×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ה) וַיְהִ֥י בִישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
He was king in Jeshurun, when the heads of the people were gathered, all the tribes of Israel together.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהעודהכל
[פיסקא שמו]
ויהי בישורון מלך – כשישראל שוים בעצה אחת מלמטה שמו הגדול משתבח מלמעלה שנאמר ויהי בישורון מלך, אימתי בהתאסף ראשי עם ואין אסיפה אלא ראשי עם שנאמר (במדבר כ״ה:ד׳) ויאמר ה׳ אל משה קח את כל ראשי העם.
דבר אחר: כשהנשיא מושיב זקנים בישיבה של מטה שמו הגדול משתבח מלמעלה שנאמר ויהי בישורון מלך אימתי בהתאסף ראשי עם ואין אסיפה אלא זקינים שנאמר (במדבר י״א:ט״ז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל.
יחד שבטי ישראל – כשהם עשוים אגודה אחת ולא כשהם עשוים אגודות אגודות, וכן הוא אומר (עמוס ט׳:ו׳) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה. רבי שמעון בן יוחי אומר משל לאחד שהביא שתי ספינות וקשרם בהוגנים ובעשתות והעמידן בלב הים ובנה עליהם פלטרין כל זמן שהספינות קשורות זו בזו פלטרין קיימים פרשו ספינות אין פלטרין קיימים כך ישראל כשעושים רצונו של מקום בונה עליותיו בשמים וכשאין עושים רצונו כביכול אגודתו על ארץ יסדה וכן הוא אומר (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו כשאני מודה לו הוא נאה וכשאין אני מודה לו כביכול בשמו הוא נאה. כיוצא בו (דברים ל״ב:ג׳) כי שם ה׳ אקרא כשאני קורא בשמו הוא גדול ואם לאו כביכול וכו׳ כיוצא בו (ישעיהו מ״ג:י״ב) ואתם עדי נאם ה׳ ואני אל כשאתם עדיי אני אל וכשאין אתם עדיי כביכול איני אל כיוצא בו (תהלים קכ״ג:א׳) אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים אילמלא אני כביכול לא היית יושב בשמים ואף כאן אתה אומר יחד שבטי ישראל כשהם עשוים אגודה אחת ולא כשהם עשוים אגודות אגודות.
סליק פיסקא
[Piska 346]
"And He was a King in Yeshurun": When Israel are of one counsel below, His great name is exalted above, viz. "And He was a King in Yeshurun" — When? "when the heads of the people gathered.⁠" And there is no "gathering" but that of the elders, as it is written (Bemidbar 11:16) "Gather unto Me seventy men from the elders of Israel.⁠"
"together, the tribes of Israel" — when they constitute one unit, and not when they are divided into many factions, as it is written (Amos 9:6) "Who builds His heights in the heavens and His bond on earth endures.⁠" — R. Shimon b. Yochai says: This is analogous to one's bringing two ships, connecting them with braces and bars, and building stately edifices upon them. So long as the ships are bound, the edifices endure; once the ships separate, the edifices no longer endure. So, with Israel: When they do the will of the Lord, their heights are in the heavens and His bond on earth endures. Similarly, (Shemot 15:20) "This is my G-d and I will extol Him ("ve'anvehu"): When I acknowledge Him, He is "beautiful" ("naveh, as in ve'anvehu"), and (even) when I do not acknowledge Him,⁠" He is "beautiful.⁠" Similarly, (Isaiah 43:12) "And you are My witnesses, says the Lord, and I am G-d ("Kel")": When you are My witnesses, I am G-d, and if you are not My witnesses I am not G-d" (i.e., I do not manifest Myself as "Kel"). Similarly, (Psalms 23:1) "To You I have raised my eyes, Who dwells in Heaven.⁠" If not, I would not dwell in heaven. Here, too, "together, the tribes of Israel" — when they are one bond (agudah), and not when they are of many agudoth (factions). Thus, "together the tribes of Israel.⁠"
[End of Piska]
ויהי בישורון מלך מגיד הכת׳ כשהנשיא מושיב ישיבת זקנים מלמטן מלכות שמים מתקיימת בהן מלמעלן שנ׳ ויהי בישו׳ מלך אימתי בהתאסף ואין בהתאסף אלא לשון סנהדרין שנ׳ (במדבר י״א:ט״ז) אספה לי שבעים איש:
ראשי מגיד הכת׳ כשהראשים נכנסין ליטול עצה מלמטן מלכות שמים מתקיימת בהן מלמעלן שנ׳ ראשי ואין ראשי אלא גדולים שנ׳ (שם כ״ה:ד׳) ויאמר ה׳ אל משה קח את כל ראשי העם:
יחד שבטי ישראל שתהו עשויים אגודה אחת ולא עשויים אגודות אגודות:
אלא כענין שנ׳ (שמואל ב ב׳:כ״ה) ויתקבצו בני בנימין אחרי אבנר ויהיו לאגודה אחת:
מושלו מלה״ד למלך שהביא ספינות וחיברן זו לזו במסמרים ובהגנים ובנה עליהן פלטין כל זמן שהספינות קיימות פלטין קיימת נשתברו הספינות אבדה פלטין כך כל זמן שישראל עשויין אגודה אחת מלכות שמים [מתקיימת] בהן מלמעלן שנ׳ (עמוס ט׳:ו׳) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה:
ד״א ויהי ביש׳ מלך זה משה רבינו:
בהת׳ ראשי עם אלו שבעים זקנים:
יחד שב׳ יש׳ שעל ידו נגאלו ישראל:
ד״א ויהי ביש׳ מלך זה המלך המשיח:
בהת׳ רא׳ עם אלו שבעה רועים ושמנה נסיכים (מיכה ה׳:ד׳):
יחד שב׳ יש׳ ואסף נדחי ישראל (ישעיהו י״א:י״ב):
וַהֲוָה בְיִשְׂרָאֵל מַלְכָּא בְּאִתְכַּנָּשׁוּת רֵישֵׁי עַמָּא כַּחְדָּא שִׁבְטַיָּא דְּיִשְׂרָאֵל.
And he was the king in Israel, when the heads of the people were gathered with the tribes of Israel.
ויקום מלך מן דבית יעקב ככנש יתא ראשי עמא כחדא ישתמעון לה כל שבטייה דבני ישראלב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ככנש ית״) גם נוסח חילופי: ״לכניש⁠(וי){ת}״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבני ישראל״) גם נוסח חילופי: ״דבנוי דיש׳⁠ ⁠⁠״.
והוא הוה מלכא בישראל באתכנשות רישי עמא כחדא משתמעין ליה שבטייא דישראל.
And he was king in Israel: when the chiefs of the people were gathered together, the tribes of Israel were obedient to him.
ויקום מלך מדבית יעקב בכנישות ראשי עמא כחדא ישתמעון ליה שבטיא דבני ישראל.
And a king shall arise from the house of Jakob, when the heads of the people are gathered together: unto Him shall the tribes of Israel be obedient.

רמז תתקנג

וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ – כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל שָׁוִין בְּעֵצָה אַחַת מִלְּמַטָּה שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מִשְׁתַּבֵּחַ מִלְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ״ אֵימָתַי בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, (אֵין וְאֲסִיפָה אֶלָּא רָאשֵׁי עָם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״א:ט״ז) ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִי״). דָּבָר אַחֵר: כְּשֶׁהַנָּבִיא מוֹשִׁיב זְקֵנִים בִּישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מִשְׁתַּבֵּחַ לְמַעְלָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם״ וְאֵין אֲסִיפָה אֶלָּא זְקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״. יַחַד שִׁבְטֵי יֵשְׂרָאֵל כְּשֶׁהֵם עֲשׂוּיִין אֲגֻדָּה אַחַת וְלֹא כְּשֶׁהֵם עֲשׂוּיִין אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״הַבֹּנֶה בַּשָּׁמַיִם מַעְלֹתָיו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ״, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי סְפִינוֹת וּקְשָׁרָן בְּהוּגָנִין וַעֲשָׁתוֹת וְהֶעֱמִידָן עַל גַּבֵּיהֶן וּבָנָה עֲלֵיהֶם פַּלְטֵרִין, כָּל זְמַן שֶׁהַסְּפִינוֹת קְּשׁוּרוֹת פַּלְטֵרִין קַיָּמִין, פֵּרְשׁוּ הַסְּפִינוֹת אֵין פָּלְטֵרִין קַיָּמִין, כָּךְ כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם ״וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ״, כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: (שמות ט״ו:ב׳) ״זֶה אֵלִי וְאַנְּוֵהוּ״, כְּשֶׁאֲנִי מוֹדֶה לוֹ הוּא נָאֶה וּכְשֶׁאֵין אֲנִי מוֹדֶה לוֹ כִּבְיָכוֹל בִּשְׁמוֹ הוּא נָאֶה.
וַיְהִ֥י בִישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל
שירה שאמר דוד על תשבחתה של כנסת ישראל
פָּתַח רַבִּי יִצְחָק אַחֲרָיו וְאָמַר, (תהלים כא) ה׳ בְּעָזְּךְ יִשְׂמַח מֶלֶךְ וּבִישׁוּעָתְךְ מַה יָּגֶיל מְאֹד תַּאֲוַת לִבּוֹ וְגוֹ׳, חַיִּים שָׁאַל מִמְּךְ וְגוֹ׳. אֶת הַשִּׁירָה הַזּוֹ לֹא אָמַר דָּוִד אֶלָּא עַל תִּשְׁבַּחְתָּהּ שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׂמֵּחַ אוֹתָהּ בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת עֹז, שֶׁכָּתוּב (שם כט) ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן וְגוֹ׳.
יִשְׂמַח מֶלֶךְ - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (זו כנסת ישראל) שֶׁנִּקְרָא מֶלֶךְ, שֶׁכָּתוּב (דברים לג) וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ.
(זהר שמות דף רלה.)
וַיְהִ֥י בִישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל
בן בכור חיבים כל אחיו בכבודו
פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל זֶה, בֵּן בְּכוֹר חַיָּבִים כָּל אֶחָיו בִּכְבוֹדוֹ, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ, וּפֵרְשׁוּהָ רַבּוֹתֵינוּ, אֶת - לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל.
וכבר מפורש אצל הבל, בשג״ם זה משה, טו״ב זה משה.
וַאֲפִלּוּ מִכָּל צַד הוּא מְפֹרָשׁ עָלֶיךְ בַּתּוֹרָה, בְּשַׁגַּ״ם - זֶה הֶבֶל. וְלֹא הָיָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בֵּן קַדְמוֹן מִמֶּנּוּ, וּפֵרְשׁוּהָ רַבּוֹתֵינוּ, בְּשַׁגַּ״םזֶה מֹשֶׁה. שֶׁבֶּן הַמֶּלֶךְ בְּכָל מָקוֹם, אַתָּה הַבְּכוֹר מִצַּד שֶׁל עֵץ הַחַיִּים שֶׁל טוֹב וָרָע, אַתָּה הוּא טוֹב. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.
בתחילה עבד אח״כ מלך, בן בית, מלך, מלכות דאצילות תפארת דאצילות
וּמִשָּׁם קָרָא אוֹתְךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. אַחַר כָּךְ עָלִיתָ לִהְיוֹת מֶלֶךְ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים לג) וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ. אַחַר כָּךְ בֶּן בַּיִת לְמַעְלָה. מֶלֶךְ מִצַּד שֶׁל מַלְכוּת שֶׁל בְּרִיאָה, בֶּן בַּיִת מִצַּד שֶׁל בִּינָה שֶׁל בְּרִיאָה. כָּעֵת אַתָּה מֶלֶךְ מִצַּד שֶׁל עֵץ הַמַּלְכוּת שֶׁל אֲצִילוּת. בֶּן בַּיִת מִצַּד שֶׁל בֶּ״ן יָ״הּ. תִּפְאֶרֶת שֶׁל אֲצִילוּת, אַשְׁרֵי חֶלְקְךְ. וּמִי גָרַם לְךְ אֶת זֶה? מִשּׁוּם הִשְׁתַּדְּלוּתְךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוָה, לְיַחֵד אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ, לְהַעֲלוֹת אֶת הַמֶּלֶךְ עַל מְקוֹמוֹ וְעַל מַחֲנוֹתָיו לְמַעְלָה וְעַל יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה.
ומשו״כ כולם יורשים נשמות דאצילות ממנו
וּמִשּׁוּם כָּךְ כֻּלָּם יוֹרְשִׁים נְשָׁמוֹת שֶׁל אֲצִילוּת מִמֶּנּוּ, וְנִקְרָאִים בָּנִים שֶׁלּוֹ, מִשּׁוּם יְהֹוָ״ה שֶׁל אֲצִילוּת שֶׁאֵין שָׁם פֵּרוּד וְקִצּוּץ. שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה נֶאֱמַר בָּהֶם בָּנִים לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ, מִצַּד יְהֹוָ״ה שֶׁל בְּרִיאָה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, כְּגוֹן בָּנִים לַיהֹוָ״ה שֶׁל אֲצִילוּת.
ומשו״כ בך נתקיימה המצווה להעמיד מלך
וּבְךָ הִתְקַיְּמָה הַמִּצְוָה, שֶׁהִיא מִצְוָה עַל יִשְׂרָאֵל לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, (שם י) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךְ מֶלֶךְ. וְהִתְקַיֵּם בְּךְ (שם לג) וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ, כְּבָרִאשׁוֹנָה. וְכֻלָּם מִתְנַהֲגִים אַחֲרֶיךְ, כְּמוֹ אֵיבָרִים שֶׁכֻּלָּם מִתְנַהֲגִים בִּתְנוּעַת הַנְּשָׁמָה שֶׁמִּתְפַּשֶּׁטֶת עַל כָּל אֵיבָר. מִשּׁוּם שֶׁכֶּתֶר עֶלְיוֹן אַתָּה תִּהְיֶה מְעֻטָּר בּוֹ, שֶׁבּוֹ עִלַּת הָעִלּוֹת הוּא כֶּתֶר עַל הַכֹּל, טָמִיר וְגָנוּז מִבִּפְנִים מִמֶּנּוּ. וּמִמֶּנּוּ מִתְפַּשֵּׁט עַל כָּל הַסְּפִירוֹת, וּמְסַדֵּר אוֹתָם לִהְיוֹת זֶה גָּדוֹל, וְזֶה קָטָן, וְזֶה בֵּינוֹנִי, וּמַנְהִיג אוֹתָם לִרְצוֹנוֹ וּמֵאִיר בָּהֶם, וּמְקַשֵּׁר אוֹתָם וּמְיַחֵד אוֹתָם.
כָּכָה אַתָּה תִּהְיֶה מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל בְּכָל הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁלּוֹ, וּתְסַדֵּר כָּל אֶחָד כָּרָאוּי לוֹ - הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְעִירוּתוֹ, וְהַבֵּינוֹנִי כְּפִי דַרְגָּתוֹ. וּתְקַשֵּׁר אוֹתָם קֶשֶׁר אֶחָד לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לִהְיוֹת כֻּלָּם בְּשָׂפָה בְרוּרָה, לְבָרֵךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְקַדְּשׁוֹ וּלְיַחֲדוֹ בַּדַּרְגָּה שֶׁלְּךְ, בַּמַּחֲשָׁבָה שֶׁלְּךְ, בָּאֲצִילוּת שֶׁלְּךְ, שֶׁהִתְקַיֵּם בְּךְ (במדבר יא) וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךְ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם הִתְעוֹרֵר בַּמִּצְוָה, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק.
(זהר ויקרא דף פב.)
וכאן מלכא פי אלמוצוף חין תג׳מע אליה רוסאה [וסאיר אסבאטה]
והיה מלך באופן המתואר כאשר התאספו אליו ראשיו [ושאר שבטיו].
ויהי – הקב״ה.
בישורון מלך – ותמיד עול מלכותו עליהם.
בהתאסף – בכל חשבון ראשי אסיפתם.⁠א
ראשי – כמו: כי תשא את ראש (שמות ל׳:י״ב), לפיכך ראוים אילו שאברכם.
דבר אחר: בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם, הוא מלכם, ולא כשיש ביניהם מחלוקת.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1: ״בכל התאסף ראשי חשבון אסיפתם״. בכ״י המבורג 13: ״בכל התאסף ראשי עם ראשי חשבון אסיפתם״. בכ״י אוקספורד 34: ״בכל בהתאסף ראשי אסיפתם״.
ויהי AND HE WAS – i.e. the Holy One, blessed be He, was.
בישרון מלך KING IN JESHURUN – constantly was the yoke of His sovereignty upon them at all times.
בהתאסף – When there gathered the head (בהתאסף ראשי), i.e., the total number (the whole) of their assembly.
ראשי – The word ראשי has the same meaning as "When you take the count (רֹאשׁ) of the children of Israel" (Shemot 30:12). Consequently they are worthy that I should bless them (and so I shall now begin the blessing: May Reuben live, etc.).
Another explanation of בהתאסף: When they assemble together in one band and there is peace between them, only then is He their King, but not when there is dissension among them (Sifre Devarim 346:1).
פס׳: ויהי בישורון מלך – מגיד הכתוב כשישראל מושיב ישיבת זקנים מלמטה מלכות שמים מתקיימת מלמעלה.
בהתאסף ראשי עם – אלו שבעים זקנים שנאמר (במדבר כה) קח את כל ראשי העם.
יחד שבטי ישראל – שתהיו עושין אגודה אחת ולא תהיו עשויין אגודות אגודות. וכה״א (שמואל ב ב) ויתקבצו בני בנימן אחרי אבנר ויהיו לאגודה אחת. משל למה הדבר דומה למלך שהביא ספינות וחיברן ודיבקן במסמרין ובהוגנין ובנה פלטין עליהם. כל זמן שהספינות קיימות פלטין שלו קיימות. נפרדו הספינות נתפרדו הפלטין שלו כך כל זמן שעשויין ישראל אגודה אחת מלמטה מלכות שמים מתקיימת בהן. 1שנא׳ (עמוס ט) הבונה בשמים (מעליותיו) [מעלותיו] ואגודתו על ארץ יסדה.
ד״א: ויהי בישורון מלך – זה משה.
בהתאסף ראשי עם – אלו שבעים זקנים. שנאמר (במדבר יא) אספה לי שבעים איש.
יחד שבטי ישראל – אלו הנשיאים:
1. שנאמר הבונה בשמים מעלותיו. וכמו שתרגם המתרגם די אשרי בתקוף רומה שכינת יקריה. והיינו אימתי השכינה עליהם מלמעלה אם למטה הם באגודה אחת:
מלך – הוא משה ששמעו ראשי עם התורה מפורשת מפיו. והטעם: כי הוא היה כמלך, והתאספוא אליו ראשי השבטים. ויחזיק זה הפירוש שאמר הכתוב: כי התורה נתנה אל הכהנים, שהם לפי דעתי: כל קדושיו (דברים ל״ג:ג׳), ואל כל זקני ישראל. וזהו: בהתאסף ראשי עם, כי שם כתוב: הקהילו אלי את כל זקניב שבטיכם (דברים ל״א:כ״ח).
ויאמר ר׳ יהודה הלוי ז״ל: כי המלך רמז לתורה, וכן היה מפרש: אין מלך בישראל (שופטים י״ח:א׳).
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: והאספו.
ב. בכ״י פריס 177: ראשי.
A KING. The reference is to Moses, from whose mouth the heads of the people clearly heard the words of the Torah. The meaning of our verse is that Moses was the equivalent of a king, and the heads of the tribes were gathered unto him.⁠1 This interpretation is supported by Scripture's statement that the Torah was given to the kohanim,⁠2 who, in my opinion, are meant by All His holy ones-they are in Thy hand (v. 3), and to all the elders of Israel (Deut. 31:9). This is what When the heads of the people were gathered refers to. Scripture also writes there, Assemble unto me all the elders of your tribes (Deut. 31:28). Rabbi Judah Ha-Levi, of blessed memory, says that the king alludes to the Torah. He similarly used to explain there was no king in Israel (Jud. 18:l).⁠3
1. To study Torah.
2. Deut. 31:9.
3. He renders the verse, there was no Torah in Israel. That is, there was no rule of law.
ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם – כלומר: מתי נעשה מלך עליהם – בהתאסף ראשי עם, כשאמר הקב״ה: הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי (דברים ד׳:י׳).
ובאותו זכות: יחי ראובן (דברים ל״ג:ו׳), ואל יזכר בלבול מצע אביו (בראשית ל״ה:כ״ב).
ראשי עם – קורא שבטי ישראלא {ראשים} שבאומות, כמו: עם כל ראשי בשמים (שיר השירים ד׳:י״ד).
כשנאספו יחד שבטי ישראל – ברכםב כל אחד ואחד בפני עצמו, כי הם עמו ונחלתו של הקב״ה, וקבלו תורתו ומלכותו עליהם.
א. בכ״י מינכן 52, המלים ״שבטי ישראל״ מופיעות לאחר המלים ״ראשי בשמים וכמו״ עם סימנים שהמלים אינן במקומן.
ב. בכ״י מינכן 52: ברכה.
ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם – HE WAS KING IN YESHURUN, WHEN THE HEADS OF THE PEOPLE WERE GATHERED – Meaning to say: When was He made king over them? – “when the heads of the people were gathered,” when the Blessed Holy One said: “Assemble the people to Me, and I will make them hear my words” (Devarim 4:10).
And in that merit: “Let Reuven live” (Devarim 33:6), and let the switching of his father’s bed (Bereshit 35:22) not be remembered.
ראשי עם – THE HEADS OF THE PEOPLE – He calls THE TRIBES OF ISRAEL {the best [lit. heads]} of the nations, as in: “with all the best [lit. heads] of the spices” (Shir Hashirim 4:14).
When they were gathered יחד שבטי ישראל – THE TRIBES OF ISRAEL TOGETHER – He blessed each one individually, because they are the people and the portion of the Blessed Holy One, and they accepted His Torah and His kingship upon themselves.
ויהי בישורן מלך – כיון שקיבלו ישראל עשרת הדיברות שבהם ייחודו של הקב״ה, שנאמר: לא יהיה אלהים אחרים (שמות כ׳:ב׳), באותה שעה המליכוהו. שהיו כל שבטי ישראל אסופים יחד תחת ההר והמליכוהו, שקיבלו עליהם שלא לעבוד לאלהים אחרים.
ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם – באמור י״י אלי הקהל את העם ואשמיעם את דברי (דברים ד׳:י׳).⁠1 ועלינו לקיים את התורה שצוה לנו ומאחר שקבלנו את התורה זכו לברכה.
1. שאוב מר״י בכור שור.
ויהי, "he became,⁠" i.e. Moses; בישורון מלך בהתאסף ראשי עם, "King in Yeshurun, when the leaders of the people assembled.⁠" This was recorded in Deuteronomy 4,10: באמור ה' אלי הקהל את העם ואשמיעם את דברי, when the Lord said to me: "assemble the people so that I can let them hear My words.⁠"It is up to us to keep the Torah which He commanded us, and after having accepted it, it became a source of blessing for us.
ויהי בישורון מלך – רמז אל השם הנזכר שהיה למלך על ישראל בהיותם ישרים, ונאספו כל ראשי העם וכל שבטי ישראל יחד. וגם זה הכתוב דבק, והטעם: כי ישראל יאמרו תמיד התורה אשר צוה לנו משה תהיה ירושה לכל קהל יעקב לעדי עד, לא נחליף ולא נמיר אותה לעולם, ויאמרו שהיה השם למלך על ישראל בהתאסף ראשינו זקנינו ושופטינו וכל שבטי ישראל, שכולנו יחד קבלנו מלכותו עלינו לדור ודור, ואנחנו חייבים לשמור תורתו ומלכותו לעולמים. וזאת המצוה הוא דבור אנכי, והוא קבלת מלכות שמים כאשר פירשתי שם (רמב״ן שמות כ׳:ב׳). והנה הזכיר התורה בכלל, ומלכות שמים בפרט, שכל המודה במלכות שמים כופר בעבודה זרה ומודה בכל התורה כולה. ורמזו כי הם וראשיהם קבלו מלכות שמים מפי הגבורה, וראו שהוא מלך ישראל וגואלו.⁠1 והתורה קבלו מפי משה, שקבלו עליהם ועל זרעם2 להאמין בו ולעשות כל אשר יצוה מטעם המלך, כאשר אמרו: ואת תדבר אלינו את כל אשר יאמרא י״י אלהינו אלינוב ושמענו ועשינו (דברים ה׳:כ״ג).
