וליוסף אמר וגו׳. המקובלים יכנו האבות הקדושים בשם ג׳ רגלי המרכבה ואת דוד ברגל רביעי, ונסביר הדבר, כי בהאבות היה ענין האלהי על צד השלמות, שמלבד שעבדו את ה׳ בכל לבבם ונפשם היו בהם גם הענינים האלה. א) לפרסם מציאות ה׳ והשגחתו בעולם ולהורות להסרים למשמעתם הדרך אשר ילכו והמעשה אשר יעשון. ב) לכהן לפני ה׳. לבנות מזבח ולהקריב קרבנות לפניו, שאברהם יצחק ויעקב בנו מזבחות לה׳ והקריבו קרבנות. ג) שנתן להם ה׳ ענין ההוד וההדר שהוא אשר כל רואיהם באה בלבם האהבה להם ויראת הכבוד מהם כמ״ש באברהם (בראשית יד יח) ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וגו׳, (שם כא כב) ויאמר אבימלך וגו׳ אל אברהם וגו׳ עתה השבעה לי וגו׳, (שם כג ו) שמענו אדני נשיא אלהים אתה בתוכנו. וביצחק שבא אבימלך ואחוזת מרעהו לבקשו שיכרות עמהם ברית וביעקב כתיב (שם לג ד) וירץ עשו לקראתו ויחבקהו וגו׳. ד) שניתן להם העוז והגבורה שאברהם נלחם עם ארבעה המלכים במעט אנשים וביצחק (שם כו טז) ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד, וביעקב (שם לב כט) כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, ושנים עשר שבטי יה אף שכל אחד מהם היה בו מהענינים האלה, אבל לא על צד השלמות, והענין הא׳ שהוא לפרסם האלהות ולקרב אנשים לעבודת ה׳ ניתן ללוי וגם ליהודה כאשר יתבאר להלן. וענין הב׳ הכהונה, ללוי לבדו, והענין הג׳ ההוד וההדר, ליהודה ההוד וההדר וליוסף ההדר לבדו, והד׳ העוז והגבורה, חלק ממנו ניתן ליהודה וכלו ליוסף כאשר יתבאר, ובדוד היו ג״כ כל הענינים. א) שפרסם עניני האלהות ע״י השירות והתשבחות שבס׳ תהלים. ושכל ימיו השתדל שיקיימו ישראל תורת ה׳, ב) שהכין הכל לבנין ותקון משמרות הכהונה והלויה. וגם בעצמו הקריב עולה וזבחים, כמ״ש (שמואל ב ו יז) ויעל דוד עולות לפני ה׳ ושלמים וכן (שם כד כה) ויבן שם דוד מזבח לה׳ ויעל עולות ושלמים, והג׳ ההוד וההדר, כמ״ש (תהלים כא ו) הוד והדר תשוה עליו, והעוז והגבורה למלחמה ידוע, לכן נקרא רגל רביעי. ועתה נבאר מה שהיה בענין פרסום האלהות ולקרב אנשים לעבודת ה׳ ללוי וליהודה. כי התורה נתנה ע״י משה ואהרן משבט לוי, וכל שבט לוי נתיחדו לענין קיום התורה, כמ״ש (לעיל כא ה) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכתיב יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. ועזרא הכהן העלה אותם מבבל והביאם לקיים התורה. ואמרו חז״ל ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו, וכן מיהודה היה חור וכלב ועתניאל בן קנז ואבצן זה בועז עד שבחר ה׳ בדוד. ומעת הקים ה׳ אותם היו שוקדים על ישראל שיקיימו התורה. וענין דוד ושלמה ידוע ואסא ויהשפט חזקיהו ויאשיהו מבואר במלכים ובד״ה באריכות, שרק על ידיהם נתקיימה התורה בישראל, וכשחרב הבית בראשונה גלו לשם החרש והמסגר וכל בית דוד, ונתמנו מבית דוד נשיאים על ענין קיום התורה ונמשכה הנשיאות כל ימי בית שני. ואחריו עד איזה דורות אחר רבינו הקדוש. וכל התורה שבעל פה נסדרה על ידי רבי יהודה הנשיא הוא רבינו הקדוש מבית דוד, והראשי גליות שבבבל אשר היה דור אחר דור כמה מאות שנה אחר חורבן בית שני, שהיו ג״כ מבית דוד, וענינם היה רק על עניני התורה והמשפטים, ומה שכתבנו שההוד וההדר וחלק מהגבורה ניתן ליהודה לבית דוד, וליוסף נתן העוז והגבורה על צד השלמות ורק ההדר ולא ההוד, יתבאר עפ״י שנבאר ההבדל בין ענין מלכות בית דוד ובין מלכות בית יוסף, כי מלכות בית דוד הוא כענין הרועה, כמ״ש (תהלים עח עא) לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו, וירעם כתם לבבו ובתבונות כפיו ינחם, וענין הרועה הוא להוליך הצאן למרעה טוב ולמבועי מים ולשמרם מחיות הטורפים ושלא ינגחו הצאן זא״ז, וכאשר הצלחת ישראל הן בצרכי החיים, וגם הענין עם הגוים שכניהם תלוי רק בקיום התורה שמסור רק ביד ישראל, לכן על הרועה בישראל לראות שישמרו התורה, ולשפוט מה שבין האדם לחברו ולעשות דין ברשעים, ואם יקרה שיצא אחד נגדם אז יצא לקראת האויב אחרי שישאל בה׳ ואחרי התפלה והבקשה אליו, וכן יורו הכתובים בירמיה (כא יג) בית דוד, כה אמר ה׳ דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק, ושלמה כשנראה אליו ה׳ בקש מה׳ (מלכים א ג ט) ונתתה לעבדך לב שומע, לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה, ובתהלים (עב) במזמור לשלמה שהתפלל דוד על שלמה בנו, אלהים משפטיך למלך תן, ידין עמך בצדק וענייך במשפט, ישפוט עניי עם ויושיע לבני אביון, (שם) כי יציל אביון משוע ועני ואין עוזר לו, יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע, מתוך ומחמס יגאל נפשם וייקר דמם בעיניו, שר״ל שימנע מלעשות מלחמות, להגדיל כבודו, מפני שיהיה דמם יקר בעיניו, ולמען ישכון ישראל בטח בשלוה ולא יוסיפו בני עולה לענותו ניתן להם ההוד וההדר כמ״ש (תהלים כא) הוד והדר תשוה עליו, (שם מה ג) יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך, חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, (שם) אהבת צדק ותשנא רשע, על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחברך, ובשלמה נאמר (דברי הימים א כ״ט:כ״ה) ויתן עליו הוד מלכות, ולענין הגבורה ניתן להם רק קרן אחד כמ״ש (שמואל ב כב ג) מגני וקרן ישעי, (תהלים י״ח:ג׳) מגני וקרן ישעי משגבי, (שמואל א ב יא) וירם קרן משיחו, (תהלים פט יח) ותרם כראם קרני, (שם קלב) שם אצמיח קרן לדוד, ומליצת קרן אחת היא, כי הטבעים כתבו שהחיה בעלת קרן אחת לא תנגח בו רק אל העומד נגדה בקו ישר ורק אחרי שתמדוד ותכוין אליו כאשר יכוין מושך בקשת למרכז המטרה, ואז תרוץ אליו ותשב קרנה בו, ואם העומד נגדה יטה מעט לא תזיקנו, כן ענין מלכות בית דוד שלא גברו במלחמותיהם רק למי שהתגר בם ועמד לנגדם ורק אחרי ההכנה בשאלת פי ה׳ והרבות אליו הבקשה, וע״י ההוד וההדר שהיה עליהם אהבו אותם כל העמים שכניהם כמ״ש בשלמה, וגם בחזקיהו (זולת מלך אשור) ואם צדקיהו לא היה מחלל שבועתו לנבוכדנצר לא היה נלחם עמו, וכן לעתיד על משיח בן דוד כתיב (ישעיהו י״א:י׳) אליו גוים ידרשו אבל לזרעו של יוסף המה המנהיגים והמלכים שעמדו מאפרים ומנשה ניתן ההדר ולא ההוד (ואף ביהושע שהיה מאפרים אמר ה׳ למשה ונתתה מהודך עליו שלא היה בו ההוד מעצמו) וענינו שראו והכירו בהם השלמות, אבל לא תבוא בלבם אהבה אליהם ויראת הכבוד מפניהם, לכן תתעורר עליהם הקנאה והשנאה, ולעמת זה ניתן להם העוז והגבורה והם הקרנים כמ״ש כאן וקרני ראם קרניו כבעלי החיים שלהם שתי קרנים שיוכלו לנגח בכל צד ובלי הכנה, ולכן מסוגלים המה למלחמות ולכבוש ארצות, וכשבא עמלק בחר משה ביהושע, וכתיב ויחלוש יהושע, וכשבאו לארץ והצריכו ללחום עם ל״א מלכים בחר ה׳ ביהושע, וכן אחרי שחטא שלמה, וראה ה׳ שבסבת החטא לא יהיה ההוד וההדר על מלכי בית דוד על צד השלמות, ויוכרחו להלחם באויביהם, ולכן חלק ה׳ את מלכות ישראל ועל עשרה שבטים המליך את ירבעם מזרע אפרים שילחם עם האויבים ויפיל פחדו עליהם, ושני שבטים למלכי בית דוד שעל ידיהם תתקיים התורה בישראל, ומקובל בידינו שמשיח בן יוסף יבוא תחלה ללחום מלחמת גוג ומגוג, ואח״כ יבוא בן דוד ובימיו ישכון יהודה וישראל לבטח כנ״ל ולא תהיינה עוד מלחמות בעולם, ובזה נבאר הכתובים שאמר יעקב:

יהודה אתה יודוך אחיך – שע״י ההוד וההדר אהבו אותו אחיו כמ״ש (בראשית ל״ז:כ״ה) ויאמר יהודה מה בצע וגו׳ וישמעו אחיו, אבל יוסף שלא היה לו רק ההדר ולא ההוד, נתעורר עליו קנאת ושנאת האחים:

ידך בערף איביך – שע״י ההוד וההדר לא יעיזו האויבים להתיצב בפניו ויהפכו אליו ערף לנוס מפניו:

ישתחוו לך בני אביך – נתקיים בימי דוד ושלמה, (בד״ה יא) ויקבצו כל ישראל אל דוד חברונה לאמר וגו׳, ובשלמה כתיב (שם כט כג) וישמעו אליו כל ישראל. גור אריה יהודה שאף בהיותו נער היה בו הכח הזה׳. מטרף את בני עלית והוא כמו שהיה כתוב (עלית בני, מטרף). כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו שיהיה עליו ההוד וההדר שאף כשישכון במנוחה לא יעיזו להקימו, שעל האריה נתן ענין הזה לירא ממנו ענין יראת הכבוד לא כענין היראה מפני שור נגח, ויתאר ענין מלכותו לא יסור שבט מיהודה רק שבידו מקל נועם לרעות את עמו. ומחוקק להבין ענין המשפט כמ״ש בשלמה (מלכים א ג ט) ונתתה לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע, ששם מחוקק יורה על התחקות בין טוב לרע. מבין רגליו אף בימי שפלותו, והם הנשיאים שבא״י אחר החרבן וראשי גליות שבבל. עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים כמ״ש (ישעיהו י״א:י׳) אליו גוים ידרושו מצד חכמתו ומדותיו הטובים, ויתאר חכמתו ומעשיו:

אסרי לגפן עירה – גפן הוא סימן ודגל החכמה מפני שממנו יצא היין שמחכים, כמ״ש חז״ל חמרא וריחני פקחין ורק השותה הרבה יאבד חכמתו (ולכן נקרא בלשון ארמי חמרא על שם החמור שוטה שבבעלי החיים) והחמור הוא דגל הסכלות ועיר הוא החמור הקטן שאין בו דעת כלל, וימליץ על מלך המשיח שאף הדבר שיעשה שלא יתראה בו שום חכמה, יהיה קשור עם הגפן המורה על החכמה, ולשרקה ענף הגפן שבו הענבים. בני אתונו החמור הגדול מהעיר שיש בו קצת דעת יהיה קשור עם ענפי הגפן שהם קרובים יותר אל החכמה, מעץ הגפן בעצמו, והמליצה, הדבר שיעשה שיתראה בו קצת חכמה יהיה חכמה עמוקה. כבס ביין לבושו לבוש הוא בגד העליון וכסות בגד התחתון ויאמר שהלבוש ר״ל מדותיו הנגלות יהיה כאלו נתכבס ביין הוא החכמה עצמה, ובדם ענבים הוא יין האדום ויורה על החכמה ביותר. סותה כסות התחתון יהיה כאלו נתכבס ביין האדום ביותר ור״ל מדותיו הנסתרות תהיה בהם חכמה יתרה, מהנגלות, ולכן אליו גוים ידרושו, ומשה הוסיף בברכת יהודה:

ויאמר שמע ה׳ קול יהודה כתרגומו שישמע תפלתו למלחמה שיצליח אחרי התפלה. ואל עמו תביאנו שתשיבנו תיכף לביתו ולא ישתקע במלחמות. ידיו רב לו שינהג ממשלתו בנחת בידו לא כענין הקרנים:

ועזר מצריו תהיה רק למי שיעמדו נגדו כענין החיה בעלת קרן אחת, ולא לכבוש ארצות לא לו. ועתה נבא לבאר ברכת יוסף ונקדים לבאר ברכת יעקב את יוסף, כי ברכו בג׳ ברכות: א) ברבוי הבנים, וזה מפני שאמר שאפרים ומנשה יהיו לו כראובן ושמעון שיחשבו לב׳ שבטים, ואם היה מספר שניהם כמספר שבט א׳ משאר שבטים לא היה נחשב כ״א מהם בעיני שאר השבטים בתור שבט שלם, וגם לא היה תועלת בברכתו זאת שחלקם לשני שבטים רק בשם וכבוד לבד, כי לענין חלוקת הארץ לא היה בזה שום נ״מ אחרי שהארץ נתחלקה לפי מספר האנשים כמ״ש (במדבר כו נד) לרב תרבה וגו׳ ועי׳ בהתוהמ״צ שם שהעיקר כדעת הראב״ד שהשבט שהיו אנשיו רבים היתה נחלתו גדולה, והשבט שאנשיו מועטים גם נחלתו היתה קטנה, לכן ברכו ברבוי הבנים להורות שמה שחלקם לשנים הוא גם לענין הבנים שיתרבו כשני שבטים, ואז תהיה תועלת גם לענין חלוקת הארץ, ומה שחלקם לב׳ שבטים הוא: א) בעבור שזכה לבכורה כמ״ש (ד״ה א ה) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף. והב׳ מפני שזכה לגבורה בעלת שתי קרנים, לכן נתחלק לב׳ שבטים שהם המה שתי הקרנים, ומה שזכה לבכורה הוא מפני שהיה נחוץ שיעזבו ישראל את מלכי בית דוד וימליכו עליהם מבית יוסף כנ״ל ולולא זכה לבכורה לא היה מקום שיעזבו ישראל את מלכי ב״ד שהיה בהם מעלת ההוד וההדר, וגם היו שוים במעלה עם שבט לוי לענין קיום התורה בישראל וגם היה בהם ענין הגבורה ויתדבקו בשבט יוסף. רק בשביל מעלתו בגבורה על צד היותר שלם, לזאת נתוסף לו גם מעלת הבכורה. ב) ברכת הארץ בזכות שיוסף כלכל אביו ואחיו בשני הרעב. ג) ברכת ההדר והגבורה בזכות שהיה יחיד במצרים ושמר תורת ה׳. וכן יתפרש בן פורת יוסף. הוא ענין ההדר אשר לו. בן פורת עלי עין. הדרתו הוא יותר ממה שיש בכח העין לראות:

בנות צעדה עלי שור על החומה, להסתכל בו, ומפני שלא היה בו ההוד, ולכן. וימררהו ורבו וישטמהו בעלי חצים, נתקנאו בו עבדי פרעה והלשינו אותו לפרעה, אבל ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו שנתן טבעת פרעה על ידו, ויתכן שהמנהג היה במצרים לעדות עדי זהב על זרועי המשנה. מידי אביר יעקב מה׳ שהוא אביר יעקב:

משם רעה אבן ישראל משם זכה יוסף שממנו יהיו מלכים ומנהיגים בישראל:

מאל אביך ויעזרך – ברכת רבוי הבנים בשביל זכות אביך כמ״ש המלאך הגואל אותי וגו׳ וידגו לרוב:

ואת שדי ויברכך – ברכת הארץ כמו שמבאר ברכת שמים מעל ברכת תהום רבצת תחת. שהוא ברכת הארץ שאמר ואת שדי ויברכך:

ברכת שדים ורחם הוא ברכת רבוי הבנים שאמר מאל אביך ויעזרך ברכת אביך גברו על ברכת הורי שהברכות האלה עודפים על הברכה שברכני אבי עד תאות גבעת עולם שאי אפשר לקבל יותר. תהיין יחולו עליו. לראש יוסף בשביל שהוא יוסף שכלכל את אביו ואת אחיו כנ״ל. ולקדקד נזיר אחיו בשביל שהוא יהיה נזר האחים מושל ומנהיג עליהם לכן חלק אותו לשני שבטים וברכו ברבוי הבנים:

ויש לומר דבר חדש ועי״ז יתישבו הפסוקים בפ׳ מקץ. והוא שמתחלה חשב פרעה את יוסף לאיש אשר רוח אלהים בו ונבון וחכם לבד אבל לא לגבור, ולזה הלבישו בגדי שש שיורה על הקדושה, ולכן מנהו רק על ביתו ועל המון העם, ולא על השרים ואנשי הצבא מפני שבעלי החצים הוא חיל המורים שבימים הקדמונים היו דבריהם נשמעים בעניני המלכות היו עוינים אותו ואמרו שאין נכון שימשול מי שאין לו יד בגבורה וידוע שיש להמורים יום מיוחד להראות גבורתם והגבורה היתה אז לירות החץ באבן. ואשר חצו נקבע באבן ע״י חוזק היריה היו נותנים עדי זהב מופז בזרועותיו. ויוסף הראה גבורתו שזרק הקשת עצמו ונתישב בהאבן. וכשראה פרעה גם גבורתו מנה אותו אף על השרים ואנשי הצבא. ולזה כתיב (בראשית מא מ) אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי שהוא המון העם, רק הכסא שם כסא יורה על דרך המליצה על השרים ואנשי הצבא שהמלך נסמך עליהם:

אגדל ממך והם היו מושלים על יוסף ומקנאתם הרעו לו. ואחרי שראה פרעה גבורתו ומנהו אף על השרים ואנשי הצבא, לכן כתיב (שם שם מד) ויאמר וגו׳ אני פרעה. ר״ל שרק אני אינני תחת ממשלתך אבל חוץ ממני יהיה תחת ממשלתך:

ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו – שתמשול גם על בעלי החצים שעושים פעולתם ע״י יד ורגל, וזה שאמר כאן:

וימררהו ורבו וישטמהו בעלי חצים כנ״ל:

ותשב באיתן הוא סלע חזק כמ״ש (במדבר כד כא) איתן מושבך ושים בסלע קנך. קשתו שנתישב קשתו בסלע כנ״ל: אז ויפזו זרועי ידיו. שניתן עליו עדי הגבורה. מידי אביר יעקב מה׳ שהוא אביר יעקב. משם רועה אבן ישראל מהמקום אשר שם רועה אבן ישראל שהוא ה׳ חוזק וצור ישראל שכל השלמות שהשיגו השבטים היה רק מהשלמות שנתן ה׳ ליעקב בזכותו:

ועתה נשוב לכתובים האלה:

וליוסף אמר מברכת ה׳ ארצו שתהיה מבורכת יותר מארצות שאר השבטים. ממגד ענין מתיקת הפירות שמים מטל אף בלא מטר, כשם שהיה ריוח בעולם על ידו בשני הרעב שהיה ע״י עצירת המטר. ומתהום רבצת תחת כמ״ש (בב״מ פ״ג ע״ב) שבימי רבי לא אצטרך עלמא למטרא וכד הוי עקרי פוגלא ממשרי הוי בירא מליא מיא: