Devarim 33 – דברים לג‏ – Mikraot Gedolot

[פיסקא שמח]

יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה – וכי מה ענין זה לזה לפי שעשה יהודה מה שעשה ועמד ואמר (בראשית ל״ח:כ״ו) צדקה ממני כיון שראה ראובן שהודה יהודה עמד אף הוא והודה על מעשיו הוי אומר יהודה גרם לראובן שעשה תשובה עליהם הכתוב אומר (איוב ט״ו:י״ח-י״ט) אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם, להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם.

שמע ה׳ קול יהודה – מלמד שנתפלל משה על שבטו של יהודה ואמר לפניו רבונו של עולם כל זמן ששבטו של יהודה שרוי בצער ומתפלל לפניך אתה מעלה אותו מתוכה.

ואל עמו תביאנו – שיקבר עם אבות בארץ רבי יהודה אומר וכי עצמות יוסף בלבד העלו ישראל ממצרים והלא כל שבט ושבט העלה עצמות שבטו ממצרים שנאמר (שמות י״ג:י״ט) והעליתם את עצמותי מזה אתכם שאין תלמוד לומר אתכם מה תלמוד לומר אתכם שכל שבט ושבט העלה עצמות שבטו ממצרים ומה תלמוד לומר ואל עמו תביאנו שנקבר עם אבות בקבורתם רבי מאיר אומר הרי הוא אומר (בראשית נ׳:ה׳) בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען אני נקבר בה ואין אחר נקבר בה ומה תלמוד לומר ואל עמו תביאנו שנקבר עם אבות בארץ.

ידיו רב לו – בשעה שהרג את עשו, ועזר מצריו תהיה, בעמידתו לפני יוסף.

וזאת ליהודה מלמד שנתפלל משה על שבטו של שמעון אמר לפניו רבונו של עולם כל זמן ששבטו של שמעון שרוי בצער ומתפלל לפניך אתה מעלה אותו מתוכה.

ואל עמו תביאנו – שקרבו עמו לברכה שנאמר (שופטים א׳:ג׳) ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי.

ידיו רב לו – בשעה שנאמר (בראשית ל״ד:כ״ה) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. ועזר מצריו תהיה. כענין שנאמר (שם ל״ה:ה׳) ויסעו ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב.

וזאת ליהודה – מלמד שנתפלל משה על דוד מלך ישראל אמר לפניו רבונו של עולם כל זמן שדוד מלך ישראל שרוי בצער ומתפלל לפניך אתה מעלה אותו מתוכה. ואל עמו תביאנו שתחזירו אל אחיו בשלום. ידיו רב לו בשעה שהרג את גלית. ועזר מצריו תהיה בשעה שאמר (תהלים קכ״א:א׳) אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי.

וזאת ליהודה – מלמד שנתפלל משה על מלכי בית דוד אמר לפניו רבונו של עולם כל זמן שמלכי בית דוד שרוים בצער ומתפללים לפניך אתה מעלה אותם מתוכה. ואל עמו תביאנו זה יאשיהו שנאמר (מלכים ב כ״ב:כ׳) הנני אוסיפך אל אבותיך. ידיו רב לו, זה מנשה שנאמר (שם כ״א:ט״ז) וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד לסוף מה נאמר בו (דברי הימים ב ל״ג:י״ג) ויתפלל אליו ויעתר לו. ועזר מצריו תהיה, זה יהושפט שנאמר ויזעק יהושפט וה׳ עזרו.

סליק פיסקא

[Piska 348]

"And this ("heroism" of Reuven [ in confessing his sin]) was due to Judah, who confessed (his sin [viz. Bereshit 38:26]). Of them Scripture writes (Iyyov 15:18-19) "Wise men have told (their sin); they did not conceal it from their fathers. To them alone the land was given; no stranger passed among them.⁠"

(Devarim, Ibid.) "Hear, O Lord, the voice of Judah": We are hereby taught that Moses prayed for the tribe of Judah, saying: "Lord of the world, whenever the tribe of Judah is in distress and prays before You, rescue him from it.⁠"

"And to his people shall You bring him.⁠": He (Judah) was buried with the forefathers in the land. R. Yehudah says: Was it the bones of Judah alone that the children of Israel brought up from Egypt? The bones of all the brothers were brought up by its tribe from Egypt! What, then, is the intent of "And to his people shall You bring him"? He was buried together with the forefathers. R. Meir says: (But) it is written (Bereshit 50:5) "In my grave which I (Jacob) dug for myself in the land of Canaan" — I myself am buried in it, and no other. What is the intent, then, of "And to his people shall you bring him"? That he be buried in the land (of Canaan) as the forefathers were.

"His hands will fight for him": in killing Esav. "And You shall be a help against his foes": as in his standing up against Joseph (Bereshit 44:18).

Variantly: "And this, for Judah. And he said: Hear, O Lord, the voice of Judah": We are hereby taught that Moses prayed for the tribe of Shimon [(Shimon not being explicitly mentioned here)], saying: "Lord of the world, whenever the tribe of Shimon is in distress, rescue him from it.

"And to his people shall You bring him": For he (Judah) had drawn him (Shimon) near to himself for inheritance (of the land), as it is written (Judges 1:3) "and Judah said to Shimon his brother: "Go up with me (in battle) for my portion.⁠" And sections fell (for inheritance) from the inheritance of the children of Judah to that of the children of Shimon (viz. Joshua 19:9).

"His (Shimon's) hands did battle for him,⁠" as it is written (Bereshit 34:25) "And there took, two sons of Jacob, Shimon and Levi, etc.⁠" "And You shall be a help against his foes": as in (Ibid. 35:5) "And they journeyed, and the terror of G-d was on the cities around them, and they did not pursue the sons of Jacob.⁠"

Variantly: "And this for Judah": Moses prayed for David, saying before Him, "Lord of the world, whenever the kings of the house of David (descendents of Judah) are in distress and pray before You, rescue them from it.⁠"

"And to his people shall You bring him": This refers to Isaiah, of whom it is written (II Kings 22:20) "Behold, I will gather you in to your forefathers.⁠" "His hands will be 'profuse' (rav) for him": This refers to Menasheh, of whom it is written (Ibid. 21:16) "Menasheh also shed very much innocent blood, until he filled Jerusalem from end to end, aside from his sin of causing Judah to sin, to do what was evil in the eyes of the Lord.⁠" In the end, what is written of him? (II Chronicles 33:13) "And he prayed to Him, and He was entreated of him.⁠" (Devarim, Ibid.) "And You shall be a help against his foes": This refers to Yehoshafat, viz. (II Chronicles 18:31) "And Yehoshafat cried out, and the Lord helped him, and G-d turned them from him.⁠"

[End of Piska]

יחי ראובן ואל ימת וזאת ליהודה וכי מה ענין זה לזה לפי שעשה יהודה מה שעשה ועמד ואמ׳ צדקה ממני כיון שראה ראובן שעמד יהודה והודה אף הוא עמד והודה הוי יהודה גרם לראובן לעשות תשובה עליהם הוא מפרש בקבלה (איוב טו יח - יט) אשר חכמים יגידו מה שכר נטלו על כך להם לבדם ניתנה הארץ:

וזאת ליהודה ויאמ׳ מלמד שנתפלל משה על שבט יהודה:

שמע ה׳ קול יהודה בשעה ששבט יהודה נכנס בצרה יהא מתפלל לפניך ותהא מעלה אותו מתוכו:

ואל עמו תבי׳ שיכנס עם אבות לקבורה:

ר׳ מאיר אומ׳ אינו צריך והלא כבר נאמ׳ (בראשית נ׳:ה׳) בקברי אשר כר׳ לי בא׳ כנ׳ שמ׳ תק׳ אני נקבר שם אין אחר נקבר שם הא מה ת״ל ואל עמו תבי׳ שיכנס עמהם לארץ:

ר׳ [יהודה] אומ׳ אינו צריך והלא כבר נאמר (שמות י״ג:י״ט) כי השבע הש׳ את בני יש׳ לאמ׳ והלא כל שבט ושבט העלה עצמות שבטו עמו הא מה ת״ל ואל עמו תבי׳ שיכנס עם אבות לקבורה:

ידיו רב לו בהריגתו את עשו שנ׳ (בראשית מ״ט:ח׳) ידך בערף איביך:

ועז׳ מצ׳ תה׳ בעמידתו לפני יוסף:

ד״א וזאת ליהודה מלמד שנתפלל על שבט שמעון שמע ה׳ קול יהודה ואין שמע אלא שמעון שנ׳ (בראשית כ״ט:ל״ג) כי שמע כי שנו׳ אנ׳ בשעה ששבט שמעון נכנס בצרה יהא שבט יהודה מתפלל לפניך ותהא מעלה אותו מתוכה:

ואל עמו תבי׳ שקירבו עמו בנחלה שנ׳ (שופטים א׳:ג׳) ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי:

ידיו רב לו בשכם שנ׳ (בראשית ל״ד:כ״ה) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי:

ועזר מצ׳ תה׳ כמו שנ׳ (שם ל״ה:ה׳) ויסעו ויהי חתת א׳:

ד״א וזאת ליהודה מלמד שנתפלל משה על מלכי בית דוד:

שמע ה׳ קול יהו׳ בשעה שמלכי בית דוד נכנסים בצרה יהו מתפללין לפניך ותהא מעלה אותן מתוכה:

ואל עמו תבי׳ זה יאשיהו שנ׳ (ע׳ מ״ב כ״ב:כ׳) ונאספת אל קברת אבותיך בשלום:

ידיו רב לו זה מנשה וגם דם נקי שפך מנשה (מלכים ב כ״א:ט״ז):

ועזר מצ׳ תה׳ זה יהושפט שנ׳ (דהי״ב י״ח:ל״א) ויזעק יהושפט וה׳ עזרו:

ד״א וזאת ליהו׳ מלמד שנתפלל משה על ידי דוד מלך ישראל:

שמע ה׳ קול יהו׳ בשעה שדוד מלך ישראל נכנס לצרה יהא מתפלל לפניך ותהא מעלה אותו מתוכה:

ואל עמו תבי׳ שיחזור אצל אחיו בשלום:

ידיו רב לו שלא ירד אחר עמו למלחמה בשעה שהרג את גלית:

ועזר מצ׳ תה׳ כמו שנ׳ (תהלים קכ״א:ב׳) עזרי מעם ה׳:

וְדָא לִיהוּדָה וַאֲמַר קַבֵּיל יְיָ צְלוֹתֵיהּ דִּיהוּדָה בְּמִפְּקֵיהּ לִקְרָבָא וּלְעַמֵּיהּ תָּתִיבִנֵּיהּ בִּשְׁלָם יְדוֹהִי יַעְבְּדָן לֵיהּ פּוּרְעָנוּתָא מִשָּׂנְאוֹהִי וְסָעֵיד מִבְּעֵיל דְּבָבָא הֱוִי לֵיהּ.

And of Jehudah he said this: Hear, Lord, the prayer of Jehudah when he goes forth to battle, and let him return to his people in peace; let his hands do vengeance upon his enemies, and be You to him a help against his foes.

ודא ברכתה די ברך משה נבייא די״י לשבטה דיהודה ואמר שמע מימריה בקל צלותה דיהודה ולוות עמיה תשלם יתיה מן סדרי קרבה בשלם^א ידוי יתפרען^ב לה מן בעלי דבביהון^ג וסעד וסמך מן שנאוי תיהוי ליה.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן סדרי קרבה בשלם״) גם נוסח חילופי: ״בשלם מסדרי {ק׳}״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתפרען״) גם נוסח חילופי: ״{יתפר}⁠עון״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבביהון״) גם נוסח חילופי: ״{בעלי }⁠דבבוי״.

ודא בירכתא לשיבטא דיהודה וזווג בחולקיה ובבירכתיה לשמעון אחוי וכן אמר קביל י״י צלותיה דיהודה במפקיה לסדרי קרבא ולוות עמיה תעיליניה מסדרי קרבא בשלם ידוי יתפרען ליה מן בעלי דבבוי וסעיד וסמיך מסנאוי תהוי ליה.

And this is the benediction of the tribe of Jehudah, – conjoined with the portion and benediction of his brother Shemeon; and thus he spoke: Receive, Lord, the prayer of Jehudah when he goes forth unto war, and bring You him back from war unto his people in peace. Let his hand take vengeance on his enemies, and be You his help and support against his foes.

ודא ברכתא דבריך משה נביא דיי לשבטא דיהודה ואמר שמע מימרא דיי בקל צלותיה דיהודה ולות עמיה תעיל יתיה מן סידרי קרבא ידוי יתפרעון מן בעלי דבבוי וסעד וסמך מן שנאוי תהוי ליה.

And this is the benediction with which Mosheh the prophet blessed the tribe of Jehudah, and he said: May the Word of the Lord hearken to the prayer of Jehudah, and bring him back to his people from battle. May his hand avenge him upon his enemies, and be Thou a help and a support against his foes.

והד׳א מא קאל יהודה אללהם אסמע צות יהודה ורדה עלי קומה מן גזוה ואג׳על ידיה מנתצפתין לה וכן לה עונא עלי אעדאיה.

וזה מה שאמר על יהודה: ה׳, שמע את קול יהודה והשב אותו אל עמו ממלחמה. ועשה את ידיו מגינות לו והיה לו עזר נגד אויביו.

וזאת ליהודה – סמך יהודה לראובן מפני ששניהם הודו על קילקולן,⁠^א שנאמר: אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם (איוב ט״ו:י״ח), לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם (איוב ט״ו:י״ט). ועוד פירשו רבותינו (בבלי מכות י״א:): כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלים^ב בארון מפני נדוי שקבל עליו: וחטאתי לך^ג כל הימים (בראשית מ״ג:ט׳). אמר משה: מי גרם לראובן שיודה? יהודה וכו׳.

שמע י״י קול יהודה – תפלת דוד, ושלמה (מלכים א ח׳), ואסא מפני הכושים (דברי הימים ב י״ד:י׳), ויהושפט מפני העמונים (דברי הימים ב כ׳:ה׳-י״ב), וחזקיה מפני סנחריב (מלכים ב י״ט:ט״ו-י״ט).

ואל עמו תביאנו – לשלום מן המלחמה.

רב לו – יריבו לו^ד וינקמו נקמתו.

ועזר מצריו תהיה – על יהושפט נתפלל,⁠^ה על מלחמת רמות גלעד: ויזעק יהושפט וי״י עזרו (דברי הימים ב י״ח:ל״א).

דבר אחר: שמע י״י קול יהודה – כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה, ואף כשחלקו^ו ארץ ישראל נטל שמעון מתוך חלקו^ז של יהודה, שנאמר: מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון (יהושע י״ט:ט׳).⁠^ח

א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״קילקול שבידם״. בכ״י אוקספורד 165, דפוס רומא: ״קלקול שבידם״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1: ״מגולגלין״. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34: ״מתגלגלים״.

ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא: ״לאבי״, והוא הפסוק בבראשית מ״ד:ל״ב.

ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917: ״עמו״. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34: ״ריבו״.

ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים: ״התפלל״.

ו. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1: ״כשחלק״.

ז. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא: ״גורלו״.

ח. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י ליידן 1 (ובדומה בכ״י מינכן 5) נוסף כאן: ״ומפני מה לא ייחד {לשמעון} ברכה לעצמו, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשיטים, מדרש תילים (מדרש תהלים צ׳:א׳).⁠״

וזאת ליהודה AND THIS IS FOR JUDAH – He mentioned Judah immediately after Reuben because both of them made confession of the wrong that was theirs, as it is said, "Because wise men have told their sins … unto them alone [the land was given] and no stranger passed amidst them" (Iyyov 15:18-19). Further our Rabbis explained that during the whole forty years that Israel was in the wilderness Judah's bones were moving about in his coffin because of the excommunication that he had invoked upon himself, as it is stated that he said "If I do not bring him unto you … I shall be sinning against my father all days" (cf. Rashi thereon: "also in the world to come"). Moshe said, "Who brought it about that Reuben confessed his sin?⁠" Judah, etc. (Sotah 7b; Bava Kamma 92a).

שמע י"י קול יהודה HEAR, HASHEM, THE VOICE OF JUDAH – Hear the prayer of Judah's descendants, David and Solomon, and of Asa because of the Ethiopians, of Yehoshafat because of the Ammonites and of Hezekiah because of Sannecherib (cf. Sifre Devarim 348:8),

ואל עמו תביאנו AND BRING HIM TO HIS PEOPLE – in peace from battle;

ידיו רב לו LET HIS HANDS רב FOR HIM – let them successfully strive for him (רב) and avenge his wrongs,

ועזר מצריו תהיה AND BE YOU A HELP TO HIM FROM HIS ADVERSARIES – He here prayed for Yehoshafat with regard to the battle at Ramoth Gilead, as it states, "And Yehoshafat cried and Hashem helped him" (Divrei HaYamim II 18:31).

Another explanation of שמע י"י קול יהודה HEAR, HASHEM, THE VOICE OF JUDAH – Here in Judah's blessings he alluded to Simeon (שמע) (i.e., Simeon's blessing was included in that of Judah). And indeed, when they divided the land of Israel among the tribes, Simeon took his portion from among Judah's lot, as it is said, "Out of the allotment of the children of Judah was the inheritance of the children of Simeon" (Yehoshua 19:9) (cf. Sifre Devarim 348:5). {And why did he not assign to him (to Simeon) a separate blessing? Because he had something in his heart against him on account of what he had done at Shittim (Bemidbar 25:14). thus is it written in the Aggadah on the Tehillim}.

פס׳: וזאת ליהודה ויאמר – לאחר שבירך את ראובן חזר לברך את יהודה מפני שהוא מלך. אמר וזאת ליהודה. שקולה ברכת יהודה כנגד כל השבטים שנאמר וזאת ונאמר בכל השבטים וזאת הברכה.

ד״א: וזאת ליהודה – מי גרם לראובן שהודה במעשה בלהה יהודה שהודה במעשה תמר. וזאת ליהודה מלמד שהתפלל משה על שבטו של יהודה. שמע ה׳ קול יהודה ואל עמו תביאנו. בשעה שיהא שבטו של יהודה נכנס בצרה ¹יהא מתפלל לפניך ותהא מעלה אותם מתוכה.

ואל עמו תביאנו – ²שנקבר עמהם לארץ.

ד״א: וזאת ליהודה – מלמד שהתפלל משה על שבטו של שמעון שנאמר שמע ה׳ קול יהודה. ואין לשון שמע אלא שמעון כמא דאתמר (בראשית כט) כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה על כן קרא שמו שמעון. אמר לפניו רבש״ע בשעה ששבטו של שמעון בצרה יהא שבטו של יהודה מתפלל לפניך ואתה מעלה אותם מתוכה.

ואל עמו תביאנו – מלמד ³שעירבן בנחלה. כענין שנא׳ (שופטים א) ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי. ידיו רב לו שיהא מוצלח בכל.

ד״א: וזאת ליהודה – מלמד שהתפלל עליהם על מלכי בית דוד.

שמע ה׳ קול יהודה – בשעה שדוד מלך ישראל נכנס בצרה יהא מתפלל לפניך ותהא מעלה אותו מתוכה, וכה״א (שמואל ב כ״ב) וידבר דוד לה׳ את דברי השירה הזאת וגו׳. ואומר (תהלים סד) שמע אלהים קולי בשיחי.

ואל עמו תביאנו – ושיחזירהו אצל אחיו בשלום בשעה שברח מפני אבשלום. וכן הוא אומר (שמואל ב ט״ו) וכל הארץ בוכים וכל הפרשה. לכך נאמר ואל עמו תביאנו.

ידיו רב לו – כענין שאמר יעקב אבינו (בראשית מט) יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך.

ידיו רב לו – זו קשת וכה״א (שמואל ב א׳) ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה (בספר) [על ספר] הישר. זה ספר בראשית שבו ענין אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנאמר (במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים. והיכן אמר (בראשית מט) ידך בעורף אויביך. איזו היא מלחמה שהיד כלפי עורף. הוי אומר זו קשת, וכאן הוא אומר ידיו רב לו.

ידיו רב לו – איזה הוא מלחמה שהיא צריכה שתי ידים הוי אומר זו קשת.

ועזר מצריו תהיה – כמו שנאמר (תהלים קכא) עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ:

1. יהא מתפלל לפניך. פי׳ שתפלתו יקובל לפניך (וזה מאמרם ב״מ פ״ה.) גזר רבי תעניתא איתנהו לר׳ חייא ובניו אמר משיב הרוח וכו׳ הוא מזרעא דיהודא עיין (כתובות ס״ב) דר׳ חייא אתי משמעי אחי דוד:

2. שנקבר עמהם לארץ. (סוטה ז:):

3. שעירבן בנחלה. שחלק של שמעון היה בתוך חלקו של יהודה. וכן הוא בקרא (יהושע י״ט:ט׳) מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון:

וזאת ליהודה – וכן אמר ליהודה שיחיה ולא ימות.

ועוד הוסיף: שמע י״י קול יהודה – בבואו, כי הוא יעלה למלחמה בתחלה.

ואל עמו תביאנו – אל המחנה אשר בגלגל.

או: תפלה על היוצאים להלחם אל ארץ אויב.

רב לו – יספיקו לו, ואל יהי לו צורך למי שיעזור אותו, כי אם השם לבדו.

ויש אומרים: מלשון מריבה. והטעם: ידיו יריבו לו.

ואחרים אמרו, כמו: וברקים רב (תהלים י״ח:ט״ו), מגזרת: ורבו (בראשית מ״ט:כ״ג).

AND THIS FOR JUDAH. He similarly said to Judah,⁠¹ "Let Judah live and not die.⁠" He also added, "Hear, Lord, the voice of Judah" when he goes to war, because Judah would go into battle first.⁠²

AND BRING HIM IN UNTO HIS PEOPLE. To the camp, which was in Gilgal.⁠³ On the other hand, it might be a prayer regarding those who go to do battle in the land of the enemy.⁠⁴

HIS HAND SHALL CONTEND FOR HIM. Rav lo (contend for him) means shall be sufficient for him⁵ so that he has no need for anyone to help him but God's help alone. Others say that the word rav is related to the word merivah (conflict). The meaning of yadav rav lo is that his hands shall fight for him. Others say that the word rav is like the word rav (shot forth) in and He shot forth lightnings (Ps. 18:15). It is related to va-robbu (and shot at him) (Gen. 49:23).⁠⁶

1. And this for Judah means he similarly said this to Judah.

2. When Israel conquered Canaan. See Jud. 1:1,2; 20:18.

3. Israel's main camp was at Gilgal during the period of the conquest. See Chapters 9 and 10 of Joshua.

4. During the period of the monarchy. See Rashi.

5. The word rav means abundant. Hence rav lo literally means shall be abundant for him, that is, shall be more than enough for him to do what he has to do.

6. According to this interpretation our clause reads: his hands shall shoot for him; that is, he will be able to hold a bow and shoot at his enemies. See Ps. 18:35, so that mine arms do bend a bow of brass.

וזאת ליהודה – כלומר: וזאת הברכה עצמה שעשה לראובן, עשה ליהודה,⁠^א שהתפלל על המלחמה.

שמע י״י קול יהודה – כשיצעק אליך במלחמה, שנאמר: ויזעק יהושפט וי״י עזרו ויסיתם אלהים ממנו (דברי הימים ב י״ח:ל״א).

ואל עמו תביאנו – לשלום, שלא ינצל טרף מידו כשיטרוף באומות וישלול שלל. וכן הוא אומר: כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו אשר יקרא עליו מלא רועים מקולם לא יחת ומהמונם^ב לא יענה (ישעיהו ל״א:ד׳).

[וכן יעקב ברכו כעניין משה: מטרף בני עלית (בראשית מ״ט:ט׳) – אתה בעצמך מסלק, ולא שום אדם, שלא יהא צריך סיוע מאחרים. הגה״ה.]

רב לו – בידו.

ועזר מצריו תהיה – אתה, שלא יהיה צריך אחר.

הרי ברכת ראובן וברכת יהודה^ג אחת, ולפי שיהודה^ד עולה בתחילה במלחמה הוצרך להתפלל עליו על המלחמה. ולראובן – לפי שהוא הולך ראשון, דכתיב: והחלוץ הולך^ה לפניהם (יהושע ו׳:י״ג).

ורבותינו דרשו (בבלי מכות י״א:): לפי שהיו עצמותיו של יהודה^ו מגולגלין בארון, לפי שנידה עצמו, דאמרינן: נידוי אפילו מעצמו צריך הפרה. מנלן? מיהודה,⁠^ז לפי שנאמר: וחטאתי לאבי כל הימים (בראשית מ״ד:ל״ב), והיה לו לומר: אם אביאנו לא אחטא. וקללת חכם אפילו על תנאי היא^ח באה, אפילו נתקיים (בבלי מכות י״א.). שאמר {עלי} לשמואל: כה יעשה לך אלהים^ט (שמואל א ג׳:י״ז) – לך כמו שאירע לי, שאין בני הולכים דרך הישר. ואף על פי שהגיד {לו שמואל}, כתיב: ויהי כאשר זקן^י שמואל {וגו׳} ולא הלכו בניו בדרכיו (שמואל א ח׳:א׳-ג׳). שהיה לו לומר: ואם תגיד, לא יעשה לך. וכן דוד (בבלי מכות י״א.) שאמר גבי שיתין דקפא תהומא: כל היודע שמותר לכתוב שם לזרוק בתהום ואינו אומר, יחנק בגרונו. ונשא אחיתופל קל וחומר מסוטה, שלשום שלום בין איש לאשתו צוה הקב״ה למחוק השם, כל שכן לשום שלום לכל העולם כולו. ואמר: מותר, ואפילו הכי נחנק, שהיה לו לדוד לומר: ואם יאמר לא יחנק. וכן מצינו בכל התורה, אם לא תשמע – תוכיחו, ואם תשמע – ברכה. ולכך הנהיגו הקדמונים לברך הקהל אחר החרם, כלומר: אם יעמדו על החרם – יתברכו. ולפי שלא אמר יהודה:⁠^יא ואם אביא לא אחטא, היו עצמותיו מגולגלין בארון. והתפלל משה עליו, ואמר: מי גרם לראובן שיודה? יהודה.⁠^יב וזאת ליהודה^יג – בתמיהה, שעצמותיו מגולגלין, עול אבריה לשפא. אבל לא הוו מסלקי ליה למתיבתא דרקיעא, אמר: ואל עמו תביאנו – אסקוה, אבל לא הוה ידע למשקל וטרי בהדי רבנן. אמר: ידיו רב לו – שישא ויתן בידיו. לא סלקא ליה שמעתא אליבא דהילכתא. אמר: ועזר מצריו תהיה. ולפי שברכת ראובן ויהודה^יד שוות, סמכן זה לזה, ומעין שברכם יעקב ברכם משה. ראובן – כמו שפירשתי (ר״י בכור שור דברים ל״ג:ו׳), יהודה^טו – יעקב אמר לו: ידך בעורף אויביך (בראשית מ״ט:ח׳). איזהו מלחמה שיד כנגד העורף? הוי אומר זה קשת (בבלי ע״ז כ״ה.). ומשה אמר: ידיו רב לו. איזהו מלחמה שצריך שתי ידים? הוי אומר זה קשת, ועל זה נאמר: ללמד^טז בני יהודה^יז קשת, הנה^יח כתובה על ספר הישר (שמואל ב א׳:י״ח).

