וֶאֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל קַיֵם בְּמִצְפַּיָא לְמֵימָר אֱנַשׁ מִנָנָא לָא יִתֵּן בְּרַתֵּיהּ לִדְבֵית בִּנְיָמִין לְאִתּוּ.
א. מִן־הַמְּחֹלְל֖וֹת א=מִן־הַמְּחֹלֲל֖וֹת (חטף)
(א) וְאִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל נִשְׁבַּ֥ע בַּמִּצְפָּ֖ה לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ לֹא־יִתֵּ֥ן בִּתּ֛וֹ לְבִנְיָמִ֖ן לְאִשָּֽׁה׃
Now the men of Israel had sworn in Mizpah, saying, "None of us shall give his daughter to Benjamin as wife."
וימצאו מיושבי יבש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעו משכב זכר – מנא ידעי הושיבון על פי חבית של יין בעולה ריחה נודף בתולה אין ריחה נודף, ונעברינהו לפני ציץ אמר קרא לרצון להם ולא לפורענות. אי הכי במדין וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו מנא ידעי העבירון לפני ציץ כל שפניה מוריקות בידוע שהגיע זמנה להבעל, אין פניה מוריקות בידוע שלא הגיע זמנה להבעל.
ארור נותן בתו לבנימן – בט״ו באב הותרו שבט בנימן לבא בקהל, דכתיב ארור נותן בתו לבנימין, מקרא קראו ורחקו, מקרא קראו וקרבו, מקרא קראו ורחקו, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, מקרא קראו וקרבו דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ועדין לא נולד בנימן.
רבה בר בר חנה א״ר יוחנן בחמשה עשר באב הותרו שבט בנימן לבא בקהל דכתיב ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש ממנו ולא מבנינו.
לא יתן בתו – נתנו אותם כמו מנודים, שלא יתחתנו בם עוד, על הנבלה הזאת אשר עשו, אחר שלא נתנו הרשעים והפושעים.
עוד זכר שאיש ישראל נשבע במצפה לאמר שלא יתן איש ממנו בתו לבנימן לאשה וכראותם כי נפקד שבט אחד מישראל חרה להם מאד.
השאלות: (א) למה נשבעו (אחר כל ההרג והאבדון הגדול הזה) שלא יתנו להם נשים? ואם נשבעו איך התחרטו תיכף? סדר הכתובים מבולבל מאד, התחיל מענין השבועה על נשותיהם ואח״כ ידבר איך נתחרטו ע״מ שעשו לבנימין, ואח״כ ידבר בדרישת מי שלא באו למלחמה, וחזר לדבר מה שנתחרטו על בנימין, וחזר לדבר על אנשי יבש שלא באו למלחמה, וחזר לומר והעם נחם לבנימין, שהם דברים כפולים ובלתי מסודרים, שהיה ראוי להזכיר מה שהתחרטו לבנימין בפ״ע ומה שהתרעמו ושעשו לאנשי יבש גלעד בפ״ע, ולמה כפל כל דבר שלא לצורך? מ״ש ירושת פלטה לבנימין ולא ימחה שבט מישראל אין לו ביאור, ובפרט שאין חשש עוד שימחה, שהלא כבר לקחו ד׳ מאות נשים, ומדוע אמר שלשה פעמים ויאמרו, ויאמרו זקני העדה וכו׳, ויאמרו ירושת פלטה וכו׳, ויאמרו הנה חג ה׳? ודברי פסוק כ״ב סתומים וחתומים:
ואיש ישראל נשבע במצפה – מבואר אצלנו שבמקום שמקדים השם אל הפעל לא בא הדבר כסדר הזמני, רק היה הדבר קודם לכן, עמ״ש (יהושע א, יב בפסוק ולראובני ולגדי), וכן ואיש ישראל נשבע קודם לכן בעוד שהיה במצפה טרם יצאו למלחמה, לבל יתחתנו עם בנימין:
נשבע – מאחר שלא השתמש בעתיד עם ו״ו ההיפוך ״וישבע״ ובחר בעבר, ר״ל שקודם המלחמה על גבעה נשבעו; ושם לא היתה כונתם להשמיד כל השבט, רק שלא להתחתן בהם כי חטאים המה, וידוע שזמן עבר בלשון הקודש משמש כעבר שכבר מושלם Plus quam perfectum בלשונותינו.
וְכאשר התקבצו ישראל במצפה לפני המלחמה1, כל אִ֣ישׁ מאנשי יִשְׂרָאֵ֔ל בהיותם יראי ה׳2 נִשְׁבַּ֥ע בַּמִּצְפָּ֖ה לֵאמֹ֑ר, אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ מאיתנו3 לֹא-יִתֵּ֥ן את בִּתּ֛וֹ לְאחד מבני שבט בִנְיָמִ֖ן לְאִשָּֽׁה מפני שהחזיקו שבט בנימין ידי עוברי עבירה4, ולא די שלא מנעו את העבירה של פלגש בגבעה בשעת המעשה, אלא סירבו למסור את החוטאים ואף נלחמו עִם ישראל5:
1. אברבנאל, מצודת דוד, מלבי״ם.
2. אברבנאל. כלי יקר ביאר כי אפשר שכללו את השי״ת עמם בשבועה.
3. למעט את אלה שאינם איתנו כמו אנשי יבש גלעד, כלי יקר.
4. מצודת דוד.
5. אברבנאל.
הכל
(ב) וַיָּבֹ֤א הָעָם֙ בֵּֽית־אֵ֔ל וַיֵּ֤שְׁבוּ שָׁם֙ עַד־הָעֶ֔רֶב לִפְנֵ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיִּשְׂא֣וּ קוֹלָ֔ם וַיִּבְכּ֖וּ בְּכִ֥י גָדֽוֹל׃
The people came to Bethel and sat there until evening before God, and lifted up their voices, and wept severely.
וַאֲתָא עַמָא לְבֵית אֵל וִיתִיבוּ תַמָן עַד רַמְשָׁא קֳדָם יְיָ וַאֲרִימוּ קָלְהוֹן וּבְכוֹ בְּכִי סַגְיָא.
ויבא העם בית אל וכו׳ ויאמרו למה ה׳ אלהי וכו׳. אחר שאם לא היו ישראל נופלים בשתי פעמים הראשונים, לא היו מחרימים את בנימין עד לכלה, והיו מענישים את החוטאים לבד, ולא להרג טף ונשים ולהשמיד הכל. רק ע״י שבנימין הפיל מישראל ארבעים אלף, לכן עשו בו נקמה. ועתה באו לפני ה׳ יושבים ובוכים ומחפשים וחוקרים מה היה הסבה לזה, למה חרה אף ה׳ בם עד שנפלו במלחמה בשתי פעמים הראשונים, וזה היה סבה לרעה יותר עצומה להפקד היום מישראל שבט אחד, כי אף שנשארו שש מאות איש עכ״פ היום נפקד השבט, כי מתי מספר לא יקרא בשם שבט, והם רק שריד מן השבט לא שבט בפ״ע:
הכל
(ג) וַיֹּ֣אמְר֔וּ לָמָ֗ה יְהֹוָה֙י״י֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הָ֥יְתָה זֹּ֖את בְּיִשְׂרָאֵ֑ל לְהִפָּקֵ֥ד הַיּ֛וֹם מִיִּשְׂרָאֵ֖ל שֵׁ֥בֶט אֶחָֽד׃
They said, Hashem, the God of Israel, "Why has this happened in Israel, that there should be today one tribe lacking in Israel?"
וַאֲמֵרוּ לְמָא יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל הֲוַת דָא בְּיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁגֵי יוֹמָא דֵין מִיִשְׂרָאֵל שִׁבְטָא חָד.
Will be eliminated Removed.1
1. פקד is sometimes translated as “remembered” (Bereshit, 50:25). Here, however, the translation is “removed,” or “eliminated.”
THAT THERE SHOULD BE TO-DAY ONE TRIBE LACKING IN ISRAEL? Li-hippaked ha-yom mi-yisra'el shevet echad means that there should be to-day one tribe lacking in Israel.1
1. Le-hippaked can be rendered either as "to be missing" or to be counted. Hence Rabbi Joseph's comment.
למה ה׳ וגו׳ – למה באה על ידינו תקלה כזאת להחסיר מישראל שבט אחד, וכאלו שאלו להורותם מה לעשות להעמיד השבט.
וַיֹּ֣אמְר֔וּ, לָמָ֗ה יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הָ֥יְתָה תקלה1 זֹּ֖את בְּיִשְׂרָאֵ֑ל שבאה על ידינו2, לְהִפָּקֵ֥ד לְהִגָּרַע3 הַיּ֛וֹם מִיִּשְׂרָאֵ֖ל שֵׁ֥בֶט אֶחָֽד!4 שהיה שבט חביב על יעקב אבינו5, וכאילו שאלו להורותם מה לעשות כדי להעמיד את אותו השבט, שבט בנימין6:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. רש״י, ר״י קרא, רד״ק, מצודת ציון.
4. ואף שנשארו שש מאות איש, הם מתי מספר שלא יקראו בשם שבט אלא רק שריד מן השבט, מלבי״ם. ונתרעמו ישראל כי גם אצלם היו כארבעים אלף הרוגים, ובמקום שהללו יהרגו על מטרה נעלה וקידוש ה׳, הם נהרגו כדי שבסופו של דבר ייכחד (חלילה) שבט מישראל, אברבנאל.
5. כפי שאמר יעקב אבינו (בראשית מד, כז) ״אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי״, כלי יקר.
6. מצודת דוד.
הכל
(ד) וַֽיְהִי֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ הָעָ֔ם וַיִּבְנוּ־שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיַּעֲל֥וּ עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִֽים׃
It happened on the next day that the people rose early, and they built there an altar and offered burnt offerings and peace offerings.
וַהֲוָה מִיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וְאַקְדִימוּ עַמָא וּבְנוֹ תַמָן מַדְבְּחָא וְאַסִיגוּ עֲלַוָן וְנִכְסַת קוּדְשִׁין.
ויבנו שם מזבח – אם בית אל זה הוא שילה, למה בנו שם מזבח, וכי לא היה שם מזבח המשכן? ואם הוא העיר הנקרא בית אל, גם שם היה המזבח שבנה יעקב אבינו, כמו שאנו עתידין לפרש בספר שמואל, בפסוק: עולים אל האלהים בית אל (שמואל א י׳:ג׳). וי״ל שבנו שם מזבח חדש, והיה המקום הזה שילה או בית אל, ובנות המזבח הוא דרישת האל, כמו שנמצא במקומות רבים שהיו בונין מזבח לדרוש את י״י. ומפני המקרה הרע הזה שקרה להם בדבר בנימן, בנו מזבח והעלו עולות ובכו לפני י״י, ואמרו למה היתה זאת להפקד שבט אחד.
והנה בנו שם מזבח חדש בבית האלהים והעלו עולות ושלמים ונגשו לדרוש את י״י על זה הקלקול שבא על ידם אולי נדרו שאם יתן י״י את בנימן בידם יעשו זה הענין לכבוד השם והנה היה קשה בעיני ישראל הגרע שבט אחד מישראל והתחכמו למצוא נשים לנותרים.
ויבנו שם מזבח – נוסף על המזבח שעמד במשכן.
ויעלו עלות ושלמים – לרצות עצמן לה׳ ולעשות שלום בינם לאביהם שבשמים, לתת בלבם עצה נכונה.
