיצעק אליך במלחמה, שנאמר: ויזעק יהושפט וי״י עזרו ויסיתם אלהים ממנו (דברי הימים ב י״ח:ל״א).
ואל עמו תביאנו – לשלום, שלא ינצל טרף מידו כשיטרוף באומות וישלול שלל. וכן הוא אומר: כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו אשר יקרא עליו מלא רועים מקולם לא יחת ומהמונםב לא יענה (ישעיהו ל״א:ד׳).
[וכן יעקב ברכו כעניין משה: מטרף בני עלית (בראשית מ״ט:ט׳) – אתה בעצמך מסלק, ולא שום אדם, שלא יהא צריך סיוע מאחרים. הגה״ה.]
רב לו – בידו.
ועזר מצריו תהיה – אתה, שלא יהיה צריך אחר.
הרי ברכת ראובן וברכת יהודהג אחת, ולפי שיהודהד עולה בתחילה במלחמה הוצרך להתפלל עליו על המלחמה. ולראובן – לפי שהוא הולך ראשון, דכתיב: והחלוץ הולךה לפניהם (יהושע ו׳:י״ג).
ורבותינו דרשו (בבלי מכות י״א:): לפי שהיו עצמותיו של יהודהו מגולגלין בארון, לפי שנידה עצמו, דאמרינן: נידוי אפילו מעצמו צריך הפרה. מנלן? מיהודה,ז לפי שנאמר: וחטאתי לאבי כל הימים (בראשית מ״ד:ל״ב), והיה לו לומר: אם אביאנו לא אחטא. וקללת חכם אפילו על תנאי היאח באה, אפילו נתקיים (בבלי מכות י״א.). שאמר {עלי} לשמואל: כה יעשה לך אלהיםט(שמואל א ג׳:י״ז) – לך כמו שאירע לי, שאין בני הולכים דרך הישר. ואף על פי שהגיד {לו שמואל}, כתיב: ויהי כאשר זקןי שמואל {וגו׳} ולא הלכו בניו בדרכיו (שמואל א ח׳:א׳-ג׳). שהיה לו לומר: ואם תגיד, לא יעשה לך. וכן דוד (בבלי מכות י״א.) שאמר גבי שיתין דקפא תהומא: כל היודע שמותר לכתוב שם לזרוק בתהום ואינו אומר, יחנק בגרונו. ונשא אחיתופל קל וחומר מסוטה, שלשום שלום בין איש לאשתו צוה הקב״ה למחוק השם, כל שכן לשום שלום לכל העולם כולו. ואמר: מותר, ואפילו הכי נחנק, שהיה לו לדוד לומר: ואם יאמר לא יחנק. וכן מצינו בכל התורה, אם לא תשמע – תוכיחו, ואם תשמע – ברכה. ולכך הנהיגו הקדמונים לברך הקהל אחר החרם, כלומר: אם יעמדו על החרם – יתברכו. ולפי שלא אמר יהודה:יא ואם אביא לא אחטא, היו עצמותיו מגולגלין בארון. והתפלל משה עליו, ואמר: מי גרם לראובן שיודה? יהודה.יבוזאת ליהודהיג – בתמיהה, שעצמותיו מגולגלין, עול אבריה לשפא. אבל לא הוו מסלקי ליה למתיבתא דרקיעא, אמר: ואל עמו תביאנו – אסקוה, אבל לא הוה ידע למשקל וטרי בהדי רבנן. אמר: ידיו רב לו – שישא ויתן בידיו. לא סלקא ליה שמעתא אליבא דהילכתא. אמר: ועזר מצריו תהיה. ולפי שברכת ראובן ויהודהיד שוות, סמכן זה לזה, ומעין שברכם יעקב ברכם משה. ראובן – כמו שפירשתי (ר״י בכור שור דברים ל״ג:ו׳), יהודהטו – יעקב אמר לו: ידך בעורף אויביך (בראשית מ״ט:ח׳). איזהו מלחמה שיד כנגד העורף? הוי אומר זה קשת (בבלי ע״ז כ״ה.). ומשה אמר: ידיו רב לו. איזהו מלחמה שצריך שתי ידים? הוי אומר זה קשת, ועל זה נאמר: ללמדטז בני יהודהיז קשת, הנהיח כתובה על ספר הישר (שמואל ב א׳:י״ח).
וזאת ליהודה – THIS IS FOR YEHUDA – Meaning to say: And this very blessing that he made for Reuven, he made for Yehuda, that he prayed regarding war.
שמע י"י קול יהודה – HEAR HASHEM THE VOICE OF YEHUDA – when He cries out to You in war, as it says: “Yehoshaphat cried out, and Hashem helped him; and God diverted them from him” (Divrei HaYamim II 18:31).
ואל עמו תביאנו – BRING HIM IN TO HIS PEOPLE – in peace, that no prey shall be saved from his hand when he preys upon the nations and pillages booty. And likewise it says: “Like the lion or the young lion growling over his prey who, though a multitude of shepherds are called forth against him, will not be dismayed at their voice or abase himself because of their noise” (Yeshayahu 31:4).
[And likewise Yaakov blessed him in the same manner as Moshe: “From prey, my son, you have risen up” (Bereshit 49:9) – You yourself remove it, and no other person, that he shall not need help from others. {A glossed annotation.}]
רב לו – HE CONTENDED FOR HIMSELF – With his hand.
ועזר מצריו תהיה – YOU SHALL BE A HELP AGAINST HIS ADVERSARIES – You, that he shall not need another.
Behold the blessing of Reuven and the blessing of Yehuda are one, and since Yehuda leads the way in war, it is necessary to pray for him with regards to the war. And for Reuven [it is also necessary to pray] – since he goes first, as it is written: “and the armed men went before them” (Yehoshua 6:13).
And our Rabbis expounded (Bavli Makkot 11b): Since the bones of Yehuda were rattling in the coffin, since he ostracized himself, as they say: Even self-imposed ostracism requires nullification. From where [is this derived]? From Yehuda, since he said: [If I do not bring Binyamin…] "I will have sinned to you for all days” (Bereshit 44:32), and he should have said: “[but] if I bring him I will not have sinned.” And the curse of a wise person comes true even if it is stated conditionally and even if [the condition] was fulfilled (Bavli Makkot 11a:21). For {Eli} said to Shemuel: “May God do so to you [if you hide anything from me]" (Shemuel I 3:17) – [i.e. may God do] to you as what happened to me, that my children do not walk the straight path. And even though {Shemuel} told {him} [and did not hide anything], it is written: “And it came to pass, when Samuel was old {etc.} And his sons did not walk in his ways” (Shemuel I 8:1-3). For he [Eli] should have said: And if you tell [me], it shall not be done to you. And so too David (Bavli Makkot 11a:18) who said regarding the drainpipes when the depths rose: Anyone who knows if it is permitted to write the Name to throw into the deep and does not speak up, may he be strangled. And Achitophel raised an a fortiori inference from Sotah, that to place peace between a man and his wife the Blessed Holy One commanded to erase the Name, then all the more so to establish peace for the entire world. And he said: It is permitted, and even so he was strangled, for David should have said: And if he speaks he shall not be strangled. And thus we see in the entire Torah, if you do not listen – you shall be rebuked, and if you listen – [you shall receive] blessing. And therefore the ancients were accustomed to bless the congregation after a ban, meaning: [they would make sure to say] that if they observe the ban – they shall be blessed. And since Yehuda did not say: And If I bring [Binyamin] I shall not have sinned, his bones were rattling in the coffin. And Moshe prayed for him, and said: Who caused Reuven to confess? Yehuda. וזאת ליהודה – AND THIS IS FOR YEHUDA? – As a question, [is this proper] that his bones are rattling? His limbs entered their [designated] place. But they would not remove him to the heavenly academy, so he said: ואל עמו תביאנו – BRING HIM IN TO HIS PEOPLE – he was elevated [to the heavenly academy], but he did not know how to engage in the give and take with the Sages. He said: ידיו רב לו – HIS HANDS SHALL CONTEND FOR HIMSELF – that he shall give and take with his hands. He was unable to bring forth traditions that accorded with the law. He said: YOU SHALL BE A HELP AGAINST HIS ADVERSARIES. And since the blessings of Reuven and Yehuda are equal, he juxtaposed them to each other. And in the same way that Yaakov blessed them, Moshe blessed them. Reuven – as I explained (R”Y Bekhor Shor Devarim 33:6), Yehuda – Yaakov said to him: “your hand is at the nape of your enemies” (Bereshit 49:8). In what kind of fighting is the hand opposite the nape? You must say this is a bow (Bavli A”Z 25a:12). And Moshe said: HIS HANDS FIGHT FOR HIM. Which type of warfare requires two hands? You must say the bow, and about this it is said: “To teach the children of Yehuda the bow, behold, it is written in the book of Jashar” (Shemuel II 1:18).
וזאת ליהודה – כלומר: וזאת ליהודה כבר נאמר שמע י״י קול יהודה – בכל המלחמה שיקרה, יהודה לתשועתו של הקב״ה ישמיענו.
ואל עמו תביאנו – תחזירהו לשלום בלי פגם ונזק. וזו הברכה ניתנה לו מאביו, שנאמר: מטרף בני עלית (בראשית מ״ט:ט׳) – אחר שתיטרף, תעלה בשלום.
ידיו רב לו – כלומר אינם צריכים לעזרת אחירים, אלא רב לו ועזר מצריו תהיה – תהיה להם לעז[ר],א יריבו ריבו מאויביו. כמו: הוי רב עם,ב ואין נקודה זה, שאותו רב נקוד בפתח, וזה בקמץ, ואמר שדרכן לינקד זה כזה, אבל לא ראיתי.
א. כן תוקן בגיליון.
ב. בגיליון הוצע לתקן ל: כשיהיו עם רב.
וזאת ליהודה – אמרו מי גרם לראובן שיודה במעשה בלהה יהודה. ותימא והרי זמן הרבה קודם מעשה יהודה מצינו ששב ראובן מחטאתו כדאמר במכירת יוסף שהיה עסוק בשקו ותעניתו וכל אחיו היו רואין אותו שהיה עסוק בתענית ואיך אמר שיהודה גרם לו שיודה. תשובה. ודאי קודם מעשה יהודה ראו שראובן שב מחטאתו ולא הודה לאביו עד שהודה יהודה והודאת אחיו לא שמה הודאה אבל הודאת אביו נקראת הודאה שנאמר אשר חכמים יגידו ולא כיחדו מאבותם ואותה נקראת הודאה.
וזאת ליהודה – וזאת הברכה עצמה תהא חלה על יהודה.1 כאן פר״ש אמר משה מי גרם לראובן שיודה יהודה. ואם תאמר: הרי הודאת ראובן קדמה לשל יהודה שהרי בפרשת וישב גבי וישב ראובן אל הבור (בראשית ל״ז:כ״ט) פר״ש לא היה במכירה שהיה עסוק בשקו ובתעניתו ויהודה לא הודה עד שנתעברה תמר, אלא יש לומר דודאי ראובן אודי קודם אלא בצנעה אודי בשקו ובתעניתו אבל בפרהסיא לא אודי וכשהודה יהודה ואמר צדקה ממני (בראשית ל״ח:כ״ו) עמד ראובן ופרסם הודאתו ואמר אף אני בלבלתי יצועי אבי. וראיה לדבר מדסמך משה רבינו ברכת יהודה לברכת ראובן, משום שעל ידי יהודה הודה ראובן הודאה חשובה ומפורסמת והכי קאמר: מי גרם לראובן שהודה בפרהסיא יהודה.
שמע י״י קול יהודה – כשיצעק במלחמה ויצטרך סיוע.2 ולפי שיהודה עולה תחילה למלחמה הוצרך להתפלל עליו בעניין צורך המלחמה, ועל ראובן כמו כן לפי שעבר ראובן ראשון כדכתיב והחלוץ עבר לפניהם3 ושמעון לא הוזקק להזכירו כאן לפי שהיה רגיל ללכת עם יהודה כדכתיב בספר שופטים עלה אתי בגורלי (שופטים א׳:ג׳).4
דבר אחר: יחי ראובן – לפי שחטא נגד כבוד אביו וראוי היה למות, כדכתיב כבד את אביך למען יאריכון ימיך (שמות כ׳:י״א), הא אם לא תכבדהו ויקצרו. לכך אמר ואל ימות.
וזאת ליהודה – זאת הברכה עצמה תהא כן ליהודה, שבעניין זה חטא הוא שציער לאביו בכתונת יוסף. ושמעון לא רצה להזכיר בברכה לפי שהיה בלבו של משה על ידי שקדם בניכולו של יוסף, כמו שפר״ש בפרשת מקץ.
וזאת ליהודה, "and this for Yehudah;" he meant that his blessing that Reuven should not suffer casualties in battle, should also apply to the men of military age of the tribe of Yehudah;At this point Rashi said (based on the Talmud tractate Sotah folio 7) that Moses gave the credit for Reuven's having done penitence to how Yehudah had demeaned himself publicly when admitting that his daughter-in-law had become pregnant by him. (Genesis 38,26) In Genesis 37,29, we read about Reuven being mortified when Joseph was no longer in the pit the brothers had thrown him into. Although he had not even been present when Joseph was sold, he held himself responsible for not staying around at that time. Yehudah, though admitting his paternity of his daughter-in-law's Tamar's babies did not do so until challenged. Until Yehudah admitted his guilt publicly, Reuven had done so only privately; (Genesis 37,29). After hearing of Yehudah's confession, he too admitted his defiling his father's couch openly.
שמע ה' קול יהודה, "hear o Lord the voice of Yehudah!" Whenever Yehudah finds himself in difficulties and appeals to You for help on behalf of his people, grant his plea! He is singled out for this as he normally leads the rest of the tribes in warfare. (Compare Judges 1,2) The same applied to Reuven, as he had been the first tribe to cross the Jordan and face the enemy. Compare Joshua 6,7.) Shimon did not need to be mentioned separately as that tribe always made common cause with Yehudah as reported in the Book of Judges. [His territory was an enclave within the territory of Yehudah. Ed.] (Compare Judges 1,3) A different interpretation of Moses's pleading: יחי ראובן, "may Reuven live!" Seeing that the founding father of the tribe of Reuven had committed a serious offense against his father Yaakov, and the commandment of honouring father and mother is accompanied by the promise that people doing so would enjoy long life, (Exodus 20,12) it could be inferred that people failing to do so would have their lives cut short, Moses blesses the tribe, emphasising that the descendants of Reuven should not be affected by something their founding father had done wrong.
וזאת ליהודה, "the following is the blessing for Yehudah, as distinct from praise for its founding father. Its founding father had also caused his father grief due to Joseph's having been sold at the time was due to his suggestion. (Genesis 37,27) Moses was not willing to mention the name of the tribe of Shimon as Moses held him responsible in his heart for being the one who had first suggested that Joseph be killed. (Compare Rashi's commentary on Genesis 42,24)
וזאת ליהודה – כלומר ברכת ראובן עצמה בירך ג״כ ליהודה שלא יהא נפקד ממנו איש כי הוא המוציא והמביא.
וזאת ליהודה ויאמר – וכן אמר ליהודה: שיחיה ולא ימות, והוסיף עוד לו: שמע י״י קול יהודה. דעת ר׳ אברהם.
וזה איננו נכון על פירושנו, כי יהודה לא נתחייב בכרת הזה שיתפלל עליו כן, כאשר לא הזכיר זה בשאר השבטים, אבל הוא כפשוטו: וזאת הברכה אשר ליהודה.
ועל דרך האמת: ייחד המדה הזאת ליהודה בעבור כי להם המלחמה וממנו המלכות לעולם, והיא העזר מצריו. והוא סוד הכתוב שאמר: ללמדא בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר (שמואל ב א׳:י״ח) – כי הוא הקשת הנראה בענן, שנאמר בה: זאת אות הברית (בראשית ט׳:י״ז).
שמע י״י קול יהודה – יתפלל עליו בצאתו למלחמה כי הוא יעלה בתחלה, ולנגיד ממנו שילחםב באויבי ישראל. וכן אמר יעקב: ידך בעורף אויביך (בראשית מ״ט:ח׳). ואל עמו תביאנו – שישוב לשלום. ידיו רב לו – יהיו רב לו, שלא יצטרך לעזר אחר זולתי עזרת השם, שיענהו בתפלתו. כל הכתוב הזה כדברי אנקלוס, וכן דעת המפרשים.
ועל דעתי: עוד ירמוז למלחמתו הראשונה אל הכנעני שאמר השם יהודה יעלה בתחלה (שופטים א׳:ב׳), ואמר: ידיו רב לו – שיקח מצריו ויכבש מהם ארצות רבות יותר מן הראוי לו בנחלתו. ירמוז שינחיל מנחלתו לשמעון אחיו, והוא שנאמר: מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתםג(יהושע י״ט:ט׳). והנה הזכיר שמעון ברמז עםד יהודה.
א. כן בכ״י פולדה 2, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פריס 222 נוסף כאן: ״את״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שישלחם״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״נחלתן״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״בני״.
AND THIS FOR JUDAH. "And for Judah he said likewise that he live and not die, and further added for him, hear, Eternal, the voice of Judah." This is the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra. But this is not correct in accordance with our interpretation [above on the blessing of Reuben], for Judah was not involved in this [punishment of] extinction1 [making it necessary for] Moses to pray for him, just as he did not mention this in the blessing of the remaining tribes. But the verse is to be understood in its plain meaning: "and this is the blessing for Judah." And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], he singled out the attribute of zoth (this) for Judah because his is the conduct of war and from him shall be royalty forever,2 this being the help against his adversaries. This is the secret of the verse stating, To teach the sons of Judah the bow. Behold, it is written in the Book of Jashar,3 for this is the bow which is seen in the cloud concerning which it is said, 'Zoth' (this) is the token of the covenant.4
HEAR, ETERNAL, THE VOICE OF JUDAH. He prayed for him when he goes out to fight, for it was Judah who was first to go up to fight5and of him came he that is the prince6 to fight the enemies of Israel. And so also did Jacob say, thy hand shall be on the neck of thine enemies.7
AND BRING HIM IN INTO HIS PEOPLE — that he should return [from the fighting] in peace. HIS HANDS SHALL 'RAV' FOR HIM. His hands shall "be sufficient" for him, so that he need no other help except for the help of G-d Who will answer him when he prays, all as written in the words of Onkelos.8 So also is the opinion of the commentators.9 In my opinion he [Moses] further alludes to Judah's first war against the Canaanite concerning which G-d said, Judah shall go up10 first. And he states his hands shall 'rav' meaning that he will annex and conquer from his foes "many" lands, more than are due him as his inheritance. He intimates that Judah will give part of his inheritance to his brother Simeon, this being what is stated, Out of the allotment of the children of Judah was the inheritance of the children of Simeon, for the portion of Judah was too much for them; therefore the children of Simeon had inheritance in the midst of their inheritance.11 Thus Moses mentioned Simeon by allusion together with Judah.
1. For the affair with Joseph, since it was Judah who saved his life (Genesis 37:26).
2. See Vol. I, pp. 586-590.
3. II Samuel 1:18.
4. Genesis 9:17.
5. Judges 1:2.
6. I Chronicles 5:2. Reference is to David.
7. Ibid., 49:8.
8. Onkelos' rendition of the verse is as follows: "Accept, O G-d, the prayer of Judah when he goes out to war, and bring him to his people in peace. His hand will execute punishment upon his enemies, and be [O G-d] his help against his enemies." This entire rendition accords with Ramban's interpretation of the verse.
9. Rashi and Ibn Ezra.
10. Judges 1:2.
11. Joshua 19:9.
וזאת ליהודה – על דרך הפשט וזאת הברכה אשר ליהודה, והוא מה שאמר שמע ה׳ קול יהודה בבואו למלחמה. בתחלה. ידיו רב לו, שיספיקו לו ידיו ולא יצטרך עזר מזרוע בשר. או יאמר ידיו רב לו ידיו יריבו כנגדו. וכתב רש״י ז״ל סמך יהודה לראובן מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם, ודרשו במסכת מכות פרק אלו הן הגולין, כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, מפני הנדוי שקבל עליו, שנאמר (בראשית מ״ד:ל״ב) וחטאתי לאבי כל הימים, אמר משה מי גרם לראובן שיודה יהודה, וזאת ליהודה, מיד שמע ה׳ קול יהודה, מיד עאל אבריה לשפא. ועדיין לא סליק למתיבתא דרקיעא, ואל עמו תביאנו. ועדיין לא הוה ידע למשקל ולמטרי בשמעתא, ידיו רב לו. ועדיין לא הוה ידע לפרוקי קושיא אליבא דהלכתא, ועזר מצריו תהיה. ועדיין עצמותיו מגולגלין בארון, שלא היה בו כח לעלות בישיבה של מעלה, שכן קבל עליו הנדוי בעוה״ז ובעוה״ב שנאמר (שם) כל הימים. ומה שאמר עאל אבריה לשפא, שנדבקו עצמותיו עצם אל עצמו ויקרום עליו בשר מלמעלה. ועדיין לא היה בו כח לעלות, והתפלל עליו ואל עמו תביאנו. ומה שאמר מי גרם לראובן שיודה יהודה, אע״פ שמעשה יהודה אחרון, קבלה היתה ביד משה רבינו ע״ה איש מפי איש שלא הודה ראובן שהוא בלבל יצועי אביו עד לסוף שנים רבים שהודה יהודה חטאו בתמר, ובאותה שעה הודה ראובן שהוא בלבל יצועי אביו, אז יצאו כל אחיו מן החשד.
וע״ד הקבלה וזאת ליהודה, היא מדת המלכות שממנה המלכות לזרע יהודה, והיא הנותנת לו כח הנצוח במלחמותיו, וכן דוד שהוא מזרעו אמר (תהלים כ״ז:ג׳) אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, כי היא מדתו של דוד, וכן הוא אומר (שם צ״ט) ועוז מלך משפט אהב, וכתיב (שם ע״ב) משפטיך למלך תן, ולכך התגבר דוד בכל המלחמות והיה מנצח כל אויביו, ועל כן הזכיר תמיד בשירותיו למנצח מזמור לדוד, יודה להקב״ה כי הוא המנצח האמתי, כי מה שהוא מנצח אין נצוחו אלא מצד המדה ההיא, ולפי שהיה דוד מחזיק במדה ההיא ושפך דמים רבים על כן לא הוכשר לבנות בית הרחמים עד שבא שלמה בנו שהיה איש השלום מחזיק במדת הצדקה, כענין שאמר (שם) וצדקתך לבן מלך.
וזאת ליהודה, "and this for Yehudah;" according to the plain meaning of the text we have to insert the word ברכה, "is the blessing" after the word וזאת "this." He needed the blessing especially since it was this tribe who always was in the forefront in any military encounter between Israel and its enemies. This is why Moses assured Yehudah that God has heard his voice, i.e. his prayer for assistance.
ידיו רב לו, "his (own) hands will fight on his behalf;" he will not even need help from the other tribes. According to Rashi, Reuven and Yehudah are paired as both of them had been guilty of sins and both made public confessions. Makkot 11, referring to Yehudah having been guilty of the (conditional) oath in Genesis 44,32, where he guaranteed the safe return of Binyamin. This was something beyond his power as it needed the agreement of other parties over whom Yehudah had no control, making him guilty of uttering a vain oath. His punishment was that during all the 40 years that the Israelites were in the desert the bones in his coffin kept rolling around. Moses reasoned that the confession of Yehudah (concerning his mistake of sleeping with his daughter-in-law Tamar and almost burning her to death) was what triggered Reuven's confession concerning his misconduct with Bilhah and that therefore he should be credited with this merit so that his bones could find rest. [Tosafot state that although Yehudah's sleeping with Tamar had occurred after Reuven's misconduct so that "how did his confession affect Reuven?" They answer that up until Yehudah's public confession that Tamar was more just than he, Reuven had not confessed publicly, only privately. The letter ו which precedes the word זאת, conceptually links Reuven's conduct and Moses' blessing for him to that of Yehudah. Ed.]
Even though Yehudah's bones had now come to rest, this still did not represent total forgiveness, i.e. he did not have the strength to ascend to heaven unaided, by his own strength. The reason was that the banishment he had accepted for himself in that oath we referred to covered both this life and the life in the world to come, in his own words: כל הימים, "for all times." This is why Moses added the words ואל עמו תביאנו, "and return him to his people." Reuven's public confession cleared his brothers from the suspicion that one of them might have been the one who tampered with the bed of Bilhah.
A kabbalistic approach: When Moses said the words וזאת ליהודה, he addressed the emanation מלכות which is the emanation from which the hereditary dynasty of Yehudah draws its divine input. It is this emanation which gives the kings of Yehudah the power to wage war successfully. Interestingly, David, a king descended from Yehudah, refers to the same emanation as זאת, when he proclaimed in Psalms 27,3: אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, "if war overtakes me, I put my faith in זאת, the emanation from which my forefather Yehudah drew his strength."
The emanation מלכות, sometimes referred to as זאת, is featured repeatedly in the life of David, such as in Psalms 99,4: ועוז מלך משפט אהב, or in Psalms 72,1: משפטיך למלך תן. This is the reason that David was successful in all his many wars. This is also why he never fails to give thanks to the Lord Who was the source of his success. The whole formula למנצח מזמור לדוד, is evidence that David attributed his success to the מנצח, "The One Who grants victory." Just because the kings of Yehudah enjoyed the assistance of the attribute/emanation מלכות, it was doubly important for David to acknowledge that ultimately success is rooted in the Original Cause, in Hashem. Seeing that David's career involved spilling much blood, he was not chosen as the tool to build the Holy Temple which symbolizes peace (Chronicles I 22,8). It was left to his son Solomon, a man of peace, someone who practiced the attribute of צדקה, to build the Temple. This is the meaning of Psalms 72,1 וצדקתך לבן מלך, "and Your clemency to the king's son." [David speaking about the status of his son Solomon, contrasting his own dominant characteristic of משפט, with that of his son, i.e. the characteristic צדקה, Ed.]
וזאת ליהודה – כבר פי׳ הענין בפ׳ ויחי. ד״א לכך כתב וזאת ליהודה מה שאין כן באחרים לפי שנאמר יחי ראובן ואל ימות במלחמה לו׳ זאת הברכה יהיה ליהודה וזהו שנא׳ שמע ה׳ קול יהודה כשילך למלחמה ואל עמו תביאנו שלא ימות במלחמה כפר״מ בשם אבי העזרי.
וזאת ליהודה – זה הברכה שעשה לראובן עשה ליהודה. שהתפלל עליו. במלחמה ולפי שיהודה עולה תחלה במלחמה הוצרך להתפלל עליו במלחמה. ולראובן לפי שהיה עובר בראשון כדכתיב והחלוץ עובר לפניהם ואע״פ שיעקב לא ברך לוי משה ברכו כדפי׳ בפ׳ תשא.
וזאת ליהודה – כלומר וזאת הברכה אשר ברך את ראובן כן ברך את יהודה שעל שניהם התפלל שיצליחו במלחמ׳ על ראובן כדפרישית ועל יהודה לפי שלעולם עולה במלחמה תחלה כדכתיב מי יעלה לנו ויאמר יהודה יעלה ורבו׳ פירשו על עצמותיו שהיו מגולגלין בארון לפי שאמר וחטאתי לאבי כל הימים דאע״ג דנר׳ שהחזירוהו לבנימין שהרי נמנה עם יורדי מצרים ולא עם יוסף ובניו שהיו במצרים מכל מקום קללת חכם אפילו על תנאי היא באה וכן מצינו בפרק שני דמכות בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא ופתח דוד ואמר כל מאן דידע מלתא למהדרי ולא אמר יחנק בגרונו והיה שם אחיתופל ושרא ליה למכתב שם ושדייה על התהום וכתי׳ ויצו אל ביתו ויחנק ובפרק שני דמכות מסיק עוד שאמר משה על שהיו עצמות יהודה מתגלגלין בארון מי גרם לראובן שיודה בפרהסיא על בלבול יצועי אביו יהודה שהודה ברבים על מעשה דתמר וזאת ליהודה בתמיה שמע ה׳ קול יהודה וכו׳ כדאי׳ התם. ושמעון לא ברך כמו שלא ברכו אביו משום מעשה דשכם אמר אתם עכרתם אותי ועוד הוסיף על חטאתו פשע במעשה זמרי ואף על פי שגם לוי היה באותו מעשה דשכם ולא ברכו אביו מ״מ ברכו משה לפי שתקן המעוות בעגל שנא׳ ויאספו אליו כל בני לוי ומיהו נרמזה ברכתו קצת שנא׳ שמע ה׳ קול יהודה.
וזאת ליהודה, ""and this for Yehudah;" i.e. "and this is the blessing for Yehudah. Moses means that the blessing he had just given to Reuven will also apply to Yehudah. He prayed that they both be extraordinarily successful in that war. The reason he also singled out Yehudah for such a blessing was that that tribe usually was always at the head of the army. (Compare Judges 1,2) In that verse G–d had answered t]he people's query who should lead them in war now that Joshua had died. Our sages in the Talmud, tractate Sotah folio 7 state that the bones of Yehudah were rattling in their coffin all the years that the Israelites wandered in the desert, the reason being that he had said to his father Yaakov before obtaining permission to take Binyamin to Egypt, that he would consider himself as having sinned unforgivably against him for all his life if he did not bring him back safe and sound. (Genesis 43,9). Even though it appears at first glance as if Binyamin had descended with the rest of Yaakov's family (Genesis 46,21) when a wise man utters a curse, even a conditional one, it comes true at some time1 (compare Talmud, tractate Makkot, folio 11) The Talmud there describes that at the time when David dug the hole known as shitin, under the site where the Temple would stand in the future, the subterranean waters started rising from the depths and threatened to flood the earth. At that point, when Achitofel did not rule on the subject though he had been openly invited to do so, David reasoned as follows before writing the holy name of G–d on a shard commanding the waters to stop rising. If in the case of a woman suspected of infidelity by her husband, the priest dissolves a parchment with the Holy Name of the Lord in order to help restore marital harmony, when the life of the whole of humanity is at stake, surely I am not only allowed but I have the duty to try and save mankind by that means. (Compare Numbers 5, 11-31) When Achitophel saw that his advice concerning the rebellion of Avshalom had not been followed, he went home and arranged his affairs, and hung himself. (see beginning of chapter 17).2 The Talmud Makkot quoted before comes to the conclusion that Moses when wondering why the bones of Reuven did not rattle in their coffin whereas those of Yehudah, his brother did not, especially since it had been Yehudah's public confession of having fathered Tamar's children which had caused Reuven to also publicly confess that he had committed an indiscretion with Bilhah, and remains with a question, else he would not have commenced Yehudah's blessing with the words he did. He did not bless Shimon, just as his father had also not given him a blessing on his deathbed, as in addition to the deceit and violence at Sh'chem, as the leader of that tribe, Zimri had added to his sin by sleeping provocatively with a Midianite princess, as reported in Numbers 25,6. Although Levi had been Shimon's partner in the killing of the male population of Sh'chem, his descendants had rehabilitated themselves when, to a man, none of them participated in worshipping the golden calf. (Compare Exodus 32,26) Moses at least hinted at a blessing for Yehudah, according to the Talmud in Makkot there.
1. [Yaakov had cursed the anonymous person who had stolen Lavan's t'raphim if he would be found, and although he never found that person Rachel died prematurely on account of that as she had stolen them. Ed.]
2. [Achitofel, according to tradition was the outstanding Torah scholar of his generation, and at one time David's tutor. Ed.]
וזאת ליהודה – כלו׳ וזאת הברכה אשר בירך ראובן כן בירך ליהודה שעל שניהם התפלל שיצליחו במלחמה על ראובן כדפרי׳ ועל יהודה לפי שלעולם הוא יוצא למלחמה תחלה שנאמר יהודה יעלה עולה במלחמה תחלה ושמעון לא בירך כמו שלא ברכו יעקב אביו משום מעשה דשכם דאמר עכרתם ועוד הוסיף על חטאתו פשע על מעשה דזמרי ואע״פ שגם לוי היה באותו המעשה דשכם ולא ברכו אביו מ״מ ברכו לפי שחזר ותיקן המעוות במעשה העגל שנא׳ ויאספו אליו כל בני לוי.
וזאת ליהודה – כתב ר׳ אברהם וכן אמר ליהודה שיחיה ולא ימות והוסיף לו עוד שמע ה׳ קול יהודה. וכתב הרמב״ן וזה איננו נכון כי לא נתחייב בכרת הזה שיתפלל עליו כן כאשר לא התפלל כן על שאר ה׳ שבטים אבל הוא כפשוטו וזאת הברכה אשר ברך ליהודה. אבל למה שמפרשים שלכך ברכו בחיים לפי שפתח בהצלת יוסף תחלה ולכך ברכו שיחיה כשילך למלחמה ויהי מתיו מספר שלא יפקד משם איש אתי שפיר שלכך אמר וזאת ליהודה שגם זו הברכה יהיה ליהודה כי הוא אשר גבר באחיו ויוצא תדיר למלחמ׳ כי גם הוא הציל את יוסף וראוי גם הוא לאותה ברכה:
שמע ה׳ קול יהודה – בצאתו למלחמה כי הוא יעשה בתחלה:
ואל עמו תביאנו – אל המחנה. או תפלה על היוצאים למלחמה בארץ אויב שיחזרו לשלום:
ידיו רב לו – יספיקו לו ידיו ואין צריך למי שיעזור אותו זולתי עזרת השם ית׳ לבדו. ויש אומר לשון מריבה ידיו יריבו לו ובעדו. ויש אומרים כמו וברקים רב מגזרת וימררוהו ורבו. וכתב הרמב״ן שרומז למלחמתו הראשונה אל הכנעני ואמר ידיו רב לו שיקח מצריו ויכבוש מהם ארצות רבות יותר מן הראוי לו בנחלתו רומז שינחיל מנחלתו לשמעון אחיו והוא שנא׳ מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון [בתוך נחלתם והזכיר בני שמעון] ברמז עם יהודה:
וזאת ליהודה, "and this to Yehudah, etc." Ibn Ezra translates the word וזאת, as "and similarly he said to Yehudah, etc." i.e. he too should live on indefinitely and not be diminished in numbers, adding that Hashem should respond to the prayers of Yehudah. [Presumably, Ibn Ezra felt that Yehudah's role in the sale of Joseph and the deception of his father Yaakov also needed forgiveness still. Nachmanides disagrees with the interpretation of Ibn Ezra on this, seeing that Yehudah's sin had not been of the type that the Torah would punish with the karet penalty [generally understood to include destruction of one's soul, Ed.] if it had been committed deliberately and had not been repented properly. This is also, in his opinion, why Moses did not offer a special prayer on behalf of Yehudah, just as he did not do so on behalf of the other tribes whose founding fathers had been involved in the sale of Joseph and the deception of their father. He therefore understands the words וזאת ליהודה as the preamble to the blessing he would forthwith bestow on that tribe. He would receive the latter part of Reuven's blessing also, as he, more than any other tribe needed God's protection against suffering casualties, as this tribe was always leading in the wars Israel fought. He had a merit exceeding that of the other brothers, as it had been he who had saved Joseph from the brothers' demand that he be killed immediately.
שמע ה' קול יהודה!, "Hearken O Hashem to the voice of Yehudah!" when he entreats you whenever he goes into battle, seeing he is at the head of the army.
ואל עמו תביאנו,"and return him to his people;" to the encampment. This verse could also be understood as a general prayer to bring back all those who went out to battle in the enemy's country, to return home safely, unharmed.
ידיו רב לו, "may his hands suffice to fight on his behalf;" may he not have to rely on outside assistance other than the help of Hashem, alone. Some commentators, seeing in the word רב an analogy to ריב, "quarrel, strife," understand the verse to mean that Moses wishes that Yehudah's hands alone should prove equal to any strife he will be involved in. Still other commentators see an analogy to Psalms 18,15 וברקים רב, where the word is used to describe "stunning" blows, by means of lightning. Nachmanides writes that these words are an allusion to the first war against the Canaanites, and are an encouragement to Yehudah to not only worry about conquering his own allotted ancestral territory, but also that allotted to his brethren of the other tribes. In particular, it would be a hint to conquer land beyond that needed by himself, and to cede it to the members of the tribe of Shimon, who, as it turned out were going to be an enclave within the boundaries of the tribal lands of Yehudah. This is borne out by Joshua 19,9 where the members of the tribe of Shimon are described as receiving their share of the ancestral heritage as "within" that of the tribe of Yehudah.
שמע ה׳ קול – ר״ת בגימטריא יהושפט. שהתפלל על יהושפט במלחמת רמות גלעד.
ידיו רב לו – סופי תיבות בגימטריא: דוד.
וזאת ליהודה – מי גרם (ליהודה) [לראובן] שיודה יהודה. אי קשייא היאך גרם לו יהודה, והרי מצינו זמן הרבה קודם מעשה יהודה ששב ראובן מחטאו, כדאשכחן במכירת יוסף שהיה בשקו ובתעניתו, וא״כ היאך גרם לו יהודה שיודה. י״ל אמת הוא כי קודם מעשה יהודה שב, אבל לא הודה לפני אביו אלא משהודה יהודה ואותה הודאה של אחיו לא נקראת הודאה שנ׳ (איוב ט״ו י״ח) אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם.
וזאת ליהודה – זאת הברכה.
קול יהודה – כי כל יוצא למלחמה מתפלל לשם ויהודה יעלה בתחלה.
ואל עמו תביאנו – שישוב מהמלחמה אל עירו ואל עמו.
רב לו – יספיקו לו.
תהיה – לנכח השם.
וזאת ליהודה ויאמר וגו׳ – רוצה לומר: וזאת התפלה גם כן אתפלל לי״י בעד יהודה כי יהודה גם כן היה עתיד לגלות מעל אדמתו ולשוב מספרם מעט והנה נכלל בנימן עמו בזאת התפילה כי יהודה ובנימן היו לעבר אחד והם גלו יחד אך יהודה היה לראש ולזה זכר אותו ואמר שמע י״י קול יהודה ואל עמו תביאנו ואף על פי שכל אחד מידיו רב לו ריב ומדון במה שחטא בעבדו עבודה זרה הנה עם כל זה היה לו עזר מצריו שלא יכלוהו בהיותו גולה תחת ידיהם ולזה גם כן אמר על רוב פזור גלות יהודה והיותו נכון אל הכליון מזה הצד שירצה השם יתעלה קול תפלתו להביאו אל עמו באחרית הימים כשיתקבצו כל השבטים וישובו בארצם.
וזאת ליהודה וגו׳ – אחר שהקדים הבכור לסבה שנזכרה ראה להקדים לכל אחיו את יהודה כי הוא גבר באחיו ולו נתנה המלוכה והנה לפי שהברכה אשר ברכו אינה נראית מושפעת ההצלחות כמו שתאות לשבט המלוכה כמנהג שאר האומות ותשוקתם בהרבות סוסים ונשים וכסף וזהב וכיוצא לזה הקדים לומר וזאת ליהודה כלומר זאת כאשר היא היא אשר תאות לו לפי הכונה וצירוף הברכות אל התורה כמו שאמרנו כי למה שהוא האריה ההולך בראשי הגייסות אל המלחמות ואנשיו מסתכנים מאד לנפשותם כמו שקרה לדוד עם יושבי נוב אשר בילידי הרפה ולחזקיהו וליהושפט מלך יהודה ברמות גלעד כי אז לא יצטרך רק שיצעק אל ה׳ והיא יענהו להחזירו אל עמו שלם בנפשו שלם בגופו כמו שנתברר שם שנאמר ויסורו עליו להלחם ויזעק יהושפט ויהי כראות שרי הרכב כי לא מלך ישראל הוא וישובו מאחוריו (מלכים א כ״ב:ל״ג) הרי שהועילה לו זעקתו לשוב אל עמו שקט ושליו.
ידיו רב לו וגו׳ – ירצה אף על פי שהוא גבור כארי וכח ידיו תעמוד לו עם כל זה עזר מצריו תהיה עד שידעו מלכיו כי מאתך הישועה תמיד ויתכן כי במאמרים הללו האחרונים כלל כל מה שאמרנו.
ובאומרו שמע ה׳ קול יהודה ואל עמו וגו׳ – כוון גם כן אל יהודה עצמו דבעי צלותא להביאו אל עמו ולאסוף נפשו אל אבותיו הקדושים על דרך ויאסף אל עמיו (בראשית כ״ה:ח׳) וזה שהיה בתכלתו נטרד מפני הנדוי כמו שאמרו חז״ל וזה מקום שני שנזכר הענין שכר הנפשיי באלו הברכות.
מפני נדוי שקבל עליו שנאמר וחטאתי לאבי כל הימים. ואעפ״י שנדוי זה על תנאי היה אם לא אביאנו אליך ומסתמא הביאו אליו לקיים תנאו שלא יחול הנדוי עליו אעפ״כ חל עליו מפני שהיה על תנאי שמכאן למדו רבותינו במסכת מכות שנדוי על תנאי צריך הפרה ויהודה חשב שכיון שקיים תנאו אינו צריך הפרה ונכשל בו אבל לא מפני שהיה צריך לכפול תנאו אם אביאנו לא אחטא ואם לא אביאנו וחטאתי וכל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן שיכפול תנאו וההין קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ואפשר לקיימו התנאי בטל והמעשה קיים שא״כ לא היה יהודה טועם בזה ואף בנדוי על תנאי צריך הפרה יש אומרין שיהודה לא טעה כן אלא שאין ההתר מועיל אלא בעד העה״ז אבל בנדוי של הע״ה אינו מועיל כלל ויהודה קבל נדוי בשני עולמות כמו שדרשו רז״ל מקרא דכל הימים ולפיכך היו עצמותיו מתגלגלין ומה שאמרו במכות מכאן שנדוי על תנאי צריך הפרה אינו ר״ל שאם היו מפירין לא היה מופר מ״ט לא הפרו לו אלא שלא היו יכולין להפר לו מפני שנדוי היה גם בעולם הבא ואין ההפרה שמפורין לו בעה״ז מועיל לעולם הבא:
תפלת דוד ושלמה ואסא מפני הכושית והושפט מפני העמונים וחזקיה מפני סנחריב. שכל אלו מזרעו של יהודה הם ובקש משה מהשם שתקבול תפלתם מפני הכושים והעמונים ומפני סנחריב:
דבר אחר שמע י״י קול יהודה כאן רמז לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה. פי׳ הרמב״ן ז״ל כי פי׳ ידיו רב לו הוא שיקח מצריו ויכבוש מהם ארצות רבות יותר מן הראוי לו בנחלתו וירמוז בזה שינחיל מנחלתו לשמעון אחיו והוא שנ׳ מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם והנה הזכיר שמעון ברמז עם יהודה:
ואחרי שזכר הקודם בנחלה מעבר הירדן והקודם במלחמות בהכנסם לארץ שהוא ראובן, זכר יהודה שהוא היה הקודם בנחלה בארץ והקודם במלחמות כי אחרי שראובן שב לביתו ברשות יהושע בן נון ומצותו כמו שמפורסם בספרו. שאלו בני ישראל את פי ה׳ (שופטים א) מי יעלה לנו בתחלה והשיבו השם יהודה יעלה. הנה אם כן נכנס יהודה במקום ראובן ובמעלת קדימתו ולכן נזכר אחריו ונסמכו ברכותיהם לפי ששררת האחד הוא היתה עצמה שררת האחר שנכנס במקומו. האמנם במה שאמר וזאת ליהודה ויאמר שמע ה׳ קול יהודה ואל עמו תביאנו יקשה לי מאד. אם אמרו וזאת ליהודה. ולמה לא אמר כמו שאמר בשאר השבטים וליהודה אמר. ואם אחרי שכבר התחיל ביהודה באמרו וזאת ליהודה. למה הוסיף ויאמר. כי המלה הזאת נוספת. ואין ענין לה בתוך הדברים ואם אמרו שמע ה׳ קול יהודה שלא אמר כן בראובן עם היותו קודם בצבא כי עם היות הלוחמים קוראים אל השם והוא יענם הנה אינו מיוחד במלך כי כל העם יקראו אל השם ג״כ שיושיעם מיד אויב וגם אמרו ואל עמו תביאנו כי מי הבדילו מעמו שיצטרך להתפלל שיביאנו אליו עד שמפני זה פירשו חכמים בספרי שמע השם קול יהודה על תפלת דוד ושלמה ואסא מפני הכושיים. ויהושפט מפני העמונים ולכן חשבתי אני בפירוש ברכת יהודה שהאמת כדברי רבי אברהם שפירש וזאת ליהודה. וכן אמר ליהודה שיחיה ולא ימות. ועוד הוסיף שישמע ה׳ קול יהודה. ומה שתפש עליו הרמב״ן ז״ל כי יהודה לא נתחייב בכרת כמו שנתחייב ראובן לשיתפלל עליו כן כמו שלא זכרו בשאר השבטים. אינה טענה מחייבת כי לא אמר על ראובן שיחיה ולא ימות מפני ששכב את פלגש אביו שהיה ענשו בכרת. כי כבר ראובן נכרת מן העולם קודם ימי משה. אבל התפלל על חייו להיותו קודם במלחמת הארץ שהיו עוברים חלוצים לפני ה׳ שיחיו ולא ימותו שם במלחמה כמו שפירשתי ומאותה בחינה להיות יהודה גם כן עולה בתחלה אחרי ששבו בני ראובן וגד לארצם והיה מהראוי שישתוו בברכותיהם ולא כן שאר השבטים שלא היו באותה קדימה וסכנה הנה אם כן באמרו וזאת ליהודה הכונה בו וזאת הברכה אשר דברתי בראובן תהיה ג״כ ותחול ביהודה כי ענין שניהם אחד בקדימת המלחמות:
ואמנם אמרו עוד שמע ה׳ קול יהודה. פירשו בו שישמע קולו בקוראו אליו במלחמה ושכאשר יצאו כנגד האויבים אל עמו ישיבנו השם וכבר זכרתי מה שבזה מהספק. ולכן אחשוב שאמרו על שמעון ולכן התחיל ויאמר כאלו היא ברכה מחודשת ולפי ששמעון נקרא כן בשביל ששמע ה׳ בקול לאה. אמר כאן אדון הנביאי׳ ששבט שמעון יתנחל עם שבט יהודה ויכנסו שבטו בשבט יהודה ובעמו ויהיה זה סימן טוב אל יהודה ששמע ה׳ המורה על שמעון יהיה דבק עמו כי כן ישמע ה׳ בקולו כמו ששמע בקול לאה. וזה אמרו שמע ה׳ קול יהודה. רוצ׳ לומר שמעון שהוא שמע ה׳ יהיה בקול יהודה. ואל עמו של יהודה תביאנו אל שמעון כלומר שיתנחל שמעון בקרב עם יהודה ושבטו כמו שהוכחתי מן הכתובים למעלה.
ואמרו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה. אם שיפורש בענין הנחלות שידיו של יהוד׳ רב לו לשמעון כי יהודה יכבוש את הארץ לנחלתו ולנחלת שמעון עם העזר מהאלהי וזהו ועזר מצריו תהיה. ואם שנפרשהו על יהודה ושמעון ויאמר ידיו של יהודה יספיקו לו במלחמה והוא לא יצטרך לאחר. האמנם אתה שמעון תהיה עליו בחברתך אתו עזר מצריו ששניכם תלחמו עם הצרים. ואפשר לפרשו על יהודה בלבד שאינו כשאר המלכים שיבקשו עזר ממלכים נכרים כמו שעשה ישראל בשאלו עזר ממצרים כמו שאמר עליו הנביא (ישעיהו ל״א) הוי היורדים למצרים לעזרה. לכן אמר שלא יהיה כן מלכות יהודה כי ידיו יספיקו ויהיו רב לו ואין צורך לו מאחר שיעזרהו כי אם לעזר השם לבדו וזהו ועזר מצריו תהיה. וכן אמרו בספרי מלמד שהתפלל משה על מלכי בית דוד. והנה במה ששבח גבורות יהודה והתפלל על נצחונו הסכים מרע״ה עם יעקב אבינו שאמר גור אריה וגו׳. לא יסור שבט מיהודה וגו׳. והרלב״ג כתב שאמר יחי ראובן ואל ימות כמתפלל על הגלות הראשון גלות ישראל שהגלה תגלת פלאסר מלך אשור נשבטי׳ היושבים מעבר לירדן ואחרי כן הוגלו שאר השבטים ממלכות ישראל על יד שלמנאסר מלך אשור וכלם גלו לחלח וחבור נהרי גוזן וערי מדי. ונכללו כלם בשם ראובן כי הוא הגדול ואליו ייוחס הגלות. והתפלל שלא ימות בקרב האויבים אע״פ שיהיו מתיו מספר שבסוף הענין יהיו עשרת השבטים מספר מועט. והתפלל שלא ימות בקרב האויבי׳. ושאמר וזאת ליהודה. לומר שכזה עצמו התפלל על גלות יהודה וירושלים ועליו אמר שמע ה׳ קול יהודה. רוצה לומר שישמע צעקתם בגלות ואל עמו תביאנו. וזה יהיה בזמן קבוץ גליות שישוב יהודה אל עמו באחרית הימים ואמר ידיו רב לו שהוא מלשון ריב ומדון שרוצה לומר ידיו יריבו להם ומעשיהם בעבודה זרה שעבדו ילחמו כנגדם. ועם כל זה אתה אלהינו רב להושיע עזר מצריו תהיה ותחמול עליו ותשיבהו לעמו אף על פי שידיו ומעשיו לוחמים בו. והפירושים האלה כלן אין ראוי להרחיקם כי כלם נכוחים למבין:
וזאת ליהודה ויאמר וגו׳ – כבר פירשתי שסמכו אצל ראובן לפי שכמו שראובן חטא בענין בלהה וצריך חיים ושיהיה נמנה במנין השבטים. ולזה התפלל ויהי מתיו מספר. כן התפלל על יהודה שאע״פ שחטא בענין ערבות בנימין. שיהיה נכלל בכלל ישראל. כמו שאמר ואל עמו תביאנו. וזהו וזאת ליהודה. כלומר מה שהתפללתי על ראובן. זה עצמו אני מתפלל על יהודה. וכן סמך יהודה לראובן לפי שיהודה נק׳ בעל הודאה במעשה תמר. והוא גרם (ליהודה) [לראובן] שיודה במעשה בלהה. כמאמרם ז״ל כתבתי בפ׳ ויחי שאמרו שלכן סמך יהודה לראובן שנאמר יחי ראובן וזאת ליהודה. אמר משה מי גרם לראובן שיודה יהודה. ובשבילו נטל חיים. לפיכך וזאת ליהודה שתתן לו חיים שתצילהו מאויביו. הה״ד שמע ה׳ קול יהודה. וז״ש אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם. זה יהודה וראובן. להם לבדם נתנה הארץ. ולא עבר זר בתוכם. שהיה לו לברך לשמעון ולוי אחר ראובן. והוא לא עשה כן עיי״ש. וחזר לומר שמע ה׳ קול יהודה לכלול לשמעון עם יהודה. כאומרם ז״ל אין שמע אלא שמעון. וכתיב מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון. וכן אמר שמע ה׳ קול יהודה אחר שהוא בעל הודאה.
ולפי שיעקב נתן לו ההודאה והמלכות. דכתיב יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך. בא האחר והסכים עמו באלו שני הדברים. ואמר שמע ה׳ קול יהודה. אחר שהוא בעל הודאה ואחר שהוא מלך. ואל עמו תביאנו לשלום מן המלחמות. או עם עמו תביאנו שלא יחסר מהם איש. וזה כעין יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר. ידיו רב לו שילחם בידיו ונשכו כמו הארי. ואם לא ועזר מצריו תהיה. ועשה ארבע חלוקות בזה הפסוק כנגד ארבעה מלכים שבאו מדוד. שכתבו בזוהר על פסוק למה אירא עיין בפרשת ויצא. וכן עשה בכאן ארבע חלוקות כנגד ארבע מלכיות. שמע ה׳ קול יהודה בגלות בבל. ואל עמו תביאנו בגלות מדי. נתנבא על מרדכי שכתוב בו דורש טוב לעמו. ידיו רב לו בגלות יון. נתנבא על חשמונאי ובניו הכהנים שינצחו ליון בידיהם שכתוב בהם ופועל ידיו תרצה. ועזר מצריו תהיה בגלות אדום שהם צרים ואויבים. ואחר שאין להם עזר וכח באורך הגלות. עזר מצריו תהיה דכתיב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת. ואולי אמר שמע ה׳ קול יהודה. לרמוז שהמלכים לפעמים נוצחים מצד התפלה. או מצד רבוי העם. או מצד כחם וגבורתם בלי עם. כמו שמשון ויהונתן. או מצד שיש להם עוזרים מצד אחר. לז״א כנגד התפלה שמע ה׳ קול יהודה. וכנגד ריבוי העם אמר ואל עמו תביאנו. וכנגד הכח והגבורה בלא עם אמר ידיו רב לו. וכנגד העוזרים אמר ועזר מצריו תהיה לרמוז שהעוזרים יהיו מצד יד ה׳ ולא מצד אחר. כי שוא תשועת אדם:
וזאת ליהודה – וזאת הבקשה אני מבקש ומתפלל גם על ארץ יהודה, אשר בתוכה נחלת שמעון מפוזרת, שלא ימותו במלחמה, כי יחדיו היו יוצאים למלחמה.
ויאמר, שמע ה׳ קול יהודה – ומלבד מה שאמר ״וזאת ליהודה״, אמר גם כן ״שמע ה׳ קול יהודה״ כשיתפלל במלחמה או זולתה.
ידיו רב לו, ועזר מצריו תהיה – אתה היה ״ידיו״ נלחם בעדו, ותהיה גם כן ״רב לו״ ונוקם נקמתו, וגם כן ״עזר מצריו״ כשילחמו עליו.
וזאת ליהודה, this is also what I request and pray for on behalf of the people residing in the tribal territory of Yehudah that includes the members of the tribe of Shimon who were an enclave within the tribal territory of Yehudah. Let them not die in the wars in which they will be involved. They all go out to war together.
ויאמר שמע ה' קול יהודה, in addition to what Moses had said under the heading of וזאת ליהודה, that whenever this tribe would pray to God either during war or any other occasion
ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה, though his own hands strive for him (during battle), help him against his foes.” I pray that You, God, be his hands, although to all intents and purposes people watching him may credit his own prowess with his victory.” רב לו, an expression of avenging wrong done to him. עזר מצריו, when they are attacking him and he is on the defensive.
וזאת ליהודה ויאמר. וגם ׳זאת׳ הברכה בעצמה שאמר לראובן, אמרה גם כן ליהודה, ׳ויאמר׳ עוד ברכה אחרת מוספת על זה, והיא שמע ה׳ קול יהודה, היינו שתשמע תפילתו בכל עת שיתפלל.
ואל עמו תביאנו – לפי שיהודה היה אריה ועולה תמיד למלחמה, לפיכך נתן לו ברכה כזאת, כגון ׳ואל עמו תביאנו׳, שישוב מן המלחמה וידיו רב לו, ועזר מצריו תהיה.
והוצרך גם כן לו ברכת ראובן כמו מלך, וכן נוהגים לומר ׳יחי המלך׳, לפי שצריך לו שכל המלחמות עוברות על ידו.
[שמעון כלול בתוך יהודה]:
ועל מה שנראה ששכח לברך שמעון, אמר הגאון כי לפי ששמעון היה שבט מועט ויהודה הרבה, נתנו ליהודה בגורלו ארץ נחלה [גדולה] מאוד בינונית או זיבורית, ובתוכן אי אפשר שלא היה מן עידית רצועות הרבה, ואותו העידית נפל לחלקו של שמעון לפי שהיה מועט והעידית שווה הרבה, כמו שפירש גם כן הגאון בפרשת נחלות (במדבר כו נב-בו). נמצא אם כן ששמעון היה חלקו בקרב חלק יהודה, וכשיברך חלק יהודה כולו, נמצא בכלל גם כן חלק שמעון.
וכן1 יפה אמרו (רש״י ע״פ ספרי) באופן הזה שנכלל בברכת יהודה2:
1. ולכן.
2. ׳שמע ה׳ ׳ – רמז לשמעון.
ומפני הנדוי. אף על גב שקיים הדבר, שהרי אמר ״אם לא אביאנו אליך וגו׳ ״ (בראשית מד, לב), ובודאי קיים זה, למדו מכאן במסכת מכות (יא ע״ב) דאף נידוי על תנאי צריך הפרה, ולא ידע יהודה זה, ולפיכך עצמותיו מתגלגלים:
כאן רמז לשמעון כו׳. פירש הרמב״ן, כי ״ידיו רב לו״ יכבוש מצריו נחלה גדולה יותר מן הראוי לו, ורמז בזה שינחיל מנחלתו לשמעון אחיו, וכתיב (יהושע יט, ט) ״מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון״. ולי היה נראה לפרש כמשמעו, שהיה יהודה מתברך בלשון ״שמע״, ולא בלשון ׳האזין׳, לומר כי שמעון שנקרא גם כן על שם ״כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי״ (בראשית כט, לג), נחלתו בתוך נחלת בני יהודה. ולפיכך רמז לשמעון בברכה זאת גם כן, דהוא ״שמע ה׳ קול יהודה״, ונמצאים שרמז כאן ברכת שמעון בתוך נחלתו:
וזאת ליהודה ויאמר שמע ה׳ קול יהודה – רז״ל אמרו (ספרי ל״ג:ז׳) שרמז ברכה לשמעון במ״ש שמע ה׳ גו׳ כי שמע נגזר מלשון שמעון, והדבר צריך ביאור. והקרוב אלי לומר שלמדו זה ממש״כ וזאת ליהודה, שנראה מיותר כי הל״ל וליהודה אמר. אלא כך פירושו, כי בקשת ואל עמו תביאנו, היתה על שמעון כי יעקב אמר לו ואפיצם בישראל, שיהיו ממנו מלמדים ועניים והנפוץ צריך קיבוץ אל עמו כי אע״פ שהיו נפוצים בתוך בני ישראל מ״מ מתוך שהוא נפוץ מפוזר ומפורד ממשפחתו ומבית אביו אינו אצל עמו, ע״כ התפלל עליו יהודה ואמר אנא ה׳ תביאנו אל עמו ומולדתו שלא יהיה נפוץ על פני כל הארץ.
וידוע שלתפלה זו היה גם יהודה צריך, כמובן מתוך שני פירושי רש״י הסובר שתפלת ואל עמו תביאנו קאי על יהודה, ואני אומר שיהודה התפלל תפלה זו על שמעון וכל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה (ב״ק צ״ב), וא״כ אותה תפלה שהתפלל יהודה על שמעון היא שעמדה גם לו וזה״ש וזאת ליהודה אותה תפלה שהתפלל על שמעון עמדה גם ליהודה, וזה״ש ויאמר שמע ה׳ קול יהודה, אותו קול שיתפלל בו על שמעון, ואל עמו תביאנו, ר״ל ליהודה כפשוטו לפי שבאותו קול התפלל על שמעון ע״כ דין הוא שיהיה הוא נענה תחילה ותביא גם אותו אל עמו. ולפי שתפלה זו עמדה לשניהם ע״כ אמר אח״כ ידיו רב לו הוסיף מלת לו כי ברכה זו היתה לו לבדו ולא היה לשמעון צורך בברכת ידיו רב לו. רק ליהודה שהיה מלך היה צריך בברכה זו.
ולא עבר זר בתוכם כו׳. פי׳ ואין זר לדמות להם. אי נמי שסמך ברכת יהודה לראובן ולא בירך לוי אחר ברכת ראובן:
אמר משה מי גרם לראובן שיודה יהודה וכו׳. ואם כן לפי זה וזאת ליהודה הוא בלשון בתמיה. והא דפי׳ מי גרם לראובן וכו׳, הכי פירושו, מי גרם לראובן שיודה בפרהסיא, יהודה, אבל קודם לכן הודה בצנעה, כדפרש״י לעיל בפ׳ וישב (בראשית ל״ז:כ״ט) דראובן היה עוסק בשקו וכו׳. וזה היה קודם מעשה תמר ויהודה, שמע מינה דקודם לזה נמי הודה. אלא על כרחך צריך לומר בצנעה היה עוסק בשק וכו׳, ואחר שהודה יהודה, היה עוסק בשקו אפילו בפרהסיא. וכן תירצו התוספות פרק החובל (ב״ק צב.):
דבר אחר שמע ה׳ קול יהודה כו׳. כי לפי׳ ראשון קשה, הוה לי׳ לומר קבל ה׳ קול יהודה, שאם ישמע אליו ולא יקבל תפלתו מה תועלת יש בשמיעה. לכן פי׳ דבר אחר וכו׳. ויהיה מלת שמע רמז לשם שמעון. ולפי׳ דבר אחר קשה, למה רמז לברכת שמעון בברכת יהודה, ולמה לקח שמעון חלק בתוך נחלת יהודה. לכן פי׳ גם טעם ראשון:
No stranger passed between them, etc. Meaning, that no stranger could compare to them. Alternatively, he juxtaposed the blessing of Yehudah to [the blessing of] Reuvein, and he did not bless Levi after blessing Reuvein.
Moshe said, "Who was responsible for Reuvein's confession? Yehudah, etc." According to this, Now this for Yehudah is an expression of surprise. [I.e., does Yehudah deserve that his bones roll in the coffin?!]. When Rashi explains, Who was responsible for Reuvein's confession? he means, Who was responsible for Reuvein's public confession? because Reuvein had confessed in private beforehand, as Rashi explained earlier in parshas Vayeishev (Bereishis 37:29), that [Reuvein] was occupied with his sack-cloth, etc., which was before the incident of Tamar and Yehudah. This indicates that Reuvein had already confessed. Perforce we must say that he was occupied with his sack-cloth, etc. in private. But after Yehudah had confessed, he was occupied with his sack-cloth even in public. So too answer Tosefos in Perek Hachovel (Bava Kamma 92a).
Another interpretation [of] "Hashem, hear the voice of Yehudah, etc." [Rashi gives two interpretations] because according to the first interpretation, you might ask that it should have said Hashem, accept the voice of Yehudah, because if He [just] heard him but did not accept his prayer, what benefit would there be in listening? Therefore, he gives another interpretation so that the word שמע (listen) hints at Shimon's name. And according to the alternative interpretation you might ask why Moshe hinted at Shimon's blessing [specifically] in Yehudah's blessing? And why did Shimon take a portion [specifically] within Yehudah's inheritance? Therefore he also gives the first interpretation.
שמע ה׳ קול יהודה – פירוש לפי שיהודה חטא במעשה תמר והתודה על חטאו באומרו (בראשית לח כו) צדקה ממני, ביקש משה שיקבל ה׳ קולו בהודאתו. ואמר ענין זה לומר אחריו ואל עמו תביאנו, פירוש לפי מה שכתבנו בפסוק מטרף בני עלית (שם מט ט), כי באמצעות מעשה תמר הוציא טרף אדם שאכל הבליעל, והוא מה שרמז באומרו ידיו, פירוש כח מעשיו רב לו הגדיל וקנה רבנות בתוספת גדר עליון כמו שהארכנו שם.
ואומרו ועזר מצריו תהיה – פירוש שהגם שהרויח פרץ וזרח בכח מעשה תמר, אף על פי כן עדיין לא האירה מלכות בית דוד, כי צריכה לניצוץ הקדושה שעדיין בין האומות והיא רות המואביה, לזה אמר ועזר מצריו תהיה לשון נקבה, גם עזר יורה אל הנקבה, כאומרו (שם ב יח) אעשה לו עזר וגו׳, ועיין מה שכתבתי בפסוק וחטאתי לאבי וגו׳ (שם מג ט).
שמע ה' קול יהודה, "Hearken, O Lord, to the voice of Yehudah." Seeing that Yehudah had sinned in his relationship with Tamar and had confessed his guilt (Genesis 38,26) when he said: "she is more righteous than I," Moses prayed that God should accept his confession. He mentioned this only in order to be able to continue with ואל עמו תביאנו. We have explained in our commentary on Genesis 49,9 (page 424) how the union of Yehudah and Tamar enabled Yehudah to qualify for the description אריה, a fully grown lion. Yehudah's spiritual ascent had been due to his being able to tear himself away from the prey, i.e. from the pools of souls that had been taken captive by the forces of Satan as a result of Adam's sin. In our verse Moses alludes to this when he refers to Yehudah's "hands having performed a mighty deed."
ועזר מצריו תהיה, "may she be a helper against his enemies." the word תהיה, refers to the eventual descendant of Yehudah, Ruth the Moabite, without whom even such illustrious people as Zerach and Peretz could not have guaranteed that he would become the founder of the dynasty culminating in King David and eventually the Messiah. The word עזר, is an allusion to the first female, Eve, who was described by the Torah (Genesis 2,18) as Adam's helper, עזר. Similarly, Yehudah's female descendant Ruth would perform this role in asssuring that he could attain his destiny. Compare also what I have written on Genesis 43,9 (page 347).
וזאת ליהודה ויאמר – כי יהודה ירש את מדת זאת שהוא כלל כל הברכות כמ״ש וזאת הברכה י״ב בפרטות וזאת הוא הי״ג כלל כולם ונגד זאת אמר אשריך ישראל וכן ביעקב כל אלה שבטי ישראל שני׳ עשר וזאת אשר דבר להם אביהם היא הי״ג הכוללת כולם כנגד י״ג מידות וכמ״ש בתחילת זוהר כוס ישועות י״ג נהרי אפרסמון דכיא וי״ח נהרי אפרסמון. וכן בראשית וק״ש וציצית וכן ביצחק ויהי יצחק וכו׳ ויהודה ירש את הכלל כי זה מלכות ישראל וכמ״ש למי כל חמדת ישראל וכמ״ש כי יהודה גבר באחיו.
שמע ה׳ קול יהודה – הוא נגד דוד שהתפלל תמיד כמ״ש יענך ה׳ וגו׳ ישלח עזרך וגו׳ אלה ברכב וגו׳. ולכך התפלל שישמע ה׳ לקולו. ואל עמו תביאנו. הוא נגד שלמה שנטרד ממלכותו והתפלל עליו שישוב לעמו ולא״י ולמלכותו.
ידיו רב לו – בימי אסא ויהושפט וזהו ידיו ב׳ ידים. ראשונה משמים שנאמר ויגוף ה׳ את הכושים (דברי הימים ב י״ד) שניה ע״י בני אדם על הג׳ אומות שבאו עליו.
ועזר מצריו תהיה – בימי יחזקיהו שלא נעש׳ כלל בטכסיסי מלחמ׳ אלא ה׳ עזרום ועוד שמע ה׳ קול יהודה. בבית ראשון.
ואל עמו תביאנו – הוא בית שני שחזר יהודה לארצו משא״כ בעשרת השבטים שלא חזרו.
ידיו רב לו – במלחמת ירושלי׳ לע״ל וכמ״ש (זכרי׳ י״ב ז׳) והושע ה׳ את אהלי יהוד׳ וכמ״ש (שם ו׳) ביום ההוא אשים את אלפי יהוד׳ ככיור אש בעצי׳ וגו׳.
ועזר מצריו תהיה – הוא משיח אחרון במלחמת גוג ומגוג וכמ״ש (יחזקא׳ ל״ח ג׳) הנני אליך גוג וכתו׳ (שם י״ח) והי׳ ביו׳ ההוא ביו׳ בוא גוג וגו׳ ובגמ׳ דרש (מכו׳ י״א ע״ב) שמע ה׳ קול יהודה על איבריה לשפא כו׳ והן מ״ש בתיקון י״ח ארבע סטרין מזרח מערב צפון ודרום. שררך. דא ציון דהוא טבור עלמא. רישא עלמא. רישא למזרח. גופא למערב. דרועין לדרום. רגליו לצפון. ונקודה דאמצעיתא נגד צדיקיא וחסידיא וחכימיא ומארי דאורייתא ונבייא והן הכל בפסוק הזה והן נגד תנ״ך ומשנה וגמ׳ וברייתא והלכה שהוא קבלה ותוספתא והן נגד תורה וחכמה ומצות ומדות ועבודה וכמ״ש בפקדון או בתשומת יד וגו׳ והכל מכוון בפסוק הזה והן נגד ד׳ אותיו׳ השם והדעת כלל הכל וז״ש וזאת הם י״ב שבטי׳ של אבני שוהם והן כלל ישראל ויהודה לקח כלל כולם. ולכן באבני מלואים ואבני שוהם יהודה קודם לכולם וכן בדגלים.
ידיו רב לו – ידיו הוא דרגא עשירית של בעלי תשובה והוא נגד עשרת ימי תשובה והוא נגד ר״ה מלמטה למעלה ולכן עשרה מלכיות עשרה זכרונות עשרה שופרות כי צדיק הוא ח״י עלמין בב׳ שמות עילאין וב׳ שמות תתאין וז״ם כתר כי ביום הזה יכפר בסוד י״ש. תטהרו בסוד כתר וזהו כ״י י׳ הוא בסוד י״ש וכ״ף הוא בסוד כתר. ובסוד לאה ורחל וזהו בסוד מ״ה אבל בסוד ס״ג הוא רחל לבד וכן בסוד ג׳ ההי״ן בג׳ דרגין ודרגא אמצעית כפל בסוד הנה הנם וזהו סוד רחל ולאה. ועזר הוא בסוד כפל כדלעיל.
וזאת ליהודה – אילו היתה מלת וזאת נמשכת למטה, כלומר שזאת שיאמר בסמוך היא ברכת יהודה, היה הכתוב אומר וזאת ליהודה שמע ה׳ וגו׳, או וליהודה אמר כמו שכתוב באחרים, אולם ממה שהוסיף מלת ויאמר יראה, שמאמר וזאת ליהודה שב למעלה על ברכת ראובן, וענינו וזאת הברכה שברכתי לראובן תחול ג״כ על יהודה שלא יכרת שבטו מישראל, כי זרעו ישב על כסא המלוכה ותכון מלכותו כל הימים, וגם הוסיף להתפלל על יהודה ויאמר שמע ה׳ וכו׳:
שמע ה׳ קול יהודה – כשיקרא אל ה׳ בצאתו על האויב, כי הוא יעלה בתחלה, ובספרי אמרו מלמד שהתפלל משה על מלכי בית דוד:
ואל עמו תביאנו – אחרי המלחמה תחזירנו אל מקומו בשלום:
ידיו רב לו – יספיקו לו ידיו וכחו, ולא יצטרך למי שיעזור אותו, כי אם עזרת השם לבדו, וי״מ מלשון מריבה, ידיו יריבו ריבו וינקמו נקמתו, והנה הטעם שלא בירך את שמעון בעבור שאביו הפיצו בישראל, ויתברך גם הוא מברכת שאר השבטים אשר הוא בתוכן, ובפרט בחלק יהודה, כמו שנאמר מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם (יהושע י״ט ט׳), וייחד ברכה ללוי אף שגם עליו אמר הזקן אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, בעבור כבוד אהרן, ועוד כי מברכות השבט הזה יתברך כל ישראל, שהיו קרבנותיו להם לרצון לפני ה׳:
ואל עמו תביאנו – בשלום מן המלחמה, כטעם אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם {במדבר כ״ז:י״ז}, ואין הכוונה לאחר הגלות כדעת האפמאן וגיזניוס, שאם כן היה לו לומר ואל ארצו (לא ואל עמו) תשיבנו (לא תביאנו). {ועוד אם נתנבא על הגלות או אם (כדברי הנ״ל) לאחר הגלות וכתב המקרא הזה, איך אמר ידיו רב לו, והלא מעולם לא עלה על לב ישראל המוגלים בבלה לעשות מלחמה עם שוביהם.}א ואם היה כדבריהם שהברכות האלו נכתבו בימי גלות בבל, איך האריך כל כך בברכת יוסף יותר מכל שאר השבטים? והלא אז כבר היה שבט יוסף אובד בארץ אשור. ואם היה הכותב מירבעם ואילך, איך היה ששִבֵחַ כל כך לוי, וְשִבֵחַ עם זה גם יוסף שהיה שונאו? כי הכהנים והלוים הוכרחו להתרחק מעשרת השבטים (דברי הימים ב י״ג:ט׳){כי י׳ השבטים מנעו מן הלוים חֻקם}.ב
ובמאמר ידיו רב לו, מלת רב משרש ריב, כמו וישלח להם מושיע ורב והצילם (ישעיהו י״ט:כ׳), והנה רב הוא כאן כמו שם דבר, ולפיכך בא בלשון יחיד, אע״פ שידיו לשון רבים, כאילו תאמר ידיו מָגֵן לו, על דרך ורוזנים מִשְחָק לו (חבקוק א׳:י׳).ג
ועזר מצריו תהיה – יהודה יהיה מושיע ורב לעמו, ואתה ה׳ תהיה עזר לו (ליהודה) להצילו מצריו.
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
ב. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
ג. בכ״י לוצקי 673(א), 673(ב) מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״ופ׳ ידיו רב לו – ל׳ רַב ומספיק, כי לא זה הדרך להתפלל שמע ה׳ קולו ולומר אח״כ ידיו מספיקות לו.״
וזאת ליהודה – יהודה הוא השבט שקיבל את מה שנשלל מראובן: ״יתר שאת ויתר עז״, הווי אומר זכות יתר במעמד ובכוח, ומנהיגות העם (עיין שם מט, ג,ח; ופירוש שם). כאן נאמר ״וזאת ליהודה״: האמור בראובן אמור גם ביהודה. ראובן הוא שבט נטול כוח והדר, שהפסיד את כתר המנהיגות, אך גם הוא יזכה להתפתחות חיים הראויים להערכה רבה. הדבר שראובן מוצא בו את הבסיס להתפתחות חייו הוא גם הבסיס לשבט יהודה, אשר הוענקו לו גבורה ומלכות והוא מיועד למנהיגות. כמו ראובן, גם יהודה ימצא רק בתורה את מקור חייו; התורה תהיה הבסיס היחיד לקיום הברכה המיוחדת שמשה הוסיף לו לצורך מילוי תפקידו. רוח התורה תביא לידי כך, שיהודה לא יפעיל את כוחו כדי לזכות בתהילה אלא רק כדי להגן על אחיו השבטים. יהודה ילך לכל מקום שעמו צריך לו, ולא ישתמש בכוח שניתן לו אלא כדי להילחם למען עמו. משום כך הוא נושא עיניו אל ה׳ לפני שהוא יוצא למלחמה, ולכן ה׳ עומד לימינו במלחמותיו.
וזאת ליהודה – ר״ל הברכה של ראובן, הוא ג״כ ליהודה, ואחר ראובן ברך יהודה מפני שממנו מלכות בית דוד וירושלים היתה בחלקו וברכתו הוא מעין ברכת ראובן והיה גם לו הזכות שהציל את יוסף, גם ברך אותו ברכת ראובן מפני שהוא היה ג״כ מהיר כמעשה דתמר וגם הוא המלך ולחם כל מלחמת ישראל, והיה תמיד בסכנה, לכן ברכו ברכה שברך ראובן בברכת החיים שגם הוא היה לו זכות שהציל את יוסף, כמ״ש (שם) ויאמר יהודה מה בצע וגו׳ וישמעו אחיו, וגם היה בעל תשובה, שהודה ברבים, ויאמר צדקה ממני:
ויאמר הוסיף לו עוד ברכה בדרך תפלה, שיעקב אמר עליו גור אריה יהודה על תחלת ימי עליתו שיורה על המלחמות. שעשה דוד בעוד שהיה שאול חי:
כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו – על מלכות דוד ושלמה:
לא יסור שבט מיהודה ומחוקק וגו׳ יהיה אחר החרבן ועל זרובבל וכל הנשיאים, וראשי הגולה שבבבל עד כי יבוא שילה, הוא המלך המשיח, ולא הזכיר יעקב מהמלכים שהיו מרחבעם עד חרבן הבית, שהיו לפעמים נרדפים, ובא משה וקבע להם ברכה:
ויאמר שמע ה׳ קול יהודה – מלכי בית דוד היה בהם הענין להתפלל אל ה׳ דוד ושלמה, יהושפט חזקיה ומנשה, ובקש שיקבל ה׳ תפלתם מפני שהיה לו זכות ששמעו אליו האחים בענין יוסף כמ״ש וישמעו אחיו, וגם שהשמיע קולו בהודאתו במעשה תמר:
ואל עמו תביאנו – אף המלכים שלא ינצחו במלחמותיהם כל כך, אבל ישובו לביתם, ולא יהרגו במלחמה:
ידיו רב לו – שאף אם לא תהיה ממשלתם על כל ישראל, אבל תהי ממלכתם חזקה:
ועזר מצריו תהיה – ולפחות תהיה לו עזר מעט:
וזאת ליהודה: עיקר מדת ׳מלכות׳1 הוא ביהודה.
שמע ה׳ קול יהודה: דמדת ׳מלכות׳2 באה בעזר תפלה, כמו שכתבתי בספר שמות (יד,טו) בפסוק ״מה תצעק אלי״ הוכחה מכמה מקומות שבטוחים היו שיצליחו, ומ״מ התפללו. וכך דרכו של דוד וכל שבטו נוהג, שקודם שיצאו למלחמה היו מתפללים.
וזהו שאמר דוד בראש הקינה על שאול (שמואל ב׳ א,יח) ״ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר״, יבואר להלן פסוק י״ב שהזהיר בשעה זו ללמד קשת וטכסיסי מלחמה. ועדיין יש לבאר מדוע הזכיר דוד ביחוד את הקשת יותר מחרב וכדומה. אלא נכלל בזה עוד כוונה, דידוע, פירוש מאמר יעקב (בראשית מח,כב) ״אשר לקחתי... בחרבי ובקשתי״ – ״בצלותי ובעותי״, ונתבאר במקומו ד״צלותי״3 היינו תפלה קבועה של שמונה עשרה, ו״בעותי״4 הוא בקשה המיוחדת בעת צרה. ואמר דוד, שמעתה יש ללמד בני יהודה להתפלל לפני יציאה למלחמה.
ואל עמו תביאנו: אע״ג שהוא בעצמו5 שלא בעשרה מתפלל, מצטרפת תפלתו לכל עמו שבשדה המלחמה, כמו שכתבתי בפסוק י״ח, וכדאיתא שלהי מסכת ר״ה (לה,א) דשליח צבור מוציא את העם שבשדות, דאניסי, ונחשב בזה תפלת רבים ביותר.
ידיו רב לו: אחר התפלה לא יהיה נצרך כל כך לזרוע עמו אנשי המלחמה, אלא יהי ״ידיו רב לו״ לגבר חיילים.
ועזר מצריו תהיה: כמו שנתבאר לעיל (פסוק ו׳) דאפילו המנצח ועושה גבורה לא ימלט גם הוא מחצים וקשת, על זה אמר ״ועזר מצריו תהיה״ – שיהיה נמלט מצריו בהשגחה פרטית.
1. שהיא ההנהגה הטבעית בהשגחה נסתרת, וכפי שהגדיר רבינו בפסוק ה׳. (ולפי זה מובנת הסיבה לסמיכות יהודה לראובן, עקב הנהגה זו).
2. שהיא ההנהגה הטבעית בהשגחה נסתרת, וכפי שהגדיר רבינו בפסוק ה׳. (ולפי זה מובנת הסיבה לסמיכות יהודה לראובן, עקב הנהגה זו).
3. שנמשל לחרב.
4. שנמשל לקשת.
5. חיילי שבט יהודה.
ואל עמו תביאנו – מן המלחמה, כי הוא יהיה הנבחר להלחם בראש (שופטים א׳:ב׳, כ׳:י״ח).
ואל עמו תביאנו – בספרי פליגי ר״מ ור״י, ור״מ אמר הא כתיב בקברי אשר כריתי לי, לי ולא לאחר עיי״ש, פשוט דפליגי בפלוגתת רשב״ג ורבנן אם לי ולא לזרעי, עיין גיטין ע״ג.
וזאת ליהודה וגו׳ – אמר ר׳ שמואל בר נחמני א״ר יונתן, מאי דכתיב יחי ראובן וזאת ליהודה,1 כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון2 עד שעמד משה ובקש עליו רחמים, אמר, רבש״ע, מי גרם לראובן שיודה – יהודה3 וזאת ליהודה שמע ה׳ קול יהודה, עלו אבריו לשפי,4 לא הוו מעיילי לי׳ למתיבתא דרקיע, אמר, ואל עמו תביאנו, לא הוי ידע למשקל ולמטרי בשמעתא בהדי רבנן, אמר, ידיו רב לו, לא הוי סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא, אמר ועזר מצריו תהיה.5(סוטה ז׳:)
ידיו רב לו – ידיו רב לו – בשעה שהרג את עשו,6 ועזר מצריו תהיה – בשעה שעמד לפני יוסף7 (ספרי).
1. פירש״י אין לך ברכת כל השבטים מתחלת בלשון וזאת חוץ מזו, עכ״ל. וכבר כתבנו בריש אות הקודם מה שנראה לנו כונה אחרת בדיוק דרשה זו, דהוא מה שזכר את יהודה סמוך לראובן קודם ללוי אעפ״י שהיה צעיר ממנו.
2. עצמות כל השבטים העלו ממצרים, והוא שיוסף אמר להם והעליתם את עצמותי מזה אתכם, עם עצמותיכם, והיו עצמות כל השבעים שלדן קיימת, ויהודה אבריו מפורקין ומתגלגלין בארונו מפני שנדה את עצמו בערבונו של בנימין שאמר ליעקב וחטאתי לך כל הימים אפילו לעוה״ב כמבואר לפנינו בפ׳ מקץ, ומהכא נפקא לן בברכות י״ד ב׳ דנדוי של חכם אפילו על תנאי הוא בא.
3. כמבואר בדרשה הקודמת.
4. נכנסו עצמותיו למקום חבורם ששפו משם, כמו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה (חולין נ״ד:).
5. כך משמע לי׳ עזר מצריו, מהחולקים עליו, וכל זמן שלא כיון להלכה עדיין לא נעזר עזרה אמתית.
6. נראה דמרמז להדרשה במדרש שוח״ט סי׳ י״ח דדריש הפסוק ואויבי נתת לי עורף, פסוק זה מדבר ביהודה שהרג את עשו מערפו עיי״ש ובמה שכתבנו בפ׳ ויחי בפסוק ידך בעורף אויבך, דלדעת חז״ל בסוטה י״ג א׳ הרגו לעשו חושים בן דן, עיי״ש בארוכה.
7. נראה דר״ל דמתוך זה שנצב עליו יהודה כצר ליקח את בנימין, מתוך זה גופה נצמחה לו עזר, שע״י זה נתעורר בתומו להתוכח עם יוסף בדברים כבושים היוצאים מן הלב ולא יכול יוסף להתאפק ונתודע להם.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתרי״דחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
Of Levi he said, "Your Thummim and your Urim are with your godly one, whom you tested at Massah, with whom you strove at the waters of Meribah,
א. ‹פפ› ל=פרשה סתומה
ב. עַל־מֵ֥י מְרִיבָֽה =א,ל,ל1?,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 וכך אצל ברויאר ומג״ה וכמו כן בדפוסים וקורן • ברויאר ציין בספק שטעם המרכא בכתר נראית אולי כמו געיה, ו״מי״ מוקפת. אבל יש עוד טעמים כמעט-ישרים כמוהו, ואין צורך להטיל כאן ספק; וגם ה״מקף״ נראה יותר כמו כתם בקלף.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בעודהכל
[פיסקא שמט]
וללוי אמר – למה נאמר לפי ששמעון ולוי שניהם שתו בכוס אחד שנאמר (בראשית מ״ט:ז׳) ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל משל לשנים שלוו מן המלך אחד פרע למלך וחזר והלוה את המלך ואחד לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה כך שמעון ולוי שניהם לוו בשכם כענין שנאמר (בראשית ל״ד:כ״ה) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר לוי פרע מה שלוה במדבר שנאמר (שמות ל״ב:כ״ו) ויעמד משה בשער המחנה ויאמר כה אמר ה׳ שימו איש חרבו על יריכו ויעשו בני לוי כדבר ה׳ וחזר והלוה את המקום בשטים שנאמר (במדבר כ״ה:י״א) פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי שמעון לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה שנאמר (במדבר כ״ה:י״ד) ושם איש ישראל המוכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני לכך נאמר וללוי אמר.
תומיך ואוריך לאיש חסידיך – מי שעתיד ללבוש אורים ותומים.
לאיש חסידיך – למי שנעשו לו חסדים על ידי בניך.
אשר נסיתו במסה – הרבה נסיונות נסיתו ונמצא שלם בכל נסיונות.
תריבהו על מי מריבה – סקיפנטים נסתקפת לו, אם משה אמר (במדבר כ׳:י׳) שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו.
סליק פיסקא
[Piska 349]
"And of Levi he said": Why was this (blessing) said of him (and not of Shimon)? Shimon and Levi drank of one cup, viz. (Bereshit 49:7) "Cursed be their wrath, for it is fierce, and their anger, for it is sore. I shall divide them in Jacob, and I shall scatter them in Israel." This is analogous to (the situation of) two, who borrowed from the king. One paid him back, and borrowed from him again, and the other — not only did he not pay him back, but he borrowed again. Thus, Shimon and Levi: Both "borrowed" in Shechem, viz. (Bereshit 34:25) "And there took, two sons of Jacob, Shimon and Levi, each man his sword, and came upon the city (Shechem) secure, (in that the men were ailing from the circumcision), and they killed every male." Levi paid back what he borrowed in the desert, (in the incident of the golden calf) viz. (Shemot 32:26) "And Moses stood in the gate of the camp, and he said 'Whoever is for the Lord, (let him come) to me!' And there gathered unto him all the sons of Levi, etc." And he returned and "borrowed" from the Lord in Shittim, viz. (Bemidbar 25:11) "Pinchas the son of Elazar the son of Aaron the Cohein turned My wrath away from the children of Israel when he raged My rage in their midst, and I did not consume the children of Israel in My wrath" — whereas Shimon, not only did he not repay the loan, but he went and "borrowed" again, viz. (Ibid. 14) "And the name of the man of Israel who was smitten, who was smitten together with the Midianite woman, was Zimri the son of Salu, chief of a father's house in the house of Shimon."
Variantly (Devarim, Ibid.): "And of Levi, he said: "Your tumim and your urim (are destined) for (Aaron) the man of Your lovingkindness (i.e., the man who practiced lovingkindness with Your children. "whom You proved in Massah": You proved him with many trials, and he was found "complete" in all of them. "You 'embattled' him at the waters of contention" (viz. Bemidbar 20:10-13): You caught him in the toils of libel. (If) Moses said (Ibid. 10) "Hear, now, you fractious ones," what did Aaron and Miriam do? (i.e., what sin did they commit which kept them from entering Eretz Yisrael?)
[End of Piska]
וללוי אמר ר׳ שמעון בן אלעזר אומ׳ בכל מקום הוא מזכיר שמעון ולוי כאחת ששניהן שתו בכוס אחד שנ׳ (בראשית מ״ט:ז׳) ארור אפם כי עז מושלו מלה״ד לשנים שלוו מן המלך אחד לווה מן המלך ופרע למלך וחזר והלוה את המלך ואחד לוה מן המלך לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה כך שמעון ולוי שניהם לוו מן המקום איכן לוה לוי מן המקום בשכם ויקחו שני בני יעקב (שם ל״ד:כ״ה) ופרע למלך איכן פרע לוי למקום במדבר שנ׳ (שמות ל״ב:כ״ו) ויעמד משה בשער המחנה איכן הלוה לוי את המקום בשטים שנ׳ (במדבר כ״ה:ז׳) וירא פינחס בן אלעזר איכן לוה שמעון מן המקום בשכם שנ׳ (בראשית ל״ד:כ״ה) ויקחו שני בני יעק׳ ולא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה איכן לוה שמעון מן המקום בשטים שנ׳ (במדבר כ״ה:י״ד) ושם איש יש׳ המכה:
תמיך ואוריך למה שראוי ללבוש אורים ותומים:
לאיש חסי׳ למי שנעשו לו חסדים על ידי בניך:
אשר נסי׳ במ׳ בכל שנסיתו עמד בנסיונו:
תרי׳ על מי מרי׳ סיקה פנטיון נעשה לאחיו אם משה אמר שמעו נא המ׳ (במדבר כ׳:י׳) אהרן ומרים מה עשו:
And of Levi he said: With perfections and lightsa clothe You the man who is found holy before You; whom You did try in the temptation, and he was upright, and whom You did prove at the Waters of Contention, and he was faithful.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די נפית״) גם נוסח חילופי: ״דנסית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בנסיונה״) גם נוסח חילופי: ״{בנס}יותיה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במי״) גם נוסח חילופי: ״במוי״.
ולשיבט לוי בריך משה נביא ואמר תומיא ואורייא אלבישתא לאהרן גבר דהישתכח חסיד קדמך דנסית יתיה בניסתא והוה שלים בדקתיה במוי מצות רקם ואישתכח מהימן.
And Mosheh the prophet blessed the tribe of Levi, and said, With Perfections and Lights hast You robed Aharon, the man whom You didst find devout before Thee, whom You didst try in the temptation, and he was sincere, and didst prove at the Contention Waters in Rekem, and he was found faithful.
And Mosheh the prophet blessed the tribe of Levi, and said: With the Uraia and Tummaia hast thou clothed Aharon the saint, whom Thou didst try, and he was steadfast in the temptation, and whom Thou didst prove at the Waters of Contention in Rekem, and he was found faithful.
ואמר ללוי: ה׳, אשר הנחלת את האורים והתומים שלך לאיש שהוא ברוך, לאחר שבחנת אותו במקום הניסיון והתנצחת איתו בכגון מי המריבה
וללוי אמראתמיך ואוריך – כלפי שכינה מדבר.
אשר ניסיתו במסה – לא נתלוננו עם שאר המלינים.
תריבהו וגו׳ – כתרגומו.ב
תריבהו על מי מריבה נסתקפתהג לו לבא בעלילה, אם משה אמר: שמעו נא המרים (במדבר כ׳:י׳), אהרן ומרים מה עשו?
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34 נוסף כאן: ״ועל לוי אמר״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 נוסף כאן: ״דבר אחר״.
ג. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165: ״נסתקפת״. בכ״י לייפציג 1: ״נתתקפתה״.
וללוי אמר – means AND OF LEVI HE SAID (not to Levi). תמיך ואוריך YOUR THUMMIM AND URIM – He is addressing God (not Levi).
אשר נסיתו במסה WHOM YOU TESTED WITH TRIALS – [Since this is said in praise of the Levites] we may gather from it that they did not murmur together with the other tribes.
תריבהו וגו' YOU STROVE WITH HIM [AT THE WATERS OF MERIBAH] – Understand this as the Targum has it: ("You put him to the test").
Another explanation of תריבהו על מי מריבה: You sought an occasion against him to come with a pretext, for if Moshe said, "Hear now, you rebels", what sin did Aharon and Miriam commit? (why were they not allowed to enter the land?) Sifre Devarim 349:3).
פס׳: וללוי אמר – א״ר שמעון בן אלעזר בכל מקום שהוא מזכיר שמו 1של שמעון ושל לוי באחת שניהם שותין בכוס אחד שנאמר (בראשית מט) ארור אפם כי עז וגו׳. משל לשנים שלוו מן המלך ממון האחד חזר עוד ולוה מן המלך והשני פרע חובו וחזר עוד והלוה למלך הרי זה משובח. 2שמעון ולוי שניהם לוו מן הקב״ה שנאמר (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו. חזר לו שמעון ולוה בשטים שנאמר (במדכר כה) ושם איש ישראל המוכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני. אבל לוי פרע חובו במעשה העגל שנאמר (שמות לב) ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי. ועוד הלוה את המלך בשטים שנא׳ (במדבר כה) וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו׳ עד ותעצר המגפה מעל בני ישראל לכך הכתוב משבח את לוי. שנאמר וללוי אמר תומיך ואוריך וגו׳ ראויים ללבוש אורים ותומים. לאיש חסידך כענין שנא׳ (תהלים קלב) כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו.
אשר נסיתו במסה – 3שניסיתיו עמך בנסיונו.
תריבהו על מי מריבה – 4שלא נמצא במשה ואהרן שום דבר בעולם אלא מעשת מי מריבה. שנאמר (במדבר כ) שמעו נא המורים:
1. של שמעון ושל לוי כאחת. פי׳ כי שמעון נכלל בברכת יהודה כאמור למעלה ואין שמע אלא שמעון וכו׳ ואח״כ נאמר לוי:
2. שמעון ולוי שניהם לוו מן הקב״ה. שחטאו במעשה שכם:
3. שניסיתיו עמך בנסיונו. הלשון לא ידעתי לכוון ובספרי ה״ג הרבה נסיתיו ונמצא שלם. והיינו שכל הי׳ נסיונות שנתנסו בני ישראל במדבר בכולם לא היה שבט לוי עמהם וכן פירש הרמב״ן:
4. שלא נמצא במשה ואהרן וכו׳. בספרי ה״ג אם משה אמר שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו. ולפ״ז אשר נסיתיו במסה תריבהו על מי מריבה קאי על אהרן אף שהיה לו פתחון פה לומר שלא חטא אעפ״כ קיבל דינו מן השמים בשמחה:
וללוי אמר – ובעבור לוי אמר לשם, כמו: אמרי לי אחי הוא (בראשית כ׳:י״ג).
לאיש חסידך – לאיש שהיה חסידך.
אשר נסיתו במסה – שם, כמו בנסיון. והטעם: שהיה חסיד ולא נמצא בו דופי חוץ מדבר מי מריבה, שכבר הענשתו עליו. גם זה יחזיק פירושי בדבר העגל, כי לכבוד השם עשהו (ראב״ע שמות פירוש ראשון ל״ב:א׳).
וטעם תמיך ואוריך – שיהיוא לו תמיד ולזרעו.
א. כן בכ״י ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: שהיו.
AND OF LEVI. U-le-levi amar (and of Levi he said) is to be interpreted, And of Levi1 he said to God.2 Compare, say of me (li):3He is my brother(Gen. 20:13).
WITH THY HOLY ONE. Le-ish chasidekha (with Thy holy one) means to the man who is Your holy one.4
WHOM THOU DIDST PROVE AT MASSAH. Massah is a noun. It means a test.5 The meaning of our clause is: Aaron was pious. Aside from the incident at Meribah,6 for which You already punished him,7 no unseemly thing was found in him.8 Also, this verse9 supports my interpretation regarding the incident of the calf, that is, that Aaron made the calf for God's glory.10
[THY THUMMIM AND THY URIM.]11 This means may Thy Thummim and Thy Urim always be his12 and his seed's.13
1. U-le-levi is to be rendered, and of Levi, not and to Levi.
2. He said, which is all the text provides, is short for he said to God.
3. Here too the word li is to be rendered of me, not to me. See Ibn Ezra on Gen. 20:13 (Vol. 1, p. 213).
4. Le-ish chasidekha (with Thy holy one) literally means to the man Your holy one. Hence Ibn Ezra's comment.
5. According to Ibn Ezra our clause should be rendered, whom Thou didst prove with a test. Massah is also the name of a place. Hence Ibn Ezra's comment.
6. Num. 20:1-13.
7. Ibn Ezra's interpretation of With whom Thou didst strive at the waters of Meribah.
8. Otherwise they would be mentioned here.
9. In additions to other proofs.
10. Our verse implies that the only sin that Aaron committed was the one at Meribah. Had Aaron sinned in making the golden calf, then that sin would have been mentioned. Furthermore, if Aaron had made an idol Moses would not have referred to him as ish chasidekha. See Ibn Ezra on Ex. 31:18 (Vol. 2, pp. 653-663).
11. That is the meaning of Thy Thummim and Thy Urim be with Thy holy one.
12. Aaron's.
13. Aaron and his descendants.
וללוי אמר – ועל לוי אמר בפרשה זו. ואף על פי שיעקב לא בירך לוי, משה ברכו, שהרי בני שבטו היו.
ועוד שכשלא נכשלו בעגל – זכו לברכה, כמו שאמר להם משה: ולתת עליכם היום ברכה (שמות ל״ב:כ״ט) – היום תזכו לברכה, שתתברכו כמו שאר השבטים. שמעתי.1
תומיך ואוריך – שכל ישראל צריכים להם, והם: משפט בני ישראל (שמות כ״ח:ל׳).
מסרת לאיש חסידיך – שהיוא כולם חסידים, ולא נכשלו בעגל.
אשר ניסיתו במסה תריבהו על מי מריבה – שלא נמצא בו עון אחר אלא אותו של אותו סלע, שלא פירשו דבריהם. וכאן מוכיח כדברי (ר״י בכור שור במדבר כ׳:ח׳, דברים ל״ב:נ״א), שאותו דויהי בשלח (שמות י״ז:ו׳) הוא הסלע שנכשל בו משה ואהרון, דהתם כתיב: ויקרא שם המקום מסה ומריבה (שמות י״ז:ז׳), והכא כתיב: אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. והתם כתיב: והכית בצור (שמות י״ז:ו׳), ולפיכך אני אומר: שלא הקפיד הקב״ה אלא על שלא פירשו דבריהם. ועוד: כדברי האומר דעל שהכה הקפיד, אהרן לא הכה. אבל לפרש היה עליו כמו על משה.
א. כן בפענח רזא כ״י אוקספורד 103 בשם ר״י בכור שור, ובספר הג״ן שלא בשמו. בכ״י מינכן 52: שיהיו.
וללוי אמר – TO LEVI HE SAID – And about Levi he speaks in this section. And even though Yaakov did not bless Levi, Moshe blessed him, since they were members of his own tribe.
And additionally when they did not stumble with the golden calf, they merited blessing, as Moshe said to them: “to give upon you today a blessing” (Shemot 32:29) – Today you merit blessing, that you shall be blessed like the rest of the tribes. I heard.
תומיך ואוריך – YOUR TUMMIM AND YOUR URIM – which all of Israel needs, and they are: “the judgment of the Children of Israel” (Shemot 28:30).
You gave over לאיש חסידיך – TO YOUR DEVOTED MEN – That they were all devoted, and did not stumble with the golden calf.
אשר ניסיתו במסה תריבהו על מי מריבה – WHOM YOU TESTED AT MASSAH WITH WHOM YOU STROVE AT THE WATERS OF MERIVA – That no other sin was found in him except that of the rock, for they did not clarify their words.1 And this proves my position (R״Y Bekhor Shor Bemidbar 20:8, Devarim 32:51), that the [rock] in VaYehi BeShalach(Shemot 17:6) is the rock through which Moshe and Aharon stumbled, for there it is written: “He named the place Massah and Meriva” (Shemot 17:7), and here is written: WHOM YOU TESTED AT MASSAH WITH WHOM YOU STROVE AT THE WATERS OF MERIVA. And there it is written: “And you shall hit the rock” (Shemot 17:6), and therefore I say: The Blessed Holy One was only particular that they did not clarify their words.2 And more: According to those who say that He was particular that he struck [the rock], but Aharon did not strike [it]. However, it was his obligation to clarify [his words] just as it was Moshe’s.
1. See R"Y Bekhor Shor's comments on Bemidbar 20, that Moshe's sin lay in saying: "Shall we bring you water out of this rock?" Expressing himself through a rhetorical question led the nation to think that Moshe himself was unsure whether the rock would actually bring forth water.
2. As R"Y Bekhor Shor identifies the story of Moshe's sin in Bemidbar 20 with the incident of striking the rock in Shemot 17, he notes that one cannot say that Moshe's sin lay in striking rather than speaking to the rock, for in Shemot it states that Hashem actively commanded him to smite the rock. Thus, the sin must lie in Moshe and Aharon's not clarifying their words, as above.
וללוי אמר – לפני הקב״ה.
תומיך ואוריך – ראויים לאיש חסידיך – לבני לוי לכהנים.
אשר ניסיתו במסה – לא במסה ומריבה, אבל כל הנסיון קרוי מסה, וזו היא במעשה העגל שנאמר: מי לי״י אלי ויאספו אליו כל בני לוי (שמות ל״ב:כ״ו).
תרבהו על מי מריבה – כל עון שנמצא בו בלוי, זהו על מי מריבה של משה ואהרן.
וללוי אמר וגו׳ – אותם שנתנו האורים והתומים לשאת על לבו כבר הוא איש חסיד.
אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה – ואף על פי כן הוא אומר:
וללוי אמר וגו', "and of Levi he said, etc." Moses referred to the Levite (singular) who had been chosen to wear the breastplate with the Urim and Tumim, (the High Priest of the people) evidence that he was considered a pious individual, and whom God had put to a test repeatedly, although he had failed a test by the Lord at Massah/Merivah, he had nevertheless qualified to become so holy that he was not allowed to defile himself even if it had been to bury his father or mother. [The High Priest in any generation is not allowed to cause himself to become ritually defiled except when a corpse has no one else who could bury him without delay; Leviticus 21,11) Ed.],
וללוי אמר – עשר אמירות בענין נגד עשרה מאמרות לומר כי בשביל השבטים העולם נברא.
תומיך ואוריך לאיש חסידך – דברים שכל ישראל צריכין להן מסרת לאיש חסידך, שהיו כולם חסידים, ולא נכשלו בעגל.
אשר נסיתו במסה – שלא פירשו דבריהם.
תריבהו על מי מריבה – פי׳ כל סרחונו של לוי אינו אלא במי מריבה בלבד.
וללוי אמר – על לוי אמר. לשון רבינו שלמה,א וכן דעת המפרשים. והוא כלשון: אמרי לי אחי הוא (בראשית כ׳:י״ג), וישאלו אנשי המקום לאשתו (בראשית כ״ו:ז׳), והרבה כן.
ולפי דעתי: כי בעבור שהזכיר משה בברכתו שם ראובן ויהודה: יחי ראובן, קול יהודה, ולא יזכיר שם שאר השבטים בברכתם, יזכיר הכתוב: וללוי אמר, לבנימןב אמר (דברים ל״ג:י״ב), יגיד כי השבטים לפניו, ויקרא ללויג וישיםד עיניו עליו, ויאמר: תומיך ואוריך. וכן בכל שבט ושבט פנים בפנים יברך אותם.
אשר נסיתו במסה – שנסית אותו בנסיון. והטעם: שהיהה חסיד בכל אשר נסית אותו, ולא נמצא בו דופי חוץ ממי מריבה, שכבר הענשתו עליו, גם זה יחזיק כי העגל לכבוד השם עשהו. לשון ר׳ אברהם.
ובסיפרי (ספרי דברים ל״ג:ח׳): אשר נסיתו במסה – הרבה נסיתו ונמצא שלם בכל הנסיונות. תריבהו על מי מריבה – סיקופים נסתקפת לו על מי מריבה, אם משה אמר: שמעו נא המורים (במדבר כ׳:י׳), אהרן ומרים מה עשו.
והנכון בעיני בדרך הפשט: כי במסה כפשוטו הוא המקום אשר נסו השם ברפידים. יאמר: תומיך ואוריך יהיו לעולם לאיש חסידיך ולזרעו אחריו אשר נסית אותו במסה, כאשר חטאו בני ישראל וינסו את השם על המים, ולא היה בתוך העדה הנועדים1 שם על י״י, כי האמין בשם ובדברו שיוציא להם מים מצור החלמיש (דברים ח׳:ט״ו). ובפעם השנית תריבהו ותעניש אותו על מי מריבה של ישראל, כי בעבור מריבתם היה עליו העונש, ולא שמעל הוא בי״י, כי גם מתחלה האמין כי אתה ההופכי הצור אגם מים (תהלים קי״ד:ח׳), אף כי בפעם הזאת שכבר ראה כן. ירמוז משה כי החטא ההוא היה מפני העם, כי בעבור מריבתם חשבו משה ואהרן שיצטרכו לעשות מה שעשו שמא נסתלקה השכינה בעבור ענשם, והוא שנאמר: ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם (תהלים ק״ו:ל״ב). וטעם: תריבהו על מי מריבה – כמו: ריבה י״י את יריבי (תהלים ל״ה:א׳), ששלמת לו משפט הריב אשר רבו בני ישראל את י״י.2
ויתכן שיהיה פירושו כמו שאמרו בסיפרי, שהם סיקופים, כלומר: עלילות. ירמוז למיעוט החטא וגודל העונש, כדרך: בקרובי אקדש (ויקרא י׳:ג׳). וכן דעת אנקלוס שאמר: דניסיתוהי בניסיתא והוה שלים בחנתוהי על מי מצותא ואישתכח מהימן, כלומר שכבר נסית אותו במסה והיה שלם מריב בני ישראל ומנסותם את י״י, וכיון שהיה שלם בפעם הראשונה כל שכן בשנייה שהיה מאמין בדבר השם, ובחנת לבו על מי מריבה ומצאת לבבו נאמן לפניך3 כי גלוי וידוע לפני כסא כבודך שהוא מאמין בך ובדברך, אבל בשביל ישראל היה העונש עליו, כמו שפרשתי בפסוק: גם בי התאנף י״י בגללכם (רמב״ן דברים א׳:ל״ז).
UL'LEIVI' HE SAID – "and 'of' Levi1 he said." This is Rashi's language, and it is also the opinion of the commentators.2 It is like the expressions: say 'li' (of me):. he is my brother;3and the men of the place asked him 'l'ishto' (about his wife).4 There are many such examples. In my opinion [the expression here is to be understood literally: "and 'to' Levi he said"] because Moses had mentioned the names of Reuben and Judah in his blessing [of them], saying, Let Reuben live,5the voice of Judah,6 but he did not mention the names of the other tribes in [the text of] their blessings. Therefore Scripture states, And to Levi he said, To Benjamin he said7 [in order to make it clear to whom he was addressing his blessing]. This indicates that the tribes were facing him [Moses], and he called Levi and put his eyes upon him and said, thy Thummim and thy Urim.8 Similarly he blessed each tribe face to face.
WHOM THOU DIDST PROVE 'B'MASSAH' — "that You tested him by trial.9 And the purport thereof is that Levi was scrupulous in whatever You tried him with, and no reproach could be found in him except [for the affair at] the waters of Meribah, for which You have already punished him [by depriving Moses and Aaron of the right to enter the Land]. He made the calf,10 however, [on the wrong assumption that it was] for the glory of G-d [and therefore, because it was a mistake rather than an intentional sin, Moses did not mention it here]." This is the language of Rabbi Abraham ibn Ezra. And in the Sifre it is stated:11 "Whom Thou didst prove 'b'massah' — You tested him many times and he was found perfect in all trials. With whom Thou didst strive at the waters of Meribah. Unfounded charges were turned against him [Aaron] at the waters of Meribah. If Moses said, Hear now, ye rebels12 [for which he was punished], what did Aaron and Miriam do?"
In line with the plain meaning of Scripture, it seems to me that the correct interpretation is that b'massah simply refers to the place where the people tested G-d, in Rephidim [which was subsequently renamed Massah u'Meribah].13 The verse [here] states: "Your Thummim and your Urim14 will forever be with your holy ones, with his seed after him, whom Thou didst prove at Massah when the children of Israel sinned and tested G-d concerning water.15And he [the tribe of Levi] was not among the company of them that gathered themselves against the Eternal16 because he believed in G-d and in His word that He will bring them forth water out of the rock of flint.17 On the second occasion You strove with him and punished him [by decreeing that Moses and Aaron would die in the wilderness] at the waters of 'Meribah' [i.e., 'the quarrelling'] of Israel, for it was on account of their [Israel's] striving that the punishment came and not that he [Aaron] trespassed against G-d — for he believed from the start, as well, that it is You who turned the rock into a pool of water, [the flint into a fountain of waters].18 Surely [Aaron believed] this [second time at Kadesh] after already having seen it [at Rephidim]." Moses thus intimates that that sin was the fault of the people, for, because of their strife, Moses and Aaron thought that they were required to act the way they did, since the Divine Glory might have departed as an outcome of their punishment, this being what is stated, They angered Him also at the waters of Meribah, and it went ill with Moses because of them.19 And the meaning of 't'riveihu' (with whom Thou didst strive) is similar to the expression 'rivah' (strive), O Eternal, with them that strive with me,20 the verse here meaning: "You have paid him [i.e., Aaron] the consequence of the strife which the children of Israel strove with the Eternal.21 It is possible that its meaning is as the Rabbi said in the Sifre [quoted above]22 that these are references to s'kufim, that is, unfounded charges. He alludes to the insignificance of the sin and the severity of the punishment, similar to, through them that are nigh unto Me I will be sanctified.23 Such also is the opinion of Onkelos who rendered the text here: "Whom You tested with trials and he was [found to be] perfect," the trials being the strife of the children of Israel and their testing of the Eternal. However, since he was found perfect the first time [at Rephidim], surely he believed in the word of G-d on the second occasion. You tried his heart at the waters of Meribah — and foundest his heart faithful before Thee,24 for "it is revealed and known before the throne of Thy Glory"25 that he [Aaron] believes in You and in Your word. But the punishment came upon him because of Israel, as I have explained on the verse, Also the Eternal was angry with me for your sakes.26
1. Literally: ul'Levi means "and 'to' Levi." But Rashi translates the prefix lamed here, as "of."
2. Ibn Ezra.
3. Genesis 20:13. Here, too, the word li, literally: "to me," is interpreted as "of me."
4. Ibid., 26:7. Here also, the word l'ishto, literally: "to his wife," means "of his wife."
5. Above, (6).
6. (7).
7. Further, (17).
8. In (8) before us.
9. The word massah is thus not a name of a place (Exodus 17:7), but "test, trial." This is Ibn Ezra's interpretation. Ramban will explain that the word is the name of a place.
10. In our version of Ibn Ezra the text reads: "This also strengthens my interpretation in the matter of the calf etc." In other words had the calf been intended for true idol-worship, Moses would have added here the affair of the calf, too.
11. Sifre, Brachah 349.
12. Numbers 20:10.
13. Exodus 17:7.
14. See ibid., 28:30 (Vol. II, pp. 480-483). This is a reference to the High Priesthood, for it was the High Priest who wore the breastplate in which were the Urim and Thummim (ibid.).
15. See ibid., 17:2.
16. Numbers 27:3.
17. Deuteronomy 8:15.
18. Psalms 114:8.
19. Ibid., 106:32.
20. Ibid., 35:1.
21. Numbers 20:13.
22. Sifre, Brachah 349.
23. Leviticus 10:3.
24. Nehemiah 9:8.
25. Berachoth 60b.
26. Above, 1:37.
וללוי אמר – ובעבור לוי אמר, ועם הקב״ה ידבר. ואמר לאיש חסידך – כנגד אהרן אחיו. אשר נסיתו במסה – בנסיון, או שם מקום.
תריבהו על מי מריבה – הוא חטא הצור, שלא נמצא בו חטא אחר. ולא הזכיר חטאו במעשה העגל, וזה יורה שלא היתה כוונתו אלא לשם שמים, שאילו חטא בו היה מזכירו כאן בכלל חטא מי מריבה. ומה שהקדים התומים לאורים ואין דרך התורה בכך אלא להקדים האורים לעולם מפני שהם עיקר השמות, אבל הקדים אותן להורות שאין אלו בלתי אלו כי שניהם שלמות הענין, וכבר הזכרתי ענינם במקומו, והוא דעת הרמב״ן ז״ל כי היתה מדרגה ממדרגות רוח הקדש, והכהן המלובש בחשן אשר אורים ותומים נתונין בין כפליו היה מתלבש באלו ברוח הקדש, ומזה תרגם אונקלוס תומיא ואוריא אלבשתא, כענין (דברי הימים א י״ב:י״ט) ורוח לבשה את עמשי.
ודע כי ארבע מדרגות הן בנבואה, בת קול אורים ותומים רוח הקדש נבואה, וכלן מדרגות חלוקות זו למעלה מזו וכלן נמשכות מן המדה הנקראת צדק, וזהו (איוב כ״ט:י״ד) צדק לבשתי וילבשני.
והנני מבאר לך בכאן ארבע מדרגות הללו, הראשונה בת קול, ויש סוד במה שאמרו בת קול ולא אמרו בן קול, וכן במה שאמרו זה בנה אב, וכן בנין אב משני כתובים, ולא אמרו זה בנה אם או בנין אם, וכן במה שאמרו עוד יש אם למקרא ולמסורת ולא אמרו יש אב, כי הכל נאמר בהשגחה מכוונת וחכמה יתירה, וחכמי האמת שכל דבריהם מיוסדים על אדני החכמה וספיר גזרתם קבלו כן מן הנביאים עד משה מסיני. ובאור הענין כי בנין אב לא נזכר בשום מקום מהתלמוד אלא על פסוק מפסוקי תורה שבכתב, וא״כ ראוי להם להזכיר בזה לשון אב ולומר זה בנה אב או בנין אב, כי כל פסוק ופסוק הוא בנין האב יתעלה ששמענו התורה מפיו מתוך האש, וכענין שכתוב (דברים ד׳:ט״ו) ביום דבר ה׳ אליכם בחרב מתוך האש ולא היה ראוי שיזכירו בו לשון אם, אבל כשאמרו יש אם למקרא ולמסורת שהוא דבר נמסר מעסק תורה שבעל פה הזכירו אם ולא אב. וכן בכאן בבת קול שהזכירו בת ולא בן מוכרח היה, לפי שהקול הזה המגיע לאזני השומע הוא נמשך מאותו הקול שכתוב בו (שמות ט״ו:כ״ו) והיה אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלהיך, וכן עוד (במדבר ז׳:פ״ט) וישמע את הקול מדבר אליו, והקול הזה הנשמע יקרא בת לפי שהוא נמשך מאותו קול, וזהו לשון בת קול. ועוד לטעם אחר נמרץ הוצרכו לומר בת קול כי היה הקול יורד לאזני השומע כמדת הכסא שהוא רחב מלמעלה וקצר מלמטה כי כן דמות כסא הכבוד וכן צורת האש של מעלה רחבה למעלה וקצרה למטה, וזהו לשון בת קול שהיה הקול יוצא כמדת הכסא. ובת קול זה היה נשמע תמיד לחכמי התלמוד ולחסידי הדורות בזמן בית שני שהיו משתמשין בבת קול אחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים. המדרגה השנית אורים ותומים, שהם שמות הקדש שהיו מורים על עצם אספקלריא שאינה מאירה אשר מתוכה התנבאו הנביאים כלן, הם המעידים על אמתתה, ורמז זאת בלשון האורים שהם עיקר השמות שהוא עולה למספר שם השכינה, הוא שכתוב (ויקרא ח׳:ח׳) ויתן אל החשן את האורים ואת התומים, וכשתתקרב אל שתי מלות את האורים אז תראה אור ונוסף עליו אחד להעיד על יחודו כי הוא הנרמז בד׳ של אחד.
המדרגה השלישית רוח הקדש, והיא המדה העשירית במדות הנביא, הזכרתים כבר בפסוק (דברים כ״ג) ונשמרת. וענין רוח הקדש הוא שימצא האדם בעצמו לב רחב ויזדמנו בפיו דברים נפלאים ויגיד העתידות ולא יתבטלו הרגשותיו כלל, אבל יוציא הדברים מפיו כפי מה שישים בפיו רוח הקדש, והוא אינו יודע מאין באו לו הדברים.
המדרגה הרביעית נבואה, והוא שיגיד העתידות בבטול כל הרגשותיו וישאר מופשט מן החומר וכל כליו ויתיחד עם השכל הזך לבדו, ואז יראה האור הבהיר במראות ודמיונות בחלום או בהקיץ, ואין להאריך בכאן כי כבר הזכרתי כל זה בארוכה בספר חשן משפט.
אמנם דעת הרמב״ן ז״ל באמרו כי היא מדרגה ממדרגות רוח הקדש, כי רוח הקדש גדולה מכלן וסדר המעלות לדעתו מלמעלה למטה כך הם, רוח הקדש נבואה אורים ותומים בת קול, רוח הקדש היא החכמה שהיא רוח נמשך מן הקדש שהוא המקור העליון, וכן כתיב (שמות ל״ה:ל״א) וימלא אותו רוח אלהים בחכמה.
וכן תמצא בספר יצירה, אחרת רוח אלהים חיים ברוך ומבורך שמו של חי העולמים קול ורוח ודבור וזהו רוח הקדש. קרא החכמה רוח אלהים חיים ומנאה ראשונה לענין ההשגה ואמר שהיא רוח הקדש, נבואה יסודה מן השם המיוחד, אורים ותומים בלמודי ה׳ למטה מן הנבואה ולמעלה מבת קול, בת קול בשכינה, וכל המעלות כלן נמשכות הן מן השכינה. נמצאת אומר רוח הקדש שהיא החכמה למעלה מן הנבואה שיסודה בשם המיוחד, והנבואה למעלה מאורים ותומים שהם למודי ה׳, ואורים ותומים למעלה מבת קול, בת קול האחרונה ולמטה מכלן, ולכך אין משגיחין בבת קול לסתור דברי הנבואה. ומה שאנו קורין הנבואה רוח הקדש לפי שהוא המקור שכל המעלות משתלשלות ממנה, והבן זה.
לאיש חסידך. כל כהן גדול שבשבט לוי יקראנו חסיד בעבור שהוא מושך כח ממדת החסד שהיא מדתו של כהן והוא המברך לישראל בשם המפורש שנאמר (במדבר ו׳:כ״ג) כה תברכו, כי הוא ממשיך הברכה ממדתו אל המדה העשירית הנקראת כה שהיא מדת הדין, שנאמר (שמות ז׳:ט״ז-י״ז) והנה לא שמעת עד כה, וסמיך ליה בזאת תדע, ועם זה היה העולם מתברך מברכתו של כהן, וזהו שכתוב (תהלים קמ״ה:י׳) וחסידיך יברכוכה, יברכו כה, וזה מבואר.
וללוי אמר, "and concerning Levi, he said:" The preposition ל in the word וללוי must be understood as בעבור, "for the sake of;" Moses is addressing God in this verse. He adds the words לאיש חסידך, "for Your pious one," referring to his brother Aaron. He continues with אשר נסיתו במסה, "whom You have tested at Massah," referring either to the incident at the waters of strife which was the only time Aaron had ever failed. Alternatively, Moses referred to the location Massah formerly known as Refidim [it is not clear to me how Aaron was involved there. Ed.]
תריבהו על מי מריבה, "You strove with him at the waters of מריבה; "a reference to the sin involving the striking of the rock instead of speaking to it. This was the only sin Aaron had ever been guilty of. Moses did not mention Aaron's involvement in the sin of the golden calf, seeing Aaron's intentions at that time had been 100% honourable. If Moses had entertained the slightest doubt about Aaron's sincerity at that time, he surely would have mentioned it now in order to ask forgiveness for that sin.
The fact that Moses uncharacteristically mentioned the תומים here before the אורים, needs analysis. The Torah always mentions the אורים ahead of the תומים. The reason is that they represent the principal names of Hashem. The reason Moses reversed the sequence here is to make plain that they are mutually interdependent, that the אורים, though preceding the תומים, are a totally ineffectual tool for communicating with Hashem unless they are accompanied by the תומים. I have explained this in greater detail in my commentary on Exodus 28,30. This is also the opinion of Nachmanides. They are perceived as representing a certain level of Holy Spirit; any High Priest who wore these folded over parchments inside the folds of His breastplate was equipped with this level of Holy Spirit while wearing same. This is what prompted Onkelos to translate the words תומיך ואוריך לאיש חסידך, as תומיא ואוריא אלבשת לגבר דאשתכח חסידא, "I dressed a man who is pious in Your Urim and Tumim." The matter is similar to what we read in Chronicles I 12,19: "and a spirit 'dressed' (seized) Amashai."
There are four distinct levels of prophecy. Bat Kol, Urim veTumim, Ruach haKodesh, and full-fledged prophecy. They are listed here in ascending order, but all of them are derivatives of the emanation tzedek; this is the meaning of Job 29,14: "I clothed myself in righteousness and it robed me; Justice was my cloak and turban."
Let me explain something about the differences between the four levels of prophetic power I have listed. There is a mystical element to the phenomenon known as בת קול which accounts for the name בת קול as opposed to the masculine בן קול. Similarly, there is a mystical reason why the Talmud speaks frequently of בנה אב to describe an exegetical method more familiarly known to us by a masculine expression, i.e. בנין אב (in the Baraitha de Rabbi Yishmael which we recite in our daily morning prayers). Why, for instance, do they not call it בנה אם? Similarly, the expression יש אם למקרא or יש אם למסורה is strange, seeing we might have expected the expression יש אב למסורה or יש אב למקרא to convey that there is a valid tradition justifying a certain way of reading or writing a word in the written Torah. All of these expressions have been formulated by our sages with extreme care and reveal a deep insight into the different levels of divine inspiration which they reflect. [Rabbi Chavel, in his notes, quotes a certain Rabbi Ezra bar Shlomoh (a kabbalist from Gerona, hometown of Nachmanides, author of commentary on aggadot in Talmud, disciple of Rabbi Yitzchak the blind (also Gerona) who found that the only five times the Talmud uses the masculine expression בנין אב is when it refers to a direct verse from the written Torah, i.e. a more direct link to the divine origin of such an exegetical tool.]
Actually, every single verse in the written Torah is in the nature of something directly revealed, and the sages could have been expected to refer to it in the masculine form every time, i .e. בנין אב, or בנה אב, but certainly not as אם למקרא, or אם למסורה. The fact is that matters handed down to us by the oral tradition, i.e. תורה ש-בעל פה, the sages usually preface with the word אם, in order to make the distinction of the origin of the tradition. If we keep these principles in mind, we can understand that the expression בת קול was used, seeing that the listener received his instructions via what the Torah itself describes as only a קול and not from the mouth of God. Compare Deut. 28,1 which states clearly and unambiguously והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוהיך, "it will be when you will surely heed the voice of the Lord your God." Also in Numbers 7,89 the Torah speaks of Moses hearing the voice speaking with him from above the lid of the Ark." It is appropriate to call that "voice" בת, "daughter" [like the subsidiary companies in Israel are called חברת בת, literally: "daughter companies." Ed.], seeing that the instruction was heard through an intermediary. The author describes as yet another reason why the sages called this relatively low key form of divine communication בת קול, their perception of it as an illustration of the "throne" of God which is perceived as broad at the top, tapering off towards the bottom. He claims that אש, fire, is similarly perceived as broad at the top and narrow at the base. The term בת קול therefore reflects something which originates at the throne of God rather than in His Essence. This type of communication from celestial regions was a fairly commonplace one even during the period of the sages of the Talmud (Eruvin 12, et al). Moreover, the pious people during the second Temple experienced this kind of communication from celestial sources after there were no more prophets and the High Priest did not have the breastplate with the Urim veTumim embedded in them to facilitate direct communication with God. This latter form of communication from celestial sources was one rung higher than the Bat Kol. The form of this communication was representative of what is termed אספקלריא שאינה מאירה, "an unclear vision," which characterized the type of prophetic visions experienced by most prophets in varying degrees. We had explained already in connection with Numbers 12,6 that the Urim veTumim were a device confirming the truth of the communication received, (compare author on Exodus 28,30). The word אורים itself suggests spiritual enlightenment. The function of the אורים was to visually make the High Priest aware of the letters representing the divine communication, whereas the function of the תומים was to enable him to arrange the letters in question in the appropriate order, to avoid misunderstanding the message.
The third level of divine communication is commonly known as רוח הקודש, which is equivalent to or an outgrowth of the tenth emanation. The author appears to feel that a person is able to attain this level of spirituality if he applies to himself Deut. 23,10 ונשמרת מכל דבר רע, "to guard yourself against anything evil." This level of divine inspiration appears as if it was self-generated by the recipient, who was granted insights without hearing any outside voice or seeing any vision as do prophets. People who experience this level of spirituality are apt to make statements regarding future events without appearing in the least captive to outside communicators. They neither dream the message nor go into a trance or anything like that. It is simply that what they say is perceived as inspired from a higher source. The person uttering such messages has no idea of where they originated from.
The fourth level of prophetic insights is prophecy uttered by an acknowledged man of God, someone who, while doing so, completely divests himself of his normal personality, becomes merely an instrument of God communing exclusively by means of his disembodied intellect with the source from whom he receives his message/instructions. Once he has divested himself of his bodily functions so that they do not represent an impediment to his receiving clear and undistorted messages from a celestial origin, this may occur either in a dream or even during his waking hours. There is no point in elaborating on this at this point as I have already done so in a book called חשן משפט. [The book does not seem to be extant. Ed.]
On the other hand, Nachmanides appears to feel that the level we know as רוח הקודש is superior to the level known as נבואה, prophecy. According to his view, the levels starting from the highest to the lowest are: רוח הקודש, נבואה, אורים ותומים, בת קול. According to his view the level of spirituality we call Ruach Hakodesh, "Holy Spirit," is derived form very lofty spiritual regions such as have been described in Exodus 35,31 (concerning Betzalel) וימלא אותו רוח אלוהים בחכמה, "He filled him with divine spirit, with wisdom, etc."
You will also find in the Sefer Yetzirah 1,9 that חכמה is referred to as רוח אלוהים חיים ברוך ומבורך, that the name of God is both דבור קול, רוח i.e. that all these manifestations of God's name are called רוח הקודש as they are all disembodied, incapable of being perceived visually. At any rate, the author of the Sefer Yetzirah describes חכמה as רוח אלוהים חיים, "spirit of the Living God," and lists it as first and foremost in a list of spiritual attainments.
The foundation of prophecy, נבואה, is anchored in the tetragrammaton; Urim and Tumim, the level of spirituality ascribed to true Torah scholars, rank below the spiritual level of prophecy, but above that of Bat Kol, seeing that the Bat Kol has its origin not in the tetragrammaton but in the Shechinah (attribute kavod). All the various spiritual attainments by man (of a lower level than Bat Kol) are also traced back to the Shechinah. At any rate, seeing that the phenomenon of Bat Kol is rated so low, it is clear why the sages stipulated אין משגיחין לבת קול, "that pronouncements from heaven reaching us via the phenomenon of Bat Kol have no binding force halachically" (Baba Metzia 59). [when opposed to rulings based on other forms of exegesis. Ed.] Such pronouncements cannot countermand halachic rulings based on נבואה, prophecy, for instance, either. The reason we are in the habit of referring to נבואה also as רוח הקודש is that this is the celestial source of all spiritual attainments which devolve from it. [The term רוח הקודש, then is used loosely as a collective term for all that is divinely inspired.]
לאיש חסידך, every High Priest from the tribe of Levi is given the title חסיד, 'the devout one.' The reason for this is that it is the function of the High Priest to draw down to his people the heavenly attribute of חסד, (loving kindness). This is why the priests bless the people in order to channel this attribute and its beneficial effects to as many of his people as possible. The blessing is pronounced by invoking the tetragrammaton, the holy name not allowed for others to pronounce. The blessing originates in the tenth emanation, and this is why the Torah prefaces the formula of the words of the blessing with the word כה which is the attribute of Justice, as we know from Exodus where Moses tells Pharaoh in the name of God הנה לא שמעת עד כה, "here you have not listened until כה," i.e. from now on the attribute of Justice will be invoked against you (Exodus 7,16) [This announcement had been the prelude to the first of the Ten Plagues. Ed.] Moses followed this (verse 17) by telling Pharaoh בזאת תדע, "through the attribute זאת you will know, etc.," i.e. clear proof that both כה and זאת are כנויים, [similes for the attribute of Justice, most commonly appearing as elo-him. Ed.] At any rate, Moses refers to the fact that the whole world is blessed by means of the Priest, hence Psalms 145,10 וחסידך יברכוכה, "and Your devout ones shall bless You." Instead of reading this as one word, David may mean that the word is to be read as יברכו כה, "will bless the attribute of Justice."
וללוי אמר – תימא למה לא הזכיר שמעון ואם כי אחים הם וחברים וכשברך זה ברך זה והלא הזכירם לענין פורענות כמו שנא׳ שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם. וי״ל כי כבר שמעון ולוי הפסידו ברכת׳ במעשה יוסף כדכתיב ארור אפם כי עז וכל לוי קמים במעשה העגל שנא׳ ויאספו אליו כל בני לוי. וזהו שנא׳ לתת עליכם היום ברכה כלו׳ הברכה שהפסדתם במעשה יוסף על כן ברך לוי אבל שמעון לא נמצא בכל מקום ברכתו ועוד שיצא משמעון זמרי ולכך לא היה ראוי לברכה כפר״מ מקוצי בשם אבי העזרי. ואני מצאתי כדבריו בספרי וז״ל וללוי אמר למה נאמר לפי ששמעון ולוי שניהם שתו בכוס אחד שנא׳ ארור אפם כי עז משל לשניהם שלוו מן המלך אחד פרע את המלך וחזר ולוה ואחד לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה כך שמעון ולוי שניהם לוו בשכם כענין שנא׳ ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו לוי פרע מה שלוה במדבר שנא׳ ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי. וחזר והלוה בשטים שנא׳ פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. שמעון לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה שנא׳ ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני. ורש״י פי׳ גבי שמע ה׳ קול יהודה בזה הלשון כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה ומפני מה לא יחד לו ברכה לעצמו שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים. כך כתוב באגדת תלים.
תריבהו על מי מריבה – פירש״י נסתקפת לבא עליו בעלילה וכו׳ נסתקפת לשון עלילה עלילות דברים מתרגמינן תסקופי מלין כך שמעתי.
תומיך ואוריך – דברים שכל ישראל צריכים להם מסורים לאיש חסידיך שהיו כלם חסידים ולא נכשלו בעגל.
אשר נסיתו שלא פירשו דברים בפ׳ חקת.
וללוי אמר תומיך ואוריך – דברים שכל יש׳ צריכים להם כגון אורים ותומים מסר לאיש חסידך היו כולם חסידים שלא נכשלו בעגל.
וללוי אמר – פירש״י ועל לוי אמר כמו אמרי לי אחי הוא. וכתב הרמב״ן ולפי דעתי כי בעבור שהזכיר משה בברכתו שם ראובן ויהודה יחי ראובן קול יהודה ולא הזכיר שם שאר השבטים בברכתם לכך אמר זה הלשון וללוי ולבנימין לומר כי היו השבטים לפניו וקורא ללוי ומשיא עיניו עליו ואומר תומיך ואוריך וכן לכל שבט ושבט ברך אותם פנים אל פנים:
אשר נסיתו במסה.פי׳ ר׳ אברהם שנסית אותו בנסיון והטעם שנמצא חסיד בכל אשר נסית אותו ולא נמצא בו דופי חוץ ממי מריבה שכבר הענשתו. וכתב הרמב״ן והנכון בדרך הפשט כי במסה כפשוטו המקום אשר ניסו בו השם ברפידים על כן ברכו ואמר תומיך ואוריך יהיו לעולם לאיש חסידך אשר נסיתו במסה כאשר חטאו בני ישראל וינסו השם על המים והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה׳ אלא האמין ובפעם השנית תריבהו ותענישהו על מי מריבה של ישראל כי בעבור מריבתם היה עליו העונש ולא שמעל הוא בשם רומז כי החטא היה מפני העם כי בעבור מריבתם חשבו משה ואהרן שיצטרכו לעשות מה שעשו שמא נסתלקה שכינה בעבור ענשם והוא שנא׳ ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם. ופי׳:
תריבהו – כמו ריבה ה׳ את יריבי ששלמת לו משפט הריב אשר רבו בני ישראל את ה׳. והנה מתחלה דיבר בכהנים כי אמר ללוי שיהיו תומיך ואוריך לאיש חסיד מהם ואחרי כן בכל השבט שניסה אותו בעגל ובמצרים ובמדבר ועל כן אמר:
וללוי אמר, "and concerning Levi, Moses had said" Rashi understands the letter ו at the beginning of the word וללוי, as meaning על, i.e. "about." Similar use of that letter in that sense is found in Genesis 26,7 וישאלו אנשי המקום לאשתו, "the people of that place enquired about his wife." There are other examples of that kind of usage made of the letter ו in the Scriptures. Nachmanides writes that seeing Moses had addressed Reuven and Yehudah in his blessings by name both in the introduction and as an integral part of the blessing, he hastens to face each tribe separately when blessing them, so that they do not feel slighted. In other words, each time we find the introductory letter ו before the tribe's name, this means that at that moment Moses had taken up position directly in front of the members of that tribe. After positioning himself opposite the members of the tribe of Levi, he commenced with the words תומיך ואריך וגו'.
אשר נסיתו במסה, "whom You had tested at Massah." According to Ibn Ezra the word במסה is not a reference to a location but to a test of faith when executing the fellow Israelites during the golden calf episode was not considered death without benefit of trial, i.e. murder, but an act of supreme faith, risking their lives on behalf of preserving the glory of the Holy Name of Hashem. The only sin the Levites were guilty of collectively also, was the one their leaders Moses and Aaron also became victims of, the confrontation after Miriam's death when the people ganged up on Moses and Aaron demanding water to drink. (Numbers chapter 20); [note that whereas at the beginning of that chapter only העם, the common people, the mixed multitude according to some, is mentioned as being rebellious, near the end even the בני ישראל, the elite of the people, are described as having quarreled with Moses. Presumably, Ibn Ezra feels that the Levites were included, or the Torah would have credited them with being without guilt during that episode. Ed.] Nachmanides, approaching the verse from the peshat point of view, writes that the correct interpretation is that the word במסה refers to a location, i.e. the place previously known as Refidim, which was renamed on account of the unruly behaviour of the Israelites there, as detailed in Exodus Moses credits the Levites with already at that time not being part of the people who ganged up on him and adopting a threatening posture. [Perhaps the Levites' "cool" when the people had no water is especially commendable seeing that the Levites were not subject to slave labour in Egypt; they had been the ones to benefit least by the redemption, and therefore suffered most by deprivation in the desert. Ed.] Moses therefore blesses them with the blessing that its loyalty and steadfastness should remain a characteristic of theirs throughout the ages. This is the meaning of the reference to תמיך ואוריך. "May the qualities displayed then ensure that you will always be men of piety." The people's sin, even then had not been that they had clamoured for drinking water; far from it. Their sin had been that they had accused Moses for being responsible for the absence of the Shechinah, which most certainly would not have allowed a situation such they found themselves in to arise had not their leaders fallen out of favour with Hashem The thought that they themselves could have been at fault did not even occur to them.
תריבהו, "you have quarreled with Him at the waters of Merivah." Compare Psalms 35,1 ריבה ה' את יריבי, "O God strive with my adversaries" (David speaking). It sounds as if Moses is hinting that God ought to punish those who had been responsible for his losing his temper at מי מריבה. He hints that the people had provoked him to lose his composure so that he had shouted at them: (Numbers 20,10) "listen you rebellious people!" Moses had first addressed the priests, as he had said to Levi, asking them to be loyal to the High Priest, wearer of the urim and tumim, the breastplate that had the ineffable Name in its pouch, assuring the High Priest constant communication with God if the situation warranted this. Afterwards, he addressed the whole tribe of Levi who had participated in the general uproar on that occasion.
וללוי אמר תומיך ואוריך וכו׳ – אונקילוס תרגם בחנתוהי על מי מצותא ואשתכח מהימן. וא״ת היכן מצינו במי מריבה ששבט לוי היה נאמן ושלם על עניין תלונת המים, שלא הלינו עם שאר העם, דהא כתיב בפרשת זאת חוקת (במדבר כ׳ ב׳) ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ואהרן, ולא חזינן בקרא ששבט לוי פירשו מהם, וי״ל דקאי אמריבה דהכא ר״ל האי מים לעדה דכתיב גבי מעשה העגל דכתיב בפרשת כי תשא (שמות ל״ב כ׳) ויזר על פני המים וישק את בני ישראל. והרי מי מריבה היה להם לאותן שחטאו, שהרי מי שחטא בעגל היו פניו מוריקות והיה מת. וחזינן התם באותה פרשה ששבט לוי לא היו באותו דבר אלא קנאו והרגו החוטאים ונמצאו שלמים ונאמנים בדבר, והיינו דתרגם אונקילוס ואשתכח מהימן. תימה אמאי לא בירך מרע״ה לשמעון כמו לשאר שבטים. יש לומר כדקתני התם משל לשני בני אדם שלוו מן המלך מעות, האחד לווה ופרע וחזר והלוה את המלך, והאחד לא די שלא פרע אלא שחזר ולווה. וזהו שמעון שחטא בעניין שכם, וחזר וחטא בעניין זמרי שהרי זמרי היה משבט שמעון, והלווה שפרע וחזר והלווה את המלך, זהו לוי שגם הוא חטא בעניין שכם ופרע את המלך בעניין העגל. שהרי שבט לוי לא חטא בעגל, וחזר והלוה את המלך בעניין זמרי שהרי פנחס שהרג את זמרי היה משבט לוי.
תמיך – וכן השאר, לנכח השם שקרא בתחלת דבריו, נסיתו, וכן תריבהו. כי הפועל הרחוק לכל, הוא השם ית׳.
וללוי אמר תומיך ואוריך וגומ׳ – רוצה לומר: שהאורים והתומים של ישראל נתנו למיוחד בחסידים שבכם שהם שבט לוי והוא אהרן וזרעו. והנה זכר האורים והתומים כי עניינם הולך מהלך השלמות מהעבודה שהיתה במקדש כמו שהתבאר מדברינו במה שקדם ולזה לא היה כי אם לכהן גדול.
אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה – זה שב אל השם יתעלה פעם שלא לנוכח ופעם לנוכח והרצון בו אשר נסית השם יתעלה במסה ושם הריבות עמו על מי מריבה – רוצה לומר: ברפידים שרבו בני ישראל עם י״י ונסו אותו כאשר לא היה מים לעדה כמו שנזכר בפרשת בשלח והם עשו זה לנסות את השם לראות היש י״י בקרבנו אם אין ומזה המקום נתבאר ששבט לוי היה נקי מזה החטא ואם יקשה בעיניך מה שביארנו מי מריבה על מי רפידים וכבר מצאנו בכתוב מי מריבת קדש ראוי שתדע שזה ממה שיישיר אל ביאורנו זה וזה שמה שהיה מזה בקדש נקרא מי מריבת קדש להבדיל אותו ממי מריבה הנזכר בזה המקום היה מסה ומריבה כמו שנזכר שם בפרשת בשלח.
(ח-ט)התועלת הרביעי הוא להודיע כי שבט לוי לא זכה לזאת המעלה מפני היותם מהשבט אשר היה ממנו משה על צד ההשגחה אליהם מצד הקורבה שהיתה להם עם משה אך זכו אליה מצד היותם מוכנים לזאת המעלה מלידה ומבטן ומהריון ולזה תמצא בשבט לוי שלא הסכימו עם ישראל בענין המסה והמריבה אשר רבו בני ישראל ונסו את י״י ברפידים לראות היש י״י בקרבם אם אין וכן לא חטאו במעשה העגל כמו שהעיד באמרו מי לי״י אלי ויאספו אליו כל בני לוי ולא עוד אלא שכבר הסכימו עם עצמם להתנכר לקרוביהם ולהרגם אם חטאו במעשה העגל וכבר התבאר שכן היה גם כן בהיותם במצרים כי שם היה אהרן מוכיח את ישראל שיוסרו מעבוד עבודה זרה כמו שזכר יחזקאל ובהיות הענין כן הנה לא היתה זאת המעלה להם אלא מפני היותם ראויים לה לא מפני הקורבה והאהבה שהיתה להם עם משה ולזה תמצא שלא בחר השם יתעלה להיות לנביא אחד מקרובי משה ולפי שיהושע היה היותר ראוי וכן יש לדעת שאם היה בישראל יותר ראוי משבט לוי היה בוחר אותו השם יתעלה לעבודתו.
(ח-יא)התועלת הששי הוא מה שלמדנו מפני הסדור הנמצא במה שזכר מעניין שלמיות שבט לוי מפני שזכר תחלה תומים ואורים ואחר כך זכר הוראתם משפטי השם יתעלה ותורתו לישראל ואחר כך זכר הקטרתם הקטרת במזבח הזהב ואחר כך זכר העלאת העולה וזה כי בזה נתישר לענינים נפלאים מכוונות התורה באלו העבודות והנה הקדים תחלה זכר האורים והתומים להודיע שהתכלית הראשון בעבודה הנכבדת אשר נתנה השם יתעלה לזרע אהרן הוא הגעת הנבואה במה שיצטרך מזה לישראל בכל ענייניהם שהיו על פי השם ולזה הקדים לזכור התומים קודם האורים מה שלא עשה כן במה שקדם כי התומים הולכים מהלך השלמות מהאורים כמו שביארנו במקומו והעיר בזה שהוא מתחיל מהקודם במעלה ואם הוא מאוחר בסדר ואחר כן זכר ענין שלמותם במשפטי התורה ובתורה בכללה להורות לישראל לפי שזה התכלית הנזכר תחלה יגיע באמצעות התכלית הנזכר שנית וזה כי הנבואה לא תגיע כי אם למי שהוא ראוי לה וזה כי השלמות בתורה ובעיון יגיע להם מצד העבודה לשתי סבות האחת היא העבודה בעצמה תישירם לעמוד על סודות נפלאים מחכמת הנמצאות כמו שביארנו במה שקדם והם יעמידום על הרבה מכונות התורה והשנית היא כי מפני המתנות שזכו בהם מפני זאת העבודה לא תהיה להם טרדה בצרכי הגוף ויהיו תמיד פנוים לעבוד השם יתעלה ולחקור בתורה ובעיון וזה ממה שישירם גם כן לעמוד על סודות החכמה והתורה ואחר כך זכר הקטרתם הקטרת במזבח הזהב להעיר כי מדרגתה מהעבודה הנעשת במזבח החצון הוא מדרגת השלמות והצורה וכבר התבאר במה שנתנו מסבות אלו הדברים ואחר זכר הכליל לבד מהדברים הנעשים במזבח החיצון כי הוא הולך מדרגת השלמות משאר הדברים הנעשים שם והוא בעצמותו מישיר להגעת הנבואה אל הראוי לה באופן נפלא כמו שהתבאר מדברינו במה שקדם.
וללוי אמר וגו׳ – לפי שחברת מלך וכהן תשלים ההנהגה כמו שאמר ביהושע המולך תחתיו ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו וגו׳ על פיו יצאו ועל פיו יבאו וגו׳ (במדבר כ״ז:כ״א) לזה סמך ליהודה ענינו של לוי.
ואמר הנה תומיך ואוריך אשר על פיהם יצאו ועל פיהם יבאו המלך והעם הפקדתם לאיש חסידך הנבחר לך לחסיד מכל יתר השבטים כמו שנתבאר היטב בזכרון היחסים אשר זכר בפרשת וארא כמו שביארנו שם שער ל״ה. והנה להיות משה מכללו אמר כמתנצל ממה שגרע מהחסידות בחטא מי מריבה ואמר על שם כללו אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה – כלומר מה ששמתו בעל נסיון בהכאת הצור במסה היה סבה למה שרבת עמו במי מריבה 1למה שנמשך בהכאה אל מה שנסהו ראשונ׳ להוציא מים ע״י כן כמו שנאמר והכית בצור ויצאו מים רבים (שמות י״ז). והנה לפי זה אין ראוי להוציא השבט מחזקת חסידותו כל שכן שכבר נמשכו אחריו תמיד בכל מעשיהם עד שנפרדו מאהבת וקורבת האבות והבנים והאחים לקנאתך בשלשה פנים אשר יבארם.
1. למה שנמשך וכו׳ ר״ל יען כי בפעם הראשון נצטוה להכות בצור ע״כ טעה והכה גם בפעם השני את הסלע במי מריבה וחטא בזה כי היה רצון הי״ת להרבות מופת הנס השני הזה יותר מהראשון בהוציאו המים לעיני העם רק ע״י אמירה לבד, (עיין מזה למעלה שער שמונים וביאורי שם ד״ה ואני הנה וכו׳).
וללוי אמר ועל לוי אמר. פי׳ ובעבור לוי אמר לא שאמר אותם ללוי עצמו וכן לבנימין אמר וליוסף אמר וכן כלם:
תריבהו וגומר כתרגומו בחנתוהי על מי מצותא ואשתכח מהמין. פי׳ ע״י המריבה שהריבו אותו על מי מריבה בחנות את לבבו ונמצא נאמן ד״א נסתקפת לו לבא בעלילה כו׳ ויהיה תריבה שהריב עמו על לא עול בכפיו כי אם משה אמר שמעו נא המורים אהרן ומרי׳ מה עשו:
וללוי אמר תמיך ואוריך וגו׳ עד לבנימין אמר וגו׳. אחרי שזכר ראובן כפי הקדימה הטבעית והמלאכותיית במלחמה. וזכר אחריו יהודה שקבל ממנו קדימת המלחמה ושררתה. וטפל עמו שמעון. זכר מיד לוי שנולד אחריו וגם אחרי זכרון המלך היה ראוי לזכור הכהן והאורים והתומים שישאל המלך בהם ולהיות בני הלוים יושבים עם בני יהודה בירושלי׳ כמו שזכר הרמב״ן. והנה כפי הפשט יגזור עליו שתמיד ימצאו שלש מעלות ושלשה שמות:
האחת שהיא העליונה מהן היא רוח הקדש שהיה מגיע לכהן בהתלבשותו באורים ותומים:
הב׳ שיהיה שבט לוי מורה צדק. ותורה ומשפט יבקשו מפיהו:
הג׳ שיהיה שבט לוי מכהן לפני ה׳ בבית המקדש בקרבנות ובקטרת. ועל המעלה הראשונה אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך. שרוצ׳ לומר שמשפט האורים והתומים יהיה תמיד מסור לכהן:
וכבר זכרו החכמים (יומא ע״ג) מעלת האורים והתומים. אם בתשובתם שלא היתה חוזרת כי אף על גב שהיעודים הנבואיים היו חוזרים כפי הכנת המקבלים הנה תשובת האורים והתומים לא היתה חוזרת. ולכן נקראה משפט שנ׳ (פרשת פנחס) במשפט האורים. גם כי הנבואה לא היה בחק הנביא לנבא בכל עת שירצה. מלבד משה רבינו. אמנם האורים והתומים היו משיבים בכל שעה שיתלבש הכהן וישאל בהתבודדות קדוש. מיד היה נדמה לו כאלו מהאותיות המופתחות בשמות השבטים שהיו בחשן היו בולטות האותיות אשר נעשית מהם התשובה. אבל היה זה בג׳ תנאים:
הא׳ בבחינת השואל שיהיה מלך או אב בית דין גדול או מי שהצבור צריך לו:
והב׳ מצד הנשאל שלא אי זה אדם וגם אי זה כהן שיתלבש הכלי ההוא יעשה זה הפעל כי אם הכהן הגדול שרוח הקודש שורה עליו:
והג׳ בבחינת השאלה עצמה שתהיה השאלה עצה בדבר כולל לכל העם ולא ישאל על דבר פרטי לאיש מן האנשים וכמו שהתבאר בשביעי מכפורים. ולהיות המעלה הזאת נבואיית עליונה תצטרך אל חסידות הכהן המשיב באורים ובתומים וכמו שאמרו בפרק לפני אידיהן (בבלי ע״ז כ׳) חסידות מביאה לידי רוח הקודש שנאמר אז דברת בחזון לחסידיך. לכן אמר כנגד הש״י תומיך ואוריך יהי רצון שיהיו תמיד לאיש חסידיך. וכוון בזה המאמר להעיר על דעת אמתי. והוא שענין האורים והתומים לא היה ממתנות כהונה ומטבע הכהנים אבל זכה אליו השבט ההוא מפני זכות אהרן שהיה חסידם. וביאור זה במסכת שבת (בבלי שבת קל״ט) ובשמות רבה ג׳ אמרו אמר ר׳ שמלאי בשכר וראך ושמח בלבו זכה להיות חשן המשפט על לבו. וענין זה המאמר קשה מאד כמו שכתב הר״ן ז״ל כי למה נתיחד זה הגמול לאהרן על שמחתו בראיית משה יותר מכמה מעלות טובות שהיו בו. ועוד שהאורים והתומים היו מכלל החשן. ומצד היות אהרן כהן גדול זכה אליהם לא בעבור ששמח על משה אבל כוון ר׳ שמלאי במאמר הזה לגלות שהגדת העתידות הוא דבר מתיחס לנביא כמו שמעשה העבודה והקרבנות היו מיוחדים לכהן ולא היו האורים והתומים מטבע הכהונה ושאל נטעה בהיות החשן אחד משמנה בגדים שזוכה בהן הכהן הגדול. כי הנה החשן לא היה מגיד העתידות מצד עצמו כי אם מפאת האורים והתומים שבו. ולכן בבית שני היה הכהן הגדול משמש בשמנה בגדים שהחשן מכללם. ולא היו שמה אורים ותומים משיבים. ולהיות זה כן תמצא בסדר אלה פקודי במעשה הבגדי׳ שלא הוזכרו שם האורים והתומים כי לא היה ממעשה האומנים ההם אבל משה לבדו נצטוה עליה׳ ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים. שכל זה מורה שהאורים והתומים לא היו מכלל בגדי כהונה. ולכן נשאר לשואל שישאל למה זכו הכהנים לזאת המעלה מידיעת העתידות בהיותה חוץ מענין כהונתם. ולכן אמר רבי שמלאי שאהרן זכה לזה מפני חסידותו שכאשר צוה לו השם יתעלה לך לקראת משה המדברה וראה אותו נביא בהיותו קטן וצעיר ממנו לימים לא נתקנא בו ובנבואתו אבל ראהו ושמח בלבו עם היות אהרן גדול ממנו וקודם בנבואתו. לכן בשכר זה גמלהו השם יתעלה מדה כנגד מדה בתתו אליו ענין האורים והתומים ושם הגיד העתידות. ומפני זה אמר אדון הנביאים כאן וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך. רוצה לומר שאמר הש״י ללוי יהיו אוריך ותומיך. לא להיות המעלה הזאת מיוחסת להם כי אם בעבור איש חסידיך אהרן שזכה אליה בחסידותו. לכן תשאר המתנה ההיא בשבטו כי בזכות הכהן הראשון יזכו כל הכהנים הבאים אחריו. וכפי זה הפי׳ לא יהיה אמרו וללוי אמר שאמר משה על לוי כי אם שאמר לש״י. וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך רוצה לומר וללוי יהיו תומיך ואוריך בשביל אותו איש חסידך אהרן שזכה ראשונה באורים ותומים מפני חסידותו וזכר מחסידות אהרן באמרו אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה רוצה לומר שלא היה חסידות אהרן כצבועים שעושין מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. כי אתה ה׳ אלהים נסית אותו וחסידותו בנסיון רב ומגולה ומצאת אותו נאמן לפניך וזהו אמרו במסה רוצה לומר בנסיון וכן פירשוהו בספרי. וכמו שכתב רבי אברהם זה מורה שהעגל לכבוד השם עשאו מאחר שאמר שנסה אותו בנסיונות ומצא אותו נאמן אם לא בעון מי מריבה שכבר קבל עליו עונשו. או נפרשהו על דרך חכמינו זכרונם לברכה ספוקי נסתפקת לו על מי מריבה להגיד שעונש מי מריבה היה תואנה לא חטא בעצם. והמפרשים פירשו אשר נסיתו במסה כאשר נסו העם את השם יתברך לומר (פרשת בשלח) היש ה׳ בקרבנו אם אין לא היה שבט לוי בתוכם. הנה אמר כל זה להגיד שהם הראויים למעלת האורים והתומים שזכר:
וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך – כבר פירשתי שלא בירך לשמעון בעבור עונו. אבל כללו בברכת יהודה. וכבר הארכתי בפ׳ ויצא ובפ׳ ויחי. ולכן סמך לוי אצל יהודה. לפי שהקדים ליהודה לסבה שזכרנו אע״פ שלא יהיה הבכור. ואמר וללוי אמר מה שלא אמר כן בראובן ויהודה. לפי שיהודה וראובן חטאו ולכן ברכם ברמז. ואמר יחי ראובן ואל ימות. וכן וזאת ליהודה ויאמר. אבל כל שאר השבטים כולם שלא חטאו. אמר בהם וללוי אמר לבנימין אמר ולזבולון אמר וכן בכולם. לרמוז שברכתם היה יותר מפורשת באמירה מברכת כהנים. ובפרט בראובן שהיה חטאו גדול ולכן לא אמר בו ולראובן אמר. אבל ביהודה אמר וזאת ליהודה ויאמר לפי שברכתו היתה יותר מפורשת לפי שלא היה חטאו גדול כראובן. ולכן לא אמר בברכתו ולראובן אמר לפי שברכתו נבלעת עם ויהי בישורון מלך. וכמי שהיה מתירא לברכו. ולכן לא הפסיק בו בפרשה כמו בשאר כל השבטים אלא סמכו עם פרשה של מעלה. וכן סמך לוי עם יהודה. לפי שיהודה הוא מלך והמלך היה צריך לכהן לשאול לו בענין המלחמות במשפט האורים. כאומרו ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה׳. ולזה אמר וללוי אמר תומיך ואוריך. למי הם צריכים לאיש חסידיך. הוא המלך החסיד הרמוז למעלה שהוא משבט יהודה. וזהו ועזר מצריו תהיה. ובמה תהיה עזרו באורים ותומים של הלוי. שיעזרוהו האורים ויבררו ויפרשו דבריהם. ולא יהיה כענין פילגש בגבעה ששאלו וטעו לפי שלא היתה שאלתם כהוגן. וזהו תומיך ואוריך לאיש חסידיך. והטעם שנתת לו משפט האורים. לפי שהוא מנוסה בנסיונות ונקי וזך. וזהו אשר נסיתו במסה. וכן מטעם אחר הם ראויים למשפט האורים. לפי שאין בהם חנופה ולבם זך ונקי ופיו ולבו שוים. וזהו האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו׳. ולכן הושם זה העדי על לבם. לפי שאין מחניפים אפי׳ לאביהם. כאומרו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו. וכן רמז באומרו האומר לאביו ולאמו. לפי שמשה האריך בברכת לוי קרובו יותר מבשאר השבטים. ואולי יאמרו ישראל שהיה מחניף לבב שבטו. לז״א אינו כן כי עולה לא נמצא בשפתיו. ואין בזה השבט חנופה לא על אביהם ולא על קרוביהם. וזהו האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. ואחר שזה נמצא בכל השבט כ״ש בי. ולכן רצה השם שיהיו בעלי הוראה לפי שאין בהם חנופה. וזהו יורו משפטיך ליעקב. אחר שאין בהם חנופה. וכתיב לא תכירו פנים במשפט וזה כנגד הדיינים. ותורתך לישראל. כנגד סודות התורה המסורים לישראל הם יחידי סגולה. וכנגד האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. אמר יורו משפטיך ליעקב. אחר שאין בהם חנופה. וכנגד ואת אחיו לא הכיר אמר ותורתך לישראל. דכתיב אמור לחכמה אחותי את. בענין שישיגו ויכירו סודות התורה. וכנגד ואת בניו לא ידע אמר ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך. עד שבסבת הקטורת והקרבנות מקרב הבנים אשר לא ידעו את דבר ה׳. ועולה זכרונם לריח ניחוח לה׳. ומקשרים את ישראל כגגד אביהם שבשמים. וכנגד כי שמרו אמרתיך ובריתך ינצורו. אמר ברך ה׳ חילו. לפי שהתורה מתשת כחו של אדם. ופועל ידיו תרצה כנגד ישימו קטורה באפך וגו׳. מחץ מתנים קמיו כנגד ואת בניו לא ידע. כי אחר שהם לא ידעו ולא רחמו על בניהם. ראוי שלא תרחם על קמיהם ותמחץ מתניהם. שזה רמז על בניהם הבאים מהמתנים. ומשנאיו מן יקומון. כנגד האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת בניו לא ידע. כי אחר שלא הכירו בניהם ואחיהם ונעשו להם כשונאים. ראוי שתפיל שונאיהם לפניהם בענין שלא יקומו:
או יאמר וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך – כלומר שהיה מדבר עם השם ואומר. התמימות והאור שלך למי ראוי שתתנהו. לאיש חסידיך שהוא לוי. כאומרו כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו. שהוא כמו ולווייך ירננו. והטעם שאמר חסידיך כבר כתבתיו בשם הזוהר. וא״ת שאין ראוי שיותרו להם. אחר שאמר יעקב שמעון ולוי אחים. וכן אמר ארור אפם כי עז. לז״א נסיתו במסה. כלומר כן היה בתחלה. אבל עכשיו כבר נסיתו במסה ובחנת אותו בכור ההתכה. עיין בפ׳ ויצא ושם תמצא:
תמיך ואוריך לאיש חסידך – הנה התומים, וגם האורים, נתת לאהרן שהיה ״איש״ וראש לשבט החסיד, שהוא שבט לוי. ובזה התבאר שהיה מדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו, כאמרם ז״ל: כל כהן שמדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו, נשאלים בו באורים ותומים.
אשר נסיתו במסה – בכל ״מסה״ שנסו ישראל את האל יתברך, כאמרו ״וינסו אותי זה עשר פעמים״ (במדבר י״ד:כ״ב), לא נסוהו שבט לוי, ובכן לא נגזרה עליהם גזירת המרגלים.
תריבהו על מי מריבה – שהכחדת את שני ראשיו, שהם משה ואהרן, בסבת מי מריבה.
תומיך ואוריך לאיש חסידך, Moses refers to God having given to Aaron who was the outstanding member of the tribe of Levi, the pious tribe, the urim and tumim lodged within his breastplate pouch. The Talmud Yoma 73, derives from the above that any priest who speaks with holy spirit is of the calibre that when he employs the urim and tumim to address enquiries to God, he will receive God’s answer to such enquiries. Hence the word “איש,” a man of lofty spiritual standing, as if to underscore that character trait.
אשר נסיתו במסה, Moses reminds God that in all the various tests (Numbers 14,22) that the Jewish people had subjected Him to, the tribe of Levi had never been a participant in such demonstrations of lack of faith. This was also why the decree which God imposed on the generation of the spies did not apply to them, and the Levites that were of age at that time did not die in the desert.
תריבהו על מי מריבה, You have challenged them at the waters of strife, as a result of which You deprived the people of the two outstanding heads of the tribe of Levi.
(ח-יא)[לוי – שלושת הכתרים]:
וללוי אמר וגו׳. לפי שהיה רוצה ליתן שלוש ברכות לשבטו של לוי, היינו כתר תורה – כמו שאמר יורו משפטיך ליעקב וגו׳, שנית, כתר כהונה – כמו שאמר ישימו קטורה באפך וגו׳, והשלישית, כתר מלכות – היינו עושר ונכסים וכבוד כמו שאמר ברך ה׳ חילו וגו׳, לפיכך התחיל בהצעה אומרת שהיה ראוי ללוי הכתרים, הן מצד השבט כולו, והן מצד איש המיוחד שבו.
וכן וללוי אמר – פירושו כמו שפירש הרמב״ן שאמר להקב״ה אלה הדברים ׳ללוי׳ – בשביל לוי.
וכן אמר לה׳: תומיך ואוריך לאיש חסידיך – כלומר, רְאֵה ה׳ אם ראוי הוא לזאת הברכה, שאתה נתת ׳לאיש חסידיך׳ – היינו אהרן, ׳תומיך ואוריך׳.
אשר ניסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. ר״ל, רְאֵה אם הוא ׳חסידך׳, שהלוא נסית אותו ׳על מי מריבה׳ בשביל עוון מועט, לפי שהקב״ה מדקדק עם חסידיו אפילו כחוט השערה, שנאמר (תהלים נ ג) ׳וסביביו נשערה מאוד׳ (ב״ק נ.). זהו מצד איש אחד.
ומצד השבט כולו, הלוא הוא האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו׳, שהרגו איש אנשיו במעשה העגל ולא חסו לקרוביו.
ולכן מכל אלה ראויים הם שיורו משפטיך וגו׳, וכל אלה הברכות:
כתרגומו. כי תרגם ׳תריבהו על מי מריבה בחנתיה על מי מצותא ואשתכח מהימן׳. ופירש הרמב״ן, כי הכונה בזה לאונקלוס, כי משה לא חטא כלל, רק שלא קדש את שמו בבני ישראל המריבים. וזה שאמר הכתוב (לעיל א, לז) ״גם בי התאנף בגללכם״. גם נאמר (לעיל לב, נא) ״על אשר לא קדשתם״. ואין זה צריך, דכך פירושו, כי בחנתיה לאהרן ונמצא שלם קדמך, ועל אהרן קאי. ואין חלוק בין פירוש רש״י לפירוש התרגום בלשון ״תריבהו״, רק דלפירוש התרגום רוצה לומר בחנתיה ונמצא שלם, ולפירוש רש״י נסתקפת לבא עליו בעלילה:
וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך וגו׳ – לפי שיעקב קללו ואמר ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה (בראשית מ״ט:ז׳). ואולי מאותה קללה נכשל משה בכעסו באמרו שמעו נא המורים (במדבר כ׳:י׳). ע״כ אמר משה שדברי יעקב נתאמתו כבר אצלו והלואי שלא תהיה עוד כזאת בשבט לוי לפי שהם מורים הוראה בישראל וכל כעס מביא לידי טעות, ע״כ התפלל משה ואמר ללוי תומיך ואוריך לאיש חסידך, שתאיר לו הדרך שלא יכשל עוד בכעסו וא״ת ומה אעשה לדברי אבא ישראל סבא שקלל אפם, ע״ז אמר אשר נסיתו במסה וגו׳, כי שם כבר נתקיימה קללתו ומעתה תכלה השנה וקללותיה ומה שקרה למשה יהיה כפרה על כל השבט כי די בזה כשנתקיימו דברי הזקן ושוב לא תקראנה כאלה עוד יען כי אותו שבט מורה הוראה בישראל.
ועל לוי אמר. מדאמר תומיך ואוריך, וזה בודאי כלפי שכינה אמר, וכמו שפירש״י, ואם כן על כרחך צריך לומר, שלא עם לוי היה מדבר, אלא על לוי:
כתרגומו. בחנתוהי על מי מצותא ואשתכח מהימן. פי׳, על ידי המריבה שהריבות אותו על מי מריבה, בחנת לבו ונמצא נאמן. [הרא״ם]:
נסתקפת לו לבא בעלילה כו׳. ומה שכתב לבא בעלילה, הוא פירוש על נסתקפת, דהוא מלשון עלילה, כדפרש״י לעיל בפר׳ מקץ (בראשית מ״ג:י״ח) בפסוק ולהתגולל עלינו, ע״ש:
אם משה אמר שמעו נא המורים. כלומר ונקנסה עליו מיתה בשביל זה, ושלא יכנס לארץ, וגם זה שבח לשבט לוי. והוצרך לטעם דבר אחר, כי לטעם ראשון קשה, דהא לא נמצא מהימן, דהא מכלל כעס בא לידי טעות, וכעס במקום שלא היה לו לכעוס. לכן פי׳ דבר אחר וכו׳. ולפי׳ של דבר אחר קשה, וכי אהרן ומרים היו שניהם שקולים כנגד כל שבט לוי, עד שאמר עליהן הקרא תריבהו וגו׳, דמשמעות של קרא הוא, דקאי אכל שבט לוי. לכן פי׳ גם טעם ראשון, שכל השבט היו נאמנים, חוץ ממשה שחטא:
Regarding Levi he said. Because the verse says [afterwards] Your tumim and Your urim which is certainly addressed to the Shechinah, as Rashi explains. Therefore perforce Moshe was speaking not to Levi, but regarding Levi.
As Targum [Onkelos] renders. "You tested him at the waters of strife, and found him faithful." Meaning, that through the quarrels at the waters of strife, you tested his heart and found him faithful. (Re"m)
You set a libel upon him to come with a spurious charge, etc. When Rashi writes to come with a spurious charge, this is the explanation of נסתקפת, You set a libel upon him. It [נסתקפת] is an expression of libel as Rashi explained above in parshas Mikeitz(Bereishis 43:18), on the verse That he may turn on us. See there.
If Moshe exclaimed, "Now listen, rebels." And on account of this, death was decreed on him and that he could not enter the land. This [interpretation] too is praise of the tribe of Levi. Rashi needs the other interpretation because according to the first interpretation you might ask that Moshe was not found faithful as he erred due to anger, and he was angry when he should not have been. Therefore he gives "another interpretation, etc." And according to the other interpretation you might ask, were Aharon and Miriam equal to the entire tribe of Levi that the verse should say of them You brought him to strife, etc., which the verse implies as referring to the whole tribe of Levi. Therefore he gives the first interpretation where the whole tribe of Levi was faithful except for Moshe who sinned.
וללוי אמר תמיך וגו׳ – פירוש יתקיים בידו דבר זה ולזרעו אחריו כהונת עולם.
אשר נסיתו במסה – פירוש לפי שיעקב אמר על לוי בשיתוף עם שמעון כלי חמס וגו׳ ארור אפם כי עז וגו׳ (בראשית מט ה ז), לזה אמר כי לוי נתנסה שאינו בעל אף ועברה שנתנסה במסה, פירוש לא שנסהו ה׳, אלא שראה בו נסיון, שכל שבטי ישראל ניסו ה׳ דכתיב (שמות יז ז) ועל נסותם את ה׳, ולא כן לוי הא למדת ששכך רוגזם.
וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך, "And concerning Levi he said: "Let your Tummim and your Urim be with Your faithful one." This is a prayer that Levi should continue forever to be qualified to perform the respective duties of the Levites and the priests.
אשר נסיתו במסה, "whom You have tested at Massah." Seeing that Jacob (Genesis 49,5) had expressed himself negatively concerning any union of Shimon and Levi, cursing their anger, Moses goes on record to say that in the meantime the Levites had proved at Massah that they (by themselves) did not display anger and transgress God's commands. Instead of having tested God's patience there (Exodus 17,7) where the people questioned God's ability to provide them with water) as had the other tribes, this tribe had stood the test of loyalty (and had not participated in that complaint). [There may be an allusion to this in that paragraph as at the beginning the Torah speaks about the whole community arriving at that place whereas when speaking about who complained the word "whole" is absent. Ed.]
וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך – פי׳ כל הלוים נקראים חסידים שהיו שלימים בעגל כמ״ש ויאספו אליו כל בני לוי. וכן במרגלים כמאמר חז״ל שלא נגזר על שבט לוי. ואיש. הוא השר שעליהם והוא אהרן שהי׳ נשיא עליהם כמ״ש ואת שם אהרן תכתב וגו׳ וזהו לאיש חסידך. וסוד של אורים ידוע שמעשה שמים היו כמו הלוחות והוא מרומז בר״ת ואמר תמיך ואוריך ממטה למעלה שמתחילה זכו לתומים ואח״כ לאורים. ותומים. הוא נגד הים ששם נשלמו כמ״ש וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ שהוא שני עמודים של כל התורה כמ״ש רוצה ה׳ את יראיו למיחלים לחסדו. ושם קבלו עול מלכותו עליהם כמ״ש למעלה ובהר סיני קבלו את אור תורה והם האורים וכן הר סיני והר חורב תורה ועבודה והן כנגד פרץ וזרח. יכין ובועז. שמש וירח. ירושלי׳ יראה ושלם. וכמ״ש שובי שובי השולמי׳ שובי שובי ונחזה בך. אברהם ושם. והן סוד אחורי הנר וזכו שבט לוי לזה לפי שהיו שלמי׳ בעגל ובמרגלי׳. ובעגל הוא במעש׳ שנ׳ ויעשהו עגל מסכה ובמרגלים ולא אביתם וגו׳. הוא בדיבור.
אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה – במסה שאמרו היש ה׳ והם היו שלמים ובמריבה היו מריבים עם ישראל ועשו עמהם מלחמה כמ״ש המה מי מריבה אשר רבו וגו׳ והיינו עם הלוים עובדי ה׳ וזהו את ה׳.
אשר תריבהו – שקיימו את כל התורה כולה מאל״ף ועד תי״ו וכמבואר (שבת ל״א ע״א) שבכתב אני מאמינך ושבע״פ איני מאמינך א״ל א״ב למחר אפיך ליה וכו׳ דע״פ נמי סמוך עלי כמ״ש בז״ח שיר השירים משכני אחריך וגו׳.
נסיתו במסה – ברפידים: עוד מעט וסקלוהו (שמות י״ז:ד׳).
תריבהו על מי מריבת קדש: לכן לא תביאו וגו׳ (במדבר כ׳:י״ב).
וללוי אמר – על לוי, או בעבור לוי אמר אל השם:
תמיך ואוריך לאיש חסידך – מעלת האורים והתומים ראויה לשבט לוי לו ולזרעו אחריו, בעבור זכות אהרן שהיה איש חסד, וכל בני לוי זכו בהם לפי שהיו תמימים עם השם בכל הנסיונות שנסו ישראל את השם במדבר, ועל זה הקדים תומיך לאוריך, כי על תמימותם ידבר, שלהיותם תמימים זכו מדה במדה למשפט התומים, והנה כנוי תומיך ואוריך כנגד השם:
אשר נסיתו במסה – אתה ה׳ נסית אותו ברפידים שנקרא אח״כ מסה ומריבה, כשגזרת על העם צמאון לראות אם יעמדו בנסיון ההוא, ואז כל שאר השבטים רבו את השם ונסו אותו, אבל שבט לוי נשאר תמים, ואתה בחנת אותו ומצאת את לבבו נאמן לפניך:
תריבהו על מי מריבה – ולא מצאת בו עון אשר חטא, רק פעם אחת שניצית עמו והתאנפת בו על מי מריבה של ישראל, כי בעבור מריבתם היה עליו העונש, שהרי גם מתחלה בצמאון רפידים האמין שבט לוי כי אתה ההופכי הצור אגם מים אף כי בפעם הזאת שכבר ראה כן, ואין זה אלא שמריבת העם היתה סבה שחטאו משה ואהרן, והוא שנאמר ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, וירמוז בזה למיעוט החטא וגודל העונש כדרך בקרובי אקדש, ואשרי מי שעונותיו מנויים:
לאיש חסידך – ת״א ויב״ע לגבר דאישתכח חסיד קדמך, ובספרי איתא לאיש חסידך למי שנעשה לו חסדים (דיינעם גינסטלינג), ולפי״ז לא סדר משה שבחא דאחוהי קמי מרא, שאינו מדרך המוסר, וכלל בזה כל שבט לוי כבפסוקי׳ הבאים.
אשר נסיתו במסה – אונקלס תרגם דנסיתוהי בנסתא והוה שלים, בחנתוהי על מי מצותא ואשתכח מהימן, ויבע״ת מלת תריבהו בדקתי׳, הרחיקו מלתרגם מלת תריבהו ענין קטטה ונאצה (צאנקען, שטרייטען, האדערן) ערש״י, דא״כ יהיה נראה כמתרעם על דבר ה׳, לכן בחרו לתרגם מלת תריבהו לענין בדיקה בחינה ונסיון; אמנם לא מצאתי בכל כ״ק לשון ריב על כוונה זו, גם לתרגומם צריכים להוסיף על לשון המקרא ״והוא שלים ואשתכח מהימן״, וחסר א״כ עיקר המאמר שעמד בנסיונו, ולא הזכיר משה בדבורו רק הטפל שנסה ובחן אותם והעלים את העיקר, ויתכן לומר בכוונת המתרגמים בזה, אחרי שמצאנו בפעלים נחי ע״ו ונחי ל״ה וכפולים שהם מתחלפים ובאים זה תמורת זה, כמו דם דמה, שג שגג שגה, גל גלה גלל וכדומה הרבה, כן מלת תריבהו שהוא מלשון ריב משותף עם שרש רבה שמענינו גדולה וחשיבות כמו וענותך תרבני (תהלים י״ח) וכענין ורבי המלך ר״ל חשובי המלך, וכבר שמענו מרבי שלמה פאפענהיים ששם ריב נגזר מן שם רב מלשון רבנות והתרברבות (מייסטער שפיעלען) שכ״א מן המריבים רוצה לנצח ולהיות רב ושליט על חברו (עמ״ש בלא תענה ריב), ובזה מלת תריבהו מקביל מול מלת נסיתו דרישא, ושניהם לשון נשיאות מעלה וגדולה וחשיבות, כי השלם בעבודת ה׳ אם בא לנסיון ובחינה ועמד בתומתו עי״ז תתרומם מעלתו וערך חשיבותו ותנשא שלמותו, כמו לבעבור נסות אתכם (יתרו כ׳) שפירש״י נסות לשון הרמה גדולה, והרבה פעלים אין מכוונם פעולה ממשית (ווירקליכע טהאֶטיגקייט) כ״א קיום והחלטת תאר במתואר או יחוס תאר הפעל (צואייגנענדע אייגענשאפט), כמו אלהי אבי וארוממנהו, איננו פעולה ממשית כ״א יחוס ענין הרוממת, כלומר אתן דעתי להכיר רוממותו (זיינע האָהייט אנערקעננען), וכן מלת וקדשתו (אמור) שענינו ע״ד הפשוט הכרת קדושה (הייליג האלטען), וכן כל הבכור תקדיש (ראה ט״ו) שאין מלת תקדיש לעשות בו פעולה המביאה לידי קדושה כי מעצמו הוא קדוש מרחם אבל ענינו תתן דעתך אליו להכיר מעלתו להחזיקהו בקדושתו (הייליג האלטען), וכן וטמא אותו הכהן (פיר אונריין ערקלאֶרען), וכן וטהרו (ריין עראכטען), וכן לא יוכל לבכר את בן האהובה שענינו החלטת משפט הבכורה (דיא ערסטגעבורט צו ערקעננען), כן מלת נסיתו כאן פירושו הכרת רוממותו וגדולתו, שבכל הנסיונות שניסו ישראל אותו ית׳ כמ״ש וינסו זה עשר פעמים, הכרת רוממות נפשם, שנבדל כל שבט לוי מהם לבלי הלכד עמהם ברשת חטאם, ויהיה תרגום נסיתו במסה (האסט זיינע ערהאבענהייט ערקאננט) וכן מלת תריבהו ענין הכרת את גודל חשיבות מעלתו בענין מי מריבה שלא השתתף עם החוטאים בו (זיינע גראֶסע ערפאהרען), ובזה המקרא שלם בענינו ואין בו מגרעת. והגר״א פירש נסיתו במסה, שאמרו ישראל היש ה׳ והם היו שלמים, תריבהו על מי מריבה, שהיו הלויים עומדים בנסיון יותר במי מריבה, שהיו מריבים עם ישראל ועשו עמהם מלחמה כמ״ש המה מי מריבה אשר רבו וגו׳ והיינו עם הלויים עובדי ה׳, וזהו את ה׳, ע״כ, השכיל הגר״א שלא לפרש תריבהו כאילו הש״י עשה מריבה עם הלויים. אלא מריבה שהיה ללויים בישראל על שהתלוננו במי מריבה, ולפירושו ידבר הכתוב מתרי עניני, מהנסיון שברפידים (ס״פ בשלח) וממי מריבה שבקדש (בפ׳ חקת) ולי היה נראה לפרש כלו קרא על מסה ומריבה שברפידים, וידבר מענין המריבה שהיו ללויים בישראל אחר חטא עגל, שאמר הכתוב ויאספו אליו כל בני לוי וגו׳ כה אמר ה׳ שימו איש חרבו והרגו וגו׳ ויפל מן העם, ולפי שחטא עגל היה סמוך לחטא מסה ומריבה, ואין ביניהם רק כארבעים יום, לכן כללו משה כאן בלשון ״תריבהו על מי מריבה,״ (מלת על יורה על סמיכת הזמן, כמו שיורה על סמיכת המקום כמו ועליו מטה מנשה) וטעמו סמוך למי אריבה, ר״ל בחטא העגל שהיה קרוב בזמן, לענין מי מריבה, צוייתי שיהיו הלויים עומדים במריבה עם החוטאים ללחום מלחמת ה׳ לבער הרשעים. תריבהו (ליעסעסט איהן קאֶמפפענד אויפטרעטען) ולסבת מריבתם עם חוטאי העגל זכו להיותם כהני ה׳, כי נפסלו הבכורות מעבודה, ולא זו בלבד גרמה להם מריבתם, כי גם למפרע הועילה ללויים מריבתם עם חוטאי העגל, כי נבחרו לעבודת השם גם קודם מתן תורה, כמ״ש הרא״ם (כי תשא פסוק מלאו ידכם היום להשם) דלמ״ד וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, הם נדב ואביהוא, לא הבכורות, וכן הכהנים הנגשים אל ה׳ שבהגבלה, הם הכהנים הלויים, לא הבכורות, כי אע״פ שבאותה שעה היו הבכורות כשרים שעדיין לא חטאו בעגל עד סוף מ׳ יום לעמידת משה בהר, מ״מ מפני שהקב״ה יודע העתידות, וידע שהם עתידים לאחר מ׳ יום לחטוא בעגל ותפסל עבודתם לא רצה שיהיו העולות והשלמים על הר סיני ע״י הבכורות, שלא יאמרו הבריות, ראו שהבכורות שהעלו העולות בהר סיני הם שהעלו עולות לעגל והיא גנאי גדול, ע״ש ברא״ם. הנה להיות שנתרוממו הלויים למעלת עבודת הכהונה מיד אחר מסה ומריבה בבואם לסיני (שלא היה בין זה לזה רק כחמשה ימים) והשיגו מעלתם זו לסבת מריבתם שעתידים לעשות בחוטאי עגל, לכן אמר כאן לשון עתיד תריבהו על מי מריבה, כלומר סמוך וקרוב בזמן לענין מי מריבה הכרת את מעלתם להיותם אנשי ריב ללחום מלחמת ה׳ בעוברי רצונך, ודומה מקרא זה למה שאמר אחריו האומר לאביו ולאמו וגו׳ שהיה באמת במריבתם עם חוטאי העגל.
אשר נסיתו במסה – משה מתרעם על מות אחיו אהרן על לא פשע, עיין אוהב גר עמוד כ״ב, ועיין רש״י, והוא מרז״ל בספרי {ספרי דברים ל״ג:ח׳}. והמאמר הזה אי אפשר שיצא מפי אדם אחר, זולתי משה אחי אהרן, וכל שכן שלא יתכן שיאמרהו אדם מאוחר לאהרן כמה דורות. והנה המקום אשר בו נגזרה גזרה על משה ועל אהרן לא נקרא מסה אלא מריבה, ומסה הוא מקום הצור הראשון (שמות י״ז:ז׳), נראה כי משה דרך הלצת השיר הוסיף כאן למי מריבה שם מסה. ואולי נכון יותר לפרש אשר נסיתו במסה על הצור הראשון, והטעם במסה נסית אותו ועמד בנסיון ולא יכלת להענישו, ועכ״ז חזרת לריב עמו במריבה וענשת אותו. וא״ת והלא אהרן לא נזכר כלל בצור הראשון, אין זו קושיא, כי אעפ״י שלא נזכר, הנה אהרן היה תמיד עם משה.
ותלמידי יהודה אריה לוצאטו מוסיף כי לכך הקדים להליץ בעד אהרן, מפני שהיה רוצה לשבח את הלוים בענין העגל (האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו), והיה אפשר לבעל דין לטעון ולומר והלא אהרן ראש הלוים עשה את העגל; לכך הקדים והזכירו לשבח.
תמיך ואוריך – עיין פירוש, שמות כח בסופו.
ככלל מקדים הכתוב ״אורים״ ל״תומים״, אך כאן הוא מזכיר בדווקא תחילה את ה״תומים״, הייצוג של השלימות הרוחנית הגדולה ביותר, ולאחר מכן את ה״אורים״, הדרגה הגבוהה ביותר של ההארה השכלית. שכן תכלית הכתוב כאן היא לתאר את אופי השבט שזכה להיות נושא האורים ותומים. מה שנדרש בראש ובראשונה משבט זה אינו חריפות שכלית אלא יושר מוסרי. אסור שחיי היום־יום של שבט זה יעמדו בסתירה לרמה המוסרית שהכשירה אותו להיות נושא האורים ותומים. ואכן, הכתוב כאן הולך ומתאר את השבט, לא על פי תכונותיו השכליות אלא על פי אופיו המוסרי.
תמיך ואוריך לאיש חסידך – בגלל שהוא ״איש חסידך״, נתת לו את ״תמיך ואוריך״. כאן טמון האופי הייחודי של היהדות. ביהדות, מתנות שכליות אינן פוטרות את האדם מדרישות מוסריות, ורמה שכלית גבוהה או משלח יד בתחום השכלי אינם משחררים את האדם מהחובות המוסריות; אלא התנאי המעכב לכל הצטיינות שכלית הוא שמירה קפדנית על חוקי המוסר. וכבר היו לנו הזדמנויות רבות להעיר על כך.
״לאיש חסידך״ וגו׳. השבט נתפס כאן כיחידה אחת, כאיש אחד. לפיכך מייחסים לשבט כולו את התכונות שנראו אצל בניו המעולים: ״אשר נסיתו״ וגו׳.
״חסידך״: האיש אשר הוכיח עצמו כ״חסיד״ שלך. ״חסידות״ היא המדרגה הגבוהה ביותר של חוסר אנוכיות בחיי המעשה. כבר הערנו (פירוש לעיל כג, טו) ש״פרישות״ – התרחקות מכל דבר רע ושפל, הנתפסת בדרך כלל כתמצית החסידות – היא צעד ראשוני בלבד בדרך אל החסידות. חסידות היא מידה שחייבת להוכיח את עצמה בעיקר בחיי המעשה לטובת הכלל. לפיכך דוד היה רשאי להתפלל: ״שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי־חָסִיד אָנִי״ (תהילים פו, ב; עיין פירוש שם). הוא התפלל שה׳ ישמור עליו, משום שלעולם לא דאג לענייניו הפרטיים ולזכויותיו שלו, אלא חי רק למען הזולת, בשכחה עצמית מוחלטת (השווה ברכות ד.). אופי זה מיוחס כאן לכל שבט לוי.
אשר נסיתו במסה תריבהו וגו׳ – בידי ראשי השבט הופקדו האורים ותומים, הנותנים ביטוי, על ידי מאמר ה׳, לבינה העליונה ולמוסריות העליונה. לפיכך נדרשו משבט זה דרישות מוסריות חמורות, כפי שהוכח לדורות עולם על ידי מעשי בני השבט הראשונים.
במסה – קשה לפרש שהכתוב מתייחס למקום הקרוי ״מסה״ ולאירועים שהתרחשו שם. לא השבט, לא משה ולא אהרן – הרמוז כאן כנושא הראשון של האורים והתומים – הועמדו שם בניסיונות מיוחדים. אלא נראה ש״מסה״ הוא שם עצם המבטא פעולה, ושורשו הוא ״נסה״. כך אומרים גם חז״ל: ״הרבה נסיתו ונמצא שלם בכל נסיונות״ (ספרי). אם כן מובנו של פסוקנו יהיה: אתה כבר ניסית אותו בניסיונות רבים אשר בכולם עמד, ואף על פי כן רבת עמו במי מריבה (במדבר כ, יב); לא התעלמת מחטא אחד זה, ועקב חטא אחד זה נופצו תקוות ארבעים השנים של פעילותו, אשר בכל ניסיונותיהם הוא עמד. מות משה ואהרן מחמת חטא מי מריבה הוא אזהרה חמורה לכל ראשי הלויים שבעתיד.
וללוי אמר – אחר ברכת יהודה כתר המלכות, ברך לוי כתר הכהונה, וגם שלוי הוא העומד לשרת בביהמ״ק שהיה בירושלים ביהודה, וגם שלוי הוא בן השלישי ליעקב, לכן ברכתו ג״כ השלישית, וברכו בדרך תפלה, ומתחלת מברך ה׳ חילו, וקודם הברכה אמר שאין ללוי עתה מדות האף והעברה שאמר עליו יעקב, ושניהם הם ענין כעס למי שיעשה דבר נגד רצונו, והאף הוא המתעורר פתאום ע״י דבר שנהיה נגד הרצון אבל יעבור מהר, והעברה הוא השנאה והנקמה הקבועה בלב עד יעשה נקם, כמ״ש (עמוס א יא) ועברתו שמרה נצח (ויש עוד ראיות לזה), ומי שבו המדות האלה, הוא עלול למעשים שהם נגד רצון ה׳. והנה אמרו חז״ל (שבת קנו) האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא, אמר רב אשי, אי טבחא, אי גנבא, אי אומנא, אי מוהלא, שכונתו שלא יתנצל האדם שהוא מוכרח למעשים רעים, שהמזל פעל שטבעו יהיה נוטה למעשה הרע. לזה אמר רב אשי, כי הלא יוכל להשתמש במדה זו אם להיות גנב שכלו רע, אי טבח שאינו רע כל כך או אומנא מקיז דם לרפואה שאינו טוב גמור כי לפעמים יזיק, או טוב גמור להיות מוהל, כן בכל המדות יוכל להשתמש בו לדבר טוב, וכן היה עם לוי שהשתדל לתת מקום לשתי המדות, הנטועות בתולדתו להשתמש בהן לעשות רצון ה׳, ולכן התפלל עליו משה שיברכו ה׳ בשני דברים שגם הם מעין המדות האלה. וטרם נפרש הכתובים שאמר יעקב (בראשית מט ה)שמעון ולוי אחים. שרש אח יורה על ההתקשרות וההתחברות (כמו קורע ואינו מאחה) ר״ל שיש חבור והתקשרות להם במדות האלה:
כלי חמס מכרותיהם – שממקורם ומטבעם יש להם כלים למעשה החמס, והם האף והעברה שיזכיר אח״כ:
בסודם אל תבוא נפשי – הפעולות שיהיו ע״י האף שהוא כרגע עפ״י רוב יוכרח להיות בסוד:
ובקהלם אל תחד כבודי – הם אשר יעשו עפ״י העברה לא יהיו בהסתר, רק בעצה ותחבולה, וע״י קבוץ האמצעים לפי הענין:
כי באפם ע״י האף הרגו איש. התנכלו להרוג את יוסף:
וברצונם הוא העברה השמורה בלבבם:
עקרו שור כתרגומו טור סנאה, הוא מעשה שכם, לכן ארור אפם אף שהוא רק כרגע אבל כי עז חזק ביותר:
ועברתם אף שיעשו במתינות ובישוב הדעת אבל כי קשתה שהם באחת ולא ינוחו עדי יקחו נקם, לכן אחלקם ביעקב שהוא שבט לוי שנתישב במ״ח ערי הלוים וערי המקלט:
ואפיצם בישראל הוא שבט שמעון שלא היתה לו נחלה מיוחדת רק בתוך נחלת יהודה, כי אם יהיו שכנים זה אצל זה, עי״ז יבואו דברים לא טובים. ובספרי כאן אמר על שמעון ולוי משל לשנים שלוו מן המלך, אחד פרע את חובו ועוד הלוה את המלך, והשני, לא די שלא פרע אלא חזר ולוה, ור״ל ששמעון לא די שלא השתדל לנקות ממנו המדות האלה, אלא שגם עשה ע״י נגד רצון ה׳, כמעשה דזמרי ופעור, ולוי עקר והשריש ממנו המדות ההן, ונתן מקום אל המדות האלה בעשית רצון ה׳. ועתה נפרש הכתובים:
וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך – שכאשר נתת לאהרן חסיד הלוים, את שני הכלים האלה האורים והתמים, שעל פיהם תהיה כל הנהגת ישראל כמ״ש (במדבר כ״ז:כ״א) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים וגו׳ על פיו יצאו ועל פיו יבואו, מזה ראיה שאין ללוי עתה שני כלי החמס שאמר יעקב, ויש התיחסות מה אל האורים והתמים עם האף והעברה, לפי שאמרו ז״ל (יומא עג) למה נקרא שמם אורים שמאירים דבריהם, ר״ל עיני השואל בחכמה, ולמה נקרא שמם תמים שמשלימים דבריהם, ר״ל שיתמלא הכל באין נופל דבר, ונמצא שהאורים יופיע אורה פתאום להשואל והוא כענין האף שבא ג״כ פתאום, אבל ההפך ממנו שהאף מעור העינים ומחשיך הדעת ומבלבל השכל, כמ״ש (פסחים סו) כל הכועס אם חכם חכמתו מסתלקת, והאורים מאירים בחכמה ומביאים שמחה בלב (אסתר ח טז) ליהודים היתה אורה ושמחה, וכמ״ש (תהלים צח יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, והתמים הם מעין העברה שמקיים דבריהם אבל העברה תביאהו לעשות חמס נגד רצון ה׳. והתמים מביאים לקיים רצון ה׳:
אשר נסיתו במסה עוד ראיה שאין בו מדת האף, שכל הנסיונות שנסו ישראל את ה׳ היה מפני שקרה שחסר להם מה לשעה, אבל הלוים קבלו הכל באהבה, וא״כ ע״י הנסיונות שנסו ישראל את ה׳ נתנסו הלוים מאת ה׳ ונבחנו שאין בהם מדת האף:
תריבהו על מי מריבה – הוא מה שענש ה׳ למשה ואהרן בחטא מי מריבה, על שהוציא משה מפיו שמעו נא המורים, ואהרן שתק וישראל היו החייבים בזה שהתחילו במריבה. ואם החטא היה שעותו מה בשליחותם, שזה ג״כ ע״י ריב בני ישראל ומאשר ענשם ה׳ על חטא קל שבא להם ע״י האף, מוכרח שעד עתה היו נקיים ממדת האף:
וללוי אמר: עתה1 החל לברך השבטים שעיקר סגולתם שיתנהגו ע״י מדת ׳תפארת׳ שהוא למעלה מן הטבע, והיא ׳מדברו׳2 השני של הקב״ה. וראשית מדה זו היה שבט לוי במדבר ולדורות.
ואמר ״תומיך ואוריך לאיש חסידך״, היא ברכה ללוי ״תומיך ואוריך״, באשר שיבואר בסמוך שיש שני אופני חסידות, אחד נדרש לתמימות יתירה, ואחד נדרש להזהר הרבה שיכוון לאמת ודרך הטוב והישר בעיני ה׳. על כן בירך את השבט שיהיה הקב״ה לעזר למי מהם שילך בחסידות באופן הנצרך לתמימות3, ויהיה כן להאיר הדרך למי מהם שילך בחסידות באופן הנצרך להאיר לו4.
ואמר ״לאיש חסידך״ בסגו״ל לשון רבים, כמו (תהילים עט,ב) ״בשר חסידך״, ולא אמר ״לאיש חסידך״ בשו״א, כמו (שם טז,י) ״לא תתן חסידך לראות שחת״. אלא בשביל שיש חסיד בזה הפרט ולא בזה, על כן אמר דמלוי יצאו שני אופני החסידות, וא״כ הוא ״איש חסידך״ – אבי של החסידים.
וביאר5 שני אופני החסידות. כי דרך החסידות וגידרה (אינו כמו שגדר ב׳מסילת ישרים׳ שהוא דקדוק במצוות יותר מדי, כי זה אינו אלא ענף הבא מגדר החסידות, אבל עיקרו) הוא להתהלך עם קונו למעלה מטבע אנושי, וכמו מה שנקרא בין אדם לחבירו ׳איש חסדו׳ שמשמעו שעושה עמו טובה מופלגת ממנהג אנשים, כך משמעות ׳חסיד׳ בין אדם לשמים הוא בהפלגה על טבע האנושי {וכן הוא בתנחומא פרשת שמות (כ״ח) ״חסד ואמת נפגשו״ (תהילים פה,יא), ״חסד״ – זה אהרן, שנאמר ״לאיש חסידך״. הרי ד״חסד״ ו״חסיד״ ענין אחד הוא}, וזה הוא בשני אופנים: א׳, נכלל בעשרת הדברות (לעיל ה,ט) ולעיל (ז,ט) בשם ״אוהביו״, וב׳, נכלל שם בשם ״שומרי מצותיו״. ומפרש כאן דשניהם היו בשבט לוי, הא׳6, להצדיק פעולת ה׳ עמו ולברך אותו באהבה אפילו על הרעה, שרואה שמגיע אליו כמעשה הרשעים ואינו מוצא בעצמו על מה הגיע לכך, מ״מ הולך בתומו עם ה׳ להתדבק באהבת ה׳ ולברכו. ועל זה מצלינן7 ׳ובלשון חסידים תתרומם׳ – לברך על הרעה בקבלת אהבה כשם שמברך על הטובה. ואע״ג שכן הוא חובה כדאיתא בפרק הרואה (ברכות ס,ב) על הא דתנן ׳חייב אדם לברך על הרעה׳ וכו׳ – ׳וצריך לקבלונהי בשמחה׳, מ״מ אינו טבע אנושי, ומי שמקיים זה הדבר בשלימות נקרא ׳חסיד׳.
ואמר דמלוי יצא אהרן הכהן הראש8 ״אשר נסיתו במסה״. הראשונים ז״ל וכן אונקלוס ביארו (״מסה״) מלשון ׳נסיונות׳9. ואין משמעות ״מסה״ בכך, אם לא שנימא דמ״ם של ״מסה״ הוא מ״ם השימוש10 כמו ׳משכן׳, והנו״ן חסר11, ונשלם במה שהסמ״ך דגושה. והרמב״ן פירש12 במקום ״מסה ומריבה״13, וא״כ14 היה ראוי להיות ״במסה״ הבי״ת בפת״ח, כמו לעיל (ו,טז) ״כאשר נסיתם במסה״15.
והנראה, שהוא מלשון ״המסות״ (לעיל ז,יט. כט,ב), דשרשו הוא ״כמסוס נוסס״ (ישעיהו י,יח) – שממסה16 את הגוף17, כמו שכתבתי בספר שמות (א,יא)18 ולעיל (ד,לד)19. והכוונה כאן למיתת נדב ואביהוא, שאילו מתו והיו להם בנים, אע״ג שמ״מ היה נחשב לצרה גדולה מיתת שני בנים כמוהם על פני אביהם, מ״מ היה מקום להתנחם, שהרי תחתם יקומו בניהם ולא הלכו תמס20. אבל כאשר מתו בלי בנים הרי נמסו לגמרי, ומ״מ לא עזב אהרן את דביקותיו ואהבת ה׳ באותה שעה, עד שנדבר עמו ה׳ פרשת יין ושכר (ויקרא י,ח).
ועוד נתנסה ״תריבהו על מי מריבה״, דצרת מיתת נדב ואביהוא על-כל-פנים הבין אהרן שהקב״ה ׳רב׳ עמו על דבר העגל, כמו שביארנו שם (ויקרא י,ג) על הפסוק ״וידום אהרן״. אבל גזירה שנגזרה על אהרן במי מריבה, אע״ג שבעצם הדבר אין זו צרה גדולה שהרי מת בן מאה ושלש ועשרים שנה, ועולמו ראה בעיניו בכבוד והדרת זקנים מה שאין למעלה הימנה, אבל ׳הריב שרב עמו׳ ה׳ ואמר21 שהוא מת על זה החטא, והוא יודע בעצמו שלא היה לפניו עצה לדבר אל הסלע, אחר שמשה נתבלבל ונסתם מקורו ואין לו לפתוח פה במקום משה22, מ״מ ׳רב עמו׳ ה׳, והוא לא הרהר אחר זה, כמו שכתבתי בספר במדבר (כ,כז) שעלה על ההר ברצון, והבין כי כך רצון ה׳ מאיזו כוונה פנימית, ואין לנו להרהר אחריו יתברך, והריב אינו אלא עלילה ותסקופי דברים23.
והנה לזו החסידות נדרשת מדת התמימות בהפלגה, להחליט כי אין לנו שום רצון כי אם רצונו יתברך, ואין לנו לחקור ולבקש דעת על מה הוא רוצה כך, והקב״ה יתברך יודע תכלית זה הענין.
על זה בירך משה שיהא הקב״ה מסייע להבא להחזיק במדה גבוהה זו לדורות, ותהיה זכות אהרן החסיד עומדת לזרעו.
1. אחר שהזכיר שני שבטים שהתנהגו במדת ׳מלכות׳ שהיא בדרך הטבע עם השגחה נסתרת.
9. וכן בספרי (הובא ברמב״ן) ׳הרבה נסיתו ונמצא שלם בכל הנסיונות׳. וז״ל הראב״ע: ״במסה״ – שם, כמו בנסיון.
10. דהיינו מ״ם המוצמד לשורש, כדי להפכו מפועל לשם עצם, כמו ׳מקום׳ מ׳קום׳, ׳מחנה׳ מ׳חנה׳.
11. כמו ׳מפל׳ (מים) משורש ׳נפל׳, כאשר הנו״ן נפלה עקב היותה (בסגירת ההברה) מנוקדת בשוא נח. גם כאן ״מסה״ שם עצם משורש ׳מנסה׳.
12. ׳והנכון בעיני ע״ד הפשט׳.
13. ז״ל: הוא המקום אשר נסו ה׳ ברפידים (שמות יז,ז)... כאשר חטאו בני ישראל וינסו את ה׳ על המים, ולא היה בתוך העדה הנועדים שם על ה׳, כי האמין בו ובדברו שיוציא להם מים מצור החלמיש.
who said of his father, and of his mother, 'I have not seen him.' He did not acknowledge his brothers and his own children, he did not know. For they have observed your word, and keep your covenant.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתרי״דחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בתורה תמימהעודהכל
[פיסקא שנ]
האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו – עלת על לב שלוי עובד עבודה זרה והלא כבר נאמר (שמות ל״ב:כ״ו) ויעמד משה בשער המחנה אלא זה אבי אמו מישראל. ואת אחיו לא הכיר, זה אחי אמו מישראל. ואת בניו לא ידע, זה בן בתו מישראל.
כי שמרו אמרתך – במצרים, ובריתך ינצרו – במדבר.
דבר אחר: כי שמרו אמרתך – במצרים, ובריתך ינצרו – במרגלים.
סליק פיסקא
[Piska 350]
"who said of his father and of his mother (in the incident of the golden calf) 'I have not seen them.'": Now would it enter your mind that Levi served idolatry? Is it not already written (Shemot 32:26) "And Moses stood in the gate of the camp, and he said 'Whoever is for the Lord, (let him come) to me!' And there gathered unto him all the sons of Levi"? "his father," then (is to be understood as) his mother's Israelite (i.e., non-Levite) father, (whom he killed as commanded). "and his brothers he did not recognize": his maternal brothers by an Israelite. "and his sons he did not know": The son of his daughter by an Israelite.
"For they kept your commandment": against idolatry. "and they observed Your covenant": of circumcision.
Variantly: "For they kept Your commandment": in Egypt. "and they observed Your covenant": in the desert, (the Levites, unlike the other tribes, having circumcised their sons in the desert).
[End of Piska]
האמ׳ לא׳ ול׳ לא ראי׳ וכי עלת על דעתך ששבט לוי עובד ע״ז היה ומה ת״ל האמ׳ לא׳ ול׳ זה אבי אמו מישראל:
ואת אח׳ לא הכ׳ זה אחי אמו מישראל:
ואת בניו לא ידע זה בן בתו מישראל:
כי שמרו אמר׳ במצרים:
ובריתך ינצ׳ על הים:
ד״א כי שמרו אמרתך במילה וברי׳ ינצ׳ במרגלים אע״פ כן נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כ״ז:י״ח) על ידי שמיחו ביד ישראל במצרים על ע״ז ומנ׳ שעבדו ישראל ע״ז במצרים שנ׳ (יחזקאל כ׳:ז׳) ואמר להם איש שקוצי עיניו השליכו ומנ׳ ששבטו שללוי מיחה בידן שנ׳ (שמות ד׳:י״ד) הלא אהרן אח׳ הלוי ידע׳ כי דבר יד׳ הוא ומה ת״ל דבר ידבר דיבר ומיחה בידן במצרים ועתיד לדבר ולמחות במדבר:
1. מתרגם כאילו כתוב ׳לא הפרו׳. ושינה למנוע הכפל (ביאורי אונקלוס שעפטעל).
Who, when they had sinned, had no mercy in the judgment upon his father or his mother, and no respect to his brother or his children; for they have kept the charge of Your word, and Your covenant have they not altered.
דאמירא על שבטה דלוי לאבוי ולאימיה לא נסב אפין בדינה וית אחוי לא חכם בעובדה דעגלה ועל בנוי לא קנה רחמין בעובדה דזמרי ארום נטרו מימר פומךב וגזרתך ואורייתך אינון זהירין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאמיר״) גם נוסח חילופי: ״{דא}מור״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פומך״) גם נוסח חילופי: ״פמ׳ ״.
נפקין שיבט לוי לפולחן משכן זימנא ומתפרשין מן משכניהון אמרין לאבוהון ולאימהתהון לא חמיתינון וית אחוהון דלא בני תלתין שנין לא אשתמודעון יתהון וית בניהון לא ידעין מטול דקיימין עשרין שנין במטרתהון במימרך וקיים פולחן קודשך נטרין.
The tribe of Levi go forth to the service of the tabernacle, and separate themselves from their dwellings, saying of their fathers and mothers, I have not regarded them, and of their brethren, Since we were of thirty years we have not known them or their children, for that they abide twenty years in their charge according to Thy Word, and keep the service of the holy covenant.
דאמיר על שבטא דלוי לאבוי ולאמיה לא נסיב אפין בדינא דתמר וית אחוי לא חכים בעובדא דעגלא ועל בנוי לא קנא רחמין בעובדא דזמרי ארום נטרו מימר פומך ובגזירת אורייתך אינון זהירין.
For of the tribe of Levi it may be said, He respected not the face of his own father and mother in the judgment of Tamar, and knew not his brother in the matter of the (golden) calf, nor towards his own children was he moved with mercy, in the work of Zimri; for they have kept the word of Thy mouth, and have been ready (to fulfil) the decree of Thy law.
פוג׳דתה אלקאיל ען אביה ואמה כאנה לם ירהם ולם ית׳בת אכ׳ותה ולם יעתרף בבניה ממא חרסו מקאלתך והם יחפט׳ון עהדך
ומצאת אותו שהוא אומר על אביו ואמו כאילו לא ראה אותם, ולא הכיר באחיו ולא ידע בבניו, מפני ששמרו את דברך והם שומרים על בריתך
האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו – כשחטאו בעגל ואמרתי אליו:א מי לי״י אלי (שמות ל״ב:כ״ו), נאספו אליב כל בני לוי, וצויתים להרוג איש איש את אביג אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו, או בן בתו מישראל, וכן עשו.
ואי איפשר לפרש: אביו – ממש ואחיו – מאביו וכן בניו – ממש, שהרי לוים הם, ושבט לוי לא חטא אפילו אחד מהם, שנאמר: כל בני לוי (שמות ל״ב:כ״ו).
כי שמרו אמרתך – לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות כ׳:ב׳).
ובריתך ינצרו – דאותן שנולדו במדבר הם היו מולים, אבל ישראל לא היו מלים את בניהם.ה
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917 חסר: ״אליו״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: אליו. בכ״י מינכן 5 (בהשפעת הפסוק): ״מיד ויאספו אליו״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״אביו״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165: ״אותם שהיו במדבר, ישראל לא היו מלים, והם מלים״. בכ״י מינכן 5: ״אותם שנולדו במדבר מלו, וישראל לא היו מלים את בניהם, והם היו מלים״. בכ״י ליידן 1: ״אותם שנולדו במדבר, וישראל לא היו מלים את בניהם, והם היו מלים״. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34: ״אותן שנולדו במדבר, וישראל לא היו מלים את בניהם, הם היו מלים״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״אותן שנולדו במדבר, שישראל לא היו מולין את בניהם, והם היו מולין״.
האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו WHO SAID TO HIS FATHER AND TO HIS MOTHER, I HAVE NOT SEEN HIM – When they sinned in the matter of the golden calf and I said, "Who is on Hashem's side, let him come to me" (Shemot 32:26), all the sons of Levi gathered themselves unto me, and I ordered them each to kill his mother's father, he being an ordinary Israelite, or his brother on the mother's side, or the son of his daughter whose husband was an ordinary Israelite, and thus did they do.
It is impossible to explain the term "his father" literally, and "his brothers" as being those on his father's side, and similarly to understand "his sons" literally, for really all these are Levites, and of the tribe of Levi no one sinned., as it is said, "[And there gathered unto me) all the tribe of Levi" (Sifre Devarim 350:1, Yoma 66b).
כי שמרו אמרתך BECAUSE THEY KEPT YOUR WORD – viz., You shall have no other gods,
ובריתך ינצרו AND THEY GUARDED YOUR COVENANT – viz., the covenant of circumcision (Sifre Bemidbar 67 on בהעלתך); For the [ordinary] Israelites who were born in the desert did not circumcise their sons, whereas the Levites were [not only] circumcised themselves, [but they] also circumcised their sons.
פס׳: האומר לאביו – וכי שבטו של לוי עבד עבודה זרה והא כתיב (שמות לב) ויאספו אליו כל בני׳ לוי, אלא זה 1שהיה (אביו) מישראל או אמו מישראל.
ואת אחיו לא הכיר – זה אחיו מאמו מישראל.
ואת בניו לא ידע – זה בן בתו מישראל.
2כי שמרו אמרתך – במצרים. ובריתך ינצורו זה ברית הר סיני (שמות כב) זובח לאלהים יחרם:
1. שהיה אבי אמו מישראל כצ״ל:
2. כי שמרו אמרתך במצרים. שמ״ר פ׳ י״ט במצרים בטלו ישראל את המילה חוץ משבטו של לוי למה כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו במצרים:
האמר – על השבט ידבר, כמו: שמואל כאשר נגמל ובא אל בית השם להרגילו.
ואת בניו לא ידע – יש מהם אחר שהוליד שבא לעבוד השם.
WHO SAID. Moses speaks of the tribe.1 Samuel who came to the house of God as soon as he was weaned,2 to be trained in God's service, is an example.3
NOR KNEW HE HIS OWN CHILDREN. There were among them individuals who begot children for the service of God.4 FOR THEY HAVE OBSERVED5
THY WORD, AND KEEP THY COVENANT. Compare, They kept (shameru) His testimonies,6and the statue that He gave them(Ps. 99:7) so that they would teach them to Israel. Some say that the reference7 is to Whoso is on the Lord's side, let him come unto me(Ex. 32:26).
1. Of Levi.
2. See I Sam. 1:24-28.
3. Who forsook his family to serve God.
4. They handed over their children to God's service and did not ever see them again (Weiser).
5. Hebrew shameru (literally, kept).
6. They preserved the contents of God's revelation in order to teach it to Israel. See Ibn Ezra on Ps. 99:7.
7. Of They have observed Thy word…
האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו – מי שיוכל לומר על אביו ועל אמו לא ראיתיו במעשה העגל, שלא נכשלו בו.
ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע – באותו עון.
כי שמרו – כולם אמרתך ובריתך ינצורו – כדכתיב: ויאספו אליו כל בני לוי (שמות ל״ב:כ״ו), שלא פשע אחד מהם. והמפרש (רש״י דברים ל״ג:ט׳) הרג[ו]ם, צריךא לדחוק הכתוב: אביו – אבי אמו, בנו – בן בתו. ולכך נראה: כי כשאמר משה: כי איש בבנו ובאחיו (שמות ל״ב:כ״ט) – אישראל קאמר, כי כשאמר: מי לי״י אלי (שמות ל״ב:כ״ו) – כל ישראל באו אליו, שלא היה שבט שלם שלא פשע אחד מהם חוץ משבט לוי, כמו שפירשתי במעשה העגל (ר״י בכור שור שמות ל״ב:כ״ו).
א. בכ״י מינכן 52: שצריך.
האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו – WHO SAID OF HIS FATHER AND OF HIS MOTHER “I HAVE NOT SEEN HIM” – One who is able to say about his father and about his mother “I did not see them [participate] in the deed of the golden calf,” for they did not stumble in it.
ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע – HIS BROTHER HE DID NOT RECOGNIZE AND HIS CHILDREN HE DID NOT KNOW – in that sin.
כי שמרו – BECAUSE THEY GUARDED – all of them אמרתך ובריתך ינצורו – YOUR WORD AND THEY KEPT YOUR COVENANT – As it is written: “And all the Levites gathered to him” (Shemot 32:26), that not one of them transgressed. And the one who explained (Rashi Devarim 33:9) that [the phrase "he did not recognize" means that] he killed them, has to give a forced explanation of the text: “his father” – the father of his mother, “his son” – the son of his daughter.1 And therefore it appears: that when Moshe said: “for each man was against his son and his brother” (Shemot 32:29) – he was speaking about Israel [rather than the Levites], for when he said: “Whoever is for Hashem, to me!” (Shemot 32:26) – all of Israel came to him, [however] there was not an entire tribe where not one of them transgressed except for the tribe of Levi, as I explained in the matter of the golden calf (R”Y Bekhor Shor Shemot 32:26).
1. Rashi understands the phrase "he did not recognize" to mean that the tribe of Levi acted as if they did not recognize their kin, and killed them for their crimes. However, as none of the tribe of Levi sinned, it would seem that there was no need to kill fathers or sons who were innocent, leading to Rashi's "forced" explanation of the verse, that it refers to the killing of relatives through marriage who were from different tribes.
לאביו ולאמו לא ראיתיו – נעשו כמו נוכרים לאביו. זה אביו ואמו – מישראל, שנאמר כי איש בבנו ובאחיו (שמות ל״ב:כ״ט).
האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו – נראה לי לפי שהיו הולכין ללמוד מקטנותן והיו מתעכבין שם במדרשות שנים הרבה וכשהיו חוזרין לבתיהן לא היו מכירין אבותיהם ואמותיהם ואחיהם והיינו דכתיב האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו מי הוא זה וזאת אמי לא ראיתיה מעולם וזה אחי לא ראיתיו מעולם והכי מוכח בסיפיה דקרא כי שמרו אמרתך היינו תורה ובריתך ינצורו היינו נמי תורה כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי.
לאביו ולאמו לא ראיתיו – אם מת לו אב ואם אח ובן צריך לעשות לו כמי שאינו מכירו כדכתיב לאביו ולאמו לא יטמא (ויקרא כ״א:י״א), ולמה כי שמרו אמרתך – שאמרת ומן המקדש לא יצא (ויקרא כ״א:י״ב) אפילו בשעת צערו אינו רשאי לצאת אחריהם ואפילו למ״ד מקדושתו לא יצא אבל יוצא הוא אחר המת מכל מקום כשהן נגלין הוא מכוסה וכשהן נכסין הוא נגלה.
דבר אחר: האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו – לא טעו אחריהם במעשה העגל.1
ובריתך ינצרו – מה שאמרת ברית כהונת עולם (במדבר כ״ה:י״ג).
1. בדומה ברש״י ובר״י בכור שור.
כי שמרו אמרתיך, "for the Levites observed Your commandments not to defile the sanctity of the Tabernacle/Temple." (Leviticus 21,12) None of the Levites committed the error of worshipping the golden calf, and they were prepared to execute family members whom they found doing so. (Sifri and Rashi)
ובריתך ינצורו, "and they kept Your covenant." The covenant God made with the priests whose status became hereditary from father to son. (Numbers 25,13)
האומ׳ לאביו ולאמו לא ראיתיו – כלומ׳ מי שיוכל לומ׳ על אביו ועל אמו לא ראיתיו במעשה העגל שלא נכשל בו.
ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע – באותו עון.
כי שמרו – כולם אמרתך כו׳ שנ׳ ויאספו אליו כל בני לוי (שמות ל״ב:כ״ו), שלא פשע אחד מהם, והמפרש דאביו – אבי אמו, ובנו – ובן בתו, דוחק. לכך נראה לפרש כי כשאמ׳ משה מי לה׳ אלי (שמות ל״ב:כ״ו) – כל ישראל באו אליו, שלא היה שבט שלא פשע אחד מהם חוץ משבט לוי, רבי׳ בכור שור.
וי״מ דלאו לענין מעשה העגל קאי אלא האומר לאביו וגו׳ שמתגבר ואינו מטמא להם כדכתיב על כל נפשות מת לא יבא וכן ואת בניו לא ידע לשבחו של כהן גדול שעובד ועוסק במצות מלכו אף בשעת צער אשר אין אדם נתפס עליו אעפ״כ אינו חש, וזהו כי שמרו אמרתיך וברית כהונה ינצורו.
יורו משפטיך וגו׳ – כדכתיב שפתי כהן ישמרו דעת וגו׳, ג״ן.
האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו – על כלל השבט ידבר, כענין שכתוב (שמות ל״ב:כ״ו-כ״ז) מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי, ואמר להם מלאו ידכם היום לה׳ כי איש בבנו ובאחיו, ולאו דוקא בנו ואחיו ממש, וכן בכאן לאחיו ולאמו ואת אחיו ואת בניו, אין לפרש אביו ממש ולא אחיו ממש מאביו וגם לא בניו ממש, שהרי לוים גמורים הם ובשבט לוי לא חטא אחד מהם כלל שהרי כתיב ויאספו אליו כל בני לוי, אבל ענין הכתוב לאביו אבי אמו מישראל, ואת אמו אחיו מאמו מישראל, ואת בניו בן בתו מישראל, ולא היו לוים ממש.
כי שמרו אמרתך – לא יהיה לך.
ובריתך ינצורו – זה ברית מילה, כי ישראל לא מלו את בניהם במדבר, אבל שבט לוי מלו את בניהם. ואע״פ שהוא מדבר על השבט בכלל נרמז בו גם כן שמואל הנביא הלוי, ועליו יאמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, כי כאשר נגמל היה בבית ה׳ להיות פרוש ונבדל לעבוד את הש״י, ואת בניו לא ידע שהוליד בנים לעבודת הש״י.
האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, "who says of his father and his mother: 'I have no regard for them.'" Moses speaks of the tribe of Levi as a whole here, just as at the time of the sin of the golden calf he had simply called out: "whoever is for Hashem, to me!" (Exodus 32,26) In response to that call all the members of the tribe of Levi responded with alacrity (same verse) Moses had then instructed them to execute all those who had actively worshipped the golden calf, and not to spare even family members if there were such who were guilty. Just as in that instance, although Moses mentioned 'his son and brother," this was not meant literally, so here too the words 'his father and mother," are not meant literally, as there never had been a father or mother of a Levite who had been guilty of that sin so that their son could have demonstrated that he was prepared even to kill father or mother in response to that call. If even a single Levite had been guilty of worshipping the golden calf, how could the Torah have testified that "the entire tribe of Levi assembled around Moses in response to his call?" The meaning of the words: "father, mother, brother, etc.," in the verses mentioned referred to such relations who were not from the tribe of Levi. If a Levite had married a woman from the tribe of, say, Zevulun, and the son of that woman found his maternal grandfather worshipping the golden calf, then her son would have had the duty to execute his grandfather seeing he was not a Levite and was guilty of execution. In other words, Moses referred to a possible grandfather, calling him "father," something not unusual in those days. [the Torah constantly calls the ancestors 'your fathers', not your grandfathers or your great-grandfathers."
כי שמרו אמרתך, "for they have carefully observed Your words;" a reference to the second of the Ten Commandments: 'you shall not have any other gods.'
ובריתך ינצורו, "and Your covenant they have preserved." This is a reference to the covenant of circumcision. We have a tradition according to which the Israelites did not circumcise their male children while in the desert, whereas the tribe of Levi did perform this commandment also in the desert (Sifri Behaalotcha 67). Even though Moses speaks here of the tribe of Levi in general, there is also a specific allusion to the prophet Samuel (a Levite himself) concerning whom Moses said that he did not see his father or his mother seeing that as soon as he had been weaned, his mother took him to the Tabernacle and entrusted him to the High Priest Eli to raise and train in the service of the Lord. The words: "and he did not recognize his brothers nor knew his sons," also apply to the prophet Samuel; the idea is that he sired children for the service of the Lord rather than in order for them to be his personal convenience [as many fathers considered their children then. Ed.]
האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו – במעשה העגל כי כולם שמרו אמרתך. כדכתיב ויאספו אליו כל בני לוי (שמות ל״ב:כ״ו).
האומר לאביו ולאמו – פי׳ או׳ עליהם לא ראיתם במעשה העגל שהרי לא נכשלו בעגל. ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע באותו עון כי כולם שמרו דרך ה׳ דכתיב ויאספו אליו כל בני לוי. יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. כי שפתי כהן ישמרו דעת. ואחר לוי בירך בנימין כדמפרשי׳. ברך ה׳ חילו. על אהרן אמר על שעצר המגפה בקטרת. ופועל ידיו תרצה בקטורת זה כפר על בני ישראל מחץ מתנים קמיו שחבק המלאך ועצרו א״ר אבא בשם ר׳ לוי כשראה אהרן המלאך מתריס כנגדו נתן מחתה של קטורת לפניו שנא׳ ישימו קטורה באפך להודיעך כמה קטורת חביבה לפני הקב״ה.
ואת בנו – חסר י׳. שלא היה בי׳ נסיונות.
האומר לאביו ולאמו – לפי הפשט נראה לפי שמקטנותם היו הולכים ללמוד והיו שם במדרשות שנם הרבה. וכשהיו חוזרים לבתיהן לא היו מכירים אמם ואבותם ואחיהם, והיינו דכתיב בסיפיה דקרא כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו, פי׳ זה גרם מפני שהיו לומדים כמו מכתוב (ירמיה ל״ג כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה.
האומר – זה על כלל לוי שנמסרו לעבודת השם.
האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו – זה היה במעשה העגל כי אז שאל משה מי להשם אלי ויאספו אליו כל בני לוי ואמר להם משה שימלאו ידיהם היום כי איש בבנו ובאחיו ורצה בזה כי בזה הענין המגונה שעשו ישראל נמצא גם כן השבט ההוא נבחר ונקי ולא עוד אלא שלשפוט העובדים בעניין העגל אמר כל אחד מהם לאביו ולאמו לא ראיתיו וכן העניין לשאר קרוביו עד שאם היה מוצא זה החטא באחד מקרוביו היה הורג אותו והיה זה כן כי שמרו אמרת השם ובריתו ינצורו והוא התורה בכללה והנה למדנו מזה המקום שאין ראוי לקרוב שיהיה שופט קרובו כי אין טבע האדם סובל לפי הנהוג אל שלא יראה האדם אביו ואמו באופן שלא יוכל לשפוט כראוי כנגדם וכן הענין בשאר הקרובים ולזה שובחו שבט לוי בזה הענין שאין מחק האנשים להתנהג בו.
(ט)התועלת החמישי הוא במצות והוא להודיע שאין ראוי לקרוב שיהיה דיין כי הדיין ראוי שיהיה בלתי נוטה לדבר כי אם אל הדין ולזה חוייב בו שלא תהיה שם סבה תביאהו להטות הדין ולפי שכבר הפליג בזה המקום לשבח שבט לוי במה שאין מחק שאר האנשים לנהוג בזה המנהג והוא ההתנכר לקרוביו במשפט ידענו שאין ראוי שיהיה הדיין קרוב כי טבעו ימשכהו לאהבת קרוביו והיא משיכתו להטות הדין אם כשלא יוכל לראות לו חובה אם כשיראה לו חובה אהבתו תכסה פשעיו.
ועל הענין האחד אמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו׳ – וזה כאשר בא צורך המשפט במעשה העגל גם פנחס בשטים השליך נפשו מנגד להמית נשיא מישראל בקרב שבטו וכמעט שלא ישוב עוד לביתו ולאחוזת אבותיו לולי ה׳ שהיה לו כמו שכתבנו שם ועל זה אמר כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו כי לשמור תורה וברית עשו זה.
ובריתך ינצורו אותן שנולדו במדבר שישראל לא מלו את בניהם והם היו מולין. פי׳ בריתך היא המלה שנא׳ בה ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם זאת בריתי אשר תשמרו וגו׳ המול לכם כל זכר ומפני שמאמרו ובריתך ינצורו משמע שישראל לא שמרו המילה ואין הדבר כן שהרי שנינו במכילתא בפסוק והיה לכם למשמרת והביאו גם רש״י ז״ל מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח קודם שחיטתו ד׳ ימים היה ר׳ מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך וגו׳ הגיע׳ שבועה שנשבע הב״ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו ולא היו בידם מצות שיתעסקו בהן כדי שיגאלו שנאמר ואת ערום ועריה עריה מכל מצות ונתן להם הקב״ה שתי מצות דם ודם פסח מילה שמלו באותה הלילה כדי שיגאלו שנא׳ מתבוססת בדמייך בשני דמים לפיכך הוצרך רש״י לומר שמה ששבחם הכתוב ובריתך ינצורו אינו אלא על אותן שנולדו להם במדבר שישראל לא מלו אותם מפני שכל אותן מ׳ שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה בהם רוח צפונית מפני עון מעשה העגל כדאי׳ ביבמות ובחגיגה והלוים היו מלין אותן:
ואולם המעלה השנית ביארה באמרו האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו׳. והמפרשים פירשוהו על ענין העגל כשאמר משה (פרשת כי תשא) מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי ולפי שמשה צום עברו ושובו משער לשער וגו׳ ואמר מלאו ידיכם היום לה׳ כי איש בבנו ובאחיו. לכן שבחם על הפעל הזה באמרו האומר לאביו ולאמו וגו׳ ויקשה לזה הפירוש אמרו לאביו ולאמו כי הנה לא צוה משה שיהרוג אדם את אביו ואת אמו. וכל השבט נבדל לה׳ ולא נתפש בעון העגל ואיך יאמר לאביו ולאמו. ולכן אחשוב שלא אמר זה כי אם לספר יושר בני לוי וצדקתם בטבעם שבענין המשפט יאמר כל בן לוי לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו ואמר זה בדרך הקדמה להתפלל לאל שיתן תמיד דבר המשפט לבני לוי. לפי שהשופט ראוי שיהיה שוה הנטיה לשתי הקצוות ולא ישא פנים בדין אף לאביו ולאמו ולאחיו ולבניו שהם הקרובים היותר נאהבים אצל האדם. עד שמפני זה הקרוב פסול לדין מפני נטייתו אל נטיית קרובו. ולכן אמר בני לוי הם האומרים לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע. וזה לא מסבת אכזריות חלילה כי אם לפי ששמרו אמרתך ובריתך ינצורו כמשפטה ולכן לא יכירו פנים במשפט.
האומר לאביו – בענין העגל.
ואת בנו לא ידע, כי שמרו אמרתך – לא הקפיד על חיי בניו במדבר, כדי לשמור ״אמרתך״, והיא מצות מילת הבנים, אף על פי שהיו מתים רבים מהם, כאמרם ז״ל מפני שלא נשבה להם רוח צפונית.
ובריתך ינצרו – כאמרם ז״ל ׳שבטו של לוי לא עבדו עבודה זרה׳ (יומא ס״ו:), וזה התאמת במצרים ובמדבר.
האומר לאביו, during the episode of the golden calf,
ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך, he showed no personal consideration for his closest family members when it involved carrying out God’s commandment. When speaking of the Levites’ children, Moses refers to their performing the rite of circumcision on their sons even in the desert, though many babies died through infections contracted after they had been circumcised, so that the other tribes did not perform this rite in the desert. Our sages in Yevamot 72 claim that the northerly wind did not blow during those 40 yearsa and that without the therapeutic effect of the northerly wind the babies would have been at risk.
ובריתך ינצורו, as our sages confirm in Yoma 66 that the members of the tribe of Levi never became guilty of worshipping idols. This distinction proved itself both in Egypt and in the desert.
האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו׳ – כי רז״ל אמרו (מגילה יז עיי״ש) כל העוסק בתורה פטור מן כיבוד או״א וראיה מיעקב שלא נענש על אותן י״ד שנים שהיה נטמן בבית שם ועבר שלא קיים בהם מצות כיבוד או״א, זה״ש האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, שאינו צריך לראות אחריהם וכ״ש שגם את אחיו לא הכיר, אינו צריך לידע ממנו, ואת בניו לא ידע, כדאיתא במס׳ עירובין (כב.) מ״ד שחורות כעורב רבא אמר במי אתה מוצא התורה במי שנעשה אכזרי על בניו כעורב כי הא דרב אדא בר מתנא כי הוה אזיל לבי רב אמרה ליה דביתהו ינוקא מאי נעביד להו אמר לה איכא קרמי באגמא, זה״ש כאן ואת בניו לא ידע, שגם את בניו יעשה א״ע כלא יודע וכל כך למה כי שמרו אמרתיך ובריתך ינצורו, יורו משפטיך ליעקב וגו׳, ר״ל מצד שהם צריכין לעסוק בתורה תמיד ע״כ גם את בניו לא ידע כאמור.
ישימו קטורה באפיך וגו׳ – כי העוסק בתורת קרבנות כאילו הקריבם (מנחות קי), ברך ה׳ חילו, כחו כי התורה מתשת כחו של אדם ע״כ אמר ברך ה׳ חילו, היינו כחו, ופועל ידיו תרצה, שיעסוק בתורה כדי לשמור ולעשות, מחץ מתנים קמיו וגו׳, כי אם פגע בך מנוול זה השונא הפנימי שנקרא מנוול משכהו לבית המדרש (סוכה נב:).
וְאֶת בָנָו: בניו ק׳. [ואת בנו כ׳, וְאֶת־בָּנָיו ק׳].
לא יהיה לך אלהים אחרים. פי׳ מה שאמרת להם בעצמך, שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעו, דאם לא כן שומרי תורתך הוה לי׳ לומר. [דבק טוב]:
שאותם שנולדו במדבר כו׳. ר״ל והרי כתיב (יחזקאל ט״ז:ו׳) ואראך מתבוססת בדמיך, ודרשו רז״ל שני דמים דם פסח ודם מילה, שמע מיניה דכל ישראל היו נימולין במצרים ובמדבר, ואם כן מאי ובריתך ינצורו. לכן פי׳ דקאי על הנולדים במדבר. [ר׳ אליהו מזרחי]: אבל היוצאים ממצרים אלו ואלו היו מולים, ופסוק מלא הוא (יהושע ה׳:ה׳) כי מולים היו כל העם היוצאים, וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו, ולפיכך נקט הרב במדבר:
You must not have other Gods. Meaning that which You told them Yourself, because they heard I am Hashem, your God, and You must not have any other gods from Hashem's mouth. [Rashi says this] because otherwise the verse should have said They observed your Torah.
For, of those born in the wilderness, etc. Rashi is answering the question: It is written (Yechezkel 16:6), And I saw you wallowing in your bloods, and the sages expound, Two bloods, the blood of Pesach [offering] and the blood of circumcision, which indicates that all of Yisroel were circumcised in Egypt and in the wilderness. If so, what is the meaning of [The Levi'im] kept your covenant? Rashi therefore explains that it is referring to those born in the wilderness. (Re"m). But regarding those who went out of Egypt, they were all circumcised. This is an explicit verse (Yehoshua 5:5), For all those who went out were circumcised, but all those who were born in the wilderness, on the road when they went out of Egypt, they did not circumcise. Therefore Rashi [specifically] mentions the wilderness.
האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו – כי מרה נפש כל העם איש בבנו ובאחיו לנטלם ולנשאם בשאר וכסות ועיני אדם לא תשבענה להאכילם ולהרבות כספם וזהבם. וזה לו נסבה על כל דבר פשע אלה וכחש להתעצם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. למען הרבות שוש קרוביו {ד} ואויבי איש אנשי ביתו אשר יירשוהו ולא לו יהיה כי לא ישליטנו האלהים לאכול ממנו. זו רעה חולה תחת השמש בכל החי בכל בשר ולא ישימו על לב כי יאכלו זרים חילם אשר לא עמלו בו ויאכלו וישתו וברוב עשרם יתחללו ויקללום אחרי מותם ויאבד העושר ההוא בענין רע. הלא טוב לאדם שלא יעמול לרוח ויאכל הוא בעצמו את יגיע כפיו ואז יסתפק במועט די מחסורו אשר יכשר לו ויעבוד בוראו בעמלו לעצמו לבד ולא לאחרים. לפיכך הי״ת לא נתן ללוי חלק ונחלה בתוך ישראל כדי שיאכלו משלחן גבוה די סיפוקם ולא יבטחו בריע ובאלוף ולא יצטרכו אל מתנת בשר ודם ולא לירושת נחלת אבות אחים וקרובים. ובזה כל מחשבותיהם לשמים ויוכלו לשרת לפני ה׳ בלב שלם כמאמר משה האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו׳ פירוש שיאמר למול אביו לא ראיתיו ואינני מכיר לא אב ולא אם ולא אחים ולא בנים שהלוי אינו מצפה לנחלת אב ואם ולא לירושת אחים ולא שבניו יירשוהו להניח להם ברכה עושר ונכסים. על כן ישמור ברית ה׳ ותורתו ינצור בשלימות ואל יבהילוהו הרהורים רעים להביא שבר רעבון ביתו כנגעי בני אדם:
ד״א לפי {ה} שאין התורה מצוייה אלא במשים עצמו שפל ונבזה בעיניו נמאס. ולא ילמד אדם חכמה ודעת כאשר יאמין להבין את הכל כמאמר שלמה (קהלת ז׳) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני שלא יוכל לקנות בינה והשכל בחכמות אם לא יגמר בלבו וידע שהן רחוקות ממנו ולא ידעם. כללו של דבר כל איש חכם לב בתכלית למודו יבין שמאומה לא נשא בעמלו. וכל בור ופתי יאמין לכל דבר שבמושכלות להבין ולדעת את הכל כאשר אמרנו בפרשת בראשית. על כן כאשר נראה הי״ת אל שלמה ואמר לו (מלכים א ג׳, דברי הימים ב א׳) שאל מה אתן לך והיתה בקשתו שיתן לו לב מבין דעת וחכמה הראה בשאלתו זאת היותו כבר חכם ומבין מדעתו כי אלו היה חסר מדעת לא היה שואל כזה בחשבו כבר כל אלה בקרבו כאשר יאמרו הכסילים. לפיכך ענהו הי״ת יען אשר היתה זאת עם לבבך ותשאל לך חכמה ומדע החכמה והמדע נתון לך ועושר ונכסים וכבוד אתן לך כלומר יען בקשת חכמה באמת אינך צריך אליה עוד, כי כבר החכמה והמדע נתון לך ולא היית שואל כזה אילו לא היית חכם אמנם העושר והנכסים אתנם לך. כאלה הואיל משה באר את התורה הזאת לבני לוי לאמר כי ברוב ענותנותם ויאמר כל אחד גם לאביו ולאמו לא ראיתיו ולא הבנתי בדבר החכמות אפילו כטפה. והמנהג באדם שלא יחניף אביו אמו ואחיו ובניו ללמד לשונו לומר להם איני יודע כאשר נעשה דרך ענוה לנכרי מן השוק כי נתיישב הדבר הדק היטב בשכלם ויאמינו באמת לעצמם כל הסכלות האפשרי. ולאיש אשר אלה לו מבשר הכתוב שישכיל ויחכם עוד עד שיורה משפטיו ליעקב וגו׳:
(ט-י)האמר וגו׳ יורו משפטיך וגו׳ – יתבאר על דרך אומרם ז״ל (ב״ב ס.) במעשה שבאו לדון על אילן שהיה מזיק לדרך הרבים וכו׳ ואמר להם עד למחר וכו׳ ושלח וקץ וכו׳, ע״כ. והוא אומרו האומר וגו׳, אדם כזה ראוי להורות משפט וכו׳, כי אין מקום לומר לו טול קורה כו׳ (שם טו:), וזה לך האות האומר לאביו ולאמו.
עוד ירצה, לפי שצוה שופטים וגו׳ לשבטיך, ואמרו רבותינו ז״ל (ספרי) שצריך שימנה דיינים לכל שבט, לזה אמר כי שבט לוי לצד מה שהוכחנו שלא נשאו פנים לאב ולאח ולבן ראויים הם להתמנות על כל שבטי ישראל, והוא אומרו יורו משפטיך ליעקב בדרך כלל, כי אין לחוש שישאו פנים לשבטם יותר משבט זולתם.
(9)האומר…יורו משפטיך ליעקב. "Who says ….they shall teach Your laws to Jacob." We may explain this verse best according to Baba Batra 60 where the Talmud relates that Rabbi Yannai had a tree the branches of which overhung the adjoining street causing inconvenience to the passers-by. He was called upon to expound the law in a similar situation and asked to be given until the morrow before presiding over this litigation. During the intervening night he gave instructions to cut down the branches of his tree which overhung the street so as not to be accused of being himself guilty of an offence which he was supposed to adjudicate. [The Talmud explains that originally Rabbi Yannai had thought that the shade provided by his tree for the passers-by outweighed any damage it could cause to the passers-by who failed to look where they were going. Ed.] The word האומר is an allusion to the kind of judge qualified to sit in judgment of others, i.e. only people who ensure that their own house is in order may judge others. In order to face one's parents and criticise them one must first be free from guilt himself.
Another message contained in this verse refers to the Torah's injunction in Deut. 16,18 that the judges should be from the respective tribes. Moses adds here that inasmuch as the tribe of Levi had demonstrated during the episode of the golden calf that they did not show favouritism even to their closest family members if the latter were guilty, that they could preside in judgment even over litigations involving members of other tribes. This is the meaning of יורו משפטיך ליעקב, i.e. they can judge any descendant of Jacob.
האמר לאביו וגו׳ – כלומר על אביו ועל אמו כמו אמרי לי אחי הוא.
ואת אחיו לא הכיר ואת בניו וגו׳ – כי כאשר פורש אדם עצמו מן העולם מסתמא הוא בשנים כבר ולכך לא שייך על אביו ואמו לומ׳ לא הכיר שמסתמא יכול להכיר ולכך אמר לא ראיתיו עכשיו איני רואה אותם. ואמר ראיתיו לשון זכר כמו ותדבר מרים ואהרן במשה שדרך לדבר הענין במוקדם. אבל את אחיו שלא ראה אותם הרבה אמר לא הכיר. ובניו לא ראה אותם כלל ולא ידע. ובלוים היו כל הג׳ האלו מחמת שפירשו מן העולם. וכן יש ג׳ דרגין דמהימנותא א״וא. ודרגא שניה נקרא אחי. כמ״ש למען אחי ורעי אדברה וגו׳ ודרגא שלישית הוא בנים כמ״ש ורב שלום בניך א״ת בניך אלא בוניך והן כלולין בג׳ בי״ע ג׳ עלמין וכתיב ושכחי עמך ובית אביך וגו׳ ויתאו המלך יפיך. ולפי שפירשו מג׳ זכו לג׳ דרגין דמהימנותא שמשם נר״נ. נר״נ. דעבד. ואח״כ נר״נ דבן. ומתחילה זכו לראיה ואח״כ להכרה ואח״כ לידיעה והן כסדר. כי הראיה מביאה לידי הכרה וממנה לידיעה כמ״ש וירא אלהי׳ את בני ישראל וידע אלהים. וכתיב וראו ראו ואל תדעו וכן נאמר יכירו וידעו כל יושבי תבל. והכלל ראיה והכרה וידיעה.
כי שמרו אמרתך ובריתך וגי׳ – פי׳ ששמרו את התורה ואת המצות כמ״ש ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי. ולפי שהמצות צריכין שמירה יותר מן התורה אמר ינצרו וכמ״ש (מנחות מ״ג ע״ב) חביבים ישראל שסיבבן הקב״ה במצות תפילין וכו׳ והן מכל הצדדין. כי שמרו אמרתך. הוא נגד או״א. ובריתך. הוא נגד אחיו ובניו שמחמת המצות שכח את בניו ואחיו. אבל אביו ואמו הם דוחים את המצות כמאמר חז״ל אביו אומר השקיני מים ומצוה לפניו אביו קודם ולכך אמר אמרתך שהיא גדול מכיבוד אב ואם (היינו אם אמר לו לעבור על ד״ת) ומ״ש אמרתך כולל ג׳ תורות. שבכתב ובע״פ והל״מ. וברית הוא הרביעית. כמ״ש בפ׳ האזינו. ואדברה. אמרי פי. אמרתי. וכמ״ש כי אם בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. ורביעית הוא כמטר לקחי. כמ״ש חכם לב יקח מצות ובשביל ששמרו את הד׳ אלו לכך זכו ג״כ לד׳ דברים אלו. והן תורה ומשפט לשבט ומחוקק והם המורים הוראה לעם ושופטי העם ורובם של מורי הוראות ושופטים היו משבט לוי וכמ״ש בפ׳ שופטים והאיש אשר יעשה בזדון וגו׳ לבלתי שמע אל הכהן וגו׳ וכמ״ש בספרי שם. וכמ״ש ובאת אל הכהני׳ הלוים וגו׳ ע״פ התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך.
האומר וגו׳ – עוזב הוא אביו ואמו ואחיו ובניו, ללכת במצותך לעבוד עבודת הקדש במקדשך, כי שמרו וגו׳.
האמר לאביו ולאמו – זה נאמר על ענין המשפט שהיה מסור לשבט לוי, כענין שכתוב ובאת אל הכהנים הלוים (לעיל י״ז ט׳), ושבח אותם בזה שהם שופטים משפט צדק, ואין בהם מי שישא פנים לאוהב או יחון את רעהו להטות משפט, אלא לא יחוש גם לאביו ולאמו ולאחיו ולבניו כשנתחייבו לפניו בדין, והוא עושה עצמו כאילו אינו מכירם, אולם זה אינו מסבת אכזריות חלילה, כי אם לפי ששמרו אמרתך ובריתך ינצורו, זהו פשט הכתוב, אמנם יתכן עוד שבא הכתוב הזה להודיע גודל מעלת הכהן הגדול מאחיו שהוא בעל נפש יקרה יותר משאר הכהנים, ולכן נצטוו שיתאפק מלעשות אבילות במיתת קרוביו שנאמר לאביו ולאמו לא יטמא (ויקרא כ״א י״א), ושבחו כאן ביתרון קדושתו, עד שיש בכחו להתרומם על העצבון הזה ולעבוד את ה׳ בשמחה כאילו לא יכיר את אביו ואת אמו, וזה בעבור כי שמרו אמרתך וגו׳:
האומר לאביו – פי׳ על אביו ועל אמו, כמו אמרי לי אחי הוא, לא ראיתיו, לא הכיר, לא ידע, כי כשפורש אדם עצמו מן העולם אל התורה והעבודה מסתמא הוא בשנים כבר, לכן לא שייך על אביו ועל אמו לומר לא הכיר שמסתמא יכירם, לכן אמר לא ראיתיו עכשיו איני רואה אותם ואמר ראיתיו לשון זכר כמו ותדבר מרים ואהרן במשה שצריך לדבר במוקדם: אבל את אחיו שלא ראה אותם הרבה אמר לא הכיר, ובניו לא ראה אותם כלל ולא ידע, ובלויים היו כל ג׳ אלו מחמת שפירשו מן העולם (הגר״א).
האומר – חוזר ללוי.
כי שמרו – אלא שמרו, כדרך כי שלפניו לא.
האמר וגו׳ – כאשר קם שבט לוי כנגד הנצמדים לעגל הזהב, הוא לא נרתע מתוך התחשבות בבני משפחה, אפילו הקרובים ביותר; אלא קיים בנאמנות את הציווי: ״והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו״ (שמות לב, כז), ״כי איש בבנו ובאחיו״ (שם לב, כט; עיין פירוש שם). אולם נאמר שם (לב, כו) שכל שבט לוי ללא יוצא מן הכלל – ״כל בני לוי״ – קם להציל את מעמד התורה באומה. מכאן, כפי שאמרו בספרי (עיין שם), שהקרובים הנזכרים כאן יכולים להיות רק קרובים מצד האם, שלא התייחסו אחר שבט לוי.
ראוי לציון סדר דרגות הפעלים – ראייה, הכרה, ידיעה: ״לא ראיתיו״, ״לא הכיר״, ״לא ידע״. ייתכן שיש כאן הבחנה דקה, המונחת ביסוד בחירת ביטויים אלה: במקרה של הורים, די יהיה בעצם ראייתם כדי לעצור את היד המורמת להושיע את כלל העם. באחים, מספיקה הכרה. בילדים, די יהיה על כל פנים ברגש העז של ההשתייכות, הטבוע במושג ״ידע״. אך בקנאותם להושיע את כלל האומה, הם העלימו עיניהם מהורים שנפגעו בידם השופטת, לא הכירו באחים, ולא התעוררו לרגש עז בנוגע לילדים. תפקיד קשה זה היה קל יותר לקיים לגבי הילדים מאשר לגבי שאר הקרובים; והטעם לזה יכול להיות טמון בכך שילדים, מצד מעמדם הטבעי, נתונים למרות ההורים ותחת אחריותם.
כי שמרו אמרתך וגו׳ – כבר הערנו (פירוש לעיל לב, ב) ש״אמרה״ איננה הכרזה על מצווה אלא הבטחה. עוד אמרנו (פירוש לעיל לב, י) שמשמעותו העיקרית של ״נצר״ איננה להגן מפני סכנה מבחוץ, אלא לשמור ולהשגיח על התפתחות פנימית. ובכל מקרה, ״כי שמרו אמרתך״ לא יכול להתפרש ״הם שמרו את מצותך ולא עברו עליה״, שכן בבחינה זו הם לא היו לבדם אלא הרוב המכריע של העם נטלו חלק בזכות זו. רק שלושת אלפים מן העם נצמדו לעגל הזהב. מכאן ש״כי שמרו אמרתך״ יכול לבטא רק את משמעות המעשה שהם עשו באנשים האשמים. בזכות מעשה נקמה זה נשמרה ״אמרת ה׳ ״; ואלמלא מעשה זה, כל העם היה נידון לכליה, ובכך היה נמנע קיום הבטחת ה׳ לאברהם, על כל פנים באותו דור ולזמן רב לאחר מכן (עיין שמות לב, י,יד).
ובריתך ינצרו – כדרך שאז הם הניחו בקרן זווית את כל שאיפותיהם האישיות וקמו להציל את ייעוד העם, כך מכאן ואילך הם יהיו המעודדים והשומרים הפנימיים של ברית ה׳.
האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע – יוכיח שגם מדת העברה שתביא לידי חמס, אין בהם, שענין העברה הוא לחוש רק לטובת עצמו, וכל הנוגע בו ישמור לו עברתו, ויעשה לו דבר אף שהוא נגד רצון ה׳, והם עשו בהפך שאף על בניהם לא חסו רק לעשות רצון ה׳. וזה שאמר כי שמרו אמרתך הוא מה שאמר להם (שמות לג כז) כה אמר ה׳ וגו׳ שימו איש חרבו על ירכו וגו׳:
ובריתך ינצרו – שמלבד זה ששמעו אמרתך גם בריתך ינצורו בזה, שבענין הברית נכלל גם הערבות על אחרים, ולעשות דין בעוברי רצונו, ועתה יאמר שבמדות האף והעברה אשר בתולדתם השתמשו למלאות רצון ה׳ והוא:
האומר וגו׳: עתה מבאר כי יצא מלוי דרך החסידות השנית, שהוא במעשה המצוות1.
וגם זה נתבאר במכילתא פירוש ״ולשומרי מצותיו״ (שמות כ,ה) בשני אופנים2, הא׳, לעשות בהפלגה מטבע האדם, והשני, שמשתדל לזכות את הרבים, וכדאיתא ביומא (פז,א) שעל זה האופן3 כתיב (תהילים טז,י) ״לא תתן חסידך וגו׳ ״.
ואמר משה כאן, דגם שני האופנים הללו של חסידות מושרשים בזה השבט, הא׳4, ״האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו׳ ״, והנה בגמרא יומא (סו,ב) פירשו זה המקרא5 על כלל שבט לוי בשעת העגל, ו״אביו״ היינו אבי אמו6 וכו׳. אמנם יש לדקדק, הרי לא נזכר שם7 כי אם ״איש בבנו ובאחיו״ (שמות לב,כט) ולא אמר ׳באביו ובאמו׳. וי״ל, דלפי דקיימא-לן בסנהדרין (פה,א) שאין הבן נעשה שליח8 לאביו להכותו ולקללו, והיינו משום שאפשר באחר, והכי נמי משום ׳כיבוד אם׳ לא היה ראוי להרוג בעצמו את אביה9. ופירוש ״לא ראיתיו״ – שלא השגיח להצילו, ומסרו לחבירו להרגו.
אבל לפי הפשט קאי על בני קרח10 שלא הלכו אחר דעת אביהם ואמם, שהיא היתה עיקר במחלוקת, כמבואר במדרש רבה פרשת קרח (יח,טו) על-פי מקרא באיוב11, והמה בניו החסידים נתגברו כל כך על טבע דעת אנושי וסרו מאחריהם. וכתיב ״לא ראיתיו״ בלשון יחיד12, דמשמעות ׳ראיה׳ כאן הוא – קבלת דעתו13, כמו ׳רואה אני את דברי אדמון׳, ולא היתה רבותא שלא קבלו דעת אמם, אלא על ש׳לא ראו׳ דעת אביהם שהיה אדם גדול גם כן, ונוח היה להמשיך אחר דעתו רוב אנשים, והמה בניו לא נמשכו אחריו.
ואת אחיו לא הכיר: זה קאי14 על כל השבט במעשה העגל. שהיה עסק ההעברה משער לשער במחנה בקנאה לה׳ כל כך, עד ששכחו כל אשר להם וקורבת אחוה, כמו שביארנו באותו מעשה שלא היה אפשר להגיע לאותו מעשה הנפלא אם לא בזה האופן15.
כי שמרו אמרתך: הן בני קרח16 הן כלל בני לוי17, בזה שנהגו בעצמן הפקרות לצאת מטבע אנושי, על מה היה כך, לא בשביל שטבעם היה כך להיות רחוק מהורים ומאחוה חלילה, אלא משום ״כי שמרו אמרתך״18 – בגדולת אהרן ובניו19, או במאמר ה׳20 ״עברו ושובו משער וגו׳ ״, זה לבד הוציאם למעלה מטבע אנושי, כמבואר בספר שמות (שם).
ובריתך ינצורו: זהו האופן השני של ״שומרי מצותיו״21, המבואר שם על-פי המכילתא, היינו המקיימים אמונת ה׳ ובריתו לרבים22. ואם שלא הגיע עד כה כל זמן שהיה משה קיים ולא בא מעשה לידם, אבל ידע משה בנבואה אשר המה ״בריתך ינצורו״ לעתיד, שע״י שבט לוי תתחזק בכמה דורות ברית הקב״ה לישראל. {וכמו שאנו רואים בימי יחזקיהו המלך ועוד בכמה דורות, שהיו הלוים מעוררים לתשובה23}.
והנה לזו החסידות של מעשה המצוות במסירות נפש נדרשת זהירות הרבה, ועל זה בירך משה ״ואוריך״, היינו, שיהא אור תורת אמת מכשרתם לזו החסידות, שיראו לכוון הדרך הישרה, ולא יהא בא לעשות מעשהו זר, מעשהו שלא על-פי דעת תורה. והרי לוי24 ופינחס שניהם קינאו על הזנות ומסרו נפשם על זה, והנה פינחס עלה בשביל זה לגרם המעלות, ולוי גער בו אביו25, וכיוצא בזה הרבה. ומשום הכי שנינו במסכת אבות (ב,ה) ׳ולא עם הארץ חסיד׳, כי נדרש לזה26 דיוק רב לשקול הפעולה לפי הזמן והמקום, וגם בכמה דברים נדרש לכללי התורה שאינם מבוארים.
[הרחב דבר: ועל כל זה התפלל דוד המלך ע״ה (תהילים פו,ב) ״שמרה נפשי כי חסיד אני״, ואיתא בברכות (ד,א): לוי ור״י, חד אמר כך אמר דוד, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג׳ שעות, ואני ״חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך״ (שם קיט,סב). וחד אמר, כך אמר דוד, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בשפיר ושליה, ולא עוד, אלא כל מה שאני עושה וכו׳ עם מפיבושת וכו׳ (עכ״ל). והדבר תמוה, למאי חקרו חסידותיו של דוד, ודאי יש עוד הרבה עניינים שהתנהג בחסידות, כמו מה שהתגבר על רצונו ולא הרג את שאול, ועוד הרבה.
אלא, משום דקשה לחז״ל לפי הפשט, וכי אפשר לומר לפני ה׳ שישמור אותו מפני שהוא חסיד וראוי הוא לכך, והלא ״אין צדיק בארץ״ לבא בזרוע בשביל מעשיו הטובים. להכי פירש ׳חד אמר׳ שהחסידות היתה התמימות הנפלאה ׳להודות לה׳ על משפטי צדקך׳, היינו על הטובה מעין הרעה, כדאיתא שם (ס,א), וזהו מרוב בטחון במדת טובו יתברך. והיינו מה שסיים באותו מקרא ״הושע עבדך אתה אלהי הבוטח אליך״. ו׳חד אמר׳ דהכי פירושו, ״שמרה נפשי״ שלא אחטא, ״כי חסיד אני״ – מתנהג בחסידות במעשים שקרובים להסיר מורא וכבוד מלך, ויהיה הקלקול רב. על כן ״שמרה נפשי״ לעבדך הבוטח אליך שתוליכני בדרך הישר. והיא ברכת משה שיהא ״אוריך לאיש חסידך״. ועל זה יתפלל כל חסיד להיות נשמר מן המעוות.]
1. וכפי שהגדיר זאת רבינו לעיל בתחילת פסוק ח׳: ואחד נדרש להזהר הרבה שיכוון לאמת ודרך הטוב והישר בעיני ה׳. ובהמשך כתב שחסידות זו נכללת בשם ״שומרי מצוותיו״.
2. הובא ברבינו שמות שם: ״לאוהבי״ – זה אברהם אבינו וכיוצא בו. ״ולשומרי מצוותי״ – אלו הנביאים והזקנים. ומפרש שם רבינו ב׳ברכת הנצי״ב׳ ש׳הנביאים׳ הכוונה שהם מרגילים את הרבים בתוכחה וכדו׳ לשמירת המצוות, מה שמגדיר רבינו כאן ׳שמשתדל לזכות את הרבים׳, ו׳הזקנים׳ הכוונה שעושים המצוות בדרך הפלגה, מה שמגדיר רבינו כאן ׳לעשות בהפלגה מטבע האדם׳, כידוע המעשים מחסידי חז״ל בתענית (לא,ב) ובשבת (קיט,א) ׳אבוך במאי זהיר טפי׳ וכו׳.
3. ׳כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו׳.
4. ענין ׳לעשות בהפלגה מטבע האדם׳.
5. להלן נראה שרבינו מייחס פירוש זה ל-׳על דרך הדרש׳.
6. אמר רב יהודה, שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים... איתיביה... ״האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו״ (רש״י: אלמא אביו ואמו אחיו ובניו עבדו עבודה זרה). (עונה הגמרא) ״אביו״ – אבי אמו מישראל (״אמו״ – אמו מישראל), ״אחיו״ – אחיו מאמו מישראל, ״בניו״ – בני בתו מישראל.
7. בתיאור מעשה העגל בפרשת כי תשא.
8. של בית דין.
9. אבי אמו מישראל. ולכן בפרשת כי תשא לא הוזכרו ״אביו ואמו״.
10. לא מצאנו מי מהמפרשים שהלך בכיוון זה.
11. על הפסוק באיוב (טו,לג) ״יחמוס כגפן בסרו״ – זו אשתו (של קרח). ומצאנו שם (יח,כ) גם על פסוק במשלי (יד,א) ״חכמות נשים בנתה ביתה״ – זו אשתו של און בן פלת, ״ואולת בידיה תהרסנה״ – זו אשתו של קרח.
12. והרי לא הלכו אחרי עצת אביהם ואמם.
13. א״כ ״לא ראיתיו״ – לא קבלתי דעתו (של אביהם).
14. גם ע״פ הפשט ש״האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו״ מוסב על בני קרח ולא על חטא העגל, מ״מ במילים אלו הכוונה לחטא העגל.
15. של ׳מופרש לה׳, בלי שום רצון עצמי כלל׳ – לשון רבינו בפרשת כי תשא.
19. זו היתה הנקודה שבה חלק קרח על משה כשטען שנתן גדולה לאהרן ובניו מדעת עצמו ולא מ׳אמירת׳ הקב״ה.
20. במעשה העגל – ״כה אמר ה׳ אלהי ישראל שימו איש חרבו על יריכו... והרגו איש את אחיו וגו׳ ״.
21. שהזכיר רבינו בתחילת הדברים בפסוקנו – פסוק ט׳.
22. כלומר, אלו המשתדלים לזכות את הרבים, וכאן משה עוסק באנשים אלו מתוך שבט לוי.
23. מצאנו אצל האחרונים כיוון זה, כגון ה׳שם משמואל׳ על שמחת תורה, וב׳מאור ושמש׳ פרשת שמיני, ובספר ׳פתגמי אוריתא׳ פרשת במדבר.
24. במעשה דינה.
25. ״עכרתם אותי״. הואיל ולא עשה (עם שמעון) ע״פ דעת תורה, שהיא דעתו של יעקב אבינו.
26. להתנהגות בחסידות.
האמר לאביו וגו׳ – אמר רב יהודה אמר שמואל, שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים, והא דכתיב האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע,1 התם אביו – אבי אמו מישראל, אחיו – אחיו מאמו מישראל, בניו – בני בתו מישראל2. (יומא ס״ו:)
1. מבואר בספרי דפסוק זה קאי אשעת מעשה העגל שנעשו אכזרים עליהם לנקום נקמת ה׳, ולא השגיחו אם פגעו באב ובאח ובבן, ומבואר לפי״ז דגם שבטו של לוי עבד ע״ז.
2. ועיין מש״כ בזה בפ׳ תשא. וכתבו בתוס׳ ישנים דלא בעי למימר אמו מישראל משום דלא מסתבר ליה שיעבדו נשי הלוים ע״ז, עכ״ל. ומבואר מדבריהם שהיה לפניהם הגירסא בגמרא אם אמו מישראל [וכ״ה הגירסא במדרשים], ובדבור המתחיל של התוס׳ אבי אמו צ״ל אם אמו וגירסא זו נכונה יותר, דלפי גירסתנו קשה דמקשה גם מאמו ועל זה לא תירץ כלום. ומה שכתבו דלא מסתבר שעבדו נשי הלוים עבודת כוכבים צ״ל דסמכו על המבואר במדרשים דנשי דור המדבר צדקניות היו ולא השתתפו בעגל וכמש״כ בפ׳ תשא בפסוק ויתפרקו.
ודע דממה שדרשו בניו – בני בתו מישראל, מבואר שגם בני הבת נקראים בנים סתם, וביבמות ס״ב ב׳ דפריך מנה״מ דבני בנים הרי הם כבנים, פירש״י בני בנים פשיטא ליה ומבעי ליה על בני בנות, עכ״ל. וצ״ע דלא למדו מכאן דגם בני בנות נקראו בנים סתם, כפי שמוקים דהא דכתיב בניו קאי על בני בתו, ובמק״א הארכנו בפרט זה.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתרי״דחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בתורה תמימההכל
יורו משפטיך ליעקב – מלמד שכל הוריות אינן יוצאות אלא מפיהם שנאמר (דברים כ״א:ה׳) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ריב אלו ריבי פרה וריבי עגלה וריבי סוטה. נגע אלו נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים.
ותורתך לישראל – מלמד ששתי תורות ניתנו לישראל אחת בפה ואחת בכתב שאל אגניטוס הגמון את רבן גמליאל אמר לו כמה תורות ניתנו לישראל אמר לו שתים אחת בפה ואחת בכתב.
ישימו קטורה באפך – זו קטורת שלפני לפנים וכליל על מזבחך זו מנחת כהן שנאמר (ויקרא ו׳:ט״ז) וכל מנחת כהן כליל תהיה.
דבר אחר: ישימו קטורה באפך – זו קטורת שלפני לפנים. וכליל על מזבחך – אלו איברי עולה.
סליק פיסקא
[Piska 351]
"They shall teach Your judgments to Jacob": We are hereby taught that all rulings are by their mouths, as it is written (Ibid. 21:5) "And by their word shall every contention and every plague-spot be (ruled upon.)" "contention": These are contentions involving the (red) heifer, and sotah, and the heifer (of the broken neck). "plague-spot": those of men, houses, and garments.
"and Your Torah to Israel": Agnitis, the general, asked R. Gamliel: How many Toroth were given to Israel. He answered: Two, one written; the other oral.
"They shall place incense before You": This is the inner incense. "and a burnt-offering upon your altar": These are the limbs of the burnt-offering.
[End of Piska]
יורו משפטיך ליעקב שיהו כל ההוריות נתונות על פיהם שנ׳ (דברים כ״א:ה׳) ועל פיהם יהיה כל ריב אלו ריבי פרה וריבי עגלה ערופה וריבי שוטה:
וכל נגע נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים:
ותורתך ליש׳ זו שאל אגריפס ההגמון את רבן יוחנן בן זכאי אמ׳ לו כמה תורות ניתן לכם מן השמים אמ׳ לו שתים אחת בפה ואחת בכתב אמ׳ לו וכי נאמ׳ ותורתיך לישראל אמ׳ לו אע״פ כן שתים שנ׳ ותורתך לישראל:
1. אונקלוס מסלק את גשמיות הבורא. תרגומים אחרים תרגמו ״אפך״ במשמעות של חרון אף וכעס.
These are worthy to teach Your judgments to Jacob, and Your law to Israel. They shall set the sweet incense before You, and the full free will offerings upon Your altar.
כשרין למלפה סדרי דינין בגו דבית יעקב וגזירת אוריתךא לקהל שבטיה דבני ישראלב משוין קטרת בוסמניןג טבין וכליין רוגזך וקרבן גמירד [ברעווה על גבי מדבחך].
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אוריתך״) גם נוסח חילופי: ״{אורי}תה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבני ישראל״) גם נוסח חילופי: ״דבנוי דישראל״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בוסמנין״) גם נוסח חילופי: ״בוסמין״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גמיר״) גם נוסח חילופי: ״גמור״.
כשרין אינון למלפא סידרי דינייך לדבית יעקב ואורייתא לדבית ישראל ישוון אחוהון כהניא קטרת בוסמין על מחתיא וייכלון מותנא ביום רוגזך וקרבן גמיר לרעוא על גבי מדבחך.
Apt are they in teaching the orders of Thy judgments to them of Beth Jacob, and Thy law to them of Beth Israel. Their brethren the priests put incense on the censers to restrain the plague in the day of Thy wrath, and offer up the burnt sacrifice with acceptance at Thy altar.
כשרין אנון דילפון סידרי דינך לדבית יעקב וגזירת אורייתך קהל שבטא דישראל ישוון קטורת בוסמין טבין וייכלון רוגזך וקורבן גמיר לרעוא על גבי מדבחך יקרבון.
Apt are they to teach the orders of Thy judgments to them of Beth Jakob, and the decree of Thy law to the congregation of the tribes of Israel. They put the goodly aromatic incense (on the censer) to restrain Thy anger, and offer the perfect sacrifice with acceptance at Thy altar.
והם יפתון פי אחכאמך לאל יעקב ופי תוראתך לאל אסראייל יצירון אלבכ׳ור בין ידיך ואלכאמל עלי מד׳בחך
והם מורים במשפטיך לבית יעקב ובתורתך לבית ישראל, ישימו את הקטורת לפניך ואת הקרבן השלם על מזבחך
יורו משפטיך – ראוים אילו לכך.
וכליל – עולה.
יורו משפטיך THEY MAY TEACH YOUR JUDGMENTS (the emphasis is to be placed on "they") – they alone are worthy of doing this (cf. Onkelos).
וכליל – means burnt-offering (which was entirely (כליל) burnt on the altar) (Sifre Devarim 351:3).
פס׳: יורו משפטיך – 1שיהו כל ההוראות נתונות על פיהם. כענין שנא׳ (דברים יז) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט. על פי התורה אשר יורוך. ותורתך לישראל על פי התורה אשר יורוך.
ישימו קטורה באפך – זו קטרת שלפני לפנים.
וכליל על מזבחך – 2אלו מנחות שאינן נאכלין. שנאמר (ויקרא ו) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל:
1. שיהו כל ההוראות וכו׳. (יומא כ״ו) לא משכחת צורבי מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי ובכאן הלשון משובש וכצ״ל יורו משפטיך ליעקב כמה דכתיב והגידו לך את דבר המשפט ותורתך לישראל כדכתיב עפ״י התורה אשר יורוך:
2. אלו מנחות שאינן נאכלין. וכולן כליל ע״ג המזבח:
ישימו – הכהנים מהם.
וכליל – היא העלה.
THEY SHALL PUT INCENSE. The reference is to those among them who are kohanim.
AND WHOLE BURNT-OFFERING. Kalil (whole burnt offering) refers to the olah (burnt offering).1
1. A sacrifice which is totally consumed by the fire on the altar. See Lev. 1:1-13.
יורו משפטיך ליעקב – כדכתיב: כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב׳:ז׳). והלוים נמי – שאין להם נחלה, לא היו טרודין כי אם ללמוד, ולכך: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל.
ישימו קטורה באפיך – שהם עשו העבודה והקטורת, וכליל – עולות.
יורו משפטיך ליעקב – THEY SHALL TEACH JACOB YOUR ORDINANCES – As it is written: “For the priest's lips should keep knowledge, and they should seek the law at his mouth” (Malakhi 2:7). And the Levites also – for they have no inheritance, and are not preoccupied except with learning, and therefore: THEY SHALL TEACH JACOB YOUR ORDINANCES AND ISRAEL YOUR LAW.
ישימו קטורה באפיך – THEY SHALL PUT INCENSE IN YOUR NOSE – That they performed the service and [offered] the incense, וכליל – AND ENTIRE – whole burnt offerings.
יורו משפטיך ליעקב – כלומר: הואיל ולא נשאו פנים לאחיהם נגד הקב״ה, הם ראויים להורות בישראל, כמו שמוזהרין: לא תכירו פנים במשפט (דברים א׳:י״ז).
ישימו קטורה באפיך – והם ראויים לקטר קטרת לפני הקב״ה, להקריב עולה שכליל עולה למזבח.
יורו משפטיך ליעקב – מאחר שאינם מכירים פנים ראוים הם שיורו משפטיך וכן הוא אומר ואת עמי יורו וגו׳ (יחזקאל מ״ד:כ״ג) וכתיב ובאת אל הכהנים הלוים והגידו לך את דבר המשפט (דברים י״ז:ט׳).
דבר אחר: יורו משפטיך – לפי שהם פנויים שאין להם נחלה להיות טרודים בה להבטל מדברי תורה.1
1. שאוב מר״י בכור שור.
יורו משפטיך ליעקב, "They will teach Your ordinances to Yaakov;" seeing that they are impartial people not showing undue favours to anyone, they are qualified to teach and help enforce Your laws. (Compare Ezekiel 44,23: ואת עמי יורו,"and My people they will instruct.) It is also written in Deut 17,9: ובאת אל הכהנים הלוים והגידו לך את דבר המשפט, "when you will come to the priests, who are members of the tribe of the Levites, and they will tell you matters concerning the ordinances."An alternate interpretation: "they will teach you the laws of the Torah, since they do not have to earn their living from farming, etc., they have the time to study and teach all these laws." The reason they did not receive any share of the land of Israel was to enable them to do just that.
והנה מתחלה דבר בכהנים, כי אמר ללוי שיהיו האורים והתומים לאיש חסידו מהם (דברים ל״ג:ח׳), ואחרי כן בכל השבט שנסה אותם בעגל ובמצרים ובמדבר, ועל כן יורו משפטיו ליעקב. וכן דעת אנקלוס שאמר: כשרין אילין דילפון דינך ליעקב וגו׳. או על העתיד ידבר בהם כדברי ר׳ אברהם: ויורו משפטיך – על כולם, וישימו קטורה – על הכהנים מהם.
Now Moses spoke first of the priests, for he said to the tribe of Levi that the Urim and Thummim1 will be to his holy one [the High Priest] from among them. Afterwards he said of the whole tribe that He tested them in the affair of the calf, in Egypt,2 and in the wilderness3 — and, therefore, they shall teach His ordinances to Jacob.4 Such also is the opinion of Onkelos who rendered the verse:5 "These [men] are fit to teach your laws etc." Or it may be that he speaks of them [the Levites] with reference to the future, as explained by Rabbi Abraham ibn Ezra. The expression they shall teach Jacob Thine ordinances refers to all of the Levites, and they shall put incense6 relates to the priests of that tribe.
1. See ibid., 28:30 (Vol. II, pp. 480-483). This is a reference to the High Priesthood, for it was the High Priest who wore the breastplate in which were the Urim and Thummim (ibid.).
2. "For they have observed Thy word ((9)) in Egypt" (Sifre, Brachah 350).
3. "And keep Thy covenant ((9)) in the wilderness. Another interpretation: For they have observed Thy word in Egypt. And keep Thy covenant in the affair of the spies" (Sifre, Brachah 350).
4. (10).
5. (10).
6. (10).
יורו משפטיך – על כל השבט שהם ראויים לכך שיורו משפטיך וישימו קטורה הכהנים מהם:
יורו משפטיך ליעקב, "They shall teach Your social laws to Yaakov;" These words refer to the entire tribe of Levi. The priests, on their part will offer the incense on behalf of the entire nation.
יורו משפטיך ליעקב – שיפוצו בכל ישראל ללמוד תורה. וכן אמר יעקב ואפיצם בישראל. ישימו קטורה. בגימטריא. כמו מעשיר.
וכליל – ב׳. וכליל על מזבחך. אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל. אע״פ שזר מקריב בבמה, אינו זבחי צדק אלא מה שקרב בפנים ע״י כהן. וזהו וכליל על מזבחך, אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל.
יורו משפטיך ליעקב ותורתך וגו׳ – הנה הקדים תחילה היותר נכבד מה שילך מדרגת השלמות וזה שהוראת זה השבט משפטי השם יתעלה ותורתו לישראל הוא התכלית המבוקש בעבודה הנכבדת שהיותה נעשית במקדש כמו שנתבאר מדברינו במה שקדם כי זאת העבודה בכללה כונה להעמיד המתעסקים בה על סודות המציאות ועל סודות התורה גם כן מזה הצד כמו שביארנו בפרשת ויקרא ומצד היותם ראויים גם כן לעיין בתורה ולחקור בסודותיה מפני זאת העבודה כי מצדה הוכנה להם מתנות יחיו בהם בזולת עמל ולפי שהקטורת מעיר על עניין יותר נכבד ממה שתעיד עליו העולה שהיא כליל הקדים הזכרת הקטרת להעלאת העולה על המזבח החיצון והנה זכר שתי אלו העבודות לבד לפי שהם היותר נכבדות והנה אמר שאלו הדברים הנכבדים זכה בהם השבט הנבחר מפני היותו להשם מלידה ומבטן ומהריון.
(י)התועלת השביעי הוא להודיע שהוא ראוי לכל מי שיש לו חלק מהשלמות האנושי שישלים בו זולתו כי זה הוא דרך השם יתעלה להשגיח בהשלמת הנמצאות בזה האופן עד שלא יקצר מהגיע להם שלמות אפשר שיקבלוהו ולזה אמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל כאלו אמר ידעו משפטיך ותורתך להורות כי אחר שידע אותם הם מחוייבים להורות לישראל.
ועל הענין השני אמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל שכבר הוצרכו לצורך הלימוד להתרחק מבתיהם ולהתאכזר על בניהם ואחיהם וקרוביהם כדי ללמוד כדי שיספיקו ללמוד תורה בישראל כי עליהם הוטל שנאמר ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה׳ אלהיך לשרתו ולברך בשם ה׳ ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כ״א:ה׳).
והענין השלישי אשר אליו צריך פרישות דרך ארץ וכל עניני הבית הוא הדבר המיוחד אל הכהנים והיא נקיותם וטהרתם לבא לפני ה׳ תמיד להקטיר קטרת ולהקריב הקרבנות שעל זה אמר ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך.
יורו משפטיך ראויין אלו לכך. פי׳ זה המתחייב ממה שקדם שמפני שאמרו לאביו ולאמו לא ראיתיו וגומר וגם שמרו אמרתך ובריתך ינצורו לפי׳ ראוי שיורו משפטיך ליעקב וגומר לא שהוא ספור מה שעשו דומיא דשמרו אמרתך ובריתך ינצורו דלעיל מיניה:
וכליל עולה. ונקראת כן מפני שהוא עולה כלה לגבוה:
וכיון שזה כן בטבעם ראוי הוא שיורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע:
ואינם המעלה השלישית שזכר בשבט לוי היא הכהונה. ועליה אמר ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך. רוצה לומר הכהנים שהם משבט לוי הם יהיו מקריבי הקטורת שבו היה הכהן נכנס לפני ולפנים והעולה שהיתה כולה כליל לגבוה ולא זכר שאר הקרבנות לפי שהיו לכהנים חלק. והמפרשים פירשו ישימו קטורה באפך על העצר המגפה עם הקטרת להשיב חרון השם מישראל. ויותר נכון לפרשו על הכנס לפני ולפנים שהיא מעלה יותר עליונה ועליה אמר ישימו קטורה באפך ולכן לא זכר מלאכת השיר שהיא מיוחסת ללוים לפי שזכר בלבד העבודות היותר עצמיות עליוניות קטורת ועולה. והנה המעלה ראשונה ושלישית מאלו אשר זכר הם מיוחדות לכהנים. ומעלה השנית מענין המשפט יכלול כל שבט לוי וכמו שאמר ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה׳ לשרתו ולברך בשמו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע.
יורו משפטיך ליעקב – ומאחר שהוא שבט כשר, תן להם חן ושכל טוב שיורו משפטיך, כאמרם ז״ל ׳אם דומה הרב למלאך ה׳ צבאות יבקשו תורה מפיהו׳ (מועד קטן י״ז.).
יורו משפטיך ליעקב, Moses prays to God that seeing that this tribe has proven so fit as a standard bearer of the Jewish nation, let them be the teachers of Torah. Compare Moed Katan 17 “if the Rabbi is comparable to an angel, let the people come and listen to his words of Torah.”
ראויין אלו לכך. ר״ל כאן שבירך שבט לוי כמו שאר שבטים, אמאי היה מספר בשבח שבט לוי קודם הברכה, יותר מכל ברכות שאר שבטים. לכן פי׳ ראוים הם וכו׳. כלומר, אי לא היה מספר בשבחם מקודם, היו מריבים ישראל עם משה במה שברכם יורו משפטיך וגו׳, דהיינו הברכה המעולה מכל הברכות, והיו אומרים לפי שהם בני שבטו משום הכי ברכם ברכה טובה. לכן היה מספר שבחם מקודם לכן, ואחר כך אמר ראויים אלו לברכה זו, מרוב מעלתם:
עולה. ונקרא כן מפני שהיא עולה כולה לגבוה:
They are worthy of this. Rashi is answering the question: When he is blessing the tribe of Levi here as [he blesses] the other tribes, why does he praise of the tribe of Levi before [bestowing] the blessing, more so than [he does with regards to] the blessings of the other tribes. Therefore he explains, They are worthy of this, etc., meaning that if he did not relate their praise beforehand, Yisroel would quarrel with Moshe for giving them the blessing, They shall teach your law, etc., since this was the best of all the blessings. They would say that Moshe gave them a good blessing because they were of his tribe. Therefore he related their praise beforehand, and afterwards he said, They are worthy of this blessing because of their great importance.
The olah. It is called by this name because it entirely consumed [on the altar] for the Above.
ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך – קטורה. הוא עבודה הפנימית על מזבח הפנימית. וכליל. הוא על מזבח החיצון והן ג׳ דרגין שכולל הכל. חצר. אה״מ. וק״ק. שמשם התורה יוצאה והן אשה ריח ניחוח ומובדלין בפרגוד. והן ג״כ נר דלוק ורוח וכנפי ריאה שמשם יוצא הרוח וכמ״ש אש מפיו תאכל וכמ״ש מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק. ושולחן בצפון ששם לחם הפנים ומנורה בדרו׳ ומזבח באמצע נגד מוחא ועיינין ואודנין. ואיזן נייחא דכילה. והוא ריח ניחוח וז״ש קטורה באפך ומתקמטין כל הש״כ דינין לשם ומתבשמין ומזבח החיצון נגד פימא אוכל קורבנין כמ״ש לחמי לאשי. והפנימי נגד ריח. וק״ק הוא סוד שמיעה כמ״ש ובבא משה אל אהל מועד וגו׳ וישמע את הקול וגו׳ וכמ״ש ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו׳ והוא נייחא דכולא.
וכליל – כליל הוא סוד צדיק והוא מזבח החיצון שנקרא כל ע״ש חמשים דרגין והוא בסוד כל הדרגין והוא נקרא כליל שנוטל מאו״א.
יורו משפטיך ליעקב – ולפי שנמצאו בם הסגולות האלה, ראויים הם להורות לעם ה׳ התורות והמשפטים שצוית אותם, כמו שכתוב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע:
ישימו קטורה באפך – ועוד זכו להיות מהם מקריבי קרבן, והם הכהנים, וזכר הקטורת שהיא הנכבדת מכל העבודות, ובה יכנסו לפני ולפנים:
וכליל – היא העולה:
ישימו קטורה באפיך – באפיך כנוי אל הפנים, כמו בזיעת אפיך, והקטורת היא עבודה פנימית על מזבח הפנימי, והשכיל אונקלס לתרגמו קדמך, והמתרגמו (פאָר דיינע נאזע) אינו נכון.
יורו וגו׳ – תפקידם הוא להיות מקדמי ברית ה׳ ושומריה, והם ימלאו תפקיד זה על ידי קידום ידיעת התורה ושמירת התורה. כמורי התורה הם יקדמו את ידיעת התורה, וכמשרתים במקדש התורה יקדמו את שמירת התורה.
התורה בכללותה נתפסת כאן כ״משפטים״ ו״תורה״, ועבודת המקדש בכללותה נתפסת כ״קטורה״ ו״כליל״. ״משפטים״ במובן היותר רחב הם כל מצוות ה׳ המסדירות את חיי החובה שלנו (השווה פירוש לעיל ז, יב); ״תורה״ היא הלימוד הבא לתקן ולרומם את חיי השכל והרגש שלנו. ״קטורת״ במקדש מבטאת באופן סמלי את ההתמזגות הגמורה של חיי השכל והרגש שלנו עם רצון ה׳ (עיין פירוש, שמות ל, א); ״כליל״, ״קרבן שלם״, מייצג את התמסרותו הגמורה של האדם בכל מעשיו – איברי העולה – ל״אש דת״, אש תורת ה׳ (עיין פירוש, ויקרא א, ט). ברור ש״קטורה״ היא כנגד ״תורה״, ו״כליל״ כנגד ״משפטים״.
בבניין המעשי של האומה, קודמים ״משפטים״ ל״תורה״, כדרך ש״נעשה״ קודם ל״נשמע״. הבסיס לכל שלימות מוסרית – של האומה ושל היחיד – הוא שעבוד כל היכולות והאמצעים, הפנימיים והחיצוניים, להוראות משפטי ה׳. כל עוד לא קיבלנו על עצמנו לשמוע בקול ״משפטי ה׳ ״, אנו עדיין בבחינת ״יעקב״, יהיה אשר יהיה מצב אושרנו; רק על ידי שבועת הכנעה, ״כל הדברים אשר דבר ה׳ נעשה״ (שמות כד, ג), נעשינו ״ישראל״. אך משזכינו להיות ל״ישראל״, ואנו כבר עומדים על בסיס חיי החובה שקיבלנו על עצמנו, עלינו להשלים את חינוכנו המוסרי על ידי ה״תורות״, על ידי הבנת השכל ועידון הרגשות. כך נקיים את ה״משפטים״ בבהירות ההבנה ובלהט רגשותינו ואהבתנו. משום כך, ״יורו משפטיך ליעקב״ ולאחר מכן ״ותורתך לישראל״.
לעומת זאת, בחזון המוסרי של האדם ושל האומה, כפי שהוא מתבטא במעשים הסמליים של המקדש, ה״קטורה״ קודמת ל״כליל״. בחזון שהמקדש משמש למימושו, הלב כבר נרכש לאמת ההבנה ולאצילות הרגשות, ומהם נובעת התמסרותו המוחלטת של האדם בכל המעשים לחיי חובה לפני ה׳.
יורו משפטיך ליעקב – בענין המשפט יש מעין העברה, כמ״ש (דברים א׳:י״ז) לא תכירו פנים במשפט וגו׳ לא תגורו מפני איש, וגם לעשות דין ומשפט בהרשעים, (וכמ״ש (שבת קנו) אמר רבה אנא במאדים אנא, א״ל אביי מר נמי עניש וקטיל. ר״ל שאתה דיין ושופט והוא מענין מזל מאדים):
ותורתך לישראל – שמלמדם תורה ומצות. שלזה נצרך מדת האף עד״ש זרוק מרה בתלמידים:
ישימו קטורה באפך – שהוא מעין האף שהכעס נרגש באף והריח נכנס אל האף, אלא שהכעס מאדיב הנפש והריח מיישב הנפש:
וכליל על מזבחך – שאש ה׳ שעל המזבח מכלה הקרבנות, כעין העברה, אבל בהפך, כי העברה נגד רצון ה׳, והקרבנות הם לריח ניחוח אשה לה׳, ובקש מה׳ שברכתם תהיה ג״כ מעין האף והעברה: וזה
יורו משפטיך ליעקב: ברכם (עוד) שיהיו מורי הוראה, כי כבר הבדיל ה׳ את כל שבט הלוי להיות ׳נושאי ארון ברית ה׳ ׳, היינו כח התורה, כמו שנתבאר בפרשת עקב (לעיל י,ח). וברכה זו היא בשני אופנים: א׳, הוראה הפשוטה מה שכבר נגמר הדין על-פי משפטי הקודמים ומחוקקי ישראל, יבואו המה שבט לוי ויורו הלכה למעשה לכל שואל. וזהו ״ליעקב״1. והנה אהרן לבדו נתברך מפי ה׳ במה שאמר (ויקרא י,יא) ״ולהורות את בני ישראל״, ועתה בירך משה את כל שבט לוי, וכדאיתא ביומא פ״ב (כו,א) ׳לא אתי דאורי אלא משבט לוי׳. וביבמות (פו,ב) איתא דבראשונים כתיב (דברי הימים ב׳ יט,יא) ״ושוטרים הלוים לפניכם״.
ב׳, ״ותורתך לישראל״, עוד יורו לתלמידים – המכונים בשם ״ישראל״ – איך לעשות הלכות מחודשות, וכמו שאמר יאשיהו המלך בדברי הימים ב׳ (לה,ג) ״ללוים המבינים לכל ישראל... עתה עבדו את ה׳ אלהיכם ואת עמו ישראל״, וביארנו סוף פרשת בא וריש פרשת דברים שהזהירם להרביץ תורה לרבים, ומשום הכי אמר ״ללויים המבינים לכל ישראל״2.
ישימו קטורה באפך: מובן מאליו דזו הברכה מיוחדת רק בכהנים, שהרי הלוים אסורים.
וכליל על מזבחך: היינו עולות. והנה זו אינה ברכה כל כך, שהרי נצטוו על כך, אלא בשביל הברכה שתבוא על זה ביחוד, משום הכי הקדים הסיבות שיביאו הברכה על אלה שני הדברים3.
1. שמסמל תמיד (במשנת רבינו) את המון העם.
2. אמר להם ״מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון״ – פסוק י״א.
3. קטורת ועולות.
יורו משפטיך ליעקב וגו׳. עיין פירש״י ואין כוונת הכתוב ולא כוונת רש״י ז״ל לומר שתהיה ההוראה ירושה לבני לוי ומשרתה על שכמם, רק דרך ברכה ורגילות, וכן נראה להדיא מפ״ב דיומא כ״ז אמר רבא לא משכחת צורבא דרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר וכו׳.
יורו משפטיך – אמר רבא, לא משכחת צורבא דרבנן דמורי אלא דאתא או משבט לוי או משבט ישכר, משבט לוי – דכתיב יורו משפטיך ליעקב, משבט ישכר דכתיב (דברי הימים א י״ב) ומבני ישכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל.1 (שם כ״ו.)
ישימו קטורה – וכתיב בתריה ברך ה׳ חילו, מלמד שמעשה הקטורת מעשרת את עושיה.2 (שם שם)
1. עיין מש״כ בענין זה בפ׳ ויחי בפסוק לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו ובפ׳ שופטים בפ׳ ובאת אל הכהנים הלוים (י״ז ט״ו) וצרף לכאן.
2. ופריך בגמרא אי הכי עולה נמי דכתיב וכליל על מזבחך, ומשני הא שכיחא והא לא שכיחא, ופירש״י ומסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיח דאל״כ נמצאו הכל עשירים. ומבואר בגמרא דמטעם זה לא היו הכהנים מניחין לכהן אחד להתעסק שתי פעמים במעשה הקטורת. ועיין ביו״ד סי׳ רס״ה סי״א בהגה״ה בשם מהרי״ל דכל סנדק במילה הוי כמקטיר קטורת ולכן נוהגין שאין אב אחד נותן שני בניו לאיש אחד להיות להם סנדק, והנה לא נודע לנו יפה שייכות ענין הסנדק למעשה הקטורת, אבל זה קשה דלפי דמיון זה למה דוקא מונע אב אחד לשני בניו, הלא מהראוי היה שבכלל כל מי שהיה סנדק פעם אחת שוב לא ישנה וכמו במעשה הקטורת שלא שנה בא אדם מעולם וכמש״כ, ובאמת הגר״א שם כתב כי מנהג זה שאין אב אחד נותן שתי סנדקאות לאיש אחד מיוסד על טעם אחר עפ״י צואת ר״י חסיד סי׳ מ׳ יעו״ש, וגם בשו״ת נב״י ובחת״ס כתבו בענין זה ואין להאריך.
Hashem, bless his substance. Accept the work of his hands. Strike through the hips of those who rise up against him, of those who hate him, that they not rise again."
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקונירמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא שנב]
ברך ה׳ חילו – בנכסים מיכן אמרו רוב כהנים עשירים הם משום אבה הדרוס אמרו הרי הוא אומר (תהלים ל״ז:כ״ה) נער הייתי וגם זקנתי לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם זה זרעו של אהרן.
ופעל ידיו תרצה – שמרצה את ישראל לאביהם שבשמים.
מחץ מתנים קמיו – שכל מי שמעורר כנגדו על הכהונה מיד נופל.
דבר אחר: מחץ מתנים קמיו – זה קרח, ומשנאיו מן יקומון, זה עוזיהו.
[Piska 352]
"Bless, O, Lord, his substance": i.e., his possessions — whence the adage: "Most Cohanim are wealthy." According to Abba the exegete, the verse (Psalms 37:25) "I have been a youth and I have also aged, but I have never seen a tzaddik forsaken nor his children begging for bread" applies to the seed of Aaron.
"and desire the work of his hands": For he reconciles Israel to their Father in heaven.
"Break the thighs of those who rise up against him": Whoever contests his right to the priesthood immediately falls.
Variantly: "Break the thighs of those who rise up against him" refers to Korach. "and of his foes, that they rise not": This refers to Uzziyahu (viz. II Chronicles 29:16-23).
Bless, Lord, his substance, and the oblation of his hands receive You with favour; break the loins of his enemies and of his adversaries, that they may not arise.
[ברך י״י חיילוות שבטה דבנוי דלוי וקרבן ידוי תקבל] ברעווה תברא חרצהב דשנאוי ובעלי דבבויג מן קדמוי לאד יכלין למיקום.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תבר״) גם נוסח חילופי: ״תבור״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חרצה״) גם נוסח חילופי: ״חרץ״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבבוי״) גם נוסח חילופי: ״ובעל {דב}בוהי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לא״) גם נוסח חילופי: ״ולא״.
בריך י״י ניכסוי דבית לוי דיהבין מעשרא מן מעשרא וקרבן ידוי דאליהו כהנא דמקרב בטוורא כרמלא תקבל ברעוא תביר חרצא דאחאב סנאיה ופורקת נביי שיקרא דקיימין לקובליה ולא יהי לסנאוי דיוחנן כהנא רבא רגל למקום.
Bless, Lord, the sacrifices of the house of Levi, who give the tenth of the tenth; and the oblation of the hand of Elijah the priest, which he will offer on Mount Karmela, receive You with acceptance: break the loins of Achab his enemy, and the neck of the false prophets who rise up against him, that the enemies of Johanan the high priesta may not have a foot to stand.
a. According to Seder Olam, high priest in the reign of Jehoshaphat.
בריך יי חילות שבטא דלוי וקורבן ידוי תקביל ברעוא תבר חרץ דשנאוי ובעלי דבבוי יפלון ולא יקומון.
Bless, Lord, the substance of the tribe of Levi, and receive with favour the oblation of his hand; break Thou the loins of his enemies, that his adversaries may fall, and rise no more.
אללהם כד׳אך פבארך עלי ג׳נודה וארץ׳ מא תצנעה ידאה ואוהן אחקא מקאומיה ושאניה מן אן יקאומוה.
ה׳, ברך כך את צבאיו ורצה את מעשה ידיו. שבור את מותני הקמים עליו ואת שונאיו מלקום נגדו.
מחץ מתנים קמיו – משפטו: מחץ קמיו מתנים. ואפשר שרצה מחץ מתני קמיו, ודחק ה-מ׳, כאשר נאמר: סִגים כסף (יחזקאל כ״ב:י״ח); באילים השערים (יחזקאל מ׳:ל״ח), במצִלתים נחֹשת (דברי הימים א ט״ו:י״ט). (ספר הרקמה ל״ג)
מחץ מתנים קמיו – מחץ קמיוא מכת מתנים, כעניין שנאמר: ומתניהם תמיד המעד (תהלים ס״ט:כ״ד), ועל המעוררים על הכהונה אמר כן.
דבר אחר: ראה שעתידין חשמונאי ובניו להילחם על הייוונים, ונתפלל עליהם לפי שהיו מועטים, שנים עשר בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבואות,ב לכך נאמר: ברך י״י חילו.
ומשנאיו מן יקומון – מחץ משנאיו וקמיו מהיות להם תקומה.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917, דפוס רומא: ״רבבות״.
מחץ מתנים קמיו – means, smite those who rise up against him with a smiting of the loins, similar to the idea that is expressed, "Make their loins continually to totter" (Tehillim 69:24). It was about those who contested the High priesthood that he spoke thus.
Another explanation: He foresaw that Hasmon and his sons would in future war with the Greeks, and he therefore prayed for them, because they were few in number, viz., the twelve sons of Hasmon and Eleazar against several myriads of the enemy. On this account he prayed ברך י"י חילו ופעל ידיו תרצה BLESS, HASHEM, HIS ARMY AND ACCEPT FAVORABLY THE WORK OF HIS HANDS (cf. Bereshit Rabbah 99:2; Tanchuma Vayechi 14).
ומשנאיו מן יקומון (The first word is, like קמיו, the object of the verb מחץ) – i.e. smite those who rise up against him and those who hate him (משנאיו), that they shall have no recovery.
פס׳: ברך ה׳ חילו – 1למדנו שרוב הכהנים עשירים הם. וכן אמר אבא החרש. (תהלים לז) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם זה זרעו של אהרן. ופועל ידיו תרצה מלמד שהם קריבים זבחים ומרצים את המקום.
2מחץ מתנים קמיו – כל מי שבא ומעורר על הכהונה יהא נופל כגון קרח ועדתו.
3ומשנאיו – ששונאין אותו בלב. כענין שנאמר (ויקרא יט) לא תשנא את אחיך בלבבך.
מן יקומון – שלא יהיה להם תקומה. כגון עוזיה מלך יהודה ונתנגע. 4שנאמר (מלכים ב טו) וישב בבית החפשית ויהי מצורע עד יום מותו:
1. ברך ה׳ חילו. בנכסים כצ״ל:
2. מחץ מתנים. כענין שנאמר ומתניהם תמיד המעד רש״י וזה מי שמעורר על הכהונה בפרהסיא יהיה נופל כמו קרח כמו שמסיים:
3. ומשנאיו ששונאין אותו בלב. עיין לעיל בפ׳ נצבים בפסוק ונתן ה׳ אלהיך את כל האלות האלה על אויביך אלו המפורסמים ועל שונאיך אלו שבסתרו דורש זה על עוזי׳ כמו׳ שכחוב בקרא (דברי הימים ב כ״ו:י״ט) ובזעפו עם הכהנים והיינו שהראה להם פנים זועפים והוא שנאה בלב:
4. שנאמר ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית כצ״ל:
ברך י״י חילו – הבכורים והמעשר.
ופעל ידיו – הקרבנות.
מחץ מתנים קמיוא – הטעם: מחץ קמיו מחץ מתנים.
מן יקומון – מן אשר יקומון עליהם, כמו: לים מכסים (ישעיהו י״א:ט׳).
BLESS, LORD, HIS SUBSTANCE. The first-born and the tithe.
THE WORK OF HIS HANDS. The sacrifices.
SMITE THROUGH THE LOINS. Smite them that rise against him.
THAT THEY RISE NOT AGAIN. Min yekumun1 (that they rise not again) means of those that will rise against them.2 Compare, la-yam mekhassim (cover the sea) (Is. 11:9).3
1. Min yekumun literally means of them will arise against them.
2. In other words, min yekumun is short for min asher yekumun alehem, that is, of them that will arise against them. Yekumun is a variation of yakum (they shall arise).
3. La-yam mekhassim is to be read as if written asher la-yam mekhassim, i.e., that cover the sea.
ולכך: ברך י״י חילו – שמפני הקטורת והעולות היו נכסים מתברכים, ולכך לא שונים לקטורת, שכל אחד רוצה להקטיר. ולכך אומר: חדשים לקטורת באו והפיסו (משנה יומא ב׳:ד׳). אבל בעולות לא היו מדקדקים כל כך, משום דתדירי ומצויות להם, כדמפרש ביומא (בבלי יומא כ״ו.).
ופועל ידיו תרצה – שיבאו לרצון לפניך העבודה שהם עושים.
ובזכות העבודה, מחץ מתנים קמיו – של אותם הקמים עליהם.
אומשנאיו מן יקומון – שלא יוכלו קום.
ורבותינו אמרו (בבלי פסחים ע״ב:): ברך י״י חילו – אפילו חולין שלו, שאם היה עומד ומקר{י}ב על המזבח, ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה, אף על פי שהוא חלל, כל הקרבנות שהקריב קודם שנודע – באים לרצון.
א. בכ״י מינכן 52 נכפלה כאן בטעות מלת: ומתנים.
And therefore: ברך י"י חילו – HASHEM BLESS HIS SUBSTANCE – That due to the incense and the burnt offerings, possessions were blessed, and therefore no [individual priest would be given the privilege to] offer incense twice, since everyone wanted to burn incense. And therefore it says: Those who are new to the incense come and participate in the lottery (Mishna Yoma 2:4). But with the burnt offerings they were not so particular, since they were frequent and readily available to them, as is explained in Yoma (Bavli Yoma 26a:5).
ופועל ידיו תרצה – ACCEPT THE WORK OF HIS HANDS – that the service that they do be accepted before You.
And in the merit of the service, מחץ מתנים קמיו – SPLIT THE HIPS OF THOSE WHO RISE AGAINST HIM – of those that rise against them.
ומשנאיו מן יקומון – AND HIS HATERS FROM GETTING UP – That they be unable to rise.
And our Rabbis said (Bavli Pesachim 72b:26) ברך י"י חילו – HASHEM BLESS HIS SUBSTANCE – Even His profane ones, that if he [a priest] would stand and bring an offering on the altar, and it became known that he is the son of a divorcee or the son of a woman who underwent chalitzah, even though he is a disqualified [lit. profaned] priest, all of the sacrifices that he offered before it became known are [nonetheless] accepted.
ברך י״י חילו – מבקש משה בעדם: יהי רצון שתהא קטורת זה שהיא ממונם של כהנים שתהא מעשרת, וכך היה.
ועוד: חילו – הם בני חשמונים שהיו כהנים ומלכים.
מחץ מתנים קמיו – מתנים של קמיו, ומתנים שלשנאיו שלא יקומון.
ופעל ידיו תרצה – שעל קרבן ידו כתיב ונרצה לו לכפר עליו (ויקרא א׳:ד׳) ואם זר מקריב אינו מתרצה.
מן יקומון – ממי שירצו לקום כנגדו.1
1. שאוב מאבן עזרא.
ופועל ידיו תרצה, "and may the work of his hands be welcomed by You;" the "work" Moses speaks of are the sacrifices of the priests who are members of this tribe. The expression נרצה is especially appropriate for the expiation for sins most sacrifices are meant to achieve. If anyone who is not a member of that tribe, i.e. a priest, offers such sacrifices they will not achieve this.
מן יקומון, "from anyone rising up against the Israelites."
וטעם ברך י״י חילו – שיהיו חיל גדול, והטעם: שירבו ולא ימעטו בבואם אל הקדש, כטעם: אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי (במדבר ד׳:י״ח). וכן נאמר באזהרות שלהם: ולא ימותו (במדבר ד׳:י״ט).
ואנקלוס אמר: נכסוהי, מלשון: ואת כל חילם ואת כל מקניהםא(במדבר ל״א:ט׳). יתכוין למה שאמרו רבותינו (בבלי יומא כ״ו.) בקטרת שהיא מברכת, והוא דבק אל: ישימו קטורה באפך (דברים ל״ג:י׳) כי ממנה יתברך חילו כמו ששנינו (בבלי יומא כ״ו.): חדשים לקטורת.
ובסיפרי (ספרי דברים ל״ג:י״א): ברך י״י חילו – בנכסים. מכאן אמרו: רוב כהנים עשירים הם, משום אבא דורש אמרו: נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב (תהלים ל״ז:כ״ה) – זה זרעו של אהרן.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק: ״ואת כל מקנהם ואת כל חילם״.
BLESS, ETERNAL, 'CHEILO' — that they be a great chayil (army). And the meaning thereof is that they should increase and not decrease when they enter the Holiness, similar in meaning to the verse, Cut ye not off the tribe of the families of the Kohathites.1 It is similarly stated in the admonitions concerning [the Levites], and that they may not die.2 And Onkelos rendered cheilo — "his possessions," from the expression and all their flocks, and all 'cheilam' (their possessions).3 He means what our Rabbis have said concerning the incense — that it bestows a blessing [upon the priest that performs that service].4 The phrase [before us] is connected with the expression in [the preceding verse], they shall put incense before Thee,5 because, as a result of it, his possessions will be blessed, as we have been taught:6 "Fresh priests come and draw lots for the incense."7 And in the Sifre it is stated:8 "Bless, Eternal, 'cheilo' — his possessions. From here the Rabbis have deduced: Most priests are wealthy. In the name of Abba the Preacher the Rabbis have said: I have been young, and now am old; yet have I not seen the righteous forsaken9 — this refers to the seed of Aaron."
1. Numbers 4:18.
2. Ibid., (19).
3. Ibid., 31:9.
4. Yoma 26a.
5. (10).
6. Yoma 26a.
7. Four lots were drawn to determine the priests who would be privileged to minister in the Service of the Daily Whole-offering. Three of these lots were open to any priest whose family served that day. But prior to the lot for the burning of the incense the officer announced, "Fresh priests etc.," i.e., those who had never yet performed the incense service were to come forward. The reason for this arrangement was to give as many priests as possible the opportunity to participate in the burning of the incense, because those who did so became wealthy.
ברך ה' חילו, "O Lord bless his resources;" this is a reference to the heave-offerings, tithes, firstborn male domesticated animals, and the first ripe fruit, which made up the livelihood of the priests and Levites. ופועל ידיו תרצה, "and the work of his hands shall find Your favour;" this refers to the sacrificial offerings, a portion of which was for consumption by the priests.
מחץ מתנים קמיו, "smash the loins of his foes; as if the Torah had written: "smash his foes in the loins." מן יקומון, "so that they cannot rise." Prevent those that attempt to rise against them.
מן יקומון – עד מן יקומון עד מן אשר יקומון עליהם ישכון לבטח עליו שכל ימי הבית לא היה אחריו היתר חופף פי׳ מסתיר ומכסה עליו.
ברך ה׳ חילו – פי׳ הרמב״ן שירבו ואל ימעטו בבואם אל הקודש כענין אל תכריתו שבט הקהתי ואונקלוס תרגם נכסוהי מלשון ואת כל חילם והוא דבק לישימו קטורה ברך ה׳ חילו כמו שאמרו רבותינו בקטורת שהיא מעשרת:
ופועל ידיו תרצה – הקרבנות:
מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון – פי׳ ר׳ אברהם מן אשר יקומון עליהם:
ברך ה' חילו, "Bless, O Hashem its resources, etc." According to Nachmanides this is a plea by Moses to Hashem to grant the tribe of Levi plenty of human resources, seeing that in fulfilling their tasks they put their lives at risk if they make any of many possible mistakes which result in such people forfeiting their lives. Compare Numbers 4,18 "Do not let the tribe of the Kehatites be cut off from the rest of the tribe of Levi."
Onkelos translates חילו as "its material resources," using Genesis 37,29 and Number 31,9 as his models. In both those verses the expression ואת כל חילם means: "all their physical possessions." The verse is an appendix to ישימו קטורה באפך in the previous verse, which describes the material possession of man most closely related to a spiritual asset, i.e. the fragrance of the incense burned on the Altar.
ופועל ידיו תרצה, "and may the work of his hands be received with goodwill." A reference to the sacrificial offerings, generally, the incense being the most refined type.
מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון, "smash the loins of his foes and his enemies so that they may not arise again." Ibn Ezra understands the words מן יקומון as "preventing them from arising again."
ופועל ידיו תרצה – בגימטריא שירות.
מן יקומון – מאשר יקומון עליו.
ברך השם חילו – התפלל משה בעד זה השבט שיצליח השם יתעלה קנייניו כי יצטרך לזה עזר אלהי שלא יכבשו בידם ישראל מתנות כהנה ולויה והוא גם כן יהיה סבה להתמיד להם השלמות והתפלל גם כן שיהיו לרצון להשם יתעלה פעל ידיו והם העבודות שיעשה במקדש וענין היותם לרצון הוא שיכוין בהם הכונה הראויה כי זה ממה שיישירם לעמוד על כונת התורה באלו עבודות הנכבדות.
מחץ מתנים קמיו – ידמה שזאת התפלה היתה על דבר עלי ושמואל והחשמונים כי הם נלחמו מלחמות השם והצליחו בהם מאד וזה מבואר מענין שמואל שהיה משבט לוי ומהחשמונים שהיו מהכהנים הלוים שהגיע מהצלחתם במלחמתם שלא עמד איש בפניהם.
(יא)התועלת השמיני הוא להודיע שכבר נתפרסם ונודע למשה בנבואה מה שהגיע לכהנים בבית שני מהמלחמות ולזה התפלל עליהם שינצחו אויביהם וכבר נתקיים זה להם אז כמו שנתפרסם מדבר מלחמות החשמונים.
ולזה סמך ואמר ברך ה׳ חילו וגו׳ – ירצ׳ אחר שהם נוהגים הפרישות וההתנכרות חל בתיהם וקרוביהם וזה ממה שימעט התרבות ברך ה׳ תילו ופועל ידיו תרצה במה שישתדלו בדבר המשפט לשמור מצותיך ולקיים בריתך. אמנם על השנאה המתקוממות להם. לסבה זו אמר מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון – ירצה כשתמחץ אשר קמו כבר ישמרו המשנאים הנשארים מן יקומון עוד וכמו שאמר הכתוב זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן וגו׳ ולא יהי׳ כקרח וכעדתו וגו׳ (במדבר י״ז:ה׳). ואחשוב כי להיות אז שבט שמעון עליו מרעים לסבת הריגת נשיאם אשר הוכה על דבר פעור על ידי פנחס ורבים אשר אתו שמתו במגפה והם אשר היו מבזים לפנחס ואל קרוביו כמו שאמרו חכמינו ז״ל (סנהדרין פ״ב:) לזה לא הזכירו משה בברכותיו אלה די לו שלא יחרפהו ויוכיחנו.
ובספרי (פ׳ וזאת הברכה) וללוי אמר למה נאמר לפי ששמעון ולוי שתו כוס אחד שנאמר ארור אפם כי עז (בראשית מ״ט:ז׳) משל לשנים שלוו מן המלך אחד פרע למלך וחזר והלוה את המלך ואחד לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה כך שמעון ולוי שניהם לוו בשכם וכו׳. לוי פרע במדבר במעש׳ העגל והלוה עוד בשטים. ושמעון לא די שלא פרע אלא שחזר ולוה שנאמר ושם איש ישראל המוכה וגו׳ (במדבר כ״ה:י״ד). לכך נאמר וללוי אמר יראה שלא הוזקקו לבקש טעם אלא על מה שזכר את לוי כי מברכת אביהם היה ראוי שיצאו שניהם ואשר כתבנו הוא הגון וקרוב אליו. גם שם אמר שנזכר ברמז עם יהודה למה שנכלל חלקו בחלק בארץ כמו שאמר מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון ובזה נתפייס הרמב״ן ז״ל. וזאת הברכה כלה היא מבוארת שהיא המתיחסת אל התורה לא זולת אמנם טעם וללוי אמר ודאי יהי׳ כחביריו כלם שאי אפשר לפרשם רק על דרך שפירשו הראשוני׳ כטעם ועל והנה לא נמצא מי שיסבול לפרשו כפשטו רק זבולן שנאמר שמח זבולן וגו׳. ומה שאמר הרמב״ן ז״ל כי בעבור שהזכיר משה בברכתו שם ראובן ויהודה יחי ראובן קול יהוד׳ ולא יזכיר שם שאר השבטים בברכתו יזכיר הכתוב וללוי אמר ולבנימין אמר יגיד כי היו השבטים לפניו ויקרא ללוי וישים עליו עיניו ויאמר תומיך ואוריך וכן לכל שבט ושבט פנים בפנים יברך אותם כמו שהוא בפירושיו הנה לא נמצא מי שבא לסוף דעתו שהרי אין שום שבט שלא נזכר שמו בברכתו זולתי לוי ובנימין תבאתה לראש יוסף, שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך, ברוך מרחיב גד, דן גור אריה, נפתלי שבע רצון, ברוך מבנים אשר. 1ואם מפני שלא אמר שמח זבולן בצאתך שוה למאמר יחי ראובן או שמח נפש זבולן כמו שאמר שמע י״י קול יהודה, זהו דקדוק דק מחוספס שלא תסבול הדעת שאתו ויותר יתכן שנפל טעות בכתיבה לכתוב במקום וכן יזכיר שם שאר השבטים ולא יזכיר ואם אינו כן אע״ג דמיסתפינא אמינא דאגב עיוניה דמר לא חש אל הכתובים רק בלוי ובנימין. וכן קרה להרלב״ג שכתב בפירוש הכתוב הזה פעמים ושלש שענין מסה ומריבה היה כתוב בפרשת יתרו (כתב בגליון הגה״ה לא מצאנו כן בספרינו)
ואולם לישב מאמר אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה בפנים אחרים יותר חשובים הוא שנוכל להסב פני נכחיות כל הכפי״ן הבאים במאמר תומיך ואוריך לאיש חסידך וזולתם כלם אל כלל ישראל 2אלא כי יגורתי מפני האף רצוני ישימו קטורה באפך אבל גם לזה מצאנו פנים רבים בלשון זה וישתחו לאפיו (בראשית מ״ח:י״ב) וישתחו למלך על אפיו (מלכים א א׳:כ״ג) ויפול לאפיו (שמואל א כ׳:מ״א) לאפי דוד (שמואל א כ״ה:כ״ג) וזולת זה לרוב וכן ת״א ויקומו לפני משה (במדבר ט״ז:ב׳) באפי משה. והכוונה כי שבע לוי הוא איש חסידו של ישראל בכלל כמו שכתבנו.
אשר נסיתו במסה כי כלם נסו את זה השבט במה שנסו את הגדול או הגדולים שבו כמו שהיה הענין במסה ומריבה עד שאמר משה מה תריבון עמדי מה תנסון את י״י ושם אמר עוד מעט וסקלוני (שמות י״ז:ד׳) וכן להלן וירב העם עם משה וגו׳. ולמה הבאתם את קהל י״י (במדבר כ׳:ד׳). ועם כל זה הוא האומר אל אביו ולאמו לא ראיתיו וגו׳ – להנזר לשמור משמרתך בלמוד התור׳ והמצוה המועלים עליהם ובריתך ינצורו כי הם השומרים את ספר הברית אשר בינם לבין אלהיהם כמו שנאמר ויצו משה את הלוים נושאי ארון ברית ה׳ לאמר לקוח את ספר התור׳ הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה׳ אלהיכם והיה שם בך לעד והם אשר יורו משפטיך אשר נתן י״י אלהיך ליעקב וכן ותורתך לישראל וכן ישימו קטורה לפניך להקטיר אשה לי״י וכליל על מזבחך הרי לפניך ב׳ פירושים ואתה תבחר או תפרש מעצמך.
1. ואם מפני שלא אמר שמח זבולון בצאתך כצ״ל ור״ל כי אז הי׳ מוסב אל ה׳, כעין תפלה שישמח את זבולן כמו ״יחי ראובן״ וכו׳ ״שמע ה׳ ״ וכו׳ שהם ג״כ רק תפלות אל הי״ת.
2. אלא כי יגורתי וכו׳ ר״ל שרוצה הוא לפרש שכל כינוי הנוכח שבכתובים אלה מוסבים על ישראל ולא על הי״ת, ור״ל אתה ישראל נסית את שבט לוי ר״ל את משה ואהרן שהם משבט לוי במסה ומריב׳ וכן תמיך ואוריך וכו׳ ורק הכ׳ ״ישימו קטורה באפך״ קשה לו לפ״ז אחרי כי רק לה׳ ולא לישראל יקטרו הכהנים? וע״ז השיב כי אולי פי׳ באפך כמו לפניך, כמו שנמצא ״וישתחו לאפיו״ כמו לפניו.
מחץ מתנים קמיו מחץ קמיו מכת מתני׳. הוצרך להפך כי בזולת זה יהיה פירושו הכה מתני׳ קמיו כי מחץ בשו״א המ״ם הוא צווי לגזרת פעל וא״כ היה ראוי להיות הכה מתני׳ קמיו ולא מתנים קמיו והוסיף מלת מכת ואמר מחץ קמיו מכת מתני׳ מפני שבזולת זה יהיה פי׳ הכה קמיו מתני׳ וחסר בי״ת כי היה ראוי להיות הכה קמיו במתני׳ ובחר להוסיף מכת מלהוסיף בי״ת מפני שהמובן מהכה מתנים הוא הכאת מתנים כי השמות בכח הפעלים אך לא ידעתי מי הכריחו להפך שהרי אחר שהוסיף מלת מכת גם בזולת ההפוך יהיה פירושו הכה מכת מתני׳ קמיו ואין הבדל בין הכה מכת מתנים קמיו ובין הכה קמיו מכת מתני׳ שמא י״ל מפני שההכאה היא בקמיו הדבוק קמיו עם ההכאה:
ואמר ברך ה׳ חילו ופועל ידיו תרצה וגו׳ על דרך מה שאמר ארונה (שמואל ב כ״ד) ה׳ אלהיך ירצך. ומחץ מתנים קמיו הם המערערים על הכהונה כקרח ועדתו. ואנקלוס פירש חילו על הנכסים וענינו שלפי שלא היה ללוי חלק ונחלה כי אם המתנות הראויות לתת להם. לכן התפלל שיהי׳ ברכת הש״י בנכסיהם והיתה בסבת הקטורת שהיתה מברכת. ולכן אמרו בספרי ברך ה׳ חילו שיהיו עשירים. מכאן אמרו רוב הכהנים עשירים היו. משום אבא דורש נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. זה זרעו של אהרן:
והנראה אלי שנתן משה רבינו כאן שלש ברכות מתיחסות ומכוונות כנגד שלש המעלות שזכר בהם:
אם לראשונה מענין האורים והתומים שהם לכללות העם ההולך למלחמה (שמואל א ל׳) הארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו. (שופטים א׳) מי יעלה לנו בתחלה ודומיהם מהשאלות הכוללות עניני העם במלחמות. אמר עליה ברך ה׳ חילו. רוצה לומר כאשר חילו של ישראל ילך לצאת ולבא במלחמה על פי האורים והתומים יברך ה׳ אותו חיל וצבא בנצחונו והצלחתו:
ועל ענין עבודת הכהונה שזכר. אמר ופעל ידיו תרצה שהקטורת בהכנסם לפני לפנים ובעבודת הקרבנות כלם תרצה פעל יד הכהנים ויהיו לרצון לפניך וסמך העבודה והקרבנות לא האורים ולא התומים. להיות שניהם בכהנים:
וכנגד המעלה האחרת מענין המשפט שנעשה. אמר מחץ מתנים קמיו. רוצה לומר שהשופט בהכרח רבים קמים עליו ואשר ירשיעון אלהים אין ספק שיקום על השופט אם יוכל. לכן התפלל עליהם שמי שיקום כנגדם על המשפט ימחצהו השם יתברך ומשנאי השופטים ימחצו מה׳ פן יקומון כנגד הכהנים הלוים מורי התורה ושומרי משפט. הנה ברך את לוי שלש ברכות כנגד שלש המעלות שהתפלל עליהם. והנה הברכה הזאת אשר נתן ללוי לא מצאה משה רבינו בברכת יעקב כי אם ברמז באמרו אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל ומשם לקח שיהיו בני לוי מורי צדק בישראל ומקריבים קרבנותיהם. וחכמינו ז״ל דרשו בבראשית רבה צ״ט מחץ מתנים קמיו כנגד החשמונאים בבית שני שהיו לוחמים מלחמות ה׳ עם היונים:
ברך ה׳ חילו – ברך נכסיהם באופן שיספיק להם מעט עסק בם, ויהיה להם פנאי להבין ולהורות.
ופעל ידיו תרצה – עבודתם במקדש תהיה לרצון לפניך.
מן יקומון – שלא יוכלו לקום עליהם, כענין קרח ועזיהו המלך.
ברך ה' חילו, "please God bless their worldly activities," so that by making an easy livelihood they can devote themselves to instructing the people in your Torah.
ופועל ידיו תרצה, may their Temple service find favour in Your eyes.
מן יקומון. So that their enemies cannot rise against them with any chance of success. Moses referred to internal enemies, such as Korach and King Uzziah, both of whom challenged the exclusive and hereditary status of the Priests.
מחץ מתנים קמיו מחץ קמיו מכת מתנים. דאין לפרש ״מחץ מתנים קמיו״ רוצה לומר תוך מתנים, דאם כן לא הקפיד אלא שתהא המכה תוך המתנים, אין זה כלום, דאפשר שתהא המכה תוך המתנים ואינו מכלה את השונא. אבל כשיאמר ״מחץ קמיו״ ׳מכת מתנים׳, הוא מכה גדולה, שנקראת המכה ׳מכת מתנים׳. ומה שהוצרך להפוך מצב הכתוב לומר ׳מחץ קמיו מכת מתנים׳, ולא כמצבו ׳מחץ מתנים מכת קמיו׳, מפני שכתיב ״מחץ מתנים״, ואצל ״מחץ״ לא יפול לשון מכה, ואם כן הוי ליה למכתב ׳הכה מתנים׳, והיה פירושו הכה מכת מתנים:
ראה שעתידין חשמונאי ובניו כו׳. דלפי׳ ראשון קשה, למה בירך שבט לוי בברכה זו, דהא הם לא יצאו למלחמה כשאר שבטים, דהא בהיכל המלך הם יושבין. לכן פי׳ דבר אחר וכו׳. ולדבר אחר קשה למה אמר קמיו, דהא היו קמיו של כל ישראל, דהא עיקר גזירתם היה להעביר על המצות. לכן פי׳ גם לטעם ראשון:
מחץ קמיו ומשנאיו. ר״ל דמחץ נמי קאי אמשנאיו, דאל״כ לא יתן לפרש איך מחובר ומשנאיו אדלעיל:
He foresaw that Chashmonai and his sons, etc. Because according to the first interpretation one might ask, why did he give the tribe of Levi this blessing? They did not go out to war like the other tribes, but sat in the sanctuary of the King. Therefore he gives "Another interpretation, etc." And according to the second interpretation you might ask why Scripture says his adversaries, for they [i.e. the Greeks] were the enemies of all Yisroel because the purpose of their decrees was to make them transgress the commandments. Therefore Rashi also gives the first interpretation.
Shatter his adversaries and enemies. I.e., shatter also refers to his adversaries, otherwise, how is [the phrase] his adversaries connected to above?
ומשנאיו מן יקומון – אומרו מן יקומון, לדבריהם ז״ל (ב״ר צט ב) שנתנבא על מלכות יון שעתידה ליפול ביד בני חשמונאי. לזה אמר ומשנאיו מן יקומון, פירוש אפילו מן הזמן עצמו שתהיה להם לשונאים קימה, וישראל שפלים בזמן עצמו מחץ מתנים קמיו וגו׳, וכן היה, ודבר זה היא הצלחה בנס ופלא.
ומשנאיו מן יקומון. "and let his enemies rise no more." The unusual construction מן יקומון may be a reference to the kingdom of the Greeks which would fall victim to the Hasmoneans (members of the tribe of Levi; compare Bamidbar Rabbah 14). Moses prayed that the Levites be able to maintain themselves even during the period when the Greeks (or other nations) would generally oppress the Jewish people. The plural משנאיו is a reference to a time when the Jews would be oppressed in their homeland and appear helpless. Even at such a time, מחץ מתנים, the Hasmoneans would smite their oppressors.
ברך ה׳ חילו – הוא כנגד ישימו קטורה באפך כמשחז״ל (יומא כ״ו ע״א) מעול׳ לא שנה אדם בה מפני שמעשרת דכתו׳ ברך ה׳ חילו ונגד וכליל על מזבחך אמ׳ ופעל ידיו תרצ׳ שהוא מרצה על כל העונו׳ כמ״ש (בקדושין ס״ו ע״ב) היה עומד על המזבח ונודע לו שהוא בן גרוש׳ ובן חלוצה כשר שנא׳ ופעל ידיו תרצה. מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון. הוא נגד משפטיך ותורתך. כמ״ש ששני ניצוצו׳ היה יוצאים מן ק״ק ושרף את שונאיהם וקמיו הם נגד אבות נזיקין הקמים להיציר לישראל. ומשנאיו. הם המשניאין את ישראל לאביהם שבשמים ומחטיאין אותם והן אבות הטומאות. ולכך קמיו כאשר הם קמים הוא מוחץ ומכה אותם אבל המשנאים לא יקומון כלל כי אפי׳ דבר קל לא יעשו ולא יקומון וזהו מן יקומון כאשר רוצין לקום אפי׳ מקצת הוא מכה אותם שלא יקומון.
חילו – כח ידו להון וגבורה, שכל זה בכלל חיל.
ברך ה׳ חילו – לפי שלא היה ללוי חלק ונחלה כי אם המתנות הראויות לתת להם, לכן התפלל שתהיה ברכת ה׳ בנכסיהם, באופן שיספיק להם מעט עסק בם, ויהיה להם פנאי להבין ולהורות:
ומשנאיו מן יקומון – ומחץ משנאיו מהיות להם תקומה, והכונה אתה ה׳ תלחום את מלחמות השבט הזה עם קמיו ומשנאיו, למען ינוח להגות ולהורות לשפוט ולהקריב, וחכמינו ז״ל דרשו זה כנגד החשמונאים בבית שני שהיו לוחמים מלחמות ה׳ עם היונים, וגם זה נכון מאד כפי הפשט:
ברך ה׳ חילו – מתוך שהזכיר הקרבנות, שהיו לכלל האומה, התפלל על כלל העם, כלומר על ידי הקרבנות יתברכו במקניהם (חילו) ובפרי אדמתם (פעל ידיו) וינצלו מן האויבים. חילו ופעל ידיו של יעקב וישראל, לא של לוי, כי לא היה ללוי חיל, ולא היו ללוי קמים ושונאים.
{ואין להקשות מל׳}אופעל ידיו תרצה – אין הכרח שידבר בקרבנות, כי מצאנו שרש רצהב שאינו מדבר בקרבנות, ובפרט בכל הפרשה הזאת מצאנו שרש רצה קרוב לענין ברכה, עיין פסוק ט״ז כ״ג כ״ד.
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
ב. בכ״י לוצקי 673(ב) מופיעה (במקום ״שרש רצה״) מהדורה קמא של שד״ל: ״כבר רצה האלהים את מעשיך״
חילו – עיין פירוש, שמות יח, כא. בָּרֵךְ את כישוריו השכליים והמוסריים שנתת לו, את הכוח והיכולת השכליים והמוסריים הנדרשים למילוי תפקידו כמורה ושומר התורה בקרב העם.
ופעל ידיו תרצה – לעבודת ידיו במקדש, תן את ה״רצון״ שהוא שואף אליו בעבודתו: ״ונרצה לו לכפר עליו״ (ויקרא א, ד) ועוד.
מתנים – אדם המוכן לפעולה עצמאית, ניכר באזור החגור במתניו.
לרשות השבט שהופקד על הדאגה לרוח ולמקדש, עומדים רק אמצעים רוחניים. אולם אין ספק שמורי התורה ומייצגיה יצטרכו לעמוד מול אנשי ריב המתנגדים להם בגלוי: ״קמיו״. כמו כן, החזון המוסרי שהמקדש מקדם יצטרך בוודאי לעמוד מול אויבים, אפילו אם שנאתם חבויה בלבם: ״ומשנאיו״ (השווה במדבר י, לה; פירוש שם). מכאן התפילה שה׳ ישבור את כוח הקמים, אלה המרימים יד בתורה, במוריה ובנציגיה, כך ש״משנאיו״ – שונאי החזון המוסרי של התורה – לא יעזו להפוך ל״קמים״. מורי התורה ומשרתי המקדש צריכים רק למלא את תפקידם בנאמנות, בלא שיסורו מן הדרך. עליהם ללמד תורה, לעבוד את עבודתם, ולבטוח בה׳ שיגן עליהם ויסייע בידם.
מן בלשון ״מן יקומון״ מורה על הרחקה, על הימנעות מדבר־מה. כך: ״לֹא־אַצְתִּי מֵרֹעֶה אַחֲרֶיךָ״ (ירמיהו יז, טז): לא נסוגותי, לא נמנעתי מלמלא את התפקיד להיות רועה לעם כפי רצונך.
מהפסוק ״ברך ה׳ חיל ופעל ידיו תרצה״ לומדים חז״ל (פסחים עב:; קידושין סו:) את ההלכה הבאה: ״היה עומד ומקריב ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה [או חלל מחמת פסול ייחוס אחר (עיין פירוש, ויקרא כא, ז)], כל הקרבנות כולן שהקריב על גבי המזבח ר׳ יהושע מכשיר. מאי טעמיה דר׳ יהושע? דכתיב ׳ברך ה׳ חילו ופועל ידיו תרצה׳ [אבוה דשמואל אמר (קידושין שם)] אפילו חולין שבו, תרצה״ [היינו, כל העבודות שעבד עד כה בתום לב אינן נפסלות בכך].
ייתכן שפירוש זה תופס את ״חילו״ במובן הרגיל של ״חיל״ – צבא, קבוצה: ברך ה׳ את צבא הכהנים וקבל ברצון את פועל ידיו. על פי אפשרות זו, כל שבט הכהנים נחשב קבוצה אחת, וכל כהן יחיד העובד עבודה נחשב לשליח הקבוצה. לפיכך, מי שרואה עצמו בתום לבב כחבר בקבוצה, ובהתאם לכך איננו רק זכאי אלא גם מחויב לעבוד עבודה, כלול באופי הכללי של הקבוצה. לפיכך, המעשים הנעשים על ידו עומדים בכשרותם, אף אם לאחר מכן נתגלה שפסול ייחוס מוציא אותו מן הקבוצה (השווה השפעת הציץ [שמות כח, לח; פירוש שם]).
ברך ה׳ חילו – שחיל יורה על רוח הגבורה המתעורר פתאום באדם:
ופעל ידיו תרצה – שתהיה הצלחה במעשה ידיו שיתקיימו לארך ימים, כענין העברה:
מחץ מתנים קמיו – שהוא הנצחון הנפלא ברגע אחד:
ומשנאיו מן יקומון – שיהיה הנצחון לארך ימים, וזה נתקיים בימי החשמונאים שגבורתם היה נורא מאד והצלחתם נמשכה יותר ממאה שנה, ולא היתה תקומה לאויביהם, רק אחרי כן נחרב הבית ע״י אוהבי בית הורדוס שהם הרומיים:
ברך ה׳ חילו: עבור ״ישימו קטורה באפך״ תהיה ברכה זו, וכדאיתא ביומא (כו,א) דקטורת מעשרת1. וטעם הדבר, דכבר נתבאר בספר בראשית (כז,כז בהרח״ד) ובספר במדבר (כד,ו) דגמילות חסדים נמשלת לריח טוב של בשמים, וגם נתבאר סוף פרשת תצוה (שמות ל,א) דקטורת מזכרת זכות של גמילות חסדים. וגם זה ידוע דגמילות חסדים מביאה פרי יפה בעולם הזה, כמו שכתבתי בספר בראשית (שם) ובברכת יוסף (בראשית מט,כו)2. על כן גם המקטיר קטורת ומעלה זכרון גמילות חסדים לפני ה׳, משיג גם כן שכר העושה גמילות חסדים.
ופועל ידיו תרצה: עבור ״וכליל על מזבחך״. וכמו שהמביא עולה כתיב בו (א,ד) ״ונרצה לו״, והיינו שמשיג בזה דעת עליון, או מפיק רצון ותפלה, כמו שכתבתי ריש ספר ויקרא, ושם (כב,יח), הכי נמי כהן המקריב משיג זו התועלת בשעת הקרבה. הכלל, דכהן המקריב דומה לבעלים שמביאים הקרבן – בסגולת הקרבן. משום הכי נשתוו לענין אנינות, כדאיתא במו״ק (יד,ב) ופירוש רש״י בד״ה הא כהן גדול, עיי״ש3.
מחץ מתנים קמיו: עבור ״יורו משפטיך4 ליעקב״5. וכבר נתבאר כמה פעמים דזכות התורה הוא חרב של ישראל להיות נלחמים עם אומות העולם, וכדאיתא במסכת מכות (י,א) ״עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים״ (תהילים קכב,ב) – עומדות היו רגלי ישראל שלא ימוטו במלחמה, שערי ירושלים שהיו מלאים בתורה6. ועוד ביארנו בספר בראשית (יב,יז. כו,ה) ובכמה מקומות7. משום הכי באה הברכה עבור כח התורה שביד הכהנים והלוים שיהיו מתגברים במלחמה.
ואמר שתי ברכות, ״מחץ מתנים קמיו״ נגד ״יורו משפטיך ליעקב״, שהוא הוראה במה שהוא מקובל8, והמורה מדמה מילתא למילתא על כל דבר שבא לפניו. ועל ״ותורתך לישראל״ שהוא המלמד דרך פלפולה של תורה לתלמידיו, אמר ״ומשנאיו מן יקומון״ שהוא יותר מהראשון, שאינו9 אלא מחץ והכאה בשעת מלחמה, אבל יוכל להיות שמיד יקומו ויתגברו במלחמתם שנית. אבל ברכה זו היא שהמחץ יהיה באופן שלא ׳יקומו׳ עוד, כמו שהיה במלחמת חשמונאי עם מלכות יון10.
[הרחב דבר: וענין הבדל הברכה לפי כח התורה, מבואר במסכת עירובין (נג,ב): דוד דגלי מסכתא כתיב ביה (תהילים קיט,עד) ״יראיך יראוני וישמחו״, שאול דלא גלי מסכתא כתיב ביה (שמואל א׳ יד,מז) ״ובכל אשר יפנה ירשיע״. ופירש רש״י ׳לא היה זוכה להורות כהלכה׳. והוא תמוה לומר על שאול שלא הורה כהלכה. ותו, דאותו מקרא מיירי בהצלחת שאול, וגם מיירי במלחמה ולא בהוראה. אלא ודאי הפשט במקומו דשאול היה מתגבר במלחמה והרשיע לעשות שמות בארץ אויביו, והיה מוכרח לעשות כן כדי שלא ישובו מיד להלחם, והוא משום שלא כבשם תחתיו, וזהו לשון ״ירשיע״. אבל דוד, כשכבש לא עשה שמות כל כך, והוא משום שכבשם ושם בהם נציבים שלו. ומשום הכי כתיב בדוד (שם יח,יד) ״ויהי דוד לכל דרכיו משכיל״, כמו שביארנו בספר במדבר (כד,ח). ובאשר יראי ה׳ אין להם שמחה על חורבן הישוב אפילו של שונאיהם, כמו שראינו הנביאים ירמיה ויחזקאל שקוננו על זה {וגם כי זהו בכלל מצות ״והיית אב המון גוים״, כמו שכתבתי בבראית (יח,יט)}, משום הכי כתיב בכיבוש דוד ״יראיך יראוני וישמחו״ – שלא שמתי שמות בארץ. ופירשה הגמרא בטעמו של דבר, ד׳דוד גלי מסכתא׳, היינו, שתורתו והוראתו היו ע״פ הכרח העיון עד שנעשה משנה ומסכתא, ומשום הכי הצליח כן במלחמה שיהיה קבוע. מה שאין כן שאול שלא הורה אלא מצד הסברא ומדמה מילתא למילתא, וזה אינו משנה, ואפשר יבוא אחר וחקרו בסברא אחרת, על כן היתה הצלחתו לשעה. וכך באה הברכה בכהנים ולוים, לפי כח תורתם כך תהיה הצלחת מלחמתם.]
והנה לפי סדר הכתוב היה ראוי לברך תחילה ״מחץ מתנים קמיו וגו׳ ״ על ״יורו משפטיך ליעקב וגו׳ ״, ואח״כ ״ברך ה׳ חילו וגו׳ ״ על ״ישימו קטורה וגו׳ ״11. אבל בא ללמדנו ששכר גמילות חסדים12 ועבודה13 בא קודם לשכר תורה, דזכות התורה מתאחרת אחר יגיעה רבה, וסוף הכבוד לבוא, כמו שכתבתי בפרשת עקב (לעיל י,א) שרמז לנו משה רבינו בתורה כל זה, משום הכי מקדים כאן הברכה על קטורת ועבודה ליגיעת התורה שבאה באחרונה.
1. והגמרא למדה זאת (שם) מ״ברך ה׳ חילו״, המוסב על ״ישימו קטורה באפך״.
2. על הפסוק ״תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו״.
3. זה לשונו בד״ה הא כהן גדול כל השנה לדידיה כרגל לכולי עלמא דמי: דתנן כהן גדול מקריב אונן, מדאמר לו אהרן למשה ״ואכלתי חטאת היום״ (ויקרא יא,יט), ולא אמר למשה ׳והקרבתי׳, מכלל דהקרבה באנינות. ולמדנו דכהן גדול מקריב אונן, אבל כולי עלמא בשאר ימות השנה אונן אינו משלח קרבנותיו, כדאמרינן לקמן (טו,ב) ״שלמים״ – בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן, וברגל משלח, וכהן גדול אונן מקריב כל השנה, אלמא כל השנה לדידיה כרגל דמי.
4. רבינו יסביר בסוף הפסוק מדוע ההתייחסות ל״יורו משפטיך ליעקב״ מגיעה לאחר ההתייחסות ל״ישימו קטורה וגו׳ ״, כש״יורו משפטיך״ הוזכר לפניו.
5. שמשמעותו שיורו הלכה ל״יעקב״ – להמון ישראל, וזוהי הוראה פשוטה מה שכבר נפסק להלכה ע״י דורות קודמים – רבינו לעיל.
6. מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה.
7. עיין בראשית (יב,יז) שם (כו,ה - בהרחב דבר) שמות (ג,ו) שם (לט,לז) ועוד.
8. שמשמעותו שיורו הלכה ל״יעקב״ – להמון ישראל, וזוהי הוראה פשוטה מה שכבר נפסק להלכה ע״י דורות קודמים – רבינו לעיל.
9. שהראשון אינו...
10. הוזכר ברש״י על-אתר.
11. כי ״יורו משפטיך ליעקב וגו׳ ״ קודם בפסוק י׳ ל-״ישימו קטורה וגו׳ ״.
12. ״ישימו קטורה באפיך״, עיין לעיל ברבינו.
13. ״וכליל על מזבחך״.
ברך ה׳ חילו – של ישראל האמור למעלה (שד״ל), וברכתו של לוי היא יורו משפטיך וגו׳.
ברך ה׳ חילו – כהן בן גרושה ובן חלוצה שעבד עבודתו כשרה, מנלן, אמר אבוה דשמואל, דכתיב ברך ה׳ חילו ופועל ידיו תרצה, אפילו חולין שבו תרצה.1(קדושין ס״ו:)
ופעל ידיו תרצה – מעשה בכהן אחד שיבשה זרועו ואפילו הכי לא הניח מלהקטיר, לקיים מה שנאמר ברך ה׳ חילו ופעל ידיו תרצה.2(ירושלמי יומא פ״ב ה״ג)
1. לא נתבאר טעם הדרשה דמסיב לשון חילו למובן חולין, והוא פלא לכאורה, ונראה שדקדקו חז״ל דהלשון חילו שבכאן ענינו עוז ואומץ, ומובנו גם לענין גבורות אנשים, וכמו אל תתן לנשים חילך (משלי ל״א), ומבואר דברך משה את יוצאי חלציו שירצה הקב״ה את פועל ידם, וכמו שאמר ברך ה׳ זרעו, והלשון תרצה יונח במקום שיש איזה פגם וחטא, וכמו הציץ מרצה, על איזה עון, כמבואר בפ׳ תצוה ונשא אהרן את עון וגו׳, והנה בן גרושה ובן חלוצה אין ספק שאעפ״י שבעבירה נולדו אבל יחוס אבות לא אבדו בשביל עבירה זו, יען כי איך שהיא בניו הם, ועבירה שעבר עבר, ולפי״ז ממילא מבואר שגם פועל ידיו של בן חלל דהיינו בן גרושה ובן חלוצה מתרצה, ומבאר דב״ג וב״ח שעבדו עבודתם כשרה, אעפ״י דכשהם לעצמם הוו חולין אבל עכ״פ בני כהנים הם ומתיחסים אחריו, ומדוייק מאוד הלשון ברך ה׳ חילו – אפילו חולין שבו, כלומר כיון שעכ״פ חילו הוא, ודו״ק. ואמנם פשוט הוא דזה הוא רק בדיעבד, כגון אם באמצע עבודה נודע שהוא ב״ג וב״ח, אבל לכתחלה אינו רשאי לעבוד שלא מן הכבוד הוא.
2. ר״ל היה מקוה שע״י זה יבריאו ידיו.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקונירמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
Of Benjamin he said, "The beloved of Hashem shall dwell in safety by him. He covers him all day long. He dwells between his shoulders."
א. כְּתֵפָ֖יו =א,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 (כתיב חסר יו״ד ומלא יו״ד) • ל=כְּתֵיפָ֖יו (כתיב מלא יו״ד ומלא יו״ד) • הכתיב המלא ליו״ד הראשונה הוא ודאי, למרות שברויאר ודותן ציינו אותו כספק.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בתורה תמימהעודהכל
לבנימן אמר ידיד ה׳ – חביב בנימן שנקרא ידיד למקום שהרבה אוהבים למלך וחביב מכולם מי שהמלך אוהבו. ששה הם נקראו ידידים הקדוש ברוך הוא נקרא ידיד שנאמר (ישעיהו ה׳:א׳) אשירה נא לידידי. אברהם נקרא ידיד שנאמר (ירמיהו י״א:ט״ו) מה לידידי בביתי בנימן נקרא ידיד שנאמר לבנימן אמר ידיד ה׳ שלמה נקרא ידיד שנאמר (שמואל ב י״ב:כ״ה) וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה ישראל נקראו ידידים שנאמר (ירמיהו י״ב:ז׳) נתתי את ידידות נפשי בית המקדש נקרא ידיד שנאמר (תהלים פ״ד:ב׳) מה ידידות משכנותיך יבוא ידיד בן ידיד ויבנה בית ידיד לידיד יבואו ישראל שנקראו ידידים בני אברהם שנקרא ידיד ויבנו בית המקדש שנקרא ידיד בחלק בנימן שנקרא ידיד להקדוש ברוך הוא שנקרא ידיד.
ישכון לבטח עליו – אין בטח אלא רחצן וכן הוא אומר (יחזקאל ל״ד:כ״ה) וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים.
חופף עליו כל היום – זה בנין ראשון. כל היום – זה בנין אחרון. ובין כתיפיו שוכן – בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא.
דבר אחר: חופף עליו – בעולם הזה. כל היום – לימות המשיח. ובין כתיפיו שכן – בנוי ומשוכלל לעתיד לבא וכן אתה מוצא באברהם שראה אותו בנוי וראה אותו חרב וחזר וראה אותו בנוי שנאמר (בראשית כ״ב:י״ד) ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ יראה הרי בנוי, אשר יאמר היום בהר הרי חרב ה׳ יראה בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא, וכן אתה מוצא ביצחק שראה אותו בנוי וראה אותו חרב וחזר וראה אותו בנוי שנאמר (שם כ״ז:כ״ז) ראה ריח בני הרי בנוי כריח שדה הרי חרב אשר ברכו ה׳, בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא שנאמר (תהלים קל״ג:ג׳) כי שם צוה ה׳ את הברכה חיים וכן אתה מוצא ביעקב שראה אותו בנוי וראה אותו חרב וראה אותו בנוי שנאמר (בראשית כ״ח:י״ז) ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה הרי בנוי, אין זה, הרי חרב, כי אם בית אלהים וזה שער השמים, הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא.
ובין כתיפיו שכן – בין חרב בין שאינו חרב וכן הוא אומר (סוף דהי״ב) כל ממלכות הארץ נתן לי ה׳ אלהי השמים.
דבר אחר: ובין כתיפיו שכן – מה שור זה אין בו גבוה מכתיפיו כך בית המקדש גבוה מכל העולם וכן הוא אומר (דברים י״ז:ח׳) וקמת ועלית אל המקום ואומר (ישעיהו ב׳:ג׳) והלכו עמים רבים לכו ונעלה אל הר ה׳, אינו אומר גד מן המזרח ודן מן המערב אלא עמים רבים.
רבי אומר בכל התחומים הוא אומר וירד הגבול ותאר הגבול וכאן הוא אומר (יהושע ט״ו:ח׳) ועלה הגבול גיא בן הינום אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם, מלמד שבית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימין רבי מאיר אומר בית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימן וכראש תור יוצא מחלקו לחלקו של יהודה שנאמר ובין כתיפיו שכן, ומה אני מקיים (בראשית מ״ט:י׳) לא יסור שבט מיהודה זו לשכת הגזית שנתונה בחלקו של יהודה שנאמר (תהלים ע״ח:ס״ז-ס״ח) וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה אבל בית הגדול היה בנוי בחלקו של יוסף בשילה. [רבי יהודה אומר בית המקדש בתוך חלקו של יהודה היה] שנאמר (מיכה ה׳:א׳) ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה ואין אפרתה אלא בית לחם שנאמר (בראשית ל״ה:י״ט) ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת היא בית לחם.
רבי מאיר אומר בחלקו של בנימן בנה מתה שנאמר (בראשית מ״ח:ז׳) ואני בבואי מפדן בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה מתה עלי רחל ואין אפרתה אלא בית לחם שנאמר (מיכה ה׳:א׳) ואתה בית לחם אפרתה שומע אני בחלקו של יוסף בנה תלמוד לומר (תהלים קל״ב:ו׳) הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער במי שנמשל בחייתו יער ואיזה זה בנימן שנאמר (בראשית מ״ט:כ״ז) בנימן זאב יטרף.
זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו וכן אתה מוצא כשחלק יהושע ארץ ישראל לשבטים הניח דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה ונתנו לבני יונדב בן רכב חלק בראש והיו אוכלים אותו ארבע מאות וארבעים שנה שנאמר ויהי (מלכים א ו׳:א׳) בשמונים שנה וארבע מאות שנה צא מהם אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר נמצאו אוכלים אותו ארבע מאות וארבעים שנה וכששרת שכינה בחלקו של בנימן עמדו ופנו אותו מלפניהם שנאמר (שופטים א׳:ט״ז) ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה. (במדבר י׳:כ״ט) ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה וכי עלת על לב שאמר משה ליתרו בוא וניתן לך חלק בארץ והלא כבר נאמר (שם) לכה אתנו והטבנו לך מה תלמוד לומר (שם) כי ה׳ דבר טוב על ישראל זו דושנה של יריחו שהיו אוכלים אותה בני בניו של יתרו קודם שנבנה בית הבחירה לשבטים (שם ל) ויאמר אליו לא אלך אמר לו למחר כשתחלק ארץ ישראל לשבטים איזה שבט מכם שיתן לי כרם אחד בתוך שלו או תלם אחד בתוך שלו אלא הריני הולך לארצי ואוכל פירות מארצי ואשתה יין מכרמי וכן אתה מוצא בישראל שהניחו מקום פירות ומאכל ומשתה והלכו לעדר במדבר ללמוד תורה מיעבץ וזהו עתניאל בן קנז.
הרי הוא אומר (שמואל ב כ״ד:כ״ד) ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים ובמקום אחר הוא אומר (דברי הימים א כ״א:כ״ה) ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב שש מאות אי איפשר לומר שקלי זהב שכבר נאמר שקלי כסף ואי איפשר לומר שקלי כסף שכבר נאמר שקלי זהב אמור מעתה בכסף קנה וזהב שקל אי איפשר לומר חמשים שכבר נאמר שש מאות ואי איפשר לומר שש מאות שכבר נאמר חמשים אמור מעתה כיון שראה דוד מקום שראוי לו לבנות בית הבחירה עמד וכנס חמשים שקלים מכל שבט ושבט נמצאו שש מאות שקלים מכל השבטים.
ומפני מה זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו משל למלך שבא אצל בניו לפרקים וכל אחד ואחד אומר אצלי הוא שורה קטן שבכולם אמר איפשר שמניח אבה אחיי הגדולים ושורה אצלי עמד לו ופניו כבושות ונפשו עגומה אמר ראיתם בני הקטן שעמד ופניו כבושות ונפשו עגומה עליו עכשיו המאכל והמשתה יהיה משלכם ולינתי אצלו כך אמר הקדוש ברוך הוא בית הבחירה יהיה בחלק בנימן וקרבנות מכל השבטים.
דבר אחר: מפני מה זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ ובנימן נולד בארץ.
דבר אחר: כל השבטים היו במכירתו של יוסף ובנימן לא היה במכירתו אמר הקדוש ברוך הוא אם אני אומר לאלו שיבנו לי בית הבחירה כשהם מתפללים לפני איני מתמלא רחמים עליהם שלא היה להם רחמים על אחיהם.
דבר אחר: מפני מה זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו משל למלך שהיו לו בנים הרבה משהגדילו הלך כל אחד ואחד תפש את מקומו קטן שבהם היה אביו אוהבו אוכל ושותה עמו נשען עליו ויוצא נשען עליו ונכנס כך בנימן הצדיק קטן שבשבטים היה והיה יעקב אביו אוכל ושותה עמו נשען עליו ויוצא נשען עליו ונכנס אמר הקדוש ברוך הוא מקום שסמך צדיק זה ידיו אני משרה שכינתי שנאמר ובין כתיפיו שכן.
סליק פיסקא
"Of Benjamin he said 'Beloved (yedid) of the Lord.'": Benjamin is especially beloved because he is called "yedid" of the Lord. For there are many "lovers," but the most beloved of all is "yedid." Six are called "yedidim": The Holy One Blessed be He," viz. (Isaiah 5:1) "I will sing now of my Yedid"; Benjamin: "yedid of the Lord; he shall rest securely upon Him"; Solomon, viz. (II Samuel 12:25) "And he called his name 'yedidyah' because of the Lord" (i.e., because of the Lord's love for him.) And it is written (Ibid. 24) "And the Lord loved him." Israel, viz. (Jeremiah 12:7) "I have delivered the yediduth of My soul into the palm of her enemies"; the Temple, viz. (Psalms 84:2) "How yedidoth are Your dwellings (i.e., the Temple)"; Abraham, viz. (Jeremiah 11:15): "What is My yedid (Abraham) doing in My house" (viz. Menachoth 53b). Let the yedid (Solomon) come and build the yedid (the Temple) in the portion of the yedid (Benjamin) for the Yedid (the Holy One Blessed be He); and let the yedidim (Israel), the children of the yedid (Abraham) come and enter therein.
"he (Benjamin) shall rest securely upon Him": And there is no "security" but in "dwelling," viz. (Ezekiel 34:25) "And they will dwell securely in the desert and sleep in the forests."
"He (the Lord) hovers over it": This is the first Temple. "all the day": This is the ultimate Temple. "and between his (Benjamin's) shoulders (i.e., in a slight depression on the highest part of Benjamin's land) does it (the Temple) dwell": built and finished in time to come. And thus do you find with Abraham: that he saw it built, and he saw it in ruins, and he saw it built (again), viz. (Bereshit 22:14) "And Abraham called the name of that place 'The Lord will see'" — built; "of which (place) it will be said (in future generations) 'On this day in the mountain' — in ruins; 'the Lord shall appear'" — built and finished in time to come. And thus do you find with Isaac: that he saw it built, and he saw it in ruins, and he saw it built (again), viz. (Ibid. 27:27) "See, the smell of my son is like the (pleasing) smell (of the sacrifices)" — built; "field" — in ruins, viz. (Michah 3:12) "Therefore, because of you, Zion will be plowed over like a field"; "which the Lord has blessed" — built and finished in time to come, viz. (Psalms 133:3) "For there the Lord has commanded the blessing — life forever!" And thus do you find with Jacob: that he saw it built, and he saw it in ruins, and he saw it built and finished in time to come, viz. (Bereshit 28:17) "And he feared and he said: 'How awesome is this place' — built; 'This is not' — in ruins; 'other than the house of G-d'" — built and finished in time to come.
"and between his (Benjamin's) shoulders does it (the Temple) rest": whether in ruins or not in ruins. And thus is it written (Ezra 1:2-3) "Thus said Koresh, king of Paras … He is the G-d which (i.e., whose Temple) is in Jerusalem."
Variantly: "and between his shoulders does it rest": Just as with an ox, there is nothing higher than its shoulders, so, the Temple is higher than the rest of the world, viz. (Devarim 17:8) "then you shall arise and go up to the place," and (Isaiah 2:3) "Come and let us go up to the mountain of the Lord." It is not written "Gad from the east and Dan from the west, but (Ibid. 4) "many peoples" (i.e., all go up.) Rebbi says: Of all the boundaries it is written "and the border curved," "and the border descended," but here it is written (Ibid. 15:8) "And the border ascended by the valley of Ben Hinnom to the southern shoulder of the Yevussi, which is Jerusalem."
We are hereby taught that the Temple is built in the portion of Benjamin and like the head of an ox extends from the portion of Benjamin to that of Judah, as it is written "and between his (Benjamin's) shoulders (in a slight depression on the highest part of Benjamin's land) does it (the Temple) rest." As to its being written (Bereshit 49:10) "The scepter shall not depart from Judah," that refers to the chamber of hewn stone (in the Temple), which is in the portion of Judah, viz. (Psalms 78:67-68) "And He rejected the tent of Joseph and did not choose the tent of Ephraim. He chose the tribe of Judah, Mount Zion, which He loves." But the Temple was in the portion of Benjamin, viz. (Bereshit 35:19) "And Rachel died, and she was buried on the way to Efrath, which is Bethlehem."
R. Meir says: She died in the portion of Benjamin, her son, as it is written (Ibid. 48:7) "for when I came from Paden, Rachel died upon me … before Efrath, etc." And Efrath is none other than Bethlehem, viz. (Michah 5:1) "And you, Bethlehem, Efrathah." I might think, in the portion of Joseph, her son; it is, therefore, written (Psalms 132:6) "Behold, we heard of it in Efrath; we found it in the field of the forest" — with him who is compared to an animal of the forest. And who is that? Benjamin, as it is written (Bereshit 49:27) "Benjamin is a wolf that will tear."
Benjamin merited that the Shechinah reside in his portion. And thus you find that when Joshua apportioned Eretz Yisrael among the tribes, he left over of the choice land of Jericho five hundred ells by five hundred ells and gave a first portion to the sons of Yonadav ben Rechav from which they ate four hundred and forty years, as it is written (I Kings 6:1) "And it was in the four hundred and eightieth year after the exodus of the children of Israel from the land of Egypt … he (Solomon) built the Temple for the Lord." Deduct from that the forty years that Israel was in the desert, whence we find that they ate from it four hundred and forty years. And when the Shechinah reposed in the portion of Benjamin, they arose and vacated it, as it is written (Judges 1:16) "And the children of the Kenite, the father-in-law of Moses, ascended from the city of date palms" (Jericho), and (Bemidbar 10:29) "And Moses said to Chovav (Yithro) the son of Reuel the Midianite, the father-in-law of Moses … it will I give to you, etc." Now would it enter your mind that Moses was telling Yithro: Come and we will give you a portion in Eretz Yisrael? What he was saying to him was (Ibid.) "Come with us and we will do good with you." The reference is to the choice land of Jericho, which fed the descendants of Yithro before the Temple was built for the tribes. (Ibid.) "And he said to him: 'I will not go, etc.'", viz.: In the future, when Eretz Yisrael will be apportioned among the tribes, one of them will give me one of his vineyards or one of his furrows — "but I will go to my land and eat the fruits of my land and drink the wine of my vineyard."
R. Shimon says: This was not his intent, but what he said was "I will go to my land and to my kindred," and I will convert the people of my land and of my family. Lest you say he went and did not do so, it is written (I Chronicles 2:55) "and the families of scribes who dwelt at Ya'abetz … These were the Kenites who descended from Chammath, the father of the house of Rechav." And thus is it written (Judges 1:16) "And the children of the Kenite, the father-in-law of Moses, ascended from the city of date palms" (Jericho.) They left a place of fruit, food, and drink, and went to the south of Arad to the desert to learn Torah with Ya'abetz. Who was Ya'abetz? Athniel ben Kenaz. And thus is it written (II Samuel 24:24) "And David bought (on the future site of the Temple) the threshing floor and the cattle for fifty silver shekels." And elsewhere it is written (I Chronicles 21:25) "And David gave Ornan for the place golden shekels, six hundred." It cannot mean (literally,) golden shekels, for it is written "silver shekels." And it cannot mean silver shekels, for it is written "golden shekels." It must mean, then, that he weighed in gold and bought in silver. And it cannot mean fifty, for it is written six hundred. And it cannot mean six hundred, for it is written fifty. It must mean, then, that when David saw the place where it was fitting to build the Temple, he collected fifty shekalim from each tribe; all together, six hundred shekalim.
Why did Benjamin merit the reposing of the Shechinah in his portion? This may be compared to (the situation of) a king, who visited his sons from time to time. Each one said let him stay with me. The youngest said: Is it possible that father will leave my big brothers and stay with me? — whereupon he was completely crestfallen. His father, seeing him in this state, said: I will eat by you and sleep by him. Thus, the Holy One Blessed be He said: The Temple will be in the portion of Benjamin, and sacrifices offered by all of the tribes.
Variantly: Why did Benjamin merit the reposing of the Shechinah in his portion? For all of the brothers were born outside of the land, and Benjamin in it.
Variantly: Because all of the brothers were involved in the sale of Joseph, but not Benjamin. The Holy One Blessed be He said (as it were): Shall I tell these to build the Temple? No. Let them pray before Me and I will be filled with mercy for them; but I will not repose My Shechinah in their midst, for they did not have mercy upon their brother.
Variantly: This may be compared to (the situation of) a king who had many sons. When they grew up, each went his own way. The youngest was beloved of his father. He ate with him, drank with him, and leaned upon him in going out and coming in. Similarly, Benjamin the tzaddik was the youngest of the tribes, and Jacob our father would eat with him and drink with him and lean upon him in going out and coming in — whereupon the Holy One Blessed be He said: The place where this tzaddik reposed his hands, there will I repose My Shechinah. Thus, "and between his (Benjamin's) shoulders does it (the Temple) rest."
[End of Piska]
לבנימין אמר ידיד ה׳ אשריך בנימין שנקראת ידיד למקום:
הרבה אוהבים למלך האהוב שבכולם מי שהמלך אוהבו:
ששה נקראו ידידים הקב״ה נקרא ידיד שנ׳ (ישעיהו ה׳:א׳) אשירה נא לידידי:
ר׳ שמעון אומ׳ בית המקדש שבשילו בתוך חלקו של יוסף היה שנ׳ (תהלים ע״ח:ס׳) ויטש משכן שילו וימאס באהל יוסף (שם סז):
ויבחר את שבט יהודה (שם סח):
ויבן כמו רמים מקדשו (שם סט):
ד״א ובין כת׳ שכן או אינו אלא גד במזרח ודן במערב ר׳ אומ׳ בכל התחום הוא אומ׳ וירד הגבול (וירד) [ותאר] הג׳ ובסוף התחום הוא אומ׳ (יהושע ט״ו:ח׳) ועלה הגבול גי בן הנם אל כתף היבוסי (מנגד) [מנגב] מלמד שבית הבחירה היה בנוי בתוך חלקו של בנימין:
ר׳ יהודה אומ׳ בית המקדש בתוך חלקו של יהודה היה וכראש תור נכנס מחלקו של יהודה לתוך חלקו שלבנימין לכך אמ׳ ובין כת׳ שכן וה״א (תהלים קל״ב:ו׳) הנה שמענוה באפרתה:
ר׳ יהודה אומ׳ בית המקדש בתוך חלקו שליהודה היה שנ׳ (רות א׳:ב׳) אפרתים מבית לחם יהודה:
ר׳ שמעון אומר בתוך חלקו שלבנה שלמי שמתה באפרתה ומי מתה באפרתה רחל שנ׳ (בראשית מ״ח:ז׳) ואני בבאי מפ׳ מתה עלי יכול שתהא כל העיר בתוך שלו ת״ל [ובין] כתפיו שכן בית המקדש בתוך שלו ושאר כל העיר בתוך חלקו של יהודה ומה אני מקיים (בראשית מ״ט:י׳) לא יסור שבט מיהודה ומ׳ מ׳ רג׳ יורש חקים זו היתה לשכת הגזית שהיתה בתוך חלקו של יהודה:
וכן את מוצא בשעה שחילק יהושע את הארץ נטל חמש מאות אמה על חמש מאות אמה מדשנה שליריחו ואמ׳ יהיה זה למי שיבנה בית המקדש בתחומו:
ר׳ שמעון אומ׳ דשנה שליריחו ניתן לבני קני חתן משה שנ׳ (שופטים א׳:ט״ז) ובני קני חתן משה עלו מעיר התמ׳ אמרו משתחלק ארץ ישראל איזה שבט שיקבל עליו שיתן לי בית תומן עפר בתוך שלו אלא הריני הולך לתוך ארצי ואוכל פירות מתוך שדיי ושותה יין מתוך כרמיי וכן את מוצא שהניחו פירות ארץ ישראל פירות מאכל ומשקה והלכו להם לערד מדבר להיות חמורים ליעבץ ואיזה הוא יעבץ זה עתניאל בן קנז:
מפני מה לא שרתה השכינה אלא בתוך חלקו שלבנימין שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ ובנימין נולד בארץ ישראל וכל השבטים נשתתפו במכירתו שליוסף ובנימין לא נשתתף במכירתו של יוסף לפי כך זכה שתשרה שכינה בחלקו שנ׳ לבנימין אמר ידיד ה׳:
מה ראה בית המקדש להיות בתוך חלקו שלבנימין אלא אמ׳ הקב״ה איני בונה בית המקדש אלא שיתפללו בני לפני בתוכו ואני מתמלא עליהם רחמים היאך אני שורה בתוך חלקן שלאלו והן לא נתמלאו רחמים על אחיהם:
ד״א מה ראה בית המקדש להיות בתוך חלקו שלבנימין מושלו מלה״ד למלך שבא אצל בניו לפרקים אמ׳ להן עשו לי סעודה זה אומ׳ אצלי וזה אומ׳ אצלי אמ׳ הקטן שבהם אפשר שאבא מניח את אחי הגדולים ושורה אצלי מה עשה עמד לו מן הצד פניו קפושות ונפשו עגומה עליו אמ׳ להן אביהן בני אין אתם רואין את אחיכם הקטן שעמד לו מן הצד פניו קפושות ונפשו עגומה עליו אלא הואיל וכך תהא סעודה משלכם ולינה בתוך שלו כך אמ׳ הקב״ה לשבטים יהו קרבנות משלכם ובית המקדש בתוך חלקו שלבנימין:
ד״א מה ראה בית המקדש להיות בתוך חלקו שלבנימין מושלו מלה״ד למלך שהיו לו בנים הרבה משהגדילו הלך כל אחד ואחד תפס את מקומו והיה הקטן שבהם אוכל ושותה עמו ומסתמך עליו ויוצא ומסתמך עליו ונכנס כך היה אבינו יעקב מסתמך על בנימין אמר המקום במקום שסמך צדיק זה את ידיו שם אני שורה לכך נאמ׳ ובין כת׳ שכן:
Of Benjamin he said: The beloved of the Lord shall dwell in safety by Him: the shield will be over him all the days, and the Shekinah will dwell in his land.
ולשבטה דבנימן ברך משה נבייא די״י ואמר רחימה די״י ישרי לרחצן עלוי יהוויא מגן עלוי כל יומיא ובתחומיה יתבני בית מוקדשה ובאחסנתיה תשרי איקר שכינתיה די״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהווי״) גם נוסח חילופי: ״יהא״.
לשיבטא דבנימין בריך משה נביא ואמר חביביה די״י ישרי לרוחצן עלוי יהי מגין עלוי כל יומיא ובגו תחומיה שכינתא שריא.
Mosheh the prophet blessed the tribe of Benjamin, and said: The beloved of the Lord shall abide in safety with Him, He will protect him all the days, and His Shekinah will dwell within his borders.
ולשבטא דבנימין בריך משה נביא דיי ואמר רחימא דיי ישרי לרוחצן עלוי מגן עלוי כל יומיא ובתחומיה תשרי יקר שכינתיה דיי.
Mosheh the prophet of the Lord blessed the tribe of Benjamin, and said: The beloved of the Lord shall abide with confidence by Him, He will protect him all the days, and within his borders will dwell the glory of the Shekinah of the Lord.
וקאל לבנימין אד׳ הו ודיד אללה פיסכן ואת׳קא בה והו יטחף בה טול אלזמאן ובין ט׳הראניה יסכן.
ואמר לבנימין: כיון שהוא יקיר1 ה׳, הרי שישכון כשהוא בוטח בו, והוא עוטף2 אותו כל הזמן, ובין כתפיו הוא שוכן.
1. רס״ג תרגם ״ידיד״ - ודיד, שצלילה דומה, אבל משמעותה היא ״יקיר״.
2. המילה ״יטחף״ (يطحف), צורת עתיד של הפועל ״טחף״ (طحف), משמשת להוראות: לכסות או לעטוף; להקיף או לסובב; להגן או לשמור; לטפל או לדאוג. רס״ג מתרגם ״חופף״ במילה שיש בה הן את הוראת ההקפה והן את הוראת השמירה.
לבנימן אמר ידיד – לפי שברכת לוי בעבודת הקרבנות, ושל בנימן בבניין המקדש בחלקו, סמכן זה לזה. וסמך יוסף אחריו, שאף הוא משכן שלה היה בנוי בחלקו, שנאמר: וימאס באהל יוסף (תהלים ע״ח:ס״ז). ולפי שבית עולמים חביב משילה הקדים בנימן ליוסף.
חופף – מכסה אותו, ומגין עליו.
כל היום – לעולם. משנבחרה ירושלם לא שרתה שכינה במקום אחר.
ובין כתיפיו שכן – בגובה ארצו היה בית המקדש,א אלא שנמוך עשרים ושלש אמות מעין עיטם, ושם היה דעתו של דוד לבנותו, כדאיתה בשחיטת קדשים (בבלי זבחים נ״ד:): אמרי נחתיב ביה פורתא, משום דכתיב: ובין כתיפיו שכן, שאין לך יפה בשור יותר מבין כתיפיו.ג
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה נוסף כאן: ״בנוי״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, וכן גם בדפוסי שונצינו, סביונטה. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, פריס 155, ויימר 652: ״נתתי״. בכ״י אוקספורד 34: ״נִתַתֵי״. בכ״י מינכן 5: ״ניתתי״. בדפוס רומא: ״נתתיה״.
לבנימן אמר OF BENJAMIN HE SAID – Because the blessing given to Levi referred to the Temple service and that of Benjamin to the Temple being built in his territory he mentioned one after the other. He placed Yosef immediately after him (after Benjamin), for he too had a Sanctuary in his territory: the Tabernacle at Shiloh was erected in his territory, as it says, "And he rejected the Tabernacle of Yosef" (Tehillim 78:67) (v. 60 speaks of God forsaking the Tabernacle of Shiloh, the two verses being parallel). Because the "Eternal House" (the Temple) was more endeared to God than the Tabernacle of Shiloh, therefore he mentions Benjamin before Yosef (although Yosef was the elder),
חפף עליו – means, He covers him and protects him,
כל היום ALL THE DAY – i.e., forever. From the day that Jerusalem was chosen as the seat of the Temple, the Divine Glory has never dwelt at any other place.
ובין כתפיו שכן AND BETWEEN HIS SHOULDERS SHALL HE DWELL – On the highest spot of his (Benjamin's) land was the Temple built (cf. Sifre Devarim 352:9), except that it was twenty-three cubits lower than En Etam (Yoma 31a), and originally indeed David's intention was to build it there, as it is stated in the Treatise "on the slaughter of the holy sacrifices" (Zevachim 54b): People said him (David), Let us place it a little lower, because it states, "and between his shoulders (which are lower than the head) shall he dwell" – and you have no finer part of an ox than his shoulders.
פס׳: לבנימן אמר ידיד ה׳ – 1חביב הוא (חביב) ביותר לכך נאמר ידיד ה׳ יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד בחלק ידיד לידיד. ידיד זה שלמה 2שנאמר (שמואל ב י״ב) ויקרא שמו ידידיה, בעבור 3ידיד (בן) אברהם שנקרא ידיד שנא׳ (ירמיה יא) מה לידידי בביתי. 4ויבנה ידיד זה בית המקדש. שנא׳ (שם יב) נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה. לפני הקב״ה שנקרא ידיד שנאמר (ישעיה ה) אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו.
5ישכן לבטח עליו – במקדש ראשון.
חופף עליו כל היום – זה בנין האחרון.
ובין כתפיו שכן – בנין משוכלל לעתיד לבא. וכן יעקב אומר (בראשית מט) בנימין זאב יטרף. אלו קרבנות שנקרבות בבקר ובערב.
ד״א: ובין כתפיו שכן – בין חרב בין שאינו חרב. 6וכה״א (עזרא א) כל ממלכות הארץ נתן לי ה׳ אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה.
ובין כתפיו שכן – 7הכתפים מקום גבוה שבשור וכן בית המקדש גבוה מכל הארצות שנאמר (דברים יז) וקמת ועלית אל המקום. ואומר (ישעיה ב) לכו ונעלה אל הר ה׳. ואומר (ירמיה לא) קומו ונעלה ציון אל ה׳ אלהינו. וכשאתה רואה בספר יהושע בכל התחומין הוא אומר וירד הגבול. 8וכאן הוא אומר (יהושע טו) ועלה הגבול. מלמד שהמקדש הוא בחלקו של בנימין לחלקו של יהודה שנאמר ובין כתפיו שכן. וכן דוד אומר (תהלים קלב) הנה שמענוה באפרתה. בספר יהושע שהיה מאפרת. מצאנוה בשדי יער במי שנמשל בחיה שהיא ביער, ואיזה זה זה בנימן שנא׳ (בראשית מט) בנימין זאב יטרף. ומפני מה זכה בנימין שתשרה עליו שכינה בחלקו. משלו משל חכמים למה הדבר דומה למלך שבא אצל בניו לפרקים כל אחד ואחד אומר אצלי ישרה. והקטן שבהם היה משתומם ואומר בלבו אני מה אומר אפשר שמניח אבי את אחי הגדולים ממני וישרה אצלי, והיתה נפשו עגומה, אמר להם המלך ראיתם בני הקטן שעומד לו ופניו משתנות ונפשו עגומה עליו אצלו אני אוכל ואשתה ולינתו אצלו כך הקב״ה אמר 9בית הבחירה יהיה בחלק בנימין שהוא קטן מכל השבטים. וכן אתה מוצא שאמר לו משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה (במדבר י) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה׳ אותו אתן לכם לכה אתנו והטבנו לך כי ה׳ דבר טוב על ישראל. כיון שחילק יהושע את כל הארצות לשבטים הניח ארץ ארבע מאות אמה על חמש מאות אמה 10דושנה של ירחו לבני יתרו היו מבקשים עליהם רחמים שיצליחו:
1. חביב הוא ביותר. בספרי לפי גרסת הגר״א שהרבה אוהבים הם וחביב מכלם ידיד והיינו שלשון ידיד מראה יותר אהבה:
4. ויבנה ידיד זה בהמ״ק. במנחות שם גורס הקרא מה ידידות משכנותיך:
5. ישכון לבטח. חופף עליו במקדש ראשון כל היום זה בנין האחרון ובין כתפיו שכן בנין משוכלל לע״ל כצ״ל:
6. וכה״א כל ממלכות וכו׳. וסיפא דקרא הוא אלהים אשר בירושלים. היינו אף בחורבנו הוא אלהים בירושלים ששם מקומו והשראת שכינתו כה״ג הגר״א. בספרי:
7. הכתפים מקום גבוה שבשור. בספרי ה״ג הכתפים. מקום נאה שבשור עיין (זבחים נה:) סבר למבני בעין עיטם דמדלי אמרי נחתי ביה קליל כדכתיב ובין כתפיו שכן ובנאוהו בירושלים. והיינו גבי שור אף שקרנותיו יותר גבוהות אבל כתפיו יותר נאה אף שאין גבוה כ״כ וזה כוונת המחבר וכן בהמ״ק היינו ירושלים גבוה מכל הארצות נדמה לכתף שבשור:
8. וכאן הוא אומר ועלה הגבול. גי בן הנם אל כתף היבוסי מנגב הוא ירושלים וכו׳ והוא גבול יהודה אצל גבול בנימין. וע״ז קאי מלמד שהמקדש הוא בחלקו של בנימין לחלק יהודה ועיין בזבחים שם האריך רש״י בזה אך לשון הגמ׳ שם בשבט בנימין ועלה כתיב וירד לא כתיב הוא היפך מקראי ביהושע שם דגבי בנימין כתיב תמיד וירד ולא ועלה. והמהרש״א בח״א העיר ג״כ בזה. אבל לדעתי ברור שט״ס נפל בגמ׳ וצ״ל להיפך ותמיהני על מגיה הש״ס החדשים שלא הרגישו בסתירה כזה:
9. בית הבחירה יהי׳ בחלק בנימין. היינו המזבח עיין (זבחים נג:) וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד לפי שלא היתה בחלקו של טורף:
10. דושנה של ירחו לבני יתרו. עד שנבנה בהמ״ק בחלקו של בנימין ואז לקחו בני בנימין דושנה של יריחו:
חופף עליו כל היום – הקב״ה משרה שכינתו עליו לעולם, לפי שנבנה בית עולמים בחלקו, והיינו דכתיב והיו עיני ולביא שם כל הימים (מלכים א ט׳:ג׳). ואין כן בשילה ונוב וגבעון, דאם יחרבו שוב לא יהיה שם שכינה. אבל בבנימין אפילו יחרב עיר ירושלים עוד חוזרת שם שכינה. (פענח רזא כ״י פרמא 3512 וכ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם הר״ר יוסף קרא)
וחפף עליו – והטעם: על הכבוד, שהוא דר בירושליםא בחלק בנימין, כי כן כתוב (יהושע י״ח:כ״ח).
וטעם בין כתפיו – באמצע כתפיו, נחלתו. או שהוא נראה, גם להיות דבק עם: חפף.
א. כן בכ״י פריס 176. בכ״י פריס 177: בישראל, בכ״י ברסלאו 53: בישר׳.
OF BENJAMIN HE SAID. Le-vinyamin means of Benjamin.1 Moses said of Benjamin, who is the beloved of the Lord,2 Benjamin shall dwell in safety by God, and God shall dwell between his shoulders.
HE COVERETH HIM. The reference is to God's glory which, as Scripture writes,3 dwelled in Benjamin's portion, in Jerusalem.
The meaning of between his shoulders is, in the center of his inheritance. Or between his shoulders means that God's glory was visible.4 Furthermore, between his shoulders is also connected to covereth.5
1. Not to Benjamin. The lamed usually means to. Hence Ibn Ezra's comment.
2. In other words, le-vinyamin amar yedid Adonai should be interpreted, le-vinyamin yedid Adonai amar.
3. Joshua 18:28.
4. Over the temple. See Rashi: The temple was built on the highest spot of Benjamin's land.
5. He covereth him all the day, And He dwelleth beween his shoulders is to be interpreted, He covereth him, and dwelleth between his shoulders all the day (Krinsky).
לבנימין אמר ידיד י״י – על בנימין אמר: ידיד י״י. בנימין, קורא: ידיד י״י – על שבחר הקב״ה לשכון בחלקו של בנימין, כי ירושלים בחלקו, ובית המקדש בחלקו היה בנוי.
ישכון לבטח עליו – דלוי, שהיו משרתים בבית המקדש, שהיה בנוי בחלקו.
ועליו – סמוך לו, כמו עליוא מטה שמעון (במדבר ב׳:י״ב).
חופף עליו כל היום – לוי. שהיו הכהנים והלוים חופפיםב ובאים כל היום למשמרותם, כמו חוף הים שהספינות חופפות לנמל. ועל זה היה בנימין שכן בטח, בזכות הקורבנות שהם מקריבים כל היום למשמרותם.
ובין כתיפיו – של בנימין, שכן – לוי בעזרה, שהוא מקום גבוה. שהיו שומרים שם הבית המקדש בשלש מקומות,ג כדאיתא בתמיד (משנה תמיד א׳:א׳). וגם פרחי כהונה – איש כסתו בארץ, ומפתחות המקדש תחת מראשותיו. ולפי שאותם שומרים וגביני כרוז,1 היוד אומרים: קומו כהנים לעבודתם ולוים לשירם (בבלי יומא כ׳:), היו בני בנימין יושבים וישינים בטח. ולפי שברכתו של בנימין תלויה בלוי, סמך בנימין ללוי. ואגב דנקט בני (לוי) [בנימין],ה נקט יוסף אחריו, וחוזר לשאר שבטים.
ויש לפרש: ישכון לבטח עליו – דהקב״ה שיכן שכינתו בחלקו, והקב״ה חופף ומגין עליו כל היום – כל הימים, דירושלים לא היה אחריה היתר (משנה זבחים י״ד:ח׳). ובין כתפיו שכן – הקב״ה, שאין לך נאה בשור יותר מכתיפיו. לפי שהיה עין עיטם גבוה מהר הבית מעט, קורא לו: כתפים. ומכל מקום, על שהיו בני לוי משרתים במקדש שהיה בחלקו של בנימין, סמך ברכתו של בנימין לברכתו של לוי.
ורבותינו דרשו (בבלי זבחים נ״ג:): חופף עליו כל היום – שהיתה רצועה יוצאה מחלקו של יהודהו ונכנסת בחלקו של בנימין, ובה מזבח בנוי. והיה בנימין הצדיק מצטער עליה, כדכתיב: חופף עליו כל היום, דפורטו״ט, עליו כל היום. ולכך קרן מזרחית דרומיתז לא היה לו יסוד, לפי שלא {היה} בחלקו של טורף – בנימין קורא: טורף, על שאמר יעקב: בנימין זאב יטרף (בראשית מ״ט:כ״ז). וזהו מעין שברכו יעקב, שאף הוא ברכו שיהיה בית המקדש בחלקו.
ה. כן בכ״י מינכן 52: לוי״, אך כנראה צ״ל: ״בנימין״.
ו. בכ״י מינכן 52: יהודא.
ז. כן בבבלי זבחים. בכ״י מינכן 52: צפונית מערבית.
לבנימין אמר ידיד י"י – TO BINYAMIN HE SAID BELOVED OF HASHEM – About Binyamin he said: Beloved of Hashem. Binyamin, is called: Beloved of Hashem – because the Blessed Holy One chose to dwell in Binyamin’s portion, because Jerusalem is in his portion, and the Holy Temple was built in his portion.
ישכון לבטח עליו – HE WILL DWELL SECURELY BESIDE HIM – beside Levi, who served in the Holy Temple, which was built in his portion.
עליו – and ON HIM – near him, as in: "next to him shall be the tribe of Shimon” (Bemidbar 2:12).
חופף עליו כל היום – HE COVERS HIM ALL DAY LONG – Levi. That the priests and the Levites hover (חופפים), coming all day to their shifts, like the seashore (חוף) – that the ships hover (חופפות) by the port. Because of this Binyamin dwelled securely, in the merit of the sacrifices that they sacrificed daily according to their shifts.
ובין כתיפיו – AND BETWEEN HIS SHOULDERS – of Binyamin, שכן – HE DWELLS – Levi, in the courtyard, which is an elevated area, for they guarded there the Holy Temple in three places, as is [mentioned] in Tamid (Mishna Tamid 1:1). And also the young priests – each with his garment on the ground, and the keys to the courtyard under their heads. And since those guards and Gevini the crier would say: “Arise priests to their service and Levites to their song!” (Bavli Yoma 20b:7), the children of Binyamin dwelled and slept securely. And since the blessing of Binyamin depended on Levi, Binyamin is juxtaposed to Levi. And since it mentioned (Levi) [Binyamin],1 it mentions Yosef after him, and then it goes back to the rest of the tribes.
And it is possible to explain: ישכון לבטח עליו – HE SHALL DWELL SECURELY BY HIM – That the Blessed Holy One has His presence dwell in his portion; the Blessed Holy One COVERS and protects עליו כל היום – HIM ALL DAY LONG – all the days, for after Jerusalem there was no [subsequent period where private altars were] permitted (Mishnah Zevachim 14:8). ובין כתפיו שכן – AND BETWEEN HIS SHOULDERS HE DWELLS – The Blessed Holy One, for there is nothing more beautiful in an ox than its shoulders. Since Eitam Spring was slightly higher than the Temple Mount, it is called: shoulders. And in any case, since the Levites served in the Temple which was in Binyamin’s portion, Binyamin’s blessing was juxtaposed to Levi’s blessing.
And our Rabbis expounded (Bavli Zevachim 53b:9): חופף עליו כל היום – HE COVERS IT ALL DAY LONG – That there was a strip that went out of the portion of Yehuda and went into the portion of Binyamin, and on it the altar was built. And the righteous Binyamin would agonize over it, as it is written: HE COVERS IT ALL DAY LONG, that פורטו״ט about it all day long. And therefore the south eastern corner did not have a base [Bavli Zevachim 53b:7], since it {was} not in the portion of the "predator" – Binyamin is called: the "predator", since Yaakov said: “Binyamin is a ravening wolf” (Bereshit 49:27). And this is similar to how Yaakov blessed him, for he too blessed him that the Holy Temple shall be in his portion.
1. MS Munich 5 reads: "Levi", but it appears that it should say: "Binyamin".
לבנימן אמר ידיד י״י – שלו,
לבטח עליו – בנימן כל כך הוא ידיד של הקב״ה, והקב״ה ידיד שלו, שיכול לשכון לבטח כל ימיו.
חופף עליו כל היום – ומגין לעולם.
ובין כתיפיו שכן – בחלקו יבנה, {כ}שיבנו.
ולבנימין אמר – סמכו אחר לוי לפי שאמנתו של לוי בבית המקדש שהוא בחלקו של בנימין.1
ידיד י״י – הוא בנימין הידיד. ישכן לבטח עליו על שכינה,2 אצל שכינה כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב׳:כ׳).
חפף עליו – הקב״ה על בנימין ומצילו.
ובין כתפיו – גבוליו כמו אל כתף ים כנרת (במדבר ל״ד:י״א). שכן – כלומר בין גבוליו של הקב״ה שכן בנימין, נחלתו סמוכה אצל בית המקדש. ולפי שכל השבטים היו שותפים במכירתו של יוסף, ובנימין לא היה שותף עמהם וכל השבטים נולדו חוצה לארץ ובנימין נולד בארץ ישראל זכה הוא להיות השכינה שורה בחלקו.
1. שאוב מר״י בכור שור והשוו אבן עזרא דברים ל״ג:ו׳.
2. שאוב מאבן עזרא.
לבנימין אמר, "to Binyamin he had said: Binyamin is m entioned by Moses im mediately after the tribe of Levi, seeing that the major part of the Temple building was situated on its ancestral land, and the Levites and priests therefore were moving on that soil when they performed their priestly duties.
'ידיד ה, "the beloved one of the Lord;" he is called the beloved one because ישכון לבטח עליו, "seeing that the protective Presence of the Lord which resides in the Temple is constantly manifest on his ancestral land." The term: עליו, in the sense of "by Him," is also found in Numbers 2,20, ועליו מנשה, where it describes the location of the tribe of Menashe as next to Ephrayim, both parts of the tribe of Joseph.
חופף עליו כל היום, "God's manifestation covers him (Binyamin) all day long;" it saves him from potential attackers.
ובין כתפיו שכן, "and He dwells between his shoulders." The word כתף, "shoulder," is used by Moses as a metaphor, similar to Numbers 34,11, where it describes the slopes leading to the sea of Galilee as "shoulder." The reason why this tribe received such a complimentary title is that its founding father was the only son of Yaakov who had not been involved in the sale of their brother Joseph. This is why God's Presence could feel so at home on its territory that the Temple was located on it.
חופף עליו כל היום – בשבילו במה שבית עולמים נבנה בחלקו הוא משרה שכינתו בעולם וע״ד עיני ולבי שם כל הימים שאפי׳ בחורבנה השכינה שם משא״כ בנוב וגבעון, הר״ר יוסף קרא.
ידיד י״י ישכון לבטח עליו – יקרא לבנימין ידיד י״י. יאמר: בנימין, שהוא ידיד השם, ישכון בארצו לבטח על השם, והשם יהיה חופף עליו כל הימים ומשרה שכינתו בתוך ארצו. ובין כתפיו – ירמוז למה שדרשו בו רבותינו (בבלי זבחים נ״ד:).
ועל דרך האמת: ידיד י״י ישכון על בנימין, ויהיה זה לבטח לבנימין, שיבטחו בי״י עדי עד כי ביה י״י צור עולמים (ישעיהו כ״ו:ד׳), והוא יהיה חופף ומגין על בנימין כל היום, ולא יבושו בעת צרה, ובין כתיפיו של בנימין ישכון לעד. ומכאן נקרא שלמה ידידיה בעבור י״י (שמואל ב י״ב:כ״ה), ובנה ידידות משכנותיו כאשר נקרא שלמה גם כן, לומר שמדתו שלימה בשלום ולפיכך נכתב בה״א. ואמרו במדרש של ר׳ נחוניא בן הקנה: אמר לו הקב״ה הואיל ושמך כשם כבודי אתן לך את בתי, דכתיב: וי״י נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה׳:כ״ו), ולא פירש. והיכן פירש, להלן: כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט וכו׳ (מלכים א ג׳:כ״ח).
ונכון הדבר שירמוז בשלש השכינות הללו על מקדשים.א יאמר במקדש ראשון: ישכון לבטח עליו, כענין שנאמר: וכבוד י״י מלא את בית י״יב (מלכים א ח׳:י״א, דברי הימים ב ז׳:א׳). ואמר על בית שני: חופף עליו כל היום – שלא שרתה בו השכינה,ג רק היה מכסה ומגין עליו, או חופף ממש, כמו שהוזכר בפירקי היכלות. ובין כתפיו שכן – לימות המשיח, כי ביום ההוא יקראו לירושלם כסא י״י (ירמיהו ג׳:י״ז). ועל דרך זו נדרש בסיפרי (ספרי דברים ל״ג:י״ב).
THE BELOVED OF THE ETERNAL SHALL DWELL IN SAFETY BY HIM. He called Benjamin the beloved of the Eternal, saying: "Benjamin, who is the beloved of G-d, will dwell in his land in safety relying on G-d and G-d will shelter him always and cause His Divine Presence to rest in his land." And He dwelleth between his shoulders — this alludes to what the Rabbis have derived from this expression.1 By the way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], the verse states: the Beloved, the Eternal,2 will dwell over Benjamin, and this is the assurance to the Benjaminites that they may trust in the Eternal forever, for the Eternal is G-d, an everlasting Rock.3 And He will shelter and protect Benjamin all the day, and they shall not be ashamed at the time of trouble,4 and between the shoulders of Benjamin He will dwell forever. It is from this verse that Solomon was called Yedidiah [i.e., the beloved of the Eternal], for the Eternal's sake,5 and he built His lovely dwelling-place,6 just as he was called Shlomoh, also meaning to say that his nature was perfect (shleimah) in peace (shalom), and therefore it is spelled with the letter hei [at the end, in order to indicate that he is shleimah — "perfect"]. And the Rabbis said in the Midrash of Rabbi Nechunya ben Hakanah:7 "The Holy One, blessed be He, said to him [Solomon]: Since your name is like the name of My Glory I will give you My daughter, for it is written, And the Eternal gave Solomon wisdom etc.8 But it did not become manifest [to others]. And where did it become manifest? Further on, [where it is said], for they saw that the wisdom of the Eternal was in him, to do justice,9 etc."
It is correct to interpret that with his three references in this verse to the Divine Presence, Moses alludes to the three Sanctuaries. Of the First Sanctuary he says, He shall dwell in safety by him, similar to what is stated, and the Glory of the Eternal filled the House.10 Of the Second Sanctuary he says, He covereth him all the day, since the Divine Presence did not dwell there,11 but only sheltered and protected it. Or it may be that it [the Divine Presence] literally "hovered" over it, as is mentioned in Pirkei Heichaloth.12 [The third reference,] and He dwelleth between his shoulders alludes to the days of the Messiah, for at that time they shall call Jerusalem The throne of the Eternal.13 It is interpreted in the Sifre in this manner.14
1. When making plans for the building of the Sanctuary — which was to be in Benjamin's territory — David felt that it should be built on the highest elevation of the Land. Then he and Samuel the prophet decided to built it on a lower point, for the verse before us says, and He dwelleth between his shoulders, and the shoulders are lower than the head. (Zebachim 54b).
2. The word yedid (beloved) does not refer to Benjamin, describing him as "the beloved of G-d." Instead it is a descriptive noun referring to G-d — "G-d, the beloved" — as in the verse, Let me sing of my Beloved (Isaiah 5:1 — Ha'kthav V'hakabalah).
3. Isaiah 26:4.
4. Psalms 37:19.
5. II Samuel 12:27.
6. See Psalms 84:2.
7. Sefer Habahir, 65. See Vol. I, p. 24, Note 42.
8. I Kings 5:26.
9. Ibid., 3:28.
10. II Chronicles 7:1.
11. Yoma 21b. See Vol. III, p. 473, Note 165.
12. Heichaloth Rabboth, 29. See above, Note 149.
13. Jeremiah 3:17.
14. Sifre, Brachah 352.
לבנימן אמר – על דרך הפשט, בעבור בנימין אמר שהוא ידיד ה׳, ישכון בנימין לבטח על ה׳ יתעלה, וה׳ יתברך שוכן בין כתפיו.
חופף עליו – על הכבוד שהיה שוכן בירושלים בחלק בנימין. וטעם בין כתפיו ולא אמר על ראשו לפי שבית המקדש אינו בגובה ההר ממש אלא למטה מעט נמוך כ״ג אמה מעין עיטם, ודעתו של דוד היה לבנותו שם, כמו שדרש בשחיטת קדשים וכן פירש רש״י ז״ל. והנה משה קראו בכאן בלשון כתף וכן יהושע תלמידו קראו כן (יהושע ט״ו:ח׳) אל כתף היבוסי, ומה שנקרא יבוסי על שם שקנאו דוד מארונה היבוסי. ויש שפירש מה שאמר בין כתפיו לפי שהוא באמצע נחלתו.
וע״ד המדרש, יש בפסוק הזה רמז לשלשה מקדשים, ישכון לבטח זה מקדש ראשון ולכך הזכיר בו לשון שכינה, חופף עליו כל היום זה מקדש שני, ולא הזכיר ישכון אלא לשון חופף שלא שרתה בו שכינה תדיר, ובין כתפיו שכן זה מקדש שלישי שתחזור השכינה לבית קדש הקדשים, כן דרשו רז״ל בספרי. ונרמז כל זה בברכתו של בנימין למעלתו ולכבודו שהוא אושפיזכן לשכינה, ואמרו ז״ל עליו שלא שלטה בו רמה, והוא שאמרו בסוף פרק השותפין ת״ר שבעה לא שלטה בהן רמה ותולעה ואלו הן, אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים ובנימין בן יעקב, אברהם יצחק ויעקב שכתוב בהן בכל מכל כל, משה אהרן ומרים שכתוב בהן על פי ה׳, אבל במרים לא נאמר על פי ה׳ שגנאי הדבר לומר, אלא דאתיא ממשה, בנימין בן יעקב דכתיב בו ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו, וי״א אף דוד שנאמר (תהלים י״ז) אף בשרי ישכון לבטח, עד כאן. ושמעתי סמך לזה, (שמות ט״ז:כ״ד) ולא הבאיש ורמה לא היתה בו, ה״ב איש רמה לא היתה בו, והוא אסמכתא לקבלת ר׳ אלעזר, ומלת ב״ו רמז ואסמכתא לקבלת יש אומרים, שהרי דוד היה השמיני.
וע״ד הקבלה, לבנימין אמר משה ידיד ה׳, שהוא הכבוד, ישכון על בנימין, ואמר לבטח כי מתוך כך יבטח בשם הגדול שבקרבו, וכענין שכתוב (שמות י״ד:ל״א) וירא ישראל את היד הגדולה, ויאמינו בה׳, ובעבור זה נקרא שלמה ידידיה בשמו.
וכן דרשו בספר הבהיר, אמר לו הקב״ה לשלמה הואיל ושמך בשם כבודי אשיא לך את בתי, דכתיב (מלכים א ה׳:כ״ו) וה׳ נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו, ולא פירש, והיכן פירש להלן (שם ג) כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט, עד כאן. ולמדנו מכל זה שאין בכל השבטים מבורך כבנימין בהשראת שכינה בחלקו ובמעלה ובזכות, ויש לו יתרון על כל יתר אחיו, ואולי מפני זה הזכירו הכתוב בפני עצמו ואמר לבנימין בלא וא״ו, כי לא רצה לערב אותו ולכלול ברכתו עם שאר השבטים, שכלן נקשרין יחד בקשור וא״ו. ועוד לפי דרך זה יתכן לומר כי מה שהזכיר ״לבנימין״ מכל האחים והזכירו נפרד בפני עצמו בלא וא״ו, כדי לרמוז על דוגמתו שהוא מכלל הבנין והוא בפני עצמו נפרד מהם כענין האתרוג, וזה מבואר.
לבנימין אמר, "to Binyamin he said:" according to the plain meaning of the text the preposition ל here must be understood as בעבור, "for the sake of, on behalf of;" Moses means that seeing Binyamin is a favourite of the Lord, He will make His residence (Temple) in the territory of that tribe. The tribe will dwell in security, trusting the Lord, the Lord His God dwelling between his shoulders.
חופף עליו, "it hovers over him;" a reference to God's attribute of כבוד, i.e. the Shechinah which rested over Jerusalem, most of which was situated in the territory of Binyamin. The reason Moses speaks of the Shechinah hovering between the shoulders of Binyamin instead of "over his head," is because the floor of the courtyard to the Temple the עזרה did not literally stand on the top of the mountain but about 23 cubits below the summit, near the level of a well called Eytam (Yoma 31). It had been David's intention to build it there as explained in the Talmud Zevachim 54. Moses refers to the Temple here as "shoulder," and so did Joshua his disciple in Joshua 16,5. The reason Joshua added the word "Jebusite" there is to hint that David purchased the site from Arona the Jebusite (Samuel II 24,24).
Some (Ibn Ezra) explain the words: "between his shoulders" as describing the fact that the Temple stood in the middle of the tribal territory of Binyamin.
A Midrashic approach: our verse contains allusions to three Temples. (compare Zevachim 118) The words ישכון לבטח, "will dwell safely," refer to the first Temple, Solomon's. This is why in the Book of Chronicles the attribute כבוד is specifically mentioned as filling the inside of that Temple (Chronicles II 7,1). The words "He (the attribute כבוד) hovers over it all day long," refer to the second Temple; the word "hover" denotes a less regular presence than does the word ישכון used by Moses as describing the situation during the first Temple. Finally, the words: "and He dwells between his shoulders," are a reference to the third Temple when the full extent of the Shechinah will return to the Holy of Holies. This is what our sages explained in Sifri on our verse.
The reason all these allusions are contained in the blessing for Binyamin is that it was this tribe which served as host for the Divine presence. We have a tradition that the body of the original Binyamin was never attacked by worms. There are seven people concerning whom we have a tradition that their bodies were not attacked by worms. They are: Avraham, Yitzchak, Yaakov, Moses, Aaron, Miriam and Binyamin the son of Yaakov (compare Baba Batra 17). Of Avraham, Yitzchak, and Yaakov the Torah said specifically that God blessed them in all respects, i.e. בכל, מכל, כל respectively. Of Moses and Aaron the Torah writes that they died על פי ה', If they died "by a kiss" as our sages describe their mode of dying, it is reasonable that God would not allow the worms to attack their remains. Although the Torah, for obvious reasons, does not describe Miriam's death as similar to that of her brothers, our sages feel certain that her death was similar. As to Binyamin's death, the very description of him as ידיד ה', "beloved of the Lord," surely suggests a similar treatment of his body by the Lord. Some sages say that David's body too was not attacked by worms. They base this on Psalms 16,9 ("also my flesh will dwell securely"). I have heard a support for this theory from Exodus 16,24 describing that the manna which fell on Fridays did not turn putrid and was not attacked by worms, contrary to the manna which fell on other days and was saved overnight. The word הבאיש, normally understood as "turned putrid," could be read with the first two letters as an acrostic so that it would be ה'ב איש, meaning "7 men" (were not attacked by worms), etc. This would serve as Scriptural support for the view of Rabbi Eleazar that Miriam was also one of the people whose flesh was not attacked by worms. (to make up the number ה'ב=7) The word בו in that same verse in Exodus, having a numerical value of 8, would serve as support for the view that the flesh of an eighth' person was immune to worms, i.e. the flesh of David.
A kabbalistic approach: The words: לבנימין אמר ידיד ה' ישכון refer to the attribute כבוד having made this statement. As a result of that attribute dwelling among the tribe of Binyamin, the latter felt secure, i.e. לבטח, being confident that he was under the protection of God, the Essence. The whole matter is similar to what we read in Exodus 14,31: וירא ישראל את היד הגדולה ויאמינו בה', "as soon as Israel saw the 'great' hand, they believed in the Lord." This is also the reason that the prophet Nathan named David's second son from Bat Sheva ידיד-יה (Samuel II 12,25) ["beloved one of God," to show publicly that no stigma was attached to the union of David and Bat Sheva now. Ed.]
According to the Sefer HaBahir item 65, God said to Solomon: "seeing you bear My name, I will allow you to be the one to build the Temple for Me." This is the meaning of Kings I 5,26: "and the Lord had given [I believe the key is the word נתן instead of ויתן, which would have meant that this wisdom had been granted to Solomon only at that point. Ed.] wisdom to Solomon, as He said to him." We do not have a verse (at that junction) where God is on record as granting wisdom to Solomon. However, in Kings I 3,28 we have this verse: "when all of Israel heard the decision of the king (about the two women who each claimed that the baby was hers) they stood in awe of the king; for they saw that he possessed divine wisdom to execute justice." Thus far the Sefer HaBahir. [the author of that book also refers to the sages who said that every time the word שלמה appears in Song of Songs we must treat it as one of the holy names of God.
From all the foregoing we learn that among all the tribes there was none who was as blessed as Binyamin in that the Shechinah dwelled among him permanently in a more concentrated form than among any of the other tribes. Clearly, he possessed greater merit than the other tribes. Perhaps this is also the reason why this tribe was singled out to be mentioned separately, i.e. Moses begins his blessing with the word לבנימין, instead of ולבנימין, which would have emphasized what he had in common with the tribes mentioned first. (Only Reuven, who was mentioned first, did not have the letter ו meaning "and" introducing him). Perhaps, just as the etrog occupies a special position among the four species, not being tied up together with the other three species, the absence of the letter ו when introducing the blessing for the tribe of Binyamin may convey similar considerations. The absence of the letter ו (where we really would have expected it) may be a hint that Binyamin is to be perceived as part of the בנין, "the structure" comprised of the ten sefirot, creative forces, leading to the terrestrial universe.
ולבנימין אמר ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן – אומר ר״ת מאורליינא״ס לכך השרה הקב״ה שכינתו בחלקו של בנימין לפי שכל השבטים השתחוו לעשו חוץ מבנימין שבאותו זמן לא נולד עדיין.
ולבנימין – לפי שהיו בני בנימין שומרים במקדש שהיה בחלקו של בנימין סמך ברכתו של בנימין לברכתו של לוי.
ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו – מה טעם שכינה בחלק בנימין לפי שהוא לבדו נולד בארץ ישראל. ויש מפרשים שעדיין לא נולד כשהשתחוו השבטים לעשו. והה״ד ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה (אסתר ג׳:ב׳) שבטו אין משתחוים לשום בריה. כי נולד מבנימין שלא השתחוה לעשו. ד״א משל למלך שהיה לו יום נועד עם בניו לברכם ולנטות אהלו אצלם. באו כולם פנו כל אחד ביתו וצייר וכייר ישב הקטן נזוף כי אמר איככה יעזוב אבי את אחי הגדולים ויבוא אצלי שמע המלך ואמר חייך בני אצלך אשכון נצח כך הקב״ה. עוד י״מ לכך נעשה הקב״ה אושפיזכניה מפני הגביע שנמצא באמתחתו. והכוהו אחיו בין כתפיו. לכך זכה לבין כתפיו שכן כדפי׳ בפ׳ מקץ.
עליו – פי׳ על השם הנזכר והשם יהי׳ חופף עליו כל הימי׳ ומשרה שכינתו בתוך ארצו:
ובין כתפיו – רומז למה שדרשו רבותינו. ורומז בג׳ שכינות הללו לשלשה מקדשים במקדש ראשון ישכון לבטח עליו כענין שנאמ׳ וכבוד ה׳ מלא את בית ה׳. ואמר על בית שני חופף עליו כל היום שלא שרתה בו שכינה רק הי׳ מכסה ומגין עליו. ובין כתפיו שכן לימות המשיח כי ביום ההוא קראו לירושלים כסא ה׳:
ידיד ה', "Hashem's beloved;" Benjamin, God's beloved, will dwell securely on his land.
עליו, "over him;" guarding the habitat of Hashem in the Tabernacle or Temple. Hashem's Presence, in turn will hover over him (Benjamin) in turn all of his days and allow His glory on his territory,
ובין כתיפיו ישכון, "and he will feel at home between his shoulders." An allusion to what our sages explained that during a competition as to who would be the first one into the Sea of Reeds, Binyamin did not wait for the argument to be settled but jumped in (Sotah 36) [first version of that argument. Folio 37 there has a different version. Ed.] Another allusion contained in this simile is that our verse contains references to all three Temples and the respective significance of each one. The statement about "dwelling securely," would apply to the period of the first Temple, whereas the statement about "hovering all day long," would refer to the period of the second Temple, a period during which the Jewish state was a vassal state, and many of the symbols of our close connection with the Shechinah were absent, the Tablets and the Holy Ark being some of these symbols. The description of "residing between its shoulders," is an allusion to the third Temple, the one that will be built after the arrival of the Messiah.
ישכן לבטח – לאחר שיטרוף העכו״ם כזאב, ישכון לבטח. וכן ברכו יעקב ולערב יחלק שלל במנוחה.
ובין כתיפיו – בגימטריא ובירושלם. ובין כתפיו שכן.
ובין כתיפיו שכן – גימטריי׳ ירושלם.
ישכן לבטח עליו – כי המקדש היה בחלקו.
לבנימן אמר ידיד י״י – רצה בזה שבנימן הוא ידיד השם יתעלה וישכון לבטח אצלו כי בגבולו היה בית המקדש הנה השם לו לסתרה ולמחסה כל היום ובנחלתו תהיה שכינתו. והנה אמר זה כי מפני היות בנימן בזה המקום נשמר מההמשך לשבטים האחרים כשהמליכו ירבעם והיה זה סבה אל שדבק במלכי יהודה ובזה האופן היה חופף עליו השם יתעלה כל מה שהתמיד היום בשבט אשר נתארך זמן ההצלחה בו יותר ולא העריב יומו קודם זה בגלות שאר השבטים על יד מלך אשור ואפשר שרמז בזה לענין שאול שהיה משבט בנימן שיהיה השם עמו לעזרו במלחמותיו כל היום – רוצה לומר: כל זמן מלכותו עד שבא יומו ואז נפל ביד פלשתים וכל כך היתה השגחת השם יתעלה במלחמותיו עד שידמה שהשם יתעלה שוכן בין כתפיו.
(יב-כה)התועלת התשיעי הוא להודיע שכבר נתפרסם ונודע למשה בנבואה מה שהגיע מהארץ לשבט שבט וזה מבואר ממה שנזכר מנחלת בנימין ובני יוסף וזבולון ויששכר ודן ונפתלי ואשר ולזה יחוייב שנודה שמה שהגיע על פי הגורל לשבט שבט הוא היה הראוי לו לפי מה שגזר השם יתעלה ולזה יתבאר שמי״י כל משפט הגורל.
לבנימין אמר וגו׳ – אחר שדבר בשבטי המלכות והכהונה כמו שנזכר סמך אליהם השבט אשר בו יבנ׳ הבית הגדול והקדוש בירושלם עיר הקדש ראש ממלכת יהודה כי על כן לא סרו איש מעל אחיו לעולם ואמר כי בנימין הוא ידיד י״י אשר תוכר ידידותו במה שהוא יתברך בחר לשכנו בו מכל השבעים והוא שוכן לבטח עליו כאדם המתאכסן אצל אהובו ידיד נפשו שסמך לבו שיקבלנו בשמחות וגיל ולא עוד אלא שהוא חופף עליו תמיד שהיא הוראה יותר עצומה. והנה כאשר סמך עליו כן מצא את לבו נאמן לפניו שקבל אותו באהב׳ רבה ובין כתפיו שכן – כלומר שקבלו בטוב לו וביותר נכבד ממעונתו כאומרו על שכמי אשאנו אענדנו עטרות לי (איוב ל״א:ל״ו).
כל היום לעולם. כאילו אמר כל הימים כי השם שהוא חופף ומגן עליו הוא מגן עליו כל הימים שמשנחרבה ירושלם לא שרתה שכינה במקום אחר:
לבנימין אמר ידיד ה׳ וגו׳ עד וליוסף אמר וגו׳. לפי שזכר ענין לוי ועבודת בית המקדש בירושלם שהיה יושב שם יהודה זכר אחריו בנימין שהיה יושב בירושלים גם כן ובחלקו נבנה בית המקדש. ולכן נזכר קודם יוסף מלבד הטעם שזכרתי למעלה שהוא להיות חלקו ונחלתו בארץ בין יהודה ויוסף כמו שהוכחתי שם. והנה קרא לבנימין ידיד השם לפי שנפל בחלקו בית המקדש וכאלו אמר שתזכר ידידתו במה שהוא ית׳ בחר לשכון בחלקו מכל השבטים. וגם שלא יהיה בית המקדש בחלקו של בנימין הולך ונוסע כאשר היה בגבעון ובנוב ובשינה אבל ישכון לבטח עליו. כי שם יהיה בית המקדש נצחי וקיים. וכאילו אמר שהשם יתברך ישכון לבטח בחלקו של בנימן. כאדם המתאכסן אצל אהובו ידיד נפשו שסמוך לבו שיקבלהו בשמחה וגיל. ושיעור הכתוב כן הוא אמר משה לבנימן ידיד ה׳. רוצה לומר להיות בנימין ידיד ה׳ לכן השם הנזכר ישכון לבטח זמן הרבה עליו כלומר בארצו ובחלקו. וזכר התועלת אשר יגיע מזה לבנימן באמרו חופף עליו כל היום. רוצה לומר לכן תהיה השגחת השם יתעלה וברכתו תמיד על ירושלם וכמו שנאמר (מלכים א ט׳) והיו עיני ולבי שם כל הימים. וזכר שכן מצא ה׳ את לבבו נאמן לפניו שקבל אותו באהבה רבה ובין כתיפיו שכן. כלומר שקבל בית המקדש בטוב לו וביותר נכבד ממעונתו. כאמרו על שכמי אשאנו אענדנו עטרות לי: ורבי אברהם פירש ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו. שבנימן שהוא ידיד ה׳ ישכון בארצו לבטח על השם יתברך. כי הוא יתברך יהיה חופף ומשגיח עליו כל היום לפי שבין כתפיו שכן. רוצה לומר שבחלקו של בנימן בירושלם שם נבנה בית המקדש ושם תשכון השכינה האלהית וכל זה מורה שאדוננו משה השיג בנבואתו מה יהיה חלק כל שבט ושבט בארץ ונחלתו שמה. וראה מקום בית ה׳ בביאור כמו שיהיה אחרי כן במציאות ופעל וזה יוכיח שמה שהגיע על פי הגורל לכל שבט בחלוקת הארץ הוא היה נגזר מאת ה׳ מן השמים והוא אשר ראה משה בנבואתו ושבחיק יוטל הגורל ומה׳ יהיה כל משפטו. האמנם צוה ה׳ בגורל כדי להסיר קטטה ותרעומת מבין השבטים. ולדעת רז״ל בספרי ישכון לבטח עליו רומז לבית ראשון. חופף עליו כל היום ירמוז לבית שני שלא היה בו שכינה כי אם חופפות ומכסה. ובין כתפיו שכן רומז לבית העתיד להיות שאז תשכון השכינה בין כתפיו לנצח כי אז יקראו לירושלים כסא ה׳. והרלב״ג כתב שרומז כמו שאמרו כאן בבנימן על שאול שהיה משבט בנימן והיה האל בעזרו. בין כתפיו שכן. וכפי דעתו זאת תסכים זאת הברכה שבירך משה לבנימן עם מה שברכו יעקב אביו באמרו בנימן זאב יטרף שדרשוהו רבותינו ז״ל בבראשית רבה צ״ט על שאול וכמו שהביאו רש״י שמה. האמנם כפי מה שזכרתי למעלה הזקן ברך את בניו לכל אחד כפי טבעו ומשה ברך אותם ובפרט לבני הגבירות כפי נחלתם בארץ הנבחרת. ובספרי אחז״ל (מנחות נג) ששה נקראו ידידים הקב״ה שנאמר אשירה נא לידידי. אברהם שנאמר מה לידידי בביתי. בנימן שנאמר לבנימן אמר ידיד ה׳. שלמה שנאמר ויקרא שמו ידידיה. ישראל נקראו ידידים שנא׳ נתתי את ידידות נפשי. בית המקדש נקרא ידיד שנא׳ מה ידידות משכנותיך. אמר הקדוש ברוך הוא יבא ידיד בן ידיד. ויבנה ידיד בחלקו של ידיד:
לבנימין אמר ידיד ה׳ ישכון לבטח – סמך בנימין ללוי. לפי בעבודת הקרבנות והקטורת ואורים ותומים. נמצאו בשלימות ירושלם שהיתה בחלקו של בנימין. לכן סמך בנימין ללוי. והקדים בנימין ליוסף. לפי שירושלם היתה נחלת עבדי ה׳. ושילה שהיתה בחלקו של יוסף היתה מנוחת עראי בערך בית המקדש. וזהו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. וקראו ידיד ה׳. לפי שהיה הקטן שבשבטים והקטנים לעולם אהובים על האדם יותר מהגדולים. אפי׳ שיהיה הקטן מלא רירין כמאמרם ז״ל תועבה יבחר בכם. וכן נקרא ידיד ה׳ על שם בית המקדש שהיתה בחלקו. דכתיב מה ידידות משכנותיך ה׳ צבאות. וכן נקרא שלמה ידידיה. לפי שהיה עתיד לבנות בית המקדש שנקרא ידיד. וזה שאמר בשלמה ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה׳. ואמר ישכון לבטח כל היום לפי שקראו ידיד ה׳. וידוע כי הדברים הנאים והידידים אין להם כ״כ קיום. לפי שפתע ישברו או יאבדו בין מצד עין הרע או סבה אחרת. ולכן כשאמר בלעם מה טובו אהליך יעקב. רצה להכניס בהם עין הרע כמאמר הזוהר. אלא שהשם בחסדו כסה עליהם ברוח קדשו בענין שלא יראם. כמו שעושים לתינוקות שמכסים אותן במסוה בשביל עין הרע. וזהו ותהי עליו רוח אלהים שפירושו על ישראל. וכן יקרה בכל הדברים הנאים והידידים. זולת בפעולות השם שאע״פ שהם נאים ויפים וידידים יש להם קיום ועמידה. וז״ש המשורר גדולים מעשי ה׳ וגו׳ הוד והדר פעלו. לפי שהדברים ישובחו או מצד גודלם או מצד הדרם. וזהו גדול ה׳ ומהולל מאד בעיר אלהינו מצד הגודל. ומצד היופי. אמר יפה נוף משוש כל הארץ. אע״פ שהוא בהר ובירכתי צפון שהוא הרוח הקשה שבכל הרוחות. וזהו הר ציון ירכתי צפון. והטעם לפי שהיא קרית מלך רב. וכן אמר בכאן מצד הגודל גדולים מעשי ה׳. כשהם דרושים לכל חפציהם של המעשים. ומצד היופי אמר הוד והדר פעלו. ולפי שהדברים היפים אין להם קיום. לזה אמר וצדקתו עומדת לעד. ולרוב קיומם יש להם זכרון גדול. וזהו זכר עשה לנפלאותיו. וכן אמר באשת חיל עוז והדר לבושה. ולפי שהדברים ההדורים אין להם כ״כ קיום. לזה אמר ותשחק ליום אחרון. וכן בכאן לפי שקראו ידיד ה׳ אמר. שאע״פ שהוא ידיד ונאה. ישכון לבטח עליו בלי פחד. והטעם לפי שהשם חופף עליו כל היום ברוח קדשו. ובין כתפיו שכן שהוא מקום גבוה ותלול וחוזק הגוף. באופן שא״א אלא להיות קיים לעולם. וכן רמז ידיד ה׳ ישכון לבטח על העתיד שאע״פ שנחרב הבית ראשונה ושניה. עוד יבא זמן שיהיה ידיד ה׳ בלי הפסק. וישכון לבטח עליו בבנין בית שלישי. לא כבית הראשון שהיה חופף ומצטער עליו כל היום. כאומרו כי על אפי ועל חמתי היתה הבית הזה. וזהו חופף עליו כל היום. ולא כבנין בית שני ששכן בין כתיפיו ולא בכל גופו. שחסרו בו חמשה דברים כמאמרם ז״ל על ואכבדה ואכבד כתיב. וזהו בין כתיפיו שכן. וכן רמז ידיד ה׳ על מרדכי שהיה ידיד ה׳. ובשבילו שכן ישראל בטח בדד. בזכות שהיה חופף ומצטער עליו. כדכתיב ויקרע מרדכי את בגדיו עיין בפ׳ ויצא ובפ׳ ויחי:
ידיד ה׳ – כאמרם ז״ל שבנימין מת בעטיו של נחש, והזכיר זכותו לפניו.
ישכן לבטח עליו – שלא ימרדו במלכם עם עשרת השבטים.
'ידיד ה, as our sages interpret this compliment (Shabbat 55) that Binyamin died only because of the venom of the original serpent, which brought death for human beings into this world. He, personally, had not committed any deed which would have warranted his death otherwise.
ישכון לבטח עליו, Moses prays that this tribe should not join the rebellion against the dynasty of the house of David and become part of the Northern Kingdom.
לבנימין אמר ידיד ה׳ וגו׳. לפי שבית המקדש היה בחלקו תמיד, וכן אמרו ז״ל בזבחים (נג:) ׳רצועה אחת היתה בחלקו׳ וכו׳:
לבנימין אמר ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו – לפי שיעקב אמר בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד וגו׳ (בראשית מ״ט:כ״ז). והטורף טרף אינו אכלו בבטח כי לבו נקפו פן יחזור עליו זה שחטפו ממנו, ע״כ אמר ישכון לבטח עליו ומלת עליו חוזר על אותו שלל שהזכיר יעקב. ולפי שיעקב אמר בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל, ופירש התרגום שקאי על הקרבנות שמקריבין ערב ובקר בבהמ״ק שבחלקו, על זה הוסיף לומר חופף עליו כל היום, שלא יחרב כמו שילה ונוב וגבעון אלא תמיד תשאר השכינה בבית עולמים, ובין כתיפיו שכן, כי שם היו נושאי האפוד כי השכינה היתה באורים ותומים שנשא הכהן בין שתי כתפיו זה״ש ובין כתפיו שכן.
לְבִנְיָמִן אמר: בכל ספרי הדפוס וכ״י חס׳, וכן במסורת י״ז בנימין מלאי׳ בכל המקרא, וסידורן במ״ג1 פ׳ וישלח ובמקומות אחרי׳, ואין זה מכללם. וראיתי מסורת כ״י שמנתה י״ז בנימי׳ מלאים כסדר המסורת שלנו, וכתו׳ לבסוף וחד מלא ג׳ יו״דין, לבינימין אמר2 ידיד, ע״כ. ומסרה זאת היא נפלאת בעינינו, ומוציאה לעז על כל הספרי׳, כי אין גם א׳ שיהיה בהם יותר מיו״ד א׳.
ובשכבר הימים שמעתי מפי מוהר״ר נתנאל טראבוטו יצ״ו שראה בתשובת זקנו מוהר״ר עזריאל טראבוטו ז״ל, שכן נמצא בלמרקא בס״ת א׳ נכתב מיד המקובל מוהר״ם ריקאנאטי זצ״ל, ולא שלחו בו יד. והנני מוסיף להפליא הפלא ופלא, ושאלתי מזה אל החכם בעל א״ת, ודבר קשות על סברה זו, ואמ׳ שאותם שלא שלחו יד בספר ההוא השכינו עולה באהליהם, שאולי האומר הראשון אמר כן דרך חידה, ורמז לסוד א׳ הלא הוא כמוס בג׳ יו״דין דריש מילין ידיד ה׳ ישכן, עכ״ל. והנסתרות לה׳ אלקינו. אחר שכתבתי כל זה מצאתי כתו׳ בס׳ קבלה הנקרא שער השמים, בדברו על ע״ב שמות המצורפי׳ מויסע ויבא ויט3 בשם העשרים שהוא ג׳ יו״דין, זל״ש, ובחשבך חשבון השם שהוא כ״ו חבר עמו מנין אותיותיו יהיה הכל ל׳, וסודו כי לה׳, ושמו יי״י, וזהו שאנו כותבי׳ השם בג׳ יו״דין, והסוד לבינימין אמ׳, והמבין יבין, ע״כ.א
ובסוטה4 פ׳ אלו נאמרין, במספר אותיות החושן אמרו כל התורה כולה בנימן כתי׳ חס׳, והכא בנימין שלם, שנא׳ ואביו קרא לו בנימין5, ע״כ. <גם> בעיני יפלא דבר זה, שהרי ז׳ בנימין הן מלאי׳ בתורה, וכן כתבם הרמ״ה6 ז״ל.
ושאלתי אל החכם הנ״ל, והשיב לי מה שארז״ל כל התורה בנימן כתי׳, לאו דוקא אלא ר״ל על הרוב, כי רובה ככולה, עכ״ל.
אבל בירושלמי7 ניחא טפי, דקאמ׳ התם והלא אינן אלא ארבעי׳ ותשעה, אמ׳ ר׳ יוחנן בנימין דתולדתם מלא, ע״כ. פי׳ כיון דהכא כתי׳ כתולדתם8, בעינן כשמות אשר קרא להם אביהם, והתם כתיב ואביו קרא לו בנימין מל׳. ובעל יפה מראה9 בביאור הירושלמי נקט לישנא דבבלי, אע״ג דבכל התורה כולה בנימן חס׳ וכו׳, ולא שת לבו לזאת. המפליא לעשות יעשה עמנו לטובה אות, ויחיש קץ הפלאות, ונביט מתורתו נפלאות, אמן. [לבנימן].
9. יפה מראה: על סוטה פרק ז, סי׳ ח, קנז ע״ד, ד״ה בנימן.
א. לפי סוד זה, הן המילה ׳כי׳ והן המילה ׳יי״י׳ (כתיב בשלוש יו״דין) הן שלושים בגימטריה.
לפי שברכת לוי בעבודת הקרבנות כו׳. ר״ל הרי הוא היה הצעיר, ולמה הוקדם בברכתו:
ולפי שבית עולמים חביב משילה כו׳. רצ״ל הוה לי׳ לכל הפחות להקדים יוסף, דהא משכן שילה היה ג״כ בחלקו. לכן פי׳ לפי וכו׳:
לעולם משנבחרה ירושלים כו׳. לאפוקי שלא תפרש לעה״ב. והוקשה לו והלא חרוב הוא, ואין זה לעולם. ומתרץ ומשנבחרה ירושלים וכו׳. ר״ל הקדושה היא לשעתה ולעתיד לבוא, וגם לא שרתה שכינה אח״כ במקום אחר, משא״כ בגלגל ונוב ושילה. [נחלת יעקב]:
בגובה ארצו היה כו׳. פי׳ ככתף, שהוא מקום גבוה מכל האיברין. וכי תימא אם כן הוה לי׳ לבנותו בראשו של הר, דהוא גבוה יותר. לכן פי׳ אלא שנמוך כו׳, פי׳ המקום שהיה בו בית המקדש היה כ״ג אמות נמוך מעין עיטם. ולכן כתיב בין כתפיו ולא על ראשו. וכי תימא מנ״ל. ומפרש דהרי שם היה דעתו של דוד לבנותו. ומ״ט לא עביד הכי, אמרי כו׳. שמע מינה דלא ניחא ליה להקב״ה לבנותו בגובה ארצו בתכלית, וכתב מ״ט לא ניחא ליה לבנותו בגובה אלא בין כתיפיו, לפי שאין לך נאה וכו׳. [מצאתי בשם מהרי״ץ]:
Because Levi's blessing was concerned with the sacrificial services, etc. Rashi is answering the question that if he was the youngest, why is his blessing given precedence?
And because the Eternal Sanctuary is more cherished than Shiloh, etc. Rashi is answering the question: The verse should at least have given precedence to Yoseif because he too had the tabernacle of Shiloh in his territory! Therefore he explains, Because, etc.
Eternally — once Jerusalem was chosen, etc. [Rashi says this] to exclude that you do not explain this as referring to the World to Come. Rashi is answering the question: Jerusalem is destroyed, so how can it be forever?! He answers, Once Jerusalem was chosen, etc. meaning that the sanctity was [indeed only] temporary, and [will return only to Jerusalem] in the future. Also, the Shechinah did not rest elsewhere afterwards. This is not the case regarding Gilgal, Nov and Shiloh.
At the pinnacle of his territory, etc. This is the meaning of shoulders, which are the highest of all the limbs. You might ask that if so, he should have built it at the top of the mountain which is even higher? Therefore Rashi explains, Except that it was, etc. below, etc. I.e., the place where the Beis Hamikdosh stood was twenty-three amos below Eitam spring. Therefore it is written between his shoulders and not on his head. You might ask how Rashi knows this. Therefore Rashi explains, It was there that David had intended to construct it. And why did he not do so? [But] they remarked, etc. This indicates that the Holy One did not want it built at the highest point of His land. Rashi [then] writes, why did He not want to build it at the highest point of His land but only between his shoulders? Because Nothing is pleasing, etc. (I found this in the name of Maharitz)
לבנימן אמר – פירוש תיבת לבנימין הוא דברי משה, ותיבת אמר הוא דברי הכתוב, שאם לא כן במה יובן הדבר שעל בנימין הוא אומר, וכן ליוסף ולזבולן וגו׳.
ואומרו ישכן לבטח עליו – פירוש מה טעם ישכון לבטח, עליו, פירוש על היותו שכנו של שוכן הבירה, כי מי יבא אחר המלך.
לבנימין אמר, Concerning Benjamin, he said, etc. The word לבנימין was said by Moses, whereas the word אמר is the Torah speaking. If it were not so how could we understand these two words? The following verse in which we have וליוסף אמר, or ולזבולון אמר must also be understood in this way.
ישכון לבטח עליו, "may he dwell safely alongside Him." Seeing that the Temple was in the territory of Benjamin it is natural that that tribe should enjoy the greatest feeling of security. After all, who would dare attack the king? [God who dwells in the Sanctuary. Ed.]
לבנימן אמר ידיד ה׳ ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום – פי׳ שהשכינה שורה במערב והוא הצעיר שבדגל מערבי. וכן הוא הצעיר שבכל השבטים ולפיכך היה השכינה בחלקו ונקרא ידיד ה׳ לפי שהוא א׳ מאותן שמתו בעטיו של נחש.
ישכון לבטח עליו – כי השכינה וכן הנשמה אם האדם בא לידי חטא אינן שוכנות עליו לבטח ולפי שהי׳ נקי ובטוח מכל חטא אמר ישכן לבטח.
חפף עליו כל היום – כמ״ש (מגילה כ״ו ע״א) שהיה בנימין הצדיק מצטער עליו בכל יום לבולעו שנ׳ חפף עליו וגו׳ לפיכך זכה בנימן ונעשה אושפיזכן לשכינה והגמרא אינו מובן מאי לפיכך הלא ידע מתחילה שיהיה השכינה בחלקו ועוד מאי אושפיזכן והל״ל מקום לשכינה. והענין כמ״ש בגמ׳ שבג׳ מקומות שרתה שכינה בשילה ונוב וגבעון. ובית עולמי׳. ובכולם לא שרתה אלא בשבט בנימין והיינו שבנימין ראה שיהיה השכינה בחלקו בבהמ״ק שהוא בית עולמים והיה מצטער על מקצת המזבח שאינו בחלקו ולפיכך זכה שנעשה אושפיזכן אפי׳ בשעה שהיתה השכינה אושפיזכן דהיינו בשילה ונוב וגבעון שהיתה בהם לפי שעה זכה ג״כ שיהא בחלקו.
ובין כתפיו שכן – הוא בהמ״ק כמ״ש (זבחים נ״ד ע״א) סבור למבנייה בעין עיטם וכו׳ אמרי ניתתי ביה קליל שנאמר ובין כתפיו שכן והיה בחלק בנימין.
ובין כתפיו שכן – הוא בית ראשון ושני ישכן לבטח עליו. הוא לע״ל. והן ב׳ לשונות עבר ועתיד שכן. ישכן. וישכן הוא שיורי דתיובתא והיו״ד לא יתגלה אלא לע״ל שבו יחיו המתים נגד נשמתא לנשמתא ולכך אמר כאן ישכן בג׳ עלמין בג׳ דרגין בסוד אשה ריח ניחח לה׳ והוא לע״ל שאז יתגלה ולכך נאמר עליו. וגם ובין כתפיו שכן. שבנוקבא בא הדעת בין הכתפים ולע״ל שיהיה בסוד דכורא יהיה הדעת במוחין וכן בנשיאות כפים לברך את ישראל. במקדש היה על גבי ראשיהם ובמדינה נגד כתפיהם שנשאו ידיהם למעלה לדרגא שעליהם.
חפף עליו – זהו שילה ונוב וגבעון וז״ש כל היום.
ידיד ה׳ – הוא במדבר ששם שרתה השכינה באתגלי׳ כמ״ש כי עין בעין יראו ה׳ והיינו בחלקו של בנימן ואמר ידיד ה׳ ישכן. ראשית ואחרית כחדא דלא מתפרדין ואח״כ אמר ממטה למעלה כסדר.
לאיש חסידך – לא יש הוא ד׳ כתרים שמחכמה ולמטה הוא יש. חסידך. חסיד הוא ט׳ שילובין שהם חסד והעשירי שם חסד דמשתתף בהו והוא חסיד בחסד והן חושבן המרגלא וז״ש והוכן בחסד כסא וכמ״ש השמים כסאי והוא שמי השמים והיו״ד של השמים חכמה דשריא בגוייהו.
ידיד ה׳ – יקרא לבנימין ידיד ה׳ לפי שנפל בחלקו בית המקדש, וכאילו אמר שתוכר ידידותו ויתרונו בבית עולמים הבנוי בחלקו:
ישכן לבטח עליו – בנימין שהוא ידיד ה׳ ישכון בארצו לבטח על ה׳, כלומר שמשליך על ה׳ יהבו והוא יכלכלהו:
חפף עליו כל היום – ה׳ יתברך חופף עליו מכסה אותו ומגין עליו תמיד, וכמו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים (ד״ה ב ז׳ ט״ז):
כל היום – לעולם, משנבחרה ירושלים לא שרתה שכינה במקום אחר:
ובין כתפיו שכן – בגובה ארצו היה בית המקדש בנוי, ובספרי אמרו בית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימין וכראש תור יוצא מחלקו של בנימין לחלקו של יהודה שנאמר ובין כתפיו שכן, והנה מכאן למדנו שאדוננו משה ראה בנבואתו מה יהיה חלק כל שבט ושבט ונחלתו בארץ, וראה מקום בית המקדש כמו שיהיה, וזה מוכיח ג״כ שחלוקת הארץ על פי הגורל בימי יהושע לא היה במקרה, אלא הכל בגזירת ה׳ יתברך, ורק צוה ה׳ בגורל כדי להסיר קטטה מבין השבטים:
ידיד ה׳ – קרא לבנימן ידיד ה׳, וטעמו בנימן שהוא ידיד ה׳ ישכון בארצו לבטח על ה׳, וה׳ יהיה חופף עליו כל הימים ומשרה שכינתו בתוך ארצו; וע״ד האמת ידיד ה׳ ישכון על בנימן, ויהיה זה לבטח על בנימין כל היום, ולא יבושו בעת צרה, ובין כתפיו של בנימן ישכון לעד (רמב״ן), לפי׳ האחרון אין ידיד סמוך לה׳, ואינו מוסב על בנימן, אבל הוא שם נפרד ומוסב על הבורא ית׳, והוא שם תואר אליו ית׳, וכמו שנקרא בפי הנביא אשירה לידידי (ישעיהו ח׳), והיו״ד שואית ע״מ ויתן את קולו בבכי, לא תבשל גדי, עץ פרי. ונקרא הוא ית׳ בשם ידיד, עדה״כ ה׳ אוהב משפט, ה׳ אוהב צדיקים, אוהב גר לתת לו, אני אוהבי אהב. ולפי׳ זה יותר מיושב לשון המקרא, כי ישכון דומה לחופף ולשכן המוסבים על הש״י, ומלת עליו חוזר על בנימן כעליו דחופף.
{חופף עליו – בנימין על ה׳, בלשון ערבי חפף ישיבה בחיק, וקרוב ללשון חובב, וכן ובין כתפיו שכן – בנימין על ה׳ ואין הכרח שידבר על בית המקדש, ואין חופף כמו חופֶה.}א
לבנימין אמר ידיד ה׳ – הידידות והקורבה הזאת נראה לי שהיא נבואה על מה שנשאר שבט בנימין דבק במלכות בית דוד ובעבודת ה׳, ולא התחבר לעשרת השבטים עם ירבעם {וקצת מזה הזכיר רע״ס}ב; ולא הזכיר זה אצל שבט יהודה, כי לא לצדקה תחשב להם כל כך, מאחר שהיה דוד ממשפחתם.
והנה נבין טעם סדר השבטים בפרשה הזאת: פתח בראובן להיותו הבכור, ואח״כ השבטים אשר נאמנו עם דוד, והם יהודה לוי ובנימן, אח״כ יוסף ראש עשרת השבטים, ואח״כ השאר. ותלמידי מוהר״ר אברהם חי גריגו אומר כי אולי הזכיר לשונות חבה וגעגועין אצל בנימין להיותו בן זקונים וילד געגועים ליעקב.
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
ב. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
לבנימין וגו׳ – ליהודה ניתנה הגבורה; לוי אחראי על הוראת התורה ועל עבודת המקדש. אחריהם בא עתה בנימין, אשר בנחלתו עומד המקדש, או ליתר דיוק: חלקו המקודש ביותר של המקדש (עיין פירוש, ויקרא א, ה). כבר ביארנו (שם) את חשיבות העניין, שהמזבח, ההיכל והדביר לא היו בתחום שבט המלוכה אלא בתחומו של הצעיר והחלש שבשבטים.
חז״ל בספרי גם מזכירים כאן את דברי ימיו הראשונים של אבי השבט הזה. בנימין היה היחיד בין בני יעקב שנולד בארץ הקודש, היחיד שלא דבק בו רבב של התנהגות הלוקה בחוסר אחווה כלפי יוסף; ובנוסף על כך, הוא היה זה שתמך וטיפל ביעקב אבינו לעת זקנתו. לפי זה, בנימין היה זה אשר זִכרו, שאין בו כל רבב, התאים למעלות שמקום המקדש היה מוקדש לטיפוחן.
חפף וגו׳ – ״חפף״ – השורש של ״חֻפָּה״ ו״חוף״, נמל – פירושו היקף מגן וסוגר. ״חֻפָּה״ (תהילים יט, ו; יואל ב, טז) היא מקום מוקף וסגור באופן סמלי, בו חתן וכלה נפגשים כדי לבוא בברית הנישואין. כשהדברים נאמרים בנוגע לקשר שבין ה׳ לישראל – דבר שכיח בכתבי הקודש – ״חֻפָּה״ היא ביטוי ראוי למקדש, משום שהמעשים החוזרים ונשנים שם יום יום מביאים לידי ביטוי את הקשר של ישראל לה׳, הדורש התחדשות תמידית.
מבחינה זו נוכל להבין את הלשון כאן ״חפף עליו״. כך אומרים חז״ל (זבחים קיח:): ״בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל, בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלקו של בנימין שנאמר ׳חפף עליו כל היום׳, כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין״.
ובין כתפיו שכן – לשון זו מבוארת בזבחים (נד:): המקדש לא נבנה על פיסגת ההר, בעין עיטם, אלא על מורדות ההר, נמוך קצת מהפסגה. מקום זה רמוז בלשון ״בין כתפיו״, שכן יחס הגובה שבין מקום המקדש לבין פיסגת ההר הוא כיחס גובה הכתפיים לגובה הראש.
לבנימן אמר – אחר יהודה ברך בנימין מפני שירושלים בחלק יהודה ובהמ״ק בחלק בנימין, והמפרשים פרשו שבנימין הוא ידיד ה׳ ישכן לבטח עליו, מפני שהמקדש בחלקו ושכינת ה׳ חופף עליו כל היום, ובין כתפיו של בנימין שכן ה׳. ואמרו שנקרא ידיד ה׳ מפני שכל השבטים היו בעון מכירת יוסף, ויוסף עצמו גרם לזה שהביא דבתם רעה, ורק בנימין נקי מעון זה, כי לא היה באותו מעמד, לכן נקרא ידיד ה׳ וזכה שתשרה השכינה בחלקו, וגם ברכת יעקב שאמר עליו בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד וגו׳ אמרו שכוון על המזבח שיהיה בחלקו. ויש לפרש ברכת יעקב שאמר בנימין זאב יטרף, על מלוכת שאול שהיה משבט בנימין דכתיב (שמואל א יד מז) ובכל אשר יפנה ירשיע, וברכו אשר בבקר יאכל עד בתחלת מלכותו הוסר מהם פחד הפלשתים ועבדו שדותיהם ואכלו, ולערב יחלק, שבסוף מלכותו העשירו ישראל, כמ״ש (שמואל ב א כד) המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן וגו׳. ומשה ראה שתסוב המלוכה מבית שאול לבית דוד, וראה לברכם שישכון השלום בין בית יהודה לבנימין, ולא הזכיר מימי דוד מפני שהיה מתחלה מלחמה ביניהם, כמ״ש (שמואל ב ג א) ותהי המלחמה ארוכה בין בית שאול ובין בית דוד וגו׳, אבל על ימי שלמה התפלל שתשכון אהבה ביניהם, וכה יתפרש:
לבנימן אמר – על בנימין התפלל אל ה׳ אשר ידיד ה׳ שהוא שלמה שנאמר (שמואל ב יב כה) ויקרא את שמו ידידיה, אשר ישכן לבטח עליו. (שבימי שלמה לא היו שום מלחמות):
חפף עליו כל היום על בנימין חפף שלמה באהבה:
ובין כתפיו שכן – שבית מלכותו של שלמה היה בחלק בנימין ואף אחר שנתחלקה מלכות ב״ד נשארו יהודה ובנימין יחד, ורמז במה שאמר כל היום, שהוא כל זמן שהבית היה קיים:
לבנימן אמר: טבע שבט בנימין וגדוליו להתהלך בדרך החסידות והפקרות למעלה מטבע אנושי בבטחון, כאשר יבואר. על כן סמך ברכת שבטו לשבט לוי1. והיינו, שבעת שמת שאול והיה דוד מקונן עליו, והחל לפני הקינה (שמואל ב׳ א,יח) ״ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר״, ולא היתה אותה שעה ראויה לאזהרת מלך מה שנוגע לעניני מדינה2. אלא היא מכלל הקינה, שבעת מלוך שאול היה דוד בעצמו מתגבר על גלית במקל ובאבן, ולא היה נצרך ללמד בני יהודה קשת, והיינו משום דזכות שאול היתה אז3, אבל היום ההכרח ״ללמד בני יהודה קשת״, ו״הנה כתובה על ספר הישר״ הוא ספר דברים, כדאיתא במסכת עבודה זרה פרק ב׳ (כה,א)4, והיינו מקרא שאנו עומדים בו5. דברכת יהודה היתה ״ידיו רב לו״, ובברכת בנימין כתיב ״ישכון לבטח עליו״ ואין צריך לרוב טכסיסי מלחמה. ועוד נתבאר בספר בראשית בברכת יעקב (מט,כז).
[הרחב דבר: והכי מבואר במכילתא פרשת בשלח והובא בתוספתא מסכת סוטה פרק ז׳: ר״י אומר, בשעה שעמדו ישראל על הים, אמר יהודה אני אלך לים, ובנימין אמר אני אלך תחילה, קפץ שבטו של בנימין, והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר (תהילים סח,כח) ״שם בנימין צעיר רודם״ – רד ים, ״שרי יהודה רגמתם״. משל למלך שהיו לו שני בנים, אמר לגדול הקיצני בשלש שעות ביום, ולקטן אמר הקיצני עם עמוד השחר. הגיע עמוד השחר ובא הקטן להקיץ, אמר הגדול – לי אמר אבא בשלש שעות, והקטן אמר לי אמר אבא להקיצו עם עמוד השחר. וכיוון שצהבו זה בזה הקיץ המלך. אמר, בני, שניכם רציתם לקיים דברי, לשניכם אשלם שכר. כך, לשבט יהודה נתן מלכות בית דוד ולשבט בנימין נתן בית המקדש. והמשל נפלא, וגם תחילת הענין יש להבין, מדוע גבר בנימין על יהודה והיאך לא חלק לו כבוד.
אבל הענין, שגם קריעת ים סוף היתה מיועדת להיות באחד משני אופנים, אם בהנהגת נס נסתר סמוך להליכות הטבע, ועל זה הקדים הקב״ה רוח קדים עזה כל הלילה, ומייבש והולך לאט לאט, אם בדרך נס נגלה שבשעת קפיצה בעומק הים יהא נקרע. והכל לפי הכנה של ישראל, אם לא ימסרו נפשם באמונה לקפוץ בים אזי יהא בדרך השגחה פרטית על הליכות הטבע, ואם ימסרו נפשם באמונה אזי בעל כרחו יהא נקרע פתאום. והיתה דעת שבט יהודה שכבודו של הקב״ה להמעיט הנס ככל האפשר, על כן אין ראוי לקפוץ בים עד שיתייבש ע״י הרוח, ויהיה נצרך עוד לשיהוי איזה שעות, ואז ילכו תחילה כאשר יהודה גבר באחיו. אבל דעת בנימין היתה שכבודו של הקב״ה הוא להראות נס נגלה, על כן אין רצונם לשהות כלל, ואחר דשבט יהודה אין ברצונם לילך עתה, על כן ילכו הם תחילה. והנה קפץ שבטו של בנימין ונקרע פתאום. והיינו המכוון למשל שהמלך צוה לבנו הגדול להקיצו בשלש שעות ביום כדרכן של מלכים, כך נתן הקב״ה דעת ורצון שבט הגדול שהוא יהודה להלוך בהליכות הטבע, להראות שהקב״ה מהוה הכל והטבע בידו. ונתן דעת ורצון שבט הקטן שהוא בנימין להתהלך בדרך גבוהה ונעלה, להראות שהקב״ה אדון הכל ומשדד הטבע לגמרי. על כן נתן הקב״ה ליהודה מלכות בית דוד שמתהלכת בדרך הטבע, כמו שנתבאר לעיל, ולבנימין נתן בית המקדש שניסים קבועים היו בו.]
והנה, כמו שאנו מפרשים שהיה בטחון שאול במלחמה למעלה מהטבע, כך היה בטחונו בהוראה שלא יהיה טועה ונלכד בהוראה שלא כהוגן, אפילו בלי הכרח וחקירה, משום הכי היו הוראותיו בלי ׳קביעות מסכת׳, כמו שכתבתי לעיל (פסוק י״א) בהרחב דבר, ולא היה חש שיהיה מדמה שלא באמת וטועה בהוראותיו. וכך היו נצחונותיו במלחמה, כמו שכתבתי לעיל שם, שלא שם נציבים בארץ אויביו, ולא ירא שמא יתגברו בימים יוצרו.
והיא ברכת משה גם בסיבה6גם במסובב7, שדיבר בשניהם בשבט לוי הקודם לו8. ואמר ״ישכון לבטח עליו״ – סמוך לבו בטוח בה׳ שלא יהיה נכשל לא בהוראה ולא במלחמה9. ״חופף עליו כל היום״ – כמים הפנים לפנים, כך השגחת ה׳ על יראיו, שהגין עליו כל היום שלא יהיה נכשל בשני הדברים הללו. ועיין מה שכתבתי בספר שמות (ג,יד)10.
ובין כתפיו שכן: על הסיבה11 – שהיא הוראה – פירש לענין זכרון מה שלמד כבר, שהוא12 הכרח לכל מורה הוראה בישראל. והזכרון מונח באחורי הראש, כמו שכתב הראב״ע בפרשת יתרו13. וכך הוכחנו בפירוש מקרא ישעיה (כח,יג) ״למען ילכו וכשלו אחור ונשברו ונוקשו ונלכדו״, שפירושו, שילכדו בהוראה. [ועיין בארוכה בקדמת העמק השני אות ו׳]14. ועל המסובב – שהוא מלחמת ישראל – משמעו של ״ובין כתפיו שכן״, דבדורות שעברו היה מקום החרב בין הכתפיים [ובמסכת מו״ק (כז,ב) ׳כאילו15 חרב מונחת לו בין שתי ירכותיו׳, נוסחת הרי״ף והרמב״ן בספר תורת האדם16 ׳בין כתפיו׳, וכן בסנהדרין (ז,א) ׳לעולם יראה הדיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו׳ נוסחת השאילתות דר״א פרשת משפטים וכן ברמב״ם ׳בין כתפיו׳]. אך זה אינו אלא למי שאינו הולך למלחמה ומשתמש בה, דבשעה שאדם משתמש בה אז ודאי אוחזה בירכו. והמשיל בברכה דפחד ה׳ שנפל על לוחמיו כאילו חרב מונחת על כתפיו ויכול ללחום בה {ואינו צריך להשתמש בה ולהסירה מבין כתפיו}. והיינו ״ובין כתפיו שכן״.
1. גם הם התהלכו בחסידות למעלה מטבע אנושי, כמבואר לעיל פסוקים ח-ט.
2. כלומר, לא יתכן להסביר משפט זה כפשוטו, כי אין קשר בין ענייני לימוד מלחמה לקינה על שאול.
3. לא כפי שנראה מפשוטי המקראות שהיתה זאת זכותו של דוד ותפלתו, שעזרה לנצח את גלית.
4. דעת רבי אלעזר ש״ספר הישר״ הוא חומש דברים (לא כדעת ר׳ חייא בר אבא א״ר יוחנן שהכוונה לספר בראשית) משום דכתיב ביה ״ועשית הישר והטוב בעיני ה׳ ״ (לעיל ו,יח).
5. וכפי שממשיך רבינו שבפסוקנו נאמר ״ישכון לבטח עליו״ שאין צורך ״ללמד קשת״ ולטכסיסי מלחמה.
6. כח ההוראה שלו בישראל – לימוד התורה.
7. הצלחתו במלחמות ישראל.
8. כמבואר בפסוק הקודם ברבינו.
9. הם הסיבה והמסובב.
10. על הפסוק ״ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה״.
11. עיין בקטע הקודם.
12. זכרון חזק.
13. הביאו רבינו לעיל (לא,כז. י,טז), ובשמות (לב,ט. לג,ג) ועוד.
14. זה לשונו: דהרוצה להוציא הוראה למעשה או להבין שמועה, עליו לזכור מה שלמד כבר, והוא השתמשות הדעת והזכרון באחורי הראש והמוח, כמו שכתב הרב אב״ע פרשת יתרו בהקדמה לעשרת הדברות...
15. אבל (על מתו), שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו...
16. וכן בשאילתות.
ישכן לבטח עליו – מכאן שבנימין לא שלט בו רמה ותולעה.1(ב״ב י״ז.)
חפף עליו וגו׳ – תניא, רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי2 ובנימין הצדיק היה מצטער עליה בכל יום לבלעה, שנאמר חופף עליו כל היום,3 לפיכך זכה ונעשה אושפזיכן לשכינה שנאמר ובין כתפיו שכן4. (יומא י״ב.)
חפף עליו וגו׳ – תניא, חופף עליו – זה מקדש ראשון, כל היום – זה מקדש שני, ובין כתפיו שכן – אלו ימות המשיח.5(זבחים קי״ח:)
חפף עליו וגו׳ – תניא, רבי אומר, חופף עליו – זה העוה״ז, כל היום – אלו ימות המשיח, ובין כתפיו שכן – זה העוה״ב.6 (שם שם)
חפף עליו וגו׳ – אמר רב דימי אמר רב, בשלשה מקומות שרתה שכינה בישראל, בשילה ובנוב וגבעון ובבית עולמים,7 ובכולן לא שרתה אלא בחלקו של בנימין, שנאמר חופף עליו כל היום – כל חפיפות לא יהיו אלא בחלקו של בנימין.8 (שם שם)
ובין כתפיו שכן – תניא, היה ר׳ מאיר אומר, בשעה שעמדו ישראל על שפת הים היו שבטים מנצחין זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה אל הים וזה אומר אני יורד תחלה, קפץ שבט בנימין וירד, לפיכך זכה ונעשה אושפזיכן לגבוה, שנאמר ובין כתפיו שכן.9(סוטה ל״ז.)
ובין כתפיו שכן – תניא, בשעה שהיו דוד ושמואל מחפשים למצוא מקום לבית הבחירה, סברי למבניה בעין עיטם,10 אמרי, נחתי ביה קליל, כדכתיב ובין כתפיו שכן,11 ואבע״א, גמירי דסנהדרין בחלקו של יהודה ושכינה בחלקו של בנימין, ואי מדלינן ליה מתפליג טובא, מוטב דנחתי ביה פורתא, כדכתיב ובין כתפיו שכן.12(זבחים נ״ד:)
ובין כתפיו שכן – תניא, מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו, מפני שכל השבטים נולדו בחו״ל והוא נולד בארץ ישראל13 (ספרי).
1. פירש״י ישכון לבטח על סמיכות ידידות השכינה, עכ״ל. אבל יש לפרש בפשיטות עפ״י המבואר בגמ׳ בסמוך דגם בדוד היה יתרון זה, מדכתיב גביה אף בשרי ישכון לבטח, ובשליטת רמה ותולעה אין המשכן בטח, והכא נמי כן.
4. פירש״י שהיה הארון נתון בחלקו. ובסוטה ל״ז א׳ פירש שבית קדשי הקדשים בנוי בחלקו, ולשני הפירושים אינו מבואר מה זכה יותר מיהודה, אחרי שבחלקו של יהודה הי׳ המזבח, וא״כ מה הרויח מפני דאגתו וצערו, וגם הלשון נעשה אושפזיכן לגבוה אינו מבואר כ״כ.
ולולא פירושו הו״א דרומז בזה למ״ש בזבחים קי״ח ב׳ בג׳ מקומות שרתה שכינה על ישראל, בשילה ונוב וגבעון ובבית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלקו של בנימין וכו׳ יעו״ש ולפנינו בסמוך, ולפי״ז מבואר שזכה להעשות אושפזיכן [אכסניא] לשכינה בכל מקום שעברה, ודו״ק.
5. הבאור הוא כמש״כ בחא״ג דבין במקדש ראשון ובין במקדש שני לא היתה לשכינה דבוק גמור כמו לימות המשיח, כיון דהיו עתידים להחרב, ולכן דריש בהו המשך הלשון חופף עליו שהוא מלשון חופף ומפספס כאדם המתחכך מחמת דאגה וצער כמש״כ בדרשה הקודמת, משא״כ לעתיד לבא תהיה השראת השכינה דבוקה וצמודה שלא תסור לעולם, ועל זה שייך הלשון ובין כתיפיו שכן כמו שהראש צמוד לבין הכתפים, וע״ד זה יתבאר בדרשה הבאה דרשת רבי יעו״ש.
6. עיין מש״כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן.
7. חשיב נוב וגבעון למקום אחד מפני קרבתם.
8. ועיין בדרשה הבאה ובמש״כ שם בטעם הדבר, ואעפ״י דשילה היתה בחלקו של יוסף [ע״ל בפ׳ ט״ז] אך גם לבנימין היה שם חלק, עיין מהרש״א.
9. ובדרשה דלעיל אמר דזכה בשביל שתאב להשראת השכינה, ובסמוך מבואר טעם אחר על זה מפני שנולד בא״י ועוד איתא בספרי טעם מפני שלא היה במכירתו של יוסף, ולפנינו בפ׳ וישלח בפ׳ ויותר יעקב לבדו הובא עוד טעם בזה מפני שלא השתחוה לעשו בחזרת יעקב מבית לבן מפני שלא נולד אז עוד, ואגדות שונות הן.
10. לדעת רש״י הוא מעין מי נפתח הנזכר ביהושע ט״ו וי״ח אחר עליית ההר אשר על פני גיא בן הנם אשר לא נכתב ירידה בנתיים.
11. ר״ל נעשה אותו נמוך מעט ונבנהו בירושלים שהיא למטה כדכתיב כתפיו ולא כתיב ראשו.
12. ר״ל משום הא לא בנאו בעין עיטם משום דרחוק שם נחלת בנימין מנחלת יהודה יותר משיעור הר הבית, וא״א לסמוך לשכת הגזית לעזרה ואנו בעינן סנהדרין בעזרה דכתיב וקמת ועלית וגו׳ וצריכה להיות בחלקו של יהודה כדמפרש גמירי סנהדרין בחלקו של יהודה כדכתיב (פ׳ ויחי) לא יסור שבט מיהודה וכו׳.
13. עיין מש״כ לעיל אות מ״ה וצרף לכאן.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בתורה תמימההכל
Of Joseph he said, "His land is blessed by Hashem, with the precious things of the heavens, with the dew, with the deep that crouches beneath,
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בעודהכל
[פיסקא שנג]
וליוסף אמר מבורכת ה׳ ארצו – מלמד שארצו של יוסף מבורכת מכל הארצות.
ממגד שמים מטל – שיהא טל מצוי לה בכל שעה.
ומתהום רובצת תחת – מלמד שהיא מרבצת מעיינות.
[Piska 353]
"And of Joseph he said: 'Blessed of the Lord is his land'" — whence we are taught that the land of Joseph was the most blessed of all the lands.
"of the sweet things of the heaven, of the dew" — whereby we are taught that dew was ever present there. "and of the deep, lying below" — whereby we are taught that it was watered by springs.
וליוסף אמ׳ מב׳ אין לך בכל הארצות מבורכת כארצו שליוסף:
1. הוסיף ׳מלעילא׳ על פי הלשון המקבילה בברכות יעקב (בראשית מ״ט:ה׳ ׳ברכות שמים מעל׳) (ביאורי אונקלוס שעפטעל). לחילופין, אפשר שהוא השלמת ההקבלה לסוף המקרא הזה (׳תהום... תחת׳).
And of Joseph he said: Blessed be his land from before the Lord; let it make fruita by the dew of the heavens from above, and from the fountain springs, and the depths which flow from the abysses of the earth beneath,
a. Magdanin, "rich fruit."
ולשבטה דיוסף ברך משה נבייא די״י ואמר מה בריכה היא מן קדם י״י ארעא דיוסף מן טוב אוצרי שמיא מן לעיל דמחתין טלין ומטרין מן ברכת מבועי מן לרע דסלקין ומרווין צמחיה דארעא.
ולשיבט יוסף בריך משה נביא די״י ואמר בריכא תהוי מן קדם י״י ארעי(א){ה} דיוסף מטוב שמייא תהי עבדא מגדין מטלא ומיטרא דנחתין מן לעיל ומן טוב מבועי ת(ח){ה}ומא דסלקין ונגדין ומרוין צימחיא מלרע.
And Mosheh the prophet of the Lord blessed the tribe of Joseph, and said: The land of Joseph shall be blessed from before the Lord, from the bounty of the heavens shall it have goodly fruit, from the dew and the rain that come down from above, and from the bounty of the founts of the deep which rise up and flow to water the herbage from beneath,
ולשבטא דיוסף בריך משה נביא דיי ואמר בריכא היא מן קדם יי ארעיה דיוסף מן ברכת טלא ומטרא דנחתין משמיא מן לעיל מן ברכת מבועי תהומא דנובעין וסלקין מן ארעא מלרע.
And Mosheh the prophet of the Lord blessed the tribe of Joseph, and said: Blessed be the land of Joseph before the Lord, with the blessing of the dew and the rain that come down from the heavens above, with the blessings of the fountains of the deep which well up from the earth beneath.
וקאל ליוסף אללהם פבארך פי בלדה מן מואד׳ סמאואתך וטלהא מן אלגמור אלגאיצ׳ה ספלא
ואמר ליוסף: ה׳, בָּרֵךְ את ארצו ממשאבי1 שמיך וטללה מהתהומות השוכנים מתחת
1. רס״ג תרגם ״מטל״ - מן מואד, והם כלל המשאבים.
אמבורכת י״י ארצו – מבורכת מי״י ארצו,ב שלא היה בנחלת כל השבטים ארץ מלאה כל טוב כארצו של יוסף.
מגד – לשון עדנים ומתק.
ומתהום – שהתהום עולה ומלחלח אותה מלמטה. אתה מוצא בכל השבטים ברכתו של משה מעין ברכתו של יעקב (בראשית מ״ט).
א. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן ביאור שלא מופיע בעדי נוסח אחרים: ״וליוסף אמר – ועל יוסף אמר, וכן כולם, ולזבולון אמר, ולגד אמר, ולדן אמר, ולנפתלי אמר, ולאשר אמר, כולן חסרין על.״
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917, דפוס רומא הושמט: ״מבורכת מי״י ארצו״.
מברכת י"י ארצו BLESSED OF HASHEM BE HIS LAND – It is a fact that there was in the inheritance of all the tribes no land so full of every good thing as Yosef's land (Sifre Devarim 353:1).
ממגד – this means dainties and sweet food.
ומתהום [BLESSED OF HASHEM BE HIS LAND] BY THE DEEP – for the deep ascended and moistened it from below (תחת). – You will find that in the case of each tribe Moshe's blessing corresponded in some way with Yaakov's blessing (cf. Yosef's blessing in Bereshit 49:25).
ממגד – שיתנו שמים.
FOR THE PRECIOUS THINGS. Which the heavens will give.
וליוסף אמר מבורכת י״י ארצו – שמוציאה פירות ומספקת עם רב, כי בני יוסף עם רב, דכתיב: וידברו בני יוסף את יהושע לאמר מדוע נתת{ה}א לי {נחלה}ב גורל אחד {וחבל אחד} ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני י״י. ויאמר {א}ל{י}הם יהושע אם עם רב אתהג עלה לך היערה (יהושע י״ז:י״ד-ט״ו) – החביאו עצמיכם ביערים שלא תשלוט בכם עין הרע. והם ענו להם: מזרעא דיוסף קאתינא, לא שלטא ביה עינא בישא (בבלי ברכות כ׳.). ואמר לו משה: כי ארצו מבורכת מאת הקב״הד ותספיק להם כל צרכם.
ממגד שמים מטל – שירדו עליה גשמים בנחת, להמתיק ולהתעדן את הפירות.
ומתהום רובצת תחת – שאין לך טפח שיורד מלמעלה שאין טפחיים עולים מלמטה, ותהא משוקה מלמעלה הענפים {ו}מלמטה השרשים.
1. מלשון בושם.
א. האות חסרה גם בכ״י מינכן 52 וגם בספר הג״ן.
ב. כן בפסוק ובספר הג״ן. המלה חסרה בכ״י מינכן 52.
ג. בכ״י מינכן 52: אתם.
ד. בספר הג״ן (בחילוף הסדר): ואמר לו משה מפי הגבורה שארצו יהי מבורכת.
וליוסף אמר מבורכת י"י ארצו – OF YOSEF HE SAID HIS LAND IS BLESSED BY HASHEM – That it produces fruits and satiates numerous people, because the children of Yosef were a numerous people, as it is written: “And the children of Yosef spoke to Yehoshua, saying, "Why have you given me but one lot {and one part for an inheritance}, seeing I am a great people, because Hashem has blessed me thus far?" And Yehoshua said to them, "If you are a great people, get up to the forest” (Yehoshua 17:14-15) – hide yourselves in the forests so the evil eye will not have dominion you. And they answered them: We are from the children of Yosef; the evil eye does not have dominion over us (Bavli Berakhot 20a:7). And Moshe said to him that his land is blessed from the Blessed Holy One and will be enough for them for all their needs.
ממגד שמים מטל – WITH THE PRECIOUS THINGS OF THE HEAVENS WITH THE DEW – That rain will fall upon it gently, to sweeten the fruit and make it delightful.
מגד – PRECIOUS – a term expressing the best, sweet, and perfumed.
מטל – WITH THE DEW – that it falls gently, like: “the layer of dew” (Shemot 16:14), that it comes gently.
ומתהום רובצת תחת – WITH THE DEEP THAT CROUCHES BENEATH – That you have no hand-breadth [worth of rain] that comes down from above that does not have two hand-breadths coming up from below, and the branches shall be watered from above {and}the roots from below.
מבורכת י״י ארצו ממגד שמים מטל – כגון: ומטל.
ומתהום רובצת תחת – קרקע תהום, לשון נקיבה, כלומר: שצריכים לטל ימציאנה ליחלוחית מתחת, ימציאה כגון מתקופת תמוז ועד תקופת תשרי צריכה טל, ומתקופת תשרי ועד תקופת ניסן, והתהום עולה ומלחלחא הקרקע.
א. בכ״י: ומלחלת.
וליוסף אמר מברכת י״י ארצו – גבי אדם כתיב ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג׳:י״ז). אבל יוסף לא שמע לקול האשה כדכתיב ולא שמע אליה (בראשית ל״ט:י׳) ולפיכך מברכת י״י ארצו.
וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו, "and of Joseph he said: "blessed by the Lord be his land;" When Adam, the first human being, had sinned by allowing himself to be seduced by his wife, the land on which he lived afterwards was cursed as a result, and his livelihood became one that required hard toil. Joseph, who had withstood the seduction by the wife of Potiphar, was rewarded (his tribe) in that the land his descendants dwelled on was especially blessed.
מבורכת ה׳ ארצו – בשביל שלא שמע לקול אשת פוטיפר הפך אדה״ר ששמע לקול אשתו ונתקלל האדמה בעבורו.
(יג-יד)ממגד שמים – מגד לשון עדניםא ומתק, וממגד תבואות שמש – שהיתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת את הפירות. גרש ירחים – יש פירות שהלבנה מבשלתן, והם קשואים ודלועים. גרש ירחים – שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש לחדש. לשון רבינו שלמה.
ואם כן, יהיה: עם פרי מגדים (שיר השירים ד׳:י״ג) – פרי ממתקים. יברך אותו שתהיה ארצו ממתק השמים שיהיה מן הטל, ותהיה מבורכת מן התהום שתהיה רובצת תחת ארצו, להיות עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר (דברים ח׳:ז׳).
ויתכן שהפירות יקראו מגדים, ויאמר שתהיה ארצו מבורכת מפרי השמים שהוא הטל, ובעבור היות המגדים בטל יקרא מגד. ותהיה מבורכת מתהום תחתיה. וברכתו כעין יעקב, שאמר: ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת (בראשית מ״ט:כ״ה).
וטעם: גרש ירחים – המגדים אשר יגרשו הירחים, כי כל האילנות בחדשיהם יציצוב ויפרחו לשאת ענף ולעשות פרי. וזה טעם: לחדשיו יבכר (יחזקאל מ״ז:י״ב) – בחדשיו הידועים לפרי ההוא יבכר לפני כל שאר האילנות.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״יניצו״.
(13-14) MIMEGED' OF HEAVEN. "Meged is an expression for dainty food and sweets. 14. 'UMIMEGED' OF THE FRUITS OF THE SUN — for Joseph's land was exposed to the sun and it sweetened the fruit. 'GERESH YERACHIM' (THE YIELD OF THE MOONS). There are fruits which the moon ripens; they are cucumbers and melons. 'Geresh yerachim' — fruits which the earth 'puts forth' and produces 'from month to month.'" This is Rashi's language. And if so, with 'pri m'gadim'1 will mean "with sweet fruits." Thus Moses blessed Joseph that his land would benefit from the sweetness of heaven which will be from the dew, and that it would be blessed from the deep that couches under his land, becoming fountains and depths, springing forth in valleys and hills.2 It is possible that the fruits [themselves] are called m'gadim,3 and he thus says that "Joseph's land is blessed of the fruits of heaven, namely the dew" — since sweet fruits result from dew, therefore the fruit is called meged — "and his land shall also be blessed from the deep beneath." Moses' blessing is similar to that of Jacob who said, with blessing of heaven above, blessings of the deep that coucheth beneath.4 And the meaning of geresh yerachim is the fruits which are given forth month by month, for all trees blossom and bud in their [respective] seasons that they might bring forth branches, and that it might bear fruit.5 This is the sense of the verse, it shall bring forth new fruit every month,6 meaning that in the particular months a certain fruit will become timely before [the fruits of] all other trees.
1. Song of Songs 4:13.
2. Above, 8:7.
3. According to the first interpretation meged shamayim means "the sweetness of the heaven." According to this second explanation, meged shamayim means "the fruits of the heaven." Both express that the reference is to the dew of heaven.
4. Genesis 49:25.
5. Ezekiel 17:8.
6. Ibid., 47:12.
מבורכת ה׳ ארצו ממגד שמים – קרא הגשמים מגד שמים והוא מאמר החכמים ז״ל מים העליונים במאמר הם תלויים ופירותיהן מי גשמים וכן אמר הכתוב (תהלים ק״ד:י״ג) משקה הרים מעליותיו מפרי מעשיך תשבע הארץ, כי השמים מעשיו, וכן כתוב (שם ח) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, וקרא הגשמים פרי מעשיו כלומר פרי השמים, וזהו ממגד שמים, ובאמרו ממגד שמים מטל ברך אותה בטל ובמטר.
ומתהום רובצת תחת – הם המים התחתונים כי במים העליונים ומים התחתונים ברך אותה והם האור והחשך, ולכך סמך הטל אל התהום, וידוע שאין הטל יורד ביום אלא בלילה, וכן הזכיר יעקב בברכתו (בראשית מ״ט:כ״ה) ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת.
מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל, "his (Joseph's) land is especially blessed by the Lord, with the heavenly bounty of dew." Moses refers to rain as מגד שמים (Ibn Ezra) reflecting a statement by the sages in Bereshit Rabbah 4,3 that the waters in the celestial regions were suspended (kept in place) only by a word of God. What are the "fruit" of these waters? The rain waters. This is also in line with what David said in Psalms 104,1: "You irrigate the mountains from Your lofts, from the 'fruit' of Your work the earth is sated." The "heavens" are considered God's "works." We have another verse making a similar point in Psalms 8,4: "When I behold Your heavens, the "work" of Your fingers." The psalmist calls the rain "the fruit of His works." Similarly, here; Moses refers to this as מגד. By adding the word ומטל, Moses blesses Joseph with both dew and rainfall.
ומתהום רובצת תחת, "and from the deep waters crouching below." This is a reference to the waters on terrestrial earth, i.e. Moses blessed Joseph in that both the waters from above and from below should be beneficial for his land. You may perceive the relationship between the upper waters and the lower waters as analogous to the relationship between light and darkness; hence the choice of the word תהום, by Moses, a word which meant "darkness" already in the second verse of the Torah. The reason the word טל was left to the end, was to place it next to the word תהום, seeing dew descends at night when it is dark.
וליוסף אמר מבורכת ה׳ – אומר ר״ת מאורליינא״ס לכך ברך משה ארצו של יוסף לפי שלא שמע לאשת פוטיפר אבל אדם הראשון שמע לקול אשתו לכך נתקללה אדמתו.
וליוסף אמר מבורכת ה׳ ארצו – תוציא פירות ביותר כזה להספיקם כי עם רב הוא. כדכתיב מדוע נתת לי גורל אחד ואני עם רב (יהושע י״ז:י״ד). וא״ת למה בירך ארץ יוסף מכל השבטים י״ל כנגד מה שקלל הקב״ה את הארץ בעבור האדם שלא כבש יצרו ויאכל מעץ הדעת. לכך ברך הקב״ה ארצו של יוסף שכבש יצרו.
וליוסף אמר – לפי׳ נתרבה נחלתו יותר מכל ארצות השבטים לפי שכשחטא אדה״ר ע״י אשתו ונתקללה האדמה ולפי שנתקללה ע״י מי ששמע בקול אשה נתברכה ע״י יוסף שלא שמע לקול אדונתו. וממגד גרש ירחים. נראה לרב״ש שהיא תיבה הפוכה וגרש גבי פירות כמו שגר גבי בהמה רמז שתשלח ארצו פירות בכל חדש וחדש פירות הראויות לו.
וליוסף – רמז כי בתחלה יהיה בחלקו של יוסף משכן שילה.
וליוסף אמר מבורכת י״י ארצו וגומר – וא״ת מ״ט בירך ארצו של יוסף יותר מארצות שאר אחיו. וי״ל מפני שלא נשמע לאשת פוטיפר, וקתני התם במסכת זבחים (קי״ח ב׳) עין שלא (ראתה) [רצתה] ליזון ממה שאינו שלו דהיינו יוסף שלא רצה לשמוע לאשת פוטיפר, יאכלו קדשים בכל הרואה שלו. ששילה היה נחלה ליוסף והיו אוכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל מקום שיוכלו לראות משם את שילה. ובירושלם לא היו אוכלים אותם אלא לפנים מן החומה. והכי קתני התם במסכת מגלה בפ״ק (ט׳ א׳). דהא חזינן גבי אדם הראשון שקלל את הארץ בעבור עונו, אף כאן ברכה בעבורו, אבל אכתי קשה א״כ כשם שנתקללה כל האדמה בעבור אדם, כך יהיה מבורכת כל האדמה בעבור יוסף. ועי״ל שהאדמה נתקללה בעבור עון אדם הראשון שפיתתו אשתו. אבל יוסף שעמד כנגדה לאשת (פרעה) [פוטיפר] ולא הטעתו, לכן נתברכה ארצו שלא תהא בתוך הקללה של אדם הראשון שאמר ארורה האדמה בעבורך, משם ר׳ יהודא חסיד ז״ל. וי״ל אדם שהיה מושל על כל האדמה כאשר חטא נתקלל כל מה שהיה לו, וגם יוסף כאשר כפה יצרו ונתברך, נתברך כל אשר שלו. א״נ לפי שפרנס את אביו ואחיו בשנת הרעב להכי נתן לו הב״ה מדה כנגד מדה.
וליוסף אמר מבורכת י״י ארצו וגו׳ – ידמה שנחלת יוסף היתה במקום הרענן והשמן יותר שבארץ ישראל ולזה אמר שארצו היא מבורכת מהשם יתעלה כי השם יתעלה יתן שם לגדל הצמחים ממתיקות מה שישפיע מן השמים והוא הטל אשר חדושו הוא מקרירות האויר בלילה וגם מתחת תהיה התהום רובצת לבא דרך ספוגיות הארץ אל הצמחים והזרעים לגדלם.
(יג-טז) ואחר שזכר עניני השבט המולך והחונים עליו סמך ואמר וליוסף אמר וגו׳ – לפי שהוא היה העקר למלכות ישראל רצוני לעשרת השבטי׳ אשר נחלקו מעצמם והראשון ממלכיהם היה מאפרים ולפי רוב השבעים האלה המתחברים אליו אז ולפי התחלפות ארצותם וגבוליהם הרבה ברכות ושבחות בארצו בענינים מתחלפים אמר מבורכת י״י ארצו ממגד שמים מעל ומתהום רובצת תחתוממגד תבואות שמש וממגד וגו׳. ומראש הררי וגו׳. וממגד ארץ ומלואה וגו׳ – אמר שכל אלו העניני׳ יתחברו יחדיו ויקראו על שם יוסף והוא מה שביאר באומרו תבאתה לראש יוסף ולקדקוד נזיר אחיו – ירצה שכל אלו הברכות תבאתה לראש יוסף ולקדקדו מצד מה שינזר מאחיו הנזכרים למעלה יהוד׳ לוי ובנימן אשר היו אחים גם יחד תמיד בבתי מלוכה וכהונ׳ ויעשו אגודה בפני עצמם להמליך עליהם מלך אמנם סיים ביוסף בעצמו.
ומתהום שהתהום עולה ומלחלח אותם מלמטה אתה מוצא בכל השבטים ברכתו של משה מעין ברכתו של יעקב. נראה לי שמה שהצריכו להזכיר זה פה הוא מפני שפי׳ ומתהום שהתהום עולה ומלחלח או׳ מלמטה ואין זה מובן כל כך הוצרך להעזר מברכתו שליעקב שאמר ברכות שמי׳ מעל ברכו׳ תהום רובצת תחת שברכות תהום הוא לברכות השמים מטל:
וליוסף אמר מבורכת וגו׳ עד ולזבולן אמר. הנה סמך יוסף לבנימין כי כן היה הראוי כפי סדר נחלתם כמו שזכרתי וגם מפני קרבתם היה ראוי להיות כן כי היו סמוכים בדגלים ובברכות שברך משה ליוסף ראיתי הסכמה מופלגת בין ברכות יעקב לברכות האלה עד שהדברים עצמם שאמר יעקב עליו אמרם משה גם כן. כי הנה יעקב אמר ברכות שמים מעל ברכות תהום רבצת תחת ומשה אמר בזה הלשון עצמו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת. יעקב אמר גבעות עולם. ומשה אמר ג״כ גבעות עולם. יעקב אמר תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו. ומשה אמר גם כן תבאתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו. ותמהתי מאד מה ראה משה לשנות בברכתו הדברים עצמם שאמר יעקב בברכתי ליוסף ולא עשה כן בברכת שאר השבטי׳ ולא הרגישו המפרשים בזה. גם אמרו מבורכת ה׳ ארצו יראה מאמר זר. והיה ראוי שיאמר תבורך מה׳ ארצו שהוא דרך תפלה או הגדת העתיד ולכן בחרתי בפירוש הכתובי׳ האלה לנטות מדרכי המפרשים ולומר שמשה רבינו לא התפלל עתה שתהיה ארץ יוסף מבורכת בברכות האלה שזכרתי אבל ראה שיעקב אבינו הרבה בברכותיו המעלות הטובות ליוסף ולארצו להיותו הבן האהוב אצלו. ולכן כשבא עתה משה לברך את יוסף אמר כמו שאמר החכם בריש פרק קמא דתענית (תענית ה׳) ובמדבר רבה ב׳ אילן אילן במה אברכך. רוצה לומר איני יודע במה אברך אותך אם אברכך בשפע ארצך ודשנותה כבר ברכת אביך והוא אמרו מבורכת ה׳ ארצו. לא אמר תברך כי אם מבורכת. כאלו אמר כבר ארצו מבורכת מפי יעקב אבינו. ודבר בשלמות הארץ ד׳ דברים:
האחד ברבוי המים אם מים עליונים טל ומטר בעתו. כי יש שאר ארצות בטבעם מעטות המטר כארץ מצרי׳ וארצות שהם בהפך. ואם מים תחתונים שהם עינות ותהומות יוצאי׳ בבקעה ובהר לבא בדרך ספוגיות הארץ לצמחים ולזרעים לגדלם ושכל זה נמצא בארץ יוסף ועליו אמר ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת:
וליוסף אמר מבורכת ה׳ ארצו – אחר שבירך לבנימין בראשונה לפי שהוא היה עיקר הבית לסבת בהמ״ק שבחלקו. ושם היתה עבודת הקרבנות של הכהנים. חזר לברך יוסף. לפי שגם בחלקו היה משכן שילה. וזהו מבורכת ה׳ ארצו. לרמוז שג״כ ארצו מבורכת כמו ירושלם. אבל ירושלם היא העיקר. ולכן נזכר בנימין בראשונה. וכן אמר מבורכת ה׳ ארצו. לרמוז שיוסף היה ראוי לזאת הברכה. לפי שנזהר באשת אדוניו ושבר יצרו הרע וכבש מעיינו. בסבת שהיה ממוזג וטוב בטבעו וגופו וחומרו שהיא ארצו. וא״כ אחר שזה כן. ראויה שתהיה ארצו מבורכת וממוזגת. ממהרת לבשל פירותיה מדה כנגד מדה וזהו מבורכת ה׳ ארצו וכן אמר מבורכת ה׳ ארצו מדה כנגד מדה. כמו שהוא הביא ברכה ושובע לעולם בהיותו במצרים. והיה משביר בר לכל עם הארץ ואמר הא לכם זרע וזרעתם את האדמה. כן ראוי שתהיה ארצו מבורכת ושמנה וטובה מכל הארצות. וכן ראוי שיהיו ברכותיו כפולין מלמעלה ומלמטה. אחר שהיה טוב עין ומבורך ומשביר בר. וכמו שהמונע בר יקבוהו לאום יזעמוהו לאומים. כן המשביר בר יברכוהו עליונים ותחתונים. וזהו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת. ואמר מטל. וביעקב אמר מעל. לפי שאמר ברכות שמים מעל. כאלו הברכות באות ממעל לשמים. לפי שאין מזל לישראל. אבל בכאן שאמר ממגד שמים. אמר מטל. לפי שהמגדים והפירות באים מהטל. ואמר וממגד תבואות שמש וממגד ארץ ומלואה. לפי שברכת הארץ ופירותיה היא תלויה בששה דברים. האחד בטל ומטר. והשני בלחות הארץ. והשלישי והרביעי בבישול הפירות מצד שמש וירח. והחמישי מצד ההרים והגבעות שמכה השמש שם בראשונה. והוא מצד רצון השם בלי טל ומטר ושמש וירח והרים וגבעות. ולכן כנגד האחד שהוא טל ומטר אמר ממגד שמים מטל. וכנגד השני אמר ומתהום רובצת תחת. שבסבת התהום שעלה ומלחותו הולידה והצמיחה. וכנגד השלישי והרביעי שהוא בישול הפירות הבא מצד חום השמש ולחות הלבנה. אמר וממגד גרש ירחים. לפי שמגרש ומבשל שיבואו במהרה. וכנגד החמישי שהיא מצד הרים וגבעות שמכה בהם השמש ומתבשלים מהרה. אמר ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם. עד שלסבת גבהותה פירותיהם באים מהרה. וכנגד הששי הראויה לכלל הארץ בגבעות ובעמקים. אמר וממגד ארץ ומלואה ורצון שוכני סנה. לרמוז כי מלא כל הארץ כבודו ורצונו. וכשהשם רוצה בלי טל ומטר ושמש וירח. ברכת ה׳ היא תעשיר. ורצונו כעב מלקוש לברך כל הפירות. ולכן אמר שוכני סנה. לרמוז שאע״פ שהסנה היא יבשה וקשה. רצון השם ירד כמטר על גז והולידה והצמיחה. וכן כפל ברכות יוסף יותר מכל שאר השבטים. לפי שיוסף היה ראוי לשתי ברכות. אחת כנגד זמן השביה והמאסר. והשני כנגד זמן המלוכה שלא גבה לבו ולא רמו עיניו. וזהו תבאתה לראש יוסף ולקדקוד נזיר אחיו. כלומר קצת הברכות היו ראויות לו מצד יוסף הצדיק השליט על הארץ. וקצת הברכות על שהיה נזיר אחיו ופרוש מהם בזמן העוני והמאסר. וכבר הארכתי בזה בפ׳ ויצא. וכן אמר יעקב ג״כ ברכות אביך גברו עליך יותר מכל האחרים. וזהו תהיין לראש יוסף וגו׳. ולכן משה כפל ברכותיו. ביעקב קצת ברכות על ראש יוסף וקצת ברכות על נזיר אחיו. ויעקב חתם תהיינה לראש יוסף. ומשה אחר שאמר ולקדקוד נזיר אחיו. אמר בכור שורו הדר לו. לרמוז שהברכות הראשונות היו כנגד יוסף. והאחרונות כנגד נזיר אחיו. וזהו ולקדקד נזיר אחיו אני מברכו בכור שורו הדר לו. ומשה פירש מה שחתם יעקב. ולפי שהם ראו כי שבעה עידנין יחלפון עלוהי. האחד שהושלך בבור. וארבע פעמים נמכר כנגד פסים. שביה. מאסר. הרי שבעה. כנגדם ברכו משה בשבעה ברכות כמו שבירכו יעקב. וזהו מבורכת ה׳ ארצו בשבעה ברכות. ממגד שמים מטל אחד. ומתהום רובצת תחת שנים. וממגד תבואות שמש שלשה. וממגד גרש ירחים ארבעה. ומראש הררי קדם חמשה. וממגד גבעות עולם ששה. וממגד ארץ ומלואה ורצון שוכני סנה שבעה. הרי כאן שבעה ברכות. כנגד שבעה ברכות שמברכים לחתן:
(יג-יד)מברכת ה׳ ארצו – הנה חלקו של יוסף היא ארץ מבורכת בטבע.
ממגד שמים מטל – והנני מתפלל שברכתה תהיה גם כן מצד מגדנות המתבשלות בכחות ״השמים מטל״, גם בלי מטר, ״ומתהום... וממגד תבואת״ וכו׳.
(13) מבורכת ה' ארצו, Moses explains that the lands given to the tribe of Joseph are naturally fertile, blessed by God.
ממגד שמים מטל, He now prays that in addition to this “natural” fertility, God should also endow Joseph’s portion with the attributes provided only by Divine assistance, such as regular dew from the skies so that it will not have to depend on rain, and on the underground springs, all of which will help to produce bountiful crops.
(יג-יז) והראוי היה שיברך תיכף אחר יהודה – יוסף, יען יהודה נמשל לאריה שהוא מלך בחיות, ויוסף לשור שהוא מלך בבהמות1. אלא ששָׂם בינתים לוי, לטוביות השבט ההוא עומד לשרת ה׳ תמיד, ואחר כך בנימין בשביל הבית המקדש שעלה בחלקו תמיד.
[׳תבואתה׳]:
ועכשיו מברך יוסף, וליוסף אמר וגו׳ כל אלו הברכות עד תבואתה לראש יוסף, שהוא כמו ׳תבואנה׳, בחילוף תי״ו בנו״ן שהם ממוצא אחד כל אותיות דטלנ״ת. ור״ל, תבואנה כל אלו הברכות. או, ׳תבואתה׳ לנקבה יחידה בשני סימנים נוספים כפי דעת אבן עזרא, ור״ל, תבוא כל אחת ואחת מהברכות ׳לראש יוסף׳, שהבא מלמעלה ניתן על ראש האדם, להורות שתבאנה מלמעלה אלו ההשפעות.
ולקדקד נזיר אחיו – שהוא היה ׳נזיר אחיו׳, להורות שבעוד שהיה נזיר אחיו, ר״ל מעוטר, מלשון ׳נזר׳, וזה היה במצרים, שאפילו אז נהג עמם לא כאכזר כאשר היה מן הראוי, אלא נהגם כצאן וינשאם וינטלם כאשר ישא האומן את היונק.
בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו. כי כמו שהקרניים מתפצלות לכמה פיצולים, כך ממנו יצא שני שבטים, והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה2:
2. כ״כ בעל העקידה: ׳והנה דימה נטילת פי שנים לשני הקרנים שהן בגולגולת אחת, ולזה אמר והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, כמו שאמר אביהם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי׳.
אתה מוצא וכו׳. נראה מה שהוצרך לכתוב זה פה, מפני שנראה בברכת יוסף שכל ברכתו כמו ברכת יעקב (בראשית מט, כה), והוקשה כיון שכבר ברך יעקב אותו בברכה זאת, לא הוצרך משה לברך. ותירץ, שכן תמצא בכל השבטים, שברכת משה מעין ברכת יעקב. ועל כרחך צריך לומר, שאם לא היה ברכת משה, אף על גב שלא היה מקוים בכל שבט יוסף הברכה שבירך אותם יעקב, כיון שמקוים במקצת, הוי שפיר, שלא ברך השבט כולו, רק ברך יוסף. לכך ברכם משה עוד, שיהא ברכה זאת בכל השבט. וכן בכל השבטים, היה ברכת משה שתתקיים הברכה בכל השבט:
וליוסף אמר מבורכת ה׳ ארצו – ברכה זו היא ממש מעין ברכת יעקב שברכו בריבוי התבואות על שהיה זן ומפרנס את כל בית ישראל, והוסיף כאן ממגד תבואות שמש וירח, כי כבר נשתעבדו לו בחלומו, והנה השמש והירח וגו׳ (בראשית ל״ז:ט׳).
ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם – מה שלא הזכיר לשון מגד אצל הררי קדם, נוכל לומר שרמז שכל זכות אבות והאמהות תהיין לראש יוסף כי אברהם ושרה לא ילדו כ״א יצחק ויצחק אע״פ שהוליד עשו ויעקב מ״מ כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כ״א:י״ב). במקצת זרעו של יצחק ולא בכל זרעו וא״כ יעקב עיקר תולדותיו וביעקב כתיב (שם ל״ז:ב׳) אלה תולדות יעקב יוסף, א״כ יוסף עיקר תולדות כולם לכך כל זכות אבות ואמהות המכונים בהרים וגבעות הכל שייך ליוסף, זה״ש ומראש הררי קדם כי האבות קדמו לעולם וזכותם יעמוד לו לנגח כל אפסי ארץ כי לאנשים המלחמה ולא לנשים, אבל הנשים מסוגלים בעשיית פרי הבטן ע״כ זכותם יעמוד לו להיות ארצו מלאה מגדים וז״ש וממגד גבעות עולם. וזה שביאר שני מיני ברכה אלו באומרו בכור שורו הדר לו. כי זה ענין ריבוי תבואות שבזכות האמהות גבעות עולם. כי רב תבואות בכח שור (משלי י״ד:ד׳). וקרני ראם קרניו, זהו ענין נצחון במלחמה שבזכות ראש הררי קדם.
והם רבבות אפרים – כי שמו על שם כי הפרני אלהים (בראשית מ״א:נ״ב). ונתנו לו הרבבות מן ברכת יעקב ושמו מורה על ריבוי הפירות ועל ריבוי יוצאי יריכו, משא״כ במנשה לכך נאמר והם אלפי מנשה.
שלא היתה בנחלת כו׳. ר״ל וכי שאר ארצות של שבטים אינן מבורכות. לכן פי׳ שלא היה וכו׳. כלומר שאר ארצות היו נמי מבורכות, אבל נחלת בני יוסף יותר מכולן:
שהתהום עולה. פי׳ עולה מלמטה:
אתה מוצא בכל השבטים כו׳. רצונו להוכיח בזה מנ״ל שפירוש ומתהום רובצת תחת הכי, דלמא שום דבר אחר רובץ תחת התהום. לכן פי׳ אתה מוצא כו׳. והתם גבי יעקב כתיב (בראשית מ״ט:כ״ה) ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת, והתם בודאי פירושו התהום עולה מלמטה, דומיא דהטל בא מלמעלה, ואם כן אף הכא נמי כן:
For none of the tribal territories, etc. Rashi is answering the question: Are the territories of the other tribes not blessed? Therefore he explains, For none, etc. I.e., the other territories were also blessed, but the territory of Yoseif was [blessed] more than all of them.
As the waters of the deep rise. Meaning, they rise from below.
You find that, with all the tribes, etc. Rashi wants to prove how he knows that his explanation of and the depth that lie below is correct? Perhaps it is speaking of something else that lies [in] the depth [and not the waters of the depth]? Therefore he explains, You find, etc. And there with Yaakov it is written (Bereishis 49:25), The blessings of heaven from above, blessings of the depths that lie below. And there its meaning is certainly that the depth itself rises up from below, similar to the dew that comes from above, and if so, here too it is so.
מברכת ה׳ ארצו – אולי לפי שעתידין לומר בני יוסף ליהושע שצר להם המקום להיותם עם רב (יהושע יז יד) לזה ברך ארצם להתרחב. עוד לפי שיוסף זן ופרנס כל ישראל, ומצינו שהעלה ה׳ עליו בשביל זה כאילו ילדם דכתיב (תהלים עז טז) בני יעקב ויוסף סלה, ואמרו ז״ל (סנהדרין יט:) לפי שפרנסם נקראו על שמו, לזה ברכו ברוב טובת הארץ מדה כנגד מדה.
מברכת ה' ארצו, "blessed of the Lord be his land, etc." Perhaps there is an allusion here to the time when the tribe of Joseph would complain to Joshua that it did not have enough land to support its population (Joshua 17,14). Moses blessed their land especially, i.e. that it be enlarged according to circumstances. Another reason the tribe of Joseph merited this special blessing was the fact that Joseph their founder had provided sustenance for all the brothers in Egypt. He who provides sustenance is considered as if he were the father as we know from Psalms 77,16 where the Psalmist speaks of "the sons of Jacob and Joseph" as if Jacob had had no other sons. Sanhedrin 19 explains that this unusual phrase is due to Joseph having been the provider.
וליוסף אמר מברכת ה׳ ארצו – פי׳ שתהי׳ לו עצם הברכה והחילוק שבין עצם למקרה. עצם הוא נשאר לעולם. וממקרה פעמים נופל ויש שני מקרים. דבוק ושאינו דבוק כמו קור המים שהוא מקרה דבוק וחום המים הוא מקרה שאינו דבוק שאם יתפרד מן האש אזי יתקרר תיכף וישאר על טבעו ושניהם אינן דבוקים בעצם כי יכולין לפטור ממנו אבל לחות המים הוא בעצם כי בלא לחות אינן מים כלל.
ממגד שמים – מגד הוא לשון מתיקות והמתיקות לפירות ולתבואה הוא ע״י הטל והטל הוא מן השמים בעצם אבל הגשם והשלג הם למעלה מן השמים אלא שהן יורדין מן השמים. והמים של מעינות ותהומות הוא מן הארץ וז״ש כאשר ירד הגשה והשלג מן השמים ובטל נאמר ויתן לך האלהים מטל השמים וכתיב ובמים עזים נתיבה והשלג מן הראשונה וטל מן השלישית והמים מן השניה ורביעית. אלא דאתפלגין חציו למעלה מרקיע וחציו למטה וכמ״ש במ״ב פלג אלהים מלא מים שמהם הגשמים יורדין והחמישית הוא הקרח שמחובר מלמעלה ומלמטה והכפור יורד על המים ונעשה קרח כמ״ש (איוב ל״ח כ״ט) וכפור שמים מי ילדו והוא מג׳ שמות דאבהן. וקרח מב׳ שמות מורכבין יחד בין נו״ה בה׳ שמה שהם נקראי׳ מעלה ומטה וה׳ מיני מים בה׳ שמהן בה׳ דרגין. ומתהום רבצת תחת. שתהום משקה הארץ מלמטה כמ״ש אין לך טפה יורדת מלמעלה שאין טפחיים עולה כנגדה מלמטה ואמר רובצת תחת שתהא רובצת סמוך לארץ ממש כמ״ש (סוכה נ״ג ע״א) אמר דוד וכו׳ כמה דמדלי טפי מרטב לעלמא ולכן אמר ט״ו שיר המעלו׳ אבל כאן רובצת ממש שבו שורה הדעת וכמ״ש והאדם ידע וגו׳ וכתיב בדעתו תהומות נבקעו ושחקים יערפו טל ולכן נתברך כאן בטל ובתהומות.
(יג-טז) ויש בברכות יוסף ח״י ברכות ט׳ כתובים בפסוקי׳ אלו. מברכת וגו׳ והן הכל כפולים לראש ולקדקד והן ח״י עלמין לצדיק וכמ״ש בת״ז ויתן אותם ברקיע השמים ט׳ מלעילא לתתא וט׳ מתתא לעילא שהוא ח״י בשני עולמות והן ט׳ נהורין וכנגדן ח״י ברכות בתפלה כמ״ש ברכו׳ לראש צדיק ולכן לא נזכר ברכו׳ בשארי שבטים כמו ביוסף שהוא מלא ברכו׳ וכן ברכת אבינו יעקב ואת שדי ויברכך וגו׳ וצדיק הוא מב׳ שמות בחו״ב ותשובה הוא מב׳ שמות דדעת דו״נ כמבואר. תשובה תשוב ה׳ וביו״ד ימי תשובה ידיו פתותות לקבל שבים ימין ושמאל ולכן אומרים בר״ה ג״פ עשרה של מלכיו׳ זכרונות ושופרות וכנגדן הזכיר ר׳ אבהו ל׳ קולות ולפי שצדיק נכלל מעשרה לפיכך אמרו שתי ברכאן דצלותהון כנגד עשרה דברים שנאמרו כאן וח״י אזכרות שבק״ש וח״י פעמים אברהם יצחק יעקב כנזכר בתורה וח״י פעמים אל משה ואהרן וח״י ציווים בפ׳ פקודי וא׳ הוא הכולל כמו א׳ שבק״ש שנאמר וירא משה את כל המלאכה וגו׳ וח״י שמות שבמזמור לדוד הבו לה׳ בני אלים וגו׳ וח״י מזמורים עד יהיו לרצון וח״י יו״ט כמ״ש לאתת ולמועדים וח״י פעמים יראת ה׳ במשלי. וח״י נענועין בלולב והם נגד ח״י חוליות שבשדרה וז״ש צדיק כתמר יפרח שהלולב דומה לשדרה וז״ש בגמ׳ כנגד ח״י חוליות שבשדרה ואלו הברכות הן נגד הברכות שנאמרו במשיח שכולן כלולין בצדיק והוא מה שנאמר ונחה עליו רוח ה׳ רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳ והן ארבע רוחין ונגד ה׳ נשמתין וד׳ עליונים נקראים רוחין שמסתיימין ברוח כמ״ש בזוהר פרשה ויקרא עולה הוא דכר וכו׳ וע״ש. ורוח ה׳. היא יחידה שכולם כפולין והיא יחידה ששם אין נוקבא שנאמר ואין אלהים עמדי. רוח חכמה ובינה. הוא החיים כמ״ש והחכמה תחי׳ בעליה ונאמ׳ כי חיים הם למוצאיה׳ וכמ״ש בת״ז ועיקר החיים לעה״ב שאין משתה שם והן מחשבה ושכל המעשי. ושכל המעשי נחלק לשנים. והם בינה. ודעת הנכלל בה כמ״ש אם אין דעת אין בינה ועל זה נאמר (ישעיהו ל״ב ט״ו) עד יערה עלינו רוח ממרום. רוח עצה וגבורה. הוא ברוח ממש והוא המתעורר והמניע שהם שתי בנות וכן לאה ורחל שהוא רוח המתעורר והמניע אבל המרגיש הוא בנפש ועליו נאמר והריחו ביראת ה׳ וגו׳ ובנפש הצומחת נאמר ונצר משרשיו יפרה ונפש הצומחת עליה נאמר ויהי האדם לנפש חיה ונאמר באיוב (ל״ג י״ח) יחשך נפשו מני שחת וחיתו מעבר בשלח ותקרב לשחת נפשו וגו׳ (שם כ״ב) פדה נפשו מעבור בשחת וחיתו באור תראה והגוף שהוא נגד הדומם נאמר ויצאו חוטר וגו׳ והוא נגד מלכת שהיא נכללת בכ״ע ונעשית כפולה והן חמשה שכוללין עשרה ועל זה נאמר ושפט בצדק דלים והוכיח וגו׳. לימינו. והכה ארץ וגו׳. לשמאלו. והיה צדק וגו׳. לאמציעתו וכמ״ש האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו וגו׳ האלהים הרעה אתי מעודי וגו׳. וגר זאב עם כבש ג׳ מיני בהמות. והחיות ג׳ טהורות וג׳ טמאות והתשיעית נכללת מבהמ׳ וחיה שהוא שור הבר והוא ותאו אבל מ״מ היא נכללת בימין כמבואר (ברכות נ״א ע״א) בכוס של ברכה נוטלו בשתי ידיו ונותנו לימין ולכן היא טהורה והן כנגד ד׳ מלכיות המציקין לה שעליהם נאמר עמדו זרים ורעו צאנכם וגו׳ ופרה ודוב תרענה יחדיו ירבצו ילדיהן. נגד ישמעאל ועשו ימין ושמאל שכוללין הכל. ואריה וגו׳ הן הערב רב באמצעיתא ולכן לא נאמר בזה תיבת יחדו שגם בעוה״ז נקראו גרים אלא שלע״ל לא יטרפו רק כבקר יאכל תבן ועליהם נאמר ואצרף כבור סיגיך וגו׳ ושעשע יונק וגו׳ הוא השטן שעולה ומרגיז יורד וכו׳ והנה עשרה האלו הן תשעה שכלולין בארץ שאף שהנפש היא כלולה משבעה מ״מ היא אחד. כמו הארץ אע״פ שהיא כוללת שבעה ארצות מ״מ היא ארץ אחד וכן אמר כאן תשעה דרגין כולם כלולין בארץ וכמו שהגוף נכלל בכ״ע כן הוא אומר מברכת ה׳ ארצו שהיא נכללת בכ״ע.
מברכת ה׳ – נגד רוח ה׳.
ממגד שמים מטל ומתהום וגו׳ – כנגד חכמה ובינה כמ״ש ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה.
וממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים – שהן כנגד יום ולילה והם כנגד עצה וגבורה שעצה הוא בלילה כששוכב וכמ״ש כל הלילה הוא ישן וגו׳ וכמ״ש ברוך ה׳ אשר יעצני אף לילות וגו׳ וביום הוא המעשה והגבורה להתגבר וכו׳.
ומראש הררי קדם – הוא נגד והריחו ביראת ה׳ בריחין דבושמין דג״ע.
וממגד גבעות עולם – כנגד ונצר משרשיו יפרה ששם כלולים כל המטעים כמ״ש לא תחס׳ כל בה וכמ״ש בשלמה יודע היה שלמה וכו׳.
וממגד ארץ ומלאה – הוא כנגד דעת וכמ״ש ומלאה הארץ דעה.
ורצון שכני סנה – כנגד יראת ה׳ כמ״ש רוצה ה׳ את יראיו והיא לית לה מגרמה כלום וכלולה מכולם וכמ״ש ויראת ה׳ היא אוצרו. ואוצרותיהם אמלא.
מברכת – הוא מה שנאמר יושב בסתר עליון בצל שדי ששם ג׳ מוחין דנצח. ושם רק ב׳ מוחין אבל כשהיא מקבלת מן בעלה היא מתמלאה בג׳ וכן נאמר בצלו חמדתי ולא בצל הדיוט דהדיוט הוא למרי׳ והן הב׳ כרובים כתריאל ומטטרון לכן נאמר עליון. ונאמר מברכת ה׳ ששם שורה השם כמ״ש בתז״ח פ״א א׳ אינון נשמתא אתו מכורסיא ובגין דתמן יה דאיהו מנהיג כלא טעמי כו׳ ואינון ב׳ כרובים דנעילא וכרובים דתתא אינון מטטרון וסנדלפון.
ממגד – בשמהן דחו״ב ששם כל מגדים המתפשטים בכל וכמ״ש ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים ראשית ואחרית מה דהוי ומה דעתיד למהוי ואלה ח״י ברכאין הם כפולין כאן ובברכות יעקב כמ״ש מאל אביך וגו׳ ולכן נאמר ברכות לראש צדיק שהצדיק אע״פ שכלול ח״י עלמין מ״מ הוא מב׳ ח״י ולכן נקרא יוסף הצדיק גילופין דיוסף וכן ברכות ג״כ ב׳ ח״י בב׳ גילופין שהן בחו״ב ב״פ חב״ד והן נגד ח״י ברכות דתפילה. ותיקון התפילה ב״פ ח״י בלחש ובקול והן ב״פ שם של יסוד בגילופין דלעילא ותתא וז״ש תבואתה לראש ולקדקד וכן אמר יעקב לראש והם ד׳ חותמות שבהם נחתם שמים וארץ. לקדקד הוא ד׳ שמהן של אבהן כמו שנאמר וארא אל אברהם וגו׳ ויעקב כלול בב׳ לעילא ולתתא. ולכן לקח ללאה ולרחל ב׳ אמהות והכל כלולין בצדיק.
מברכת ה׳ ארצו – ארצו של יוסף מבורכת מכל הארצות:
ממגד שמים מטל – יאמר שתהיה ארצו מבורכת ממתק השמים שהוא הטל, וגם מברכת התהום שתהיה רובצת תחת ארצו להיות עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר:
ומתהום רובצת תחת – תיב״ע ומן טוב מבוע תהומא דסלקין ונגדין ומרוין צמחיא מלרע, נראה שהבין מלת רובצת מענין המרביץ את ביתו (פ״ג דמכשירין) כלומר שמזלף בו מים ומלחלחו, ומשותף עם לשון רביעה המוזכר בתלמוד (תענית ו׳), מאי לשון רביעה שרובע את הקרקע דמטרא בעלה דארעא שנאמר כי כאשר ירד הגשם והולידה, ויהיה מלת רובצת פה פועל יוצא.
(יג-טז)וליוסף וגו׳ – גבורה, עבודת התורה והמקדש, מקומות המקדש – אלה הן הנקודות הייחודיות שציינו את שבטי יהודה, לוי ובנימין. שבט יוסף הצטיין בשפע רב של ברכות האדמה.
ממגד – ייתכן ששורש ״מגד״ הוא ״גדה״, כדרך ש״מרה״ היא השורש של ״מֶמֶר״: ״וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ״ (משלי יז, כה). אולם ״גדה״, הקרובה ל״גדע״, היא השורש של ״גדי״, הפרי שהתנתק מגוף האם, ולד הבהמה (עיין פירוש, שמות כג, יט). לפי זה ״מגד״ הוא כל תוצרת של פירות. ״מגד שמים״ הוא הטל. ״תבואת שמש״ הן התבואות שהשמש מביאה לגדילתן, הפירות המבשילים על ידי השמש והתלויים במהלך השמש – הווי אומר, פירות עולם הצומח. ״מגד גרש ירחים״ הוא הפירות התלויים במספר מסוים של חודשים, פירות שמספר חודשים רצופים מסייעים להתפתחותם. הרי זה פרי הבטן של בעלי החיים. ״ירחים״ – עיין פירוש, שם ב, ב.
גרש – הפרדת פרי הבטן מן הבהמה האם. עד כה היה הוולד מחובר בקשר הדוק וקרוב לאמו, אך משגדל וכבר איננו צריך לאמו, הם נעשים פרודים לחלוטין זה מזו (השווה ״שגר״ [פירוש, בראשית ט, כ–כא]).
הררי קדם, גבעות עולם, ארץ ומלאה – עין הרואֶה סוקרת את ארצו של יוסף, ומוצא אותה מוקפת בברכות. השמים מעל והארץ מתחת מעניקים את היסוד העיקרי לכל התפתחות של פירות: לחוּת. בתוך תחום זה המוקף בברכות, משוטטת ראייתו מהגבוה אל הנמוך: שמש, ירח, הרים, גבעות, המרחבים הפתוחים של הארץ – כולם מעניקים את הברכה שיש להם לתת: ההרים, מכוסי האילנות עד לקצה פסגתם, הגבעות על מורדותיהן המלאות פירות בשלים, מישורי הארץ על שדותיהם המעובדות.
אך כל השפע החומרי הזה עדיין איננו מביא את הברכה. כל זה יהיה מקור ברכה רק אם יושבי הארץ יהיו ראויים לרצון מי ששכן בסנה לעיני משה. שכינת ה׳ אינה זקוקה לכל השפע הזה. ה׳ מתגלה אפילו בסנה [בשיח קוצני] – אם שם נמצא האדם הראוי לזה. כל השפע הרב הזה יוענק ליוצאי חלציו של יוסף בהנחה שהם יזכרו את אביהם ויהיו ראויים לו. ואכן אביהם היה ״נזיר אחיו״, ״הפרוש ביותר מבין אחיו״ (עיין שם מט, כו): בתוך תוכם של ההדר והעושר הוא נשאר עניו ואנושי, ואפילו בנעוריו לא הרשה לעצמו להתפתות אחר פיתויי החושניות.
תבואתה – ״תבוא״ בתוספת סימן כפול של צורת הפועל המביעה משאלה; לאמיתו של דבר, הה״א כאן כפולה, אך ה״א אחת נשתנתה לתי״ו, כמנהג הלשון. לפי זה ״תבואתה״ פירושו: מי יתן שהברכה תבוא – או ליתר דיוק, תבוא הביתה. מי יתן שיוצאי חלציו של יוסף ימצאו חן בעיני ה׳, ושהברכה שהם מקבלים תחזור לראש יוסף, כשכר על גדלותו המוסרית!
משה תולה משאלה זו בשלימות מוסרית מתמשכת, אשר קיומה נמסר לרצונם החופשי של צאצאי יוסף, ועל פי זה תבואר המשאלה הכפולה [היינו, המשאלה לא רק לברכה אלא גם לשלימות מוסרית מתמשכת] שמשה הביע. ההיסטוריה המאוחרת של שבט אפרים מראה עד כמה נשארה משאלה זו רק בגדר משאלה. אפרים, שנתברך מבחינה חומרית, גרר אחריו עשרה חלקי שנים עשר של האומה, והביאם לבגידה בה׳.
וליוסף אמר וגו׳. המקובלים יכנו האבות הקדושים בשם ג׳ רגלי המרכבה ואת דוד ברגל רביעי, ונסביר הדבר, כי בהאבות היה ענין האלהי על צד השלמות, שמלבד שעבדו את ה׳ בכל לבבם ונפשם היו בהם גם הענינים האלה. א) לפרסם מציאות ה׳ והשגחתו בעולם ולהורות להסרים למשמעתם הדרך אשר ילכו והמעשה אשר יעשון. ב) לכהן לפני ה׳. לבנות מזבח ולהקריב קרבנות לפניו, שאברהם יצחק ויעקב בנו מזבחות לה׳ והקריבו קרבנות. ג) שנתן להם ה׳ ענין ההוד וההדר שהוא אשר כל רואיהם באה בלבם האהבה להם ויראת הכבוד מהם כמ״ש באברהם (בראשית יד יח) ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וגו׳, (שם כא כב) ויאמר אבימלך וגו׳ אל אברהם וגו׳ עתה השבעה לי וגו׳, (שם כג ו) שמענו אדני נשיא אלהים אתה בתוכנו. וביצחק שבא אבימלך ואחוזת מרעהו לבקשו שיכרות עמהם ברית וביעקב כתיב (שם לג ד) וירץ עשו לקראתו ויחבקהו וגו׳. ד) שניתן להם העוז והגבורה שאברהם נלחם עם ארבעה המלכים במעט אנשים וביצחק (שם כו טז) ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד, וביעקב (שם לב כט) כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, ושנים עשר שבטי יה אף שכל אחד מהם היה בו מהענינים האלה, אבל לא על צד השלמות, והענין הא׳ שהוא לפרסם האלהות ולקרב אנשים לעבודת ה׳ ניתן ללוי וגם ליהודה כאשר יתבאר להלן. וענין הב׳ הכהונה, ללוי לבדו, והענין הג׳ ההוד וההדר, ליהודה ההוד וההדר וליוסף ההדר לבדו, והד׳ העוז והגבורה, חלק ממנו ניתן ליהודה וכלו ליוסף כאשר יתבאר, ובדוד היו ג״כ כל הענינים. א) שפרסם עניני האלהות ע״י השירות והתשבחות שבס׳ תהלים. ושכל ימיו השתדל שיקיימו ישראל תורת ה׳, ב) שהכין הכל לבנין ותקון משמרות הכהונה והלויה. וגם בעצמו הקריב עולה וזבחים, כמ״ש (שמואל ב ו יז) ויעל דוד עולות לפני ה׳ ושלמים וכן (שם כד כה) ויבן שם דוד מזבח לה׳ ויעל עולות ושלמים, והג׳ ההוד וההדר, כמ״ש (תהלים כא ו) הוד והדר תשוה עליו, והעוז והגבורה למלחמה ידוע, לכן נקרא רגל רביעי. ועתה נבאר מה שהיה בענין פרסום האלהות ולקרב אנשים לעבודת ה׳ ללוי וליהודה. כי התורה נתנה ע״י משה ואהרן משבט לוי, וכל שבט לוי נתיחדו לענין קיום התורה, כמ״ש (לעיל כא ה) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכתיב יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. ועזרא הכהן העלה אותם מבבל והביאם לקיים התורה. ואמרו חז״ל ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו, וכן מיהודה היה חור וכלב ועתניאל בן קנז ואבצן זה בועז עד שבחר ה׳ בדוד. ומעת הקים ה׳ אותם היו שוקדים על ישראל שיקיימו התורה. וענין דוד ושלמה ידוע ואסא ויהשפט חזקיהו ויאשיהו מבואר במלכים ובד״ה באריכות, שרק על ידיהם נתקיימה התורה בישראל, וכשחרב הבית בראשונה גלו לשם החרש והמסגר וכל בית דוד, ונתמנו מבית דוד נשיאים על ענין קיום התורה ונמשכה הנשיאות כל ימי בית שני. ואחריו עד איזה דורות אחר רבינו הקדוש. וכל התורה שבעל פה נסדרה על ידי רבי יהודה הנשיא הוא רבינו הקדוש מבית דוד, והראשי גליות שבבבל אשר היה דור אחר דור כמה מאות שנה אחר חורבן בית שני, שהיו ג״כ מבית דוד, וענינם היה רק על עניני התורה והמשפטים, ומה שכתבנו שההוד וההדר וחלק מהגבורה ניתן ליהודה לבית דוד, וליוסף נתן העוז והגבורה על צד השלמות ורק ההדר ולא ההוד, יתבאר עפ״י שנבאר ההבדל בין ענין מלכות בית דוד ובין מלכות בית יוסף, כי מלכות בית דוד הוא כענין הרועה, כמ״ש (תהלים עח עא) לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו, וירעם כתם לבבו ובתבונות כפיו ינחם, וענין הרועה הוא להוליך הצאן למרעה טוב ולמבועי מים ולשמרם מחיות הטורפים ושלא ינגחו הצאן זא״ז, וכאשר הצלחת ישראל הן בצרכי החיים, וגם הענין עם הגוים שכניהם תלוי רק בקיום התורה שמסור רק ביד ישראל, לכן על הרועה בישראל לראות שישמרו התורה, ולשפוט מה שבין האדם לחברו ולעשות דין ברשעים, ואם יקרה שיצא אחד נגדם אז יצא לקראת האויב אחרי שישאל בה׳ ואחרי התפלה והבקשה אליו, וכן יורו הכתובים בירמיה (כא יג) בית דוד, כה אמר ה׳ דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק, ושלמה כשנראה אליו ה׳ בקש מה׳ (מלכים א ג ט) ונתתה לעבדך לב שומע, לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה, ובתהלים (עב) במזמור לשלמה שהתפלל דוד על שלמה בנו, אלהים משפטיך למלך תן, ידין עמך בצדק וענייך במשפט, ישפוט עניי עם ויושיע לבני אביון, (שם) כי יציל אביון משוע ועני ואין עוזר לו, יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע, מתוך ומחמס יגאל נפשם וייקר דמם בעיניו, שר״ל שימנע מלעשות מלחמות, להגדיל כבודו, מפני שיהיה דמם יקר בעיניו, ולמען ישכון ישראל בטח בשלוה ולא יוסיפו בני עולה לענותו ניתן להם ההוד וההדר כמ״ש (תהלים כא) הוד והדר תשוה עליו, (שם מה ג) יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך, חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, (שם) אהבת צדק ותשנא רשע, על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחברך, ובשלמה נאמר (דברי הימים א כ״ט:כ״ה) ויתן עליו הוד מלכות, ולענין הגבורה ניתן להם רק קרן אחד כמ״ש (שמואל ב כב ג) מגני וקרן ישעי, (תהלים י״ח:ג׳) מגני וקרן ישעי משגבי, (שמואל א ב יא) וירם קרן משיחו, (תהלים פט יח) ותרם כראם קרני, (שם קלב) שם אצמיח קרן לדוד, ומליצת קרן אחת היא, כי הטבעים כתבו שהחיה בעלת קרן אחת לא תנגח בו רק אל העומד נגדה בקו ישר ורק אחרי שתמדוד ותכוין אליו כאשר יכוין מושך בקשת למרכז המטרה, ואז תרוץ אליו ותשב קרנה בו, ואם העומד נגדה יטה מעט לא תזיקנו, כן ענין מלכות בית דוד שלא גברו במלחמותיהם רק למי שהתגר בם ועמד לנגדם ורק אחרי ההכנה בשאלת פי ה׳ והרבות אליו הבקשה, וע״י ההוד וההדר שהיה עליהם אהבו אותם כל העמים שכניהם כמ״ש בשלמה, וגם בחזקיהו (זולת מלך אשור) ואם צדקיהו לא היה מחלל שבועתו לנבוכדנצר לא היה נלחם עמו, וכן לעתיד על משיח בן דוד כתיב (ישעיהו י״א:י׳) אליו גוים ידרשו אבל לזרעו של יוסף המה המנהיגים והמלכים שעמדו מאפרים ומנשה ניתן ההדר ולא ההוד (ואף ביהושע שהיה מאפרים אמר ה׳ למשה ונתתה מהודך עליו שלא היה בו ההוד מעצמו) וענינו שראו והכירו בהם השלמות, אבל לא תבוא בלבם אהבה אליהם ויראת הכבוד מפניהם, לכן תתעורר עליהם הקנאה והשנאה, ולעמת זה ניתן להם העוז והגבורה והם הקרנים כמ״ש כאן וקרני ראם קרניו כבעלי החיים שלהם שתי קרנים שיוכלו לנגח בכל צד ובלי הכנה, ולכן מסוגלים המה למלחמות ולכבוש ארצות, וכשבא עמלק בחר משה ביהושע, וכתיב ויחלוש יהושע, וכשבאו לארץ והצריכו ללחום עם ל״א מלכים בחר ה׳ ביהושע, וכן אחרי שחטא שלמה, וראה ה׳ שבסבת החטא לא יהיה ההוד וההדר על מלכי בית דוד על צד השלמות, ויוכרחו להלחם באויביהם, ולכן חלק ה׳ את מלכות ישראל ועל עשרה שבטים המליך את ירבעם מזרע אפרים שילחם עם האויבים ויפיל פחדו עליהם, ושני שבטים למלכי בית דוד שעל ידיהם תתקיים התורה בישראל, ומקובל בידינו שמשיח בן יוסף יבוא תחלה ללחום מלחמת גוג ומגוג, ואח״כ יבוא בן דוד ובימיו ישכון יהודה וישראל לבטח כנ״ל ולא תהיינה עוד מלחמות בעולם, ובזה נבאר הכתובים שאמר יעקב:
יהודה אתה יודוך אחיך – שע״י ההוד וההדר אהבו אותו אחיו כמ״ש (בראשית ל״ז:כ״ה) ויאמר יהודה מה בצע וגו׳ וישמעו אחיו, אבל יוסף שלא היה לו רק ההדר ולא ההוד, נתעורר עליו קנאת ושנאת האחים:
ידך בערף איביך – שע״י ההוד וההדר לא יעיזו האויבים להתיצב בפניו ויהפכו אליו ערף לנוס מפניו:
ישתחוו לך בני אביך – נתקיים בימי דוד ושלמה, (בד״ה יא) ויקבצו כל ישראל אל דוד חברונה לאמר וגו׳, ובשלמה כתיב (שם כט כג) וישמעו אליו כל ישראל. גור אריה יהודה שאף בהיותו נער היה בו הכח הזה׳. מטרף את בני עלית והוא כמו שהיה כתוב (עלית בני, מטרף). כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו שיהיה עליו ההוד וההדר שאף כשישכון במנוחה לא יעיזו להקימו, שעל האריה נתן ענין הזה לירא ממנו ענין יראת הכבוד לא כענין היראה מפני שור נגח, ויתאר ענין מלכותו לא יסור שבט מיהודה רק שבידו מקל נועם לרעות את עמו. ומחוקק להבין ענין המשפט כמ״ש בשלמה (מלכים א ג ט) ונתתה לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע, ששם מחוקק יורה על התחקות בין טוב לרע. מבין רגליו אף בימי שפלותו, והם הנשיאים שבא״י אחר החרבן וראשי גליות שבבל. עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים כמ״ש (ישעיהו י״א:י׳) אליו גוים ידרושו מצד חכמתו ומדותיו הטובים, ויתאר חכמתו ומעשיו:
אסרי לגפן עירה – גפן הוא סימן ודגל החכמה מפני שממנו יצא היין שמחכים, כמ״ש חז״ל חמרא וריחני פקחין ורק השותה הרבה יאבד חכמתו (ולכן נקרא בלשון ארמי חמרא על שם החמור שוטה שבבעלי החיים) והחמור הוא דגל הסכלות ועיר הוא החמור הקטן שאין בו דעת כלל, וימליץ על מלך המשיח שאף הדבר שיעשה שלא יתראה בו שום חכמה, יהיה קשור עם הגפן המורה על החכמה, ולשרקה ענף הגפן שבו הענבים. בני אתונו החמור הגדול מהעיר שיש בו קצת דעת יהיה קשור עם ענפי הגפן שהם קרובים יותר אל החכמה, מעץ הגפן בעצמו, והמליצה, הדבר שיעשה שיתראה בו קצת חכמה יהיה חכמה עמוקה. כבס ביין לבושו לבוש הוא בגד העליון וכסות בגד התחתון ויאמר שהלבוש ר״ל מדותיו הנגלות יהיה כאלו נתכבס ביין הוא החכמה עצמה, ובדם ענבים הוא יין האדום ויורה על החכמה ביותר. סותה כסות התחתון יהיה כאלו נתכבס ביין האדום ביותר ור״ל מדותיו הנסתרות תהיה בהם חכמה יתרה, מהנגלות, ולכן אליו גוים ידרושו, ומשה הוסיף בברכת יהודה:
ויאמר שמע ה׳ קול יהודה כתרגומו שישמע תפלתו למלחמה שיצליח אחרי התפלה. ואל עמו תביאנו שתשיבנו תיכף לביתו ולא ישתקע במלחמות. ידיו רב לו שינהג ממשלתו בנחת בידו לא כענין הקרנים:
ועזר מצריו תהיה רק למי שיעמדו נגדו כענין החיה בעלת קרן אחת, ולא לכבוש ארצות לא לו. ועתה נבא לבאר ברכת יוסף ונקדים לבאר ברכת יעקב את יוסף, כי ברכו בג׳ ברכות: א) ברבוי הבנים, וזה מפני שאמר שאפרים ומנשה יהיו לו כראובן ושמעון שיחשבו לב׳ שבטים, ואם היה מספר שניהם כמספר שבט א׳ משאר שבטים לא היה נחשב כ״א מהם בעיני שאר השבטים בתור שבט שלם, וגם לא היה תועלת בברכתו זאת שחלקם לשני שבטים רק בשם וכבוד לבד, כי לענין חלוקת הארץ לא היה בזה שום נ״מ אחרי שהארץ נתחלקה לפי מספר האנשים כמ״ש (במדבר כו נד) לרב תרבה וגו׳ ועי׳ בהתוהמ״צ שם שהעיקר כדעת הראב״ד שהשבט שהיו אנשיו רבים היתה נחלתו גדולה, והשבט שאנשיו מועטים גם נחלתו היתה קטנה, לכן ברכו ברבוי הבנים להורות שמה שחלקם לשנים הוא גם לענין הבנים שיתרבו כשני שבטים, ואז תהיה תועלת גם לענין חלוקת הארץ, ומה שחלקם לב׳ שבטים הוא: א) בעבור שזכה לבכורה כמ״ש (ד״ה א ה) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף. והב׳ מפני שזכה לגבורה בעלת שתי קרנים, לכן נתחלק לב׳ שבטים שהם המה שתי הקרנים, ומה שזכה לבכורה הוא מפני שהיה נחוץ שיעזבו ישראל את מלכי בית דוד וימליכו עליהם מבית יוסף כנ״ל ולולא זכה לבכורה לא היה מקום שיעזבו ישראל את מלכי ב״ד שהיה בהם מעלת ההוד וההדר, וגם היו שוים במעלה עם שבט לוי לענין קיום התורה בישראל וגם היה בהם ענין הגבורה ויתדבקו בשבט יוסף. רק בשביל מעלתו בגבורה על צד היותר שלם, לזאת נתוסף לו גם מעלת הבכורה. ב) ברכת הארץ בזכות שיוסף כלכל אביו ואחיו בשני הרעב. ג) ברכת ההדר והגבורה בזכות שהיה יחיד במצרים ושמר תורת ה׳. וכן יתפרש בן פורת יוסף. הוא ענין ההדר אשר לו. בן פורת עלי עין. הדרתו הוא יותר ממה שיש בכח העין לראות:
בנות צעדה עלי שור על החומה, להסתכל בו, ומפני שלא היה בו ההוד, ולכן. וימררהו ורבו וישטמהו בעלי חצים, נתקנאו בו עבדי פרעה והלשינו אותו לפרעה, אבל ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו שנתן טבעת פרעה על ידו, ויתכן שהמנהג היה במצרים לעדות עדי זהב על זרועי המשנה. מידי אביר יעקב מה׳ שהוא אביר יעקב:
משם רעה אבן ישראל משם זכה יוסף שממנו יהיו מלכים ומנהיגים בישראל:
מאל אביך ויעזרך – ברכת רבוי הבנים בשביל זכות אביך כמ״ש המלאך הגואל אותי וגו׳ וידגו לרוב:
ואת שדי ויברכך – ברכת הארץ כמו שמבאר ברכת שמים מעל ברכת תהום רבצת תחת. שהוא ברכת הארץ שאמר ואת שדי ויברכך:
ברכת שדים ורחם הוא ברכת רבוי הבנים שאמר מאל אביך ויעזרך ברכת אביך גברו על ברכת הורי שהברכות האלה עודפים על הברכה שברכני אבי עד תאות גבעת עולם שאי אפשר לקבל יותר. תהיין יחולו עליו. לראש יוסף בשביל שהוא יוסף שכלכל את אביו ואת אחיו כנ״ל. ולקדקד נזיר אחיו בשביל שהוא יהיה נזר האחים מושל ומנהיג עליהם לכן חלק אותו לשני שבטים וברכו ברבוי הבנים:
ויש לומר דבר חדש ועי״ז יתישבו הפסוקים בפ׳ מקץ. והוא שמתחלה חשב פרעה את יוסף לאיש אשר רוח אלהים בו ונבון וחכם לבד אבל לא לגבור, ולזה הלבישו בגדי שש שיורה על הקדושה, ולכן מנהו רק על ביתו ועל המון העם, ולא על השרים ואנשי הצבא מפני שבעלי החצים הוא חיל המורים שבימים הקדמונים היו דבריהם נשמעים בעניני המלכות היו עוינים אותו ואמרו שאין נכון שימשול מי שאין לו יד בגבורה וידוע שיש להמורים יום מיוחד להראות גבורתם והגבורה היתה אז לירות החץ באבן. ואשר חצו נקבע באבן ע״י חוזק היריה היו נותנים עדי זהב מופז בזרועותיו. ויוסף הראה גבורתו שזרק הקשת עצמו ונתישב בהאבן. וכשראה פרעה גם גבורתו מנה אותו אף על השרים ואנשי הצבא. ולזה כתיב (בראשית מא מ)אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי שהוא המון העם, רק הכסא שם כסא יורה על דרך המליצה על השרים ואנשי הצבא שהמלך נסמך עליהם:
אגדל ממך והם היו מושלים על יוסף ומקנאתם הרעו לו. ואחרי שראה פרעה גבורתו ומנהו אף על השרים ואנשי הצבא, לכן כתיב (שם שם מד) ויאמר וגו׳ אני פרעה. ר״ל שרק אני אינני תחת ממשלתך אבל חוץ ממני יהיה תחת ממשלתך:
ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו – שתמשול גם על בעלי החצים שעושים פעולתם ע״י יד ורגל, וזה שאמר כאן:
וימררהו ורבו וישטמהו בעלי חצים כנ״ל:
ותשב באיתן הוא סלע חזק כמ״ש (במדבר כד כא) איתן מושבך ושים בסלע קנך. קשתו שנתישב קשתו בסלע כנ״ל: אז ויפזו זרועי ידיו. שניתן עליו עדי הגבורה. מידי אביר יעקב מה׳ שהוא אביר יעקב. משם רועה אבן ישראל מהמקום אשר שם רועה אבן ישראל שהוא ה׳ חוזק וצור ישראל שכל השלמות שהשיגו השבטים היה רק מהשלמות שנתן ה׳ ליעקב בזכותו:
ועתה נשוב לכתובים האלה:
וליוסף אמר מברכת ה׳ ארצו שתהיה מבורכת יותר מארצות שאר השבטים. ממגד ענין מתיקת הפירות שמים מטל אף בלא מטר, כשם שהיה ריוח בעולם על ידו בשני הרעב שהיה ע״י עצירת המטר. ומתהום רבצת תחת כמ״ש (בב״מ פ״ג ע״ב) שבימי רבי לא אצטרך עלמא למטרא וכד הוי עקרי פוגלא ממשרי הוי בירא מליא מיא:
מבורכת ה׳ ארצו: בארצו ניכר שהיא אך ברכת ״ה׳ ״1 ולא ברכת ״אלהים״ שהיא בטבע הבריאה2, אלא ברכת ״ה׳ ״, באשר דשפע כזה לא נמצא אפילו במקומות המבורכים בטבע.