א. בכ״י מינכן 52: ליהוד׳.

ב. בכ״י מינכן 52: ומהמה.

ג. בכ״י מינכן 52: יהודא.

ד. בכ״י מינכן 52: שיהודא.

ה. בכ״י מינכן 52 (וכן, בהשפעת יהושע ו׳:ז׳, גם בבמדבר ל״ב:י״ד, דברים ל״ג:כ״א) וכן בספר הג״ן: עובר.

ו. בכ״י מינכן 52: יהודא.

ז. בכ״י מינכן 52: מיהודא.

ח. בכ״י מינכן 52: היה.

ט. בכ״י מינכן 52: האלהים.

י. בכ״י מינכן 52: לעת זקנת.

יא. בכ״י מינכן 52: יהודא.

יב. בכ״י מינכן 52: יהודא.

יג. בכ״י מינכן 52: ליהוד׳.

יד. בכ״י מינכן 52: ויהודא.

טו. בכ״י מינכן 52: יהודא.

טז. בכ״י מינכן 52 נוסף כאן: את.

יז. בכ״י מינכן 52: יהוד׳.

יח. בכ״י מינכן 52 (בהשפעת יהושע י׳:י״ג): הלא היא.

וזאת ליהודה – THIS IS FOR YEHUDA – Meaning to say: And this very blessing that he made for Reuven, he made for Yehuda, that he prayed regarding war.

שמע י"י קול יהודה – HEAR HASHEM THE VOICE OF YEHUDA – when He cries out to You in war, as it says: “Yehoshaphat cried out, and Hashem helped him; and God diverted them from him” (Divrei HaYamim II 18:31).

ואל עמו תביאנו – BRING HIM IN TO HIS PEOPLE – in peace, that no prey shall be saved from his hand when he preys upon the nations and pillages booty. And likewise it says: “Like the lion or the young lion growling over his prey who, though a multitude of shepherds are called forth against him, will not be dismayed at their voice or abase himself because of their noise” (Yeshayahu 31:4).

[And likewise Yaakov blessed him in the same manner as Moshe: “From prey, my son, you have risen up” (Bereshit 49:9) – You yourself remove it, and no other person, that he shall not need help from others. {A glossed annotation.}]

רב לו – HE CONTENDED FOR HIMSELF – With his hand.

ועזר מצריו תהיה – YOU SHALL BE A HELP AGAINST HIS ADVERSARIES – You, that he shall not need another.

Behold the blessing of Reuven and the blessing of Yehuda are one, and since Yehuda leads the way in war, it is necessary to pray for him with regards to the war. And for Reuven [it is also necessary to pray] – since he goes first, as it is written: “and the armed men went before them” (Yehoshua 6:13).

And our Rabbis expounded (Bavli Makkot 11b): Since the bones of Yehuda were rattling in the coffin, since he ostracized himself, as they say: Even self-imposed ostracism requires nullification. From where [is this derived]? From Yehuda, since he said: [If I do not bring Binyamin…] "I will have sinned to you for all days” (Bereshit 44:32), and he should have said: “[but] if I bring him I will not have sinned.” And the curse of a wise person comes true even if it is stated conditionally and even if [the condition] was fulfilled (Bavli Makkot 11a:21). For {Eli} said to Shemuel: “May God do so to you [if you hide anything from me]" (Shemuel I 3:17) – [i.e. may God do] to you as what happened to me, that my children do not walk the straight path. And even though {Shemuel} told {him} [and did not hide anything], it is written: “And it came to pass, when Samuel was old {etc.} And his sons did not walk in his ways” (Shemuel I 8:1-3). For he [Eli] should have said: And if you tell [me], it shall not be done to you. And so too David (Bavli Makkot 11a:18) who said regarding the drainpipes when the depths rose: Anyone who knows if it is permitted to write the Name to throw into the deep and does not speak up, may he be strangled. And Achitophel raised an a fortiori inference from Sotah, that to place peace between a man and his wife the Blessed Holy One commanded to erase the Name, then all the more so to establish peace for the entire world. And he said: It is permitted, and even so he was strangled, for David should have said: And if he speaks he shall not be strangled. And thus we see in the entire Torah, if you do not listen – you shall be rebuked, and if you listen – [you shall receive] blessing. And therefore the ancients were accustomed to bless the congregation after a ban, meaning: [they would make sure to say] that if they observe the ban – they shall be blessed. And since Yehuda did not say: And If I bring [Binyamin] I shall not have sinned, his bones were rattling in the coffin. And Moshe prayed for him, and said: Who caused Reuven to confess? Yehuda. וזאת ליהודה – AND THIS IS FOR YEHUDA? – As a question, [is this proper] that his bones are rattling? His limbs entered their [designated] place. But they would not remove him to the heavenly academy, so he said: ואל עמו תביאנו – BRING HIM IN TO HIS PEOPLE – he was elevated [to the heavenly academy], but he did not know how to engage in the give and take with the Sages. He said: ידיו רב לו – HIS HANDS SHALL CONTEND FOR HIMSELF – that he shall give and take with his hands. He was unable to bring forth traditions that accorded with the law. He said: YOU SHALL BE A HELP AGAINST HIS ADVERSARIES. And since the blessings of Reuven and Yehuda are equal, he juxtaposed them to each other. And in the same way that Yaakov blessed them, Moshe blessed them. Reuven – as I explained (R”Y Bekhor Shor Devarim 33:6), Yehuda – Yaakov said to him: “your hand is at the nape of your enemies” (Bereshit 49:8). In what kind of fighting is the hand opposite the nape? You must say this is a bow (Bavli A”Z 25a:12). And Moshe said: HIS HANDS FIGHT FOR HIM. Which type of warfare requires two hands? You must say the bow, and about this it is said: “To teach the children of Yehuda the bow, behold, it is written in the book of Jashar” (Shemuel II 1:18).

וזאת ליהודה – כלומר: וזאת ליהודה כבר נאמר שמע י״י קול יהודה – בכל המלחמה שיקרה, יהודה לתשועתו של הקב״ה ישמיענו.

ואל עמו תביאנו – תחזירהו לשלום בלי פגם ונזק. וזו הברכה ניתנה לו מאביו, שנאמר: מטרף בני עלית (בראשית מ״ט:ט׳) – אחר שתיטרף, תעלה בשלום.

ידיו רב לו – כלומר אינם צריכים לעזרת אחירים, אלא רב לו ועזר מצריו תהיה – תהיה להם לעז⁠[ר],⁠^א יריבו ריבו מאויביו. כמו: הוי רב עם,⁠^ב ואין נקודה זה, שאותו רב נקוד בפתח, וזה בקמץ, ואמר שדרכן לינקד זה כזה, אבל לא ראיתי.

א. כן תוקן בגיליון.

ב. בגיליון הוצע לתקן ל: כשיהיו עם רב.

וזאת ליהודה – אמרו מי גרם לראובן שיודה במעשה בלהה יהודה. ותימא והרי זמן הרבה קודם מעשה יהודה מצינו ששב ראובן מחטאתו כדאמר במכירת יוסף שהיה עסוק בשקו ותעניתו וכל אחיו היו רואין אותו שהיה עסוק בתענית ואיך אמר שיהודה גרם לו שיודה. תשובה. ודאי קודם מעשה יהודה ראו שראובן שב מחטאתו ולא הודה לאביו עד שהודה יהודה והודאת אחיו לא שמה הודאה אבל הודאת אביו נקראת הודאה שנאמר אשר חכמים יגידו ולא כיחדו מאבותם ואותה נקראת הודאה.

וזאת ליהודה – וזאת הברכה עצמה תהא חלה על יהודה.⁠¹ כאן פר״ש אמר משה מי גרם לראובן שיודה יהודה. ואם תאמר: הרי הודאת ראובן קדמה לשל יהודה שהרי בפרשת וישב גבי וישב ראובן אל הבור (בראשית ל״ז:כ״ט) פר״ש לא היה במכירה שהיה עסוק בשקו ובתעניתו ויהודה לא הודה עד שנתעברה תמר, אלא יש לומר דודאי ראובן אודי קודם אלא בצנעה אודי בשקו ובתעניתו אבל בפרהסיא לא אודי וכשהודה יהודה ואמר צדקה ממני (בראשית ל״ח:כ״ו) עמד ראובן ופרסם הודאתו ואמר אף אני בלבלתי יצועי אבי. וראיה לדבר מדסמך משה רבינו ברכת יהודה לברכת ראובן, משום שעל ידי יהודה הודה ראובן הודאה חשובה ומפורסמת והכי קאמר: מי גרם לראובן שהודה בפרהסיא יהודה.

שמע י״י קול יהודה – כשיצעק במלחמה ויצטרך סיוע.⁠² ולפי שיהודה עולה תחילה למלחמה הוצרך להתפלל עליו בעניין צורך המלחמה, ועל ראובן כמו כן לפי שעבר ראובן ראשון כדכתיב והחלוץ עבר לפניהם³ ושמעון לא הוזקק להזכירו כאן לפי שהיה רגיל ללכת עם יהודה כדכתיב בספר שופטים עלה אתי בגורלי (שופטים א׳:ג׳).⁠⁴

דבר אחר: יחי ראובן – לפי שחטא נגד כבוד אביו וראוי היה למות, כדכתיב כבד את אביך למען יאריכון ימיך (שמות כ׳:י״א), הא אם לא תכבדהו ויקצרו. לכך אמר ואל ימות.

וזאת ליהודה – זאת הברכה עצמה תהא כן ליהודה, שבעניין זה חטא הוא שציער לאביו בכתונת יוסף. ושמעון לא רצה להזכיר בברכה לפי שהיה בלבו של משה על ידי שקדם בניכולו של יוסף, כמו שפר״ש בפרשת מקץ.

1. שאוב מר״י בכור שור ובדומה באבן עזרא.

2. שאוב מר״י בכור שור.

3. שאוב מר״י בכור שור.

4. השוו ר״י בכור שור דברים ל״ג:ו׳.

וזאת ליהודה, "and this for Yehudah;⁠" he meant that his blessing that Reuven should not suffer casualties in battle, should also apply to the men of military age of the tribe of Yehudah;At this point Rashi said (based on the Talmud tractate Sotah folio 7) that Moses gave the credit for Reuven's having done penitence to how Yehudah had demeaned himself publicly when admitting that his daughter-in-law had become pregnant by him. (Genesis 38,26) In Genesis 37,29, we read about Reuven being mortified when Joseph was no longer in the pit the brothers had thrown him into. Although he had not even been present when Joseph was sold, he held himself responsible for not staying around at that time. Yehudah, though admitting his paternity of his daughter-in-law's Tamar's babies did not do so until challenged. Until Yehudah admitted his guilt publicly, Reuven had done so only privately; (Genesis 37,29). After hearing of Yehudah's confession, he too admitted his defiling his father's couch openly.

שמע ה' קול יהודה, "hear o Lord the voice of Yehudah!⁠" Whenever Yehudah finds himself in difficulties and appeals to You for help on behalf of his people, grant his plea! He is singled out for this as he normally leads the rest of the tribes in warfare. (Compare Judges 1,2) The same applied to Reuven, as he had been the first tribe to cross the Jordan and face the enemy. Compare Joshua 6,7.) Shimon did not need to be mentioned separately as that tribe always made common cause with Yehudah as reported in the Book of Judges. [His territory was an enclave within the territory of Yehudah. Ed.] (Compare Judges 1,3) A different interpretation of Moses's pleading: יחי ראובן, "may Reuven live!⁠" Seeing that the founding father of the tribe of Reuven had committed a serious offense against his father Yaakov, and the commandment of honouring father and mother is accompanied by the promise that people doing so would enjoy long life, (Exodus 20,12) it could be inferred that people failing to do so would have their lives cut short, Moses blesses the tribe, emphasising that the descendants of Reuven should not be affected by something their founding father had done wrong.

וזאת ליהודה, "the following is the blessing for Yehudah, as distinct from praise for its founding father. Its founding father had also caused his father grief due to Joseph's having been sold at the time was due to his suggestion. (Genesis 37,27) Moses was not willing to mention the name of the tribe of Shimon as Moses held him responsible in his heart for being the one who had first suggested that Joseph be killed. (Compare Rashi's commentary on Genesis 42,24)

וזאת ליהודה – כלומר ברכת ראובן עצמה בירך ג״כ ליהודה שלא יהא נפקד ממנו איש כי הוא המוציא והמביא.

וזאת ליהודה ויאמר – וכן אמר ליהודה: שיחיה ולא ימות, והוסיף עוד לו: שמע י״י קול יהודה. דעת ר׳ אברהם.

וזה איננו נכון על פירושנו, כי יהודה לא נתחייב בכרת הזה שיתפלל עליו כן, כאשר לא הזכיר זה בשאר השבטים, אבל הוא כפשוטו: וזאת הברכה אשר ליהודה.

ועל דרך האמת: ייחד המדה הזאת ליהודה בעבור כי להם המלחמה וממנו המלכות לעולם, והיא העזר מצריו. והוא סוד הכתוב שאמר: ללמד^א בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר (שמואל ב א׳:י״ח) – כי הוא הקשת הנראה בענן, שנאמר בה: זאת אות הברית (בראשית ט׳:י״ז).