ויהי ממחרת – ישבו שנית לחקור על סבת הדבר ולחפש במעשיהם למה חרה אף ה׳ בעמו: ויעלו עולות ושלמים. למצוא רצון מה׳:
וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת, וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ הָעָ֔ם וישבו שנית לחקור על סיבת הדבר ולחפש במעשיהם למה חרה אף ה׳ בעמו1, וַיִּבְנוּ-שָׁ֖ם בבית האלהים2 בשילה3 מִזְבֵּ֑חַ חדש4, נוסף על המזבח שעמד במשכן5, וַיַּעֲל֥וּ עֹל֖וֹת לרצות עצמן לה׳6 ולהודות על נצחונם7, וּשְׁלָמִֽים לעשות שלום בינם לאביהם שבשמים8 ולתת בלבם עצה נכונה9, ובכו לפני ה׳10: (פ)
1. מלבי״ם.
2. רלב״ג.
3. רד״ק, אברבנאל.
4. רד״ק, רלב״ג.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד, מלבי״ם.
7. אברבנאל.
8. אברבנאל, מצודת דוד.
9. מצודת דוד.
10. רד״ק.
הכל
(ה) וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִ֠י אֲשֶׁ֨ר לֹא־עָלָ֧ה בַקָּהָ֛ל מִכׇּל־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהֹוָ֑הי״י֑ כִּי֩ הַשְּׁבוּעָ֨ה הַגְּדוֹלָ֜ה הָיְתָ֗ה לַ֠אֲשֶׁ֠ר לֹא־עָלָ֨ה אֶל־יְהֹוָ֧הי״י֧ הַמִּצְפָּ֛ה לֵאמֹ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת׃
The Children of Israel said, "Who is there among all the tribes of Israel who didn't come up in the assembly to Hashem?" For they had made a great oath concerning him who didn't come up to Hashem to Mizpah, saying, "He shall surely be put to death."
וַאֲמַרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַן דְלָא סְלִיק בִּקְהָלָא מִכָּל שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל לָקֳדָם יְיָ אֲרֵי שְׁבוּעֲתָא רַבְּתָא הֲוַת לִדְלָא סְלִיק לִקְדָם יְיָ לְמִצְפַּיָא לְמֵימַר אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל.
בקהל וגו׳ – רצה לומר, מי הוא אשר לא עלה ׳מכל שבטי ישראל׳ באסיפת הקהל ׳אל ה״, כי השכינה שורה במקום אשר יאספו ישראל שמה (סנהדרין ל״ט:).
כי השבועה וגו׳ – ולזה שאלו לעשות ולקיים דבר השבועה.
ויאמרו בני ישראל – ובהיותם חוקרים על הדבר נזכרו מענין ישראל במלחמת עי, שהיה ג״כ כענין הזה שהלכו למלחמת מצוה ונפלו לפני אויב, ושם נודע שהיה הסבה יען שעכן מעל בחרם ושבועת יהושע, ולכן חקרו פן נמצא גם ביניהם עון זה, כי באשר היתה השבועה גדולה שמי שלא יעלה אל המצפה להשתתף במלחמה זו מות יומת, והסכימו שבודאי נמצאו מי שעברו על השבועה הלזו ולכן נפלו ישראל חללים, ועל פי זה אמרו מי אשר לא עלה בקהל, כי לא ידעו מי:
אל ה׳ – במצפה להועץ מה יעשה בבנימין, וכן למעלה (כ׳:א׳), ושם כתוב וארץ הגלעד, לפי שגבורי שאר ערי גלעד באו; ותכף אחר שנקמו נקמתם בבנימין נתקררה דעתם וטרם הפרדם חשבו מחשבות לתקון מעוותם, לפי שהיה להם להשאיר הטף.
ובהיותם חוקרים על הדבר נזכרו במלחמת הָעַי, שהיה כענין הזה שהלכו למלחמת מצווה ונפלו לפני אויב, ושם נודע שהסיבה היתה שֶׁעָכָן מעל בחרם ושבועת יהושע1, ולכן חקרו פן נמצא גם ביניהם עון זה2, וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִ֠י הוא זה אֲשֶׁ֨ר לֹא-עָלָ֧ה בַקָּהָ֛ל מִכָּל-שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל-יְהוָ֑ה במצפה?3 כִּי֩ הַשְּׁבוּעָ֨ה הַגְּדוֹלָ֜ה שלנו הָיְתָ֗ה לַ֠אֲשֶׁר למי אשר לֹא-עָלָ֨ה אֶל-יְהוָ֧ה הַמִּצְפָּ֛ה לֵאמֹ֖ר שאמרנו לגביו4 מ֥וֹת יוּמָֽת כי לא עלה להתאסף עמנו אל המצפה5, שם שורה השכינה בהאסף העם6, ובוודאי נמצאו מי שעברו על השבועה הזו ובגללם נפלו חללים מישראל7:
1. ראה יהושע פרק ז׳.
2. מלבי״ם.
3. ראה בפרק כ׳ לעיל.
4. אברבנאל.
5. שהוא יותר חמור ממי שלא עולה למלחמה מפאת פחד, שכן ביקשנו רק להתאסף, כך שמי שלא עלה עוונו היה חמור יותר והתחייב מיתה, ומשום כך קיללנו, אברבנאל.
6. סנהדרין לט:, מצודת דוד.
7. מלבי״ם.
הכל
(ו) וַיִּנָּֽחֲמוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־בִּנְיָמִ֖ן אָחִ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ נִגְדַּ֥ע הַיּ֛וֹם שֵׁ֥בֶט אֶחָ֖ד מִיִּשְׂרָאֵֽל׃
The Children of Israel grieved for Benjamin their brother, and said, "There is one tribe cut off from Israel this day.
וְאִתְנְחָמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל דְבֵית בִּנְיָמִין אֲחוּהוֹן וַאֲמַרוּ אִתְמְנַע יוֹמָא דֵין שִׁבְטָא חַד מִיִשְׂרָאֵל.
Were regretful They reversed themselves,1 and contemplated escape for them.
1. וַיִנָּחֲמוּ is translated as “they regretted,” rather than “they were comforted.”
(ו-כד) התועלת הי״ז – הוא להודיע טוב נפש ישראל, כי עם מה שהשחיתו בנימן בהם, השיגה אותם החרטה הנפלאה על כל הרע שהרעו לבנימן, והתחכמו להעמיד השבט על ענינו, כשמצאו דרך לתת להם נשים מישראל מזולת שיעברו על השבועה שנשבעו במצפה, ולזה נתנו להם עצה שיגזלו איש אשתו מהמחוללות, כשלא הספיקו בנות יבש גלעד. והנה נהגו ביושבי יבש גלעד המנהג צותה התורה במלחמת מדין, וידמה שעל פי י״י עשו כל זה. ואולם בני בנימן, מפני שהיו כלם מורדים בי״י בחזקת ידי חטאים, רצה הש״י שישיגם זה העונש הנפלא באופן שיאבדו הם וטפם.
התועלת הי״ח – הוא להודיע אופן השגחת הש״י באבות הקדושים, ולזה סבב שלא ימחה שבט מישראל, והשאיר מפני זה מהם שש מאות איש, וסבב שישתדלו ישראל בכל ענין שיתקיים זה השבט בדרך שלא ימחה שמו מישראל.
נגדע היום – בדל״ת וכן פי׳ רד״ק לשון כריתה ובהגהת שרשים כתב המדקדק שרבים טועים בו וקורים אותו נגרע ברי״ש וכן תרגם יונתן נתמנע לשון גרוע.
וינחמו – עד עתה דבר מן העבר, כי חקרו על העבר למה נענשו ושחשבו שיש אפשריות שמקצת מהם עברו על השבועה ולכן נענשו, ולא היה זה מוטל עליהם לדרוש על זה כי למה יחקרו על זה הלא העבר אין. רק עתה נתחדש אצלם ענין חדש, והוא כי נזכרו שבעת חמתם נשבעו שאיש מהם לא יתן את בתו לבנימין, ולפי זה הגם שנשארו משבט בנימין שש מאות איש, הלא לא ימצאו נשים כי נשי בנימין נהרגו כולם, ובזה ימחה השבט כולו וזה יהיה מום וחסרון גדול לכלל האומה שא״א שתשרה עליהם שכינה רק אם הם שנים עשר שבטים, ואם יחסר שבט אחד הוא פגם גדול לכלל האומה כנזכר בדברי חז״ל בכ״מ (ראה ב״ק פג א), והרי זה נזק לדור דורים מעות לא יוכל לתקון ומחלל הוד יעקב וקדושת ישראל לעולמים, וז״ש נגדע היום שבט אחד מישראל, ובארו הטעם כי מה נעשה להם לנותרים לנשים:
ונזכרו ישראל כי בעת חֲמָתָם נשבעו שאיש מהם לא יתן את בתו לבנימין, ובכך למעשה יִכָּרֵת חלילה השבט1, וַיִּנָּֽחֲמוּ֙ והתחרטו2 בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל על3 שבט -בִּנְיָמִ֖ן אָחִ֑יו, ושבו לחשוב עליהם מחשבת פליטה4, וַיֹּ֣אמְר֔וּ נִגְדַּ֥ע נכרת5 הַיּ֛וֹם שֵׁ֥בֶט אֶחָ֖ד מִיִּשְׂרָאֵֽל!:
1. כי למרות שנשארו משבט בנימין שש מאות אנשים, לא נותרו נשים בשבט כי נהרגו כולן, ובזה ימחה השבט כולו, וזה יהיה מום וחסרון גדול לכלל האומה שאי אפשר שתשרה עליהם שכינה רק אם הם שנים עשר שבטים, והרי זה נזק לדור דורים, מלבי״ם.
2. מצודת ציון.
3. תרגום יונתן.
4. רש״י.
5. רד״ק, מצודת ציון.
הכל
(ז) מַה־נַּעֲשֶׂ֥ה לָהֶ֛ם לַנּוֹתָרִ֖ים לְנָשִׁ֑ים וַאֲנַ֙חְנוּ֙ נִשְׁבַּ֣עְנוּ בַֽיהֹוָ֔הי״י֔ לְבִלְתִּ֛י תֵּת־לָהֶ֥ם מִבְּנוֹתֵ֖ינוּ לְנָשִֽׁים׃
What shall we do for wives for those who remain, seeing we have sworn by Hashem that we will not give them of our daughters as wives?"
הכל
(ח) וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֗י אֶחָד֙ מִשִּׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה אֶל־יְהֹוָ֖הי״י֖ הַמִּצְפָּ֑ה וְ֠הִנֵּ֠ה לֹ֣א בָא־אִ֧ישׁ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֛ה מִיָּבֵ֥ישׁ גִּלְעָ֖ד אֶל־הַקָּהָֽל׃
They said, "What one is there of the tribes of Israel who didn't come up to Hashem to Mizpah?" Behold, none came to the camp from Jabesh Gilead to the assembly.
וַאֲמַרוּ מַן חַד מִשִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל דְלָא סְלִיק לָקֳדָם יְיָ לְמִצְפַּיָא וְהָא לָא אֲתָא אֲנַשׁ לְמַשְׁרִיתָא מֵיָבֵשׁ גִלְעָד לִקְהָלָא.