ומפרש:
ממגד3שמים מטל: באשר גידולי ארץ מתברכים א. בגשם ב. בטל ג. בתהום. ואמר שכל מה שגדל בארצו יהיה מוטעם א. ״ממגד שמים״ – הוא הגשם, שגשמי ארץ ישראל מתוקים, וכדאיתא בתענית (י,א) דגשמי ארץ ישראל בכלל טובים מגשמי חוץ לארץ, וכאשר כן היום עיקר שתיה הוא מי גשמים, מה שאינו כן בכל המדינות. ואמנם בחלק יוסף היה הגשם מוטעם ביותר, וזהו ״ממגד שמים״. ב. ״מטל״ – מוטעם בטלי הברכה. ג. ״ומתהום רובצת תחת״ – מוטעם ממי תהום, שרבה בחלק של יוסף, כידוע4 דבשכם הרבה עינות מים לרוב, מה שאין כן בכל ארץ ישראל. ובסנהדרין פרק חלק5 איתא דאחאב אמר כי עקר פוגלא מוצא מים, וכל זה היה ב׳הר המלך׳ שהוא בחלק יוסף6.
1. מעל הטבע.
2. כך משמעות שם ״אלהים״ בכל התורה ע״פ רבינו.
3. ״מגד״ משמעו לשון עדנים ומתק – רש״י.
4. בספר ׳אבן השהם׳ הביא מספר ׳עמק המלך׳, וזה לשונו: ועוד אספר מעיר שכם, והיא עיר מוקפת חומה, ויש בה יותר משס״ה מעיינות...
5. לא מצאנו.
6. התרגום-יונתן בשופטים (ד,ה) מתרגם ״בהר אפרים״ – ״בטור מלכא״ – הר המלך. ועיין גם בדברי רבינו בברכת יעקב ליוסף (בראשית מט,כה ד״ה ואת שדי ויברכך).
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהכל
with the precious yield of the sun, with the precious produce of the months,
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״יאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בתורה תמימהעודהכל
וממגד תבואות שמש – מגיד שארצו של יוסף פתוחה לחמה ואין לך פירות יפים ומתוקים בעולם אלא הרואים את החמה וכשם שפתוחה לחמה כך פתוחה ללבנה שנאמר וממגד גרש ירחים.
"And of the sweet things brought forth by the sun" — whereby we are taught that it was "open" to the sun. And it was, similarly "open" to the moon, viz. (Ibid. 14) "and of the sweet things (like melons) quickened by the moon."
וממגד תבו׳ שמש מגיד שארצו של יוסף פתוחה לחמה שאין לך פירות יפים וטעומים מפירות שהן פתוחין לחמה:
כשם שהן פתוחין לחמה כך הן פתוחין ללבנה שנ׳ וממג׳ גרש יר׳:
1. תרגם ״גרש״ כ״מריש״ שכן ענין גירוש הירחים, ר״ל מדי חודש בחודש, שחודש יוצא וחודש בא. (מרפא לשון)
2. ירחים ל׳ רבים.
let it make fruit and produce which the sun causes to grow; let it make fruit from the beginning of month after month;
ע(ת){ב}דה פרין מן טוב עללת שמשא ומבכ(כ){ר}ה פירי מגדנין בכל ירח וירח.
ומטוב מגדין ועללין דמבשלא ארעיה מן יבול שימשא ומן טוב בוכרי פירי אילניא דמבכרא ארעיה בכל ריש ירח וירח.
and with good fruitage and produce that the earth maketh perfect by the aid (bringing out) of the sun, and with the bounty of the firstfruits of the trees which the ground yields in the beginning of month after month,
עבדא פירין טבין מן טוב עללת שמשא ומבכרא ראשי מגדנין בכל ריש ירח וירח.
Bounteous produce will it yield from the good provision of the sun; and will ripen its first fruits at the beginning of month and month.
גרש ירחים – פירות התרדף הירחים, רצונו לומר: הפירות ההווים בכל פרק מפרקי השנה על התרדפם ובואם זה אחר זה. ודומה לעניין הזה גם כן: הרימו גרֻשֹׁתיכם מעל עמי (יחזקאל מ״ה:ט׳) – רעותיכם המתרדפות לבוא עליהם בכל ירח וירח ובכל פרק ופרק. (ספר השרשים ״גרש״)
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5, המבורג 37 נוסף כאן: ״גרש ירחים – יש פירות שהלבנה מבשלתן, ואילו הן: קשואין ודולועין״, ובדומה מופיע בפירוש מחכמי צרפת בכ״י ברלין 514.
וממגד תבואת שמש AND BY THE PRECIOUS FRUITS BROUGHT FORTH BY THE SUN – for this land lay exposed to the sun and it therefore produced sweet fruit (Sifre Devarim 353:3).
גרש ירחים [AND BY] THE PRECIOUS THINGS PUT THINGS FORTH BY THE MOON – there are some fruits which the moon brings to maturity, these are cucumbers and melons (Sifre Devarim 353:3). Another explanation of גרש ירחים: this refers to fruits which the earth puts out and produces from month to month (cf. Onkelos).
תבואת שמש – כי תבואות הזרע והכרם תלויות בשמש.
גרש – מלשון: ויגרשו מימיו (ישעיהו נ״ז:כ׳), והוא שיעשה האויר בלחותו, כי אין חמתו ככח השמש.
ואמר ירחים – בעבור שיתחדשו, והם רבים בשנה אחת.
THE FRUITS OF THE SUN. For the fruits of the seed and the vineyard are dependent upon the sun.
THE YIELD. Geresh (yield) is related to the word vayigreshu (cast up) in And its waters cast up (Is. 57:20). The moon does this1 via the moisture which is in the air,2 for its heat is unlike the power of the sun.3 Scripture reads moons4 because they renew themselves,5 and there are many of them in the year.6
1. Produces its yield.
2. The moon affects the moisture in the air. This results in "the yield of the moon."
3. Which directly influences the growth of plants. The sun's rays directly influence plant life. The moon has no rays. Ibn Ezra believed that the moon influences plant growth by its effect on the moisture in the air.
4. There is one moon. Hence Ibn Ezra's comment.
5. The moon reappears each month.
6. There is thus a new moon each month. Hence one may speaks of "moons."
וממגד תבואת שמש – שהשמש יזרח עליהם למתקם, שכל פירות הגדילים בצל אינם מוטעמות, אבל השמש מבשל הפירות וממתקם.1
וממגד גרש ירחים – גרש – נראה לי תיבה הפוכה באותיות, וגרש גבי פירות כמו שגר בהמה (שמות י״ג:י״ב), לשון שילוח, שתשלח ארצו פירות לירחים – בכל ירח וירח פירות הראויות לו: בירח אחד כונס קיצו, ובשני מוסק את זיתיו, ובשלישי לוקט תמריו, וברביעי אחר כן, כל חודש וחודש.
וממגד תבואת שמש – WITH THE PRECIOUS YIELD OF THE SUN – That the sun shall shine upon them to sweeten them, for fruit that mature in the shade are not [as] flavorful, but the sun ripens the fruit and sweetens them.
וממגד גרש ירחים – WITH THE PRECIOUS PRODUCE OF THE MONTHS – גרש – appears to me to be a word with reversed letters, and "גרש" regarding fruit is like: “offspring (שגר) of animals” (Shemot 13:12), a term of sending, that the land will send forth fruit for the months – in each and every month, the fruit that are appropriate to it: in one month he collects its summer fruits, in the second he picks its olives, in the third he gathers its dates, and in the fourth after that, [and so too] each and every month.
וממגד תבואות שמש – כלומר: ולא שישפיע הטל עד שיזיין שלא יהא השמש {מבשל}, לכך הוא אומר: וממגד תבואת שמש – שמתבשלין מן השמים.
גרש ירחים – שיש דברים שמתבשלין מן הירח, כגון דלועים ואבטיחים.
וממגד גרש ירחים – הפירות מתגרשות מן הארץ והאילנות בחדוש הירח, בירח אחד כונס קייצים, בשני מוסק זיתים, בשלישי לוקט תמרים. וכן בכל ירח וירח.1
1. שאוב מר״י בכור שור.
וממגד גרש ירחים, "and from the precious things due to the moons." The fruit of the trees emanate from the earth, and the trees start growing at the beginning of the month. On each new moon a different category of fruit tree commences the cycle of growing and subsequently ripening. Our author quotes four examples of this as an illustration.
גרש ירחים – נראה לרבינו בכור שור מלה הפוכה כמו שגר בהמה, שתשלח ארצו בכל ירח וירח פירות הראויות אז, ג״ן.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]
וממגד תבואת שמש – ידוע כי השמש מניע יסוד האש, שכן אנו מרגישין חום גדול בהתקרבו אלינו והקרירות בהתרחקו ממנו, והוא מבשל התבואה והפירות, והלבנה מניעה יסוד המים, שכן הימים והנחלים מתוספים בתוספת הלבנה וכאשר תחסר הן מתחסרים, וכח השמש והירח שמבשלין הפירות קראו הכתוב מגד, ויאמר הכתוב שתהיה ארצו של יוסף מבורכת מכח השמש הנמשל בתבואות, ולפי שתבואות הזרע והכרם תלויות בשמש אמר כן מכח הלבנה ג״כ שהיא מגרשת הפירות.
וממגד תבואת שמש, "and from the bounty of the sun's crop." It is well known that the sun is closely associated with the element fire. The closer we get to the sun or vice versa, the hotter it gets. The feeling of being cold is generally associated with the distance from the sun. The heat of the sun causes crops and fruit to ripen. The moon, by contrast, is associated with the element water. Proof is the fact that it exerts influence on the oceans (beaches) determining the tides. Absence of the moon in the sky, or gradual disappearance of it, results in the waters of the sea and some rivers receding. The power of both sun and moon to affect the ripening of crops on earth is called by Moses מגד. The verse tells us that the territory of Joseph will experience the beneficial effects on its harvests of both sun and moon. The moon is perceived as מגרשת הפירות, brings the fruit of the tree to separating. [I prefer Hirsch, who sees in the word ירחים an allusion to the number of months animals are pregnant, i.e. the fruit of the womb is produced after a certain number of "moons," Ed.]
וממגד גרש ירחים – פי׳ רש״י שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש לחדש עכ״ל. ורבי׳ יוסף בכור שור פי׳ גרש כמו שגר בהמה ומלה הפוכה היא כמו כבש כשב שמלה שלמה ופתרונו שהארץ משגרת פירותיה מחדש לחדש. ואולי דחק לפרש כן לפי שלשון גרש אינו נופל יפה על הפירות. אבל לשון שגר מצינו על פירות בתלמוד. שוכני סנה כמו שוכן סנה והיו״ד יתרה כמו המגביהי לשבת מקימי מעפר דל בכל אלה י׳ יתרה וכן הרבה.
ממגד גרש ירחים – נר׳ להרב בכור שור שהיא תיבה הפוכה. וגרש גבי פירות. כמו שגר גבי בהמה שתשלח ארצו פירות בכל ירח פירות הראויות לו.
וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים – טעם גרש מה שתגרש הארץ מבטנה, כלומר צמחים {ה}יוצאים ממנה, ויש תלויים בשמש ויש תלויים בירח, כמו שמפורסם לכל עובדי אדמה כל שכן לחכמי הטבע.
וגם תהיה מבורכת ארצו שימצאו בו מיני הפירות המשובחים שהויתם הוא פעם אחת בשנה והם התבואות ופירות האילן ומה שידמה להם והם נקראים תבואת שמש וגם תהיה מבורכת ארצו שימצאו בה הצמחים אשר יוציאו בה הצמחים אשר יוציאו פירותיהם מחדש לחדש כמו הרבה ממיני הירקות והם נקראים גרש ירחים, רוצה לומר: שתגרש הארץ ותוציא מהם פריה בכל חדש וחדש.
גרש ירחים שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש לחדש. אין לטעון איך פי׳ פה מלת ירחים מחדש לחדש ולמעלה פי׳ יריחם על הלבנה המבשלת קצת מהפירות כמו קשואים ודלועים דאיכא למימר הכא נמי בלבנה קמיירי אלא שמפני שמלת ירחים מורה על רבוי והלבנה אינה רק אחת הוצרך לפרש שרבוי ירחים הוא בעבור הלבנה שבכל חדש וחדש כאילו היו לבנות רבות:
והשלמות השני ממצב הארץ כפי יחס הגרמים השמימיים אליה כי יש לכל ארץ וארץ ולכל עיר ועיר הכנה כפי היחס שימצא בה מהעליונים. ודבר מורגש הוא שהשמש והירח יפעלו הם פעולות בהויות. וזכר שהיתה ארץ יוסף מושפעת שפע טוב מן הנמצאים כשהיו מבורכים פירות האילנות שהם מידי שנה בשנה. והירקות גם כן שהם מידי חדש בחדשו. ועל זה אמר וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים:
דבר אחר גרש ירחים. דקשה לרש״י, הוה לי׳ לומר גרש ירח לשון יחיד, מאי ירחים. ומפרש הארץ מגרשת וכו׳. כלומר, כל חדש וחודש חוזר ומוציא, לכך כתיב ירחים לשון רבים:
Another interpretation. "The monthly yield." Rashi is answering the question: It should have said גרש ירח (moon's ripening) in the singular form. Why does it say ירחים (moons')? He [therefore] explains, Which the earth sheds, etc. i.e., each month produces once again and therefore it is written moons' in the plural form.
וממגד תבואת שמש – שיש תבואה שמתבשלת מן השמי׳ והוא הטל וכמ״ש בפ׳ ארץ חטה ושערה.
וממגד גרש ירחים – הם שעורים שמתבשלות מן הלבנה בלילה וכן בעומר כתיב גרש אלא ששם שי״ן שמאלית וכאן ימנית ולפי שהיא סמוכה לשמש הוא גבורות ממותחות ולכן בא העומר ממנה וכן במנחת קנאות כתיב מנחת זכרון וגומר ואמר כאן ירחים ולמעלה שמש. שהתבואה המתבשלת בשנים עשר חדשים והוא בהקף שמש פעם אחד בהקף שנה אבל בלבנה י״ב פעמים היא מקפת בכל חודש אחת.
וממגד תבואת שמש שיתמתקו הפירות ע״י השמש. וממגד גרש ירחים הם המינים הגדלים ע״י הלבנה:
וממגד תבואות שמש: מבאר והולך ברכת ה׳ בהפלגה1. באשר נמצא בה מכל מיני גידולי ארץ, מה שאינו כן בכל מדינה, דאם יש בה שפע תבואה אינה מוצלחת למינים אחרים. אבל בארץ יוסף מבאר תחילה ״וממגד תבואות שמש״ – היינו מה שגדל פעם אחת בשנה על פי תקופות השמש, ומיקרו ״תבואה״2 משום שמתייבשים ועומדים לסחורה למדינות אחרות, והיינו ״תבואה״, וכמו שכתבתי בספר ויקרא (יט,כה)3 ולעיל (יד,כב)4.
וממגד גרש ירחים: היינו ירקות שמתחלפים בכל ירח5, והמה נאכלים מן הגינה ואינם נכנסים לקיום. ומה שמשתייר מאכילת הבעלים נשלכים לחוץ. ומשום הכי נקראים ״גרש״ – שמגרשין לחוץ.
1. בחלקו של יוסף.
2. ולאו דוקא תבואה.
3. על הפסוק ״ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו״.
4. לשון רבינו שם: דפירוש ״תבואה״ משמעו – הכנסה בעסקיו גם מלבד הנאכל בביתו.
וממגד תבואת שמש – זה אחד מן התנאים שהתנה יהושע בשעה שחלק את הארץ, שיהיו קוטמין נטיעות בכל מקום אכל לא ממקום שהוא רואה את החמה, שנאמר וממגד תבואת שמש.2(ב״ק פ״א:)
1. ר״ל יפנה למזרחו של שמש, שהשמש תחמם שם מהבוקר עד חצי היום, והשמש ממתיק את הפרי, וכן משמע הלשון וממגד לשון מעדנים, תבואת שמש.
2. ר״ל תיקן שיהיו קוטמין מן האילנות בד ליטע להרכיב ולא יקפיד בעל האילן, חוץ ממקום שהוא רואה את החמה מפני שהוא עיקר האילן שסתמה מבשלת שם את הפרי וממתיקו.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״יאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בתורה תמימההכל
with the chief things of the ancient mountains, with the precious things of the everlasting hills,
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
ומראש הררי קדם – מלמד שהררי יוסף קודמים להררי מקדש והררי מקדש קודמים להררי ארץ ישראל.
וממגד גבעות עולם – מלמד שאבות ואמהות קרוים הרים וגבעות שנאמר (שיר השירים ד׳:ו׳) אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה.
"And of the first (ripened fruits) of the mountains of "yore," and of the sweet things of the eternal (i.e., eternally fruitful) hills — whereby we are taught that the (fruits of) the mountains of Joseph are the first (to ripen) of those of Eretz Yisrael; and those of Eretz Yisrael are the first of the mountains of all the lands.
Variantly: "And of the first of the mountains of yore and of the sweet things of the eternal hills" — (the first of) the blessings of the (fore-) fathers and mothers, who are called "mountains" and "hills," viz. (Song of Songs 4:6) "I will go to Mount Moriah and to the hill of frankincense"
ומראש הר׳ קדם הררי בית המקדש קודמים להרי יוסף והררי יוסף קודמין להררי ארץ ישראל:
וממגד גב׳ עו׳ אלו האבות והאמהות שנמשלו בהרים ובגבעות שנ׳ (שה״ש ד׳:ו׳) אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה:
and with the goodness of the mountain tops, through the birthright ordained him at the beginning by the benediction of the fathers who resemble the mountains, and with the goodness of the hills whose produce faileth not, which was given him in heritage by the benedictions of the mothers of old, who resemble the hills;
עבדא פירין טבין בזכות אבהתא צדיקיא דמתילין לטריא אברהם יצחק ויעקב ובזכות ארבעתי אמהתא דמתילין לגלמתא שרה רבקה רחל לאה.
It aboundeth in fruitfulness for the righteousness' sake of Abraham, Izhak, and Jakob, the holy fathers who are like the mountains, and for the merit of Sarah, Revekah, Rahel, and Leah, the four mothers who are like the hills.
1. רס״ג תרגם ״מראש״ ו״מגד״ - אצול ופרוע. אצול משמש לשרשים וליסודות, ופרוע לענפים ופסגות, ונראה שרס״ג ביקש להשתמש בכפל המשמעות שבו ישנו מצד אחד ניגוד בין שרשים לענפיהם, ומצד שני כפל משמעות של ענפים ופסגות. מכל מקום, לפי זה ״ראש״ אינו לשון גובה אלא לשון ראשית, שכן השורש הוא ראשית העץ; ו״מגד״ אינו משמש בהוראתו שבפסוק הקודם, לשון מתיקות, וגם לא בהוראה שנתן לה באגרון (מהדורת אלוני, עמ׳ 282), לשון פרי.
גבעות עולם – גבעות העושות פירות לעולם ואינם פוסקות מעוצר גשמים.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״בישול״. בכ״י אוקספורד 165, דפוס רומא חסר: ״לבשל״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917 חסר: ״וגבעות״.
ומראש הררי קדם AND BY THE FIRST THINGS OF THE HILLS OF קדם (taken in the sense of: the hills priority) – the meaning is: and it is blessed through the earliest ripening of the fruits, because its hills are earliest (קדם, "prior") to bring their fruits to maturity.
Another explanation: this tells us that their creation (the creation of the hills in the territory of Yosef) was prior (קדם) to that of all other hills (Sifre Devarim 353:4).
גבעות עולם [AND THROUGH THE PRECIOUS THINGS OF] THE EVERLASTING HILLS – i.e., of hills which everlastingly (עולם) produce fruit, and do not cease to do so through restraint of rain.
ומראש – הטעם: וממגד ראש.
הררי קדם, גבעות עולם – כפול.
AND FOR THE TOPS. This means and for the precious things that grow on the tops of the ancient hills.1
THE EVERLASTING HILLS. Scripture repeats itself.
1. In other words, the word meged from the previous verse also applies here. Thus u-merosh harere kedem (and for the tops of the ancient mountains) is to be read as if written u-mi-meged rosh ha-rere kedem (and for the precious things that grow on the tops of the ancient mountains).
ומראש הררי קדם – הריו יהיו ראש להררים המקדימין לבשל פירותיהם, והוא יהיה ראשון לכולם, כי ארץ אפרים היו הרים, דכתיב: צופים מהר אפרים (שמואל א א׳:א׳), וכתיב: כי יש יום קראו נוצרים בהרא אפרים (ירמיהו ל״א:ה׳).
{ו}ממגד גבעות עולם – שתהא לגבעתך מיתוק מכל גבעות עולם.
א. בכ״י מינכן 52: מהר.
ומראש הררי קדם – WITH THE CHIEF THINGS OF THE ANCIENT MOUNTAINS – Its mountains will be first of the mountains which ripen their fruit early, and he will be first of all of them, because the land of Ephraim is mountainous as it is written: “scout from Mount Ephraim” (Shemuel I 1:1), and it is written: “For there shall be a day, that the watchmen on the hills of Ephraim shall cry” (Yirmeyahu 31:5).
{ו}ממגד גבעות עולם – WITH THE PRECIOUS THINGS OF THE WORLD HILLS – That your hill shall have more sweetness than all the hills of the world.
ומראש הררי קדם – לשון שבח כמו ראשית תבואתו כי הוא ראשית אונו (דברים כ״א:י״ז) ראשית שמנים ימשחו פי׳ מטוב כל ההרים שנבראו מששת ימי בראשית.
הררי קדם – ארץ אפרים בנו של יוסף ארץ הרים הייתה כדכתיב צופים מהר אפרים (שמואל א א׳:א׳).1
ורצון שכני סנה – רצון של שוכן סנה יהי כן.
נזיר אחיו – לשון זכו נזיריה משלג (איכה ד׳:ז׳) כלומר יוסף שהיה שר על כל אחיו.
1. שאוב מר״י בכור שור.
ומראש הררי קדם; "and from the top of the ancient mountains." This is an expression of praise, as for instance in Jeremiah 2,3: ראשית תבואתה, "the first fruit of its harvest, or Amos 6,6: וראשית שמנים, "with the choicest oils." Moses refers to the choicest mountains that were created during the first six days of creation.
הררי קדם, the mountains of Ephrayim; the land allocated to the tribe of Joseph's descendant Ephrayim, son of Joseph was especially mountainous. Compare Samuel I 1,1, צופים מהר אפרים, "from the district of Tzofim in the mountains of Ephrayim.
ורצון שוכני סנה, "and the good will of Him that dwells in the bush. May it enjoy the good will of Him (God) that dwells in the (burning) bush."
נזיר אחיו, (according to Rashi) 'the one who had been separated from his brothers." According to other commentators this ought to be translated as: "the prince among his brothers." Use of the expression נזיר as meaning "prince" is found in Lamentations 4,7: זכו נזירה משלג, "her princes were purer than snow." Joseph had clearly been at least a prince among his brothers.
ומראש הררי קדם – מלשון (עמוס ו) וראשית שמנים ימשחו, ואמר כן לפי שפירות ההרים טובים מפירות העמקים.
ומראש הררי קדם, "and from the tops of ancient mountains." Seeing that fruit growing in the mountains are perceived as superior to those growing in the valley, Moses blesses the fruit of the mountainous regions in the territory of Joseph. [According to the Talmud, the best fruit came from Ginosaur on the shores of Lake Kineret, certainly not a mountainous region but 200 meters below sea-level. Ed.]
ומראש הררי קדם. הריו יהיו ראשים להרים המקדימים לבשל פירות כי ארץ אפרים היתה הרים כדכתי׳ צופים מהר אפרים (שמואל א א׳:א׳).
ומראש הררי קדם – שארץ אפרים היא הרים כדכתי׳ צופים מהר אפרים ודרך הרים להקדים בשול פירותיו מכל הארץ. נזיר ר״ל ראש אחיו ואי׳ שיהיה נזיר מענין הפרשה.
ומראש הררי קדם – רוצה לומר: שכבר נתן לו מהנבחר שבהרים הקודמים ומהנבחר שבגבעות אשר מעולם והנה כלל מנשה עם אפרים בזה כי נחלתם היתה סמוכה זו לזו כמו שנזכר בספר יהושע.
ומראש הררי קדם ומבורכת מראשים בשול הפירות שההרים מקדימי׳ לבכר בשול פירותיהם. הוסיף מלת ומבורכת להודיע שמלת ומראש דבקה עם מבורכת דרישא דקרא גם פי׳ מלת מראש מראשית בשול הפירות שהם הבכורים שנקראו כן מענין ותאמר הבכירה ויהיה פי׳ הברכה הזאת שתהיה ארצי מבורכת ממתק על השמים היורד תמיד בארצו וממתק לחלוח הארץ העולה מן התהום וממחק חום השמש שארצו פתוחה לנגדו וממתק לחלוחות הלבנה שבכל חדש וחדש ושתהיה מבורכת ג״כ מצד ראשית בשול הפירות נקראים קדם מפני שראשית בשול הפירות הוא להיותה בהרי׳ שדרכם לבכר בשול פירותיה׳:
גבעות עולם גבעות העושות פירות לעולם ואינן פוסקות מעוצר גשמים. כאילו אמר וממתק הגבעות שהוא תמיד בלתי פוסק:
והשלמות השלישי הוא מטבע הארץ בעצמה כי ממנה הרים וממנה גבעות והתבא׳ בטבעיות שההרים יותר מעודנים בפירותיהם מהעמקים, ועל זה אמר ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם, רוצה לומ׳ ממבחר ההרים הקדומים:
ומבורכת מראשית בישול הפירות כו׳. הוסיף מלת מבורכת, להודיע שמלת ומראש דבקה עם מבורכת דרישא דקרא. והא דהוצרך רש״י לפרש פה שמלת ומראש דבוק עם מבורכת דרישא דקרא, יותר מקרא וממגד תבואות שמש וגו׳ דהוא נמי דבוק עם רישא דקרא. י״ל דאם לא פי׳ הכי, הוה אמינא דהאי קרא ומראש הררי קדם וגו׳ מילתא אחריתי היא, ופי׳ שיתברך בברכת האבות שנקראו הרים, ובברכת האמהות שנקראו גבעות. לכן פי׳ ומראש הררי קדם קאי ארישא דקרא, דמיירי בברכת ארצו. והוכחתו דקאי ארישא דקרא, מדכתיב בתריה וממגד ארץ ומלואה וגו׳, דמיירי בברכת ארצו, וכל המקראות דבוקים לרישא דקרא:
דבר אחר מגיד שקדמה בריאתן לשאר הרים. והמעלה והשבח בזה, שהשגחת הקב״ה על ארצו יותר מעל שאר ארצות, כיון שהיא קדומה בבריאה, השגחת הש״י נמי קדומה עליה. והא דפי׳ דבר אחר, משום דלטעם ראשון קשה, קדם דכתיב בקרא למה לי, דהא הכל נכלל במלת ומראש. לכן פי׳ דבר אחר. ולדבר אחר לחוד קשה, מאי ברכה היא זו, אע״פ שהיא שבח ומעלה כדפרישית, מ״מ לאו ברכה היא. לכן הוצרך לטעם ראשון:
גבעות העושות פירות לעולם כו׳. פי׳ מכח עצירת גשמים אינן פוסקים מלעשות פירות. וכאלו אמר וממתק הגבעות, שהוא תמיד בלתי פיסוק. דאל״כ מה ענין הגבעות לכאן:
Blessed, also, with the first-ripening fruits, etc. Rashi adds the word blessed to indicate that the phrase with the first, etc. is connected with blessed at the beginning of the verses. You might ask what prompted Rashi here to explain that the phrase with the first is connected with blessed at the beginning of the verses, more than the verse With the delight of the sun's harvest, etc. which is also connected to the beginning of the verses? The answer is that if Rashi did not explain this I might have thought that this verse, With the first of the early mountains, etc. is a separate matter, and means that he should be blessed with the blessing of the Patriarchs who are called mountains and with the blessing of the Matriarchs who are called hills. Therefore he explains that with the first of the early mountains refers to the beginning of the verses that deals with the blessing of his Land. His proof that it refers to the beginning of the verses is because it is written afterwards, And from the sweetness of earth and its fullness, etc. that deals with the blessing of his Land; [this indicates that] all the verses are connected to the beginning of the verses.
Another interpretation: This teaches that their creation preceded that of the other mountains. The importance and praise of this is that the Holy One's supervision over His Land is more than that over the other lands. Since it had precedence at Creation, the Holy One's supervision also has precedence there. Rashi gives another interpretation because according to the first interpretation you might ask why the verse writes early, being that everything is already included in the word first. Therefore he gives another interpretation. And according to the other interpretation on its own you might ask why this is a blessing. Even though it indicates the land's importance and praise, as we explained, it is nevertheless not a blessing. Therefore he needs the first interpretation.
Hills which are always productive, etc. Meaning, they never fail from producing fruit, even with a lack of rain. It is as if the verse said, With the sweetness of the hills that is constant without pause," otherwise, what is the relevance of hills to this verse?
ומראש הררי קדם – שנבראו בקדמותן של עולם והיא במרום הרים היפוך מן הגיהנם שהיא מתהום ואמר צדקתך כהררי אל ומשפטיך תהום רבה והעדן בראש כולם וז״ש ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם הן הרים שבא״י שהן נקראים גבעות וכמ״ש הליכות עולם לו שחו גבעות עולם שכולם כלולין ביוסף הצדיק.
ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם – כמ״ש לעיל ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, שנתגדלו שם תמרים והגפן:
ומראש הררי קדם: היינו עשבים לרפואה ולסגולה, שעיקר גידולם ב״הררי קדם״1. וגם אלה2 נמצאו בשבט יוסף, כדאיתא באיכה רבתי3 שרבי יהושע התפאר לפני הקיסר שאין דבר שחסר בארץ ישראל, כדכתיב (לעיל ח,ט) ״לא תחסר כל בה״, והראהו מינים שאינן נמצאים כל כך. ובאשר אינם באים לאכילה לא כתיב ״ממגד״, אלא ״מראש״ שמשמעו – מובחר שבמינים הגדלים ב״הררי קדם״.
וממגד גבעות עולם:4 יש מיני מאכלים שאינם גדלים כי אם בהרי שלג תמידי5, ונמצאים גם אלו בחלקו של יוסף.
2. על אף שעיקר גידולם אינו בארץ ישראל אלא ב״הררי קדם״, מ״מ הם נמצאו בחלקו של יוסף.
3. מצאנו בקהלת רבה (פרשה ב׳) על הפסוק ״כנסתי לי גם כסף וזהב״ (אות ב׳) ד״ה ר׳ יהושע בן לוי פתר... וז״ל: אדריאנוס שחיק טמיא שאל את רבי יהושע בן חנינא, כתוב בתורה ״ארץ אשר לא במסכנות וגו׳ ״, (האם) יכול את למייתו (להביא) לן פלפלון ופוסיאנין ומטקסא. אייתו ליה פלפלון – מן (מקום שנקרא) נצחנה, פוסיאנין – מן ציידן... ומטקסא – מן גוש חלב.
4. האם יש גבעה או הר שאינם קיימים ״עולם״? ורש״י פירש גבעות העושות פירות לעולם ואינן פוסקות מעוצר הגשמים.
5. הר חרמון היה מנחלת מנשה – דברי הימים א׳ (ה,כג).
הררי קדם – מזה נראה שכבר בימים ההם ידעו שההרים הגבוהים שבירכתיהם האדמה שמנה ביותר, הם שנוצרו תחילה ליתר ההרים שתהוו אח״כ ע״י רעש.
ומראש וגו׳ – ומראש הררי קדם – זו מברכת אבות, וממגד גבעות עולם – מברכת אמהות, שכן מצינו שהאבות קרויים הרים ואמהות גבעות, שנאמר (שה״ש ד׳) אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה1 (ספרי).
1. ודרשו שם במ״ר דרומז לאבות ואמהות, והוא הדין דמצי להביא מר״ה י״א א׳ מה שדרשו הפסוק מדלג על ההרים בזכות אבות מקפץ על הגבעות בזכות אמהות, ובירושלמי סנהדרין פ״י ה״א דרשו הפסוק כי ההרים ימושו זה זכות אבות והגבעות תמוטנה זה זכות אמהות, ולכן דריש הרים לאבות וגבעות לאמהות ולא להיפך משום דחתימת שם הר ברבים הוא בלשון זכר, בי׳, ומ׳, ובגבעות לשון נקבה – בו׳ ות׳, ועפ״י זה יתבאר כונת הגמרא בחגיגה ט״ו א׳ כל מה שברא הקב״ה בעולמו ברא כנגדו, ברא הרים – ברא גבעות, ברא ימים – ברא נהרות, ועל זה נאמר (קהלת ז׳) גם את זה לעומת זה עשה האלהים, והמפרשים נדחקו בבאור הענין, אבל הבאור פשוט, דכמו דבבעלי חיים יש זכר ונקבה כך יש כזה בדוממים, וכמש״כ רש״י בשבת נ״ז ב׳ ארזי ושוחי, ארז זכר וארז נקבה, ובפסחים נ״ו א׳ דקל זכר ודקל נקבה, ועיי״ש נ״ג א׳. והענין הוא שכל נברא בעולם יש במינו כח המשפיע וכח המקבל ומכונה כח המשפיע בשם זכר והמקבל בשם נקבה, ויתבאר מזה לשון הגמרא בבכורות נ״ה א׳ זכרותא דמיא – פרת, זכרות דדמא – כבדא, וכ״כ בעלי המחקר והטבע, ומבואר לפי״ז ברא הרים – ברא גבעות [כנגדם], ברא ימים – ברא נהרות [כנגדם] כלומר, ברא משפיע, ברא כנגדו מקבל, ודו״ק.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
with the precious things of the earth and its fullness, with the good will of him who dwelled in the bush. Let this come on the head of Joseph, on the crown of the head of him who was separate from his brothers.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
וממגד ארץ ומלואה – מלמד שארצו של יוסף מליאה ואינה חסירה כל ברכה רבי שמעון בן יוחי אומר אדם מעמיד ספינתו בחלקו של יוסף אין צריך חוץ ממנה כלום.
ורצון שוכני סנה – שעשה רצון מי שנגלה על משה בסנה.
תבואתה לראש יוסף – הוא בא בראש למצרים, והוא יבוא בראש לעתיד לבוא.
ולקדקד נזיר אחיו – למי שריחקוהו אחיו ועשאוהו נזיר.
"And of the sweet things of the earth and its fullness" — whereby we are taught that the land of Joseph is "full," and not lacking in any blessing. R. Shimon b. Yochai says: If a man anchors his boat in the portion of Joseph, he needs nothing outside of it.
"and the will of the dweller in the bush": (Israel,) who did the will of the One who was revealed in the bush."
It (the blessing) shall come upon the head of Joseph": He came first to Egypt, and he shall come first (for blessing) in time to come. "upon the head of him (Joseph) "sundered" by his brothers": He was "distanced" by his brothers.
וממגד ארץ ומ׳ מה אוצר הזה מלא ואינו חסר כלום כך ארצו שליוסף אינה חסירה כלום:
ר׳ שמעון בן אלעזר אומ׳ אדם מעמיד ספינתו בתוך ארצו של יוסף ואינה חסירה חוצה לה כלום:
ורצון שכני סנה שעשה רצון מי שנגלה על משה בסנה:
תבו׳ לראש יוסף הבא בראש עכשו בא בראש לעתיד לבוא:
ולקדקד נז׳ אח׳ למי שריחקו אתו אחיו ועשו אותו נזיר:
with the good of the earth and its fulness, and the favour of Him whose glory is in the heavens, and who was revealed to Moshe at the Bush: let all these come upon the head of Joseph, and upon the man who was separated from his brethren.
עבדה פירין טבין בזכות ארעא ומלאיה ודעבד רעותה מן דאשרי איקר שכינתיה בסנייה ייתין כל אליין ברכייתהא ויתעבדן כליל דרבו על רישא דיוסף ולגו קודקדה דגבראב דה(א){ו}א מלך ושליט בארעא דמצרים וזהיר באיקרהון דאחוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אליין ברכייתה״) גם נוסח חילופי: ״ברכתה האליין״.
and with the goodness of the excellent fruits of the earth and its fulness, and the favor towards him of Eloah who revealed Himself to Mosheh at the bush in the glory of His Shekinah: let all these blessings be combined, and be made a diadem of grandeur for the head of Joseph, and for the brow of the man who was chief and ruler in the land of Mizraim, and was the glory and honor of his brethren.
עבדא פירין טבין בזכות ארעהא ומליתא ועבד רעותא דמן דאשרי יקר שכינתיה בסניא יתין כל ברכתיא האלין ויתעבדון כליליא על רישא דיוסף ולקודקודא דגברא דהוה שליט בארעא דמצרים והוה זהיר ביקריהון דאחוי.
It bringeth forth richly from the excellence of the earth and its fulness, and by the good will of Him who caused the glory of His Shekinah to dwell in the bush. Let all these blessings come and be a crown upon the head of Joseph, and upon the brow of the man who ruled in the land of Mizraim, and was the brightness of his brothers' glory.
ורצון שכני סנה – the last two words are the equivalent of שוכן סנה (the י being the suffix that that sometimes appears in participles, for the most part in poetry). The-meaning is: And may his land further be blessed through the favor (רצון) and satisfaction of the Holy One, blessed be He, who first revealed himself to me in the thorn-bush (סנה).
רצון – means satisfaction and appeasement, and similar is the meaning wherever רצון occurs in scripture.
תבואתה LET IT COME – i.e. let this blessing come לראש יוסף ON YOSEF'S HEAD.
נזיר אחיו – means THE ONE WHO WAS SEPARATED FROM HIS BRETHREN through his being sold.
א. בדפוס נפולי נוסף כאן: וממגד ארץ – כפול. הדברים חסרים בכ״י פריס 176, 177 ועוד עדי נוסח.
AND FOR THE PRECIOUS THINGS OF THE EARTH. Scripture repeats itself. The earth refers to flat land.1
AND THE FULNESS THEREOF. From what it is full of.2
AND THE GOOD WILL OF HIM THAT DWELT IN THE BUSH. The reference is to heaven.3
LET THE BLESSING COME. Tavotah (let the blessing come)4 refers to this blessing.5 Two signs,6 the tav and the heh, are joined together.7 Compare, ezratah (help) (Ps. 44:27);8yeshu'atah (salvation) (Ps. 3:3);9ba-tzaratah (in…distress) (Ps. 120:1).10 Moses compared the tribe of Joseph to a bullock because he earlier spoke of produce.11 Moses referred to Joseph as His firstling bullock (v. 17) because a first-born bullock has great strength as it is the first of its father's might.
1. For the earth is in contrast to the mountains and hills mentioned in the previous verse.
2. Not only the produce of the land but of all things that the earth is full of, i.e., gold, silver, etc. (Krinsky).
3. Ibn Ezra interprets the word seneh (bush) as meaning heaven. However, he rejects this interpretation in Ex. 3:2 (Vol. 2, pp. 52,53).
4. Tavotah is the elongated or poetic form of the word tavo.
5. The blessing mentioned in verses 13-16.
6. Two letters which are signs of the feminine.
7. The elongated form of tavo should have read tavo'ah or tavo'at. Tavotah is a combination of the two.
8. Ezratah is a combination of the two feminine forms ezrat and ezrah.
9. Yeshu'atah (salvation) is a combination of the two feminine forms yeshu'ah and yeshu'at.
10. Tzaratah is a combination of tzarah and tzarat.
11. Bulls are used in plowing and for pulling carts loaded with produce.
וממגד ארץ ומלואה – ממיטב הארץ, מילואה ותבוא{ת}ה.
ורצון שוכני סנה – ורצונו של מקום ששיכן שכינתו בסנה. ויו״ד של שוכני יתירה, כמו: היושבי בשמים (תהלים קכ״ג:א׳).
ואיכא לפרש לפי פשוטו: ורצון שכני סנה – שתהיו לרצון לשכון בין סנאים של ארץ יוסף, מארזים של ארץ אחרים.
תבוא{ת}ה – כל הברכה הזאת, לראש יוסף.
נזיר אחיו – מופרש מאחיו, כמו: וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקרא כ״ב:ב׳), לפי שהיה יוסף מופרש מאחיו וירד למצרים.
ואפשר לפרש: ורצוןאשוכני סנה – רצונו של הקב״ה ששכן בסנה, בזרעו של יוסף, בחרב מזרעו מלך – יהושע שהוא מזרעו של אפרים. וגם תשכון השכינה בחלקו של יוסף בשילה, שהיה שם אוהל מועד הרבה שנים, והוא בחלקו של יוסף, דכתיב: ויטש משכן שילוג(תהלים ע״ח:ס׳), וימאס באהל יוסף (תהלים ע״ח:ס״ז), ורוב מלכי ישראל היו מאפרים.
א. בכ״י מינכן 52: לרצון.
ב. בכ״י מינכן 52: בחד.
ג. בכ״י מינכן 52: שילה.
וממגד ארץ ומלואה – WITH THE PRECIOUS THINGS OF THE EARTH AND ITS FULLNESS – From the best of the land, its fullness, and its produce.
ורצון שוכני סנה – AND THE GOOD WILL OF HE WHO DWELLED IN THE BUSH – And the good will of the Omnipresent who had His presence dwell in the bush. And the “yud” [at the end] of “the one who dwelled (שוכני)” is extra, as in: “Who dwells (היושבי) in the heavens” (Tehillim 123:1).
And it is possible to interpret it according to its plain meaning: ורצון שכני סנה – AND THE GOOD WILL OF HE WHO DWELLS IN THE BUSH – that it shall be more pleasing for you to dwell among the bushes of the land of Yosef, than among the cedars of other lands.
תבוא{ת}ה – LET THIS COME – This whole blessing, ON THE HEAD OF YOSEF.
נזיר אחיו – SEPARATE FROM HIS BROTHERS – Separate from his brothers, as in: “to separate themselves from the holy things of the Children of Israel” (Vayikra 22:2), since Yosef had been separated from his brothers and went down to Egypt.
And it is possible to interpret: ורצון שוכני סנה – AND THE GOOD WILL OF HE WHO DWELLED IN THE BUSH – The favor of the Blessed Holy One who dwelled in the bush shall be upon the descendants of Yosef: He chose from his descendants a king – Yehoshua who is from the descendants of Ephraim. And also the divine presence will dwell in the portion of Yosef in Shiloh, where the Tent of Meeting was for many years, and it is in the portion of Yosef, as it is written: “And He abandoned the tabernacle of Shiloh” (Tehillim 78:60), “and He despised the tent of Yosef” (Tehillim 78:67). And the majority of the kings of Israel were from Ephraim.
וממגד ארץ ומלואה – כלומר: אף עשב השדה לבהמה. מגד – לשון שבעת עשבים.
ורצון שכני סנה – שיהא רצון הקב״ה וברכת{ו} מצויין בכל זאת.
שכני סנה – ששיכן שכינתו תחילה בסנה.
תבואתה – הברכה לראש יוסף.
ולקדקד – מילה כפולה.
נזיר אחיו – פתרונו: נגיד אחיו.
ורצון שכני סנה – פי׳ שתהא ארצו מבורכת במים שהם רצון וחפץ, השוכנים בארץ מגדלת סנאים קוצים וברקנים, מכח שהארץ ההוא יבשה וקשה.
וממגד ארץ ומלואה – ממגד ארץ המישור ומאשר היא מלאה, כי הזכיר ההרים והגבעות ויזכיר הבקעה וארץ המישור, כדברי ר׳ אברהם.
ועל דעתי: מגד ארץ ומלואה – ברכות שדים ורחם,1 כי כל האדם וכל הרמש אשר הוא חי יקרא מלואה, וכן: ירעם הים ומלואו (תהלים צ״ו:י״א), כי אם מלאתיך אדם כילק (ירמיהו נ״א:י״ד). והנה זה כטעם: ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך (דברים כ״ח:ד׳).
ורצון שוכני סנה – נמשך למעלה, ומרצון שוכני סנה, ויקרא השם הנכבד: שוכני סנה, כי שם נראה אליו בתחלה ושכן ימים רבים על הר סיני שהוא מקום סנה, ומסיני בא ושכן בישראל. וטעם הכתוב: שתהיה ארצו מבורכת מרצון השם, כטעם: רצית י״י ארצך (תהלים פ״ה:ב׳), וארצה בו ואכבדה (חגי א׳:ח׳).
וטעם תבואתה – הברכה הזאת תבא לראש יוסף ולקדקוד נזיר אחיו, כדברי יעקב: תהיינה לראש יוסף ולקדקוד נזיר אחיו (בראשית מ״ט:כ״ו). או טעמו: ורצון שוכני סנה תבא לראש יוסף. ואל תתמה על החפץ2 שיכנה אותו בלשון נקבה, כי כן בלשון ארמית: ורעות מלכא (עזרא ה׳:י״ז), ולשון חכמים: חפצת נפשו.
ועל דרך האמת: יאמר שהרצון ששכן בסנה תבוא היא לראש יוסף, שבה ירים ראש. והזכיר סמוך במקום מוכרת. וכמוהו רבים. או יסמוך אל השם הנכבד הנזכר, ורצון י״י השוכן בסנה תבא לראש יוסף וזאת ברכת יעקב: מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך (בראשית מ״ט:כ״ה).
AND FOR THE PRECIOUS THINGS OF THE EARTH 'U'MLO'OH' (AND THE FULNESS THEREOF). This means: "for the precious things of the land of the plains and of which it is full,"1 for he mentioned the mountains and the hills previously2 and now he speaks of the valley3 and the plains, according to the words of Rabbi Abraham ibn Ezra. In my opinion, the precious things of the earth and the fulness thereof is identical with the blessings of the breasts, and of the womb,4 for all humans and all creeping things that are alive are called "the fulness of the earth." Similarly, let the sea roar, and the fulness thereof;5Surely I will fill thee with men, as with the locust.6 This blessing is thus like Blessed shall be the fruit of thy body, and the fruit of thy land, and the fruit of thy cattle.7
URTZON' (AND THE WILL OF) HIM THAT DWELT IN THE BUSH. This is connected with above [i.e., with the word umimeged at the beginning of this verse, where the prefix mem means "from." Here, too, the word urtzon is equivalent to] u'mirtzon — "and from the Will of Him that dwelt in the bush." Now the Glorious Name8 is called "Him that dwelt in the bush" because it was there that He first appeared to Moses,9 and He dwelt many days on Mount Sinai which is a place of bushes10 and from Sinai He came and dwelt in Israel. And the sense of the verse is that Joseph's land be blessed from the Will of G-d, similar in meaning to these expressions: 'ratzitha' (Thou hast been favorable) unto Thy land;11'v'ertzeh' (and I will take pleasure) in it, and I will be glorified.12
TAVOTHAH' (SHE SHALL COME) UPON THE HEAD OF JOSEPH. The meaning of tavothah [in the feminine form] is that this brachah ["blessing" — a feminine noun] shall come upon the head of Joseph, and upon the crown of the head of him that is prince among the brethren. Or the meaning thereof may be: "Let the Will of Him that dwelt in the bush come upon the head of Joseph" [the feminine tavothah referring to the masculine ratzon]. Now, do not wonder that [the masculine ratzon] "will" is described with the feminine [tavothah — she shall come], for it ["will"], in the Aramaic language is indeed so [feminine, as it is said] 'ure'uth' (and the pleasure of) the king.13 And in the language of the Sages14 we find the expression "cheftzath (the desire) of his soul" [again a feminine usage].
And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], the verse states that the Will15 — that is, the Divine manifestation that dwelt in the bush — shall come upon the head of Joseph, for with Her he will raise up the head. It mentions the Will in the construct form [saying urtzon — "and the Will of"] in place of the independent form of the noun [i.e., v'ratzon — "and the Will"]. There are many such cases [in Scripture]. Or it may be that the word urtzon is in construct with the aforementioned Glorious Name [Blessed of 'the Eternal' is his land].16 Thus this verse means: "and the Will of the Eternal that dwelt in the bush shall come upon the head of Joseph." This is like the blessing of Jacob who said From the G-d of thy father, Who shall help thee, and the Almighty, Who shall bless thee.17
1. Ibn Ezra thus explains the word u'mlo'oh (and the fulness thereof) as meaning u'mimlo'oh (and "of" the fulness thereof, or "and of which it is full").
2. (15).
3. I have found no reference in the verses concerning the valley. In the commentary of Ibn Ezra, whose opinion Ramban is now quoting, "the valley" is not mentioned either.
4. Genesis 49:25.
5. Psalms 96:11.
6. Jeremiah 51:14.
7. Above, 28:4.
8. Ibid., (58).
9. Exodus 3:2.
10. See Ramban ibid., (5) (Vol. II, p. 27).
11. Psalms 85:2.
12. Haggai 1:8.
13. Ezra 5:17. Re'uth or re'utha, the Aramaic term for the Hebrew cheifetz (will), is feminine. See Jastrow, re'utha.
14. I have not found this quote in Talmudic literature, but it appears in the writings of the early Rabbinic period. See "Sefer Hachinuch" (my edition, p. 508, line 5): "kol 'cheftzath' nafsho — all 'the desire of his soul."
15. Thus the word urtzon which thus far has been understood as being in the construct form ("and the Will of") is now interpreted as an independent noun: "and the Will," and is in apposition with the phrase Him that dwelt in the bush. Ramban will later comment that it is common in the Scriptures to use the construct form of a noun where the independent form is meant.
16. (13). — Abusaula.
17. Genesis 49:25.
וממגד ארץ – אחר שהזכיר פירות ההרים הזכיר פירות ארץ המישור, ובמלת ומלואה נכלל הכסף והזהב וכל המחצבים ושאר כל קניני הארץ שהכל בה, ומתברך מרצון הקב״ה ששכן בסנה.
ובמדרש מברכת ה׳ ארצו, למה נתברך יוסף בברכת הארץ יותר מכל השבטים, אלא אדם הראשון ששמע לקול אשתו נתקללה האדמה בעבורו שנאמר (בראשית ג) כי שמעת לקול אשתך וגו׳, יוסף שלא שמע לאשת אדוניו נתברכה האדמה בעבורו, הה״ד מברכת ה׳ ארצו.
תבואתה לראש יוסף – הברכה הזאת, והמלה זרה והיא מורכבת מן באתה ומן תבא, ורמז לו משה בכאן כשם שבאת בגלות מצרים קודם אחיך כן תבא לגאולה קודם להם, והם מ״ה שנים שעתידים הנדחים שיהיו נגאלין קודם הנפוצים, ובין גאולה לגאולה מ״ה שנים.
וממגד ארץ, "and from the bounty of the earth." Having first mentioned the fruit growing in the mountains, Moses now mentions the fruit growing in the plains. By adding the word ומלואה, "and its fullness," he refers to other benefits to be derived from that earth such as silver and gold and other ores to be mined there. The whole land is blessed by the Lord Who resides in the סנה, the burning bush, the site of Moses' first encounter with Hashem.
A Midrashic approach, [based on Torah Shleimah Bereshit 3,17 note #124] The Midrash asks why the land of the tribe of Joseph was blessed more than that of any other tribe? The answer given relates to the cursing of the earth as a result of Adam's sin in Gan Eden. The soil which Adam subsequently had to work in the sweat of his brow was cursed because he had listened to the urging of his wife to also eat from the fruit of the tree of knowledge. Joseph, on the other hand, had withstood the urgings of the wife of his master Potiphar to enjoy the "fruit" she had to offer. Therefore, his descendants, in commemoration of the merit accumulated by their ancestor, do not have to work the soil so hard to make it give up its produce as have the other tribes whose founding fathers do not have this merit going for them.
תבואתה לראש יוסף, "may it come to rest (the blessing) on the head of Joseph." The word תבואתה is a strange word; it is composed of the two words באתה and תבא. Moses is trying to hint here that just as Joseph went into exile into Egypt long before the remainder of his brothers, so when the redemption will come he, (his tribe) will also enjoy that experience before the other tribes will. These are the 45 years discrepancy mentioned between the 1290 years and the 1335 years which Daniel speaks of in Daniel 12,11-12. There is a time lapse between the ingathering of the exiles referred to as נדחים, "outcasts," and those referred to as נפוצים, "scattered." (compare Deut. 30,2-3).
וממגד ארץ ומלואה – פי׳ וממגד ארץ המישו׳ ומאשר היא מלאה כי הזכיר ההרים והגבעו׳ ומזכיר גם הבקעה וארץ המישור. והרמב״ן פי׳ וממגד ארץ ומלואה ברכת שדים ורחם כי כל האדם וכל הרמש אשר הוא חי נקרא מלואה וכן ירעם הים ומלואו:
ורצון שוכני סנה – כי שם נראה אליו תחלה ושכן ימים רבים על הר סיני שהוא מקום הסנה ומסיני בא ושכן בישראל:
תבואתה – הברכה הזאת:
לראש יוסף – פי׳ מרצון השם ית׳ תבא לראש יוסף ברכה זאת. אי נמי רצון שוכני סנה תבא לראש יוסף וקורא בלשון נקבה כי כן בלשון ארמית ורעות מלכא. ויש אומר לפי הפשט ורצון שוכני סנה תבואתה לראש יוסף לא מיבעי׳ שתתברך ארצו במקומות הטובים אלא אפי׳ במקום שהסנה שוכן ימצאו רצון שיהי׳ מתברך:
וממגד ארץ ומלואה, "from the bounty of the land and its fullness;" this refers to the produce grown in the coastal plains, seeing that the produce growing on mountains and on hills has already been mentioned.
Nachmanides explains the words as referring to blessings of the breast and womb respectively, corresponding to Yaakov's blessing in Genesis He claims that every living creature is called מלואה inasmuch as they help fill the earth. He quotes as proof Chronicles I 16,32 ירעם הים ומלואו, "let the sea and all that is in it thunder."
ורצון שוכני סנה, "and by the favour of Him Who rested on the thorn bush." This was when the Shechinah had his first encounter with Moses. This was also where he had spent many days (either receiving the Torah, or pleading for forgiveness for his people.) The thorn bush was at the bottom of Mount Sinai, or Mount Chorev as it is known also. Eventually, after the building of the Tabernacle, the Shechinah came to rest above the Holy Ark in that Tabernacle, i.e. over the encampment of the whole Jewish people.
תבואתה, "may it be present, etc.;" a reference to this blessing.
לראש יוסף, "upon Joseph's head." Moses expresses the wish that Hashem bestow this blessing on the tribe of Joseph. Alternately, the meaning is that "the goodwill of the One Whose residence is above the thorn bush should bestow His blessing on the tribe of Joseph." The reason that Moses would be referring to God in the feminine mode (apparently, by saying תבוא instead of יבוא, is that this is the standard mode employed in Aramaic when referring to attributes of Hashem. [Compare Targum on Kohelet 5,7 where God is described in the feminine mode as רעותא ד'.]
Some commentators say that when viewed from the perspective of the plain meaning of the text, the פשט, Moses means to say that although there is no need to express a special blessing for the parts of the land of Israel which is naturally bountiful, Moses wanted to bestow a similar blessing on the parts which normally do not yield nature's bounty. The thorn bush represents such normally barren areas in any country.
ורצון שוכני סנה – בעבור שייחס כל הטובות האלה לשמים ולתהום ולשמש ולירח, גם להרים ולגבעות ולארץ, אולי יחשב כי אין השם הפועל הראשון להם, לכן אמר ורצון שוכני סנה, כלומר וברצון, רצוני אך זה כולו ברצון השם ית׳.
וכינה לשם בשוכני סנה – כי הוא ית׳ נראה למשה בו תחלה, ולכן הוא חביב אצלו. ויתכן שרצון השם הוא ברכה בעצמה, כלומר שיהיו לו כל הטובות הגשמיות וגם רצון השם שהוא העיקר, רצוני שיהיה רצוי לשם.
תבאתה – הברכה.
נזיר אחיו – כי נבדל מאחיו זמן גדול מעת שנמכר.
וממגד ארץ ומלואה ורצון שוכני סנה וגו׳ – מפני שהיו תוצאות גבול מנשה ואפרים הים כמו שנזכר בספר יהושע הנה נתנבא להם משה ממגד ארץ בכללה ומטוב מלואה והם הסחורות הבאות שם דרך הים הנושאות שם מרחוק כל הדברים החשובים הן מפירות הארץ הן מזולתם וזה רצון השוכן בסנה שהוא גדול בארץ, וזה כי למעוט תבואתיו יחשוק שיוכן לו בקלות לבא בגבולו מרחוק כל הדברים ההכרחיים לו ובזה האופן תמצא עירות גדולות מאד אין להם בעצמם פירות ותבואות אך יסמכו על הסחורות הבאות להם מן הנהר שהוא אצלם או מן הים אשר יובילו אליהם דרך שם בקלות.
תבואתה לראש יוסף – רוצה לומר: תבא הברכה לראש יוסף ולקדקד מי שהיה הפרוש שבאחיו והוא יוסף והוא מבואר מענין אשת אדוניו כשבקשה ממנו לשכב אצלה להיות עמה ושם נפשו בכפו לברוח מעשות זה המעשה המגונה ולא עשה כן יהודה בדבר תמר כל שכן שהיה יותר רחוק מזה מה שעשה ראובן בדבר פלגש אביו.
ורצון שוכני סנה ותהא ארצו מבורכת רצונו ונחת רוחו של הב״ה הנגלה אלי תחלה בסנה. אמר ותהא ארצו מבורכת שזהו המכוון מזה המאמ׳ ואח״כ פי׳ המלות ואמר רצונו ונחת רוחו של הקב״ה שפירושו שיהא בארצו רצונו ונחת רוחו של הב״ה שזו הי׳ ברכה גדולה והיינו שתהא מבורכת אח״כ נתן טעם על אמרו ורצון שוכני סנה במקום ורצון האל ואמר הנגלה אלי תחלה בסנה:
תבאתה ברכה זו לראש יוסף. כי תבאתה כמו תבא והיא מורכבת מעבר ומעתיד או שבאה בשני סימני׳ כמו ישועת על דעת החכם רבי אברהם בן עזרא:
והשלמות הרביעי הוא בעסק הארץ וסחורותיה ועבודה כי זאת היא תפארתה וכמו ששבח הנביא לצור אשר סוחריה (ישעיהו כ״ח ח׳) שרים כנעניה נכבדי ארץ, והנה היו תוצאות מנשה ואפרים הים כמו שנזכר בספר יהושע ומשם היו באים הסחורות ומלוי הטובות והסחורות, ועל זה אמר וממגד ארץ ומלואה, שהמלוי הוא רבוי הטובות והסחורות עם היות שהרמב״ן כתב שהמלוי הוא במקנה, ומגד הוא לשון מתנה כמו (דברי הימים ב ל״ב) ומגדנות לחזקיהו, או יהי לשון מתיקות כדברי המפרשים, הנה אם כן זכר בזה שכל השלמיות האפשריות להיות בארץ כבר היו בארץ יוסף, רוצה לומר מברכת אביו שברכו בהם ולא נשאר במה יברכהו משה כי אם אמרו ורצון שוכני סנה, תבאתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו, ר״ל שרצון השם יתברך ששכן כבודו בסנה אותו. רצון שהיא ברכה עליונ׳ תבואתה לראש יוסף ולקדקד האיש אשר היה נפרד מאחיו שנים רבות, או יהיה פירוש נזיר אחיו, המעוטר מכל אחיו בשלמיות כולן, או יהיה פירושו היותר נזיר ופרוש מהתאוות הגשמיות שהיה בכל אחיו כמו שיראה מענין אשת אדוניו ויחס זה אל הרצון על דרך (תהלים פ״ה) רצית ה׳ ארצך, והרב המורה פי׳ בפרק כ״ה חלק א׳ ורצון שוכני סנה על התמדת השכינה וכפי דעתו יהיה זה ענין המאמר שהרצון האלהי שהיה בסנה והוא שאמר (פרשת שמות) והסנה איננו אוכל, אותו הרצון יבא על ארץ יוסף שתתמיד בטובתה ולא להפסד וכליון וכאלו אמר במה אברך יוסף אם בשפע הארץ מכל המינים כבר מבורכת מברכת אביך, לא ישאר לי לברך כי אם שאותו הטוב והשפע יתמיד ולא יבא לידי הפסד וכליון, ומלת תבואתה מורכבת יאמר כנגד הרצון הנזכר תבואתה על ראש יוסף וגו׳ או יחזור לברכה כדברי המפרשים.
ורצון שכני סנה – וגם רצון האל שנגלה בסנה, אשר בו הורה ענין ״עמו אנכי בצרה״ (תהלים צ״א:ט״ו), כל אלה תבואתה לראש יוסף – מלבד ברכותיו עם הצבור, תבואנה על ראשו מאת אלהי מרום, שהוא יברך בלתי אמצעי.
ולקדקד נזיר אחיו – כי אמנם ראוי הוא לזה, כי אמנם היה בעל נזר וכתר מלכות בקרב אחיו, והתנהג עם כולם בחסידות.
ורצון שכני סנה, may it enjoy the goodwill of the Lord Who first manifested Himself to me at the burning bush. It was on that occasion that God had first indicated that He was going to redeem the Israelites forthwith, in response to the groaning of the Jewish people as reported immediately before the Torah reports Moses’ encounter with God. (Exodus 2,23-24) In Psalms 91,15, Moses, the author of that psalm, refers to God responding to the outcry of the oppressed. תבאתה לראש יוסף, apart from the blessings the tribe of Joseph shares with all the other tribes, Moses prays that God will relate to this tribe without employing His usual intermediaries (such as angels).
ולקדקוד נזיר אחיו, seeing that he was the most self-controlled of all his brothers,a (alternative translation, the crowned head in Egypt) and he conducted himself with unparalleled piety toward his brothers, Moses feels that Joseph’s descendants deserve the distinction he prays for.
הנגלה אלי תחלה בסנה וכו׳. ונראה שעל דעת רש״י זכר דבר זה שנגלה אליו בסנה, שמאחר שנגלה לו בסנה על שם ״עמו אנכי בצרה״ (תהלים צא, טו), אין לך רצון יותר מזה. והיו״ד ב״שוכני״ יתור, כאילו כתיב ׳ורצון שוכן סנה׳:
תבאתה ברכה זו לראש יוסף. כי ״תבאתה״ מלשון ״תבא״. וכתב הראב״ע שבאה התי״ו בשני סימנין, בתי״ו וה״א, כמו ״עזרתה״ (תהלים מד, כז), ״ישועתה״ (שם ג, ג). וצריך לומר לפי זה כי הוא שם דבר בלשון נקבה, ובא בשני סימנין. שאם ״תבאתה״ הוא לשון עתיד לנקבה, אין צריך תי״ו ולא ה״א בסוף. ואפשר כי הוא שם דבר לנקבה, וה״א נוספת, וכן ״עזרתה״ עזרה ליחידה, והה״א נוספת:
וּלְקָדְקֹד: קו״ף ראשונה בקמץ לבד.א[וּלְקָדְקֹד].
א. ראה הערת נורצי לבר׳ כז יט (׳וְאָכְלָה׳) ואת הערתי שם, וכן תה׳ קיח יד (׳עזי׳).
ברכה זו לראש יוסף. רצ״ל במה שהוסיף מלת ברכה, דבלאו הכי לא היה נשמע מה תבא לראש יוסף. לכך הוסיף ברכה זו:
This blessing on Yoseif's head. Rashi adds the word blessing because without it, the verse does not indicate what will be visited upon Yoseif's head. Therefore Rashi adds this blessing.
ורצון שכני סנה וגו׳ – פירוש שיתרצה בו ה׳ להטיבו גם בזמן שישראל בצער, והוא סימן שכינת סנה.
ואומרו תבואתה לראש יוסף ולקדקד וגו׳ – פירוש טעם האמור הוא כנגד שני מדות טובות שנמצאו בו, אחד שהגם שגלה וירד למצרים, וכמה סיבות הרשע הקיפוהו עמד בצדקתו, כאומרם ז״ל (רש״י שמות א ה) בפסוק ויוסף היה במצרים הוא יוסף וגו׳, והוא מה שרמז באומרו לראש יוסף. וכנגד מה ששילם לאחיו טובה תחת רעה, אמר נזיר אחיו, שהזירוהו אחיו מן אחוותם, כמו שדרשו ז״ל (רש״י בראשית לז יז) בפסוק נסעו מזה, ואף על פי כן ויכלכל יוסף וגו׳.
ורצון שכני סנה, "and the goodwill of the One who allotted me a place at the burning bush." Moses refers to the time when he found favour in God's eyes who appointed him to release the Jewish people from their painful bondage. This is the reference to his having stood in front of the burning bush.
תבאתה לראש יוסף ולקדקוד, "may these rest on the head of Joseph, etc." Moses speaks in respect of two outstanding virtues of Joseph. 1) Although he had been exiled to Egypt and had experienced many temptations and injustices he remained loyal to his father's upbringing. (Compare what Midrash Rabbah 1,7 writes on Exodus 1,5, i.e. "although Joseph was in Egypt.") Moses alluded to this when speaking of ראש יוסף. 2) The second virtue of Joseph deserving special mention is the fact that he repaid the evil his brothers had done to him by doing good for them. Tanchuma explains this on Genesis 37,17 נסעו מזה. In spite of the brothers having severed their connection with Joseph at that time, he provided for them as we know from Genesis 47,12.
וממגד ארץ ומלאה – הם הפירות שממלאין כל הארץ כמ״ש ארץ צבי מה צבי אין עורו מחזיק וכו׳.
ורצון שכני סנה – היו״ד מאותיות האמנתי״ו הנוספות כמו מושיבי המשפילי ודומיהן ופי׳ סנה קוץ. והוא במקום החורב ולכן נקראו סיני וחורב והשוכנים במקום יבש ערבה ושוחה בוודאי הם תאבים ורוצים לכל דבר כמבואר אביון שתאב לכל דבר. ופירוש הפסוק ורצון שוכני סנה שהם התאבים ורצונם לכל דבר ישיגו הכל ביוסף.
תבואתה לראש יוסף – פי׳ תבוא זאת הברכה לראש יוסף וכמ״ש פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון והן שני ברכות וכן אמר למטה נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה׳ נזיר אחיו. פרישא דאחוהי.
וממגד ארץ ומלאה – זכר למעלה ההרים והגבעות, וכאן דבר מברכת ארץ המישור והבקעה, ופירוש ומלאה מאשר היא מלאה כגון מטמוניות שבה, או יהיה ומלאה שם כללי לכל אשר על הארץ וירמוז לרבוי זרעו עד שימלאו את הארץ, דומה למה שברכו יעקב ברכות שדים ורחם:
ורצון שכני סנה – כמו ומרצון, והכונה שהברכות האלה יבואו לו משפע ומרצון הקב״ה הנגלה עלי בתחלה בסנה, ומלת שוכני כמו שוכן לי, או יהיה היו״ד נוסף כמו ההופכי הצור, ואפשר שזכר כאן מראה הסנה להורות על התמדת ההשגחה האלהית בלי הפסק על שבט יוסף, כי כמו שהיה הרצון האלהי שלא יכלה הסנה ע״י האש הבוער בו כמ״ש והסנה איננו אכל (שמות ג׳ ב׳), כן לא יבא הפסד וכליון ביוסף, וישאר בו תמיד השפע הטוב, וכן אמר לו אביו מאל אביך ויעזרך:
תבואתה – הברכה הזאת:
ארץ ומלואה – כי תוצאות גבול מנשה ואפרים הים, כמוזכר בס׳ יהושע, הנה יהיה להם ממגד ארץ בכללה ומטוב מלואה, והם הסחורות הבאות שם דרך הים הנושאות שם כל דברים החשובים הן מפירות הארץ הן מזולתם (רלב״ג). ורצון שוכני סנה. היו״ד מאותיות האמנתי״ו הנוספות כמו מושיבי המשפילי, ופי׳ סנה קוץ, והוא במקום החורב, ולכן נקרא סיני וחורב, והשוכנים במקום יבש וערבה הם תאבים לכל דבר, וטעם ורצון שוכני סנה, התאבים ורוצי׳ לכל דבר ישיגו הכל בארץ יוסף (הגר״א).
תבואתה – תוכן המלה תבוא והתי״ו סימן הנקבה הנסתרת, ור״ל כל ברכה תבא לראש יוסף, והה״א נוספת בסוף המלה כה״א ותקרב ותבואה, אשמרה דרכי, והתי״ו נוספת כתי״ו נפלאת אהבתך לי, ישועתה עזרתה, וכל כפל תוספת לכפול הענין, וכשאמר ישועתה עזרתה ר״ל רוב ישועה, רוב עזרה, נפלאתה להגדיל האהבה ולהפליאה נכפלה בו התוספת, וכן כי החבאתה, לפי שהחביאה אותם יפה יפה שלא יכירו מקומם אם חפשו אותם בגג, וכן תבואתה ר״ל תבוא ותבוא לרוב (רוו״ה) וכבר הזכרתי כל זה, והוא מוסכם עם רז״ל. ובמכדרשב״י (זהר תרומה קס״ד ב׳) איתא לסטרא אחרא יהבי תוספת את וחושבנא בגריעו כגון עשתי, ובכל אתר דאתוון אתוספן בגוונא דא איהו לגריעותא כגון האמינון אחוך דסגי האמנון. ובסטרא דקדושה גרע אות ואיהו תוספת. ע״ש. ונשנו הדברים (ויקהל רי״ד). וצריך ביאור.
ורצון שכני סנה – האל אשר שכן על ההר הנקרא על שם הסנה, והוא סיני (רמב״ן), ואין לפרש על שנגלה למשה בסנה, כי אז לא שכן האל בסנה, רק כרגע נגלה בו. טעמי התבות האלה משובשים, וצריך להגיה ורצ֖ון שכנ֣י, וכן מצאתי אח״כ בכ״י על קלף עם תרגום שנכתב קודם שנת קע״א.
וממגד ארץ ומלאה מלבד התמתקות הפירות ע״י מים שמש וירח יהיה מתיקות בפירות מה׳ שארץ ומלואה שלו, עד״ה (תהלים קד) לה׳ הארץ ומלואה. ורצון שכני סנה ואעפ״כ רצה להשכין שכינתו בסנה בעת שנגלה אל משה, וענין שנגלה בסנה הוא, שמשה חשב שאינם ראוים לגאולה: א) שארץ מצרים היא ערות הארץ ואינה ראויה שיתגלה ה׳ בה, ב) שלא היו מעשים טובים בישראל, ג) שנדבקו מעט בתועבת מצרים, ולכן הראה ה׳ לו בזה שהשכין שכינתו על הסנה, שיש בו ג״כ ג׳ דברים לרעה: א) מצד המקום, שגדל בארץ ציה. ב) שלא יגדל פרי. ג) שהוא מלא קוצים. אבל מצד אחר יש בו ג׳ דברים לשבח. א) שהוא במדבר שמסוגל להמתבודד ברוחניות, ב) שהוא טוב להאחז בו האש מהר. ג) שהקוצים יועילו לו שיזקין בארץ גזעו. כן בענין גאולת ישראל ג׳ דברים לשבח. א) שע״י שנגלה כבוד ה׳ במצרים נראה כי מלא כל הארץ כבודו שאף במקום שפל כמצרים הראה כבוד מלכותו, ב) כי אור ה׳ היא התורה אין מסוגל להנתן רק לישראל, ג) שהיה בהם כענין הקוצים שיש בסנה שמרחיק מלהדבק בו, כן לא נתדבקו במצריים והיו שונים מהם בכל עניניהם, כידוע, וכן היה מלכות זרע יוסף, א) שמעת העמיד ירבעם העגלים טמא את הארץ, ב) מעשיהם היו לא טובים, ג) שחטאו בחטאת ירבעם והבעל, והיו ג״כ ג׳ דברים לשבח. א) שארצם היה סוכך על שבט יהודה ובנימין שומרי התורה ועל המקדש, ב) שהיה בהם ע״י זכות יוסף ענין הגבורה למלחמה וכל שכניהם ייראו מפני גבורתם הנוראה. וע״י זה ישבו יהודה ובנימין בארצם, והראיה אחרי שגלו לא ארכו הימים ויגל גם יהודה מאדמתו, ג) ע״י שלא היה להם ענין ההוד לא היו באהבה עם העמים שכניהם ולא נתערבו בהם, ומפני שמשה ראה שעתידים עשרת השבטים לחטוא, ועכ״ז ברכם שתתקיים ברכתו לכן הזכיר ענין הסנה. תבואתה תחול עליו הברכות. לראש יוסף שכלכל את אביו ואת אחיו כנ״ל. ולקדקד נזיר אחיו בשביל שעתיד להיות נזר האחים ומושל עליהם ולכן יתברך:
וממגד ארץ ומלואה: בכל תבל ומלואה יש כמה מינים בזו המדינה שאינם בזו, והכל נמצא ב׳הר המלך׳1.
ורצון שוכני סנה: יש מינים שאינם נאכלים אלא למי שמרזה את גופו להיות פרוש2 מתאות העולם, ומכונים המינים הללו ״רצון שוכני סנה״ – שביקש אז הקב״ה לשכון דכא כביכול3, כך ברא מינים אלו למי שרצונו לחיות בזה האופן. גם זה נמצא בשבט יוסף.
תבואתה לראש יוסף: כל זה השפע ראוי ׳לבוא לראש יוסף׳, שהיה משפיע כל טוב במצרים.
ולקדקד נזיר אחיו: על מה מגיע לו גם ״רצון שוכני סנה״ דהיינו מינים המכחישים את הגוף4, בשביל שגם יוסף התנהג בנזירות בשעה שפירש מאחיו5. וכתיב בלשון ״קדקד״, משום שמי שהוא נזיר ופרוש מן התבל, עוסק בדביקות ומשוקע בדעת שהיא באחורי הראש6. ועיין להלן פסוק כ׳. ועיין מה שכתבתי בספר בראשית (מט,כו) בברכת יעקב את יוסף7.
1. כפי שהזכיר רבינו בפסוק י״ג בסוף ד״ה ממגד שמים מטל. ועיין גם דברי רבינו בברכת יעקב ליוסף (בראשית מט,כה ד״ה ואת שדי ויברכך).
5. כמוזכר ברש״י (בראשית מג,לד) על הפסוק ״וישתו וישכרו עמו״, רש״י: ומיום שמכרוהו לא שתו יין ולא הוא שתה יין... ואותו היום שתו.
6. רבינו לבראשית (מט,כו): וזה (הדעת) במקום המוח שהוא הקדקד, כדאיתא במנחות (לז,א) ״בין עיניך״ – זה הקדקד וכו׳, מקום שמוחו של תינוק רופס.
7. על הפסוק ״תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו״.
שכני סנה – כדברי שד״ל, הר הסנה, שנקרא סיני לזכר הסנה, וכשמשה נהג שם את צאן יתרו היה נקרא חורב (שמות ג׳:א׳).
ורצון שכני סנה – באו ישראל לשילה נאסרו הבמות וקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בכל הרואה,1 דאמר קרא ורצון שכני סנה, עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל בין השנואין.2(זבחים קי״ח:)
ורצון שכני סנה – [תניא, הרי אמרו שכינה לא שרתה אלא בחלקו של בנימין, והא כתיב (תהלים ע״ט) ויטש משכן שילה וימאס באהל יוסף], א״ר אבהו, כתיב ורצון שכני סנה, קדשים המרצים נאכלין בחלקו של יוסף.3(ירושלמי מגילה פ״א הי״ב)
1. ר״ל בכל מקום שהיה אפשר משם לראות קצת מהבית, והיינו בכל מקום שרואין משם שילה.
2. כלומר קדשי שילה נאכלין אף בגבולי שארי שבטים ששנאוהו. ומ״ש עין שלא ראתה וכו׳ – רומז לענין יוסף עם אשת פוטיפר, וע״ד דרש ורמז דריש כן מפני ששילה היתה בחלק בני יוסף וכמש״כ בתהלים ע״ט ויטש משכן שילה וגו׳ וימאס באהל יוסף, אבל עיקר הילפותא לזה מפרשה ראה בענין הבמות מפסוק השמר לך פן תעלה עלותיך בכל מקום אשר תראה ודרשינן בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה כפי שבארנו במקומו (י״ב י״ג).
3. נראה דרומז לדרשה הקודמת עין שלא רצתה ליהנות וכו׳, והא דשכינה לא שרתה אלא בחלקו של בנימין נתבאר לעיל בפסוק י״ג.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
The firstborn of his herd, majesty is his. His horns are the horns of the wild ox. With them he shall push all of the peoples, to the ends of the earth. They are the ten thousands of Ephraim. They are the thousands of Manasseh."
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י קראאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
בכור שורו הדר לו – מלמד שניתן לו הוד למשה והדר ליהושע שאילו ניתן הוד ליהושע לא היה העולם יכול לעמוד בו: וקרני ראם קרניו, שור כחו קשה אבל אין קרניו נאות ראם קרניו נאות אבל אין כחו קשה ניתן ליהושע כחו של שור וקרנו של ראם.
בהם עמים ינגח – וכי כל העמים כיבש יהושע והלא לא כבש אלא שלשים ואחד מלכים מלמד שכבש מלכים ושולטונים שהיו מסוף העולם ועד סופו.
יחדיו אפסי ארץ – וכי כל הארצות כבש יהושע והלא לא כבש אלא פרטוס זה קטן אלא כל מלכים ששעבד היו מלכים ושולטונים, רבי יהודה אומר וכי שלשים ואחד מלכים שעיבד כולם היו בארץ ישראל כדרך שעושים ברומי עכשיו שכל מלך ושלטון שלא קנה ברומי פלטוריות וחוילות אומר לא עשיתי כלום כך כל מלך ושלטון שלא קנה פלטירות וחוילות בארץ אומר לא עשיתי כלום.
והם רבבות אפרים – לפי שלא מפורש לנו עשרם של כנעניים מה היה תלמוד לומר (שופטים א׳:ז׳) ויאמר אדני בזק שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שולחני והלא דברים קל וחומר ומה אדני בזק שאינו ראוי לימנות עם מלכי כנען היו לו שבעים מלכים מלקטים תחת שולחנו הא למוד וראה מה היה עשרם של כנעניים: והם אלפי מנשה. שאין מפורש לנו כמה הרג יהושע בכנענים ת״ל (שופטים ח׳:י׳) וזבח וצלמונע בקרקר ומחניהם עמם כחמשה עשר אלף כל הנותרים מכל מחני בני קדם והנופלים מאה ועשרים אלף הרי מאה ושלשים וחמשה אלף לקיים מה שנאמר והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה.
סליק פיסקא
"The grandeur of his (Joseph's) 'ox' (Joshua, the strong, who came from Joseph) is accorded ("hadar") him": We are hereby taught that "hod" (glory) was accorded Moses, and "hadar" was accorded Joshua; the entire world could not withstand him.
"and the horns of a re'em are his horns": The strength of an ox is great, but its horns are not beautiful, whereas the horns of a re'em are beautiful, but its strength is not great. Joshua received the strength of an ox and the horns of a re'em.
"With them he shall gore peoples as one, the ends of the earth": How many peoples did Joshua conquer? How many lands did he conquer? (The meaning is) that all the Kings that he conquered ruled from one end of the world to the other.
R. Yehudah says; Now were all of the thirty-one kings that Joshua conquered in Eretz Yisrael? But just as it is with Rome now, that any king or ruler who has not acquired palaces and dependencies in Rome says "I have done nothing!" — so, every king or ruler who did not acquire palaces and dependencies in Eretz Yisrael said "I have done nothing!"
We are not told explicitly of the greatness of the Canaanites, but it may be readily inferred from the following (Judges 1:7) "And Adoni-bezek (a Canaanite king) said: 'Seventy kings, their thumbs and big toes cut off used to glean under my table.'" (Devarim, Ibid.) "And they (the descendants of Joseph) are the thousands of Ephraim, and they are the thousands of Menasheh": We are hereby taught that they were blessed with thousands and with ten thousands, viz. (Bemidbar 10:36) "the ten thousands thousands of Israel."
[End of Piska]
בכור שורו הדר לו ניתן הוד למשה והדר ליהושע שאלו ניתן הוד ליהושע לא היה העולם יכול לעמוד בו:
וקרני ראם קר׳ הרימן הזה נאה בקרניו אבל אין בו כוח:
השור כחו יפה אבל אינו נאה בקרניו ניתן ליהושע כחו של שור וזיויו של רימן:
בהם עמים ינגח וכי כל העמים כיבש יהושע והלא לא כיבש אלא שלשים ואחד מלכים אלא שכיבש מלכים שולטים מסוף העולם ועד סופו:
יחדו אפסי ארץ וכי כל הארצות כיבש יהושע והלא לא כיבש אלא פרטוס זה קטן אלא שכיבש מלכים שולטים בכל הארצות:
והם רב׳ אפרים אע״פ שלא פירש לנו יהושע עשרן שלכנענים מנ׳ אנו למידים אותם מאדני בזק שנ׳ (שופטים א׳:ז׳) ויאמ׳ אדני בזק שבעים מלכים והרי הדברים קל וחומר מה אם מי שאין דרכו להמנות עם המלכים היו שבעים מלכים מלקטים תחת שלחנו הא למוד וראה מה היה עשרן שלמלכי כנען:
והם אלפי מנשה אע״פ שלא פירש לנו יהושע מה שהיכה בכנענים מנ׳ אנו למידים אותה מזבח וצלמונע שנ׳ (שופטים ח׳:י׳) וזבח וצלמונע בקרקור [וגו׳] הרי מאה ושלשים וחמשה אלף לקיים מה שנ׳ והם רב׳ אפ׳ והם אלפי מנשה:
The greatness of his children will be his beauty, and the mighty works wrought for him from before the Omnipotent and the Most High, by whose strength he will slay nations together to the ends of the earth; and these are the myriads of the house of Ephraim, and these are the thousands of the house of Menasheh.
בכורותא ומלכותא ויקרא והדרא ליה הוויין כמה דלית אפשר למפלח בבכורי תורייה ולא למשתעבדה בקרני רימנה כדין לית אפשר לבנוי דיוסף למשתעבדה ויהוון רמין ומנטלין ועליין על כל אומייה דארעא נפקין לקרבה לקבל בעלי דבביהון ולקבל שנאיהון ומקטלין מלכין עם שולטנין אינון ריבבתהא דקטל יהושע בר נון מן אימוראי דהואב מן שבטה דבנוי דאפרים ואינון אלפיה דקטל גדעון בר יואש מן מדייניי דהוא מן שבטה דבנוי דמנשה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ריבבתה״) גם נוסח חילופי: ״ריבוותה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דהוא״) גם נוסח חילופי: ״דהווה״.
בכורותא הות חמיא לראובן ואתנטילת מיניה ואיתיהיבת ליוסף מן שירויא מן דין דהדרת איקרא ושיבהורא דידיה דהיכמא דלית אפשר לבר נש למפלוח בבוכרא דתוריה הכדין לית אפשר לבנוי דיוסף למשתעבדא ביני מלכוותא והיכמא דרימנא מנגח בקרנוי ית חיות ברא הכדין יהוון בנוי דיוסף שלטין בעממייא כחדא בכל סייפי ארעא והינון ריבוותא דקטל יהושע בר נון בגלגלא דהוא מדבית אפרים והינון אלפייא דקטל גדעון בר יואש במדינאי דהוא מדבית מנשה.
The birthright had belonged to Reuben, but was taken from him and given to Joseph at the beginning; from thence comes the splendour of his glory and praise. For as it may not be that a man should work the ground with the firstling of his herd, so are not the children of Joseph to be reduced to servitude among the kingdoms; and as the reema pusheth with his horns the beasts of the wilderness, so will the sons of Joseph predominate together among the peoples in all the ends of the earth. Myriads will be slain in Gulgela by Hoshea bar Nun who hath arisen from the house of Ephraim, and thousands of the Midyanee by Gideon bar Yoash who will be of the tribe of Menasheh.
בכורותא ומלכותא ויקרא והדרא דיוסף אנון ארום כמא דלית למפלוח בבכורי תורתא ולא למשעבדא בקרני ראימא אלא היך תורא ורימנא מנגחין בקרניהון כך הוון עמא האלין בני שבטא דיוסף נפקין לקרבא לקבל שנאוי ומקטלין מלכין עם שלטונין אנון רברבתא דקטל יהושע בן נון מן אמוראי והוא מן שבטא דבנוי דאפרים ואנון אלפיא דקטל גדעון בר יואש מן מדינאי דהוא מן שבטא דבנוי דמנשה.
The birthright, kingdom, and honour are Joseph's: for as it may not be that one should work with the firstling among cattle, nor bring the horns of the reema into servitude; but as the ox and the reema push with their horns, so this people, the sons of the tribe of Joseph, going out to battle against their enemies, will slaughter kings and princes. Myriads of the Amoraah will be slain by Jehoshua bar Nun, who is of the tribe of the Beni Ephraim; thousands of the Midyanee will be slain by Gideon bar Yoash, who is of the tribe of the Beni Menasheh.
ויהי ההדר כדמות בכור שורו, וקרניו תהיינה כקרני הראם1, עד שבהן ינגח עמים עד קצות הארץ, ופירושו שהם רבבות אפרים ואלפי מנשה.
1. רס״ג תרגם ״ראם״ - ״כרכדאן״ (كركدن), המתייחס לקרנף או ריינוסרוס (Rhinoceros), ויכולה להתייחס גם לחד-קרן המיתולוגי, וקרוב יותר שלכך הכוונה.
בכור שורו – יש בכור שהוא לשון גדולה ומלכות, שנאמר: גםא אני בכור אתנהו (תהלים פ״ט:כ״ח), וכן: בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב), מלך היוצא ממנו הוא יהושע.
שורו – כחו קשה כשור, לכבוש כמה מלכים.
הדר – נתון לו – שנאמר: ונתת מהודך עליו (במדבר כ״ז:כ׳).
וקרני ראם קרניו – בכחו של שור, ויופי קרני ראם.
אפסי ארץ – שלשים ואחד מלכים, איפשר שכולן מארץ ישראל היו? אלא אין לך כל מלך ושלטון שלא קנה פלטרין ואחזה בארץ ישראל, שחשוב לכלום,ג הוא שנאמר: נחלת צבי צבאות גוים (ירמיהו ג׳:י״ט).
והם – אותם המנוגחין, הם הרבבות שהרג יהושע שבא מאפרים.
והם אלפי מנשה – האלפים שהרג גדעון במדין, שנאמר: וזבח וצלמונע בקרקר וגו׳ (שופטים ח׳:י׳), אלפים נימנו שם.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, וכן גם ברש״י שמות ד׳:כ״ב, י״ב:ל׳, ישעיהו י״ד:ל׳. בפסוק: ״אף״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5 נוסף: ״שור – כחו קשה ואין קרניו נאות, ראם – קרניו נאות ואין כחו קשה. נתן ליהושע״.
בכור שורו THE FIRSTBORN OF HIS OX – There is a usage of the word בכור that denotes greatness and sovereignty, as it is said, "I will also make him a בכור" (Tehillim 89:28) (i.e., a man of rank), and similarly "My son, my firstborn (בכורי) is Israel" (Shemot 4:22). The text means: the king who will issue from him, and that is Yehoshua,
whose strength will be mighty as that of an ox to subdue many kings,
הדר לו HONOR TO HIM – i.e., honor is given unto him, as it is said, "And you shall give of your honor (הודך, a synonym of הדר) unto him" (Bemidbar 27:20) (Yehoshua).
וקרני ראם קרניו AND HIS HORNS ARE THE HORNS OF A RE'EM – The ox – its strength is mighty but its horns are not beautiful, a Re'em, however – its horns are beautiful but its strength is not mighty: therefore it ascribes to Yehoshua the strength of an ox and the beauty of a Re'em's horns (Sifre Devarim 353:10).
אפסי ארץ [NATIONS] OF THE ENDS OF THE EARTH – The thirty-one kings whom Yehoshua conquered – is it possible that they were all of the land of Israel? But there was no king or ruler who did not acquire for himself a palace and territory in the land of Israel because it was so estimable to all of them (Sifre Devarim 353:12), as it is said of Israel, "An inheritance, the desire of hosts of nations" (Yirmeyahu 3:19) (see Rashi on this verse).
והם רבבות אפרים AND THEY ARE THE MYRIADS OF EPHRAIM – i.e., those who are gored are the myriads whom Yehoshua, who was descended from Ephraim, slew.
והם אלפי מנשה AND THEY ARE THE THOUSANDS OF MANASSEH – they are the thousands whom Gideon, who was descended from Manasseh, slew of Midian, as it is said, "And Zebah and Zalmunna were in Karkor [and their hosts with them, about fifteen thousand men, all that were left … for there had fallen a hundred and twenty thousand men that drew sword]" (Shofetim 8:10).
בכור שורו הדר לו – פי׳ הדר הוא לוא שהוא בכור יותר משאר אחיו כי מאת ה׳ הייתה לו הסיבה כדי להעביר הבכורה מראובן ליוסף, דכתיב ואפרים בכורי הוא (ירמיהו ל״א:ח׳). (פענח רזא כ״י פרמא 3512 בשם ר׳ יוסף קראב)
א. המלים ״פי׳ הדר הוא לו״ מופיעות בכ״י אוקספורד אופ׳ 103 אך חסרות בכ״י פרמא 3512.
ב. כך בכ״י פרמא 3512. בכ״י אוקספורד אופ׳ 103 החתימה היא רק: ״קרא״.
בעבור שהזכיר התבואה דמה השבט לשור. ואמר בכור שורו הדר – כי יש לו כח רב, כי הוא ראשית און.
הדר לו – גוף גדול. והטעם: מספר רב.
וקרני ראם – בכח.
רבבות אפרים – כדברי יעקב.
MAJESTY IS HIS. His1 body is large. It means that the tribe of Joseph is large in number.
THE HORNS OF THE WILD-OX. In power.
THE TEN THOUSANDS OF EPHRAIM. As in the words of Jacob.2
1. The bullock's.
2. Who gave Joseph the blessing of many children. See Gen. 49:25.
בכור שורו הדר לו – המלך הראשון שבחר הקב״ה מזרעו של יוסףא זהו יהושע, שנבחר עתה ראשון למלך, הדר לו – דכתיב: ונתת{ה} מהודך עליו (במדבר כ״ז:כ׳).
ואיכא למימר: דלכך קורא לו בכור ליוסף, לפי שנתן {לו}ב יעקב בכורתו של ראובן, דכתיב: ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ל{בני} יוסף (דברי הימים א ה׳:א׳) והוא לקח פי שנים בארץ ישראל.
וקרני ראם קרניו – חזקים כקרני ראם.
בהם – באותם קרנים, ינגח אפסי ארץ – שיכבוש ארץ ישראל, וינצח שלשים ואחד מלכים.
והם – אותם הקרנים, רבבות אפרים והם אלפי מנשה – הם קרניו של יהושע וחוזקו, שהם קרוביו ואנשי מלחמתו. ונתנו לאפרים הרבבות, לפי שהוא גדול, שנתן לו יעקב הגדולה (בראשית מ״ח:י״ט).
א. בספר הג״ן נוסף כאן: המלך מדמה לשור לפי שהוא מלך בבהמות, וקורהו בכור לפי שהמלך ראשון מזרעו.
ב. ההשלמה מספר הג״ן.
בכור שורו הדר לו – THE FIRSTBORN OF HIS HERD, MAJESTY IS HIS – The first king that the Blessed Holy One chose from the descendants of Yosef, this is Yehoshua, who was now chosen as first to be king, הדר לו – MAJESTY IS HIS – as it is written: “You shall put of your honor on him” (Bemidbar 27:30).
And it is possible to say: That the reason he called Yosef FIRSTBORN – is because Yaakov gave {him} Reuven’s firstborn status, as it is written: “but, since he defiled his father's couch, his birthright was given to {the sons of} Yoseph” (Divrei HaYamim I 5:1) and he took a double portion in the land of Israel.
וקרני ראם קרניו – AND HIS HORNS ARE THE HORNS OF A WILD OX – Strong like the horns of a wild ox.
בהם – WITH THEM – With those horns, ינגח אפסי ארץ – HE SHALL GORE THE ENDS OF THE EARTH – That he will conquer the land of Israel, and defeat thirty-one kings.
והם – AND THEY – Those horns, רבבות אפרים והם אלפי מנשה – ARE THE TEN THOUSANDS OF EPHRAIM AND THEY ARE THE THOUSANDS OF MENASHE – They are the horns of Yehoshua and his strength, for they are his relatives and his soldiers. And to Ephraim were given the ten thousands, since he was greater, for Yaakov gave him preeminence (Bereshit 48:19).
בכור שורו – כלומר: הוא קרוי שור על שם שינגחאעמים בקרניו כשור, והוא ראם.
הדר לו – נאה לו שנעשה בכור. ואע״ג שקטן היה, בכורה היתה ראויה לו, וחילק בשכם אחד כבכור על אחיו (בראשית מ״ח:כ״ב).
והם ריבבות אפרים – יהושע מאפרים.
הם אלפי מנשה – זה גדעון.
ומעין ברכת{ו} של יעקב בירכם משה. כתוב שם: ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו (בראשית מ״ח:י״ט), לכך תלה רבבות באפרים ואלפים במנשה.
א. בכ״י: שניגח.
בכור שורו – המלך הראשון שבחר לו הקב״ה מזרעו של יוסף הוא שהיה יהושע וקורהו בכור שהומלך ראשון לזרעו.1 ומדמה המלך לשור לפי שהוא מלך בבהמות.2
והם רבבות אפרים – הקרניים הם רבבות אפרים שהיו קרוביו ואנשי מלחמתו.3
והם אלפי מנשה – זהו גדעון ונתן הרבבות לאפרים לפי שנתן לו יעקב הגדולה.4
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מספר הג״ן.
3. שאוב מר״י בכור שור.
4. שאוב מר״י בכור שור.
בכור שורו, "His firstling bullock;" Joshua was the first king chosen by God from the descendants of Joseph. This is why he is referred to by Moses here as בכור, "firstborn." The reason why Moses compares a king to an ox is because the ox or bullock is the king amongst the domesticated four legged mammals. (Talmud tractate Chagigah folio 13.)
והם רבבות אפרים, "and they (the horns) are tens of thousands of the warriors of Ephrayim." Seeing that Joshua was from the tribe of Ephrayim, the soldiers of that tribe would be the first to rally around him when war broke out.
והם אלפי מנשה, the Israelites had a great leader from the tribe of Menashe also, by the name of Gideon, who was known for fighting with far fewer soldiers, i.e.,אלפי מנשה, the thousands of Menashe. Yaakov when on his deathbed, had insisted on placing his right hand on Ephrayim, the younger of the two brothers. This is reflected in Moses' blessing here.
בכור שורו הדר לו – פי׳ הדר לו היתרון של בכורה אשר לו יותר מאחיו כי סבה היתה מאת ה׳ להסירה מראובן ולתתה לו, הר״ר יוסף קרא.
בכור שורו הדר לו – יש בכור שהוא לשון גדולה ומלכות: גםא אני בכור אתנהו (תהלים פ״ט:כ״ח), וכן: בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב). המלךב היוצא ממנו, הוא יהושע, כחו קשה כשור לכבוש כמה מלכים. וקרני ראם קרניו – שור כחו קשה ואין קרניו נאות, ראם קרניו נאות ואין כחו קשה. נתן ליהושע כחו של שור ויופי קרני ראם. והם רבבות אפרים – אותם המנוגחות הם הרבבות שהרגם יהושע הבא מאפרים, והם אלפי מנשה – האלפים שהרג גדעון במדין, שנאמר: וזבח וצלמונע בקרקר (שופטים ח׳:י׳), וכמה אלפים נמנו שם. לשון רבינו שלמה.
והנה הכתוב מבולבל מאד בפירוש הזה, כי: קרני ראם קרניו – כנוי לבכור השור, שהוא יהושע, ואם כן, איך ינגח בהם אלפי מנשה שהם הרוגי גדעון.
ולשון סיפרי (ספרי דברים ל״ג:י״ז): לפי שלא פירש לנו כמה הרג יהושע בכנעניים, תלמוד לומר: וזבח וצלמונע בקרקור (שופטים ח׳:י׳), הכל מאה ושלשים וחמשה אלף, לכך נאמר: והם אלפי מנשה. וכונתם בזה לדרוש כי: בהם ינגח יחדו אפסי ארץ – רמז ליהושע, ואמר שאפסי ארץ אלה שינגח הם הרבבות שהרג אפרים, הוא יהושע, והם האלפים שהרג מנשה אחרי כן, שכולם הרגם יהושע. ובניהם הקמים אחריהם הרג מנשה בקצתם אלפים. וכן שנו שם: בהם עמים ינגחגיחדו – וכי מה כבש יהושע, והלא לא כבש אלא שלשים ואחד מלך, מלמד שכבש מלכים ושלטונים שהיו מסוף העולם ועד סופו. יחדו אפסי ארץ – וכי מה ארצות כבש יהושע, והלא לא כבש אלא פרטום זה קטן, אלא כל מלכים ששעבד היו מלכים ושלטונות וכו׳.
ופשוטו של מקרא: כי בעבור שבירך יוסף בתבואות, דמה אותו לשור, כי: רב תבואות בכח שור (משלי י״ד:ד׳). ואמר שיהיה לבכור אשר יוליד שורו הדר מלכות, ירמוז ליהושע שהוא ראשון לבית יוסף ויהיה לו גדולה ומלכות. וקרני ראם קרניו – של השור הנזכר, ובקרניו ינגח יחדיו אפסי ארץ – ואמר כי קרניו שהם שנים, הם רבבות אפריםדוהם אלפי מנשה, הקרן הימין לאפרים והשמאל למנשה. והנה הזכיר בברכתו שיהיו לרבבות ולאלפים, כטעם: רבבות אלפי ישראל (במדבר י׳:ל״ו).
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן גם רמב״ן לבראשית ל״ח:כ״ט ושמות י״ב:ל׳ (וכן גם ברש״י בכמה מקומות). בכ״י פריס 222, וכן בפסוק: ״אף״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״מלך״.
B'CHOR' (THE FIRSTLING) OF HIS BULLOCK, MAJESTY IS HIS. "B'chor (firstborn) is sometimes used to denote greatness and sovereignty, as it is said, I also will appoint him [David] first born.1 Similarly, Israel is My son, My first born.2 [Hence, this verse means:] The strength of the king who will come forth from him [Joseph] — namely, Joshua — will be as great as that of an ox to subdue many kings. And his horns are the horns of the wild-ox. The ox has great strength but its horns are not beautiful; the wild-ox, on the other hand, has beautiful horns but its strength is not great. Moses then ascribed to Joshua the strength of an ox and the beauty of the horns of the wild-ox. And they are the ten thousands of Ephraim — those who are gored are the myriads whom Joshua, a descendant of Ephraim, slew. And they are the thousands of Menasheh — the thousands whom Gideon [a descendant of Menasheh] slew of Midian, as it is said, Now Zebah and Zalmunna were in Karkor.3 Many thousands are enumerated there."4 Thus far the language of Rashi. But this interpretation leaves the verse in disorder. Since the expression his horns are the horns of the wild-ox is a description of the firstling of the bullock, namely Joshua, how could it be said that he [a descendant of Ephraim] gore with them [the horns] the thousands of Menasheh, the victims of Gideon [a descendant of Menasheh]? And the language of the Sifre is as follows:5 "Since Scripture has not made clear to us how many Canaanites were slain by Joshua, it states Now Zebah and Zalmunna were in Karkor6 — all one hundred and thirty-five thousand.7 Therefore it is stated, and they are the thousands of Menasheh. " The intent of the Rabbis is to interpret that the phrase with them he shall gore the peoples all of them, even the ends of the earth is also an allusion to Joshua. The verse says that these ends of the earth which he [the tribe of Joseph] will gore, are the ten thousands that Ephraim — meaning Joshua — slew, and they are the [same] thousands slain afterwards by Menasheh. For Joshua slew them all [the nations], and of their descendants who arose after them Menasheh slew thousands from among them. Similarly it is taught there [in the Sifre]:8 "With them he shall gore the peoples all of them. But what [nations] did Joshua capture? Did he not subdue only thirty-one kings? The verse teaches [us] that Joshua subdued kings and rulers that were from one end of the world to the other.9All of them, even the ends of the earth. But which lands did Joshua capture? Did he not conquer only this small portion [of the earth]? Only [this is to teach us] that all the kings that he subdued were sovereigns and rulers" [rather than insignificant, powerless figures].
In line with the plain meaning of Scripture [the verse states]: Because Moses blessed Joseph with the increase of the field, he compared him [here] to an ox, for much increase is by the strength of the ox.10 He further stated that Joseph will be the firstborn that will beget the beauty of majesty — this being an allusion to Joshua, the first of all the house of Joseph11 — and that greatness and majesty will be his. His horns are the horns of the wild-ox — of the aforementioned ox — and with his horns, he shall gore the peoples all of them, even the ends of the earth. And he further states that his horns — which are two — are the ten thousands of Ephraim, and they are the thousands of Menasheh, the right horn [the stronger one] representing Ephraim and the left [the weaker one] representing Menasheh. Thus he mentioned in his blessing that they will become numerous, tribes consisting of myriads and thousands, similar to the expression, the myriads of thousands of Israel.12
1. Psalms 89:25.
2. Exodus 4:25.
3. Judges 8:10.
4. The verse there reads: Now Zebah and Zalmunna were in Karkor, and their hosts with them, about fifteen thousand men, all that were left of all the host of the children of the east; for there fell a hundred and twenty thousand men that drew sword. All these — a total of 135,000 — were defeated by Gideon.
5. Sifre, Brachah 353.
6. Judges 8:10.
7. The verse there reads: Now Zebah and Zalmunna were in Karkor, and their hosts with them, about fifteen thousand men, all that were left of all the host of the children of the east; for there fell a hundred and twenty thousand men that drew sword. All these — a total of 135,000 — were defeated by Gideon.
8. Sifre, Brachah 353.
9. The statement of the Sifre can be understood on the basis of the saying of the Rabbis in Bereshith Rabbah 85:16: "Any king or ruler who had no [seat of] sovereignty in the Land of Israel would consider himself worthless" (see Vol. IV, p. 396, Note 87). Hence the expression that Joshua subdued "kings and rulers from one end of the world to the other."
10. Proverbs 14:4.
11. II Samuel 19:21.
12. Numbers 10:36.
בכור שורו הדר לו – בעבור שהזכיר תבואה המשיל השבט לשור, וכענין שכתוב (משלי י״ד:ד׳) ורב תבואות בכח שור, והזכיר בכור לפי שהיה בכורו של רחל, וקרני ראם קרניו בכח רבבות אפרים.
וע״ד הקבלה, בכור שורו הדר לו, נתנו ליוסף הצדיק שתי מדות, הנצח וההוד, וזהו שאמר בכור שורו הדר לו, כי הדר הוא הנצח שהוא מימין וההוד שהוא משמאל נרמז בשור כי שם צורת שור כידוע בקבלה, ומפני שנתנו לו שתי מדות אלו המשילו לשני דברים לשור ולראם, המשילו לשור כנגד ההוד ולראם כנגד הנצח. וידעת כי משם נשמעה תפלתו של דוד שנאמר (תהלים כ״ב:כ״ב) ומקרני רמים עניתני, וכן יצאו ממנו שני שבטים שבט אפרים שנקרא על שם פריה ורביה שהוא ענין הרחמים והשני שבט מנשה שנקרא על שם השכחה שהוא מענין הדין.
בכור שורו הדר לו, "like a firstling ox in his majesty;" seeing Moses had already spoken of grain harvests, Moses compares the tribe of Joseph to an ox [used in plowing, the first stage in working a field. Ed.]. We find this simile used in the same sense in Proverbs 14,4: ורב-תבואות בכח שור, "bountiful harvests are due to the strength of the ox." The reason that Moses applies the term "firstborn" to Joseph is because he was the firstborn of his mother Rachel.
וקרני ראם קרניו, "and his horns are like the horns of the Re'em." A reference to the tens of thousands of the members of Ephrayim (and thousands of Menashe).
A kabbalistic approach: in saying בכור שורו הדר לו, Moses attributes two principal attributes, virtues, to Joseph. They are the emanations (attributes) נצח and הוד, the former on the right side of the diagram of the emanations, the latter on the left side. The word הדר symbolises the emanation נצח, whereas the word שור alludes to the emanation הוד. You know that these were the emanations which responded to David's prayer; compare Psalms 22,22 ומקרני רמים עניתני, "rescue (answer) me from the horns of wild oxen." [I do not understand how our author squares this with his oft-repeated warning that in prayer one must only address the tetragrammaton, no subordinate attributes. Ed.] Two tribes emerged from Joseph one of whom represented fertility, i.e. אפרים, whereas the second מנשה represents שכחה, forgetting. The latter name is associated with דין, judgment.
בכור שורו – המלך הראשון שבחר לו הקב״ה מזרעו של יוסף המלך דומה לשור. שהוא מלך בבהמות וקורהו בכור לפי שהמלך הראשון מזרעו. וזהו יהושע שנבחר ראשון למלך.
וקרני ראם – חזקים והם אפרי׳ קרובים של יהושע הם רבבות אפרי׳ שהיו קרובים. ואנשי מלחמתו. ונתן לאפרים הרבבות. לפי שנתן לו יעקב הגדולה.
בכור שורו הדר לו – שמלך הא׳ אשר בחר ה׳ היה מזרעו של יוסף והיינו יהושע ומלך מדמה לשור לפי ששור מלך בבהמות. וקרני ראם קרניו חזקים כקרנים של ראם והם אותם קרני של יהושע והם רבבות אפרים שהיו קרובים לו באנשי המלחמה ולפי שאפרים היה גדול ממנשה שנאמר ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו הזכיר באפרים רבבות אפרים שהיו קרובים לו באנשי המלחמה ולפי שאפרים היה גדול ממנשה שנאמר ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו הזכיר באפרים רבבות ובמנשה אלפים.
בכור שורו – כתב הרמב״ן פשוטו של מקרא בעבור שבירך יוסף בתבואות דמה אותו לשור כי רב תבואות בכח שור ואמר שיהיה לבכור אשר יוליד שורו הדר מלכות ורומז ליהושע שהוא ראשון לבית יוסף ויהיה לו גדולה ומלכות:
וקרני ראם קרניו – של השור הנזכר וינגח בהם אפסי ארץ. ואמר כי קרניו שהם שנים הם רבבות אפרים והם אלפי מנשה הימין לאפרים והשמאל למנשה בירכם שיהיו לרבבות ולאלפים כמו רבבות אלפי ישראל:
בכור שורו הדר לו, "Like a firstling bull is his majesty;" Nachmanides, referring to the plain meaning of the verse, writes that seeing Moses had blessed the tribe of Joseph in terms of abundant crops, he had likened that tribe to an ox, the animal without whose work most crops would never see the light of day. He wishes that the firstborn of this tribe be majestic, an allusion to the position which Joshua, an illustrious member of the tribe of Joseph, would occupy among the people shortly, after Moses would die. He would henceforth be remembered as the most illustrious of Joseph's descendants.
וקרני ראם קרניו, "his glory will be like the horns of the Re'em." Moses refers to the horns in the plural, parallel to the term רבבות אפרים, the tens of thousands of Ephrayim, on the one hand, and the אלפי מנשה, "the thousands from Menashe" on the other. Ephrayim's blessing recalls that Yaakov, at the time, had insisted on placing his right hand on Ephrayim, and his left hand, i.e. אלפי, on Menashe. Israel has been described elsewhere as consisting of רבבות אלפי, "tens of thousands of thousands," (Numbers 10,36)
בכור שורו הדר לו – אפשר שרמז בזה אל יהושע שהיה משבט אפרים והנה היה לו זיו והדר והיה קרני ראם קרניו לנגח בהם הנה והנה בגוים אשר כבש ארצם עד קצותיה.
ואמר משה כי אלו הן רבבות אפרים כי מאפרים יצא יהושע והם אלפי מנשה כי ממנשה יצא גם כן מי שיצליח במלחמה והוא גדעון שהמית זבח וצלמונע ומחניהם שהיה קל״ה אלף והנה ההבדל אשר בין שני המושלים שיצאו מיוסף מבואר ולזה יחס הרבבות לאפרים והאלפים למנשה וכאלו ביארה התורה שמהו שאמר יעקב ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו לא ירצה בו רבוי המספר אך גודל בממשלה ומלכות וידמה כי מפני שאמר יחדיו אפסי ארץ ולא נתקיים זה ביהושע כי לא כבש כל הארץ המיוחסת לישראל עד קצותה כי כבר נשארה הארץ הרבה לרשתה כמו שנזכר בספר יהושע הנה יהיה יותר נאות שישוב זה המאמר לדבר משיח בן יוסף אשר יצליח הצלחות רבות במלחמותיו כמו שיתבאר מדברי זכריהו וכבר יהיה לו הדר עד שכבר נאמר עליו שהוא יהיה כדוד וכמו בית דוד לאלהים כמלאך י״י לפני ישראל וזה גם כן ראוי כי לא יצטרך להתנבא על יהושע וכבר נתבאר בתורה ביאור שלם שהוא ינחיל לישראל את הארץ וידמה מזה המקום שזה יצא מאפרים וכאלו ביאר שמפני זה ייחסו הרבבות לאפרים והאלפים למנשה וזה כי אם היה זה מפני יהושע הלא יצא גם כן מאפרים ירבעם בן נבט שהשחית את ישראל והחטיא אותם והיה סבה בסוף הענין אל שגלו יהודה וישראל מעל אדמתם כי מלכי ישראל כלם חטאו בחטא ירבעם ובסוף הענין נכשלו בזה גם כן מלכי יהודה ולמדו ממלכי ישראל כמו שנזכר בספר מלכים.
(יז)התועלת העשירי הוא מה שהעיר כי כבר יהיה לגדול שבמנהיגים שיצאו מבני יוסף ההדר ואף על פי שיצאו מבניו מנהיגים ומלכים רבים הנה זה ייוחד מכלם כי הוא ינגח עמים יחדיו על קצות הארץ וזה יהיה משיח בן יוסף אשר יבא תחילה ויצליח הצלחות עצומות למען לא תגדל תפארת בית דוד ויושב ירושלם על איש יהודה כמו שנזכר בספר זכריה ואמר שאלו המנהיגים שיצאו מבני יוסף הם רבבות אפרים והם אלפי מנשה רוצה לומר: שבזה יהיה גודל אפרים על מנשה לא במספר כי מספר בני מנשה יהיה יותר רב מכל המספרים שנמנו ותמצא גם כן בספר יהושע שאמר מטה מנשה ליהושע למה נתת לי גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב אשר עד כה ברכני י״י והנה כשתחקור תמצא שכבר יצאו מנהיגים רבים ומושלים משבט אפרים ומשבט מנשה אך הגדול שבמנהיגים ההם והוא הנקרא בכור שור ייוחד מהשאר שהוא ינגח יחדיו אפסי ארץ מה שלא עשה אחד מן הראשונים.
ואמר בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו וגו׳ – ירצה אע״פ שילוו אליו השבעים מ״מ בכור שורו של זה החבור הוא ההדר לו אשר קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח וגו׳. והנה דמה נטילת פי שנים אשר לפי הבכורה לב׳ הקרנים שהן בגלגלת אחת ולזה אמר והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה – כמו שאמר אביהם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מ״ח:ה׳). והכלל שתלה בהם עצם השבע ההוא ועקר הקבוץ אשר אמרנו. 1ואולם טעם יחס זה התואר של שור ליוסף כתבנו אצל מה שאז״ל אמרו מלאכי השרת בואו ונרא׳ לארי ושור מתוכחין זה עם זה בשער ל׳.
1. ואולם טעם וכו׳ עיין בשער ל׳ ור״ל כי דיבור האנשים השלמים חסרי המדות והתשוקות הרעות המסתפקים רק במלאות צרכיהם ומחסוריהם ההכרחים, ולא יתאוו להנאות ותאוות המותריות כמו שהיה יוסף כובש את יצרו ועומד חזק כראוי מוצק נגד הסתת ופתויי אשת אדוניו נדמה לדיבור השור אשר הוא בן תרבות אשר לא יגעה על בלילו ולא ישמיע קולו בהיות לו רק מספוא באבוס בעליו, תחת כי דבור האנשים הפראים בבני אדם אשר בכח ידם ועוצם עוזם ממגברים על זולתם, נדמה לשאגת ארי טורף טרף (ועפי״ז צריך לתקן דברי ביאורי שם בראשית דף רל״ח ע״א שורה ו׳ מלמטה כי בטעות נכתבו שם הדברים בהפך מזה).
ואמרו עוד בכור שורו הדר לו פירשוהו המפרשים על יהושע שהיה לו זיו והדר, והיו קרני ראם קרניו בחוזק וגבורה, ואחרי׳ פירשוהו על השבט כולו כי יהיה רב תבואו׳ כשור, ויותר נכון אצלי לפרשו על יוסף שבהיותו שר ומושל על כל ארץ מצרים יראה שהיה מביא באות דגלו צורת שור להודיע שהוא היה רב תבואו׳ ככח שור ושהיה טהור המחשבה נקי כפים ובר לבב כמו שהשור הוא הרב בבהמות הטהורות. וגם שהיה נושא עול תמיד כשור. אם בנערותו מאחיו ואחר כך בגדולתו עול ומשא מלך ושרים, ועוד כלכלת אביו ואחיו שמפני הבחינות האלה דמה יוסף את עצמו לשור בדגלו ולכן אמר אביו על שמעון ועל לוי על ענין יוסף, וברצונם עקרו שור, כמו שפירשו חכמינו ז״ל בבראשית רבה פרשת צ״ט ועל ויגש אליו יהודה ואמרו במדרש בתנחומא אמר רבי יונתן אמרו מלאכי השרת באו נראה לשור ולארי מתוכחים זה עם זה, (קהלת ז׳) החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר, החכמה תעוז לחכם זה יוסף שנא׳ אין נבון וחכם כמוך, מעשרה שליטים, אלו אחי יוסף שנא׳ וירדו אחי יוסף עשרה וגו׳, ולהיות האות של יוסף אשר לקח לעצמו שור, אמר משה רבינו כאן בכור שורו הדר לו רוצה לומר הבכור שהוא יוסף באמת שורו שהוא מביא לאות בדגלו כדרך השרים, הדר ויפה לו ונאות הוא לו, בכל אותם הבחינות שזכרנו, להיותו איש מצליח בתבואו׳ ונקי טהור המחשבות וסובל עול מלכו׳ ועל קרוביו, אבל אני מוסיף על הבחינות האלה בחינה, והוא הדמוי בענין הקרנים שלא די שיש לו קרני שור, אבל גם כן קרני ראם שבהם עמים ינגח, והקרני׳ הם רמז לאפרים ומנשה כי מפאת הדמוי הזה יאות לו מאד צורת השור בדגלו, זהו הנראה לי בפשט הכתוב:
ואפשר לומר עוד שהענין בברכה הזאת מקושר במאמרו יאמר כי ארץ יוסף כבר היא מבורכ׳ בד׳ ברכות שברכו אביו, והם ארבע מיני שלמיות הארץ בתבואתה וסחורותיה כמו שפירשתי, ולכן יוסי׳ עליהם עתה משה רבינו ארבע ברכות אחרות שלא זכר יעקב בברכותיה:
הראשונה שהרצון האלהי אשר שכן בסנה ועשאו בלתי אוכל ובלתי נפרד הוא יחול על יוסף שזה לא אמרו יעקב:
והשנית שיעקב ברכו בתבואות הארץ אבל לא במקנה, וידוע שהמקנה הוא הראוי לארץ המבורכת ומלאה כל טוב ולכן אמר בכור שורו הדר לו ואין ספק שליוסף קרא בכור כי אביו עשאו בכור נוטל פי שנים ואמ׳ הבכור הדר לו השור והבקר לתולדתו ואל יקשה עליך בעבור שאמר שור בלשוו יחיד כי כן אמר יעקב (פרשת וישלח) ויהי לי שור וחמור, ואמר שלמה (משלי י״ד) ורב תבואות בכח שור, כי הוא תמיד שם המין ואולי היתה ארץ יוסף מוכנת למקנה הבקר מלמרעה הצאן ולכן לא זכר צאן, והכלל שברכו במקנה:
והשלישית בכבוד ובמעלה שגם בזה לא ברכו אביו ועליו אמר וקרני ראם קרניו ולא יחזור קרניו לשור, כי לא יאמר שיהיו לשור קרני ראם, אבל הוא ענין בפני עצמו יאמר ליוס׳ שיהיו קרני ראם קרניו והקרני׳ רמז לכבוד ולממשלה:
והרביעית בגבורה ובנצחון שגם בזה לא נזהר הזקן, ועל זה אמר להם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ. וביאר מה הם הנמשלים באותם הקרנים באמרו והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, ואמרו רבבות אפרים לרמוז אל יהושע, ואלפי מנשה לרמוז אל מכיר בן מנשה ואל גדעון, ולא אמר רבבות על מספר עם אפרים ולא אלפי על בני מנשה, כי אם על העמים אשר ינגחו כי הנה יהושע אשר היה משבט אפרים ינגח רבבות, והם ל״א מלכים שנצח וכבש את הארץ, ולרמוז על גודל גבורותיו אמר והם רבבות אפרים, רוצה לומר הרבבות שנגח השור שבא מאפרים, ועל הגבורות שעשו בני מכיר בן מנשה והם אלפי מנשה שלכדו גלעד וחות יאיר ושאר העם, ורמז בזה גם כן לגדעון שנצח את המדינים והרג קל״ח אלף כמו שכתב רש״י, ולפי שלא הגיע גבורותיו לגבורות יהושע לכן אמר בו אלפים וביהושע רבבות ע״ד מה שאמרו (שמואל א י״ח) הנשים המשוררות הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו:
ואפשר לפרש עוד ברכות יוסף על מלכות י׳ השבטים שנקראו אפרי׳ והמליכו עליהם מלך משבט יוסף ולפי רוב השבטים האלה המתחברים אליו אז, ולפי התחלפות ארצותם וגבוליהם הרבה ברכות ושבחות בארץ בעניני׳ מתחלפים, ממגד שמים וגו׳ וממגד תבואות שמש ומראש הררי קדם וממגד ארץ ומלואה, לא שיהיה כל זה בארץ שבט יוסף בלבד כי אם בכל ארצות השבטים המתחברים אליו ונקראים על שמו והוא אמרו תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו, ירצה שכל אלו הברכות תבואתה לראש יוסף ולקדקדו, מצד מה שנזר מאחיו הנזכרים למעלה יהודה ולוי ובנימן אשר היו אחים, גם יחד תמיד בבתי מלוכה וכהונה ויעשו אגודה בפני עצמם למלוך עליה׳ מלך וזהו נזיר אחיו, ובאמרו ורצון שוכני סנה תבואתה לראש יוסף וגו׳, רמז שחלוק המלכיו׳ לא יהיה כי אם מרצון השם וגזרתו כי הוא אשר רצה יוסף להיות נזיר ונבדל מאחיו בענין המלכות לחטא שלמה, ואחרי שזכר קבוץ השבטים במלכות אפרי׳ סיים בשבט יוסף בעצמו אמרו בכור שורו הדר לו, ר״ל אף על פי שילוו אליו כל השבטים מכל מקום בכור שורו ר״ל זה החבור הוא ההדר לו אשר קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח, והנה דמה נטילת פי שנים אשר לו בבכורתו אל שני הקרנים אשר בגלגלת אחת, ולזה אמר והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, כמו שאמר הזקן אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, והרלב״ג כתב כי בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו לא נתקיים גם ביהושע כי לא כבש אפסי ארץ ונשארה הרבה מהארץ אשר לא ירשו אבל יתקיים ע״י משיח בן יוסף מהר׳ יגלה כי הוא בכור שורו וקרני ראם ובהם עמי׳ ינגח וגו׳, וזיו רב יהיה לו כמו שהתנבא עליו זכריה (סימן י״ב) והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד ובית דוד כאלהי׳ כמלאך ה׳ לפניהם, והוא יהיה משפט אפרי׳ וינגח עמים רבים יחדו אפסי ארץ:
בכור שורו – והוא יוסף בכור שורו של שוכני סנה שאף על פי שהמלכות ליהודה, ונקרא אריה (בראשית מ״ט:ט׳), הנה אחריו במעלה יהיה יוסף, כמו השור אחר הארי, כאמרם ז״ל: מלך בחיות ארי, שבבהמות שור (חגיגה י״ג:). ובזה היה שבטו של יוסף ראשון בשבטים אחר שבט יהודה, כאמרו ״כדבר אפרים רתת״ (הושע י״ג:א׳).
הדר לו – אף על פי שאין לו ״הוד״ מלכות, הוא ראוי להדר ומעלה.
בהם עמים ינגח יחדו – יחדיו עם השבט המולך ינגח ויאבד עמים רבים, כאמרו ״וסרה קנאת אפרים וצררי יהודה יכרתו... ועפו בכתף פלשתים ימה, יחדו יבזו את בני קדם״ (ישעיהו י״א:י״ג-י״ד).
בכור שורו, although Yehudah is the leader of the tribes, just as the lion is the leader of the free roaming beasts, the ox ranks first among the domesticated pure animals, as we know from a comment by our sages in Chagigah 13 that the lion is the king among the predators whereas the ox is the king among the domesticated animals. This makes Joseph rank second among twelve tribes. Compare Hoseah 13,1 כדבר אפרים רתת נשא הוא בישראל, “when Ephrayim spoke piety in Israel he was exalted.” The prophet spoke of the earlier generations such as when Joshua was the leader, when Ephrayim was highly esteemed. in the eyes of G‘d as well as by the people.
הדר לו, even though he does not enjoy the official position of being Royalty, he is fit and deserving of such honours.
בהם עמים ינגח יחדו, he, together with the tribe of Yehudah, proving Royalty will prevail over many nations by locking horns with them. Compare Isaiah 11,13-14 “then Ephrayim’s envy shall cease and Yehudah’s harassment shall end; Ephrayim shall not envy Yehudah, and Yehudah shall not harass Ephrayim. They shall pounce on the back of the Philistines to the west and together they shall topple peoples of the east.”
וְהֵם רִבְבוֹת: הבי״ת בשוא לבדו בכל הספרי׳, כמ״ש1 בפ׳ בהעלתך על רבבות אלפי ישראל. [רִבְבוֹת].
1. כמ״ש: מ״ש במ׳ י לו (׳רבבות׳).
יש בכור שהוא לשון גדולה ומלכות כו׳. ואם כן אף בכור דהכא הוא מלשון גדולה, ופי׳ מלך היוצא וכו׳:
שכחו קשה כשור כו׳. רצונו לתרץ, לענין מה מדמהו לשור:
שור כחו קשה ואין קרניו נאות כו׳. רצונו לתרץ אמאי לא מדמה אותו בקרניו ג״כ לשור, למה מדמהו בקרניו לראם וכו׳. ובזה יתורץ הא דפירשו רבותינו ורש״י מביאו בפרשת בלק (במדבר כ״ג:כ״ב) ראם מלשון רום או שדים, ולא ראם ממש, דהתם בא לאשמעינן גבורתו ותקפו של הקב״ה, וראם הוא חלוש בתכלית החולשה:
אפשר שכולם מארץ ישראל היו כו׳. פי׳ לשון בתמיה הוא, והא א״י לא היתה אלא ד׳ מאות פרסה על ד׳ מאות פרסה, איך היה אפשר של״א מלכים כולם ימלכו בא״י:
נחלת צבי צבאות גוים. והוא מלשון בצביונם וכו׳:
בכור sometimes denotes grandeur and regency, etc. So here too בכור means grandeur; and it means The king descended from him.
Who was as supremely powerful as the ox, etc. Rashi is explaining why the comparison to an ox.
The ox is supremely powerful, but his horns are unattractive, etc. Rashi is answering the question: Why the verse does not also compare Yoseif to an ox regarding his horns? Why does it compare him regarding his horns to a re'em? This explains why the Rabbis explain, as cited by Rashi in parshas Balak (Bamidbar 23:22), that re'em [there] means loftiness or demons and not an actual re'em, because there it is describing the power and might of the Holy One, and the re'em is extremely weak.
Is it possible that all of them were natives of Eretz Yisroel, etc.? This is a question of wonder. Since the land of Yisroel was only four hundred parsah by four hundred parsah, how then is it possible for thirty-one kings rule in the Land of Yisroel?!
The territory coveted (צבי) by hordes of nations. And this is similar to the expression בצביונם (the form chosen for them) (Chullin 60a).
בכור שורו וגו׳ – כאן בירך שני גדולים היוצאים מיוסף, ואמר כנגד מנשה הבכור בכור שורו הדר לו, רמז לגדעון, וכינה לו את השור, רמז למה שאמר מלאך ה׳ לגדעון (שופטים ו כה) קח את פר השור אשר לאביך וגו׳ ולקחת את הפר השני והעלית עולה וגו׳.
ואומרו הדר לו, כאומרו שם (ז ב) ויאמר ה׳ אל גדעון רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי. והוא הפאר הוא ההדר האמור כאן, שלא עלו מישראל אלא אנשים מועטים, ובזה תהיה התשועה הדר למושיע, והוא אומרו הדר לו.
ואומרו וקרני ראם קרניו – הוא כנגד יהושע הבא מאפרים, שהיה שמעו בכל הארץ, אשר גדלו ה׳ והרים מעלתו כקרני ראם, בהם עמים ינגח וגו׳, כי כשמוע מלכי האמורי את אשר היה ה׳ עמו לא קמה עוד רוח בהם מפניו.
וחזר ופירש משה דבריו כי שני הברכות שאמר הם כנגד שני השבטים, והוא אומרו והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, והגם שבברכה הקדים לומר בכור שורו שהוא כנגד מנשה, לפי שברכתו קטנה מברכת אפרים, התחיל במועט להוסיף ולעלות בברכה, וכשהזכירם הקדים ברכת אפרים כפי גדולתן, שגדולת יהושע גדולה מגדולת גדעון.
בכר שורו הדר לו, "Like a firstling bull in his majesty, etc." Here Moses blessed two outstanding individuals who were descended from Joseph. Concerning his first born son Menashe, Moses said the words בכר שורו are a reference to Gideon. The reason he chose the simile of the bull is because of what the angel said to Gideon (Judges 6,28) "take the bull which belongs to your father, and take the second bull which is seven years old and destroy the altar of the Baal belonging to your father, etc. and offer ….it as a burnt offering." The הדר, "spiritual beauty," Moses speaks about is that Gideon needed only 300 men to defeat the Midianites, as all these men were of spiritually outstanding quality. Such success reflects favourably on the leader, hence הדר לו, it is a compliment for him.
וקרני ראם קרניו, "he has thorns like the horns of the wild-ox." This is a reference to Joshua, a descendant of Joseph's younger son Ephrayim. His reputation was world-wide, "his horn" comparable to the horn of the wild-ox.
בהם עמים ינגח, "with them he gores nations." When the kings of the Emorites heard that God was with Joshua they no longer had any fighting spirit and could not offer Joshua resistance.
The reason that Moses repeats that he speaks of both the myriads of Ephrayim and those of Menashe is because both blessings were meant for both these tribes. Although Moses mentioned Menashe first, the blessing extended to that tribe was of somewhat lesser range than that for Ephrayim. Moses followed the pattern of giving his blessings in an ascending order. When giving details of the blessings he mentioned Ephrayim first as he received the major blessing.
בכור שורו הדר לו וגו׳ – הוא נקרא שור ע״ש כוחו שכובש כל המלכים ומנצח אותם והענין דחותמו דיוסף הי׳ שור רשומי׳ דברית בכורסייא מילה ופריעה שהוא בחי׳ הנקרא שור וכולל חותם דכל ד׳ חיות וא׳ הוא דכורא ופריעה הוא סיומא דשמא מפרש ור״ת ג׳ אלפין ויו״ד והוא משמא מפרש וגדולה מילה. שנכרתו עליה י״ג בריתות והן ג״כ י״ג אתוון כמו גילופי השור ובכור שורו הוא יהושע שהי׳ ראשון לכל השופטים והמלכים.
הדר לו – שנאצל מהוד של משה כמ״ש ונתתה מהודך עליו והכל כלולין בצדיק שכל נה״י משמשין בצדיק וז״ש בזמן שהצדיק בעיר הוא זיוה הוא הודה הוא הדרה פנה צדיק וכו׳ ועיר הוא נה״י והדר הוא שם מ״ב ז׳ אותיות דמרגלא והוד הוא השמינית כמ״ש למנצח על השמינית והוא מסטרא דדעת שנתחלפה הוד בהדר ולכן כאן הוד קודם להדר שממנו נאצל ההדר. וקרני ראם קרניו. הם מלכי ישראל שנמשחו על פי השם ירבעם מאפרים וע״ש נקרא כל ישראל אפרים ויהוא ממנשה וז״ש והם רבבות וגו׳.
קרניו – הם ב׳ השופטים ירובעל ויפתח שנצחו ג״כ שלא ע״פ טבע והעיקר הענין הוא על משיח בן יוסף שהוא הראשון לגאולה לכך נאמר בכור שורו משיח הראשון וכמ״ש בר״מ אריה לימינו הוא משיח בן דוד גור אריה יהודה. והשור לשמאלו הוא משיח בן יוסף שעתיד להשמיד הכל כמ״ש בר״מ בר׳ משפטים נטלי כולהון מגבורה ומשיח בן אפרים נטיל נוקמיה משנאיה וכו׳ בדרגא דמשיח בן יוסף והוא דכתיב עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו כלחך השור את ירק השדה דעלייהו אתמר בפרוח רשעים כמו עשב וגו׳. הדר לו. כמ״ש לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים וגו׳ הדר הוא לכל חסידיו וכמ״ש בתז״ח פ׳ יתרו כיון דאנהרוה בחיוורא כאבנא בדולחא וכו׳ כדין איהו שפירו וכו׳ וכדין אתוון מנצצן וכו׳ והוא מ״ש דרך כוכב מיעקב וכמ״ש דעתיד לאתגליא כוכב מנצצא וכו׳.
וקרני ראם – הוא מ״ש ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת.
קרניו – הוא מ״ש והיה אדום ירשה וגו׳ והיה ירשה וגו׳ שאין זרעו של עשו נמסרין אלא ביד זרעו של יוסף (עבדיה א׳) וכמ״ש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד וגו׳ דבר. והיכן דבר הוא כמ״ש פ׳ בלק והאביד שריד מעיר והוא מ״ש כאן בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ שמחבר שניהם וז״ש וישראל עשה חיל וירד מיעקב והאביד שריד מעיר וז״ש והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה וכמ״ש שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל שביקש משה מהש״י שיעשה את ישראל אלפים ורבבות ובהם נתברך יוסף כמ״ש וידגו לרב בקרב הארץ ורבבות הוא מימינא ואלפים משמאלא כמ״ש יפול מצדך אלף ורבבה מימינך וז״ש וישת ימינו על ראש וגו׳. מלא הגוים הוא בסוד אוד מוצל מאש והוא בסוד כתרין ועטרין ראשין דחו״ב וזו״נ כמ״ש בתיקונים תיקון עיי״ן
בכור שורו הדר לו – בעבור שבירך יוסף בתבואות דמה אותו לשור, כי רב תבואות בכח שור, ואמר שיהיה לבכור אשר יוליד הדר מלכות, ירמוז ליהושע שהוא ראשון לבית יוסף, ויהיה מעוטר בהוד והדר, שנאמר ונתת מהודך עליו (במדבר כ״ז כ׳):
וקרני ראם קרניו – אינו רומז עוד ליהושע, כי אינו שב על קרני הבכור אשר יולד מן השור, אלא על השור עצמו שרומז ליוסף, יאמר שיהיו ליוסף קרנים רמים ומהודרים כקרני הראם אשר בהם ינגח וירחיק את אויביו עד אפסי ארץ, והוא משל נאות לשני בני יוסף אפרים ומנשה, שיזכו להמנות עם שאר השבטים, כמו שיבאר בסמוך:
והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה – אלה הקרנים שזכרתי הם שני בניו אפרים ומנשה, וזכר באפרים הרבבות ובמנשה האלפים, כי כן אמר יעקב ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים (בראשית מ״ח י״ט), וכן הקדים אפרים למנשה כדברי הזקן:
בכור שורו הדר לו – בכור שורו איננו יהושע, כי כאן הוא אומר כי השור הזה הוא בעל קרני ראם, והקרנים הם רבבות אפרים ואלפי מנשה, והדבר ברור שאין זה נופל על יהושע, אלא על שבט יוסף כולו; כי אמנם יהושע לא עשה מלחמותיו על ידי אפרים ומנשה בלבד, אלא על ידי ישראל כולו. על כן נראה לפרש בכור שורו הדר לו, הוא יוסף שהוא דומה לבכור שור, הדר לו וקרני ראם קרניו. ודוגמתו וסלעו ממגור יעבור (ישעיהו ל״א:ט׳), אשור שהיה דומה לסלע תקיף, יעבור מיראה ופחד. והרי זו מליצה נהוגה, להפריד התכונה מהנושא אותה, ולומר מעלתו, כבודו וגדולתו של פלוני והכוונה: פלוני שהוא בעל מעלה וכבוד וגדולה: ודומה לזה בשאר לשונות אומרים S.M. - S.E. V.E. -V.S. וזולתם. ואין הפרש בין המליצות האלה ומליצת בכור שורו, וסלעו ממגור יעבור, אלא שמעלה וגדולה וחבריהם הם שמות המקרה המורים מתחלתם על תכונה מן התכונות, אבל סלע ובכור שור הם שמות דברים המורים על גופים ידועים, ורק בהשאלה שיריית יורו על תכונות ידועות, כי בכור שור יורה על הכח, והסלע יורה תכונת המקום אשר לא יוכל אויב לבא שם.
בכור שורו – ייעודו האמיתי של יוסף הוא ייעוד של שלום, ותמונתו הכללית של ייעוד זה היא עבודת הקרקע. לפיכך מסומל יוסף על ידי השור, בניגוד ליהודה, המסומל על ידי האריה (שם מט, ט). ״בכור שורו״ הוא בכורו של השבט בעל ייעוד השלום – הווי אומר, הבן הראשון של שבט זה שיעלה לגדולה בדברי ימי ישראל המאוחרים יותר. ״בכור שורו״ יעסוק לא רק במלאכת השלום אלא יעשה באומץ לב שליחות מלחמתית: בקרני ראם הוא ינצח עמים. ״קרני ראם״ אלה יהיו הרבבות והאלפים של שבטי יוסף, אשר יאומנו לשליחות זו תחת מנהיגותו. ברור שהכתוב מתייחס כאן ליהושע, שהיה משבט אפרים (במדבר יג, ח), ושהוטל עליו תפקיד כיבוש הארץ שהיה כרוך בגירוש העמים.
אפסי ארץ הם מן הסתם הארצות הרחוקות שאליהן הוא יגרש את העמים.
בכור שניתן לו הבכורה כדי שיאות למלכות. שורו הוא כנוי לברכת תבואת הארץ עד״ה (משלי יד ד) ורב תבואות בכח שור וגם כנוי למלוכה שנית ליהודה שיהודה נמשל לאריה שהוא מלך בחיות ויוסף לשור מלך בבהמות. הדר לו שניתן לו ההדר. וקרני ראם קרניו המה הקרנים והגבורה למלחמה:
בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ, והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה – הם המה הקרנים והוא ברכת רבוי הבנים, מפני שנתחלק לשני שבטים וניתן לו הבכורה לצורך המלוכה כנ״ל, ולזה באה ברכת יוסף אחר בנימין לפי שבנימין היה עם יהודה יחד במלוכה ואפרים ומנשה היו למלכות מיוחדת על ישראל. לכן סמך מלכות למלכות:
בכור שורו: שור הוא משפיע גדול לתבואה, כדכתיב (משלי יד,ד) ״ורב תבואות בכח שור״, על כן כינה השפעת שבט יוסף לשור1, ו״בכור שור״ הוא המובחר שבמשפיעים. ובאשר שהיה יוסף מצוין בגמילות חסדים ובהשפעת כל טוב2, על כן כינה אותו ״בכור שור״3, כמו (איוב יח,יג) ״בכור מות״ דמשמעו – המיתה המצוינת4.
הדר לו: מתקבל לפניו5. משום דיש משפיע טוב אבל באמת אינו איש חסד, אלא שבא להתייהר או לשאר ענין הנוגע לו, וא״כ אין הצדקה שהוא עושה מתקבלת לו. מה שאין כן מי שהוא בטבעו נדיב לב וטוב המזג, אז גם השפעתו מתקבלת ו״הדר לו״. וכמו שאמר איוב (כט,יד) ״צדק לבשתי וילבשני״, פירוש, לבוש צדק שלבשתי ׳הלבישני׳ – היה נאה ומתקבל. כדרך איש עשיר שלובש בגד יקר, מתקבל עליו, מה שאין כן אם ילבשהו הדיוט ועני לא יהא מלבישו. ואמרה תורה ד״בכור שורו״ של יוסף ״הדר לו״, באשר כי באמת הוא בעל חסד בטבע, כידוע מדתו של יוסף בספר בראשית (מה,ד. מח,טז) ובכמה מקומות. וכן הליכות אותו שבט, כמו שהעידו מלכי ארם שאמרו על מלך ישראל6(מלכים א׳ כ,לא) ״שמענו... כי מלכי חסד הם״. ועיין מה שכתבתי בספר שמות (ל,א. ל,ז) בפרשת מזבח הקטורת. ומשום הכי השפעתו ״הדר לו״.
וקרני ראם קרניו: אע״ג שיוסף הוא טוב המזג, שמא נאמר שהוא אינו יכול לעשות גבורות במלחמה, כטבע חלושי המזג שאינם יכולים להרוג ולאבד כפי הנדרש למלחמה. על כן אמר ״וקרני ראם קרניו״ – לנגח בכח. ומשום דשור, אע״ג שמנגח אין נגיחתו נוגעת למרחוק, כי קרניו קטנות, משום הכי המשיל ל״קרני ראם״ – שמנגח למרחוק7. והיינו שאמר ״בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ״ – שיגיע עד קצה ארץ ישראל.
והם רבבות אפרים: זה יהושע8 שנגע במלחמתו מקצה ארץ ישראל עד קצהו9.
והם אלפי מנשה: זה ירבעם בן יהוא מלך ישראל, והוא משבט מנשה, כמבואר במדרש רבה פרשת ויחי (צז,ה), והוא כבש כל ארץ ישראל מיד מלכי ארם, עד שהשיב גם את חמת ליהודה10. ואע״ג שלא נשארו לו בעלי מלחמה כי אם עשרת אלפים רגלי, ככתוב במלכים ב׳ (יג,ז)11, מ״מ נגח עד אפסי ארץ12.
2. כפי שהאריך רבינו בברכת יעקב ליוסף (בראשית מט,כה. וכן שם מה,ד. מח,טז), יעיי״ש.
3. שור מובחר ומיוחד.
4. אך רש״י ורמב״ן פירשו שם – שר המות.
5. השפעתו מתקבלת.
6. המלך אחאב. (מאיזה שבט היה אחאב בן עמרי ?
7. ׳ראם׳ – בעל חיים ממשפחת נבובי הקרן, קרניו ארוכות וישרות קונקורדנציה אבן שושן).
8. משבט אפרים – יוסף.
9. ורבבות חייליו.
10. ברשימת המלכים שבספר מלכים ב׳ יש את ירבעם בן יואש (מלכים ב יד,כג), ועליו נאמר בפסוק כ״ה ״הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה וגו׳ ״, כפי שכתב רבינו בהמשך דבריו בקטע זה. מאידך, היה מלך בשם יהואחז בן יהוא בפרק י״ג פסוק א׳, אביו הוא המלך יהוא המפורסם (שם פרק י׳) שהשמיד את כל נביאי הבעל. ועל המלך יהוא כתוב במדרש רבה ויחי שהיה משבט מנשה. כך שדברי רבינו אינם ברורים לנו.
11. זה נאמר על יהואחז בן יהוא.
12. ״בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ״.
וקרני ראם וגו׳. לשון קרן נשתמשו בה הנביאים הרבה להורות על הכח והחוזק והממשלה, ואין הוראתה בלשון הקדש כהוראתה אצל היונים ואולי גם המצרים שהיונים היו אומרים על הקרן שהיא סימן שופע וברכה, וכן המצרים היו מציירים על ראש איזי אליל הארץ והתבואות אם קרן אחת אם שתים, ובזה יפה כחו של עברי מהמצרי והיוני כי העברי יצייר בקרן הסבה, והיוני והמצרי המסובב כי סבת השופע והברכה היא הכח והחזק ביתר שאת היוצא חוצה לו ונובע תמיד בלי הספק, ואולי להוראה זו נאמר קרן וקרן (פעל) על ניצוצי השמש היוצאים מהגוף המאיר מרוב כחו וגבורתו, ואולי היא הכוונה בכרן יומא הדין שתרגם אונקלוס בעצם היום הזה ונשאר שם קרן כמעט בלי שנוי ברוב הלשונות Corno ומזה עטרה CORONA — ובחפירות שעשו במטרופולין של פרס החרבה מימי קדם היא פירסיפולי Persepoli ובארמון המלך הנקרא Dscemsid מצאו צורת הראם על הקיר או על האבן לרמוז לכח ולגבורה, והוא רמז ג״כ לפועל הטוב אצלם, הפך החמור שהוא סימן לפועל הרע.. 721. l Paris. ed Crcuzer
והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה – הענין דכתיב יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, ור״ל דאלפים המה מצד הטבע ורבבות מצד הנסיי היינו השגחה הנסיית שמכונה ימין כמוש״כ לעיל (והאריך בזה הגאון ביע״ד) ויעקב אבינו שם אפרים מימינו שהמה מושגחים עפ״י הנסיי וכמו הנהגות יהושע בעמידת חמה וכיו״ב, לכן המה ממיתים רבבות, ומנשה לשמאל ישראל, לכן המה אינם ממיתים רק אלפים. ודו״ק.
בכור שורו – ת״ר, הרואה שור בחלום ישכים ויאמר בכור שורו הדר לו קודם שיקדמנו פסוק אחר (פ׳ משפטים) כי יגח שור את איש.1(ברכות נ״ו:)
וקרני ראם קרניו – כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, מאי טעמא, כל השופרות קרויין שופר וקרואין קרן2 ושל פרה – קרן אקרי שופר לא אקרי, דכתיב בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו.3(ר״ה כ״ו.)
בהם עמים ינגח – מכאן דאין נגיחה אלא בקרן.4(ב״ק ב׳:)
בהם עמים ינגח – תניא, א״ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי, מאי דכתיב (ישעיהו ל״ב) אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור, אין זריעה אלא צדקה, שנא׳ זרעו לכם לצדקה, ואין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נ״ה) הוי כל צמא לכו למים, כל העוסק בתורה ובגמלות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים, אויביו נופלים לפניו כיוסף דכתיב ביה בהם עמים ינגח, וזוכה לבינה כישכר דכתיב ביה (דברי הימים א י״ב) ומבני ישכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל.5 (שם י״ז.)
1. כונת הענין בכלל שצריך אדם לפתור לו חלומו לטובה, יען כי כל החלומות הולכין אחר הפתרון כמבואר בירושלמי מעש״ש פ״ד ה״ו ובבבלי ברכות נ״ה ב׳ הלשון אחר הפה, והכונה – אחר הפתרון, ועיין מש״כ ר״פ מקץ בפסוק ויהי כאשר פתר לנו כן הי׳, ולכן טוב שיפתור לו האדם את חלומו בלשון טוב, וכה מבואר בפ׳ הרואה כמה וכמה ענינים שרואה אדם בחלום ויש בהם נטיות בלשון לרעה ולטובה יתפוס בלשון הנוטה לטובה וכך יעלה לו מפני שהחלומות הולכין אחר הפתרון, ובזה הדרשה מבוארת.
2. בפ׳ יתרו כתיב במשוך בקרן היובל, וכן כתיב ויהי קול השופר הולך וחזק.
3. ר״ל לא מצינו דנקרא שופר. ומה שנקטו שופר של פרה ולא של שור, הוא לרבותא דשל שור בודאי פסול שהוא תמונת עגל וכדכתיב (תהלים ק״ו) וימירו את כבודם בתבנית שור, ואין קטיגור נעשה סניגור, וקמ״ל דגם של פרה פסול משום דלא נקרא שופר, וע״ע בסוגיא.
4. נ״מ בזה דגם כשהקרן מחובר אין הבהמה מועדת בתחלתה בפעם ראשונה, ולולא כן הו״א דהא דחילק רחמנא בין תם למועד הוא רק בקרן תלושה כגון שאחזה הקרן בין שיניה וכעין מ״ד במ״א כ״ב ויעש לו צדקיהו קרני ברזל ויאמר באלה תנגח את ארם, אבל בקרן מחוברת הו״א כיון דאורחא הוא הו״ל לבעלים לשמרה שמירה מעולה בתחלתה ולכן הוי מועדת בתחלתה, קמ״ל דסתם נגיחה בקרן וכיון דבאותה פרשה דכי יגח חלק רחמנא בין תם למועד, ממילא מבואר שגם במחוברת אינה מועדת בתחלתה, וע״ע מש״כ השייך לדרשה זו בפ׳ משפטים בפסוק כי יגח.
5. כלל המשך ומעלת הזכות ליוסף וישכר סמיך על לשון הפסוק שמביא דכתיב ביה השור והחמור אשר כנודע מתואר יוסף בשם שור כמש״כ (פ׳ ויחי) וברצונם עקרו שור, וישכר מתואר בשם חמור כמש״כ (שם) ישכר חמור גרם, מפני שהיה עמוס בתורה כחמור במשאו. ועוד יש דרשה על תואר חמור לישכר, ועיין לפנינו בפ׳ ויצא ובפ׳ ויחי בענין ישכר.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י קראאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
Of Zebulun he said, "Rejoice, Zebulun, in your going out; and Issachar, in your tents.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בעודהכל
[פיסקא שנד]
ולזבולון אמר – למה נאמר לפי שנאמר (בראשית מ״ז:ב׳) ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויציגם לפני פרעה ולא נתפרשו שמותם וזה אחד מהם.
שמח זבולון בצאתך – מלמד שהיה זבולון סרסור לאחיו והיה לוקח מאחיו ומוכר לגוים ומן הגוים ומוכר לאחיו.
ויששכר באהליך – מלמד ששבטו של יששכר משתבח בתורה שנאמר (דברי הימים א י״ב:ל״ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וכן מצינו שאביו משבחו שנאמר (בראשית מ״ט:ט״ו) וירא מנוחה כי טוב.
דבר אחר: ויששכר באהליך – מלמד שבית הבחירה היה ראוי ליבנות בחלקו של יששכר.
[Piska 354]
"And of Zevulun he said": Because it is written (Bereshit 47:2) "And from the 'edge' of his brothers he (Joseph) took five men and presented them before Pharaoh," without specifying which men, here he does specify which (— those whose names were doubled.)
"Rejoice Zevulun in your going forth": For Zevulun was a broker, and he would take of his brothers and sell them to the Canaanites; and from the Cananites, and sell them to his brothers.
"and Yissachar in your tents (of Torah)." We are hereby taught that the tribe of Yissachar was eminent in Torah, viz. (I Chronicles 12:33) "And from the sons of Yissachar, knowers of understanding for the times."
Variantly: "and Yissachar in your tents": And thus do we find his father praising him, viz. (Bereshit 49:15) "And he saw that repose (in Torah) was good and that the land was pleasant."
ולזבולון אמר שמח זבו׳ בצ׳ לפי שהוא אומ׳ (בראשית מ״ז:ב׳) ומקצה אחיו לקח חמ׳ אנ׳ ולא נתפרשו בשמתם זה אחד מהם:
שמח זבו׳ בצ׳ פרש איפודין שלך לפי שהיה זבולון סרסור בין אחיו לאחרים לוקח מאחיו ומוכר לאחרים ולוקח מאחרים ומוכר לאחיו:
ד״א שמח זבולון בצ׳ בשעה שהוא יוצא למלחמה מלמד ששבט זבולון לעולם נוצח וחוזר מן המלחמה בשמחה:
ויששכר באה׳ אלו בתי מדרשות שלך שהן מפלפלין דברי תורה:
מנ׳ אתה אומ׳ ששבטו שליששכר משובח בתורה בכל מקום שנ׳ (במדבר ז יח - יט) ביום השני הקריב נתנאל הקריב את קרבנו מה ת״ל הקריב הקריב שני פעמים אלא מלמד שנתן את העצה וה״א (דהי״א י״ב:ל״ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים מגיד שמאתים ראשי סנהדריות בתוך שבטו שליששכר (שם) ראשיהם מאתים מגיד שסנהדרין גדולה עתידה להיות בתוך שבטו שליששכר וה״א (שופטים ה׳:ט״ו) ושרי ביששכר עם דבורה מלמד שבית המדרש הגדול עתיד להיות בתוך שבטו שליששכר וכן אביו מברכו ואומ׳ לו (בראשית מ״ט:ט״ו) וירא מנוחה כי טוב מלמד שבית המדרש עתיד להיות בתוך שבטו שליששכר:
1. אפשר שיש כאן תרגום כפול ל׳אהלים׳: א) אהל של תורה (ב״א שטעפעל); ב) אהל מועד -–> מקדש בירושלים.
And to Zebulon he said: Rejoice, Zebulon, when you goest out to war against your adversaries, and you, Issakar, when you goest to compute the time of the festivals in Jerusalem.
ולשבטה דזבולן ברך משה נבייא די״י ואמר חדון דבית זבולן במיפקכון לפרגמטיכון וחדון דבית יששכר במייתבכוןא בבתי מדרשיכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במייתבכון״) גם נוסח חילופי: ״במיתבכון״.
ולשיבט זבולן בריך משה נביא די״י ואמר חדון דבית זבולן במפקכון לפרקמטייכון ודבית יששכר במשכני בתי מדרישיכון.
And Mosheh the prophet blessed the tribe of Zebulon, and said: Rejoice, house of Zebulon, in your going forth for your commerce, and you, house of Issakar, in the tabernacles of your schools.
ולשבטא דזבולון בריך משה נביא דיי ואמר חדתון דבית זבולון במפקכון לפרגמטיכון וחדון דבית יששכר במיתיכון בבתי מדרשיכון.
Mosheh the prophet of the Lord blessed the tribe of Zebulon, and said: Rejoice, ye of the house of Zebulon, when you go out upon your commerce; and ye of the house of Issakar, rejoice, when you come in unto your houses of learning.
1. רס״ג תרגם ״בצאתך״ - במסעותיך, ורומז למסעותיו הימיים של שבט זבולון.
ולזבולן אמר – אילו חמשה שבטים שבירך באחרונה: זבולן וגד ודן ונפתלי ואשר, כפלא שמותיהם להחזיקם ולהגבירם, לפי שהיו חלשים שבכל השבטים. הם הם שהוליך יוסף לפני פרעה, שנאמר: ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים וגומ׳ (בראשית מ״ז:ב׳), לפי שנראים חלשים, ולא ישים אותם לו שרי מלחמות.
שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך – זבולן ויששכר עשו שותפות, זבולן יושב לחף ימיםב(בראשית מ״ט:י״ג), ויוצא לפרגמטיא בספינות ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקין בתורה. לפיכך הקדים זבולן ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה.ג
שמח זבולן בצאתך – הצלח בצאתך לסחורה.
ויששכר – הצלח בישיבת אהליך לתורה, לישב לעבר שנים ולקבוע חדשים, כמה שנאמר: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ראשיהם מאתים (דברי הימים א י״ב:ל״ג) – מאתים סנהדראותד היו עסוקין בכך.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים כלשון הפסוק: ״זבולן לחוף ימים ישכון (בראשית מ״ט:י״ג)״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י מינכן 5 נוסף: ״ולפיכך שמח זבולון בצאתך לפרקמטיא לים, לפי שהוא שוכן לחוף ימים, כמו שמצינו: זבולון לחוף ימים ישכן והוא לחוף אוניות (בראשית מ״ט:י״ג), וכשם שישמח יששכר שנפל בתורה נחלתו, כך ישמח זבולון בצאתך, שהרי זבולון ויששכר עשו שותפות וכו׳, כמו שפירשתי למעלה״.
ולזבולן אמר AND OF ZEBULUN HE SAID – These five tribes whom he blessed last, Zebulun, Gad, Dan, Naphtali and Asher, it repeats their names in order to instill them with strength and power, because they were the weakest of all the tribes. They are the very same whom Yosef took to Pharaoh, as it is said, "And of the least of his brothers he took five men [and placed them before Pharaoh]" (Bereshit 47:2, cf. Rashi thereon) – because these looked weak, so that he (Pharaoh) should not appoint them his war officers (Bava Kamma 92a).
שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך REJOICE, ZEBULUN. IN YOUR GOING OUT, AND, ISSACHAR, IN YOUR TENTS – Zebulun and Issachar entered into a partnership: Zebulun dwelt at the harbor of ships and went out in ships to trade; he made profit and used to provide food for Issachar who sat at home and occupied themselves with the Torah. Consequently he mentioned Zebulun before Issachar (although the latter was the elder) because Issachar's knowledge of Torah was due to Zebulun (Bereshit Rabbah 99:9).
שמח זבולן בצאתך REJOICE, ZEBULUN, IN YOUR GOING FORTH – Be successful when you go out to trade,
ויששכר AND ISSACHAR, be successful when you sit in your tents (באהליך) to study the Torah – to sit in the Sanhedrin and to intercalate the years and to fix the day of New Moon, as it is said, "And of the children of Issachar, men that had understanding of the times, … the heads of them were two hundred" (Divrei HaYamim I 12:33): as the heads of the Sanhedrin they used to busy themselves with this (Bereshit Rabbah 72:5).
א{שמח זבולון בצאתך – בים לסחורה.}
א. רוזין שחזר ביאור זה מתוך פירוש רשב״ם לבראשית מ״ט:י״ג.
1
1. See Hebrew text.
שמח זבולן בצאתך – למלחמה, כי כן כתוב: חרף נפשו למות (שופטים ה׳:י״ח).
REJOICE, ZEBULUN, IN THY GOING OUT. To war. Similarly Zebulun is a people that jeoparded their lives unto the death (Jud. 5:18).
IN THY TENTS. Compare, For he saw a resting-place that it was good(Gen. 49:15).1
1. Gen. 49:15 refers to the tribe of Issachar.
ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך – הוא היה שוכן בחוף הים, כמו שאמר יעקב: זבולן לחוף ימים ישכון (בראשית מ״ט:י״ג), והוא יוצא לסחורה לצר ולצידון ולארץ מרחק, והתפלל משה שישמח ויצליח בסחורתו.
ויששכר באהליך – ארץ יששכר היתה ארץ טובה לזריעה,א והוא יושב באוהלים לשמור על שדותיו. ולא היה יוצא לסחורה, כי פירות ארצו היו מספיקות לו. ואמר לו משה שיצלחב וישמח בשדותיו. וכן אמר לו יעקב: רובץ בין המשפתים (בראשית מ״ט:י״ד) – שהיה רובץ בין הגבולים לשמור השדות.
א. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: למרעה.
ב. כן בכ״י מינכן 52. בפענח רזא כ״י אוקספורד 103 בשם ר״י בכור שור ובספר הג״ן שלא בשמו: שיצליח.
ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך – OF ZEVULUN HE SAID “REJOICE ZEVULUN IN YOUR GOING OUT” – He was dwelling at the sea shore, like Yaakov said: “Zevulun by the coast of seas will dwell” (Bereshit 49:13), and he goes out for commerce to Tyre and to Tzidon and to far lands, and Moshe prayed that he would rejoice and be successful with his commerce.
ויששכר באהליך – AND YISSAKHAR IN YOUR TENTS – The land of Yissakhar was a land good for planting, and he would dwell in tents to guard his fields. And he would not go out for commerce, because the fruits of his land were sufficient for him. And Moshe told him that he would be successful and rejoice with his fields. And thus said Yaakov to him: “crouching between the borders” (Bereshit 49:14) – that he would crouch between the borders to guard the fields.
שמח זבולן בצאתך – מעשיו של זבולן: היה הולך עם פרקמטיא שלו אחרי כל העיירות. משה מ{ת}חנן עליו: יהי רצון שתהיה הצלחה במעשה ידיו.
ויששכר באהליך – ביושבים בביתם, ישמחו בברכת אחיהם.
שמח זבולן – מתרעם על חלקו היה כמו ששנו רבותינו זבולון עם חרף נפשו למות (שופטים ה׳:י״ח) משום דנפתלי על מרומי שדה (שופטים ה׳:י״ח) לפיכך אמר לו משה שמח זבולן – בחלקך ואל תתעצב אם נפל חלקך על הים כי אתה משתכר בו כמו שמפרש והולך.
בצאתך – משה רבינו ברך כל אחד ואחד במה שצריך, הוא היה יוצא בפרקמטיא, כדכתיב זבולון לחוף ימים ישכון (בראשית מ״ט:י״ג) לכך ברכו שישמרו בצאתו.
ויששכר באהליך – ארצו הייתה טובה לזריעה והיה הוא יושב באהלים לשמור שדותיו ונתפלל משה שיצליח וישמח בשדותיו וכן אמר לו יעקב רובץ בין המשפתים (בראשית מ״ט:י״ד) בין הגבולים לשמור שדותיו.1
1. שאוב מר״י בכור שור.
שמח זבולון, "rejoice Zevulun;" he had complained about the portions of ancestral land he had drawn in the Talmud tractate Megillah, folio 6 as having received mountainous territory and sandy territory alongside the ocean, compared to Naftaly who had been given apparently fruitful earth in the mountainous regions, as had most other tribes. Deborah praised this tribe in her victory song in Judges 5,18 as literally having mocked death in the constant danger as a seafaring tribe. When Zevulun had seen Naftaly completely exposed, as the other tribes simply failed to respond to Deborah's call to arms, he responded without hesitation. Foreseeing all this in a prophetic vision, Moses is trying to calm Zevulun for having received his share near the beaches of the ocean where they would be far less exposed than Naftaly; would he have preferred to have been exposed to the dangers Naftaly faced? It will be explained soon how Zevulun in fact benefited by his territory facing the ocean.
בצאתך, "when you are setting out;" Moses blesses each tribe according to what he foresees will be its special needs. Zevulun as a seafarer, who derives his livelihood from maritime trade, will require a special blessing to keep his ships safe when they are on the high seas, so that his merchandise will not be lost at sea. Compare Yaakov's blessing for him in Genesis 49,13, where reference is made to the beaches of the sea in connection with him. Moses blesses him in wishing him that instead of being fearful when setting out on each voyage, he should be joyful, confident of God's help.
ויששכר באהליך, whereas he blesses Yissochor by wishing him similar confidence seeing that his fertile soil may become the envy of his neighbors, so that he is forced to stand guard watching against potential robbers. Moses wishes him success in this. Yaakov had already hinted at this in his blessing for this son when he said in Genesis 49,14: רובץ בין המשפתים, "crouching among the sheepfolds."
שמח זבולן בצאתך – לפי שהיה שוכן בחוף הים, כמו שאמ׳ יעקב והיה יוצא לסחורה לצור ולצידון ולארץ מרחק, והתפלל עליו משה שיצלח בסחורתו.
ויששכר באהליך – ארץ יששכר היתה טובה לו ויפה לזרע׳, והיה יושב אהלים לשמור שדותיו ואמ׳ לו שישמרו ויצליח בשדותיו. בכור שור.
וטעם שמח זבולן בצאתך – בעת צאתך באניות סוחר, ירמוז כי לחוף ימים ישכון (בראשית מ״ט:י״ג). ואתה יששכר באהליך – ירמוז כי ראה מנוחה כי טוב ואת ארצו כי נעמה, כברכת יעקב (בראשית מ״ט:ט״ו).
REJOICE, ZEBULUN, IN THY GOING OUT — that is, when you journey in merchant-ships. He alludes to [what Jacob said of Zebulun that] he shall dwell at the shore of the sea.1 And you Issachar [rejoice] in thy tents, thus intimating that Issachar saw a resting-place that it was good, and his land that it was pleasant,2 in accord with Jacob's blessing.