שמע י״י קול יהודה – יתפלל עליו בצאתו למלחמה כי הוא יעלה בתחלה, ולנגיד ממנו שילחם^ב באויבי ישראל. וכן אמר יעקב: ידך בעורף אויביך (בראשית מ״ט:ח׳). ואל עמו תביאנו – שישוב לשלום. ידיו רב לו – יהיו רב לו, שלא יצטרך לעזר אחר זולתי עזרת השם, שיענהו בתפלתו. כל הכתוב הזה כדברי אנקלוס, וכן דעת המפרשים.

ועל דעתי: עוד ירמוז למלחמתו הראשונה אל הכנעני שאמר השם יהודה יעלה בתחלה (שופטים א׳:ב׳), ואמר: ידיו רב לו – שיקח מצריו ויכבש מהם ארצות רבות יותר מן הראוי לו בנחלתו. ירמוז שינחיל מנחלתו לשמעון אחיו, והוא שנאמר: מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם^ג (יהושע י״ט:ט׳). והנה הזכיר שמעון ברמז עם^ד יהודה.

א. כן בכ״י פולדה 2, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פריס 222 נוסף כאן: ״את״.

ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שישלחם״.

ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״נחלתן״.

ד. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״בני״.

AND THIS FOR JUDAH. "And for Judah he said likewise that he live and not die, and further added for him, hear, Eternal, the voice of Judah.⁠" This is the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra. But this is not correct in accordance with our interpretation [above on the blessing of Reuben], for Judah was not involved in this [punishment of] extinction¹ [making it necessary for] Moses to pray for him, just as he did not mention this in the blessing of the remaining tribes. But the verse is to be understood in its plain meaning: "and this is the blessing for Judah.⁠" And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], he singled out the attribute of zoth (this) for Judah because his is the conduct of war and from him shall be royalty forever,⁠² this being the help against his adversaries. This is the secret of the verse stating, To teach the sons of Judah the bow. Behold, it is written in the Book of Jashar,⁠³ for this is the bow which is seen in the cloud concerning which it is said, 'Zoth' (this) is the token of the covenant.⁠⁴

HEAR, ETERNAL, THE VOICE OF JUDAH. He prayed for him when he goes out to fight, for it was Judah who was first to go up to fight⁵ and of him came he that is the prince⁶ to fight the enemies of Israel. And so also did Jacob say, thy hand shall be on the neck of thine enemies.⁠⁷

AND BRING HIM IN INTO HIS PEOPLE — that he should return [from the fighting] in peace. HIS HANDS SHALL 'RAV' FOR HIM. His hands shall "be sufficient" for him, so that he need no other help except for the help of G-d Who will answer him when he prays, all as written in the words of Onkelos.⁠⁸ So also is the opinion of the commentators.⁠⁹
In my opinion he [Moses] further alludes to Judah's first war against the Canaanite concerning which G-d said, Judah shall go up¹⁰ first. And he states his hands shall 'rav' meaning that he will annex and conquer from his foes "many" lands, more than are due him as his inheritance. He intimates that Judah will give part of his inheritance to his brother Simeon, this being what is stated, Out of the allotment of the children of Judah was the inheritance of the children of Simeon, for the portion of Judah was too much for them; therefore the children of Simeon had inheritance in the midst of their inheritance.⁠¹¹ Thus Moses mentioned Simeon by allusion together with Judah.

1. For the affair with Joseph, since it was Judah who saved his life (Genesis 37:26).

2. See Vol. I, pp. 586-590.

3. II Samuel 1:18.

4. Genesis 9:17.

5. Judges 1:2.

6. I Chronicles 5:2. Reference is to David.

7. Ibid., 49:8.

8. Onkelos' rendition of the verse is as follows: "Accept, O G-d, the prayer of Judah when he goes out to war, and bring him to his people in peace. His hand will execute punishment upon his enemies, and be [O G-d] his help against his enemies.⁠" This entire rendition accords with Ramban's interpretation of the verse.

9. Rashi and Ibn Ezra.

10. Judges 1:2.

11. Joshua 19:9.

וזאת ליהודה – על דרך הפשט וזאת הברכה אשר ליהודה, והוא מה שאמר שמע ה׳ קול יהודה בבואו למלחמה. בתחלה. ידיו רב לו, שיספיקו לו ידיו ולא יצטרך עזר מזרוע בשר. או יאמר ידיו רב לו ידיו יריבו כנגדו. וכתב רש״י ז״ל סמך יהודה לראובן מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם, ודרשו במסכת מכות פרק אלו הן הגולין, כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, מפני הנדוי שקבל עליו, שנאמר (בראשית מ״ד:ל״ב) וחטאתי לאבי כל הימים, אמר משה מי גרם לראובן שיודה יהודה, וזאת ליהודה, מיד שמע ה׳ קול יהודה, מיד עאל אבריה לשפא. ועדיין לא סליק למתיבתא דרקיעא, ואל עמו תביאנו. ועדיין לא הוה ידע למשקל ולמטרי בשמעתא, ידיו רב לו. ועדיין לא הוה ידע לפרוקי קושיא אליבא דהלכתא, ועזר מצריו תהיה. ועדיין עצמותיו מגולגלין בארון, שלא היה בו כח לעלות בישיבה של מעלה, שכן קבל עליו הנדוי בעוה״ז ובעוה״ב שנאמר (שם) כל הימים. ומה שאמר עאל אבריה לשפא, שנדבקו עצמותיו עצם אל עצמו ויקרום עליו בשר מלמעלה. ועדיין לא היה בו כח לעלות, והתפלל עליו ואל עמו תביאנו. ומה שאמר מי גרם לראובן שיודה יהודה, אע״פ שמעשה יהודה אחרון, קבלה היתה ביד משה רבינו ע״ה איש מפי איש שלא הודה ראובן שהוא בלבל יצועי אביו עד לסוף שנים רבים שהודה יהודה חטאו בתמר, ובאותה שעה הודה ראובן שהוא בלבל יצועי אביו, אז יצאו כל אחיו מן החשד.

וע״ד הקבלה וזאת ליהודה, היא מדת המלכות שממנה המלכות לזרע יהודה, והיא הנותנת לו כח הנצוח במלחמותיו, וכן דוד שהוא מזרעו אמר (תהלים כ״ז:ג׳) אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, כי היא מדתו של דוד, וכן הוא אומר (שם צ״ט) ועוז מלך משפט אהב, וכתיב (שם ע״ב) משפטיך למלך תן, ולכך התגבר דוד בכל המלחמות והיה מנצח כל אויביו, ועל כן הזכיר תמיד בשירותיו למנצח מזמור לדוד, יודה להקב״ה כי הוא המנצח האמתי, כי מה שהוא מנצח אין נצוחו אלא מצד המדה ההיא, ולפי שהיה דוד מחזיק במדה ההיא ושפך דמים רבים על כן לא הוכשר לבנות בית הרחמים עד שבא שלמה בנו שהיה איש השלום מחזיק במדת הצדקה, כענין שאמר (שם) וצדקתך לבן מלך.

וזאת ליהודה, "and this for Yehudah;⁠" according to the plain meaning of the text we have to insert the word ברכה, "is the blessing" after the word וזאת "this.⁠" He needed the blessing especially since it was this tribe who always was in the forefront in any military encounter between Israel and its enemies. This is why Moses assured Yehudah that God has heard his voice, i.e. his prayer for assistance.
ידיו רב לו, "his (own) hands will fight on his behalf;⁠" he will not even need help from the other tribes. According to Rashi, Reuven and Yehudah are paired as both of them had been guilty of sins and both made public confessions. Makkot 11, referring to Yehudah having been guilty of the (conditional) oath in Genesis 44,32, where he guaranteed the safe return of Binyamin. This was something beyond his power as it needed the agreement of other parties over whom Yehudah had no control, making him guilty of uttering a vain oath. His punishment was that during all the 40 years that the Israelites were in the desert the bones in his coffin kept rolling around. Moses reasoned that the confession of Yehudah (concerning his mistake of sleeping with his daughter-in-law Tamar and almost burning her to death) was what triggered Reuven's confession concerning his misconduct with Bilhah and that therefore he should be credited with this merit so that his bones could find rest. [Tosafot state that although Yehudah's sleeping with Tamar had occurred after Reuven's misconduct so that "how did his confession affect Reuven?⁠" They answer that up until Yehudah's public confession that Tamar was more just than he, Reuven had not confessed publicly, only privately. The letter ו which precedes the word זאת, conceptually links Reuven's conduct and Moses' blessing for him to that of Yehudah. Ed.]
Even though Yehudah's bones had now come to rest, this still did not represent total forgiveness, i.e. he did not have the strength to ascend to heaven unaided, by his own strength. The reason was that the banishment he had accepted for himself in that oath we referred to covered both this life and the life in the world to come, in his own words: כל הימים, "for all times.⁠" This is why Moses added the words ואל עמו תביאנו, "and return him to his people.⁠" Reuven's public confession cleared his brothers from the suspicion that one of them might have been the one who tampered with the bed of Bilhah.

A kabbalistic approach: When Moses said the words וזאת ליהודה, he addressed the emanation מלכות which is the emanation from which the hereditary dynasty of Yehudah draws its divine input. It is this emanation which gives the kings of Yehudah the power to wage war successfully. Interestingly, David, a king descended from Yehudah, refers to the same emanation as זאת, when he proclaimed in Psalms 27,3: אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, "if war overtakes me, I put my faith in זאת, the emanation from which my forefather Yehudah drew his strength.⁠"
The emanation מלכות, sometimes referred to as זאת, is featured repeatedly in the life of David, such as in Psalms 99,4: ועוז מלך משפט אהב, or in Psalms 72,1: משפטיך למלך תן. This is the reason that David was successful in all his many wars. This is also why he never fails to give thanks to the Lord Who was the source of his success. The whole formula למנצח מזמור לדוד, is evidence that David attributed his success to the מנצח, "The One Who grants victory.⁠" Just because the kings of Yehudah enjoyed the assistance of the attribute/emanation מלכות, it was doubly important for David to acknowledge that ultimately success is rooted in the Original Cause, in Hashem. Seeing that David's career involved spilling much blood, he was not chosen as the tool to build the Holy Temple which symbolizes peace (Chronicles I 22,8). It was left to his son Solomon, a man of peace, someone who practiced the attribute of צדקה, to build the Temple. This is the meaning of Psalms 72,1 וצדקתך לבן מלך, "and Your clemency to the king's son.⁠" [David speaking about the status of his son Solomon, contrasting his own dominant characteristic of משפט, with that of his son, i.e. the characteristic צדקה, Ed.]

וזאת ליהודה – כבר פי׳ הענין בפ׳ ויחי. ד״א לכך כתב וזאת ליהודה מה שאין כן באחרים לפי שנאמר יחי ראובן ואל ימות במלחמה לו׳ זאת הברכה יהיה ליהודה וזהו שנא׳ שמע ה׳ קול יהודה כשילך למלחמה ואל עמו תביאנו שלא ימות במלחמה כפר״מ בשם אבי העזרי.

וזאת ליהודה – זה הברכה שעשה לראובן עשה ליהודה. שהתפלל עליו. במלחמה ולפי שיהודה עולה תחלה במלחמה הוצרך להתפלל עליו במלחמה. ולראובן לפי שהיה עובר בראשון כדכתיב והחלוץ עובר לפניהם ואע״פ שיעקב לא ברך לוי משה ברכו כדפי׳ בפ׳ תשא.

וזאת ליהודה – כלומר וזאת הברכה אשר ברך את ראובן כן ברך את יהודה שעל שניהם התפלל שיצליחו במלחמ׳ על ראובן כדפרישית ועל יהודה לפי שלעולם עולה במלחמה תחלה כדכתיב מי יעלה לנו ויאמר יהודה יעלה ורבו׳ פירשו על עצמותיו שהיו מגולגלין בארון לפי שאמר וחטאתי לאבי כל הימים דאע״ג דנר׳ שהחזירוהו לבנימין שהרי נמנה עם יורדי מצרים ולא עם יוסף ובניו שהיו במצרים מכל מקום קללת חכם אפילו על תנאי היא באה וכן מצינו בפרק שני דמכות בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא ופתח דוד ואמר כל מאן דידע מלתא למהדרי ולא אמר יחנק בגרונו והיה שם אחיתופל ושרא ליה למכתב שם ושדייה על התהום וכתי׳ ויצו אל ביתו ויחנק ובפרק שני דמכות מסיק עוד שאמר משה על שהיו עצמות יהודה מתגלגלין בארון מי גרם לראובן שיודה בפרהסיא על בלבול יצועי אביו יהודה שהודה ברבים על מעשה דתמר וזאת ליהודה בתמיה שמע ה׳ קול יהודה וכו׳ כדאי׳ התם. ושמעון לא ברך כמו שלא ברכו אביו משום מעשה דשכם אמר אתם עכרתם אותי ועוד הוסיף על חטאתו פשע במעשה זמרי ואף על פי שגם לוי היה באותו מעשה דשכם ולא ברכו אביו מ״מ ברכו משה לפי שתקן המעוות בעגל שנא׳ ויאספו אליו כל בני לוי ומיהו נרמזה ברכתו קצת שנא׳ שמע ה׳ קול יהודה.