מיבש גלעד אל הקהל – בדפוס ישן כתוב מיביש מלא יו״ד וכן מוגה בשתי מקראות כ״י קדמוניות מספרד ויפה עשו כי לא נמנה זה במסורת עם החסרים בלישנא בקריאה.
ויאמרו – רצה לומר, וזה היה הסבה שהתעוררו ואמרו ׳מי אחד׳ וכו׳, בכדי לקיים את השבועה להמיתם ולתת מבנותם לבני בנימן לנשים.
והנה לא בא איש – רצה לומר, לא ראו מביאת איש וכו׳.
ויאמרו – ואחרי שראו שבאם המצא ימצא עיר או משפחה שלא הלכו למלחמה זו ויתחייבו מיתה ע״י שעברו על השבועה יהיה בזה תקנה לבנימין, כי נשי גלעד מותרות להם אחר שלא באו המצפה ולא נשבעו, לכן החלו עתה לתור ולדרוש מי אחד משבטי ישראל אשר לא עלה אל ה׳ המצפה, כי הוצרכו עתה לזה לטובת בנימין: והנה. מצאו כי אין שם איש מיושבי יבש גלעד, ובזה דנו היטב אחר שלפי דעתם ע״י שיבש גלעד עברו על השבועה נסתבב שחרה אף ה׳ ונסתבב שהשמידו את בנימין, נמצא היו יבש גלעד הגורמים לזה, מהראוי שעתה ע״י שיהרגו אותם יצמח משרשיהם מהבתולות אשר יחיו מבני יבש גלעד צמח לבנימין להיות להם לנשים:
ואחרי שראו שבאם יִמָּצֵא עיר או משפחה שלא הלכו למלחמה זו ויתחייבו מיתה על כי עברו על השבועה יהיה בזה תקנה לבנימין1, החלו ישראל לתור ולדרוש2, בכדי לקיים את השבועה להמיתם ולתת מבנותיהם לבני בנימין לנשים3, וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֗י אֶחָד֙ מי הוא זה מִשִּׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר לֹֽא-עָלָ֥ה אֶל-יְהוָ֖ה הַמִּצְפָּ֑ה? וְ֠הִנֵּה מצאו4 כי לֹ֣א ראו5 שֶׁבָא-אִ֧ישׁ אֶל-הַֽמַּחֲנֶ֛ה מִיָּבֵ֥ישׁ מאנשי יבש גִּלְעָ֖ד אֶל-הַקָּהָֽל אשר נאסף במצפה6:
1. כי נשיהם תהינה מותרות לבני בנימין מאחר שלא באו המצפה ולא נשבעו, מלבי״ם.
2. מלבי״ם.
3. מצודת דוד.
4. מלבי״ם.
5. מצודת דוד.
6. ובזה דנו היטב אחר שלפי דעתם ע״י שאנשי יבש גלעד עברו על השבועה, נסתבב שחרה אף ה׳ ונסתבב שהשמידו את בנימין, נמצא שהיו אנשי יבש גלעד הגורמים לזה, ומשכך, מן הראוי היה שעתה ע״י שיהרגו אותם, יצמח משרשיהם צמח לבנימין, בכך שֶׁיְּחַיּוּ את הבתולות מבני יבש גלעד להיות להם לנשים כמבואר בהמשך, מלבי״ם.
הכל
(ט) וַיִּתְפָּקֵ֖ד הָעָ֑ם וְהִנֵּ֤ה אֵֽין־שָׁם֙ אִ֔ישׁ מִיּוֹשְׁבֵ֖י יָבֵ֥שׁ גִּלְעָֽד׃
For when the people were counted, behold, none of the inhabitants of Jabesh Gilead were there.
ויתפקד העם – קל, ודינו להדגש. והוא ענין זכירה והשגחה, כמו: פקדו נא וראו מי הלך מעמנו (שמואל א י״ד:י״ז).
הכל
(י) וַיִּשְׁלְחוּ־שָׁ֣ם הָעֵדָ֗ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ מִבְּנֵ֣י הֶחָ֑יִל וַיְצַוּ֨וּ אוֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר לְ֠כ֠וּ וְהִכִּיתֶ֞ם אֶת־יוֹשְׁבֵ֨י יָבֵ֤שׁ גִּלְעָד֙ לְפִי־חֶ֔רֶב וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף׃
The congregation sent there twelve thousand men of the most valiant, and commanded them, saying, "Go and strike the inhabitants of Jabesh Gilead with the edge of the sword, with the women and the little ones.
וּשְׁלַחוּ תַמָן כְּנִשְׁתָּא תְּרֵי עֲסַר אַלְפִין גַבְרָא מְזָרְזֵי חֵילָא וּפַקִידוּ יַתְהוֹן לְמֵימָר אֱזִילוּ וְתִמְחוּן יַת יַתְבֵי יָבֵשׁ גִלְעָד לְפִתְגַם דְחָרֶב וּנְשַׁיָא וְטַפְלָא.
והרגו בהם כל יושבי יבש גלעד כי לא באו אל המחנה לבקשת ראשי העם והשאירו כל הבתולות להיות לנשים לבני בנימן ולפי שלא נמצא להם בזה האופן נשים במספרם כי לא היו שם ביבש גלעד כי אם ד׳ מאות בתולות נתנו להם דרך לקחת נשים מן המחוללות למאתים הנשארים אשר בבנות שילה בשיחטפו להם איש אשתו.
וַיִּשְׁלְחוּ- לְשָׁ֣ם הָעֵדָ֗ה שְׁנֵים-עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ אנשים מִבְּנֵ֣י הֶחָ֑יִל, וַיְצַוּ֨וּ אוֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר, לְ֠כוּ וְהִכִּיתֶ֞ם והרגו1 אֶת-יוֹשְׁבֵ֨י יָבֵ֤שׁ גִּלְעָד֙ לְפִי-חֶ֔רֶב, וְהִרְגוּ שמה גם את הַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף, והיה עונשם דומה לעונש בני בנימין, שגם שם הרגו ישראל את הנשים והטף, כי היה חטאם של אנשי יבש גלעד דומה במהותו לחטאת בני בנימין במה שלא באו למצפה לבער את הרע2:
1. תרגום יונתן.
2. אברבנאל.
הכל
(יא) וְזֶ֥ה הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשׂ֑וּ כׇּל־זָכָ֗ר וְכׇל־אִשָּׁ֛ה יֹדַ֥עַת מִשְׁכַּב־זָכָ֖ר תַּחֲרִֽימוּ׃
This is the thing that you shall do; you shall utterly destroy every male and every woman who has lain with a man."
וְדֵין פִּתְגָמָא דִי תַעְבְּדוּן כָּל דְכוּרָא וְכָל אִתְּתָא דִידַעַת מִשְׁכְּבֵי דְכוּרָא תִּגְמְרוּן.
יודעת משכב זכר – והיאך נודע זה? יתכן כי העבירום לפני הארון, ומי שקלטה הארון היא הבתולה, כמו שעשו בנשי מדין שהעבירום לפני הציץ, הבעולה פניה מוריקות, כמו שקבלו רז״ל.
ויש דרך אחרת, זכרו רז״ל בדבר הבתולה, ודנו דין בזה להושיבם על פי חבית של יין, בעולה ריחה נודף, בתולה אין ריחה נודף. והם אמרו כי זה הנסיון עשו לנשי יבש גלעד ולא שהעבירום לפני הציץ, כמו שעשו בנשי מדין, ועשו סמך בזה מה שכתוב בציץ: לרצון להם לפני י״י (שמות כ״ח:ל״ח) – לרצון להם ולא לפורענות להם.
תחרימו – תחשבו אותם כחרם, וכתוב כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת (סוף בחקתי) שענינו כל מן האדם שיהיה נחרם בבית דין יומת, וגם הנשים ענשו, שהיה להן להשתדל שבעליהן יבאו לקהל, וגם אם רובן לא היו מצליחות בהשתדלותן, היה מצליח מיעוטן, ואם באו מבעליהן מתי מספר למלחמה לא היו מחרימים את העיר.
וְזֶ֥ה הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשׂ֑וּ, כָּל-זָכָ֗ר וְכָל-אִשָּׁ֛ה יֹדַ֥עַת אשר נבעלה1 בְּמִשְׁכַּב-זָכָ֖ר, תַּחֲרִֽימוּ תהרגו2, אבל לא את הבתולות3:
1. מצודת ציון.
2. אברבנאל וכך משמע ממצודת ציון.
3. מצודת דוד. ולא אמרו מפורשות שלא להרוג את הבתולות כדי לא לעבור כלל על דברי השבועה שלהם, אברבנאל. ואיך ידעו? יתכן כי העבירום לפני הארון ומי שקלטה הארון היא הבתולה, (כמו שעשו בנשי מדין שהעבירום לפני הציץ הבעולה פניה מוריקות כמו שקבלו רז״ל) ויש דרך אחרת, בדברי רז״ל בדבר הבתולה (יבמות ס:), ודנו דין בזה להושיבן על פי חבית של יין, בעולה ריחה נודף בתולה אין ריחה נודף, והם אמרו כי נסיון זה עשו לנשי יבש גלעד, ולא שהעבירום לפני הציץ, (כמו שעשו בנשי מדין) ועשו סמך בזה מה שכתוב בציץ, (שמות כח, לח) ״לרצון להם לפני ה׳ ״ לרצון להם ולא לפורענות להם, רש״י, רד״ק, וכן ראה אברבנאל, מצודת דוד.
הכל
(יב) וַֽיִּמְצְא֞וּ מִיּוֹשְׁבֵ֣י׀ יָבֵ֣ישׁ גִּלְעָ֗ד אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ נַעֲרָ֣ה בְתוּלָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹא־יָדְעָ֛ה אִ֖ישׁ לְמִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר וַיָּבִ֨אוּ אוֹתָ֤ם אֶל־הַֽמַּחֲנֶה֙ שִׁלֹ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃
They found among the inhabitants of Jabesh Gilead four hundred young virgins, who had not known a man by lying with him; and they brought them to the camp to Shiloh, which is in the land of Canaan.
וְאַשְׁכָּחוּ מִיַתְבֵי יָבֵשׁ גִלְעָד אַרְבַּע מְאָה עוּלֵימָן בְּתוּלָן דְלָא יָדְעָא גְבַר מִשְׁכְּבֵי דְכוּרָא וְאַיְתִיאוּ יַתְהוֹן לְמַשְׁרִיתָא לְשִׁילוֹ דִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן.
Four hundred virgin maids They placed them over the openings of wine barrels. Those with carnal knowledge emitted an aroma, the virgins did not.1
1. Yevamos, 60:b.
אל המחנה שילה – גם זה הפסוק מוכיח כי בית אל הנזכר בענין הזה הוא שילה, שהרי במקום שבנו שם מזבח ובכו לפני י״י ואמרו מי אשר לא עלה, שם היו עדיין, ומשם שלחו להחריב אנשי יבש גלעד.
אשר בארץ כנען – לא מצאתי טעם לספור הזה, כי ידוע הוא כי שילה בארץ כנען.
וימצאו וגו׳ בתולה – הושיבום על פי חבית של יין, בעולה ריחה נודף ולא בתולה, כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות ס׳:).
למשכב זכר – לשכב עמה משכב זכר, ואמר לתוספת ביאור.