1. Genesis 49:13.
2. Ibid., (15).
שמח זבולן בצאתך – כלומר למלחמה. ואף שיששכר גדול הוא מזבולן כי נולד תחלה הקדים זבולן ליששכר לפי שהוא הסבה לתורתו של יששכר, וכן הקדימו יעקב בברכת השבטים, לפי שהוא המחזיק תורתו של יששכר ואם לא היה מחזיק אי אפשר לו לעסוק בתורה, על כן ראוי הוא שינחל שמחה וכבוד בשמחתה של תורה לעוה״ב, וזהו שאמר שמח זבולן בצאתך. ואע״פ שפשוטו בצאתך למלחמה, אפשר לומר בצאתך מן העוה״ז, וברך אותו בשמחת העוה״ב. וייחס השמחה לזבולן לפי שהוא סבה לתורה, וזהו שאמרו רז״ל כל המטיל מלאי לכיסו של ת״ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז׳:י״ב) כי בצל החכמה בצל הכסף. ובאורו אצילות החכמה מתקיימת מאצילות הכסף ואצילות הכסף נאצל מאצילות החכמה.
ותמצא בברכה זו שלשה ענינים, האחד שהקדים זבולן ליששכר והשני שכלל ברכת יששכר בכלל ברכת זבולן והשלישי שהאריך בברכת זבולן ואמר עליו כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול. וקצר בברכת יששכר ולא תמצא באחד מכל השבטים שיקצר משה בברכתו כמו ביששכר, והיה ראוי להאריך בו יותר לפי שאין לך שבט גדול בתורה כמותו שנאמר (דברי הימים א י״ב:ל״ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ומה שקצר בברכתו שאמר ויששכר באהליך, מפני שברכתו שברך אותו במלה זו היא כוללת כל הברכות, והוא שאמר באהליך, שני אהלים אהל של מעלה ואהל של מטה, ואם כן ברכו בשמחת אהל של מטה והוא שכתוב (תהלים י״ט:ט׳) פקודי ה׳ ישרים משמחי לב, ובשמחת אהל של מעלה ששם השמחה שלמה, וכלשון הברכה שתקנו רז״ל שהשמחה במעונו, ושם השכר כפול. ואולי לכך נכפלה השי״ן בשם יששכר להורות על שני חלקים מן השכר אחד לעוסק בתורה ואחד למחזיק התורה בידו.
שמח זבולון בצאתך, "Rejoice Zevulun in your journeys;" a reference to going out into war (Ibn Ezra). Even though his brother Issachar was senior to him, Moses mentions Zevulun first when according these blessings seeing that it would be he who enabled Issachar to engage in intensive Torah study. Yaakov (Genesis 49,13) had also blessed him before he blessed his older brother Issachar, as he foresaw that in the future Zevulun would be the financial backer of Issachar's Torah study. Without such financial backing, Issachar could not have devoted himself to Torah study as he did. The joy Zevulun is promised here is his reward in the world to come in recognition of his share in Issachar's Torah. Even though, as Ibn Ezra has stated, the plain meaning of the word בצאתך refers to going out to battle, one may also understand it as: "when you leave this life on earth." Moses blesses Zevulun with the joy which will await him in the world to come. The reason all of this joy is (apparently) reserved for Zevulun, is that he is the mainstay of Torah knowledge through his support of those who engage in its study.
Basing themselves on our verse, the sages (Pesachim 53) have formulated the saying: "anyone who gives merchandise (on credit) to a Torah scholar to trade with will be rewarded for this in the Torah academy in the world to come, seeing Solomon has said in Kohelet 7,12: 'for to be in the shelter of wisdom is to be also in the shelter of money;' and the advantage of intelligence is that wisdom preserves the life of him who possesses it."
You will note that Moses' blessing here contains two distinct subject matters. 1) He addresses Zevulun before he addresses his older brother Issachar. 2) He makes the blessing for Issachar part of the blessing bestowed on Zevulun. 3) The blessing for Zevulun is longer than that for the other tribes. He said concerning Zevulun that: "he will be nourished by the riches of the sea and by treasures concealed in the sand (of the beaches). At the same time, Moses was very brief in his blessing for Issachar, saying only: "Issachar in your tents." No other tribe received such a briefly worded blessing. Seeing that Issachar was the tribe excelling in Torah study, we would have expected Moses to devote more words of recognition for that tribe. We know that Issachar excelled in Torah wisdom from Chronicles I 12,32 where the author Ezra explains the reason why that tribe dispatched only 200 members to attend the crowning ceremonies of King David, by adding that the 200 men in question were יודעי בינה לעתים, "men who understood the needs of the times," (or were so schooled in Torah that each one could predict when the year would have to be adjusted in order not to conflict with the solar seasons).
The fact is that in spite of the relative brevity of Moses' blessing, the words "in your tents" (pl) contained all the blessings it is possible to bestow on someone. Moses meant the "tent" in the celestial regions, as well as the "tent" in the terrestrial regions. He extended his blessing to Issachar in both worlds. The joy that Moses referred to in the terrestrial regions has been described by David in Psalms 19,9 as פקודי ה' ישרים משמחי לב, "the ordinances of the Lord are just and fair and provide joy for the heart" (of the people studying them). He also blessed Issachar as being happy in the tent of the celestial region, a region where joy is perfect and complete. Our sages in Ketuvot 8 described this celestial region as one in which שהשמחה במעונו, "the true home of joy is in His heaven called מעון." In that region reward is double what it is elsewhere. Perhaps the double letter ש in the name of יששכר, already indicates that his reward would be divided into two parts. One part of the reward would be given to him who studies the Torah, the other to those who sustain those who study Torah.
ולזבולון אמר – פירש״י אלו ה׳ שברך באחרונה זבולון דן וגד ונפתלי אשר כפל שמותם להחזיקם ולהגבירם לפי שהם חלשים שבכל השבטים הם שהוליך יוסף לפני פרעה שנא׳ ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים שנראים חלשים ולא ישימם לו שרי מלחמות עכ״ל. וכבר פירש״י כן בפ׳ ויגש. עוד מוסיף שם לפר׳ וז״ל ויהודה שהוכפל שמו לא משום חלשות הוכפל אלא טעם יש בדבר כדאיתא בפ״ק עכ״ל וצ״ע שם.
ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך – שהוא היה שוכן בחוף ימים והיה יוצא בסחורה לצור ולצידון ולארץ מרחק ועליו התפלל משה שיצליח בסחורתו. זבול״ון בגי׳ חלז״ון.
ויששכר באהלך ארץ יששכר היא טובה לזריעה והיה יושב באהלים לשמור שדותיו. ואו׳ לו שיצליח וישמח בשדותיו. וכן א״ל יעקב רובץ בין המשפתים (בראשית מ״ט:י״ד) שהיה רובץ בין הגבולים לשמור שדותיו.
זבולן לחוף ימים ישכון – והי׳ יוצא לסחורה לצור ולצידון לארץ מרחקים לפיכך התפלל משה עליו שיצליח בסחורתו.
ויששכר באהליך – ארצו הית׳ ראוי׳ לזריע׳ והי׳ יושב באהלי׳ לשמור שדותיו והתפלל עליו שישמח בשדותיו וכן אמר לו יעקב רובץ בין המשפתי׳ רובץ בין הגבולי׳ לשמור שדותיו.
שמח זבולון בצאתך, "Rejoice Zevulun when you are going out!" Zevulun would travel to Tzidon and Tzur in Lebanon as well as to more distant destinations. This is why Moses blessed them, wishing them success in their endeavours
ויששכר באהליך, "(also wishing success) to Yissachar in your tents." Yissachar's ancestral land was suited for the pursuit of agriculture, and its members would sit in tents in their fields to protect their crops from thieves. Moses therefore prayed that they would also enjoy the fruits of their labour. Yaakov, in Genesis 49,14, had wished Reuven similar success and protection from people claiming their land as belonging to them.
שמח זבולון – שהוא היה שוכן על חוף הים כדכתי׳ לחוף ימים ישכון ויצא לסחורה לצור ולצידון ולארץ מרחקים לפיכך התפלל משה עליו שיצליח בסחורתו ויששכר באהליך ארצו היתה טובה לזריעה והיה יושב אהלים והתפלל עליו שישמח ויצלח בשדותיו וכן אמר לו יעקב רובץ בן המשפתים רובץ בין הגבולים לשמור שדהו.
שמח – ב׳. שמח זבולון. שמח בחור. על שם שהיו. וצאים בדרכים לפרקמטיא היו בחורים וגבורים.
באהליך – ב׳. דין. ואידך אל תשכן באהליך עולה. תשכן נוטריקון, תורה. שטר. כתובים. נביאים. כמו שדרשו זה המשהה בביתו שטר פרוע. וספר שאינו מוגה. ובני יששכר היו יושבי אוהלים ועוסקים בתורה על כן מזהיר אותם אל תשכן באהליך עולה.
זבולן בצאתך ויששכר באהליך – כי ניבא יעקב כי זרע זבולון יהיה עם מלחמה, ויששכר עם שוקט ובוטח1 יושב אהל ומקנה.2
ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך וגו׳ – בצאתך למלחמה כי כבר היו בני זבולון אנשי מלחמה כמו שאמר זבולון עם חרף נפשו למות או ירצה באמרו בצאתך בצאתך לסחורה ופרקמטיא כי זבולון היה שוכן לחוף ימים כמו שאמר יעקב ואתה יששכר שמח באהליך כי בני יששכר בחרו במנוחה מצד ערבות ארצם ורעננותה ולזה לא היו יוצאים למלחמה ומפני זה גם כן היו יושבי אהלים להתעסק בתורה ובחכמה כאמרו ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגומ׳ והיו שמחים באהליהם מזה הצד כי אין שמחה לאדם תשוה בה כי בה תתענג הנפש תענוג נפלא.
ואחר שזכר ליוסף על זה האופן זכר יששכר וזבולן שנשארו מבני הגבירות וגם שבהם יושלם דגל יהודה אשר זכר ראשונה אמנם הסכימו להקדים את זבולן לפי שהוא לקח וקבל עליו פרנסת אחיו יששכר אשר היו לומדי תור׳ ולפי שמדרך הפרנסות הזה הוא בשיהיו רבני הישיבות ותלמידיהם אצל זבולן ושהם ספקו להם מזון וכל צרכי פרנסתם בהיותם בבתיהם כי רחוק הוא שיעשה באופן אחר ולפי שכבר יקרה בזה מהעצב והפחד לבעלי הבית מצאת אל עסקיהם וסחורותיהם ולהשאיר התלמידים אשר משבט יששכר בתוך בתיהם. לזה אמר שמח זבולן בצאתך לפרקמטיא שלך ויששכר נשאר באהלך לומד תורה כי כל בניו למודי י״י ולא תירא ולא תחת משישיגך שום נגע וקלון ועל דרך שנאמר לא תאנה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (תהלים צ״א:י׳-י״א) כי יהיה נשמר מבית ומבחוץ.
ולזבולון אמר שמח וגו׳ עד ולגד אמר וגו׳, זכר זבולון אחר יוסף ויששכר אחר זבולון, כפי נחלתם בארץ וגם כפי מעלתם, וכפי הפשט זבולון היה שוכן לחוף ימים ולכן היה מתעסק בסחורה ונראה שהיה לזבולון שותפות גדול בענין סחורותיהם והיה השותפות שבני זבולון היו רוכבים הימים על אניותיהם ויביאו סחורות הרבה, והיו בני יששכר מטפלים עמהן באותן הסחורות, אם במקח וממכר ואם בשותפות גמורה ויביאו אותם אל אהליהם בעריהם אשר הם רחוקים מדרך הים, ושם ימכרו אותם לכל באי שער עירם, ובזה היה מרויח זבולון המביא את הסחורות, ויששכר המוכר אותם, ועל זה שתפם שניהם בברכה אחת, ואמר שמח זבולון בצאתך, רוצה לומר בצאתך מארצך דרך ים לעשות סחורותיך, וגם כן תשמח יששכר בשבתך באהליך ולא תצא מארצך באניות כבני זבולון כי כל אחד מכם ישמח בחלקו בהצלחתו בו, וגם כן הזהירם על השמחה על דרך (משלי כ״ג) אל תיגע להעשיר מבינתך חדל, רוצה לומר אל תיגע ותעמול להעשיר יותר מדאי, אבל שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, כי איזהו עשיר השמח בחלקו.
ולזבולון אמר שמח זבולון וגו׳ – אחר שחתם ברכת בנימין ויוסף. הראויות לבא אחר ברכת לוי המשמש בבית המקדש. חזר לסדר לידתם. כי אחר יהודה נולדו יששכר וזבולון. והתחיל בזבולון לפי שהיה מעמיד ליששכר ונותן לו מזונות. וגדול שכרו מהעוסק בתורה כאומרם ז״ל ללומדים בה לא נאמר אלא למחזיקים בה. וזהו שמח זבולון בצאתך. לימים ולמדברות להרויח ולתת לפיו של יששכר היושב באהליך לעסוק בתורה. ואמר באהליך. לרמוז כי יששכר לא היה לו בית ואהל כמו הלל הזקן. אלא שהיה יושב באהלו ובביתו של זבולון לעסוק בתורה. וכמו שאמר בית הלוי ברכו את ה׳ יראי ה׳ ברכו את ה׳. ולא כתיב בית ביראי ה׳ כמו באחרים. וכן רמז באהליך ולא בביתך. כמו שאמר ביעקב יושב אהלים ואמרו אהלו של שם ואהלו של עבר. וכן רמז באהליך ולא בביתך. לרמוז על אהל זבולון שהיה בימים ובנהרות. והיה הולך בספינות גדולים ועוסק בפרקמטיא. ולכן אמר אהליך לפי שהיה לו מפה פרושה מיריעות האהל להיות לו לנס. באופן שאל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. וזהו אהל בל יצען בל יסע יתידותיו לנצח וכל חבליו בל ינתקו. וכן אמר שמח זבולון בצאתך לימים ולנהרות. אשר שם הסכנות מצויות ולא תירא מזעף הים והמונו. ולא תפחד מפחד פתאום. אחר שיששכר באהליך עוסק בתורה תגן עליך. ולכן שמח ואמור האח כי אח לצרה יולד. וכן סמך לכאן זבולון ויששכר ליוסף ובנימין. שהיה בחלקם בית המקדש ועבודת הקרבנות. לרמוז כי יסוד הבית אינו אלא התורה. כי המלך והכהן צריכים כולם לשבט יששכר שהיו בעלי תורה. כאומרו לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. זה רמז לסנהדרין שמהם תצא העצה למלך ולכל ישראל. וזהו בחכמה יבנה בית והיא שקולה כנגד כל הקרבנות. דכתיב עושה צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח. וכתיב הנה שמוע מזבח טוב. וכמו שפירשתי בפרשת יתרו כי עמלק חשב לשום ידו על כסא ה׳ בענין שלא יבנה. ויתרו יסד הבית בעצתו שנתן למשה בעניין הדיינים. ועל זה זכה שיהיו סנהדרין מזרעו יושבים בלשכת הגזית. ולכן סמך זבולון ליששכר. וזהו מבני יששכר יודעי וגו׳:
ויששכר באהליך הם בתי ישראל אשר הוא היה מיסד אותם בתורתו. וזהו אהליך כמו שאמר מה טובו אהליך יעקב. ואמר עמים הר יקראו. לתת טעם למה בירך לזבולון בראשונה. ואמר כי לפי שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא בימים ובנהרות ובמדבר. עמים הר יקראו. לפי שהם היו באים לקנות ולמכור עם זבולון. עד שבסבת זבולון היו אומרים. אחר שהגענו לכאן לכו ונלכה אל הר ה׳ ואל בית מקדשו לראות יופי הדרו ותפארתו. וכשמגיעים שם ורואים בכבוד אלהי ישראל וכבוד מקדשו. היו נודרים נדרים וזובחים זבחי צדק במקדש ה׳. באופן שכל זה היה בסבת זבולון. וא״כ ראוי לברכו בראשונה אחר שעמים הר יקראו בסבתו. ואם הוא על ישראל. אומר שבסבת תורת יששכר והוראותיו. באים לירושלם לידע סודות התורה ולהקריב קרבנות. וכנגד הקרבנות אמר שם יזבחו זבחי צדק. וכנגד סודות התורה אמר כי שפע ימים יינקו. שני ימים תורה שבכתב ותורה שבע״פ. ואמר וספוני טמוני חול. לפי שהסודות ראוי שיהיו בחשאי ובשתיקה כאומרו דבש וחלב קחת לשונך. עיין בלידת יששכר וזבולון בפ׳ ויצא:
(יח-יט)ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך. שהיה עוסק והולך בפרקמטיאות.
ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך – לפי שיעקב ברכם זבולון לחוף ימים, עוסק בסחורה, ויששכר חמור גרם, עוסק בתורה, נמצא זה יוצא לסחורה וזה יושב אוהלים ושמעתי לפי שהממון אין לו שום שלימות כ״א ע״י הוצאה כי ההוצאה טוב בו מהקיבוץ לכך נאמר שמח זבולון בצאתך. אבל שלימות התורה הוא גם באהליך כי אין שלימותה תלוי בהוצאה לכך נאמר ויששכר באהליך. ועוד שקנין הממון הוא חוץ ממנו ואינו דבק בו לכך נאמר בו לשון יציאה, אבל קנין התורה מתעצם ודבק בו והיו לבשר אחד באהלו לכך נאמר באהלך. וי״א לפי שכל הולך בסחורה אינו שמח עדיין בצאתו לדרך כי לא ידע אם ירויח או לא, אבל לזבולון אמר שישמח גם בצאתו לדרך כי נכון לבו בטוח שישכיל בכל דרכיו לפי שיששכר באהלך עוסק בתורה עליו וזכותו יעמוד גם לו, יען כי זבולון היה נותן לתוך פיו של יששכר.
עמים הר יקראו – ר״ל שיקראו אהלי זבולון ויששכר הר כי כמו ההר הטוב והלבנון מקריבים בו זבחים לה׳ כך בשני אהליהם גם שם יזבחו זבחי צדק כי זבולון העוסק בפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר אין לך צדקה גדולה מזו כמ״ש (ישעיהו ל״ב:כ׳) אשריכם זורעי על כל מים ואין זריעה אלא צדקה שנאמר (הושע י׳:י״ב) זרעו לכם לצדקה. ואין מים אלא תורה שנאמר (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא לכו למים. ורצה בזה שהזריעה שהיא על כל מים והיא המחזיק ידי לומדי תורה אין לך צדקה כמותה וכתיב (משלי כ״א:ג׳) עשוה צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח, א״כ דין היא לקרא לאהל זבולון הר כי העולה אליו כעולה להר ה׳ שמקריבין בו עולה וזבחים לאלהים כי גם באהלו מקריבין זבחי צדק. וכן אהלו של יששכר שעוסקים בו בתורה וכל העוסק בתורת עולה כו׳ לכך ראוי לקרא לאהלו הר הקודש כי גם שם יזבחו זבחי צדק.
כי שפע ימים ינקו וגו׳ – כי היו זוכים בעוה״ז ובעוה״ב כי בעוה״ז שפע ימים ינקו, ולעוה״ב שפוני טמוני חול, רמז לרב טוב הצפון לצדיקים לעוה״ב ורמז עוד להשגת החכמה שנאמר בה (ישעיהו י״א:ט׳) ומלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים. זה״ש כי שפע ימים ינקו, וישיגו סודות התורה הנעלמים זה״ש ושפוני טמוני חול, משל על הדברים הטמונים וספונים שם ימצאו בינה והשכל.
אלו חמשה שבטים מברך באחרונה כו׳. ר״ל טעם כפל שמו של זבולן, מה שלא עשה עד הנה לשום שבט:
זבולן ויששכר עשו שותפות כו׳. רצונו לתרץ הקדמת זבולן לפני יששכר:
With the following five tribes whom he blessed last, etc. Rashi is explaining why Zevulun's name is repeated, unlike any other tribe previously mentioned.
Zevulun and Yissachar entered into a partnership, etc. Rashi is explaining why Zevulun appears in the text before [the older] Yissachar.
שמח זבולן וגו׳ – הגם שבענייני עולם הזה בכללות אין לשמוח בהם, דכתיב (קהלת ב ב) ולשמחה מה זה עושה, אמר הנביא שזבולון ישנו כשמחה, הגם ביציאתו מבית המדרש לסחורה, והטעם כדי שיתקיים יששכר באהלו כאומרו ויששכר באהליך.
עוד ירצה, לפי שאין אדם יודע ביציאתו לסחורה אם יצליח אם לא עד שיחזור מוצלח, לזה אמר לזבולון שמח מעת יציאתך, כי בודאי שתצליח, והטעם כיון שיששכר באהליך שליח מצוה אתה לזון לומדי תורה, וכינה אהל יששכר לזבולון, כי הוא הבונה אהלו.
או ירצה באהליך, כינוי ליששכר, ואמר לשון אוהל, לשתי סיבות, אחד שאין עושין עיקר בעולם אלא ישיבת עראי, ועיקר דירתם הוא בית עולמים. ב׳, כינוי למאהיל עליהם, שהיא השכינה שנקראת אהל, הגם שעוסקים בסחורה, עליהם נאמר (תהלים פה יד) צדק לפניו יהלך וגו׳.
שמח זבלון בצאתך, "Rejoice, O Zevulun, on your journeys;" Although as a general rule we are not supposed to rejoice as per Kohelet 2,2 ולשמחה מה זה עושה, "and of joy, what does it accomplish?" Moses says here that Zevulun goes to sea joyfully even though he leaves the halls of Torah study in order to engage in commerce. The reason he is entitled to do this is that the proceeds of his commerce are intended to enable Issachar to devote himself to uninterrupted Torah study.
Another meaning of these words is that when a man sets out on an undertaking he does not know if he will be successful. Moses is giving Zevulun an assurance that he will be successful; this is why he emphasizes that he may rejoice even at the outset of his journey. He may consider himself as a שליח מצוה, someone to whom the performance of a מצוה has been entrusted.
באהליך, "in your tents." This is a simile for Issachar. The reason Moses uses this simile is twofold. 1) It denotes the fact that any dwelling in this world is to be considered only a temporary dwelling; our whole terrestrial existence is transient. 2) It describes that the Shechinah forms a "tent" over Zevulun and Issachar. Even though Zevulun is preoccupied with commerce and does not spend his time in the אהל של תורה, the tent of Torah, he qualifies for the presence of the Shechinah no less than Issachar his partner. David alludes to this when he said in Psalms 85,14: "Justice goes before him as he sets out on his way."
ולזבולן אמר – לפי שבזבולן היו סוחרים ותגרים ובחלקו נפלו ימים ששם ספינות באים כמ״ש זבולן לחוף ימים ישכן וגו׳.
ויששכר באהליך – פי׳ בחלקו של יששכר נפלו פלטרים גדולים בנינים נאים ונפלאים והיו משכירין לכל הבא בא״י שהיו שוכרים אצלם הבתים מחמת יופיין וכמ״ש בפ׳ ויחי וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ע״ש בתרגום אונקלוס וזהו ויששכר באהליך ובגמ׳ דרשו באוהליך של תורה שהיו יושבי אוהלים ונשתתפו יחד ולכן ברכם בברכ׳ ח׳ וכולל יששכר בברכת זבולן וכן אמרו בספרי ויששכר באוהליך מלמד ששבטו של יששכ׳ משתבח בתורה שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דברי הימים א י״ב ל״ב) וכן מצינו באביו ששיבחו שנא׳ וירא מנחה כי טוב. ופי׳ מנוחה כי טוב זו תורה שבכתב. ואת הארץ כי נעמה. זו תורה שבע״פ שמסורה לבני אדם כמ״ש וחיי עולם נטע בתוכנו. ועליהם נאמר מה טוב ומה נעים וגו׳ ולכן נעמה לשון נקבה והן בג׳ שמהן שלה.
יטוב – בחו״ב. ויט שכמו לסבל הן מדרשי התורה ספרא וספרי וכו׳ שמחברים יחד ועליהם נאמר גם יחד. ואמר שכמו לסבול שהו׳ קשה מאוד וכמ״ש והוא ירד והכה את הארי וגו׳ שלמד ספרא דבי רב ואמרו (פסחים ס״ב ע״ב) בין אצל לאצל ארב׳ מאה גמלי וכו׳ ויהי למס עבד. שלמדו לכל ישראל תיר׳ וכמ״ש ומבני יששכר יודעי וגו׳ וכמ״ש ר״ג (הוריות י׳.-:) לא שררת אני נותן לכם אלא עבדות אני נותן לכם עד עתה הייתם ברשותכם אבל עכשיו אתם משועבדים לצבור.
בצאתך – לצבא.
ויששכר באהליך – כי תאהב המנוחה, כדברי יעקב אבינו.
שמח זבולן בצאתך – היה שמח כשאתה יוצא באניות למסחר, ולהביא ברכה אל ביתך, כי זבולון לחוף ימים ישכון:
ויששכר באהליך – היה שמח במנוחתך באהליך, כי ראה מנוחה כי טוב, כאשר אמר הזקן בברכתו:
שמח זבולון – לפי שזבולון היו סוחרי׳ ותגרי׳ ובחלקם נפלו ימים ששם ספינות באיים כמ״ש זבולון לחוף ימי׳ ישכון. ויששכר באהלך. לפי שבחלק יששכר נפלו פלטרי׳ גדולי׳ בנינים נאים ונפלאים, והיו משכירין לכל הבא לא״י והתאוו מאד לשכרם מחמת יפין, וכמ״ש בפ׳ ויחי וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה לכן אמר. באהלך (הגר״א).
שמח זבולן בצאתך – על שם זבולן עם חרף נפשו למות {שופטים ה׳:ח׳} (ראב״ע). כי לשון יציאה מורגל בענין המלחמה, ולא בענין ההליכה בים. ואע״פ כן המקרא שאחריו מדבר בסחורה בים, אבל אין נראה שידבר בזכוכית, כי איננו טמונה בחול, אבל מן החול יעשו אותה. ואולי (כדעת ראזנמילר) מדבר בכסף וזהב ואבנים טובות הנמצאים בחול ובמעי הארץ, ודרך ים יבאו לארץ ישראל.
(יח-יט)ולזבולן וגו׳ – כבר נאמר בברכת יעקב (בראשית מט, יג–יד) שזבולון ישכון ליד נמל על לשון ים (״חוף ימים״) וישלוט בתנועת האניות, בעוד שיששכר יהיה בבית, על יבשה, ויעסוק בעבודה רוחנית במנוחת הנפש (עיין פירוש שם).
כאן כלולים שניהם בברכה אחת, כפי שאכן נחלותיהם סמוכות זו לזו. אך שותפותם בברכה תלויה בעבודתם יחד בשלום ובאחדות כאחים וכרעים, ובכך ששניהם יחד משפיעים השפעה רוחנית ומוסרית על עמי הנכר הבאים אתם במגע במסגרת המסחר הבין־לאומי.
זבולון יוצא אל הים למסחרו להביא ממרחק לחמו, ובעושרו הוא מסייע לשבט אחיו, אשר דואג בבית לנכסים הרוחניים. יששכר גומל טובה על ידי שנותן לזבולון ליטול חלק בהשגיו הרוחניים. ליששכר יש חלק ברוח היושר וההגינות שזבולון מפתח במסחרו, ולזבולון יש חלק בסביבה הנוחה שבה יששכר יכול לעמול בעבודתו הרוחנית (השווה בראשית מט, יד–טו ופירוש שם).
שניהם יחד עורכים לעמים את ההיכרות הראשונה עם רוח ישראל וחיי ישראל, ועם מקור שניהם – מקדש תורת ישראל. הם מזמינים עמים לעלות אל ״ההר״ ולזבוח שם זבחי צדק. שכן העמים שהם סוחרים אתם ילמדו לדעת ולכבד את רוח ישראל ותורת ישראל, ובסופו של דבר הם יעלו אל הר בית ה׳, ושם, בהתמסרות לאל האחד, יזכו לקדושת חיי חובה בצדק (עיין ספרי כאן).
הקרבנות שיקריבו שם יהיו ״זבחי צדק״ – ו״זבחים״ הם בעיקר שלמים, ביטוי לחיי שמחה המוקדשים לחיי חובה לפני ה׳, שהם המעלה היהודית המיוחדת הבאה לידי ביטוי בקרבן שלמים (עיין פירוש, ויקרא ג, א).
כי שפע ימים וגו׳ – הקשר שלהם עם העמים נובע מכך ש״שפע ימים יינקו״ וגו׳. ״שפע״ – הקרוב ל״שבע״ וכו׳ – מורה על ריבוי, עושר ופריחה כלכלית. זבולון ויששכר נהנים מהעושר שארצם, השוכנת לחוף ימים, מספקת להם באמצעות המסחר; או: הם נעשים למרכז מסחרי לסחורות המובאות אליהם ממקומות רבים מעבר לים.
ושפני טמוני חול – בחוף הים שלהם יש גם נכסים מיוחדים שלא ניתן למוצאם בשום מקום אחר, ומשום כך אנשים באים אליהם, להשיג מהם נכסים אלה. לדברי חז״ל (מגילה ו.) נכסים כאלה הם למשל ״חלזון״ (שממנו עושים את צבע התכלת), ״טרית״ (מין מיוחד של דג הטונה) ו״זכוכית לבנה״ (שהחול שבחוף הים של זבולון התאים במיוחד לייצורה).
״שׂפן״, שנכתב גם ״ספן״, קרוב ל״צפן״, ודומה לו במשמעותו. ״טמן״ הוא השורש של ״מטמון״, אוצר נסתר. ״ושפני טמוני חול״ פירושו: מה שטמון באוצרות הנסתרים של החול.
ולזבולן אמר – אחר ברכת אפרים ומנשה באה ברכת זבולן ויששכר. א) שהיו שכנים בנחלתן. ב) שכל הברכות משולבים שני שבטים ביחד, ראובן עם יהודה בברכת החיים, לוי ויהודה, בענין פרסום האלהות והשתדלות שישמרו ישראל התורה, יהודה ובנימין במקום המקדש ומלוכה, אפרים ומנשה ברכה אחת להם, כן ברכת זבולן (ובנימין) [ויששכר] הוא מעין ברכה אחת, כאשר יתבאר. ג) שהיה בזבולן ויששכר השלמות, מה שלא היה לאפרים ומנשה, שהיתה יראתם על שכניהם מפני גבורתם, אבל לא היו אהובים. וגם לא היה להם השלמות בענין פרסום האלהות ובענין קיום התורה בישראל, ובזבולן ויששכר היה הענין הזה, שזבולן היה מסחרו לנסוע על הים ולבא בארצות הגוים עם סחורתו ופרסמו שם ענין האלהי ויששכר מסחרו לישב באהלים על שפת הים (כי מפני עלית המים וירידתם אי אפשר לבנות בתים על שפת הים) לקנות הסחורה שיביאו הגוים דרך הים, ולמכור צרכי עוברי ים, והיו מפרסמים ג״כ כבוד ה׳, וע״י שהיו מקורבים עם עוברי הים ולפנים קודם שהיה כלי הקאנפאס היה מהלך הספינות רק עפ״י סימני הכוכבים, וגם ע״י שעלית המים וירידתם היא מסבת הירח, ולכן היו יודעים חכמת התכונה, ופרנסתם ג״כ היה נקיה וקלה, לכן נמסר להם סוד העבור כמ״ש (דברי הימים א יב לב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, ודרשו חז״ל שעל פיהם נקבעו השנים, ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך שתצליח בצאתך על הים עם הסחורות. ויששכר גם הוא יצליח. באהליך בשבתך באהלים כנ״ל:
שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך: לעולם זאת על ישראל בשעה שיוצאים למלחמה, מייחדים אנשים לתורה ולתפלה כל היום שיוצאים עם הלוחמים לאהלי השדה, וכדאיתא במדרש במדבר רבה ריש פרשת מטות (כב,ב) שבמלחמת מדין לקחו י״ב אלף לתפלה, ושם שיננו חרב לשונם בקול תורה, וכדאיתא במגילה (ג,א) במלחמת עי: מיד ״וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק״, ואמר רבי יוחנן, מלמד שלן בעומקה של הלכה. והיינו, משום שצוה הקב״ה אז לשום אורב, היינו עצה למלחמה1, על-כן לן בגבורת מלחמתה של תורה.
וזוהי ברכת משה: ״שמח זבולון״ – בצאתך למלחמה. ״ויששכר באהליך״ – באהלי המחנה שעל שדה המלחמה, עסוק בתורה ותפלה. דיששכר בעצמם לא היו בעלי מלחמה עד בוא דוד, כמו שכתבתי בברכת יעקב לבניו (בראשית מט,יד)2, אבל הלכו עם זבולון לתורה ולתפלה.
1. וז״ל רבינו ב׳מרומי שדה׳ על מסכת מגילה שם: וי״ל, דאחרי שראה יהושע כמה שמועיל לימוד הלכה למלחמתם של ישראל, משום הכי כשהגיע לעי, והבין את הנחוץ לזכות גדול, שהרי הקב״ה אמר לו ״שים לך אורב״, לכן הלך בעומק של הלכה כדי להגדיל את הזכות, ולשנן את חרבן של ישראל.
2. בד״ה יששכר חמור גרם.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהכל
They shall call the peoples to the mountain. There they will offer sacrifices of righteousness, for they shall draw out the abundance of the seas, the hidden treasures of the sand."
א. וּשְׂפֻנֵ֖י =א,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 ומסורת-א וטברנית ומ״ש (כתיב חסר וי״) • ל=וּשְׂפוּנֵ֖י (כתיב מלא וי״ו)
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
עמים הר יקראו – מנין אתה אומר שהיו אומות ומלכיות מתכנסות ובאות לפרגמטיא של ארץ ישראל והיו אומרים הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן נלך ונראה פרגמטיא של יהודים מה טיבה מיד עולים לירושלם ורואים את ישראל שעובדים לאל אחד ואוכלים מאכל אחד לפי שהגוים לא אלוהו של זה אלוהו של זה ולא מאכלו של זה כמאכלו של זה והם אומרים אין יפה להדבק אלא באומה זו, מנין אתה אומר שאין זזים משם עד שמתגיירים ומקריבים זבחים ועולות תלמוד לומר שם יזבחו זבחי צדק.
כי שפע ימים ינקו – שנים נוטלים בשפע ונותנים בשפע ואלו הם ים ומלכות, ים נותן בשפע ונוטל בשפע מלכות נותנת בשפע ונוטלת בשפע.
דבר אחר: כי שפע ימים יינקו – זה ימה של חיפה שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא מנין אתה אומר שאין ספינה אובדת בים הגדול וצרור של כסף ושל זהב ואבנים טובות ומרגליות וכלי זכוכית וכל כלי חמדה שאין הים הגדול מקיאה לימה של חיפה שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא תלמוד לומר כי שפע ימים ינקו: אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך מכזיב לצור ומצאתי זקן אחד אמרתי לו פרנסתך במה אמר לי מחלזון אמרתי לו וכי מצוי הוא אמר לי השמים שיש מקום בים שמוטל בהרים וסממיות מקיפות אותו ואין לך אדם שהולך לשם שאין סממיות מכישות אותו ומת ונימק במקומו אמרתי ניכר הוא שגנוז לצדיקים לעתיד לבא.
וספוני טמוני חול – ספוני זו חלזון טמוני זו טרית חול זה זכוכית, לפי ששבטו של זבולון מתרעם לפני המקום ואומר לפניו רבונו של עולם לאחיי נתת ארצות ולי נתת ימים לאחיי נתת שדות וכרמים ולי נתת חלזון אמר לו לסוף שאני מצריכם לידך על ידי חלזון זה אמר לפניו רבונו של עולם מי מודיעני אמר לו סימן יהא בידך שכל מי שגונבך לא יהא בפרגמטיא שלו כלום.
סליק פיסקא
"Peoples at the mountain will assemble": Where is it seen peoples and rulers would explore the commerce of Eretz Yisrael and say: Since we have troubled ourselves to come here, let us look into the business of the Jews, and they would go up to Jerusalem and see (all of) Israel serving one G-d and eating one (kind of) food (— for with the Babylonians, the god of one was not like the god of the other, nor the food of one like the food of the other —), and they would say: It is only to such a nation that it is fitting to cling — Whence is it seen that they did not depart from there until they had converted (to Judaism) and offered up sacrifices and burnt-offerings? From (Devarim, Ibid.) "There they will sacrifice sacrifices of righteousness."
"For the abundance of the seas will they (Yissachar and Zevulun) suck": Two take in abundance (overflow) and give in abundance — the sea and the authorities.
Variantly: "For the abundance of the seas will they suck": This is the (abundance of) the sea of Yaffo, which is secreted for the righteous for time to come. Whence is it derived that all the ships that foundered in the Great Sea (the Mediterranean) and the stores of silver and gold and precious stones and pearls and all kinds of precious vessels, which are destined for the righteous in time to come — (Whence is it derived) that the Great Sea disgorges them into the Sea of Yaffo? From "For the abundance of the seas will they suck." R. Yossi said: Once I was walking from Cheziv to Tzor, and, finding an old man and greeting him, I asked him: "From what do you earn a living?" He answered: From chilazon (a rare snail). I: "Is it found?" He: "By Heaven, there is a place between the mountains (where it is found), and spiders bite it and it dies and is crushed in its place." I: "By Heaven, that must be the one that is secreted for the righteous for the world to come!"
"and the treasures hidden in the sand": "treasures" — chilazon; "hidden" — tarith (a valuable fish); "sand" — white glass. For the tribe of Zevulun protested before the Lord, as it is written (Judges 5:18) "Zevulun is a people that risked its life to the death, etc." and he said before Him: "Lord of the Universe, to my brothers You gave lands, and to me You gave seas and rivers." The Lord: "They will need you for the chilazon (found in your territory)." Zevulun: "Who shall inform me?" (i.e., What assurance have I that they are taking chilazon and will pay me for it?) The Lord: Let this be a sign for you: If anyone steals it, his "merchandise" will not prosper (i.e., the precious dye of the chilazon will not take).
[End of Piska]
עמים הר יקראו לפי שאומות העולם מניחים מדינותיהם ובאין לפרגמטיא שלארץ ישראל ומוצאים את כל ישראל בירושלם והיו אומ׳ הואיל והטרחנו כל הדרך הזו בואו ונעלה לירושלם ונדר פרגמטיא שליהודים מהיא והיו עולין לירושלים ומוצאים את כל ישראל בירושלם כולהם אוכלין מאכל אחד וכולהם שותין משקה אחד וכולהם מתפללין לאל אחד אבל אומות העולם אינן כן אלא שלא כמאכלו שלזה מאכלו שלזה ולא כמשקיו שלזה משקיו שלזה ושלא כאלוהו שלזה אלוהו שלזה והיו אומ׳ אין כאלהי ישראל אין יפה להידבק אלא באומה הזאת ולא היו זזין משם עד שהן מתגיירין ומקרבין זבחים למקום שנ׳ שם יזבחו זב׳ צ׳:
כי שפ׳ ימ׳ יינקו שנים נותנין בשפע ונוטלין בשפע ואלו הן הים והמלכות:
הים נותן בשפע ונוטל בשפע:
והמלכות נותנת בשפע ונוטלת בשפע:
ד״א כי שפע ימים יינקו זה ים שלחיפה שאין לך צרור שלכסף וזהב וספינה אבידה בים עד שהוא מקיאו ומשליכו לים של חיפה שהוא משמרתו שלים הגדול והוא מתוקן לצדיקים לעתיד לבוא:
ד״א כי שפע ימ׳ יינקו זה חלזון אמ׳ ר׳ יוסי פעם אחת הייתי עולה מעכו ליפו ופגע בי זקן אחד ושאל בשלומי והייתי מכיר אותו אמרתי לו בני הפרנסה מנין אמ׳ לי מחלזון הזה אמרתי לו בני מצוי הוא אמ׳ לי רבי השמים שהרבה מקומות בים שהוא מושלך בהן בהרים וסממיות מקיפות אותו וכל מי שהוא בא ונוטל ממנו הן נושכות אותו ומת ונימוק במקומו (אמ׳ ר׳ יוסי) אמ׳ לו בני ניכר הוא זה שהוא מתוקן לצדיקים לעתיד לבוא:
וספני טמ׳ חול ספוני זו טרית:
טמוני זה חלזון:
חול זה זכוכית:
לפי שהיה זבולון מתרעם על הקב״ה ואומ׳ רבון העולמים לאחי נתת ארץ יפה ולי נתת את הים הזה לאחי נתת שדות וכרמים ולי נתת את החול הזה אמ׳ לו חייך שאני מצריכם לך בחול לזכוכית אמ׳ לו וכי מי מודיעני אמ׳ לו כל מי שהוא גונבך אל יהא מוצא בפרגמטיא שלו כלום:
They shall assemble the tribes of Israel at the mountain of the sanctuary, to offer there the holy sacrifices with free will; for they will eat the sacrifices of the Gentiles, and the treasures hidden in the sand shall be disclosed for them.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ייכלון״) גם נוסח חילופי: ״יכולין״.
אומין סגיעין לט{ו}ור בית מקדשא יצלון תמן יקרבון קורבנין דקשוט ארום על ספר ימא רבא שרן ויתפרנקון מן טריתא וחלזונא יאחדון ויצבעון מאדמיה תיכלא לחוטי גולייתהון ומן חלא מפקין אספקלרין ומני זגוגיתא ארום גניזיא דת(ח){ה}ומיא גליין להון.
Many peoples shall pray at the mountain of the sanctuary, thither will they bring their oblations of truth: for they dwell by the side of the great sea, they are nourished with (its) dainties; and they take the shell-fish and dye with its blood in purple the threads of their vestments; and from the sands make mirrors and vessels of glass; for the treasures of their coasts are discovered to them.
Behold, this people of the house of Zebulon will come up together to the mountain of the sanctuary to offer true oblations; for they eat the revenue of the seas, and the treasures hidden in the sands are disclosed unto them.
כי העמים יתכנסו להר שלכם ויזבחו שם זבחי צדק, כי הם יינקו משפע הימים ומטמוּני החול יאצרו.
ועל פיא קביעות עתיהם ועבוריהם, עמים – של שבטי ישראל הר יקראו – להר המוריה יאספו.ב כל אסיפה על ידי קריאה היא, ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק.
כי שפע ימים ינקו – יששכר וזבולן, ויהא להם פנאי לעסוק בתורה.
ושפוני טמוני חול – כסוי טמוני חול – טריתג וחלזון וזכוכית לבנה היוצאים מן הים ומן החול, ובחלקם של זבולן היה, כדאמרינן במסכת מגילה (בבלי מגילה ו׳.): זבולן עם חירף נפשו למות (שופטים ה׳:י״ח), משום דנפתלי על מרומי שדה (שופטים ה׳:י״ח) היה מתרעם זבולן על חלקו: לאחיי נתת שדות וכרמים כו׳.
ספוניד – לשון כיסוי, כמו שנאמר: ויספון את הבית (מלכים א ו׳:ט׳), וספון בארז (ירמיהו כ״ב:י״ד).1 ותרגומו: ומטלטלה בכיורי ארזיא.
דבר אחר:ועמים הר יקראו – על ידי פרגמטיא של זבולון, תגרי אומות העולם באים אל ארצו, והיא עומדתז על הספר. והם אומרים: הואיל ונצטערנו עד כאן, נלך עד ירושלם, ונראה מה יראתה של אומה זו ומה מעשיה. והם רואים את כל ישראל עובדין לאלוה אחד ואוכלין מאכל אחד, לפי שהגוים אלוהו של זה לא כאלוהו של זה, ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה. והם אומרים: אין לך אומה כשירה כזו, ומתגיירין שם, שנאמר: שם יזבחו זבחי צדק.
כי שפע ימיםחיינקו – זבולן ויששכר, הים נותן להם ממון בשפע.
And in accordance with their fixing of the seasons and their calculation of intercalary years, עמים THE PEOPLES – of the tribes of Israel, הר יקראו THEY CALL TO THE MOUNTAIN, i.e., they assembled at Mount Moriah on the Festivals; – it speaks of calling them there because every assembly was (took place) in general by means of a summons to it – and שם THERE יזבחו THEY SACRIFICED on the Festivals, זבחי צדק SACRIFICES OF RIGHTEOUSNESS.
כי שפע ימים יינקו FOR OF ABUNDANCE OF THE SEAS SHALL THEY – Issachar and Zebulun – SUCK, and they will consequently have leisure to busy themselves with the study of the Torah.
ושפני טמוני חול means, covered things that are hidden in the sand – the Tarith (a kind of fish; Rashi in his comment on the Talmudical passage afterwards quoted states that it is the tuna fish), the Chalazon (from which purple dye was obtained) and while glass (all valuable articles of commerce) which come out of the sea and the sand. This was in the territory of Issachar and Zebulun, as it is stated in Treatise Megillah 6a: The Scriptural text (Shofetim 5:18) is to be explained as follows: "Zebulun was a people that cursed his soul even unto death" because that "Naphtali was on the high places of the field", i.e., Zebulun complained about his territory, saying, To my brother (Naphtali) you have given fields and vineyards (while to me you have given hilly and mountainous land; to my brother you have given land while to me you have given seas and rivers! God replied. "All your brethren will be in need of you", as it states, "And the treasures hidden in the sand", which the Talmud goes on to explain are the marine creatures Rashi mentions above, deriving each of them from the words of the text, For they shall suck … of the concealed treasures of the sea).
ושפני – has the meaning of "covering", as it is said "And he covered (ויספן) the house" (Melakhim I 6:9); (Yirmeyahu 22:14) וספן בארז, which the Targum renders by: "And it was covered with panels of cedar".
Another explanation of עמים הר יקראו THEY CALL THE PEOPLES TO THE MOUNTAIN – Through Zebulun's trading, merchants of the world's nations will come to his land, he living at the coast, and they will say, "Since we have taken so much trouble to reach here, let us go to Jerusalem and see what is the God of this people and what are His doings". When they behold all Israel serving one God and eating one kind of food (only that which is permissible to them), they are astonished because as regards the other nations, the god of one is not as the god of another, and the food of one is not as the food of another, so that they will say, "There is no nation as worthy as this", and they will therefore become proselytes to Judaism there, as it is said, "There shall they sacrifice sacrifices of righteousness" (Sifre Devarim 354:5).
כי שפע ימים יינקו FOR OF THE ABUNDANCE OF THE SEAS SHALL THEY SUCK – "they" means Zebulun and Issachar; for the sea will give them wealth in abundance.
פס׳: עמים הר יקראו – אלו שבטי ישראל שהיו מתקבצין אל הר ציון. שם יזבחו זבחי צדק 1שהיו מתנדבים זבחים כשהיו באים בנמל בחלקו של זבולן היו הספינות מתחברות,
2כי שפע ימים יינקו – אלו הסחורות שהיו מביאין מחוצה לארץ.
ושפוני טמוני חול – זה חלזון שהיה בחלקו של זבולן שבו היו צובעין את התכלת.
חול – זה זכוכית לבנה שהיתה בחלק זבולן. וכה״א (בראשית מט) זבולן לחוף ימים ישכון.
ד״א: עמים הר יקראו – שהיו אומות העולם באין בספינות בסחורה עד תחום זבולן. ואומר הואיל ובאנו עד כאן נעלה אל הר ה׳ ונראה מה טובה של ירושלים והם רואים את ישראל משתחוים לאל אחד ואוכלים מאכל אחד ומיד הם אומרין אין יפה להדבק אלא באומה זו ואין זזין משם עד שמתגיירין ומביאים זבחים לשם. שנאמר שם יזבחו זבחי צדק.
כי שפע ימים יינקו – שנים שנותנין בשופע ומעלים בשופע. ים ומלכות.
וספוני טמוני חול – זה חלזון שהיה ספון וטמון בחול. א״ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך מכזיב לצור ומצאתי זקן אחד ושאלתי בשלומו אמרתי לו רבי פרנסתך במה אמר לי מחלזון. אמרתי לו וכי מצוי הוא חלזון אמר לי השמים שיש מקום בים הגדול שמושל בהרים 3וסממיות מקיפות אותו ואין לך אדם שהולך לשם שאין סממיות מכישות אותו ומת ונימק במקומו. ואמרתי השמים ניכר שהרי זה גנוז לצדיקים לעתיד לבא. וספוני 4זו טרית.
טמוני – זו חלזון.
חול – זו זהורית. וכל מי שהיה נוטל בגנבה לא היה נהנה מפרקמטיא שלו. שם יזבחו זבחי צדק:
1. שהיו מתנדבים זבחים כשהיו באים בנמל. כמ״ש ביונה א׳ ויזבחו זבח לה׳ וידרו נדרים ודרכם היו כשבאים בשלום מן הים לזבוח זבחים:
2. כי שפע ימים וכו׳. כי ארצו היה שני ימים ים הגדול וימה של יפו:
3. וסממיות. היא מין חיה קטנה המזקת:
4. זו טרית. פי׳ מיני דגים:
עמים הר יקראו – בעבור שזבולן דר בחוף אניות (בראשית מ״ט:י״ג) יהיה עשרו רב,
וזהו: כי שפע ימים יינקו – והוא מגזרת: שפעת גמלים (ישעיהו ס׳:ו׳).
ושפני – אין לו אח, וטעמו כמו: טמוני, וכן: אדמת עפר (דניאל י״ב:ב׳). והטעם: שיהא להם עשר רב עד שיטמנוהו בחול. ובעבור עשרם, יבואו רובם אל הר השם לזבוח זבח תודה לשם.
THEY SHALL CALL PEOPLES UNTO THE MOUNTAIN. Zebulun shall possess great wealth because he dwells where ships dock. This is the meaning of they shall suck the abundance of the seas. The word shefa (abundance) is related to the word shifat (caravan) in The caravan of camels shall cover thee (Is. 60:6).
AND THE HIDDEN TREASURES OF THE SAND. The word sefune (hidden) has no brother.1 It has the same meaning as temune (treasures).2 Similarly admat afar (dust).3 The meaning of the hidden treasures of the sand is that Zebulun will have so much wealth that they [the tribe] will hide it in the sand. And because of their wealth, they will come in a multitude to the mountain of God to offer sacrifices of thanksgiving to the Lord.
1. It is not found elsewhere in Scripture.
2. Our verse reads sefune temune. Ibn Ezra believes that Scripture employs two words back to back that have one meaning. It means hidden hidden [of the earth].
3. Dan. 12:2. Both words mean the same. Our text literally reads dust dust.
עמים הר יקראו – כשהיו העמים באים לארץ זבולן היו מסתכנין שם בים, ומזמנין עצמם להר ציון לזבוח שם זבחי צדק – אם ינצלו מן הים, כי הגוים נודרים נדרים ונדבות כישראל.
כי שפע ימים ינקו – כי בשפע תבא להם סחורה דרך הים וירויחו.
וספוניאטמוני חול – גם מן הספינות שישברו בנמל ויהיו טמונים וטבועים {בחול, שדרך הים להשליך אותם לחוץ, והמוצאין סופנין הממון בחול וקאמר שגם}ב ייקחו ממונם וספוניהם – אוצרותם שהיו צפונים להם.
ולפי הפשט, איני יודע למה הקדים זבולן ליששכר.
אבל לפי המדרש (בראשית רבה ע״ב:ה׳): שעשו שותפות שזבולן יעסוק בפרקמטיא ויששכר בתורה. וקאמר: שמח זבולן בצאתך – בפרקמטיא, ויששכר באהל – תורה. ואמר: עמים הר יקראו – יזדמנו לרגלים, למועד שיקבע להם, יששכר שעוסק {בתורה} וקובע חדשים ומעבר שנים, דכתיב: ו{מ}בני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשהג ישראל (דברי הימים א י״ב:ל״ג). שם יזבחו זבחי צדק – תמידין ומוספין. איכא למימר שהקדים זבולן, לפי שהוא המפרנס.
א. כן בכ״י מינכן 52. בנוסח שלנו: ושפני.
ב. ההשלמה מספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: בחם.
ג. בכ״י מינכן 52: יעשו.
עמים הר יקראו – THEY SHALL CALL THE PEOPLES TO THE MOUNTAIN – When the peoples would come to the land of Zevulun they would be endangered there in the sea, and they would invite themselves to [to go to] Mount Zion to sacrifice שם זבחי צדק – THERE RIGHTEOUS SACRIFICES – if they would be saved from the sea, because the nations make vows and good will offerings like Israel.
כי שפע ימים ינקו – FOR THEY SHALL DRAW OUT THE ABUNDANCE OF THE SEAS – Because commerce shall come to them in abundance by way of the sea, and they will profit.
וספוני טמוני חול – THE SHIPS BURIED IN THE SAND – [They will profit] also from the ships that will be broken in port and will be buried and sunk {in sand, for it is the way of the sea to cast them out, and those who find [treasure] cover the money in sand, and it says also that} they shall take their money and their covered things – their treasures that were hidden for them.
And according to the plain meaning I do not know why he had Zevulun precede Yissakhar.
But according to the midrash (Bereshit Rabbah 72:5): they made a partnership, that Zevulun would be involved in business and Yissakhar in Torah. And he said: שמח זבולן בצאתך – REJOICE ZEVULUN IN YOUR GOING OUT – in business, ויששכר באהל – AND YISSAKHAR IN THE TENT – [of] Torah. And he said: עמים הר יקראו – THEY SHALL CALL THE PEOPLES TO THE MOUNTAIN – they will be invited for the pilgrimages, for the holiday that he will establish for them, Yissakhar who is involved {in Torah} and establishes months and leap years, as it is written: “And {of} the children of Issachar, men that had understanding of the times, to know what Israel ought to do” (Divrei HaYamim I 12:33). שם יזבחו זבחי צדק – THERE THEY WILL OFFER RIGHTEOUS SACRIFICES – Daily [sacrifices] and extra [mussaf sacrifices]. It is possible to say that he placed Zevulun first, since he was the provider.
עמים הר יקראו – אילו שני עממים: זבולן ויששכר.
הר יקראו – מכל השבטים יהו מצויין בהר ציון בירושלים, שמביאים נדרים שנדרוא בעת אונסם, בדרכים, על הים, ובמדבר, והצילם הקב״ה, ומביאים על זאת נדרים ושלמים ואוכלים.
כי שפע ימים יינקו – שבעת נסכיהם יינקו מן הים.
וספוני טמוני חול – וכל אותן הספינות שטבעו בים וכיסתם החול יהיו ספונים להם, יתגלו להם עם הממון שבהם, ועל זאת מביאין נדרים ונדבות.
א. בכ״י: לא נדרו.
ושפני טמוני חול – פעמים שהספינות נשברות בנמל וטבועות וטמונות בחול וכשהים נקמט ומתמעט כמנהגו בכל יום באים בני זבולון ונוטלים אותו ממון.1
1. שאוב מר״י בכור שור.
ושפני טמוני חול, "and the hidden treasures of the sand." Sometimes when ships break up when at harbour and are buried deep in the sand; when the waters of the sea retreat, it is revealed that this sand which buried their ships had also hidden treasures which would have remained undiscovered if the ship had not broken up.
שפע ימים ינקו – כיון שבא בשפע והרבה אמר לשון יניקה כמו למען תנקו ושבעתם שהים מיניק יושביו כיניקת החלב, תיט״ב.
וספוני טמוני חול – פי׳ שהים משליך לשפתו כל ממון רב של ספינות טובעות בים וחולו, ושם באים ונוטלים ומתעשרים.
שם יזבחו זבחי צדק – כלומר כי הכל יבאו להר המוריה בשביל עשרם להקריב קרבנות ולעבוד את ה׳.
וע״ד הקבלה, שם יזבחו זבחי צדק ייחס הזבחים לצדק כי צדק הוא המקבל תחלה, והוא הנרמז בתוספת ה״א של המזבחה, וכבר הזכרתי זה בפסוק (ויקרא א׳:ט׳) והקטיר הכהן את הכל המזבחה.
ושפוני טמוני חול – ברכן בעושר בשפע גדול שיהיה להם הון עתק ועושר רב עד שיטמנוהו בחול. ומלת ושפוני כאלו אמר וצפוני בצד״י. ומה שאמר ושפוני טמוני, הוא כפל לשון, כמו (דניאל י״ב:ב׳) אדמת עפר, ותרגם אונקלוס וסימן דמטמרן בחלא מתגליין להון.
שם יזבחו זבחי צדק, "there they will slaughter offerings of righteousness." Moses means that all the people coming to Mount Moriah then will do so in order to offer their thanks to the Lord for His having granted them so much wealth..
A kabbalistic approach: Moses related the sacrificial offerings to righteousness, i.e. צדק, as this is the emanation which is perceived as the initial one (מלכות) which "receives" offerings in the first instance. The letter ה at the end of the word המזבחה, (Leviticus 1,9) alludes to this emanation; I have already remarked on this in my comments on that verse. The path of the offerings proceeds "upwards" from the emanation צדק until it reaches the highest regions.
ושפוני טמוני חול, "and by the treasures concealed in the sand." Moses blessed Zevulun and Issachar with generous amounts of material wealth. They would possess so much wealth that they would be forced to bury some of it in the sand to protect it against thieves (Ibn Ezra). The word ושפוני is as if the Torah had written it with the letter צ at the beginning, i.e. וצפוני, "and hidden." The repeated wording, i.e. both שפוני and טמוני, is similar to the expression אדמת עפר in Daniel 12,2; Onkelos appears to understand it as the sand itself indicating that treasures are buried beneath it.
עמים הר יקראו – כשהיו העמים באים בים. וארץ זבולון היו מזמנים עצמם להר ציון לזבוח שם זבחי צדק אם ינצלו מן הים כי הגוים נודרים נדרים ונדבות כמו ישראל.
כי שפע ימים יינקו כי בשפע תבא להם הסחורה דרך הים וירויחו.
ושפוני טמוני חול. גם מן הספינות הנשברות בנמל ויהיו טמונים בחול. שדרך הים להשליכו חוץ והמוצאו סופן הממון בחול. ומזה קאמר שגם ממון הספינות וגם ממון הספון הכל יקחו לעצמם. תימ׳ לפי הפשט למה הקדים זבולון ליששכר. ולפי המדרש שעשו שותפות שזבולון יעסוק בפרקמטייא ויששכר בתורה ניחא.
עמים הר יקראו – כי כשראו עמים רבים באים בים והיו נודרין ומתנדבין בעצמן מפני פחד הים ללכת אל הר ציון לזבוח שם זבחי צדק אם ינצלו מן הים כדאמרינן בחולין איש איש מלמד שהעכו״ם נודרים נדרים ונדבות כישראל.
כי שפע ימים יינקו – כי בשפע תבוא להם הסחורה דרך הים ומרויחין.
ושפוני טמוני חול – כמו מהספינות הנשברות בנמל והנטבעות בים משליכין לחוץ הכל והמוציאין הספינה טומנין הממון בחול וקאמר שגם הספינה והממון הנטמן בחול שימצאו הכל ויקחו לעצמן ולפי הפשט הזה יש לשאול למה הקדים זבולון ליששכר אבל לפי המדרש שעשו שותפות שזבולון יעסוק בפרקמטי׳ ויששכר יעסוק בתורה ניחא שמח זבולון בצאתך בשביל יששכר שעוסק באהליך.
עמים הר יקראו, "being aware of the dangers of seafaring they would make frequent trips to Mount Zion to thank G–d for their success and ask Him for continued protection. Once they were there, they would present many voluntary offerings in the Temple. (Compare Talmud tractate Chulin, folio 13, based on Leviticus 22,18)
כי שפע ימים יינקו, "for they will suck the abundance that the seas have to offer;" the seas will make them prosperous.
ושפוני טמוני חול, "and the treasures hidden in the sand." This is a reference to ships which foundered and went to the bottom of the sea laden with treasures. Eventually, when the hull breaks up they are revealed. The treasures then become the property of the finders. According to the plain meaning of the text, we have to ask why Moses listed Zevulun here before Yissachar, seeing that Yissachar was the older of the brothers? The answer is provided by the Midrash, (B'reshit Rabbah 99,9) according to which Yissachar and Zevulun made an agreement according to which the merits acquired by the Torah study of the members of the tribe of Yissachar would be shared equally with the tribe of Zevulun, who would look after the members of the Torah studying members of the tribe of Yissachar financially.
עמים הר יקראו – כשיהיו עמים באים לים יהיו נודרים ומנדבים בעצמן מפני פחד הים ללכת אל הר ציון לזבוח שם זבחי צדק אם ינצלו מן הים כדאמרינן בחולין איש איש מלמד שהגויים נודרים ומנדבים כישראל. כי שפע ימים יינקו כן בשפע תבוא להם סחורה דרך הים ומרויחין וספוני גם מהספינות הנשברות בים ונטבעות בנמל ומשליכן לחוץ והמביאין הספינות טומנין אותן בחול וקא׳ שימצאו הכל ויקחו לעצמם ולפי הפשט הזה יש תימא למה הקדים זבולון ליששכר אמנם לפי המדרש שעשו שותפות שזבולון יהיה עוסק בפרקמטייא ויששכר עוסק בתורה ניחא.
עמים – מזרע זבולון יבואו תמיד להר הבית לזבוח זבחים לשלם נדרים, כי הם הולכים תמיד יורדי הים באניות1 ככתוב לחוף ימים ישכון (בראשית מ״ט:י״ג), וי״י יעזרם ויצילם מזעף הים וירויחו עושר וכבוד בסחורותם.
עמים הר יקראו שם – רוצה לומר: שהגוים יקראו המקום ההוא כאלו הוא ההר שיהיה בו בית הבחירה וזה היה בעת שהשיבו ארון האלהים משדה פלשתים וראיתם את דרך גבול יעלה בית שמש וגומ׳ וכאשר הגיעו שם זבחו שם זבחי צדק כמו שנזכר בראש ספר שמואל והוא היה בחלק יששכר כמו שנזכר בספר יהושע והנה חשבו שיהיה המקום ההוא מקום בית המקדש מצד רוב העושר אשר בחלק יששכר שהם יונקים שפע ימים מפני רוב הסחורות הבאות שם דרך הים והנה הם יונקים שפוני טמוני חול רוצה לומר: כי מפני רוב חכמתם כל רז וכל סתום לא עממום או ירצה בזה כי רבים יקראו נחלת יששכר הם אשר שם יזבחו זבחי צדק והוא בית המקדש והנה קראוהו כן כי הם עשירים מאד ושם רבוי החכמה כמו שראוי להיות זה בבית המקדש או ירצה בזה רבים שיבקשו לעלות במקום הבחירה יזבחו בחלק יששכר זבחי צדק ויעזבו העולים בהר השם והם יתפייסו במקום ההוא להמצא שם רוב העושר והחכמה כמו שראוי זה בבית המקדש וזה אמנם היה אפשר בשעת היתר הבמות והנה קרא עמוקות התורה והחכמה שפוני טמוני חול כי כמו שהטמון בחול נשמר ימים ושנים בזולת עפוש והפסד כן הענין בסודות החכמה והתורה או ירצה בזה שקבוצים מהם יעלו יחד להר השם לזבוח שם זבחי צדק מרוב העושר שנתן להם וזה כי הם יונקים שפע ימים וטובם וגם הארצות הטמונים בחול הים יבואו להם כמו שפירש החכם אבן עזרא.
עמים הר יקראו וגו׳ – יאמר כי אע״פ שהם בעלי סחורות וארצם לחוף אניות ומזה הטעם לא תהיה הארץ רבת העבוד׳ וצריכין להסתפק מארצות אחרות כמשפט צידונים וכל המדינות אשר יושביה סוחרים עם כל זה אמר שיגיע מרוב הצלחתם בענין שימצא שם כל צרכם בשפע נמרץ עד כי עמים רבים יקראו למשתה ושמתה בהרים ושם יזבחו לפניהם זבחי צדק כלומר שלא יחסר להם מכל אשר יצטרכו דבר כי לא יחשבו כסף והם יענו את הדגן ואת התירוש והיצהר וכל מיני פירות מגדים לשובע. ונתן הטעם ואמר כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול – יאמר כן על הצלחת הסחורות הבאות בדרך הים 1על הדגה הרבה אשר בקרבו שהם מצפונים טמונים בחול למה שהחול גבול לים אשר בתוכו. 2ואולי היה בארצם קצת הרי החול שאמרו שיעתק ממקום למקום ע״י הרוח החזק יכסה הסוחרים הבאים לארץ ההיא אשר לא ידעו משפטם עם רוב כספם וזהבם וכל אבן יקרה אשר עמהם ואחר ישוב הרוח ויגלה החול מעליהם וימצאום יושבי הארץ והיו להם לשלל שפוני האנשים ההם שהיו טמוני חול גם בשרם ימכר ביוקר לתרופה.
1. ועל הדגה הרבה אשר בקרבו שהם מצפונים טמונים בחול וכו׳ כצ״ל, ור״ל שרומז הכ׳ באמר ושפוני טמוני חול״ על הדגים הרבים אשר מחירם רב מאוד הנמצאים בלב ים אשר החול הושם לגבול מסביב לו.
2. ואולי היה וכו׳, הרב רומז פה על החול הדק הנעתק ממקום למקום ע״י הרוח ונקרא בל״א אשר יכסה לפעמים כל ארחות הסוחרים אשר ילכו במדבר ערב עם כל רכושם והונם עד שלא ידע איש מקומם איה, ורק זמן מה אח״כ ישב לפעמים הרוח את החול הזה למקום אחר, וימצאו שם כסף וזהב ואבן יקרה לרוב, גם פגרי האנשים המומתים באופן זה ימכרו במחיר רב, ועל כל זה אפשר שרומז הכ׳ פה באמרו ״ושפוני טמוני חול״.
כל אסיפה ע״י קריאה היא. לפיכך כתוב יקראו במקום יאספו ולבי מגמגם בזה שא״כ היה לו לכתוב יקראו הקו״ף בקמ״ץ והרי״ש בצר״י מבנין נפעל שאז יהיה במקום יאספו הנופל בפירוש המקרא הזה מבנין נפעל כי פי׳ עמים הר יקראו השבטים אל הר המוריה יאספו מעצמה לא שזבולין ויששכר הם המאספים אותם והקוראים אותם אך איני יודע מה ענין אסיפת השבטים אל הר המוריה בתוך ברכתן של יששכר וזבולן:
ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק. אע״פ ששם זובחים זבחיהם בכל ימות השנה הוכרח לפרש פה ושם יזבחו ברגלים מפני שעמים הר יקראו מורה על אסיפת השבטים בכללם ואין זה אלא ברגלים:
כי שפע ימים יינקו יששכר וזבולון. הנזכרים בראש הפרשה לא השבטים באסיפתן להר המוריה הסמוכים לו:
ושפוני טמוני חול כסויי טמוני חול טרית וחלזון וזכוכיות לבנה היוצאים מן הים ומן החול כדתני רב יוסף בפ״ק דמגלה שפוני זה חלזון עמוני זו טרית חול זו זכוכית לבנה ופרש״י חלזון דג עולה מן הים להרים וצובעין בדמו תכלת ונמכר בדמים יקרים טרית דג שקורין טונינ״א זכוכית לבנה היוצא מן החול כדאמרי׳ ביציאות השבת חול של זבולן חשוב משאר חולות וראוי לזכוכית לבנה ופי׳ היוצאים מן הים ומן החול החלזון והטרית מן הים והזכוכית לבנה מן החול:
ובחלקו של זבולן היה כמו שאמרו במסכ׳ מגלה זבולון עם חרף נפשו למות. מה טעם משום דנפתלי על מרומי שדה אמר זבולון לפני הב״ה רבו׳ של עולם לאחי נתתי ארצות ולי נתת ימים ונהרות אמר לו כולן צריכין לך ע״י חלזון שנא׳ ושפוני טמוני חול פי׳ כל הארץ צריכין לך ע״י החלזון שיוצא בחלקך כדי לצבוע ממנו התכלת של ציצית אלמא חלזון בחלקו של זבולון היה והיינו דתני רב יוסף כו׳ כדלעיל:
אמרו עמים הר יקראו להגיד שהם כל כך מצליחים בסחורותיהם שכאשר עמים שהם השבטים הר יקראו, רוצה לומר יעלו ברגל אל הר בית ה׳ ואל בית אלהי יעקב, שם יזבחו רוצה לומר זבולון ויששכר אשר זכר, שם יזבחו ברגל זבחי צדק וקרבנות תודה על רוב הצלחתם ועושרם, כי שפע ימים יינקו, והם הסחורות הבאות באניו׳ בימים שהם יזכו בהם, וגם יכוון בהם לרבוי הדגים הנמצאים אצל זבולון בחוף ימיהם, כי גם בהם יזכה יששכר מפני שותפותם. וזהו ושפוני טמוני חול, שהוא כמו וספוני שהוא לשון החבאה, כמו (מלכים א ו׳) ויספון את הבית גבים, ואפשר שהוא מלשון ספינה, שיינקו משאר הספינות המביאו׳ הדברים הטמונים בחול, כלומר הדברים שאין דרך אל הבאתם כי אם בים וזכר החול לפי שהוא גבול לים, ור״א פירש שיהיה עשרם רב ולכן יטמינו אותו בחול, ואחרים פירשו שהיה זבולון כמאמר הנביא׳ (שופטים ה׳) עם חרף נפשו למות על מרומי שדה, כי היו גבורים ואנשי מלחמה בים וביבשה והיו כל כך אוהבי׳ גבורתם שהיו מבזים ומזייפים נפשם בערך המיתה היפה על מרומי שדה והדברים המביאים אליה ויששכר היה עם שוקט ובוטח יושב אהל ומקנה. ושעל כן אמר שמח זבולן בצאתך רוצה לומר למלחמה, ויששכר באהליך על המקנה, ושעמים הר יקראו שהיו קוראים אלה לאלה לעלות לרגל אל הר בית ה׳ לזבוח שם זבחי צדק לשלם נדריהם כדרך אנשי המלחמה, וגם כן כדרך שעושין בעלי המקנה על הצלת מקניהם, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו בספרי ובראשית רבה ק׳ שהיה לזבולון שותפות עם יששכר שהיה זבולון עוסק בסחורה ויששכר עוסק בתורה שנא׳ (דברי הימים א י״ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים והיה זבולון מפרנס את יששכר בלמודו ולכן היה שכר זבולון יותר גדול לפי שהוא היה מעמיד ליששכר, על דרך אמרו (משלי ג׳) עץ חיים היא למחזיקי׳ בה, וכבר נזכרו בגמרא (סוטה כ״א) שני אנשים שעשו שותפות בזה שמעון ועזריה שמעון היה עוסק בתורה ועזריה בפרקמטיא ומפרנס את שמעון, וכשמזכיר בגמרא את שמעון קוראו אחי עזריה, כי היו משבחים בזה הלשון את עזריה בתלותו אותו בשמעון כמו שהיו אומרים יתרו חותן משה לפי שהיה עזריה גדול משמעון, בעבור שהיה מחזיק את תורתו, ואמר שמח זבולון בצאתך לסתורה ושמח יששכר באהליך כי אין שמחה כשמחת התורה והשגתה, ונתן הסבה בשמח׳ יששכר דסמיך ליה העוסק בתורה באומרו עמים הר יקראו שבני יששכר הקובעים עתים לתורה ומעברים את השנים והחדשים היו קוראים העמים ושבטי ישראל לעלות אל הר ה׳ למועדים כי הם היו מודיעים מתי יהיה חג פסח ומפני זה עמים הר יקראו אשר שם יזבחו העמים זבחי צדק, וזו היא שמחתם להיות כל ישראל מתנהגים על ידם בזה, וזכר אחרי כן סבת שמחת זבולון באמרו כי שפע ימים יינקו, ובספרי אמרו דברים רבים על הענין הזה, ופירשו עמים הר יקראו על אומות העולם שבאים אצל זבולון לפרקמטיא ושבני זבולון קוראין אותו לראות בית המקדש ומתגיירים וזובחי׳ שם זבחי צדק, ודרשו כי שפע ימים יינקו על ימה של יפו ושפוני טמוני חול על חלזון וטרית שהיו הכל צריכים אליו, ודרשו חז״ל (מגילה ו׳) על הזכוכי׳ המעולה והיקר מאד שהיה נמצא שמה, והברכה הזאת אשר ברך אדון הנביאים לזבולון ויששכר, מסכמת עם יעקב אביהם שהוא אמר זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות להורות שהוא יוצא ובא לסחורה דרך ים, ועל יששכר אמר חמור גרם רובץ בין המשפתים, רוצה לומר שהיה זבולון קל המנועה ויששכר בהפך, כי הוא כבד התנועה ואוהב המנוחה בטבעו כמו שנאמר וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה וגו׳, ודבורה גם כן אמרה ומזבולון מושכים בשבט סופר, לא אמרה ומזבולון סופרים כי אם מושכים בשבט סופר, לפי שהסוחרים הם תמיד מושכים בשבט סופר וכותבים בספריהם ואגרות מפה ומפה וחשבונות רבי׳, ואינם סופרים באומנותם הנה אם כן באמרו מושכים בשבט סופר ולא אמר סופרים הוא כאלו אמר סוחרים כדברי הזקן, וכוונה לומר שעם היות בני זבולון סוחרים בטבעם ומושכים בשבט סופר ואינם מושכי קשת ולא תומכי חרב ומלחמה, הנה הם לעזרת ה׳ באו לעזרתו כמו שביארתי שם בפירושי לספר שופטים:
עמים הר יקראו – יששכר וזבולון יקראו אומות העולם אל ״ההר הטוב״ במיני סחורתם הבלתי נמצאים בין האומות.
שם יזבחו זבחי צדק – גם תגרי האומות שזבחו כל ימיהם ״זבחי מתים״ (תהלים ק״ו:כ״ח), הנה בבואם אל ״ההר הטוב״ יזבחו ״שם זבחי צדק״.
כי שפע ימים יינקו – יששכר וזבולון יהיה להם מיני סחורה הבאים מן הים, ומהם שספונים וטמונים בחול, כמו דם החלזון וזכוכית לבנה בחולסית שבחול.
עמים הר יקראו, Issachar and Zevulun will call the nations of the earth to the “good mountain” with choice wares not to be found among those nations.
שם יזבחו זבחי צדק, even the merchants of the gentile nations who had been offering sacrifices to “dead” deities all their lives, when they come to Jerusalem, the “good mountain,” will offer sacrifices which qualify for the description “offerings of righteousness” (to the real God).
כי שפע ימים יינקו, for Issachar and Zevulun draw from the riches of the sea among which are found such rare sources of colours as the chalazon worm from which techelet, blue wool is dyed. There one can also find a type of “white glass” or silicon on the beaches of the sea, much treasured for use in exotic goblets.
כל אסיפה על ידי קריאה היא. ופירוש ״יקראו״, היינו שהעמים – שהם השבטים – יקראו זה את זה ״קומו ונעלה ציון״ (ירמיהו לא, ה), שהאחד יקרא את האחר. והרא״ם הקשה, דהוי ליה למכתב ״יקראו״ הקו״ף בקמ״ץ, לשון נפעל, במקום יאספו, שהוא לשון נפעל. ואין זה קשיא, דאין הקריאה מאחר, רק שהם קוראין זה את זה לעלות ציון. ועוד הקשה הרא״ם, מה ענין השבטים אל הר המוריה – בתוך יששכר וזבולון. ולא דקדק, דעל ידי יששכר, הקובע עתים וקובע מועדים, על ידו יאספו לירושלים. ועל ידי זבולן היה גם כן, שהיה עוסק בפרקמטיא ונותן ליששכר, והיה יכול לעסוק בתורה (פסוק יח):
וּשְפֻנֵי: בכל ספרי׳ מדוייקי׳ בסי״ן שמאלית,א וכן הביאוהו השרשי׳1, והמאיר נתיב2 בשרש ספן, ובמסורת3 ל׳ וחס׳ וסי״ן כתיב. [וּשְׂפֻנֵי].
להר המוריה יאספו כו׳. פירוש לרגל. ואם תאמר אם כן הוה לי׳ לומר לשון אסיפה, ומה יקראו. לכן פי׳ כל אסיפה כו׳. ואם כן אף אסיפה דהכא, אף על פי שלא ע״י קריאה היא, אלא מעצמן הן נאספין, אפילו הכי כתב לשון קריאה. כתב הרא״ם ולבי מגמגם בזה, דהוה לי׳ לכתוב יקראו הקו״ף בקמ״ץ והרי״ש בציר״י מבנין נפעל וכו׳. ולי נראה דאסיפה דהכא בלא קריאה היא כדפרישית, אלא הם מעצמם יתאספו במצות השם עליהם, שיעלו לרגל, ומפני דשאר אסיפות חוץ מזו הם ע״י קריאה, כתב הכא יקראו במקום יתאספו. ולעולם לאו נפעל הוא, לכן לא ננקד בניקוד הנפעל, ודו״ק. [נ״ל]: עוד כתב הרא״ם, אך איני יודע מה ענין אסיפת השבטים אל הר המורי׳, בתוך ברכתן של יששכר וזבולון. ובאמת לא ידעתי למה אינו יודע, דהא רש״י בעצמו היה נזהר מקושיא זו, וכתב וע״פ קביעות עתיהם ועיבוריהם, עמים של ישראל הר יקראו להר המורי׳ וכו׳. ואפשר דגירסא מוטעת היתה ביד הרב, משום הכי כתב מה שכתב וק״ל. [נ״ל]:
ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק. רצונו בזה לחבר חיבור הקרא אהדדי, ומשום הכי הוסיף וי״ו, לומר, שברגלים יזבחו זבחי צדק. אף שבכל ימות השנה היו מקריבים שם קרבנות. אלא משום הכי הוסיף הוי״ו, כדי לחבר חיבור הקרא:
ויהא להם פנאי כו׳. ר״ל דמה ברכה יש בזה:
טרית. טרית מין דג הוא, ושמו טונינו:
זבולן עם חרף נפשו למות כו׳. התם קאי אזבולון שבקש לעצמו המות, כאשר נפתלי על מרומי השדה. ועל זה מתמיה בגמרא, עם חרף נפשו, וכי בשביל זאת בקש מות לעצמו, בשביל שנפתלי על מרומי השדה. ומתרץ היה מתרעם וכו׳, ולי לא נתת אלא ימים. והשיב לו הקב״ה, לך נתתי ים שממנו תוציא טרית כו׳:
ותרגומו ומטלל בכיורי כו׳. פירוש הוא מכסה הקורות בארזים:
דבר אחר עמים הר יקראו כו׳. דלטעם ראשון קשה, למה נאמר שם יזבחו וגו׳, הא כל הקרבנות יזבחו שם. ועוד, מאי זבחי צדק, והא כל הזבחים זבחי צדק. לכן פי׳ דבר אחר וכו׳. ולדבר אחר נמי קשה, דהוה לי׳ לומר בפירוש, דהא קודם הזביחה צריך גיור מע״א שלו. לכן צריך גם לטעם ראשון:
They shall assemble at Mount Moriah, etc. Meaning, at the pilgrimage festivals. You might ask: If so it should have said assemble and not invited. Therefore Rashi explains, Every assembly is through invitation, etc. Therefore, even though [the assembly] here is not by invitation, rather they came on their own, the verse still writes an expression of "invitation." Re"m writes, My heart is dissatisfied with this [explanation] because יקראו should have been written with a kamatz under the קוף and the ריש with a tzeirei to make it reflexive. [Whereas according to the punctuation of our verse, יקראו means 'they assemble them,' wrongly implying that Yisachar and Zevulun assemble the people]. It seems to me that אסיפה here means inviting as we explained, and [the active conjugation means not that Yisachar and Zevulun assemble them, but that] they assemble on their own to fulfill Hashem's commandment to come up on pilgrimage festivals. And because other assemblies are by invitation, Scripture here writes יקראו instead of יתאספו. And it is not reflexive and therefore it is not punctuated with reflexive punctuation. (So it seems to me). Re"m further writes, However, I do not know what relevance there is to mentioning the assembling of the tribes at Mount Moriah within the blessing of Yisachar and Zevulun?" In truth, I do not know why he does not know, because [apparently] Rashi himself was aware of this question and he writes, Based on their arrangement of the time [divisions] and of the leap year—'Peoples,' of the tribes of Yisroel, — 'Shall assemble at the mountain,' Mount Moriah, etc. Perhaps Re"m wrote what he wrote because he had a [different] erroneous text. This is easy to understand. (So it seems to me).
And there slaughter, during the festivals, righteous offerings. Rashi wants to show the connection between the verses. Therefore he adds a vav [and] to indicate that they will [all] slaughter righteous offerings on the festivals, even though they bring offerings there every day of the year. Therefore Rashi adds and in order to connect the phrases of the verse together.
Affording them the opportunity, etc. Rashi explains, what blessing is there in this [unless they can study Torah]?
טרית (tuna). טרית is a kind of fish named tunina.
Zevulun, a people disdainful of their souls in seeking death, etc. It is talking about Zevulun there, who wished death for himself because Naftoli was on the loftiest ground. The Gemara asks on this [verse]: A people disdainful of their souls, that just because Naftoli was on the loftiest ground he should seek death for himself? The Gemara answers, Zevulun lamented, etc. and to me you only gave seas. The Holy One, Blessed Is He answered him, To you I gave the sea from where you can take tuna, etc.
Translated by Targum as "lined with a cedar covering." Meaning that it covers the beams with cedar.
Another interpretation. "Gentile nations shall assemble at the mountain, etc." Because according to the first interpretation you might ask why it says There will they slaughter righteous offerings, are not all offerings slaughtered there? Also, what is [the meaning of] righteous offerings? Are not all offerings [wherever they are permitted] righteous offerings? Therefore he gives another interpretation, etc. And according to the other interpretation too, you might ask that it should have said explicitly [that they at least retract from idolatry], because before bringing offerings they need conversion, [retraction] from their idolatry! Therefore he also needs the first interpretation.
עמים הר יקראו – כמ״ש בספרי שהיו אומות עולם והמלכים מתכנסו׳ ובאות לפרקמטיא של ארץ ישראל והם אומרי׳ הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן נלך ונראה פרקמטיא של יהודה מה טיבה ועולים לירושלים ורואים את ישראל שעובדים לאל אחד וכו׳ ואינן זזין משם עד שמתגיירין ובאים ומקריבים זבחים ועולות שנאמר שם יזבחו זבחי צדק ואמר זבחי צדק שנעשין גירי צדק וזבחיהם נקראו זבחי צדק שמתגיירין וזובחין לשם שמים. ואמר הר יקראו שמתכנסין להר הבית לתפלה ולקרבנות לזבוח בעזרה וכמ״ש לכו ונעלה וגו׳ אמר כי שפע ימים יינקו ושפני וגו׳ לפי שיניקתם משני חלקים הים והמדבר. כי חול הוא מדבר וכן הן נגד המקדש אברהם קראו הר והוא הר הבית יצחק קראו שדה והוא העזרה ששם העבודה מלך לשדה נעבד. והגרים אחיזתם הם באברהם ויצחק ולא ביעקב שיעקב היתה מטתו שלמה וכו׳.
כי שפע ימים – אמר בספרי שהים נוטלת בשפע ונותנת בשפע והשפע הוא מן ג׳ אתוון של השם וימים הם שנים ואמר ימים שהן תרין חו״ב כמ״ש בת״ז למאן אינון ינקון וכו׳ ואין לך באותיות כפול אלא ים לכן נאמר ימים שכלולין זה בזה ושפע הוא הדעת שמהם יונק צדק. והם בשם מ״ב ש״י נהורין בשני הפנים.
ושפני טמוני חול – שפוני הם החשובים כי מחמת ב׳ דברו׳ הדבר יקר א׳ מחמת שאינו בנמצא וא׳ מחמת שהוא חשוב בעצמו ולכך אמר כאן ושפני טמוני את שניה׳ יירש. וחול הוא גבול לים וכמ״ש בפ׳ ויחי זבולן לחוף ימים וגו׳.
עמים הר יקראו – יששכר וזבולון יהיו כל כך מצליחים בסחורותיהם, עד שכאשר יקראו זה לזה העמים שהם השבטים לאמר קומו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב, דהיינו כשיבואו כל השבטים ברגל לירושלים שלש פעמים בשנה ויבאו גם יששכר וזבולון עמהם, אז יזבחו שם אלה שני השבטים זבחי תודה לרוב, להודות לה׳ על רוב עשרם והצלחתם ולספר מעשיו ברנה, והשלמים והתודות הבאים שלא על חטא נקראים זבחי צדק, או יהיה פירוש יקראו, שיששכר וזבולון יקראו לשאר בני השבטים שיבואו לאכול מזבחיהם בהמון חוגג:
כי שפע ימים יינקו – יששכר וזבולון יהיה להם עושר רב, כי יבא להם שפעת נכסים מן הים, אשר הם שוכנים על ידו:
ושפני טמוני חול – ושפוני לשון חשיבות וחלוקת הכבוד, וכן מצאנו בתרגום שני (אסתר א׳ י״ב) ולא ספנת יתהון, כבדה אותם, ועוד שם (ז׳ י׳) גברי עלמא לא ספנית, גבורי העולם הזה לא כבדתי, וכן בתלמוד מאן חשיב מאי ספין, והכוונה פה שיינקו ויהנו מדברים יקרים וחשובים הטמונים בחול, וכבר כתבתי בהקדמה שנרמז פה מלאכת עשיית הזכוכית ע״ש:
ושפני טמוני חול – שפוני הם החשובים (כמו מאן ספון מ״ק כ״ח), ולא ספנת יתהון (תרגום שני אסתר א׳), גברא עלמא לא ספנית (שם ז׳), כי מחמת ב׳ דברים הדבר יקר א׳ מחמת שאינו בנמצא, וא׳ מחמת שהוא חשוב בעצמו, לכן אמר כאן ושפוני טמוני, את שניהם יירש, וחול הוא גבול לים, וזבולון לחוף ימים ישכון (הגר״א).
עמים הר יקראו – מלת הר מתורגם טור בית מקדשא וכפירש״י הר המורי׳, ויש להתבונן ממה שאמרו (פסחים פ״ח) לא כאברהם שכתב בו הר וגו׳ אלא כיעקב שקראו בית, ועיין במכדרשב״י (זהר יתרו ד׳ ס״ט). ולולי דמסתפינא הייתי אומר ע״ד הפשט אחרי שמצאנו דרכי ע״א בימים הקדומונים, אחרי אשר הקריבו לאלהיהם אשר על ההרים היו כל הקרואים אוכלים את זבחיהם במקום הקרבתם, ולזה נקראו אכילת זבחי מתים בשם אכילת ההרים (כביחזקאל י״ח) ואל ההרים אכלו בך, ומזה אמר כאן עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק, וטעמו העמים שדרכם להיות קרואים ונאספים למאכל ההרים, בבואם אל ארץ זבולון ויששכר ויראו כי שפע ברכת ה׳ תעשירם, יעזבו את אלהיהם, תחת שאכלו עד הנה זבחי מתים, יזבחו שם זבחי צדק. ולשון זבח אף שאינו לקרבן, כמו ויזבח יעקב זבח, וכן סתם קריאה לאסיפת האכילה כמו אחרי כן יאכלו הקרואים (שמואל א ט׳) [פאֶלקער דיא אויף בערגען גאסטמאֶהלער היעלטען, דאָרט ווערדען זיא שולדלאָזע שפייזען געניעסען].
עמים הר יקראו – בזכות שהיה מפרסם בין העמים כבוד ה׳, וכאלו היו קוראים אותם אל הר ה׳ אשר בירושלים:
שם יזבחו זבחי צדק העמים היו באים לזבוח לשם ה׳, ועל יששכר יתפרש שהיו קוראים את ישראל לעלות לרגל שגם השבטים נקראים עמים, כמ״ש (בראשית מה ד) ונתתיך לקהל עמים:
כי שפע ימים יינקו – שפרנסתם ע״י שפע הים:
ושפני טמוני חול – ע״י הסחורות, שהם ספונים וטמונים על החול שעל שפת הים:
עמים הר יקראו: למלחמה, שיהיו נקבצים על ההר שמסוגל הרבה לנצח, מכל-מקום:
שם יזבחו זבחי צדק: זבולון ויששכר יביאו תודה על הנצחון.
כי שפע ימים יינקו: משונאיהם, שהגיעו (שונאיהם) דרך הים, והביאו שפע רכוש על הספינות כמנהגם במלחמה, כמו שכתבתי בספר בראשית (יד,יא)1, ובנצחם נשאר הרכוש ביד זבולון.
ושפוני: דברים חשובים2, כלשון מקרא בחגי (א,ד) ״לשבת בבתיכם ספונים״3, פירוש, מתכבדים4. ובגמרא איכא הרבה. והכי פירשו בגמרא מגילה (ו,א) ״שפוני״ – זה חלזון, ופירש רש״י ׳שהוא דבר חשוב׳5 וכו׳.
טמוני חול: שהיו (שונאיהם) מטמינים דברים חשובים בחול שעל הים. וכל זה נשאר ביד יששכר וזבולון.
1. על הפסוק ״ויקחו את כל רכוש סדום ועמורה ואת כל אכלם וילכו״.
2. הביאו עמם שונאיהם דרך הים.
3. אף שכאן בשי״ן ושם בסמ״ך.
4. אך רש״י, רד״ק ומצודות מסבירים שם – מכוסים, מקורים. וכן בתרגום יונתן.
5. וממשיך רש״י שם: ״ספון״ – חשוב בלשון ברייתא.
ושפוני טמוני חול. חז״ל אמרו שבזכוכית מדבר, ולא כן דעת שד״ל וטענתו כי הזכוכית איננה טמונה בחול אבל מן החול יעשו אותה. — ואין זו טענה כי כן דרך מליצת השיר לומר על דבר היוצא ונוצר מדבר אחר שהוא טמון בו.
עמים הר יקראו – עיין בספרי שהן מתגיירין ולכן אמר עמים הר יקראו כמו אברהם שהיה תחילה לגרים וקראו הר. ויתכן דכוון אל מה שהתפלל שלמה וגם הנכרי כי יבוא מארץ רחוקה כו׳, וזה הבדל בין ישראל בארץ שבים כי יתפללו שם דרך ארצם הם נענים, אבל הנכרי מוכרח לבוא ואז נענה, לכן אמר עמים הר כי יבואו ויקראו יהיו נענים בתפלתם, לכן אמר עמים הר יקראו משום דמעלות בפ״ק דכלים, הר הבית מקודש כו׳ החיל מקודש ממנו שאין נכרים וט״מ נכנסים לתוכו, לכן רק בהר יקראו ולא בחיל ומעלות דאורייתא ביומא דף מ״ד ע״ב.
עמים וגו׳ – אמר זבולן לפני הקב״ה, רבש״ע, לאחי נתת שדות וכרמים וארצות ולי נתת הרים וגבעות ימים ונהרות, אמר לו, כולם צריכין לך ע״י חלזון, שנאמר עמים הר יקראו,1 אמר לו, מי מודיעני,2 אמר לו, שם יזבחו זבחי צדק, סימן זה יהא לך, כל הנוטל בלא דמים אינו מועיל בפרקמטיא שלו כלום.3(מגילה ו׳.)
ושפני טמוני חול – תנא רב יוסף, שפוני זה חלזון, טמוני זה טרית,4 חול זה זכוכית לבנה5. (שם שם)
1. עיין בסנהדרין צ״א א׳ כי מטבע החלזון שעולה מן הים להרים, ואמר בזה, שמכל השבטים יתקבצו להרים שלך לקנות שפוני טמוני חול דהיינו חלזון [כפי שיתבאר בדרשה הבאה], ודמיו יקרים מאוד מפני שעולה אחת לשבעים שנה כבגמרא הנ״ל.
2. נראה דרומז למ״ש בסנהדרין צ״א א׳ דבשעה שעולה החלזון לאחר שירדו גשמים עליו מתמלא כל ההר חלזונות, ולכן שואל, כיון שיש רבוי כזה מי מודיעני, כלומר מי מודיעני שיקחו בכסף או מן ההפקר.
3. שתתקלקל הצבע. ונראה דרומז בלשון זבחי צדק הריגתו של חלזון ליקח דמו למצוה, ומכיון שיעלו בכסף וברשות המוכר נקראת מצותם זאת זבחי צדק.
4. חלזון הוא דבר חשוב מפני שעולה רק אחת לשבעים שנה (סנהדרין צ״א.), וספוני לשון חשיבות, ונראה דראו חז״ל לדרוש כן משום דהמלה שפוני בשי״ן יחידה היא בתנ״ך ואין לה חבר, ובמלים כאלה רגילים חז״ל לדרוש ולרמז כמש״כ כ״פ, וכן תרגם יונתן. וטרית הוא מן דג גדול ושמן, ופירש״י שנקרא טונינא, ויתכן לומר דדרשה זו רומזת למ״ש בברכות מ״ח א׳ עיר אחת היתה בא״י והיו מוציאין ממנה ששים רבוא ספלי טרית, ואולי היתה אותה העיר בחלק זבולון. ובנוסחאות אחרות הגירסא בברכות עיר אחת היתה בהר המלך וצ״ע.
5. זכוכית תחלת ברייתה מן החול כמ״ש בשבת ט״ו ב׳, וחול של זבולון חשוב וראוי לזכוכית לבנה.
ודע דהא דייחס חוף ימים לזבולון, אעפ״י דגם לשאר שבטים נפל חלק בים וכמ״ש בב״ק פ״א ב׳ ימה של טבריה בחלקו של נפתלי היה [יובא בסמוך פ׳ כ״ג], וגם אלה השבטים שהיו גבולם למערב ירשו חוף הים הגדול המערבי – צ״ל משום דבזבולון כתיב ימים משמע שני ימים, וכמבואר במ״ר פ׳ נשא פ׳ י״ג סי׳ י״ז דלזבולון היו שני ימים, יעו״ש.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
Of Gad he said, "He who enlarges Gad is blessed. He dwells as a lioness, and tears the arm, yes, the crown of the head.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהעודהכל
[פיסקא שנה]
ולגד אמר – למה נאמר לפי שנאמר (בראשית מ״ז:ב׳) ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ולא נתפרשו שמותם וזה אחד מהם.
ברוך מרחיב גד – מלמד שתחומו של גד מרחיב והולך כלפי מזרח.
כלביא שכן – מלמד שהוא סומך לספר שכל מי שהוא סומך לספר נמשל לאריות.
וטרף זרוע אף קדקוד – טרף זרוע, לשעבר, אף קדקד, לעתיד לבא.
[Piska 355]
"And of Gad he said, etc.": Why is this written? Because it is written (Bereshit 47:2) "And from the 'edge' of his brothers he (Joseph) took five men and presented them to Pharaoh," here it is specified that he took them from those whose names were doubled, and Gad was one of them.
"Blessed is He that broadens Gad": We are hereby taught that the territory of Gad broadened out eastwards.
"As a lion he dwells": We are hereby taught that he dwelt near the border, (border dwellers requiring strong defenders to repel invaders), wherefore he is compared to a lion.
"and he tore the arm" — in the past. "together with the crown": in time to come.
ולגד אמר לפי שהוא [אומר] (בראשית מ״ז:ב׳) ומקצה אחיו לקח חמש׳ אנ׳ ולא נתפרשו בשמותן זה אחד מהם:
ברוך מרחיב גד מגיד שתחומו שלגד מרחיב והולך עד כלפי המזרח:
כלביא שכן מלמד שהוא שרוי על ספר שכל מי שהוא (משול) [שרוי] על ספר משול באריות:
וטרף זרוע אף קד׳ טרף זרוע לשעבר אף קדקד לעתיד לבא:
And of Gad he said: Blessed is He who enlarges Gad. He dwells as a lioness; he will kill sultans with kings:
ולשבטה דגד ברך משה נביא די״י ואמר בריך מן דאפתי תחומה דגד נייח ושרי בגו קרבה היך אריא והיך אריוותה לית אומה ומלכו דתקום לקובליהא קטילוי חכימיןב בניג קטילין פרק ראשא עם אדרעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקובליה״) גם נוסח חילופי: ״{לקוב}לה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חכימין״) גם נוסח חילופי: ״חכמין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בני״) גם נוסח חילופי: ״ביני״.
ולשיבטא דגד בריך משה נביא די״י ואמר בריך דאפתי(ה) תחומיה דגד נייח כאריא למישרי וכד נפיק לסידרי קרבא קבל בעלי דבבוי מקטל מלכין עם שילטונין וקטולוי חכימין מן כל קטולייא דמגרר אדרעא עם קודקדא.
Mosheh the prophet of the Lord blessed the tribe of Gad, and said: Blessed be He who hath made wide the border of Gad. He reposeth as a lion in his habitation; but when he goes out to battle against his adversaries, he slayeth kings and rulers, and his slaughtered ones are known from all the slain, for he striketh off the arm with the crown (of the head).
ולשבטא דגד בריך משה נביא דיי ואמר בריך הוא מן דאפתי תחומא דגד נייח ושרי כאריא וכאריותא ולית אומא ומלכו דתקום לקבליכון וכד הוה נפיק לקרבא לקביל שנאוי קטילוי חכימין ביני קטליא מפרק ראשא עד אדרעא.
And Mosheh the prophet of the Lord blessed the tribe of Gad, and said: Blessed is he who hath made wide the border of Gad. He reposeth and inhabiteth as a lion and a lioness; nor will there be any kingdom or people who can stand before him; and when he goeth forth in war against his enemies, his slaughtered are known among the slain by the head being cut away unto the arm.
א. מכאן עד אמצע דברים ל״ד:ד׳ חסר מכ״י סנקט פטרבורג והושלם מכ״י אוקספורד.
ואמר לגד: יבורך המרחיב לו את ארצו. הוא כלביא ישתכן בה, הטורף זרוע עם קדקוד.
ברוך מרחיב גד – מלמד שהיה תחומו של גד מרחיב והולך כלפי מזרח.
כלביא שכן – לפי שהיה סמוך לספר, לפיכך נמשל לאריות, שכל סמוכי ספר צריכין להיות גבורים.
וטרף זרוע אף קדקד – הרוגיהם היו ניכרים, חותכין הראש עם הזרוע במכה אחת.
ברוך מרחיב גד BLESSED BE HE THAT ENLARGES GAD – this teaches us that Gad's territory extended far eastward (Sifre Devarim 355:2).
כלביא שכן HE DWELLS AS A LIONESS – Because he was near the border it therefore compares him to lions, for all who are near the border must be strong (that they may repulse attacks from neighbors) (Sifre Devarim 355:3).
וטרף זרוע אף קדקד TEARING THE ARM WITH THE CROWN OF THE HEAD – Those whom they slew could be easily recognized, because they used to cut off the head together with the arm at one blow.
פס׳: ולגד אמר – מלמד שתחומו של גד מרחיב והולך לכך נאמר ברוך ה׳ שהוא מרחיב תחומו של גד 1כלפי מזרח. 2מלמד שהיה סמוך לספר. שכל סמוך לספר נמשל באריות מפני שהיו עומדין בפני האומות שלא יכנסו לארץ ישראל לכך נאמר כלביא שכן.
וטרף זרוע אף קדקד – כדמתרגמינן ויקטל שלטונין עם מלכין. בוא וראה מה כתיב בדברי הימים (דברי הימים א יב) ואלה הבאים (לדוד) [אל דויד] לציקלג וגו׳. 3(שם) ומן הגדי נבדלו אל דויד למצד מדברה גבורי החיל אנשי צבא למלחמה עורכי צנה ורמח ופני אריה פניהם וכצבאים על ההרים למהר. (שם) אשר עברו את הירדן בחדש הראשון והוא (מלא) [ממלא] על כל גדותיו ויבריחו את כל העמקים למזרח ולמערב.
4וטרף זרוע – לשעבר. אף קדקד (לשעבר):
1. כלפי מזרח. כי נחלתם היה (במדבר ל״ד:ט״ו-ט״ז) מעבר לירדן קדמה מזרחה ושם היה מרחיב תחומו לצד המזרח היו כובשין עמים. וכמו שסיים הקראי מדה״י. וסופו ויבריחו את כל העמקים למזרח. והיינו שברחו ממקומם העמים ודורש העמקים לשון עמים ע״ש בפרש״י:
2. מלמר שהיה סמוך לספר. קאי על סיפא דקרא כלביא שכן שכל הסמוכין לספר צריכין להיות גבורים:
3. ומן הגדי נבדלו אל דויד היינו שבשבט גד היו גבורים הרבה:
4. וטרף זרוע אף קדקד. וטרף זרוע לשעבר אף קדקוד לעוה״ב כצ״ל:
מרחיב גד – דמהו לאריה, כל רואיו יברחו מלפניו, ואין מי יצר לו.
ENLARGETH GAD. Moses compares Gad to a lion. All who see him will flee from him. No one shall torment him.
ולגד אמר ברוך מרחיב גד – ברוך המקום שהרחיב נחלתו של גד. לפי שהיה נחלתו של גד מקום מרעה ומקנה (במדבר ל״ב:א׳-ד׳), שייך למימר בזה לשון מרחיב. כי מקום מרעה הוא רחב, כדכתיב: ירעהא {מקניך} כר נרחב (ישעיהו ל׳:כ״ג).
וטרף זרוע אף קדקוד – כשהיו מכים בני גד, היו מכים בצואר, ומעמיק המכה דרך החזה אל תחת אצילו הימנית, וחותך הראש והזרוע כאחד.
ולי נראה לפי העברי, דהכי קאמר: כשהיה מכה, וזה מרים יד שמאלו כנגד המכה, הוא חותך הזרוע ומכה בראש, וממיתו במכה אחת. מדקאמר: אף קדקד – משמע שהוא מכה בזרוע תחילה.
א. בכ״י מינכן 52 ובספר הג״ן: ורעו.
ולגד אמר ברוך מרחיב גד – OF GAD HE SAID BLESSED IS THE ONE WHO ENLARGES GAD – Blessed is the Omnipresent who enlarges the inheritance of Gad. Since Gad’s inheritance was a place of grazing and cattle (Bemidbar 32:1-4), it is appropriate to speak of this with the term “enlarge.” Because a grazing place is wide, as it is written: “your cattle shall feed in large pastures” (Yeshayahu 30:23).
וטרף זרוע אף קדקוד – AND TEARS THE ARM EVEN THE CROWN OF THE HEAD – When the children of Gad strike, they strike at the throat, and deepen the blow by way of the chest to under his right armpit, and cut the head and the arm like one.
And to me it appears according to the Hebrew, that this is what he said: When he strikes, and this one lifts his left hand against the blow, he cuts the arm and strikes the head, and kills him with one blow. Since it says: "even" the head, it implies that he strikes the arm first.
ברוך מרחיב גד – שלקח חלקו מעבר לירדן והרחיב נחלתו.
כלביא שכן – ואין מחריד, כל זמן שהוא חלוץ עם אחיו.
וטרף זרוע אף קדקוד – של שבעת עמים, כמו שנאמר: ועבר לכם כל חלוץ (במדבר ל״ב:כ״א).
מרחיב גד – ברכו כך על שם שנתן לו ארץ רחבה ארץ מקנה.1
וטרף זרוע אף קדקד – מדקאמר אף קדקד – משמע שהוא מכה בזרוע תחילה כיצד בשעה שבא גד להגביה ידו ולהכות את שכנגדו מגביה ידו כנגד החרב וכן גד חותך הזרוע תחילה ומכה בראש וממיתו בהכאה אחת.2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
מרחיב גד, "Who enlarges Gad; Moses blesses him to whom God had given a large territory, suitable for raising sheep and cattle.
וטרף זרוע אף קדקוד, "to tear off arm and scalp;" seeing that the scalp is mentioned last, it is clear that he disabled his opponent first by disabling his arm which carries his weapon. He does so by taking aim at the sword raised against him. By doing so he succeeds in not only disabling his opponent's arm but decapitating him at the same time with one stroke.
ברוך מרחיב גד וגו׳ – פי׳ ברוך הוא כל המרחיב לגד ואינו פוגע בו, כי כל מי שנפגע ממנו לרעה אינו נמלט.
וטרף זרוע אף קדקד – שדרך בני אדם כשרוצים להכותם על קדקד משימין זרוע לפני ראשו להגין מפני ההכאה.א וכל זה איננו מגין לפני בני גד, דכתיב וטרף זרוע אף קדקד שניהם מכה יחד. ג״ן.
א. בדפוסים נוסף כאן: ״כענין עור בעד עור וגו׳ ״.
ברוך מרחיב גד – מלמד שהיה תחומו של גד מרחיב כלפי מזרח. לשון רבינו שלמה מסיפרי (ספרי דברים ל״ג:כ׳).
ור׳ אברהם פירש: כי בעבור שידמה אותו לאריה, יאמר: ברוך המרחיב אותו,א שנתן לו גבורה וכל רואיו יברחו ממנו, ואין מי יצר לו.
והנכון: שהוא על נחלתו, כי השניםב שבטים אשר לקחו נחלתם בעברג הירדן לא לקחו אותה בגורל, אבל נתן להם משה כל ממלכותד סיחון ועוג ונחלתם, ורחבהה ונסבה למעלה מכל השבטים. ולא הזכיר בראובן זה כי די בתפלתו. ואיפשר גם כן כי לקחו בני גד יותר מבני ראובן כי היו גבורים ונתן להם כל הספר, והערים אשר בנו רבות מאשר לראובן. ועוד, כי הם אשר בקשו הארץ ההיא תחלה כאשר פרשתי שם (רמב״ן במדבר ל״ב:ב׳), והנה הם סבתו ההרחבה הזאת.
BLESSED BE HE THAT ENLARGETH GAD. "This teaches that Gad's border was enlarged toward the east." [Since his territory was east of the Jordan it could be extended towards the east.] This is Rashi's language from the Sifre.1 And Rabbi Abraham ibn Ezra commented that because Moses likened Gad to a lion [he dwelleth as a lioness], he said, "Blessed be He Who enlarges Gad, Who gives him strength so that whoever [any enemy] sees him will flee him, and no one will trouble him." The correct interpretation is that it refers to Gad's inheritance, for the two tribes [Reuben and Gad] that took their inheritance on the east bank of the Jordan did not take it by the lot. Instead Moses gave them the entire kingdoms of Sihon and Og2 and their inheritance was broader as it wound about higher3 than all the tribes. Moses did not mention this [blessing] in the case of Reuben, for his prayer was sufficient.4 It is also possible that the children of Gad took more territory than the children of Reuben for they were mighty and therefore Moses gave them the entire [eastern] border. The cities which they built5 were also more numerous than those of Reuben.6 In addition, it was the Gadites who first requested that land [east of the Jordan as their inheritance] as I have explained there,7 and thus they were the cause of this expansion.
1. Sifre, Brachah 355.
2. Numbers 32:33.
3. Ezekiel 41:7.
4. Above, (6).
5. Numbers 32:34-36.
6. Ibid., Verses 37-38.
7. Ibid., (2) (Vol. IV, pp. 370-371).
ולגד אמר ברוך מרחיב – גד שהוא מקום מרעה. שייך לשון הרחבה כמו כר נרחב.
וטרף זרוע אף קדקד יהיו מכים בצואר ומעמיקים המכה. דרך החזה עד סוף הכתף. ולשון העברי מזכיר הזרוע תחלה. עוד י״ל שכשהיה גד מכה ושכנגדו מרים ידו נגד המכה היה חותך הזרוע שלפני הראש והראש בבת אחת.
ברוך מרחיב גד – לפי שנחלתו של גד במקום מרעה כד״א ומקנה רב היה לבני גד וכו׳ שייך למימר ביה לשון הרחבה כדכתיב ורעו במרחב.
וטרף זרוע אף קדקד – פי׳ הרב בכור שור כי כשהיה מכה והמוכה מגביה זרועו שלא יכה בראשו היה חותך הזרוע שלפני הראש והראש עמו ומעמיק המכה עד סוף הכתף.
ברוך מרחיב גד, "blessed be he who enlarges the territory of the tribe of Gad." Seeing that the ancestral land allotted to Gad was suitable for grazing rather than planting crops, this root is more appropriate for describing expansion. Compare also Hoseah 4,16: "עתה ירעם ה' ככבש בשמרחב, "now the Lord will graze him on the range like a sheep."
וטרף זרוע אף קדקד, "and he tears the arm, as well as the crown of the head." Rabbi B'chor Shor explains this line when the attacker will strike the victim and he raises his hands in self defense, holding it in front of his face for protection, that attacker will strike him on the head instead. As a result the blow will even injure the shoulder of the victim
ברוך מרחיב גד – לפי שנחלתו של גד במקום מרעה כד״א ומקנה רב היה לבני ראובן וכו׳ והנה המקום מקום מקנה שייך למימר ביה לשון הרחבה וכתיב ירעו במרחב.
וטרף זרוע אף קדקד – פי׳ רב״ש כי כשהיה גד מכה והמוכה היה מגביה זרועו שלא לתת לפניו הראש היה המכה חותך הכתף. וירא ראשית לו ראה גד ובחר ראשיתה של א״י והיינו ארץ סיחון ועוג אשר בעבר הירדן ולקח לעצמו משם לפיכך נטלה לחלקו אע״פ שעמון ומואב מערערין עליה שהיתה שלהם לפי שיודע היה שעתיד הקב״ה לקבור שם מרע״ה ואלו היתה עתידה לחזור לעמון ומואב לא היה הקב״ה קוברו שם בח״ל.
ברוך מרחיב גד – פי׳ ר׳ אברהם בשביל שדימה אותו לאריה אמר ברוך המרחיב לו שנתן לו גבורה וכל רואיו יברחו ממנו ואין מי יצר לו. והרמב״ן כתב והנכון שהוא על נחלתו כי השני שבטים שלקחו בעבר הירדן לא לקחו בגורל אלא נתן להם כל ארץ סיחון ועוג נחלתם רחבה ונשבה למעלה מכל השבטים ולא הזכיר כן בראובן כי די לו בתפלתו ואפשר כי לקחו בני גד יותר מבני ראובן כי היו גבורים ונתן להם כל הספר והערים אשר בנו רבות מאשר לראובן. ועוד כי הם ביקשו הארץ תחלה כאשר פי׳ שם והנה הם סבת הרחבה הזאת:
ברוך מרחיב גד, "Blessed, He, Who broadens the territory of Gad;" Ibn Ezra states that seeing that he had likened Gad to a lion, Moses pronounces a blessing on the One Who had equipped Gad with such an imposing stature; allegorically speaking, his territory is so wide, as no one dares hem him in, come too close to him.
Nachmanides writes that the correct interpretation of our verse is that the word מרחיב refers to the territorial size of the ancestral heritage of Gad, which was larger than anyone else's. The two and a half tribes who took their lands on the east bank of the Jordan had not been required to participate in the allocation by lot that took place under the supervision of Joshua. It is quite possible, that in light of the Gadites being natural born warriors, that they grabbed more land for themselves than did the members of the tribe of Reuven. Furthermore, the Gadites had been the very first to raise the subject of remaining on the east bank of the Jordan because the land was suited for grazing and they possessed such large herds after the war against Sichon. Large land allocation was therefore a factor high on the Gadites' agenda.
ולגד אמר – בברכתו של גד תמצא כל אלפא ביתא. לפי שמרע״ה קבור בחלקו שקיים כל התורה כולה מאל״ף ועד תי״ו. וכן בברכת יוסף. לפי שארונו של יוסף היה מהלך אצל הארון, לומר קיים זה מה שכתוב בזה.
וטרף – ב׳. וטרף זרוע. אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל. לומר כל מה שטרף אין מציל מידו.
נפתלי שבע רצון – ר״ת נשר. שהיה קל כנשר לעשות רצון אביו שבשמים.
ולגד אמר ברוך מרחיב גד וגו׳ – אחשוב שרמז בזה אל מלחמת הגריים ויטור ונפיש שנזכרה בדברי הימים ונצחום שבט גד עם הראובני וחצי שבט המנשה וכבר זכר זה עם זכרון שבט גד להעיר כי שבט גד היה העקר בזאת המלחמה וכבר יורה על גבורת בני גד מה שנזכר שם מהאנשים משבט בני גד שנבדלו אל דוד למצד גבורי החיל אנשי צבא למלחמה עורכי צנה ורומח ופני אריה פניהם וגומר כי זה כלו ממה שיורה על גבורת בני גד ואחשוב שעל זאת המלחמה אמר יעקב גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב כי בסוף הענין שבו מהם נפש אדם מאה אלף ועל זאת המלחמה יתכן שאמר וטרף זרוע אף קדקד רוצה לומר: כי הם נצחו הראש שהוא הקדקד וזרועותיו שהם פרשיו ועוזריו כי כלם נפלו בידם כאמרו ויתנו בידם ההגריים וכל שעמהם.
ולגד אמר וגו׳ – מהטעם שכתבנו על קריאת שם גד וכי על הודאתו נאמר נתן אלהים שכרי כי נתתי שפחתי לאישי ויקרא שמו יששכר (בראשית ל׳:י״ח) כמו שתראהו משם אם תרצה שער כ״ה ח״ב יש טעם גדול לסמיכתו ליששכר גם הוצרך לזכור אותו הנה להשלים בו דגל ראובן עם שמעון שלא נזכר או שנזכר ברמז כמו שנשלם דגל יהודה עם יששכר וזבולון.
ואמר ברוך מרחיב גד וגו׳ – לפי שהוא היה הראש לשאול את ארץ סיחון ועוג אשר הראה עצמו בזה קצר רוח כי לא בטחו שתהיה להם נחלה בארץ ומהרו לקחת מאשר ימצאו ולזה אמר ברוך שהרחיב גבולו והוציאו ממגורות אשר פחד שיצר לו המקום והנה כבר קרה לו כלביא אשר ישקוט שקט ושאנן כדי שלא יברחו ממנו שאר החיות ואחר בשבתם בטח וטרף זרוע אף קדקד כללו של ענין ששאל תחלה כעני כי יעטוף ואח״כ נתחזק והרחיב גבולו על ידי מלחמות עצומות כנזכר בדברי הימים.
ברוך מרחיב גד מלמד שהיה תחומו של גד מרחיב והולך כלפי מזרח. אמר כלפי מזרח מפני שנחלתו היתה מעבר לירדן והלאה לפאת מזרח כדכתיב בפרשת מסעי ושני המטות וחצי המטה לקחו נחלתם מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה והרחבת גבולו א״א להיות כלפי הירדן שהרי התחלת תחומין של שני שבטים וחצי היא הירדן הלכך ההרחבה שהו׳ מרחיב והולך אינו אלא כלפי מזרח:
כלביא שכן לפי שהיה סמוך לספר לפיכך נמשל לאריה שכל הסמוכין לספר צריכין להיות גבורים. לא הבינותי כונת הרב בזה למה אמר שנמשל לאריה בעבור היותו סמוך לספר ולא אמר שנמשל לאריה בעבור היותו גבור כאריה דדוחק הוא לומר לא ידע משה רבי׳ שהוא גבור אלא מפני שהיה סמוך לספר.
ושמא יש לומר שמפני שנמשל גד לאריה ולא יהודה שנמשל כן בברכתו של יעקב הוצרך לומר שאומרו כלביא שכן הוא מקום אומרו כלבי השוכן בספר שכל השוכן בספר צריך להיות גבור כארי:
ולגד אמר ברוך מרחיב גד וגו׳, עד ולדן אמר וגו׳, עתה יזכור ארבעה בני האמהות שזכרם כפי סדר תולדותם, ופירושן על דרך הפשט, שלפי שגד היה הראש לשאול את ארץ סיחון ועוג אשר הראה עצמו בזה קצר רוח, כי לא בטח שתהיה לו נחלה בארץ ומיהר לקח אותה בראשונה לכן אמר ברוך מרחיב גד ר״ל ברוך ה׳ שהרחיב את גבולו של גד והוציאו ממגורתו אשר פחד שיצר לו המקום ועתה ישכון בארצו כלביא שלא תקרב אליו חיה אחר׳ להשיג גבולו. ולכן נאמר בדברי הימים (סימן י״ב) ופני אריה פניהם, ולא די שהוא לא יפחד מהאויבים אבל גם יטרף מאויביו זרוע אף קדקד, כללו של דבר שבראשונה שאל נחלתו כעני כי יעטוף, ואחר כך נתחזק והרחיב גבולו על ידי מלחמות עצומות כנזכר בדברי הימים, עוד זכר שגם כן התעוררו אל בקשת הנחלה מעבר הירדן לפי שראה ששם בחלקו הית׳ חלק׳ מחוקק ספון ר״ל קבר משה איש האלהים מחוקק וכותב התורה היה שם קברו ספון, כי עם היות שלא ידע איש את קבורתו הפרטית הנה קברו ידענו בכלל שהיה שם בחלקו כמו שאמר ויקבור אותו בגיא, ולפי שלא יחשוב אדם שמה שעשה גד היה לפחדו מהאויבים אשר בארץ כנען, לזה אמר ויתא ראשי עם, ר״ל שגד חייב עצמו לעבור חלוץ לפני העם ושהוליכם לארץ ולחם את מלחמותם ובזה צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל, כלומר שהצדיק עצמו מאלהים במה שקיים נדרו ומשפטיו עם ישראל במה ששמר להם מה שהתנה עמהם והלך בראשי גייסות כל י״ד שנה של כבוש וחלוק, וחז״ל דרשו בספרי ויתא ראשי עם על משה יאמר כי שם חלקת מחוקק ספון שאותו מחוקק שהוא משה הביא ישראל ממצרים וצדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל, ויש מפרשים שהיתה נחלת גד צרה מאד, וגבולו צר כפי עמו ולא היה לו יכולת להרחיב גבולו ולכבוש את האומות אשר סביביו כי היו חזקים מאד כארי, ולפי שגד עזר את ישראל לכבוש את ארצם אמר משה ברוך מרחיב גד, ר״ל ברוך יהיה מי שירחיב ויעזור לגד בהרחבת גבולו לפי שכלביא שכן, ר״ל ששכנו הוא כלביא וטרף זרוע אף קדקד ולכן גד לא יוכל לכובשו ויצטרך לעוזרים.
ולגד אמר ברוך מרחיב גד – ראוי היה שיקדים לדן ולנפתלי קודם לגד. והטעם שסמכו לזבולון ויששכר. להורות על חטאתו ועל בגידתו. שבגד למאוס בארץ חמדה. ונשאר חוצה לארץ שהיא ארץ טמאה. עד שכמעט חשדום ישראל כשבנו אותו מזבח בחזרתם. שהיו עובדי ע״ז כאומרם ז״ל כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. ולכן כתב בלידתו בגד תיבה אחת. להורות שבגד בארץ חמדה. וחטא והחטיא לראובן והסיתו שישאר עמו. וזהו ויאמר בני גד ובני ראובן. ולכן אמר יעקב בברכתו גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב. שחשב שהרויח במה שנשאר ח״ל. והפסיד שנשאר באחרונה כמו העקב שהוא סוף האדם. ולכן משה בברכתו. להודיע חטאתו סמכו אצל זבולון. לפי שכתוב למעלה הר יקראו. כי ע״י זבולון וספינותיו היו באים עמים רבים למכור ולקנות ממנו ועי״כ היו רוצים לילך אל ירושלם לראות הדרה. וכשרואים כבוד הבית היו זובחים זבחי צדק ונודרים נדרים ונדבות. לכבוד ה׳ ומקדשו. וכזה וכזה היו עושים עמים רבים מאוה״ע העובדים לאלילים והבלים שלהם ציון ישאלו דרך הנה פניהם. וגד שהיה מעם ישראל והיה יודע מעלת א״י ושבועת האבות. בגד בארץ חמדה טובה ורחבה הנקראת כר נרחב. ונראה לו שהיתה צרה וקצרה מהכיל אותו ומקנהו. ונשאר חוצה לארץ בחשבו שהיא רחבה. כאומרו ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה. ולכן אמר ברוך מרחיב גד. כמו שאומר ברוך שהרחיב גבולו בח״ל. ובגד בארץ חמדה אשר בה עמים הר יקראו וחפצים לילך לראותה. ואע״פ שהוא גבור כלביא שכן מאימת האויבים. כמו שהיה שגלו בראשונה. כמו שפירשתי באומרו וראשית אונו:
ברוך מרחיב גד – שנתן לו חלק גדול מחלק כל אחד משאר השבטים בעבר הירדן, כי אמנם ארץ סיחון ועוג היתה גדולה בכמות, אף על פי שלא היתה זבת חלב ודבש כמו עבר הירדן.
כלביא שכן – ראוי הוא לזאת ההרחבה, מפני שהוא שוכן בתוך האומות, כמו אריה לאכול את סביביו.
ברוך מרחיב גד, Who has given him a larger tract of land on the east bank of the Jordan than any other tribe received even in that part of the country. For while it is true that the lands of Sichon and Og were larger in the number of square meters accorded to the tribes on the west bank, the latter were of the category known as “flowing with milk and honey,” whereas the land on the east bank was primarily grazing land as opposed to “homesteading” land, i.e. farming land.
כלביא שכן, he deserves the extra acreage as he holds his own against enemies that surround him and he behaves like a brave courageous lion though badly outnumbered. Such a lion does not hesitate to devour what is around him.
(כ-כא)ולגד אמר ברוך מרחיב גד. בירך לה׳ שכבר הרחיבו, לפי שקיבל חלקו מעבר הירדן.
כלביא שכן. שאין מי יקימנו, וטרף עוד זרוע אף קדקוד.
וירא ראשית לו. ראה מעלה לו ששם חלקת מחוקק ספון, מאותו המחוקק שאתא בראשי עם וצדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל, והיינו הוא משה עצמו, שבחלקו נקבר1:
1. כ״כ בעקידה.
לפי שהיה סמוך לספר וכו׳. פירוש, הא דכתב ״כלביא שכן״, ולא כתב ׳כלביא רבץ׳, היינו מפני שהיה שוכן על הספר, ואמר כלביא הוא שוכן על הספר, לשמור הספר מן האויבים:
ולגד אמר ברוך מרחיב גד וכו׳ – לפי שאמר בסמוך צדקת ה׳ עשה וגו׳ ולעושה צדקה שייך לשון גד גו״מל ד״לים והקב״ה מרחיב לו כהנה וכהנה פי שנים כפלים, ובזכות זה כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד כארז״ל (ב״ק י״ז) כל העוסק בתורה ובג״ח אויבים נופלים לפניו חללים כו׳. ועדיין לא פירש מה הצדקה שעשה גד ע״כ אמר וירא ראשית לו, כי הוא בעצמו ראה לפסוק על עצמו מה שלא היה מחויב לעשותו מצד הדין ומהו שפסק על עצמו וירא ראשית לו כי פסק על עצמו לצאת בראש החלוץ כי סמך על זכות שבחלקו נקבר מחקק שתהיה ארצו יושבת בהשקט ובמנוחה כל זמן שיהיו המה במלחמה, ויתא ראשי עם, בראש החלוץ כי בזה עשה צדקת ה׳ כמו שהקב״ה עשה צדקה זו עם ישראל שנאמר (שמות י״ג:כ״א) וה׳ הולך לפניהם וגו׳ כך גם המה עשו צדקה זו אבל ומשפטיו עם ישראל, כי כפי שורש המשפט לא היו צריכין לילך כ״א עם ישראל בשוה ועל צד הצדקה קבלו עליהם לצאת בראש החלוץ.
וגם לדברי המפרשים ויתא ראשי עם על משה, כך פירושו כי בכל מלחמה הלך משה לפניהם וכך צוה גם ליהושע שנאמר (דברים ג׳:כ״ח) כי הוא יעבור לפני העם. ומ״מ בכל משפטיו היה עם ישראל שוה להם כי לא היה מבקש קדימה עליהם. ומ״ש וטרף זרוע אף קדקוד לפי שעור בעד עור וגו׳ כשמכים בחרב מלמעלה אז המוכה מרים ידו להציל בה את ראשו ואז הוא חותך תחילה לשנים היד ואח״כ הקדקוד כי החרב יעבור דרך שניהם לכך הקדים זרוע לקדקוד ומיושב לשון אף.
מרחיב והולך כלפי מזרח. ר״ל והלא תחומו היה עד הירדן לבד, אם כן מאי הוא דכתיב ברוך מרחיב גד. לכן פי׳ לצד מזרח היה מרחיב ולא לצד מערב:
לפי שהי׳ סמוך לספר כו׳. כתב הרא״ם לא הבינותי כוונת הרב בזה, מנ״ל דמשום דסמוך לספר היה נמשל לאריה, דילמא משום דגבור היה כאריה משום הכי נמשל לאריה. ושמא י״ל משום שנמשל גד לאריה, ולא יהודה שנמשל כן בברכתו של יעקב, משום הכי צריך לפרש שכל השוכן בספר צריך להיות גבור כארי, עכ״ל. ולי נראה, דרש״י פירש הכי לפי מה שפירש לעיל בסמוך דהוכפל שמותם לחזקם ולהגבירם, לפי שהיו חלשים, וע״פ פירוש זה פירש הכא לפי שהי׳ סמוך וכו׳. דאין לומר משום היותו גבור כאריה, דהא מן החלשים היה. וק״ל:
The breadth of Gad's border ranged eastward. Rashi is answering the question: Gad's [western] border reached no further than the Jordan, if so what is the meaning, Blessed is the One who broadens Gad? Therefore Rashi explains that it broadened eastward and not westward.
Because he was near the border, etc.Re"m writes, I do not understand Rashi's intent here. How does Rashi know that Gad is compared to a lion because he was close to the border? Perhaps he is compared to a lion because he was strong as a lion? The answer may be that only Gad is compared to a lion [here], but not Yehudah who is compared to a lion in Yaakov's blessing. Therefore he has to explain, 'For all those near the border must be supremely powerful.' It seems to me that Rashi says this because shortly before he said that their names were repeated to strengthen and empower them because they were weak. In accordance to that he explains here Because he was close to the border, etc., since one cannot say the reason [he is compared to a lion] is that he was strong as a lion as he was one of the weak [tribes].
מרחיב גד – פירוש הרחיב ה׳ לו בנכסים רבים דכתיב (במדבר לב א) ומקנה רב היה [לבני ראובן] ולבני גד וגו׳, והטעם כמו שאמר שם הכתוב (לא נג) אנשי הצבא בזזו איש לו, ולהיות בני גד גבורי כח בזזו יותר מכולם, והוא מה שסמך למאמר מרחיב וגו׳ כלביא שכן וטרף וגו׳.
מרחיב גד, "the One who enlarges Gad." God had enlarged Gad's properties as we know from Numbers 32,1 where the Torah tells us that the tribe possessed large numbers of cattle and sheep. The reason they had so much cattle is also mentioned in Numbers 31,53 that the soldiers each plundered as much as they could. Seeing that the men of Gad were renowned as fighting men they garnered more for themselves than the other tribes. Moses' simile "like a lion who is at rest after he has brought the torn off limbs of his prey," accurately reflects what happened.
ולגד אמר ברוך מרחיב גד – כי גד הוא ז׳ אתוון דמ״ב וז״ש מרחיב גד וכמ״ש כי בי ירבו ימיך. והענין ברוך מרחיב גד כדאי׳ בספרי מלמד שתחומו של גד מרחיב והולך כלפי מזרח.
כלביא שכן – בלא מצרים שראובן ומנש׳ היו להם מצרים סביב. עמון ומואב וגשור ומעכת.
וטרף זרוע אף קדקד – שהגבול שלו הי׳ כמו ראש וזרוע דהיינו החתיכ׳ היוצאת לצד מזרח הי׳ כמו ראש והוא מתפשט עד נחל זרד שהוא דיבן גד. ורז״ל אמרו ניכרין היו הרוגי גד שהיו מכין זרוע וקדקוד בפ״א ויש ליתן טעם על זה לפי שארז״ל סח בין תפלה של יד לתפלה של ראש חוזר מעורכי מלחמה לפי שיש בה קצת עביר׳ והורה לנו כי שבט גד היו צדיקי׳ ביות׳ והיו נזהרין גם בזה ולכך זכו להרוג הראש עם הזרוע בפ״א דהיינו הזכות של הראש והזרוע.
ברוך מרחיב גד – לפי שגד היה הראשון ששאל את ארץ סיחון ועוג לנחלה, כי היה חפץ בה מאד לכן אמר משה, ברוך ה׳ אשר מלא את משאלות גד, ונתן לו נחלה רחבה כאשר שאל, ונכלל במאמר הזה גם הודאה לה׳ יתברך על אשר נתן את סיחון ביד ישראל, כי משה היה יוצא ובא במלחמה ההיא, ועליו להודות לאל יתברך על התשועה שעשה על ידו:
כלביא שכן – ירמוז לגבורת בני גד, שכן כתוב עליהם בדברי הימים ופני אריה פניהם:
{ברוך מרחיב גד – אין טעם שיברך את האל, ונראה שהוא תאר לגד שהיה ברוך ומצליח, ויהיה מרחיב, כלומר מתרחב בכיבוש ארצות. מרחיב פעל עומד כמו צרות לבבי הרחיבו.}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
ברוך מרחיב גד – משה מבטא כאן את הנחת שבלבו: הודות לרשות שניתנה לגד להתיישב בעבר הירדן, נעשה חסד גם עם משה, שבכך זכה להיקבר בארץ בני עמו. אלמלא רשות זו, הייתה הגזירה הקשה שנגזרה על משה מביאה לידי כך שייקבר בבדידות המדבר, או בארץ בני נכר. לפיכך ״ברוך מרחיב גד״: ברוך ה׳ אשר נתן לגד להרחיב את גבולו.
כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד – גד כבר שוכן במנוחה כלביא וכבר ״טרף זרוע אף קדקד״, הווי אומר כבר ניצח את ״הזרוע והכתר של הראש״ – היינו, את העמים הלוחמים ואת המנהיגים העומדים בראשם. גד פטור מלהילחם עוד עבור נחלתו. הוא כבר התגבר על התושבים הקודמים של ארצו, ועתה הוא שוכן במנוחה בנחלתו כלביא עטור ניצחון. בארצו – ולפיכך גם בסביבות קברו של משה – לא תשתולל עוד סערת המלחמה.
ולגד אמר – אחרי זבולן ויששכר באה ברכת גד. א) שנחלתו סמוכה ליששכר, ב) שברכתו כוללת גם ענין ראובן כאשר יתבאר, והיה ראוי לבוא אחר ראובן, והקדים לוי ויהודה אפרים ומנשה זבולן ויששכר שהיה בהם ענין שלמות לכל ישראל כנ״ל. הנה מה שבחרו בעבר הירדן אמרו מפני שמקום מקנה הוא, אבל גם מעבר הירדן ימה היו מקומות למקנה, וא״כ למה בחרו בעבר הירדן מזרחה שאינו מעיקר הארץ (כנראה ממ״ש להלן ויראהו ה׳ את כל הארץ שהוא עבר הירדן ימה, נראה ששם כל הארץ ועבר הירדן אינו מהארץ. וגם ממ״ש ויאמר ה׳ אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם וגו׳ הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר, נראה ג״כ שארץ סיחון ועוג אינה משבועת ה׳ אל האבות) ובהכרח שהיה יקר בעיניהם מה שינתן להם ע״י משה עפ״י ה׳ אף שאינו מעיקר א״י יותר ממה שינתן עפ״י יהושע ואורים ותמים מעיקר הארץ, ומשה מפני שהיה עניו מאד תחלה לא חשב שיקרה להם באשר הוא המחלק, ולכן חשב שיראים להיות בכבוש א״י, לכן אמר להם למה תניאון וגו׳ אבל באמת לא בחרו רק מטעם הנ״ל. ולהסיר מה שחשדם שיראים ממלחמה, התנדבו לעבור חלוצים בראש העם. ולזה נזכר בסדר מטות בני גד קודם לבני ראובן (זולת בהתחלה כתיב ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד) שהם השיגו הענין שיש חשיבות בחלוקת משה, וגם מפני גבורתם, והם היו בראש החלוץ קודם ראובן כמו שכתוב (דברי הימים א יב ח) ומן הגדי וגו׳ גבורי החיל אנשי צבא למלחמה וגו׳ ופניהם פני אריה וכצבאים על ההרים למהר, ומה שנתאחדו עם בני ראובן לפי שלא היה להם מקום לבקש נחלה בלא גורל ובפרט ראשית הכבוש, ונתאחדו עם בני ראובן שמגיע לו הראשית, שהוא בכור, ואף שהבכורה ניתנה ליוסף אבל כבר כתבנו שהוא רק מפני שנעשה לשני שבטים כנ״ל, ולכן כשנצטרפו בני גד עם בני ראובן בענין הזה הם קודמין ליוסף (ובזה יתישב מה שניתן גם לחצי שבט המנשי חלק בעבר הירדן, מפני זכות הבכורה של יוסף). וז״ש ברוך ה׳ שהוא ברוך. מרחיב גד הוא ירחיב את גד כמ״ש בספרי שהיתה נחלתם מתפשטת כלפי המזרח, בזכות כלביא שכן. שהתנדב לצאת בראש העם, שבעת שלא יצאו האויבים לקראתם שכן כלביא, בטח באין פחד ממלחמה, וכשיצאו האויבים לקראתם אז:
וטרף זרוע אף קדקד – כעזים שבחיות שטורפים ממקום הפנים (לא כהחלשים הטורפים רק מאחורי הנטרף):
ברוך מרחיב גד: אין הכוונה שחלק גד היה רחב מכל השבטים1, שהרי לפי הנראה הגיע לחצי שבט מנשה יותר2, וגם אין שייך לשון ׳הרחבה׳ על חלקו המגיע לו3.
אלא פירוש ״מרחיב גד״ – שנטל יותר מחלקו4, שהרי תניא בספרי פרשת וזאת הברכה שמת משה בהר נבו בחלק ראובן, ונקבר בגי, בחלק גד, ככתוב (להלן פסוק כ״א) ״כי שם5 חלקת מחוקק6 ספון״, והאיך מצומצם ההר לשני שבטים. אלא כך הדבר, שאותו המקום הוא נגד בית פעור7, ולא ירשוהו בני ראובן משום יראת עבודת כוכבים זו שכוחה רב להמשיך את ישראל, כמו שכתבתי לעיל (ד,מו) בשם הספרי. אבל גד ׳הרחיב׳ חלקו. ״כלביא שכן״ – בלי פחד. ״וטרף זרוע אף קדקוד״ – שהיה לו לירא מזרוע מואב היושבים על הספר, ומעבודת כוכבים פעור, שכוח דעת עבודת כוכבים זו רב להמשיך לב ישראל. על זה אמר אשר גד ״טרף זרוע״ – מואב, ״אף קדקוד״ – של פעור. ובשביל שכוח הדעת הוא בעורף8, משום הכי המשילו בקדקוד.
1. ז״ל הרמב״ן: והנכון שהוא על נחלתו, כי השני שבטים (ראובן וגד) אשר לקחו נחלתם בעבר הירדן... ונחלתם רחבה ונסבה למעלה מכל השבטים. ולא הזכיר בראובן זה, כי די בתפלתו. ואפשר ג״כ כי לקחו בני גד יותר מבני ראובן, כי היו גבורים ונתן להם את כל הספר, והערים אשר בנו רבות מאשר ראובן.
2. הרמב״ן אינו מתייחס לטיעון זה, וצ״ע.
3. אך נראה שלרמב״ן לא הפריע טיעון זה.
4. ועל מצב כזה שייך לשון ׳הרחבה׳.
5. בחלקו של גד.
6. הוא משה רבינו, ועיי״ש ברש״י.
7. להלן (לד,ו) ״ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור׳.
8. וכנ״ל ברבינו בפסוק ט״ז, עיי״ש.
ברוך מרחיב גד – ברוך האל המרחיב גבול גד, המצליחו בכל מעשי ידיו, ע״ד כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך (פרשת ראה); הצלחת גד תגדל כ״כ עד שיהיה ראוי לברך ה׳ עליה, וכן ברוך ה׳ אלהי שם (פרשת נח), ה׳ יהיה עמו וְיַרְאֶה לכל שהוא אלהיו בעזרו עד שראוי לברכו בשם אלהי שם.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משההכל
He provided the first part for himself, for there was the lawgiver's portion reserved. He came with the heads of the people. He executed the righteousness of Hashem, His ordinances with Israel."
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
וירא ראשית לו – הוא בא בראש תחילה והוא יבוא בראש לעתיד לבא.
כי שם חלקת מחוקק ספון – זו קבורתו של משה שנתונה בחלקו של גד והלא לא מת אלא בחלקו של ראובן שנאמר (דברים ל״ב:מ״ט) עלה אל הר העברים הזה הר נבו ואין נבו אלא חלקו של ראובן שנאמר (במדבר ל״ב:ל״ז) ובני ראובן בנו וגו׳ ואת נבו ואת בעל מעון וגו׳ ומה תלמוד לומר כי שם חלקת מחוקק ספון מלמד שהיה משה מוטל בכנפי שכינה בארבעת מילים מחלקו של ראובן וחלקו של גד ומלאכי השרת מספידים עליו ואומרים יבוא שלום ינוח על משכבו וזה אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הם קשת ומן באר וכתב מכתב והלוחות ופי האתון ופי הארץ וקברו של משה ומערה שעמד בה משה ואליהו ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה ויש אומרים אף בגדי אדם הראשון, ויש אומרים אף כתנות והמזיקים, רבי יאשיה אומר משום אביו אף האיל והשמיר רבי נחמיה אומר אף האור והפירדה רבי יהודה אומר אף הצבת וכן הוא אומר צבתא בצבתא תתעבד צבתא קדמייתא מאי הוית הא לוו ברייה הות אמרו לו והרי יכול לעשותה בדפוס ולהתיכה בתוכו הא לוו ברייה הות.
ויתא ראשי עם – שעשה את התורה תוים תוים דבר אחר מלמד שעתיד משה ליכנס בראש כל חבורה וחבורה בראש חבורה של בעלי מקרא ובראש חבורה של בעלי משנה ובראש חבורה של בעלי תלמוד, ונוטל שכר עם כל אחד ואחד וכן הוא אומר (ישעיהו נ״ג:י״ב) לכן אחלק לו ברבים, ואת עצומים יחלק שלל.
וטרף זרוע אף קדקוד – טרף זרוע, לשעבר, אף קדקד, לעתיד לבא.
צדקת ה׳ עשה – וכי מה צדקה עשה משה בישראל והלא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר באר עולה להן ומן יורד להם ושליו מצוי להם וענני כבוד מקיפות אותם אלא שאמר (דברים ט״ו:ז׳) כי יהיה בך אביון.
צדקת ה׳ עשה – מלמד שצדקה תלויה בדין תחת כסא הכבוד שנאמר (ישעיהו נ״ו:א׳) כה אמר ה׳ שמרו משפט ועשו צדקה.
"And he saw first (in the land of Eretz Yisrael) for himself": He came first in the beginning, and he will come first in time to come.
"For there the (burial) plot of the lawgiver is hidden": This refers to the burial plot of Moses, which is found in the territory of Gad. Moses died in the territory of Reuven, viz. (Devarim 32:49) "Go up, (Moses,) to this Mount Avarim, Mount Nevo." What, then, is the intent of "For there (in the territory of Gad) the (burial) plot of the lawgiver is hidden"? We are hereby taught that Moses was lying dead in the wings of the Shechinah four mils between the territory of Reuven and the territory of Gad, and the ministering angels were eulogizing him saying "Let him come in first and rest in his plot." And this (the plot) is one of the things that was created on Sabbath eve at twilight: the rainbow, the manna, the well (of Miriam), the writ (in the Torah) and the writing (on the tablets), the tablets, the mouth of the donkey (of Bilam), the burial plot of Moses, the cave in which Moses and Elijah stood, the staff of Aaron, its almonds and flowers. Some say, also the vestments of Adam, and some, also the demons. R. Yashia says in the name of his father, also the ram (of Abraham) and the shamir (a rare worm). R. Nechemiah says, also the flame and the mule. R. Yehudah says, also the tongs. If you need tongs to make tongs, then who made the first pair? You must say that it was an independent creation (by G-d). This was countered: No, it can be set in a mold and fashioned (at once) within it — so that it is not an independent creation!
"And he will go out at the head of the people": bringing the Torah a second time.
Variantly: We are hereby taught that Moses is destined to go out at the head of all the people by companies: at the head of the company of Torah scholars, at the head of the company of Mishnah scholars, at the head of the company of Talmud scholars, and to receive reward for each. And thus is it written (Isaiah 53:12) "Therefore, I will give him a portion with the many, and he will divide the spoils with the mighty."
"He did the righteousness (tzedakah) of the Lord": What kind of tzedakah did he do with Israel? All the forty years that Israel were in the desert, the well (of Miriam) rose up for them, and the manna descended for them, and the quail abounded for them, and the clouds of glory surrounded them! But (the tzedakah was that) he taught Torah to Israel, viz. (Devarim 6:25) "And it shall be (accounted) tzedakah to us if we observe to do all the words of this Torah."
Variantly: "He did the tzedakah of the Lord and His judgments": We are hereby taught that tzedakah is bound up with justice (mishpat) under the throne of glory, viz. (Psalms 89:15) "Tzedek and mishpat are the foundation of Your throne."
וירא רא׳ לו הבא בראש עכשיו בא בראש לעתיד:
כי שם חל׳ מחקק ספון זה קבורתו של משה שנתונה בחלקו שלגד והלא לא מת אלא בחלקו שלראובן שנ׳ (דברים ל״ב:מ״ט) עלה אל הר העב׳ הזה הר נבו ואין נבו אלא חלקו שלראובן שנ׳ (במדבר ל״ב:ל״ז) ובני ראובן בנו [וגו׳] ומה ת״ל כי שם חל׳ מח׳ ספ׳ מלמד שהיה משה מוטל בכנפי השכינה מחלקו שלראובן לחלקו שלגד ומלאכי שרת מספידין עליו ואומ׳ יבוא שלום (ישעיהו נ״ז:ב׳) וזה אחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן הקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ופתיחת פי הארץ שבלעה את הרשעים ופתיחת פי האתון שקיללה את הרשע ומערה שעמד בה משה ואליהו וקבורתו שלמשה שהיא אחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות:
ויתא רא׳ עם שעשה את התורה תוים תוים:
ד״א ויתא רא׳ עם מלמד שעתיד משה ליכנס בין חבורה לחבורה בראש חבורה שלבעלי מקרא ובראש חבורה שלבעלי משנה ובראש חבורה שלבעלי תלמוד ונוטל שכר עם כל אחד ואחד וה״א (ישעיהו נ״ג:י״ב) לכן אחלק לו ברבים:
צדקת ה׳ עשה ומש׳ עם ישר׳ וכי מה עשה משה צדקה עם ישראל והלא כל אותן ארבעים שנה שעשו ישראל במדבר היה המן יורד להם והבאר עולה להם והשליו מצוי להם וענני כבוד מקיפין אותן וכי מה עשה משה עם ישראל אלא שהכתיב להם בתורה (דברים ט״ו:ז׳) לא תאמץ את לבבך ועושה צדקה בליבב שלום על אחת כמה וכמה:
צדקת ה׳ עשה ומ׳ עם יש׳ מלמד שצדקה תלויה בדין תחת כסא הכבוד שנ׳ (ישעיהו נ״ו:א׳) כה אמר ה׳ שמרו משפט ועשו צדקה:
1. אפשר שהוא מלשון חלק -–> נחלה (ע״פ הערת הרב ירמיהו וידר).
2. ״וַיֵּתֵא֙״ --> אתא = בא --> אעל.
and he shall receive his own at the beginning: for there, in his inheritance, Moshe the scribe-prince of Israel is (to be) buried; he who came out and went in at the head of the people, who has wrought righteousness before the Lord and His judgments with Israel.
וחמא מן שירויה ארום אתר מזומןא הוא לבית קבורה ליה תמן מקב{ע}ן אבנין טבן ומרגליין ארום תמן משה נבייא סופריהון דישראל קבור ויהווי היך מה דהוה עליל ונפק בראשי עמאב בעלמא הדין כדין יהווי עליל ונפק בראשי עמא בעלמא דאתי זכותה די״י עבד וסדרי דינוי אלף לבני ישראל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מזומן״) גם נוסח חילופי: ״{מ}זמן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עמא״) גם נוסח חילופי: ״עלמא״.
וחמא ארעא טבתא וקביל חולקיה בשירויא ארום תמן אתר מקבע אבנין טבין ומרגליין דביה משה ספריהון דישראל גניז והיכמא דהוה עליל ונפיק בריש עמא בע{ל}מא הדין הכדין יהי עליל ונפיק בעלמא דאתי מטול דזכוון קדם י״י עבד וסדרי דינוי אליף לעמיה בית ישראל.
And be saw that the land was good, and took his portion among the first; for there was a place strown with precious stones and pearls; for there is the place where Mosheh the prophet is hidden, who, as he went in and out at the head of the people in this world, will go in and out in the world that cometh; because he wrought righteousness before the Lord, and taught the orders of the judgments to the house of Israel his people.
וחמא מן שירוייא ארום אתר מזמן תמן לבית קבורה מקבעין אבנין טבין ומרגלין ותמן משה נביא סופריהון דישראל קבור ויהוי היכמא דהוה עאיל ונפיק ברישי עמא בעלמא הדין כן יהוי עאיל ונפיק לעלמא דאתי זכוותא עבד וסידרי דינוי אליף לבני ישראל.
And he saw at the beginning that a place had been prepared there for a sepulchre, a place strown with precious stones and pearls, where Mosheh the prophet, the scribe of Israel, was to be hidden, (who,) as he went in and out at the head of the people in this world, so will he go in and out in the world to come; because he wrought righteousness before the Lord, and taught the orders of the judgments to the sons of Israel.
ואנה ראי פי אול בלדה אן ג׳וקה אלראסמין הנאך מכנוזה פאתי רוסא אלקום פתלמד׳הם וצנע בעדל אללה ואחכאמה מע סאיר אל אסראיל.
והוא ראה בראשית ארצו כי שם קבוצת1 המחוקקים ספונה, ולכן בא אל ראשי העם ועשה אותם לתלמידיו2, ועשה ביושר ה׳, ומשפטיו עם שאר בית ישראל.
1. רס״ג תרגם ״חלקת״ - ג׳וקה, שאמנם משמש גם בהוראת חלק או מנה, ולכן יתכן שנכון לתרגם ״חלקת״, אבל מבחירת רס״ג בתיבה זו נראה יותר שכוונתו להוראת קבוצה וחבורה, וכ״כ ר״י קאפח.
2. בנוה שלום ור״י קאפח כתבו שהוא לשון הכנעה והשפלה, ור״י קאפח כתב שהכוונה לראשי הגוי ששכן בארצו ואותם הכניע גד. איך אין קשר ידוע בין שורש למד או למד׳ להכנעה והשפלה, אלא הוא לשון עשיית תלמידים. דרנבורג תרגם לפי העתקתו - תלמדהם - שנהיה לתלמידם, וכתב שאינו יודע מהי כוונת הגאון.
וירא ראשית לו – ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כיבוש הארץ,
כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק הוא משה.
ספוןא – אותה חלקהב ספונה וטמונה מכל בריא,ג שנאמר: ולא ידע איש את קבורתו (דברים ל״ד:ו׳).
ויתא – גד,דראשי עם – הם היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ, לפי שהם היו גבורים, שנאמר: ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכם (דברים ג׳:י״ח).
צדקת י״י עשה – שהאמיתו דבריהם ושמרו אבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו.
וירא ראשית לו AND HE SAW THE FIRST PART FOR HIMSELF – i.e. he saw good to take for himself territory in the land of Sihon and Og, the subjugation of which was the beginning (ראשית) of the conquest of the Land,
כי שם חלקת BECAUSE THERE WAS THE PORTION – i.e., because he knew that there in his territory was the portion of the field where was the grave of the מחקק, THE LAWGIVER, viz., Moshe,
ספון HIDDEN – i.e. that field was hidden and concealed from every creature, as it is said "And no man knows his burial place" (Devarim 34:6)(Sifre Devarim 355:6).
ויתא AND HE CAME – i.e. Gad came, ראשי עם AT THE HEAD OF THE PEOPLE – They (the men of Gad) marched before the armed men at the conquest of the Land, because they were mighty, and thus does it state that Yehoshua said to them, "You shall pass armed before your brethren, etc." (Yehoshua 1:14).
צדקת י"י עשה HE DID THE RIGHTEOUSNESS OF HASHEM – because they proved true to their word and kept their promise to cross the Jordan and to remain there until they (the Israelites) had conquered it and divided it among the tribes.
Another explanation: ויתא AND HE – the Lawgiver, Moshe – CAME ראשי עם AT THE HEAD OF THE PEOPLE, צדקת י"י עשה HE DID THE RIGHTEOUSNESS OF HASHEM – This, too, is spoken of Moshe (cf. Sifre Devarim 355:9).
פס׳: וירא ראשית לו כי שם – שלקחו נחלה מעבר לירדן תחלה מכל ישראל שנא׳ (במדבר לב) ויבואו בני גד ובני ראובן וגו׳. 1ואומר (שם) עטרות ודיבון (הם דיבון) בתחלה. לכך נאמר וירא ראשית לו. כי שם חלקת מחוקק ספון וגו׳. זה קברו של משה שנתונה בחלקו של גד לפיכך בחרו להם בני גד בארץ סיחון ועוג. ואם תאמר בחלקו של ראובן הוא שנא׳ (שם) ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלה ואת קריתים ואת נבו. וכתיב (דברים לב) עלה אל הר העברים הזה הר נבו. ומהו חלקת מחוקק ספון זה קברו של משה שניתנה בחלקו של גד. מלמד שמלאכי השרת סבלוהו לארבעת מילין מחלקו של ראובן לחלקו של גד והם סופדין יבוא שלום ינוח על משכבו הולך נכוחו.
ויתא ראשי עם – זה משה רבינו שבא בראש העם 2שנאמר (דברים לא) לא אוכל עוד לצאת ולבוא. 3ד״א שעשה את התורה כולה אתין ותוין מאל״ף ועד תי״ו. 4צדקת ה׳ עשה שבתב להם לישראל (שם טו) (וכי) [כי] יהיה בך אביון מאחד אחיך. באחד שעריך בארצך אשר ה׳ אלהיך נותן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון.
ד״א: צדקת ה׳ עשה – 5מלמד שהצדקה קשורה תחת כסא הכבוד שנאמר (ישעיה נו) כה אמר ה׳ שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות. (בראשית מט)6גד גדוד יגודנו – מלמד שכשם שבא בראש תחלה כך לעתיד לבא יבוא בראש:
1. ואומר עטרות ודיבון וכו׳. הארץ אשר הכה ה׳ לפני עדת בני ישראל כצ״ל. והיינו הערים הראשונים שכבשו היו לשבט גד וזה וירא ראשית לו:
2. שנאמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא. והיינו בראש העם. וכן פירש הספורנו:
3. ד״א שעשה את התורה וכו׳. הכוונה משה קיים את התורה מא׳ ועד תי״ו דורש וית״א נוטריקון:
4. צדקת ה׳ עשה שכתב להם לישראל כי יהיה בך אביון: בספרי צדקת ה׳ עשה וכי מה צדקות עשה בישראל והלא כל מ׳ שנה שהיו ישראל במדבר באר עולה להם ומן יורד להם וכו׳ אלא שלמד תורה לישראל שנאמר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת:
5. מלמד שהצדקה קשורה עם המשפט תחת כסא הכבוד. שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך כה״ג הגר״א:
6. גד גדוד חסר כאן וכצ״ל ד״א ויתא ראשי עם קאי על גד כדכתיב גד גדוד יגודנו מלמד כשם שבא בראש תחלה כך לע״ל יבוא בראש וזה ויתא ראשי עם לע״ל ועיין בפרש״י:
וירא ראשית לו – הטעם: שראה לנפשו שיבקש לנפשו נחלה קודם ישראל.
כי שם חלקת – כמו: חלק.
ומחוקק – הוא הגדול והשליט, כמו: לבי לחקקי ישראל (שופטים ה׳:ט׳).
וספון – כמו: וספוןא בארז (ירמיהו כ״ב:י״ד), בבתיכם ספונים (חגי א׳:ד׳) – שטעמו: בבתיכם שהם ספונים, וכן: קירות הספון (מלכים א ו׳:ט״ו). והטעם: כי ראה גד ארמונים ספונים שהיו חלק גדוליב האמורי.
[ויתאג – חסר פ״א הפועל והאל״ף תחת ה״א. והעד: ואתה (דברים ל״ג:ב׳).]ד
והטעם: שבאו ראשי גד עם ישראל חלוצי צבא, ומשה ראה זה בנבואה.
צדקת י״י עשה – שמלא בידו אשר דבר בפיו, [שנדרו בני גד שיבאו עם ישראל להלחם עם אויביהם].ה ולא הזכיר ראובן, ויתכן, כי זה בעבור שהיו בני גד גבורים מבני ראובן. והנה דברי הימים לעד, שאמר עליהם: ופני אריה פניהם (דברי הימים א י״ב:ט׳), ולא תמצא כן בבני ראובן.
א. בכ״י פריס 177: ספון.
ב. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: גדול.
ה. ״שנדרו... אויביהם״ חסר בכ״י פריס 176, 177, ועוד כ״י, אך מופיע בדפוס נפולי.
AND HE CHOSE A FIRST PART FOR HIMSELF.1 This means he looked out for himself and sought an inheritance before the other Israelites.2
FOR THERE A PORTION OF A RULER WAS RESERVED. The word chelkat (portion of) means a portion.
[A RULER.] Mechokek (ruler) refers to someone who is great and a ruler. Compare, My heart is toward the governors (le-chokeke) of Israel (Jud. 5:9).
[RESERVED.] The word safun (reserved) is similar to safun (ceiled) in and it is ceiled3with cedar(Jer. 22:14); and sefunim (ceiled) in be-vattekhem sefunim (Haggai 1:4), which means your houses which are ceiled. The import of ki sham chelkak mechokek safun (for there a portion of a ruler was preserved)4 is that Gad saw the paneled palaces that were the portion of the nobles of the Amorites.
CAME. Va-yyete (came)5 is missing an alef.6
The meaning of our clause is that the heads of Gad came armed with the children of Israel.7 Moses prophetically saw this.
HE EXECUTED THE RIGHTEOUSNESS OF THE LORD. Gad fulfilled with his hands8 that which he spoke with his mouth, for the children of Gad vowed that they would go out with Israel to wage battle against their enemies.9 Moses did not mention Reuben.10 It is possible that he omitted Reuben because the tribe of Gad were greater warriors than the tribe of Reuben. The words of Chronicles, which states regarding the tribe of Gad, whose faces were like the faces of lions (I Chron. 12:9), is proof of this. We do not find this stated regarding the tribe of Reuben.
1. Literally, he saw a first (reshit) for himself. According to Ibn Ezra he saw is short for he sought an inheritance. First means before the other Israelites, and himself means he sought it for himself. Hence Ibn Ezra's interpretation.
2. Received their inheritance. See Num. 32.
3. Ceilinged or paneled.
4. Which, according to Ibn Ezra, means for there is the ceiled palace of the ruler.
5. Spelled vav, yod, tav, alef.
6. It should be spelled vav, yod, alef, tav, alef, for its root is alef, tav, heh.
7. To conquer Canaan. See Joshua 1:12-18; 22:1-9.
8. That is, Gad did in practice.
9. Num. 32:16,17.
10. When he mentioned Gad's keeping the oath which they made to join Israel in the conquest of Canaan. The same oath was made and observed by the tribe of Reuben. See Num. 32:16,17 and Joshua 1:12-18; 22:1-9.
וירא ראשית לו – שראה ובחר לו ראשית של ארץ ישראל, אותה שנכבשה תחילה, ארץ סיחון ועוג.
כיאשם חלקת מחוקק {ספון} – כדמתרגמינן. הכי קאמר: לכך ראה גד ליקח לחלקו ארץ עבר הירדן, אף על פי שעמון ומואב מערערין עליה, כדאשכחן שנלחם מלך בני עמון עם יפתח על אותן תרעומות (שופטים י״א:י״ב), לפי שידע ששם יקבר {משה}.ב והיה יודע, שאם היה סופה לחזור לעמון ומואב יותר משאר ארץ ישראל, לא היה קובר משה בחוצה לארץ, ובזה סמך גד לקחת אותה נחלה ולא חשש לאותו תרעומת.
והאי דקאמר גד, ולא ראובן, לפי שבני גד התחילו לשאול אותה, דכתיב: {ויבאו בני גד ובני ראובן (במדבר ל״ב:ב׳)}ג ושם גד ראשון, לפי שדברו ראשונים.
ועוד: לפי שרצה לומר לראובן מה שלא אמר לו, ונתאוה להיות קרוב לו, שיגן עליו זכותו.
ויש מפרשים: כי שם חלקת מחוקק – חלקו של ראובן, שנקרא מחוקק, כדכתיב: בפלגות ראובן גדולים חקקי לב (שופטים ה׳:ט״ו). ולא נהירא.
ויתא ראשי עם – הוא לקח חלק בראש והולך בראש ישראל למלחמה, דכתיב: והחלוץ הולךד לפניהם (יהושע ו׳:י״ג).
צדקת י״י עשה ומשפטיו עם ישראל – שעמד בתנאו בדין ובמשפט.
[ויש לפרש: דאמשה קאי, שהיה מחוקק, שהיה הולך בראש העם ומנהיגם, וצדקת י״י עשה וגו׳ – הגה״ה. שהורה ולמד להם משפטיו של הקב״ה.]ה
א. כן בפסוק ובספר הג״ן וכן משתמע מן ההקשר. בכ״י מינכן 52 (אולי): כן.
ב. ההשלמה מספר הג״ן.
ג. בכ״י מינכן 52 מופיע: ״ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן״, אך הוא שיבוש הסדר של הפסוק בבמדבר ל״ב:א׳, בו כתוב: ״לבני ראובן ולבני גד״. לכן סביר שכוונת ר״י בכור שור היתה לפסוק שלאחריו שאכן מדבר על בקשת בני גד וראובן, ובו קדמה הזכרת שבט גד, כדברי ר״י בכור שור.
ה. על תיחום גבולות ההגה״ה, עיין מאמר ש. ברוכי, ״ההגהות בפירוש ר׳ יוסף בכור שור לתורה״, מגדים מ׳ (תשס״ד): 96-95. תוכן ההגהה מקביל ל״דבר אחר״ ברש״י.
וירא ראשית לו – HE SAW THE FIRST PART FOR HIMSELF – That he saw and chose for himself the first part of the land of Israel, that which was conquered first, the land of Sichon and Og.
כי שם חלקת מחוקק {ספון} – FOR THERE WAS THE LAWGIVER’S PORTION RESERVED – as it is translated [by Onkelos]. This is what he said: the reason Gad saw to take as his portion the land on the other side of the Jordan River was because even though Ammon and Moav contested it, as we find that the king of the Ammonites fought with Yiftach about those grievances (Shofetim 11:12), he knew that {Moshe} was buried there. And he knew that if it [the land] was destined to return to Ammon and Moav more than the rest of the land of Israel, Moshe would not be buried outside the land, and Gad relied on this to take it as an inheritance and did not worry about those grievances.
And [the reason] that it says Gad, and not Reuven, it is because the children of Gad initiated the request, as it is written: {“And the children of Gad and the children of Reuven came” (Bemidbar 32:2)} and Gad is mentioned first because they spoke first.
And in addition: Since he [Moshe] wanted to say to Revuen what he did not say to him [Gad], and he desired to be close to him, that his [Moshe's] merit would protect him [Reuven].
And there are those who explain: that שם חלקת מחוקק – THERE WAS THE LAWGIVER’S PORTION – The portion of Reuven, who was called Lawgiver, as it is written: “By the watercourses of Reuben, there were great enactments of heart” (Shofetim 5:15). But this is not clear.
ויתא ראשי עם – HE CAME WITH THE HEADS OF THE PEOPLE – He took a portion in the beginning, and went at the head of Israel to war, as it is written: “And the vanguard went before them” (Yehoshua 6:13).
צדקת י"י עשה ומשפטיו עם ישראל – HE EXECUTED THE RIGHTEOUSNESS OF HASHEM AND HIS ORDINANCES WITH ISRAEL – That he fulfilled his condition [to be the vanguard in war] lawfully and with justice.
[And it is possible to interpret: that this refers to Moshe, who was Lawgiver, who went at the head of the people and led them, and צדקת י"י עשה וגו' – HE DID THE RIGHTEOUSNESS OF HASHEM etc. – {A glossed annotation.}. That he instructed and taught them the laws of the Blessed Holy One.]
וירא ראשית לו – וירא חלקו להנחיל מתחילה קודם אחיו מעבר לירדן.
כי שם חלקת מחוקק שבו ספון משה קבור בו.
ויתא ראשי עם – ויבא בראש העם, כלומר: לפני העם עבר החלוץ.
צדקת י״י עשה ומשפטיו עם ישראל – כמ׳ שנשא ידו לפני הקב״ה, עשה בצדק ומשפט ולא שינה את דברו, אבל הלך חלוץ לפניהם.
וירא ראשית לו – אף על פי שעמון ומואב מערערין עליה כמו שמצינו גבי יפתח1 ומה טעם כי שם חלקת מחקק ספון – כמו שפר״ש.
דבר אחר: כי שם חלקת מחקק וגו׳ – כי שם נחלתו וחלקו של ראובן שנקרא מחוקק כדכתיב בפלגות ראובן גדולים חקקי לב (שופטים ה׳:ט״ו), שם היא ספונה וסדורה כבר.2
דבר אחר: אף לגד קאי, וקורהו על שם גדולתו וחשיבותו מחקק – שר ושופט.
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור בשם ״יש מפרשים״.
וירא ראשית לו, "he chose a first part for himself." Even though the Ammonites and Moabites dispute his territorial claims to its land, as is evident from Judges 11,13 and Yiftach rebutting their arguments. (Compare Rashi there) Another interpretation of this line: What is the meaning of the phrase: כי שם חלקת מחוקק צפון, "for in part of that land the grave of the Israelites' lawgiver (Moses would be hidden)" Alternately, Reuven has been referred to as the lawgiver; in Judges 5,15, when Deborah describes him as such with the words: בפלגות ראובן גדולים חקקי לב, "among the clans of Reuven who were debating great decisions of the heart." The Reuvenites had long been entrenched in these lands already, (at the time of Yiftach, 300 years after Moses had died). According to yet another interpretation the whole line speaks about both Reuven and Gad, the two tribes who had decided to settle on the east bank of the Jordan river. Since both of these tribes had proven outstandingly strong, Moses accords them recognition already in his parting words to the people.
כי שם חלקת מחוקק ספון – כתרגומו אע״פ דכתיב ויעל משה אל הר נבו וימת שם ונבו הוא בחלק ראובן כדכתיב ובני ראובן בנו את נבו וגו׳ ודאי מת שם אבל הוטל בכנפי השכינה ונקבר בגי בחלק גד, ד״א וירא ראשית לו כי שם וגו׳, פי׳ שאין מקום לערעור עמון ומואב שיערערו על חלקו של גד, כי אם הי׳ ראוי להחזירה להם לא הי׳ הקב״ה קובר את משה מתחלה שמה, אלא שראה מראשית שראוי׳ להיות נשאר לגד כי שם וגו׳, ג״ן.
וירא ראשית לו – ע״ד הפשט יאמר כי גד בקש לו ארץ סיחון ועוג שהיא תחלת כבוש הארץ, כי שם חלק המחוקק הוא הגדול והשליט, כמו (שופטים ה׳:ט׳) לבי לחקקי ישראל. ואמר ספון כמו (ירמיהו כ״ב:י״ד) וספון בארז, וכן (חגי א׳:ד׳) לשבת בבתיכם ספונים. והזכיר ספון ולא קבור לרמוז שהוא ספון לתחיית המתים ולכך נקבר בחלקו של גד בחוצה לארץ כדי שיחיו מתי חוצה לארץ בזכותו.
ויתא ראשי עם – שבאו ראשי שבט גד עם ישראל חלוצי צבא, כי כן התנו עם ישראל.
צדקת ה׳ עשה – שקיים מוצא שפתיו שאמר (במדבר ל״ב:י״ח) לא נשוב אל בתינו עד התנחל וגו׳.
וע״ד המדרש וירא ראשית לו, העולם נברא בזכות משה שנקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון.
וע״ד הקבלה וירא ראשית לו, וירא מרחיב גד ראשית לו. והענין שנסתכל הקב״ה בחכמה שהיא ראשית כדי לברוא העולם כי שם מדת ראשית בהויות שהיו בחכמה, ראה כי חלקו של משה הנקרא מחוקק ספון ונסתר שם כי הוא בכלל הראשית, ויתא ראשי עם משם האציל המדות שקראן ראשי עם כלשון (תהלים כ״ד:ז׳) שאו שערים ראשיכם, צדקת ה׳ עשה ומשפטיו התפארת והכבוד שנאצלו משם, וזה מבואר.
וענין המדרש וסודו במשה שנקרא ראשית על שם שהיתה נבואתו מתוך אספקלריא המאירה שהיא ראשית כי עד שם השיג ומשם התנבא, כי כל מתנבא מתנבא מתוך מה שהשיג, ואע״פ שהתנבא מתוכה לא השיג מהותה, ועל זה בקש באמרו (שמות ל״ג:י״ח) הראני נא את כבודך, ולא נענה. ומה שנקרא מחוקק לפי שנבואתו של משה בשם הגדול ברחמים שמשם מצות עשה שהן רמ״ח, כי מצות עשה ולא תעשה כנגד התפארת והכבוד, ולפיכך נרשם מספר מצות עשה במלת מחקק שהם כנגד השם המיוחד, ומספר מצות לא תעשה שס״ה שהן כנגד אל״ף דל״ת נרמז גם כן בפסוק (דניאל ט׳:י״ט) אדני ש׳מעה אדני ס׳לחה אדני ה׳קשיבה. ונראה כי לזה רמז אונקלוס במה שתרגם ספרא רבא, שקרא המחוקק ״הגדול״ על שם שנבואתו בשם הגדול, והזכיר ישעיה הנביא ע״ה (ישעיהו ל״ג:כ״ב) כי ה׳ שופטנו ה׳ מחוקקנו ה׳ מלכנו הוא יושיענו, ובאור הכתוב תמצאנו מפורש ובסדר ממטה למעלה. ואע״פ שרש״י ז״ל פירש מחוקקנו לשון מושל, מלשון (בראשית מ״ט:י׳) ומחוקק מבין רגליו, מה שרמזתי הוא העיקר, ויונתן בן עזיאל ע״ה מעיד על זה שפירוש מחוקקנו נותן לנו דת, והוא שתרגם ה׳ דייננא דאפקנא בגבורתיה ממצרים מלפננא די יהב לנא אולפן אורייתא מסיני. וכן האמת כי התורה בשם הגדול נתנה.
ומכאן יש לך להתעורר בכתבי הקדש באותן דברים שנקראו בשם גדול כענין בית המקדש שנקרא גדול שנאמר (מלכים ב כ״ה:ט׳) ואת כל בית גדול שרף באש, וכן העובד המשרת שם נקרא (במדבר ל״ה:כ״ה) הכהן הגדול, וכן הנהר שבארץ ישראל נקרא (דברים א׳:ז׳) הנהר הגדול נהר פרת, וכן השם הגדול שהכהן הגדול עובד לפניו שנאמר (שם י״א) את כל מעשה ה׳ הגדול, וכן במה שקורין חכמי האמת לשון רבא שהוא תרגום של גדול כענין בקדיש אמן יהא שמיה רבא מברך, וכן יהא שלמא רבא, וכן קדוש היום שקורין קדושא רבא ולא כן של לילה, וכן ברכת היום של אהבת עולם אהבתנו שקורין אהבה רבה ולא כן של ערבית, וכן קורין ליום שביעי של ערבה הושענא רבא לפי שהוא תשלום כ״ו ימים שמבריאת העולם שנברא בכ״ה באלול, כל אלה אם תשכיל בהם תמצא כי דרך אחד להם, והבן זה.
וירא ראשית לו, "He saw the first (portion) claiming it for himself." According to the plain meaning of the text the tribe of Gad requested the lands of Sichon and Og which were the first part of the land of Canaan to be conquered.
The words: "for that is where the lawgiver's plot (grave) is hidden," refer to Moses' grave. The word מחוקק, usually translated as "lawgiver," may mean "an outstanding person," such as in Judges 5,9 in Devorah's song where she speaks of לבי לחוקקי ישראל, "my heart goes out to the rulers of Israel." [I suppose the author considers the term "lawgiver" inappropriate once the Torah had been given. Ed.] The reason Moses speaks of ספון, "hidden," is an allusion to the fact that the exact site of his grave would remain concealed forever. The word is used in such a sense in Jeremiah 22,14 as well as in Chagai 1,4 where it means "roofed," "covered." Moses probably also did not want to use the word קבור, "buried," as this has a ring of finality about it, whereas he considered his grave as a temporary parking place for his body pending the resurrection. He realized that the decree that he had to be buried outside the borders of Eretz Yisrael proper was in order to facilitate the resurrection of the generation of Israelites who had died outside the boundaries of the land of Israel under his leadership and whose resurrection would be due only to his personal merit (Tanchuma Chukat,10).
ויתא ראשי עם, "he came at the head of the nation;" a reference to the two and a half tribes who formed the vanguard of the army of conquest under the leadership of Joshua.
צדקת ה' עשה, "he carried out God's judgments;" by honouring his verbal undertakings to Moses the tribe of Gad carried out God's judgment. He (and the tribe of Reuven and half the tribe of Menasheh) had vowed not to return home until all the tribes had received their heritage.
A Midrashic approach based on Bereshit Rabbah 1,6: The words וירא ראשית לו, are an allusion to the tradition that the universe was created due to the merit of Moses who has been described as ראשית in our verse here.
A kabbalistic approach: the words וירא ראשית לו in our verse may be understood as part of the previous line speaking about God expanding the territory of Gad. [The reference is to expansion of intellectual horizons. Ed.] The whole verse commencing with ברוך מרחיב גד may thus be understood as וירא מרחיב גד ראשית לו, "the One Who expands (the territory of) Gad saw that the one called ראשית was His." The message is: "when the Lord looked at the emanation חכמה, which is the topmost of the operative emanations, in order to begin creating the universe [ראשית and חכמה are thus equated. Ed.], He foresaw that the burial plot of the one called מחוקק (Moses) was hidden in the portion of land allocated to the tribe of Gad, seeing Moses was so integrally part of the emanation ראשית. [Clearly the word ראשית here must be understood on two levels, both in terms of time and in terms of wisdom. Ed.] He (God) decided then to radiate the attributes known as ראשי עם from there. In order to better understand this, refer to Psalms 24,7: שאו שערים ראשיכם, where the word ראש, ראשית, is used in a similar meaning. [The word ראשיכם clearly is a concept only, seeing gates do not have heads. Solomon (the author of that psalm who found that he could not bring the Holy Ark into the newly constructed Temple) prayed for an expansion of his perceptive powers. Ed.]
The words צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל refer to the emanations תפארת and כבוד which emanate from there. This is all very clear (author's words). [It is not clear to me at all, but I suspect that the message is that seeing all abstract mystical concepts must have a place on earth from which they are made accessible to man, the author tells us that seeing Moses, who represented the emanation wisdom in the most near perfect level attainable by human beings would be buried there, i.e. would be "at home" there, it is natural that 'lower" attributes, emanations, such as תפארת and כבוד, may become accessible through him who had attained the level of a higher emanation i.e. חכמה. Ed.]
The meaning of the Midrash as well as its mystical dimension, i.e. that Moses=ראשית, is based on the fact that he was the only prophet whose prophetic powers were such that he received what our sages call אספקלריא מאירה, "a clear, unblurred vision." This type of prophetic vision is also known as ראשית, the "beginning, the top," seeing that this was the highest level of wisdom Moses had attained. Anyone who prophesies does so from the level of emanation he personally has attained. However, prophesying "from," i.e. "out of" an emanation, does not mean that the prophet has "mastered" the essence of this emanation. This explains why Moses asked for additional perceptive powers when he said to God (Exodus 33,18) הראני נא את כבודך, "please show me Your attribute כבוד." This request went unanswered. The reason the Torah does refer to him as מחוקק is because his prophecy was always in the name of the tetragrammaton, God's essence. All the 248 positive commandments were legislated by God in His capacity as Hashem. The numerical value of the letters מחקק =248. The total number of negative commandments is 365, a number reminiscent of God's attribute א-ד-נ-י (which is really 65). The opening letters of Daniel's prayer (Daniel 9,19) asking forgiveness for trespasses (transgressions of negative commandments) are ש-ס-ה i.e. 365. Each request is prefaced by use of the attribute א-ד-נ-י. The whole verse there reads אדנ-י שמעה, אדנ-י סלחה, אדנ-י הקשיבה, so that each word separately features this attribute and the three ראשי תיבות spell 365.
I believe that Onkelos may have alluded to this when he translated מחוקק as ספרא רבא, "the great scribe," seeing the source of his prophecy was the great name of the Lord, Hashem.
This association of the name Hashem with the word מחוקק is particularly marked in Isaiah 33,22 כי ה' שופטנו, ה' מחוקקנו, ה' מלכנו, הוא יושיענו. The numerical value of the letters in the word שופטנו=451, which breaks down into 365 (negative command-ments) emanated by the attribute האלוהים =86. 86+365=451. The numerical value of מחוקקנו is 312, composed of 248+the name of Hashem spelled in words instead of letters making 63. By adding the digit 1 representing the word itself we get 248+64=312. [There probably is significance in the spelling of מחקק without the letter ו here in the Torah, and the spelling with the letter ו in Isaiah. How else could we have arrived at the allusions represented by the numerical values? Ed.] Even though Rashi understands the word מחוקק in Isaiah as מושל, "ruler," rather than as "lawgiver," he himself understands it in as "students, disciples." in Genesis 49,10. I believe that I am correct in my approach. Targum Yonathan (on the verse in Isaiah) also speaks of מחוקק as "the one who gave us אולפנא, 'religious law.'" This is correct as the Torah was given under the aegis of God's Essence, Hashem.
This may be an appropriate point at which to point out a number of things which are all associated with God's "great" name, such as the Holy Temple, for instance. It is pointedly referred to as גדול, in Kings II 25,9: "He (Nevuchadnezzar) burned down the house of the Lord, the house of the King, and all the houses of Jerusalem, and the whole great House he burned by fire." The last words clearly elaborate on what he did to the Temple. The priest serving in that Temple has also been referred to as the "great Priest." The largest river on earth the Euphrates has also been described as "the great river." (Deut. 1,7) In Deut. 11,7 the work of the Lord is described as מעשה ה' הגדול. When we respond during the recital of the Kaddish, we use the formula אמן יהא שמיה רבא, "Amen, may the great name be blessed." The Aramaic word רבא is the translation of the word גדול, "great´ in Hebrew. We also speak of שלמא רבא in that same kaddish prayer, referring to the "great peace," i.e. the peace under the aegis of the great name Hashem. The benediction over wine recited on Sabbath morning is known as קדוש רבא as opposed to that on Friday night. (compare Pesachim 106). [Perhaps the great name of Hashem is more appropriate for the day than for the night; the night is usually under the aegis of the attribute of Justice. Ed.] The seventh day of Sukkot is known as הושענא רבא, the "great salvation." The prayers on that day which feature the willow branch are addressed to Hashem more so than any other day as the day concludes 26 days from the date God commenced creating the universe on the 25th of Ellul. 26=the numerical value of the tetragrammaton, i.e. י-ה-ו-ה, hence the appellation "great" is very much appropriate for that date. If you will analyse these examples you will discover that there is a common denominator to the adjective "great" which is associated with these days or with these phenomena.
וירא ראשית לו – ראה גד ובחר בעצמו ראשיתה של ארץ ישראל. אותה שנכבשה תחלה ארץ סיחון ועוג.
כי שם חלקת מחוקק ספון – כתרגומו ספרא רבא. לכך ראה גד ליטול את הירדן אע״פ שעמון ומואב מערערין עליה לפי שידע שעתיד משה ליקבר שם. ואלו היתה עתידה הארץ לחזור לעמון ומואב לא היה הקב״ה קובר אותו בחוצה לארץ.
וירא ראשית לו – ראה גד ובחר לו ראשיתה של א״י דהיינו ארץ סיחון ועוג אשר בעבר הירדן כי שם חלקת מחוקק ספון כתרגום לפיכך נטלה לחלקו אע״פ שעמון ומואב מערערין עליה כי יודע היה שעתיד הקב״ה לקבור שם משה רבינו ואלו היתה עתידה לחזור ליד עמון לא היה הקב״ה קוברו שם בחוצה לארץ.
ויתא ראשי עם – גד היה הולך למלחמה בראשי עם ישראל.
צדקת ה׳ עשה – שעמד בתנאו ובקיומו כמשפט שהתנה עם ישראל לעבור לפני החלוץ.
וירא ראשית לו, "he chose a first part for himself;" (the tribe of Gad) he chose the first part of the available land of Canaan for himself." This is a reference to the lands formerly owned by the kingdom of Sichon and the kingdom of Og, both on the east bank of the river Jordan.
כי שם חלקת מחוקק ספון, this needs to be translated as does Targum Onkelos, "he knew that the lawgiver, (Moses) would be buried on that portion of ancestral land." This is why he chose this part of the territory of the east bank, although he also knew that Ammon and Moav both had claims on that piece of land. If he had worried about their claims being honoured in the future, he would not have chosen it as his share of the Holy Land.
צדקת ה' עשה, "he fulfilled the promise he had made to G–d via Moses to be in the vanguard of the army battling for the land on the west bank of the Jordan.
ויתא ראשי עם – גד היה הולך למלחמה בראשי עם בני ישראל צדקת ה׳ עשה שהועמד בתנאו בקיומו כמשפט שהתנה עם ישראל שהיה עובר לפניהם חלוץ.
כי שם חלקת מחוקק ספון – פי׳ ר׳ אברהם חלקת כמו חלק מחוקק הוא הגדול והשליט כמו לבי לחוקקי ישראל וספון כמו וספון בארז [בתיכם]. בבתיכם ספונים. פי׳ כי ראה ארמונים ספונים כי חלק גדולי האמורי היה:
צדקת ה׳ עשה – איתא במדרש וירא ראשית לו שלקח ארץ סיחון ועוג שהיא ראשית הכיבוש ובזה עשה צדקה עם ישראל שבנה ערי מבצר וכל זקני ישראל וחוליהם וכל מי שלא היו יכולין לילך עמדו שם כל ימי הכיבוש שכבשו הארץ:
כי שם חלקת מחוקק ספון, "for it is there that the lawgiver's plot is hidden." Ibn Ezra understands the three words חלקת, מחוקק, ספון as if the Torah had written חלק ומחוקק וספון, that Gad had three reasons for choosing the portion he chose, 1) the land was very desirable, 2) the lawgiver, Moses, would be buried on that land, 3) there the Emorites had fancy houses with paneled walls.. He quotes Chagai 1,4 speaking of בבתיכם ספונים, "in your houses with the paneled walls and ceilings," as another example of the use of the word ספון in that sense.
צדקת ה' עשה, "he exacted God's righteous justice." The Midrash states that the words וירא ראשית לו mean that Gad took the lands of Sichon and Og, which represented the beginning, ראשית, of the Israelites' conquest of the Canaanite nations. By doing so he did a צדקה, a righteous deed for the whole of the people of Israel, who learned from that tribe to build fortified cities. All the elderly and sick people of Israel stayed in those fortified cities during the seven years that the conquest of the land lasted.
וירא ראשית לו – ראה שינחל נחלתו תחלתו לפני הירדן, והיה לו עילוי גדול, כי שם חלקת משה, כי שם נקבר גופו. וכנה עצמו במחוקק ספון.
וטעם ספון – תאר, כמו חכם גבור, כי כתב התורה בסודות עצומות, ויתכן שיהיה ספון שם דמיון ראשון, או תאר לסוד כאילו אמר כותב הסוד.
ויתא ראשי עם – כמו בראשי, והנה ויתא רמז למשה גם כן כאילו אמר וגם בא אל ראשי עם.
ומשפטיו עם ישראל – כטעם והוא שפט את ישראל (שופטים ט״ז:ל״א).
והטעם: שם נקבר האיש שתאריו כל אלה.
וירא ראשית לו וגו׳ – אף על פי שבני ראובן היו גם כן עם בני גד כששאל שיותן להם נחלתם מעבר הירדן מזרחה הנה יחס זה הענין לגד כי הם היו ההתחלה ולזה הקדימם בספור ההוא ואמר ומקנה רב היה לבני גד ובני ראובן ואמר כי גד ראה שהיה לו ראשי הארץ אשר נחלו ישראל והוא הארץ אשר הנחילם משה מעבר לירדן לפי ששם הארץ ההיא החלקה אשר בה מחוקק ספון והוא משה שיסד לנו החקים מפי הגבורה כי שם בארץ אשר מעבר הירדן היתה קבורתו והנה בחר בה לזאת הסבה לפי שזה הענין הוא ממה שיש לו רושם בהשאיר אמתות התורה אצל ההמון רוצה לומר: כשיתבאר להם שאשר נתנה הוא נקבר שם והנה גד בא אל ראשי עם ישראל כמו שהתנה עמהם משה להלחם עם הגוים ההם עד אשר ירשו גם הם את הארץ והוא עשה שם צדקת השם ומשפטיו עם ישראל – רוצה לומר: שנשמרו מהחטא בדבר מהדברים כדי שיתישרו יותר לירושת הארץ הלא תראה כי מפני חטא מהם היו נזוקים כולם בדבר עכן בחרם.
וירא ראשית לו וגו׳ – אמר כי ראה לקחת לעצמו ראשית הארץ ההיא לפי ששם חלקת מחוקק צפון הוא קבר איש האלהים וסמך בדעתו כי בפקוד י״י להביא ראשי עם והם משה ואהרן ומרים אשר שם יפקדו כל הנמצאים שם עמהם.
ואמר צדקת י״י עשה על מה שהצדיק עצמו בזה ולא כאשר חשבו עליהם בני ישראל בבנותם המזבח וגם משפטיו עשה עם ישראל במה ששמרו להם תנאם והלכו בראשי גייסות כל י״ד שנה של כבוש וחלוק. ובמדרש (ספרי פ׳ הברכה) הוא בא בראש תחלה הוא יבא בראש לעולם הבא.
שהוא ראשית הכבוש. וכאילו אמר וירא ראשית הכבוש לו שאין לך ראשי׳ במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו ויש לך מקראות שמקצרין לשונם כמו מגיד מראשית אחרית ולא פי׳ מגיד מראשית דבר אחרית דבר כמו שכת׳ בפרשת בראשית והתימה מהרמב״ן ז״ל שטען עליו בפרשת בראשית מפסוק וירא ראשית לו שאינו דבוק לתיבה של אחריו:
כי שם חלקתו כי ידע אשר שם בנחלתו חלק׳ שדה קבור׳ מחוקק והוא משה. תיקן בזה כמה עניינים הוסיף כי ידע מפני שבזולת זה נראה שכאשר ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג כבר היתה שם קבור׳ משה ואין זה אמת שהרי באותו זמן עדיין משה קיי׳ אבל עם תוספת כי ידע יהיה פירושו שידע בקבלה שבתוך הנחלה ההיא תהיה קבורתו של משה גם כי׳ שמלת שם מורה על נחלתו גם הוסיף מלת שדה אחר מלת חלקת מפני שמלת חלק׳ מורה על חלקת והחלק הוא חלק לדבר ואמר שדה כמו חלקת השדה אשר לאחינו גם הוסיף מלת קבורת מפני שבזולת זה יהיה פירושו חלקת השדה של מחוקק לא שדה קבורתו והוא לא בחר הנחלה הזאת אלא מפני קבורתו גם פי׳ מלת מחוקק והוא משה:
ספון אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה. אמר אותה חלקה ספונה שלא תחשוב שמלת ספון דבקה עם מחוקק הסמוך לו כי לא היה ספון וטמון רק מקום קבורתו שהוא חלקת השדה שהיה קבור בה כדכתיב ולא ידע איש את קבורתו ואין לטעון ממלת ספון שהוא לשון זכר על החלקה שהיא לשון נקבה כי החלקה הוא החלק ומלת ספון שב אל החלק וכמוהו אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו:
ויתא גד. אמר זה לאפוקי מד״א שאמרו ויתא משה:
ואם תאמר אם היתה נחלתו כל כך צרה למה זה שאל אותה למשה לזה אמר וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ר״ל וירא ובחר גד הראשית והיא הארץ אשר מעבר לירדן לעצמו לא לשלמותה כי אם לפי שיהיה שם ספון קבר משה מחוקק התורה, ובסוף דבריו נתן הסבה למה יאות אל מי שיעזרהו באמרו ויתא ראשי עם צדקת ה׳ עשה רוצה לומר שהביא את ישראל לארץ ועשה בזה צדקת ה׳ ומשפטיו עם ישראל, ולכן ראוי שיבורך מי שיעזור אותו כמו שהוא עוזר את ישראל ויגמול לו מדה כנגד מדה, וי״מ וירא ראשית לו וגו׳ על ענין המזבח שבנו בני גד ובני ראובן בירדן כאשר שלחו אליהם ישראל פנחס וי״ב נשיאי העדה כמו שנזכר בספר יהושע והם השיבו אל אלהים הוא יודע וישראל הוא ידע כי לא במרד ולא במעל עשינו זאת כי אם להיותו לעד בינינו ובין ישראל שלנו חלק ונחלה בה׳ ובתורתו, ושעל זה אמר כאן משה וירא ראשית לו רוצה לומר ראה הרואה בראשית גבול גד כי שם היה חלקת מחוקק ספון, רוצה לו׳ מזבח אבנים חקוקות בברזל למה שלא היה לעולה וזבח עשהו מאבנים חקוקות הפך מה שצותה תורה, ואמר ספון שהוא כמו נוסף כי ספון מגזרת יסף כמו שצקון מגזרת יצק, ולפי שזה סבב שבאו אליו פנחס הכהן ונשיאי העדה, אמר ויתא ראשי עם, ונבא משה שבזה לא ימצאו להם עון אשר חטא, וזהו צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל, שנשפט עמהם ונשאר צדיק ויצא צדיק בדינו. והנה אמר זה בגד ולא אמר כן בראובן בהיות הענין בשניהם שוה, אם לפי שהיו בני גבורים יותר מהם כמו שזכר ר״א והוכיחו מהכתוב, ולכן בשאלת הארץ קדמו תמיד בני גד לבני ראובן, ואם לפי שהיה הענין אחד בהם, ומה שאמר בראובן הענין הזה יובן בגד, ומה שאמר בגד יובן בראובן ג״כ והסכמת הברכה הזאת למה שברך יעקב אביהם מבוארת שהוא עליו השלום אמר גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב, שרמז על מלחמותיו וגבורותיו תמיד:
ואמר וירא ראשית לו – להורות שחשב שלקח ראשית ונשאר באחרונה כמו העקב. וזהו וירא ראשית לו כלומר לו היה ראשית. אבל לפי האמת הוא אחרית. ועל זה אמר נחלה מבוהלת בראשונה וכו׳. ולזה סמך גד ליששכר. ואולי אמר וירא ראשית לו. כמתנצל על עונו ואומר שעשה זה. לפי שראה כי שם חלקת מחוקק ספון שהוא משה שהיה קבור שם וזכותו יגן עליהם. ולא היה ראוי שיעלו כולם לארץ וישאר משה לבדו. וכן נתן התנצלות שני עליהם. ואמר ויתא ראשי עם. כלומר אחר שראו שבאה נחלתם חוצה לארץ. התנדבו לילך עמהם בראש עד התנחל בני ישראל איש נחלתו. והזכיר בכאן שני דברים להתנצלות עליהם. כנגד שני דברים שאמר למעלה. כנגד מרחיב גד שלקחו כר נרחב בחוצה לארץ. אמר שהטעם היה בעבור משה שהיה קבור שם. וכנגד מה שאמר וירא ראשית לו אע״פ שלא היה ראשית. אמר ויתא ראשי עם. לומר שבשביל זה הראשית שלקחו. תקנוהו בראשית אחר לבא בראש העם. ובזה צדקת ה׳ עשה אחר שנשאר שם משה. וכנגד השנים אמר ומשפטיו עם ישראל. שעשו מה שראוי להם. עיין בלידת גד בפ׳ ויצא:
וירא ראשית לו – וגם כן ראוי הוא לכך, כי אמנם כשבחר גד את ארץ סיחון ועוג, אף על פי שאינה כקדושת עבר הירדן, היתה כוונתו להשיג דבר עיקרי אצלו, כי שם בארץ סיחון ועוג חלקת מחקק ספון – היתה אותה החלקה שהמחוקק קבור בה, שהוא משה.
ויתא ראשי עם – ושם בארץ סיחון ועוג אתא המחוקק בראשי העם לכבוש את הארץ.
צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל – ושם עשה המחוקק את ״צדקת ה׳ ״ לישראל, שבאר שם את תורתו. ושם נשפט עם ישראל, והתוכח משפטי ה׳ ודיניו עליהם, כענין שמואל, באמרו ״התיצבו ואשפטה אתכם לפני ה׳ את כל צדקות ה׳ ״ (שמואל א י״ב:ז׳).
וירא ראשית לו, he was also entitled to this, although when the tribe of Gad chose lands formerly belonging to Sichon or Og, a land which was not part of the “Holy Land,” there had been additional motivation to that of having good grazing land for their flocks, namely that their part of the land would contain Moses’ burial place. This is the meaning of the reference to מחוקק, “the legislator” in our verse.
ויתא ראשי עם, this was where the leaders of the people came together at the head of the nation in order to conquer the land.
צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, this was where the legislator, מחוקק, performed the righteous deeds of Hashem, by explaining to them God’s Torah in detail. This was also where the people of Israel were judged, and where Moses argued with the people about the application of the various social laws of the Torah. The term is found in Samuel I 12,7 where the prophet Samuel tells the people to line up so that he can not only judge the people but explain the righteousness of the laws of God, i.e. צדקות ה'.
ספון אותה חלקה כו׳. דאין לפרש ה״מחוקק״ – שהוא משה – ספון, דאין המחוקק ספון, רק קבורתו ספונה. אף על גב דכתיב ״ספון״ לשון זכר, יש לפרש ״כי שם חלקת מחוקק ספון״ דבר זה, ו״ספון״ קאי על דבר זה, וכמו שפירש רש״י ״ויהי השמש באה״ (בראשית טו, יז), ופירושו ויהי הדבר הזה, כך יש לפרש ספון דבר זה:
וַיֵ֙תֶא֙: חילופי׳ רבי׳ ראיתי במלה זו בנקודות ובטעמי׳, וארבעה המה. הא׳ בחילופי בן אשר ובן נפתלי1 שבדפוס וכן ראיתי בכתובי יד לב״א וַיֶ֙תֶא֙ כולו סגול ובשני פשטין, ולב״נ וַיֵתֵא֙ כולו צירי ובפשט א׳ לבד. הב׳ ברוב ספרי הדפוס2 כולו בצירי ובשני פשטין. הג׳ במקצת ספרי׳ כ״י היו״ד בצירי והתי״ו בסגול ובשני פשטין, וכ״מ בספר דקדוק כ״י, וכת׳ ר׳ אלייא בספר הרכבה3 שצירי היו״ד מורה על אל״ף פ״א הפעל. הד׳ בספרי׳ ספרדי׳ כולו צירי ובפשט האחרון בלבד, וכת׳ בעל א״ת שזהו דעת ב״א. ורד״ק הביא שתי הסברות מענין מלעיל ומלרע בס׳ מכלול4 (דף קט״ו), ולא הכריע, זל״ש, ומחלוקת בקריאת המלה הזאת, ב״א קורא אותה מלעיל בשני פשטין, ובן נפתלי מלרע בפשט א׳ לבד, ויש ספרי׳ בפשט א׳ לבד, ולא מחלפים, ע״כ. ולא דבר <מאומה> מהנקודות.א[וַיֵּ֙תֶא֙].
רָ֣אשֵי עם: הרי״ש בגלגל, ובלא טעם אחר בשי״ן. [רָ֣אשֵׁי].
1. בחילופי בן אשר ובן נפתלי: חילופים-ד (אך בשיטת בן נפתלי לא נדפס שום פשטא).
2. ברוב ספרי הדפוס: ד, ונציה ש״ז, ונציה ש״ד.
3. בספר הרכבה: ׳ויתא׳, יד ע״א.
4. מכלול: פו ע״א.
א. מדרך הצגתו את הדיבור-המתחיל נראה שנורצי בחר בנוסח שבחמש נקודות ובשני פשטין (היינו דרך ג שבהערתו). ניתן לשער שהסיבה לבחירתו בנוסח המלעילי (בשני פשטין) היא היותו נוסח ב״א. ומאחר שניקוד שכולו צירי (הנמצא ברוב ספרי הדפוס וכן בספרים ספרדים) אינו הולם את הנוסח המלעילי, התלבט בניקוד בחמש נקודות או בשש, וניקודם של ׳מקצת ספרים כ״י׳ בחמש נקודות, עם הסברו של הבחור, הוא שנראה לו כניקוד הראוי.
בארץ סיחון ועוג שהיא ראשית כיבוש כו׳. רצונו בזה במה שהוסיף מלת כיבוש, כדי שיהא מלת ראשית דבוק עם מלה שאחריו, שאין לך ראשית שאינה דבוק עם מלה שלאחריו. וכן פי׳ רש״י בהדיא בריש פרשת בראשית (בראשית א׳:א׳):
כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה כו׳. הוכרח לפרש כן, כי מפשוטו של קרא משמע שכבר היה מחוקק שם קבור, וזה אינו אמת, שהרי באותו זמן עדיין הי׳ משה קיים. לכן פי׳ כי ידע בקבלה או בנבואה. עוד תיקן בזה דהוסיף מלת קבורת, דמקרא משמע שהי׳ למחוקק חלק בארץ, מדכתיב שם חלקת מחוקק ספון, ולא הי׳ למשה רבינו ע״ה שם חלק ונחלה, לכן פי׳ חלקת שדה קבורת מחוקק. והוסיף מלת שדה, מפני שמלת חלקת מורה על חלק בדבר, וצריך לדעת ממה היא חלק. משום הכי הוסיף מלת שדה, כמו (רות ד׳:ג׳) חלקת השדה אשר לאחינו:
אותה חלקה ספונה וטמונה כו׳. הוצרך לזה, שלא נאמר שהמחוקק טמון רק מקום קבורתו, כלומר אותה חלקה שהוא קבור בה, כדכתיב (להלן ל״ד:ו׳) ולא ידע איש את קבורתו. יש מקשין, והאיך אפשר לומר שקבורת משה היא בנחלת בני גד, והלא קבורת משה היא בהר נבו, כמו שכתוב לקמן ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו וגו׳, והר נבו היה בנחלת בני ראובן, כמו שכתוב בפרשת מטות (במדבר לב לז-לח) ובני ראובן בנו את חשבון וגו׳ ואת נבו וגו׳. ונ״ל דמישור של נבו היה גדול, והעיר היתה עומדת במישור, וההר היה בחלקו של גד. ומפני שמתחלה היו ההר והעיר של אדם אחד, נקרא ההר על שם העיר, וגם לא היה רחוק כ״כ מן העיר, והיה עומד במישור של עיר, משום הכי נקרא ההר על שם העיר. וק״ל:
דבר אחר ויתא משה כו׳. דלטעם ראשון קשה למה אמר בגד ויתא ראשי עם, דהא גם בני ראובן וחצי שבט מנשה הלכו לפני אחיהם. לכן פי׳ דבר אחר. ולפי׳ של דבר אחר קשה, למה מזכיר צדקתו של משה בברכת גד. לכן פי׳ טעם ראשון:
In the territory of Sichon and Og, which was foremost in the conquest, etc. Rashi adds the word conquest so that ראשית (foremost) [which serves as an adjective] is connected with the word after it, because there is no case where ראשית is not connected with the word after it. Rashi explains so explicitly at the beginning of parshas Bereishis (1:1).
For he knew that there, in his territory, was the plot [of the great scribe's burial ground]. Rashi has to say this because the plain meaning of the verse implies that the great scribe's is already buried there, and this is not so since Moshe was still alive at that time. Therefore he explains that he knew through tradition or prophecy. By adding the word burial Rashi also rectifies [a misunderstanding], as the verse implies that the great scribe had a portion in the land as it says, חלקת מחוקק ספון (lit. the great scribe's plot), whereas Moshe did not have a portion or inheritance in the land. Therefore he explains, The plot of the great scribe's burial ground. He adds the word field because חלקת (plot, but lit. portion) implies a portion of something and one needs to know of what is it a portion. Therefore Rashi adds the word field as in the verse (Ruth 4:3), The portion of the field that belonged to our brother.
That plot is concealed, hidden, etc. Rashi says this so that one should not say that the great scribe is hidden, but rather the place of his burial, i.e., the plot he is buried in, as it is written (below 34:6), No man knows his burial place. There are those who question, how is it possible to say that Moshe's burial place is in Gad's inheritance? Was not his burial at Mount Nevo, as it is written below (34:1), Moshe went up from the plains of Moav to Mount Nevo etc. and Mount Nevo was in the inheritance of Reuvein as it is written in parshas Matos (Bamidbar 32:37-38), The tribe of Reuvein built up Cheshbon, etc. [and] Nevo, etc. It seems to me that the plain of Nevo was large and the town was established in the plain, while the mountain was in the portion of Gad. And because the mountain and town originally belonged to one person, the mountain was called by the town's name. Also, it was not all that far from the town and it was situated in the plain of the town. Therefore the mountain was named after the town.
Another interpretation: "He came" — Moshe, etc. Because according to the first interpretation you might ask why it says [specifically] of Gad that he came at the head of the people, since Reuvein and the half tribe of Menashe also went before their brothers. Therefore he gives another interpretation. And according to the alternative interpretation you might ask why it mentions Moshe's righteousness in the blessing of Gad. Therefore he gives the first interpretation.
וירא ראשית לו – פירוש היה ראוי ראשית שהיא התורה לו, וטעם לדבר כי שם חלקת, פירוש חלקו של מחוקק שהוא משה ספון, או חלק ממחוקק כי חלק הגדול עלה למעלה, ולא נשאר שם אלא גופו הקדוש החי ספון. וטעם הדבר להביא ראשי עם, כאומרם ז״ל (ספרי כאן) להביא דור המדבר לעולם הבא. והוא אומרו ויתא וגו׳, וקראם ראשי עם לפי שהם תחילת קניית ישראל לה׳ לעם סגולה.
עוד ירצה, וירא ראשית, הנחלה שנחלו ישראל, שהיא ארץ סיחון ועוג לו, פירוש ליטלה לחלקו, ולחשש סגולת הארץ שכל הדר בה או כל הקבור בה יש לו חלק לעולם הבא (עי׳ כתובות קי:). אמר טעם שלא חש לדבר זה כי שם פירוש במקום ההוא שלקח לנחלתו שם חלקת מחוקק, שהוא משה, ספון, ויתא ראשי עם, ומעתה גם הוא יבא עם ראשי עם לעולם הבא.
צדקת ה׳ עשה – פירוש חוזר אל משה, שנותן טעם למה זכה לכל המעלה שיביא אחרים עמו לעולם הבא, ואמר צדקת ה׳ וגו׳, פירוש שעשה הצדק בדבר הנוגע לה׳.
או אפשר שיכוין לומר שעשה יותר מחיובו עם ה׳, וכמו שרמזנו בפסוק וצדקה תהיה לנו וגו׳ (לעיל ו כה), גם משפטיו עם ישראל עשה, פירוש שהיה מתדיין תמיד עם ה׳ על ישראל והיה מכריע הדין לכף זכות, כאמור בענין העגל ומרגלים ועדת קרח, ועיין מה שפירשנו בהם, וכפי זה שיעור אומרו ומשפטיו, פירוש משפטים של ה׳ עם ישראל, עשה אותם, פירוש עשה תיקן.
עוד ירצה על זה הדרך, צדקת ה׳ עשה במה שנוגע לעצמו, ומה שנשפט הוא במשפטים אלו למות בעבר הירדן וסתם תפלתו הוא עם ישראל, פירוש הוא בדברים שהם עם ישראל, כגון מי מריבה, ושאר הסיבות שמהם.
או יתפרש אומרו צדקת ה׳ וגו׳, על גד שעשה עם ה׳ דבר שיחשב לו לצדקה, והוא שעבר הירדן להלחם מלחמת מצוה עם ישראל, ודבר זה כפי הדין בינו לבין ה׳ אינו חייב בו, כי באה נחלתם במקום שבחרו, ואין להם חיוב לעבור להלחם עם יושבי הארץ, וכמו שטענו בטענותיהם בפרשת מטות, וכמו שפירשנום שם, וכמו שהוכיח המעשה שהסכים ה׳ על נחלתם כי באה שמה. ומה שעברו הירדן להם תחשב לצדקה, וזה למה שנוגע למה שבינם לבין ה׳, אבל למה שנוגע לבינם ובין ישראל כך שורת הדין נותנת.
והוא אומרו ומשפטיו עם ישראל, וכמו שפירשתי שם בתשובת משה על טענותיהם, שכולם הם כדי שיהיו נקיים מה׳ ומישראל, כי אין צורך לה׳ לעזרת גבורתם, ויודע היה ה׳ שלא היתה כוונתם בשאלת הארץ לשום מיחוש רע, וכל הטענות שטען להם משה לא היו אלא בערך ישראל אחיהם.
וירא ראשית לו. "He chose the first portion for himself." Moses means that actually the ראשית, i.e. the Torah, should have been his share as Moses the lawgiver was buried in his territory. Alternatively, Gad became custodian of a חלק, a small part of the lawgiver, i.e. Moses' earthly remains securely hidden. The reason why Moses was buried there, i.e. on the East Bank of the Jordan was ויתא ראשי עם, in order for the generation of the Exodus, the heads of the nation, to eventually be resurrected together with Moses in order to be allowed to cross the Jordan. The reason that generation is referred to as ראשי עם is that they were the generation whom God acquired as His people.
Another meaning of the words וירא ראשית לו is that it is a reference to the initial inheritance this tribe took possession of in the lands formerly owned by Sichon and Og. The word לו means that it became his inheritance rightfully. It was not just a land grab. There was a need to confirm this in view of Ketuvot 111 that anyone who lived in the land of Israel or is buried there is assured of a portion of the hereafter. Moses had to confirm that as far as the land of Gad (and Reuven and half the tribe of Menashe) is concerned the same consideration applied. The words כי שם חלקת מחקק ספון mean that just as Moses who is buried in that land will be resurrected so will be the tribe of Gad, or vice versa, i.e. that Moses was not buried in exile.
צדקת ה' עשה. "carrying out God's justice." These words refer to Moses again. This is the explanation why Moses would merit to bring others with him at the time of the resurrection. He had performed acts of righteousness vis-a-vis God.
An alternative explanation may be that Moses had done more than was required of him, i.e. צדק, as we have already mentioned in our commentary on Deut. 6,25 וצדקה תהיה לנו (pages 1815-16). ומשפטיו עשה עם ישראל. This means that Moses was constantly involved in defending the Israelites vis-a-vis God, usually succeeding to wrest a favourable verdict from Him, such as in the matter of the golden calf, the uprising of Korach, etc. The word עשה may be understood as "rectified, rehabilitated."
Still another meaning of our verse may be to understand the words צדקת ה' עשה as referring to how God dealt with Moses when He decreed that Moses be buried on the East Bank of the Jordan and did not let him complete his prayer in which Moses had asked to be allowed to remain with the main body of the Israelites. The words עם ישראל are a reference to incidents which caused Moses problems.
Alternatively, the words צדקת ה' עשה may refer to Gad who acted in a manner which God considered as righteous when this tribe undertook to join the main body of the Israelites and to remain with them until completion of the wars of conquest. If we were to consider the matter on a purely legal basis, i.e. their obligations vis-a-vis God, the tribe of Gad was not obligated to do this. They had received their inheritance in the place of their choosing as they had argued at the time in Numbers 32,5. If that had not been so God would never have consented for them to remain on that territory. As a result, the fact that they crossed the Jordan as the vanguard of the Israelite army was an act that was considered as righteousness for them. However, it was an act of righteousness only vis-a-vis God. Vis-a-vis their compatriots it was a sacred duty, not something for which they deserved a reward. The wording צדקת השם עשה is very appropriate then.
The wording ומשפטיו עם ישראל is equally appropriate as it stresses that what the people of Gad did with Israel was no more than what the law demanded of them. If they wanted to appear free from guilt both in the eyes of God and in the eyes of Israel they could not have done any less. Seeing that God was not in need of the bravery of the soldiers from the tribe of Gad, the Torah describes their fulfilling their duty as applying only to the Israelites.
וירא ראשית לו – פי׳ בחר לו נחלה בראשית של א״י.
כי שם חלקת מחקק ספון – מחוקק פי׳ גדולי׳ ורוזנים ושם חלקת הגדולי׳.
ויתא ראשי עם – שהלך לפני ב״י למלחמה כמ״ש והחלוץ עובר לפני העם.
צדקת ה׳ עשה – זה ידוע כי צדקה הוא יותר מן המשפט ובני גד ובני ראובן כשבקשו נחלתן אמר משה אם יקבלו עליה׳ שילכו עם ב״י כו׳ ואמרו את אשר דבר ה׳ אל עבדיך כן נעשה נחנו וגו׳ והוסיפו במאמ׳ זה שרוצים להתעכב עוד אפי׳ שבע שחלקו וכמ״ש עד התנחל וגו׳ ואח״כ אמר משה לאלעזר והודיעו שהסכי׳ הקב״ה ע״ז שיתעכבו גם ז׳ שנים של חילוק וכאשר אמרו את אשר דבר ה׳ אל עבדיך כן נעשה ונמצא זה צדקה משלהם שמתחלה לא רצה משה אלא ז׳ שנים של כיבוש רק הם הוסיפו ו׳ שנים של חילוק ואז נתרצה הקב״ה ג״כ על זה וזהו צדקת ה׳ עשה שקיימו הצדק׳ שהסכים הקב״ה על זה והמשפט הוא לישראל.
ויתא ראשי עם – הן ד׳ ראשים כמ״ש והיה לארבעה ראשים וכמה שכתוב ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקבה של עם. פי׳ בסביבות כל הצדדין שלא ינוסו כמבואר וכשילין של ברזל בידיהם כו׳. כי ראש נחלק לד׳ כמבואר. ומרומז ג״כ שלעתיד לבוא יזכה גם כן לילך בראש כולם כמו שעשו בעה״ז. כלביא הוא ז״ת דאימא וכן כלביא הוא בג״ר להאיר להם.
וטרף – שילוב הידוע פנים ואחור שהוא כנגד תפילין של יד ותפילין של ראש ובספרי ובגמ׳ דסוטה סוף פ״א דרשו וירא ראשית. זה משה שמשה נקרא ראשית תרומה של עולם. ראשית חכמה. כי שם חלקת מחקק ספון. זה קברו של משה שנתונה בחלקת גד מששת ימי בראשית והוא באמת בחלקו של ראובן שנא׳ עלה אל הר העברי׳ הזה הר נבו ומה ת״ל כי שם חלקת מחקק ספון מלמד שהי׳ משה מוטל מת בכנפי שכינה ד׳ מילין כו׳ ובגמ׳ סוטה ספ״א תניא ר״א הגדול אומר שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל בת קול משמיע כו׳ ולמדו זה מראשית שהוא ד׳ והוא י״ב.
מחקק – שע״י נתנו רמ״ח מ״ע ונאמר לא יסור שבט מיהודה ומחקק וגו׳ ועל זה הוא אומר אנכי ה׳ אלהיך ונאמר ואדם אין לעבד את האדמה זה משה שהוא שליט בכל הרקיעין ובכל ממונין ובכל כרסוון שנאמר וירדו בדגת הים וגו׳.
ויתא ראשי עם – כמ״ש בספרי מלמד שמשה יהיה עתיד לכנס בראש כל חבורה וחבורה. בראש חבורה של בעלי מקרא. ובראש חבורה של בעלי משנה. ובראש בעלי הלכה ובעלי הגדות ועל זה נאמר ויתא ראשי עם תורה שבכתב הוא ראש. ותורה שבע״פ הוא סוף.
צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל – למעלה אמר כי שם חלקת מחוקק וגו׳ שלמד תורה ברבים כמבואר (בסנהדרין ה׳ ע״א) מחוקק אלו נשיאי א״י שלמדו תורה ברבים ומלבד זה עשה ב׳ דברים צדקה ומשפט עם כל ישראל כמ״ש כי יבא אלי העם לדרש אלהי׳ והוא צדקה גדולה כל דבר שהיה לכאו״א בא אליו לדרש אלהים והוא היה דורש מן השם והגיד להם. כי יהיה להם דבר בא אלי וגו׳ הוא משפט. והשלישי׳ והודעתי את חקי האלהי׳ ואת תורתיו כו׳ וכמ״ש בפ׳ דברי׳.
וירא ראשית לו – ראה גד ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כבוש הארץ:
כי שם חלקת מחקק ספון – כי שם נתן לו המחוקק (שהוא משה) את חלקו, שנאמר ויתן להם משה לבני גד וכו׳ (במדבר ל״ב ל״ג), והיה המחוקק הזה ספון וחשוב אצלו, כי עשה כאשר צוהו, ומהו:
ויתא ראשי עם – גד היה מביא ראשי העם למלחמה, כי בני גד היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ, לפי שהיו גבורים, וכן הוא אומר נחנו נעבור חלוצים לפני ה׳:
צדקת ה׳ עשה – מוסב על גד, שמלא בידו את אשר דבר בפיו, שנדרו בני גד לצאת עם ישראל להלחם עם ישראל, וכן עשו:
חלקת מחוקק ספון – יבע״ת ארום תמן אתר מקבע אבנין טבין ומרגליין דבי׳ משה ספרהון דיסראל גניז, וכ״ה בתרגום ירושלמי, לדעתי הרכיבו בתרגומם שני פירושים, סוף דבריהם הם כתרגום אונקלס ארי תמן באחסנתי׳ משה ספרא רבא דישראל קביר, והוא לפי הדרש שמת בהר נבו שבחלקו של ראובן ונקבר רחוק ארבע מלין ממנו בחלקו של גד (כבסוטה י״ג), אמנם ריש דבריו הם ע״ד הפשט, וטעם חלקת מחוקק ספון, שם חלק מדינה שחוקקים וחופרים בעפר אדמתם דברים ספונים וחשובים (איינע לאנדשאפט וואָרין שאֶטצבארקייטען אויסצוגראבען זינד), חלקת כמו חלקה אחת תמטר (עמוס יו״ד) שפירש״י שם בקעת שדה קמפנייא בלע״ז (לאנדשאפט), וכן מתורגם שם אחסנתא; מחוקק כמו חוקקי בסלע משכן לו (ישעיהו כ״ב), והחקירה והחפירה אחת היא; ספון כמו מאן ספון בלשון התלמוד; ואל תתמה על תי״ו של מלת חלקת אעפ״י שאינה דבוקה למלת מחוקק כי דוגמתו יש במקרא כמו עזרת מצר (תהלים ס׳), ושכורת ולא מיין (ישעיהו נ״א:כ״א), ומלת מחוקק כמו למקרא העדה ולמסע המחנות שבא השם במקום מקור לקרא את העדה ולהסיע את המחנות, וכן כאן מחוקק במקום לחקוק.
צדקת ה׳ עשה ומשפטיו – צדקה הוא יותר מן המשפט, כי משה לא אמר רק ועבר לכם כל חלוץ עד וגו׳ ונכבשה הארץ (מטות ל״ב כ׳) שיתעכבו שבע שנים של כיבוש הארץ, והם אמרו לא נשוב אל בתינו עד התנחל בנ״י איש נחלתו, הוסיפו להתעכב גם שבע שנים של חילוק הארץ, הנה עשו משפט בהתעכבות שנים של כיבוש, וצדקה בהתעכבות שנים של חילוק (הגר״א).
וירא ראשית לו – ענין בחירה, כמו כי ראיתי בבניו לי מלך {שמואל א ט״ז:א׳}, ואתה תחזה מכל העם {שמות י״ח:כ״א}.
חלקת מחוקק – אין הכוונה על קבורת משה, כי נבו בחלק ראובן, לא בחלק גד, רק הפירוש כדברי ראב״ע והעד כי כתוב, בערי גד שהיו ערי מבצר (במדבר ל״ב:ל״ו), ואין לומר שהם בנו אותן ועשו אותן ערי מבצר כי זו מלאכה ארוכה היא וצריכה ימים ושנים, אבל נראה שחזרו לבנות מה שנהרס באותן הערים שהיו כבר ערי מבצר. היה ראוי להטעים צדק֨ת ה֥׳ עש֛ה,א עשה עם ישראל צדקת ה׳ ומשפטיו, כלומר הצדקה והמשפטים שצוה אותם ה׳, ובעלי הטעמים אולי פירשו (כאנקלוס) על משה. ועתה (שנת תרכ״א) נ״ל כי חלקת מחוקק נאמר על קבורת משה, וספון נאמר על משה, וסוף הפסוק חוזר לגד, עיין תרגומי.
א. הטעמים אינם מופיעים בדפוס ראשון והושלמו מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
וירא וגו׳ כי וגו׳ – לא ייתכן ש״כי״ זה מספק את הטעם לבחירתו של גד בעבר הירדן. מאחר שבעת שגד עשה את בחירתו, עדיין לא היה ידוע שמשה ייקבר בנחלת גד, וגורמים אחרים הניעו את גד בבחירתו.
משום כך, לדעתנו, ״וירא ראשית לו״ פירושו: הוא [גד] בחר לו ״ראשית״, את תחילתה של ארץ ישראל העתידה. בבחירתו הוא לא העמיד את עצמו מחוץ לאיחוד הלאומי. נחלתו של גד לא תהיה חוצה לארץ. היא תיכלל בארץ הקודש, בארץ תורת ה׳ (עיין שביעית ט, ב; במדבר לד, ב). נחלתו היא ה״ראשית״, תחילת ארץ ישראל; ״כי שם״ וגו׳, שכן גם משה המחוקק זכה ששם יהיה קברו, ועל ידי כך גם חלקו. מקום קבורת המחוקק עולה בקנה אחד עם משמעות האדמה כאדמת התורה.
״ספון״ הוא לשון זכר; לפיכך הוא יכול להיות מוסב רק על ״מחוקק״; ומטעמי המקרא עולה באופן ברור ש״ספון״ איננו שם תואר אלא תמורה של ״מחוקק״ ושניהם מוסבים על אותו נושא. משה נעשה ״ספון״, נעלם מעיני עמו. הוא מת, אך מקום קבורתו לא נודע (להלן לד, ו).
ויתא ראשי עם וגו׳ – אלה המילים שמשה, כביכול, קבע ככתובת על מצבתו לזיכרון עולם: הוא הגיע להיות מנהיג העם, וכשליח ה׳ עברו דרכו כל חסדי ה׳ עם ישראל וכל הגזירות הקשות שגזר עליהם.
ראשי עם – השווה דברי הימים א׳ יב, יח.
צדקת ה׳ – עיין פירוש, בראשית טו, ו.
מה שבחרו בעבר הירדן, לא מרכות הלב רק שהיה להם כראשית, ואף שאינם מענין אחד, ולא יתכן לחשבו לראשית לכן יאמר כי שם חלקת מחוקק ספון. יתפרש כאלו כתוב כי שם ספון חלקת מחוקק, שהמקום ספון ויקר מפני שיתחלק ע״י המחוקק בעצמו הוא משה ונחשב לו כענין אחד ולכן נחשב כראשית. ויתא ראשי עם שבא בראש העם לעבור לפני החלוץ, ובזה צדקת ה׳ עשה שתחשב לו לצדקה כי לא היו מחויבים בזה:
ומשפטיו עם ישראל – מה שהלכו לעזרת ישראל במלחמה היו מחויבים מצד המשפט כי גם כל ישראל עזרו בכבוש נחלתם:
ומפרש בטחונו: וירא ראשית לו: ״ראשית״ ועיקר הבטחון היה ״כי שם חלקת מחוקק ספון״, דמשה רבינו קבור שם, וכדאיתא במדרש והובא בתוספות סוטה (יד,א)1 דבשעה שמגבהת עבודת כוכבים זו ראשה ורואה קבר משה, אזי נשקעת בארץ.
ויתא ראשי עם: הוסיף להזהר2 ע״י שהושיב שם ״ראשי עם״ לעסוק בתורה, ובזה נכלל גבורי ישראל.
צדקת ה׳ עשה: במה שעשה ישוב במקום שהיה ראוי להיות חרב, הוא ״צדקת ה׳ ״ החפץ בישובו של ארץ.
ומשפטיו עם ישראל: במה שהרבה שם לומדי תורה הועיל להרבות משפטים – אלו הדינים – כדאיתא בקדושין (לז,א)3, וניתוספו הרבה הלכות בישראל.
וכן יש לפרש גם במה שהושיב גבורים על ההר שהוא הספר, ואי לא נתיישב משבט גד היו מתיישבים מגבורי מואב, והיה קשה לישראל להנצל מהם, ו״עשה״ בזה ״צדקת ה׳. ומ״מ על כל ישראל לסייעו ולשלם הוצאות וכדומה, וכדין מוציא הוצאות בשביל צבור, עיין בחו״מ סימן קס״ג בהג״ה וסימן שפ״ח. וזהו ״ומשפטיו עם ישראל״4.
1. בד״ה מפני מה נקבר מול בית פעור, כדי לכפר על מעשה פעור.
2. מהשפעתה של עבודה זרה ׳פעור׳.
3. על הפסוק (לעיל יב,א) ״אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות״.
4. תשלום הוצאותיו וכדו׳ מוטלות על ישראל.
חלקת מחקק צפון – שד״ל בתרגומו פירש כמו יתר המפרשים, כי שם נקבר משה; ואני שמעתי כבר משמו שבשם מחקק זה אין הכונה על משה, רק כונת הפסוק כי שם נמצאים שדות שמנים הראוים לשרים ורוזנים הגוזרים חקים על היושבים תחת משטרם; כי מלבד שכונת גד בשאלות הארץ ההיא לא היתה כלל מפני שידע שיקבר שם משה, הנה הר נבו בחלקו של ראובן ולא בחלקו של גד (עיין סוף מסעי ויהושע י״ג:כ׳); וספון שהוא קרוב לצָפוּן אין צורך לפרשו טמון ונקבר, רק מונח ועומד ועתיד להיות צף כלו׳ להתגלות בקרוב, וזה גדר בין שרש צפן לשרש טמן.
שם חלקת מחקק ספון – מכאן דמשה נקבר בנחלת בני גד1. (סוטה י״ג:)
שם חלקת מחקק ספון – מכאן דמשה נקרא מחוקק.2(ב״ב ט״ו.)
צדקת ה׳ וגו׳ – משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו, שנאמר צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל3 (אבות פ״ה משנה י״ח)
צדקת ה׳ וגו׳ – תניא, בשעה שמת משה, היה מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל.4(סוטה י״ג:)
1. ועיין בריש פרשה הבאה בפסוק אל הר נבו, ובדרשה הבאה דרשינן מכאן דמשה נקרא מחוקק. ולכאורה שתי הדרשות תלויות ונסמכות זו בזו, כלומר כאן ילפינן דמשה נקבר בנחלת גד מדהוא נקרא מחוקק והתם ילפינן דנקרא מחוקק מדידעינן שנקבר בנחלת גד, וי״ל דכאן דריש מלשון חלקת מחוקק ספון דמשמע שאותה החלקה ספונה וטמונה מכל בריה, וזה בהכרח קאי רק על משה דכתיב בי׳ ולא ידע איש את קבורתו, ועיין בפירש״י בפסוק זה.
אך אמנם כך דרך הדרשות בש״ס להסמיך שתי דרשות זו בזו וזו בזו, ולדוגמא בברכות כ״ו ב׳ ויצא יצחק לשוח בשדה אין שיחה אלא תפלה שנאמר ולפני ה׳ ישפך שיחו, ובע״ז ז׳ ב׳ ולפני ה׳ ישפוך שיחו אין שיחה אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה, ובמגילה י״ג א׳ ויהי אומן את הדסה אין הדסה אלא צדקת וכה״א והוא עומד בין ההדסים, ובסנהדרין צ״ג א׳ דריש והוא עומד בין ההדסים אין הדסים אלא צדיקים וכה״א ויהי אומן את הדסה [והעירו מזה התוס׳ שם בברכות], ובר״ה י״א א׳ מביא ראיה לפסוק שמעו הרים את ריב ה׳ דהרים נקראו אבות מפסוק מדלג על ההרים [ועיין ברש״י שם], ובמ״ר פ׳ בא פרשה ט״ו מביא הראיה להיפך, לפסוק מדלג על ההרים מפסוק שמעו הרים. ובר״פ ויצא פירש״י ויפגע במקום כמו ופגע ביריחו, וביהושע ט״ז פי׳ ופגע ביריחו כמו ויפגע במקום, ועיי״ש במ״ר, ועוד כהנה.
2. עיין מש״כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן.
3. משפטים הם דיני התורה, והנה אעפ״י שגם ישראל קיימו את התורה, בכ״ז תלה הכתוב את מעשיהם במשה מפני שהוא הביאם לזה. ודריש דהלשון צדקת ה׳ וגו׳ קאי על משה ולא על גד, יען דזה מוסב על השם חלקת מחוקק דקאי על משה כבדרשה הקודמת.
4. ומבואר עוד בסוגיא כאן שהקב״ה אמר מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און ועיין מש״כ באות הקודם דמפרש דלשון זה קאי על משה ולא על גד, יעו״ש. ובאחת מכתבי אגדה שלנו בארנו כונת המאמר בכלל כי כידוע היה משה עמוס בקנאת ה׳ מישראל וכבודו ותורתו בכל תוקף מדת הדין וכמש״כ לעיל בפ׳ תבא ריש פרשה כ״ח פסוק א׳, אמנם מה שנוגע לו לעצמו לגופו ולכבודו הפרטי הי׳ ענו מכל האדם, כנודע. וגם ויתר על שלו לפנים משורת הדין, וענין ויתור לפנים משורת הדין כלול במלת צדקה כמבואר בחולין קל״ג א׳ צדק צדק תרדוף – צדק משלך ותן לו, ולכן על קריאת הקב״ה מי יתיצב לי עם פועלי און, כלומר מי יקנא קנאתי, על זה ענו המלאכים, אשר בכ״ז אף כי היה קנאי היינו רק בנוגע להקב״ה, אבל בנוגע לו לעצמו עשה צדקה, כלומר ויתר על שלו, וזהו הבאור צדקת ה׳ עשה – בנוגע לו, ומשפטיו – של הקב״ה – עשה עם ישראל, כלומר בנוגע להקב״ה עשה בדין ובמשפט, ודו״ק.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
Of Dan he said, "Dan is a lion's cub that leaps out of Bashan."
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהעודהכל
ולדן אמר – למה נאמר לפי שנאמר (בראשית מ״ז:ב׳) ומקצה אחיו לקח ולא נתפרשו שמותם וזה אחד מהם.
דן גור אריה – מלמד שסמוך לספר וכל מי שסמוך לספר נמשל לאריות.
יזנק מן הבשן – מה זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות כך שבטו של דן נוטל לו חלק בשני מקומות וכן הוא אומר (יהושע י״ט:מ״ז) ויצא גבול בני דן מהם ויעלו בני דן וילחמו.
"And of Dan he said": Why is this written? Because it is written (Bereshit 47:2) "And from the 'edge' of his brothers he (Joseph) took five men and presented them to Pharaoh," here it is specified that he took them from those whose names were doubled, and Dan was one of them.
"Dan is a lion's whelp": We are hereby taught that Dan was close to the border, and all who are close to the border are compared to lions (see Ibid. 20).
"he shall leap forth from the Bashan": Just as "leaping forth" (zinuk) connotes leaving one place and being divided into two, so the tribe of Dan took its portion in two places, viz. (Joshua 19:47) "And the boundary of the children of Dan went forth from them, and the sons of Dan went up and they battled, etc."
ולדן אמר לפי שהוא אומ׳ (בראשית מ״ז:ב׳) ומקצה אחיו לקח חמ׳ אנ׳ ולא נתפרשו בשמותן וזה אחד מהם:
דן גור אריה מלמד שהוא שרוי על ספר שכל מי שהוא שרוי על ספר משול באריות:
יזנק מן הבשן מה הזינוק הזה יוצא ממקום אחד ונחלק לשנים כך נטלו בני דן חלקם בשני מקומות שנ׳ (יהושע י״ט:מ״ז) ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וילכדו אותם ואולם ליש שם העיר לראשונה (שופטים י״ח:כ״ט):
And of Dan he said: Dan is strong as a lion's whelp; his land is watered by the streams that flow from Mathnan.
ולשבטה דדן ברך משה נבייא די״י ואמר דן מדמי לגור בר אריוון וארעא תיהווי שתייה מן מבועיה דנפקין מן בותניין.
ולשיבטא דדן בריך משה נביא די״י ואמר שיבטא דדן מדמי לגור בר אריוון ארעי(א){ה} שתיא מנחליא דנגדין מן מתנן ותחומי{ה} יהי מטי עד בותניי.
And Mosheh the prophet of the Lord blessed the tribe of Dan, and said: The tribe of Dan is like a lion's whelp, his land is watered by the streams that flow from Mathnan, and his border cometh unto Batania.
ולשבטא דדן בריך משה נביא דיי ואמר דן מדמי לגור בר אריון וארעיה תהוי שתימין (ס״א שתיא מן) בותניא.
And Mosheh the prophet of the Lord blessed the tribe of Dan, and said: The tribe of Dan is like a lion's whelp, and his land is watered from Batanea.
וקאל לדן כן יא דן כשבל אלאסד בקוה אד׳א יערץ׳ מן אלבת׳ניה
ואמר לדן: היֵה דן כגור אריה בעוצמה כאשר יזנק מהבשן.
יזנק מן הבשן – יבעט מרוב נעימות הבשן. דומה ללשון רבותינו: דיה אם זינקה (בבלי חולין ל״ח.). (ספר השרשים ״זנק״)
דן גור אריה – אף הוא סמוך לספר, לפיכך מושלו באריות.
יזנק מן הבשן – כתרגומו, שהיה הירדן יוצא מחלקו ממערת פמייס, והואא לשם, שהואב בחלקו של דן, שנאמר: ויקראו ללשם דן (יהושע י״ט:מ״ז), וזינוקו וקילוחו מן הבשן.
דבר אחר: מה זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות, כך שבט דן נטלו חלק בשתי מקומות: תחילה נטלו צפונית מערבית עקרון וסביבותיה, ולא ספקו להם, ובאו ונלחמו עם לשם שהיא פמייס, והיא בצפונית מזרחית, שהרי הירדן יוצא ממערת פמייס והיא במזרחה של ארץ ישראל, ובא מן הצפון לדרום, וכלה בקצה ים המלח, שהיא במזרח יהודה שנטל בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמפורשג בספר יהושע. והוא שנאמר: ויצא גבול בני דן מהםד ויבואוה וילחמו עם לשם וגו׳ (יהושע י״ט:מ״ז), יצא גבולם מכל אותו הרוח שהתחילו לנחול בה.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1. בנוסח המקרא שלנו: ״ויעלו בני דן״.
דן גור אריה DAN IS A LION'S CUB – He, too, lived close to the border, and therefore it compares him to a lion (Sifre Devarim 355:12).
יזנק מן הבשן HE SHALL LEAP FROM BASHAN – Understand this as the Targum has it: ("His land drinks of the rivers that flow from Bashan") – for the Jordan issued from his territory (ירדן = ירד דן, "It comes down from Dan") – from the cave of Pameas that is identical with Leshem which is in the territory of Dan (cf. Bekhorot 55a), as it is said, "And they called Leshem, Dan" (Yehoshua 19:47), but its spurting (זנוק) and gushing forth (the source of the river) was from Bashan.
Another explanation is: Just as a gush of water issues from one place and divides itself afterwards into two directions, similarly the tribe of Dan took a portion in two places: first they took in the northwest, Ekron and its adjoining parts, and this did not suffice them, so they came and fought against Leshem, which is Pameas and is in the north-east, – because the Jordan issued from the cave of Pameas which is in the east of the land of Israel and goes from north to south and ends at the extremity of the Salt Sea which is in the east of Judah who took his territory in the southern part of the Land of Israel, as is set forth in the Book of Yehoshua, and that is the meaning of what is said, "And the border of the children of Dan went forth from them; for the children of Dan went up and fought against Leshem … [and possessed it and dwelt therein]" (Yehoshua 19:47), i.e., their border went forth from all that direction in which they first took their inheritance (Sifre Devarim 355:13).
פס׳: ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן – שגם דן סמוך לספר לכך נאמר גור אריה יזנק מן הבשן. מה זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשנים 1כמו (שנאמר וזינקה דמה). כך היה חלקו של דן מתחלק לשני מקומות. שנא׳ (יהושע יט) למטה בני דן למשפחותם יצא הגורל השביעי ויהי גבול נחלתו צרעה ואשתאול ועיר שמש. 2ואומר (שם) ויעלו בני דן וילחמו עם לשם. עד ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם.
ד״א 3יזנק – קופץ עם הר הבשן כשם שהאריה קופץ על הבהמה כך היו בני דן קופצין על האנשים במלחמה. וכה״א (דברי הימים א יב) ומן הדני עורכי מלחמה (שמונה ועשרים אלף) [עשרים ושמונה אלף] ושש מאות. וכן ביהושע (יהושע יט)4לבני נפתלי יצא הגורל. וכתיב (שם) וערי מבצר הצדים צר וחמת רקת וכנרת. זו גינוסר שפירותיה מתוקים כקול הכנור:
1. כמו ששנינו. (חולין פ״א) דיה אם זינקה כצ״ל וזינקה היינו קילוח היוצא מן הבהמה בעת שחיטתה שהדם יוצא לכמה צדדים כך הם קבלו נחלתם בא״י בשני מקומות:
2. ואומר ויעלו בני דן. ומקודם כתיב ויצא גבול דן מהם ויעלו בני דן וילחמו עד לשם וע״ש בפרש״י כאן נטלו קצת ועוד להם גורל במקום אחר רחוק מגבולם ע״ש וזה שאמר חלקו של דן מתחלק לב׳ מקומות:
3. יזנק קופץ וכו׳. ודורש יזנק לשון ידלג מהר הבשן וכן פי׳ הראב״ע:
4. לבני נפתלי יצא הגורל הששי כצ״ל:
יזנק – אין לו אח.א והטעם: שדמהו בגבורתו לגור אריה כאשר ידלג מהר בשן.
א. בכ״י פריס 177 בין השיטין: חבר.
LEAPETH. The word yezannek (leapeth) has no companion in Scripture. Our clause is to be understood as follows: Moses compared Dan's might to that of a lion's whelp leaping from Mount Bashan.1
1. In other words, yezannek means leap. According to Ibn Ezra our verse should be understood as follows: Dan is as powerful as a young lion leaping forth from Mount Bashan. Bashan is a district in Transjordan.
ולדן אמר דן גור אריה – שהוא עומד על הספר, ושומר ושוקד שלא יכנסו אויבים לארץ ישראל.
יזנק מן הבשן – ישקה ארצו מן הירדן, שמקלח מן הבשן, שהירדן יוצא ממערת פמייס מארץ דן (בבלי בכורות נ״ה.). דאמר: למה נקרא שמו ירדן, שיורד מדן ומפסיק בין ארץ דן והבשן. שדן על שפת הירדן, לצד ארץ ישראל, והבשן ארץ גד, וגלעד כנגדוא על שפת הירדן. וארץ טובה היא ארץ העומדת על הירדן, כדכתיב: וירא את כל ככר הירדן כי כולה משקה {וגו׳} כגן י״י כארץ מצרים (בראשית י״ג:י׳).
א. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: עברו.
ולדן אמר דן גור אריה – OF DAN HE SAID DAN IS A LION’S CUB – That he stands [guard] over the periphery, and guards and watches that enemies do not enter the land of Israel.
יזנק מן הבשן – THAT LEAPS OUT OF BASHAN – He waters his land from the Jordan River, which flows from Bashan, for the Jordan River emerges from the cave of Pamyas1 from the land of Dan (Bavli Bekhorot 55a:16), as it says: Why was it named Jordan (ירדן)? For it goes down (יורד) from Dan and separates between the land of Dan and the Bashan. For Dan is on the bank of the Jordan river on the side of the land of Israel, and Bashan is the land of Gad, and Gilad is opposite it on the bank of the Jordan River. And the land that stands by the Jordan River is good land, as it is written: “and he saw the entire Jordan Plain, that all of it was well watered {etc.} like the garden of Hashem, like the land of Egypt” (Bereshit 13:10).
1. Known today as the Banyas because of the Arabic mispronunciation of the Greek name.
יזנק מן הבשן – ויתפצל למערב ולמזרח, שהרי דן נטל חלקו ממקום שפלת נחלת יהודה עד הים, ולאחר שלקחו את הארץ, יצאו מדן והלכו למזרח צפונית ונלחמו {ב}לשם ולקחוה וישבו בה, וזהו: יזנק מן הבשן.
הבשן – קורא כל מקום שהוא תלול, וכך היתה נחלתם: במערב היתה גובהה, ומשם נתחלקו שני חלקים והלכו לשם למזרח.
יזנק מן הבשן – יצא ויטרוף טרף ולפי שבשן מקום אריות וחיות רעות מדמה אותו לאריה.
יזנק מן הבשן, "he leaps forth from the region of Bashan." He (Dan) conquers in that region, although it is well known as the habitat of lions and other ferocious beasts.
יזנק מן הבשן – שישקה עצמו מן הירדן היורד מן הבשן, שהירדן יוצא ממערת פמייס ודרך ארצו של דן, שלכך נקרא ירד״ן יורד לדן.
דן גור אריה – ע״ד הפשט, המשילו בגבורה לגור אריה כאשר הוא מדלג מהר בשן.
וע״ד הקבלה נקרא דן כנגד מדת הדין, כי כן אמרה רחל עליו (בראשית ל׳:ו׳) דנני אלהים, והמשילו משה בברכתו לגור אריה כנגד מדת הדין של מעלה ששם צורת גור אריה, וזה מבואר.
דן גור אריה, "Dan is a lion cub." According to the plain meaning of the text Moses compares Dan's bravery and physical strength to that of a lion, describing how he leaps down from the mountain of Bashan.
A kabbalistic approach: the tribe was called Dan, corres-ponding to the attribute of Justice. When the original Dan was born his step-mother Rachel had said that God had judged her (Genesis 30,6). The reason Moses compared the tribe of Dan in his blessing to a lion was that the celestial image of the attribute of Justice is that of a lion cub.
דן גור אריה – שהיה עומד על הספר ושוקד ושומר על ישראל שלא יכנסו (אויבים) לארץ.
יזנק מן הבשן – ששותה מי הירדן שמקלח מן הבשן שהירדן יוצא ממערת פמייס שהיא מארץ דן שלכך נקרא שמו ירדן יורד דן והוא מפסיק בין ארץ הבשן שארץ עוג לשפת הירדן היתה לצד א״י והארץ העומדת על הירדן טובה מאד שנא׳ ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן כי כלה משקה וגו׳.
דן גור אריה, "Dan is a lion's whelp;" he is described as such as its troops were constantly standing guard along the borders, making sure no enemy forces would cross into the Israelites' territory.
יזנק מן הבשן, "these would try and jump the border from Bashan. The author describes tributaries of the Jordan as providing opportunities to enter the Israelite territory. Seeing that this area was extremely well irrigated it was tempting for enemies to try and get a foothold there. (Compare Genesis 13,10-11) where Lot is already described as coveting that area.
דן גור אריה – שהיה עומד על הספר ושוקד ושומר על ישראל שלא יכנסו אויבים לארץ. יזנק מן הבשן שהירדן יוצא ממערת פמיס. שהיא מארץ דן לכך נקרא ירדן ירד דן והוא מפסיק בין ארץ הבשן שארץ דן על שפת הירדן לצד א״י ובשן וגלעד שהם ארצם גד עומד כנגדו לצד אחר והארץ העומדת על הירדן טובה מאד שנא׳ ויבחר לו לוט את כל וכו׳.
יזנק מן הבשן – כתב ר׳ אברהם יזנק אין לו חבר במקרא והטעם דמהו בגבורתו לגור אריה כאשר ידלג בגבורתו מהר בשן:
יזנק מן הבשן, "leaping forth from the Bashan." Ibn Ezra points out that the word יזנק, i.e. the root זנק, does not occur any place else in the Bible. It describes that the might of the lion to which Dan is compared here is that he appears to leap forth suddenly from a lair or hiding place one has not been aware of, has not suspected.
ולדן אמר דן גור אריה וגו׳ – המשילו לגור אריה לרוב גבורתו שידלג מן הר בשן כשיראה הטרף וכן היה דבר שמשון שהיה משבט דן שהוא לבדו היה קם על הפלשתים להרגם או אמר זה על שבט דן בהלחמם על לשם ולכדוה כמו שנזכר בספר יהושע.
ולדן אמר וגו׳ – הנה הוא ראש הדגל ושני ואחיו הנזכרים אחריו הם הנלוים עליו ואמר דן גור אריה יזנק וגו׳ 1כי הזנוק והקלוח החזק כל עוד שיתרחק קצת ממקום מוצאו יראה חזקו ותקפו כן הגור כל עוד שמתקרב להיות אריה יוכר אומץ גבורתו ואמר זה שיהיו פעולותיו בגבורה עצומה. ואחשוב כי מפני שעל הרוב כל דבר המקלח על זה האופן לא נתמד ירמוז בזה אל ענין שמשון שפתח בגבורה לפי שעתו ומיד נפסק.
1. כי הזנוק וכו׳ ר״ל כי המים המזנקים והמקלחים ממקום גבוה אל הנמוך, כל עוד יתרחק ממקורו על ההר מלמעלה, ויתקרב יותר על הארץ מתחת, יגדל חזקו ומרוצתו. כנודע עפ״י חקי הטבע, כי כל דבר הנופל ממקום גבוה למטה, יוכפל וירבה תמיד גדול כמות כח מרוצתו לפי התרחקו ממקום נפילתו והתקרבו אל הארץ, כי כח המושך בארץ הולך תמיד הלוך וגדול בקרבת הארץ, יותר ויותר. וע״ז ירמוז גם הכ׳ פה כי כמו שחוזק הקלוח מתגבר כל עוד יתרחקו המים ממקום מוצאם, כן יתחזקו גם כחות הגור כל עוד יתרחק יותר מעת הולדו וצאתו מרחם אמו ויגדל להיות כאריה.
ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן, כאן יברך את דן ואת נפתלי ואשר שנזכר בסדר תולדותם, ועל דרך הפשט נבא אדוננו משה בדן מה שנזכר בספר שופטי׳ (סימן י״ב) שבני דן היו גבורים ואנשי חיל והם עזרו את אחיהם בכבוש הארץ ונטלו חלקם כפי הגורל ואחר כך הם בעצמם מבלי עזר שבט אחר הלכו מתוך השבטים מארץ נחלת׳ וילחמו בלשם העיר הגדול׳ וילכדוה ולפי שדלק דן מארצו ללכת שם המשילו לאריה צעיר הימים, שהוא רץ כאחד מן הצבאים כי האריה הזקן לא יהיה כל כך קל ברגליו, וזהו אמרו דן גור אריה כי הגור הוא קטן בימים, כי גם בכלבים נאמר גורי כלבים, יאמר שדן הוא כגור הקטן מהאריות כאשר יזנק מן הבשן ולא אמר מן הבשן על דן להיות הבשן נחלתו כי לא היתה נחלתו בבשן כי בשן היא ארץ מנשה מעבר הירדן מזרחה, אבל הוא משל לגור שדן היה כמו גור האריה כאשר אותו גור יזנק וידלק מן הבשן אשר נמצאו שם האריות כדברי רבי אברהם, וכמו שאמר (תהלים י״ב) אבירי בשן כתרוני, ואולי שבשן הוא חרמון שנא׳ בו מראש שניר וחרמון ממעונות אריות מהררי נמרים, או שידלג הגור אל הבשן לטרוף שם טרף ואחרי טרפו ידלק משם וזה כי בבשן היו כבשים ואלים שמנים כמו שנא׳ (פרשת האזינו) ואלים בני בשן ועתודים, וגור האריה כשילך שם לטרוף ידלק במהירות וכן דן כאשר הלך לכבוש את לשם היה כאלו דלק וזנק מארץ נחלתו עד לשם ולקחה מזולת עזר משאר השבטים ולפי שזה היה לו לכבוד ולתפארת בלחמו הוא לבדו בלשם ולכדה, לכן נאמר שם ויקראו ללשם דן על שם אביהם, וכתב הרב רבי לוי בן גרשון שנבא בזה על שמשון שהיה מזרע דן שהוא יחיד היה נלחם עם הפלשתים ומכה בהם מכה רבה והברכה הזאת שברך אדון הנביאים לדן הסכים עם ברכת יעקב אביו שאמר דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל יהי דן נחש עלי דרך וגו׳, לישועתך קויתי ה׳, רוצה לומר שבכבוש הארץ דן ידין עמו ויריב את ריבו כאחד שבטי ישראל, ומלבד זה בענין לשם יהיה הוא עצמו נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח שעם היותו לבדו ויחיד יעשה פועל עצום שיהיה נושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור. ודן לא לקח עזר כי אם מהשם יתעלה וזהו לישועתך קויתי ה׳, ובבראשית רבה אמרו דן גור אריה אמר רבי חמא בר חנינא זה משיח בן דוד שיצא משני השבטים, אביו משבט יהודה, ואמו משבט דן, ובשניהם. כתיב גור אריה:
ולדן אמר דן גור אריה וגו׳ – ראוי היה לסמוך אשר לגד. אחר שהיו אחים בני אם אחת היו. ואחר כך דן ונפתלי. והטעם שאיחר לאשר. לפי שהוא היה ראוי לחתום בו הברכות. אחר שנקרא שמו אשר והיה מאושר. והאושר והשכר הוא באחרונה. וכן לפי שהיה חותם ומנעול לישראל. כאומרם ז״ל ברזל ונחשת מנעליך ארצו של אשר היתה מנעולה של א״י. ואולי הטעם שסמך דן לגד. לפי שהיה מתנבא על שמשון. וכמו ששמשון אבד מלכותו בשביל אשה רעה. כן גד אבד כבודו בעבור שנשאר בארץ טמאה. ואם דן הוא רמז על ירבעם שעמד על הדרכים כנחש וכאריה שלא יעלו לירושלם לעבוד אל אחד. לכן סמכו אצל גד להורות שכמו שגד טעה באל אחר. לפי שנשאר חוצה לארץ. שהרי אמרו כל הדר בחוצה לארץ וכו׳. כן דן טעה באל אחר בענין העגלים. ואמר גור אריה לדמותו ליהודה שנקרא גור אריה. וזהו כאחד שבטי ישראל. ואמר יזנק מן הבשן. לרמוז שיקלח משמשון זרם מים רבים. אע״פ שהוא יבש במעשיו. וכן רמז יזנק מן הבשן על תשועת הנפש שכמו שהשם ינקום נקמתו מאויביו. כך יושיעהו תשועת הנפש. כמו שאמר זכרני נא בנפשי שתהיה אזכרתם לה׳. וחזקני נא בגופי. וכמו שאמר ואנקמה נקם אחת משתי עיני. והעין האחר ישאר לשכר עוה״ב ולתחיית המתים. וזהו יזנק מן הבשן כאומרו אמר ה׳ מבשן אשיב. וכן רמז שנפשו תעלה למעלה מן היבשה ולא תהיה נשארת למטה. וזהו יזנק מן הבשן. וכן אמר יזנק מן הבשן. לפי שדימהו לאריה שמדלג מהר אל הר. אמר ששמשון ג״כ יזנק וידלג מהר להר ועוקר השערים ומניחן בהר. ואם היה מתנבא על ירבעם שעשה העגלים. יאמר יזנק מן הבשן שידלג מהר ה׳ וישכח תורת השם. כאומרו ויסעו מהר ה׳. כן בכאן יזנק מן הבשן כאומרו הר אלהים הר בשן:
גור אריה יזנק מן הבשן – הנה האריה לא יזנק מן הבשן שהוא מקום מבחר המקנה, כאמרו ״אבירי בשן״ (תהלים כ״ב:י״ג), ״פרות הבשן״ (עמוס ד׳:א׳) זולתי בהיותו בטוח לטרוף איזה טרף שיזדמן לו חוץ לבשן. וכן יהיה דן בטוח לכבוש סביבותיו, ויצא עליהם בטח.
גור אריה יזנק מן הבשן. Actually, lions do not grow up in Bashan, a land reserved for cattle, as we know from Psalms 22,13 אבירי בשן, “the mighty ones (bulls) of Bashan.” Lions, as predators do not lie in wait to jump on their prey there. They would only lie in wait in Bashan, a region considered safe from predators, if they planned to attack prey beyond the borders of Bashan. The tactics of the tribe of Dan are compared by Moses to the tactics of the lions. Dan will feel secure in his lair from which he will attack unsuspecting adversaries.
ולדן אמר, דן הוא כגור אריה יזנק מן הבשן, שהבשן היה מקום טוב מרעה, וכן אמר (תהלים כב יג) ׳אבירי בשן כתרוני׳, ואין ספק שהאריה לא היה נוסע משם רק אם לא ידע ללכת למקום אחר טוב ממנו, וכן עשה דן שכבש במקומות רבים:
לדן אמר דן גור אריה – לפי שיעקב אמר דן ידין עמו וכל דיין צריך להיות גבור כארי כמ״ש (שמות י״ח:כ״א) ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל. שלא יגור מן בעלי דינין אם יש בהם איזה אלם ע״כ אמר לדן שיהיה גור אריה יזנק מן הבשן, הבשן הוא מקום חיות רעות הטורפים כך הדיין כל קילוסו מן פרות הבשן להציל טרף מידם ע״כ צריך הדיין להיות גם הוא לבבו כלב האריה.
<יְזַנֵּק: הנו״ן דגושה.> [יְזַנֵּק].
יוצא מחלקו. פי׳ מחלקו של דן:
ממערת פמייאס כו׳. מערת פמייאס זהו בלשון תלמוד, ובלשון מקרא נקרא לשם:
שנאמר ויקראו ללשם דן. כלומר לפי שהי׳ בחלקו:
וזינוקו וקילוחו מן הבשן. פי׳ זינוקו של הנהר שהולך דרך אספמיא, שהי׳ בחלקו אותו נהר, יוצא מן הבשן פי׳ שם מקום, ואינו מארצו של דן:
דבר אחר מה זינוק זה יוצא ממקום כו׳. דלטעם ראשון קשה, דפשוטו של קרא משמע דקאי אשבט דן עצמו, ולא על הירדן, כי הירדן אין בו שום רמז בקרא. לכן פי׳ דבר אחר וכו׳. ולדבר אחר לחוד נמי קשה, למה כתיב יזנק מן הבשן, דהא לאו בבשן נטל חלקו. לכן פי׳ גם טעם ראשון:
The Yardein originated from his portion. I.e., from the portion of Don.
From the cavern of Pamias, etc. "The cavern of Pamias" is the Talmud's term. Scripture calls it Leshem.
As it is said, "They called Leshem 'Don.'" I.e., because it was his portion.
It bounds forth, flowing from Bashan. Meaning that the river that it is in the portion of Gad and goes past Pamias, [actually] comes forth from Bashan, which is the name of a location, and it is not in Don's territory.
Another interpretation: Just as the bounding flow emanates from a single source, etc. Because according to the first interpretation you might ask that according to its plain meaning, the verse is speaking of the actual tribe of Don and not about the Jordan, since the verse makes no mention about the Jordan. Therefore he gives another interpretation, etc. And according to the other interpretation by itself you might also ask why it says bounding from the Bashan since he did not take a portion in Bashan? Therefore he also gives the first interpretation.
גור אריה – אולי שנתכוין אל שמשון ששיסע הארי כשסע הגדי (שופטים יד ו). ואומרו יזנק, רמז לצליחת עליו רוח ה׳ ודלג לשסעו כמדלג מהר בשן.
גור אריה, "a lion cub, etc." Perhaps the Torah referred to Samson who tore the lion with his bare hands as if it had been only a lamb (Judges 14,6). יזנק מן הבשן, "leaping forth from Bashan." This is a reference to the Holy Spirit with which Samson was endowed when he performed his deeds of valour. It made him appear as if he leapt out of the mountains of Bashan.
ולדן אמר דן גור אריה – באלו ב׳ כתב גור אריה ביהודה ובדן כמ״ש בספרי לפי שהיו סמוכין לספר. וגור הוא שם מ״ב ואריה. וא׳ עם ז׳ אתוון הוא בשם ע״ב. וגור לבד ז׳ קשרים וארי׳ עם ז׳ קשרים לכן נאמר בשניהם גור אריה ימינא ושמאלא מ״ב וע״ב.
יזנק – כמ״ש בספרי מה זינוק זה יוצא ממקום א׳ ונחלק לב׳ מקומות כך שבטו של דן נטל לו חלק בשני מקומו׳ וכן הוא אומר ויצא גבול בני דן מהם וגו׳ (יהושע י״ט מ״ה) מן הבשן. שהיה גבולו מגיע לעבר הירדן לנחלת עוג מלך הבשן שהירדן יוצא ממערת פמייס מגבול של דן.
דן גור אריה – המשיל דן לגור אריה בעבור גבורתו ללחום ככתוב בספר יהושע י״ט:
יזנק מן הבשן – אינו מוסב על דן, כי לא היתה נחלת דן בבשן, אלא שב על גור אריה, כמו שהאריה מדלג בהררי בשן מהר להר, כדי לטרוף משם כבשים ועתודים שמנים, שהיו שם לרוב כדכתיב ואילים בני בשן ועתודים (לעיל ל״ב י״ד), כן יעשה דן באויביו:
גור אריה וגו׳ יזונק מן הבשן – הנה האריה לא יזנק מן הבשן שהוא מקום מבחר המקנה (כאמרם אבירי בשן, פרות הבשן) זולתי בהיות בטוח לטרוף איזה טרף שיזדמן לו חוץ לבשן וכן יהיה דן בטוח לכבוש סביבותיו ויצא עליהם בטח (רע״ס).
יזנק – ״זנק״ איננו מופיע שוב בתנ״ך. במשנה (חולין לז.) פירושו: לנבוע ולצאת בקילוח. לשון ״זינוק״ נאמרת שם על קילוח חזק של דם. בספרי מבארים את משמעות ה״זינוק״ האמור כאן באופן זה: ״מה זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות, כך שבטו של דן נוטל לו חלק בשני מקומות״. תחילה קיבל את נחלתו בדרום־מערב, עד לסביבות יפו. אחר כך עלה ללשם בצפון־מזרח, כבש אותה, התיישב בה, וקרא לה ״דן״ על שם אבי השבט: ״וַיֵּצֵא גְבוּל־בְּנֵי־דָן מֵהֶם וַיַּעֲלוּ בְנֵי־דָן וַיִּלָּחֲמוּ עִם־לֶשֶׁם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּ אוֹתָהּ לְפִי־חֶרֶב וַיִּרְשׁוּ אוֹתָהּ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּקְרְאוּ לְלֶשֶׁם דָּן כְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם״ (יהושע יט, מז). (כבר בימי אברהם היה מקום בשם ״דן״ בצפון־מזרח [בראשית יד, יד]. ייתכן שדבר זה השפיע על בני דן לכבוש שטח באותו חבל ארץ על מנת לקרוא לו בשמם, כדי שמאות שנים לאחר מכן לא יטעו אנשים לחשוב שבני דן ישבו שם בעבר, אך ויתרו על נחלתם.)
התמונה ״גור אריה יזנק מן הבשן״ מתארת את דן כאריה מזנק כשציפורניו שלוחות לשני כיוונים, הלוכד בקפיצה אחת שני דברים הרחוקים זה מזה. ״בשן״ הוא חבל ארץ הררי בצפון־מזרח, בקרבת לשם שנכבשה על ידי דן. דן כבש בה בעת חבלי ארץ בצפון־מזרח ובדרום־מערב.
ולדן אמר – עתה לא נשאר לברך רק את דן ונפתלי ואשר שהיו כלם בדגל אחד, (כי שבט שמעון לא ברך מפני מעשה פעור או כמו שכתבו המפרשים שכללו בברכת יהודה באמרו שמע ה׳ קול יהודה) והקדים את דן. א) כי הוא ראש הדגל. ב) מפני שהמשילו לגור אריה כמו שהמשיל את גד כלביא. ג) כי נחלת דן היתה סמוכה לנחלת יהודה והפסיק ביניהם מטעם הנ״ל. וברכתו גור אריה. ור״ל אף שאינם גבורים כשבט גד שהם כלביא אבל יהיה כגור אריה שהוא אריה הנער. יזנק מן הבשן שיתפרנס מפרות הבשן הטובים, ולכן גם בנערותו יש בו גבורה יתרה:
ולדן אמר דן גור אריה: הנה גבורת ארי אינה ניכרת במקום מרעה צאן כבשים ואילים, שאין להם עוז להלחם. אלא ביער1, אם הוא מוצא שור פראי מנגח בקרניו וכוחו רב מאד, בזה נצרך לגבורת ארי. אבל ״גור אריה״ שאינו חזק כל כך לא יתחר עם שור, אלא נכנס במקום מרעה צאן.
וכך המשיל את גבורת דן שהוא כ״גור אריה״ אשר ״יזנק מן הבשן״ ששם מרעה אילים, כמבואר בשירת האזינו2. ומשמעות ״יזנק״ כתב הרמב״ם בפירוש המשניות חולין פרק ב׳ (ו׳)3 ׳קול4 הנשמע בנשימת בני אדם בשעת הנשימה׳. וענין זה הלשון לכאן, ד״גור אריה״ בא בקול דק ועמוק כקול הזינוק, ובזה מפחיד לב האילים ונופלים לפניו.
וברכה זו הגיעה לשמשון5, שהראה כח גבורתו בהמון פלשתים, ולא עם גבורי מלחמה, ולא כיהודה שנלחם עם גבורים ואדירים ויכול להם. וטעם הברכה, משום דדן היתה לו זכות מעין תורה6, והיינו כח הדין, כמאמר יעקב (בראשית מט,טז) ״דן ידין עמו וגו׳ ״7, ואיתא בשמות רבה פרשת יתרו (ל,ג) דמשום הכי נכתבה פרשת מתן תורה בין משפטים לפניה8 ולאחריה9, ללמד שהתורה נמשלה למלכה ההולכת באמצע ושפחה לפניה ושפחה לאחריה, כך, תורה באמצע, ודינים לפניה ולאחריה.
[הרחב דבר: ולא תקשה מאין בא לשבט דן כח הדין, אחרי שלא היה לו כח התורה. דכבר הראה הכתוב בפרשת יתרו לדעת שאם אין דיינים ע״פ התורה אז יש להעמיד ערכאות שבסוריא, היינו אנשים שאין להם דעת במשפטי התורה, רק בדעת נוטה של בני אדם ולהביא בזה שלום על ישראל. ולא עוד, אלא אפילו מה שהיו שבט דן על פי רוב הזמנים עובדי עבודת כוכבים, כידוע, מ״מ לא גרע זכות הדין לעשות שלו. והיינו דאיתא בשמות רבה פרשת משפטים (שמות רבה ל׳:י״ד) בזה הלשון: דוד אמר (תהילים יט,י) ״יראת ה׳ טהורה עומדת לעד״, מהו? כך אדם שונה מדרש הלכות ואגדות, ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום. משל לאדם שאמר לחבירו יש לי אלף מדות וכו׳, אמר לו חבירו יש לך אפוטקאות ליתן אותם בהם, אם יש לך כן הכל שלך, ואם לאו אין בידך כלום. כך, אדם שונה הכל, אומרים לו, אם יש לך יראת חטא הכל שלך, ואם לאו אין לך כלום, שנאמר (ישעיהו לג,ו) ״והיה אמונת עיתך וגו׳ יראת ה׳ היא אוצרו״, לכך נאמר ״יראת ה׳ טהורה וגו׳ ״, והנביא צווח (שם א,כז) ״ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״. והוא פלא, מה זה שייך לפרשת משפטים, וגם מה זה ׳הנביא צווח׳.
אלא כך הענין, שלמד מדכתיב ״יראת ה׳ טהורה וגו׳ ״ אחר כל המקראות ״תורת ה׳ תמימה... עדות ה׳... פקודי ה׳... מצות ה׳ ״... ואחר כך ״יראת ה׳ ״... ללמד, דכל אלה תלויים ועומדים על יראת ה׳, ובלא זה אינם כלום. והרי ״משפטי ה׳ אמת״ כתיב לאחר ״יראת ה׳ ״, למדנו מזה דלא כן זכות משפטים, דאפילו בלי יראת ה׳ יש בהם זכות שעושה מישרים בין אדם לרעהו. ועל זה מסיים ׳והנביא צווח ציון במשפט תפדה׳, דנהי שאין לה זכות תורה ומעשים טובים שבין אדם לשמים, אחר שעבדו עבודת כוכבים, אבל אכתי בזכות משפט תפדה, וכן שביה בצדקה. וכך היה שבט דן, זכות המשפטים גברה אצלו על כל דרכיו.]
1. ניכרת גבורתו.
2. לעיל (לב,יד) ״עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים״.
3. על דברי המשנה: רבי אליעזר אומר, (השוחט את המסוכנת) דיה אם זינקה.
4. תחילת דבריו: גזור מן ״יזנק מן הבשן״ הוא הקול הנשמע...
5. לא מצאנו דעה כזו בין הראשונים על אתר. הברכה לשמשון מופיעה בברכת יעקב בפרשת ויחי.
6. דומה לזכות התורה.
7. לשון רבינו שם: זה היה כוחו של דן לאהוב את המשפט בדיני ממונות... אמנם לא היה שופט מכח התורה שהרי לא היו עוסקים כל כך בתורה, אלא מ״מ היה כערכאות שבסוריא שהיו גם כן מעלה ודבר יקר.
יזנק – שרש זנק בלשון חכמים קלח, תחת הזינוק (תלמוד בבלי זבחים כ״ה:) תחת הקילוח, דיה אם זנקה (משנה חולין ב׳:ו׳) כלו׳ אם קלחה דמה למרחוק, וכן בור זינקא (תלמוד בבלי שבת ע״ז:) פירשוהו לשון נוטריקון ״בור זה נקי״, אבל נ״ל שהוראתו בור מקלח מים ועל כן מימיו נקיים, לא כדעת רש״י שענינו בור חסר מימיו; וכן כאן יזנק ר״ל יקפוץ וידלג; (במשנה מסכת מקואות ב׳:ו׳ המסנק את הטיט לצדדין קרוב למסלק, ושלשת הפעלים זנק סנק וסלק אחד הם בחילוף אותיות).
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משההכל
Of Naphtali he said, "Naphtali, satisfied with favor, full of the blessing of Hashem; possess the west and the south."
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
ולנפתלי אמר – למה נאמר לפי שנאמר ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ולא נתפרשו שמותם וזה אחד מהם.
נפתלי שבע רצון – מלמד שהיה נפתלי שמח בחלקו בימים ובדגים ובספינות.
ומלא ברכת ה׳ – זו בקעת גינוסר, רבי אומר זה בית דין של טבריה ועליו הוא אומר (תהלים קמ״ה:י״ט) רצון יריאיו יעשה.
ים – זה ים של סופני. ודרום – זה ימה של טבריה, ירשה – מלמד שנטל מלא חבל חלקו בדרום.
"And of Naftali he said": Why is this written? Because it is written (Bereshit 47:2, see above ["And of Gad he said"]).
"Naftali sates the desire": We are hereby taught Naftali was happy in his portion: in seas, in fish, and in date-berries.
"and it is full of the blessing of the Lord": the Ginnosar valley. Rebbi says: This is the house of study of Tiberias, concerning which it is written (Psalms 145:19) "The will of those who fear Him shall He do."
"the sea": the sea of Sivchi and the sea of Tiberias. "and the south": whereby we are taught that he was given a full rope-measure (of fishing net) in the south.
ולנפתלי אמר לפי שהוא אמ׳ (בראשית מ״ז:ב׳) ומקצה אח׳ לק׳ חמ׳ אנ׳ ולא נתפרשו שמותם וזה אחד מהם:
נפתלי שבע רצון בימים בדגים ובספינות:
ומלא ברכת ה׳ זו בקעת גינסר שהיא בתוך חלקו שלנפתלי:
ד׳א ומלא ברכת ה׳ זה בית המדרש הגדול של טבריה שהוא מלא ברכה שהוא בתוך חלקו שלנפתלי:
ים ודרום ירשה ים זה ימה שלסיגפו:
ודרום זה שלטבריה:
ירשה מלמד שהוא מושך מלוא חבל חלקו בדרום:
ר׳ מאיר אומ׳ ים ודרום זה ים שלטבריה ולא עוד אלא שהוא מושך מלוא חבל חרם לדרום שנ׳ ים ודרום ירשה:
And of Naphtali he said: Naphtali, satisfied with favour and full of blessings from the Lord, shall inherit from the western sea, Genesar, to the south.
ולשבטה דנפתלי ברך משה נבייא די״י ואמר נפתלי שביע רעווה ומלי ברכן מן קדם י״י מערב (ו){ד}ימאא דגיניסר ודרומא ירת.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״(ו){ד}ימא״) גם נוסח חילופי: ״ימא״.
ולשיבטא דנפתלי בריך משה נביא די״י ואמ׳ {נפתלי שבע רעוא וחדי בנוני ימא די נפלו בחולקיה ומלי ברכאן מן פירי דבקעת גינוסר דאתיהיבו ליה מן קדם י״י ימא דסופני וימא דטבריא יירת.
And Mosheh the prophet of the Lord blessed the tribe of Naphtali, and said: Naphtali is satisfied with favor, and hath delight in the fishes of the sea which falleth within his portion; and he will be replete with blessings in the fruits of the vale of Genesareth which hath been given him from the Lord; he shall inherit the water of Sopheni, and the sea of Tebaria.
ולשבטא דנפתלי בריך משה נביא דיי ואמר נפתלי שביע רעוא ומלי ברכן מן קדם יי מערב ימא דגינוסר ודרומא ירית.
And Mosheh the prophet of the Lord blessed the tribe of Naphtali, and said: Naphtali shall be satisfied with favour, and be filled with blessings from the Lord; he will have possession to the west of the sea of Genesareth, and to the south.
וקאל לנפתלי יא נפתלי אסתכת׳ר מן אלרצ׳א וכן ממלוא ברכאת אללה וחז מן אלארץ׳ גרבא וג׳נובא.
ואמר לנפתלי: אתה נפתלי, הרבה יותר משביעות הרצון, והיה מלא ברכת ה׳, ורַשׁ מהארץ מערב ודרום.
שבע רצון – שהיתה ארצו שביעה כל רצון יושביה.
ים ודרום ירשה – ים כנרת נפל בחלקו, ונטל מלא חבל חרם בדרומה לפרוש חרמים ומכמורות.
א[ירשה – לשון ציווי, כמו: עלה רש (דברים א׳:כ״א). והטעם למעלה ברי״ש מוכיח שהוא כמו: ירש, ידע, לקח, שמע. כשמוסיף בו ה״י, יהא ניגונו למעלה: ידעה, לקחה, שמעה, סלחה. אף כאן ירשה לשון ציווי. ובמסורה הגדולה מצאתיו באלפא ביתא דטעמיהון לעיל.]
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1. הוא חסר בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34.
שבע רצון [NAPHTALI IS] SATISFIED WITH DESIRE – it means that his land was full of everything that its inhabitants could desire.
ים ודרום ירשה POSSESS YOU THE WEST (lit., the sea) AND THE SOUTH – The sea of Kinneret fell to his portion and he received on its south a ropes length of fishing-coast for spreading out his nets and meshes (Bava Kamma 81:2; cf. Sifre Devarim 355:17).
ירשה – This word it a form of the imperative, as is the verb in, "Go up and take possession (רַשׁ)" (Devarim 1:21). The accent that is penultimate, on the ר, proves this. Just as in the case of the ordinary imperative forms of the verbs, סלח, ידע, לקח, שמע, when one adds a ה at the end the accent will be penultimate, viz., סלחה, ידעה, לקחה, שמעה, here also ירשה is an imperative form. In Okhlah veOkhlah we find it included in an alphabetical register of imperative forms the accent of which is on the penultima (next to the last syllable).
פס׳: ולנפתלי אמר [נפתלי] שבע רצון – מלמד שהיה נפתלי 1שמח בחלקו בימים ובכל עושר. כדתנן באבות איזהו עשיר השמח בחלקו. ומלא ברכת ה׳ זו בקעת גנוסר שהיו פירותיה מתוקים 2כדמפורש במסכת (ברכות).
שבע רצון – שיהו קוראין לפני הקב״ה והן נשמעין כענין שנאמר (תהלים קמו) רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם.
ים – רבי אומר ימה של טבריה.
ודרום ירשה – מלמד שנטל חלק בים ונטל מלא חלקו בדרום. וכה״א (שופטים ה) ונפתלי על מרומי שדה. וכן יעקב אבינו אומר (בראשית מט) נפתלי אילה שלוחה ומתרגמינן בארע טבא יתרמי עדביה:
1. שמח בחלקו בימים. בספרי בימים ובדגים ובפרגיות שהיה כ״ז בחלקו:
2. כמפורש במס׳ מגילה כצ״ל:
שבע רצון – שם התואר, והוא כן יהיה שבע רצון.
ים ודרום – שנחלתו מערבית דרומית.
SATISFIED WITH FAVOR. Seva ratzon (satisfied) is an adjective. It means he will be sated with favor.1
THE SEA AND SOUTH. Yam2ve-darom (the sea and south) means that Naphtali's inheritance shall be in the southwest.3
1. In other words, seva is not to be taken as an imperative with our verse meaning Naphtali be satisfied with God's favor.
2. Ibn Ezra renders yam (sea) as west.
3. Of the tribe of Dan (Weiser).
ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון – ארץ נפתלי קלה וממהרת לבשל פירותיה, ולפיכך הוא אומר שהוא שבע רצון, כי מי שפירותיו מאוחרים, ואחרים אוכלים פירותיהם, והוא אינו אוכל שלו מפני שהן מאוחרין, אינו שבע לרצונו, אלא מתאוה קודם שישבע. אבל נפתלי אינו כן, כי פירותיו ממהרות, ומיד שירצה יאכל מהר, קודם שיאכל שום אדם פירות.
ומלא ברכת י״י – כל הבא בארץ נפתלי ורואה פירות מבכרות ואילנות מלבלבין וציצים ופרחים מוקדמין, ומודה ומשבח ומברך את השם על החדש. וכן אמר יעקב: הנותן אמרי שפר (בראשית מ״ט:כ״א) – ומתרגמינן: יהון מודן ומברכין עליהון.
ים ודרום ירשה – כתרגומו: שירושתו למערב ולדרום ים כנרת. ופירותיה מתוקים וטובים, דאמרינן (בבלי מגילה ו׳.): למה נקרא שמה כנרת – דמתיקי פירותיה ככנרא, ככנור שהוא מתוק לשומעין.
ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון – OF NAFTALI HE SAID NAFTALI IS SATISFIED WITH FAVOR – The land of Naftali is swift and quick to ripen its fruits, and therefore it says that he is satisfied, because he whose fruits are late, and others eat their fruits while he is not eating his because they are delayed, is not satisfied according to his desire, but desires before he is satisfied. But Naftali is not like that, because his fruits hurry, and as soon as he desires he can quickly eat, before any other person has eaten their fruit.
ומלא ברכת י"י – AND FULL OF THE BLESSING OF HASHEM – Everyone who comes to the land of Naftali and sees fruit ripening early and trees blossoming, and early buds and flowers, acknowledges and praises and blesses Hashem about the new produce. And thus said Yaakov: “who gives forth words of beauty” (Bereshit 49:21) – And [Onkelos] translates: they will give thanks and blessings over them.
ים ודרום ירשה – POSSESS THE WEST AND THE SOUTH – Like [Onkelos'] translation: That his inheritance is to the west and to the south of the Kinneret Sea. And its fruits are sweet and good, as we said (Bavli Megillah 6a:1): Why is its name called Kinneret (כנרת) – because its fruit are sweet like a harp (כנור), like a harp which is sweet to listeners.
נפתלי שבע רצון – כל רצונו לא חסר, ולשובע הכל יש לו.
ים ודרום ירשה – כלומר: נחלתו תהיה בים וביבשה.
שבע רצון – פירותיו מבכרות וכל זמן שירצה יאכל וישבע מהם קודם שיאכל אדם פירות ממקום אחר.1
ומלא ברכת י״י – כל הבא בארצו ורואה פירות מבכרות מודה ומברך את הקב״ה עליהם.2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
שבע רצון, Naftaly is satisfied, aware of having been favoured;" the fruit of his orchards is not only of the highest quality, but also ripens ahead of those in other regions of the land. Whenever he tastes them he is gratefully conscious of his good fortune.
'ומלא ברכת ה, "and filled with God's blessing." Whoever visits his part the land of Israel is amazed at how blessed this tribe is.
ומלא ברכת ה׳ – ע״ש שינוי חידושי פירות שמברכים עליהם.
נפתלי שבע רצון – שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה. לשון רבינו שלמה.
והנכון: שהוא נמשך אל השם הנכבד. יאמר שבע ומלא רצון השם הנכבד וברכתו.
אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה אמרו בכתוב הזה: אמר רבי אמורא, מאי דכתיב: ומלא ברכת י״י ים ודרום ירשה, כך אמר משה: אם תלך בחוקותי תירש העולם הבא שהוא נמשל לים, שנאמר: ורחבה מני ים (איוב י״א:ט׳), והעולם הזה שהוא נמשל לדרום, שנאמר: כי ארץ הנגב נתתני (יהושע ט״ו:י״ט), ומתרגמינן: ארעא דרומא. ומאי דכתיב: ירשה, רשא היה לו לומר, אלא אפילו הקב״ה בכלל, והיינו ירשה.ב למה הדבר דומה, למלך שהיו לו שני אוצרות והקצה האחד מהם, לסוף ימים רבים אמר לבנו: טול מה שיש בשני האוצרות הללו, אמר הבן: שמא לא יתן לי מה שהקצה, אמר לו: טול הכל, והינו דכתיב: ים ודרום ירשהג – ביהד רש הכל נתון לך, ולואי תשמור דרכיו.
ועוד אמרו: ומלא ברכת י״י ים ודרום – ואין ים אלא תורה, שנאמר: ורחבה מני ים (איוב י״א:ט׳), וכל המדרש שם. אם כן, יהיה סוד הכתוב: נפתלי שבע הרצון הממלא ברכת י״י, שהיא הים הכלולה בכל מן הכל, כענין שכתוב: כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א׳:ז׳) – והיא ביתו של מלך. משל למבקשים לראות את המלך, שואלים אנה ביתו של מלך, ואחר כך שואלים אנה המלך, וגם העולם הזה הנגוב והיבש מן הרצון יירש ביה. והמשכיל יבין.
O NAPHTALI, SATISFIED WITH FAVOR. "[This means] that his land satisfied every desire of its inhabitants." This is Rashi's language. The correct interpretation is that it is connected with the Glorious Name [mentioned later in the verse: and full with the blessing of 'the Eternal'], the verse stating that "Naphtali is satisfied and full of the Will of the Glorious Name and His blessing." But in the Midrash of Rabbi Nechunya ben Hakanah1 the Rabbis commented on this verse: "Rabbi Amora said: What is the meaning of this verse, And full with the blessing of the Eternal; 'yerashah' (possess thou) the sea and the south? Thus said Moses: If you will walk in my statutes you will inherit the World to Come which is likened to the sea, as it is said, and broader than the sea,2 and this world which is likened to the south, as it is said, for that thou hast set me in the land of the 'negev'3 [that is, a dry land], and is rendered by the Targum: 'the southern land.' And why is it written yerashah ['possess thou' — in the feminine], it should have said yerash [in the masculine]? Because even the Holy One, blessed be He, is included [in Naphtali's inheritance], for the word yerashah consists of two words: resh Y-ah (possess G-d). To what may this be compared? To a king who had two treasures [i.e., the two worlds], and set one of them aside. At the end of many days he said to his son, 'Take the contents of these two treasures.' The son said, 'Perhaps he will not give me the one he set aside.' Thereupon the father said, to him, 'Take everything.' It is this which is written 'yerashah' (possess thou) the sea and the south — Y-ah resh. Everything is given you — if only you keep His ways!" They have further said:4 "And full with the blessing of the Eternal; possess thou the sea and the south. The 'sea' is an allusion to the Torah alone, as it is said, and broader than the sea,"5 and [so they continue] the entire Midrash there. If so, the secret of the verse is as follows: "Naphtali is satisfied with the favor saturated by the blessing of the Eternal, which is 'the sea' combined in all [and comprised] of all."6 It is similar to what Scripture states, All the rivers run into the sea,7 this being "the house of the King." This is like the parable of those who seek to see the king and ask, "Where is the house of the king?" Then [after finding the house] they ask, "Where is the king?" And even this world which is parched and dry of the favor [of G-d in comparison to the World to Come], Naphtali will inherit with Y-ah [as the word yerashah — resh Y-ah — indicates]. The student learned in the mysteries of the Cabala will understand.
1. Sefer Habahir, 7 and 9. See Vol. I, p. 24, Note 42.
2. Job 11:9.
3. Joshua 15:19.
4. Sefer Habahir, 3.
5. Job 11:9.
6. Reference is to the various attributes of G-d, as the subject is somewhat elucidated by Ramban in Genesis 24:1 (Vol. I, pp. 291-293).
7. Ecclesiastes 1:7.
נפתלי שבע רצון – על דרך הפשט, יהיה שבע רצון של הקב״ה, וכענין שהזכיר למעלה ורצון שוכני סנה, ויהיה מלא ברכת ה׳ ויירש ים ודרום, וזה ירמוז אל נחלתו שהיא מערבית דרומית.
וע״ד הקבלה נפתלי שבע רצון הממלא ברכת ה׳ שהיא זאת, שנאמר וזאת הברכה. ים ודרום, העוה״ב נמשל לים (איוב י״א:ט׳) ורחבה מן ים, העוה״ז לדרום שנאמר (יהושע ט״ו:י״ט) כי ארץ הנגב נתתני, וזהו שדרשו בספר הבהיר, ים ודרום ירשה, רש היה לו לומר, אלא ים ודרום יהי רש, הכל נתון לך, ולואי שתשמור דרכיו.
ולפי דעתי הרמז בכל זה השלום והברית, ואפילו החכמה והבינה רש, וזהו שאמר ים ודרום יהי רש.
ודע כי נפתלי ואשר חונים עם דן בצפון ודגלו נשר, וזה נרשם במלות נ׳פתלי ש׳בע ר׳צון, וזה מבואר.
נפתלי שבע רצון, Naftali, satiated with favour;" according to the plain meaning of the text the reference is to the favour of God with which this tribe will be satiated; it is somewhat similar in meaning to the words in verse 16 רצון שוכני סנה, "the goodwill of (the Lord) resident in the burning bush." He will be full of God's blessing and inherit land in the west and south.
A kabbalistic approach: Naftali will be satiated with the favour of God in His capacity as the attribute זאת, seeing that portion had commenced with the words וזאת הברכה. The words ים ודרום are an allusion to the world to come which is compared to ים and רחבת ים in Job 11,9. The present terrestrial world is compared to דרום, south, as we know from Joshua 15,19 (where Joshua gave such territory to the daughter of Calev, calling it (ארץ הנגב). This is also what is explained in the Sefer Habahir item 9, that the word ירשה is inappropriate as the word for שבט, tribe, is masculine and Moses should have said ירש, or רש. The addition of the letters י at the beginning and ה at the end are indicative of the blessing this territory enjoyed. We may therefore understand the verse as if Moses had written ים ודרום ויה רש, "he inherited west and south plus the blessing of the Lord." Moses implied that he hoped that as a result of such blessing Naftali would be meticulous in observing God's ways.
According to my personal understanding of this verse, the allusions in it are both "peace" and "the covenant," and even the emanations חכמה and בינה are referred to as רש, and this is the meaning of the sequence ים ודרום ויה רש (mentioned in the Sefer Habahir).
The fact is that the tribe of Naftali was encamped alongside Dan in the north (Numbers 2,25-29). His flag depicted an eagle (see our comment there on verse 2). This is hinted at in the acrostic נ-ש-ר forming the opening letters of the words נפתלי שבע רצון. [There is therefore ample justification for not taking the words "west and south" at face value. Ed.]
מלא ברכת ה׳ – כל הבא בארץ נפתלי ורואה אותם פירות מבכרות ואילנות מבכרים יברך השם על החדוש וכן אמר יעקב הנותן אמרי שפר (בראשית מ״ט:כ״א) כתרגומו.
נפתלי שבע רצון – ארצו ממהרת לבשל פירותיה ושבע מהם כרצונו כי מקום שפירותיו מאוחרין אין משביעין להם ברצון כי צריך להתאוות להם קודם שיבואו.
ומלא ברכת ה׳ – שכל הבא לארץ נפתלי ורואה פירותיו מבוכרין ואילנות מלבלבין משבח ומברך את ה׳ על החדש וכן אמר יעקב הנותן אמרי שפר. ורבותינו דרשו מכאן בברכות דכל הממלא כוס של ברכה זוכה ונוחל שתי עולמות שנא׳ ומלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה. ותימה דשני עולמות היאך נפקי מהכא. וי״ל דים זה מערב וזהו העולם הזה שהיא דומה ללילה ודרום הוא מקום שלעולם החמה שם בין בימות החמה בין בימות הגשמים וזהו העוה״ב שהוא דומה ליום ושניהם ירושה למי שממלא כוס של ברכה.
נפתלי שבע רצון, "Naftaly is sated with favour;" its territory produced fruit that ripened earlier than that of the other tribes. According to our author, fruit that ripens early in the season is more satisfying than fruit ripening later in the season. The psychology behind this is explained by the author as the farmer having had to anxiously wait full of desire until he could satisfy his longing.
'ומלא ברכת ה, "and it is full of the Lord's blessing." Anyone visiting the territory of Naftaly during the growing season would bless the Lord when witnessing the produce approaching the harvesting season. Yaakov had already referred to this when he blessed his children in Genesis 49,21. Our sages in the Talmud, tractate B'rachot, folio 51, state that anyone who fills a cup to the brim in order to recite a benediction of thanksgiving (after a meal when saying grace) will inherit both worlds The authors of this saying, Rabbi Yochanan and Rabbi Yossi, who words it slightly differently, base themselves on our verse here, quoting: ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה, "possess you the sea and the south." Some commentators interpret the word ים as referring to the west, i.e. the present material world, which is compared to night, whereas they understand the word דרום, as the region in the universe housing the sun during the periods between summer and winter. He who fills the cup of benediction to the brim will inherit both this world and the world to come which is compared to day.
נפתלי שבע רצון – ארצו ממהרת לבשל פירותיה. ושבע מהם לרצונו כי מקום שפירותיו מאוחרות אין שביעין מהם לרצון כי צריך שמתאוה להם קודם שיבואו.
ומלא ברכת ה׳ – שכל הבא בארץ נפתלי ורואה פירותיו מבוכרות ואילנות מלבלבין משבח ואומר ומברך את ה׳ על החידוש וכן אמר יעקב הנותן א״ש ורז״ל אמרו במס׳ ברכות מכאן דכל הממלא כוס של ברכה זוכה ורואה ב׳ עולמות שנאמר ומלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה וא״ת ב׳ עולמות איך נפקי מהכא וי״ל דים זה מערב וזהו העו״הז שדומה ללילה ודרום הוא מקום אור של עולם שהחמה בדרום בין בימות החמה ובין בימות הגשמים וזה הוא העוה״ב שהוא אור ושניהם ירושה למי שממלא כוס של ברכה ד״א ירושה דכתיב כי ביה ה׳ צור עולמים העוה״ז והעו״הב.
נפתלי שבע רצון – פרש״י שהיתה ארצו שביעה לכל רצון יושביה. והרמב״ן כתב והנכון שהוא נמשך אל השם הנכבד פי׳ שבע ומלא רצון השם הנכבד וברכתו:
נפתלי שבע רצון, "Naftali is sated with favour;" Rash understands this phrase to mean that the territory allocated to Naftali would prove to be so well endowed that all its inhabitants would express their satisfaction with it.
Nachmanides writes that the words שבע רצון, "well pleased," refer to Hashem being well pleased with the lifestyle of this tribe and this would express itself visibly through the blessings He would shower upon that tribe.
שבע רצון – כי השם מלא כל משאלותיו ותאות לבו נתן לו.
ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון – כי כל מה שבא בחלקו היה טוב ודשן ולזה היה שמח בחלקו כאמרו ונפתלי על מרומי שדה והנה ארצו היה מלאה ברכת י״י ובאה נחלתו במערב ארץ ישראל ודרומה והנה ראה זה כלו משה במראה הנבואה ואפשר שיהיה הרצון בזה שכל שכניו היו גם כן מלאים ברכת השם והם אשר היו לירושתו לפאת ים ולפאת נגב והנה נזכר בספר יהושע שגורל נפתלי פגע בזבולון מנגב ובאשר פגע מים וכבר נתבאר ענין הצלחת זבולון באמרו שמח זבולון בצאתך ועליו גם כן ידמה שאמר כי שפע ימים ינקו ואף על פי שנכלל בזה יששכר וענין הצלחת אשר יתבאר אחר זה באמרו וטובל בשמן רגלו והרצון בזה שההצלחה אינה לבד בנחלתו אך מלא ברכת השם הים והדרום אשר לירושתו וזה ממה שיהיה לו רושם על התמדת ההצלחה לו.
ולנפתלי אמר וגו׳ – הקדים נפתלי לאשר מפני שהוא גדול ממנו כמו שכתב הרבי אברהם ן׳ עזרא ז״ל ולפי שלא שמר זה הסדר אל השאר אחשוב שעשה כן לסיים באשר ולסמוך אליו אין כאל ישורון שהוא נופל על הלשון דכגון דא יש דקדוק בשמות ואמר נפתלי שבע רצון ומלא ברכת י״י וגו׳ – כי להיות ירושתו חלק בחוף הים – כמו זבולון וחלק ביבשה כשאר השבטים ימצא אתם ברכת י״י מהעושר והם שבעי רצון התבואות והפירות ושאין עיניהם תלויין להם כמו המצפים לארץ אחרת.
ולנפתלי אמר שבע רצון וגו׳ עד ולאשר אמר, כתב רבי אברהם שענינו שבע רצון ים ודרום ירשה, שתהיה נחלתו מערבית דרומית ורש״י כתב שבעה כל רצון יושביה. והרב רבי משה בר נחמן פי׳ בו מלא רצון השם יתעלה וברכתו, ויותר נכון לפרש שרמז משה רבינו בזה מה שזבר הפילוסוף במ״ד פ״ט מספר המדות שכבר ימצא מין מן האנשי׳ אשר תכלית חברתם לרצות חבריהם ולמלאת את חפצם, ויש אנשים בהפך שהם עקשים ופתלתולים ושהמצוע ביניהם בזאת התכונה אין לו שם, ומתאריו שלא יעציב לשום אדם ואם יעציבהו מעט יהיה כדי ישמחו אחר כך, ומשה רבינו שבח את נפתלי בתכונה הזאת החברותיית, והוא אמרו נפתלי שבע רצון כי שבע ילין מהרצון, וטוב החברה וההסכמה לכל בני אדם להיות מטבעו התרצו׳ לכל בני אדם ולפי שהאיש שזה דרכו לתת לכל שואל די מחסורו ולמלאת לו שאלתו יאבד ממונו במהרה כמו שזכר המדיני בספר המדות מאמר ד׳ פרק ראשון בקושי ועל הזרות יוסף הנדיב הון רב, לזה אמר ים ודרום ירשה רוצה לומר שיהיו לו ארצות לחוף הים וארצות ליבשה שאינם סמוכות לים, ויש מפרשים בזה כי יש מהאנשים שהם עשירים ושמחים בחלקם והוא חלק טוב ומהם שהם עשירים ואינם שמחים בחלקם, ומהם שאינם עשירים אבל הם שמחים בחלקם, ומהם שאינם עשירים ולא שמחים בחלקם, והוא החלק היותר רע מכלם, ונבא משה רבינו שיהיה נפתלי שבע רצון ושמח בחלקו, ויהיה עם זה עשיר ומלא ברכת ה׳, ובספרי אמרו מלמד שהיה נפתלי שמח בחלקו בימים ובדגים ופרגיות ומלא ברכת ה׳ זו בקעת גינוסר, ים זו ימה של סופני, ודרום זו ימה של טבריא, והנה הסכים כפי מה שפירשתי משה רבינו עם ברכת יעקב שאמר נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר כי היא כאילה שלוחה אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת תלך וכן נפתלי ירצה לכל אדם לחפצו ובסבר פנים ישיב לכל אדם אמרי שפר:
ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון – לפי שאמר שדן יזנק מן הבשן שלא ברצון השם. אמר שנפתלי היה להפך שהיה שבע רצון שכני סנה. עד שלסבת זה ומלא ברכת ה׳. הפך מדן שהיה מונע בר ולחם ומזון התורה יקבוהו לאום. אבל נפתלי שבע רצון שיהיה רצוי אחיו עד שכל השומע דבריו היו לו מתוקים מדבש ונופת צופים. וזהו נפתלי נפת לי. כאומרו נופת תטופנה שפתותיך וגו׳. כמו שפירשתי בפ׳ ויחי. וכן אמר נפתלי שבע רצון. על תפלת אמו שאמרה נפתולי אלהים נפתלתי. וזהו שבע רצון. בסבת התפלה העולה למעלה לרצון. כאומרו רצון יריאיו יעשה. וכן אמר ואני תפלתי וגו׳. בענין שבזה מלא אותו ברכת ה׳ בזה העולם. וכן ים ודרום ירשה לעוה״ב. וכן רמז נפתלי שבע רצון. בסבת תפלתו של ברק ושירתו. והיא מלאה ברכת ה׳ כדכתיב בהתנדב עם ברכו ה׳. ואמר ים ודרום ירשה. כנגד מה שאמר שם נחל קישון גרפם נחל קדומים. שנעשה ערב מלקדמין כמו שפירשתי בפרשת ויצא. ואמר ים ודרום ירשה. להורות שבסבת התפלה נצח המלחמה בים וביבשה. בים. נחל קישון גרפם לים. וביבשה. דכתיב בסיסרא וינס ברגליו. וזהו ים ודרום ירשה. כמו ים ויבשה. וכן אמר נפתלי שבע רצון. לרמוז שכמו שרחל היה לה מדת ההסתפקות. שהיא לא היה לה בן ובת. ולאה היו לה ד׳ בנים. ואמרה נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי בשוה. כאלו היה לה בנים הרבה. ושמחה שמחה גדולה בבני שפחתה כאלו היו משלה. ואם כן בנה ראוי שיקרא לה שבע רצון. אחר שנפשה שבע לה כאלו היו לה בנים הרבה. וכאלו היה לה כל העולם. וזהו ומלא ברכת ה׳ כאלו ים ודרום ירשה. וזהו ומשביע לכל חי רצון עיין בפ׳ ויצא. ובספר הבהיר ים ודרום ירשה. ר״ש י״ה. לרמוז למה שאמרנו:
נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה – אתה נפתלי ירש ״ים ודרום, שבע רצון ומלא ברכת ה׳ ״, ואיני צריך להתפלל על ברכת ארצך. וזה כי בחלקו יהיו פירות גינוסר, הראשונים להתבשל, ומהם יהיו בכורים רצויים לפניו.
נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה, You, Naftali, have become the heir to the west and the east. You have enjoyed so much blessing from the Lord that there is no need for me to pray on behalf of your portion of the land to be blessed. Seeing that the fruits of Ginnosaur, the earliest ripening fruit of the land, grow within your boundaries there is no need for me to pray for such blessings to materialise. When you offer the first and finest of your products as bikkurim they will surely generate much goodwill for you from Hashem.
ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה. שנפלה ים כינרת שפירותיה מתוקין, כמו שהעידו ז״ל (מגילה ו.) על פירי דגינוסר דהיינו כינרת1:
1. ׳כינרת – זו גינוסר, ולמה נקרא שמה כינרת – דמתיקי פירא כקלא דכינרי׳.
ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון – יעקב ברכו בברכת אילה שלוחה הנותן אמרי שפר שפירותיו ממהרים להתבשל וע״כ מביאים מארצו בכורים תחילה זה״ש הנותן אמרי שפר כי בהבאת ביכורים משבחים ומודים לה׳, לכך נאמר כאן ע״י שהוא שבע רצון כי השביעו ה׳ כל רצונו ע״כ הוא מלא ברכת ה׳ כי הוא יברך את ה׳ תחילה ע״י הבאת ביכורים כי במקום שאמר יעקב הנותן אמרי שפר אמר כאן ומלא ברכת ה׳. ים ודרום ירשה, שיש לו חלק בים כנרת ובדרום.
ולנפתלי אמר: אין בו פיסקא, ובספר תגי יש פרשה סתומה, ואין אנו נוהגים לעשותה.
ונטל מלא חבל חרם כו׳. פירוש נטל מלא חבל לפרוש שם חרמים ומכמורות. חרמים גם הוא לשון מכמורות, וכפל לשון הוא:
He also took a measure of fully spread fishnet rope, etc. Meaning, he took a measure of fully rope to spread nets and traps. חרמים has the same meaning as מכמורות and is a repetition.
ולנפתלי אמ׳ נפתלי שבע רצון – כמ״ש בספרי שהי׳ נפתלי שמח בחלקו בימי׳ ובדגי׳ וכו׳.
ומלא ברכ׳ ה׳ – ברכת גינוסר שהוא ים כנרת.
ודרום ירשה – שהי׳ נוטל את כל הירדן עד חלקו של יהודה כמ״ש וגבול קדמה ים המלח עד קצה הירדן (יהושע ט״ו ה׳) ואמר שבע רצון ומלא וגו׳ שהן ב׳ ברכות רצון וברכה כמ״ש פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. והרצון הוא ב׳ שמות דאמא בגלופין והם שמות בי״ה ה׳. ושבע. שהוא שם מלא במלואה כי ברכת ה׳ הוא תשעה חסדים. ומלא הוא העשירית רוה״ק שנכלל בג׳ אתוון וזהו מגדל עוז שם ה׳ כמ״ש כוסי רויה.
ים ודרום – הוא ים של אלהים שהוא דין. ודרום. הוא הגילופין שלו ושם אלהי׳ בגילופין שהוא כולו רחמי׳ וזהו סוד דרום.
ואמרו בגמ׳ שהן נוחלין ב׳ עולמות שנאמר בי״ה שנברא בהן עוה״ז ועה״ב.
שבע רצון – שבע הוא שם תואר מוסב אל נפתלי, ורצון מוסב על השם הנאמר אחריו, והשיעור אתה נפתלי הנך שבע רצון ה׳ ומלא ברכת ה׳, לפי שהיתה ארצו מלאה כל טוב:
ים ודרום ירשה – לא שנחלתו מערבית דרומית כי היתה בצפון ולא היתה לא במזרח ולא במערב אלא באמצע, אבל מפני שהיה הירדן למזרחו, אמר לו שיירש לצד מערב ששם הפלשתים, ומשם יוכל להתפשט גם לצד דרום בארץ פלשתים.
ולנפתלי אמר וגו׳ – נפתלי הוא ״שבע רצון״, הוא מרוצה מהנחלה שניתנה לו. זאת כנראה בניגוד לדן, ומשום כך הוא נסמך אחריו ללא הפסק פרשה. כפי שאומרים חז״ל: ״מלמד שהיה נפתלי שמח בחלקו״ (ספרי). ואכן כך יפה לו. נחלתו, הסמוכה לנחלתו הצפונית־מזרחית של דן, הייתה ״מלא ברכת ה׳ ״. היא כללה את ים כנרת, שהיה בו שפע של דגים, ואשר סביבתו הייתה מפורסמת בעושר פירותיה: ״פירות גינוסר״ (עיין פסחים ח:).
ים ודרום ירשה – ״יְרָשָׁה״: כנראה צורת מקור בתוספת ה״א, כדוגמת ״הַעְמֵק שְׁאָלָה״ (ישעיהו ז, יא), ובמשמעות בלתי מוגדרת מבחינת זמן.
נחלתו היא בצפון־מזרח, אך בזכות פירותיו המובחרים – המצויים בשלימות זו רק בנחלתו – הוא ״יורש״ את המערב ואת הדרום; כביכול הם נופלים לו כחלקו, והוא כל הזמן מושך אותם אליו. ייתכן שכיבוש זה של שלום עומד כאן בניגוד לכיבוש המלחמה של דן, הרמוז לעיל.
ולנפתלי אמר – חזר אל הארץ שהפסיק, כי נחלת נפתלי היתה אצל נחלת זבולן, וברכתו ברכת העושר, נפתלי שבע רצון שיהיה שמח בחלקו. ומלא ברכת ה׳ ושיהיה עשיר באמת, שכשיתקבצו שני הדברים הוא עשירות על צד השלמות:
נפתלי שבע רצון וגו׳: הנה שני אופנים בעשירות: א׳, עשיר הידוע בלשון העולם שיש לו הון ועושר בביתו. הב׳, הוא בלשון חכמים (אבות ד,א) ׳איזהו עשיר – השמח בחלקו׳. ושני האופנים מרומזים בירמיה (ט,כב) ״אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם וגו׳ ״. ויש לדקדק, דבחכם ועשיר כתיב ׳חכם ועשיר׳, ובגבור כתיב ׳הגבור׳. אלא הענין, משום דיש שני אופני עשירים וכמו שכתבתי, ושני אופני גבורים, ושני אופני חכמים, אחד הידוע לכל אדם, ואחד הוא המבואר במשנה דאבות (שם)1. ואמר הנביא, דכל עשיר וכל חכם2 אין לו להתהלל, אבל גבור3 הכובש את יצרו יש לו להתהלל, שהרי הוא משכיל ויודע את קונו, אלא ״הגבור״ הידוע4 הוא אין לו להתהלל.
והנה, נפתלי עשיר בשני האופנים, הוא ״שבע רצון״ – היינו שמח בחלקו, וגם ״ומלא ברכת ה׳״ – עשיר כמשמעו.
ים ודרום ירשה: דיש אדם מוכשר לעבור בים ואינו מוצלח ביבשה, ויש להיפך. ונפתלי היה בטבעו מוכשר גם ל״ים״ וגם ל״דרום״ שהוא בלי שום ים, אלא נחלת שדה וכרם, והכל ב׳ירושה׳ אצלו – מלומד מנעוריו לכל דבר. זוהי משמעות הברכה לפי הפשט.
והרמב״ן הביא בשם מדרש רבותינו5 דקאי על דברי תורה6. ונמשך על לשון ברכת יעקב אבינו (בראשית מט,כא) (״נפתל אילה שלוחה) הנותן אמרי שפר״.
ומתפרשת ברכה זו: דמי שיש לו חידושי תורה ואין בכוחו להגיד ולהציע לרבים, אינו שקט ונח בדעתו, עד שיהא משכיל על שפתו, כדכתיב (משלי טו,כג) ״שמחה לאיש במענה פיו״. ויש שכוחו רב בפיו אבל אין בכוחו להעלות חדשות מדעתו7. על זה אמר ״נפתלי שבע רצון״ – במה שיכול להציע לרבים8, וגם ״מלא ברכת ה׳״ – חדשות מדעתו שהוא ברכת ה׳. וכבר ביארנו9 בספר שופטים (ה,יד)10 ״מני מכיר ירדו מחוקקים, ומזבולון מושכים בשבט סופר״, משום שנבחרו במלחמת דבורה עשרת אלפים מבני זבולון ומבני נפתלי, והיינו משום שהיה אז כח התורה בקרבם11. והיאך היה הדבר?12 מפרש ד״מני מכיר״ – הוא חצי שבט מנשה שנגד13 זבולון ונפתלי בעבר הירדן – ״ירדו מחוקקים״, והיינו משבט יהודה בני יאיר בן מנשה, כמו שכתבתי לעיל סוף פרשת דברים (דברים ג,טז) שהמה היו ראשי ישיבות. ומזבולון ונפתלי עלו הרבה תלמידים14, ובחזירתם לביתם הרבו והגדילו תורת רבם. ושבט זבולון לא היה לו כח בפה להגדיל תורה, על כן היו ״מושכים בשבט סופר״ – שהיו כותבים לעצמם. אבל נפתלי לא היה נצרך לכך, אלא היה כוחו בפיו15 ליתן ״אמרי שפר״.
ים ודרום:16 ״ים״ הוא כינוי על שמועות מפי מורים ומלמדים, וכמו שפירשו חז״ל במסכת עירובין (נה,א) על ״ולא מעבר לים היא״ (לעיל ל,יג) – שאפילו היא מעבר לים וכו׳, וביארנו לעיל (ל,יא) דקאי על קבלת הרב17. ״ודרום״ – הוא חלק יהודה שדר בדרום ארץ ישראל18, המחכים ונותן כח לחדש, כידוע כח חכמי דרום אפילו בבית שני, דלאו דוקא שבט יהודה היה שם, אלא המקום גורם להחכים את יושביו בתורה,19 כמו שכתבתי בספר בראשית (יב,ט20. יג,א21). ואמר שכוח נפתלי יפה שיש לו ירושת ״ים ודרום״, היינו לקלוט שמועותיו באופן יפה ומועיל לרבים, וגם לחדש מעצמו. והקדים ״ים״ ואחר-כך ״דרום״, דמתחילה ׳ליגמיר איניש והדר ליסביר׳.
1. איזהו חכם – הלומד מכל אדם. איזהו גבור – הכובש את יצרו.
2. משני האופנים.
3. לא ״הגבור״ הידוע.
4. גבור מלחמה.
5. מדרש רבי נחוניה בן הקנה – ספר הבהיר (ז,ג).
6. זה לשונו: ״ומלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה״ – אין ״ים״ אלא תורה, שנאמר (איוב יא,ט) ״ורחבה מני ים״.
7. כך שאין לו מה להציע לרבים.
8. יש לו יכולת לעמוד ולדבר בפני רבים.
9. ביארנו (לעיל ל,יד. ג,טז) על הפסוקים שבספר שופטים.
10. בשירת דבורה.
11. כי זכות התורה היא המסייעת לנצח במלחמות.
12. שדוקא בשני שבטים אלו היה כח התורה באותה תקופה.
13. שנחלתו מקבילה לנחלת זבולון ונפתלי שהיו בעבר הירדן המערבי, כך שהיו סמוכים ייחסית לנחלת מנשה והיו תלמידים מצויים ללכת לשם ללמוד תורה.
14. ללמוד תורה אצל חצי שבט המנשה שהיו בעבר הירדן המזרחי שהיו גדולי תורה וראשי ישיבות.
15. וכנ״ל בדברי רבינו.
16. רבינו ממשיך בהסבר הפסוק ע״פ מדרש חז״ל שהביא הרמב״ן, שהפסוק מוסב על לימוד התורה.
21. על הפסוק ״ויעל אברם ממצרים... ולוט עמו, הנגבה״.
ים ודרום ירשה – עיין רש״י. ויתכן לפרש ירש אותה שלא בלשון צווי, והא דכתוב בלא מפיק מרמז להא דאמרו בב״ק שלא יעמוד קלע ויעמיד ספינה ורק צד במכמרות וברשתות. ולשיטת הרמב״ם מרמז דכל אדם מישראל מותר לצוד דגים בחכה מן ים של טבריא וירושתו בהים שע״ז כוון ים ודרום כמו שדרשו בב״ק (מלא חבל בדרום) לכן היא רפויה. וכמו כן פרש״י על ויקרא לה נובח בשמו, יעו״ש.
שבע רצון ומלא – א״ר אחא, שלשה דברים נאמרו בכוס של ברכה, מלא, עטור, ומודח, ושלשתן בפסוק אחד, נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה׳, שבע – עיטור, רצון – מודח, ומלא כמשמעו. א״ר חנינא, ואם עשית כן, מה כתיב תמן, ים ודרום ירשה, אתה זוכה לירש העוה״ז ועוה״ב1. (ירושלמי ברכות פ״ז ה״ה)
ומלא ברכת ה׳ – א״ר יוחנן, כל המברך על כוס מלא נותנים לו נחלה בלי מצרים, שנא׳ ומלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה.2(ברכות נ״א.)
ים ודרום ירשה – תנו רבנן, ימה של טבריא בחלקו של נפתלי היה, ולא עוד אלא שנטל מלא חבל חרם בדרומה, לקיים מה שנאמר ים ודרום ירשה.3(ב״ק פ״א:)
ים ודרום ירשה – תניא, רבי עקיבא אומר, ים – זה ים של סמכו, ודרום – זה ים של טבריא.4(ירושלמי ב״ב פ״ה ה״א)
1. התוס׳ בברכות נ״א א׳ פירשו מדהוי לי׳ למכתב ים ודרום רש וכתיב ירשה, הרי יו״ד ה״א יתירים, וביו״ד ה״א נבראו שני עולמות כדאמרינן במנחות כ״ט ב׳ כי ביה ה׳ צור עולמים וכו׳, עכ״ל. ומה שכתבו דהו״ל לכתוב רש נראה דכיונו ללשון הפסוקים בפ׳ דברים עלה רש כאשר דבר ה׳ (א׳ כ״א) ואת ארצו החל רש (ב׳ כ״ד ול״א) ובמ״א (כ״א ט״ו) קום רש את הכרם.
והנה בברכות שם מפרשי בגמרא ענין עיטור, רב יהודה מעטרו בתלמידים, כלומר שתלמידיו סיבבים אותו כשהוא מברך, רב חסדא מעטר לו בכוסות, ויש בזה שני פירושים, האחד – שהיה שופך מכוסות הרבה לכוס אחד כדי לטרוח הרבה משום חביבות המצוה, והפי׳ השני שהיה מסבב כוס של ברהמ״ז בהרבה כוסות כדי שיראה שהוא מברך על יין לשובע, ומדרשות הירושלמי שלפנינו דדריש שבע זה עיטור – מורה כפי׳ השני שמעטרים אותו בכוסות הרבה שזה רמז לשביעה. וגם בכלל מורה דרשת פסוק זה דעיקר המנהג כרב חסדא שמעטר אותו בכוסות לא כרב יהודה שמעטרו בתלמידים, יען דרמז שביעה מורה על כוסות הרבה וכמש״כ, ותמיהני שהתוס׳ בברכות שם הביאו זה הירושלמי ולא העירו מאומה ממש״כ, אמנם אצלנו אין נוהגים כלל מנהג עיטור, כמבואר באו״ח סי׳ קפ״ג עיי״ש.
ומה שאמר רצון זה מודח, אפשר לומר משום דכיון דהכוס אינו מודח נפשו של אדם קצה בו, ואין זה רצון הנפש.
2. דרשה זו היא קיצור מדרשה הקודמת ושם נתבארה, והלשון נחלה בלי מצרים רומז לחיי העוה״ב שהיא חיים נצחיים.
3. מלא חבל של מצודה היה לו בדרומה מן היבשה למשוך רשתו, וחרם הוא מלשון מצודים וחרמים (קהלת ז׳), ויתכן שכוונת הראי׳ מן מלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה דקאי על ים כנרת ובו היה פירות גינוסר שהיו חשובים מאוד כמבואר בברכות מ״ד א׳, ועיין מש״כ דבר נאות בזה בפ׳ ויחי בפסוק נפתלי אילה שלוחה.
4. לא נתבאר על איזה ים כוון, ובבבלי ב״ב ע״ד ב׳ איתא ירדן יוצא ממערת פמייס ומהלך בימה של סבכי ובימה של טבריא ומתגלגל ויורד לים הגדול, וכ״ה בבכורות נ״ה א׳ ובילקוט יחזקאל מ״ז ואולי גם כאן צ״ל כן ימה של סבכי.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
ולאשר אמר – למה נאמר לפי שנאמר (בראשית מ״ז ב) ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ולא נתפרשו שמותם וזה אחד מהם.
ברוך מבנים אשר – אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר.
יהי רצוי אחיו – שהיה מתרצה לאחיו בשמן אנפקינון ובקיבלאות והם מרצים לו בתבואה.
דבר אחר: יהי רצוי אחיו – כשעשה ראובן אותו מעשה הלך אשר וסיפר לאחיו ונזפו בו ואמרו לו כך אתה מדבר באחינו הגדול וכשהודה ראובן על המעשה נתרצו לו אחיו לכך נאמר יהי רצוי אחיו.
דבר אחר: יהי רצוי אחיו – כשהיו שבטים מתייחסים זה אומר שלי היא לויה וזה אומר שלי היא לויה אמר להם אם מראובן הכתוב מייחס שלי היא לויה ואם מבנימין הכתוב מייחס של לוי היא לויה ריצה את אחיו באותה שעה לכך נאמר יהי רצוי אחיו.
דבר אחר: יהי רצוי אחיו – אין בכל הארצות שמשמטת בשביעית כארצו של אשר.
וטובל בשמן רגלו – מלמד שארצו של אשר מושכת שמן כמעין מעשה שנצטפצפו אנשי לודקיא בשמן ומינו להם פולימוטוס אחד אמרו לו לך וקח לנו שמן במאה ריבוא הלך לו לצור אמר להם שמן במאה ריבוא אני צריך אמרו לו לך לגוש חלב הלך לו לגוש חלב אמר להם שמן במאה ריבוא אני צריך אמרו לו לך אצל פלוני הלך לביתו ולא מצאו אמרו לו הרי הוא בשדה הלך ומצאו שעוזק תחת הזית אמר לו שמן במאה ריבוא אני צריך אמר לו המתן עד שאגמור את הזית משגמר את הזית ונטל את כליו והיה ממשמש ובא אמר פומליטוס איפשר שיש לזה שמן במאה ריבוא דומה שצחקו בי יהודים כיון שבא לביתו קרא לשפחתו אמר לה בואי ורחצי את רגלינו מלאת ספל שמן ורחצה רגליהם לקיים מה שנאמר וטובל בשמן רגלו, נתן לפניו לחם ואכל ושתה לאחר שאכל ושתה עמד ומדד לו שמן במאה ריבוא אמר לו רצונך שוב אמר לו אין לי מעות אמר לו טול ואני אבוא עמך ואטול את מעותיי עמד ומדד לו שמן בשמונה עשרה ריבוא אמרו לא הניח אדם זה לא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא משכו עמו הכירו אנשי לודקיא וקדמו לפניו שלשת מילים וקילסו לפניו קילוס גדול אמר להם לא תקלסו לי קילוס זה אלא לאדם זה שהכל שלו ולא עוד אלא שאני חייב לו שמונה עשרה ריבוא לקיים מה שנאמר (משלי י״ג:ז׳) יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב.
"And of Asher he said": Why is this written? Because it is written (Bereshit 42:2, see above).
"Blessed of sons is Asher": There is no tribe more blessed with sons than Asher.
"He shall be desired of his brothers": He was gracious to his brothers with anfiknon oil and mullets, and they were gracious to him with grain.
Variantly: "He shall be desired of his brothers": When Reuven performed that act (viz. Bereshit 35:22), Asher went and related it to his brothers, who rebuked him, saying "Our brother, is this how you speak of our big brother?" And when Reuven admitted his deed, they were reconciled with him (Asher) — wherefore it is written "He shall be desired of his brothers."
Variantly: "he shall be desired of his brothers": When Israel reckoned its pedigree, Reuven said "Scripture accords me the pedigree — the Levitical office is mine." Reuven said "Scripture accords me the pedigree — the Levitical office is mine" — whereupon Asher came and reconciled his brothers." This is the intent of "He shall be desired of his brothers."
Variantly: "He shall be desired of his brothers": There is none among all the lands, which provides sustenance in the Sabbatical year as that of Asher.
"and he shall dip his foot in oil": For the land of Asher draws oil as a spring. It once happened that the men of Ludkia needed oil, and, they appointed an envoy, telling him "Buy us oil for one hundred ten thousands." He went to Tzor and said to them "I need oil for one hundred ten thousands. They said "Go to Gush Chalav (in the territory of Asher). Coming there, he said to them "I need oil for one hundred ten thousands." They said to him "Go to that man." Going there and not finding him, he was told "He is in the field." Going there and finding him leveling his ground under his olive trees, he said to him "I need oil for one hundred ten thousands." The other: "Wait until I finish with my trees." When he finished, he put his tools behind him and started clearing the ground of stones, whereupon the envoy thought "Can it be that this one has oil for one hundred ten thousands? These Jews must be making sport of me!" When he came to his house, his maidservant brought out a full basin of oil in which they washed their feet, in fulfilment of "and he shall dip his foot in oil." He placed bread before him, after which they ate and drank. After eating, he got up and measured out for him oil for one hundred ten thousands and asked him "Would you like more?" The envoy: "I don't have enough money." The farmer: "Take it and I'll come with you and take my money," saying which he measured out (more) oil for eighteen ten thousands. It was said: "That man did not leave over an donkey or a camel in Eretz Yisrael that he did not hire" (to transport the oil). When the men of Ludkia heard, they came out three mils before him, praising him profusely. At this, he said "You should not be praising me, but this man, to whom everything belongs. What is more, I owe him eighteen ten thousands!" — this, in fulfillment of (Proverbs 13:7) "There is one who seems rich and has nothing, and one who seems poor, with great wealth!"
ולאשר אמר לפי שהוא אומ׳ (שם) ומקצה אחיו לקח חמ׳ אנ׳ ולא נתפרשו בשמותן וזה אחד מהן:
ברוך מבנים אשר אין לך מבורך בבנים כאשר:
יהי רצוי אחיו מלמד שהוא מרצה את אחיו בשמן אמפקנין ובקבליות והן מרצין אותו בתבואה:
ד״א יהיה רצוי אחיו מלמד שהוא מרצה אחיו לאביהם שבשמים בשמטים שאין לך בכל הארצות משמטת כארצו שלאשר:
ד״א יהיה רצוי אחיו לפי שעשה ראובן מה שעשה והלך אשר והגיד לאחיו דבבו אותו אחיו ולא בקשו להתרצות לו אלא אמרו לו כך היית צריך לדבר על אחינו הגדול כיון שעמד ראובן והודה חזרו להתרצות לו וריצה את אחיו לכך נאמר יהיה רצוי אחיו:
ד״א יהיה רצוי אחיו לפי שהיו השבטים מתיחסים זה או׳ שלי היא הכהונה וזה אומ׳ שלי היא הכהונה אמ׳ להם אשר אם לראובן המקום מונה שלי היא הכהונה ואם לבנימין המקום מונה שללוי היא הכהונה וריצה את אחיו לכך נאמר יהיא רצוי אחיו:
וטבל בש׳ רגלו מגיד שארצו שלאשר מושכת שמן כנהר:
מעשה שנצטקצקו אנשי לדקיה לשמן ומינו להן בימוטוס אחד אמר לו שמן במאה רבוא הבא לנו בא לתחום צר אמ׳ להן שמן במאה רבוא אני מבקש אמ׳ לו עלה לגוש חלב ואת מוצא עמד ועלה לגוש חלב אמ׳ להן שמן במאה רבוא אני מבקש אמ׳ לו לך אצל פלוני ואת מוצא הלך לבקשו בביתו ולא מצאו אמ׳ לו אשתו הרי הוא בשדה הלך אחריו לשדה ומצאו אדם זקן מתניו חגורים יושב ועוסק תחת הזית אמר לו שמן במאה רבוא אני מבקש אמ׳ לו המתן עד שאני גומר את הזית ואני בא ונותן לך כיון שגמר מלאכתו לבש את כליו והתחיל ממשמש לפניו והולך אמר אותו בימוטוס בלבו דומה ששיחקו בי היהודים לזה שמן במאה רבוא שיתן לי כיון שנכנס לביתו אמר לשפחתו מלאי לנו את הספל שמן ונדיח את רגלינו מילת להם את הספל שמן ורחצו רגליהם לקיים מה שנ׳ וטבל בש׳ רג׳ כיון שאכלו ושתו אמ׳ לו רצונך ליתן לך שמן במאה רבוא אמ׳ לו הן עמד ומד לו שמן במאה רבוא אמ׳ לו רצונך ליטול עוד אמ׳ לו אין בידי אמ׳ לו טול לך ואני בא ונוטל את השאר עמד ומד לו עוד בשתים עשרה רבוא אמ׳ ר׳ שמעון בן יוחאי מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ שלא הניח אותו בימוטוס גמל וחמור בארץ ישראל עד שמשכו עמו ללדקיה טעונים שמן:
יצאו אנשי לדקיה מהלך שלשת מילין וקילסו אותו אמ׳ להן אותו בומיטוס לא אותי תקלסו אלא לזקן הזה שאחרי שהכל משלו ואני חייב לו עוד שתים עשרה רבוא וקראו עליו הפסוק הזה (משלי י״ג:ז׳) יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב:
And of Asher he said: Blessed shall be Asher with the blessings of children: let him be acceptable to his brethren, and be nourished with the dainties of kings:
ולשבטה דאשר ברך משה נבייא די״י ואמר בריך מן בניא יהווי מרעיה (בשבטיה) {בשמיטה} בין אחוי לביןא אבוהון דבשמייא וארעא תיהווי מש(י){ח} במייא ומסחי במשחה רגלוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לבין״) גם נוסח חילופי: ״ובין״.
ולשבטא דאשר בריך משה נביא די״י ואמר}א בריך הוא מבניא דיעקב אשר יהי מרעי לאחוי ומספק להון מזוני בשני שמיטתא ותחומי{ה} יהי מרבי זיתין סגיעין עבדין משח מספקין למטבול ביה ריגלוי.
א. כן בדפוס ראשון. בכ״י לונדון הושמט ע״י הדומות: ״נפתלי שבע... די״י ואמר״.
And Mosheh the prophet of the Lord blessed the tribe of Asher, and said: Blessed is Asher of the sons of Jacob. He will be acceptable to his brethren, and will supply them with provender in the years of release: his border will produce many olives yielding oil, enough for him to bathe in it even his feet.
ולשבטא דאשר בריך משה נביא דיי ואמר בריך הוא מבניא אשר יהי מרעי לאחוי בשמיטא וארעיה תהוי עבדא משח כמיא.
And Mosheh the prophet of the Lord blessed the tribe of Asher, and said: Asher will be blessed of the children; he will be acceptable to his brethren, in the release of the land, for his ground shall produce oil like water.
ברוך מבנים אשר – ראיתי בסיפרי (ספרי דברים ל״ג:כ״ד): אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר, ואיני יודע כיצד.
יהי רצוי אחיו – שהיה מתרצה לאחיו בשמן אנפיקינון,א
דבר אחר: יהי רצוי אחיו – שהיו בנותיו נאות, והוא שנאמר בדברי הימים: הוא אבי ברזית (דברי הימים א ז׳:ל״א), שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים ומלכים הנמשחים בשמן זית.
וטובל בשמן רגלו – שהיתה ארצו מושכת כמעיין שמן.ב מעשה שנצטרכו אנשי לודקיא לשמן,ג מינו להם פולמוסטוס אחד כו׳, כדאיתה במנחות (בבלי מנחות פ״ה:).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בדפוס סביונטה נוסף: ״ובקפלאות והם מרצין לו בתבואה״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165: ״שמן כמעין״. בכ״י לייפציג 1 חסרה מלת: ״שמן״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסרה מלת: ״לשמן״.
ברוך מבנים אשר LET ASHER BE BLESSED AMONG SONS (or, "on account of sons") – I have found in the Sifre Devarim 355:19 the following: You will find none of the tribes who was so blessed with children as Asher, but I do not know how this was so.
יהי רצוי אחיו LET HIM BE ACCEPTED OF HIS BRETHREN – and this was so for he pleased (רצה) his brother-tribes with oil of unripe olives (used for anointing the body) and fine fruits, and they paid him (רצה) with grain.
Another explanation of יהי רצוי אחיו HE WILL BE ACCEPTABLE TO HIS BRETHREN – because his daughters were beautiful (and were much sought in marriage), and this is what is stated in Divrei HaYamim (Divrei HaYamim I 7:31) ["The sons of Asher … Malchiel] who was the father of ברזית", which is explained to mean: that his daughters were married to High Priests and Kings who were anointed with olive oil (זית) (Bereshit Rabbah 71:10; cf. Rashi on this verse).
וטבל בשמן רגלו AND LET HIM DIP HIS FOOT IN OIL – it means that his land flowed with oil as a fountain: once it happened that the people of Laodicia were in need of oil; they appointed an agent (to purchase a large quantity and were able to do so only at a city of Asher; see Rashi on Bereshit 49:20), as it is related in Menachot 85b.
פס׳: ולאשר אמר – 1זה הוא שנאמר בהם (שם מז) ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים.
ברוך מבנים אשר – אין לך בשבטים 2שנתברך מבנים כאשר.
יהי רצוי אחיו – שהיה מרצה את אחיו בשמן.
וטובל בשמן רגלו – מלמד שארצו מושכת את השמן כמעין. מעשה שנצרכו אנשי לודקיא לשמן ומינו להם (פולימילטיש) [פולמוסטוס] א׳ ואמרו לו צא וקנה לנו שמן במאה רבוא. הלך לו לצור אמרו לו לך לגוש חלב. הלך לשם אמרו לו הלך אצל פלוני. הלך לביתו ולא מצאו. אמרו לו הלך הוא בשדה. הלך אותו האיש ומצאו שהיה עוסק תחת הזית. אמר לו שמן בק׳ רבוא אני צריך. אמר לו המתן עד שאגמור את השמן ואבוא. לאחר שגמר את זיתיו נטל את כליו ובא והוא היה סבור שהוא משחק בו כיון שהגיע לביתו הביא שמן 3ורחצו רגליהם נתן לפניו ואכל ושתה עמד ומדד לו שמן בק׳ רבוא. אמר לו רצונך עוד אמר לו אין עמי מעות אמר לו טול ואני אבוא עמך ואטול את מעותי. עמד ומדד לו בי״ח רבוא. אמרו לא הניח לא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא שכרו. שמעו אנשי לודקיא שהוא בא קידמו לפניו שלשת מילין והיו מקלסין אותו. אמר להם לא לי נאוה קילוס זה אלא לאיש זה שכל זה שלו. ולא עוד אלא שאני חייב לו י״ח רבוא 4כיוצא בו אמר שלמה. (משלי יג) יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב. וכן שנו רבותינו ז״ל במסכת מנחות תקוע אלפא לשמן. ולכך היו אנשי תקוע חכמים שהשמן יפה לתלמוד. 5וכשם שהזית משכח התלמוד כך השמן מישב את התלמוד:
(כד-כה)ברוך מבנים אשר – כמו (שופטים ה) תבורך מנשים, מעין ברכת אמהות כך מבנים מעין ברכת בנים יבורך.
אשר יהי רצוי אחיו – כענין שנאמר במרדכי (אסתר י) ורצוי לרוב אחיו לפי שיש מקום שהוא נאה בדבר אחד ואינו נאה בדבר אחר. אבל חלקו של אשר היו שוין הכל בו. 6לכך נאמר יהי רצוי אחיו:
1. ולאשר אמר. לפי שנאמר ומקצה אחיו לקח וכו׳ כצ״ל וכ״ה בספרי. והיינו מקצה אחיו שהיו חלושים ואשר אחד מהם ע״כ הוצרך לברכו ברוך מבנים אשר שגם הוא יהיה מבורך כנ״ל:
2. שנתברך בבנים כאשר. הרמב״ן הראה מקום לזה בקרא (דברי הימים א ז׳:מ׳) כל אלה בני אשר ראשי בית האבות ברורים וכו׳ מספרם אנשים עשרים וששה אלף ולא נאמר בשאר השבטים כשבח הזה:
3. ורחצו רגליהם. לקיים מה שנאמר וטובל בשמן רגלו כ״ה בספרי ועי׳ מנחות פ״ה:
4. כיוצא בו אמר שלמה וכו׳. כמו זה שנוהג עצמו כעני שעושה עבודתו בשדה אף שיש לו הון רב (רש״י שם):
5. וכשם שהזית משכח. (הוריות י״ג) ושם כשם שהזית משכח לימוד של ע׳ שנה כך שמן זית משיב לימוד של ע׳ שנה:
6. לכך נאמר יהי רצוי אחיו. שהכל אוהבין אותו ואת ארצו:
א{ברוך מבנים אשר – יברכוהו ישראל ויהי רצוי להם לפי שטובל בשמן רגלו.}
א. רוזין שחזר ביאור זה מתוך פירוש רשב״ם לבראשית מ״ט:כ׳.
1
1. See Hebrew text.
רצוי – כמו: אהוב.
וטובל בשמן – הטעם: מרוב השמן, כטעם: כבס ביין לבושו (בראשית מ״ט:י״א), וכן אמר יעקב: שמנה לחמו (בראשית מ״ט:כ׳).
THE FAVORED. Ratzuy (favored) means the beloved.
AND LET HIM DIP HIS FOOT IN OIL. Because of the abundance of oil. It is similar to He washeth his garments in wine(Gen. 49:11). Jacob similarly said,1his bread shall be fat(Gen. 49:20).
1. Regarding the tribe of Dan.
ברוך מבנים אשר – ברוך מפי שאר בנים אשר, שכל הבנים יברכוהו.א וסוף הפסוק מוכיח, דקאמר: יהי רצוי אחיו – שהוא רצוי ואהוב לכולם.
וכולם מברכים אותו, למה? וטובל בשמן רגלו – שהיתה ארצו משופעת בשמן, ומשפיע שמן לכל אחיו, והן סכין ומתעדנין בו, ומברכין אותו. ואף נשותיהם ובנותיהם מתפנקות בו, ומשיר השיער ומעדן הבשר ומפשט הקמטין.
ורבותינו אמרו (בראשית רבה ע״א:י׳): שהיו בנותיו של אשר נאות, מתוך שמתעדנות בשמן, ונשואות למלכים ולכהנים גדולים, כמו שפירש רש״י.
ויש לפרש: ברוך מבנים אשר – יותר משאר בנים.
א. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: מברכים.
ברוך מבנים אשר – BLESSED FROM THE CHILDREN IS ASHER – Blessed by the mouth of the rest of the sons is Asher, that all of the sons will bless him. And the end of the verse proves this, as it says: יהי רצוי אחיו – HE SHALL BE WANTED BY HIS BROTHERS – That he is wanted and beloved by all of them.
And all of them bless him, why? וטובל בשמן רגלו – HE DIPS HIS FOOT IN OIL – For his land is abundant in oil, and he provides oil to all of his brothers, and they anoint and delight in it, and bless him. And even their wives and daughters pamper themselves with it, and it removes the hair and softens the flesh and smooths out the wrinkles.
And our Rabbis said (Bereshit Rabbah 71:10): that the daughters of Asher were beautiful, since they softened themselves with oil, and they were married to kings and high priests, as Rashi explained.
And it is possible to explain: ברוך מבנים אשר – BLESSED OF THE CHILDREN IS ASHER – More than the rest of the sons.
ברוך מבנים אשר – כל שמן שבארץ היה בא מאשר.
וטובל בשמן רגלו – לא שיעשה כך, אלא אפילו אם רוצה, כדיי הוא לעשות כן.
(כד-כה)ברוך מבנים אשר, ברוך – מפי שאר בנים – יהי אשר – וסוף הפסוק מוכיח.1
יהי רצוי אחיו – כולם מברכים אותו ולמה וטבל בשמן רגלו – שארצו מושכת שמן כמעין וכל אחיו ונשותיהן סכין אותו ומתענגים בו ומברכים אותו.2
ברוך מבנים אשר – פר״ש: אין בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר. כלומר שהגדיל חשבונו כל כך האחרון מן הראשון ואף על פי שגם מנשה נתרבה כל כך ההוא בבניו של יעקב קאמר.
יהי רצוי אחיו – כשעשה ראובן אותו מעשה הלך אשר וספר המעשה לאחיו ונזפוהו אמרו כך אתה מוציא דבה על אחינו הגדול ונדוהו לאשר בא משה והתיר נדויו. כשם שהיו אומרים למנודה ארור כך אומרים למתירו ברוך – ולפי שמנודה היה אסור בתשמיש המטה אמר מבנים. ולפי שרחקוהו אחיו אמר יהי רצוי אחיו – שיקרבוהו, ולפי שמנודה היה אסור בסיכה ברכו וטבל בשמן רגלו – ולפי שמנודה אסור בנעילת הסנדל ברכו ברזל ונחשת מנעלך, מנעלך – יהיו מברזל ומפתחותיך מנחושת דרך עושר ובהם תנעול עניינך אבל לא דרך דלות לנעול הפתחים ביתדות של עץ.
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
(24-25) ברך מבנים אשר, "Asher be blessed more than the other sons (of Yaakov).
He receives these blessings from the other tribes, as proved from the end of this verse, where Moses concludes with יהי רצוי אחיו, "let him be the most favoured among his brothers." What is the reason why all the other tribes bless Asher? He is able to bathe his feet in oil, i.e. this tribe enjoys an abundance of oil harvested from the olive trees on his territory. All its members can anoint themselves with this oil at minimal cost.
ברוך מבנים אשר, according to Rashi, the interpretation of this line is that there is no other tribe that has enjoyed being as fruitful, having so many children. (Rashi quotes Sifri as his source, adding that he does not know the reason for this.) If we consider the numbers of the tribes' male children provided by the Torah, Menashe appears to have been equally blessed if not more so. The latter, of course was not a son but a grandson of Yaakov.
יהי רצוי אחיו, according to tradition, when Reuven had defiled the couch of his father, it was Asher who told his other brothers about this. When hearing this, the brothers chided him for badmouthing their oldest brother. They ostracised him forthwith. Moses now revoked this ostracism. Seeing that when someone is ostracised this is introduced by the word: "be cursed," Moses reversed this by now introducing his blessing of this tribe with an additional word of blessing, i.e. ברוך. When someone has been officially ostracised he is not allowed to engage in marital intercourse. He is also not allowed to anoint his skin with oil, nor to wear normal shoes; hence Moses refers to this tribe's feet being shod with exceptionally string shoes, i.e. his shoes are as strong as iron. [According to Rabbi Chavell, this interpretation is found in Tosafot. Ed.]
יהי רצוי אחיו – התפלל משה על אשר שיותר לו נדוייו שהי׳ בנדוי מאחיו על כי הגיד מעשה ראובן.
ברוך מבנים אשר – אם המ״ם תבא ליתרון, כמ״ם: תבורך מנשים (שופטים ה׳:כ״ד), הנחמדים מזהב (תהלים י״ט:י״א) וחברותיה, יהיה תמה, איך ימעיט משה שאר השבטים לאמר שיבורך אשר יותר מכל בני יעקב, ועוד שלא נתקיים ברכתו כי לא היה כן.
ורבינו שלמה כתב: ראיתי בסיפרי (ספרי דברים ל״ג:כ״ד) אין לך בכל השבטים שנתברך מבנים כאשר ואיני יודע כיצד.
והנה רבותינו יתכונו לפרש: ברוך מבנים – שיהיה מבורך בבנים רבים שיוליד, כמ״ם: מבורכת י״י ארצו ממגד שמים מטל (דברים ל״ג:י״ג). ולכך אמרו שכל שאר השבטים ברך אותם בגבורה או בנחלתם, ואשר לבדו ברך בבנים. וגרסת הנוסחאות שלנו בסיפרי: אין לך שנתברך בבנים כאשר. אבל קיום הברכה הזאת לא נתבאר, ואולי הוא ממה שכתוב בדברי הימים: כל אלה בני אשר ראשי בית האבות ברורים גבורי חיילים ראשי הנשיאים והתיחסם בצבא המלחמהא מספרם אנשים עשרים וששה אלף (דברי הימים א ז׳:מ׳), ולא נאמר שם בשאר השבטים כשבח הזה.
ועל דרך הפשט: ברוך מבנים אשר – כטעם: יהי רצוי אחיו, יאמר שיהיה אשר מבורך מפי כל בני יעקב אביהם, ורצוי לכל אחיו. והטעם: כי ארצו שמנה ומשם יבאו כל מעדני מלך לכל השבטים, וכולם יאמרו תמיד יברך השם את הארץ הזאת אשר תוציא כפירות האלה. ויהיה מ״ם מבנים כמ״ם: מי״י יצא הדבר (בראשית כ״ד:נ׳), מאל אביך (בראשית מ״ט:כ״ה).
ואנקלוס תירגם: בריך מברכת בנייא, נראה שרצה לומר כי יבאו מכל השבטים לאשר לקנות השמן, ויהיו יהודה וארץ ישראל רוכליו בחטי מנית ופנג ודבש וצורי1 וכל זמרת הארץ שיביאו הכל וימכרו לו ויקנו השמן, והנה הוא מבורך מכל הטוב הנמצא לכל השבטים, והוא טעם: רצוי אחיו, שימכרו לו ויקנו ממנו לרצון להם.
ושוב מצאתי בבראשית רבה (בראשית רבה ע״א:י׳): ותאמר לאה באשרי כי אשרוני בנות (בראשית ל׳:י״ג) – אמר רבי לוי: לא לן אשר באכסניא מימיו, ירש אשר גבי פלטריות מה שלא ירש יהודה ארצות. ובני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה ושרח אחותם הוא אבי ברזית (דברי הימים א ז׳:ל׳-ל״א) – רבי לוי ורבי סימון, ר׳ לוי אומר: שהיו בנותיהן נאות והיו נשואות לכהנים שנמשחו בשמן זית וכו׳.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בנוסח המקרא שלנו: ״במלחמה״.
BLESSED 'MIBANIM' BE ASHER. If the letter mem [in the word mibanim] serves to signify greater status [meaning that Asher is singled out from among the tribes for greater blessing] as indicated by the mem in these expressions: blessed 'minashim' (from among all other women) shall Jael be;1they [the ordinances of the Eternal] are to be desired 'mizahav' (more than gold), yea 'umipaz rav' (even more than much fine gold),2 and other similar expressions — then one may wonder: how could Moses diminish the rest of the tribes by saying that Asher be blessed more than all the sons of Jacob? Moreover [if such was his intent], his blessing was not fulfilled, for it did not come to pass. And Rashi wrote: "I have seen in the Sifre:3 'You will find none of the tribes as blessed with children4 as Asher.' But I know not how this was so." Now, our Rabbis meant to explain blessed 'mibanim' that Asher be blessed with the many children that he will beget, similar to the usage of the letter mem in the expression Blessed of the Eternal be his land, 'mimeged' (of the precious things) of heaven, 'mital' (of the dew).5 Therefore, the Rabbis said that Moses blessed all the rest of the tribes with strength or with their inheritance, and Asher alone was blessed with children. And our textual version of the Sifre6 reads: "You will find no one who was as blessed with children as Asher." But how this blessing was fulfilled has not been explained. Perhaps it relates to what is written in [the Book of] Chronicles, All these were the children of Asher, heads of the fathers' houses, choice and mighty men of valor, chief of the princes. And the number of them reckoned by genealogy for service in war was twenty and six thousand men.7 Such praise is not mentioned there about the rest of the tribes.
In line with the simple meaning of Scripture, Blessed 'mibanim' be Asher is similar to the blessing let him be the favored of his brethren,8 the verse stating that Asher be blessed by all the sons of Jacob their father and be favored by all his brothers. The reason is that his land is rich and from there will come all royal dainties9 for all the tribes, and they will all constantly say, "May G-d bless this land which brings forth such fruits." The letter mem in the word mibanim will be like the mem in: 'mei'Hashem' ('from' the Eternal) proceedeth the thing;10'mei'E-il' ('from' the G-d of) thy father11 [so that our verse means: "Blessed will be Asher 'from' the sons" of Jacob].
And Onkelos translated: "The blessing of Asher will be from the blessings of the sons" [of Jacob]. It appears that Onkelos meant to say that all of the tribes will come to Asher to buy oil, and Judah, and the Land of Israel, will be his merchants for wheat of Minnith, and balsam, and honey, and oil12 and all choice fruits of the land13 all of which they will bring to sell him, and they will buy oil. Thus Asher will be blessed with all the delicacies available to all the tribes, this being the sense of the expression favored of his brethren,14 for they will sell to him and buy from him what they desire. Then I found in Bereshith Rabbah:15 "And Leah said: 'For my happiness! for daughters will call me happy,' [and she called his name Asher].16 Rabbi Levi said: In all his days Asher never lodged in an inn.17 Asher inherited palaces on the heights, [heights great in area] more than the land inherited by Judah. The sons of Asher: Imnah, and Ishvah and Beriah, and Serah their sister. [And the sons of Beriah: Heber, and Malchiel,] who was the father of Birzaith.18 Rabbi Levi and Rabbi Simon said [with reference to the name Birzaith which contains the word zayith — olive] that the daughters of Asher were beautiful, and they were married to priests19 who were anointed with olive oil etc."
1. Judges 5:24. In other words, Jael shall be more blessed than other women.
2. Psalms 19:11.
3. Sifre, Brachah 355.
4. "Of children." In our text of Rashi: "with children."
5. (13).
6. Sifre, Brachah 355.
7. I Chronicles 7:40.
8. In (24) before us.
9. Genesis 49:20.
10. Ibid., 24:50.
11. Ibid., 49:25.
12. Ezekiel 27:17.
13. Genesis 43:11.
14. In (24) before us.
15. Bereshith Rabbah 71:13.
16. Genesis 30:13.
17. Rabbi Levi is thus interpreting the word b'oshri as meaning "in my resting place," i.e., in my home, from the Aramaic root sharah, meaning "resting."
18. I Chronicles 7:30-31.
19. In our version of Bereshith Rabbah Rabbi Levi says that they were married to priests; and Rabbi Simon says that they were married to kings, because the name Malchiel contains the word melech — king. Rashi here quotes both: "his daughters were married to High Priests and kings who were anointed with olive oil." See Exodus 30:33 (Vol. II, pp. 531-533).
וטובל בשמן רגלו – הזכיר לשון טבילה על רבוי השמן שבארצו של אשר, ולכך אמר רגלו ולא ידו, וכענין שכתוב (בראשית מ״ט:י״א) כבס ביין לבושו, הזכיר לשון כבוס ביין על שם רבוי היין שבארץ יהודה, כאדם שמניח המים ויכבס בגדיו ביין להפלגת הרבוי וכן הזכיר יעקב (שם) מאשר שמנה לחמו.
וטובל בשמן רגליו, "and he dips his foot in oil." The choice of the word טבל was meant to indicate the abundance and even surfeit of oil (olive oil) in the part of the land allocated to Asher (Ibn Ezra). This is why Moses said: "his foot," instead of saying: "his hand." The simile is similar to the one we find in Genesis 49,11: "he washed his garments in wine." At that time Yaakov mentioned "laundering" to indicate how abundant the wine in Yehudah's territory would be if one could afford to use it as water is used in laundering. Both expressions do not have to be understood literally.
ברוך מבנים אשר – פירש״י ראיתי בספרי אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר ואיני יודע כיצד עכ״ל. וה״ק אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים שהגדיל חשבונו האחרון שבפ׳ פינחס כל כך מן הראשון שבפ׳ במדבר כמו אשר ואע״ג שגם מנשה נתברך כל כך ההוא בבניו של יעקב קאמר כלו׳ שבכל מקום מונה יוסף עם אפרים כמו שנא׳ בפ׳ במדבר לבני יוסף לאפרים. וכן בכמה מקומות והיינו דקאמר בספרי אין לך בכל וכו׳ כפ״ח. ד״א ברוך מבנים אשר כתוב במדרש שמפני שהוא גלה מראובן שבלבל יצועי אביו עמדו אחיו ונדוהו בא אשר והתירו ברוך לפי שמנודה בארור מבנים לפי שמנודה אסור בתשמיש המטה.
יהי רצוי אחיו לפי שמנודה מובדל – וטובל בשמן רגלו לפי שהמנודה אסור בשמן וסיכה. ברזל ונחשת מנעליך לפי שהמנודה אסור בנעילת הסנדל. וכימיך דבאך. לפי שהמנודה אינו מאריך ימים כך שמעתי בשם הר״ר ברכיה מנקול״א. דבר אחר ברוך מבנים אשר ברוך מפי אשר בנים יהיה אשר וזהו שאמר יהי רצוי אחיו.
ולאשר אמר ברוך מבנים אשר – שכל הבנים יברכוהו שהוא רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו. וממה וטובל בשמן רגלו שתהא ארצו משפעת שמן לכל אחיו לסוך ולהתעדן. ויש מפרשים מבנים משאר השבטים. שאחיו לא נתברכו בברכה שנתברך בה רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו.
ברוך מבנים אשר – שכל הבנים יברכוהו כמו שאומר יהי רצוי אחיו ולמה לפי שטובל בשמן רגלו שתהא ארצו משופעת בשמן וממציא שמן לכל אחיו וזהו גוש חלב שיהא בחלקו כדפרי׳ בפ׳ ויחי יעקב. ומפרש הרב ר׳ אליהו הכהן בשם דודו הרב ר׳ משה לפיכך אמר ברוך מבנים כי דוק ותשכח שהוא מרובה באוכלוסין במנין דפינחס לפי מנינו של מדבר יותר מבני שאר אחיו וזהו שנתברך מבנים יותר משאר אחיו.
ברוך מבנים אשר, "Asher is blessed more than the other sons." The reason for this is that all the other tribes also bless the tribe of Asher, as we know from the words יהי רצוי אחיו, "let him be favoured by his brethren." (our verse) Moses goes on to explain the reason for this when he says: וטובל בשמן רגלו, "and let him dip his foot in oil." His territory is so full of oil (from his olive groves) that it provides a surfeit for all the other tribes. Rabbi Eliyahu the priest, quoting his uncle, Rabbi Moshe, points out that tin the latest census the numbers for the tribe of Asher were 30% higher than in the previous census. Seeing that the total number of army aged males had practically not changed over 39 years, this is most remarkable, and the reason why Moses describes that tribe as more blessed than any of the others. (Compare Numbers 1,41 and Numbers 26,47)
ברוך מבנים אשר – שיברכוהו כל הבנים כמו שאמר רצוי אחיו ולמה לפי שטובל בשמן רגלו שתהא ארצו מושפעת שמן וממציא שמן לכל אחיו וזה גוש חלב שהיא בחלקו כדפרי׳ בפרשת ויחי יעקב. ומה״ר אליאב הכהן שאמר בשם דודו הר״מ שלפי׳ אמר ברוך מבנים אשר כי הוא מרובה בבנים כמנין דפנחס לפי מניינו דבמדבר סיני יותר מבני שאר אחיו שהרי במנין דבמדבר סיני תמצא בו מ״ח אלף ות״ק במנין דפנחס תמצא נ״ג אלף ות׳ וזהו שנתברך יותר משאר אחיו בבנים.
ברוך מבנים אשר – כ׳ הרמב״ן אם המ״ם תבוא ליתרון שיהיה ברוך אשר מכל הבנים כמו תבורך מנשים יהיה תימה איך ימעט משה שאר השבטים לאמור שיבורך אשר מכל בני יעקב ועוד שלא נתקיימה ברכתו שלא היה כן. ורש״י כתב ראיתי בסיפרי אין לך בכל השבטים שנתברך מבנים כאשר ואיני יודע כיצד. והנה דעת רבותי׳ לפרש ברוך מבנים שיהיה מבורך בבנים רבים שיוליד ולכן אמרו שכל שאר השבטים בירך אותם בגבורה או בנחלתם ואשר לבדו בירך בבנים. וגירסת הנוסחאות שלנו בסיפרי אין לך שנתברך בבנים כאשר. אבל קיום הברכה הזאת לא נתבא׳ ואולי הוא מה שכ׳ בדברי הימי׳ כל אלה בני אשר ראשי בית האבו׳ ברורים גבורי חיל ראשי הנשיאים והתיחס׳ בצבא המלחמה מספרם אנשים עשרים וששה אלף ולא נאמר שם בשאר השבטי׳ כשבח הזה. ועל דרך הפשט ברוך מבנים אשר פירושו כמו יהי רצוי פי׳ שיהא אשר מבורך מפי כל בני יעקב אביהם ורצוי לכל אחיו והטעם כי ארצו שמנה ומשם יביאו כל מעדני מלך לכל השבטים וכולם יאמרו יברך השם הארץ הזאת אשר תוציא פירות האלה ויהיה מ״ם מבנים כמו מ״ם מי״י יצא הדבר. ואונקלוס תרגם בריך מברכת בניא רוצה לומר כי יבאו מכל השבטים לקנות השמן ויהיו יהודה וכל ישראל רוכלין בכל מיני סחורות הטובות שיביאו הכל וימכרו לו ויקנו השמן והנה הוא מבורך מכל הטוב הנמצא לכל השבטים והוא טעם יהיה רצוי אחיו שימכרו לו ויקנו ממנו לרצון להם:
ברוך מבנים אשר, "Asher is more blessed than any of the other tribes;" Nachmanides writes that if the letter מ in front of the word בנים is meant to introduce a comparative, i.e. "more than," similar to the expression תבורך מנשים in Judges 5,24 where it means that Yael was more blessed than other women, we have a problem, as Moses would then have portrayed all the other tribes as at a disadvantage when compared to the blessings received by Asher. Surely, Moses did not mean to arouse the other tribes' jealousy? Furthermore, and even more to the point, if that had been what Moses meant, history did not bear out what Moses promised or predicted. Rashi writes that he had seen a comment in the Sifri, according to which none of the other tribes had been blessed with children as abundantly as had the tribe of Asher. [It is strange that Nachmanides did apparently not know of that comment in the Sifri. Ed.] Nachmanides contents himself with considering that statement as unsupported by evidence of any kind. Nachmanides writes that our sages understood these words to mean that whereas all the other tribes' blessings referred in some manner to the blessed nature of the piece of land they would inherit, in the case of Asher Moses emphasized the quality of the children that the tribe of Asher would be blessed with. The versions of the Sifri that were in circulation at Nachmanides' time did not have the line quoted by Rashi. There is no record of the prediction made by Moses here being fulfilled. Perhaps Chronicles I 7,40 which commences with the words כל אלה בני אשר, having given details of descendants of Asher to the ninth generation, is some hint that the tribe developed exceedingly well. [Compare relative tables in the דעת מקרא edition of Chronicles by Mossad Harav Kook, and edited by Yehudah Kil. Ed.] The 26000 officers of varying rank listed in Chronicles as Asher's contribution to the army is not matched by any of the other tribes. According to the plain meaning of the text, the פשט, Moses expresses a prayer that seeing that the land granted to the tribe of Asher is exceedingly productive, he hopes that the tribe will enjoy the blessing of God to ensure that they can benefit from this to the full extent possible, seeing that this land has a greater potential than that of the other tribes. The tribe should nonetheless be so well liked by the members of the other tribes, that instead of being jealous, they formulate a blessing when they bestow it, by using Asher as the model of someone being blessed by Hashem. Onkelos translates the phrase above as אשר יהי רעוא לאחוהי, "may he be well liked by his brothers, etc." As a result of Asher's popularity, the other tribes would make a point of buying their olive oil from that tribe's ample supplies.
ברוך מבנים אשר – לכך ברכו משה בדברים הללו, לפי שכשמכרו השבטים את יוסף החרימו שלא יגלו אותו, וסרח בת אשר ידעה ממכירתו בנבואה, ואמרו השבטים מהיכן ידעה אם לא מאביה, מפני דשותא דינוקא, או מאבא או מאמא, עמדו ונדוהו. ובא מרע״ה והתירו. כי מנודה אסור בתשמיש המטה, אמר ברוך מבנים. היו אחיו בדלין הימנו, אמר יהי רצוי אחיו. היה אסור בסיכה אמר וטובל בשמן רגלו, שיהא מותר לסוך בשמן. היה אסור בנעילת הסנדל, אמר ברזל ונחשת מנעלך.
מבנים אשר יהי רצוי – ר״ת מאיר. על שם השמן שהוא מאיר פניהם. ומאיר למנורה.
ולאשר אמר ברוך מבנים אשר – בעניין ירושת הארץ הנה הוא יותר רצוי לאחיו שלא יקנאו בו וארצו תהיה שמנה בתכלית עד שהוא כאלו יהיה טובל בשמן רגלו וזהו אמרו מאשר שמנה לחמו וידמה גם כן שהיתה נחלתו ארץ זיתים ותמרים ומרוב המצא השמן שם אמר על צד ההפלגה וטובל בשמן רגלו.
ולאשר אמר ברוך מבנים אשר וגו׳ – לפי שעל הרוב כהצליח האח בין האחים תרבה קנאתם עליו וישנאוהו לזה אמר שעם היותו מוצלח בנכסים ובשפע ארצו עד שכבר יטבול בשמן רגלו מרוב כל יהי רצוי אחיו ומבורך מפיהם תמיד כי יהיה לו פת ערבה ושלוה בה.
ולאשר אמר ברוך מבנים אשר וגו׳ עד אין כאל ישורון, לפי שרבוי הפירושי׳ בדברי המפרשים בברכת אשר, חשבתי דרכי בהם, וראיתי שנוכל לפרשם כפי שמושי המ״ם כי היא פעמים תשמש ביתרון כמו (תהלים י״ט) הנחמדים מזהב ומפז רב, (שופטים ה׳) תבורך מנשים, ופעמים תשמש במקום הסבה, כמו (איכה ד׳) מחטאת נביאיה, ופעמים תשמש במקום הפועל כמו (פרשת חיי שרה) מה׳ יצא הדבר, ולפי זה יהיו הפירושי׳ היותר מחוורים בזה שלשה, ובחלקם התעוררו המפרשים עם היות שלא הגיעו עד תכליתם:
וזה שאם נפרש ברוך מבנים במ״ם היתרון יהיה פירושו ששבט אשר יהיה מושפע בדברים יותר מכל שאר השבטים ואין בזה מיעוט להם כי גם כן כבר ימצא בכל אחד מהם שלמות מה לא ימצא בשאר השבטים, וזכר שיהיה רצוי אחיו לפי שעם היותו מבורך כל כך לא יקנאו בו אחיו כמו שקנאו אבותיהם על יוסף אבל יהיה רצוי מהם וזכר מה היא הברכה והשפע שיהיה לו יותר על אחיו בני יעקב כלם באומרו וטובל בשמן רגלו, רוצה לומר שתהיה ארצו מלאה שמן זית זך יותר משאר הארצות.
ולאשר אמר ברוך מבנים אשר – הנה סמך אשר לנפתלי אע״פ שהיה ראוי להיותו מוקדם. לפי שבנפתלי נאמר שבע רצון ובאשר נאמר יהי רצוי אחיו סמכן זה לזה. והטעם שבירך לאשר באחרונה. לפי שמרע״ה היה בעל הבית כאומרו איש האלהים וכתיב בכל ביתי נאמן הוא. ולכן בעל הבית יכול לשנות ולעשות חפצו ורצונו. וכמו שפירשתי באומרו קומה ה׳ למנוחתך ששינה ואמר כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו. ולוייך ירננו מיבעי ליה. אבל הוא שינה דבר זה. לפי שהיה בעל הבית. והזמין לשכינה דכתיב קומה ה׳ למנוחתך. וכן משה בזאת הפרשה הוציא דיורין ושינה ועשה חפצו ורצונו בבית. ואין מי יאמר לו מה תעשה. ולכן בירך ליהודה קודם ללוי. ולבנימין קודם יוסף. וליוסף קודם יששכר הבכור. ולגד קודם דן. ולאשר באחרונה. מה שלא עשה יעקב שלא רצה לשנות הסדר אלא בשינוי מועט מוכרח. כדי שלא להטיל קנאה בסעודה. לפי שידע כמה רע גרם בכתנת הפסים שהוסיף ליוסף. אבל מרע״ה הכל היה ברשותו לפי שהיה בעל הבית. וכל מה שעשה היה בנאמנות גמורה. ובטעם מספיק. כמו שכתבתי טעם בכל השינויים. ולכן באשר שבירכו באחרונה. רצה לפייס דעתו ולקרר רוחו. ונתן טעם למה ברכו באחרונה. לפי שהאושר בא באחרונה. וכן היה מנעולה של ארץ ישראל. שהטעם שברכו באחרונה לפי שהיה ברוך. ואמר ברוך מבנים אשר. וראוי היה שיהיה מאסף לכל המחנות. כמו דן שהיה מרובה באוכלוסין. וזהו ברוך מבנים אשר. כלומר אחר שהוא ברוך מבנים. ראוי שיהיה באחרונה לאסף את כל המחנות. וכן רמז ברוך מבנים אשר. שהיה ברוך מכל הבנים. שבכל השבטים לא נאמר ברוך אלא בו. להורות שהוא היה הברכה התחתונה שכל הברכות העליונות מריקות בה. כאלו כל ברכות השבטים תלויות בו. לפי שהכל הולך אחר החיתום ולכן יהי רצוי לכל אחיו. אחר שהוא שפל וענו. וכן יהי רצוי לשם מכל אחיו מצד שפלותו. להיות נמנה באחרונה. כאומרו אני ה׳ ראשון ואת אחרונים אני הוא. ולכן בנחשון שהקריב ראשון לא נאמר בו נשיא:
ואמר וטובל בשמן רגלו – לרמוז שהיה טובל בשמן התורה רגלו. בסבת שהיתה ארצו שמנה בשמן. כמו שמצינו ביואב ששלח תקועה בשביל אשה חכמה והוא מארץ אשר. כמו שכתבתי בפ׳ ויחי. והרמז בזה שכמו שהיה מוכתר בשאר שלמיות של בנים ועושר ואהבה ואחוה. כן היה מוכתר בתורה. וזהו וטובל בשמן רגלו. וכן רמז וטובל בשמן רגלו דאע״פ שהיו באחיו גדולים ממנו במלכות ובכהונה. והיו משוחים כל גופן בשמן המשחה. והוא לא טבל אלא אצבעו ורגלו בשמן. היה הוא ברוך מבנים ורצוי לכל אחיו. ורצוי מכל אחיו אצל השם. וכן רמז וטובל בשמן רגלו. שהיה לו יסוד מוסד מכל אחיו. ורגלו עמדה במישור מכולם. לפי שהיה רצוי אחיו ודובר שלום לכל זרעו. ובשלום תלוי הכל. כאומרו עושה שלום ובורא רע. ובשלום תלויים כל השלימיות. עד שלסבה זו היה לו יתד תקוע במקום נאמן. ויקרא לו ה׳ שלום. עד שכל שאר השבטים היה להם מנעולים של בגד ושל עור. והוא היה נעול במנעלים של ברזל. וזהו ברזל ונחשת מנעליך. וכל זה להורות על קיומו ויסודו בכל הזמנים ולא בזמן אחד. וזהו וכימיך דבאיך:
ואולי יאמר ברוך מבנים אשר. לפי שהיו לו בנות נאות ויפות מכל שאר השבטים. וכמו שפירשתי באומרו באשרי כי אשרוני בנות. עד שאז״ל שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים ולמלכים כאומרו הוא אבי ברזית. ולכן אמר יעקב מאשר שמנה לחמו. רמז לבנות דכתיב כי אם הלחם אשר הוא אוכל. וכן קראן לו ויאכל לחם. ולכן אמר בכאן ברוך מבנים אשר. אחר שבנותיו היו טובות והמלכים לוקחים מהם נשים א״כ הן טובות מהזכרים. וזהו ברוך מבנים אשר. ושם כתבתי שאמר באשר ברוך מה שלא אמר בכל השבטים. לפי שידוע שבבנות אין בהן ברכה. כאומרם יברכך בבנים. וישמרך בבנות שצריכין שמירה. ולכן אמרו אין אדם רוצה שתהיה נקבה בבניו לפי שאין בהן ברכה. ולכן אמר בכאן ברוך מבנים אשר. כלומר אע״פ שבבנות אין ברכה בהן. באשר לא תאמר כן כי הוא ברוך מבנים. לפי שבנותיו היו טובות מבנים. ואמר יהי רצוי אחיו. לפי שהיה מרצה לאחיו בבנותיו. ולזה אמר וטובל בשמן רגלו. לרמוז שאע״פ שלא היה מלך. היה טובל בשמן רגלו בטיבול מעט בסבת בנותיו. וכן אמרו במדרש ברוך מבנים אשר. על בנותיו של אשר שהזקנה כבתולה ובתולה אין לה דמים שנאמר ברזל ונחשת מנעליך ע״כ. לרמוז שהיו חזקות כראי מוצק בענין הזיבה. וזהו וכימיך דבאך. מתרגום זב דאיב. ונראה מזה ג״כ כי פסוק ברזל ונחשת הוא מברכתו של אשר. וכן אמרו ז״ל שהיה ארץ אשר מנעולה של א״י. ואולי אמר ברוך מבנים אשר להורות שהיה שקול ככל הבנים. לפי שהוא היה מאושר בשמו. וכל ישראל נקראו ג״כ מאושרים. דכתיב אשריך ישראל מי כמוך:
ברוך מבנים אשר – הנה ״אשר״ בזה יהיה ״ברוך״ מכל שאר העמים. כי אמנם על כל עשיר תהיה קנאת אחיו ושנאתו בצד מה. והיפך זה יקרה לשבטו של אשר, כי אמנם ״יהי רצוי אחיו״.
וטבל בשמן רגלו – וזה שהוא היה נותן זול בשמן בין אחיו לרוב השמן אצלו.
ברוך מבנים אשר, Asher will enjoy an exceptional blessing, not shared by the other tribes. It is in the nature of things that wealthy people attract the jealousy of those who are not so blessed with wealth. Asher will not be subject of jealousy, but, on the contrary, will be well liked by all the other tribes.
The reason is that he will sell the abundance of olive oil over which he disposes at low prices to his fellow tribes.
ולאשר אמר ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו. שעל הרוב, העשירים הם שנואים, אם שבגאוותם הרעו לאנשים, אם בעבור הקנאה, ולפי שאשר עשיר היה, נתן לו ברכה זאת שיהיה ׳רצוי אחיו׳ – ועם זה ׳טובל בשמן רגלו׳, כמו שאמרו ז״ל בסוף מנחות (פה:) באותו מעשה שנצטרכו אנשי לודקיא לשמן וכו׳1.
ואם יקשה זה מפסוק ׳כל אחי רש שנאוהו׳ (משלי יט ז), ׳ואוהבי עשיר רבים׳ (שם יד כ)2. ר״ל, ׳כל אחי רש שנאוהו׳ – לא שנאה ממש, כי מה עשה, אלא שנאוהו – ירחיקוהו לפי שהוא נקלה, ׳ואוהבי עשיר׳ – היינו נראים כאוהבים – ׳רבים׳:
1. כ״כ בעל העקידה: ׳לפי שעל הרוב כהצליח האח בין האחים – תרבה קנאתם עליו וישנאוהו, לזה אמר שעם היותו מוצלח בנכסים ובשפע ארצו עד שכבר יטבול בשמן רגלו מרוב כל, יהי רצוי אחיו ומבורך מפיהם תמיד, כי יהיה לו פת ערבה ושלוה בה׳.
2. לכאורה הכוונה רק לפסוק השני: ׳גם לרעהו ישנא רש ואוהבי עשיר רבים׳.
ולאשר אמר ברוך מבנים אשר – לפי שבלידתו כתיב (בראשית ל׳:י״ג) באשרי כי אשרוני בנות, ע״כ הוסיף לומר שגם מבנים יהא מבורך ומאושר כי גם בן גם בת כולם יאשרוהו ויברכוהו.
ומ״ש וכימיך דבאך – רמז לארז״ל (חולין כד:) שמן שסכתה לי אמי בילדותי הוא שעמד לי בזקנותי, ע״כ אמר כאן וטובל בשמן רגלו, וע״י השמן יהא חזק ובריא אולם בימי הזקנה כמו בילדותו זה״ש וכימיך דבאך ולדעת האומרים שאשר נתברך בבנים הרבה ע״י שקיים מצות פו״ר בבחרותו ובזקנותו כמ״ש (קהלת י״א:ו׳) בבוקר זרע את זרעך ולערב וגו׳ זה״ש וכימיך דבאיך וכמו שפרש״י שבא להשוות ימי הזקנה לימי הנעורים.
שהי׳ מתרצה לאחיו בשמן כו׳. תניא ר׳ יהודה אומר, אנפיקינון שמן זית שלא הביא שליש. ולמה סכין אותו, מפני שמשיר את השער, ומעדן את הבשר (פסחים מג.):
דבר אחר יהי רצוי אחיו שהיו בנותיו נאות כו׳. דלטעם ראשון קשה, למה היה הוא מרוצה לאחיו יותר מאחיו לו, דהא אחיו היו מרצין לו בתבואה. ולפי׳ של דבר אחר קשה, הוה לי׳ לקרא לומר ברוך מבנות אשר, כיון שהיו בנותיו יפות, ולכל הפחות היה לו לכלול הבנות עם הבנים, ולכתוב הכי ברוך בבנים ובנות. לכן פי׳ גם טעם ראשון:
הוא אבי ברזית שהיו בנותיו כו׳. וא״ת אם כן בת זית הוה לי׳ לומר. וי״ל דבני בנותיו הרי הן כבניו, דבני בנים הרי הן כבנים, ועליהן נאמר ברזית. [בשם מהרי״ץ]:
מנו להם פולמוסטות. פי׳ שליח, והלך ומצא שמן הרבה בארצו:
He found favor with his brothers with oil, etc. It was taught in a Beraisa: R' Yehudah says, "אנפיקינון is oil of olives that had not reached a third [of their size]. And why do they anoint with it? Because it removes the hair and beautifies the skin (Pesachim 43a).
Another interpretation: "He shall be favored by his brothers," since his daughters were beautiful, etc. Because according to the first interpretation you might ask why he was more favored to his brothers than his brothers were to him, since they found favor with him through produce [they supplied him with]. And according to the other interpretation you might ask that the verse should say, May Asher be blessed with daughters since his daughters were beautiful, or at least include the daughters with the sons and write, May Asher be blessed with sons and daughters. Therefore he also gives the first interpretation.
"He was the father of Birzayis,"as his daughters were married, etc. You might ask that if so it should have said [his name was] Baszayis (daughter of olive)? The answer is that the children of his daughters were like his own children, because grandchildren are [considered] as one's own children, and regarding them it says Birzayis (son of olive). (In the name of the Maharitz)
They appointed an emissary. Meaning an emissary, and he went and found much oil in his land.
ברוך מבנים אשר וגו׳ – פירשתי בפרשת נשא בפסוק נשיא לבני אשר וגו׳ (במדבר ז עב).
ברוך מבנים אשר. "Asher is the most blessed of the children." I have explained this statement in Numbers 7,72 where the prince of this tribe is mentioned (page 1381).
ולאשר אמר ברוך מבנים – אמר שהי׳ בחלקו של אשר שמן הרבה וכל מי שצריך שמנים בא אצלו לקנות וכל כסף של שאר השבטים היה מגיע לידו ולכך נאמר ברוך מבנים ר״ל משאר השבטים והברכה שורה בשמן כמ״ש בזוהר בפסוק מה יש לך בבית ותאמ׳ וגו׳ כי אם אסוך שמן. ושמח שמחה גדולה ששם שורה הברכ׳ וכמ״ש כשמן וגו׳ כי שם צוה ה׳ את הברכה וכן הרצון משם וז״ש יהי רצוי אחיו. פי׳ שהכל יהיו צריכין לו ואוהבין אותו. וטבל בשמן רגלו. כמבואר זהו גוש חלב שמושכת שמן כנחל וכ״ה במנחו׳ (דף פ״ה ע״ב) פעם א׳ נצרכו להן אנשי לודקיא כו׳ אמרו לו לך לגוש חלב הוציא לו ספל של זהב מלאה שמן וטבל בו ידיו ורגליו לקיים מה שנא׳ וטבל בשמן רגלו כו׳ ומדד לו שמן במאה רבוא וכו׳ ורז״ל דרשו שהיו בנותיו יפיפיות מאד מחמ׳ השמן וכמבוא׳ (מגיל׳ י״ג ע״א) אנפקינון כו׳ שמשיר את השער ומעדן את הבשר והיו נשואות לכהונה והכהני׳ הם עשירי׳ גדולי׳ כמ״ש רוב׳ של כהני׳ עשירי׳ היו מחמ׳ הקטורת וזהו ברוך מבני׳ אשר.
ברוך מבנים אשר – על דרך הפשט כטעם יהי רצוי אחיו, יאמר שיהיה אשר מבורך מפי כל בני יעקב אביהם, ורצוי לכל אחיו, והטעם כי ארצו שמנה, ומשם יבואו המעדנים לכל השבטים, וכולם יברכוהו, ואונקלוס תרגם בריך מברכת בניא, נראה שר״ל שיתר השבטים יביאו לו איש את ברכת ארצו, מחיר השמן שנמצא בחלקו לרוב, ויהיה א״כ מבורך בכל הטוב הנמצא לכל השבטים, והוא טעם רצוי אחיו, שימכרו לו ויקנו ממנו לרצון להם:
וטבל בשמן רגלו – שארצו של אשר מושכת שמן כמעין, ואמר טובל בשמן על דרך מליצה כטעם כבס ביין לבושו:
ברוך מבנים אשר – ברוך יותר משאר בנים, ואמר כן מפני שהזכירו אחרון {שלא להטיל קנאה בין השבטים}א
.
יהי רצוי אחיו – הרצוי לאל יותר מכל אחיו, והוא פירוש ברוך מבנים. רְצוי אחיו, כמו גְדול בניו, צְעיר אחיו, ואין ענינו רָצוי לאחיו.
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
ולאשר וגו׳ – משמעות המ״ם של ״מבנים״ מוטלת בספק. אפשרות אחת היא שזוהי המ״ם ההשוואה, ״ברוך יותר מאשר בנים״ – הווי אומר, יותר משאר בני ישראל, או ליתר דיוק: יותר מכמה מהם. אפשרות אחרת, שמ״ם זו היא כדוגמת המ״ם של ״מברכת וגו׳ ממגד״ וגו׳ (פסוק יג), ופירושה: ״מבורך על ידי בנים״, ״ברוך בְּבנים״. אפשרות שלישית, שמ״ם זו היא כדוגמת המ״ם של ״תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל״ וגו׳ (שופטים ה, כד) – הווי אומר: מבורך על ידי האחים. אולם מאחר שאיננו אומר כאן ״אחים״ אלא ״בנים״, הרי שהאפשרות השנייה נראית מתיישבת יותר עם לשון הכתוב. לפי זה, לשבט אשר ניתנת כאן ברכת הבנים: בניו יהיו מרובים, או ברוכי כשרונות.
גם משמעות ״רצוי אחיו״ מוטלת בספק. אפשרות אחת היא שאחיו מבקשים להיות בקשר עמו בגלל שאופיו ואופי בניו רצויים בעיניהם. אפשרות אחרת היא, שהם יוצרים עמו קשרים עסקיים בגלל אדמתו המשובחת. על כל פנים ״וטבל בשמן רגלו״ מעיד על פוריותה הבלתי רגילה של אדמתו.
ולאשר אמר ברוך מבנים אשר. שיהיה ברוך בענין הבנים:
יהי רצוי אחיו – שיהיה אהוב לבריות, וטבל בשמן רגלו – שיהיה שמן ורטוב. ורגל הוא כנוי להגוף שהוא הרגל ובסיס להנפש:
ברוך מבנים אשר: במדרש רבה פרשת ויחי (צט,יב) איתא: ר׳ לוי ור״ס אמרו, שהיו בנותיהם נאות ונשואות לכהנים גדולים ומלכים1. והיינו, משום שהיה להם ריבוי זיתים, ואיתא במסכת שבת (פ,ב) מאי ״שמן המור״ (אסתר ב,יב), רב ירמיה בר אבא אמר, שמן זית שלא הביא שליש, והוא טוב לעדן בשר הבנות2. על כן הוא ״ברוך מבנים״, ויש בו שתי משמעויות: א׳, דבחורי ישראל שמכונים בשם ״בנים״ מברכים אותו על שמספיק להם בנות משמחות לב בעליהן3. ב׳, כדתניא בספרי ׳אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר׳4, והיינו, שהיו נכדיו מצד אמם5 מיחוסי ישראל ואפרתים6, ובני בנות הרי הם כבנים, כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות סב,ב).
יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו: דמי שעושה זיתיו ׳שמן המור׳ הרי מפסיד זיתיו7, ואין לו שמן לסיכה הרבה, אבל שבט אשר היה לו שפע רב בזיתים עד שגם היה ״רצוי אחיו״ בשמן המור כמו שביארנו8. ומ״מ ״טובל בשמן רגלו״ – מרוב שמן בחלקו לא היה סך רגליו בשמן, אלא טובלן בשמן.
בזה סיים משה רבינו ברכת כל שבט לעצמו,
1. והובא ברש״י כאן על-אתר. לשון המדרש הוא: ״מאשר שמנה לחמו״ – שבנותיו נאות, וכן הוא אומר ״יהי רצוי אחיו״ – בבנותיו. ״והוא יתן מעדני מלך״ – שבנותיו ראויות למלכות, שנאמר (שמואל ב׳ א,כד) ״המלבישכן שני עם עדנים״.
2. שם: ולמה סכין אותו, שמשיר את השיער ומעדן הבשר.
3. ׳שהיו בנותיהן נאות׳.
4. וכתב על זה רש״י ׳ואיני יודע כיצד׳. ועיין בזה ברמב״ן ובחזקוני. רבינו נותן את ההסבר שלו.
5. שהם הנשים של שבט אשר היו נשואות לחשובי ישראל – ׳נשואות לכהנים גדולים ומלכים׳.
6. חשובים.
7. כי ׳שמן המור׳ הוא שמן זית שלא הביא שליש, וא״כ בעליו אינו נותן לזיתים להמשיך לגדול ולהתמלא.
8. בקטע הקודם ׳דבחורי ישראל היו מברכים אותו על שמספיק להם בנות משמחות לב בעליהן׳.
ברוך מבנים אשר – בספרי אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר [ואיני יודע כיצד רש״י], ואולי יתכן עפ״י מה דראיתי בתנא דב״א רבא פ״ט וכימיך דבאיך אמרו חכמים על בנותיו של אשר שהזקנה כבתולה [פירוש נאה כבתולה כמו שדרשו על אבי ברזית, או כוון על סרח בת אשר] והבתולה אין לה דמים שנאמר ברזל ונחושת מנעליך וכימיך דבאיך, ואמרינן בפ״ק דכתובות כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין וכשם ששאור יפה לעיסה כו׳, ולזה אמר שאעפ״י שלא היו לבנותיו דמים, בכ״ז היו פרים ורבים כשאר שבטים אין זה רק שנתברך בבנים. ואולי על אותו הדור שהיו אסורים השבטים לבוא זה בזה שלכן ברכו בבנים. ויתכן שכל בנותיו היו נשואות לכהנים גדולים שלא יבואו לידי ספק נדה ושלא יטמאו במגען ובהיסטן, לכן נשאו בנות אשר שלא היו להן דמים.
בתרגום: במימרי׳ איתעביד עלמא ותריך מקדמך סנאה. כיון לדברי ר׳ יצחק שהביא רש״י ריש בראשית דלא יאמרו כו׳ לסטים אתם כו׳. ולזה כוון פה.
וטבל בשמן רגלו – זה חלקו של אשר, אמרו, פעם אחת נצרכו אנשי לודקיא לשמן, מינו להם אחד ואמרו לו, לך אצל פלוני והביא לנו שמן במאה רבוא, הלך ומצאו לפלוני שהיה עוזק תחת זיתיו, המתין לו עד שסיים מלאכתו והלך עמו, כיון שהגיע לעירו הוציאה לו שפחתו קומקום של חמין ורחץ ידיו ורגליו והוציאה לו ספל של זהב מלאה שמן וטבל בו ידיו ורגליו, לקיים מה שנאמר וטבל בשמן רגלו1. (מנחות פ״ה:)
1. פשוט דמכוין לתאר ערך העושר מחלקו של אשר בשמן עד שהיו טובלים בו הידים והרגלים, וענין הטבילה בחמין ושמן נראה עפ״י מ״ש בחולין כ״ה ב׳, א״ר חנינא, חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי עמדו לי בזקנותי, מבואר דחמין ושמן סגולה לבריאות, ורק במקום שהשמן ביוקר סכין בו, ובחלקו של אשר שהיה מרובה בשמן היו טובלין בו, כמבואר.
ועפ״י המבואר דסיכת השמן מועלת לחזוק ימי הזקנה, יש לפרש המשך לשון פסוק זה וכימיך דבאך, לפירש״י דימיך ימי הנעורים ודבאך ימי הזקנה, וכיון דחלקו של אשר היה עשיר בשמן ממילא באה לו הברכה כימיך דבאך, כלומר שימי הזקנה יהיו אצלו טובים וחזקים כימי הנעורים, עפ״י ענין הלשון עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו.
Your bars shall be iron and brass. As your days, so your strength will be.
א. מִנְעָלֶ֑ךָ =א,ל1,ש,ש1[תיקון],ק3[תיקון?],ל3,ל9 ורמ״ה (כתיב חסר יו״ד) • ל=מִנְעָלֶ֑יךָ (כתיב מלא יו״ד)
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקראתורה תמימהעודהכל
ברזל ונחשת מנעליך – מלמד שארצו של אשר היא היתה מנעלה של ארץ ישראל.
וכימיך דבאך – מלמד שכל ארצות דובאות כסף לארץ ישראל כענין שנאמר (בראשית מ״ז:י״ד) וילקט יוסף את כל הכסף וגו׳.
"Iron and copper are your locks": The land of Asher was the "lock" of Eretz Yisrael (against invaders).
"and as your days" (of fulfilling G-d's will) will be your flow": All of the lands will send their overflow of silver to Eretz Yisrael (to buy their produce), as it is written (Bereshit 47:14) "And Joseph gathered all the silver, etc."
ברזל ונח׳ מנ׳ מלמד שארצו שלאשר היא היתה מנעולה שלארץ ישראל:
וכימיך דב׳ שיהו כל הארצות דובאות כסף ומביאות לארץ ישראל כענין שנ׳ (בראשית מ״ז:י״ד) וילקט יוסף את כל הכסף:
וה״א וכימיך דבאך שיהו כל הארצות דובאות כסף ומביאות לארץ ישראל:
The tribe of Asher will be sounda as iron, and their feet strong as brass in walking on the stony rocks; and as the days of their youth so shall they be strong in their age.
a. Or, "clear, unalloyed."
הא עמא האילין דבית אשר ברירין היך פרזלא וחסימין היך נחשא כיומי עולימתהון כן יומי סבותהון.
Behold, this people of Beth Asher are sound as iron and strong as brass; as the days of their youth so will be the days of their age.
וכימיך דבאך – וכימי בחורותיך כך ימי זקנותיך, דומה ל-ודאבון נפש (דברים כ״ח:ס״ה), והוא הפוך ממנו (האותיות מסורסות), דבא – דאב, כאשר נהפך ממנו גם: ולאדיב את נפשך (שמואל א ב׳:ל״ג). (ספר השרשים ״דבא״)
ברזל ונחשת מנעליך – עכשיו הוא מדבר כלפי כל ישראל, שיהו גבוריהם יושבים בערי הספר ונועלין אותה שלא יוכלו אויבים ליכנס לה, כאילו היא סגורה במנעול ובריחים של ברזל ונחשת,
דבר אחר: ברזל ונחשת מנעליך – ארצכם נעולה בהרים שחוצבין מהם ברזל ונחשת, וארצו של אשר היתה מנעולה של ארץ ישראל.
וכימיך דבאך – וכימים שהם טובים לך, שהם ימי תחלתך ימי נעוריך, כך יהו ימי זקנותך שהם דובאים,א זבים,ב ומתמוטטים.
דבר אחר: וכימיך דבאך – כמניין ימיך, כל הימים שאתם עושים רצונו של מקום יהא דבאך, שכל הארצות יהו דובאות כסףג לארץ ישראל, שתהא מבורכת בפירות, וכל הארצות מתפרנסות ממנה, וממשיכות לשם כספם וזהבם, אשקורניט בלעז, הכסףד כלה מהם שהם מזיבות אותו לארצכם.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״כואבים״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 נוסף כאן: ״וזהב״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״והזהב״.
ברזל ונחשת מנעלך YOUR LOCKS SHALL BE IRON AND COPPER – He is now addressing all Israel: This prophecy was fulfilled because their mighty men used to dwell in the border cities and, as it were, locked it (the country) so that the enemy should not be able to invade it, as though it were closely shut by locks and bars of iron and copper.
Another explanation of ברזל ונחשת מנעלך: your land is locked in (surrounded) by mountains from which iron and copper is hewn, and the country of Asher was the "lock" of the Land of Israel (Sifre Devarim 355:25).
וכימיך דבאך AND AS YOUR DAYS SO SHALL BE דבאך – i.e. and as the days that are your best, – that is, the days of your beginning, the days of your youth, so shall be the days of your old age, which דואבים, i.e. which flow away and decline (דבאך therefore means: the period of your decline).
Another explanation of וכימיך דבאך: as the number of your days – all the days when you perform the will of the Omnipresent, – shall be דבאך, your flowing, i.e., referring to the fact that all countries will make gold and silver flow into the land of Israel, because it will be blessed with fruits, and all countries will take their supply of fruit from it and will, in payment, pour into it their silver and gold; askorant in old French: thus their silver and gold will come to an end, because they will pour it into your land (Sifre Devarim 355:26).
פס׳: ברזל ונחשת – 1מלמד שארצו של אשר מנעולה של ארץ ישראל.
ד״א: ברזל ונחשת – כמו שנאמר (ויקרא כו) ונתתי את שמיכם כברזל. 2מנעליך כמו מן יקומון שלא יהו עליך.
וכימיך דבאך – כלומר כל ימיך 3יהו כל הארצות דאובות להביא כסף וזהב לארצך וקונות כל הארצות שמן מארץ אשר ומביאות את הכסף ואת הזהב לקנות. כענין שנאמר (בראשית מז) וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים.
ד״א: ברזל ונחשת – שתהא ארצך מונעלת כבריח ברזל ונחשת שלא יוכלו להלחם בך.
וכימיך דבאך – כלומר בימי בחורותיך 4כך ימי זקנותך. מלשון דבאיך 5שהאיש דובב ושב לימי עלומיו. (ישעיה יז) משמן בשרו ירזה.
ד״א: דבאך – 6דאבך כמו שמלה שלמה כלומר אפילו ימי דבאך יהו כימי בחורותיך. כענין שנאמר באיוב (איוב כט) מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני. וכן יעקב אומר (בראשית מט) מאשר שמנה לחמו. זה הר הכרמל שפירותיו מעדני מלך. לכך נאמר ברוך מבנים אשר. שהכל מברכין את ארצו. כלומר מפי בניו מפי כל השבטים היה מבורך והיה רצוי אחיו שהיו כל השבטים (היו) רצים לבוא אל הר הכרמל. וכן הוא אומר ביהושע (יהושע יט) ויצא הגורל החמישי למטה בני אשר 7ופגע בכרמל.
1. ברזל ונחושת מנעליך מלמד שארצו של אשר וגו׳. רש״י פי׳ ארצכם נעולה בהרים שחוצבין מהם ברזל ונחושת וארצו של אשר היתה מנעולה של א״י בהרים הללו. ועיין רמב״ן גבול אשר היה בסוף א״י כמו שכתוב ופגע בכרמל ע״ש באורך:
2. מנעליך כמו מן יקומון. דורש מנעליך לשתי תיבות מן עליך אסיר מעליכם. והיינו הקללה ברזל ונחושת דכתיב ונתתי את שמיכם כברזל וארצכם כנחושה ויסיר מעליכם והביא ראיה מקרא מן יקומון שהכוונה שלא תהיה תקומה להשונאים:
3. יהיו כל הארצות דובאות וכו׳. מפרש דבאך לשון חוזק ותוקף (וכן פי׳ הקונקרדנציע) היינו כל ימיך יהיה לך חוזק מכסף וזהב שכל הארצות יקנו ממך שמן ויעשרוך כמו שמסיים:
4. כך ימי זקנותך. היינו שתחיה חיים טובים שלא יוכר אצלך בין ימי הזקנה לימי הנעורים. ואצלך יהיה כימיך (היינו ימי הנעורים דבאך כך יהיו ימי הזקנה):
5. שהאיש דובב וכו׳: ויהיה דבאך משורש דוב״ב והאלף תחת אות הכפל (כמו (ישעיהו י״ח:ב׳) אשר בזאו נהרים ארצו כמו בזזו:
6. דאבך כמו שמלה שלמה. ויהיה משורש דא״ב לשון עצבון. והיינו אפילו ימי דבאך היינו ימי עצבונך תואר לזקנה יהיה כמו בחרותך בטוב:
7. ופגע בכרמל. ששם הוא היותר מובחר:
וכימיך דבאך – לשוןא דאבה כמו שמלה שלמה, כבש כשב, אנקת נאקת. כלומר הניחו זקנה הימים שאדם דואג בהם, כלומר וישב הבחרות מן הזיקנה על ידי השמן שגדל בארצו, כדאמר ר׳ חנינא שמן שסכתני אמי בילדותי הם עמדו לי לעת זקנתי. בפ״ק דחוליןג(בבלי חולין כ״ד:). (פענח רזא כ״י פרמא 3512 עם תיקונים ע״פ כ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם ר׳ יוסף קראד)1
1. החלק השני של הפירוש מופיע בר״י בכור שור (ואולי ייוחס בטעות לר״י קרא).
א. כך בכ״י אוקספורד אופ׳ 103. בכ״י פרמא 3512: ״כמו״.
ב. מלה זו קשה לקוראה בכ״י פרמא 3512. בכ״י אוקספורד אופ׳ 103: ״בימי״.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח, ובמקומה רק: ״אין לו ריע״.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח, ובמקומה רק: ״וזה הטעם בלי טעם״.
IRON AND BRASS SHALL BE THY BARS.1 For mountains of iron and brass shall be in his portion.2
AND AS THY DAYS, SO SHALL THY STRENGTH BE. The word dovekha (thy strength) has no neighbor.3 The interpretation of the Aramaic translation4 is known, namely, that you will be strong all your days. Some say that the alef of dovekha is in place of the doubled letter.5 It is like the word baze'u (divide)6 in Whose land the rivers divide (Is. 18:2). They believe that dovekha is related to the word dovev (moving gently) in Moving gently the lips of those that are asleep (Cant. 7:10).7 This interpretation is not reasonable.8
1. Hebrew, minalekha. Ibn Ezra renders this, the place where you walk upon with your shoes (na'alkha). Hence Ibn Ezra's interpretation.
2. Hence Asher will step upon iron and brass.
3. It is not found elsewhere in the Bible.
4. Onkelos renders u-kheyamekha dovekha (and as thy days, so shall thy strength be), and as thy youth so shall your strength be [all the days of your life].
5. In other words, dovekha comes from the root dalet, bet, bet.
6. Which is a variant of bazezu, for the alef in baze'u takes the place of a zayin.
7. They interpret u-kheyamekha dovekha to mean: as in your youth so shall you speak [all the days of your life]; i.e., you shall always speak happily as young people are wont to do (Weiser).
8. It does not fit the context.
ברזל ונחושת מנעלך – מנעלי גופך – הגידים והעצמות, שהם לגוף כמו מנעול לדלת, שמחזיקים אותו. מתוך שיהיו לו שיפוע שמן יהיו נמשחים תדיר, ויהיו חזקים כברזל, כאילו הם של ברזל ונחושת.
ולכך יהיו: כימיך {דבאך}א כימי נערותיך יהיו ימי זקנותיך, שמי שרגיל בשמן, חזק בזקנותו ואינו תש כח. דאמרינן (בבלי חולין כ״ד:): אמרו על ר׳ חנינא שהיה בן שמונים שנה וחולץ מנעלו ונועל מנעלו על רגל אחד, ואמר: שמןב שסכתני אמי בנערותי, הוא עמד לי בזקנותי.
א. ההשלמה מספר הג״ן.
ב. בבבלי ובספר הג״ן: חמין ושמן. אולם בכ״י מינכן 52 וכן בהדר זקנים, פענח רזא חסרה מלת ״חמין״.
ברזל ונחושת מנעלך – YOUR BARS SHALL BE IRON AND BRASS – The "bars" of your body – the sinews and the bones, which are to the body like a bar for the door, strengthening it. Since they will have an abundance of oil they will be constantly anointed, and they will be as strong as iron, as if they were made out of iron and brass.
And therefore shall be כימיך {דבאך} – LIKE YOUR DAYS {YOUR STRENGTH}– like the days of your youth shall be the days of your old age, for one who uses oil regularly is strong in his old age and does not lose strength. As we said (Bavli Chulin 24b:4): They said about R. Chanina who was eighty years old and would remove his shoe and put on his shoe while on one leg, and he said: the oil that my mother anointed me with in my youth, it stands for me in my old age.
ברזל ונחשת מנעליך – כלומר: הואיל ונתמצעת בארץ: יהודה מדרום, {דן}א מצפון, שבטים אחרים ואשר על הים, ואשר הוא נעול בברזל ונחושת, אשר לחוף ימים ישכון (שופטים ה׳:י״ז).
וכימיך דובאך – פתרונו: מרוב תענוג, כמו שהיו בנערותם בכח וביופי, כך יהיו בזקינותם כשאדם דאב ונדכה, שכבר הוא חלוש ונתרכך בשרו.
(כה)דבאך – לשון דאבה מתיבות הפוכות כמו כשבים כבשים שמלה שלמה ואלו הם ימי הזקנה שהאדם דואב בהם כלומר אפילו בעת זקנתם הם בעלי כח על ידי תענוגים וסיכת השמן מעמידם. כדאמר מר חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי עמדו לי בימי זקנותי.1
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 24]
(25) דבאך, "your old age." The expression is one of דאבה, "old age;" it is one of the words in which the sequence of two letters have been reversed, such as in כשבים and כשבים sheep, or שמלה and שלמה, both meaning: dress, or garment. Moses refers to the days of old age which often are days of anxiety and depression, i.e. דאבה. Moses blesses Asher in that even in his old age he would be full of vigour and enjoy the golden age. Compare a statement to this effect in the Talmud, tractate Chulin, folio 24.
וכימיך דבאך – מלשון דאבה ככל תיבות הפוכות, שלמה שמלה וכמוהם, ופי׳ מרוב שמן אין לו דאגה ודאבה אף בזקנותו שהן ימי דאבה וכדאמר ר׳ חנינא שמן שסכתני אמי בבחרותי עמד לי בזקנותי, ר׳ יוסף קרא.
ברזל ונחשת מנעליך – היה אשר בסוף ארץ ישראל, כמו שכתוב בו: ופגע בכרמל הימה (יהושע י״ט:כ״ו), וכתיב: והיו תוצאותיו הימה (יהושע י״ט:כ״ט), ונאמר בו: אשר לא הוריש את יושבי עכו (שופטים א׳:ל״א) שהוא על ים הגדול, כמו שאמרו (בראשית רבה כ״ג:ז׳): בראשונה עלה עד עכו, ובשנייה עד יפו. ואם כן, הנה ארצו מנעול ארץ ישראל, ולכך אמר: ברזל ונחשת מנעליך – שיהיו לו דלתות נחושה ובריחי ברזל, וכל הארץ נעולה בהם. והוא רמז שישמור השם כל הארץ מאויב ומתנקם. או לומר שלא יבאו זרים לשלול השמן כי לכל הארץ יובא מארצו באניות סוחר.
וכימיך דבאך – הנראה לי במלה הזאת שהיא כמו זבאך, כי האותיות האלה יתחלפו תמיד. יאמר: שבתה מדהבה (ישעיהו י״ד:ד׳) – במקום מזהבה. וכל הארמית כן בכל לשון זביחה, [וכן כל לשון זכירה]א וכן זהב (בראשית ב׳:י״א), זקן (ויקרא כ״א:ה׳), זנב (שופטים ט״ו:ד׳), זרה הלאה (במדבר י״ז:ב׳) ורבים כן. [ובלשון זיבה עצמה, זב וזבה וכל לשונם יתחלפו לדל״ת, כן:]ב ואמר ימי נזעכו (איוב י״ז:א׳) – במקום נדעכו, וכן: זחלתי ואירא (איוב ל״ב:ו׳) – כמו דחלתי. ויאמר הכתוב: וכימיך יהיה זבאך, שתהיה ארצך זבת השמן הנזכר, ואתה תהיה טובל בו רגליך כל ימיך עד עולם.
גם איפשר ונכון הוא מה שפירשוג בו שהוא הפוך מן דאבון נפש (דברים כ״ח:ס״ה), ויקרא ימי הזקנה דאבונו כי הם ימי הרעה והצער, ויקרא זמן הבחרות: ימיו, כי הם שלו לשמוח בהם ולהיטיב לבו. והנה הטעם: וכימי ילדותך תהיה זקנתך. וזה רמז שתתקיים שלותו וכבודו עוד כל ימי הארץ.1 [וראיתי בתרגום ירושלמי: וכיומי עולימתהון כיומי שיבתהון, הוא הדבר שפירשתי.]ד
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ג. כן בכ״י פרמא 3255 (לפני התיקון), מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 לאחר התיקון: ״שפירשנו״.
ד. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
IRON AND BRASS SHALL BE THY BARS. Asher was at the end of the Land of Israel, as it is written with reference to his inheritance, and it reached to Carmel westward,1 and it is further stated, and its goings out were at the sea.2 And again it is said, Asher drove not out the inhabitants of Acco,3 which is located on the Great Sea [i.e., the Mediterranean], as the Rabbis have said:4 "At first [the ocean] advanced till Acco, and the second time till Japho." And if so, Asher's land was like the bars of the Land of Israel. Therefore, Moses said, Iron and brass shall be thy bars, that he will have [so to speak] doors of brass5 and iron bars, and the entire Land will be locked with them. This is an intimation that G-d will protect the whole Land from the enemy and the avenger.6 Or perhaps the verse states that strangers will not come to plunder the oil, for it will be transported from his land to the whole world in merchant ships.
AND AS THY DAYS 'DAVECHA.' Concerning this word [davecha] it seems to me that it is like zavecha [meaning: "so shall 'thy flowing' oil be" — as explained further on], for these letters [daleth and zayin] are regularly used interchangeably [in our language]. Thus it says, 'madheivah' (the exactress of gold) ceased7 [written with a daleth] in place of mazheivah [written with a zayin, from the word zahav — gold]. The entire Aramaic language follows that rule [of daleth — zayin interchangeability] in every usage of [the Hebrew words] zevichah (slaughtering),8 and also in every usage of zechirah (remembrance),9 and similarly, zahav (gold),10zakan (beard),11zanav (tail),12 'zrei' (scatter) away,13 and many others, [in each of which, Aramaic substitutes a daleth for the Hebrew zayin]. So also for [the Hebrew words] zavah (a woman suffering a flux), the female flow, or the male flux [all are rendered in Aramaic] davah. Their entire language constantly interchanges the zayin with the daleth in this way. Thus [the Hebrew] my days are 'nizachu' (extinct)14 is in place of [the Aramaic] nidachu. So also 'zachalti' (I feared) and was afraid15 is like dachalti. Scripture thus states here: "and as your days so shall zavecha be," meaning "that your land will 'flow' with the aforementioned oil, and you will dip your foot in it all your days forever."
What they16 have interpreted is also possible — and it is correct — that the word davecha [spelled: daleth, beth aleph, kaph] is a reversed [and hence synonymous] form of da'avon (languishing) of soul17 [spelled: daleth, aleph, beth, nun]. Scripture calls the days of old age da'avon (languishing) for they are the days of evil18 and pain; and it calls the days of youth his days19 since they are his to rejoice in them and cheer his heart.20 Thus the meaning of the verse is as follows: "and as the days of your youth so shall be the days of your old age," this being an allusion to Asher's security and honor while the earth remaineth.21 Now, I have seen in [the rendering of] the Targum Yerushalmi:22 "as the days of their youth, so shall their old age be." This is as I have explained.
1. Joshua 19:26.
2. Ibid., (29).
3. Judges 1:31.
4. Yerushalmi Shekalim VI, 2. See also Bereshith Rabbah 23:11.
5. Isaiah 45:2.
6. Psalms 8:3.
7. Isaiah 14:4.
8. Thus the Hebrew word miz beiach (altar), written with the zayin, is translated in Aramaic as madbach, with a daleth(Exodus 20:21).
9. The Hebrew vayizkor (and He remembered), is translated in Aramaic as udechir, (Genesis 8:1).
10. In Aramaic it is rendered dahava(Genesis 2:11).
13. Numbers 17:2. This is rendered in Targum Yonathan as badrei.
14. Job 17:1.
15. Ibid., 32:6.
16. Radak in the "Sefer Hasharashim," under the word daba, in the name of his father the grammarian Joseph Kimchi.
17. Above, 28:65.
18. Ecclesiastes 12:1.
19. As stated in the verse before us: and as thy days etc.
20. See Ecclesiastes 11:9.
21. Genesis 8:22.
22. See Vol. I, p. 371, Note 128.
ואמר ברזל ונחשת – כלומר בחלקו יהיו הרי ברזל ונחשת. או בא לרמוז שתהיה ארצו מנעול ארץ ישראל, ויהיו לו דלתות נחשת ובריחי ברזל וכל הארץ נעולה בהן. והכונה בזה, שלא יבאו בארצו אויבים לשלול ממנו השמן שלו, אבל יוליכהו מארצו לשאר ארצות.
וכימיך דבאך – דעת אונקלוס שהמלה הפוכה והיא כמו דאבך, מלשון (דברים כ״ח:ס״ה) דאבון נפש, וזהו שתרגם וכיומי עולימותך תוקפך, אמר וכימיך על ימי הבחרות כי הם נקראים ימים וראוין ליחשב במספר ימים, ודאבך על ימי הזקנה שהם ימי דאבון נפש וצער, והם השנים אשר יאמר האדם אין לי בהם חפץ. אבל כפשוטו של מקרא פירוש וכימיך דבאך, וכל ימיך תהיה ארצך זבת השמן, ויהיה מלשון תרגום של (ויקרא ט״ו) זב דאיב. וכן מצינו הרבה לשונות בתורה שהם תרגום, כמו (בראשית ל״א:מ״ז) יגר שהדותא שהוא תרגום גלעד, וכן ואתה מרבבות קדש, ובנביאים (ישעיהו כ״א:י״ב) אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו, וכן בכתובים (תהלים ט׳:ה׳) כי עשית משפטי ודיני, וכן עוד (איוב ט״ז:י״ט) הנה בשמים עדי ושהדי במרומים (שם מ) עצמיו אפיקי נחושה גרמיו כמטיל ברזל, (שיר השירים א׳:ט״ז) אף ערשנו רעננה, תרגום מטה ערסא, והמלה כלולה משתי לשונות אלו לשון הקדש ולשון תרגום. וכן תמצא חבור התלמוד המקודש שיש בו שתי לשונות אלו, כי רבינא ורב אשי אחזו דרך התורה שנתנה בסיני. ולפי דעתי שיש לדבר הזה שרש, כי שם האדון המיוחד בשמו שהוא לשון הקדש, וכנגד שם השליח שהוא התרגום הוא מטטרון, ואיני רשאי להרחיב באור.
ברזל ונחושת, "iron and copper." This means that these ores will be found in Asher's territory (Ibn Ezra). The verse could also be an allusion that Asher would be the "locksmith" of the land of Israel, i.e. that it would provide secure gates made of copper and iron for its territory to protect it against invaders or thieves trying to steal the oil. The people of Asher would, however, export their oil to other countries. The whole country would be locked by means of these gates (Nachmanides).
וכימיך דבאך, "and as your days (of your prime) may be your old age." Onkelos believes that the word דבאך should really have been דאבך, as in דאבון נפש, "mental distress." He implies this in his translation of these words as וכימי עולמתך תקפך, "as in the days when you were full of vigor." The words ימיך refer to youth, years which have been described elsewhere as ימים; whereas the period of old age is generally viewed as a period in which one endures distress of one kind or another, a period which Kohelet described as a period אשר אין לי בהם חפץ, "years which I do not enjoy" (Kohelet 12,1).
The plain meaning of these words, however, is based on the word דבאך meaning: "your flow," like זבת שמן "flowing with oil.' Moses prays that Asher will experience this abundance all the days of his life. The Aramaic of זב is דאיב, and Moses may have used an Aramaic word here. This would not be the only time that Aramaic words have been used in the Torah. One example which comes to mind is Genesis 31,47 יגר שהדותא, which is the translation of גלעד. Other Aramaic words are found in Deut. 33,2, ואתה מרבבות קודש. In the Book of Prophets Isaiah 21,12 we have the words אתא בוקר. The author quotes several more examples from the Book of Prophets as well as from the Scriptures. He also quotes words of identical meaning in both languages. The Talmud's editors Ravina and Rav Ashi used both languages at will. The only reason they could do so was that they followed the example of the Torah. The author hints that there is a mystical foundation for all this, i.e. the relationship between the Holy Tongue Hebrew and Aramaic, which he is not at liberty to elaborate on.
מנעליך – מנעלי הגוף שהם הגידים והעצמות שהם לגוף כמנעול לדלת. שמתוך שפע שמן שלו יהיו נמשחים תדיר ויהיו חזקים כאלו הם של נחשת וברזל. ולכן יהיו כימיך דובאך. כימי נערותיך יהיו זקנותיך. ימיך בכח ובגבורה. כדא״ר חנינא שמן שסכתני אמי בילדותי עמדה לי וכו׳. ג״ן.
ויש במדרש למה ברכו משה בלשון זה יותר מכל השבטים. וי״ל לפי שהיה בנידוי על שגילתה סרח בתו של יעקב ליעקב שיוסף חי. כי כשנמכר יוסף השביעו השבטים זה את זה שלא לגלות הדבר וסרח שמעה והגידה ליעקב עוד יוסף חי (בראשית מ״ה:כ״ו) שמעה מאביה כדאמרי׳ קל שותא דינוקא דאבא או דאימא שמע. וא״כ שמעה הדבר מאביה ועל שגילתה היה בנידוי. אי נמי על מה שגילה מעשה ראובן ונידוהו ובא משה והתיר לו ואמר ברוך מבנים אשר (דברים ל״ג:כ״ד) לפי שמנודה קרוי ארור. אמר יהי רצוי אחיו (דברים ל״ג:כ״ד) מנודה אסור ברחיצה ובסיכה לכך אמר וטובל בשמן רגלו (דברים ל״ג:כ״ד). מנודה אסור בנעילת הסנדל. אמר ברזל ונחשת מנעליך. מנודה אינו מאריך ימים. לכך אמר וכימיך דובאך ולפי׳ ברכו משה בכל אלו.
תימא למה לא נתברך שמעון כשאר כל השבטים. משל למלך שהיו לו שני עשירים גדולים במלכותו. באו יחד לוו ממנו מעות הרבה. לימים בא האחד פרע. לימים בא השני לא די שלא פרע אלא שלוה עוד מעות ממנו. לימים אמר המלך לגמול חסד לבני ממשלתו. ואמר אל תעשו טובה מאתי לאחד מן העשירים. כי כבר עשיתי לו הרבה טובות. כך שמעון ולוי נתחייבו דכתיב כלי חמס מכרותיהם (בראשית מ״ט:ה׳) לוי פרע דכתיב מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי (שמות ל״ב:כ״ו). שמעון חזר ולוה דכתיב על מעשה זמרי נשיא בית אב לשמעוני (במדבר כ״ה:י״ד). ולכך לא נתברך.
ברזל ונחשת – אלו הגידים והעצמות שהן נעילה לגוף כמו מנעול לדלת שמתוך שמן שהיה לו יהיה נמשח תמיד ויתחזקו גידיו ועצמותיו כאלו הן ברזל ונחשת וזהו וכימיך דבאך כימי נעורותיך יהיו ימי זקוניך כדא״ר חנינא חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי עמדו לי בזקנותי.
ברזל ונחושת, "iron and copper;" this is a metaphor for what are the sinews and bones for the body. They are for the body what the lock is on the door of the house.
וכימיך דבאך, "and as your days so shall be your strength." Moses blesses Asher to be as agile and physically strong in old age as in its prime. The author quotes Rabbi Chanina saying in the Talmud, tractate Chulin, folio 24, that this Rabbi, at the age of 80, praised the Lord who had given him the strength to still tie his shoe laces while standing on one leg unsupported, (of course). He attributed this to how his mother, during his youth, had massaged oil into his bones and she had regularly bathed him in hot water.
ברזל ונחושת – אלו הגידים והעצמות שהם נעילה לגוף כמנעול שמתוך שפע השמן שהיה לו יהיה נמשח תמיד ויתחזקו איבריו וגידיו ועצמיו כאלו הם ברזל ונחשת וזהו וכימיך דבאך כימי נערותיך יהיו ימי זקוניך כדאמר רבי חנינא שמן אפרסמון שסכתני אמי בימי נערותי הם עמדו לי בימי זקנותי.
ברזל ונחשת מנעליך – פי׳ שיהי׳ לו דלתות נחושה ובריחי ברזל וכל הארץ נעולה בהם רמז הוא שישמור השם כל הארץ מאויב ומתנקם:
וכימיך דבאיך – פי׳ רמב״ן כמו זובאיך כי אותיות אלה מתחלפות תדיר שבתה מדהבה במקום מזהבה. פי׳ וכימיך דבאיך שתהי׳ ארצך זבת השמן הנזכר ואתה תהי׳ טובל בו רגליך כל ימיך לעולם. ונכון הוא מה שפירשו בו שהוא הפך מן דאבון נפש שימי הזקנה נקראין דאבון כי הם ימי הרעה והצער וימי הבחרות נקראין ימיו כי הם שלו לשמוח בהם פי׳ כימי ילדותך יהיו ימי זקנותך:
ברזל ונחושת מנעליך, "your borders (those of all the tribes having borders other that the sea) be sealed tightly by iron and copper fences." May Hashem always protect your borders from attack.
וכימיך דבאיך, "may your old age be similar to your prime." Nachmanides understands the word דבאך as being similar in meaning to זובאך, claiming that the letter ד and ז are very often used interchangeably, quoting one or two examples. The meaning of the line would be: "may the oil flowing from your olive presses be so bountiful that you can dip your feet in it, כימיך, as long as you live."
It is true that what commentators have pointed out in connection with Deut. 28,65, that the word דאבון, which means "mental depression," is the opposite of the optimism that one possesses in one's prime. i.e. ימיך. Moses' prayer is that the Jewish nation, when its members experience old age, should not feel depressed by it, but should enjoy it no less than their prime.
דבאך – מה נוכל לעשות, אחר שרוב לשוננו אבד, אבל המתרגם פירשו תקפך. וטעם זה הפסוק כי בעבור שאמר וטובל בשמן רגלו (דברים ל״ג:כ״ד) שזה מחדש רכות ברגלים, אמר שמנעליו היו חזקים כברזל ונחשת, לא יגוף באבן רגלו. גם שבחהו באריכות כחו הטבעי, כי יחיה כפי ימיו, כלומר יחיה הימים הנהוגים, כי כחו בזמן הבחרות כראוי בזמן הבחרות, וכן בשאר הזמנים עד התכלית לפי הטבע, כי לא יחלש הכח קודם זמנו.
ברזל ונחשת מנעליך – רוצה לומר: שמדרך כף רגליך בנחלה החזק כברזל ונחשת ולזה תהיה ארצך נוחה לכבוש לאויביך.
וכימיך דבאך – רוצה לומר: במספר ימיך על הארץ יהיה חזקך שם ואף על פי שקצת השבטים גלו בימי השופטים הנה ידמה מזה ששבט אשר היה חזק על ארצו עד יום גלות הארץ על יד מלך אשור.
ברזל ונחשת מנעליך וגו׳ יאמר שתהיה ארצו טובת האויר ושוות המזג עד שהדברים המתהוים בה יהיו קשי הבלייה וההפסד כענין שנ׳ לא בלו שלמתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך (דברים כ״ט:ד׳) ועל זה האופן אמר ברזל ונחשת מנעליך וכן שאר השמושי׳.
ואמר וכימיך דבאיך – לומר 1שלא יהיה זובו והתכתו רק לפי ימיו כמו שאמר תבא בכלח אלי קבר (איוב ה׳:כ״ו) והוא דרך צחות שלא נאמר שלא בלו נעליו על רגלו מקוצר שנים כי ההוא דאחיך עליה אשמדאי דחזייאה דשאיל מסאני לשבע שנים (גיטין ס״ח.) והיה הפסוק הזה מפורש כעין יחי ראובן והיו ראש וסוף דבריו נדברים בסגנון אחד. עד כאן מה שדבר להם דרך פרט ואחר כך חזר וכללם כבתחלה.
1. שלא יהיה זובו וכו׳ ר״ל כי התמעטות וחולשת כחות האדם והפסד גופו וחייתו, לעת זקנתו קורא הרב ז״ל בשם התכה וזיבה ובלשון הכ׳ פה בשם דבא, כי הזין משורש זאב מתחלף בדלית כדרכו לפעמים וידוע ג״כ כי ההתכה והזיבה הזאת תהיה בקצת ב״א לפעמים כבר בעמדם עוד בחצי ימיהם בעבור סיבות שונות נגעים וחלאים או מדוים שונים עד שימותו באפס כח חיותם כבר בהיותם בני חמשים או ארבעים שנה, וע״כ יאמר פה הכ׳ ההפך מזה וכימיך דבאך ר״ל שהדבא וההתכה יבואו לך רק בעת הראוי לפי ערך ימיך ושנותיך ולא תמהר הוקנה לבוא אליך בלא עתך.
ועוד ימצא להם יתרון שני והוא אמרו ברזל ונחשת מנעליך, רוצ׳ לומר שכל מדרך כף רגליהם בארצותם הם מקומות שיצא מהם ברזל ונחשת וזה לא ימצא בארץ אחרת, ומלת מנעליך רוצה לומר כל מקום שידרוך מנעליו הוא ברזל ונחשת, ובבראשית רבה אמרו באשרי כי אשרוני בנות אמר רבי לוי לא כן אשר באכסניא מימיו ירש אשר גבהי פלטריות מה שלא ירש יהודה ארצות וכו׳, ולא היה זה כי אם ליתרון השמן והברזל שבארצו שכולן היו צריכין אליו ומבקשים אותו, כי היו בני יהודה וישראל רוכלים בחטי מנית ופלג ודבש וצורי וכל זמרת הארץ שיביאו לארץ אשר וימכרו ויקנו השמן לרצון להם, וזכר יתרון שלישי וכימיך דבאיך רוצה לומר שהזקני׳ אשר יהיו בארץ אשר יהיו בריאים וחזקים כבחורים וזה מיובש הארץ וחזקה, ויהיה וכימיך רוצה לומר כימים אשר הם ימיך ביחוד והם ימי הבחרות, כך יהיה דבאיך שהם ימי הרעה ודאבון נפש כי שניהם הבחרות והזקנה ישתוו בחוזק ובבריאות והוא על דרך מה שאמר כלב (יהושע י״ד) ככחי אז וככחי עתה לצאת ולבא, וכן פירשו התרגום ירושלמי וכיומי עולימתהון יומי סיבותהון, וכן פירשו הרמב״ן גם כן:
ואם תשמש מ״ם מבנים כמו מ״ם הסבה, יהיה פירוש הכתובים כן שאשר יהיה ברוך מסבת רבוי הבנים שיוליד, כי לכן יהיה רצוי אחיו בשכולם ירצו להתחתן בו ולא יקנאו בו כמו שקנאה רחל בלאה אחותה על הבנים, ובבראשי׳ רבה אמרו שהיו בנותיהן של אשר נאות ויפות והיו נשואות לכהנים שנמשחו בשמן, וכפי הפשט יאמר הכתוב על השמוש הזה שיהיה אשר ברוך בסבת רוב הבנים אשר יוליד, כי בזה יתכן תבואותיו היטב לפי שעובדי אדמה בהיות להם בנים הרבה יועילו במלאכתם ועבודתם ולא יצטרכו לשכור אנשים מחוץ, וכן אשר בסבת רוב הבנים יהיה טובל בשמן רגלו שהוא משל לרוב השמן, כי היתה ארצו מוכנת לזה בהיות להם עובדים רבים וכן ברוב הבנים יעשה ברזל ונחשת הרבה שהיא מלאכה קשה צריכה לפועלים רבים.
ואמרו וכימיך דבאיך, רוצה לומר שכל ימיו יהיו בחוזק ואומץ רב. כי דבאך בתרגום תקפך שחזקו יהיה בימי שבתו בארץ וכן היה כי אע״פ שקצת השבטים גלו בימי השופטים שבט אשר היה חזק בארצו עד יום הגלות הכולל שגלו ישראל ע״י מלך אשור וכמו שכתב הרלב״ג, זהו פירוש הכתובים על פי השמוש הזה:
ואם תשמש מ״ם מבנים במ״ם הפועל, יהיה פירוש הכתובים כן שטבע האנשים בכלל ובני ישראל בפרט בהיותם שוים באחוה והקורבה תרבה ביניהם הקנאה בשיבדל אחד מהם ביתר שאת על אחיו, באומרם כלנו בני איש אחד נחנו, מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, ולכן נאמר במרדכי (אסתר י׳) כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, כי זכר לדבר מתמיה שמרדכי בהיותו יהודי יהיה משנה למלך אחשורוש ויותר זר מזה שהיה גדול ליהודים כי אע״פ שהיה משנה למלך. לא יהיה גדול בעיני היהודים כי תמיד יאמרו ומי אביו ומי הוא זה ואי זה הוא שמלאו לבו להתגאות לזה אמר שהיה גדול בעיני היהודים, ויותר זר מזה שהיה רצוי לרוב אחיו, ולא יקנאו בממשלתו כי גם זה מטבע בני ישראל מאד, ולכן להגיד דבר פלא אמר שהיה רצוי לרוב אחיו לא לכולם כי אם לרובם, וזה אמנם היה מפני שהיה דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, ועל זה הדרך אמר ברוך מבנים אשר, רוצה לומר ברוך ומהולל יהיה אשר מאחיו שהם בני יעקב, ויהיה רצוי אחיו שהוא דבר יוצא מטבעם ונתן הסבה להיותו מבורך מפיהם ורצוי מהם באמרו וטובל בשמן רגלו, רוצה לומר שהיה לו שמן רב ולא היה מקפיד עליו אבל היה נדיב ונותן ממנו מתנות כי זהו המכוון וטובל בשמן רגלו, ומפני זה יצטרכו אחיו אליו ויברכוהו וירצוהו, וגם כן מפני שברזל ונחשת מנעליך ויבאו שאר השבטים אליך וירצוך לקנות השמן והברזל עד שמפני זה כימיך דבאך, ודבאך הוא כמו (ישעיהו י״ד) שבתה מדהבה שיאמר על הזהב כי יבאו כל כך סוחרים בארצו בעד השמן והברזל והנחשת עד שירבה הזהב, ואמר וכימיך דבאך לפי שאין השמן נולד בשפע כל שנה ושנה אבל הוא שנה אחת הרבה ושנה אחרת לא יתרבה כי אם מעט מזער, ולכן תלה הזהב הבא מן השמן כפי הימים והשנים, ויראה שעל ארץ אשר אמר משה רבינו ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת ואמר הנביא מיעד לימות המשיח (ישעיהו ס׳) תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל, והרמב״ן פירש שהיה גבול אשר בסוף ארץ ישראל ולכן היתה ארצו מנעולת לכל א״י כי היו ההרים חזקים ותקיפים והם היו מסגרות לכל א״י. ושעל זה אמר ברזל ונחשת מנעליך, והנה הסכימה הברכה הזאת שנתן אדון הנביאים לאשר עם מה שנתן לו אביו שאמר מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך, שרמז על רוב השמן שבארצו והדברים הנמשכים אחר תבואת השמן, אלה הם הפירושים אשר ראיתי יותר ישרים בכתובים האלה, ואמנם שאר הפירושים שזכרו המפרשים בהם לא ישרו בעיני ולכן לא אשא את שמותם על שפתי ובזה נשלמה ברכת השבטים בפרט שהוא החלק השני מהפרשה:
ברזל ונחשת מנעלך וכימיך דבאך – אין כאל ישרון – אחר שסיים תפלתו על השבטים, התחיל בברכת ישראל בכלל, ואמר: אתה ״ישרון״! בהיות כי ״אין כאל״ יכול על כל, ובלתי משתנה תהי מלכותך נבדלת מכל שאר המלכיות בשתים:
ראשונה, שלא יכנסו בה אומות להלחם, ״ולא יחמד איש את ארצך״ מיראתם, כמו שהיה ״כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע״, כאלו תהיה הארץ נעולה במנעולי ״ברזל ונחשת״.
שנית, שלא תהיה מלכותך עולה ויורד, כמו מלכות אומות העולם בעלות מזלם, ויורדת בירידתו, מפני שהם תחת הנהגת צבאות השמים. אבל אתה ״כימיך״ שהם ימי הנעורים ותחלת כניסתך לארץ, כן יהיה ״דבאך״ ועת זקנתך, ״כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ״, וברכתי זאת תחול, כי ״אין כאל״, המנהיג עניניך רכב שמים בעזרך – כי אמנם האל שהוא בעזרך הוא ״רוכב שמים״, שהוא עליון מהם ומנהיגם, על היפך דעת אנשי הצאב״ה שאמרו שאין לחשוב דבר נכבד יותר מן השמים. ובכן לא תהיה המלכות הבאה מאתו עולה ויורד בעלות המזלות וברדתם.
ברזל ונחושת מנעלך וכימיך דבאך, may your door bolts be iron and copper, and your security last all your days.אין כאל ישורון, after Moses had completed his prayer concerning the tribes, he began blessing Israel as a whole. You, who are also known as Yeshurun, wear this title due to the nature of your power, אל, being different from all the other nations in two vital aspects. 1) other nations will not covet your land or try to invade it as they are afraid, something that proved true during the entire reign of Joshua and while any of the elders who were his advisers remained alive. (compare Joshua 24,31). Moses describes the land during that period as if bolted securely with heavy metal bolts, i.e. ברזל ונחושת מנעלך. 2) Your kingdom will not experience constant ups and downs such as the kingdoms of other nations whose position in the world constantly changes. כימיך דבאך, your position among the nations will be constant. The reason why I am certain that my blessing will materialise is that אין כא-ל רוכב שמים וארץ, no one else has a God that rides the heavens and the earth. Moses develops a theological/philosophical concept that contradicts that of the nations of the world, even those who recognize a supreme God who has created the universe. In their estimation, such a God would not bother to constantly stoop down to earth to see what goes on there, i.e. “ride both the heavens and the earth.” These nations believe that such matters must be left to delegates, such as the constellations of the stars, horoscopes, etc.
(כה-כח) וכשגמר לברך כל שבט ושבט, נפנה כלפי כל ישראל בכלל ואמר ברזל ונחושת מנעלך. כלומר, אתה נוצח שלא כמנהג הטבע ונשמד שלא כמנהג הטבע1. [ונתן ...] באמרו ׳ברזל ונחושת מנעליך׳, ועוד כימיך דבאיך, ׳ימי דבאך׳ – היינו זקנותך, הם ׳כימיך׳ – היינו ימי גבורתך.
וכל זה הוא לפי שאין כאל – ישורון, הוֹי ׳ישורון׳, על דרך הקריאה. ואמר ׳ישורון׳ שהוא מלשון ׳אשורנו׳, לפי שהם עויינים2 וחוקרים בשכליות, כי עם בינות הוא.
ולכן אמר על דרך הקריאה, הוֹי ׳ישורון׳, זה הוא לך לפי ש׳אין כאל׳ רוכב שמים בעזרך, והוא תמיד ׳בעזרך׳, ורוכב עוד בגאוותו שחקים שהם מעונה אלהי קדם, ומתחת הוא רוכב [זרועות עולם3.
ה׳שמים׳] הם כל הגלגלים חוץ מן הגלגל היומי, וה׳שחקים׳ הם הגלגל היומי, ולכן הוא ׳מעונה אלהי קדם׳, שתנועתו מורה על אלוה קדמון, כמו שהוכיח הגאון בספר ׳אור עמים׳ שחיבר. ׳ומתחת׳ הוא ׳רוכב זרועות עולם׳, שהוא הטבע וההתחלות4.
ולכן, ישורון – כל מעלותיך אלה הם לפי שעיני אלוה גדול כזה הנה [׳בעזרך׳], והלוא תראה שגירש מפניך האויב הוא בעצמו ואחר כך אומר לך השמד, כמו שעושים לתינוקות שקושרין להם איש גדול ואחר כך אומרים לו תן לו והכהו.
ו[אמר] וישכון ישראל בטח, בעודו ׳ישראל׳, שהוא עומד לנגד עמים רבים אויביו, מלשון ׳כי שרית׳ (בראשית לב כט), שהוא ליכול לעמוד נגד אויבו שלא יזיקהו, וזה מורה שם ׳ישראל׳, [ואמר ש]בעודו ׳ישראל׳ – ישכון בטח.
בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש. וישכון ׳בדד׳ – ׳עין יעקב׳ הצופה ׳אל ארץ דגן ותירוש׳ וגו׳.
ואמר ׳בדד׳ – מעניין ׳ה׳ בדד ינחנו׳ (לעיל לב יב) שיהיה לעתיד. וקראו בשם ׳יעקב׳, שאותו השם ראוי לו באותה העת, שיהיה מאושר ולא יהיה עוד לחום5 אויבים.
ואמר הגאון, כל מקום שנמצא ׳עין אל׳6, היינו המורה הצטדות של מביט אל דבר אחד, הוא מורה שאותו המביט צופה ומייחל דבר מה, כדכתיב (תהלים כה טו) ׳עיני תמיד אל ה׳ ׳ לצפות ש׳יוציא מרשת רגלי׳, וכן אמר (שם קכג ב) ׳כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו׳ עד שיחננו׳. וכן אמר כאן ׳עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש׳ לשכון בדד.
אף שמיו יערפו טל. שהיא ברכה גדולה, כמו שאמרו ז״ל (תענית ד.) הטל מתבקשת תמיד וכו׳, כדכתיב (הושע יד ו) ׳אהיה כטל לישראל׳ וגו׳:
4. ׳ולמטה מן השמים הוא אלהי זרועות ומנהיגי הנמצאים העולמיים, והם ההווים ונפסדים הנופלים תחת הזמן׳ (נדפס).
5. מלשון מלחמה.
6. ׳אל׳ במקום למ״ד השימוש, לְ.
דבר אחר ברזל ונחשת מנעליך כו׳. דלטעם ראשון קשה, איך יפול נחשת על מנעולים, דהא אין מנהג לעשות מנעולים אלא מברזל. וגם בריחים לא נזכרו בקרא. לכן פי׳ דבר אחר וכו׳. ולטעם של דבר אחר קשה, למה נקט זה גבי אשר דוקא, דהא גם שאר השבטים היו יושבים על הספר, והיו הרים סביב לחלקם. לכן צריך גם לטעם ראשון. וק״ל:
וארצו של אשר היתה מנעולה של ארץ ישראל. רצונו בזה אמאי הזכיר זה בברכת אשר יותר מכל השבטים, כיון שהיא ברכה הכוללת לכל השבטים:
שהם דואבים זבים ומתמוטטים. רצונו לתרץ ואיך באים ימי זקנה לדבאך:
דבר אחר וכימיך דבאך כו׳. דלטעם ראשון קשה, הוה לי׳ לומר וכנעורך דבאך. לכן פירש דבר אחר וכו׳. ולדבר אחר לחוד קשה, הוה לי׳ לומר וכמעשיך דבאך. לכן צריך גם לטעם ראשון:
שהם טובים לך כמנין ימיך כו׳. כלומר כל זמן שימיך קרויין ימים, דהיינו כל הימים שאתה עושה רצונו של מקום, אז יהיו דבאך שכל הארצות וכו׳. אבל כשאין אתה עושה רצונו של מקום, אז ימיך אינם קרויים ימים, כדאמרינן (ברכות יח:) רשעים אף בחייהן קרויים מתים:
Another interpretation: Your locks are iron and copper, etc. Because according to the first interpretation you might ask what is the relevance of copper to locks, since people generally make locks only from iron. Also, the verse does not mention bolts. Therefore he gives another interpretation. And according to the other interpretation you might ask why it says this specifically about Asher, since other tribes also settled at the border and mountains surrounded their territory. Therefore the first interpretation is also needed. This is easy to understand.
Asher locked-in Eretz Yisroel. Rashi is answering the question: Why this is mentioned in the blessing of Asher more so than [in the blessings of] the other tribes, since it is a blessing that could [otherwise] apply to all the tribes?
Which [generally] flow downward, droop, and decline. Rashi is answering how days of old age are connected to [the word] דבאך.
Another interpretation: According to your days, shall be your stream, etc. Because according to the first interpretation you might ask that it should have said, As your youth so may be your declining days. Therefore Rashi gives another interpretation. And according to the alternative interpretation alone you might ask that it should have said According to your deeds, shall be your stream. Therefore he also needs the first interpretation.
Which are beneficial to you — according to the number of your days, etc. Meaning, all the time that your days are called days, i.e., all the days you do Hashem's will, so shall be your stream as all the countries shall stream, etc. But when you do not do Hashem's will, your days are not called days, as the sages say (Berachos 18b), The wicked are called dead even during their lifetime.
ברזל ונחש׳ מנעלך – שהי׳ יושב על הים הגדול והוצרך לדלתות נחושת ובריחי ברזל והוא היה המנעול חזקתם של כל ישראל.
וכימיך דבאך – שכל הימים הי׳ זבת שמן בקיץ ובחורף כי זיתי׳ אינן נושרין לא בימות החמ׳ ולא בימות הגשמי׳ וגם אמ׳ ברזל ונחשת מנעלך שארנו יהי׳ מושך שמן כנחל ביום ובלילה ולא היה נגנבים כי ברזל ונחשת מנעלך שהיא סגורה בדלתי נחושת ובריחי ברזל. והנה פתח בשבחו של הקב״ה וישראל. ה׳ מסיני בא. וברכת השבטים בפרט. וחזר לשבחו של הקב״ה וישראל בכלל. וסיפר את כל הניסים שנעשו מיציא׳ מצרי׳ ואילך אין כאל ישרון. הוא יציאת מצרים כי מבואר שהיא שקולה כנגד כל הניסים שבתורה. ובו נודע שאין כמוהו בכל הארץ. וכמ״ש בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ. ולמען ספר שמי בכל הארץ. ואמר אין כאל ישרון פי׳ כאל של ישורון. שנבחר לו אז לעם כמ״ש שלח עמי ויעבדני. וקרא ישורון על השירה הראשונה ששרו לו ביציאת מצרים כמ״ש השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג.
רכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים – פי׳ שהוא בגאותו רוכב שחקים ששולט עליהם והוא קריעת ים סוף שנעשו בו ב׳ ניסים א׳ להציל את ישראל וא׳ לשקע במים המצרים וכמ״ש ימינך ה׳ נאדרי בכח ימינך ה׳ תרעץ אויב שבאחד הציל את ישראל ובב׳ עשה נקמה במצרים וכמ״ש נחית בחסדך עם זו גאלת. זו ישראל ונאמר אשירה לה׳ כי גאה גאה שמתגאה על כל הגאים. והוא סוס ורכבו רמה בים וזהו ובגאותו שחקים כי מן השחקו נלחם עמה׳ כמ״ש ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה. עכן וחושך. למצרים מעבי שחקים. ויאר לישראל. מן הרקיע שבו כל המאורות.
ברזל ונחשת מנעלך – ארצך תהיה נעולה בהרים שחוצבים מהם ברזל ונחושת, וי״א שעכשיו הוא מדבר כנגד כל ישראל, שארצו של אשר היתה מנעולה של ארץ ישראל, כאילו הארץ סגורה על ידם במנעולים ובריחים של ברזל ונחושת, ומכוון בזה שינוי הגוף כי למעלה אמר יהי רצוי אחיו בנסתר, וכאן אמר מנעלך בנמצא:
וכימיך דבאך – כימים שהם טובים לך, שהם ימי תחלתך ימי נעוריך, כן יהיו ימי זקנותך שהם דואבים ומתמוטטים, והכונה שהזקנים אשר יהיו בארץ אשר, יהיו בריאים וחזקים כבחורים, והוא על דרך שאמר כלב וככחי אז כחי עתה:
ברזל ונחשת מנעלך – ארצך תהיה שמורה, כאילו היא נעולה במנעולי ברזל ונחשת.
וכימיך – כל ימיך, כל הימים.
דבאך – הַשְקֵט שלך. בלשון ערבי (פפייפער וראזנמילר).
ברזל וגו׳ – כל הברכות שנאמרו עד כה מתייחסות למקבליהן בלשון נסתר. הברכות הבאות מכאן ועד הסוף, הן בעלות תוכן כללי הנוגע לכלל ישראל; לפיכך הן פונות אל ישראל בלשון נוכח. ומאחר שפנייה זו בלשון נוכח מתחילה כבר בפסוק כה, נראה שברכות השבטים היחידים מסתיימות בפסוק כד, ובפסוק כה יש מעבר מהיר אל ברכות כלל הציבור.
כבר ראינו (פירוש לעיל פסוק ו), שהמעבר מהברכות הכלליות אל הברכות המיוחדות של כל שבט נעשה ללא הפסק פרשה. כך אנו מוצאים גם כאן: דברי משה חוזרים מהברכות הפרטיות אל הברכות הכלליות ללא הפסק פרשה. צורה חיצונית זו רומזת שהעניינים הכלליים הנוגעים לכל האומה (פסוקים ב–ה; כה–כט) מהווים את עיקר הברכה, הכוללת את הכל ואת כולם. במסגרת ברכה זו, נכללו הברכות המיוחדות של השבטים, המשמשות כמאפיינים ייחודיים המעידים על אופייה של ברכה כללית זו.
מפסוק יג ואילך עוסקות הברכות המיוחדות של השבטים בעיקר בברכות האדמה. בפסוק כה הושלמו ברכות אלה בכמה תכונות אופי כלליות, ומיד לאחר מכן חוזר המברך להשלים את ברכת כלל האומה. תחילה התברכו יהודה, לוי ובנימין כנושאי הכוח הלאומי, התורה הלאומית והמקדש הלאומי. ברכות שבעת השבטים האחרים נותנות ביטוי לעושר הלאומי, הנובע מהסגולות המיוחדות של נחלות השבטים השונות. לתמונה מבורכת זו של ארץ ישראל, מוסיף פסוק כה כהשלמה כמה מילים על אודות אוצרות המחצבים והאקלים הבריא. לאחר מכן בפסוק כו מגיע המברך אל הסיום, החוזר ומסכם את הכל בברכת כלל האומה.
אם נסקור את מפת ארץ ישראל, נמצא את השבטים מסודרים כאן לא רק לפי הקשר הפנימי שביניהם, אלא גם לפי מקומות מושבותיהם בארץ כפי שנראו למשה. משה עמד ליד הר נבו ומשם סקר את הארץ ואת נחלות השבטים השונים. הוא עמד בנחלת ראובן. כאשר הביט אל מעבר לים המלח הוא ראה את יהודה ואת בנימין, וברוחו הוא קישר אליהם את לוי, על פי התחום העיקרי של פעילותו. לצדם, במרכז הארץ, שוכנים שבט אפרים וחצי שבט מנשה בצדו המערבי של הירדן, ובצפון הצטרפו אליהם יששכר וזבולון. עם המעבר ליהודה וההתקדמות לאפרים ומנשה, פסח מבטו של משה על גד בעברו המזרחי של הירדן, ועל דן, שמולו בעבר המערבי. הוא חזר לאלה, ובעקבות כיבושו של דן הוא הגיע אל נפתלי ואשר, ששניהם שכנו בצפון, נפתלי בצפון־מזרח ואשר בצפון־מערב. שבט אשר שכן בקצה הצפוני־מערבי של הארץ. מעבר לאלה ניתן היה לראות את הלבנון, אשר בעושר מחצביו השלים את ברכות הארץ. דבר זה בא לידי ביטוי בתיבות ״ברזל ונחשת מנעליך״.
מנעלך נגזר משורש ״נעל״, לסגור. מכאן ״מנעול״. ״מנעלך״ הוא כינוי לרכס הרי הלבנון, מאחר שהם ה״מנעול״ של הארץ, המגן הטבעי של הגבול הצפוני של הארץ. במקביל, ״ברזל ונחשת מנעלך״ מוסיף עושר מחצבים אל הצמחייה העשירה של האדמה.
וכימיך דבאך – השורש ״דבא״ איננו מופיע בשום מקום אחר. הוא קרוב ל״דוה״, להיות חולה, ול״דפה״, שהוא השורש של ״דופי״, פגם. נמצא ש״דבא״ מורה על מצב של חולשה.
לפי זה, ״וכימיך דבאך״ פירושו: אובדן כוחך הוא בהתאם לימיך. הווי אומר שבארצך אנשים אינם מזדקנים לפני זמנם. אם פירוש זה נכון, הוא מתאר את אקלימה הבריא של הארץ, שהוא נוח להתפתחותו הרגילה של אדם.
משיכת קולמוס אחרונה זו בתמונת ברכות הארץ נסמכת כאן אל הנאמר על הלבנון, רכס ההרים אשר ממרומי הצפון מגינים על הארץ, ואשר מורדותיהם הדרומיים מהווים את שלד הארץ (עיין פירוש לעיל ג, כה). על כן אין זה מן הנמנע לומר, שאקלים הארץ מושפע במידה רבה מהרי לבנון, ולכן נזכרת ברכת האקלים אחרי הלבנון. שכן הרי לבנון הם לא רק מבצר טבעי עשיר במחצבים, אלא גם מפיצי בריאות אקלימית בכל הארץ: ״ברזל ונחשת מנעליך וכימיך דבאך״.
ברזל ונחשת מנעלך – מלשון נעל ור״ל שלא ישלטו בו פגעי הזמן כאלו הוא נעול במנעל ברזל ונחשת, וכימיך דבאך מלשון זיבה ויורה על התמוטטות הגוף ואפיסת הכחות, ויאמר שיהיה לפי ענין הימים ר״ל שלא יזקין קודם זמן הרגיל וברכתו מעין שמו, שמי שיתברך בכל אלה הוא חי חיי האשר:
אין כאל ישרון וגו׳. באור הכתובים עפ״י הקדמות אלו. א) כי שם אלהים יורה על הנהגת ה׳ עפ״י דרכי הטבע (טבע נקרא החק שנתן ה׳ לבריותיו בעת הבריאה). ב) אלהי קדם. יורה שהיא קדמון לכל דבר אשר נברא וזולתו הכל מחודש. ג) זרועות עולם. יורה על ההנהגה שינהג ה׳ ע״י הכלים המיוחדים להנהגת העולם כאשר יעשה האדם כל מה שברצונו ע״י זרועותיו. ד) כל דבר שאין אנו מוצאים לו סבה בדרכי הטבע, ניחסו אל ה׳ שיורה שמהוה את כל ושהוא עלת כל העלות וסבת כל הסבות. ה) שם ישראל יורה על כללות עם ישראל כשהם על צד השלמות. ו) שם ישרון יורה על כלל ישראל כשהם בגדר ישר, אבל לא על צד השלמות. ז) שם יעקב יורה ג״כ על כלל עם ישראל בדרכים שאינו נוגע לכלם יחד רק לכל אחד לבדו. ח) הנהגת ה׳ תהיה על שלשה פנים. א) עפ״י הטבע. ב) שיטה הטבע נטיה אחת לטובה או לרעה ואח״כ תעשה הטבע פעולתה, וההנהגה הזאת תכונה בשם רוכב שמים. ששמים יורה על חקת הטבע, ורוכב יורה על הנטיה כאשר יטה הרוכב את הנרכב לצד שירצה, ואחר יהלך דרכו. ג) שיעשה נסים ונפלאות שאינם רגילים, ויכונה בשם גאוה ששרש גאוה יורה שיעשה פעולה בלתי רגילה כמ״ש בקריעת ים סוף שירו לה׳ כי גאה גאה והרבה כזה. ולכן האדם שישתדל להראות שיש בו ענינים בלתי רגילים יקרא בעל גאוה. ט) שמים יורה על הגלגלים, וגם העולמות שלמעלה מהם אשר נתן ה׳ להם חק ומשטר בעת הבריאה, ושחקים יורה על העולמות העליונים שיתנהגו רק עפ״י רצון ה׳ שלא שם חק ומשטר להנהגתם בעת הבריאה. ועפ״ז יתפרשו הכתובים: אחר ברכה פרטית לכל שבט ושבט חזר לאמר תהלות ה׳ ותהלת עם ישראל:
ואח״כ מסיים בברכת כלל ישראל וכדפירש רש״י.
ברזל ונחשת מנעליך: הוא מקום שנקבצים יחד לתפלה בבית הכנסת, ואותו מקום ׳מנעיל׳ אותם להיותם באגודה אחת, על זה אמר שאותו ה׳מנעל׳ הוא חזק ומועיל כ״ברזל ונחשת״.
והענין של שני המשלים הללו1 מבואר על-פי המקרא (במדבר י,ט) ״וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו׳ והרעותם וגו׳ ״, וביארנו שם בשם הרמב״ם והרמב״ן בספר המצוות, שהיא מצוה להתעוררות בתפלה. ופירשנו שם על-פי הספרי דמיירי בשני אופנים: א׳, בעת שהולכים ומביאים מלחמה על אומה וארץ אחרת. ב׳, בעת שבאים במצור מחמת איזו אומה שבאה עליהם. והנה, באופן ראשון נדרש שתהא חרב ישראל חזקה מצור2, ובאופן השני נדרש שתהא החומה לבריחי ״נחושת״ להגן עליהם, או להיות מגיני ״נחושת״ להגן מאבני בליסטראות שמורים אל המצור. ועל-זה בא המקרא, ד׳מנעלי ישראל׳3 המה4 ״ברזל ונחשת״, וכמו שאמר ישעיה הנביא (נז,יג) ״בזעקך יצילוך קבוציך״, היינו הקיבוץ שבאים לזעקה ותפלה הוא המציל, ו״אל כביר ולא ימאס״ (איוב לו,ה)5.
וכימיך דבאך: שורש ׳דב׳ אינו נמצא בלשון הקודש6, וזה אות7 שהיא מלה מורכבת משני שרשים, כמו שמצוי בתנ״ך, וכמו שכתבתי בספר בראשית (ב,כה) ובכמה מקומות. וכבר בא בפירוש הראשונים ז״ל שהוא מלשון ׳זיבה׳8, היינו9 שפע פרנסה, וא״כ נחלף הזי״ן בדל״ת. ויש שפירשו מלשון ׳דוי׳ וכאב10, ואם-כן נחלף הוא״ו בבי״ת {או מלשון ׳דאב׳11, כמו ״דאבה נפשי״12, ועוד הרבה}.
ולדברינו שני הפירושים13 נכוחים ואמיתיים, וקאי על ״מנעליך״ שהוא קיבוץ לתפלה14 עוד בשני עתים15:
א׳, בעת רעה וכל צרה, רחמנא ליצלן, שכמו שמועיל לצרת מלחמה, כך לכל צרה שלא תבוא, וכדתניא בספרי פרשת בהעלותך: אין לי אלא צרת מלחמה, שארי צרות מנין, ת״ל (שם) ״על הצר הצורר״. והיינו16 ״וכימיך״ – זהו שינוי עתים ל״דבאך״ – לכל דוי17, אזי מועיל ״מנעליך״18 להחלץ ממיצר. [וכלשון המקרא (תהילים מט,ו) ״למה אירא בימי רע״, היינו ימים המתהפכים לרעה ח״ו. ועיין בספר בראשית (מז,כח)19].
ב׳20, לשפע פרנסה, שהוא במועדי השנה, שכולם ראש-השנה, כדתנן בריש מסכת ר״ה21, ומתקבצים אז לתפלה. ועל זה כתיב בהם22 ״מקראי קודש״, וכפירוש רש״י במסכת שבועות (יג,א) על הא דתניא ׳לא קראו מקרא קודש׳23. והכי מבואר בתרגום יונתן ישעיה (א,יג) על הכתוב ״חדש ושבת24 קרא מקרא״25, וכתיב בהלל (תהילים קטז,ב) ״ובימי אקרא״ ופירש במדרש שוחר טוב26(שם) דבימים המיוחדים דכתיב בהם ״וביום״ אז ״אקרא״, דהוא שעת רצון לקרוא לה׳27.
[הרחב דבר: ויש להוסיף, דפירוש ״ובימי אקרא״ משמעו – גם ימי צרות רחמנא ליצלן, וגם ימי החג שאז היו קוראים לה׳. ועל זה יבאר28 ״אפפוני חבלי מות״ – היינו בזמן צרות, ״מצרי שאול מצאוני״ – בימי החג, דאז יש לחוש על קלקולים, כדאיתא בקידושין (פא,א) ׳סקבא דשתא ריגלא׳29. ועיין מה שכתבתי בספר ויקרא בפרשת מועדי ה׳ על הפסוק ״ולא תחללו את שם קדשי״. וזוהי התפלה כי ישמרנו ה׳ ממצרי שאול. ואמר30 ״צרה״ – על ימי הצרות, ״ויגון״ – על ימי השמחה. ״ובשם ה׳ אקרא31 אנה ה׳ מלטה נפשי״ משני הדברים. על זה בא המשורר ואמר32 ״חנון ה׳ ״ – ומחונן למבקשיו להיות מפלט להם בעת צרה, ״וצדיק״ – ומציל את עמו מן העבירות33. והכי יתפרש קראי דלהלן.]
וזוהי34 כוונת המקרא ״וכימיך״ – הימים שלך, ״דבאך״ – הזב שלך שפע ברכה ממעל, גם אז טוב ״מנעלך״ – הקיבוץ שלך. והיינו דאיתא בשבת (ס,ב) דכנופיא הוא או בשבת ויום-טוב או בתענית צבור. ועל זו הכוונה בא לשון הירושלמי שבת פרק ו׳ (ה״ב) לענין סנדל המסומר: ר׳ חנינא אמר, שבעה35 ימים של יו״ט דכתיב בהו ״וביום״, היינו – שני ימים טובים של פסח, עצרת, ראש השנה ויום הכפורים, ושני ימים טובים של סוכות.
והנה בתורת כהנים פרשת בחוקותי36 למדו מלשון ״וכימיך דבאך״ שהגשמים בארץ ישראל יהיו מברכים כל כך תבואות הארץ, עד שיהיו אומות העולם דובאות כסף ומוליכים לארץ ישראל במחיר גידולי ארץ37. והנראה38, שבא לשון ״דבאך״ ולא לשון ׳זבאך׳ כמשמעות ׳זיבה׳39, אלא40 ״דבאך״ מלשון ׳דבא׳ – כסף41, מלשון ״מדהבה״42.
ויש להוסיף בדיוק הלשון ״וכימיך״, ולא כתיב ׳וכימים׳, ותהא משמעות בעת שכתוב בהם ״ביום״. אבל43 א״כ44 גם שבת בכלל, דכתיב ״וביום השבת״, ובאמת אין אז עת המוכשרת לתפלה ובקשת רחמים45, כי אם רנה ושבח להקב״ה. ומשום הכי כתיב ״וכימיך״ דמשמע – שנקראים יום על ידך, והיינו רגלים, וכדאיתא בביצה (יז,א) דרגלים ישראל מקדשי להו, מה שאין כן שבת – קוב״ה מקדש ליה46.
8. כך ברמב״ן: הנראה לי במלה הזאת שהיא כמו ׳זבאך׳, כי האותיות האלה יתחלפו תמיד.
9. זו פרשנות רבינו, ואינה ברמב״ן.
10. לשון רש״י – כן יהיו ימי זקנותך שהם דואבים, זבים, כואבים ומתמוטטים.
11. כך בהמשך דברי הרמב״ן: ונכון הוא מה שפירשו בו שהוא הפוך (כלומר, הבי״ת והאל״ף מחליפות מקום בתוך המלה) מן ״דאבון נפש״ (לעיל כח,סה), ויקראו ימי הזקנה ׳דאבון׳ כי הם ימי הרעה והצער.
12. לא מצאנו פסוק כזה, אלא קרוב לזה – ״וכל נפש דאבה מלאתי״ (ירמיהו לא,כה).
13. מלשון זיבה ושפע, ומלשון דוי וכאב.
14. כפי שביאר רבינו בקטע הקודם.
15. זקוקים לקבוץ לתפלה בעוד שני מצבים מלבד עת המלחמה.
16. עתה יסביר רבינו את ״וכימיך דבאך״ בהתייחסות לקבוץ לתפלה בעת רעה וכל צרה רח״ל. (המשמעות השניה של ״דבאך״ מלשון דוי וכאב).
17. כלומר, ימים שהתהפכו עליו לרעה, לכאב ודוי.
18. תפלתם באגודה אחת בבית הכנסת.
19. על הפסוק ״ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה״.
20. העת השניה לקבוץ לתפלה.
21. ארבעה ראשי שנים הם...
22. בפרשת אמור.
23. זה לשון רש״י: לא קיבלו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויום הכפורים. ועיין רש״י ויקרא (כג,לה) ד״ה ״מקרא קודש״: ביוהכ״פ – קדשהו בכסות נקיה ובתפלה, ובשאר ימים טובים – במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפלה.
24. מכאן משמע שגם שבת נכללת בזה, אך עיין בהמשך דברי רבינו השולל זאת.
25. ״ירחין ושבין כנישא אתון מתכנשין״.
26. הנקרא גם ׳מדרש תהלים׳.
27. זה לשונו: ״ובימי אקרא״ – בימים טובים שנתת לי, ביום השבת, ביום הכפורים, בסוכות, בפסח, בעצרת, בר״ה. הוי ״ובימי אקרא״ – שאני קורא בסדר קרבנות וקורא בעניינו של יום.
28. בהמשך הפרק.
29. רש״י: ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבירה – ימות הרגל שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה ונותנים ונושאים זה עם זה.
30. בהמשך הפרק.
31. ע״י תפלה.
32. בהמשך הפרק.
33. העלולות לבוא במיוחד בימי המועדים.
34. עתה יסביר רבינו את ״וכימיך דבאך״ בהתייחסות לקבוץ לתפלה בעת צורך לשפע פרנסה, שהוא במועדי השנה. (המשמעות הראשונה של ״דבאך״ מלשון זיבה ושפע).
35. הירושלמי עוסק במי שרוצה לנעול בשבת סנדל מסומר לנוי, האם מותר, (סנדל מסומר נאסר לנעילה בשבת – משנה שם). וזה לשון הירושלמי: כמה מסמרין יהו בו (אם רוצה לנעול לנוי), רבי יוחנן אמר חמשה – כחמשה חומשי תורה. ר׳ חנינא אמר שבעה – ״וכימיך דבאך״. קרבן העדה: ודרש הכי, ברזל שבמנעליך יהיה ״כימיך״ שהם ימי השבוע. אך רבינו מסביר את ה׳שבעה׳ על מועדי השנה.
36. וכעין זה בספרי על אתר, והביאו רש״י.
37. ״ונתתי גשמיכם בעתם״ – לא גשמי כל הארצות, הא מה אני מקיים ״ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך״, שיהיה שבע בארץ ישראל ורעב בכל הארצות והם באים ולוקחים מכם ומעשירים אתכם בכספים, כענין שנאמר ״וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים״. וכן הוא אומר ״וכימיך דבאך״ – שיהיו כל הארצות דובאות כסף ומביאות לארץ ישראל.
38. ע״פ התורת כהנים.
39. כך הסביר בעל ׳ספרי דבי רב׳ את הספרי על אתר, וז״ל: לשון זב, שע״י שיהיה שפע גדול בארץ ישראל... ונתרוקן כל הכסף שלהם ובא לארץ ישראל.
40. משמעות רביעית של ״דבאך״.
41. לא מצאנו שרש כזה בתנ״ך, מה שמצאנו זה ׳דהב׳ (בספרי דניאל ועזרא) שמשמעותו זהב בארמית.
42. ישעיה (יד,ד) ״איך שבת נוגש שבתה מדהבה״. ומפרש הרד״ק מלשון זהב (דהבא), אך לא מצאנו משמעות לשון כסף.
43. עונה רבינו.
44. אם היה כתוב ׳וכימים׳ היתה גם שבת בכלל...
45. כמפורש בשו״ע (רפז,א) בענין בקשה על חולים – ולא יאמר לו כדרך שאומר לו בחול, אלא אומר לו ׳שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובים ושיבתו בשלום׳.
46. ויש לעיין בדברי רבינו בתחילת הקטע, שהביא כמה מקורות על כך שגם שבת נכללת בימים אלו שמתקבצים בהם לתפלה.
ברזל ונחשת מנעלך. קצת מהקדמונים אמרו מנעלך כמו נעלך, ולדעתי אין פירוש זה כ״כ רחוק כמו שחשבו קצת והעד שהקדים וטובל בשמן רגלו, כלומר כ״כ יהיה השמן רב בחלקו שיוכל להטביל בו רגליו וכן כל כך יהיה ברזל ונחשת בארצו כאלו הם מנעליו, ודבר על השבט כלו כאיש אחד.
וכימיך דבאך. דבאך מלה קשה, ולדעתי כמו זבאך וכלומר שהברכה שברכו וטובל בשמן רגלו תמשך כל ימיו ותהיה ארצו זבת שמן ודבש על דרך ארץ זבת חלב ודבש.
וכימיך דבאך – לא יצא האיש בסנדל המסומר, וכמה מסמרין יהיו בו ויהיה רשאי לצאת בו, רבי חנינא אמר שבעה, כדכתיב וכימיך דבאך1. (ירושלמי שבת פ״ו ה״ב)
1. סנדל המסומר הוא מנעל עץ עם מסמרים, ונאסר משום מעשה שהיה בשעת שמד שטמנו עצמם במערה ושמעו רעש ע״ג המערה וחשבו שהאויבים באים עליהם ודחקו עצמם ורמסו והרגו זא״ז במסמרים שבמנעלים אלו, ומשום דבשבת היה המעשה גזרו רק בשבת ויו״ט שהם ימי כנופיא שאסורים במלאכה, ודריש כאן ע״ד רמז וסימן ברזל ונחושת מנעלך וכמספר ימיך יהיו דבאך, היינו חזוקיך, שעם מספר כזה תחזק אותם.
ואמנם כל עיקר הדרשה צריכה באור. ואפשר לפרש עפ״י מה דאיתא בירושלמי כאן עוד כמה מספרים בזה, חד אמר חמשה כחמשה ס״ת, וחד אמר שבעה כנגד יום השבת, וחד אמר י״ג [אולי כנגד י״ג מדות] וחד אמר כ״ד [כנגד כ״ד משמרות], והענין הוא, כי כפי שכתבנו נאסר סנדל המסומר בשעת גזירת שמד, ואח״כ כשרווח להם עשאו זכר לדבר זה שקבעו מסמרות בנעליהם, ומכיון שעשאו כן לזכר הוסיפו לעשות זכר במספר המסמרים כנגד הדברים שנאסרו עליהם בגזירת השמד, העסק בתורה [זהו דעת מ״ד חמשה כנגד חמשה ס״ת], ויש שעשאו שבעה, זכר לגזירת שמירת השבת זהו [דעת מ״ד שבעה], ויש עשו י״ג כנגד י״ג מדות, ויש שעשאו כ״ד כנגד בטול המשמרות, וזה המ״ד שלפנינו דאמר שבעה מסמיך על זה הפסוק, וכימיך, מספר ימי השבוע, יהיו דבאיך חזוקיך, כמש״כ, ודו״ק.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקראתורה תמימההכל
There is none like God, Jeshurun, who rides on the heavens for your help, in his majesty on the skies.
א. בְּעֶזְרֶ֔ךָ =א,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 וכך אצל ברויאר ומג״ה, וכמו כן בדפוסים וקורן • ל?!=בְעֶזְרֶ֔ךָ (חסר דגש בבי״ת?), וכך ב-BHS. אמנם לא רואים דגש בבי״ת אך הטקסט די מטושטש במקום הזה.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
אין כאל ישורון – ישראל אומרים אין כאל ורוח הקודש אומרת אל ישורון, ישראל אומרים (שמות ט״ו:י״א) מי כמוכה באלים ה׳ ורוח הקודש אומרת (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך ישראל אומרים (שם ו׳:ד׳) שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד ורוח הקודש אומרת (דברי הימים א י״ז:כ״א) ומי כעמך ישראל גוי אחד ישראל אומרים (שיר השירים ב׳:ג׳) כתפוח בעצי היער ורוח הקודש אומרת (שם ב׳:ב׳) כשושנה בין החוחים ישראל אומרים (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו ורוח הקודש אומרת (ישעיהו מ״ג:כ״א) עם זו יצרתי לי ישראל אומרים (תהלים פ״ט:י״ח) כי תפארת עוזמו אתה ורוח הקודש אומרת (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר.
רוכב שמים בעזרך – כשישראל ישרים עושים רצונו של מקום רוכב שמים בעזרך וכשאין עושים רצונו כביכול ובגאותו שחקים.
ובגאותו שחקים – נתקבצו כל ישראל אצל משה אמרו לו רבינו משה אמור לנו מה היא מדת כבוד למעלה אמר להם מן השמים התחתונים אתם יודעים מה היא מדת כבוד למעלה. משל למה הדבר דומה לאחד שאמר מבקש אני לראות כבודו של מלך אמרו לו לך למדינה ואתה רואה אותו נכנס וראה וילון פרוס על פתח המדינה ואבנים טובות ומרגליות קבועות בו ולא יכול לזוז עיניו ממנו עד שנפל אמרו לו אם וילון פרוס על פתח המדינה ושם אבנים טובות ומרגליות לא יכולת לזוז עיניך מהם עד שנפלת אילו נכנסת במדינה על אחת כמה וכמה לכך נאמר ובגאותו שחקים.
"There is none like the Almighty, Yeshurun": Israel says "There is none like G-d," and the Holy Spirit responds "like the G-d of Yeshurun" (Israel). Israel says (Shemot 15:11) "Who is like You among the mighty, O Lord," and the Holy Spirit responds (Devarim 33:29) "Happy are you, O Israel. Who is like you?" Israel says (Ibid. 6:4) "Hear, O Israel, the Lord our G-d, the Lord is one," and the Holy Spirit responds (I Chronicles 17:21) "Who is like Your people Israel?" Israel says (Song of Songs 2:3) "As an apple among the trees of the forest, (so is my Beloved"), and the Holy Spirit responds (Ibid. 2) "As a rose among the thorns, (so is My loved one"). Israel says (Shemot 15:2) "This is my G-d and I will extol Him," and the Holy Spirit responds (Isaiah 43:21) "This people did I fashion for Myself." Israel says (Psalms 89:18) "For You are the splendor of their strength," and the Holy Spirit responds (Isaiah 49:3) "Israel, in whom I glory."
"The Rider in the heavens is your help": When Israel is upright and does G-d's will — "the Rider in the heavens is your help"; but if it does not do G-d's will — "and in His pride (He inhabits) the heights."
All of Israel gathered unto Moses and said to him: "Moses, our teacher, what is the nature of Heavenly glory?" He answered: "From the terrestrial realm you may fathom the celestial."
This is comparable to one's saying "I want to see the king's countenance" and being told "Enter his province and you will see." He enters the province and sees a curtain spread over its opening studded with precious gems and pearls — whereupon he falls to the ground (in awe). At this they say to him: "Look, you could barely feast your eyes until you fell. If you had entered the province itself and beheld the face of the king, how much more so!" This is the intent of "and in His pride (He inhabits) the heights!"
[End of Piska]
אין כאל ישורון ישראל אומ׳ אין כאל והמקום אומ׳ להן אלא ישורון:
ישראל אומ׳ מי כמכה באלים ה׳ (שמות ט״ו:י״א) ורוח הקדש משיבה אותם אשריך ישראל מי כמכה (דברים ל״ג:כ״ט):
ישראל אומ׳ שמע ישראל ה׳ א׳ ה׳ אחד (דברים ו׳:ד׳) ורוח הקדש משיבה אותם ואומ׳ ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דהי״א י״ז:כ״א):
ישראל אומ׳ דודי צח ואדום דגול מרבבה (שה״ש ה׳:י׳) ורוח הקדש משיבה אותם ואומ׳ מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב (שם ז׳:ב׳):
ישראל אומרין כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים (שם ב׳:ג׳) ורוח הקדש משיבה אותן ואומ׳ כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות (שם ב׳:ב׳):
ישראל אומ׳ מי כה׳ אלהינו בכל קר׳ אליו (דז) ורוח הקדש משיבה אותן ואומ׳ כי מי גוי גדול אש׳ לו א׳ קרובים אליו (שם):
ישראל אומ׳ כי תפארת עזמו אתה (תהלים פ״ט:י״ח) ורוח הקדש משיבה אותן ואומ׳ ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳):
רכב שמ׳ אין רוכב אלא שליט ואין שמים אלא ערבות וה״א (תהלים ס״ח:ה׳) סלו לרכב בערבות ביה שמו:
ומהוא ובגאותו שחקים שבגאות מסבב שאר השחקים לפי שהוא למעלה מהן:
ד״א רכב שמ׳ בעז׳ בשעה שהוא עוזר את ישראל שמו מתגדל בעולם:
רכב שמ׳ בעז׳ כשישראל עושין רצונו שלהקב״ה רכב שמ׳ בעז׳ וכשאין עושין רצונו שלהקב״ה ובגאותו שחקים:
ובגאותו שחקים נתקבצו כל ישראל אצל משה רבינו אמ׳ לו משה רבינו אמור לנו מהיא מדת כבוד שלמעלה אמ׳ להם אין כאל ישורון מה אם שמים התחתונים אין אדם יכול להסתכל בהן כל שכן במדת כבודו אין אתם צריכין לשאול כוח גדול שלמעלן מושלו מלה״ד לאחד שהיה מבקש לראות פניו שלמלך אמ׳ לו השומעים לך למדינתו ואתה רואהו כיון שהגיע לפתח המדינה ראה וילון אחד פרוס על פתח המדינה ואבנים טובות ומרגליות קבועות בו ולא הספיק לזון עיניו ממנו עד שנפל לו על פניו אמ׳ לו השומעים ומה אם בוילון שהוא פרוס על פתח המדינה לא יכולתה לעמוד ולהסתכל כשתגיע למדינה עצמה על אחת כמה וכמה כשתגיע לפתח פלטין על אחת כמה וכמה כשתכנס לתוך פלטין על אחת כמה וכמה כך אמ׳ משה לישראל מה אם שמים התחתונים כך אין אתם צריכין לשאול כוח גדול שלמעלן:
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וגיוותה״) גם נוסח חילופי: ״גי(ז)וותא״.
לית אלקא כאלקא ישראל דאשרי שכינתיה ורכוביה בשמיא הוא יהוי בסעדכון ויתיב על כורסי(ה) יקרא בגיוותנותיה בשמי שחקי מרומא.
There is no God like the God of Israel, whose Shekinah and Chariot dwell in the heavens. He will be your helper. He sitteth on His glorious throne in His majesty, in the expanse of the heavens above.
There is none like the God of Israel, whose glorious Shekinah dwelleth in the heavens, and His magnificence in the high expanse.
אלאה אסראייל אלד׳י ליס כמת׳לה סאכן אלסמא ואלשואהק פי עונך
אלהי ישראל אשר אין כמוהו, שוכן השמים והשחקים, בעזרך.
אין כאל ישורון – דע לך ישורון שאין כאל בכל אלהי העמים ולא כצורך צורם.
רוכב שמים – הוא אותו אלוה שהוא בעזרך.
ובגאותו – הוא רכב שחקים.
אין כאל ישרון THERE IS NONE LIKE GOD, O JESHURUN – Know, O Israel, that there is none like God among all the gods of the peoples, and that their rock is not as your Rock.
רכב שמים – The meaning is: A RIDER UPON THE HEAVEN is the God who is your help.
ובגאותו שחקים AND IN HIS MAJESTY he rides UPON THE SKIES.
פס׳: אין כאל ישרון – כשם שאמר משה אין כאל ישרון כך אמרה חנה (שמואל א ב) אין קדוש כה׳ כי אין בלתך. מלמד שאמרו ישראל למשה אמור לנו דבר זה מה היא מדת הכבוד. למעלה אמר להם אין כאל ישרון אין אתם יכולין להסתכל ולהתבונן במדת הכבוד של מעלה. אמר להם אין כאל ישרון 1בכל דבר כלום.
רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים – ממעשיו יכולין אנו לידע עומק שבחו אם המאורות שהן ברקיע השמים אין אתם יכולין להסתכל בהם כל שכן במדת כבודו. משל משלו לאחד שאמר מבקש אני לראות כבודו של מלך. אמרו לו הכנס למדינה ואתה רואה נכנס למדינה וראה וילון פרוס על פתח המדינה ואבנים טובים ומרגליות קבועות בו 2ולא יכול לזון עיניו ממנו. אמר לו אם הוילון שלו לא יכולת להסתכל. במלך עצמו עאכ״ו. לכך נאמר רוכב שמים בעזרך.
ד״א: אין כאל ישרון – אחר שבירך משה את ישראל אמר להם אין כאל ישרון אין אלוה אחר להושיע כאלהיכם.
ישרון – בזמן שאתם ישרים לפניו רוכב שמים הוא פודה ועוזר אותך אשר שם גובה לשמים (אשר)(תהלים קד) שם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח.
בעזרך – בשעה שהוא בא לעזרו שולח עזרתו לעזרו משמי שמים. כענין שנאמר במצרים (שמות יא) כחצות הלילה אני יוצא ובשעת מתן תורה כתוב (שמואל ב כב) ויט שמים וירד וירכב על כרוב ויעוף. ואומר (חבקוק ג) דרכת בים סוסיך.
ובגאותו שחקים – בשעה שהוא יוצא לעזרו מראה גאותו בשחקים כענין שנא׳ (שופטי׳ ה) מן שמים נלחמו. ואומר במורד בית חורון (יהושע י) וה׳ השליך עליהם אבנים מן השמים. וכתיב (שם) ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה׳ בקול איש. שהקב״ה לבש גאות לעשות גדולות ונוראות לישראל. לכך נאמר רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים. והוא לשון כפול. כענין שנא׳ (תהלים עח) ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח. וכתיב (שם) וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף:
1. בכל דבר כלום. פי׳ אין אתם יכולים לדמותו לשום דבר:
2. ולא יכול לזון עיניו ממנו. בספרי הג׳. מיד נפל לארץ והוא יותר נכון כפי הנמשל:
אין כאל ישרון – שב לברך הכלל.
רכב שמים – פירוש: אל שהוא תקיף, והעד: שהוא רוכב שמים.
ובגאותו שחקים – הטעם, בגאותו הם עומדים.
THERE IS NONE LIKE UNTO GOD, O JESHURUN. Moses goes back to bless all of Israel.
WHO RIDETH UPON THE HEAVEN. That is, who is mighty. The fact that He rideth upon the heaven is proof of this.
[AND IN HIS EXCELLENCY ON THE SKIES.]1 It means, the heavens stand by God's might.2
1. Literally, and in His excellency the skies.
2. Ibn Ezra renders be-gavato (in His excellency) by His might. Therefore And in His might the skies is short for and by His might the heavens stand. Ibn Ezra renders our verse as follows: He who rides upon the heavens is your help, and He [so too is] by whose might the heavens stand.
אין כאל ישרון – עתה מדבר לכל ישראל, ואומר להם, ומשיא להם עצה טובה, ואומר: ישרון – אין כאל שהוא רוכב שמים להיות בעזריך – אין לך עזר ותועלת כמותו, ולא תבקש לך עזר אלא הוא, שהרי הוא רוכב בגאותו שחקים – שהוא מושל על העליונים.
אין כאל ישרון – THERE IS NONE LIKE GOD JESHURUN – Now he speaks to all of Israel, and says to them, and gives them good advice, and says: Jeshurun – There is none like God who RIDES ON THE HEAVENS to be YOUR HELP – you have no helper or benefactor like Him, and you shall not seek for yourself a helper except for Him, for He rides בגאותו שחקים – IN HIS MAJESTY ON THE SKIES – That He rules over the upper realms.
אין כאל ישורון – משה מחלהוא להקב״ה בפני ישראל, ואומר להן: אתם ישורון, אין {כאל} רוכב שמים בעזרך, המקרא הזה מסורס.
כאל ישורון רוכב שמים ובגאותו שחקים – שם שמים ושחקים למענתו, הוא בעזרך, הואיל והוא יושב גבוה מכולם.
א. בגיליון כתב היד תוקנה המלה ל: מקלסו.
אין כאל ישורון – אחר שסיים לברך השבטים אחד אחד התחיל עתה לדבר עם כלם בכלל ויודיע להם טוב חלקם כי יוצר הכל הוא, ויבשר אותם בירושת הארץ ושיזכו לבא בתוכה מה שלא זכה הוא, ויבאר עוד להם ענין העוה״ב כאשר אבאר, וחתם דבריו בענינים כאלה, ולכך יאמר אין כאל ישרון, שאין אתם כהכנענים כי הם תחת ממשלת המלאכים שרי מעלה, ולא כן ישראל, כענין שכתוב (שמות ל״ג:ט״ז) ונפלינו אני ועמך, ועל כן קראם ישרון כי הוא שם ישר, להורות שאין בכל שרי מעלה כאלהי ישראל, וכן אמר על ישראל אשריך ישראל מי כמוך, כי אינם כשבעים אומות, על כן יודיעם שלא שם חלקנו כהם ולא גורלנו ככל המונם, זהו אין כאל ישרון שהוא רוכב שמים, והוא יהיה נמצא בעזרך, ובגאותו שחקים, בגאותו רוכב שחקים.
וענין רוכב שמים – על דרך הפשט כנה הממשלה בלשון רכיבה, וכענין שכתוב (דברים ל״ב:י״ג) ירכיבהו על במתי ארץ שהוא לשון ממשלה. עוד לבאר כי כמו שהרוכב מתגבר על הסוס לפי שאין מרוצת הסוס מכח עצמו אלא מכח הרוכב כענין שכתוב (איוב ל״ט:י״ח) תשחק לסוס ולרכבו, כן מרוצת הגלגלים ותנועתם אינם מכח עצמן אלא מכח השליט המניע אותם יתעלה, ובאור מלת השמים הכונה על ערבות, וכן דרשו רז״ל ערבות מנלן דאקרי שמים כתיב הכא רוכב שמים וכתיב התם (תהלים ס״ח:ה׳) סולו לרוכב בערבות.
וכתב הרב רבי משה ז״ל בספר המורה, הסתכל במה שאמרו רז״ל ערבות רם ונשא שוכן עליו, שנאמר סולו לרוכב בערבות, ולא אמר שוכן בו, שאלו אמר כן היה מחייב להקב״ה מקום או שיהיה הש״י כח מהכחות כמו שדמו כתות הצבא״ה, ובאמרם שוכן עליו הראוי שהוא יתברך נבדל מן הגלגל ואינו כח בו, שרוכב שמים ענינו מסבב הגלגל המקיף ומניעו כרצונו, ושאר הגלגלים המתנועעים בתנועתו, והם מתנועעים תנועת החלק בכל, וזאת היא היכולת העצום אשר הניע הכל, עד כאן.
וע״ד הקבלה רוכב שמים, קרא המדות שמים, ושעור הכתוב, כשישראל עושים רצונו של מקום הנה הוא רוכב שמים ואינו מתרחק ממדותיו, וכשאין עושים רצונו של מקום ובגאותו שחקים, הנה הוא מתגאה ומסתלק למרום מרומים והוא מתרחק ממדותיו, ודומה לזה דרשו רז״ל כשישראל עושים רצונו של מקום מוסיפים כח בגבורה של מעלה שנאמר (תהלים ס׳:י״ד) באלהים נעשה חיל, ובזמן שאינן עושין רצונו (דברים ל״ב:י״ח) צור ילדך תשי.
אין כא-ל ישורון, "There is none like God, Yeshurun;" after Moses had concluded blessing the tribes individually, he now addresses the whole people reminding them of how fortunate they are in receiving their share on earth by the Creator of the universe directly. He tells them that they will inherit the land of Canaan, something that has been denied him; he also explains aspects of the hereafter to them, as I will explain in greater detail. He seals his words with esoteric matters, and this is why he begins this paragraph reminding the people that there is No One comparable to God. Whereas all the other nations have been placed under the guidance of intermediaries, angels, etc., not so the Jewish people. The first time Moses had requested from God that this be so was in Exodus 33,16 with the words ונפלינו אני ועמך, "and let me and Your people be distinct." The reason he calls the Jewish people ישורון at this stage is not because of their character but because they have a "direct line," (ישר) to God, unlike the other nations. This is also why, in extolling the advantages of the Jewish people compared to other nations, he says אשריך ישראל מי כמוך, "Hail to you Israel; who is comparable to you?" (verse 29). They are unlike the other 70 nations. This is why he tells the people that their share of the worldly goods and their status on earth is different from those nations. He commences by describing the God of Israel as "riding the heavens," always available to assist His people ובגאותו רוכב שחקים, "in His majesty (He rides) through the upper regions." In the last part of this verse the word רוכב is to be added before the word שחקים, otherwise there is a verb missing.
The concept of God "riding" the heavens requires some analysis. According to the plain meaning of the text the verb "riding" depicts simply someone who is in control, much as the mounted police are in control of the mob on foot. It is similar to 32,13: "He makes it (Israel) ride on the heights of the Land," where "riding" also was a simile for being in a dominant position. Just as the horse performs at the command of its rider, Moses describes the function of the heaven as being to perform at the will of God Who rides it. We find this described in Job 39,18: תשחק לסוס ולרכבו, "making fun of both horse and its rider." (God describing that were it not for being deprived of its natural instincts, the ostrich would fly and not leave its eggs exposed to all kinds of danger.) The orbits of the celestial bodies must not be ascribed to their own ability and power, but only to the power of God Who is the source of their motion.
In this verse the word שמים refers to the heavenly regions known as ערבות. Our sages in Chagigah 12 deduce this from the verb רוכב used by Moses here in describing God's movements over the heaven and the same verb used in Psalms 68,5 סולו, לרוכב בערבות, "extol the One Who rides in the ערבות."
Maimonides writes in Moreh Nevuchim 1,70 "consider the wording of Chagigah 12 where the sages describe the Aravot as high and God 'dwelling' upon them." They quote in support the word רוכב from Psalms 68,5. The reason that David used the word רוכב in that psalm rather than the word שוכן is that the latter word would have created the impression that a fixed site had been assigned by him to God, something inappropriate seeing He is the site of the universe and not vice versa. At best, using the word שוכן would have made God appear no better than some of the other celestial phenomena none of which possess independent powers.
A Kabbalistic approach: when Moses described God as רוכב שמים, the word שמים has to be understood as a reference to the various attributes of God, whereas the One "riding" them is the Essence, Hashem, the אין סוף. The message Moses wishes to convey is that as long as the Israelites carry out God's commandments, the distance between God the Essence, and God in the form of His attributes is minimal, no more so than that of a horse and a rider. If the Israelites do not observe the Torah, however, He will gradually withdraw His Essence to more distant regions, thus distancing Himself from His attributes. This has been expressed in a similar vein by our sages who interpreted Psalms 60,14 where David says באלו-הים נעשה חיל, "with God we shall triumph;" i.e. at a time when Israel performs the commandments, whereas צור ילדך תשי, Deut. 32,18: "You weakened the Rock Who brought you forth," i.e. you weakened God's powers by not observing His commandments.
אין כאל ישורון – עתה מדבר לכל ישראל ואומר להם עבדו והתחזקו ביראת אלהיכם כי אין כמוהו רוכב שמים להיות בעזרך ואין שום עוזר כמוהו כי בגאותו הוא יושב בשחקים והוא מושל על העליונים והתחתונים.
אין כאל ישורון, "there is none like G–d, Yeshurun; now Moses addresses his words to the whole people of Israel, telling them to serve the Lord with all their heart. They are to fortify their reverence for the Lord. After all, there is no Power comparable to their Lord. There is no other source of help comparable to Him. He rules over all creatures be they in heaven or on earth.
אין כאל ישורון – עתה מדבר לכל ישראל ואומר להם עבדו והתחזקו ביראת אלהיכם כי אין כמוהו בכל הארץ והוא יושב בשמים והוא מושל על כל על העליונים והתחתונים.
אין כאל ישורון – כי אין עם שיהי׳ לו כח ככחך ישראל כי רוכב שמים בעזרך:
אין כא-ל ישורון, "There is none like God, Yeshurun;" The reason is that there is no other nation equal to the Jewish people, a people who are able to call upon God Who rides across heaven and earth to help them.
שחקים – ב׳. ובגאותו שחקים. ועוזו בשחקים איתא במדרש ששם בשמים יש רקיע ששמו שחקים, ששם שוחקים מן לצדיקים. ועוזו בגימטריא המן. ועל שם כן שהוא לבן ועז כשלג.
אין כאל ישרון – כמו שבתחלת דבריו קרא לשם וסיפר ענין כולל כל ישראל, כן עשה בסוף דבריו, פתח בברוך וסיים בברוך. וטעם כאל – הידוע הוא אלהינו.
ובכאן השלים מה שאמר ביחוד לאחד אחד מהשבטים ובא עתה להגיד דרך כלל ברכת כל ישראל ואמר: אין כאל ישרון – כי הוא רוכב שמים ומניעם לאשר יחפוץ ולזה לא יוכלו אותות השמים להזיק לך והנה הוא בתכלית מהכח והגבורה עד שברממותו נהיו שחקים ונבראו.
התועלת האחת עשרה הוא להודיע שהשם יתעלה הוא המנהיג כל הגלגלים ומניע אותם בכללות ואינו אחד מהמניעים המיוחדים אשר יניעו גלגל מיוחד כמו שחשב הפילוסוף ולזה אמר אין כאל ישורון רוכב שמים באר שבזה העניין יתבאר ייחוד השם יתעלה משאר השכלים הנבדלים המניעים והיה זה כן לפי שכל אחד מהם מניע מיוחד לאחד מהגלגלים ולזה לא ידעו מנימוס הנמצאות וסדרם וישרם כי אם מעט כמו שבארנו בחמישי מספר מלחמות ואולם י״י יתעלה הוא על כולם והוא יודע הכל והם לו כמו כלים ומשרתים לעשות רצונו.
(כו-כז)התועלת השתים עשרה הוא להודיע שבעניין חדוש השחקים בעצמם כאמרו תרקיע עמו לשחקים חזקים כראי מוצק ואל זאת ההויה רמז באמרו ובגאותו שחקים רוצה לומר: ברוממות השם יתעלה המציא שחקים ואל זאת ההויה רמז באמרו ויאמר אלהים יהי רקיע והשני הוא שומו אותם במדרגת המעון והנושא לאלהי קדם והם המלאכים שברא ביום ראשון שהם ברואים קודם הרקיע וזה היה כשיתנועעו מהם מעצם ציורם וזאת ההוויה השנית רמז אליה באמרו ויקרא אלהים לרקיע שמים רוצה לומר: ששמם מתנועעים מהמלאכים שנבראו ביום ראשון זאת התנועה הסבובית אשר להם ולפי שזאת התנועה תחייב שיהיו שם ב׳ נקודות מתנועעות הם כדמיון קוטבים הנה קרא הגלגלים שמים מפני אלו התנועות שימשכו מהם ברקיע שני מקומות ידמה שירמוז אליהם ויאמר לכל אחד מהם שהוא שם מורה על המקום ואמנם ההוייה השלישית והוא היותר נפלאה היא מה שחדש בשחקים מהמאורות הכוכבים באופן שישפע מהם נזה העולם השפל מה שיהיו בו השחקים זרועות עולם כי עניין זה השפע הוא נעלם מאוד איך יתכן שיתחייב זה מהגרמים השמימיים מפני היותם משוללים מכל האכויות שיתחייבו מהם.
התועלת השלש עשרה הוא להודיע שראוי לבטוח בייעודי השם יתעלה שיבואו כי לו הגבורה והממשלה לעשות מה שירצה ולא יעצרוהו השמים לרכוב אל מה שירצה כי הוא בראם ועשאם וממנו עלול כל מה שישפע מהם ובהיות הענין כן הנה ראוי לישראל שיבטחו במה שיעדם מדבר ירושת הארץ ומהשמדת הגוים ההם.
ואמר אין כאל ישורון רוכב שמים וגו׳ – אחר שייעד להם הטובות המיומנות אליהם מאתו יתע׳ איש ואיש כפי נחלתו אמר אחר שידעת זה ישורון תודה שאין כאל שייטב לקויו על זה האופן ואמר רוכב שמים בעזרך לבשר להם כי לא לעתים רחוקים הוא נבא כענין בלעם שאמר אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב (במדבר כ״ד:י״ז) כי הנה י״י רוכב על השמים היותר קלים במרוצות׳ לעזרך ולא יאחר רכבו לבא בארץ ההיא ולכבשה לפניך ובגאותו שחקים כי הם השמים העליונים מהירי התנועה מכלם ואפשר שירצה כאשר ירכב שמים ראוי הוא שיהיה בעזרך שאתה תכין מעשיך אליו ויהיה נעזר מאתך ועל דרך שאמר (שבת פ״ט.) מכל מקום היה לך לעזרני והוא הוספת כח של מעלה הנזכר בכל מקום ואם תעשה כן יועיל עזרך וירכב הוא בגאותו השחקים העליונים ויכריחם לעבודתך והרב המורה פרק ס״ט ח״א פי׳ שחקים על הכדורים אשר בתוך העליון החלק שמתנועעים בכח העליון החלק בכל ובזה נראית יותר גאותו יתעלה ומזה אמר האומר על ברוב עזך יכחשו לך אויביך (תהלים ס״ו:ג׳) כי להיות תנועות המתנועעים מכחך בעוז וגאוה עצומה והוא בהיותם 1בזולת פגישת המניע במתנועע אבל ע״ד הכוסף והתשוקה לזה יכחשו האויבים היותו הוא יתעלה סבה להם מה שלא יעשו זה אם היה על דרך הפגישה החושיית.
1. בזולת פגישת וכו׳, ר״ל יען כי הי״ת יניע כל גרמי השמים מבלי שיגיע בהם, ע״כ יכחישו קצת בני אדם ולא ירצו להאמין כלל כי הוא י״ת המניע אותם.
אין כאל ישורון דע לך ישורון שאין כאל בכל אלהי העמים. כאילו אמר ישורון אין כאל ופי׳ כאל בכ״ף בקמ״ץ במקום ה״א כהאל הידוע והמפורס׳ לכל או כהאל שלנו והוסיף בכל אלהי העמים מפני שבזולת זה לא נדע בערך מי:
רוכב שמים בעזרך רוכב שמים הוא אותו אלוה שבעזרך. וחסר שי״ן כמו את הדרך ילכו בה כי בזולת זה אין טעם למאמר ובגאותו שחקים שפירושו ובגאותו רוכב שחקים שמלת רוכב שבראש הפסוק אף אשחקים דסיפיה דקרא קאי ואין זה מושך עצמו ואח׳ עמו כי הרב ימאן זה והוסיף מלת הוא על רוכב שמים מפני שבזולת זה יהיה פירושו רוכב שמים עם עזרך או בעבור עזרך לא שהוא עזרך ומפני שהוסיף הוא על רוכב שמים הוסיף הוא גם על רוכב שחקים אע״פ שאין בו צורך:
(כו-כז)אין כאל ישרון רוכב וגו׳ עד ויעל משה וגו׳, זהו החלק השלישי מהפרשה שהוא בחתימת הברכות במאמר כללי, וכבר פירשו אנשים הכתובים האלה קשורים עם מה שלמעלה, שלפי שזכר שארץ אשר היתה מנעוליה של א״י חל תבטח בחוזק ארץ אשר, כי אין כאלהים להיות בעזריך והוא העוזר האמתי ושאר הדברים כאפס ותוהו נחשבו לו, ואחרים פירשום כנגד אשר, כי לפי ששבחו שהוא מבורך מבנים אמר אין כאל ישרון רוצה לומר אין כאל שהוא אשר בכל ישראל שאין בכל השבטים כמוהו, והדרכים האלה בלתי מתישבים לפי שאין ספק שאין כאל ישרון הוא דבור כנגד כל ישראל, ולכן אמר בעזרך, וכאל הוא נקוד בקמ״ץ תחת הכ״ף להורות שהוא מוכר׳ ואינו נקוד כמשפט הסמוכים, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו בספרי (מסכת סופרים פרק י׳) שמשלשה ספרים שנמצא מכתיבת עזרא הסופר, בשנים מצאו מעונה ובאחד מעון ולכן קיימו שהוא מעונה עם היות מאמרו בתפלה (תהלים צ׳) ה׳ מעון אתה היית לנו, וכונתי בפירו׳ הכתובים הוא שאחרי שאדון הנביאים ברך השבטים בפרט ראה עוד לכלול ברכותיהם ולהוכיח מי הוא הפועל אותם, וראה שהברכות אשר זכר כלם השתרגו עלו לג׳ מיני ברכות, האחת גבורת השבטים בנצחון אויביהם וכבוש ארצם ומזה המין היתה ברכת ראובן ויהודה וגד ודן, המין השני הוא מברכת הארץ בפירותיה ותבואותיה דשנותה ושלמותה ומזה המין היו ברכת יוסף וזבולון ויששכר ונפתלי ואשר, והמין השלישי הוא בדבקות אלהי ובענינים הרוחניים ומזה המין היו ברכת לוי ובנימן, ולכן אחרי זכרון הברכות הפרטיות כללן באמרו שכולם הן נשפעות מהשם ית׳ ושאינן מפאת המערכה והמנהג הטבעי, וזהו אמרו אין כאל ישרון, דע נא וראה כי אין כאלוה ית׳ כי אין כמוהו להטיב להולכים לפניו באמת לפי שכבר ימצאו לו דברים הפכיים, תכלית המעלה ותכלית השפלות וזהו רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים, רוצה לומר עם היותו גבוה מעל גבוה ומניע השמים והשחקים בכל עוז גאותו והיותו השמים מעונתו הוא בעזרך על דרך (ישעיהו נ״ז) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלי׳ ולהחיות לב נדכאים, וכל זה להורות שרוממותו לא תמנע ממנו השגחתו בפרטים כי הוא עם כל גודל גאותו והיותו רוכב שמים ומניען הוא בעזרך באופן שהוא מטה ההוראה השמימיית לתועלתך ואם הם מנגדים אותך הוא משדד אותם כי על כן נקרא שמו שדי, וזהו שאמר רוכב שמים בעזרך ואמרו ובגאותו שחקים הוא כזה הענין בעצמו והוא קשור עם מה שאחריו יאמר ובגאותו שחקים מעונה אלהי קדם, רוצה לומר ובהיות גאותו ורוממותו השחקים מעונה לאלוה הקדמון שאין קדמון זולתו, ומתחת השחקי׳ זרועות עולם והם המלכים והעמים בארצותם לגוייהם שהעליונים מושלים בהם, הנה עם כל זה הוא תהלתך והוא אלהיך ישגיח בעניני מלחמתך ויגרש מפניך אויב שהוא סיחון ועוג שכבר גרשתם ויאמר השמד רוצה לומר ואמר להשמיד את כל שאר המלכים אשר בארץ הנה אם כן אמר שרם ה׳ ושפל יראה כי אמר שהוא ית׳ רוכב שמים לספר רוממותו ואמר בעזרך להורות שפלות השגחתו ואמר ובגאותו שחקים מעונה אלהי קדם ושתחת אותם השחקים נכנעים זרועות עולם שהוא ספור מעלתו, ואמר ויגרש מפניך אויב שהוא פרטיות ושפלות השגחתו בעניני הארץ, ובזה ביאר איך המין הראשון מהברכות מכבוש הארץ ונצוח האויבים אינה מפאת המערכה השמימיית והמנהג הטבעי, כי אם להשגחת השם הפרטית על עמו וזה יורה שאין כאל, ומזה המאמר למדתנו התורה האלהית דרוש נכבד ועמוק מאד אצל המעיינים והוא שהשם יתעלה הוא מניע הגלגל העליון כי להיות הגלגל העליון המקיף בכל הוא הקודם במעלה ושלמות לכל הגלגלים והוא מקומו של עולם מקיף בכל הגלגלים היה מניעו בלי אמצעי הסבה הראשונה יתברך כי התנועה הראשונה ההיא המדובקת הכוללת שאר התנועות מחוייב שתבא מציור אחד הוא הציור האלהי הכולל, כי התאחדות הרבים בתנועה אחת וכוונה אחת לא היה אפשר להיות כי אם בענין אחד פשוט קושר את כולם וממנו נשפעים שאר השכלים המניעים חלקי הגלגל תנועות מיוחדות, ומצד המניע ההוא הראשון יקרא העולם אחד כמו שהאדם מצד כחו השכלי יהיה אחד, ואם כן צורת העולם מצד שהיא אחת באה מפועל אחד והוא הסבה הראשונה והמניע הראשון יתברך וכמו שהגלגל העליון ראשון לכל הגלגלים ותנועתו הראשונה סבה לתנועות הגלגלי׳ החלקיות, כן המניע הראשון יתברך הוא ראשון לכל המניעים והוא סבה ראשונה להם וזהו דעת ארסט״ו בספר השמים והעולם כפי מה שהבין ממנו ב״ר, ולכן יאמר שמציאות האל יתברך התבאר בחכמת הטבע מצד ההנעה עם היות שב״ח והנמשכים אחריו ומכללם הרב ר׳ משה ן׳ לאוי והרלב״ג חשבו שאין הדבר כן אבל שהשכל העלול הראשון הוא המניע הראשון לא הסבה הראשונה, והרב המורה גלה דעתו שמניע הראשון הוא הסבה הראשונה בפרקים מספרו ובפרט בפרק ס״ט חלק ראשון בשתוף מלת רכב, והביא לראיה על זה מאמר אדוננו רוכב שמים בעזרך כי הרכיבה תאמר על ההנעה, ופי׳ הרב ובגאותו שחקים על שאר הגלגלים כאלו אמר שהשם יתברך רוכב ומניע הגלגל העליון ואמנם שאר השחקים יניעם באותו לפי שהם יתנועעו מכח העליון כחלק בכל, עם היות שכבר נמצא לרב דעת סותר לזה בפרק רביעי חלק שני אבל עם העיון הטוב בדבריו אין שם סתירה כי הוא הגיד דעתו באותו פרק ס״ט אשר זכרתי, ובפרק רביעי המשיך הדברים כפי דעת תלמידי ארסט״ו לא כפי דעתו כי היה הדעת הזה מאומת ונאמן אם בדברי יעקב שאמר במראה הסלם (פרשת ויצא) והנה ה׳ נצב עליו, ואם בדברי משה פה שאמר רוכב שמים בעזרך וגו׳, ואם בדברי ישעיהו (סימן ו׳) ואראה ה׳ יושב על כסא רם ונשא, ובדברי דוד סולו לרוכב בערבות ביה שמו, לרוכב בשמי שמי קדם, ובדברי חז״ל מאמרים רבים כמו שהביאם הרב באותו פרק ששים ותשעה הנזכר, אבל זה מורה על אמתת מה שפירשתי ברוכב שמים ובמעונה אלהי קדם וגו׳. ואמנם בבראשית רבה דרשו מעונה אלהי קדם על האל יתברך, אמרו הוא מעון עולמו ואין עולמו מעונו הסוס טפל לרוכב ואין הרוכב טפל לסוס וראוי לדעת מה כוונו במאמר הזה, ואומר שהם ז״ל ראו בטבע המקום סגלות:
האחת שהדבר ינוח במקומו הטבעי כשיהיה בו ויתנועע אליו כשיפרד ממנו ושהמקום הוא המקיף הוא שוה לו ונבדל ממנו, ושהמקום מהבדילו המעלה והמטה כמו שהתבאר כל זה בחכמה הטבעית, ועל דרך ההמשל העתיקו כל זה בש״י כי הוא המקום המשלים אותנו ובהיותנו בו היינו במנוחה ושלמות להיותנו תחת צל כנפיו וכאשר נפרדנו מדבקותו השכל האנושי יבקש לשוב אליו אם לא יעכבהו מכריח הוא אלהינו מקיף בנו בוחן לבות וכליות בידיעה פרטית מקפת כל הדברים כלם כל דבר לא יכחד מן המלך הוא אלהינו שוה אלינו בהשגחתו הפרטי׳ לפי שהיא לא תעבור מהאומה לזולתה ולא יעלם ממנה דבר מכל פרטי האומה ואם כן השגחתו שוה אלינו לא יחסר מלהשגיח דבר בפרט ולא יוסיף ולא יעדיף על זולתנו השגחה אישיית, הוא יתברך נבדל ממנו לפי שטבעו ומהותו נבדל בתכלית ההבדל מכל נמצא עד שהמציאות יאמר עליו ועל זולתו בשתוף השם, וכמו שבמקום ימצאו המעלה והמטה, ככה בשם יתברך ובהשגחתו תמצא המעלה והמטה כי הוא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת וכמאמר המשורר (תהלים קל״ט) אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך:
הנה מכל הבחינות האלה ומהסגלות הנמצאו׳ בטבע המקום להיותם בדרך השאלה המשל בו יתברך נקרא בדבריהם מקומו של עולם מסכים בצד מה עם מה שפירשתי ברוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים מעונה אלהי קדם וגו׳, הנה כל זה אמר כנגד המין האחד מהברכו׳ שהוא בכבוש הארץ וגבורת ישראל בנצחון האויבים:
אין כאל ישורון לפי שלמעלה ברך כל השבטים איש כברכתו. ובא עכשיו לכלול לכולם יחד. ואמר אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך. לרמוז שאין בכל האלוהות כאל. כשישראל הם ישרים ותמימים. עד שהוא רוכב שמים בעזריך ומשפילם ושודד המערכות לעזור לישראל. וכן בגאותו רוכב שחקים ומשפילם אע״פ שהוא מעונה אלהי קדם. כאומרו השמים כסאי. ואמר זה לפי שאמר למעלה ממגד שמים מטל וגו׳ ורצון שכני סנה. שהכל תלוי ברצונו הפשוט להוריד הגשמים או לעוצרם כאומרו ועצר את השמים. ואמר אין כאל. ולא אמר מי כאל. לפי שבירך למעלה לכל השבטים בטובות העוה״ז ובטובות עוה״ב. אמר שאין בכל אלהי הארצות שיעשה זה. לפי שגם הטוב אין אותם. וכל שכן שיוכלו לשדד מערכות השמים. ולכן אמר אין בכל אלהי מצרים שידעתם. ולא באלהי העמים אשר עברתם. שיהיה רוכב שמים כמו השם. וכן בגאותו שחקים מצוה עליהם ומכניעם. לטחון מן לצדיקים. כאומרו ויצו שחקים ממעל. ואמרו למה קראו שחקים ששוחקים מן לצדיקים. וכן רמז אין כאל ישורון. לפי שהגדול שבאלים שעובדים הוא השמש. והשם כשרוצה רוכב שמים ומסיר אורו ומשפילו ומה יעשה לשאר האלוהות.
(כו-כז)ובגאותו שחקים מענה – ובמעלתו הוא רוכב ״שחקים״, שהוא הגלגל היומי אשר אין בו כוכב ולא צורה, והמניע שלו הוא כח בלתי נראה, כענין מעונת האריה אשר בה כח רב נסתר.
אלהי קדם – אלוה קדמון, וכל זולתו מחודש מאתו.
ומתחת זרעת עולם – ולמטה מן השמים, הוא אלהי ״זרועות״ ומנהיגי הנמצאים העולמיים, והם ההווים ונפסדים הנופלים תחת הזמן, כמו איכיות היסודות, והטבע הזן והמגדל והמוליד והמצייר בצמחים ובבעלי חיים.
ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד – והנה הוא גרש מפניך את האויב שהיה תושב הארץ, ואמר לך ״השמד״, כי לא בחרבך ירשת ארץ, באופן שתוכל לחשוב שבסור כחך באורך הזמן, או בבוא חליפתו, יגברו האויבים, כי אמנם הוא היה המגרשם, ואיך יכנסו נגד רצונו.
(26) ובגאותו שחקים מעונה, a reference to the presumed haughtiness of God, Who, just because of His lofty stature would only remain in the celestial spheres. This, i.e. the domain called שחקים, is a reference to the orbit of a constellation that occurs during the day when, because of it being light, no stars or other celestial objects are noticeable. The force of energy propelling this “constellation” is invisible just as the מעונת האריה, the hidden lair of the lion, which harbors within it unseen and unsuspected strength.
אין כאל ישורן דע לך ישורן וכו׳. שאין לפרש אין כאל של ישורן, כמו ״אל ישראל״ (תהלים סח, לו), דהא הכ״ף של ״כאל״ בקמ״ץ, וכיון שהוא בקמ״ץ אין לסמוך אותו, והרי הוא כמו ׳כהאל׳ בה״א הידיעה, וכל ה״א ידיעה לא יתכן בו סמוכות. לפיכך צריך לומר ׳דע לך ישורן אין כאל׳:
שאין כאל בכל אלהי העמים ולא כצורך כו׳. והא דנקט רש״י ולא וכו׳ ללא צורך. י״ל דקשה לרש״י למה לא נקט אין כאלהי ישורון, כמו שנאמר (תהלים צ״ו:ה׳) כי כל אלהי העמים אלילים, ולמה נקט קרא אין כאל. ועל זה פירוש ולא וכו׳. ואל לשון חוזק הוא, כמו שנאמר (יחזקאל י״ז:י״ג) ואת אילי הארץ לקח. לכך נאמר ג״כ אין כאל, שהוא לשון חוזק:
הוא אותו וכו׳. וחסר שי״ן, כמו (שמות י״ח:כ׳) את הדרך ילכו בה. כי בזולת זה אין טעם למאמר ובגאותו שחקים, שפירוש וגאותו שוכן שחקים, שמלת רוכב שבראש הפסוק קאי אף אשחקים דסיפא דקרא:
That none is comparable to Hashem, among all the Gentile deities and not like your Mighty Rock is their rock. Why does Rashi cite the words and not, etc. [seemingly] for no reason? One might say that he is answering the question: Why the verse does not say, אין כאלהי ישורון (there is none like the God of Yeshurun) as it says (Psalms 96:5), "כל אלהי העמים אלילים (for all the gods of the nations are things of nothingness)." Why does the verse say אין כאל? Regarding this he explains [that the verse means], For not like your [Mighty] Rock is their rock. And אל too is an expression of might as it says (Yechezkel 17:13), And he took away the mighty (אילי) of the land. Therefore it also says אין כאל, which is an expression of might.
He is the God, etc. The letter שין [i.e., the word Who] is missing as [it is missing] in (Shemos 18:20) את הדרך ילכו בה, The path [that] they must walk in. Because without this [Rashi's interpretation] there would be no way to understand and, in His pride, the high heavens, which means, and in His pride He straddles the high heavens, since straddles at the beginning of the verse also refers to the high heavens at the end of the verse.
אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים – ישאילו לפעמים בכתוב שם שמים אל חלקת האויר שעל הארץ כמו שנא׳ (בראשית א) עוף שהמים והעוף לא יעופף אלא באויר. אולם שחק לא הונח אלא למושב השכלים הנבדלים בשמים ממעל. וכשישראל עושין רצונו של מקום יורידו שכינתו בתוכנו ושכן בתוך בני ישראל ובהפך כשאין עושין רצונו תתרחק הימנו ותגביה עוף ועולה למעלה כדברי חז״ל. הנה בעזרת ישראל ובסעד מעשיהם הטובים הקב״ה בענותנותו רוכב שמים וישתתף עמנו עד לארץ מתחת. אמנם כשאין עושים רצונו של מקום תתגאה שכינת ה׳ עד שתלך לה אל שמי שחק ותעזוב אותנו:
אין כאל ישרון – פירוש אין כאל של ישורון שעושה דבר זה להם, והוא שרוכב שמים פירוש רוכב על השמים בשביל עזרת ישראל, והוא אומרו בעזרך, להלחם בשבילך, כאומרו (שמות יד יד) ה׳ ילחם לכם, וכשהוא בא ונלחם להם כל השמים הם מרכבתו, ומעתה כל כחות השמים ומערכתם באים לעזרת ישראל שהסוס טפל לרוכב.
אין כאל ישרון, "There is none like God, O, Yeshurun." There is no other God like the God of Yeshurun (Israel) who performs all these deeds on their behalf, i.e. who rides all over the heavens on behalf of Israel in order to assist them. The word בעזרך means "in order to help them," i.e. to fight on "your" behalf. Compare Exodus 14,14: "God will fight on your behalf." When God engages in warfare on behalf of Israel all the forces of heaven are His chariot.
ובגאותו – ורוכב בגאותו שחקים הוא בעזרך.
אין כאל ישרון – אחר שגמר ברכת כל שבט ושבט, שב לברך הכלל, וחזר להזכיר שבחי המקום כמו שהתחיל בהם ה׳ מסיני בא, ואמר דע לך ישורון, שאין כאלהי ישראל בכל אלהי העמים ולא כצורנו צורם:
רכב שמים בעזרך – הוא יתברך מטה השפעת השמים לעזרך, כרוכב מטה סוסו ימין ושמאל וכונת המאמר הזה נוסד על מה שביארנו פעמים רבות כי כל אומות העולם מונהגים כפי חקי הטבע אבל ישראל מונהגים בהנהגה שהיא למעלה מן הטבע, וכאן ביאר סוד הדבר, כי הי״ת מכריח טבע השמים לצאת מטבעם ומנהגם, וזה בעזרך, דהיינו לטובת ישראל שהם לבדם זכו להנהגה הזאת למעלה מן הטבע:
ובגאותו שחקים – נמשך למעלה, ושיעורו ורוכב בגאותו שחקים בעזרך, והנה אין זה כפל לשון במה שאמר רוכב שמים, כי יש הפרש בין שמים ושחקים, גם הוסיף כאן מלת בגאותו, ולהבין הענין דע כי כאשר ידברו הכתובים בשפע היורד ממעל בדרך טבעי יאמרו שבא מן השמים, כמו יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים (לעיל כ״ח י״ב), שהוא המטר, כי יש בכח היסודות להולידו, וכן הרבה במקראות שנזכרו השמים, כי הם משפיעים בארץ כל דבר טבעי, אבל כשיושפע ממעל דבר נפלא שאין כדוגמתו בטבע, או כשיעשה ה׳ מופתים ונפלאות בארץ חוץ ממנהגי הטבע, אז יאמרו שהשפע הזה בא מן השחקים שהם יותר גבוהים מן השמים, ועל זה נאמר ועזו בשחקים (תהלים ס״ח ל״ה), וידוע כי שם עוז בחול״ם נאמר על הכח הנפלא לעשות דברים למעלה מן הטבע, כמו שיוכיחו כל הכתובים, וכן המן שהוא דבר נפלא ואין בטבע המציאות נהוג להולידו, אמר עליו ויצו שחקים ממעל (תהלים ע״ח כ״ג), ואחר שנתהוה בדרך פלא בשחקים, צוה השם שיעבור דרך דלתי השמים וירד כמו המטר הנהוג, וזהו ודלתי שמים פתח (שם), וכן כאן אחרי שאמר רוכב שמים בעזרך, שפירושו שגם הטובות הטבעיות כשהן חלים על ישראל מתחלפים ברוב טובה מאותן הברכות בעצמן כשחלים על שאר העמים, שעל ישראל חלים בהפלגה גדולה באורח פלא, וכמו שהבטיח בפרשת בחקותי, אמר עתה שנוסף על זה הוא יתברך רוכב השחקים לטובת ישראל, כלומר מוריד עליהם טובות רוחניות ומפליאות שאין כדוגמתן בשאר האומות כלל, והוא הסדר החמישי של ברכות שמיוחד לישראל בלבד, ודברנו עליו בפרשת בחקותי, ולכן הוסיף כאן מלת ובגאותו, שרומזת להנהגת הנפלאות שאמרנו ועליה נקרא הוא יתברך גאון יעקב (תהלים מ״ז ה׳), ונא׳ על ישראל גאותו (שם ס״ח ל״ה), והבן:
רוכב שמים בעזרך – הרוכב בגאותו שחקים, הוא בעזרך.
אין כָּאל וגו׳ – אין דבר היכול להשתוות להתגלות זו של ה׳, אין כמו ה׳ כפי שהוא מתגלה כאן. הווי אומר, בשום מקום ה׳ אינו מתגלה כמו שהוא מתגלה אליך, ״ישרון״, ובלבד שאתה נשאר ״ישרון״, נאמן לחובתך בלא לסור ימין ושמאל.
רכב שמים, לא ״השמים״. ה׳ מכוון לעזרתך את כל הכוחות העל־ארציים שיכולים להשפיע על גידולך והתפתחותך. הווי אומר, כאשר הוא עוזר לך, הוא מכוון את התופעות העל־ארציות למטרה זו.
ובגאותו שחקים – ״שחקים״, בהשוואה ל״שמים״, שייכים כבר לתחום הארצי; אכן הם נוצרים מהאדים העולים מן הארץ. ולפיכך, ״ובגאותו״: בכל הדר מלכותו, ככל שהוא מעל ומעבר לכל העניינים הארציים, הוא מכוון אפילו את שמיך הארציים לעזרתך.
אין כאל ישרון – כשאתה במדרגת ישרון, יתנהג עמך בהנהגה מיוחדת שלא יתנהג כן ביתר בריותיו, והוא רוכב שמים שיטה וישדד ענין הטבע. בעזרך בעבור שתעזר. ובגאותו כשיעשה לך דברים בלתי רגילים, שהם הנסים ונפלאות. שחקים שיגיעו עדי השחקים שאין שם טבע קבועה:
אין כאל ישורון: כבר נתבאר (פסוק ה׳) דמשמעות ״ישורון״ הוא כינוי או לגדול מיוחד בישראל או לכלל האומה, שמעלת הכלל כמו רמים וגדולי ישראל. ואמר הכתוב שאין כח בעולם ככח של ״ישורון״1.
ומפרש והולך בשלשה דברים2 שהמה העיקרים לצרכי האדם, היינו – פרנסה3, והגנה מאויבים4, והנהגה טובה בקרב הכלל5.
ומפרש תחילה כח ישראל בפרנסה – ״רוכב שמים בעזרך״, וכבר נתבאר ריש פרשת האזינו (לעיל לב,א) ד״שמים״ הוא כינוי לכלל משפיעים שהטביע הקב״ה, ואם כן, כל הגלגלים ומזלות מכונים ״שמים״, והקב״ה ״רוכב״ עליהם ומנהיג הטבע בהשגחה פרטית לפי עבודת ישראל בקרבנות או בתפלה, ובזה עוזרים כביכול למשפיע יתברך, כי כך יסד מלכו של עולם, כמו שכתבתי בספר בראשית (ב,ד)6. נמצא, הקב״ה ״רוכב שמים״, היינו, הוא מנהיג הטבע, ״בעזרך״ – בעזר ישראל בתפלה.
ובגאותו שחקים: דכבר ביארנו בספר שמות (יד,טו) דזה שנדרשת תפלה אפילו בזמן שהקב״ה רוצה להשפיע בלא זה, אינו אלא בזמן שהנהגה היא טבעית ולא בזמן שבאה בהנהגת נס ומדת ׳תפארת׳7, ואז אין צריך לעזר תפלה. והיינו דקאמר ״ובגאותו״ – בזמן שהקב״ה מנהיג במדת ׳תפארת׳ הוא כינוי על השפעה נסית שאין צריך לעזר תפלה ומשום הכי ממשיל שהוא ״גאותו״ של הקב״ה, אז הוא ״רוכב שחקים״8, וכדאיתא בחגיגה (יב,ב) דב׳שחקים׳ שוחקים (טוחנים) מן לצדיקים, היינו דרך נס9.
1. פירוש ״אל״ כאן אינו על הקב״ה, אלא במשמעות של ׳כוח׳, כמו (שמות טו,יא) ״מי כמוכה באלים ה׳ ״ – בחזקים, וכמו ״ואת אילי הארץ לקח״ (יחזקאל יז,יג) – החזקים, וא״כ שיעור הכתוב ״אין כאל ישורון״ = ׳אין ככח ישורון׳.
2. שבהם אין ככח ישורון.
3. המשך פסוקנו.
4. פסוק כ״ז.
5. פסוק כ״ח.
6. והאריך בזה בספר ׳נפש החיים׳, עיין שם.
7. למעלה מן הטבע.
8. המלה ״רוכב״ מוסבת גם על ״שחקים״ (מושך עצמו ואחר עמו) – ״רוכב שמים בעזרתך ובגאותו רוכב שחקים״.
9. למעלה מן הטבע.
שחקים – נקראו השמים כן לפי שהם ממותחים ומרודדים כטס, מלשון ושחקת ממנה הדק (פרשת תשא), וכן רקיע משרש רקע.
רכב שמים – ערבות נקראו שמים, דכתיב (תהלים ס״ח) סולו לרוכב בערבות וכתיב רוכב שמים בעזרך.1(חגיגה י״ב:)
1. והוא אחד משבעה רקיעים הנמצאים, ולכל אחד תכונה מיוחדה, ובזה שורר גנזי חיים ושלום וגנזי ברכה ונשמותיהן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתידות להבראות וטל שעתיד הקב״ה להחיות בו את המתים, ועיין מש״כ בפ׳ תבא בפסוק השקיפה ממעון קדשך מן השמים.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
The eternal God is your dwelling place. Underneath are the everlasting arms. He thrust out the enemy from before you, and said, 'Destroy!'
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימהעודהכל
[פיסקא שנו]
מעונה אלהי קדם – שלשה ספרים נמצאו בעזרה אחד של מעונים ואחד של היא היא ואחד נקרא ספר זעטוטים באחד כתיב מעון אלהי קדם ובשנים כתיב מעונה אלהי קדם, בטלו חכמים את האחד וקיימו השנים, באחד כתיב תשעה היא ובשנים כתיב אחד עשרה היא בטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים באחד כתיב וישלח את זעטוטי בני ישראל, ואל זעטוטי בני ישראל, ובשנים כתיב (שמות כ״ד:ה׳) וישלח את נערי בני ישראל (שמות כ״ד:י״א) ואל אצילי בני ישראל בטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים.
ומתחת זרועות עולם – מלמד שארץ ישראל היא תקפה של עולם.
ויגרש מפניך אויב – אלו שברחו לאסיא. ויאמר השמד – אלו יושבי ארץ ישראל.
[Piska 356]
"an abode (me'onah) for the G-d of yore": Three Torah scrolls were found in the azarah (the Temple court): one, the scroll of "me'on"; one, the scroll of "hi"; one, the scroll of "za'atutei." In one it was written "me'on for the G-d of yore," and in two, "me'onah for the G-d of yore." And the sages rejected the one and accepted the two. In one it was written (Shemot 24:5) "And he sent "za'aturei the children of Israel," and in two, "na'arei the children of Israel." They rejected the one and accepted the two. In one it was written "hi" (it) was ten," and in two, "hi was eleven." They rejected the one and accepted the two.
"And beneath are the (strong) arms of the world" — whereby we are taught that Israel is the strength of the world.
"And He drove out the foe before you": those who fled to Africa. "And he said (to you) 'Destroy them'": those who fled to Asia.
מענה אלהי קדם אמ׳ ר׳ יצחק אין אנו יודעין אם הקב״ה מעונו שלעולם ואם עולמו מעונו אלא ממה שכת׳ (תהלים צ׳:א׳) ה׳ מעון אתה אנו יודעין שהקב״ה מעונו של עולמו ואין עולמו מעונו:
מענה שלשה ספרים מצאו בעזרה ספר (מעונו) [מעון] וספר זעטוטי וספר היא:
באחד מצאו מעון אלהי קדם ובשנים מצאו מענה אלהי קדם קיימו שנים ובטלו אחד:
באחד מצאו וישלח את זעטוטי בני ישראל ובשנים מצאו וישלח את נערי בני ישראל (שמות כ״ד:ה׳) קיימו שנים וביטלו אחד:
באחד מצאו תשע היא ובשנים מצאו אחת עשרה היא קיימו שנים וביטלו אחד:
ומתחת זרעת עולם אלו ישראל שהן תקפו שלעולם שעליהם העולם עומד:
ד״א ומתחת זר׳ עו׳ מלמד שארץ ישראל היא תקפו שלעולם:
The habitation of Eloha is from eternity, and the world was made by His Word; and He will drive out your enemies from before you, and will say, Destroy.
מדור איקר שכינתה דאלהא מלקדמין דמן תחות אדרע גבורתה מדברין שבטיה דבני ישראל הוא יטרוד בעלי דבביכון מן קדמיכון ואמר במימריה למישציה יתהון.
מדוריה דאלקא הוה מן לקדמין ומן תחות אדרע גבורתיה עלמא סביל ויבודור בעלי דבביכון מן קדמיכון ויימר במימריה למשיציא יתהון.
The habitation of Eloha is from eternity; by the arm of His power beneath the world is upborne. He will scatter your adversaries before you, and will say by His Word, Destroy them.
במעונה אשרי שכינתיה מן לקדמיהון ומתחות גבורתיה הוא מדבר עלמא וטרד בעלי דבביכון מן קדמיכון ואמר במימריה למשיצי יתהון.
In His abode hath His Shekinah dwelt before they were, and under His power He bringetha the world; and He driveth out your enemies before you, and saith in His word, Let them be destroyed.
והו אלוטן אללה אלאזלי ומן דונה מלוך אלעאלם כמא טרד מן בין ידיך אלעדו וקאל לך אנפד׳ה
והוא המעון של האל הנצחי, ומתחתיו מלכי העולם, כאשר גירש מפניך את האויב ואמר לך: השמידו.
מעֹנה א־להי קדם – הקיים העומד, הסובל העולם. נגזרה לו המידה הזאת משם המקום אשר הוא עומד תמיד וסובל למי שהוא בו, אף על פי שהבורא יתעלה הוא בורא המקום והזמן המכלה אותם, אך המאמר הזה העברה והרחבה. (ספר השרשים ״עון״)
ומתחת זרֹעֹת עולם – שיכנעו לו מלכי העולם. (ספר השרשים ״זרע״)
מעונה אלהי קדם – למעון הואא השחקים לאלהי קדם,ב שקדם לכל האלהים ובירר לו שחקים לשבתו ומעונתו,גומתחת מעונתו כל בעלי זרוע שוכנים.
זרועות עולם – סיחון ועוג ומלכי כנען, שהיו תוקפוד של עולם. לפיכך, על כרחם יחרדו ויזועו וכחם חלש מפניו. לעולם אימת גבוה על הנמוך, והוא שהכח ושהגבורה שלו בעזרך.
והוא גירשהמפניך אויב ויאמר – לך: השמד אותם.
מעונה – כל תיבה הצריכה למ״ד בתחילתה, הטל לה ה״י בסופה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 34: ״הם הוא״ עם סימני מחיקה על ״הם״. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא: ״הם״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 הושמט ע״י הדומות: ״למעון הוא השחקים לאלהי קדם״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917 (במקום ״והוא גירש״): ״וגירש״. בדפוס רומא כלשון הפסוק: ״ויגרש״.
מענה אלהי קדם A DWELLING PLACE FOR THE ANCIENT GOD (This must be connected with the preceding): – The skies serve as a dwelling place for the ancient God, i.e. the God Who pre-existed (קדם) all gods, for He selected the skies as His residence and dwelling place, ומתחת AND BENEATH His dwelling place, all the mighty men (men of strong arm, זרוע) dwell.
זרעת עולם THE ARMS OF THE WORLD – are men such as Sihon and Og and the kings of Canaan who were the strength and might of the world. Therefore, since they are beneath God's dwelling place, in spite of themselves they must tremble and quake, and their power prove frail in His presence, for always the fear of the one above falls upon him below, so that He, being above, to Whom therefore belong strength and power, is your help.
ויגרש מפניך אויב AND HE DROVE OUT THE ENEMY FROM BEFORE YOU, ויאמר AND HE SAID – to you השמד DESTROY them!
מענה – Every word that requires ל at its beginning, [Scripture] places (may place) a ה at its end instead (Yevamot 13b).
פס׳: מעונה אלהי קדם – הקב״ה מעונו של עולם כענין שנאמר (שם צ) תפלה למשה איש האלהים ה׳ מעון אתה היית לנו. אתה הוא מעון העולם שכל העולם מתקיים בך. כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. לכך נאמר מעונה אלהי קדם. כמו מעונה וכמו מכונה. והוא מכון.
אלהי קדם – אלהים שברא שמי קדם.
ומתחת זרועות עולם – והוא בגבורתו ובמאמרו סובל שהקים מתחת זרועות עולם. יסודי הארץ ברוח דברו מעמיד הארץ והמים אשר מתחת לארץ שנאמר (איוב כו) תולה ארץ על בלימה. אמר להם דברים שהם נעלמים מבני אדם. כלומר מי שברא את העולם ומי שהוא סובלו הוא הוציאך ממצרים והוא הבטיחך לתת לך ארץ של שבעה עממים.
ויגרש מפניך אויב – 1עתיד לגרש מפניך אויב. אלו היו על ראשי ההרים ואין לך כח לרדוף אחריהם הקב״ה מגרשם שנאמר (שמות כג) ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את האמורי ואת הכנעני. ואומר (שמות כג) וגרשתמו מפניך. ר׳ אומר ויגרש מפניך אויב אלו שבמחבואות.
ויאמר השמד – אלו שבורחין בשאר מקומות שהקב״ה משמידם מפניך שהאימה נכנסת בהם ומשמידם:
1. עתיר לגרש מפניך אויב. עיין בר״ר פ׳ מ״ד לזרעך נתתי את הארץ אתן לא נאמר אלא נתתי מכאן שמאמרו של הקב״ה מעשה:
מענה – דע, כי מעון כמו סוכה, והעד: ויהי בשלם סכו {ומעונתו בציון} (תהלים ע״ו:ג׳), ורבים כן.
והטעם: כי מעונה – שלך הוא אלהי קדם. כמו: עליון שמת מעונך (תהלים צ״א:ט׳), אדניא מעון אתה (תהלים צ׳:א׳). ולעולם המעון למעלה מהחוסה, והמקום למטה.
ומתחת זרעת – שיתמכו אותך.
וטעם עולם – שכן יהיו נצח ולא תחלשנה, והמעון שלך לא יסור, כי הוא אלהי קדם – והטעם: קדמון, שאין לובאחרית. [וטעם ראשית ואחרית כנגד הנבראים.]ג
והגאון אמר: כי פירוש ומתחת – ומתחת השם. ולא פירש כלום.
THE ETERNAL GOD IS A DWELLING-PLACE. Note that the word ma'on (dwelling-place) means a covering (i.e., a sukkah).1In Salem also is set His covering2 (sukko), And His dwelling-place (me'onato) in Zion3(Ps. 76:3) is proof of this. There are many such examples.4 The meaning of our verse is: The eternal God is your covering.5 Compare, Even the Most High, thy habitation (me'onekha)6(Ps. 91:9) and Thou hast been our dwelling-place (ma'on) (Ps. 90:1). The ma'on (dwelling place) is always above the one who takes refuge in it.7 The "place"8 is below.9
AND UNDERNEATH ARE THE EVERLASTING ARMS. Which will support you.
Scripture reads everlasting to teach that it shall always be so. The hand will not weaken, and your covering (ma'on) will not be removed, for He is the eternal God. The meaning of kedem (everlasting) is that God has no beginning and no end. Scripture speaks in human terms when it speaks of beginning and end.10 The Gaon says that and underneath means and underneath God. He did not explain anything.
1. Literally, booth. According to Ibn Ezra a sukkah is so called because it has a covering over it.
2. Translated literally.
3. For sukko is parallel to me'onato.
4. Where the word sukkah is used in the sense of protection.
5. That is, your protection.
6. Ibn Ezra renders this as even the Most High, your protection.
7. According to Ibn Ezra, ma'on means a protective covering. God serves as a protective covering above us.
8. The rabbis refer to God as "The Place (makom)."
9. Either beneath the protective covering or beneath the person being protected. In other words, ma'on refers to "up above" and makom to below. God is referred to as "The Place" because He is present in all places on the earth. See Ibn Ezra's introduction to Esther, "God is not referred to as 'The Place (makom)' in any of the books of Scripture. On the contrary, He is referred to as 'dwelling place (ma'on),' for the ma'on which is always on high. However, the ancients, of blessed memory, called God 'The Place' because all places are full of His glory."
10. In reference to God.
מעונה – למעון לאלהי קדם שקדם לכל, באין תחילה וראש, הוא בראם ורוכב עליהם, ומושל בהם, והם למעון לו, ששם הכין כסאו והשרה שכינתו.
ומתחתא – הוא רוכב זרועות עולם ותוקפו וכחו של עולם, ומושל על הכל, שהוא מושל בעליונים ובתחתונים, ורוכב עליהם, והוא חפץ בך.
ויגרש מפניך אויב – כל אויביך.
ויאמר השמד – שהרי עמלק שהוא אויביך, אמר לך: תמחה את זכר עמלק (דברים כ״ה:י״ט). הכנענים שהם אויביך, אמר: לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז). עזרה שלימה הוא עושה לך, ושונא שונאך.
א. בספר הג״ן נוסף כאן: השחקים.
מעונה – DWELLING PLACE – as a residence for THE ETERNAL GOD, Who preceded everything, with no start or beginning, He created them [the heavens] and rides on them, and rules over them, and they are a residence for Him, for there He establishes His throne and rests His divine presence.
ומתחת – UNDERNEATH – He rides [on the] ETERNAL ARMS and is the power and the strength of the world, and He rules over everything, that He rules over the upper and lower realms, and rides on them, and He desires you.
ויגרש מפניך אויב – AND HE BANISHED THE ENEMY FROM BEFORE YOU – all of your enemies.
ויאמר השמד – AND HE SAID DESTROY – That behold Amalek who is your enemy, He said to you: “Wipe out the memory of Amalek” (Devarim 25:19). And the Canaanites who are your enemy, he said: “Do not keep alive any soul” (Devarim 20:16). A complete help He gives you, and He hates your enemies.
ומתחת זרועות עולם – כלומר: אילו שבעת עממים שהם זרועות עולם, והואיל מתחת הם.
ולכך ויגרש מפניך אויב – אילו העממים.
ויאמר השמד – וגזר אותם להשמיד.
ומתחת זרעת עולם – וכמו כן רוכב הוא זרועות עולם שהם מתחת והם יסודי עולם שסובלים כל העולם כמו הזרועות שסובלות המשא כלומר מושל בעליונים ובתחתונים והוא בעזרך.1
ויגרש מפניך אויב – עמלק סיחון ועוג ויאמר השמד – תמחה את זכר עמלק (דברים כ״ה:י״ט), לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז).2
1. בדומה בר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
ומתחת זרועות עולם, "and underneath are the everlasting arms;" Asher is perceived riding on the globe which is seen as beneath the rider. The "arms" are seen as supporting the universe, carrying its weight. The One Who rules both the upper regions of the universe and its lower regions is seen as supporting Asher also.
ויגרש מפניך אויב, "He thrusts out the enemy from before you. They are specifically: Amalek, Sichon and Og.,ויאמר: השמד, and Who said: "destroy," i.e. תמחה את זכר עמלק "wipe out the memory of Amalek" (Deut 25,19" (Deut 25) and לא תחיה כל נשמה "do not allow a single soul to survive" (in the land of Canaan).
מעונה אלהי קדם – ע״ד הפשט יאמר מעונה שלך הוא אלהי קדם, כמו (תהלים צ״א:ט׳) עליון שמת מעונך, ולשון מעון כמו סכה, וכן (שם ע״ו) ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון. ויש הפרש בין מעון למקום כי המעון לעולם למעלה על החוסה בו והמקום למטה.
ומתחת זרועות עולם – יש לך זרועות עולם שיסמכו. או יאמר, הקב״ה שהוא אלהי קדם הוא מעון העולם, כלומר סובל העליונים, ומתחת זרועות עולם שהוא סובל התחתונים גם כן, שהמציאות כלו הוא נשען עליו שכן כתיב (שם ק״ד) נוטה שמים כיריעה, כלומר כיריעה הזו הפרוסה למעלה שהיא תלויה באויר ואינה נשענת על שום דבר בעולם, וכתיב (איוב כ״ו:ז׳) תולה ארץ על בלימה, כלומר על לא דבר אלא על כחו, וצריך שיבלום אדם את פיו שלא יוכל להשיג היאך זה, ולשון בלימה שהוא נדרש שתי תיבות תיבה אחת, ואם כן השמים והארץ נשענים על כחו יתעלה. וכן אמר הנביא (ישעיהו מ״ו:ד׳) אני עשיתי ואני אשא, כלומר אני עשיתי שמים וארץ ואני הנושא אותם. ומי שכח גדול כזה בידו יש לו כח לגרש מפניך האויב.
וע״ד הקבלה מעונה אלהי קדם, תוספת ה״א רומזת על מדת הדין, כי מעון מדת רחמים ומעונה מדת הדין, ומפני זה הזכיר משה כאן מעונה, ואמר במקום אחר (תהלים צ׳:א׳) ה׳ מעון אתה היית לנו, כי שם ידבר משה בתפלה ולכך הזכיר מעון שהוא רמז למדת רחמים, אבל כאן שהוצרך לרמוז על מדת הדין לגרש האויבים ולהשמידם, הזכיר מעונה בתוספת ה״א שהיא רמז לה״א ראשונה שבשם שהוא אלהי קדם, ומתחת זרועות שהם עולם, ומלת זרועות איננה סמוכה, ושעור הכתוב כן, ומתחת עד סוף הבנין שהיא מדת הדין, וזהו ויגרש מפניך אויב והיא המדה, ועל זה הזכיר לשון ויאמר שהוא מדת הדין, וזהו ויגרש מפניך אויב, ולא אמר וחרב גאותך אלא ואשר חרב גאותך, והוא מלשון מישור, כלומר וישור החרב גאותך, כי אין החרב גאותן של ישראל ח״ו כי ירושה לעשו היא, אבל הכונה מדת הדין, שהרי בשעה שישראל זכאין השמאל נעשית ימין, נמצאת למד כי משה רמז כל העשר בכאן כשם שרמזין בשירת הים בפסוק (שמות ט״ו:י״א) מי כמכה, רצה לרמוז עליהם שם בתחלת נבואתו, גם עתה בסוף נבואתו חתם בהן את התורה.
מעונה אלו-הי קדם, "you made as your abode the God who preceded time." According to the plain meaning of the text the words mean: "your abode is the God from immemorial times." The meaning is similar to Psalms 91,9: עליון שמת מעונך, "you established the most High as your haven." The meaning of the word מעון is similar to סכה, "hut," in the sense of "shelter." Compare Psalms 76,3 ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון, "Salem became His abode, Zion His den." The difference between מקום and מעון is that the former describes a place beneath the subject, the latter a place above the subject (Ibn Ezra).
ומתחת זרועות עולם, "and beneath are the world's mighty ones." This could refer to powerful forces on earth which provide support for the Jewish people, or it could refer to God being the זרועות, "the mighty arms," Who supports both what is beneath Him as well as what is perceived as above the earth. The simile is somewhat like Psalms 104,2 where David describes God as establishing the firmament (without supporting pillars) over the whole globe as if it were a carpet. The fact that God suspends earth without perceptible supports has also been described in Job 26,7: "He suspends the world (earth) over nothing (emptiness)." All the Lord needs to support the universe is His invisible, abstract force, power. We human beings have to restrain ourselves from voicing the thought: "how is this possible?" We are simply not able to comprehend this. (something which does not it make any less true). The word בלימה in Job 26,7 are two words spelled as one, i.e. בלי מה, "without anything." Heaven and earth both are supported by an invisible force. This is also what Isaiah quotes God as saying to him in Isaiah 46,4: "I have made it and I carry it." The prophet speaks of God saying that He made both heaven and earth and He carries or supports both. Anyone who possesses this kind of strength is certainly able to expel His enemies from His presence (a reference to the second half of our verse here).
A Kabbalistic approach: The letter ה at the end of the word מעונה (which is usually simply מעון) is a reference to the attribute of Justice. If this were not so, Moses would have said (as he did in Psalms 90,1): ה' מעון אתה היית לנו, "Lord You have been a refuge for us." In Psalms Moses uttered a prayer and alluded to Hashem, the attribute of Mercy. Hence he spoke of מעון rather than of מעונה. Here Moses was forced to allude to the attribute of Justice as it is the attribute which will drive out God's (and Israel's) enemies. The word זרועות is not in the construct form, i.e. "arms of," or something to that effect. The letter ה at the end of the word מעונה then is a reference to the first letter ה in the tetragrammaton, not the last. [I confess I cannot follow from here to the end of this paragraph. The author tries to describe that Moses demonstrates how, through observance of God's commandments, an aspect of the attribute of Justice may be converted into becoming an advocate on behalf of the people. The precise steps and how they are reflected in the wording here escape me. Ed.]
זרועות עולם – חסר וא״ו לפי שסובל כל העולם בזרוע אחת. וזרועות שכתוב על הרשעים מלא וא״ו. לפי שמשבר את זרועותיהם.
מעונה אלהי קדם – השמים הם מעוניו של הקב״ה שהוא קודם לכל דבר ומתחת זרועות עולם כלו׳ ומתחת השמים הוא מושל כמו בעליונים והוא תקפו וחזקו של עולם שהוא מושל של עולם מטה ומעלה. ויגרש מפניך אויב כל אויביך מלפניו ויאמר השמד ויאמר אלי השמד אויב שלך כמו שמצינו גבי עמלק שצוה תמחה את זכר עמלק וכן גבי כנעני לא תחיה כל נשמה. וישכון ישראל בטח בדד כל אותם שהם מעין יעקב שלו כלו׳ מעין שלו כגון גרי הצדק ישכנו לבטח ובדד שבשמחתם לא יתערב זר וכן אמר בלעם הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב אבל המינין והמלשינים והמוסרים והפורשים מדרכי צבור לא ישכנו עמהם שהם זרע יעקב לא נאמר אלא עין יעקב.
מעונה אלוהי קדם, "the ancient G–d is a source of refuge;" the heavens are G–d's residence, He Who preceded everything and everyone else.
ומתחת זרועות עולם, "and underneath (as support) are the ever-lasting arms;" The G–d in heaven also supports the universe below that He has created. He is the ruler of both the "upper" regions and the "lower" regions in the universe.
ויגרש מפניך אויב, "He will expel every enemy from before you,"
ויאמר: השמד, "by simply ordering (His agent), in this case the Jewish people, by saying to them "destroy Amalek utterly," as in Deuteronomy 25,19. The era when this order will be given a second time,1 will be only after the Jewish people are no longer under attack or even afraid of attack from the gentiles. One of the conditions for that time having arrived is spelled out by the prophet Bileam in Numbers 23,9 when he described the Jewish people as not feeling part of the "United Nations," but as residing in solitary splendour, perfectly content in their role.
1. [it had been given a first time to the first Jewish King Shaul, who had not completely carried it out, Ed.]
מעונה אלהי קדם – הוא שמים מעון של הקב״ה שהוא קדם הכל ומתחת זרועות עולם כלומר מתחת השמים הוא מושל כמו בעליונים והוא תקפו וכחו של עולם שהוא מושל בעליונים ובתחתונים.
ויגרש מפניך – כל אויבך גרש מפניך.
ויאמר השמד – ויאמר אליך השמד אויב שלך כמו שצוה גבי עמלק שצוה להשמידו שנאמר תמחה את זכר עמלק וכן בכנענים לא תחיה כל נשמה.
מעונה אלהי קדם – יש מפרשים המעון שלך הוא אלהי קדם:
מעונה אלוהי קדם, "that (the שחקים at the end of the last verse) is the abode of God since days immemorial." Some commentators understand this phrase as meaning: "Your abode is that of the Immemorial God."
ועוד השלימם ושמם כמו מעון לאלהי קדם מפני המלאכים שברא בהם להניע אותם שהם קרובים להשם יתעלה מכל הנמצאות ולזה תדבק בהם השגחתו והשגתו תמיד ולזאת הסבה נקראו אלו הנמצאות פניו כאמרו ופני לא יראו והנה השלים השחקים אז ושמם מתחת זרועות עולם וקיימו במה שסדר שישפע מן השמים להשגיח בהויות אלו הנמצאות השפלות ובשמירת מציאותם וזה מהיותר נפלא שבדברים כי הככבים מושפעים מהאיכויות אשר יולידום באלו הנמצאות השפלות וישמרו מציאותם וכבר חקרנו בזה במקומותיו והנה זה הנמצא הנפלא אשר המציא אלו הנמצאות אמר לגרש מפניך אויב ולהשמיד אותו וזה ממה שאינו אצלו דבר נפלא ואף על פי שלא יהיה זה הרע להם מסודר מהכוכבים כי הוא חדש והמציא הככבים ושם בהם מהכח אל שישפעו מהם אלו העניינים ולזה הוא מבואר בלא ספק שהשם יתעלה ימשול עליהם ויעשה כל אשר חפץ אין מעצור לו.
מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם אמר שיעזרם ויפלטם עד שיכבשו הארץ אשר בה יהיה המעון הקדוש לאלהים אשר נאמר עליו מכון לשבתך פעלת י״י מקדש י״י כוננו ידיך (שמות ט״ו:י״ז) ולפי שהמעון הוא במדרגת הראש וכל השאר הוא במדרגת שאר האיברים אמר ומתחת זרועות עולם כי היתה ארץ ישראל זרועות עולם אצל ירושלם וכל הארצות במדרגת שאר האיברים השפלים ואמר ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד ועל דרך שאמר אחלצהו ואכבדה (תהלים צ״א:ט״ו) כי הוא המגרש האויב מפניך בכלי זעמי אשר שלח בהם לא בחרבך ולא בקשתך ויאמר לך קום השמד אותם כדי שתטול את השם לכבוד ולתפארת ומכאן למדה מלכות כמו ששלח יואב אל דוד אחר שנלחם על רבה שיבא לכבשה פן יקרא שמו עליה.
מעונה אלהי קדם למעון השחקים לאלהי קדם שקדם לכל אלהים וברר לו שחקים לישיבתו ומעונתו. שהפסוק הזה דבק עם הקודם לו ופי׳ רוכב בגאותו שחקים שהם מעונה לאלהי קדם ונקרא אלהי קדם במקום הזה להודיע הסבה שבחר לו השחקים לישיבתו ואמר מפני שקדם לכל אלהים וברר לו שחקים לישיבתו אבל אינו מחוור אצלי מפני שהמובן מזה הוא שאילו לא קדם לכל אלהים שהיו מוחים בידו ולא היה יכול לברר לו שחקים לישיבתו:
ומתחת מעונתו כל בעלי זרוע שוכנים. פי׳ ומתחתיו שוכנים כל בעלי זרוע כמו סיחון ועוג ומלכי כנען ונקראים זרועות עולם להיותם תוקפו וגבורתו של עולם ומה שהוצרך הכתוב להודיע שהם תחתיו הוא כדי להודיע חולשתם שאעפ״י שהמה הגבורים תוקפו וגבורתו של עולם מ״מ כיון שהם שוכנים תחתיו על כרחם יחרדו ויזועו וכחם חלש מפניו כי לעולם אימת הגבוה על הנמוך ואחר שבעל הכח והגבורה הוא בעזרך כמו שהזכיר רוכב שמים בעזרך הנה יגרש מפניך כל אויביך ויאמר לך השמד אותם זהו קשר המקראות הללו על דעת רש״י ז״ל:
מעונה כל תיבה שצריכה למ״ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה״א בסופה. כאילו אמר למעון לאלהי קדם אבל בפ״ק דיבמות תנא דבי ר׳ ישמעאל כגון אלימה מחנימה מצרימה דבלתימה ירושלימה מדברה וכלם מלעיל והנה כתנור בוערה אמר כל המדקדקי׳ שמפני היותה מלעיל ידענו שהה״א בה נוספת אבל אילו היתה מלרע היינו אומרים שהיא ה״א הנקבה ויהיה שם התנור זכר ונקבה כבית ומקום ויותר נכון היה לו לומר שהן שתי שמות כמו גן וגנה וצדק וצדקה:
ואם זה שהוא מעונה אלהי קדם. השם משפילו. כל שכן שיהיו תחת ידו זרועות עולם השפל. באופן שבזהו יגרש מפניך אויב. במאמרו. ויאמר השמד. או שיאמר ומתחת זרועות עולם. לרמוז שאע״פ שהשמים גבהו והם מעונה אלהי קדם. עם כל זה מלמטה יש להם זרועות ועמודים לסומכם ולקיימם. והם האבות. ובזכותם רוכב שמים בעזרך. וכן למטה ויגרש מפניך אויב:
או שיאמר מעונה אלהי קדם – כי ישראל הם מעונה אלהי קדם. כאומר ושכנתי בתוכם. ואמרו אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה. ומתחת זרועות עולם. הם האבות והצדיקים. שהם מרכבתו של מקום. באופן שבזה ויגרש מפניך אויב. הם השרים שלמעלה. ואח״כ ויאמר השמד. מלכי האדמה על האדמה. או שיאמר ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד. לרמוז שלא נהג השם עם ישראל כדרך ארץ. כי כששלח דוד ליואב על רבת בני עמון או על מקומות אחרים כשהיו קרובים להמסר בידו. היה שולח שילך דוד ליטול העטרה. בענין שלא יאמר שיואב הוא המושל ויקרא על שמו. אבל בכאן הקב״ה עושה בהפך. שהוא המגרש ואומר לישראל השמד. בענין שיקרא על שמם וזהו ויאמר השמד.
(27) אלוהי קדם, the true God ever since the beginning of all existence. Anything that is of more recent origin has been called into existence by this God.
ומתחת זרועות עולם; beneath the heavens this God manifests Himself as the God of everlasting arms, (in the sense of extensions of His essence) mortal rulers whose power is of short duration, even the supposed basic elements, as well as what we call nature, the phenomena supplying nourishment for all he mortal forms of life on earth, including the ability to procreate.
ויגרש מפניך אויב, He, this eternal God, expelled on your account the inhabitants that inhabited the land promised to your forefathers by Him. He had said to you: השמד!, “destroy!” For you certainly did not conquer this land by force of arms with your sword, so that you would be afraid of losing it after a time, when your strength would ebb, as does the strength of every conquering nation after a while. Seeing that it had not been you who had driven them out, you have no reason to fear a natural erosion of your power to hold on to this land.a
a. Only the One Who has expelled them is in a position to expel you if you give Him reason to do so.
למעון השחקים כו׳. פירוש, כי ״מעונה אלקי קדם״ הוא מחובר לפסוק שלפני זה (פסוק כו) ״ובגאותו שחקים״, והשחקים הם למעונה אלקי קדם (כ״ה ברא״ם). ופירוש ״אלקי קדם״ שקדם לכל אלקים, ובירר את השחקים. וזה ראיה על שהשחקים הן מעון יותר חשוב, דהרי ״אלקי קדם״ הוא, והוא יכול לברר לו מה שירצה, ובירר לו השחקים:
כל תיבה שצריכה למ״ד כו׳. הקשה הרא״ם, דאם כן היה טעם המלה מלעיל, כמו כל ה״א שמשמשת במקום למ״ד, וכיון שטעם המלה מלרע, אם כן הה״א לנקיבה. ויפה הקשה. ועוד תמה אני, דלא מצאנו ה״א משמשת במקום למ״ד רק במקום למ״ד המשמשת על ביאה לדבר, אבל במקום הזה, שאמר שבירר למעונתו השחקים, לא מצאתי ה״א במקום למ״ד. גם היה רש״י יכול לפרש ״מעונה״ בלשון נקיבה, שהרי תמצא ״מעונה״ בלשון נקיבה; ״מעונתיו טריפה״ (נחום ב, יג), ״ומעונתו בציון״ (תהלים עו, ג):
אֱלֹ֣קֵי קדם: חד מן ג׳ מלעיל ע״פ המסורת1 כמ״ש2 בפ׳ נח. [אֱלֹ֣הֵי].
1. המסורת: מ״ג-ד על אתר.
2. כמ״ש: בר׳ ט כו (׳אלהי שם׳).
למעון הם השחקים כו׳. שהפסוק הזה דבוק עם הקודם לו, ופי׳ רוכב בגאותו שחקים, שהם מעונה אלהי קדם. ונקרא אלהי קדם במקום הזה, להודיע הסבה שבחר לו השחקים לישיבתו, מפני שהוא קדם לכל אלהים:
ומתחת מעונתו כו׳. פירוש ומתחתיו שוכנים כל בעלי זרוע, כגון סיחון ועוג וכו׳. ומה שהוצרך להודיע שהם תחתיו, הוא כדי להודיע חולשתם, שאף על פי שהמה הגבורים מעולם, מכל מקום כיון שהם שוכנים תחתיו, יחרדו ממנו, כי לעולם אימת וכו׳. ומאחר שבעל הכח בעזרך, הנה יגרש מפניך כל אויביך, ויאמר לך השמד אותם. [הרא״ם]:
ויאמר לך השמד אותם. הוסיף מלת לך אחר ויאמר, להודיע למי היתה האמירה. וגם הוסיף מלת אותם אחר מלת השמד, להודיענו שמלת השמד שב אל האויב האמור למעלה, וכאילו אמר ויאמר לך השמד את האויב:
The heavens are as the dwelling, etc. Since this verse is connected to the previous verse and means, In His pride He straddles the high heavens which are the dwelling of the eternal God. He is called the earliest God here to explain why he chose the high heavens as His dwelling place; because He preceded all the gods.
Below His dwelling, [all the strong-armed reside]. Meaning that beneath Him all the strong-armed reside, such as Sichon and Og, etc. The verse says that they are beneath in order to describe their weakness. Even though they are the powerful ones of long ago, but because they dwell below, they quake before Him, because the exalted are always fearsome, etc. And because the Mighty One is your aid, He will banish all your enemies from your presence and say to you, Destroy them. (Re"m)
And said to you, "Destroy!" them. Rashi adds the word to you after said to inform to whom this statement is said. He also adds the word them after the word destroy, to inform us that the word destroy refers to the enemy mentioned above, and it is as if it said, And said to you, 'Destroy the enemy.'
ומתחת זרעת עולם – כמבואר (חגיגה ע״ב) הארץ על מה עומד׳ על עמודי׳ וגו׳ על ההרים וגו׳ רוח בסערה וכו׳ וסערה תלויה בזרוע של הקב״ה שנאמ׳ ומתחת זרועות עולם ופי׳ שני עולמות שה׳ כח וגבורה שנקראים זרועות של הקב״ה אלא שנכלל גבורה בכח כמ״ש ימינך ה׳ נאדרי בכח ימינך וגו׳ ולכך אמרו בזרועו של הקב״ה וכן היו בסיני במ״ת כמ״ש מן השמים השמיעך את קלו ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש. אמר אשו ואמר גדולה כמבואר בא הכתוב הג׳ והכריע ביניהם שקולו מן השמים ואשו בארץ וזהו שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני.
ויגרש מפניך אויב – הוא סיחון ועוג ורמז בו ג״כ לעמלק שגרשו מן העוה״ז ועוה״ב כמ״ש כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו׳ והוא אויב הגדול מכל. ויאמר השמד. הוא מדין שצוה אותם להשמיד כמ״ש צרור את המדינים והכיתם אותם.
מעונה – מעונה הוא, אלהי קדם הוא, כמו שאמר בתפלתו מעון אתה היית לנו (תהלים צ׳:א׳). מעון – כינוי לדירת כבוד ומלכות, וה״א נוספת להאדיר ולפאר הדבר. ובדרך דמיון קורא גם למרבץ הכפירים הנוראים מעונה: ואל מעונותם ירבצון (תהלים ק״ד:כ״ב). ונראה שבספרי רש״י ז״ל נמצא מעונה מלעיל, לכך כתב שהה״א במקום למ״ד בתחלתה, אבל בספרים היום הוא מלרע, ואין לפרשו כך לפי טעמו.
ומתחת – הוא יתברך זרועות עולם – כחות עולם (עוויגע קראפטע). התוקף והכח מכונים בכתוב ׳זרוע׳: לך זרוע עם גבורה (תהלים פ״ט:י״ד), כי ימינך וזרועך וגו׳ (תהלים מ״ד:ד׳), ודומיהן.
מענה אלהי קדם – מעון כמו סוכה, והעד ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהלים ע״ו ג׳), ופירש הכתוב המעון והמחסה שלך הוא אלהי קדם, כי הוא יתברך חופף עליך כל היום ובאברתו יסך לך, ובלשון הזה ממש אמר אדון הנביאים בתפילתו ה׳ מעון אתה היית לנו (שם צ׳ א׳), ופירוש אלהי קדם, שקדם לכל נמצא:
ומתחת זרעת עולם – השם מעונתך ממעל וזרועות עולם יתמכו אותך מתחת, ולשון זרוע הוא כנוי אל הדבר הסומך והמחזיק, ומלת עולם על הזמן כמו בכל המקרא, והכונה כמו שהשם מגין עליך ממעל, כן יהיה לך מתחת סעד ומשען קיים שעליו תוכל להתקיים, והוא הארץ הנבחרת אשר נשבע השם לאבותיך לתת לך, ולכן אמר ויגרש מפניך אויב, שהם הכנענים היושבים בתוכה:
מעונה אלהי קדם – תרגום מעונה מדור וכ״פ כל המפרשים, לפירושם אין למקרא זה התחברות לא לשלפניו ולא לשאחריו, ויראה כי שם מעונה נגזר מן שם עין, וטעמו על השגחה האלקית, דוגמא לזה שם מעונן שהוא לרז״ל משרש עין מבנין המרובע, כדאמרינן (בסנהדרין ס״ב ב׳) מעונן רש״א זה המעביר שבעה מיני זכור על העין, וחכ״א זה האוחז את העינים, וכן במדרש ע״פ ה׳ מעון אתה היית לנו (תהלים צ׳), משה אמר אם אין פניך הולכים, הקב״ה אומר פני ילכו (ע״ש בילקוט), מבואר מדבריהם שפי׳ שם מעון על פני השגחתו ית׳ (וכבר העירותי בכי תבא בוענו הלויים ואמרו), כי גם כמה לשונות ענה עיקר הוראתם משרש עין יעו״ש. ובד״ז יש לבאר מ״ש (שמואל א ב׳) למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון, כלומר תתנהגו בדרך בזיון בזבחים ובמנחות אשר צויתי עליהם השגחה יתרה להתנהג בהם בקדושה (בעזאָנדערע אויפמערקזאמקייט אנגע- ארדנעט), וכן (שם ל״ב) והבטת צר מעון בכל אשר ייטיב את ישראל, ירצה מלבד הרעה אשר נרע לך מאד תראה בטובות אחרים אשר ראיי׳ זו תהיה לך צר מעון, ראיי׳ המוספת צרה ויגון בלב הרואה מצד קנאתו (שמערצהאפטער אנבליקק), וכן (צפני׳ ג׳) אמרתי תיראי אותי תקחי מוסר ולא יכרת מעונה כל אשר פקדתי, כלומר חשבתי שתקחי מוסר ותטיבי דרכך ולא תפסיקי מלהשגיח על המצות אשר פקדתי לשמור אותם (אונאונטערבראָכען, בעאבאכטען אלל מיינע בעפעהלע), ולפי שהשמים ידמו לעין הרואה כאהל נטוי על הארץ אמרו מיסדי התפלה על צד המליצה על השמש והירח היוצאים ממזרח ובאים במערב ״ובוקע חלוני רקיע״ לכן הונח עליהם גם לשון מעון, כמו השקיפה ממעון קדשך מן השמים, כאלו הם מקומות ההשגחה אשר מתוך חלוני רקיע ישקיף וישגיח על עולם התחתון, ומזה אמר (תהלים ע״ו) ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון, כלומר אחר שהארץ הקדושה אשר נאמר עלי׳ ארץ אשר עיני ה״א בה מראשית עד אחרית השנה, אמר בדרך מליצה שירושלים העיר המלוכה היא סוכת ישיבתו, ובציון חלונות השגחתו אשר בהן ישקיף וישגיח על כל הארץ, ולפי״ז טעם המקרא אלהי קדם הוא המשים עין השגחתו עליך, ובזה כל בעלי זרוע יהיו נכנעים תחתיך (אויפמערקזאמען בליקק האט ער איבער דיך, ניעדערזינקען מיססען דיא מאֶכטיגען דער וועלט).
מעונה אלהי קדם – אלהי קדם הוא לך למעון ולמחסה מלמעלה (ראב״ע), והוא ג״כ זרועות עולם לתמוך אותך מתחת.
מענה – עיין פירוש, ויקרא יט, כו. ה׳ אשר קדם לכל העבר, הוא הנושא של כל רגע חולף של כל הווה. והוא לא רק אלוקים ממעל; אלא הוא מרוֹמֵם כל דבר שהוא ״מתחת״, מהתהומות; הוא ״זרעת עולם״, ״הזרועות הנצחיות״, המשענת הנצחית של כל אשר בארץ. הווי אומר, הוא נושא כל דבר בעולם הזה, מראשית הימים ועד אחרית הימים.
זרעת, לא ״זרוע״: דברים ארציים זקוקים למינים רבים של זרועות הנושאות את קיומם. ה׳, שהוא אלוקי כל הזמנים, כל המקומות וכל הדברים שבכל הזמנים ובכל המקומות, הוא אשר נתן לך בהווה את הארץ כמקום המיועד להתפתחותך, ולכן גזר על גירוש התושבים מן הארץ.
השמד הוא צורת מקור של הפועל.
מענה – ר״ל מעונו ודירתו. אלהי קדם שהוא קדמון לכל דבר אשר נברא, וזולתו אף הזמן והמקום וכל שיש לו ציור בשכל הוא בראם, ולכן אין לצייר לעצמותו מעון ומדור, אלא שהוא מעון ומדור לכל בריאותיו אשר ברא, כאשר קראו חז״ל השי״ת בשם מקום מפני שהוא מקומו של העולם. ומתחת ר״ל כל שלמטה לאלהי קדם שהוא כל הבריאה. זרועות עולם. הם רק כלים שינהיג השי״ת בהם את העולם כענין הזרועות, שכל עולם הוא כלי לפעול בעולם שלמטה הימנו, ואף עולם השפל שם בו השי״ת את האדם, שע״י יתפעלו כל העולמות העליונים. והכל יתפעל רק מרצון ה׳ כאשר כל שיעשה האדם בזרועותיו הוא מתפעל מרצונו ורגשת נפשו. ויגרש מפניך אויב אף אויביך שברחו מעצמם, הוא גרשם, ויאמר השמד אלה שתשמידם בידך, הוא מפני שהוא אמר שישמדו עד״ה (תהלים לג ט) כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד:
מעונה אלהי קדם: עתה מבאר כח ״ישורון״ בענין הגנה ומלחמה עם אומות העולם1.
והקדים, ד״ישורון״ המה ״מעונה של אלהי קדם״, וכינוי של ״אלהי קדם״ מבואר ע״פ מדרש בראשית רבה כמה פעמים2 – דמתחילה עלה בדעתו יתברך להשכין שכינתו למטה, אלא שע״י חטא אדם עלה לרקיע השני, וע״י חטא קין עלה לרקיע השלישי, וכן בדור אנוש והלאה, עד שעלה לרקיע השביעי. ומשבא אברהם אבינו התחיל להוריד, וכן ביצחק ויעקב, עד שניתנה תורה לישראל, ואז אפילו הדור סוררים – ״לשכון יה אלהים״ (תהילים סח,יט). ונמצא, שמעת בריאת שמים וארץ היה הרצון שתהא ׳מעונתו׳ בארץ. משום הכי אמר הכתוב אשר ״ישורון״3 המה ״מעונה (של) אלהי קדם״, שגם אז עלה במחשבה שתהא אומה ישראלית, ובם יהא ה״מעונה״.
וכינה בלשון ״מעונה״ שמשמעו דירה קבועה, אבל בלא ביתו ממש4 {כמו שממשיל5 בשעת שלום דכתיב (מלכים א׳ ח,יג) ״בנה בניתי בית זבול לך״, אלא6 כמו בעת מלחמה} שדר בקביעות שלא בביתו.
[הרחב דבר: והוא כלשון המקרא תהלים (עו,ד) ״ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון, שמה שיבר רשפי קשת, מגן וחרב ומלחמה סלה״. וכבר ביארנו בספר ויקרא (כג,מג) דיוק לשון ״סוכו ומעונתו״. וגם על מה קרא את ירושלים בשם ״שלם״ שהיה בעוד לא קרא אברהם אבינו ״ה׳ יראה״. וביארנו שם, דהר המוריה נקרא ״ירושלים״ על-שם השגחה קבועה של פרנסת העולם שתלויה בעבודת בית המקדש, ובזה מכונה בשם ׳ביתו׳ כביכול. אבל לענין מלחמה ממשיל המקרא כמו מלך בשר ודם בשעה שיוצא למלחמה מניח בית פלטין שלו אשר הוא מפרנס שם את המדינה בהשגחתו, ויוצא למדינה אחרת להשגיח על חילו בשעת מלחמה, ויש לו שם פלטין קבוע אשר שם עיקר דירתו בכל משך המלחמה ונקרא ׳מעונתו׳. ובכל יום הולך לעיקר מקום המלחמה ויש לו אוהל וסוכה בכל מקום.
כך, עיקר השגחתו של הקב״ה לענין מלחמה שמכונה בשם ״מעונתו״ הוא ״בציון״, היינו בשערים המצוינים בהלכה, דשמה כוח חרבם של ישראל, שהיא התורה. ומ״מ היה אז בשעת נס של חזקיהו לפני ירושלים ״בשלם סוכו״ היינו בדרך עראי, ומפרש ״שמה שבר וגו׳ ״.
הרי ד״מעונה״ משמעו – עיקר דירה בלי מקומו ממש, אלא שעת המלחמה גורמת לכך. כך המשיל כאן, דישראל המה לענין מלחמה ״מעונתו״ של ״אלהי קדם״, להנהיג את אומות העולם לפי צרכן של ישראל, כדאיתא פרק הבא על יבמתו (סג,א) ״ונברכו בך״ – אפילו אומות העולם מתברכים בשביל ישראל. וכן אמרו (שם) ׳אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל׳.]
וביאר עוד ״ומתחת זרועות עולם״ – לא מיבעי בשעה שישראל בארץ ישראל ובמלוכה בפני עצמם7, אלא אפילו בשעה שהם תחת מלכויות שהן המה ״זרועות עולם״, מ״מ השכינה שורה בישראל, וכמו שכתבתי בספר במדבר פרשת מסעי (לה,לד) על הפסוק ״כי אני ה׳ שוכן בתוך בני ישראל״.
וזה גורם ״ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד״ – בהשגחתו יתברך לענין מלחמה ׳מגרש מפניך אויב׳, ויש עתים שאומר גם-כן ״השמד״, והוא תלוי לפי צורך הישועה ולפי זכות של ישראל באותה שעה. ובשמות רבה פרשת תצוה (לח,ד) איתא: ״ויגרש מפניך אויב״ – זה המן, ״ויאמר השמד״ – אלו בניו, הרי מבואר שפירשו חז״ל זה המקרא על זמן הגלות, והיינו ״מתחת זרועות עולם״. ובא המקרא הלז לבאר אשר ״אין כאל ישורון״8 לענין הגנה מאומות העולם, בין בשעת הצלחת ישראל בין בשעה שהמה ״מתחת זרועות עולם״.
1. שזהו עיקר נוסף (מתוך שלשה) בצרכי בני אדם, עליהם אמר הכתוב (בפסוק כ״ח) שאין כח בעולם ככח של ״ישורון״, שהם גדולי ישראל, או כלל האומה, עיי״ש ברבינו.
2. ב״ר (יט,ז). וכן בפסיקתא רבתי ״ויהי ביום כלות משה״ (פיסקא ה׳).
3. כלל האומה הישראלית.
4. כי ביתו ממש זהו בית המקדש.
5. את המלך בשעת שלום, שאז הוא דר בביתו ממש, דכתיב...
6. כאן ממשיל את המצב למלך בעת שהולך למלחמה על ארץ אחרת, שדר שלא בביתו.
7. אז מתקיים המצב של מעונתו של הקב״ה אצל עם ישראל.
8. אין ככוח ישורון (בני ישראל).
מעונה אלהי קדם – מוסב למעלה, ובגאותו הוא רוכב שחקים שהם מעונה לאלהי קדם, וחסרה הלמ״ד;
ומתחת זרועות עולם – שנעלם מידיעת אנוש קץ וגבול כחן, הן בעזרך.
מענה אלהי קדם. הנראה נכון כדעת רש״י ז״ל שחוזר אל השחקים שזכר, ופירושו השחקים הם מעון ומשכן שבחר לו אלהי קדם, רק אין דעתי נוחה במה שפי׳ על ומתחת זרועות עולם, ויהיה הפירוש לדעתי שאע״פי שהשחקים הם מעון לו, לא עזב ה׳ את הארץ רק תמיד הוא סובל כל מה שמתחת וזה פירוש זרועות הכח לשאת ולסבול, ויש במשמעו ג״כ ההשגחה והמשפט כי כן כנו הכתובים ההשגחה על שם ימין או יד וזרוע כמו חשף ה׳ את זרוע קדשו, ובא הפסוק על דרך המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, ועל דרך השמים כסאי והארץ הדום רגלי. — ואולי יתכן לפרש מעונה הוא שמו של הקב״ה כמו שמים עיין מ״ש פ׳ בראשית על כנוי שמים על הקב״ה, ובס׳ תהלים רבים לוחמים לי מרום ועיין המפרשים שם כי מרום שמו של הקב״ה, ובספר שבעזרה מצאו מעון תחת מעונה ויתישב יותר לפירושנו, וכנגד זה מצאנו בעבודות הגוים בעל מעון ועיר נקראת על שמו בית בעל מעון, וראיתי בבעל מעון פירושים, האחד יפרשו מעון כמו מקום, הב׳ מלשון מעונן, ולדעתי בעל מעון אצל הכנענים הוא כמו אלהי השמים אצל העברים וזה תרגומו של זה בעל כמו אלהי ומעון כמו שמים, ויש שם כיוצא בו אצל הסורים ועומד בתוך בין זה לזה ומחברם יחד והוא בעל סאמין Baal Samen וכנגד בעל מעון או בעל סאמין, עבדו ג״כ מלכת השמים זה זכר וזה נקבה, ועיין מ״ש על אשרה פ׳ שופטים לא תטע לך אשרה, ופ׳ האזינו פ׳ ותיקד עד שאול תחתית ואלו משמשים חול מה שיסוד ומלכות משמשים קדש, וגם הם מכונים בחכמה הנסתרת אלהי השמים ואלהי הארץ, או מלכות שמים.
מענה – תניא, שלשה ספרים מצאו בעזרה, באחד מצאו כתוב מעון ובשנים מצאו מעונה, וקימו שנים ובטלו אחד.1(ירושלמי תענית פ״ד ה״ב)
ומתחת וגו׳ – א״ר אבהו, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר ומתחת זרועות עולם.2(חולין פ״ט.)
ומתחת זרעת עולם – כתיב (תהלים קמ״ח) רוח סערה עושה דברו, עשה הקב״ה לסערה כמין קמיע ותלה בזרועו, שנאמר ומתחת זרועות עולם.3(ירושלמי חגיגה פ״ב ה״א)
1. יתכן שהסופר שכתב מעון כתב עפ״י המקרא (פ׳ תבא) השקיפה ממעון קדשך, ה׳ מעון אתה היית לנו (תהלים צ׳:א׳) אשר מטעם זה אמרו בחגיגה י״ב ב׳ שהמעון נקרא שמים ואף כי אמנם שהאמת כן הוא, אבל בזה טעה, כי הה׳ שבכאן באה במקום למ״ד בתחלת המלה, וכמש״כ רש״י בפסוק זה.
2. מי שנדרס תחת הכל ואינו משים ומחשב עצמו הוא זרועות עולם כלומר מחזיק את העולם בזרועותיו, ואעפ״י דרמז בעלמא הוא אפשר בכ״ז להסביר קצת הדבר עפ״י מ״ש בסוטה ה׳ א׳ על הפסוק דישעי׳ (נ״ז) ואת דכא ושפל רוח אמר הקב״ה אני את דכא, ולכן זה שהוא עניו ושפל רוח – ה׳ עמו, וכן יתבאר עפ״י מ״ש שם ע״ב מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו מקריב כל הקרבנות כולם, ואמרו (מגילה ל״א:) שאין העולם מתקיים אלא בזכות הקרבנות, ולפי״ז ממילא מי שהוא עניו ביותר מתקיים העולם בזכותו.
3. כלומר הכל תלוי בגבורת הקב״ה, והגבורה מכונה בשם זרוע כדכתיב לך זרוע עם גבורה (תהלים פ״ט) ומפני שהסערה דרכה להחריב ולנפץ צריכה יותר לשמירה מהקב״ה השומר עולמו.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימההכל
Israel dwells in safety; the fountain of Jacob alone, in a land of grain and new wine. Yes, his heavens drop down dew.
א. יַֽעֲקֹ֔ב =א (געיה) • ל=יַעֲקֹ֔ב (אין געיה)
ב. יַ֥עַרְפוּ טָֽל =א,ל,ל1?,ש,ק3,ל3,ל9. • ל1?,ש1=יַֽעַרְפוּ־טָֽל (געיה בתיבה מוקפת) וכמו כן בדפוסים וקורן
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וישכן ישראל בטח – אין בטח אלא רחצן וכן הוא אומר (יחזקאל ל״ד:כ״ה) וישכן במדבר לבטח.
בדד – לא כבדד שאמר משה (דברים ל״ב:י״ב) ה׳ בדד ינחנו ולא כבדד שאמר ירמיה (ירמיהו ט״ו:י״ז) מפני ידך בדד ישבתי אלא כבדד שאמר אותו רשע, (במדבר כ״ג:ט׳) הן עם לבדד ישכון.
עין יעקב – בברכה שברכם יעקב אביהם שנאמר (בראשית מ״ח:כ״א) והיה אלהים עמכם.
אל ארץ דגן ותירוש – בברכה שברכם יצחק אביהם שנאמר (בראשית כ״ז:כ״ח) ויתן לך האלהים מטל השמים.
"And Israel dwelt betach." "Betach" connotes "security," (Psalms 78:52) "And He led them lavetach and they had no fear."
"And Israel dwelt … alone": Not "alone" as in (Jeremiah 15:19) "Because of Your hand I sat alone." And not "alone" as in the words of that wicked one (Bilam, Bemidbar 23:9) "Lo, the people (Israel) shall dwell alone" (in the world). But as "alone" in the words of Moses (Devarim 32:12) "The Lord alone led them, no strange god with Him."
"as Jacob": as Jacob their father blessed them, viz. (Bereshit 48:21) "And G-d will be with you and He will return you to the land of your fathers."
"to a land of corn and wine": as Isaac their father blessed them, viz.
"And may G-d give you of the dew of the heavens, etc." (Bereshit 27:28) "His heavens, too, shall drip dew," as in (Isaiah 45:8) "Let the heavens pour from above and the heights drip righteousness."
וישכן ישראל בטח אין בטח אלא רוחצן שנ׳ (ויקרא כ״ו:ה׳) וישב׳ לבטח בא׳ ואומ׳ (יחזקאל ל״ד:כ״ה) וישבו במדבר לבטח וישנו בערים:
בדד לא כבדד שאמ׳ בלעם (במדבר כ״ג:ט׳) הן עם לבדד ישכן ולא כבדד שאמ׳ ירמיה איכה ישבה בדד (איכה א׳:א׳) אלא כבדד שאמ׳ משה ה׳ בדד ינחנו (דברים ל״ב:י״ב):
עין יעקב אין עין אלא נבואה כענין שנ׳ (ישעי׳ כ״ט:י׳) כי נסך ה׳ עליכם רוח תרדמה ויעצם את עיניכם:
ד״א עין יעקב כברכה שבירכן יעקב אביהם (בראשית מ״ח:כ״א) והיה אלהים עמכם:
אל ארץ דגן ותי׳ כענין שנ׳ (שם כ״ז:כ״ח) ויתן לך אלה׳ מטל השמים:
אף שמיו יע׳ טל כמו שנ׳ (ישעיהו מ״ה:ח׳) הרעיפו שמים ממעל:
And Israel shall dwell securely by themselves, according to the benediction with which Jacob their father blessed them in the land producing corn and wine; the heavens also above them shall drop down with dew.
ושרון ישראל לרוחצן לבלחודיהון מעין ברכתה דברך יתהון יעקב אבוהון לארע עבדה עיבור וחמר לחוד שמיא דעילוויהון יהוון מחתין עליהון טלין ומטרין.
ושרון ישראל לרוחצן מן לקדמין כעין בירכתא דבריכינון יעקב אבוהון דבזכותיה אחסין יתהון ארעא טבתא דעבדא עיבור וחמר לחוד שמיא דעילויהון רסיין להון טלין דבירכתא ומטרין דרעוא.
And Israel shall dwell safely as of old according to the benediction with which Jacob their father did bless them, for whose righteousness' sake He will cause them to inherit the good land that yields corn and wine; the heavens also above them will drop with the dews of blessing, and the rains of lovingkindness.
ושרון ישראל לרוחצן לבלחודיהון מעין ברכתא דבריך יתהון יעקב לארעא עבדא חמר ומשח אף שמיא דאית מעילויהון אתפקדו למיחתה להון טלין ומטרין.
But Israel shall dwell safely by themselves according to the benediction with which Jakob did bless them, in the land yielding wine and oil. The heavens also above you are bidden to send down upon you the dew and the rain.
חתי אסכן בעץ׳ אל אסראייל ואת׳קא מנפרדא נט׳יר קול יעקוב פי בלד ד׳י בר ועציר ואיצ׳א סמאה תדר טלא
עד שישכון חלק מישראל בטח, בדד, על דרך דברי יעקב, בארץ דגן ותירוש, וגם שמיו יורידו טל.
בטח בדד – כל יחיד ויחיד איש תחת גפנו, מפוזרים, ואין צריכין להתאסף ולישב יחד מפני האויב.
עין יעקב – כמו: ועינו כעין הבדולח (במדבר י״א:ז׳), כעיןא שבירכם יעקב, לא כדרךב שאמר ירמיה: בדד ישבתי (ירמיהו ט״ו:י״ז), אלא כעין הבטחה שהבטיחם יעקב: והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם (בראשית מ״ח:כ״א).
יערפו – יטפו.
אף שמיו יערפו טל – אף ברכתו של יצחק נוספת על של יעקב, ויתן לך מטל השמים (בראשית כ״ז:כ״ח).
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״הברכה״. בכ״י המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34 נוסף כאן: ״ברכה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״כבדד״.
בטח בדד [THEREFORE ISRAEL DWELT] IN SAFETY, ALONE – This means, every individual dwelling "each under his vine and under his fig-tree בטח)"; cf. Melakhim I 5:5 where the words Rashi quotes are preceded by לבטח), separated one from another (בדד, "alone"), because after the enemy was driven out, as stated in the preceding verse, they had no need to come together and to dwell in company on account of the enemy.
עין יעקב – The word עין has the same meaning here as in "And its appearance (עינו) was as the appearance (עין) of crystal" (Bemidbar 11:7) (i.e., the word עין is used as a term of comparison, "as", "like"). The meaning is: And Israel dwelt alone like the blessing with which Yaakov blessed them (cf. Targum); not like the בדד which Yirmeyahu used, (Yirmeyahu 15:17), viz., "I sat alone (בדד) [because of your hand, for you have filled me with Your indignation]", but like the assurance which Yaakov gave them, "And God shall be with you, and bring you back to the land of your fathers" (Bereshit 48:20)(cf. Sifre Devarim 356:6).
יערפו – means THEY WILL DRIP.
אף שמיו יערפו טל ALSO HIS HEAVENS SHALL DRIP DEW – Also Yitzchak's blessing will be added to Yaakov's blessing: "And God shall give you of the dew of heaven, etc." (Bereshit 27:28)(cf. Sifre Devarim 356:7).
פס׳: וישכן ישראל בטח בדד – כיון שישראל עוברין את הירדן וכובשין את הארץ הם שוכנים לבטח יושבים פרזות בלי פחד.
בדד – אין עמהם מלך מן האומות כי אם הנותרים מהם נותנין להם מס לישראל.
עין יעקב – כעין ברכה שבירכם יעקב אביהם כך ברכם משה רבינו. וכה״א (בראשית מח) והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם. וכן בלעם אומר (במדבר כג) הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב.
אל ארץ דגן ותירוש – כעין ברכה 1שבירך יצחק ליעקב שנאמר (בראשית כז) ויתן לך האלהים מטל השמים. וכן אמר ישעיהו (ישעיה מה) הרעיפו שמים ממעל לכך נאמר אף שמיו יערפו טל טללי ברכה וישע וצדק:
1. שבירך יצחק ליעקב כו׳. וסיפא דקרא ורוב דגן ותירוש:
עין יעקב – כל מי שיצא ממעין יעקב, וכן: וממי יהודה יצאו (ישעיהו מ״ח:א׳).
אל ארץ – כמו: בארץ,א וכן: והתפללו אל המקום הזה (מלכים א ח׳:ל״ה).
אף שמיו – שמי הארץ, או ישראל. והטעם: כי תולדת הארץ להוציא דגן ותירוש, אף השמים יתנו תמיד טלם, ואין צריך להשקות.
THE FOUNTAIN OF JACOB. All those who came forth out of the fountain of Jacob.1 Similarly And are come forth out of the fountain of Judah (Is. 48:1).
IN A LAND. El eretz is to be rendered, in a land.2 It is similar to if they pray in this place3 (el ha-makom ha-zeh)4(I Kings 8:35).
YEA, HIS HEAVENS. The heavens of the earth or of Israel.5 The meaning of our verse is, it is the nature of the land6 to produce corn and oil. Also, the heavens shall always give their dew and there will be no need to water the ground.7
1. The meaning of The fountain of Jacob is, All those who came forth out of the fountain of Jacob, i.e., all those descended from Jacob.
2. Reading be-eretz as in Vat. Ebr. 38.
3. Translated according to Ibn Ezra.
4. El ha-makom ha-zeh (to this place) is to be interpreted as if written bamakom ha-zeh.
5. The heavens over the Land of Israel.
6. Of the land in Israel.
7. The meaning of our verse is, God brought Israel into a land which produces corn and oil and whose heavens shall always give dew, and there will be no need to irrigate the ground.
וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב – כל אותם שהם מעין יעקב ישכנו בטח ובדד, שלא תתערב שאר אומה בשמחתם ובשלוותם, כמו שאמר בלעם: הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב (במדבר כ״ג:ט׳). ולא יהיו עמהם אלא אותם שהם מעין יעקב, ומדוגמתם של בני יעקב, כגון גירי צדק שהם מעין יעקב, אבל המינים המשומדים והמסורות הפורשים מדרכי ציבור, לא ישכנו עמהם (תוספתא סנהדרין י״ג:ג׳ {ה׳}), דזרע יעקב לא נאמר, ולא בני יעקב, אלא: עין יעקב.
אל ארץ דגן ותירוש – שהיא מליאה דגן ותירוש.
אף שמיו יערפו טל – יטיפו טל לגדל פירות ושאר מיני מגדים.
וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב – ISRAEL DWELLS IN SAFETY; THOSE LIKE (עין) JACOB ALONE – All those who are like Yaakov shall dwell in safety alone, that the other nations will not interfere in their rejoicing and their tranquility, like Bilaam said: “Behold, it is a people that dwells alone, and shall not be reckoned among the nations” (Bemidbar 23:9). And there will only be with them those who are like Yaakov, and who are similar to the children of Yaakov, such as righteous converts who are like Yaakov, but the heretical apostates, and the informants who separate from the ways of the community, shall not dwell with them (Tosefta Sanhedrin 13:3), for it does not say: “the descendants of Yaakov,” and not: “the children of Yaakov,” but rather: “those similar to Yaakov.”
אל ארץ דגן ותירוש – TO A LAND OF GRAIN AND NEW WINE – That it is full of grain and new wine.
אף שמיו יערפו טל – EVEN HIS HEAVENS DROP DOWN DEW – They drip dew to grow the fruit and other types of delicacies.
עין יעקב – זרע יעקב, לשון: מעין, עיינות מים (שמות ט״ו:כ״ז).
אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל – הרי הכל אינו חסר, משמים ומתחת.
עין יעקב – זרע יעקב כמו ומימי יהודה יצאו (ישעיהו מ״ח:א׳)1 יזל מים מדליו וזרעו על מים רבים (במדבר כ״ד:ז׳) הזרע נדמה למים כך פי׳ דונש.
1. שאוב מאבן עזרא.
עין יעקב, "the fountain of Yaakov;" a metaphor for the descendants of Yaakov, as in Isaiah 48,1: וממי יהודה יצאו, "and who came forth from the waters of Yehudah." (metaphor for "from the loins of")
בטח בדד – נקוט כללא בידך כל בדד שאצל ישיבה הוי לרעה, כמו איכה ישבה בדד, בדד ישב וכיוצא, לכן נאמר כאן וישכן, כי אצל לשון שכונה לטובה הוא שאחר שגירשו אומות מארצם שכנו בה לבדם בטח וכדכתיב הן עם לבדד ישכן.
עין יעקב – ע״ד הפשט מי שיצא ממעין יעקב, וכן (ישעיהו מ״ח:א׳) וממי יהודה יצאו. ואמר אל ארץ, כמו בארץ, וכן (מלכים א ח׳:ל״ה) והתפללו אל המקום הזה. ומה שהזכיר יעקב בירושת הארץ לבאר כי להם לבדם נתנה הארץ הקדושה, כלומר לזרע יעקב בלבד, וזהו לשון עין יעקב ולא מצינו עין אברהם ויצחק אלא עין יעקב להוציא עשו וישמעאל. ומן הידוע כי ארבעה דברים הם שזכתה בהן אומה הישראלית ואלו הן, הנבואה והתורה וארץ ישראל ותחית המתים. ונראה לי להוכיחם ולבארם כלם מדברי משה שגלה על ארבעתם, ובכל פסוק ופסוק תמצא מבואר שהזכיר שם יעקב, להורות כי כלן לא נתנו אלא לזרע יעקב בלבד. הנבואה הוא שכתוב (דברים י״ח:ט״ו) נביא מקרבך מאחיך כמוני, אמר כמוני שאני מזרע יעקב, ולמדנו בזה שאין הנבואה מצויה אלא בזרעו של יעקב, כי מפני שהזכיר מאחיך ובני עשו נקראים אחים שנאמר (במדבר כ׳:י״ד) כה אמר אחיך ישראל, לכך הוצרך להוסיף כמוני למעט שאר האחים שהם עשו וישמעאל ולהוציאם מן הכלל, והא למדת שאין נבואה אלא בישראל. ומה שמצינו בלעם שהיה נביא באומות, מקרה הוא היה לו ולא עלה לאותה השגה אלא לכבודן של ישראל ולפי שעה ודרך מקרה, וכן הזכיר בלשון מקרה (שם כ״ג) ויקר אלהים אל בלעם (שם) ויקר ה׳ אל בלעם, או מטעם שפירשו ז״ל כדי שלא יהא פתחון פה לאומות ליום הדין לומר לישראל נביאים ולנו אין נביאים, אלו היו לנו נביאים היינו חוזרין למוטב. התורה, הוא שכתוב תורה צוה לנו משה, והזכיר מיד קהלת יעקב כי לא נתנה התורה אלא לקהלת יעקב ואין מי שיזכה בה כי אם יעקב לבדו וכל המתקהל עמו. הארץ, הוא שהזכיר כאן עין יעקב אל ארץ, שלא נתנה הארץ למורשה אלא לזרע יעקב, ולא נתישבה מעולם אחר שנחרבה ולא תתישב לעם אחר. תחיית המתים, הוא שאמר אף שמיו יערפו טל, מלת שמיו חוזרת לעין יעקב ולמעלת זרעו של יעקב, ייחס לו השמים שהוא ערבות שעליו הזכיר למעלה רוכב שמים, ואמר יערפו טל, כי הטל שעתיד להחיות בו המתים הוא בערבות, ושאר האומות אינן זוכין לתחית המתים כי אם ישראל זרע יעקב, והוא שכתוב (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, וידוע כי מלת רבים ענינה על ישראל כענין שכתוב (אסתר ח׳:י״ז) ורבים מעמי הארץ מתיהדים, כן דרשו רז״ל בספרי, א״ר סימאי (תהלים נ׳:ד׳) יקרא אל השמים מעל, זו נשמה, ואל הארץ זה הגוף, לדין עמו למי שהוא מדיין, לעמו, מכאן לתחית המתים לישראל, עד כאן. וכן מצינו ישעיה ע״ה שהתנבא על אומות העולם ואמר (ישעיהו כ״ו:י״ד) מתים בל יחיו רפאים בל יקומו, וחזר והתנבא על ישראל ואמר (שם) יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך, באר שאין תחית המתים אלא לישראל. ותדע לך כי כל ישראל יחיו בין רשעים בין צדיקים, צדיקים לקבל שכר ורשעים לקבל עונש, כי כיון שקיימו המצות או עברו עליהן בגוף ובנפש כן ראוין ליטול השכר או העונש בגוף ובנפש, וזהו שכתוב (דניאל י״ב:ב׳) אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, וזהו שאמר אסף (תהלים ע״ג:כ׳) בעיר צלמם תבזה, ומלת בעיר מקור כמו בהעיר, וכמוהו (ישעיהו כ״ג) לשמיד, שהוא כמו להשמיד, ותרגם יונתן היאך חילמא מן גבר דמתערא ליום דינא רבא באתער יתהון מבי קברהון ברגז דמותהון תבסר. וכן שנינו בברייתא, שלש כתות ליום הדין, אחת של צדיקים גמורים ואחת של רשעים גמורים ואחת של בינונים, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי עולם הבא, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנם, שנאמר (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות וגו׳. והא למדת שיחיו אף הרשעים, והתחיה ההיא לרעתם כי יהיו נדונין בגוף ובנפש בגיהנם שהוא קבוע בארץ בשבעה מדורים שבו. ואומר שם בינונים מצפצפין ועולין, אבל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכלל עון פושעי ישראל בגופן, יורדין לגיהנם ונדונין שם שנים עשר חדש, לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתם תחת כפות רגלי הצדיקים. ומה שאמר גופן כלה מוכיח שהם יורדין שם לגיהנם בגוף ובנפש. וכדי לרמוז שאין תחית המתים אלא לישראל לפיכך הזכיר הכתוב טל, וסמך לו מיד אשריך ישראל. ודרשו רז״ל (דברים ל״ד:ב׳) עד הים האחרון, הראה לו הקב״ה למשה עד זמן תחית המתים שנאמר עד הים האחרון, אל תיקרי הים האחרון אלא היום האחרון.
וע״ד המדרש עין יעקב, כעין הברכה שברכן יעקב אביהם (בראשית מ״ח:כ״א) והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם.
אף שמיו יערפו טל – כנוי שמיו יחזור להקב״ה, וכן ויגרש, ויאמר. או יחזור הכנוי לישראל, כמי שתולה דבר קטן בגדול, ואמר כן למעלת ישראל, וכדעת האומרים כי ישראל עיקר המציאות. או יחזור אל הארץ, שהרי מצינו מלת ארץ בלשון זכר (שם י״ג) ולא נשא אותם הארץ וכן (ישעיהו ט׳:י״ח) נעתם ארץ, ושעור הכתוב, כי שמיו של ארץ כלומר השמים שהם כנגד הארץ הקדושה יערפו טל, כלומר יורידו טל של ברכה. ומלת יערפו כמו ירעפו.
עין יעקב, "the well of Yaakov." According to the plain meaning of the text "someone who had emerged from the 'well' of Yaakov" (Ibn Ezra). We find a similar expression pertaining to offspring of Yehudah in Isaiah 48,1, where the words וממי יהודה "and have issued forth from the waters of Yehudah," also mean that the people the prophet refers to are descended from Yaakov through Yehudah.
The words אל ארץ דגן, "to a land of grain," clearly must be understood as "in a land of grain, etc." We have a similar use of the word אל in Kings I 8,35 where Solomon describes people praying at the Temple as ויתפללו אל המקום הזה, "and they will pray to this place." Clearly, he did not mean that their prayers should be directed at the "place," but, to God Who is perceived as being at that place.
If Moses speaks of the inheritance of the land in conjunction with Yaakov (instead of Avraham or Yitzchok), this is to preclude anyone thinking that other descendants of the two senior patriarchs had any claim to that land. This is also why we never find the expression עין אברהם or עין יצחק as it would have included other sons of Avraham, or Esau, a son of Yitzchok. We have pointed out repeatedly that the Jewish people have an exclusive claim to four gifts: prophecy, Torah, the land of Israel, and resurrection of the bodies after an interval.
The exclusivity of these gifts to the Jewish people can be attributed directly to quotes from Moses' own lips. Concerning the gift of prophecy, he said in Deut. 18,15: "a prophet among you, one of your brethren, someone like me, etc." He meant: "just as I am a direct descendant of Yaakov, so any future prophet will be a direct descendant of Yaakov." This verse teaches that prophecy is not to be found except among the Jewish people.
If you were to counter that we do find Bileam as a prophet among the Gentile nations, the fact is that Bileam was not a prophet at all; he had the occasional communication from God, a communication described as מקרה, as we know from the Torah itself which described God 's communication to him as ויקר instead of as ויקרא, i.e. a happening which was of a totally irregular nature. Even on that occasion, God communicated with him only for the sake and honour of the Jewish people (compare author's words on Numbers 23,16 and 24,4). Alternatively, the only reason Bileam was granted prophetic powers was to silence the Gentiles' argument that if God had given them prophets they too would have risen to the same moral and ethical levels as had the Jewish people (Bamidbar Rabbah 20,1).
The exclusivity of the gift of the Torah to the Jewish people is proved by the verse (Deut. 33,4) "Moses has commanded the Torah to us, an hereditary gift for the community of Yaakov."
The exclusivity of the gift of Eretz Yisrael to direct descendants of Yaakov is proved by our verse mentioning עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש. History has proved that during the many centuries of the Jewish people being exiled from that land no other nation ever succeeded in making it a land flowing with milk and honey. This is why it was never settled successfully by another nation for any period of time.
The resurrection of the dead being something reserved for the Jewish people is attested to by the words in our verse אף שמיו יערפו טל, "even its heavens drip with dew." The word שמיו, "its heavens," refers to the expression עין יעקב at the beginning of the same verse, meaning that the dew which in the future will be the mechanism awakening the dead to rebirth comes from the part of heaven ערבות, in which the descendants of Yaakov ride in the interval. In other words, the Yeshurun described in verse 26 are the souls of the Jewish people after death awaiting the call to be resurrected. This part of heaven contains the dew which will reunite these souls with their bodies. Other nations do not share this privilege; their souls will not be reunited with their bodies. This is what Daniel 12,2 referred to when he spoke about many awakening from their slumber, the "many" being Jews. The word רבים, chosen by Daniel as the ones who will be resurrected is a word which has been used to describe Jews on other occasions in the Bible, such as in Esther 8,17 ורבים מעמי הארץ מתיהדים, which, according to Sifri Haazinu 306 (end of Deut. 32,2), refers to Jews becoming proper Jews again. According to Rabbi Simai there, Moses calls the heaven the domain of the soul, whereas he refers to the earth as the domain of the body. He calls on the dew to reunite the two. People who studied and practiced Torah on earth are as if "heavenly," and the curse that they will die (permanently) as described by David in Psalms 82,7 does not apply to them. Obviously, the people he speaks of can only be the Jewish people.
We also find that Isaiah prophesied about the future of the Gentile nations saying that מתים בל יחיו, רפאים בל יקומו, "they are dead, they can never live; shades, they can never rise" (Isaiah 26,14), whereas in verse 19 of the same chapter he writes: "your dead will live, let corpses arise! Awake and shout for joy, you who dwell in the dust, for your dew is like the dew on fresh growth, you make the land of shades come to life." The meaning of the two verses is that a revival of the dead will occur only for the Jewish people. You should know that all of the Jewish people will be resurrected physically, however they will then experience a judgment which will determine their future. This is why Daniel 12,2 describes that some "will remain alive indefinitely whereas others will be consigned to everlasting abhorrence." This is also what the psalmist Assaph referred to in (Psalms 73,20) בעיר צלמות תבזה, "when awake you despise death." The word בעיר in that verse has its root in ער, awake, and is to be understood as בהעיר, "when in a state of wakefulness." We encounter similar constructions, such as in Isaiah 23,11 where the word לשמיד is to be understood as if the prophet had written להשמיד, "to destroy." Targum Yonathan renders the verse in Psalms 73,20 as "like the dream of a person who is awakened from a dream to face a day of judgment when I awaken them from their graves in anger to announce their permanent death." We have also been taught in a Baraitha (Rosh Hashanah 16) that when the day of judgment arrives there will be three groups of people. One group comprises the totally righteous, one the totally wicked, irredeemable, and one group consists of the ones who fall in between the other two categories. The first group will be immediately inscribed and sealed in the Book of the righteous and their fate will be sealed so that they can immediately proceed to the hereafter. The second group will be consigned to hell immediately, in accordance with the verse from Daniel which we already quoted. This proves to you that even the totally wicked (Jews) will first be awakened before being consigned to their eventual destination. For the wicked this resurrection of their bodies will actually be a punishment rather than a reward seeing that they will be judged in Gehinom both body and soul in one of the seven levels of that domain.
Concerning the people who fall between the two extremes of being totally righteous and totally wicked, the Talmud Rosh Hashanah 17 says that they will express their pains during the punishments endured but, if their merits exceed their demerits, they will rise from the pain inflicted upon them and join their brethren in the hereafter reserved for the righteous. The ones whose demerits exceed their accumulated merits, however, will descend into Gehinom for a period of 12 months. At the end of that period their bodies will cease to exist and their souls will be burned, the remains being scattered beneath the soles of the feet of the righteous inhabiting these celestial regions. The fact that the Talmud describes their bodies as "ceasing," proves that they had descended to Gehinom first both as bodies and souls.
In order to hint that the resurrection of the bodies is something reserved exclusively for the Jewish people, Moses mentioned "dew," and immediately afterwards: "hail to you Israel." Our sages in the Sifri 340, commenting on the words in 34,3 where the Torah describes the extent of the vision granted to Moses, עד הים האחרון, "as far as the western sea" in 34,3, add: that instead of reading these words as עד הים האחרון, we should read them as עד היום האחרון, "until the final day."
A Midrashic approach based on Sifri Vezot Haberachah 356: the words עין יעקב mean: "a similar type of blessing to that bestowed by Yaakov." The essence of Yaakov's blessing had been that God would bring his family back to the land of Israel. (Genesis 48,21).
אף שמיו יערפו טל, "also its heavens will drip dew." The simile: "its heavens" (read "his" heavens) refer back to God, (א-ל) just as the words ויגרש as well as ויאמר in verse 27 also refer back to that subject at the beginning of verse 26. Alternatively, the simile שמיו, "its heavens," may refer to Israel, and the construction would be an example of appending something minor to something major. Moses phrased it thus in order to emphasize the great stature of the people of Israel, making the "heavens" subordinate to Israel. A third possibility is that the word שמיו, "its heavens," refers to the word הארץ, "the earth;" it would not be the first time that the word ארץ appears as masculine. We have several such examples, one of which is Genesis 13,6 ולא נשא אותם הארץ, "the earth could not support them," where the word נשא is masculine instead of נשאה. Another such example of the word ארץ appearing as masculine is found in Isaiah 9,18 נעתם ארץ instead of נעתן ארץ, "the earth was shaken." The meaning of our verse then would be: ""the heavens which correspond to the sacred earth will drip dew," i.e. beneficial dew. The word יערפו would then have the meaning of ירעפו as in Proverbs 3,20: "will drip down."
עין יעקב – כל אותן שהם מעין יעקב ישכון בטח בדד שלא תתערב שאר אומה בשמחתם. ובגוים לא יתחשב (במדבר כ״ג:ט׳) ולא יהיה עמהם אלא אותם שהם מעין יעקב כגון גירי צדק. אבל מינים ומלשינים. ומסורות ופורשים מדרכי צבור לא ישכנו עמהם דזרע יעקב לא נאמר ולא בית יעקב. אלא עין יעקב.
וישכון ישראל בטח בדד – כל אותו שיהיה מעין יעקב כלו׳ מענין שלו כגון גירי צדק ישכנו לבטח ובדד שבשמחתכם לא יתערב זר וכן אמר בלעם הן עם לבדד ישכון אבל מינים ומלשינים ומוסרין ופורשין מדרכי צבור לא ישכנו עמהם שהרי זרע יעקב לא נאמר אלא עין יעקב.
עין יעקב – מעין יעקב.
והוא יעד שישכון ישראל בטח מכל אויביו מסביב וישכון בדד בארץ דגן ותירוש כל המעיין נובע מיעקב והוא זרע ישראל ועם שהארץ נכונה לעשות דגן ותירוש הבטיחם עוד שישגיח בהם בנתינת השמים טלם להצמיח מוצא על דשא בדרך שתשלם שם הויות פירות הארץ.
וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב וגו׳ המפרשים ז״ל נתחלפו בפירוש עין יעקב יש אומרים מעין יעקב ויש אומרים כעין יעקב ואני מפרש אותו כפשוטו עין ממש וזה כי אמר יצחק לעשו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומעל השמים מעל (בראשית כ״ז:ל״ט) שמע יעקב וירע בעיניו שמא נטלה ממנו ברכת ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ וגו׳ (בראשית כ״ז:כ״ח) ונתנה לעשו ומהיום ההוא היה עויין בעינו ולבו הדבר ולזה אמר כי כאשר יתקיים זה כבר ישכון ישראל בטח בדד מבלי ערעור במה שהיתה עין יעקב עויינת עליו והוא אל ארץ דגן ותירוש גם שמיו יערפו טל – כמו שנאמר ויתן לך האלהים מעל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ומעתה אין שטן ואין פגע רע.
בטח בדד כל יחיד ויחיד תחת גפנו ותחת תאנתו מפוזרים ואינן צריכים להתאסף ולישב יחד מפני האויב. אמר מפוזרין ואינן צריכין כו׳ מפני שהוא סובר שזה הפסוק דבק עם ויגרש מפניך אויב הקודם לו ולפיכך אמר שמאחר שגרש מפניך האויב אינכם צריכי׳ להתאסף יחד להלחם עמו רק יהיה כל אחד יושב בדד בטח תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד:
כמו ועינו כעין הבדולח. שפירושו כדוגמ׳ הבדולח וכתארו אף כאן כדוגמת ברכת יעקב ומה שאמר לא כבדד שאמר ירמיה כו׳ אלא כעין ההבטחה שהבטיחם יעקב הוא כדי לתת טעם על מה שהוצרך הכתוב לומר שהברכה הזאת הוא כדוגמ׳ ברכת יעקב דמשמע ולא כדוגמת ברכת אחר׳ ופי׳ ואמר לאפוקי ברכת ירמיה שאמר גם הוא ל׳ בדד והיא לרעה וזו לטובה:
אף שמיו יערפו טל אף ברכתו של יצחק נוספות על ברכתו של יעקב ויתן לך אלהים מטל השמים. כאילו אמר הברכה הזאת היא מעין ברכתו של יעקב ואף מברכתו של יצחק ומפני שברכתו של יצחק היתה בלשון ויתן לך האלהים מטל השמי׳ שפירושו שמיו יערפו טל אמר אף שמי׳ יערפו על במקום אף ברכתו של יצחק:
וכנגד המין השני משלמות הארץ בתבואותיה אמר וישכון ישראל בטח וגו׳, רוצה לומר שישראל מפאת מה שזכר שהשם יתברך גרש מפניהם האויב והוא יתברך רוכב שמים בעזרם, לכן זכו מאותה סבה גם כן ששכן ישראל בארץ בטח בדד, רוצה לומר כי עם היות שהיושב בדד יפחד, ולכן יבחרו האנשים באוהבים ובקרובי׳, הנה ישראל בגוים לא יתחשב ונעשה שונא לכולם ושכן בדד, ועם כל זה שכן לבטח לפי שרוכב שמים בעזרם ומה יעשה לו אדם.
ואמרו עין יעקב הוא קשור למה שלאחריו יאמר ששכן בטח ובדד בארץ דגן ותירוש שזה היה עין יעקב ומגמת פניו ותאותו להשיגו כי הנה יצחק בברכו את יעקב זכרם (פרשת תולדות) ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש, הנה אם כן בהיותו עתה בארץ דגן ותירוש וששמיו יערפו טל כי היא הברכה שעלה חרד ונתעסק ועשה כל מה שעשה יעקב, וזהו אמרו עין יעקב, ולכן לא זכר יצהר ולא יתר הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, לפי שלא היה דעתו כי אם לאותם הדברים שזכר יצחק בברכתו כי הם היו עין יעקב:
ובזה וישכון ישראל בטח בדד בארץ דגן ותירוש. או שיאמר וישכון ישראל בטח בדד. אחר שאין לו אלא אל אחד שהוא עין יעקב ואורו. כאומרו קומי אורי וכו׳. ואחר שהשם מושל בעליונים ורוכב שמים. ובתחתונים מתחת זרועות עולם. ואין מוחה בידו. כאומרו אין כאל ישורון א״כ הוא יושב בטח בדד. אחר שאין לו אלא אל אחד שהוא עין יעקב. כי מי שיש לו שרים רבים אינו ישן ביום ובלילה. לראות ולעיין היאך יהיו מרוצים. כי כשזה בכעס זה ברצון. אבל כשאין לו אלא שר אחד ישן ושמח. וזהו בשלום יחדיו אשכבה ואישן. כי אין לי בינה לחשב. אחר שאתה ה׳ לעתיד לבא לבדד לבטח תושיבני. וזהו וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב. כי הוא ישן בלי פחד. אחר שאין לו אלא אל אחד:
או יאמר וישכון ישראל בטח בדד – אחר שיש לו ארץ דגן ותירוש טובה ורחבה. ולא יהיה להם פחד מרעב. לפי שאפילו יהיה רעב בכל העולם. אף שמיו העומדים עליהם יערפו טל. אע״פ שיהיה עצירה בשאר הארצות. וזה כדרך שאמר בקללה והיו שמיך אשר על ראשך נחשת.
וישכן ישראל בטח – כאמרו ״והארץ שקטה ממלחמה״ (יהושע י״א:כ״ג).
בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש, אף שמיו יערפו טל – יהי רצון שלקץ הימין, ״עין יעקב״ והוא האדון אשר אתם מבקשים, אשר הוא ״עין ישראל״ בסוף ובעקב הכל, וכן ״שמיו יערפו טל״, יביעו טל בשפע ״אל ארץ דגן ותירוש״. כי אמנם המשיח יערוף לקחו כטל, שהכל שמחים בו, וגם כן השמים יביעו טל בשופע ״אל ארץ דגן ותירוש״, כמו שהיה הענין בששת ימי בראשית, קודם חטא של אדם הראשון, ״כי לא המטיר... ואדם אין לעבד... ואד יעלה... והשקה״ (בראשית ב׳:ה׳-ו׳), באופן שבהיות הארץ מעצמה ״ארץ דגן ותירוש״, בבוא עליה עריפת טל לברכה, מספיק להתפרנס את יושביה שלא בצער, כאשר היתה הכוונה שיתפרנס אדם הראשון קודם חטאו, כאמרם ז״ל ׳עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת׳ (שבת ל׳:).
וישכון ישראל בטח, as we read in Joshua 11,23 והארץ שקטה ממלחמה, “the land was tranquil, rested from war.” בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש, insulated, secure is Yaakov’s tenure, He, the God of Yaakov, is the source of the land producing corn and wine. He is the Lord whom you seek out, who, after all said and done is עין ישראל, Israel’s fountain. This is manifest in the manner in which שמיו יערפו טל, His heavens will provide your land with ample and blissful dew. Moses’ blessing envisages the times of the Messiah when the heavens by dripping dew will make the land fruitful as it had been before Adam’s sin, as documented in Genesis 2,5-6 that when there was not yet a human being to till the soil, and God had not yet made it rain on to the earth, a vapour rose from the earth and irrigated it,” so that it could produce crops without the need for rain from above. Once the messianic age will dawn, conditions on earth will be similar to what they were before Adam had sinned, and, as a result, growing one’s food had been decreed to be something laborious, involving sweat. The Talmud Shabbat 30 foresees that at that time ready made cakes will materialise from the soil of the land of Israel.
דגן וְתִירוֹש: בתיקון ס״ת, ותירוש, בספר מדוייק ותירש, ע״כ. והמסורת מוכיח שהוא מל׳ וי״ו כי לא נמצא בתורה רק ב׳ מל׳ יו״ד וחס׳ וי״ו, וסימנ׳ ורב דגן וְתִירֹש1, ודגן וְתִירֹש סמכתיו2, ושאר׳ באוריית׳ מל׳ דמל׳ כתי׳, מל׳ יו״ד ומל׳ וי״ו, וכ״כ הרמ״ה3 ז״ל. [ותירוש].
1. ורב דגן וְתִירֹש: בר׳ כז כח.
2. ודגן וְתִירֹש סמכתיו: בר׳ כז לז.
3. הרמ״ה: יר״ש.
כל יחיד ויחיד כו׳. רצ״ל מלת בדד למה לי, כיון דכתיב בטח, דהא רש״י פי׳ לעיל בפ׳ האזינו (דברים ל״ב:י״ב) ה׳ בדד ובטח כו׳, ואם כן בדד נמי לשון בטח הוא. ומתרץ בדד דהכא פי׳ כל אחד ואחד וכו׳:
כמו ועינו כעין הבדולח כו׳. שפירושו כדוגמת הבדולח וכתוארו, אף כאן כדוגמת ברכת יעקב:
לא כבדד שאמר ירמיה. ור״ל למה הוצרך הכתוב לומר שהברכה היא דוגמת ברכת יעקב, דמשמע ולא כדוגמת ברכה אחרת. לכן פי׳ לא כדוגמת ברכת ירמיה וכו׳:
אף ברכתו של יצחק כו׳. פי׳ לא ברכתו של יעקב לבד יתקיים בכם, אלא אף ברכתו של יצחק. דר״ל מאי אף, כלומר הברכה הזאת היא מעין ברכת יעקב, ואף מברכתו של יצחק שנאמר בה ויתן לך האלהים מטל השמים. לכך מרמז ברכתו של יצחק בלשון יערפו טל:
Each and every individual, etc. Rashi is answering the question: Why do we need the word בדד, once it says בטח, securely? For Rashi explained above in parshas Ha'azinu (32:12) [on the verse, ה' בדד ינחנו], Hashem conducted them alone, in security. Thus בדד also connotes security. He answers that here בדד means each and every individual etc.
As in, "Its likeness was similar to crystal, etc." Whose meaning is, in the likeness of crystal and its appearance. Here too it means, in the likeness of Yaakov's blessing.
Not like the isolation Yirmiyahu mentioned. Rashi is explaining why the verse needs to say that the blessing is in the likeness the blessing of Yaakov, which implies not in the likeness of another blessing. [Which is the other blessing?] He therefore explains, not in the likeness of the blessing of Yirmiyahu, etc.
Also, Yitzchak's blessing, etc. Meaning, not only Yaakov's blessing will be fulfilled regarding you, but also Yitzchak's blessing. I.e., this blessing is like the blessing of Yaakov [that he gave to his sons], and also like the blessing of Yitzchak where it says (Bereishis 27:28), And may G-d give you of the dew of heaven. Therefore Yitzchak's blessing is alluded to in the words shall drip dew.
וישכן ישראל בטח – אימתי כשיהיה בדד, ומאמר וישכון נמשך עם מאמר שלמעלה ממנו שהוא ויאמר השמד, שצוה ה׳ לישראל להשמיד כל נשמה מיושבי הארץ, ובזה וישכון ישראל בטח בדד.
ואומרו עין יעקב – לומר שהגם שתהיה עינם אל ארץ דגן ותירוש, פירוש לאכול מפריה ולשבוע מטובה, אף על פי כן לא יבעטו כשלא יהיו יושבים מהעמים עמהם בארץ.
וישכן ישראל בטח, Israel dwelled in safety; when does this situation occur? When they live in isolation. The statement introduced by the words וישכן, etc., is a continuation of the previous statement ויאמר השמד, that God had ordered the Israelites to wipe out the Canaanites. As a result of fulfilling this instruction Israel would be assured of dwelling safely in the Holy Land.
The additional words עין יעקב, may mean that although Israel's eyes are directed at the promise of inheriting a land flowing with milk and honey, i.e. at material considerations, this will not lead to their rejecting God's Torah as long as they have eliminated all the former inhabitants of the land.
וישכן ישראל בטח – הוא ארץ סיחון שירשו את ארצו והחרימו את עריו ואת כל אשר בו.
בדד עין יעקב – הוא ארץ מדין שירשו את ארצם ג״כ ולא הותירו מהם רק טף ונשים אשר לא ידעו וגו׳ החיו לכם – לשפחות.
ואמר עין יעקב – אלו הכשרים שבישראל שלא נתנו עיניהם על בנות מואב וכמ״ש כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו וגו׳ ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום.
אל ארץ דגן ותירוש – הוא ארץ יעזר וגלעד כמ״ש והנה המקום מקום מקנה כי הם רועים מן השחת ומן הזמורות ובשבחה של הארץ דיבר הכתוב.
אף שמיו יערפו טל – הוא ארץ עוג מלך הבשן כמ״ש כטל חרמון וגו׳ וכתיב הרעיפו שמים ממעל ואמר אף שמיו. שהטל אינו מיוחד אלא לא״י כידוע וכמ״ש ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ וכמ״ש שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה׳ את הברכה ובכאן נתקיימו מקצת ברכות של יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל.
וישכן ישראל בטח – מחמת שובע הגדול כמ״ש ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם.
בדד עין יעקב וגו׳ – הוא מה שנאמר החיו לכם – לעבדים ולשפחות וכמ״ש יעבדוך שמים ועד כאן מדבר בנסי מדבר. ועכשיו מתחיל בנסי א״י שנעשו בימי יהושע לכן הוא בפסוק בפ״ע.
וישכן ישראל בטח – אחרי השמדת יושבי הארץ:
בדד – נבדל מיתר העמים:
עין יעקב – מי שיצא ממעין יעקב, והם בני ישראל, והאב דומה למעין אשר ממנו יצאו הבנים שהם מימיו, וכן ומימי יהודה יצאו (ישעיה מ״ח א׳) וכן אמר דוד ממקור ישראל (תהלים ס״ח כ״ז), כלומר היוצאים ממקור ישראל:
אף שמיו – של ישראל, כלומר השמים אשר עליו:
בטח בדד – תאר בדד פעמים לגריעות כמו איכה ישבה בדד דהיינו מסולקת מחברת בני אדם שהיו לו לצוותא ולעזר (אבגעזאָנדערט), ולפעמים לשבח כמו כאן דהיינו בדד מסולק מן ההצטרכות אל החברה, שמסתפק מעצמו (זעלבסטשטאֶנדיג) (רבי שלמה פאפענהיים).
ישרון – נקרא ישראל בשם ישורון שהוא לשון ראיי׳ והבטה ע״ש שראו בסיני כבוד השכינה עין בעין (רב״ח). והגר״א אמר קראם ישרון על השירה הראשונה ששרו לו ביציאת מצרים כמ״ש השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ויתכן לפי שהתורה נקראת ישר, ככתוב (יהושע יו״ד) הלא היא כתובה על ספר הישר ותרגומו ספרא דאוריית׳, והמצות בכללן נקראו ישרים כמ״ש פקודי ה׳ ישרים, לכן נופל לשון ישרון על מקבלי תורה ושומרי פקודי׳ עמ״ש וילך (ל״א י״ט) את השירה הזאת.
{עין יעקב – לדעת Ewald בדקדוק pag. 2 Nota 2, יעקב הוא כאן שם האומה, והמליצה כמליצת עיני תמיד אל ה׳. Daf Auge Jacobs sicht auf ein frucht baref lande.}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
וישכן וגו׳ – רק בעזרת ה׳ – ״מענה וגו׳ ויגרש״ וגו׳ – מצא ישראל את מקומו עלי אדמות.
בטח בדד – ישראל הוא בטוח כשהוא מבוּדד, כשהוא מוגן על ידי ה׳ ומנותק מכל קשר לשאר העמים.
עין יעקב – לא נאמר כאן ״יעקב על עין ארץ דגן ותירוש״, אלא ״עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש״. הווי אומר, אין זה יעקב שעולה ומצליח בגלל הארץ; אלא הארץ היא זו שעולה ומצליחה בגלל יעקב. יעקב הוא מקור המעיין שבאמצעותו תהיה הארץ עשירה בדגן ותירוש. עושר הארץ איננו תלוי בגורמים פיזיים. ההתנהגות המוסרית הנדרשת מיעקב, המילוי המוסרי של תפקידו, יהיה מקור הברכות שתבואנה על ארצו. לפיכך ״אף שמיו יערפו טל״.
לא ייתכן לומר שהריבוי שתיבת ״אף״ מורה עליו, מתייחס ל״טל״, ושפירוש המשפט הוא: שמיו נוטפים טל, אפילו טל בשפע. שכן הטל הוא הלחות הטבעית ביותר היורדת מן השמים, שכמעט ואינה פוסקת לעולם: ״טל לא מיעצר״. אפילו בשנים שאין גשמים יורדים, כגון לאחר הכרזתו של אליהו, עדיין יורד הטל (עיין תענית ג.–:). לפיכך אי אפשר לפרש: אפילו הטל ניתן לו מן השמים.
אלא לדעתנו ההדגשה היא על הכינוי בסוף תיבת ״שמיו״: אפילו הטל הבא באופן קבוע, לפי חוקי הטבע, ניתן לו מן השמים שלו. הווי אומר, שהשמים נוטפים עליו טל משום שהם פרושׂים מעל לארצו של יעקב, מפני שייעודו המוסרי והתנהגותו המוסרית של יעקב ראויים לברכה. אפילו בטל, מורגשת השפעת מעשי יעקב!
על דרך זו נוכל להבין גם את תיבת הריבוי בספר שופטים (ה, ד), שאחרת קשה לבארה: ״גַם־עָבִים נָטְפוּ מָיִם״. כאשר שכינת ה׳ ירדה לארץ במתן תורה, חש כל העולם הארצי בקרבת ה׳, ואפילו המים הנוטפים מן העננים העידו על התגלותו. אולם שם ייתכן שעצם הופעת ענני הגשם הייתה דבר יוצא מגדר הרגיל, שהרי בדרך כלל לא מופיעים עננים בשמי המדבר.
וישכן ישראל כשתהיה במדרגת ישראל ותשבו בטח בארצכם הוא אשר השכין אתכם בדד עין יעקב השבטים יכונו בשם עין יעקב עד״ה (זכריה ג ט) על אבן אחת שבעה עינים, ותיבת וישכן יסוב גם על בדד, והוא כאלו כתוב וישכון בדד עין יעקב, שר״ל שנחלת כל שבט ושבט יגיע הכל מאתו יתברך. אל ארץ דגן ותירוש שהארץ תהיה מבורכת:
אף שמיו יערפו טל שנחלת כל השבטים תהיה טובה ומבורכת משמים שיערפו טל עליהם, והכל הוא מאתו יתברך. עד כאן דבר מגאולת מצרים וביאתם לארץ:
וישכון ישראל וגו׳: עתה מבאר אשר ״אין כאל ישורון״ בהנהגה פנימית של האומה1. ואמר שהם ׳ישכנו בטח וגם בדד׳. ופירוש ״בטח״ – הוא במנוחת הנפש, באהבה בין אדם לחבירו, ובלי התחרות עם שאר אומות העולם. ו״בדד״ – הוא בלי התערבות יתירה עם אומות העולם בריעות והתחתנות, אלא ״בדד״ – מובדלים ומצוינים בפני עצמם.
ושתי מדות הללו2 המה ״עין יעקב״, היינו מדתו ומבוקשו של יעקב שבניו יהיו כן. ופירוש ״עין״ כמו (איוב לו,ז) ״לא יגרע מצדיק עיניו״, דמשמעו – מבוקשו של צדיק3, ונותן עין על זה4. [וזוהי כוונת הגמרא מגילה (יג,ב) ״לא יגרע מצדיק עיניו״ – בשכר צניעות שהיתה בה ברחל, זכתה ויצא ממנה שאול5. הפירוש, מה שהיתה תשוקתה6 של רחל, נתקיימה בבניה. ופירוש רש״י על ׳עיניו של הקב״ה׳7 דוחק]. ומדת8 יעקב היתה אהבה לבני אדם ובלי התחרות בדרך נפלאה9, כמו שכתבתי בספר בראשית (לב,כו)10, והיה מדריך את בניו שיתנהגו כן, כמו שכתבתי שם (לא,מו11. מט,כד12) ובכמה מקומות.
וכן היתה מדת13 יעקב להיות ״בדד״, כמו שכתבתי שם (לג,טו14. לג,יח15. לז,א16), וביחוד ביארנו שם (מו,ד) במקרא ״ויוסף ישית ידו על עיניך״. והיא17 צורת האומה בכללה, וכך רצונו של הקב״ה שיתנהגו ישראל כן, כמו שכתבתי לעיל בשירת האזינו (לב,יב) בפסוק ״ה׳ בדד ינחנו״. ואיתא בגמרא סנהדרין (קד,א): ״ישבה בדד״, אמר רבה אמר רבי יוחנן, אמר הקב״ה, אני אמרתי ״וישכון ישראל בטח בדד וגו׳ ״, עכשיו יהיה בדד מושבם. פירוש18, רצונו של הקב״ה היה שיהיו ישראל בדד ואינם מעורבים עם אומות העולם בכבוד ובמנוחה, עתה שקלקלו ולא שמרו צורתן ויתערבו בגוים נעשו בדד באופן אחר, היינו, שאומות העולם בדלין מהם19. וזהו ״איכה ישבה בדד וגו׳ ״. [ובשמות רבה (לח,ד) איתא ׳אין ״עין״ אלא נבואה׳20 וכו׳, פירוש21, דמדת ״בטח בדד״ מביאה לידי נבואה ורוח הקודש, מה שאין כן בהעדר המנוחה או שיש התערבות עם אומות העולם מסתלקת רוח הקודש מישראל].
אל ארץ דגן ותירוש: באשר דשני דברים מכריחים לאומה להפר שתי מדות הללו22, א׳, מחסור שבכל מדינה באיזה פרט, עד שבעל כרחה מוכרחת לסחור עם אומה האחרת. ב׳, טבע האדם מצד שהוא מדיני23, על כן נדרש הרבה לדבר המעורר למוסר להתגבר על הטבע כדי לשמור הצורה הרוחנית,
על זה24 אמר ״אל ארץ דגן ותירוש״, עיקר חיות האדם יש די הצורך בארץ ישראל25. ואמר ״אל״ ולא ׳על׳, דמ״מ אינו מועיל מה שיש דברים הכרחים להיות ״בדד״, אם לא בצירוף מדת ״עין יעקב״26 לשמור צורת האומה. משום הכי כתיב דמדה זו מצטרפת להועיל יחד עם27 ״ארץ דגן ותירוש״.
ונגד טבע האדם להיות מדיני28 כתיב ״אף שמיו יערפו טל״. דכבר נתבאר ריש פרשת האזינו ד״שמים״ עיקר משמעו ׳משפיע׳, ובכלל זה המה גדולי ישראל המעוררים למוסר ומשפיעים להמון עם ה׳ דברים כבושים ודברי אגדה שמשולים לטל, כמו שכתבתי שם בפסוק ״תזל כטל אמרתי״. והוא סיבה לשמירת צורתן להיות ״בדד״, וכן לכל טוב הנהגה פנימית שמירת אהבה ושלום29.
נמצא גם בזה ״אין כאל ישורון״30.
1. שזהו עיקר נוסף (מתוך שלשה) בצרכי בני אדם, עליהם אמר הכתוב (בפסוק כ״ח) שאין כח בעולם ככח של ״ישורון״, שהם גדולי ישראל, או כלל האומה, עיי״ש ברבינו.
2. ״בטח ובדד״.
3. כלומר, הקב״ה לא יגרע מצדיק את מבוקשו. ויש ראיה לדברי רבינו ממדרש תנחומא פרשת מטות: ״לא יגרע מצדיק עיניו״ – איך הקב״ה מונע מן הצדיק מה שרוצה לראות בעיניו. ללמדך שמשה היה רוצה לראות נקמת המדיינים, לכך נאמר ״צרור את המדיינים... אחר תאסף״.
4. מבוקשו של אדם נקרא ״עינו״, כי הוא נותן עין על זה.
5. המשך: ובשכר צניעות שהיתה בו בשאול זכה ויצתה ממנו אסתר.
6. ׳עיניה׳.
7. זה לשונו בד״ה לא יגרע מצדיק עיניו: נותן עיניו במעשה הצדיקים לשלם להם גמולן אף לימים רבים מדה במדה.
8. ומבוקשו (״עין יעקב״).
9. זה כנגד ״וישכון... בטח״.
10. על הפסוק ״ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו״.
11. על הפסוק ״ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים״.
12. על הפסוק ״ותשב באיתן קשתו... מידי אביר יעקב״.
13. ומבוקשו (״עין יעקב״).
14. על הפסוק ״ויאמר עשו, אציגה נא עמך מן העם אשר אתי, ויאמר למה זה אמצא חן בעיני אדוני״.
15. על הפסוק ״ויבא יעקב שלם עיר שכם... ויחן את פני העיר״.
16. על הפסוק ״וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען״.
17. ה״בדד״.
18. רש״י בסנהדרין פירש: ״בטח בדד״ – שיושבין יחידים ואינן מתייראין לא מן הנכרים ולא מן חיות רעות. אך רבינו מפרש אחרת.
19. יסוד מרכזי במשנת גדולי האחרונים, הוזכר גם במשך חכמה בכמה מקומות ובספרים נוספים.
20. שנאמר (ישעיהו כט,י) ״כי נסך עליכם ה׳ רוח תרדמה ויעצם את עיניכם״.
21. הרד״ל פירש: כמו שאמרו ביקש משה שלא תשרה שכינה רק על ישראל ונתנה לו, וז״ש ״בטח בדד עין יעקב״ – לבדו יזכה לראות בשכינת עוזו של הקב״ה ולקבל שפע נבואתו. וכן פירש המהרז״ו שם. אך רבינו מפרש לשיטתו.
22. ״בטח ובדד״.
23. חברתי.
24. על הסיבה הראשונה שיכולה להפר את מדת (מצות) ״בטח״, שהיא ההכרח לסחור עם אומה אחרת.
25. כך שלא יהיה להם צורך לסחור עם אומה אחרת.
26. שכך היה מבוקשו ורצונו של יעקב...
27. ׳יחד עם׳ = ״אל״.
28. שהיא הסיבה השניה היכולה להפר את מדת (מצות) ״בדד״.
29. שהיא מדת ״בטח״, וכנ״ל.
30. אין כמו הכח של האומה הישראלית.
עין יעקב. אפשר שהוא כמו זרע כי כן נקרא העין או המעין להיות ממנו מוצא המים, ובל׳ ערבי מצינו שרש עין להורות על הנביעה (ראה גיזיניוס ש׳ עין) ויהיה פי׳ הכתוב וישכון יש׳ וגו׳ שהוא עין יעקב וזרעו והטעם להזכיר יעקב כי הוא היה גר בארץ כנען ובניו עתידים למשול בה — ומעין ששמו עין יעקב לא מצינו בתנ״ך רק באונגליון מצינו (יוחנן ד׳ פ״ו) ואם עין יעקב הוא על שם המעין לא ידענו הוראת הכתוב.
וישכון ישראל בטח כו׳ מי כמוך עם נושע בה׳ כו׳ – הענין דכבר פירשתי במק״א דמסידור הטבעי מעיד על אמיתת מציאות השי״ת, כמו שאמר ישעיה שאו עיניכם וראו מי ברא אלה כו׳, וכמו שאמר אברהם אבינו כלום יצאתה חמה ממערב כו׳, וזה מורה על מסדר ומוציא במספר צבאם והמה שלוחי ההשגחה וכגרזן ביד החוצב, אבל אם הטבע תשנה דרכה אז יבטל מציאת המופת על המסדר והבורא היחיד יתברך, אמנם זה יתכן אשר על ידי הנהגה הטבעית תשפיע ההשגחה רוב ברכה ויעשו חטים כשני כליות כבימי שמעון ב״ש, אבל אם ירדופו אותם בעלי בחירה אז פן ינכרו צרימו ויאמרו ידינו רמה ולא פעל ה׳, א״כ יהיה אז חלול השי״ת והעדר כבודו חלילה כי לא יחפוצו לדעת שיש משגיח ומסדר כל אורחות הטבע, אז יצא כגבור חמוץ בגדים ויאמר אני אני הוא ויהפוך סדור הטבעי, וזה שאמר וישכון ישראל בטח, פירוש בלא רודפים אז עין יעקב כברכתא דברכינון יעקב אבוהון אל ארץ דגן ותירוש בהשגחה פרטיית עפ״י דרכי הטבע, אמנם אשריך כו׳ מי כמוך עם נושע בה׳ על דרך נסיי מגן עזרך ואשר חרב רק לגאוה ולתכשיט כו׳. ולזה ביאר ע״ד מוגבלות רוכב שמים בעזרך, שעפ״י הטבע צריך האדם לעסוק והשי״ת יעזר לו וישדד המערכה, אבל רק בדרך הטבע, ובגאותו כשירצה לקדש שמו יתברך אז שחקים ששוחקים מן לצדיקים וזה מן ע״פ דרך נסי לא בדרך הטבע כלל. ודו״ק.
וישכן ישראל וגו׳ – א״ר יוסי ב״ר חנינא, משה רבינו גזר גזירה על ישראל ובא נביא ובטלה, משה אמר וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב1 ובא עמוס ובטלה, שנא׳ (עמוס ז׳) חדל נא מי יקום יעקב וגו׳ וכתיב (שם) נחם ה׳ על זאת.2(מכות כ״ד.)
1. משמע ליה שהתנה תנאי אימתי ישכן ישראל בטח כשיהיו צדיקים כעין יעקב.
2. על הרעה אשר היתה עתידה לבא מפני חטאתם, וביקש עמוס שיניח אותם לישב במנוחה אף כשחטאו, וטען מי יקום יעקב כי קטן הוא, כלומר איך אפשר להיות לו תקומה בגזירות אלו כי קטן הוא שנשאר מעט מהרבה, ומתוך תפלתו נחם ה׳ על הרעה ימחל להם.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
You are happy, Israel. Who is like you, a people saved by Hashem, the shield of your help, the sword of your majesty! Your enemies shall submit themselves to you. You shall tread on their high places."
א. בספרי תימן: אַשְׁרֶ֨יךָ באל״ף גדולה.
ב. וְיִכָּחֲשׁ֤וּ =א (אין געיה) • ל=וְיִכָּֽחֲשׁ֤וּ (געיה)
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
אשריך ישראל מי כמוך – ישראל אומרים (שמות ט״ו:י״א) מי כמוך באלים ורוח הקדש אומרת אשריך ישראל. אשריך ישראל נתקבצו כל ישראל אצל משה אמרו לו רבינו משה אמור לנו מה טובה עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לנו לעתיד לבא אמר להם איני יודע מה אומר לכם אשריכם מה מתוקן לכם, משל לאדם שמסר את בנו לפידגוג והיה מחזרו ומראה אותו ואומר לו כל האילנות הללו שלך כל הגפנים הללו שלך כל הזיתים הללו שלך כשיגע להראותו אמר לו איני יודע מה אומר לך אשריך מה מתוקן לך כך אמר משה לישראל איני יודע מה אומר לכם אשריכם מה מתוקן לכם, (תהלים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך.
אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה׳ – עם שאין ישועתו אלא בשכינה, (ישעיהו מ״ה:י״ז) ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים.
מגן עזרך – כענין שנאמר (שמואל ב כ״ב:ג׳) אלהי צורי אחסה בו מגיני וקרן ישעי.
ואשר חרב גאותך – אמר לו הקדוש ברוך הוא משה עתיד אני ליתן להם לישראל אותו זיין שניטל מהם בחורב כענין שנאמר (שמות ל״ג:ו׳) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, בשבועה נשבעתי ועתיד אני להחזירו להם כענין שנאמר (ישעיהו מ״ט:י״ח) חי אני נאם ה׳ כי כולם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה.
ויכחשו אויביך לך – בשעת טובתם של ישראל אומות העולם מכחשים להם ועושים אותם כאילו הן אחים וכן עשו אמר ליעקב (בראשית ל״ג:ט׳) יש לי רב אחי יהי לך אשר לך וכן חירם אמר לשלמה (מלכים א ט׳:י״ג) מה הערים האלה אשר נתת לי אחי.
ואתה על במותימו תדרוך כענין שנאמר (יהושע י׳:כ״ד) ויקרא יהושע אל כל איש ישראל ויאמר אל קציני אנשי המלחמה ההלכוא אתו קרבו שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה.
"Happy are you, O Israel": Israel says (Shemot 15:11) "Who is like You among the mighty, O Lord," and the Holy Spirit responds "Happy are you, O Israel! Who is like you?" All of Israel gathered unto Moses and said to him: "Moses, our teacher, tell us what good the Holy One Blessed be He has in store for us in the world to come." He will answer "I don't know what to tell you" — Happy are you in what is readied for you!" An analogy: A man engages a pedagogue for his son, taking him (the pedagogue) around (his estate) and telling him "All of these trees are yours! All of these grapevines are yours! All of these olive trees are yours!" When he tires of showing him, he says to him "I don't know what more to tell you — Happy are you in what is in store for you!" Thus, Moses to Israel: "I don't know what to tell you — Happy are you in what is in store for you — (Psalms 31:20) 'How vast is Your good that You have stored away for those who fear You.'"
"a people helped by the Lord": a people whose help is only in the Shechinah.
"helped by the Lord, the Shield of your salvation": as in (II Samuel 22:3) "G-d is my rock, in whom I take shelter, my Shield, and the horn of my salvation."
"and the sword of your pride": The Holy One Blessed be He said to Moses: "I am destined to restore to Israel the adornment that He took from them at Chorev, as it is written (Shemot 33:6) "And the children of Israel divested themselves of their adornment (which had been bequeathed them) at Mount Chorev." I have taken an oath that I will restore it to you, viz. (Isaiah 49:18) "I swear, says the Lord, that you will clothe yourselves with all of them like adornments, and you will tie them to you like a bride."
"And your foes will dissimulate to you" (in fear of you): When Israel was prospering, the Babylonians dissimulated to them, deporting themselves like brothers, as Esav spoke to Jacob (Bereshit 33:9) "My brother, let there be yours what is yours," and as Chiram to Solomon, (I Kings 9:13) "What are these cities that you have given me, my brother?"
"and you will tread on their high places": as in (Joshua 10:24) "And Joshua called to all the men of Israel and said to the officers, etc."
[End of Piska]
אשריך ישראל מי כמוך כיון שראה משה מה מתוקן לצדיקים לעתיד לבוא אמ׳ להם איני יודע מה לומר לכם אלא אשריכם מה מתוקן לכם:
מושלו מלה״ד למלך שהיה משיא את בנו והיה עומד בחופתו ומראה אותו אמ׳ לו בני כל השדות הללו שלך כל הכרמים הללו שלך כל הזתים הללו שלך כל הפלטיות הללו שלך נתיגע המלך ממראה אתו אמ׳ לו בני איני יודע מה לומר לך אלא כל מה שאת רואה בעיניך בעולם הרי הוא שלך כך כיון שראה משה מה מתוקן לצדיקים לעתיד לבא אמ׳ איני יודע מה לומר לכם אלא אשריכם מה מתוקן לכם:
עם נושע בה׳ בני אדם שמתגברין בכוח גדול שלמעלן את מוצא בשעה שאמ׳ הקב״ה למשה (שמות כ״ג:כ׳) הנה אנכי שלח מל׳ לפ׳ אמ׳ משה לפני הקב״ה רבון העולמים אומות העולם משתמשין בשר ואנו משתמשין בשר אם אין פניך הול׳ אל תעל׳ מזה (שם ל״ג:ט״ו):
ובמה יודע אפוא (שם) וכן אמ׳ משה לפני הקב״ה רבון העולמים כשם שהיית נוהג עם אבותיהם מלפניהם כך תהא נוהג עם בניהם אחריהם כשם שנ׳ באברהם (בראשית י״ב:א׳) ויאמר ה׳ אל אברם לך לך כשם שנ׳ ביצחק (שם כ״ו:ג׳) גור בארץ הזאת ואהיה עמך כשם שנ׳ ביעקב (שם כ״ח:י״ג) הארץ אשר אתה שוכב עליה הא כשם שהיית נוהג עם אבותיהם מלפניהם כך תהא נוהג עם בניהם אחריהם:
מגן עזרך כמו שנ׳ (תהלים כ״ח:ז׳) ה׳ עזי ומגיני בו בטח לבי ונעזרתי:
ואשר חרב גאותך מלמד שנתפלל משה שיחזור להן הזיין שניטל מהן בחורב שנ׳ (שמות לג ה - ו) ועתה הורד עדיך מעליך:
(ויצלו) [וינצלו] בני ישראל את עדים אין כת׳ אלא ויתנצלו בני ישראל:
ומנין שנשבע הקב״ה שהוא עתיד להחזירו להם שנ׳ (ישעיהו מ״ט:י״ח) חי אני נאם ה׳ כי כלם כעדי תל׳:
ויכחשו אוי׳ לך כענין שנ׳ (שמואל ב כ״ב:מ״ה) בני נכר יתכחשו לי:
ואתה על במ׳ תדר׳ כענין שנ׳ ביהושע (ע׳ יהושע י׳:כ״ד) ויקרא יהושע אל כל איש ישראל ויאמ׳ אל קציני אנשי המלחמה ההלכו אתו קרבו שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה ככת׳ בתורת משה ומה כתוב בתורת משה ואתה על במ׳ תדרך:
Happy are you, Israel; none is like to you, a people whose salvation is from the Lord, who is the strength of your help, and from whom is the might of your victory: your enemies shall be liars to you, and you shalt tread upon the necks of their kings.
טוביכון ישראל מן כוותכון עם דפרקניהו׳ קריב מן קדם י״י מגין סעדיכוןא ותריס חייליכון וסדיד זייניכון ותקיף גיווי סבריכון ותברין בעלי דבביכון מן קדמיכון ואתון עמי בני ישראל כד תהוון לעיין באורייתה ועבדין פיקודייה על פרקת צוארי מלכיהון תהוון דרסין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סעדיכון״) גם נוסח חילופי: ״סעדניכון״.
טוביכון ישראל מן כוותכון בכל עממיא עמא דמתפרקין בשום מימרא די״י והוא תריס סעודכון ודי חרביה תקוף גיוותנותכון ויתכדבון סנאיכון לקובליכון מן רתיתא ואתון על פירקת צוורי מלכיהון תדרכון.
Happy are you, Israel: who of all the nations are like you, a people saved in the Name of the Word of the Lord? He is the shield of your help, and His sword, the strength of your excellency. And your enemies shall be found liars against you from terror, and you shall tread upon the necks of their kings.
טוביכון ישראל מן כוותכון עמא דפורקנהון מן קדם יי מגן סעדיכון ותריס חייליכון ושריר סייף גיותנותכון יתבדרון בעלי דבביכון מן קדמיכון ואתון בית ישראל כד תהווין לעיין באורייתא ונטרין פקודיא על פירקת צוורי מלכיהון תהון דרסין.
Israel, happy are you! Who is as you, a people saved before the Lord, – the shield of your help, the guardian of your armies, and the trusty sword of your pre-eminence? Your enemies are to be scattered before you; but you, Beth Israel, while you give diligence in the law, and keep the commandments, shall tread upon the necks of their kings.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״ולפרוט״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34: כללו של דבר. בכ״י לונדון 26917: ״כלל הדבר״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס שונצינו. בדפוסי רומא, סביונטה נוסף כאן: ״שאמרו״.
אשריך ישראל HAPPY ARE YOU, O ISRAEL – After he had recited unto them all these blessings in detail, he said to them. "Why should I detail everything to you? Everything is yours.
אשריך … מי כמוך HAPPY ARE YOU … WHO IS LIKE UNTO YOU! – Your help is in God (נושע בי"י), Who is מגן עזרך THE SHIELD OF YOUR HELP and חרב גאותך THE SWORD OF YOUR EXCELLENCY;
ויכחשו איביך לך AND YOUR ENEMIES SHALL DENY THEMSELVES AS SUCH UNTO YOU – e.g., the Gibeonites who said, "Your servants have come from a far land, etc." (Yehoshua 9:9).
ואתה על במותימו תדרך AND YOU SHALL TREAD UPON THEIR HIGH PLACES – just as it is said, "Put your feet upon the necks of these kings" (Yehoshua 10:24) (cf. Onkelos).
פס׳: אשריך ישראל מי כמוך – ישראל אמרו (שמות טו) מי כמוכה באלים ה׳ מי כמוכה נאדר בקדש. ורוח הקדש אומרת אשריך ישראל מי כמוך. וכה״א (תהלים כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. לכך נאמר אשריך ישראל. אין אומה שוה לך.
עם נושע בה׳ – עם שאין ישועתו אלא בהקב״ה. וכה״א (הושע א) והושעתים בה׳ אלהיהם.
ואשר חרב גאותך – של הקב״ה גאותך הוא שאין אתה נלחם כנגד האומות כי אם הקב״ה נלחם לך כעניין (שמות יד) ה׳ ילחם לכם. ואומר (תהלים כב) כי לה׳ המלוכה ומושל בגוים.
ויכחשו אויביך לך – בשעה שישראל בשלום אומות העולם היו מכחישין להם ועושין אותם אחים. כענין שאמר עשו ליעקב (בראשית לג) יש לי רב אחי יהי לך אשר לך. וכן חירם אמר לשלמה (מלכים א ט׳) מה הערים האלה אשר נתת לי אחי.
ואתה על במותימו תדרך – אלו צוארי מלכיהם כענין שנאמר (יהושע י) ויהי בהוציאם את המלכים האלה אל יהושע. עד שימו את רגליהם על צוארי המלכים האלה.
ד״א: ואתה על במותימו תדרוך – כענין שנא׳ ירכיבהו על במתי ארץ. שתהיו שולטנין 1על פלטרין שלהם:
1. על פלטרין שלהם. על ערי המלוכה ועיר המלוכה במדינה נקרא במתי ארץ ששם מושב המלכים והשרים שהם הראשים:
אשריך ישראל מי כמוך – שאר אומות כל הגדול מחבירו בולעו. אבל אתה ישראל אשריך שאתה נושע בה׳ והוא מגן עזריך ואין אדם יכול לעמוד. וזה גורם שאויביך מכחישים לך כענין שמצינו בגבעונים. (פענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם קרא)
מי כמוך – בגוים.
מגן עזרך – שלא יגע בך רע.1
ואשר הוא החרב – שתתגאה בו על אויביך.
ויכחשו – הפך יתגאו, כאילו יכחיש עצמו. וכן: יכחשו לך אויביך (תהלים ס״ו:ג׳).
THE SHIELD OF THY HELP. No evil shall come upon you.
AND THAT IS THE SWORD. He is the sword by which you will exalt yourself over all your enemies.
SHALT TREAD. Tidrokh (shall tread) is similar to midrakh (to tread on) in for the sole of the foot to tread on(Deut. 2:5). The contents of our verse are similar to the account of Gideon.1
1. Whose men shouted, "The sword for the Lord and for Gideon." See Jud. 7:20. Vat. Ebr. 38 reads: As in the account of Gibeon. See Joshua 10:24, Come near, put your feet upon the necks of these kings. And they came near, and put their feet upon the necks of them.
אשריך ישראל מי כמוך – מי עם כמוך, שאתה נושע בי״י שתשועתן מאת הקב״ה, שתשועתו שלימה בכל: שהוא מושיע עמו, הוא משמיד אויביך, הוא משפיע טובות, הוא זן, הוא מפרנס.
מגן עזרך – הוא מגן מן הרעה, הוא עוזר לך על האויב.
ואשר חרב גאותיך – הוא חרבך להשמיד אויבך, וגאוותך שמגביה אותך על כל.
ויכחשו אויביך לך – שכשהם אויביך בלבם, אומרים לך מפני יראתך ואימתך: אנו אוהבים אותך, ומשועבדים לעשות כל רצונך. והם משקרים מפני פחדם, שיראים לומר שהם אויביך.
ואתה על במותימו תדרוך – על גדוליהם וגבוה שבהם, שתדרוך ותתנינו תחת כפות רגליך, וכדכתיב ביהושע: שימו {את} רגליכם על צוארי המלכים האלה (יהושע י׳:כ״ד).
אשריך ישראל מי כמוך – YOU ARE HAPPY ISRAEL WHO IS LIKE YOU – Who is a PEOPLE like you, that you are SAVED BY HASHEM, that their salvation is from the Blessed Holy One, whose salvation is complete in every aspect: That He saves His nation, He destroys your enemies, He bestows good things, He nourishes, He sustains.
מגן עזרך – THE SHIELD OF YOUR HELP – He protects from harm, He helps you against the enemy.
ואשר חרב גאותיך – THE SWORD OF YOUR MAJESTY – He is your sword to destroy your enemy, and your pride, that He raises you over everyone.
ויכחשו אויביך לך – YOUR ENEMIES SHALL LIE TO YOU – For when they are your enemies at heart, they will say to you out of fear and dread of you: We love you, and are subservient to do whatever you want. And they lie due to their fear, for they are afraid to say that they are your enemies.
ואתה על במותימו תדרוך – YOU SHALL TREAD ON THEIR HIGH PLACES – On their great ones and the highest among them, that you will tread and place them under the soles of your feet, as it is written in Yehoshua: “Place your feet on the necks of these kings” (Yehoshua 10:24).
עם נושע בי״י – ואין ישועתו אלא בי״י.
אשריך ישראל – שלעולם ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך.
ויכחשו איבך לך – מי שאויבים לך בלבם מכחשים לך מתוך יראה ומראים עצמם אוהביך ויהיו משועבדים לעשות רצונך.1
1. שאוב מר״י בכור שור.
ויכחשו אויביך לך, "and when your enemies will try to deceive you, etc.;" your enemies will sometimes pretend to be your friends in order to lull you into a sense of security.
ואשר חרב גאותך – שמאחר שה׳ מגן עזרך ואינך צריך מגן וחרב, לכן מה שאתה חוגר חרב אינו אלא מדרך גאוה, ר׳ שלמה הנקדן.
אשריך ישראל מי כמוך – פסוק זה הבטחה מפורשת לישראל בענין העוה״ב, כי מפני שהזכיר בפסוק של מעלה יעודי הגוף, והם ברכת הארץ ושפע השלוה והטובה שהיא ארץ דגן ותירוש, ושמיו אשר מלמעלה יורידו הטל לברכה, ושישכנו שם ישראל לבטח לא יפחדו מצר ואויב, ושלא תדור שם שום אומה כי אם ישראל לבדם, וזהו שאמר בדד כענין שכתוב (במדבר כ״ג:ט׳) הן עם לבדד ישכון, על כן הוצרך להוסיף ולבאר אשריך ישראל מי כמוך, יאמר אל תחשוב שיהיה זה לכם תכלית הגמול ושכר המצות, ועל כן תמצא טרחא במלת עם, ובאורו מי כמוך עם בעמים שיהיו לו יעודי הגוף ויעודי הנפש ושיהיה לו הטובה והשלוה בארץ טובה ורחבה בעוה״ז, ושיהיה נושע בה׳ יתעלה לחיי העולם הבא, וכבר ידעת כי אין התשועה האמתית כי אם לעולם הבא ולכך אמר נושע בה׳, והוא כלשון (ישעיהו מ״ה:י״ז) ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים. ואחר שהזכיר שכר העולם הבא נתן להם מופת על זה כי יהיה הוא יתברך מגנם ועזרם וחרב גאותם, כלומר שיוכלו להתגאות בה, זהו שאמר מגן עזרך. ויכלול עוד שיקרא למדת הדין של מעלה מגן לפי שדרך המגן להיות בצד שמאל, ויבטיחנו בה שתהיה בעזרנו ולא נפחד מן האויב אך נתגבר עליו, וכן אמר דוד (תהלים י״ח:ל״ו) ותתן לי מגן ישעך. ובאר עוד ואמר (שם פ״ד) כי שמש ומגן ה׳ אלהים, קרא השם הגדול שמש ומדת הדין של מעלה מגן וזהו שאמר בכאן מגן עזרך ואשר חרב גאותך, כי בהיות להם לישראל ההצלחה התמידית והתגברות העצום על כל אויביהם הנה זה להם למופת כי הם דבקים ונושעים בהקב״ה לעולם הבא. וזה כלל גדול לכל היעודים שבתורה, וכגון אותן שבסדר אם בחקותי, שאין הכוונה שיהיו אותם היעודים שבעולם הזה תכלית השכר בקיום המצות אבל הם מופת לעם שיזכו לעולם הבא בהפקת כל רצונם בעולם הזה. וראויה היתה התורה שכל דבריה שלום ואמת, להיות להגונין העולם הבא חותמת, גם מלך ישראל העבד הנאמן אשר לחיי העולם הבא מזומן, ראוי היה יום שברך שבטי ישראל ומקהלם להפטר מהם מתוך דברי העולם העליון הנעלם, ועל כן רצה לחתום דבריו בו.
אשריך ישראל מי כמוך, "Hail to you, Israel;" this verse is an explicit promise to the Jewish people concerning life in the hereafter. Seeing that in the previous verse Moses had discussed the destination(s) of the body i.e. what is good for the body, such as the blessings bestowed on earth, abundant crops, conditions of secure tenure of the land, such as a land with ample supplies of grain and wine, a land benefiting from the beneficial dews descending from the skies, and even the promise that should the people ever be exiled, no conquering nation would ever feel at home in their land, now Moses addresses his attention to matters of benefit to the soul.
We know about this already from Bileam's blessing in Numbers 23,9: "they are a nation which dwells in solitary splendor," הן עם לבדד ישכון; Moses now takes up this theme when he refers to Israel being בדד. (verse 28) He is at pains to point out that the rosy future of the Jewish people comprises more than a secure and worry-free existence in Eretz Yisrael, accompanied by an abundance of material blessings. This is why he introduces the subject by describing a unique feature of the Jewish people, i.e. "hail to you Israel, who is like you?" He means that whereas all the other nations, at best, can look forward to a worry-free life of plenty on terrestrial earth, Israel will experience an additional dimension of life in the celestial spheres. This is the meaning of the words עם נושע בה' תשועת עולמים, "a nation delivered by Hashem Who extends His deliverance into 2 worlds" [עולמים, pl. Ed.]. A true deliverance must include life in the world to come, or it is by definition not a true deliverance. [One may understand the words "true deliverance" as a deliverance from the initial curse that came on upon mankind, i.e. death, when Adam ate from the tree of knowledge. Every "true" deliverance should free one from that. Ed.]
After having told the people that there would indeed be a reward for keeping the Torah in the world to come, Moses proceeds to offer the Jewish people proof of this in the form of a miracle. He tells the people that God Himself would be their shield, that they would be able to boast about God being their "sword," מגן עזרך. This promise includes the attribute of Justice, even. The word מגן, shield, is an allusion to the attribute of Justice, seeing a shield is generally worn on the left, and the attribute of Justice is perceived as on the left side of the diagram of the emanations. David also speaks of God being Israel's shield in Psalms 18,36, when he said: ותתן לי מגן ישעך, "You gave me the shield of Your protection." He elaborates further in Psalms 84,12, saying: כי שמש ומגן ה' אלו-הים, "for the Lord is both sun and shield." In that verse David refers to the tetragrammaton, Hashem, as "sun," and to the attribute of Justice, אלו-הים, as "shield." Moses reassures the people that constant military success on earth against all their enemies is proof that they have a future in the very regions from which this success emanates, is orchestrated on their behalf by God.
You may consider it a rule that all the various promises to the people of Israel as a whole, such as at the beginning of the portion Bechukotai, do not concern them themselves merely with the promise of reward in this finite world of ours. They are all similes for the kind of reward awaiting us in celestial regions after the death of our bodies. The success promised by the Torah in our terrestrial world is only to be viewed as proof of the far greater reward in store for us (if we keep the commandments) in a far better world than the terrestrial globe on which we have been born. It is most appropriate that the King of Israel, Moses, on the day when he himself readied himself for entry into that better world, tells his charges that he blessed them in this fashion, that all of them could look forward to that kind of a future.
ואשר חרב גאותך – הוא חרבך להשמיד אויביך עד שמגביה אותך על הכל.
ואשר חרב גאותך, "and that is the sword of your excellence." Your voluntary isolation, -as opposed to being ghettoized,-is proof of your maturity as G–d's people. It elevates you above all other nations.
אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה׳ מגן עזרך ואשר חרב גאותך – והוא חרבך להשמיד אויבך עד שמגביה אותך על הכל.
אשריך – ב׳ במסורה. אשריך ישראל. אשריך וטוב לך.
מגן עזרך – י״י הנזכר הוא מגן לך להנצל ממכותא אחר, וגם הוא חרבך להכות בו אחר.
ויכחשו אויביך לך – כי הם יאמרו לך כי אינם אויביך ויכחישו עצמם על מה שבאמת אמרו ועשו כנגדך.
א. כן כנראה צ״ל. בכ״י המבורג: ״מהכות״.
אשריך ישראל מי כמוך עם שהיה נושע בי״י – כמוך וזה ששאר האומות הם תחת ממשלת הכוכבים ולא ישפע להם טוב כי אם מקצת העתים ובעת רעתם לא יעזרו בהם אך יסודר להם מהם ההפסד והרע ואולם ישראל הוא הנושע בהשם אשר לא יכזבו מימי ישועתו והוא גם כן נושע תשועת נפש ואל זה גם כן אפשר שרמז בזה המקום.
והוא גם כן מגן עזרך – לשמרך מהרעות הראויות לפול עליך.
ואשר חרב גאותך – הנה ב׳ מלת בי״י מושכת עצמה ואחרת עמה והרצון ובאשר חרב גאותך וביאור זה שרוממותך גם כן יהיה במקום שיש חרב כנגדך כי לא תירא מזה אחר שהשם יתעלה הוא מגן עזרך עד שמיראתם ממך יכחשו אויבך לך ואתה תדרוך על היותר גבוהים מהם והם המלכים כמו שמצאנו בספר יהושע שהיו ישראל משימים רגליהם על צוארי המלכים ההם ומצאנו רוממות ישראל בזולת חרב כנגד חיל רב כלם אחוזי חרב בדבר גדעון וכן העניין בדבר יונתן שהשם יתעלה שם חרב איש באחיו.
התועלת הארבע עשרה הוא להודיע מעלת ישראל ורוממותו על שאר האומות כי אין בהם עם נושע בהשם תשועת עולמים זולתו והוא לו למגן מהרעות הראויות ליפול עליו מפני דבקות השגחתו הפרטית בו.
אשריך ישראל מי כמוך וגו׳ – לפי שהנצחון השלם יושלם בארבעה עניינים:
האחד במה שלא יקבל נזק מהאויב.
והשני בשיקבל האויב נזק ממנו.
השלישי שיהיה הנזק ההוא דבר נכר ומפורסם שלא יוכל להכחישו.
הרביעי בשיהיה הנצחון בדבר טוב ומועיל לא בענין מדומה לבד.
ולארבעתם אמר אשריך ישראל מי כמוך מצד שאתה עם נושע בי״י שיושלמו עמך כל אלו הענינים. על האחד אמר מגן עזרך. ועל השני אמר ואשר חרב גאותך – ירצה והוא יתעלה אשר חרבו גאותך לא לבד להגין עליך כי גם להכות באויביך. ועל השלישי אמר ויכחשו אויביך לך והוא תכלית ההכנעה והשתעבד כי אין להם פה להכחיש נצחונך עליהם. ועל הרביעי אמר ואתה על במותימו תדרך כי לא היה שם נצחון של כבוד לבד או דמיון אחר רק כלוחם על עיר גדולה ויבקיענה אליו והוא כובש אותה ודורך בארמנותיה. אמנם מה שיכוון ממנו לעקר בזה המאמר אל האושר הקיים אשר בו נושע בי״י תשועת עולמים יתבאר אחרי כל בענין בפני עצמו בעזרת האל אשר מכל מה שנזכר בברכותיו מתחלה ועד סוף נתבאר מה שאמרנו ראשונה שכוון ממנו בקשר וא״ו וזאת הברכה שהברכה אשר יברכם תהיה כעין התורה ונמשכת אליה ומתיחסת אל כוונותיה כי עם זה היתה התחלתו של משה ממלת וזאת אשר בה סיים יעקב אבינו עליו השלום כמו שאמרנו. ודי בזה למה שהיתה כוונתינו אליו בזה החלק.
תשועתך בי״י אשר הוא מגן עזרך וחרב גאותך. אמר תשועתך במקום עם נושע מפני אות בי״ת שבמלת בה׳ שהיה לו לכתוב עם נושע מה׳ אבל עם מלת תשועתך יהיה פירושו שתשועתך תלוי בו גם הוסיף אשר הוא על מגן עזרך מפני שבזולת זה יהיה מגן עזרך נשאר לבדו בלתי נקשר לא לפניו ולא לאחריו:
וכנגד המין השלישי מהברכות שזכר מהדבקו׳ האלהי והעבודה האלהית אמר אשריך ישראל וגו׳, רוצה לומר כל ההצלחות והטובות אשר זכרתי בשני המינים הראשונים מהברכות הם טובות זמניות ולא יאמר עליהם שם אושר אבל בעבודה האלהית והדבקות בו יתעלה בזה באמת הוא האושר האמתי לפי שהוא שלמו׳ נפשיי וזהו אמר אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה׳ כלו׳ השלמיות הגופיים כבר ימצאו בשאר האומות, אבל השלמו׳ הנפשיי הנה מי כמוך עם נושע בה׳ היש בעמים עם שיהיה נושע בה׳ כמוך והתשועה שזכר כאן היא מה שביאר׳ הנביא ע״ה (ישעיהו מ״ה) ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים, ואמר שלא יחשבו שהזוכים לתשועה הנפשיית לא יזכו לגופנית כי הנה באמת עם היותך נושע בה׳ ג״כ הוא יתעלה יהיה מגן עזרך ואשר חרב גאותך, ולפי שהאדם הנושע בגבורתו הושיעה לו ימינו במגן וחרב כי המגן יהיה לו להנצל מן האויב והחרב להכותו, לכן כממשל בתשועה האלהית אמר שהאל יתעלה הוא מגן עזרך רוצה לומר המגן שהוא עוזר אותך ומצילך באמת והוא יתעלה גם כן החרב שבו תכה את האויבים והוא אמרו ואשר חרב גאותך, עד שמפני זה יכחשו אויביך לך ואתה על במתימו תדרוך, ואחשוב שמזה המקום למד המשורר באומרו (תהלים קמ״ד) אשר בנינו כנטיעים וגו׳, מזוינו מלאים וגו׳ אלופינו מסובלים וגו׳, וחתם הדברים ואמר אשרי העם שככה לו וגו׳, כי אחרי זכרו הטובות הגשמיות מהבנים והבנות והקניני׳ אמר בדרך תמיהה האם אחשוב שאשרי העם שככה לו ושאושר האדם והצלחותיו תלויה בדברים האלה מהבנים והבנות והאלפים והצאן והבקר, אינו כן אבל אשרי העם שה׳ אלהיו כי זה האושר האמתי לא הבני׳ והשורי׳, ואפשר לפרש עוד עם נושע בה׳ מגן עזרך וגו׳, שהאל יתעלה לכבוד ישראל ותפארתו עם היות שלא בכחם ירשו ארץ הנה הוא יתעלה בחר ישראל עמו ישלחו ידם באויביהם כדי שיהיה להם שם תפאר׳ וזהו ואשר חרב גאותך עד שמפני זה יכחשו אויביך לך בחשב׳ שהגבורה ממך, אבל הזהר שאף על פי שיכחשו לך לא תרחם עליהם כאשר עשה מלך ישראל (מלכים א כ׳) לבן הדד, אבל על במותימו תדרוך כי כן צוה השם יתעלה, הנה התבארו הכתובים האלה והותרו הספקות:
וא״כ אשריך ישראל מי כמוך. מאושר בכל הטובות. או יאמר אשריך ישראל מי כמוך. לפי שאתה נושע בה׳. אבל שאר אומות אין ישועתם אלא העושר וטובות העוה״ז. אבל ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים בעוה״ז ובעוה״ב. כנגד עוה״ב אמר נושע בה׳. וכנגד העוה״ז אמר מגן עזרך. והוא יעזרך לא בחיל ולא בכח ולא בחרב וחנית. אלא בשם ה׳ שהוא מגן לחוסים בו. וזהו אשר חרב גאותך. כלומר אע״פ שהחרב מסתלקת ממך וניתנה לעשו כדכתיב ועל חרבך תחיה. עם כל זה ויכחשו לך אויביך. או שרמז אשריך ישראל מי כמוך וכו׳. כלומר שזה פלא גדול היות עם גדול כזה כלו נושע בה׳ וכולם מאושרים. כי בשאר אומות לא ימצא בהם אלא איש אחד או שנים חכמי׳ או מאושרים. כמו שהזכירו בני קרח כאומרם אזכיר רהב ובבל וגו׳ זה יולד שם. כי בכולם לא ימצא אלא איש אחד פרטי. אבל לציון יאמר איש ואיש יולד בה כלומר כל איש ואיש מהם הם מאושרים. וכבר פירשתי כל זה המזמור בפסוק ואתם הדבקים בה׳ וגו׳. כי זה פלא היות כולם דבקים בשם יתברך. וזה בסבת היות ה׳ פטרונם ודבק בכל אחד מהם. וזהו כי כל העדה כלם קדושים וגו׳. וזהו עם נושע בה׳ וכו׳:
אשריך ישראל – ואז תגיע אל האושר, שהוא המדרגה העליונה האפשרית לעם.
מי כמוך – עד שלא ימצא עם כמוך, כאמרו ״ואשרו אתכם כל הגוים״ (מלאכי ג׳:י״ב).
עם נושע בה׳ – שלא תהיה תשועתך על ידי מלחמתך אבל ״ה׳ ילחם לכם״ (ע״פ שמות י״ד:י״ד).
מגן עזרך – הוא שעזר אותך בגלות שלא כלית, כאמרו ״לולי ה׳ שהיה לנו... אזי המים שטפונו... עזרנו בשם ה׳ ״ (תהלים קכ״ד:ב׳-ח׳).
ואשר חרב גאותך – והוא אשר יהיה ״חרב גאותך״, שתתרומם על האומות במלחמתו עליהם, כאמרו ״כי באש ה׳ נשפט, ובחרבו את כל בשר״ (ישעיהו ס״ו:ט״ז).
ויכחשו איביך לך – שהם כבר בזו אותך, ויכחשו עצמם כאשר יכבדוך, כאמרו ״והשתחוו על כפות רגליך כל מנאציך״ (שם ס׳:י״ד).
ואתה על במותימו תדרך – שאפילו מלכיהם יהיו נכנעים לך, כאמרו ״והיו מלכים אמניך וכו׳ אפים ארץ ישתחוו לך״ (שם מ״ט:כ״ג).
אשריך ישראל, at that time true אישור, happiness, will become manifest in our world, This is the loftiest level of collective satisfaction a nation can attain.
מי כמוך, so that there will not be another nation that can compare to you. Compare Maleachi 3,12 ואשרו אתכם כל הגויים, “and all the nations will account you happy, etc.”
'עם נושע בה, in those days your salvation will not be due to your having prevailed in war, in a dangerous conflict, but God will do all the fighting on your behalf if there is any need for it.
מגן עזרך, the One Who had proven to be your shield in exile so that you had not perished. Compare Psalms 124,2-8 “had it not been for Hashem Who had helped us…….the waters would have swept us away and drowned us…our help was due only to the name of Hashem.”
ואשר חרב גאותך, “and He will again be the sword of your pride.” This sword will triumph over the nations when these will wage war against us. Compare Isaiah 66,16: ובחרבו את כל בשר, “with His sword against all flesh.”
ויכחשו אויביך לך, the same ones who had previously belittled You, even despised You, will have to deny their previous attitude when they decide to honour You. Compare Isaiah 60,14 “all those who used to torment you shall prostrate themselves at the soles of your feet.”
ואתה על במותימו תדרוך, even their kings will humble themselves before you. Compare Isaiah 49,23 והיו מלכים אומניך וגו', “Kings will become your children’s babysitters.”
אחר אלו הברכות וההצעות, התחיל לאשרם בעניין שהם בני עולם הבא.
וכן אמר, אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה׳ – שהיא תשועת עולמים, כדכתיב (ישעיה מה יז) ׳(עם) [ישראל] נושע בה׳ תשועת עולמים׳, אשר הוא ה׳ הוא מגן עזרך, ואשר הוא עוד בוודאי חרב גאוותך, היינו התורה שעליה הם חיים, כמו עשו ׳על חרבך תחיה׳ (בראשית כז מ).
ויכחשו אויביך לך. שהם בעצמם יכחישו את עצמם לך, באמרם שדעותיהם נפסדות וכוזבות, ואתה על במותימו תדרוך:
תשועתך בה׳. כלומר תשועתך בה׳ תלויה בו. ומה שהוצרך להחליף מלת ׳תשועתך׳ במלת ״נושע״, מפני הבי״ת של ״בה׳ ״, דהוי למכתב ׳נושע מה׳ ׳, דלא יתכן לומר ״נושע בה׳ ״, אבל ׳תשועת בה׳ ׳ רוצה לומר תשועתך תלויה בו יתברך (כ״ה ברא״ם):
אשריך: בהעתק פירא׳ האל״ף רבתי. וכן ראיתי בנוסח כ״י מאותיות רבתות, ובתיקון ס״ת ישן. ואין כן בספרי׳ שלנו. וכן בספרי׳ מדוייקי׳ נמס׳ בריש ד״ה <על מלת אָדָם1> ל׳ אל״ף רבתי. [אשריך].
על בָמוֹתֵימוֹ: בתיקון ס״ת יש׳ במותימו, בס׳ חדא במתימו, ע״כ. והרמ״ה2 כתב ואתה על במותימו3 תדרך, מל׳ וי״ו ומל׳ יו״ד כתיב. [עַל־בָּמוֹתֵימוֹ].
1. על מלת אָדָם: דה״א א א.
2. והרמ״ה: במ״ה.
3. ואתה על במותימו: פסוקנו.
תשועתך בה׳ כו׳. אמר תשועתך במקום עם נושע, מפני שהוה לי׳ לומר עם נושע מה׳, לכן תיקן במלת תשועתך בה׳. ויהיה פי׳ תשועתך תלויה בו, והוסיף מלת אשר, שבזולת אשר יהיה מגן עזרך בלתי מקושר לא לפניו ולא לאחריו:
Your salvation is in Hashem, etc. Rashi says your salvation instead of a people saved, because the verse should have said a people saved by Hashem. Therefore he emended this by writing your salvation is in Hashem, meaning that your salvation is dependent upon Him. However, the explanation your salvation would be unconnected to anything preceding it or following it, therefore he adds the word who.
אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה׳ – אין ספק אצלי {ו} שאין העולם השמים וכל צבאם נבראו בעבור האדם כאשר חשבו רבים גם מבני עמנו. וברור הדבר שכל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו כדברי חז״ל. ואף כי נמצא לפעמים בדבריהם דבר שיתנגד אל המאמר הזה אין רצונם כפי דעתי ללמדנו ההפך אלא להעמיק בלבנו אהבת ה׳ ושנחשוב שבר כל אלה לשמשנו כדי להגדיל חמלתו וחסדיו עמנו. שאינו דומה מה שינתן מן הטוב בכלל אל הרבים לאשר יתננו בפרט לאיש אחד כאשר וכתבנו בפרשת כו תבוא. וכאשר נשיב אל לבנו שברא ה׳ כמה עולמות ליתרון האדם ולתכלית יצירתו הלא יתרומם ויתנשא בנפשנו גודל רחמי ה׳ וחסדיו עם הבריות קרוצי עפר רמה ותולעה. ובסגנון זה כתבו חז״ל בסנהדרין לפיכך חייב כל אחד ואחד לומר בשבילי נברא העולם. וטוב להשקיע האמונה הזאת באזני ההמון. אמנם האמת יורה דרכו שנבראו העולם והיצורים בתוכו לדבר עליון נעלם מידיעתנו לדבר הצפון אתו ית׳ וא״א שיהיה אלא לסבה טובה וראויה להשכלתו ברוך שמו. ונוצר אם כן האדם לעבוד אל העולם ולא העולם אליו כאשר הפליא עצה הגדיל תושיה בזה הרב המורה. ואל יבהילוך דעות קצת המתקדשים והמטהרים מבני עמנו גם לכל אשר ידברו אל תתן לבך באמרם כל מה שנברא נוצר לסבת האדם. וזהו הבל ורעיון רוח כאשר כתבו בזה באר היטב. לבד ראה זה מצאתי להוסיף ולומר כי אם כל העולם נברא בעבור האדם הנה מצאנו כמה ברואים אין צורך לאדם בהם כמו כל הכוכבים ורוב ברואי המים וחית השדה. הלא רבים מהם עזר כנגדו ואויביו להמיתו ולייסרו! ולמה נוצרו הפרעושים בגוף האדם והבהמה? וכמה יתושין באויר במים ובעפר על לא סבה וצורך לעולם בהם? והתבונן כי {ז} כל הברואים במלחמה תדירית זה יגרש את זה וזה יעמול להשמיד חבירו וכלם ברעה את האדם להשחית. זה חלקו בכל ימי הבלו לנוס ולהנצל מתהפוכות שונאיו. הלא צבא לאנוש עלי ארץ לברוח מן החיות שלא יטרפוהו מן המקרים לא יבהלוהו מן המים ונהרות לא ישטפוהו מן האש לא תאכלהו אש לא נופח מן המפולת באדמה וגם האויר אין מעצור לרוחו והוא אויב לו ומבקש רעתו בחום וקור יובש קרת וכפור יולידו בו כל חלי וכל מכה וחפוש. ומי לנו גדול ונורא בשונאיו מהאדם עצמו? כל אחד ישתדל להכרית חבירו בממונו והונו וחייו ופני הדור כפני הכלב. וכאשר ישתדל האדם לברוח מכל אויביו מסביב לא יתנוהו השב רוחו אויבי איש מחשבותיו וכליותיו לא ישליו ולא ישקוטו ונפשו עליו תאבל יתאונן אדם חי ואין שלום בעצמיו כידוע. ואיככה כל הדברים נבראו בעבורו?! גם אשאלך אם כל העולם כלו נברא בשביל האדם אם כן האדם מוכרת להבראות והוא התכלית שעלה במחשבה לפניו כי אם לא יברא האדם אם כן כל העולם לאפס ולשוא וראוי לחזור לתוהו ובהו? והיאך נמנו וגמרו ב״ש וב״ה נוח לו לאדם שלא נברא איך יתקיים העולם בלי תכליתו? ואם תאמר שנות לו לעולם גם כן שלא נברא מדוע לא אמרו ככה חז״ל? אלא שנוח לו לאדם! ועוד שאם כן נתת פעולת ה׳ להבל וריק אם טוב שלא נפעלה ויפה העדרה מהווייתה ואנחנו שמענו קיים במאמרו (בראשית א׳) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד? ואל תענני כי כן יקשה אל מול האדם לבדו שגם מצדו נאמר והנה טוב מאד? כי האלהים עשה את האדם ישר ובאשר הוא שם עם כל הסדר הכללי היה טוב מאד. כי גם האדם לאיזה סבה נברא לכללות העולם אמנם אנו נדבר בבני אדם שגורשו מג״ע אל עמק הבכא הזה ועתה גמרנו שנוח לו לאדם בפרטו מבלי ראות היחס שיש לו עם הכלל שלא נברא. אבל אם היה קיים באיש בג״ע היה טוב לו להבראות בלי ספק. ואחר שיצרו הרע הסיתו לחטוא ולפשוע ונוח לו שלא נברא יפשפש במעשיו ויהיה צדיק וישר ואז יהיה טוב לו שנברא. שהאדם במעשיו יכול לרומם ולגדל מהותו וטבעו ולהיות כאלהים וזהו שאמרו חז״ל בצדיקים. ככה אמר משה עם נושע בה׳ וגו׳ רצונו שהי״ת בחסדו יושיע עמו בתתו לפניהם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון לקנות חיי העוה״ב ולעשות נשמתם נצחית מה שלא יאונה לשאר העולם הואיל ולא נברא האדם לתכלית זה כאשר אמרנו. ותשובת מהרי״א אשכנזי אינה מספקת באמרו שברא ה׳ העולם בשביל האדם לעשות נפשו נצחית האפס שלא למנוע טוב מבעליו. שא״כ למה התעכב הי״ת לברוא עולמו עד הנה שלו להתעסק בפעולה ישרה כזאת? גם כמה אומות מלוא עולם ברא ה׳ ואין בם מה שתוכל להיות נצחית ולהם לא ניתנה התורה והמה יזבחו לשדים לא אלוה ולשמש ולירח ולכל צבא השמים לשור או לטלה וכדומה? ויהיה זה כאלו מלך בחפצו לבנות בית לשבתו יבנה אלף ערים ותהיינה חרבות מאין יושב ואין לבית ההוא צורך ותועלת מן הערים ההנה? הלא יהיה לבוז וכלימה! ככה אם ברא ה׳ עולמו לתת טוב להולכים בתמים יצא לנו הפעולה נגד המכוון! כי איך תקרא פעולה טובה אם לפעולתה תארענה תקלות רבות ובטל הטוב במיעוטו שיברא הי״ת אלפי רבבות נפשות וכלם תאבדנה ברשעתם לקנות נפש יחידית? הלא יתהלל במתת שקר! ואין לעשות רע כללי כדי שממנו יצא טוב פרטי. אמנם הדבר מבואר כי לכל העם בשגגה {ה} וזהו מתנאי החיים האלה שכל נברא ישתדל להתגדל ולהתרומם ותפעם רוחו לדבר גבוהה גבוהה על מצבו. ואין איש מאנשי העם השפלים והנבזים שלא יחלום בסעפים ובחזיונות להתנשא על כל בן גילו ויתנבא גם הוא בתוכם. וכזאת וכזאת נסינו בכל האדם אשר על פני האדמה. וככה החיה וכל בהמה שור שה כשבים ושה עזים בדמיונם יאמינו גם המה שהעולם נברא בשבילם. וכאשר יתעסק האיש בגידולם להאכילם במרעה טוב ושמן אינו אלא לתועלתם. ולפי האמת הדבר הוא שיהיו הנה להם לאכלה וכל כיוצא בעולם המשוגע הלזה ממראה עינים ומדאבון נפש:
אשריך וגו׳ נושע בה׳ – פירוש שכל האומות שריהם נלחמים להם כידוע, ובזה יש לחוש שיגבה עליו שר שכנגדו, או ה׳ יגפנו, כאומרו (שמות יד ל) וירא ישראל את מצרים מת וגו׳, ואמרו רבותינו ז״ל (שמו״ר כא ה) שהראם ה׳ שרו של מצרים מת לפניהם, מה שאין כן ישראל אשריהם שתשועתם היא בה׳, שהוא בכבודו נלחם להם, ובזה חרבם גבוהה ועומדת בלא מיחוש.
עוד ירצה באומרו נושע בה׳, פירוש שהמלך נושע בתשועתו, כאומרו (לעיל ל ג) ושב ה׳ אלהיך את שבותך, ואמרו ז״ל (מגילה כט.) והשיב לא נאמר אלא ושב אשריו וכו׳, והוא אומרו אשריך מי כמוך שאתה עם נושע עם ה׳ שהוא מגן עזרך, ואשר הוא חרב גבהותך, שאין חרב גדולה כחרב לה׳ בשולפו אותה מתערה.
אשריך ישראל…עם נושע בשם, "Fortunate are you, O Israel; …a nation delivered by the Lord." Whereas any wars the other nations are engaged in are fought by their protective angels, and each nation is afraid that the protective angel of its adversary may prevail unless God smites that angel, this does does not apply in the case of Israel whose "protective angel" is God Himself. -Compare Exodus 14,30 where the Torah describes the Israelites seeing the protective angel of Egypt dead, as explained by Shemot Rabbah 21,5. Israel is fortunate not to have to depend on intermediaries. This enables the Jewish people to be free from fear.
Another meaning of the words נושע בשם is that it may refer to the king of the Israelites enjoying God's deliverance when in difficulties. When discussing Deut. 30,3 we pointed out that since the Torah does not speak about God "bringing back" the exiles but about God "returning" (Megillah 29), this means that the Jews are in the enviable position of God descending into exile with them as it were, so that He returns with them to the Holy Land when the time is ripe. ואשר הוא חרב גאותיך. These words may mean: "and Who is the sword drawn against those who feel superior to you." Nobody enjoys a mightier sword than that of God who fights on Israel's behalf.
אשריך ישראל מי כמוך – בהעברת הירדן שזכו בה לכנוס לא״י כמ״ש (מלאכי ג׳:י״ב) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה׳. ור״ל ארץ חפץ. שחפץ בה השי״ת ושבחה מבוא׳ בכל התורה ארץ חמדה טובה וכו׳ כי הארץ אשר אתה בא שמה וגו׳ וכמ״ש (ביהושע כ״א:מ״ה) לא נפל דבר מכל הדבר הטוב אשר דבר ה׳ אל בית ישראל הכל בא. וכל תשוקתו של משה היה לכנוס בה כמ״ש אינני עבר את הירדן ואתם עברים וירשתם וגו׳.
מי כמוך – בימי יהושע כמ״ש (יהושע ה׳ א׳) ויהי כשמע כל מלכי האמרי וגו׳ וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני ב״י וכמ״ש שמעו עמים ירגזון וגו׳ נמגו וגו׳ עד יעבר עם זו קנית וגו׳ ונא׳ (יהושע ג׳:י׳) בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם. שזה השם אינו מיוחד אלא לישראל לבד וכמ״ש אל חי חלקנו וזהו מי כמוך.
עם נושע בה׳ – זהו כבישת יריחו שנכבש ע״י השם שנפלה חומת יריחו.
מגן עזרך – בהליכתם להר גרזים ולהר עיבל שהלכו יותר מס׳ מיל באותו יום ואין כל בריה עומדת לפניהם וכל העומד לפניה׳ מיד נתרז וכמ״ש לא יתיצב איש וגו׳ ורמז בזה ג״כ לימות המשיח. מי כמוך. בימי שלמה. עם נושע בה׳. בימי חזקיהו. מגן עזרך. היא ירושלים והיא העיר הראשונה שנלחמו עם סנחריב.
ואשר חרב גאותך – בימי המן שכתב להרוג בחרב ואח״כ כל השרי׳ היו מנשאים את היהודים.
ויכחשו איביך לך – בימי אלכסנדר מוקדון שעל׳ להחריב את ירושלי׳ ואח״כ השתחוה לשמעון הצדיק.
ויכחשו איביך – אלו גבעוני׳. וכן בימי חשמונאי׳ שכרתו ברית עמהם. ואתה על במותימו תדרך. לימות המשיח וכמ״ש ועל במותי וגו׳. ועל ה׳ מלכים שהיה מלחמה גדול׳ שהפיל הקב״ה עליה׳ אבני ברד גדולי׳ והעמיד יהושע את החמה כמ״ש לאור חציך יהלכו לנוגה ברק וגו׳ וכתיב (יהושע י׳:כ״ד) ויאמר אל קציני אנשי המלחמה ההלכו אתו קרבו שימו את רגליכם על צוארי המלכי׳ האלה ויקרבו וישימו וגו׳. ולכן אמר במותימו שהוא על הצואר תדרוך.
אשריך ישראל – מכל מה שאמרתי תבין שאתה עם מאושר בתכלית ההצלחה:
מי כמוך – בגוים:
נושע בה׳ – שהוא מושיעך:
מגן עזרך – הוא יתברך מגן לך שבו תמצא עזר ומנוס בעת הצורך:
ואשר חרב גאותך – ואשר שב אל השם והשיעור אתה נושע בה׳ אשר הוא המגן ואשר הוא החרב שבו תתגאה על אויביך:
ויכחשו איביך לך – לשון כפירה, יכחישו את שנאתם ויחניפו לך כאילו הם אוהביך, כדרך משנאי ה׳ יכחשו לו (תהלים פ״א ט״ז):
ואתה על במותימו תדרך – אבל אתה תתרומם ותתנשא עליהם, ותדרוך על במותיהם:
ואשר חרב גאותך – מלת אשר אין לו מובן, ומדברי רש״י יראה שמסרס מפני זה לשון המקרא, ול״נ שאין מלת ואשר מלה, אבל הוא שם דבר מן אשרו חמוץ (ישעיהו א׳) שפירש״י לשון חזוק וקיום, ודומה ללשון המשנה אשרנוהו וקיימנוהו, אישר חילי, וטעמו הוא כח החרב אשר בו תתגאה על אויביך (דיא קראפט דיינעס ערהאבענען שווערדעס), ובזה מכוון היטב עם מליצת מגן עזרך.
ויכחשו אויביך לך – המליצה הזאת מצאנוה בחמשה מקומות, כאן בבנין נפעל, ובשמואל (ב׳ כ״ב:מ״ה) בני נכר יתכחשו לי, בהתפעל, ובתהלים מצאנוה שלש פעמים בפיעל, בני נכר יכחשו לי (י״ח:מ״ה), ברב עזך יכחשו לך אויביך (ס״ו:ג׳), משנאי ה׳ יכחשו לו (פ״א:ט״ז). והנה קצת מן המפרשים פירשו המליצה הזאת מענין כחישות ורזון (עיין רד״ק שרש כחש, וראב״ע בתהלים פ״א:ט״ז); ופירוש זה לא יועיל באותם שבאו בפיעל, וגם באותם שבאו בנפעל ובהתפעל יקשה, כי מצאנו ענין הכחישות בבנין הקל, ובשרי כחש משמן (תהלים ק״ט:כ״ד) ומה מקום עוד לנפעל והתפעל? וכי האויבים יעשו עצמם כחושים ורזים ברצונם? כי מלת לו בלתי מתפרשת יפה – ורוב המפרשים והמתרגמים פירשו כמשמעו ענין כחש וכזב, ואמרו שהכוונה יסתירו שנאתם ויחניפו לך מפני היראה; וזה בעיני פירוש מגונה מאד, כי ברצות ה׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו {משלי ט״ז:ז׳}, אבל שיחניפו לו, ובקרבם ישימו ארבם, אין זו ברכה; ויותר הוא מגונה במקראות האמורים כלפי האל, כי איך יתכן לומר כי משנאי ה׳ יחניפו לו? אם כהתל באנוש יהתלו בו?
{ויכחשו אויביך לך – אם הכוונה שיסתירו שנאתם ויחניפו לך מיראה אין מקום לומר אחריו ואתה על במותימו תדרך, שהרי אם יהיו למס ישלימו ישראל עמם ולא ילכדו עריהם, אם הם חוץ מז׳ אומות, ואם הם מז׳ אומות א״א שיחניפו להם, אחר שיודעים שאסור לנו להחיותם. ועוד אין זו ברכה שיהיה האויב מחניף, ויותר טוב היה שישלים ויהפוך לאוהב, כמ״ש ברצות ה׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. מלבד כי החנופה בין האויבים לא היתה מצויה בין העמים הקדמונים, אם לא לשעה קלה, כדי להרע לו, ככתוב גבר מחליק על רעהו פורש על פעמיו, וזאת לקללה תחשב ולא לברכה. ואם תאמר שהיא ברכה מפני שאמר אחריו ואתה על במותימו, כלומר אם יפרקו רשת לרגלך לא תלָכד במצודתם, אבל תדרך על במותם, הנה עשית ישראל בעלי דמים ואכזרים תחת אשר מצאנום הפך מזה עם הגבעונים ועם מלך ארם, שאמר לו מלך ישראל העודנו חי אחי הוא, וסוף סוף כל זה ענין מגונה שישלים משה את ברכותיו בעניני רמיה.}א
לפיכך נראה לי כי המליצה הזאת היא לשון מושאל, וענינה: {שאויביך בבואם למלחמה עמך,}ב לא יהיו מה שהיו מלפנים, כי תאבד מהם גבורתם, באופן שמעשיהם עתה יכחישו מעשיהם הקודמים, כאילו אי אפשר שהם עשו הגבורות המסופרות עליהם, וכאילו הם בעצמם יכחישו בפיהם את עצמם, ויאמרו לך איננו אותם שהיו מפורסמים בגבורתם.
{או כאלו יאמרו: לא היינו מעולם גבורים, אע״פ שבאמת גבורים היו, וזה ממש ענין שרש כחש שאומר על דבר שהוא אמת שאיננו כן, כמו ותכחש שרה, וכן ותירוש יכחש בה (הושע ט׳:ב׳) לא יהיה עוד כמה שיהיה. וכן אמרו לאלהים מה נורא מעשיך ברוב עזך יכחשו לך אויביך (תהלים ס״ו:ג׳) הנה יהיה חרוף וגדוף לומר לפני ה׳: אויביך יחניפו לך. החפץ לה׳ בתודה בלב ולב?1 ואחריו הוא אומר כל הארץ ישתחוו לך ויזמרו לך, וכי גם זה יהיה בלב ולב? חלילה. וכן אין להביא דוגמא מה שכתוב והלכו אליך שחוח בני מעניך והשתחוו על כפות רגליך כל מנאציך (ישעיהו ס׳ י״ד, עיין נתיבות השלום כאן) כי האמור שם לא יהיה חנופה אלא בלב שלם, וסוף המקרא מוכיח וקרא לך עיר ה׳ ציון קדוש ישראל.}ג
וכיוצא בזה בלשון צרפת אומרים se démentir. וגם חוץ מהמקראות הנזכרים למעלה מצאנו שרש כחש בהוראה הזאת המושאלת, והוא (חבקוק ג׳:י״ז) כחש מעשה זית, ויפה פירש ראב״ע: כאילו לא היה זית בתולדתו. והנה ההוראה הזאת משפטה להאמר בבנין התפעל (כמו בלשון צרפת se démentir), או בנפעל, וכמו זר יֵחָשֵב היותה נאמרת גם בפיעל, ומכל מקום אין זה באמת דבר זר וחדש, כי כבר מצאנו פיעל בא במקום התפעל, כגון פִּתַּח הסמדר {שיר השירים ז׳:י״ג}, והכוונה פתח את עצמו, לא פתחה אזנך (ישעיהו מ״ח:ח׳) לא פתיחה את עצמה, ולבו רחק ממני (ישעיהו כ״ט:י״ג) כתרגומו {ולבהון אתרחק}, אף כאן כִחֵש את עצמו מעשה זית, בני נכר יכחשו עצמם לי.
אשריך ישראל – עיין פירוש, בראשית ל, יג. בישראל מתקיים העיקרון היחיד המבטיח התקדמות אמיתית ומתמשכת. בעם זה נוסדה חברה אנושית אשר ה׳, אלוקי כל העתיד, ערב לקיומה ולישועתה. ה׳ עוזר לישראל ומגן עליו מפני כל סכנה. ה׳ הוא גם זה שמעניק לישראל את חרב חשיבותו; הווי אומר, שהוא מעניק לישראל את החשיבות הלאומית שאחרים מגיעים אליה על ידי החרב.
ויכחשו איביך לך – יבוא יום, שהעיקרון שאתה מרים על נס ישוב וייראה לעין כל בניצחון כה גדול, עד שכל מתנגדיך יתכחשו לכך שבעבר הם התנגדו אליך. ואז תעלה על במתי כל ההישגים האנושיים, שאותם הם ביקשו לשווא על ידי אמצעים אחרים.
אשריך ישראל – עתה יאמר הנהגת ה׳ עמהם אחרי שיתישבו בארץ אם יהיו בגדר ישראל שיהיו מאושרים אושר באמת:
מי כמוך שלא יהיה דוגמתך בעולם:
עם נושע בה׳ – תשועתך תהיה בה׳ בדרך נסיי שאין לו שום סבה בדרך הטבע כנ״ל. מגן עזרך שכשיבא לעזרך יהיה לך כענין המגן שיקבל החצים, ולכן אשר יתגר בישראל כביכול כאלו יתגרו בה׳:
ואשר חרב גאותך המלחמה שהיא ע״י החרב יביא הנצחון מהר, ואשר נלחמים בכלים אחרים הוא מפני שאוחז החרב, בהכרח שיתקרב אל האויב שגם בידו חרב, אבל כשהי״ת הוא חרבך שאין לאויביך חרב כזה, גאותך תעשה נצחון בדרך פלא:
ויכחשו איביך לך – שאויביך יהיו מוכרחים להתכחש לך ולהראות עצמם כאוהבים לך:
ואתה על במותימו תדרך – אף כשתדרוך על במותימו ר״ל שתעשה משפט בגדוליהם שהסיתום ללחום אתך, שאז תתעורר השנאה אשר בלבם. ועכ״ז מפני היראה יתראו כאוהבים לך:
מי כמוך: מי מוצלח ומאושר כמוך.
עם נושע בה׳:1 שישועתו תלויה בישועת ה׳, וכדאיתא במכילתא פרשת בשלח2: בכל מקום מצינו שישועתן של ישראל היא ישועתו של הקב״ה, ופירושו – שזהו כבודו יתברך. ומה יש הצלחה גדולה מזו.
מגן עזרך: אינו צריך3 להציל עצמו ולהשיג עזר4 משונאיו ע״י חרב שהורג אותם, אלא5 ע״י שמגן על עצמו. והוא כבוד גדול לישראל שיהא יכול להגן על עצמו בלי שפיכות דמים כי אם בהשגחתו יתברך, כמו שהיה ביעקב אבינו שניצל מלבן ומעשו בלי שפיכות דמים, וכן בכל דור יש ענינים כאלו.
ואשר חרב גאותך: מה שאוחזים בעלי מלחמה6 חרב, אינו אלא ״גאותך״, שהוא הוד והדר ללבוש כלי זין, כלשון המקרא (תהילים מה,ד) ״חגור חרבך על ירך גבור, הודך והדרך״7. אבל באמת יודע ישראל כי לא בחרב ובחנית יושיע ה׳, במקום שנוגע לישועתו וכבודו יתברך.
ויכחשו אויביך לך: לבסוף גם המה אומות העולם ישכילו על השגחת ה׳ לטובת ישראל, עד שבושים ומכחישים לומר שהם אויבים8.
ואתה על במותימו תדרוך: ולבסוף לא די שיבושו לומר שהם אויביך, עוד יקבלו לסבול עולך עליהם, באשר יכירו כי השגחתו יתברך עליך וייראו ממך, ותעשה בהם כרצונך, והוא מליצת ״על במותימו תדרוך״9.
ומרומז עוד בזה המקרא בכלל: ״אשריך ישראל מי כמוך״ – שיש לך זכות אבות. ״מגן עזרך״ – הוא זכות אברהם אבינו שבו כתיב (בראשית טו,א) ״אנכי מגן לך״. ״ואשר חרב גאותך״ – זכות יצחק שעלתה עליו המאכלת, והוא גאותן של ישראל. ״ויכחשו אויביך לך״ – זכות יעקב, שהיה אצלו כן10 בלבן ועשו. והכי מפרש ברבה סוף פרשת תצוה (לח,ד), ועיי״ש11.
עוד יש לפרש, ד׳ישראל נושע בה׳ ׳12, אבל אין ישועת כל אדם שוה, יש בזה האופן ויש בזה האופן. וכמו ישועת אברהם יצחק ויעקב לא היתה שוה, דאברהם נלחם עם צריו והרגם, ושוב לא היו לו צרים באמת13. יצחק, אבימלך ושריו היו אויביו והכחישו שנאתם בלב14, כמבואר בפרשת תולדות. יעקב, כשרדפו לבן ועשו אחריו לא הכחישו לפניו שהם רודפים, אבל מ״מ יד ה׳ שהיתה אל לבן, ויד האהבה שנעשתה פתאומית בלב עשו, כפה את ׳במותם׳15 שלא יוכלו לעשות בשנאתם מאומה16. וכך הוא בכל דור ודור, יש אשר ״ה׳ מגן עזרך ואשר חרב גאותך״, ויש אשר העזר באופן ״ויכחשו אויביך לך״, ויש אשר העזר הוא ״ואתה על במותימו תדרוך״ – הוא (האויב) יודע שאנו מכירים בשנאתו וגם אין בידנו להתגבר עליו, ומ״מ אנו ׳דורכים על במות׳ גדולתו שאינו יכול לעשות לנו רעה. וכל האופנים הוא בהשגחת ה׳ לפי הכנת המקבל אותה השגחה ולפי מעשיו, אמנם הצד השוה שבהם שכולנו ׳נושעים בה׳ ׳.
1. אם הכוונה כפשוטו עם שנושע ע״י הקב״ה, מהו בי״ת ״בה׳ ״, הול״ל ׳עם נושע ע״י ה׳ ׳ וכדומה.
2. לפנינו מצאנו בתנחומא פרשת אחרי מות (י״ב): אמר רבי אבהו, כל ישועה שבאה לישראל היא של הקב״ה, שנאמר ״עמו אנכי בצרה וגו׳... ואראהו בישועתי״ (תהילים צא, טו-טז), עיי״ש.
3. עם ישראל אינו צריך...
4. להנצל משונאיו...
5. מציל עצמו ע״י שמגן על עצמו.
6. מעם ישראל.
7. וכפי שמופיע במסכת שבת (סג,א) בהסבר דברי ר״א המתיר נשיאת כלי זין בשבת, כי ׳תכשיטין הן לו׳.
8. וכעין זה בספורנו.
9. וכעין זה בספורנו.
10. היה אצלו מצב של ״ויכחשו אויבך לך״, וכפי שהסביר רבינו לעיל ׳שמכחישים לומר שהם אויבים׳.
11. במדרש הביא על ענין יעקב: שנאמר: ״וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו״ (בראשית לו,ו).
12. ״עם נושע בה׳ ״.
13. ״מגן עזרך ואשר חרב גאותך״.
14. ״ויכחשו אויביך לך״.
15. כוחם וגדולתם.
16. ״ואתה על במותימו תדרוך״.
ויכחשו אויביך לך – שד״ל פירש יכחישו מעשיהם הקודמים כאלו אי אפשר שהם עשו הגבורות המסופרות עליהם, ויפה פירושו; אבל מה שפירש על פסוק משנאי ה׳ יכחשו לו (תהלים פ״א:י״ז) כנוי של לו מוסב לאל, נ״ל שיש להסבו ג״כ אל ״עמי״ ואל ״ישראל״ הנזכרים בפסוק הקודם, אף על פי שבתיבת ״עִתָּם״ שבחצי הפסוק האחרון הכנוי בלשון רבים, כי כן דרך שם כולל, שידבר בו לשון יחיד ורבים.
על במותימו תדרך – אמר רב נחמן בר יצחק, כל המענג את השבת נצול משעבוד מלכיות דכתיב (ישעיהו נ״ח) וקראת לשבת ענג והרכבתיך על במתי ארץ וכתיב ואתה על במותימו תדרוך.1(שבת קי״ח:)
על במותימו תדרך – בשעה שנכשל המן במרדכי, אמר ליה למרדכי וכי לא כתיב בכו בנפול אויבך אל תשמח (משלי כ״ד), אמר ליה, הני מילי בישראל, אבל בדידכו כתיב ואתה על במותימו תדרוך.2(מגילה ט״ז.)
1. עיין מש״כ בבאור דרשה מענין כזה בפ׳ בשלח בפסוק אכלוהו היום, וצרף לכאן.
2. יתכן דסמיך אריש הפסוק אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה׳ וגו׳, ולפי״ז צריך לקיים בהו ואתה על במותימו תדרוך, כדי שיכירו וידעו שישראל הוא עם נושע בה׳, אבל בישראל א״צ לזה, דבלא״ה הוא יודע ומודה בזה.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.