וזאת ליהודה, ""and this for Yehudah;⁠" i.e. "and this is the blessing for Yehudah. Moses means that the blessing he had just given to Reuven will also apply to Yehudah. He prayed that they both be extraordinarily successful in that war. The reason he also singled out Yehudah for such a blessing was that that tribe usually was always at the head of the army. (Compare Judges 1,2) In that verse G–d had answered t]he people's query who should lead them in war now that Joshua had died. Our sages in the Talmud, tractate Sotah folio 7 state that the bones of Yehudah were rattling in their coffin all the years that the Israelites wandered in the desert, the reason being that he had said to his father Yaakov before obtaining permission to take Binyamin to Egypt, that he would consider himself as having sinned unforgivably against him for all his life if he did not bring him back safe and sound. (Genesis 43,9). Even though it appears at first glance as if Binyamin had descended with the rest of Yaakov's family (Genesis 46,21) when a wise man utters a curse, even a conditional one, it comes true at some time¹ (compare Talmud, tractate Makkot, folio 11) The Talmud there describes that at the time when David dug the hole known as shitin, under the site where the Temple would stand in the future, the subterranean waters started rising from the depths and threatened to flood the earth. At that point, when Achitofel did not rule on the subject though he had been openly invited to do so, David reasoned as follows before writing the holy name of G–d on a shard commanding the waters to stop rising. If in the case of a woman suspected of infidelity by her husband, the priest dissolves a parchment with the Holy Name of the Lord in order to help restore marital harmony, when the life of the whole of humanity is at stake, surely I am not only allowed but I have the duty to try and save mankind by that means. (Compare Numbers 5, 11-31) When Achitophel saw that his advice concerning the rebellion of Avshalom had not been followed, he went home and arranged his affairs, and hung himself. (see beginning of chapter 17).⁠² The Talmud Makkot quoted before comes to the conclusion that Moses when wondering why the bones of Reuven did not rattle in their coffin whereas those of Yehudah, his brother did not, especially since it had been Yehudah's public confession of having fathered Tamar's children which had caused Reuven to also publicly confess that he had committed an indiscretion with Bilhah, and remains with a question, else he would not have commenced Yehudah's blessing with the words he did. He did not bless Shimon, just as his father had also not given him a blessing on his deathbed, as in addition to the deceit and violence at Sh'chem, as the leader of that tribe, Zimri had added to his sin by sleeping provocatively with a Midianite princess, as reported in Numbers 25,6. Although Levi had been Shimon's partner in the killing of the male population of Sh'chem, his descendants had rehabilitated themselves when, to a man, none of them participated in worshipping the golden calf. (Compare Exodus 32,26) Moses at least hinted at a blessing for Yehudah, according to the Talmud in Makkot there.

1. [Yaakov had cursed the anonymous person who had stolen Lavan's t'raphim if he would be found, and although he never found that person Rachel died prematurely on account of that as she had stolen them. Ed.]

2. [Achitofel, according to tradition was the outstanding Torah scholar of his generation, and at one time David's tutor. Ed.]

וזאת ליהודה – כלו׳ וזאת הברכה אשר בירך ראובן כן בירך ליהודה שעל שניהם התפלל שיצליחו במלחמה על ראובן כדפרי׳ ועל יהודה לפי שלעולם הוא יוצא למלחמה תחלה שנאמר יהודה יעלה עולה במלחמה תחלה ושמעון לא בירך כמו שלא ברכו יעקב אביו משום מעשה דשכם דאמר עכרתם ועוד הוסיף על חטאתו פשע על מעשה דזמרי ואע״פ שגם לוי היה באותו המעשה דשכם ולא ברכו אביו מ״מ ברכו לפי שחזר ותיקן המעוות במעשה העגל שנא׳ ויאספו אליו כל בני לוי.

וזאת ליהודה – כתב ר׳ אברהם וכן אמר ליהודה שיחיה ולא ימות והוסיף לו עוד שמע ה׳ קול יהודה. וכתב הרמב״ן וזה איננו נכון כי לא נתחייב בכרת הזה שיתפלל עליו כן כאשר לא התפלל כן על שאר ה׳ שבטים אבל הוא כפשוטו וזאת הברכה אשר ברך ליהודה. אבל למה שמפרשים שלכך ברכו בחיים לפי שפתח בהצלת יוסף תחלה ולכך ברכו שיחיה כשילך למלחמה ויהי מתיו מספר שלא יפקד משם איש אתי שפיר שלכך אמר וזאת ליהודה שגם זו הברכה יהיה ליהודה כי הוא אשר גבר באחיו ויוצא תדיר למלחמ׳ כי גם הוא הציל את יוסף וראוי גם הוא לאותה ברכה:

שמע ה׳ קול יהודה – בצאתו למלחמה כי הוא יעשה בתחלה:

ואל עמו תביאנו – אל המחנה. או תפלה על היוצאים למלחמה בארץ אויב שיחזרו לשלום:

ידיו רב לו – יספיקו לו ידיו ואין צריך למי שיעזור אותו זולתי עזרת השם ית׳ לבדו. ויש אומר לשון מריבה ידיו יריבו לו ובעדו. ויש אומרים כמו וברקים רב מגזרת וימררוהו ורבו. וכתב הרמב״ן שרומז למלחמתו הראשונה אל הכנעני ואמר ידיו רב לו שיקח מצריו ויכבוש מהם ארצות רבות יותר מן הראוי לו בנחלתו רומז שינחיל מנחלתו לשמעון אחיו והוא שנא׳ מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון [בתוך נחלתם והזכיר בני שמעון] ברמז עם יהודה:

וזאת ליהודה, "and this to Yehudah, etc.⁠" Ibn Ezra translates the word וזאת, as "and similarly he said to Yehudah, etc.⁠" i.e. he too should live on indefinitely and not be diminished in numbers, adding that Hashem should respond to the prayers of Yehudah. [Presumably, Ibn Ezra felt that Yehudah's role in the sale of Joseph and the deception of his father Yaakov also needed forgiveness still. Nachmanides disagrees with the interpretation of Ibn Ezra on this, seeing that Yehudah's sin had not been of the type that the Torah would punish with the karet penalty [generally understood to include destruction of one's soul, Ed.] if it had been committed deliberately and had not been repented properly. This is also, in his opinion, why Moses did not offer a special prayer on behalf of Yehudah, just as he did not do so on behalf of the other tribes whose founding fathers had been involved in the sale of Joseph and the deception of their father. He therefore understands the words וזאת ליהודה as the preamble to the blessing he would forthwith bestow on that tribe. He would receive the latter part of Reuven's blessing also, as he, more than any other tribe needed God's protection against suffering casualties, as this tribe was always leading in the wars Israel fought. He had a merit exceeding that of the other brothers, as it had been he who had saved Joseph from the brothers' demand that he be killed immediately.

שמע ה' קול יהודה!, "Hearken O Hashem to the voice of Yehudah!⁠" when he entreats you whenever he goes into battle, seeing he is at the head of the army.

ואל עמו תביאנו,⁠"and return him to his people;⁠" to the encampment. This verse could also be understood as a general prayer to bring back all those who went out to battle in the enemy's country, to return home safely, unharmed.

ידיו רב לו, "may his hands suffice to fight on his behalf;⁠" may he not have to rely on outside assistance other than the help of Hashem, alone. Some commentators, seeing in the word רב an analogy to ריב, "quarrel, strife,⁠" understand the verse to mean that Moses wishes that Yehudah's hands alone should prove equal to any strife he will be involved in. Still other commentators see an analogy to Psalms 18,15 וברקים רב, where the word is used to describe "stunning" blows, by means of lightning. Nachmanides writes that these words are an allusion to the first war against the Canaanites, and are an encouragement to Yehudah to not only worry about conquering his own allotted ancestral territory, but also that allotted to his brethren of the other tribes. In particular, it would be a hint to conquer land beyond that needed by himself, and to cede it to the members of the tribe of Shimon, who, as it turned out were going to be an enclave within the boundaries of the tribal lands of Yehudah. This is borne out by Joshua 19,9 where the members of the tribe of Shimon are described as receiving their share of the ancestral heritage as "within" that of the tribe of Yehudah.

שמע ה׳ קול – ר״ת בגימטריא יהושפט. שהתפלל על יהושפט במלחמת רמות גלעד.

ידיו רב לו – סופי תיבות בגימטריא: דוד.

וזאת ליהודה – מי גרם (ליהודה) [לראובן] שיודה יהודה. אי קשייא היאך גרם לו יהודה, והרי מצינו זמן הרבה קודם מעשה יהודה ששב ראובן מחטאו, כדאשכחן במכירת יוסף שהיה בשקו ובתעניתו, וא״כ היאך גרם לו יהודה שיודה. י״ל אמת הוא כי קודם מעשה יהודה שב, אבל לא הודה לפני אביו אלא משהודה יהודה ואותה הודאה של אחיו לא נקראת הודאה שנ׳ (איוב ט״ו י״ח) אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם.

וזאת ליהודה – זאת הברכה.

קול יהודה – כי כל יוצא למלחמה מתפלל לשם ויהודה יעלה בתחלה.

ואל עמו תביאנו – שישוב מהמלחמה אל עירו ואל עמו.

רב לו – יספיקו לו.

תהיה – לנכח השם.

וזאת ליהודה ויאמר וגו׳ – רוצה לומר: וזאת התפלה גם כן אתפלל לי״י בעד יהודה כי יהודה גם כן היה עתיד לגלות מעל אדמתו ולשוב מספרם מעט והנה נכלל בנימן עמו בזאת התפילה כי יהודה ובנימן היו לעבר אחד והם גלו יחד אך יהודה היה לראש ולזה זכר אותו ואמר שמע י״י קול יהודה ואל עמו תביאנו ואף על פי שכל אחד מידיו רב לו ריב ומדון במה שחטא בעבדו עבודה זרה הנה עם כל זה היה לו עזר מצריו שלא יכלוהו בהיותו גולה תחת ידיהם ולזה גם כן אמר על רוב פזור גלות יהודה והיותו נכון אל הכליון מזה הצד שירצה השם יתעלה קול תפלתו להביאו אל עמו באחרית הימים כשיתקבצו כל השבטים וישובו בארצם.

וזאת ליהודה וגו׳ – אחר שהקדים הבכור לסבה שנזכרה ראה להקדים לכל אחיו את יהודה כי הוא גבר באחיו ולו נתנה המלוכה והנה לפי שהברכה אשר ברכו אינה נראית מושפעת ההצלחות כמו שתאות לשבט המלוכה כמנהג שאר האומות ותשוקתם בהרבות סוסים ונשים וכסף וזהב וכיוצא לזה הקדים לומר וזאת ליהודה כלומר זאת כאשר היא היא אשר תאות לו לפי הכונה וצירוף הברכות אל התורה כמו שאמרנו כי למה שהוא האריה ההולך בראשי הגייסות אל המלחמות ואנשיו מסתכנים מאד לנפשותם כמו שקרה לדוד עם יושבי נוב אשר בילידי הרפה ולחזקיהו וליהושפט מלך יהודה ברמות גלעד כי אז לא יצטרך רק שיצעק אל ה׳ והיא יענהו להחזירו אל עמו שלם בנפשו שלם בגופו כמו שנתברר שם שנאמר ויסורו עליו להלחם ויזעק יהושפט ויהי כראות שרי הרכב כי לא מלך ישראל הוא וישובו מאחוריו (מלכים א כ״ב:ל״ג) הרי שהועילה לו זעקתו לשוב אל עמו שקט ושליו.

ידיו רב לו וגו׳ – ירצה אף על פי שהוא גבור כארי וכח ידיו תעמוד לו עם כל זה עזר מצריו תהיה עד שידעו מלכיו כי מאתך הישועה תמיד ויתכן כי במאמרים הללו האחרונים כלל כל מה שאמרנו.

ובאומרו שמע ה׳ קול יהודה ואל עמו וגו׳ – כוון גם כן אל יהודה עצמו דבעי צלותא להביאו אל עמו ולאסוף נפשו אל אבותיו הקדושים על דרך ויאסף אל עמיו (בראשית כ״ה:ח׳) וזה שהיה בתכלתו נטרד מפני הנדוי כמו שאמרו חז״ל וזה מקום שני שנזכר הענין שכר הנפשיי באלו הברכות.