וכך עשו, וַֽיִּמְצְא֞וּ בני החיל מִיּוֹשְׁבֵ֣י | יָבֵ֣ישׁ גִּלְעָ֗ד אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ נַעֲרָ֣ה נערות בְתוּלָ֔ה בתולות, אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יָדְעָ֛ה נבעלו על ידי1 אִ֖ישׁ לְמִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר, וַיָּבִ֨יאוּ אוֹתָ֤ם אותן אֶל-הַֽמַּחֲנֶה֙ אשר בְּשִׁלֹ֔ה אֲשֶׁ֖ר היה בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן2: (ס)
1. מצודת ציון פס׳ יא לעיל.
2. רד״ק כתב כי לא מצא טעם מדוע נכתב ששילה בארץ כנען שהרי הדבר ידוע. וכלי יקר נתן טעם לכך וביאר כי בדקו את הבתולות כאמור לעיל על פי חבית יין ולא על פי הציץ אשר היה בשילה, כך שמטרת בואם לשילה לא היתה לבוא לציץ אלא לארץ כנען ולכן נכתב ״שילה אשר בארץ כנען״.
הכל
(יג) וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיְדַבְּרוּ֙ אֶל־בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן אֲשֶׁ֖ר בְּסֶ֣לַע רִמּ֑וֹן וַיִּקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם שָׁלֽוֹם׃
The whole congregation sent and spoke to the children of Benjamin who were in the rock of Rimmon and proclaimed peace to them.
וּשְׁלָחוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא וּמַלִילוּ עִם בְּנֵי בִנְיָמִין דִי בְּכֵיף רִמוֹן וּקְרוֹ לְהוֹן מִלִין דִשְׁלָם.
הכל
(יד) וַיָּ֤שׇׁב בִּנְיָמִן֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא וַיִּתְּנ֤וּ לָהֶם֙ הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֣ר חִיּ֔וּ מִנְּשֵׁ֖י יָבֵ֣שׁ גִּלְעָ֑ד וְלֹא־מָצְא֥וּ לָהֶ֖ם כֵּֽן׃
Benjamin returned at that time; and they gave them the women whom they had kept alive of the women of Jabesh Gilead, but even so they weren't enough for them.
וְתָבוּ בְנֵי בִנְיָמִין בְּעִידָנָא הַהִיא וִיהָבוּ לְהוֹן נְשִׁין דְקַיְמוּ מִנְשֵׁי יָבֵשׁ גִלְעָד וְלָא סַפִּיקוּ לְהוֹן כֵּן.
This did not satisfy They were insufficient for them.
ולא מצאו להם כן – תרג׳ ולא סופיקו להון כן, שהרי מבנימין נשארו שש מאות ובנות יבש גלעד לא היו כי אם ארבע מאות.
AND YET SO THEY SUFFICED THEM NOT. The Targum renders "ve-lo matze'u la-hem ken" as "and this did not sufficed them," for six hundred Benjaminites and only four hundred women of Jabesh-Gilead; were left.1
1. Thus two hundred Benjamites were left without any prospects of marriage. "For six hundred Benjamites and only four hundred women of Jabesh-Gilead; were left" is Rabbi Jospeh Kara's elaboration on "this did not suffice them." It is not part of the Targum's explanation.
חיו – החיו.
מצאו – ענין ספוק, כמו: לא ימצא לנו ההר (יהושע י״ז:י״ט).
כן – רוצה לומר, כראוי וכצורך, כמו: ולא יכין לדבר כן (שופטים י״ב:ו׳).
וישב בנימן – אל העדה.
הנשים אשר חיו – רצה לומר הבתולות אשר החיו מבין הבעולות.
לא מצאו – לא ספקו להם כפי הצורך, כי הבתולות היו ארבע מאות, ובני בנימין נשארו שש מאות (שופטים כ׳:מ״ז).
וַיָּ֤שָׁב וחזר בִּנְיָמִן֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא אל העדה1, וַיִּתְּנ֤וּ לָהֶם֙ ישראל את הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֣ר חִיּ֔וּ החיו2 מִנְּשֵׁ֖י יָבֵ֣שׁ גִּלְעָ֑ד, וְלֹֽא-מָצְא֥וּ סיפקו3 לָהֶ֖ם כֵּֽן כפי הצורך4 שיספיק להם5, כי הבתולות היו ארבע מאות, ובני בנימין שנשארו היו שש מאות6:
1. אברבנאל, מצודת דוד.
2. אברבנאל, מצודת ציון. והיה זה לטובת הכלל לבל יהיה פגם בכלל האומה ע״י חסרון השבט כי היה קבלה בידם שלא תשרה עליהם השכינה אם יחסר שבט אחד ממנין השבטים, מלבי״ם.
3. רש״י, מצודת ציון.
4. מצודת ציון. אברבנאל ביאר כי לא מצאו לתת להם בתולות לפי הדין, שכן לדברי אברבנאל בתולות יבש גלעד היו בכלל השבועה ורק משום שניחם ישראל על על בנימין הקלו בדבר.
5. רי״ד.
6. ראה פרק כ׳ לעיל פס׳ מ״ז, ר״י קרא, רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם.
הכל
(טו) וְהָעָ֥ם נִחָ֖ם לְבִנְיָמִ֑ן כִּֽי־עָשָׂ֧ה יְהֹוָ֛הי״י֛ פֶּ֖רֶץ בְּשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
The people grieved for Benjamin because Hashem had made a breach in the tribes of Israel.
והעם נחם – ברוב הספרים החי״ת בקמץ וכ״כ רד״ק נפעל עומד כי הוא קמוץ וכן הוא ע״פ המסורת שכתבתי ביואל ב׳.
נחם לבנימן – נתחרטו על מה שעשו לבנימן.
כי עשה ה׳ – על ידם עשה ה׳ פרץ בשבטי ישראל, להיות כמעט חסרים שבט אחד.
והעם – ר״ל והגם שכבר סר פחדם שימחה שבט מישראל אחר שמצאו נשים לארבע מאות איש, בכ״ז אחר שבתוך כך נתפייסו עמהם ודברו להם שלום, נחם העם על כלל הדבר, והתחרטו על הנעשה שעי״כ עשה ה׳ פרץ בין השבטים ושנאה ומלחמה. וז״ש והעם נחם, כי תחלה כתוב וינחמו בני ישראל, שהם ראשי העם וזקניהם וגדוליהם הדורשים טובת הכלל, אבל עתה נחם העם כולו והתחרטו ושבו אליהם לאהבה, ולא רצו ששני מאות האיש הנותרים ימותו ערירים:
וְהגם שכבר סר פחדם שֶׁיִּמָּחֶה שבט מישראל אחר שמצאו נשים לארבע מאות איש, בכל זאת אחר שבתוך כך נתפייסו עמהם ודברו להם שלום1, הָעָ֥ם כולו2 נִחָ֖ם התחרט על מה שעשה3 לְבִנְיָמִ֑ן, כִּֽי-עָשָׂ֧ה יְהוָ֛ה על ידם4 פֶּ֖רֶץ שבירה5 בְּשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל ע״י שנאה ומלחמה6 להיות כמעט חסרים שבט אחד7:
1. מלבי״ם.
2. כי תחילה כתוב (לעיל בפס׳ ו׳) ״וינחמו בני ישראל״, שהם ראשי העם וזקניהם וגדוליהם הדורשים טובת הכלל, אבל עתה נחם העם כולו והתחרטו ושבו אליהם לאהבה, ולא רצו שמאתיים האנשים הנותרים ימותו ערירים, מלבי״ם.
3. מצודת דוד, מלבי״ם.
4. מצודת דוד.
5. מצודת ציון.
6. מלבי״ם.
7. מצודת דוד.
הכל
(טז) וַיֹּֽאמְרוּ֙ זִקְנֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה מַה־נַּעֲשֶׂ֥ה לַנּוֹתָרִ֖ים לְנָשִׁ֑ים כִּֽי־נִשְׁמְדָ֥ה מִבִּנְיָמִ֖ן אִשָּֽׁה׃
Then the elders of the congregation said, "What shall we do for wives for those who remain, seeing the women are destroyed out of Benjamin?"
וַאֲמַרוּ סָבֵי כְנִשְׁתָּא מַה נַעְבֵּד לִדְאִשְׁתַּאֲרוּ לִנְשִׁין אֲרֵי פְסָקַת מִדְבֵית בִּנְיָמִן אִתְּתָא.
לנותרים – אלו שני המאות הנותרים משש המאות, מה נעשה להמציא להם נשים.
כי נשמדה – כי מבני בנימן נשמדה כל אשה, ומהיכן ישאו נשים.
ויאמרו זקני העדה מה נעשה לנותרים לנשים – אז חקרו הסנהדרין אם יוכלו להתיר את השבועה כדי לתת נשים להנותרים, ונתנו טעם כי נשמדה מבנימין אשה, ר״ל כי בעת השבועה לא היה דעתם להרוג הנשים והטף, ורצו רק שהם לא יתחתנו עמהם לא שילכו ערירים כי אז היו נושאים נשים משבטם, לא כן עתה שנשמדו נשי בנימין וימחה השבט על תנאי זה לא נשבענו, והרי יש פתח וחרטה:
כי נשמדה – הרגנו במלחמת הגבעה גם הטף בנשים, ושד״ל פירש ע״י שבועתנו הוא כאילו אין עוד בעולם אשה לבנימין.
וַיֹּֽאמְר֨וּ זִקְנֵ֣י הָעֵדָ֔ה, מַה-נַּעֲשֶׂ֥ה לַמאתיים בני בנימין1 הַנּוֹתָרִ֖ים כדי לְהמציא להם2 נָשִׁ֑ים? כִּֽי-הרי נִשְׁמְדָ֥ה כָּלְתָה3 מִבִּנְיָמִ֖ן כל אִשָּֽׁה ומהיכן אם כן ישאו נשים?4 אז חקרו הסנהדרין איך להתיר את השבועה, ונתנו טעם כי בעת השבועה לא היה דעתם להרוג הנשים והטף, ורצו רק שהם לא יתחתנו עמהם, לא שילכו ערירים, לא כן עתה שנשמדו נשי בנימין וְיִמָּחֶה השבט חלילה, כי על תנאי כזה לא נשבעו, וכך היה לְנִדְרָם פתח וחרטה5:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת ציון.
4. אברבנאל, מצודת דוד.
5. מלבי״ם.
הכל
(יז) וַיֹּ֣אמְר֔וּ יְרֻשַּׁ֥ת פְּלֵיטָ֖ה לְבִנְיָמִ֑ן וְלֹא־יִמָּחֶ֥ה שֵׁ֖בֶט מִיִּשְׂרָאֵֽל׃
They said, "There must be an inheritance for those who are escaped of Benjamin, that a tribe not be blotted out from Israel.
ויאמרו ירושת פליטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל – א״ר יצחק בריה דרב אמי מלמד שהתנו עם שבט בנימן שלא תירש בת הבן עם האחין.
כל שמות האמורין בגבעת בנימן ר׳ אליעזר אומר חול ר׳ יהושע אומר קדש. א״ל ר׳ אליעזר וכי מבטיח ואינו עושה. א״ל ר׳ יהושע מה שהבטיח עשה והם שלא בחנו אם לנצח אם שלא לנצח, באחרונה שבחנו הסכימו על ידן. כל שמות האמורים בנבות קדש במיכה חול, ר׳ אליעזר אומר בנבות קדש במיכה יש מהם חול ויש מהם קדש, אל חול, יה קדש חוץ מזה שהוא אל והוא קדש, כל ימי היות בית האלהים בשילה.
ירושת פליטה – נחלת השבט נשארה ריקנית, הבו עצה שיולידו בנים ויחזיקו בנחלתם הפליטה הנשארת, ולא ימחה שבט מישראל.
The survivors must inherit the ancestral property The tribe's ancestral property remains unclaimed; let us devise a plan whereby they may father children, so that the property will fall into the possession of the remaining survivors, and a tribe will not be obliterated from Yisroel.
[AND THEY SAID,] AN INHERITANCE OF THE ESCAPED FOR BENJAMIN.1
[Its meaning is, "And they said:] we will give as an inheritance for Benjamin, they that escaped.
1. Literal translation.
ירשת פליטה – צריך שתהיה ירשת פליטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל, וטעם ירשת כי ירושה הוא מיעקב אבינו להיות מבניו שנים עשר שבטים עד עולם.
ירושת פלטה לבנימן – הרצון בו במה שפלט מהם והם השש מאות איש ראוי שנעשה בדרך שיהו ירושה לבנימן רוצה לומר שלא יפקד שם בנימן במותם וזה אמנם יהיה בשיקחו להם נשים וזה ענין הירושה כי היא נשארת עד מות המוריש והנה אמרו זה להורות כי לא סבב הש״י שיהיו השש מאות האלו מפליטיו אם לא מפני שלא ימחה שבט מישראל ולזה חוייב לנו לעשותו שיהיו להם נשים בזנות כדי שלא נעבור על שבועתינו וידמה שזאת השבועה לא היתה רק לאותם האנשים לא לבאים אחריהם וימנעו מתת להם איש בתו לא בת איש אחר יהיו להם בנות יושבי יבש גלעד.
ירשת – חסר וא״ו וכן במסורת ב׳ וחברו נתת ירשת יראי שמך (תהלים ס״א) ובנביאים עם פירוש אברבנאל מלא וטעות הוא.
ויאמרו – השיבו כל העדה ואמרו, הלא ירושת הפליטה מיבש גלעד, הם הבתולות שהחיו, הלא לבנימן נתנום ולא יהיה אם כן עוד נמחה השבט, כי הם יולידו בנים ובנות.
ויאמרו – אבל חזרו ואמרו שאין זה טענה, כי זה היה צודק אם לא היו מוצאים שום תקנה והיה כל השבט נמחה, שזה היה פגם וחסרון לכלל האומה, ואז היה להם פתח לשבועתם שבודאי לא נשבעו ע״ד למחות השבט כולו. לא כן עתה, הלא ירשת פליטה לבנימין, כבר יש לבנימין ירושת פליטה ע״י שלקחו ד׳ מאות נערות מיושבי יבש גלעד, שמהם יצא פליטה ויורש נחלה, וממילא לא ימחה שבט מישראל, וא״כ אין להשבועה פתח וחרטה. ובזה הוציאו הפסק ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו כי נשבעו בני ישראל, ואין היתר לשבועתם:
ירשת פליטה – כמו יתר הפליטה (בא) כלומר פליטה מועטת, אף כאן ר״ל אין אנו רואים פליטה לבנימין כלו׳ למאתים איש הנשארים בלא אשה כי אם ע״י הערמה, ושרש ירש קרוב ליתר בהיפוך אותיות השרש ובחילוף שי״ן בת״ו השגור.
וַיֹּ֣אמְר֔וּ כל העדה1, נחלת השבט נשארה ריקנית2, הבו עצה שיולידו בנים3 שלא יִפָּקֵד שֵׁם בנימן במותם4, וְנִתֵּן5 יְרֻשַּׁ֥ת פְּלֵיטָ֖ה הפליטה הנשארת6 לְבִנְיָמִ֑ן אשר יחזיקו בנחלתם7, וְלֹֽא-יִמָּחֶ֥ה ימחק8 שֵׁ֖בֶט מִיִּשְׂרָאֵֽל9:
1. מצודת דוד.
2. רש״י. ולמרות שהיו כבר ארבע מאות איש נשואי אשה, הנה חששו אולי ימותו מהם בלא בנים או במגפה יגפם ה׳, והיה ראוי מפני זה שיתרבו כל מה שאפשר, אברבנאל.
3. רש״י.
4. רלב״ג.
5. ר״י קרא.
6. רש״י.
7. רש״י.
8. מצודת ציון.
9. מלבי״ם ביאר את הפסוק באופן שונה ולפיו זקני העם חקרו אם יוכלו להתיר את השבועה ע״י פתח שלא היה דעתם להרוג את הנשים והטף ולהשאיר את אנשי בנימין ערירים, וחזרו ואמרו שאין זו טענה, באומרם כי אם לא היו מוצאים שום תקנה והיה כל השבט נמחה, שזה היה פגם וחסרון לכלל האומה, אז היה להם פתח לשבועתם שבודאי לא נשבעו על דעת למחות השבט כולו, לא כן עתה, ״הלא ירשת פליטה לבנימין״, שכבר יש לבנימין ירושת פליטה ע״י שלקחו ארבע מאות נערות מיושבי יבש גלעד, שמהם יצא פליטה ויורש נחלה, וממילא לא ימחה שבט מישראל, ואם כן אין לשבועה פתח וחרטה, ובזה הוציאו את הפסק ״ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו כי נשבעו בני ישראל״. ומצודת דוד פירש שהזקנים רצו להתיר השבועה בטענה הנ״ל, וכל העדה השיבו שאין להתיר את השבועה כי כבר מצאו להם תקנה מהבתולות של אנשי יבש גלעד ולא ימחה השבט, ולמאתים איש הנותרים אין מה לעשות כי נשבעו לא לתת להם נשים.
הכל
(יח) וַאֲנַ֗חְנוּ לֹ֥א נוּכַ֛ל לָתֵת־לָהֶ֥ם נָשִׁ֖ים מִבְּנוֹתֵ֑ינוּ כִּֽי־נִשְׁבְּע֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אָר֕וּר נֹתֵ֥ן אִשָּׁ֖ה לְבִנְיָמִֽן׃
However we may not give them wives of our daughters, for the Children of Israel had sworn, saying, 'Cursed be he who gives a wife to Benjamin.'"
וַאֲנַחְנָא לָא נֵיכוּל לְמִתַּן לְהוֹן נְשִׁין מִבְּנָתָנָא אֲרֵי קַיְימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר לִיט דִי יִתֵּן אִתְּתָא לִדְבֵית בִּנְיָמִין.
ואנחנו – רצה לומר, ואם בעבור חמלת שני המאות איש עצמן, מה נעשה עוד, הלא לא נוכל לתת להם מבנותינו כי כלנו נשבענו וכו׳.
וַאֲנַ֗חְנוּ על אף חמלתנו על המאתיים הגברים הנותרים1, לֹ֥א נוּכַ֛ל לָתֵת-לָהֶ֥ם נָשִׁ֖ים מִבְּנוֹתֵ֑ינוּ לנשים, כִּֽי-נִשְׁבְּע֤וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ כולם2 לֵאמֹ֔ר ואמרו, אָר֕וּר נֹתֵ֥ן אִשָּׁ֖ה מבנותיו3 לְבִנְיָמִֽן, לכן צריך להתחכם שבני בנימין הנותרים יקחו אותן בחוזקה4: (ס)
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. אברבנאל.
4. אברבנאל.
הכל
(יט) וַיֹּאמְר֡וּ הִנֵּה֩ חַג־יְהֹוָ֨הי״י֨ בְּשִׁל֜וֹ מִיָּמִ֣ים׀ יָמִ֗ימָה אֲשֶׁ֞ר מִצְּפ֤וֹנָה לְבֵֽית־אֵל֙ מִזְרְחָ֣ה הַשֶּׁ֔מֶשׁ לִ֨מְסִלָּ֔ה הָעֹלָ֥ה מִבֵּֽית־אֵ֖ל שְׁכֶ֑מָה וּמִנֶּ֖גֶב לִלְבוֹנָֽה׃
They said, "Behold, there is a feast of Hashem from year to year in Shiloh, which is on the north of Bethel, on the east side of the highway that goes up from Bethel to Shechem, and on the south of Lebonah."
וַאֲמַרוּ הָא חַגָא קֳדָם יְיָ בְּשִׁלוֹ מִזְמַן מוֹעֵד לְמוֹעֵד דִי מִצִיפּוּנָא לְבֵית אֵל מַדְּנַח שִׁמְשָׁא לְכִבְשָׁא דְסָלֵיק מִבֵּית אֵל לִשְׁכֶם וּמִדָרוֹמָא לִלְבוֹנָתָא.
מזרחה השמש למסלה – במזרחה של מסילה, שילה בצפונה של בית אל ובדרומה של לבונה, ובמזרחה של מסילה העולה מבית אל שכמה:א 
א. הציור מופיע בכ״י אוקספורד 165. ציורים דומים מופיעים במספר כ״י (כולל מינכן 5, אוקספורד 34).
East [lit. "sunrise"] of the road. To the east of the road. Shiloh was north of Beis El, south of Levonah, and east of the road ascending from Beis El to Shechem.
ויאמרו {הנה} חג י״י בשילה אשר מצפונה לבית אל, מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה – כעין זה:
AND THEY SAID: ‘BEHOLD, THERE IS THE FEAST OF THE LORD. [They said ‘Behold, there is a feast of the Lord which is] similar [to what we now propose] "in Shiloh, which is on the north of Beth-el, on the east side of the highway that goeth up from Beth-el to Shechem, and on the south of Lebonah."
אשר מצפונה לבית אל – פירשו רז״ל כי על שילה הוא אומר שהיה בצפונה של בית אל, ובדרומה של לבונה, ובמזרחה של מסלה העולה מבית אל שכמה. ואני תמה, מה צריך לכל זה, כי שילה ידוע היה בלא סימנין.
והנראה בעיני כי החג היה בשילה מימים ימימה – ופירושו משנה לשנה. ואמר בו התרגום: מזמן לזמן, ממועד למועד, ואפשר כי מפסח לפסח היה זה, או מסכות לסכות שהיה זמן שמחה, או ביום הכפורים שהיו בנות ישראל יוצאות וחלות בכרמים, כדברי רז״ל, והמחול זה שהיה לבנות ישראל חוץ לעיר שילה, באותו המקום אשר מצפונה לבית אל, ולהודיע אותו המקום זכר אלה הסימנין. וכרמי שילה היו סמוכים לזה המקום, והנה הפסוק יוכיח כי המחול חוץ לעיר היה, כמו שכתוב: והיה אם יצאו בנות שילה וגו׳ (שופטים כ״א:כ״א), ואמרו להם שיארבו בכרמים.
בשלו מימים ימימה – חד מן ח׳ כתוב וא״ו בסוף ע״פ המסורת דפ׳ ויחי ובקצת ספרים בה״א וטעות הוא.
למסלה העלה – בדפוס ויניציאה משנת רע״ח הלמ״ד בפתח וכן נראה בחילופים שבדפוס אליבא דב״א ואף בחילופים שראיתי בכ״י לב״א בפתח ולב״נ בחירק ותמהני שבכל הספרים הלמ״ד בחירק.
ויאמרו – חזרו זקני העדה ואמרו ׳הנה חג ה׳ בשלו׳, ובמקום ההוא ימצאו נשים, וכאשר אמרו לבני בנימן (שופטים כ׳:כ״ב).
חג ה׳ – יום שמרבים בו קרבנות לה׳.
מימים ימימה – קבוע בכל שנה ושנה.
אשר מצפונה וגו׳ – נתן סימן על המקום (גיטין ז׳:) ואמר, שהיא בצפונה של בית אל, ובמזרחה של המסלה העולה מבית אל לשכם ובדרומה של לבונה.
חג – ראשית הוראתו עיגול ומזה מחוגה (ובמחוגה יתארהו, ישעיהו י׳:י״ג), ואח״כ הושאל למחולות בעבור תנועתן בעיגול, ואח״כ הושאל ליום שמחה לפי שבו היו מחוללים (ריקוד הוא דבר נפרד ממחול וענינו קפוץ) ואח״כ הושאל לקרבנות הנקרבים ביום החג (אסרו חג בעבתים, תהלים קי״ח).
וחזרו זקני העדה והתייעצו לטובת בני בנימין הנותרים, ונתנו עצה שיחטפו נשים מן המחוללות1, וַיֹּאמְר֡וּ, הִנֵּה֩ חַג-יְהוָ֨ה יום שמרבים בו קרבנות לה׳2 בְּשִׁל֜וֹ, וחג זה קבוע3 מִיָּמִ֣ים | יָמִ֗ימָה בכל שנה ושנה4, ובחג זה בנות ישראל יוצאות במחול בְּמָקוֹם5 אֲשֶׁ֞ר מִצְּפ֤וֹנָה בצפון לְבֵֽית-אֵל֙, מִזְרְחָ֣ה הַשֶּׁ֔מֶשׁ ובמזרח6 לִמְסִלָּ֔ה לדרך7 הָעֹלָ֥ה מִבֵּֽית-אֵ֖ל שְׁכֶ֑מָה לכיוון שכם, וּמִנֶּ֖גֶב ומדרום8 לִלְבוֹנָֽה:
1. מצודת דוד, מלבי״ם.
2. מצודת דוד. כי הקרבן יקרא חג, כמו ״אסרו חג בעבתים״ (תהלים קיח, כז), מצודת ציון. רד״ק ביאר (לפי תרגום יונתן) ממועד למועד, והוסיף כי אפשר שהיה מפסח לפסח, או מסוכות לסוכות שהיה זמן שמחה, או ביום הכיפורים שהיו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. ארבנאל ביאר כי בסוכות היה.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. רד״ק, אברבנאל. רש״י ביאר כי המקום המתואר הוא שילה ולא מקום המחול דווקא.
6. מצודת דוד.
7. תרגום יונתן.
8. מצודת דוד.
הכל
(כ) [וַיְצַוּ֕וּ] (ויצו) אֶת־בְּנֵ֥י בִנְיָמִ֖ן לֵאמֹ֑ר לְכ֖וּ וַאֲרַבְתֶּ֥ם בַּכְּרָמִֽים׃
They commanded the children of Benjamin, saying, "Go and lie in wait in the vineyards,
ויצוו – אל העם לא אמרו באיזה אופן ימצאו, כי פן יודע לאנשי שילה ויהיו נשמרים, אבל לבני בנימן אמרו האופן, וציוום לארוב בכרמי שילה.
וַיְצַוּ֕וּ (ויצו כתיב) הזקנים1 אֶת-בְּנֵ֥י בִנְיָמִ֖ן הנותרים2 לֵאמֹ֑ר ואמרו להם, לְכ֖וּ מבלי להתקבץ יחדיו3, וַאֲרַבְתֶּ֥ם בַּכְּרָמִֽים בכרמי שילה4:
1. מצודת דוד.
2. ולמרות שכל העם ידע על הבעיה ועל הצורך שיקחו בני בנימין הנותרים נשים מישראל, לא סיפרו הזקנים לכל העם באיזה אופן ימצאו בני בנימין נשים, פן יודע לאנשי שילה (שם היו הנשים המחולות) ויהיו נשמרים, אבל לבני בנימן עצמם אמרו את האופן בו יחטפו אותן, וציוו אותם לארוב בכרמי שילה, מצודת דוד.
3. כלי יקר.
4. מצודת דוד.
הכל
(כא) וּרְאִיתֶ֗ם וְ֠הִנֵּ֠ה אִם־יֵ֨צְא֥וּ בְנוֹת־שִׁילוֹ֮ לָח֣וּל בַּמְּחֹלוֹת֒ וִֽיצָאתֶם֙ מִן־הַכְּרָמִ֔ים וַחֲטַפְתֶּ֥ם לָכֶ֛ם אִ֥ישׁ אִשְׁתּ֖וֹ מִבְּנ֣וֹת שִׁיל֑וֹ וַהֲלַכְתֶּ֖ם אֶ֥רֶץ בִּנְיָמִֽן׃
and see, and behold, if the daughters of Shiloh come out to dance in the dances, then come out of the vineyards, and each man shall catch his wife of the daughters of Shiloh, and go to the land of Benjamin.
וְתֶחְזוּן וְהָא אִם יִפְקוּן בְּנַת שִׁילוֹ לְמֵיחַג בְּחִנְגַיָא וְתִפְקוּן מִן כַרְמַיָא וּתְחַטְפוּן לְכוֹן גְבַר אִתְּתֵיהּ מִבְּנַת שִׁילוֹ וּתְהָכוּן לְאַרְעָא שִׁבְטָא דְבִנְיָמִן.
אם יצאו בנות – בה כמו רבים נסתרים והראוי תצאנה עיין במכלול סוף השלמת ל״ב אבני הטור ומ״ש בפרשת ויצא על ויחמנה.
בנות שילו לחול – מלא יו״ד ע״פ המסורה וכן חברו שבסמוך כמ״ש בפרשת ויחי אצל עד כי יבא שילה.
לחול במחולות – ענין רקידת השמחה, וקרוי בלשון מחול, כי הדרך לזמר אז בחלילים, או רצה לומר, בכלי מחול, וכן: וירא את העגל ומחלת (שמות ל״ב:י״ט).
וחטפתם – ענין מהירת הלקיחה, כמו: יחטוף עני (תהלים י׳:ט׳).
וראיתם – ומן המארב תשקיפו מי היוצא, וכאשר יצאו בנות שילה לחול במחולות, כי כן היה דרכם ביום ההוא.
ויצאתם – אז תצאו מן המארב, וכל איש יחטוף אחת להיות אשתו ותלכו לדרככם.
וחטפתם – התנו עמם, א] שכ״א לא יחטוף רק אשה אחת, ב] שיוליכום לארץ בנימין, שלא ישיגו אותם אבותם לריב עמהם:
וּרְאִיתֶ֗ם ותשקיפו מן המארב מי היוצא1, וְ֠הִנֵּה, אִם-יֵ֨צְא֥וּ כאשר תצאנה כדרכם2 בְנוֹת-שִׁילוֹ֮ לָח֣וּל לרקוד בשמחה3 בַּמְּחֹלוֹת֒, וִֽיצָאתֶם֙ מִן-הַכְּרָמִ֔ים שם ארבתם4, וַחֲטַפְתֶּ֥ם לָכֶ֛ם במהירות5 כל6 אִ֥ישׁ את אִשְׁתּ֖וֹ7 מִבְּנ֣וֹת שִׁיל֑וֹ, וַהֲלַכְתֶּ֖ם ותלכו לדרככם אל8 אֶ֥רֶץ בִּנְיָמִֽן, וציוו להם הזקנים לשוב לארצם שלא ישיגו אותם אבותיהם לריב עמהם9:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת ציון.
4. מצודת דוד.
5. מצודת ציון.
6. מצודת דוד.
7. ולא שתי נשים, כלי יקר, מצודת דוד, מלבי״ם.
8. מצודת דוד.
9. מלבי״ם.
הכל
(כב) וְהָיָ֡ה כִּֽי־יָבֹ֣אוּ אֲבוֹתָם֩ א֨וֹ אֲחֵיהֶ֜ם [לָרִ֣יב׀] (לרוב) אֵלֵ֗ינוּ וְאָמַ֤רְנוּ אֲלֵיהֶם֙ חׇנּ֣וּנוּ אוֹתָ֔ם כִּ֣י לֹ֥א לָקַ֛חְנוּ אִ֥ישׁ אִשְׁתּ֖וֹ בַּמִּלְחָמָ֑ה כִּ֣י לֹ֥א אַתֶּ֛ם נְתַתֶּ֥ם לָהֶ֖ם כָּעֵ֥ת תֶּאְשָֽׁמוּ׃
It shall be, when their fathers or their brothers come to complain to us, that we will say to them, 'Grant them graciously to us, because we didn't take for each man his wife in battle, neither did you give them to them, otherwise you would now be guilty.'"
וִיהֵי אֲרֵי יֵיתוּן אֲבָהַתְהוֹן אוֹ אֲחֵיהוֹן לְמִידַן קֳדָמָנָא וְנֵימַר לְהוֹן חֲנִינוּנוּן לְהוֹן אֲרֵי לָא סַפִּיקְנָא לְמִתַּן גְבַר אִתְּתֵיהּ בִּקְרָבָא אֲרֵי לָא אַתּוּן יַהֲבִין לְהוֹן כְּעִידַן פּוֹן תְּחוֹבוּן.
לריב אלינו – ללכת אלינו במלחמה.
ואמרנו אליהם חנונו אותם – רחמנו עליהם כי אינם יודעים מה לעשות, כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה של יבש גלעד אלא לארבע מאות איש מהם, ואם על השבועה אתם מקפידים, לא עון לכם בדבר כי לא אתם נתתם להם את בנותיכם שתהא לכם אשמה בדבר ושלום לכם אל תיראו.
To fight us To go to war against us.
We shall tell them we were merciful with them. We were merciful with them because they did not know what to do, as we could not provide each of these men with a wife at the time of the war with Yoveish Gilod, except for four hundred of them. And if it is your oath that disturbs you, there is nothing sinful here on your part, since you were not the ones who provided them with your daughters, so that you would now be blameworthy. Peaceful salutations, have no fear!
והיה כי יבואו אבותם או אחיהם לרובא אלינו – לומר ולא נשבענו להם שאיש ממנו לא יתן את בתו לבנימין ואתם הרשיתם אותם שחטפו את בנותינו להם לנשים,
ואמרנו אליהם חנונו אותם – ריחמנו אותם, לפי שלא לקחנו לכל איש אשתו במלחמת יבש גלעד – שמבנימין נשארו שש מאות ומבנות יבש גלעד לא נשארו כי אם ארבע מאות ועכשיו שהרשינום לחטוף להם מבנות שילה אין אתם עוברים על השבועה שהרי לא אתם נתתם להן אלא הם חטפום מעצמם.
שאם נתתם להם מרצונכם כעת – שהייתם נותנין להם, תאשמו – הייתם אשימים ועוברין על השבועה שנשבעתם, אבל הם עצמם גזלו להם ואתם תהיו נקיים.
א. כן במהדורת עפנשטיין וכן בכתיב של הפסוק. הקרי הוא: ״לריב״.
AND IT SHALL BE, WHEN THEIR FATHERS OR THEIR BRETHREN COME TO STRIVE WITH US, THAT WE WILL SAY UNTO THEM: GRANT THEM GRACIOUSLY UNTO US;
[Its meaning is:]"And it shall be, when their fathers or their brethren come to strive with us and say: "Did we not swear an oath to them1 that no one of us will give his daughter to a Benjaminite. Now you have permitted them [to do this] for they have taken hold of our daughters to be their wives."
We replied to them, "be gracious unto them;" [that is,] pity them because each man (of Benjamin) could not2 seize a woman in the war waged against Jabesh-Gilead; for six Hundred men of Benjamin remained alive and only four hundred women of Jabesh-Gilead survived.
The fact that we have permitted them to seize from the daughters of Shilo does not mean that you are guilty [of violating the oath that you swore not to give in marriage any women to Benjamin], for you did not give any women to the men of Benjamin, for the men of Benjamin seized them. If you would have willingly given the women to them then you would be guilty of violating the oath. However, now that the men of Benjamin have kidnapped the women you are not guilty of violating the oath.
1. To the Benjamites.
2. Literally, did not.
חנונו אותם – כמו: מהם, כלומר מהנשים האלה.
תחנונו – שתניחום להם. או פי׳ כמו: אשר חנן אלהים את עבדך (בראשית ל״ג:ה׳), כלומר תנו אותם לנו במתנה, כי לא לקחנו לבני בנימן הנותרים נשים במלחמה כי הכל הרגנו, לפיכך אנו צריכים שיהיו להם נשים שלא ימחה השבט. ואם תאמרו שתעברו על החרם שהחרמנו איש אשר יתן בתו לבנימן, לא אתם נתתם להם שתאשמו בזה, אלא הם לקחו אותם.
וארז״ל כי אחר כן התירו שבט בנימן לבא בקהל ולישא אשה משאר השבטים, כי מצאו ההיתר בלשון החרם שהם נשבעו, אמרו: איש ממנו לא יתן בתו לבנימן (שופטים כ״א:א׳), ודרשו: ממנו, ולא מבנינו. א״כ מהדורות הבאים אחריהם היו יכולין לישא נשים.
ועוד דרשו: אילו היה עולה מן השבטים, לא היה האלהים אומר ליעקב: ומלכים מחלציך יצאו (בראשית ל״ה:י״א), ולא אמר אלא מבנימן שלא נולד עדיין, ואמרו כיון שעתיד לעמוד מלכים מבנימן, ולא עמדו עדיין, חייבין אנו לקרבן.
חָנונו אותם – אין לפרשו ריחמנו אותם שאילו כן היה נקוד חַנונו, ולא רַחֲמוּ אותם, שהיה כתוב חָנו אותם. ובן גאנח פירשו לשון מתנת חנם, כלומר תנו אותם לנו מתנות חנם, ומזה נאמר על כל לקיחה בלי דמים חנם, והמ״ם נוספת כמ״ם ריקם והוא הנכון כמו שָמְרוּנוּ זָכְרוּנוּ.
כי לא לקחנו איש את אשתו במלחמה – פירוש: בתימה, יש לנו לרחם עליהם, וכי לא לקחנו איש אשתו של כל אחד ואחד מאלה במלחמה והרגנום, הילכך יש לנו לעשות להם תקנה שניתן להם נשים.
חנונו אותם – הוא על דרך לאט לי לנער לאבשלום והרצון חנונו בעבורנו את בני בנימן והניחום להם כי מה שנשבענו היה על דרך נתינת הנשים לאנשים ולא נשבענו שלא יחטפו ממנו כי אין נהוג שיקח איש אשה על זה הדרך ותוכלו לראות ממנו זה בכלל כי לא לקחנו איש אשתו במלחמ׳ אבל נתנום לנו ברצון וכן המנהג בלקיחת האשה ובהיות הענין כן הוא מבואר שכאשר לא הנחתם אותן להם בעת הזאת תמחה שבט מישראל אם לא יהיו נשים לנשארים מבני בנימן הנה אתם אשמים תהיו.
והיה כי יבאו – הוא״ו בגעיא במקצת ספרים מדוייקים.
לרוב – לריב ק׳.
חנונו – החי״ת בקמץ חטוף מפני דגשות הנו״ן ובנסחא כ״י נו״ן ראשונה בשלש נקודות ובשאר ספרים בוא״ו שורק.
תאשמו – האל״ף בשוא לבדו רב פעלים תאשמו הנ״ל בלא מאריך בתיו בספרים כ״י. (כל תיבה אשר אותיותיה נפרדות אליה ירה המחבר אבן פנת רעיוניו)
חנונו – ענין רחמנות וחמלה, וכן: חנני ושמע תפלתי (תהלים ד׳:ב׳), רוצה לומר, חננו וחמלו למעננו את בני בנימן, ודוגמתו: לאט לי לנער (שמואל ב י״ח:ה׳), ורצונו לומר, לאט למעני לנער.
תאשמו – מלשון אשם וחטא.
אבותם – של הנערות הנחטפות.
לריב אלינו – לעשות עמנו מריבה לעזור להם להוציא הנשים מתחת ידכם במשפט.
ואמרנו – ונאמר להם ׳חננו׳ וחמלו למעננו את בני בנימן מלקחת מהם את הנשים.
כי לא לקחנו וגו׳ במלחמה – רצה לומר, כי במלחמות יבש גלעד לא לקחנו מהם כל כך נערות עד שיהא בהן די ליתן לכל איש מבני בנימן את אשתו, ומהיכן אם כן ימצאו נשים.
כי לא אתם וגו׳ – רצה לומר ואם בעבור איסור השבועה, הלא אין כאן חשש איסור שבועה, כי לא אתם נתתם להם מרצונכם כדרך עת נשואין שיהיה עליכם אשם, כי הלא בחזקה לקחו.
והיה כי יבואו כו׳ אלינו. ואם יבואו אלינו לריב שאנחנו נקח הנשים בתוקף, אז נאמר שני טענות: א] מה שאתם יראים מן השבועה, כי תאמרו שהגם שחטפו הרי אנו עושים להם חנינה במה שאנו שותקים להם, נאמר להם חנונו אותם, בתמיה, וכי זה חנינה מה שלא לקחנו מאיש אשתו במלחמה, פי׳ הלא הם חטפו וקדשו אותם מדעת האשה והיא אשתו וכי אנו צריכים ללחום אתם ולקחת מהם את נשותיהם, זה אין אנו חייבים ולא רשאים, וא״כ אין אנו עושים להם חנינה במה שאין אנו לוקחין מאתם את נשותיהם. ב] כי לא אתם נתתם להם, אשר כעת תאשמו, הלא לקחו מעצמם ולא עברתם על השבועה:
אותם – במקום אותן, חָנו אותנו ותנו אותן להם.
כי לא לקחנו איש אשתו – הפירוש הנהוג ״יען כי לא מצאנו בבתולות יבש אשה לכולם״ לא נראה לשד״ל, ופירש בלשון שאלה, וכי לא לקחנו אשת כל אחד מהם והרגנוה? ובאמת תיבת במלחמה לא תוכל להאמר על טבח יושבי יבש, ונראה לי שעוד יש לומר חנונו כלו׳ שמעו לקולנו ואל תאמרו ואיך נעבור על שבועתנו, כי אמת הוא שהרענו לעשות והרגנו גם הטף בנשים, רק עשינו זאת מקנאתנו לה׳ ולא לקחנו מהן לשפחות לנו (כמו שעשו בני ישראל בנשי מדין, פרשת מטות) שאז נראה בעינינו כחטאת והלואי עשינו! כי עתה היינו משיבים אותן להם.
כעת – אם לא תתנו אותן להם אז בודאי אתם אשֵמים, עיין בפירוש שד״ל על ישעיה (ישעיהו ח׳:כ״ג-כ״ד).
וְהָיָ֡ה כִּֽי-יָבֹ֣אוּ אם יבואו1 אֲבוֹתָם֩ א֨וֹ אֲחֵיהֶ֜ם של הנערות הנחטפות2 לָרִ֣יב (לרוב כתיב) | ללכת3 אֵלֵ֗ינוּ במלחמה4, כדי לעזור להם להוציא הנשים מתחת ידכם במשפט5, ובתקיפות6, וְאָמַ֤רְנוּ אז נאמר7 אֲלֵיהֶם֙ להם, חָנּ֣וּנוּ חמלו למעננו את8 אוֹתָ֔ם בני בנימין מלקחת מהם את הנשים9, כי אינם יודעים מה לעשות10, כִּ֣י לֹ֥א לָקַ֛חְנוּ במלחמות יבש גלעד די נערות ליתן לכל11 אִ֥ישׁ מבני בנימין את12 אִשְׁתּ֖וֹ, שכן לא לקחנו בַּמִּלְחָמָ֑ה אלא לארבע מאות איש מהם13, ומהיכן אם כן ימצאו נשים המאתיים הנותרים?!14 ובכל אופן כעת הן נשואות כראוי, ולמה אם כן תריבו?!15 ואם על השבועה אתם מקפידים, אין לכם עון בדבר16 ואין חשש לאיסור הפרת שבועה17, כִּ֣י הרי לֹ֥א אַתֶּ֛ם נְתַתֶּ֥ם לָהֶ֖ם מרצונכם כדרך נישואין את הנערות18 שֶׁכָּעֵ֥ת19 תֶּאְשָֽׁמוּ יהיה עליכם אשם, כי הלא בחוזקה לקחום20: (ס)
1. מלבי״ם.
2. מצודת דוד.
3. רש״י.
4. רש״י.
5. מצודת דוד.
6. מלבי״ם.
7. מצודת דוד.
8. רלב״ג, מצודת דוד. ומלבי״ם ביאר בלשון תמיה וכי זה חנינה?! הרי הלא הם חטפו וקדשו אותם מדעת האשה, והיא אשתו! וכי אנו צריכים ללחום אתם ולקחת מהם את נשותיהם?! זה אין אנו חייבים ולא רשאים, וא״כ אין אנו עושים להם חנינה במה שאין אנו לוקחין מאתם את נשותיהם. רי״ד ביאר וכי לא לקחנו איש אשתו של כל אחד ואחד מאלה במלחמה והרגנום, הילכך יש לנו לעשות להם תקנה שניתן להם נשים.
9. מצודת דוד.
10. רש״י.
11. מצודת דוד.
12. מצודת דוד.
13. רש״י.
14. מצודת דוד.
15. אברבנאל.
16. רש״י, מצודת דוד.
17. מצודת דוד.
18. מצודת דוד.
19. מלבי״ם.
20. מצודת דוד. ואמרו רבותינו ז״ל (תענית ל:) כי לאחר מכן התירו את שבט בנימין לבא בקהל ולישא אשה משאר השבטים, ויום ט״ו באב היה, וכיצד מצאו היתר בלשון החרם? הם אמרו כי הם נשבעו ״איש ממנו לא יתן בתו לבנימין״ ודרשו ״מִמֶּנּוּ״ ולא מבנינו, אם כן מהדורות הבאים אחריהם היו יכולין לישא נשים, רד״ק, אברבנאל. ועוד דרשו אילו היה עולה מן השבטים לא היה האלהים אומר ליעקב (בראשית לה, יא) ״ומלכים מחלציך יצאו״ ולא אמר אלא מבנימין שלא נולד עדיין, ואמרו כיון שעתיד לעמוד מלכים מבנימין ולא עמדו עדיין, חייבין אנו לקרבן, ילקוט שמעוני, רד״ק. ועל ימי שמחה של ט״ו באב ראה במסכת תענית (ל: כו: במשנה שם).
הכל
(כג) וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן וַיִּשְׂא֤וּ נָשִׁים֙ לְמִסְפָּרָ֔ם מִן־הַמְּחֹלְל֖וֹתא אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֑לוּ וַיֵּלְכ֗וּ וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ אֶל־נַ֣חֲלָתָ֔ם וַיִּבְנוּ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים וַיֵּשְׁב֖וּ בָּהֶֽם׃
The children of Benjamin did so, and took themselves wives, according to their number, of those who danced, whom they carried off; and they went and returned to their inheritance, and they built the cities and lived in them.
וַעֲבָדוּ כֵּן בְּנֵי בִנְיָמִן וּנְסִיבוּ נְשִׁין לְמִנְיָנֵיהוֹן מִן חִנְגַיָא דִי אֲנָסוּ וַאֲזַלוּ וְתָבוּ לְאַחְסַנְתְּהוֹן וּבְנוֹ יַת קִרְוַיָא וִיתִיבוּ בְהוֹן.
למספרם – לפי מספרם אחת לכל איש.
מן המחללות – מן הנשים המחוללות אשר לקחו בחזקה.
ויבנו את הערים – כי בני ישראל הרסו ושרפו אותם.
וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵן֙ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן הנותרים1, וַיִּשְׂא֤וּ נָשִׁים֙ לְמִסְפָּרָ֔ם אחת לכל איש2 מִן-הנשים3 הַמְּחֹלְל֖וֹת המרקדות והמזמרות4 אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֑לוּ לקחו בחזקה5, וַיֵּלְכ֗וּ וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ אֶל-נַ֣חֲלָתָ֔ם, וַיִּבְנוּ֙ אֶת-הֶ֣עָרִ֔ים כי בני ישראל הרסו ושרפו אותם6, וַיֵּשְׁב֖וּ בָּהֶֽם:
1. אברבנאל.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת ציון.
5. מצודת דוד. ושאול (המלך) היה בין בני בנימין אלו, אולם מרוב צניעותו התבייש לחטוף אישה, ובאה אשתו הצדקת וחטפה היא אותו, מעם לועז, וראה רש״י בשמואל א׳ כ, ל.
6. מצודת דוד.
הכל
(כד) וַיִּתְהַלְּכ֨וּ מִשָּׁ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא אִ֥ישׁ לְשִׁבְט֖וֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וַיֵּצְא֣וּ מִשָּׁ֔ם אִ֖ישׁ לְנַחֲלָתֽוֹ׃
The Children of Israel departed there at that time, every man to his tribe and to his family, and they went out from there every man to his inheritance.
וְהַלִיכוּ מִתַּמָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעִידָנָא הַהִיא גְבַר לְשִׁבְטֵיהּ וּלְזַרְעִיתֵיהּ וּנְפַקוּ מִתַּמָן גְבַר לְאַחְסַנְתֵּיהּ.
וספר כי משם הלכו בני ישראל איש לשבטו ולמשפחתו ואיש לנחלתו, ובני בנימן ג״כ שבו לנחלתם ובנו עריהם וישבו בהם.
בעת ההיא – אחר שמצאו נשים לבני בנימן.
איש לנחלתו – ולא החזיק מי מהם בנחלת בנימן, כי שש מאות איש אשר נשארו ירשו כל נחלת בנימן.
ויתהלכו – הגם שהיה להם אז לשום לב על המכשלה שיצאה מידם, ובעוד שהיו יחד היה להם לגדור פרץ וגם להקים מלך או שופט ישגיח על העם בכ״ז הנה תיכף אחר זה התהלך איש למקומו ונשאר הדבר כמקדם שאין מלך בישראל ושכל איש יעשה הישר בעיניו: והנה, הזמן מתי היו שני המעשים האחרונים מן פסל מיכה ומן פילגש בגבעה לא התבאר בכתוב, ודעת רז״ל בסדר עולם (פרק יב) שהיה בימי כושן רשעתים, ועז״א בימים ההם אין מלך בישראל, ר״ל שאחרי מות יהושע והזקנים ולא הוקם עדיין שופט לישראל עד עתניאל בן קנז, ולפי זה הדעת יצדק מ״ש שבני דן בקשו נחלה לשבת וכבשו ליש, שזה היה אחרי מות יהושע שהלך כל שבט לכבוש נחלתו ולכדו בני דן את ליש כמו שנזכר בספר יהושע (יט), ובזה יצדק מ״ש על ירושלים לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה שזה היה קודם שכבשו יהודה את חלקם בירושלים, כמ״ש למעלה סימן א׳ (פסוק ח), וגם יצדק לפי זה מ״ש שהקימו פסל מיכה כל ימי היות בית אלהים בשילה, שמשמע שהתמיד שם בשוה עם התמדת הארון בשילה. אולם ממ״ש חז״ל (רש״י ש״א כ, ל) על בן נעות המרדות שאשת שאול רדפה אחריו כי שאול בוש לחטפה מן המחולות, משמע שהיה מעשה זאת אחרי מות שמשון קודם שהוקם שופט אחר, שעז״א בימים ההם אין מלך בישראל, ובזה יצדק מה שנכתבו פרשיות אלה אחר מעשה דשמשון שכן היה לפי סדר הזמן, ומ״ש שהיה שם הפסל כל ימי היות בית אלהים בשילה היינו שעמד מן הזמן ההוא עד חורבן שילה, וכן מורה מ״ש חז״ל (ירושלמי ברכות פ״ט ה״ג) שיהונתן נעשה גזבר לאוצרות בימי שלמה, ושהוא היה הנביא הזקן בבית אל, ולפי הסדר עולם היה חי יותר מארבע מאות שנה:
איש לשבטו – כל השבט כאחד טרם הפרד איש מעל אחיו הלכו לעיר מושב נשיא השבט, ושם התחלקו למשפחות, וכל משפחה הלכה למקום מושב ראש המשפחה, ושם אולי נשאו את ראשם לידע כמה מהם נפלו להשיא נשיהם, ואח״כ נתפרדו איש מעל אחיו.
(סיום) תהלה לשי״ת שזכני היום י״ג שבט ש׳ ברכו״ת לסיים באור ספר שופטים, הוא ברחמיו יפקח עיני שכלי ויאריך ימי לבאר גם שאר ספרי הקדש, אכי״ר.
הכל
(כה) אבַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אִ֛ישׁ הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃
In those days there was no king in Israel; every man did that which was right in his own eyes.
א. ‹פפ› מג"ה בדפוס=אין פרשה (תקלדה)
בימים ההם אין מלך בישראל – פתרון: אל תתמה על שמשון שהניח כל בנות עמיו ואהב אשה בנחל שורק (שופטים ט״ז:ד׳) והסגירה אותו ביד פלשתים שנקרו את עיניו, ואל תתמה על אמו של מיכה שלקחה מאתים כסף ותתנהו לצורף ויעשהו פסל ומסכה (שופטים י״ז:ד׳) ואף על מיכה שעשה בית לע״ז ועשה לו אפוד ותרפים וימלא יד אחד מבניו ויהי לו לכהן (שופטים י״ז:ה׳) ולא על איש לוי שנעשה כומר לע״ז ואף על שבט הדני אל תתמה שהקימו להם את פסל מיכה (שופטים י״ח:ל״א) ולא על האנשים בני בליעל אשר בגבעת בנימין שעינו את פילגש איש הלוי עד שהמיתו אותה (שופטים י״ט:כ״ה-כ״ז), שבימים ההם אין מלך בישראל שייסר אותם ויורם דרך הטובה והישרה.
(סיום) חסל ספר שופטים
IN THOSE DAYS THERE WAS NO KING IN ISRAEL; EVERY MAN DID THAT WHICH WAS RIGHT IN HIS OWN EYES. Its meaning is: Do not be amazed that Samson left aside all the daughters of his people and loved a woman in the valley of Sorek (Judges 16:4), [a woman] who handed him over to the Philistines who took out his eyes.
Similarly, do not marvel that Micah's mother took and gave 200 pieces of silver to a smith who made it into a golden image (Judges 17:4).
Also, do not be surprised that Micah made a house for idol worship and an ephod and teraphim, and consecrated one of his sons to serve as his kohen and the Levite who became a priest and served an idol (Judges 17:5).
Similarly, do not be amazed that the tribe of Dan set up the idol made by Micah as an object of worship (30-31).1
[The above occurred:] For, in those days there was no king in Israel; every man did that which was right in his own eyes.
1. For, in those days there was no king in Israel; every man did that which was right in his own eyes.
בימים ההם אין מלך בישראל – הטעם להזכיר זה כי עדיין לא היה מלך בישראל ולא שופט ולא נוגש משיב אותם לטובה עד שבא שמואל הנביא ז״ל שמספר תולדתו וענינו בספר הבא אחר זה הנקרא על שמו שמואל.
בימים ההם אין מלך בישראל – פירוש: מפני שרוצה להתחיל בספר הבא מלכות שאול אמר לך שעדין לא קם מלך בישראל.
(סיום) נשלם ספר שופטים
בימים ההם אין מלך – רצה לומר עם כי לא היה בימים ההם מלך בישראל וכל אחד עשה הישר בעיניו, מכל מקום לא שלחו יד בנחלת בנימן, כי בעבור אשר נשארו מעט מהרבה מאוד חמלו עליהם והניחו להנשארים את כל הנחלה.
ולסיכום ספר שופטים1 וכהקדמה לספר שמואל2, מספר לנו המקרא כי בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אִ֛ישׁ הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָ֖יו יַעֲשֶֽׂה3, ואף על פי כן, לא שלחו ישראל יד בנחלת בנימין, כי בעבור שנשארו מעט מהרבה מאוד, חמלו ישראל עליהם והניחו לנשארים את כל הנחלה4: חזק
1. שלא תתמה על שמשון שהניח כל בנות עמיו ואהב אשה בנחל שורק (שופטים טז, ד) והסגירה אותו ביד פלשתים שנקרו את עיניו, ואל תתמה על אמו של מיכה שלקחה מאתים כסף ותתנהו לצורף ויעשהו פסל ומסכה (שופטים יז, ד), ואף על מיכה שעשה בית לעבודה זרה ועשה לו אפוד ותרפים וימלא יד אחד מבניו ויהי לו לכהן (שופטים יז, ה), ולא על איש לוי שנעשה כומר לע״ז, ואף על שבט הדני אל תתמה שהקימו להם את פסל מיכה (שופטים יח, לא), ולא על האנשים בני בליעל אשר בגבעת בנימין שעינו את פילגש איש הלוי עד שהמיתו אותה (שופטים יט, כה-כז), שבימים ההם אין מלך בישראל שייסר אותם ויורם דרך הטובה והישרה, מלבי״ם.
2. רד״ק, רי״ד, אברבנאל.
3. והגם שהיה להם אז לשום לב על המכשלה שיצאה מידם, ובעוד שהיו יחד היה להם לגדור פרץ וגם להקים מלך לפי חוקי התורה (ולא מלך ככול הגויים כפי שהם ביקשו – ראה שמואל א׳ פרק ח פס׳ ה׳), או שופט ישגיח על העם בכל זה הנה תיכף אחר זה התהלך איש למקומו ונשאר הדבר כמקדם, מלבי״ם בפס׳ כ״ד לעיל.
4. מצודת דוד.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.