וזה פירוש ברור ונכון בכתוב הזה על דרך שהזכירו רבותינו בגמרא, אמרו במסכת ראש השנה (בבלי ר״ה ל״ב:): אלא מלכויות תלת הוא דהויין: י״י ימלוך לעולם ועד (שמות ט״ו:י״ח), י״י אלהיו עמו ותרועת מלך בו (במדבר כ״ג:כ״א), ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם.
וכן שנינו בסיפרי (ספרי דברים ל״ג:ה׳): מושב זקנים בישיבה של מטה, שמו הגדול משתבח למעלה, שנאמר: ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם – אין אסיפה אלא זקנים, שנאמר: אספה לי שבעים איש וגו׳ (במדבר י״א:ט״ז). יחד שבטי ישראל – כשהן עשויין אגודה אחת ולא כשהן עשויין אגודות אגודות. כןג הוא אומר: הבונה בשמים מעלותיו וגו׳ (עמוס ט׳:ו׳).
ובמדרש רבה (במדבר רבה ט״ו:י״ח) נמי אמרו כביכול כסאו מבושםד למעלה בזמן שישראל עשויין אגודה אחת, לכך נאמר: הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט׳:ו׳), וכן הוא אומר: ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם וגו׳. וגם זה על הדרך שפירשתי, ידרשו שהיה מלך עליהם מפני שנתאספו, ויחדו כולם קבלו מלכותו עליהם. וכן יהיה: מורשה לקהלת יעקב, והמלך הוא הקב״ה. וכן נהגנו לומר בתקיעתא דבי רב.
אבל יש במקצת האגדות שמפרשים אותו על משה. אומרים: משה מלך, שנאמר: ויהי בישורון מלך. ואם כן יאמר: תורה צוה לנו משה להיותה מורשה לכל קהלת יעקב (דברים ל״ג:ד׳), והוא היה מלך עלינו ועל כל שבטינו יחד, וראוי לנו לעשות דבריו ומצותיו כי מלך גדול וחכם היה עלינו. יספר הכתוב גם בכבוד השליח שהיה גדול וראוי להאמין בו.
והנכון והאמת מה שפירשנו למעלה. והנה הזכיר כי השם שוכן בישראל, והם קבלו תורתו ומלכותו כלה שבטיהם יחד עליהם ועל זרעם3 יחד לדורותם, אם כן הנם ראויים לברכה.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו מ״ד:ו׳.
2. השוו ללשון הפסוק באסתר ט׳:כ״ז.
3. השוו ללשון הפסוק באסתר ט׳:כ״ז.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פריס 222, וכן ברמב״ן שמות כ״ד:א׳. בדפוס ליסבון ובפסוק: ״ידבר״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, וכן ברמב״ן שמות כ״ד:א׳. בפסוק: ״אליך״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2: ״כי״. בדפוס רומא: ״וכן״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא: ״מבוסם״. בדפוסים מאוחרים: ״מבוסס״.
ה. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ככל״.
AND THERE WAS A KING IN JESHURUN. This alludes to the aforementioned Name [in (2): 'The Eternal' came from Sinai], Who was King over Israel when they were upright and all the heads of the people and all tribes of Israel were gathered together. Now this verse, too, is connected [with the above theme — the Revelation at Sinai], and the sense thereof is that Israel will always say: "The Torah which Moses commanded us will forever be an inheritance to the entire congregation of Jacob. We shall never alter it or change it.⁠" And they will further say that "G-d became King over Israel when our leaders, our elders, our judges and all tribes of Israel gathered, for we all, together, accepted His reign upon ourselves for all generations, and we are obligated to keep His Law and [acknowledge] His Kingdom forever.⁠" This commandment is the precept of I am the Eternal thy G-d,⁠1 and it constitutes "the acknowledgment of the Kingdom of Heaven,⁠"2 as I have explained there.⁠3 Thus he mentioned the Torah in general, and the Kingdom of Heaven in partizcular, for whoever acknowledges the Kingdom of Heaven denies the idols and acknowledges the entire Torah.⁠4 The people thus intimated that they and their leaders accepted [the commandment to acknowledge] the Kingdom of Heaven [directly] from the mouth of the Almighty5 and saw that He is King of Israel and his Redeemer. They accepted the Torah from the mouth of Moses for they took upon them, and upon their seed6 to believe in him and to do whatever he commands in behalf of the King, just as they said [to Moses], and thou shalt speak unto us all that the Eternal our G-d may speak unto thee, and we will hear it, and do it.⁠7
This interpretation of the verse is clear and well founded. It accords with the rendering of the Rabbis in the Gemara of Tractate Rosh Hashanah:⁠8 "But only three verses referring to Sovereignty [of G-d] are found [in the Five Books of Moses]! The Eternal shall reign for ever and ever;9 The Eternal his G-d is with him, and the 't'ruah' (shouting) for the King is among them;10 And there was a King in Jeshurun.⁠"11 We have also been taught so in the Sifre:⁠12 "When the elders [of Israel] sit in council on earth, His Great Name is praised on high, as it is said, And there was a King in Jeshurun, when the heads of the people were gathered, all the tribes of Israel together. The term 'gathering' applies only to the elders, as it is said, Gather unto Me seventy men of the elders of Israel.⁠13 All the tribes of Israel together — when there is but one brotherhood [then there is a King in Israel] but not when they become numerous factions. And so it is also said, It is He that buildeth His upper chambers in the heaven, [and hath founded His band upon the earth].⁠14 And in the Midrash Rabbah15 they also stated, 'His throne is firmly set, as it were, on high, when Israel is formed into a single association; therefore it is stated, It is He that buildeth His upper chambers in the heaven, and hath founded His band upon the earth.'16 And there was a King in Jeshurun, when the heads of the people were gathered, etc.⁠" This also accords with the manner in which I have explained, for the Rabbis interpreted: there was a King over them because they were gathered and all of them together took His Kingdom upon themselves, and so shall it be an inheritance of the congregation of Jacob. "The King" [mentioned in the verse] is thus the Holy One, blessed be He, and so it is our custom to recite [this verse: And there was a King in Jeshurun etc.] in the New Year's [Additional] Prayers composed by Rav17 [as one of the verses of His Sovereignty].
However, in some Agadoth [homilies] they explain the term "king" with reference to Moses. Thus they say:⁠18 "Moses was king, for it is said, And there was a king in Jeshurun, when the heads of the people were gathered.⁠" And if so, Scripture is stating: "Moses commanded us a Law19 that it be an inheritance of the congregation of Jacob,⁠20 and he was king over us and all our tribes together, and it behooves us to obey his words and his commandments for he was a great and wise king over us.⁠" Scripture also tells in honor of the emissary [Moses] that he was great and trustworthy. The correct and true interpretation is what we have explained [above]. Thus he mentions that G-d dwells in Israel, and that they — all their tribes together — accepted His Torah and His reign upon themselves and upon their seed for [all] their generations. If so, they are worthy of blessing.
1. Exodus 20:2 (see Vol. II, p. 286).
2. Berachoth 13b.
3. Exodus 20:2 (see Vol. II, p. 286).
4. Mechilta, Bachodesh 6.
5. This is a reference to the statement of the Rabbis that Israel heard the first two commandments directly from the Almighty (Makkoth 24).
6. Esther 9:27.
7. Above, 5:24.
8. Rosh Hashanah 32b. The text refers to the law that, as part of the Additional Service of the New Year, ten verses from Scripture are recited on each of these three topics: The Sovereignty of G-d, Remembrances, and Shofar. Now, each unit of ten verses is composed of three verses from the Pentateuch, three from the Prophets, three from the Writings, with one concluding verse from the Pentateuch. On these four verses from the Pentateuch concerning the Sovereignty of G-d the Rabbis in the Gemara asked: "But only three verses referring to Sovereignty etc.⁠"
9. Exodus 15:18.
10. Numbers 23:21.
11. "And we need four verses referring to [G-d's] Sovereignty [in order to complete the ten-verse unit]!⁠" Ramban does not cite the Talmud's answer because he cited the passage merely to prove that "the King" in this verse refers to G-d, the King on high. The Gemara's answer is that the verse Hear, O Israel: The Eternal our G-d, the Eternal is One (above 6:4) is also a statement of Sovereignty even though the word "King" is not mentioned. In our Additional Service on the New Year this is indeed the verse we cite as the concluding expression of G-d's Sovereignty.
12. Sifre, Brachah 347.
13. Numbers 11:16.
14. Amos 9:6. "When does He build His upper chambers in heaven? At the time when His band is founded upon the earth" (Rabbeinu Bachya). In other words, when there is unity in Israel then G-d's Kingdom becomes firmly established.
15. Bamidmar Rabbah 15:14.
16. Amos 9:6. "When does He build His upper chambers in heaven? At the time when His band is founded upon the earth" (Rabbeinu Bachya). In other words, when there is unity in Israel then G-d's Kingdom becomes firmly established.
17. Yerushalmi Rosh Hashanah I,30. — Rav, see above, p. 39, Note 246.
18. Shemoth Rabbah 48:8. Vayikra Rabbah 32:2.
19. (4).
20. (4).
ויהי בישרון מלך – כל אחד מבני לוי יאמר עוד היה בישראל מלך והוא הקב״ה, והענין ששרתה שכינה בישראל, ולכך הזכיר ישורון שהוא לשון ראיה, על שם שראו בסיני כבוד השכינה עין בעין, ושם התאספו ראשי עם יחד שבטי ישראל לקבל אלהותו ומלכותו.
וע״ד המדרש ויהי בישרון מלך זה משה, ששמעו כל ישראל התורה מפורשת מפיו, והענין כי הוא היה כמלך והתאספו אליו ראשי השבטים, וכן כתוב למעלה (דברים ל״א) ויתנה אל הכהנים בני לוי, וכתיב (שם) הקהילו אלי את כל ראשי שבטיכם. ויהי בישרון מלך זה הקב״ה, אימתי, בהתאסף ראשי עם, וכן הוא אומר (תהלים מ״ז) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם, בזמן שנאספו, וכן הכתוב אומר (עמוס ט) הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה וגו׳, אימתי בונה בשמים מעלותיו, בזמן שאגדתי על ארץ יסדה.
וע״ד הקבלה ויהי בישרון מלך, זו מדת המלכות הכלולה מכל המעלות, ומזה דרשו במדרש רבה (עמוס ט) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה, למה הדבר דומה, לפלטין בנוי על גבי ספינות, כל זמן שהספינות מחוברות פלטין שעל גביהם עומד, כך הבונה בשמים מעלותיו, אימתי, כשישראל אגודה אחת, אבל כשאינן אגודה אחת כביכול כסאו מבוסס למעלה. כתיב מעלתו וקרי מעלותיו, הקרי ירמוז לעשר המעלות והכתיב ירמוז למעלה אחרונה הכוללת את כלן, ואם כן תלה הכתוב הבנין העליון כלו על ישראל כשהן אגודה אחת.
ודע כי מלת ״ויהי״ תורה כי המלך הזה הוא האל יתברך, ועוד שיש במלת ויהי שלשה צרופין בשם המיוחד כשתצרף השם המיוחד לארבעה צרופים כפרי החג ותהיה היו״ד לבדה בצרוף הרביעי, וכיון שמלת ויהי נאצלת מהשם המיוחד, הנה זה יורה כי לה׳ המלוכה, ואם כן יהיה לשון מלך בכתוב הזה כלשון (תהלים קמה) ארוממך אלהי המלך, שהוא תרועת מלך, ולשון (קהלת ה) מלך לשדה נעבד, ולשון (שיר השירים ז) מלך אסור ברהטים, וכן (תהלים כ״ד) ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד סלה, מלך שהוא הכבוד, ואמר סלה כי הוא מתעלה למעלה עד אין סוף, ומלך הכבוד שהזכיר ראשון הוא המולך על הכבוד, וזה מבואר.
ויהי בישורון מלך, "He became King in Yeshurun.⁠" [continuing the author's approach based on the "plain meaning", Ed.] every Levite would be expected to declare that there was a king in Israel, i.e. none other than the Lord Himself. The concept is that the presence of the Shechinah over the Jewish camp was a manifestation of the presence of the king. The reason the expression Yeshurun has been used here is that it reflects a visual experience, i.e. the experience of the Israelites at Mount Sinai. At that time they had been enabled to have a visual experience of the attribute of כבוד. This was where all the heads of the tribes had assembled together with all the tribes in order to accept God as their King. [Compare Deut. 32,8 where the author explained the word ישורון, as the same as אשורנו in Numbers 24,17 where Bileam uses is to describe his visionary powers. Ed.]
A Midrashic approach (Pessikta Zutrata): The "king" referred to in the line ויהי בישורון מלך, is Moses, seeing that people had heard the entire Torah (legislation) from his mouth. The Torah means that the manner in which all the people including their tribal heads assembled around him, gave Moses the stature of king. This was not the first time that Moses had acted as lawgiver. It had occurred in Deut. 31,9 already when he had given the Torah to the priests, the Levites, carriers of the Holy Ark. We also find Moses ordering all the people to appear in his presence in Deut. 31,28.
Another way of understanding our verse is that the "king" described here is God Himself. The Torah describes that God became king only when all the tribal heads assembled. We find something similar described in Psalms 47,8-10 where David refers to God's position as "king" in connection with the leaders of mankind indicating that they accept Him as such. In the case of the Jewish people: "when the leaders of the people volunteered to rally around Him.⁠" We have another similar description of God becoming king in Amos 9,6. [The prophet portrays that God cannot build His chambers in heaven until an assembly of His loyal people have laid the foundation for this on earth. Ed.] The common denominator in all these verses is that God does not impose Himself as "king,⁠" but waits until His creatures manifest their desire for Him to be their king.
A kabbalistic approach: the word ויהי בישורון מלך, is an allusion to the emanation מלכות, which is the one emanation which has absorbed input from all the other emanations "above" it. This is the background to the commentary on the verse in Amos 9,6 הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה, "Who builds (commences the structure) in the heaven and gathers it all together when it reaches earth;⁠" [my translation, Ed.] in other words, you may perceive of God's "structure" described by the prophet as if it consisted of a palace built on a number of ships, in sections. As long as the ships supporting different parts of this palace are securely tied together the palace is not in any danger of crumbling; the structure which the prophet describes as the universe, God's palace, i.e. heaven, is secure only as long as Israel provides its sound foundation on earth. This can only be when the Israelites themselves form a firm union one with the other, אגודתו. In the absence of the proper אגודה, "union, brotherliness,⁠" of the Jewish people on earth, His throne in the celestial spheres may be viewed as somehow defective, insecure. The word מעלתו, though spelled in the singular, i.e. "His celestial region,⁠" is to be read as if it had been spelled מעלותיו (pl.) i.e. "His celestial regions.⁠" This is an allusion to the ten emanations. The letter י in the way we read the word alludes to the highest [in our diagrams lowest, Ed.]. emanation, the one which includes input from all the others. This indicates that this verse in Amos makes God's throne's completeness conditional on the condition of the Jewish people on earth, especially their brotherliness, their ability to establish a single אגודה, union.
You should remain aware that the word ויהי in our verse teaches that this king is the Lord God. Furthermore, in the word ויהי you find three of the permutations of the holy name of God, the tetragram, when you perceive of that name as capable of 4 permutations. The four permutations would be יהו'ה, יה'ו, י'ה, י, the last three being capable of construction from the word ויהי. The sequence would correspond to the fruit used as part of the 4 species on Sukkot; [We use a progressively smaller number of each of these species, i.e. 3 Hadassim, 2 Aravot, 1 Lulav in the אגודה, i.e. the three species which form part of the bunch. Ed.]
Seeing the word ויהי is emanated from the tetragrammaton, this indicates that the tenth emanation belongs to God. The meaning of the word מלך in our verse may be similar to what David had in mind when he said in psalm 145,1 ארוממך אלוה-י המלך, "let me extol You, my God and king.⁠" It may also correspond to the way the word is used in Numbers 23,21 ה' אלוה-יו עמו ותרועת מלך בו, "the Lord their God is with them and their king's acclaim in their midst.⁠" Solomon may have used the word in a similar sense when he said in Kohelet 5,8 מלך לשדה נעבד, "even a king is indebted to the soil.⁠" The expression מלך is used in that sense (also by Solomon) in Song of Songs 7,6 when he said מלך אסור ברהטים, "a king is held captive by (nazarite) tresses.⁠" The common denominator of the verses we have mentioned is that even a king is subject to restrictions. When God is described as king, this does not necessarily mean His total independence, but His dependence on His subjects in a certain way. [All of this is part of what our sages call His ענוותנותו, "His self-imposed humility.⁠" Ed.] Similarly, the verse ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה, "the Lord of Hosts, He is the king of the attribute כבוד.⁠" [If I understand the author correctly, the latter expression, i.e. king of an attribute, even that of כבוד, is less encompassing than the title represented by the tetragrammaton. All of this shows that God imposes restrictions upon Himself. The reason that the psalmist added the word סלה was so that we should not err and think that when God manifests Himself as an attribute, כנוי, that this represents His essence. Ed.]
ויהי בישורון מלך בהתאסף – כשנתאספו יחד וקבלו חוקיו אז ייחד תחלה מלכותו עליהם. יעקב נקרא ישורון. כי מיעקב עד שמלך דוד יש ישור״ון שנה וזהו בישורון מלך.
ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו׳ – כלומר כשישראל יחד באחוה ורעות אז הקדוש ברוך הוא מלך עליהם אבל בשעת מחלוקת כביכול הם עושין כאלו אין הקב״ה מלך עליהם.
ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם, "and there was a king in Jeshurun when the heads of the people were gathered.⁠" When the Jewish people are truly united and relate to one another as true brothers, then G–d is truly King over them. When they quarrel among themselves then G–d cannot truly be seen as being their King.
ויהי בישורון מלך – כלומר כשישראל יהיו ביחד באחוה ובריעות אז הקב״ה מלך עליהם אבל בשעת המחלוקת כביכול הם עושים כמי שאין הקב״ה מלך עליהם.
ויהי בישורון מלך – כתב הרמב״ן רמז על השם הנכבד הנזכר שהיה מלך על ישראל בהיותם ישרים ונאספו כל ראשי העם וכל שבטי ישראל יחד ודבוק עם פסוק של מעלה כי ישראל יאמרו תמיד התורה אשר ציוה לנו משה תהיה ירושה לכל קהל ישראל עדי עד לא נחליף אותה לעולם ויאמרו גם כן שיהיה השם למלך על ישראל בהתאסף ראשינו זקנינו ושוטרינו וכל שבטי ישראל שכלנו יחד קבלנו מלכותו עלינו ואנחנו חייבים לשמור תורתו ומלכותו לעולמים וזו היא קבלת עול מלכות שמים. והנה הזכיר התורה בכלל ומלכות שמים בפרט שכל המודה במלכות שמים כופר בע״ז ומודה בכל התורה כולה ורמזו כי הם וראשיהם קבלו מלכות שמים מפי הגבורה וראו שהוא מלך ישראל וגואלו והתורה קבלו מפי משה שקבלו עליהם ועל זרעם להאמין בו ולעשות כל אשר יצוה מטעם המלך כאשר אמרו ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו.
וי״מ: אותו על משה ויהי משה בישורון מלך בהתאסף ראשי עם ששמעו ראשי עם התורה מפורשת מפיו וכן כתיב הקהילו אלי כל ראשי שבטיכם ולפי זה צריך לחברו עם פסוק של מעלה תורה צוה לנו משה להיותה מורשה לכל קהלת יעקב והוא היה מלך עלינו ועל כל שבטינו יחד וראוי לנו לעשות דבריו ומצותיו כי מלך גדול וחכם היה עלינו.
וי״מ: מלך על התורה ויהי התורה הנזכרת בישורון מלך:
ויהי בישורון מלך, "He became King over Yeshurun;, etc.⁠" Nachmanides writes that the word ישורון is an allusion to the holy name of Hashem Who was indeed King in Israel as long as the Jewish people were loyal to Him and His Torah. The verse is a continuation of the previous verse and describes when all the leaders of the people gathered themselves and the whole nation. The Israelites, when they accepted the Torah, meant that it was everyone's Torah, not a Book aimed at the elite of the people only. As such it is aptly termed a "national heritage, מורשה.⁠" It will never be exchanged, even in the sense of being "updated.⁠" Acceptance of עול מלכות שמים, "the yoke of the Kingdom of Heaven, by definition means that it is forever, not subject to change. Moses has to reiterate all this, seeing that the people, at their own request, had received all the laws except for the first two of the Ten Commandments from Moses whom they had appointed to be their trusted intermediary.
Some commentators say that the subject of ויהי בישורון מלך is not God, but Moses; He had been accepted and hailed as such at the assembly of all the people including the elders who had heard the Torah explained by Moses directly, having heard it from his own mouth. Moses had commanded that henceforth this Torah was to be considered as a national heritage of all the people forever more. Seeing that Moses was so outstanding and illustrious, it was appropriate that the Torah he had brought to the people should be embraced with the greatest respect.
A third view holds that the words ויהי בישורון מלך refer to the Torah, i.e. that the Torah should rule over Israel like a king, enjoy the same respect and awe. "Yeshurun", in all these interpretations, is a complimentary term for the people of Israel.
מלך – הוא משה.
ויהי בישורון מלך – ידמה שזה המלך הוא שאול כי אז נתקבצו ראשי עם יחד שבטי ישראל ושאלו משמואל שיתן להם מלך ואפשר שזה המאמר שב אל ירבעם כי אז נתאספו ראשי עם אל רחבעם ולפי שבסבת המלך נפלו ישראל ברע שנפלו בו בסוף הענין ידמה שאמר זה בזה המקום לבקש מהשם יתעלה למעט הרע לפי מה שאפשר.
התועלת השני הוא לפרסם לישראל מה שעתיד להיות מלך בישראל כשיתקבצו כל זקני ישראל לבקש להם מלך כמו שנזכר בספר שמואל והנה סמכו לענין התורה להורות שבחירת המלך אז תהיה בזה האופן. רוצה לומר: שכבר יזהירוהו שישמור דרכי התורה ולא יטה מהם כמו שנתבאר בתורה ונזכר שם בספר שמואל באופן מה.
והנה הנם טוענים על עצמם להחזיק בתורה ושלא להרפות ממנה ואומרים ויהי בישורון מלך וגו׳. וזה בשכבר קבלוה בהסכמת מלכם וראשי העם ובהסכמת העם כלו וכל דבר שנתקבל על שום עם באלו התנאים הרי נתחזק בכל תקף ואין להשיב והנה מכל הפנים האלה תאות להם הברכה המתייחסת אל התורה רצוני בספוק הענינים הזמניים על ירושת הארץ ובהצלחת תוספת הקנינים הנפשיים אשר היה רוח הנרצה והנשקף מכל דבריה כמו שיבא וכמו שחתם בה אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בי״י כי על תשועת עולמים אומר כן כמו שיתבאר מה שהיתה כוונת כל האומות ותשוקתם כלם אל ההפך וזה מה שיורה עליו שווי המאמרים. וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים וגו׳. עד שיהי׳ הכתוב ההוא כולל מעלת הברכה ומעלת המברך והכשר הרועה הכל כמו שכתבנו.
ויהי הקב״ה בישורון מלך תמיד עול מלכות עליהם. פי׳ שהם כפופים אליו תמיד לקיים כל המצות שגזר עליהם כמשפט כל אומה ואומה עם המולך עליה׳ אבל אין לפרש שהוא מלך על ישראל ולא על שאר האומות שהרי הקב״ה הוא שברא את הכל והוא בודאי מלך על כל העול׳:
בהתאסף ראשי עם בכל התאסף ראשי חשבון אסיפת׳ ראשי כמו כי תשא את ראש ראויין אלו שאברכ׳. בכל חשבון אסיפת׳ ראויים הם שאברכם והוא דבק עם הבא אחריו כאילו אמר ובעבור זה יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה וללוי אמר וכן כלם זה אחר זה ומאמר ויהי בישורון מלך דבק עם מה שלמעלה הימנו שבעת שגוזרין גזרות רעות הם מתחזקים ואומרים תורה צוה לנו משה ונחזיקנה ולא נעזבנה והקב״ה תמיד עול מלכותו עליה׳:
ד״א בהתאספם באגודה אחת הוא מלכם ולא כשיש מחלוקת ביניהם. ויהיה מאמר ויהי בישורון מלך דבק עם בהתאסף ראשי עם הבא אחריו:
ואמר ויהי בישורון מלך – לרמוז כי אולי אחר שיש בתורה כל אלו העונשין והאזהרות. מהם קבלו מלכותו ותורתו. ומהם לא קבלוהו. לז״א אינו כן כי כולם כאחד קבלו מלכותו יחד שבטי ישראל. מכאן יראה חסד ה׳ על ישראל ומעלת ישראל. שאע״פ שהשם חבב לאומות העולם לומר להם שיקבלו התורה. עין ה׳ על יריאיו מששת ימי בראשית בסבת אברהם אביהם. דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. ועל זה אמר המשורר במזמור רננו צדיקים. אחר שהזכיר ענין מעשה בראשית כאומרו בדבר ה׳ שמים נעשו. והזכיר כאן כל ארבע יסודות שעשו מאמר השם. אמר ייראו מה׳ כל הארץ. כלומר אחר שאלו הדברים עשו מאמר השם בלי ראות. כ״ש שראוי לירוא ממנו כל יושבי תבל. עצת ה׳ לעולם תעמוד. לרמוז שהשם חשב בתחלת העולם למי יתן התורה. או איזו אומה יקח לחלקו. בענין שתחלת המחשבה סוף המעשה. ולפי שדבר זה היה תלוי ועומד ואין אנו יודעים מי יהיה. אמר אשרי הגוי אשר ה׳ אלהיו. כלומר שירצה ליקח השם לחלקו ולקבל תורתו. ולכן משמים הביט ה׳ ראה את כל בני האדם. מי יהיה מהם לחלקו. ולא בראיה לבד אלא ממכון שבתו השגיח בהשגחה גמורה. מי יקבל תורת משה הנרשם בזה הפסוק. ואיזה הוא אשר יבא לחסות תחת כנפיו מכל יושבי הארץ. אחר שיצר יחד לבם והבין את כל מעשיהם. ואולי השם נתן עיניו במלך הראשון של או״ה המושל בכל העולם. הוא נבוכדנצר אשר הכיר ביכולת השם ואמר אתוהי כמה רברבין. לזה אמר שאינו כן כי אין המלך נושע ברוב חיל. וכן גבור לא ינצל ברב כח. הוא נמרוד גבור ציד. ואולי הוא מלך מצרים שמשם מוצא הסוסים. לז״א שקר הסוס לתשועה. וא״כ מי הוא זה אשר שם עינו עליו. לז״א הנה עין ה׳ אל יריאיו הם ישראל. כי מתחלת הבריאה שם עינו עליהם כמו שכתבנו. וכבר פירשתי זה המזמור כולו בפרשת בראשית:
וזהו שאמר בכאן אף חובב עמים. כלומר אע״פ שחיבב שאר העמים שיקבלו התורה. כל קדושיו בידיך מששת ימי בראשית. לפי שהם תוכו לרגליך ורצו לקבל עליהם עול מלכותך מה שלא עשו או״ה. וא״ת אחר שהשם מתחלת העולם שם עינו על ישראל לטובה. אע״פ שהלך לאומות העולם ולא רצו לקבל התורה. זה היה לפי שרצון השם היה זה וכך גזר מתחלת העולם. וא״כ אין עליהם עון אשר חטא. לפי שכמעט היו מוכרחים ברצון השם. כבר פירשתי בפירוש מס׳ אבות איך ר׳ עקיבא בא לסלק ספק זה ואמר חביב אדם שנברא בצלם. שזה רמז על כל מין האדם. שכולם נבראו בצלם אלהים. מוכנים וראויים אלו באלו בלי תוספת ומגרעת. ומי שירצה יכול לקבל הטוב. לפי שלכולם ניתנה הכנה טובה. חבה יתירה נודעת לפרטים. וזהו כי בצלם אלהים ברא את האדם הנאמר בנח אחרי המבול. דלא נאמר על אדם הראשון. ולכן לא רצה להביא ראיה מאומרו ויברא אלהים את האדם. שהוא שם כולל על אדם הראשון ועל כל הנמשכים ממנו. אבל הביא ראיה מפסוק שופך דם האדם כי בצלם אלהים עשה את האדם. להורות שאדם כזה יכול להציל העולם כולו כמו שעשה נח. באופן שלכל מין האדם ניתנה הכנה טובה לבחור בחיים ולהשלים נפשם. וכל מי שיבא מארבע רוחות העולם ויאמר שרוצה להיות חלק ה׳. הוא את נפשו מלט. ומי הוא אשר בחר להיות חלק ה׳. הוא ישראל. וזהו חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. ורצו להדבק בו כולם בכלל אבל חבה יתירה נודעת לפרטים. דכתיב בנים אתם לה׳ אלהיכם.
ולפי שנקראו בנים למקום ובחרו בו ניתנה להם התורה. וזה שאמר חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה לכולם בכלל. אבל חבה יתירה נודע לפרטים. וזהו כי לקח טוב נתתי לכם לפרטים. תורתי אל תעזובו על הכלל.
וסמך לכאן ואמר הכל צפוי והרשות נתונה. לרמוז שאולי יאמרו או״ה אין עלינו עון אשר חטא. כי עין השם היה מתחלת העולם על ישראל. ומה היינו יכולים לעשות. אחר שהשם חבב לישראל ושם עינו עליהם. לז״א זה שקר. כי כמו שחבב להם. חבב לכם בראשונה. כאומרו חביב אדם שנברא בצלם. ואע״פ שהוא יודע שישראל יקבלו התורה. לא הכריח בזה לאו״ה שלא יקבלוה. כי בבחירתם היה הכל תלוי בלי הכרת. ואע״ע שהכל צפוי לפניו ויודע כל הדברים. הרשות נתונה ביד כל אדם לעשות כרצון איש ואיש בלי מכריח. כי בטוב העולם נדון על צד הטוב והחסד. והכל לפי מעשיו של אדם. כי מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחקוהו. וכל זה בהכרעה סגוליית נפלאה משאר טבע מציאותם וא״ת איך אפשר זה. מי ידע בכל אלה זולתו. וידיעתנו קצרה מהכיל כל זה. העולה לנו מזה שהשם עשה חסד גדול עם ישראל לא עשה כן לכל גוי. וזהו ה׳ מסיני בא אף חובב עמים וגו׳:
או נאמר שהטעם שהאריך משרע״ה בכל זה הוא לפי שהיה לו לשאול מהשם דבר זר מאד. ולכן רצה לעשות הקדמה של פיוס. כי כן ראוי לכל שואל או אומר דבר זר לעשות הקדמה של פיוס. כמו שמצינו בדוד שאמר אמרת לה׳ אדוני אתה ומי לא יאמר כמו אלה. אבל פירושו לפי שהיה רוצה לומר דבר זר בראשונה. עשה הקדמה של פיוס. והדבר זר הוא שאמר טובתי בל עליך. כי טובותיו לא היו מהשם אלא בו בבחירתו. כי השם לא הכריח לשום בריה. ולפי מעשה ידיו עצבוהו ויכוננוהו. לזה אמר בראשונה אמרת לה׳ אדוני אתה. ואני מכיר שאתה מהוה העולם ויכול על הכל. אבל עם כל זה טובתי אני אומר. טובתי בל עליך. וכן בכאן לפי שמשה רבינו ע״ה היה רוצה לברך לראובן מה שלא רצה יעקב לברכו. לפי שנראה לו שחטא כנגדו וכנגד השם בענין בלהה. וכמו שפירשתי באומרו פחז כמים אל תותר. ולפי שיעקב סלק הדבר למשה. לפי שהיה בעל הבית דכתיב איש האלהים וכתיב בכל ביתי נאמן הוא. ולכן אמר יבא בעל הבית ויברכהו. לכן כתב בכאן וזאת הברכה אשר בירך משה. לפי שהיה איש האלהים ובעל הבית (את) [מכל] בנ״י כולם. ולפי שאולי היה דבר זר ושלא ברצון השם. לכן התחיל בדברי שבח וריצוי כנגד השם. ואמר ה׳ מסיני בא וזרח משעיר. וכולם לא רצו לקבל תורתך אלא בני ישראל כולם. וזהו אף חובב עמים לכולם ביחד. דכתיב השמרו לכם עלות בהר. ועם כל זה כל קדושיו בידיך. הם הקדושים אשר בארץ. וראשי ישראל ושבטיו הנגשים אל ה׳ בראשונה. דכתיב וגם הכהנים הנגשים אל ה׳ יתקדשו. באופן שכשראו ישראל זה והם תוכו לרגליך ישא מדברותיך תורה צוה לנו משה. ואח״כ מורשה לקהלת יעקב. כי כשראו שהיחידים וראשי השבטים נתקרבו אל השם נתקרבו כל ישראל. וזהו ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם ראשי השבטים. ואח״כ יחד שבטי ישראל. ואחר שכל זה הטוב בראשי שבטיהם נמצא. ראוי הוא שיחי ראובן ואל ימות אע״פ שיהיה חייב מיתה. באופן שכל זה האריכות לא היה אלא כדי לרצות את השם שיכפר לראובן ויסכים בברכתו. וזהו שפתי צדיק ידעון רצון. יודעים לרצות בוראם. כדאיתא במדרש כותיים יודעים לבקש על הפתחים וכו׳ וזה הדבר נכון מאד. והוא דרך המדרש שאמרו על פסוק אז חללת יצועי עלה. אמר לו אביו בני אין לך רפואה עד שיבא אותו שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים. ויפרסמך שאתה נקי מאותו חטא. וכבר כתבתי זה המאמר בפרשת כי תבא בענין הארורים. כי לזה שם ראובן בין המקללים. בענין שיאמר בפיו ארור שוכב עם אשת אביו. והחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וכו׳. ואז ידעו ישראל שהיה נקי מאותו עון. ומתי בקש רחמים עליו. כשבירך לישראל ואמר יחי ראובן ואל ימות. מה ראה שהתחיל ואמר ה׳ מסיני בא. והלא בראש הדברים היל״ל יחי ראובן. משל למלך שנכנס למדינה והיה ראש המדינה שלהם חבוש בבית האסורים. יצאו הכל לקראתו והיו משחקין ומרקדין לפניו. אמר המלך כל הקלוס הזה למה. אמרו לו מפני שראש המדינה שלהם חבוש. אמר המלך גוזר אני שיוציאוהו מיד. כך היה משה שואל והולך כל הפרשה כולה ואומר וזאת הברכה. אמר לו הקב״ה משה כל הקילוס הזה למה. אמר לו בשביל ראובן יחי ראובן. אמר הקב״ה ואל ימות וכו׳ ע״כ. הרי ביארו בפירוש איך כל זה האריכות והקילוס הוא בשביל ראובן כמו שפירשתי:
ואם תרצה להכנס בהיכל המלך פנימה. ולשים בסלע קנך בדעת ובחכמה. ולעלות בין ככבי עש וכימה. ולפרוץ בארבע רוחות צפונה ומזרחה נגבה וימה. ויזרח עליך אור ה׳ כלבנה וכחמה. ולהגיע אל השערה ולא תחטיא. אפילו כמלוא נימא. ותשמח כעל כל הון וכמוצא סימא. בהיותך עם ה׳ אחוז בחבלי בוץ ורקמה. הוא סולם מוצב ארצה. וראשו מגיע השמימה. תמצא שמרע״ה רצה להודיע להש״י שאע״פ שראובן חטא. שיש לו לעבור על פשעו ולכפר חטאתו מכח ההכרח. לפי שידוע שעם ישראל קשורים בשם ודבקים בו עד שהם כמו חלק ה׳. וזהו ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם. וכמו שאמרו ויקרא לו אל אלהי ישראל. עד שלסבת זה א״א שזרע ישראל יכלו מן העולם. כאומרו ואותך לא אעשה כלה. וכן אמר אני ה׳ לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם. מה טעם לא שניתי וגו׳. וכן אמר המשורר המה יאבדו וגו׳ ואתה הוא ושנותיך לא יתמו. וא״כ אחר שאתה קיים בלי שינוי בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון. לעד לעולם כמו שאתה קיים לעולם. ולכן אמרו שהשכינה בישראל צור גבוה. וזהו אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם. וכמו שכתב הרמב״ן ז״ל שם. ולז״א אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב זה שמי לעולם וגו׳. לרמוז שלעולם יקרא שמו עלינו ויאסוף חרפתינו. לפי שעם ישראל דבקים בשם ה׳. ואחוזים בסוד המרכבה בשם ע״ב אותיות בסוד י״ב שבטי ישראל ובסוד י״ב חותמות. הם י״ב אותיות של שם יהו״ה אדונ״י אהי״ה. ובסוד י״ב גבולי אלכסון. וזהו ה׳ בם סיני בקדש. עד שלסבת זה אמר יהושע והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. ואיך אמר זה והלא ה׳ מלך עולם ועד אפילו שיאבדו גוים מארצו. אבל סודו ידוע כי אחר שישראל קשורים בשם ה׳ בסוד המרכבה. אם יכריתו שמנו מן הארץ. מה יעשה לשמו הגדול האחוז והקשור בנו בסבת י״ב שבטי ישראל. עד שלזה אמר שבטי יה עדות לישראל לעד לעולם ולא ישכח זכרם. ולזה תמצא באליהו כשהקים י״ב אבנים למספר שבטי בנ״י. אמר שם אשר [היה דבר] ה׳ אליו [לאמר] ישראל יהיה שמך. לרמוז כי בסבת י״ב שבטי ישראל אמר ה׳ אליו ישראל יהיה שמך לעד לעולם. וכמו שא״א שם ה׳ להיות נשכח. כך א״א לשם ישראל להיות נשכח ונעקר מן העולם. עד שלזה אמרו בתעניות ובחגיגה מאי כי כד׳ רוחות השמים פירשתי אתכם. אילימא דבדרינהו לד׳ רוחי עלמא. בד׳ רוחות מבעי ליה. מאי כי כד׳ רוחות. כשם שא״א לעולם בלא רוחות כך א״א לעולם בלא ישראל. לרמוז כי ד׳ רוחות הם כנגד ד׳ אותיות השם. ולכן אמרו האבות הם הם המרכבה. לפי שהם אחוזים בשם ה׳ בסוד המרכבה. ולזה תמצא בתפילת שבת שסדרו בתפילת יוצר אלפא ביתא גדולה. כמו שתקנו ביוצר בתפילת החול אלפא ביתא קטנה. אל ברוך גדול דיעה הכין. אבל בתפילת שבת תקנו בב׳ אותיות ראשונות ה׳ ה׳ תיבות אל אדון על כל המעשים ברוך ומבורך בפי כל הנשמה. והי״ח אותיות האמצעיות יש בכל אחד מהם ד׳ ד׳ תיבות כזה גודלו וטובו מלא עולם. והשני אותיות האחרונות יש בכל אחת מהן ששה ששה תיבות כזה. שבח יתנו לו כל צבא מרום תפארת וגדולה וכו׳. והענין הזה לרמוז איך ישראל קשורים בסוד שמו של הקב״ה ובסוד המרכבה. וזהו בסוד האלפא ביתא שהיא עשרים ושתים אותיות בסוד בך יברך ישראל. ובסוד נגילה ונשמחה בך בשמך ובתורתך. ולכן שתי אותיות הראשונות יש בהן עשר עשר תיבות. למנין שמו של הקב״ה שהם עשר ספירות. שהם קשורות כשלהבת קשורה בגחלת. והשמנה עשרה אותיות האחרות בכל אחת יש ארבע תיבות. ארבע פעמים שמנה עשר הם שבעים ושתים. למספר שם המפורש של שבעים ושתים היוצא מויסע ויבא ויט. כנגד אברהם יצחק ויעקב. וזהו האבות הם הם המרכבה. ושם יהו״ה מתגלגל בצירופו שבעים ושנים. באופן שבזה ישראל קשורים בשם ה׳ בסוד המרכבה. ולכן שתי אותיות האחרונות יש בהן שנים עשר תיבות למספר שבטי בני ישראל. באופן שישראל קשורים ואחוזים בסוד שמו בסוד עשר ספירות. וכן קשורים בסוד המרכבה של ע״ב. וכל זה למספר שבטי בני ישראל. בענין שישראל קשורים ואחוזים בסוד שמו בסוד עשר ספירות. וכן קשורים בסוד המרכבה של שבעים ושתים. וכל זה למספר שבטי בני ישראל. בענין שישראל אחוזים בהרים גדולים של מעלה. בעניין שההרים ימושו וחסדי מאתך לא ימוש. וזהו חסד השם על יריאיו בענין שלעד לעולם לא יכלו. אחר שהם קשורים בשם ה׳. וזהו והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. אחר שהשכינה בישראל צורך גבוה. ואם כן להיות הכסא שלם א״א בלא שנים עשר שבטי ישראל. כי בם מלכותו נראית. ולכן אמר משה לפני הקב״ה ראוי לך שתכניס לראובן במספר שבטי ישראל. בענין שיהיו שנים עשר שבטים. כי באופן אחר יהיה חסרון לא יוכל להמנות. ואחר שאתה נקראת מלך ישראל. להיות מלך שלם. ראוי שיהיו שנים עשר שבטים. וזהו ויהי בישורון מלך. אימתי בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל ושלא יחסר אחד מהם. ואם (כן יחי יהיה) [יחסר אחד] במספר השבטים א״א שיהיה הכסא שלם. וזאת ליהודה ויאמר. כלומר זה בעצמו אני אומר על יהודה. שאע״פ שחטא. אל עמו תביאנו. בענין שיהיה נכלל במספר עמו שהם י״ב שבטי ישראל. שאם לא כן יהיה המנין חסר. וא״א להתקיים העולם. כי לכן הם י״ב חדשים בשנה כנגד י״ב שבטי ישראל וכנגד י״ב אותיות השם וי״ב גבולי אלכסון וי״ב חותמות. וכל זה להודיע לנו גדולת משה שהיה רועה נאמן וידע לרצות בוראו. לפי שידע שראובן ויהודה היו כמעט מרוחקים מהשם. ורצה להקריבם בדברי רצוי ושבח. ואמר שהיה דבר ראוי לו יתברך שיהיה ראובן במספר השבטים. עד שהשם אמר ואל ימות. וכן ביהודה באופן שברוב עם הדרת מלך. וזהו ויהי בישורון מלך. וא״כ יחי ראובן וכן וזאת ליהודה. וזה קישור נפלא באלו הפסוקים בענין שכל זה האריכות אינו אלא בשביל ראובן ויהודה כמו שכתבתי. וזאת הפרשה כמעט היא מבוארת ומפורשת בפ׳ ויצא ובפ׳ ויחי ולכן אקצר בה בעזרת האל יתברך:
ויהי בישרון מלך – ואז מי שהיה מלך בישרון, והוא האל יתברך שהיה מלך בין המעיינים ותופשי התורה.
בהתאסף ראשי עם – במתן תורה, כאמרו ״ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם״ (דברים ה׳:כ׳), וכאמרו ״הן הראנו ה׳ אלהינו את כבודו״ וכו׳ (שם פסוק כ״א).
יחד שבטי ישראל – היה מלך על כל שבטי ישראל יחדיו, שאז הודו וקבלו מלכותו, כאמרם ״ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה׳ אלהינו אליך, ושמענו ועשינו״ (שם פסוק כ״ד).
ויהי בישורון מלך, since that occasion God became “King” in Israel among all those who study Torah more than superficially.
בהתאסף ראשי עם, at the time of the giving of the Torah, when, according to Deut. 5,19, all the elders and leaders of the people are described as approaching Moses, telling him (verse 20) that God had shown them His glory,
יחד שבטי ישראל, God had thus become King over all the tribes of Israel at one and the same time as they all accepted His status as being their supreme authority. The words which the people used to express this acceptance were:ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלוהינו אליך ושמענו ועשינו, “and you say to us all that the Lord our God will say to you, and we will hear it and do it.” (Deut.5,24)
באגודה אחת הוא מלכם. וזהו מפני כי המלכות הוא האחדות, ולפיכך נקרא קריאת שמע קבלת מלכות שמים (ברכות יג.), אמרו בראש השנה (לב ע״ב) ״שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״ (לעיל ו, ד) זהו מלכות שלימה. לפיכך כאשר ישראל באגודה אחת – מלכותו עליהם, וכאשר נחלקים, ואין כאן אחדות, מלכותו – דהוא אחדות – אינו עליהן:
ויהי בישורון מלך – בין שקאי על הקב״ה בין על משה כך פירושו כי ישרון לשון ראיה ובנוהג שבעולם שלפעמים אדם עולה לגדולה אף אם אינו ראוי לה מצד שהבריות אינן מביטים בו היטב לראות מה טיבו על כן מניחין אותו בגדולתו כי עינים להם ולא יראו אחריו מה טיבו, אבל אם המה יביטו יראו במהותו כי אין בו ממש יורידוהו מגדולתו, אבל משה אינו כן אע״פ שנאמר (שמות ל״ג:ח׳) והביטו אחרי משה, שהיו מדקדקים אחריו מ״מ לא מצאו בו שמץ פסול לכך ויהי בישרון מלך אפילו במביטים. ובדרך זה יפורש גם על מלכות שדי כי תמיד היו מהרהרים אחריו בכמה נסיונות ומצאו בכולם כי הוא ית׳ מלכם.
בִישֻרוּן: בהעתק הללי, בישרון, ירוש׳ בישורן, ע״כ. ובכל ספרי׳ שלנו חס׳ וי״ו קדמא׳ ומל׳ וי״ו תניינא, כמ״ש1 בפ׳ האזינו. [בִישֻׁרוּן].
עָם: בקמץ. [עָם].
1. כמ״ש: מ״ש דב׳ לב טו (׳וישמן ישרון׳).
תמיד עול מלכותו עליהם. דקשה לרש״י וכי אין לו מלוכה להקב״ה אלא על ישראל, והרי מלכותו בכל משלה. לכן פי׳ עול מלכותו כו׳. פי׳ בודאי גם הוא מלך על ע״א, אבל אינן מקבלין עליהן עול מלכותו כמו ישראל, פירוש, שהם כפופים לו תמיד לקיים כל המצות שגזר עליהם:
בכל התאסף ראשי חשבון כו׳. כלומר ראויים הם לברכה. ומפרש ואיך בא מלת ראש לחשבון, לכן פי׳ ראשי כמו כי תשא את ראש, כלומר, כל מקום שהם מתאספים לענין המנין הוא לכבודך, ומקבלין עול מלכותך עליהם:
ראויין אלו שאברכם. והוא דבוק אל הבא אחריו, כאלו אמר ובעבור זה יחי ראובן וגו׳. ויהיה ויהי בישורון מלך דבוק למעלה, לתורה צוה לנו משה וגו׳, נחזיקנה ולא נעזבנה, והקב״ה תמיד עול מלכותו עליהם:
דבר אחר בהתאסף כו׳. ויהיה מאמר ויהי בישורון דבוק עם בהתאסף וגו׳. וזה יותר נכון. אבל לפי׳ דבר אחר קשה, למה נקט מלת ראשי. לכן פי׳ גם טעם ראשון וק״ל:
The yoke of His sovereignty rests always upon them. Rashi is answering the question: Is the Holy One's sovereignty only over Yisroel? His sovereignty is over everything! Rashi therefore explains "the yoke of His sovereignty, etc.⁠" that although He is certainly king over the nations, however they do not accept upon themselves His sovereignty like Yisroel does. The explanation [of Rashi's statement is]: Because Yisroel is always subservient before Him to fulfill all the commandments that He decreed on them.
At every gathering. "Of the counting" — the counting of their gathering, etc. I.e., they deserve a blessing. Rashi explains, how does the word ראש relates to counting? Therefore he explains that ראשי means the same as in "When you take count (ראש).⁠" The verse is saying: Whenever they gather for a counting it is in Your honor and [at such times too] they accept the yoke of Your sovereignty upon themselves.
These are worthy of my blessing. [Thus] this [verse] is connected to what comes afterwards, as if it said, Because of this, may Reuvein live, etc. [According to this interpretation], There was a king in Yeshurun is connected to what precedes it, The Torah which Moshe commanded us, etc. [As Rashi writes], We have embraced it, and we shall not forsake it, etc.,⁠" and the Holy One, the yoke of His sovereignty rests always upon them.
Another interpretation: "When they gathered, etc.⁠" [According to this interpretation], the statement There was a king in Yeshurun is connected with at the gathering, etc., [and is not a continuation of the previous verse]. And this is more correct. But according to the alternative interpretation you might ask why the verse mentions the word ראשי [now translated as heads]. Therefore he also gives the first interpretation.
ויהי בישרון מלך בהתאסף וגו׳ – פירוש שהוויית המלך בישראל צריך שתהיה בהתאסף ראשי עם יחד, כאומרם ז״ל (תוספתא סנהדרין פ״ג) אין ממנין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, והוא שנתכוון במאמר ראשי עם, ובאומרו יחד שבטי ישראל, שצריך שיהיו ציבור מרוצים ממנו.
עוד יתבאר לפי שאמר בסמוך כי התורה היא המולכת עלינו, כאומרו (משלי ח ו) נגידים אדבר, לזה גמר אומר ויהי בישורון מלך, פירוש והויית מלך בישראל זה יהיה אם יתקבצו ראשי עם וישאלו מלך אז הוא שיהיה מלך, והוא אומרו בהתאסף ראשי עם וגו׳, אז הוא שיהיה מלך בישורון מלבד התורה. וכמו כן מצינו שהיה מינוי מלך על ישראל בסדר זה, דכתיב בשמואל (שמואל א ח ד) ויתקבצו כל זקני ישראל ויבואו אל שמואל וגו׳ שימה לנו מלך לשפטנו, והוא עצמו מאמר בהתאסף וגו׳, אבל זולת זה תהיה זאת התורה לבד למלך על ישראל, והוא מאמר הנביא להם (שם יב יב) וה׳ אלהיכם מלככם, שהיא התורה, שכולה שמו של הקדוש ברוך הוא.
ואולי כי לזה רמז בתיבת ויהי שיורה על הצער (מגילה י:), דכתיב שם (ח ו) וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו, וכתיב (שם שם ז) ויאמר ה׳ וגו׳ כי אותי מאסו ממלוך עליהם, ועל זה נתנבא משה ואמר ויהי וגו׳.
עוד רמז, כי מלכות ישראל תהיה מתקיימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד, ולא יהיו בד בבד שבזה יהיה סיבה שיתיחדו יחד שבטי ישראל. וכשישראל בגדר זה הנה הנם ברום גדר ההצלחות, ומלכותם תהיה בה הויה של קיום, וצא ולמד כי מיום שנחלקו הלבבות ונחלקו המלכיות מה עלתה בידם, וזאת סיבת עגלי ירבעם והבאים אחריו, כי ראש האובדן הוא הפירוד, וכלי המחזיק הברכה הוא השלום (סוף עוקצין) ויחוד הלבבות.
ויהי בישרון מלך, He became king in Yeshurun. This verse means that in order for a king to become legally crowned in Israel he must be approved by a popular assembly including the heads of the people. This rule is spelled out in a Tossephta Sanhedrin 83 that only the Supreme Court of 71 judges is authorised to appoint a king. Moses referred to this rule when he mentioned the "heads of the people.⁠" When he added יחד שבטי ישראל, he referred to a national assembly of the people approving of such a choice.
Another meaning of this verse is connected to Proverbs 8,6: "I speak of lofty things,⁠" a reference to Torah's rule. The words: "when the heads of the people assemble,⁠" mean that when the people request that a king be appointed such a king may be appointed in addition to the Torah. This is precisely what happened during the lifetime of the prophet Samuel. We read in Samuel I 8,5 that all the elders of the people assembled, approached Samuel and said to him: "seeing that you have aged and your sons do not follow in your footsteps, please appoint over us a king to judge us like all the other nations.⁠" Unless such a situation exists the Torah is supposed to be the only authority ruling over Israel. This is part of what Samuel replied (Samuel I 8,12) "and the Lord your God is your king.⁠" The king he referred to was the Torah.
Perhaps Moses alluded to this when he employed the word ויהי which always signifies something regrettable. We are told that Samuel was deeply grieved by the people's request for a king and that God had to tell him that this request reflected a rejection of Him as king even more than a rejection of the prophet as their leader (Samuel I 8,7). Moses prophesied concerning this situation when he used the word ויהי at the beginning of our verse.
Our verse also hints that the kingdom of Israel will endure only if the heads of the people assemble together (keep the peace amongst themselves) not if the leaders of the people are split. If the leaders are split, the tribes themselves will not be able to maintain their unity. A look at Jewish history shows that as long as the people were united under David and Solomon the king and the nation were extremely successful, whereas as soon as a split developed the fortunes of the Jewish people took a turn for the worse.
ויהי בישרון מלך וגו׳ כי ד׳ פעמים קבלו ישראל את מלכותו עליה׳ אחד בים ב׳ בסיני א׳ קודם מתן תורה והב׳ לאחר מתן תורה כשכרת ברית על השאר מצות. בים כתיב זה אלי וגו׳ ה׳ ימלך לעולם ועד. אצל סיני קודם מתן תורה בפ׳ יתרו כתיב. ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם וגו׳ ולאחר מ״ת בפ׳ משפטים כתיב. ויספר לעם את כל וגו׳ ויען כל העם קול אחד וגו׳ והד׳ כתיב שם וישכם משה בבקר וגו׳ וישלח את נערי וגו׳ ויקרא וגו׳ ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע דהיינו שבפעם הראשון קבלו עול מלכותו ובפעם הב׳ קבלו עליהם עול תורה ובפעם הג׳ קבלו עליהם לעשות את החקים ואת המשפטו׳ ולכן כתי׳ שם נעשה ובפעם הד׳ כשרצה לעלות להר לקבל שאר התורה קבלו עליהם עול תורה שבע״פ מה שיביא להם מן השמי׳ ולכן כתיב שם נעשה את המצות ונשמע מה שיביא אלינו עוד. וז״ש ויהי בישרון מלך והוא שאמרו ה׳ ימלך וגו׳. בהתאסף ראשי עם. הוא קודם מ״ת דכתיב ויקרא לזקני העם וגו׳.
יחד – הוא לאחר מ״ת. דכתיב ויען כל העם קול אחד וגו׳. שבטי ישראל. הוא פעם הד׳ שבנה שתים עשרה מצבה לי״ב שבטי ישראל וכרת עמהם ברית ויען כל העם וגו׳ כל אשר וגו׳ ואלו הד׳ פסוקים לבד וזאת הברכה שהוא הכולל הן שלימות האדם כנגד ד׳ מדות הידועים והן אהבה. ויראה. תורה. ועבודה. אהבה ויראה הם כנגד אנכי ולא יהיה לך שהן כלל התורה בסוד כי נר מצוה והן נגד עשה ול״ת וכמו שאמרו עשה מאהבה עשה מיראה. עשה מאהב׳ שתעשה מ״ע. ועשה מיראה שלא תעשה עבירו׳ ולא תעבור על ל״ת וזהו שכתב ימים רבים תשבי ולא תזני וגו׳ וזהו ה׳ מסיני בא הוא מדת האהבה לזכור החסדים הגדולים שעשה עמנו וכמ״ש אהבת עולם אהבתיך ע״כ משכתיך חסד. אף חבב עמים. הוא נגד יראה. והוא לא יהי׳ לך וגו׳ והוא נגד הגרים שפירשו מע״ז וכמ״ש יראי ה׳ ברכו ה׳ שהן הגרים וכן ע״ה שאינן עושין עבירות מחמת יראה. תורה צוה לנו. הוא נגד תורה. ויהי בישרון מלך. הוא נגד עבודה. ובפ׳ הראשון יש ה׳ דברים נגד ה׳ חלקי האהבה וכנגד זה נאמר באברהם עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר וגו׳. וכמבואר שאברהם אבינו קיים כל התור׳ כולה. והיינו הד׳ חלקי התורה והם א׳ תורה שבכתב. ב׳ תורה שבע״פ. ג׳ דרושי התורה. ד׳ גזירות ותקנות החכמים שהם בלא תסור וכמ״ש ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וז״ש וישמר משמרתי הם גזירות החכמי׳. מצותי. זו תורה שבע״פ כמ״ש והמצוה זו המשנה. חקותי הוא מדרשות. והם הגמרא ושאר מדרשות. ותורתי זו תורה שבכתב. ועוד יש חלק ה׳ בתורה שהוא עשרת הדברות שהוא כלל הכל. וזהו בקולי כי עשרת הדברות שמעו מה׳ עצמו בקילו וכמ״ש קול דברים אתם שמעים וגו׳. והם נגד עשרה נסיונות שנתנסה בהם וז״ש עקב וכמ״ש בפ׳ עקידה עקב אשר שמעת בקולי. ובפ׳ הב׳ הוא ד׳ דברים נגד ד׳ חלקי יראה כמו שכתב את ה׳ היו יראים וגו׳ וכל הד׳ נכללין באהבה כמ״ש בזוהר פ׳ בראשית בפקודין והם רמוזין בפסוק ראשון של בראשית והיא הדעת המתפשט בו״ק שכולל כולם וז״ש בזוהר ובתיקוני׳ בראשית הוא היראה וה׳ חלקי אהבה. תורה צוה לנו וגו׳ נגד ה׳ חלקי התורה. ויהי בישרון מלך. הוא נגד ה׳ חלקי העבודה.
אף חבב עמים – שהוא מחבב את הגרים. כל קדשיו בידך. הם הכהנים כמ״ש עם קדושיך.
תכו לרגלך – הם הלוים שהלכו לרגלי הקב״ה שהיה הארון נושא את נושאיו.
ישא מדברתיך – הם הישראל שעוסקים תמיד בתורה ודברי קדשו ותמיד הם נושאים ונותנים בדברי תורה. ועוד אף חבב עמים הם עמי הארץ שאף אותם הוא מכבד והם ד׳ כתות א׳ עץ חיים למחזיקי׳ בה והם המחזיקים ידי לומדי תורה במאכל ב׳ ותומכיה מאושר והם המשמשים ת״ח בגופם. ג׳ הם היושבים בבהמ״ד ושומעי׳ דברי תורה תמיד. הד׳ הם שארי עמי הארץ שעושין רצון קונם. וזהו כל קדשיו בידך הם המחזיקים ידי ת״ח במתנת ידם. והם תכו לרגלך. הם המשמשים ת״ח שהולכין תמיד בשבילם. ישא מדברתיך. הם היושבין בבהמ״ד ושומעין תמיד ד״ת. אף חבב עמים. הם שארי עמי הארץ שעושין תמיד רצון קונם. ועוד כמ״ש (ישעיהו מ״ד:ד׳-ה׳) וצמחו בבין חציך כערבי׳ על יבלי מים.
זה יאמ׳ לה׳ אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתב ידו לה׳ ובשם ישראל יכנה. והם ד׳ כיתו׳ כמ״ש ד׳ מיני׳ בלולב א׳ טעם וריח. טעם בלא ריח. ריח בלא טעם. לא טעם ולא ריח. וכולם אגודין זה בזה. טעם וריח. הם הת״ח העוסקין בתור׳ ובעלי מצו׳ ג״כ. וטעם בלא ריח. תורה בלא מצות כמ״ש (יבמות ק״ט ע״ב) האומר אין לו אלא תורה אין לו אלא תורה כו׳. ריח בלא טעם. הם בעלי מצות. לא טעם ולא ריח. בלא תורה ובלא מצות. רק שאין פורשין מדרכי הציבור ואעפ״כ כולם אחודים זה בזה לבד אתרוג שהוא פרוש מן העולם אך אעפ״כ בשעת נטילה צריך לחברן יחד וז״ש זה יאמר לה׳ אני. הוא בעלי תורה ומצות. וזה יקרא בשם יעקב. הם הלומדים בלא מצוה והיינו שלומד לשם יעקב כמ״ש תורה צוה וגו׳ שכך קיבל מאבותיו ולא לשמה. וזה יכתוב ידו לה׳. הם בעלי מצות שעושין בידיהם בלא תורה ולכן כתיב בשניהם לה׳ שהם עושין לה׳. ובשם ישראל יכנה. הוא בלא תורה ובלא מצוה רק שמכנה א״ע בשם ישראל ואעפ״כ יש לו שכר וכמ״ש כל הכופר בע״ז כו׳ ולכן כולם אחודין זה בזה וזהו וצמחו בבין חציר כערבים על יבלי מים אף שהם ערבים והם ערבי נחל בלא טעם ולא ריח יצמחו על יבלי מים וכמ״ש והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו וזהו על יבלי מים לכן הם אחודין זה בזה וז״ש אף חבב עמים. הם הדומין לערבות. כל קדשיו בידך. הם הדומין לאתרוג. והם תכו לרגלך. הם הדומין להדס. ישא מדברתיך הם הדומין ללולב.
תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב – פי׳ שהגרים אומרי׳ שהתורה צוה לנו משה ג״כ וא״ת שדווקא לישראל ניתנה התורה ולא לגרים כדכתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים והיינו ישראל דוקא ולא את הגרים לכך אמרו שמשה צוה לנו ג״כ את התורה כמ״ש הקהל חוקה אחת יהיה לכם ולגר הגר. חקת עולם לדרתיכם ככם כגר וגו׳ תורה אחת וגו׳ ומשפט א׳ יהיה לכם ולגר וגו׳. ואל תאמר דוקא לגרים שהיו בימי משה צוה ולא את הגרים שאח״כ לזה נאמר שמורשה ג״כ התורה לכל קהלת יעקב דהיינו לכל מי שיקהל על הם וכמ״ש הקהל חקה וגו׳ לדרתיכ׳ הרי ירושה היא ג״כ לנו. ועוד אומרים ע״ה אותם שאין בו תורה ומצות שהתור׳ ניתנה ג״כ לנו והוא מורשה לכל קהלת יעקב כי יעקב הם המון עם וז״ש בגמ׳ (פסחים מ״ט ע״ב) כל הלומד תורה בפני ע״ה כאלו בא על ארוסתו בפניו שהיא ירושה ג״כ לו. ויש בו ז׳ תיבות ה׳ וב׳ וכן היה במנורה והם כנגד ג׳ חלקי תורה. תורה שבכתב ושבע״פ הוא הל״מ. והגמרא מחבר את שבכתב עם בע״פ ולכן נקרא ים התלמוד וכמ״ש ה׳ בחכמה יסד ארץ בדעתו תהומות נבקעו. ובתורה שבכתב הם ה׳ חומשי תורה וזהו תורה צוה לנו משה מורשה הם חמשה חומשי תורה שבכתב שהיא ירושה לכל.
ויהי בישרון מלך – אז היה ה׳ יתברך למלך על ישראל, שקבלו עליהם עול מלכותו באסיפת ראשי העם, והנה המלך הוא הקב״ה, וכן אמרו רז״ל במסכת ראש השנה מלכיות תלתא הוא דהויין, ה׳ ימלוך לעולם ועד (שמות ט״ו י״ח), ה׳ אלהיו עמו ותרועת מלך בו (במדבר כ״ג כ״א), ויהי בישורון מלך:
יחד שבטי ישראל – באגודה אחת ושלום ביניהם ולב אחד לכלם, התקשרו בקשר אמיץ ובאו בברית עם מלכם, וזה ירמוז למה שכתוב במתן תורה ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה (שמות י״ט ח׳):
ויהי בישרון מלך – מאחר שהם אומרים תורה צוה לנו משה, הנה כבר יתכן לומר עליהם שיש בהם מלך בהסכמת ראשי העם והעם כלו. ויהי על ישרון למלך אינו אומר (כמו והיה ה׳ למלך על כל הארץ {זכריה י״ד:ט׳}), אלא ויהי בישרון מלך, והיא מליצה אמורה בבחינת התועלת הנמשכת ממנו, כמו המלך אין בך אם יועצך אבד (מיכה ד׳:ט׳), וכן בימים ההם אין מלך בישראל {שופטים י״ז:ד׳}. והנה עתה בהיות בהם מלך, והם עם מסודר בהנהגה נכונה שהסכימו בה כלם, ראויים הם לברכה.
ויהי בישרון מלך – התורה נעשתה למלך בישורון. היא לבדה הכוח המולך, המצווה והמושל בישראל. אפילו מלכי ישראל היו תחת שלטונה: המלך היה צריך להיות רק נתין התורה הראשון במעלה לדוגמא ולמופת. בזכות שלטון התורה, יהפוך ישראל ל״ישורון״: ראוי לחזון ייעודו המוסרי; לפיכך נאמר כאן ״בישרון״ (השווה פירוש לעיל לב, טו).
על אף שהנושא של ״ויהי״ הוא ״תורה״, ״ויהי״ הוא לשון זכר, הנגרר אחר הנשוא שם⁠־העצם ״מלך״. ובלאו הכי, הפועל ״היה״ רגיל לבוא בלשון זכר בפסוקים של סיפור: ״ויהי ברכת ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית לט, ה), ״כי יהיה נערה בתולה״ (לעיל כב, כג) ועוד.
בהתאסף וגו׳ – כאשר ראשי העם נאספו אל התורה, התאחדו בכך שבטי ישראל. התורה היא החיבור היחיד המאחד את כל חלקי העם היהודי. אם כל מנהיגי האומה מתחברים לתורה ומשתעבדים אליה, הרי שבה בעת הופך איחוד העם עם התורה לחיבור המאחד את בני העם. וכאשר כולם נוטלים על ידי כך חלק משותף בקניין נשגב זה של האומה, זוכה כל אחד ואחד מבני האומה למעמד שווה באומה.
ויהי בישרון קראם בשם ישרון על שם ישרות שכלם ומדותיהם. שנהיה עתה המנהג בישראל כשיתהוה איזה דבר. מלך. יש לפרשו מלשון עצה שיתישבו בדבר. וגם מלשון מלכות. שיגישו הדבר להמנהיג, למשה או ליהושע. ואח״כ בהתאסף ראשי עם אחר שהיה משה שואל בה׳ אם ראו הכרח בדבר אז התאספו ראשי עם. או יחד שבטי ישראל בסדר נכון כל שבט בפני עצמו. לא כמו שהיה לפנים שכשנהיה איזה דבר התאספו באין סדרים. או יתפרש ויהי בישרון מלך על יהושע שנעשה למלך עליהם כדכתיב (לד ט) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וגו׳ וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה׳ את משה שהוא מה שאמר (במדבר כח) על פיו יצאו ועל פיו יבואו (יהושע א׳:י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך וגו׳ יומת. ויאמר שקבלו עליהם את יהושע למלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל:
ויהי בישורון מלך: עתה בא לבאר לשון ״מדברותיך״1 שמשמעו שני אופני הנהגות.
והנה כבר ביארנו (לעיל ו,ד) בפסוק ״שמע ישראל ה׳ אלהינו וגו׳⁠ ⁠⁠״2 שיש שני אופני הנהגות העולם בהשגחת ה׳ יתברך: הא׳, מעורב עם הטבע ומכונה בשם ׳מלכות׳3, והב׳, למעלה מן הטבע, למי שדבק בקונו יתברך, ונקראת ׳תפארת׳4. וכמו מלכותא דארעא, דכל המדינות מתנהגות ע״פ חוקי המלוכה הקבועים, מכל מקום עם מי שקרוב למלך – עמו מתנהג המלך למעלה מחוקי המלוכה. כך, מי שקרוב ודבוק במחשבתו לקונו יתברך הוא למעלה מן הטבע. וכדאיתא בסנהדרין פרק דיני ממונות (סז,ב) דר׳ חנינא לא היה ירא מן הכישוף, ומקשה הגמרא ׳והא אמר ר׳ יוחנן למה נקרא שמם כשפים – שמכחישים פמליא של מעלה׳, ומשני ׳שאני ר׳ חנינא דנפישא זכותיה׳. והכוונה בזה, דהא דאמרינן ׳שמכחישים פמליא של מעלה׳ אינו אלא הנהגת כוכבי לכת שהמה גלגלי הטבע, והכישוף למעלה מהם, אבל ר׳ חנינא הוא למעלה מן הטבע וגם למעלה מן הכוח של הכישוף5.
ואמר כי ראשית6 היתה הנהגת ה׳ ״בישורון, מלך״ – במדת ׳מלכותו׳ יתברך. ואמר ״ויהי״ דמשמעו דבר חידוש, משום שבימי משה לא היה כן7, אבל ״ויהי״ היינו בימי יהושע שעבר כל חלוץ למלחמה8.
בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל: ״ישורון״ הוא כינוי העליון שבישראל, וכלשון המקרא (להלן פסוק כ״ו) ״אין כאל ישורון״9, וכמבואר בב״ר (עז,א)⁠10, ואם כן היה ראוי שתהיה הנהגת ״ישורון״ למעלה ממדת ׳מלכות׳, וכן היה ראוי ליהושע ושאר גדולי הדור שהיו ודאי ראוים למדת ׳תפארת׳11 כמו ר׳ חנינא12. אבל ״בהתאסף וגו׳״ – שהיו עניניו13 לצורך הדור בכלל, ונגרר הפרנס אחר הדור, וכדאיתא בערכין (יז,א), הפרנס לפי הדור14, ובירושלמי שם פרק ג ׳שהכל הולך אחר הדור׳, והדור לא היה במעלה זו. ומ״מ נקראים ״ישורון״15, דכח האסיפה בכלל ישראל המה בבחינת ״ישורון״ לענין שכוח זכותם רב, שאם ההכרח להיות נס נגלה להצלתם לא יבצר מהם גם זאת, ועל זה נאמר (פסוק כ״ו) ״אין כאל ישורון״16, אבל במקום שאפשר להיות הצלתם בדרך הטבע, תלוי לפי זכות הדור ומעשיו.
1. בפסוק הקודם, שמשמעותו לפי רבינו – הנהגה, והלשון רבים מצביע על שתי הנהגות. רבינו מבאר מהן שתי ההנהגות.
2. ובהרחב דבר שם.
3. זו התקופה שנהגה עם בנ״י בכניסתם לארץ ישראל, והחלה כבר בשנת הארבעים לקראת כניסתם (ועוד לפני כן), כמבואר בהקדמת רבינו לחומש במדבר.
4. וזו היתה הנהגת הקב״ה עם בני ישראל בתקופת משה רבינו – תקופת המדבר.
5. עיין גם ברברי רבינו לבראשית (א,ז) בהרחב דבר.
6. בתקופת יהושע.
7. אלא מדת ׳תפארת׳ – למעלה מהטבע.
8. שזו הנהגה המעורבת עם הטבע.
9. שרבינו מפרש שם – אין כח בעולם ככח (= ״אל״) של ״ישורון״.
10. ר׳ ברכיה בשם ר׳ יהודה ב״ר סימון אמר, אין כאל ומי כאל ישורון (מתנות כהונה: ופירוש הכתוב, אין מי שידמה לאל, רק מי הוא זה שידמה לו – ישורון, כדמפרש ואזיל), הנאים והמשובחין שבכם (מתנות כהונה – הצדיקים הישרים). אתה מוצא כל מה שהקב״ה עתיד לעשות לעתיד לבוא, הקדים ועשה ע״י הצדיקים בעולם הזה. הקב״ה מחיה מתים ואליהו מחיה את המתים...
11. שנהגה בתקופת משה רבינו.
12. שהזכיר רבינו בקטע הקודם, שלא היה ירא מן הכשוף.
13. של יהושע.
14. פליגי בה... חד אמר דור לפי פרנס, וחד אמר פרנס לפי דורו.
15. ש׳הוא כינוי העליון שבישראל׳.
16. שרבינו מפרש שם – אין כח בעולם ככח (= ״אל״) של ״ישורון״.
ויהי בישרון מלך – גם בפרשה הקודמת גם כאן בוחר בשם זה להוראת עם ישר וצדיק, וכונת הפסוק כדעת שד״ל, ונגד דברי האומות המלעיגות על ישראל באמרם שהם עם בלי מלך ובלי הנהגה מדינית, שכשנתאספו ראשי העם ונשיאי שבטיו לשמוע דברי ה׳ אליהם ע״י משה (עיין מה שכתבתי ריש פרשת מטות), חדלו להיות המון עם והיו לגוי מסודר.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144