מפני נדוי שקבל עליו שנאמר וחטאתי לאבי כל הימים. ואעפ״י שנדוי זה על תנאי היה אם לא אביאנו אליך ומסתמא הביאו אליו לקיים תנאו שלא יחול הנדוי עליו אעפ״כ חל עליו מפני שהיה על תנאי שמכאן למדו רבותינו במסכת מכות שנדוי על תנאי צריך הפרה ויהודה חשב שכיון שקיים תנאו אינו צריך הפרה ונכשל בו אבל לא מפני שהיה צריך לכפול תנאו אם אביאנו לא אחטא ואם לא אביאנו וחטאתי וכל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן שיכפול תנאו וההין קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ואפשר לקיימו התנאי בטל והמעשה קיים שא״כ לא היה יהודה טועם בזה ואף בנדוי על תנאי צריך הפרה יש אומרין שיהודה לא טעה כן אלא שאין ההתר מועיל אלא בעד העה״ז אבל בנדוי של הע״ה אינו מועיל כלל ויהודה קבל נדוי בשני עולמות כמו שדרשו רז״ל מקרא דכל הימים ולפיכך היו עצמותיו מתגלגלין ומה שאמרו במכות מכאן שנדוי על תנאי צריך הפרה אינו ר״ל שאם היו מפירין לא היה מופר מ״ט לא הפרו לו אלא שלא היו יכולין להפר לו מפני שנדוי היה גם בעולם הבא ואין ההפרה שמפורין לו בעה״ז מועיל לעולם הבא:

תפלת דוד ושלמה ואסא מפני הכושית והושפט מפני העמונים וחזקיה מפני סנחריב. שכל אלו מזרעו של יהודה הם ובקש משה מהשם שתקבול תפלתם מפני הכושים והעמונים ומפני סנחריב:

דבר אחר שמע י״י קול יהודה כאן רמז לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה. פי׳ הרמב״ן ז״ל כי פי׳ ידיו רב לו הוא שיקח מצריו ויכבוש מהם ארצות רבות יותר מן הראוי לו בנחלתו וירמוז בזה שינחיל מנחלתו לשמעון אחיו והוא שנ׳ מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם והנה הזכיר שמעון ברמז עם יהודה:

ואחרי שזכר הקודם בנחלה מעבר הירדן והקודם במלחמות בהכנסם לארץ שהוא ראובן, זכר יהודה שהוא היה הקודם בנחלה בארץ והקודם במלחמות כי אחרי שראובן שב לביתו ברשות יהושע בן נון ומצותו כמו שמפורסם בספרו. שאלו בני ישראל את פי ה׳ (שופטים א) מי יעלה לנו בתחלה והשיבו השם יהודה יעלה. הנה אם כן נכנס יהודה במקום ראובן ובמעלת קדימתו ולכן נזכר אחריו ונסמכו ברכותיהם לפי ששררת האחד הוא היתה עצמה שררת האחר שנכנס במקומו. האמנם במה שאמר וזאת ליהודה ויאמר שמע ה׳ קול יהודה ואל עמו תביאנו יקשה לי מאד. אם אמרו וזאת ליהודה. ולמה לא אמר כמו שאמר בשאר השבטים וליהודה אמר. ואם אחרי שכבר התחיל ביהודה באמרו וזאת ליהודה. למה הוסיף ויאמר. כי המלה הזאת נוספת. ואין ענין לה בתוך הדברים ואם אמרו שמע ה׳ קול יהודה שלא אמר כן בראובן עם היותו קודם בצבא כי עם היות הלוחמים קוראים אל השם והוא יענם הנה אינו מיוחד במלך כי כל העם יקראו אל השם ג״כ שיושיעם מיד אויב וגם אמרו ואל עמו תביאנו כי מי הבדילו מעמו שיצטרך להתפלל שיביאנו אליו עד שמפני זה פירשו חכמים בספרי שמע השם קול יהודה על תפלת דוד ושלמה ואסא מפני הכושיים. ויהושפט מפני העמונים ולכן חשבתי אני בפירוש ברכת יהודה שהאמת כדברי רבי אברהם שפירש וזאת ליהודה. וכן אמר ליהודה שיחיה ולא ימות. ועוד הוסיף שישמע ה׳ קול יהודה. ומה שתפש עליו הרמב״ן ז״ל כי יהודה לא נתחייב בכרת כמו שנתחייב ראובן לשיתפלל עליו כן כמו שלא זכרו בשאר השבטים. אינה טענה מחייבת כי לא אמר על ראובן שיחיה ולא ימות מפני ששכב את פלגש אביו שהיה ענשו בכרת. כי כבר ראובן נכרת מן העולם קודם ימי משה. אבל התפלל על חייו להיותו קודם במלחמת הארץ שהיו עוברים חלוצים לפני ה׳ שיחיו ולא ימותו שם במלחמה כמו שפירשתי ומאותה בחינה להיות יהודה גם כן עולה בתחלה אחרי ששבו בני ראובן וגד לארצם והיה מהראוי שישתוו בברכותיהם ולא כן שאר השבטים שלא היו באותה קדימה וסכנה הנה אם כן באמרו וזאת ליהודה הכונה בו וזאת הברכה אשר דברתי בראובן תהיה ג״כ ותחול ביהודה כי ענין שניהם אחד בקדימת המלחמות:

ואמנם אמרו עוד שמע ה׳ קול יהודה. פירשו בו שישמע קולו בקוראו אליו במלחמה ושכאשר יצאו כנגד האויבים אל עמו ישיבנו השם וכבר זכרתי מה שבזה מהספק. ולכן אחשוב שאמרו על שמעון ולכן התחיל ויאמר כאלו היא ברכה מחודשת ולפי ששמעון נקרא כן בשביל ששמע ה׳ בקול לאה. אמר כאן אדון הנביאי׳ ששבט שמעון יתנחל עם שבט יהודה ויכנסו שבטו בשבט יהודה ובעמו ויהיה זה סימן טוב אל יהודה ששמע ה׳ המורה על שמעון יהיה דבק עמו כי כן ישמע ה׳ בקולו כמו ששמע בקול לאה. וזה אמרו שמע ה׳ קול יהודה. רוצ׳ לומר שמעון שהוא שמע ה׳ יהיה בקול יהודה. ואל עמו של יהודה תביאנו אל שמעון כלומר שיתנחל שמעון בקרב עם יהודה ושבטו כמו שהוכחתי מן הכתובים למעלה.

ואמרו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה. אם שיפורש בענין הנחלות שידיו של יהוד׳ רב לו לשמעון כי יהודה יכבוש את הארץ לנחלתו ולנחלת שמעון עם העזר מהאלהי וזהו ועזר מצריו תהיה. ואם שנפרשהו על יהודה ושמעון ויאמר ידיו של יהודה יספיקו לו במלחמה והוא לא יצטרך לאחר. האמנם אתה שמעון תהיה עליו בחברתך אתו עזר מצריו ששניכם תלחמו עם הצרים. ואפשר לפרשו על יהודה בלבד שאינו כשאר המלכים שיבקשו עזר ממלכים נכרים כמו שעשה ישראל בשאלו עזר ממצרים כמו שאמר עליו הנביא (ישעיהו ל״א) הוי היורדים למצרים לעזרה. לכן אמר שלא יהיה כן מלכות יהודה כי ידיו יספיקו ויהיו רב לו ואין צורך לו מאחר שיעזרהו כי אם לעזר השם לבדו וזהו ועזר מצריו תהיה. וכן אמרו בספרי מלמד שהתפלל משה על מלכי בית דוד. והנה במה ששבח גבורות יהודה והתפלל על נצחונו הסכים מרע״ה עם יעקב אבינו שאמר גור אריה וגו׳. לא יסור שבט מיהודה וגו׳. והרלב״ג כתב שאמר יחי ראובן ואל ימות כמתפלל על הגלות הראשון גלות ישראל שהגלה תגלת פלאסר מלך אשור נשבטי׳ היושבים מעבר לירדן ואחרי כן הוגלו שאר השבטים ממלכות ישראל על יד שלמנאסר מלך אשור וכלם גלו לחלח וחבור נהרי גוזן וערי מדי. ונכללו כלם בשם ראובן כי הוא הגדול ואליו ייוחס הגלות. והתפלל שלא ימות בקרב האויבים אע״פ שיהיו מתיו מספר שבסוף הענין יהיו עשרת השבטים מספר מועט. והתפלל שלא ימות בקרב האויבי׳. ושאמר וזאת ליהודה. לומר שכזה עצמו התפלל על גלות יהודה וירושלים ועליו אמר שמע ה׳ קול יהודה. רוצה לומר שישמע צעקתם בגלות ואל עמו תביאנו. וזה יהיה בזמן קבוץ גליות שישוב יהודה אל עמו באחרית הימים ואמר ידיו רב לו שהוא מלשון ריב ומדון שרוצה לומר ידיו יריבו להם ומעשיהם בעבודה זרה שעבדו ילחמו כנגדם. ועם כל זה אתה אלהינו רב להושיע עזר מצריו תהיה ותחמול עליו ותשיבהו לעמו אף על פי שידיו ומעשיו לוחמים בו. והפירושים האלה כלן אין ראוי להרחיקם כי כלם נכוחים למבין:

וזאת ליהודה ויאמר וגו׳ – כבר פירשתי שסמכו אצל ראובן לפי שכמו שראובן חטא בענין בלהה וצריך חיים ושיהיה נמנה במנין השבטים. ולזה התפלל ויהי מתיו מספר. כן התפלל על יהודה שאע״פ שחטא בענין ערבות בנימין. שיהיה נכלל בכלל ישראל. כמו שאמר ואל עמו תביאנו. וזהו וזאת ליהודה. כלומר מה שהתפללתי על ראובן. זה עצמו אני מתפלל על יהודה. וכן סמך יהודה לראובן לפי שיהודה נק׳ בעל הודאה במעשה תמר. והוא גרם (ליהודה) [לראובן] שיודה במעשה בלהה. כמאמרם ז״ל כתבתי בפ׳ ויחי שאמרו שלכן סמך יהודה לראובן שנאמר יחי ראובן וזאת ליהודה. אמר משה מי גרם לראובן שיודה יהודה. ובשבילו נטל חיים. לפיכך וזאת ליהודה שתתן לו חיים שתצילהו מאויביו. הה״ד שמע ה׳ קול יהודה. וז״ש אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם. זה יהודה וראובן. להם לבדם נתנה הארץ. ולא עבר זר בתוכם. שהיה לו לברך לשמעון ולוי אחר ראובן. והוא לא עשה כן עיי״ש. וחזר לומר שמע ה׳ קול יהודה לכלול לשמעון עם יהודה. כאומרם ז״ל אין שמע אלא שמעון. וכתיב מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון. וכן אמר שמע ה׳ קול יהודה אחר שהוא בעל הודאה.

ולפי שיעקב נתן לו ההודאה והמלכות. דכתיב יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך. בא האחר והסכים עמו באלו שני הדברים. ואמר שמע ה׳ קול יהודה. אחר שהוא בעל הודאה ואחר שהוא מלך. ואל עמו תביאנו לשלום מן המלחמות. או עם עמו תביאנו שלא יחסר מהם איש. וזה כעין יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר. ידיו רב לו שילחם בידיו ונשכו כמו הארי. ואם לא ועזר מצריו תהיה. ועשה ארבע חלוקות בזה הפסוק כנגד ארבעה מלכים שבאו מדוד. שכתבו בזוהר על פסוק למה אירא עיין בפרשת ויצא. וכן עשה בכאן ארבע חלוקות כנגד ארבע מלכיות. שמע ה׳ קול יהודה בגלות בבל. ואל עמו תביאנו בגלות מדי. נתנבא על מרדכי שכתוב בו דורש טוב לעמו. ידיו רב לו בגלות יון. נתנבא על חשמונאי ובניו הכהנים שינצחו ליון בידיהם שכתוב בהם ופועל ידיו תרצה. ועזר מצריו תהיה בגלות אדום שהם צרים ואויבים. ואחר שאין להם עזר וכח באורך הגלות. עזר מצריו תהיה דכתיב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת. ואולי אמר שמע ה׳ קול יהודה. לרמוז שהמלכים לפעמים נוצחים מצד התפלה. או מצד רבוי העם. או מצד כחם וגבורתם בלי עם. כמו שמשון ויהונתן. או מצד שיש להם עוזרים מצד אחר. לז״א כנגד התפלה שמע ה׳ קול יהודה. וכנגד ריבוי העם אמר ואל עמו תביאנו. וכנגד הכח והגבורה בלא עם אמר ידיו רב לו. וכנגד העוזרים אמר ועזר מצריו תהיה לרמוז שהעוזרים יהיו מצד יד ה׳ ולא מצד אחר. כי שוא תשועת אדם:

וזאת ליהודה – וזאת הבקשה אני מבקש ומתפלל גם על ארץ יהודה, אשר בתוכה נחלת שמעון מפוזרת, שלא ימותו במלחמה, כי יחדיו היו יוצאים למלחמה.

ויאמר, שמע ה׳ קול יהודה – ומלבד מה שאמר ״וזאת ליהודה״, אמר גם כן ״שמע ה׳ קול יהודה״ כשיתפלל במלחמה או זולתה.

ידיו רב לו, ועזר מצריו תהיה – אתה היה ״ידיו״ נלחם בעדו, ותהיה גם כן ״רב לו״ ונוקם נקמתו, וגם כן ״עזר מצריו״ כשילחמו עליו.

וזאת ליהודה, this is also what I request and pray for on behalf of the people residing in the tribal territory of Yehudah that includes the members of the tribe of Shimon who were an enclave within the tribal territory of Yehudah. Let them not die in the wars in which they will be involved. They all go out to war together.

ויאמר שמע ה' קול יהודה, in addition to what Moses had said under the heading of וזאת ליהודה, that whenever this tribe would pray to God either during war or any other occasion

ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה, though his own hands strive for him (during battle), help him against his foes.” I pray that You, God, be his hands, although to all intents and purposes people watching him may credit his own prowess with his victory.” רב לו, an expression of avenging wrong done to him. עזר מצריו, when they are attacking him and he is on the defensive.

וזאת ליהודה ויאמר. וגם ׳זאת׳ הברכה בעצמה שאמר לראובן, אמרה גם כן ליהודה, ׳ויאמר׳ עוד ברכה אחרת מוספת על זה, והיא שמע ה׳ קול יהודה, היינו שתשמע תפילתו בכל עת שיתפלל.

ואל עמו תביאנו – לפי שיהודה היה אריה ועולה תמיד למלחמה, לפיכך נתן לו ברכה כזאת, כגון ׳ואל עמו תביאנו׳, שישוב מן המלחמה וידיו רב לו, ועזר מצריו תהיה.

והוצרך גם כן לו ברכת ראובן כמו מלך, וכן נוהגים לומר ׳יחי המלך׳, לפי שצריך לו שכל המלחמות עוברות על ידו.

[שמעון כלול בתוך יהודה]:

ועל מה שנראה ששכח לברך שמעון, אמר הגאון כי לפי ששמעון היה שבט מועט ויהודה הרבה, נתנו ליהודה בגורלו ארץ נחלה [גדולה] מאוד בינונית או זיבורית, ובתוכן אי אפשר שלא היה מן עידית רצועות הרבה, ואותו העידית נפל לחלקו של שמעון לפי שהיה מועט והעידית שווה הרבה, כמו שפירש גם כן הגאון בפרשת נחלות (במדבר כו נב-בו). נמצא אם כן ששמעון היה חלקו בקרב חלק יהודה, וכשיברך חלק יהודה כולו, נמצא בכלל גם כן חלק שמעון.

וכן¹ יפה אמרו (רש״י ע״פ ספרי) באופן הזה שנכלל בברכת יהודה²:

1. ולכן.

2. ׳שמע ה׳⁠ ⁠׳ – רמז לשמעון.

ומפני הנדוי. אף על גב שקיים הדבר, שהרי אמר ״אם לא אביאנו אליך וגו׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית מד, לב), ובודאי קיים זה, למדו מכאן במסכת מכות (יא ע״ב) דאף נידוי על תנאי צריך הפרה, ולא ידע יהודה זה, ולפיכך עצמותיו מתגלגלים:

כאן רמז לשמעון כו׳. פירש הרמב״ן, כי ״ידיו רב לו״ יכבוש מצריו נחלה גדולה יותר מן הראוי לו, ורמז בזה שינחיל מנחלתו לשמעון אחיו, וכתיב (יהושע יט, ט) ״מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון״. ולי היה נראה לפרש כמשמעו, שהיה יהודה מתברך בלשון ״שמע״, ולא בלשון ׳האזין׳, לומר כי שמעון שנקרא גם כן על שם ״כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי״ (בראשית כט, לג), נחלתו בתוך נחלת בני יהודה. ולפיכך רמז לשמעון בברכה זאת גם כן, דהוא ״שמע ה׳ קול יהודה״, ונמצאים שרמז כאן ברכת שמעון בתוך נחלתו:

וזאת ליהודה ויאמר שמע ה׳ קול יהודה – רז״ל אמרו (ספרי ל״ג:ז׳) שרמז ברכה לשמעון במ״ש שמע ה׳ גו׳ כי שמע נגזר מלשון שמעון, והדבר צריך ביאור. והקרוב אלי לומר שלמדו זה ממש״כ וזאת ליהודה, שנראה מיותר כי הל״ל וליהודה אמר. אלא כך פירושו, כי בקשת ואל עמו תביאנו, היתה על שמעון כי יעקב אמר לו ואפיצם בישראל, שיהיו ממנו מלמדים ועניים והנפוץ צריך קיבוץ אל עמו כי אע״פ שהיו נפוצים בתוך בני ישראל מ״מ מתוך שהוא נפוץ מפוזר ומפורד ממשפחתו ומבית אביו אינו אצל עמו, ע״כ התפלל עליו יהודה ואמר אנא ה׳ תביאנו אל עמו ומולדתו שלא יהיה נפוץ על פני כל הארץ.

וידוע שלתפלה זו היה גם יהודה צריך, כמובן מתוך שני פירושי רש״י הסובר שתפלת ואל עמו תביאנו קאי על יהודה, ואני אומר שיהודה התפלל תפלה זו על שמעון וכל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה (ב״ק צ״ב), וא״כ אותה תפלה שהתפלל יהודה על שמעון היא שעמדה גם לו וזה״ש וזאת ליהודה אותה תפלה שהתפלל על שמעון עמדה גם ליהודה, וזה״ש ויאמר שמע ה׳ קול יהודה, אותו קול שיתפלל בו על שמעון, ואל עמו תביאנו, ר״ל ליהודה כפשוטו לפי שבאותו קול התפלל על שמעון ע״כ דין הוא שיהיה הוא נענה תחילה ותביא גם אותו אל עמו. ולפי שתפלה זו עמדה לשניהם ע״כ אמר אח״כ ידיו רב לו הוסיף מלת לו כי ברכה זו היתה לו לבדו ולא היה לשמעון צורך בברכת ידיו רב לו. רק ליהודה שהיה מלך היה צריך בברכה זו.

ולא עבר זר בתוכם כו׳. פי׳ ואין זר לדמות להם. אי נמי שסמך ברכת יהודה לראובן ולא בירך לוי אחר ברכת ראובן:

אמר משה מי גרם לראובן שיודה יהודה וכו׳. ואם כן לפי זה וזאת ליהודה הוא בלשון בתמיה. והא דפי׳ מי גרם לראובן וכו׳, הכי פירושו, מי גרם לראובן שיודה בפרהסיא, יהודה, אבל קודם לכן הודה בצנעה, כדפרש״י לעיל בפ׳ וישב (בראשית ל״ז:כ״ט) דראובן היה עוסק בשקו וכו׳. וזה היה קודם מעשה תמר ויהודה, שמע מינה דקודם לזה נמי הודה. אלא על כרחך צריך לומר בצנעה היה עוסק בשק וכו׳, ואחר שהודה יהודה, היה עוסק בשקו אפילו בפרהסיא. וכן תירצו התוספות פרק החובל (ב״ק צב.):

דבר אחר שמע ה׳ קול יהודה כו׳. כי לפי׳ ראשון קשה, הוה לי׳ לומר קבל ה׳ קול יהודה, שאם ישמע אליו ולא יקבל תפלתו מה תועלת יש בשמיעה. לכן פי׳ דבר אחר וכו׳. ויהיה מלת שמע רמז לשם שמעון. ולפי׳ דבר אחר קשה, למה רמז לברכת שמעון בברכת יהודה, ולמה לקח שמעון חלק בתוך נחלת יהודה. לכן פי׳ גם טעם ראשון:

No stranger passed between them, etc. Meaning, that no stranger could compare to them. Alternatively, he juxtaposed the blessing of Yehudah to [the blessing of] Reuvein, and he did not bless Levi after blessing Reuvein.

Moshe said, "Who was responsible for Reuvein's confession? Yehudah, etc.⁠" According to this, Now this for Yehudah is an expression of surprise. [I.e., does Yehudah deserve that his bones roll in the coffin?!]. When Rashi explains, Who was responsible for Reuvein's confession? he means, Who was responsible for Reuvein's public confession? because Reuvein had confessed in private beforehand, as Rashi explained earlier in parshas Vayeishev (Bereishis 37:29), that [Reuvein] was occupied with his sack-cloth, etc., which was before the incident of Tamar and Yehudah. This indicates that Reuvein had already confessed. Perforce we must say that he was occupied with his sack-cloth, etc. in private. But after Yehudah had confessed, he was occupied with his sack-cloth even in public. So too answer Tosefos in Perek Hachovel (Bava Kamma 92a).

Another interpretation [of] "Hashem, hear the voice of Yehudah, etc.⁠" [Rashi gives two interpretations] because according to the first interpretation, you might ask that it should have said Hashem, accept the voice of Yehudah, because if He [just] heard him but did not accept his prayer, what benefit would there be in listening? Therefore, he gives another interpretation so that the word שמע (listen) hints at Shimon's name. And according to the alternative interpretation you might ask why Moshe hinted at Shimon's blessing [specifically] in Yehudah's blessing? And why did Shimon take a portion [specifically] within Yehudah's inheritance? Therefore he also gives the first interpretation.

שמע ה׳ קול יהודה – פירוש לפי שיהודה חטא במעשה תמר והתודה על חטאו באומרו (בראשית לח כו) צדקה ממני, ביקש משה שיקבל ה׳ קולו בהודאתו. ואמר ענין זה לומר אחריו ואל עמו תביאנו, פירוש לפי מה שכתבנו בפסוק מטרף בני עלית (שם מט ט), כי באמצעות מעשה תמר הוציא טרף אדם שאכל הבליעל, והוא מה שרמז באומרו ידיו, פירוש כח מעשיו רב לו הגדיל וקנה רבנות בתוספת גדר עליון כמו שהארכנו שם.

ואומרו ועזר מצריו תהיה – פירוש שהגם שהרויח פרץ וזרח בכח מעשה תמר, אף על פי כן עדיין לא האירה מלכות בית דוד, כי צריכה לניצוץ הקדושה שעדיין בין האומות והיא רות המואביה, לזה אמר ועזר מצריו תהיה לשון נקבה, גם עזר יורה אל הנקבה, כאומרו (שם ב יח) אעשה לו עזר וגו׳, ועיין מה שכתבתי בפסוק וחטאתי לאבי וגו׳ (שם מג ט).

שמע ה' קול יהודה, "Hearken, O Lord, to the voice of Yehudah.⁠" Seeing that Yehudah had sinned in his relationship with Tamar and had confessed his guilt (Genesis 38,26) when he said: "she is more righteous than I,⁠" Moses prayed that God should accept his confession. He mentioned this only in order to be able to continue with ואל עמו תביאנו. We have explained in our commentary on Genesis 49,9 (page 424) how the union of Yehudah and Tamar enabled Yehudah to qualify for the description אריה, a fully grown lion. Yehudah's spiritual ascent had been due to his being able to tear himself away from the prey, i.e. from the pools of souls that had been taken captive by the forces of Satan as a result of Adam's sin. In our verse Moses alludes to this when he refers to Yehudah's "hands having performed a mighty deed.⁠"

ועזר מצריו תהיה, "may she be a helper against his enemies.⁠" the word תהיה, refers to the eventual descendant of Yehudah, Ruth the Moabite, without whom even such illustrious people as Zerach and Peretz could not have guaranteed that he would become the founder of the dynasty culminating in King David and eventually the Messiah. The word עזר, is an allusion to the first female, Eve, who was described by the Torah (Genesis 2,18) as Adam's helper, עזר. Similarly, Yehudah's female descendant Ruth would perform this role in asssuring that he could attain his destiny. Compare also what I have written on Genesis 43,9 (page 347).

וזאת ליהודה ויאמר – כי יהודה ירש את מדת זאת שהוא כלל כל הברכות כמ״ש וזאת הברכה י״ב בפרטות וזאת הוא הי״ג כלל כולם ונגד זאת אמר אשריך ישראל וכן ביעקב כל אלה שבטי ישראל שני׳ עשר וזאת אשר דבר להם אביהם היא הי״ג הכוללת כולם כנגד י״ג מידות וכמ״ש בתחילת זוהר כוס ישועות י״ג נהרי אפרסמון דכיא וי״ח נהרי אפרסמון. וכן בראשית וק״ש וציצית וכן ביצחק ויהי יצחק וכו׳ ויהודה ירש את הכלל כי זה מלכות ישראל וכמ״ש למי כל חמדת ישראל וכמ״ש כי יהודה גבר באחיו.

שמע ה׳ קול יהודה – הוא נגד דוד שהתפלל תמיד כמ״ש יענך ה׳ וגו׳ ישלח עזרך וגו׳ אלה ברכב וגו׳. ולכך התפלל שישמע ה׳ לקולו. ואל עמו תביאנו. הוא נגד שלמה שנטרד ממלכותו והתפלל עליו שישוב לעמו ולא״י ולמלכותו.

ידיו רב לו – בימי אסא ויהושפט וזהו ידיו ב׳ ידים. ראשונה משמים שנאמר ויגוף ה׳ את הכושים (דברי הימים ב י״ד) שניה ע״י בני אדם על הג׳ אומות שבאו עליו.

ועזר מצריו תהיה – בימי יחזקיהו שלא נעש׳ כלל בטכסיסי מלחמ׳ אלא ה׳ עזרום ועוד שמע ה׳ קול יהודה. בבית ראשון.

ואל עמו תביאנו – הוא בית שני שחזר יהודה לארצו משא״כ בעשרת השבטים שלא חזרו.

ידיו רב לו – במלחמת ירושלי׳ לע״ל וכמ״ש (זכרי׳ י״ב ז׳) והושע ה׳ את אהלי יהוד׳ וכמ״ש (שם ו׳) ביום ההוא אשים את אלפי יהוד׳ ככיור אש בעצי׳ וגו׳.

ועזר מצריו תהיה – הוא משיח אחרון במלחמת גוג ומגוג וכמ״ש (יחזקא׳ ל״ח ג׳) הנני אליך גוג וכתו׳ (שם י״ח) והי׳ ביו׳ ההוא ביו׳ בוא גוג וגו׳ ובגמ׳ דרש (מכו׳ י״א ע״ב) שמע ה׳ קול יהודה על איבריה לשפא כו׳ והן מ״ש בתיקון י״ח ארבע סטרין מזרח מערב צפון ודרום. שררך. דא ציון דהוא טבור עלמא. רישא עלמא. רישא למזרח. גופא למערב. דרועין לדרום. רגליו לצפון. ונקודה דאמצעיתא נגד צדיקיא וחסידיא וחכימיא ומארי דאורייתא ונבייא והן הכל בפסוק הזה והן נגד תנ״ך ומשנה וגמ׳ וברייתא והלכה שהוא קבלה ותוספתא והן נגד תורה וחכמה ומצות ומדות ועבודה וכמ״ש בפקדון או בתשומת יד וגו׳ והכל מכוון בפסוק הזה והן נגד ד׳ אותיו׳ השם והדעת כלל הכל וז״ש וזאת הם י״ב שבטי׳ של אבני שוהם והן כלל ישראל ויהודה לקח כלל כולם. ולכן באבני מלואים ואבני שוהם יהודה קודם לכולם וכן בדגלים.

ידיו רב לו – ידיו הוא דרגא עשירית של בעלי תשובה והוא נגד עשרת ימי תשובה והוא נגד ר״ה מלמטה למעלה ולכן עשרה מלכיות עשרה זכרונות עשרה שופרות כי צדיק הוא ח״י עלמין בב׳ שמות עילאין וב׳ שמות תתאין וז״ם כתר כי ביום הזה יכפר בסוד י״ש. תטהרו בסוד כתר וזהו כ״י י׳ הוא בסוד י״ש וכ״ף הוא בסוד כתר. ובסוד לאה ורחל וזהו בסוד מ״ה אבל בסוד ס״ג הוא רחל לבד וכן בסוד ג׳ ההי״ן בג׳ דרגין ודרגא אמצעית כפל בסוד הנה הנם וזהו סוד רחל ולאה. ועזר הוא בסוד כפל כדלעיל.

וזאת ליהודה – אילו היתה מלת וזאת נמשכת למטה, כלומר שזאת שיאמר בסמוך היא ברכת יהודה, היה הכתוב אומר וזאת ליהודה שמע ה׳ וגו׳, או וליהודה אמר כמו שכתוב באחרים, אולם ממה שהוסיף מלת ויאמר יראה, שמאמר וזאת ליהודה שב למעלה על ברכת ראובן, וענינו וזאת הברכה שברכתי לראובן תחול ג״כ על יהודה שלא יכרת שבטו מישראל, כי זרעו ישב על כסא המלוכה ותכון מלכותו כל הימים, וגם הוסיף להתפלל על יהודה ויאמר שמע ה׳ וכו׳:

שמע ה׳ קול יהודה – כשיקרא אל ה׳ בצאתו על האויב, כי הוא יעלה בתחלה, ובספרי אמרו מלמד שהתפלל משה על מלכי בית דוד:

ואל עמו תביאנו – אחרי המלחמה תחזירנו אל מקומו בשלום:

ידיו רב לו – יספיקו לו ידיו וכחו, ולא יצטרך למי שיעזור אותו, כי אם עזרת השם לבדו, וי״מ מלשון מריבה, ידיו יריבו ריבו וינקמו נקמתו, והנה הטעם שלא בירך את שמעון בעבור שאביו הפיצו בישראל, ויתברך גם הוא מברכת שאר השבטים אשר הוא בתוכן, ובפרט בחלק יהודה, כמו שנאמר מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם (יהושע י״ט ט׳), וייחד ברכה ללוי אף שגם עליו אמר הזקן אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, בעבור כבוד אהרן, ועוד כי מברכות השבט הזה יתברך כל ישראל, שהיו קרבנותיו להם לרצון לפני ה׳:

ואל עמו תביאנו – בשלום מן המלחמה, כטעם אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם {במדבר כ״ז:י״ז}, ואין הכוונה לאחר הגלות כדעת האפמאן וגיזניוס, שאם כן היה לו לומר ואל ארצו (לא ואל עמו) תשיבנו (לא תביאנו). {ועוד אם נתנבא על הגלות או אם (כדברי הנ״ל) לאחר הגלות וכתב המקרא הזה, איך אמר ידיו רב לו, והלא מעולם לא עלה על לב ישראל המוגלים בבלה לעשות מלחמה עם שוביהם.}^א ואם היה כדבריהם שהברכות האלו נכתבו בימי גלות בבל, איך האריך כל כך בברכת יוסף יותר מכל שאר השבטים? והלא אז כבר היה שבט יוסף אובד בארץ אשור. ואם היה הכותב מירבעם ואילך, איך היה ששִבֵחַ כל כך לוי, וְשִבֵחַ עם זה גם יוסף שהיה שונאו? כי הכהנים והלוים הוכרחו להתרחק מעשרת השבטים (דברי הימים ב י״ג:ט׳) {כי י׳ השבטים מנעו מן הלוים חֻקם}.⁠^ב

ובמאמר ידיו רב לו, מלת רב משרש ריב, כמו וישלח להם מושיע ורב והצילם (ישעיהו י״ט:כ׳), והנה רב הוא כאן כמו שם דבר, ולפיכך בא בלשון יחיד, אע״פ שידיו לשון רבים, כאילו תאמר ידיו מָגֵן לו, על דרך ורוזנים מִשְחָק לו (חבקוק א׳:י׳).⁠^ג

ועזר מצריו תהיה – יהודה יהיה מושיע ורב לעמו, ואתה ה׳ תהיה עזר לו (ליהודה) להצילו מצריו.

א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).

ב. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).

ג. בכ״י לוצקי 673(א), 673(ב) מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״ופ׳ ידיו רב לו – ל׳ רַב ומספיק, כי לא זה הדרך להתפלל שמע ה׳ קולו ולומר אח״כ ידיו מספיקות לו.⁠״

וזאת ליהודה – יהודה הוא השבט שקיבל את מה שנשלל מראובן: ״יתר שאת ויתר עז״, הווי אומר זכות יתר במעמד ובכוח, ומנהיגות העם (עיין שם מט, ג,ח; ופירוש שם). כאן נאמר ״וזאת ליהודה״: האמור בראובן אמור גם ביהודה. ראובן הוא שבט נטול כוח והדר, שהפסיד את כתר המנהיגות, אך גם הוא יזכה להתפתחות חיים הראויים להערכה רבה. הדבר שראובן מוצא בו את הבסיס להתפתחות חייו הוא גם הבסיס לשבט יהודה, אשר הוענקו לו גבורה ומלכות והוא מיועד למנהיגות. כמו ראובן, גם יהודה ימצא רק בתורה את מקור חייו; התורה תהיה הבסיס היחיד לקיום הברכה המיוחדת שמשה הוסיף לו לצורך מילוי תפקידו. רוח התורה תביא לידי כך, שיהודה לא יפעיל את כוחו כדי לזכות בתהילה אלא רק כדי להגן על אחיו השבטים. יהודה ילך לכל מקום שעמו צריך לו, ולא ישתמש בכוח שניתן לו אלא כדי להילחם למען עמו. משום כך הוא נושא עיניו אל ה׳ לפני שהוא יוצא למלחמה, ולכן ה׳ עומד לימינו במלחמותיו.

וזאת ליהודה – ר״ל הברכה של ראובן, הוא ג״כ ליהודה, ואחר ראובן ברך יהודה מפני שממנו מלכות בית דוד וירושלים היתה בחלקו וברכתו הוא מעין ברכת ראובן והיה גם לו הזכות שהציל את יוסף, גם ברך אותו ברכת ראובן מפני שהוא היה ג״כ מהיר כמעשה דתמר וגם הוא המלך ולחם כל מלחמת ישראל, והיה תמיד בסכנה, לכן ברכו ברכה שברך ראובן בברכת החיים שגם הוא היה לו זכות שהציל את יוסף, כמ״ש (שם) ויאמר יהודה מה בצע וגו׳ וישמעו אחיו, וגם היה בעל תשובה, שהודה ברבים, ויאמר צדקה ממני:

ויאמר הוסיף לו עוד ברכה בדרך תפלה, שיעקב אמר עליו גור אריה יהודה על תחלת ימי עליתו שיורה על המלחמות. שעשה דוד בעוד שהיה שאול חי:

כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו – על מלכות דוד ושלמה:

לא יסור שבט מיהודה ומחוקק וגו׳ יהיה אחר החרבן ועל זרובבל וכל הנשיאים, וראשי הגולה שבבבל עד כי יבוא שילה, הוא המלך המשיח, ולא הזכיר יעקב מהמלכים שהיו מרחבעם עד חרבן הבית, שהיו לפעמים נרדפים, ובא משה וקבע להם ברכה:

ויאמר שמע ה׳ קול יהודה – מלכי בית דוד היה בהם הענין להתפלל אל ה׳ דוד ושלמה, יהושפט חזקיה ומנשה, ובקש שיקבל ה׳ תפלתם מפני שהיה לו זכות ששמעו אליו האחים בענין יוסף כמ״ש וישמעו אחיו, וגם שהשמיע קולו בהודאתו במעשה תמר:

ואל עמו תביאנו – אף המלכים שלא ינצחו במלחמותיהם כל כך, אבל ישובו לביתם, ולא יהרגו במלחמה:

ידיו רב לו – שאף אם לא תהיה ממשלתם על כל ישראל, אבל תהי ממלכתם חזקה:

ועזר מצריו תהיה – ולפחות תהיה לו עזר מעט:

וזאת ליהודה: עיקר מדת ׳מלכות׳¹ הוא ביהודה.

שמע ה׳ קול יהודה: דמדת ׳מלכות׳² באה בעזר תפלה, כמו שכתבתי בספר שמות (יד,טו) בפסוק ״מה תצעק אלי״ הוכחה מכמה מקומות שבטוחים היו שיצליחו, ומ״מ התפללו. וכך דרכו של דוד וכל שבטו נוהג, שקודם שיצאו למלחמה היו מתפללים.

וזהו שאמר דוד בראש הקינה על שאול (שמואל ב׳ א,יח) ״ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר״, יבואר להלן פסוק י״ב שהזהיר בשעה זו ללמד קשת וטכסיסי מלחמה. ועדיין יש לבאר מדוע הזכיר דוד ביחוד את הקשת יותר מחרב וכדומה. אלא נכלל בזה עוד כוונה, דידוע, פירוש מאמר יעקב (בראשית מח,כב) ״אשר לקחתי... בחרבי ובקשתי״ – ״בצלותי ובעותי״, ונתבאר במקומו ד״צלותי״³ היינו תפלה קבועה של שמונה עשרה, ו״בעותי״⁴ הוא בקשה המיוחדת בעת צרה. ואמר דוד, שמעתה יש ללמד בני יהודה להתפלל לפני יציאה למלחמה.

ואל עמו תביאנו: אע״ג שהוא בעצמו⁵ שלא בעשרה מתפלל, מצטרפת תפלתו לכל עמו שבשדה המלחמה, כמו שכתבתי בפסוק י״ח, וכדאיתא שלהי מסכת ר״ה (לה,א) דשליח צבור מוציא את העם שבשדות, דאניסי, ונחשב בזה תפלת רבים ביותר.

ידיו רב לו: אחר התפלה לא יהיה נצרך כל כך לזרוע עמו אנשי המלחמה, אלא יהי ״ידיו רב לו״ לגבר חיילים.

ועזר מצריו תהיה: כמו שנתבאר לעיל (פסוק ו׳) דאפילו המנצח ועושה גבורה לא ימלט גם הוא מחצים וקשת, על זה אמר ״ועזר מצריו תהיה״ – שיהיה נמלט מצריו בהשגחה פרטית.

1. שהיא ההנהגה הטבעית בהשגחה נסתרת, וכפי שהגדיר רבינו בפסוק ה׳. (ולפי זה מובנת הסיבה לסמיכות יהודה לראובן, עקב הנהגה זו).

2. שהיא ההנהגה הטבעית בהשגחה נסתרת, וכפי שהגדיר רבינו בפסוק ה׳. (ולפי זה מובנת הסיבה לסמיכות יהודה לראובן, עקב הנהגה זו).

3. שנמשל לחרב.

4. שנמשל לקשת.

5. חיילי שבט יהודה.

ואל עמו תביאנו – מן המלחמה, כי הוא יהיה הנבחר להלחם בראש (שופטים א׳:ב׳, כ׳:י״ח).

ואל עמו תביאנו – בספרי פליגי ר״מ ור״י, ור״מ אמר הא כתיב בקברי אשר כריתי לי, לי ולא לאחר עיי״ש, פשוט דפליגי בפלוגתת רשב״ג ורבנן אם לי ולא לזרעי, עיין גיטין ע״ג.

וזאת ליהודה וגו׳ – אמר ר׳ שמואל בר נחמני א״ר יונתן, מאי דכתיב יחי ראובן וזאת ליהודה,⁠¹ כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון² עד שעמד משה ובקש עליו רחמים, אמר, רבש״ע, מי גרם לראובן שיודה – יהודה³ וזאת ליהודה שמע ה׳ קול יהודה, עלו אבריו לשפי,⁠⁴ לא הוו מעיילי לי׳ למתיבתא דרקיע, אמר, ואל עמו תביאנו, לא הוי ידע למשקל ולמטרי בשמעתא בהדי רבנן, אמר, ידיו רב לו, לא הוי סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא, אמר ועזר מצריו תהיה.⁠⁵ (סוטה ז׳:)

ידיו רב לו – ידיו רב לו – בשעה שהרג את עשו,⁠⁶ ועזר מצריו תהיה – בשעה שעמד לפני יוסף⁷ (ספרי).

1. פירש״י אין לך ברכת כל השבטים מתחלת בלשון וזאת חוץ מזו, עכ״ל. וכבר כתבנו בריש אות הקודם מה שנראה לנו כונה אחרת בדיוק דרשה זו, דהוא מה שזכר את יהודה סמוך לראובן קודם ללוי אעפ״י שהיה צעיר ממנו.

2. עצמות כל השבטים העלו ממצרים, והוא שיוסף אמר להם והעליתם את עצמותי מזה אתכם, עם עצמותיכם, והיו עצמות כל השבעים שלדן קיימת, ויהודה אבריו מפורקין ומתגלגלין בארונו מפני שנדה את עצמו בערבונו של בנימין שאמר ליעקב וחטאתי לך כל הימים אפילו לעוה״ב כמבואר לפנינו בפ׳ מקץ, ומהכא נפקא לן בברכות י״ד ב׳ דנדוי של חכם אפילו על תנאי הוא בא.

3. כמבואר בדרשה הקודמת.

4. נכנסו עצמותיו למקום חבורם ששפו משם, כמו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה (חולין נ״ד:).

5. כך משמע לי׳ עזר מצריו, מהחולקים עליו, וכל זמן שלא כיון להלכה עדיין לא נעזר עזרה אמתית.

6. נראה דמרמז להדרשה במדרש שוח״ט סי׳ י״ח דדריש הפסוק ואויבי נתת לי עורף, פסוק זה מדבר ביהודה שהרג את עשו מערפו עיי״ש ובמה שכתבנו בפ׳ ויחי בפסוק ידך בעורף אויבך, דלדעת חז״ל בסוטה י״ג א׳ הרגו לעשו חושים בן דן, עיי״ש בארוכה.

7. נראה דר״ל דמתוך זה שנצב עליו יהודה כצר ליקח את בנימין, מתוך זה גופה נצמחה לו עזר, שע״י זה נתעורר בתומו להתוכח עם יוסף בדברים כבושים היוצאים מן הלב ולא יכול יוסף להתאפק ונתודע להם.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון