He said, "Hashem came from Sinai, and rose from Seir to them. He shone forth from Mount Paran. He came from the ten thousands of holy ones. At his right hand was a fiery law for them.
ויאמר ה׳ מסיני בא וזרח משעיר – מגיד הכתוב שכשפתח משה לא פתח בצרכם של ישראל תחילה עד שפתח בשבחו של מקום משל ללוטייר שהיה עומד על הבמה ונשכר לאחד לדבר על ידיו ולא פתח בצרכי אותו האיש תחילה עד שפתח בשבחו של מלך אשרי עולם ממלכו אשרי עולם מדיינו עלינו זרחה חמה עלינו זרחה לבנה והיו אחרים מקלסים עמו ואחר כן פתח בצרכו של אותו האיש וחזר וחתם בשבחו של מלך אף משה רבינו לא פתח בצרכי ישראל עד שפתח בשבחו של מקום שנאמר ויאמר ה׳ מסיני בא ואחר כך פתח בצרכם של ישראל ויהי בישורון מלך חזר וחתם בשבחו של מקום אין כאל ישורון.
ואף דוד המלך פתח בשבחו של מקום תחילה שנאמר (תהלים קמ״ט:א׳) הללויה שירו לה׳ שיר חדש ואחר כך פתח בשבחם של ישראל (שם קמ״ט:ד׳) כי רוצה ה׳ בעמו וחזר וחתם בשבחו של מקום (תהלים ק״נ:א׳) הללו אל בקדשו ואף שלמה בנו פתח בשבחו של מקום תחילה (דברי הימים ב ו׳:י״ד) אין כמוך אלהים בשמים ובארץ שומר הברית והחסד ואחר כך פתח בצרכם של ישראל (דברי הימים ב ו׳:כ״ח) רעב כי יהיה בארץ וחזר וחתם בשבחו של מקום (דברי הימים ב ו׳:מ״א) קומה ה׳ אלהים לנוחך.
ואף שמנה עשרה ברכות שתיקנו נביאים הראשונים שיהו ישראל מתפללים בכל יום לא פתחו בצרכם של ישראל עד שפתחו בשבחו של מקום האל הגדול הגבור והנורא קדוש אתה ונורא שמך ואחר כך מתיר אסורים ואחר כך רופא חולים ואחר כך מודים אנחנו לך.
ויאמר ה׳ מסיני בא – כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא מרוח אחת נגלה אלא מארבע רוחות שנאמר ויאמר ה׳ מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן, ואיזו היא רוח רביעית (חבקוק ג׳:ג׳) אלוה מתימן יבא.
דבר אחר: כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד אמר להם אלא בארבעה לשונות שנאמר ויאמר ה׳ מסיני בא זה לשון עברי וזרח משעיר למו זה לשון רומי הופיע מהר פארן זה לשון ערבי ואתה מרבבות קדש זה לשון ארמי.
דבר אחר: ויאמר ה׳ מסיני בא – כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות, תחילה הלך אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה אמר להם (שמות כ׳:י״ג) לא תרצח אמרו כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא שנאמר (בראשית כ״ז:כ״ב) והידים ידי עשו (שם כ״ז:מ׳) ועל חרבך תחיה הלך אצל בני עמון ומואב אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה אמר להם (שמות שם) לא תנאף אמרו לו כל עצמה של ערוה להם היא שנאמר (בראשית י״ט:ל״ו) ותהרין שתי בנות לוט מאביהן הלך אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה אמר להם (שמות שם) לא תגנוב אמרו לו כל עצמם אביהם ליסטים היה שנאמר (בראשית ט״ז:י״ב) והוא יהיה פרא אדם וכן לכל אומה ואומה שאל להם אם מקבלים את התורה שנאמר (תהלים קל״ח:ד׳) יודוך ה׳ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך יכול שמעו וקבלו תלמוד לומר (מיכה ה׳:י״ד) ועשיתי באף ובחימה נקם את הגוים אשר לא שמעו לא דיים שלא שמעו אלא אפילו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם עד שפרקום כיון שראה הקדוש ברוך הוא כך נתנם לישראל, משל לאחד ששילח את חמורו וכלבו לגרן והטעינו לחמור לתך ולכלב שלש סאים היה החמור מהלך והכלב מלחית פרק ממנו סאה ונתנו על החמור וכן שיני וכן שלישי כך ישראל קבלו את התורה בפירושיה ובדקדוקיה אף אותם שבע מצות שלא יכלו בני נח לעמוד בהם ופרקום באו ישראל וקבלום לכך נאמר ויאמר ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו.
דבר אחר: וזרח משעיר למו – כשעומד הקדוש ברוך הוא ליפרע משעיר עתיד להרעיש את העולם כולו על יושביו כדרך שהרעיש במתן תורה שנאמר (שופטים ה׳:ד׳) ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם שחקים יזלו מים ואומר (בראשית כ״ה:כ״ו) ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב אמר להם הקדוש ברוך הוא אין כל אומה ולשון נכנסת ביניכם.
משל למלך שהיה מבקש ליתן מתנה לאחד מבניו והיה המלך מתירא מפני אחיו ומפני אוהביו ומפני קרוביו מה עשה אותו הבן עמד ופרכס את עצמו וספר את שערו אמר לו המלך לך אני נותן מתנה כך כשבא אברהם אבינו לעולם יצא ממנו פסולת ישמעאל ובני קטורה חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים וכשבא יצחק יצא ממנו פסולת עשו וכל אלופי אדום חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים וכשבא יעקב לא יצא ממנו פסולת אלא נולדו כל בניו תמימים כענין שנאמר (בראשית כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם יושב אהלים אמר לו הקדוש ברוך הוא לך אני נותן את התורה לכך נאמר ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו.
דבר אחר: מסיני בא כשנגלה הקדוש ברוך היא ליתן את התורה הרעיש כל העולם על יושביו שנאמר (תהלים כ״ט:ג׳) קול ה׳ על המים ואומר קול ה׳ בכח באותה שעה נתקבצו כל האומות אצל בלעם אמרו לו כמדומים אנו הקדוש ברוך הוא מחריב את העולם במים אמר להם (בראשית ט׳:ט״ו) לא יהיה עוד המים למבול אמרו לו מה הקול הזה אמר להם (תהלים כ״ט:י״א) ה׳ עוז לעמו יתן ואין עוז אלא תורה שנאמר (איוב י״ב:ט״ז) עמו עוז ותושיה אמרו לו אם כן (תהלים כ״ט:י״א) ה׳ יברך את עמו בשלום.
הופיע מהר פארן – ארבע הופעות הם ראשונה במצרים שנאמר (תהלים פ׳:ב׳) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה שניה בשעת מתן תורה שנאמר הופיע מהר פארן שלישית לימות גוג ומגוג, שנאמר (שם צ״ד:א׳) אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע רביעית לימות המשיח שנאמר (שם נ׳:ב׳) מציון מכלל יופי אלהים הופיע.
ואתא מרבבות קדש – שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם כשהוא עושה משתה לבנו וכשהוא שמח בחופתו מראה הוא את גנזיו ואת כל אשר לו אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא ואתא מרבבות קדש ולא כל רבבות קודש.
דבר אחר: ואתא מרבבות קדש – מלך בשר ודם יושב בתוך פלטיא שלו יש בה בני אדם נאים ממנו בני אדם משובחים ממנו בני אדם גבורים ממנו אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא ואתא מרבבות קדש אות הוא בתוך רבבות קודש וכשנגלה על הים מיד הכירוהו שנאמר (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנו כך היו אומות העולם שואלים את ישראל ואומרים להם מה (שיר השירים ה׳:ט׳) דודך מדוד שכך אתם מומתים עליו כענין שנאמר (שם א׳:ג׳) על כן עלמות אהבוך ואומר (תהלים מ״ד:כ״ג) כי עליך הורגנו כל היום כולכם נאים כולכם גבורים בואו ונתערבה יחד וישראל אומרים נאמר לכם מקצת שבחו ואתם מכירים אותו (שיר השירים ה׳:י׳-ט״ז) דודי צח ואדום, ראשו כתם פז, עיניו כיונים על אפיקי מים, לחייו כערוגת הבשם, ידיו גלילי זהב, שוקיו עמודי שש, חכו ממתקים וכולו ממתקים כיון ששמעו אומות העולם נאותו ושבחו של הקדוש ברוך הוא אמרו להם נבא עמכם שנאמר (שם ו׳:א׳) אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך מה ישראל אומרים להם אין להם חלק בו, (שם ו׳:ג׳) אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים.
מימינו אש דת למו – כשהיה הדבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא היה יוצא דרך ימינו של הקדוש ברוך הוא לשמאל ישראל ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל וחוזר ובא דרך ימינם של ישראל לשמאלו של הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא מקבלו בימינו וחוקקו בלוח והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו שנאמר (תהלים כ״ט:ז׳) קול ה׳ חוצב להבות אש.
מימינו אש דת למו – מגיד שדברי תורה משולים באש מה אש נתנה מן השמים כך דברי תורה נתנו מן השמים שנאמר (שמות כ׳:י״ט) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם מה אש חיים לעולם כך דברי תורה חיים לעולם מה אש קרוב לה אדם נכוה רחוק ממנה צונן כך דברי תורה כל זמן שאדם עמל בהם חיים הם לו פרש מהם ממיתים אותו מה אש משתמשים בה בעולם הזה ולעולם הבא כך דברי תורה משתמשים בהם בעולם הזה ולעולם הבא מה אש כל המשתמש בה עושה גופו רושם כך דברי תורה כל המשתמש בהם עושה גופו רושם מה אש עמלים בה ניכרים בין הבריות כך תלמידי חכמים ניכרים בהלוכם ובדבורם ובעטפתם בשוק.
אש דת למו – אלולא דת שנתנה עמה אין אדם יכול לעמוד בה.
סליק פיסקא
[Piska 343]
"And he (Moses) said: The Lord came from Sinai, and He shone forth from Seir to them": Scripture (hereby) relates that Moses did not open with the needs of Israel until he opened with the praise of the Lord. To what may this be compared? To an advocate's standing upon the podium, having been hired by a man to speak in his behalf, and not opening with the needs of that man until opening with the king's praise first — "How exalted is our king! How exalted is our master! The sun has shone upon us! The moon has shone upon us!", all praising with him — after which he opens with the needs of that man, after which he concludes with the praise of the king. Moses, our teacher, likewise, did not open with the needs of Israel until he had opened with praise of the Lord, viz.: "The Lord came from Sinai and He shone forth from Seir," after which he opened with the needs of Israel, viz.: (Ibid. 5) "And He was a King in Yeshurun (Israel)," after which he concluded with praise of the Lord, viz. (Ibid. 26) "There is none like the Almighty, Yeshurun."
David, king of Israel, likewise, did not open with the needs of Israel, until he had opened with the praise of the Lord, viz. (Psalms 149:1) "Hallelukah! Sing to the Lord a new song," after which he opened with the needs of Israel, viz. (Ibid. 4) "For the Lord desires His people," after which he concluded with praise of the Lord, viz. (Ibid. 6) "The exaltations of the Almighty are in their throats." And Solomon, likewise, did not open with the needs of Israel, until he had opened with the praise of the Lord, viz. (II Chronicles 6:14) "There is none like You, O G-d, in the heavens or in the earth, preserving the covenant and the lovingkindness for Your servants, who walk before You with all their heart," after which he opened with the needs of Israel, viz. (Ibid. 28) "A famine if there be in the land…", after which he concluded with the praise of the Lord, viz. (Ibid. 41) "Rise, O Lord, to Your resting place."
And, likewise, the Amidah, instituted by the early sages for Israel to pray — they did not open with the needs of Israel until they had opened with the praise of the Lord, viz. (Nechemiah 9:32) "the great, mighty, awesome G-d," "releasing the bound," "You are holy and awesome is Your name," followed by "Heal us," and concluded with "We thank You."
Variantly: "And he said: The Lord came from Sinai": When the Holy One Blessed be He appeared to give Torah to Israel, He did so not with one language but with four languages, viz.: "And he said: "The Lord came from Sinai" — Hebrew. "and he shone forth from Seir to them" — Romish; "He appeared from Mount Paran" — Arabic; "And He came from the myriads of the holy ones" — Aramaic.
Variantly: "And he said: The Lord came from Sinai": When the Lord appeared to give Torah to Israel, He did so not from one direction, but from four, viz.: "And the Lord came from Sinai." Which (direction) is this? The fourth, as it is written (Habakkuk 3:3) "G-d came from the south."
Variantly: "And He said: The Lord came from Sinai": When the Lord appeared to give Torah to Israel, it is not to Israel alone that He appeared, but to all of the nations. First He went to the children of Esav, and He asked them: Will you accept the Torah? They asked: What is written in it? He answered: "You shall not kill" (Shemot 20:13). They answered: The entire essence of our father is murder, as it is written (Bereshit 27:22) "And the hands are the hands of Esav." And it is with this that his father assured him (Ibid. 27:40) "And by your sword shall you live." He then went to the children of Ammon and Moav and asked them: Will you accept the Torah? They asked: What is written in it? He answered "You shall not commit adultery." They answered: Lord of the Universe, ervah (illicit relations) is our entire essence, as it is written (Ibid. 19:36) "And the two daughters of Lot conceived by their father." He then went and found the children of Yishmael and asked them: Will you accept the Torah? They asked: What is written in it? He answered: "You shall not steal" (Shemot, Ibid.) They answered: Lord of the Universe, our father's entire essence is stealing, viz. (Bereshit 16:12) "And he (Yishmael) shall be a wild man, his hand against all." There was none among all of the nations to whom He did not go and speak and knock at their door, asking if they would accept the Torah, viz. (Psalms 138:4) "All the kings of the earth will acknowledge You, O Lord, for they heard the words of Your mouth." I might think they heard and accepted; it is, therefore, written (Ezekiel 33:31) "And they did not do them (the mitzvoth)." And (Michah 5:14) "And with anger and wrath will I take revenge of the nations because they did not accept (the mitzvoth)." And even the seven mitzvoth that the sons of Noach took upon themselves they could not abide by, until they divested themselves of them and ceded them to Israel. An analogy: One sent his donkey and his dog to the threshing floor, loading his donkey with a lethech (a dry measure) and his dog with three sa’ah. The donkey went and the dog buckled, whereupon he took a sa'ah from it and put it on the ass; and so with the second (sa’ah) and so with the third. Here, too, Israel accepted the Torah with all of its explanations and inferences; but the sons of Noach could not even abide by the seven mitzvoth that they did take upon themselves, until they divested themselves of them and ceded them to Israel, wherefore it is written "And he said: The Lord came from Sinai, etc."
When the Holy One Blessed be He appeared to give Torah to Israel, He "thundered" the entire world on its inhabitants," as it is written (Psalms 29:3) "The voice of the Lord upon the waters; the G-d of glory thunders. When the nations of the world heard the thunders all of them gathered near Bilam and said to him: It seems that G-d is going to destroy His world. He answered: Is it not already written (Bereshit 9:15) "And the waters will no more be a deluge to destroy all flesh"? They asked: What is this sound? He answered (Psalms 29:11) "The Lord is giving oz to His people," oz being nothing other than Torah, as it is written (Iyyov 12:16) "With Him there is oz and might" — whereupon they responded: If so, "let the Lord bless His people with peace!" (Psalms 29:11).
Variantly: "And he said: The Lord came from Sinai.": When the Lord is destined to exact payment of Seir, He is destined to "thunder" all of the world on its inhabitants, as He did at the giving of the Torah, viz. (Judges 5:14) "O Lord, when You went out of Seir, when You strode from the field of Edom, the earth thundered; the heavens, too, trickled; the heights, too, dripped water."
Variantly: To what may this be compared? To one who desired to give a gift to one of his sons, but feared his brothers, his lovers, and his kinsmen. What did that son do? He arose and exposed himself and shore his hair, whereupon the king said to him: To you shall I give the gift. Similarly, when our father Abraham came to the world, a blemish issued from him — Yishmael and the sons of Keturah reverted to wickedness, more than their predecessors. When Isaac came, a blemish issued from him — Esav and all the chiefs of Edom. But in Jacob no blemish was found, as it is written (Bereshit 25:27) "And Jacob was an upright man, a dweller of tents" — whereupon the Lord said to him: To you shall I give the Torah — wherefore it is written "And he said: The Lord came from Sinai, etc."
"He appeared from Mount Paran": There are four "appearances." The first, in Egypt, viz. (Psalms 80:2) "Shepherd of Israel, hear, who leads Joseph as a flock; Dweller among the cherubs — appear." The second, at the giving of the Torah, viz. "He appeared from Mount Paran." The third, in the days of Gog and Magog, viz. (Psalms 14:1) "A G-d of vengeance is the Lord — G-d of vengeance, appear!" The fourth, in the days of the Messiah, viz. (Ibid. 50:2) "From Zion, the quintessence of beauty, G-d appeared."
"And He came from the myriads of His holy ones": Not as the "measure" of the Holy One Blessed be He is the measure of flesh and blood. The measure of flesh and blood: When one makes a (wedding) feast for his son, he rejoices at his chuppah (his marriage canopy). He shows him all of his treasures and all that he possesses. Not so, He who spoke and brought the world into being. He came "from (i.e., with some of) the myriads of His holy ones," and not (with) all of them.
Variantly: "And He came from the myriads of His holy ones": A king of flesh and blood sits in the midst of his entourage. There are men comelier than he, men taller than he, and men stronger than he. With Him who spoke and brought the world into being it is not so, but "He came (ve'atha) from the myriads of His holy ones." He is an oth ([like "ve'atha"] i.e., distinctive) in the midst of the myriads of His holy ones. And when He appeared at the red Sea, He was immediately recognized, viz. (Shemot 15:2) "This is My G-d and I will extol Him; the G-d of my father, and I will exalt Him." And thus did the nations of the world query Israel (Song of Songs 5:9) "How does your Beloved (differ) from all others," that you so (readily) die for Him, that you give up your lives for Him? As it is written (Ibid. 1:3) "Therefore "alamoth (midrashically "al maveth," "above death") have they loved You" And (Psalms 44:23) "For because of You we are killed all of the day." (The gentiles say:) "You are all comely; you are all strong — come and intermarry with us." And Israel responds: We will tell you part of His praise and you will recognize Him (Song of Songs 5:10-16) "My Beloved is pure and ruddy, distinctive among a myriad. His head is fine gold … His eyes are like doves … His legs are pillars of marble … His palate is sweet …" Upon hearing (of) the beauty and the praise of the Holy One Blessed be He, they said to Israel: Let us come with you, viz. (Ibid. 6:1) "Whither has your Beloved gone, you loveliest among the women?" And Israel responds: You have no portion in Him, (Ibid. 3) "I am my Beloved's and my Beloved is mine."
"From His right hand (He gave) them the law of fire": When the word left the mouth of the Omnipotent, it left by way of the right hand of the Holy One and the left of Israel and encircled the encampment of Israel, twelve mil by twelve mil, and returned by way of the right of Israel to the left of the Lord. And the Holy One Blessed be He received it with His left hand and engraved it into the tablet. And His voice traveled from one end of the world to the other, viz. (Psalms 29:7) "The voice of the Lord cleaves (the tablets with) shafts of fire."
"the Law of fire to them": Scripture (hereby) tells us that words of Torah are compared to fire. Just as fire descends from heaven, so words of Torah were given from heaven, viz. (Shemot 6:22) "You have seen that from the heavens I spoke to you." Just as fire "lives" forever, so words of Torah live forever. Just as fire — one who is close to it is burnt; one who is distant from it is cold and it does not afford heat, so words of Torah — if one "handles" them (for profane purposes) he goes lost; if he separates himself from them, he dies; if he toils in them, they give him life. And just as fire is utilized in this world and in the world to come, so, words of Torah. And just as fire leaves an "impression" on one's body, so Torah scholars, who toil in words of Torah are "recognized" by men in their walking, in their speaking, and in their deportment in the marketplace.
"the law of fire to them": If a law (for immunity from Torah's "flames") had not been given along with it, no man could toil in it (without being consumed by it).
[End of Piska]
ויאמר ה׳ מסיני בא מלמד שלא רצה משה לתבוע צרכיהן של ישראל תחלה עד שפתח בשבחו שלהקב״ה מושלו מלה״ד לניטור שהיה עומד על הבימה (ונזכר) [ונשכר] לאחד שיבוא וידבר על ידיו ולא רצה לתבוע צרכו שלאותו האיש תחלה אלא פתח בשבחו שלמלך התחיל מקלסו ואומ׳ אשרי העולם מי בתוכו אשרי העולם מי דיינו עלינו זרחה חמה עלינו זרחה לבנה וחזר ופתח בצרכו שלאיש וחזר וחתם בשבחו שלמלך:
וכן את מוצא שלא רצה משה לתבוע צרכיהן שלישראל תחילה אלא פתח בשבחו שלהקב״ה ויאמר ה׳ מסיני בא ואחר כך בצרכן שלישראל וזאת ליהודה וללוי אמר לבנימין אמר וליוסף אמר וחזר וחתם בשבחו שלהקב״ה אין כאל ישורון:
וכן את מוצא בדוד שלא רצה לתבוע צרכיהן של ישראל תחילה אלא פתח בשבחו שלהקב״ה תחלה (תהי׳ קמ״ט:א׳) שירו לה׳ שיר חדש ואחר כך פתח בצרכיהן שלישראל כי רוצה ה׳ בעמו (שם קמ״ט:ד׳) וחזר וחתם בשבחו שלהקב״ה הללויה הללו אל בקדשו (שם ק״נ:א׳):
וכן את מוצא בשלמה בנו שלא רצה לתבוע צרכיהן של ישראל תחלה אלא פתח בשבחו שלהקב״ה תחלה ויאמר ה׳ אלהי ישראל אין כמוך (מלכים א ח׳:כ״ג) ואחר כך הוא אומ׳ רעב כי יהיה בארץ (שם ח׳:ל״ז) ובאחרונה הוא אומ׳ ועתה קומה ה׳ אלהים לנוחך ה׳ אלהים אל תשב פני משיחיך (דהי״ב ו מא - מב):
וכן את מוצא בשמונה עשרה ברכות שקבעו חכמים ונביאים שלא רצו לתבוע צרכיהם של ישראל תחלה אלא פתחו בשבחו של הקב״ה ברוך אתה ה׳ אלהינו ואלהי אבו׳ א׳ אב׳ א׳ יצ׳ וא׳ יעקב ובשניה הוא אומ׳ תחית המתים ובשליש׳ הוא אומ׳ קדושת השם ואחר כך הוא אומ׳ גאלינו ה׳ אלהינו גאולה שלימה מלפניך ובאחרונה הוא אומ׳ ועתה א׳ מודים אנחנו לך:
[ד״א] ויאמר ה׳ מסיני בא מלמד כשנגלה הקב״ה ליתן תורה לישראל לא נגלה להם מרוח אחת אלא מארבע רוחות שנ׳ ה׳ מסיני בא זו רוח צפונית:
וזרח משעיר למו זו רוח מזרחית:
הופיע מהר פארן זו רוח דרומית:
ואתה מרבבת קדש זו רוח מערבית:
ד״א ה׳ מסיני בא מלמד כשנגלה הקב״ה ליתן תורה לישראל לא נתנה להן בלשון אחת אלא בארבעה לשונות שנ׳ ה׳ מסיני בא זה לשון הקדש:
וזרח מש׳ למו זה לשון רומי:
הופיע מהר פא׳ זה לשון ערבי:
ואתה מר׳ קדש זה לשון ארמי:
ד״א ה׳ מסיני בא מלמד כשנגלה הקב״ה ליתן תורה לישראל לא לישראל נתנה בלבד אלא לכל אומות העולם שנ׳ (ישעיהו מ״ה:י״ט) לא בסתר דברתי כשנתתיה מתחלה לא נתתיה בסתר במקום ארץ חשך לא אמרתי לזרע יעקב לאלו אני נותנה תהו בקשוני לא נתתיה בטכס אלא אני ה׳ דובר צדק מגיד מישרים:
ד״א ה׳ מסיני בא מלמד כשנגלה הקב״ה ליתן תורה לישראל הרעיש כל העולם כולו על יושביו שנ׳ (תהלים כט ג - יא) קול ה׳ על המים קול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר קול ה׳ שובר ארזים קול ה׳ חוצב קול ה׳ יחיל מדבר קול ה׳ יחולל אילות באותה שעה נתכנסו כל אומות העולם אצל בלעם בן בער אמ׳ לו תאמר שהקב״ה מביא מבול על עולמו ומחריבו כשם שעשה לראשונים ה׳ למבול ישב אמ׳ להן לאו היום הוא מולך בעולמו היום הוא מישב את עולמו שנ׳ וישב ה׳ מלך לעולם תורה הוא נותן לעמו שבח הוא נותן לבניו שכר טוב ליראיו שנ׳ ה׳ עז לעמו יתן אמרו לו אם כן ה׳ יברך את עמו בשלום:
ד״א ה׳ מסיני בא מלמד כשם שהרעיש הקב״ה את השמים ואת הארץ ביום מתן תורה כך הוא עתיד להרעיש בו את כל העולם כולו ביום שיפרע בו משעיר שנ׳ (שופטים ה ד - ה) ה׳ בצאתך משעיר בצ׳ משד׳ אדום ארץ רעשה הר׳ נז׳ מפני ה׳ מה ת״ל זה סיני מפני ה׳ אלהי ישר׳ אלא מלמד כשם שהרעיש הקב״ה את השמים ואת הארץ ביום מתן תורה כך הוא עתיד להרעיש בו את כל העולם כולו ביום שיפרע בו משעיר:
ד״א ה׳ מסיני בא מלמד כשנגלה הקב״ה ליתן תורה לישראל חיזר על כל אומות העולם שיקבלו את התורה ולא רצו לקבל שנ׳ ויאמר ה׳ מסיני בא נגלה על בני עשו הרשע אמ׳ להן מקבלין אתם את התורה אמ׳ לו ומה כת׳ בה אמ׳ להם לא תרצח אמרו כל עצמן שלאותן האנשים לא הבטיחן אביהם אלא על החרב שנ׳ (בראשית כ״ז:מ׳) ועל חרבך תחיה היאך אנו יכולין לקבל את התורה ולא רצו לקבל נגלה על בני עמון ומואב אמ׳ להן מקבלין אתם עליכם את התורה אמ׳ לו ומה כת׳ בה אמ׳ להם לא תנאף אמ׳ לו כל עצמן שלאותן האנשים אינן באין אלא מטיפה שלזנות שנ׳ (שם י״ט:ל״ו) ותהרין שתי בנות לוט מא׳ היאך אנו יכולין לקבל את התורה ולא רצו לקבל:
נגלה על בני ישמעאל ועל בני קטורה אמ׳ להן מקבלין (את) [אתם] התורה אמ׳ לו ומה כת׳ בה אמ׳ להן לא תגנב אמ׳ לו כל עצמן שלאותן האנשים אינן חיין אלא מגניבה וגזל שנ׳ (שם ט״ז:י״ב) והוא יהיה פרא אדם היאך אנו יכולין לקבל את התורה ולא רצו לקבל:
כיון שבא אצל ישראל מימינו אשדת למו פתחו כולן פיהם ואמרו (שמות כ״ד:ז׳) כל אשר דבר ה׳ נעשה ונש׳ אמ׳ אין אומה בעולם יכולה לקבל את התורה הוי אומ׳ אלא ישראל לכך נאמ׳ (דברים ל״ב:ח׳) למס׳ בני ישראל:
מנין אתה אומ׳ שאין מלך ושלטון בעולם עד שהיה הדיבור מרתיק על פתחו שיקבל את התורה ולא רצו לקבל שנ׳ (תהלים קל״ח:ד׳) יודוך ה׳ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך ששמעו מסוף העולם ועד סופו:
ד״א ה׳ מסיני בא מגיד שכבודו שלהקב״ה מלא עולמו שנ׳ התשלח ברקים וילכו וישובו ויאמרו לך הננו והלא אינו אומר כן אלא (איוב ל״ח:ל״ה) התשלח בר׳ ויל׳ ויאמרו לך הננו מגיד הכת׳ בכל מקום שהן הולכין הן נמצאים לפניך ואומ׳ עשינו את שליחותינו כענין שנ׳ (ירמיהו כ״ג:כ״ד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא:
מושלו מלה״ד למלך שהיה לו בנים הרבה והיה מבקש ליתן מתנה לאחד מהן והיה מתבייש מאחיו ומכל קרוביו מה עשה (גילה) [גילח] את ראשו (ופירסם) [ופירכס] את עצמו ואמ׳ לזה אני נותן מתנה כך עמד אבינו אברהם ויצא ממנו פסולת ישמעאל וכל בני קטורה עמד אבינו יצחק ויצא ממנו פסולת עשו וכל אלופי אדום עמד אבינו יעקב ולא יצא ממנו פסולת אלא נולדו לו כולם צדיקים שנ׳ (בראשית כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם אמ׳ המקום לאומות לאלו אני נותן את התורה לכך נאמר ה׳ מסיני בא:
ד״א ה׳ מסיני בא [וזרח משעיר] מלמד שלא נכנסה ביניהן אומה ומלכות מעולם שנ׳ (שם כ״ה:כ״ו) אחרי כן יצא אח׳ וידו אח׳ בעק׳ עשו מהוא אומ׳ (שם ל״ו:ל״א) ואלה המלכים אש׳ מל׳ הא מלמד שלא נכנסה ביניהן מלכות מעולם:
הופיע מהר פארן ארבע הופעות הן הופעה הראשונה זו שלמצרים שנ׳ (תהלים פ׳:ב׳) רעה ישראל האזינה נהג כצ׳ יוסף יושב הכרובי׳ הופי׳:
הופעה השניה זו שלמתן תורה שנ׳ הופיע מהר פא׳:
הופעה השלישית זו שלאדום שנ׳ (שם צ״ד:א׳) אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע:
הופעה הרביעית זו שלגוג שנ׳ (שם נ׳:ב׳) מציון מכלל יופי אלהים הופיע:
ואתה מרבבת קדש שלא כמדת בשר ודם מדת הקב״ה מלך בשר ודם כשהוא עושה משתה וכשהוא שמח בחופתו מראה הוא את גנזיו ואת כל אשר לו אבל הקב״ה אינו כן אלא ואתה מר׳ קדש ולא כל רבבות קדש:
מלך בשר ודם יש בתוך פלטין שלו גבורים ממנו נאים ממנו משובחים ממנו יכול אף מי שאמ׳ והיה העולם כן ת״ל ואתה מרבבת קדש ניכר הוא אות בתוך רבבות קדש:
וכן את מוצא שכנסת ישראל משבחת להקב״ה בשעה שהיא חוזרת לבקשתו במדבר מה כנסת ישראל אומרת לאומות העולם השבעתי אתכם בנות ירושלם (שה״ש ה׳:ח׳) מה אומות העולם אומ׳ לכנסת ישראל מה דודך מדוד (שם ה׳:ט׳) אלו היית כאורה וכבודה בת נאים היה הדבר כן על אחת כמה וכמה שאת נאה וכבודה בת נאים מי יראך ולא ישבחך מה כנסת ישראל אומ׳ לאומות העו׳ (שם ה י - טז) דודי נאה ומשובח ממני אם אומר לכם מקצת שבחו שמא מכירים אתם אותו דודי צח ואדום ראשו כתם פז עיניו כיונים לחיו כערוגת הבושם שוקיו עמודי שש חכו ממתקים (מנ׳) [מכאן] אתה אומ׳ כשראו אותו על הים לא הוצרך אחד מהם לשאול איזה הוא אלא כולן פתחו פיהן ואמ׳ (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו:
ד״א ה׳ מסיני בא היה ראוי לומר לסיני בא ולמה אמר מסיני אמ׳ ר׳ שמעון בן יוחאי מסיני הוא בא לדין אומות העולם ששמעו את התורה ולא קיבלו אותה שנ׳ (מיכה ה׳:י״ד) ועשיתי באף ובחמה נקם את הגוים:
וכן את מוצא שהרי הוא מזכיר שעיר ופארן שאמ׳ משה רבונו של עולם כשתהא כועס השב הכעס על אלו שלא קיבלו את תורתך וה״א (חבק׳ ג׳:ו׳) עמד וימדד ארץ ראה ויתר גוים מימינו אש דת למו שכשהיה הדיבר יוצא מפי הגבורה היה יוצא מימינו של הקב״ה לשמאלן של ישראל ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל וחוזר ובא מימינם שלישראל לשמאלן שלישראל והקב״ה מקבלו בימין וחוקקו על הלוחות שנ׳ (תהלים כ״ט:ז׳) קול ה׳ חוצב להבות אש.
ד״א התורה משולה באש וישראל משולים באש והיה בית יעקב אש (עוב׳ א׳:י״ח) וגהנם אש והנה תנור עשן ולפיד אש (בראשית ט״ו:י״ז) אמ׳ הקב״ה אם משמרין אתם את התורה הרי אתם מוצלין מדינה שלגיהנם וה״א (ישעיהו מ״ג:ב׳) כי תעבר במים אתך אלו אומות העולם שנ׳ (שם ח׳:ז׳) הנני מעלה עליהם את מי הנהר:
ובנהרות לא ישטפוך אלו ימי גוג ומגוג:
כי תלך במו אש לא תכוה אין אשה שלגיהנם שולטת בך:
ד״א אש דת מה האש ניתנה מן השמים כך תורה ניתנה מן השמים:
ד״א מה האש חיים לעולם כך דברי תורה חיים לעולם:
ד״א מה האש כל המשתמש בה חם לו פירש ממנה צן לו כך כל המתעסק בדברי תורה יש לו חיים פירש מדברי תורה אין לו חיים:
ד״א מה האש כל המשתמש בה היא עושה רושם בגופו כך כל הניאות בדברי תורה בטלו חייו מן העולם שכך היה הלל אומ׳ ודי ישתמש בתגא חלף הא כל הניאות בדברי תורה בטלו חייו מן העולם:
ד״א מה האש כל המשתמש בה ניכר בין הבריות כך תלמידי חכמים ניכרין בין הבריות בהליכתן בעטיפתן בדיבורן:
אש דת ואין דת אלא תורה שנ׳ (אסתר ג׳:ח׳) ודתיהם שנות מכל עם:
ד״א אש דת שאלולי הדת שניתנה עמה לא היה העולם יכול לעמוד בה:
and he said:The Lord was revealed from Sinai, and the brightness of His glory appeared to us from Seir. He was revealed in His power upon the mountain of Pharan, and with Him were ten thousand saints; He gave us, written with His own right hand, the law from the midst of the fire.
ואמר י״י מן סיני אתגליא למתן אוריתה לעמי׳ בני ישראלב (ו){ד}נח ביקרי׳ על טורהג דגבלה למתן אורית לבנוי דעשו וכיוון די אשכחו כתיב בגווה לא תהוון קטולין לא קבילו יתה והופיע ביקרה דלמתן אוריתה על טורא דפראן לבנוי דישמעאל וכיוון דאשכחו בנוי דישמעאל דכתיב בגווה לא תהוון גנבין לא קבילו יתה חזר ואתגלי על טורה דסיני ועימיה ר[י]בוון דמלאכין קדישין אמרין בני ישראל ית כל מה [די] מלל מימרה די״י נעבד ונשמע ופשט ימיניה מן גו להבי אשתה ואוריתה יהבה לעמיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתגלי״) גם נוסח חילופי: ״ית׳ ״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בני ישראל״) גם נוסח חילופי: ״בנוי דיש׳ ״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״על טורה״) גם נוסח חילופי: ״לבנוי״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואוריתה יהב״) גם נוסח חילופי: ״ויהב אורייתה״.
ואמר י״י מן סיני אתגלי למיתן אורייתא לעמיה בית ישראל ודנח זיו איקר שכינתיה מגבלא למיתנה לבנוי דעשו ולא קבילו יתה הופע בהדרת איקר מטוורא דפארן למיתנה לבנוי דישמעאל ולא קבילו יתה הדר ואתגלי בקדושא על עמיה בית ישראל ועימיה ריבו ריבוון מלאכין קדישין כתב ימיניה ואוריתיה מיגוא שלהובית אישתא פיקודיא יהב להון.
And he said:The Lord was revealed at Sinai to give the law unto His people of Beth Israel, and the splendour of the glory of His Shekinah arose from Gebal to give itself to the sons of Esau; but they received it not. It shined forth in majesty and glory from mount Pharan, to give itself to the sons of Ishmael; but they received it not. It returned and revealed itself in holiness unto His people of Beth Israel, and with Him ten thousand times ten thousand holy angels. He wrote with His own right hand, and gave them His law and His commandments, out of the flaming fire.
ואמר יי מן סיני אתגלי למתן אורייתא לעמיה דבית ישראל ודנח ביקריה על טורא דשעיר למתן אורייתא לבנוי דעשו וכיון דאשכחו כתיב בגווה לא תהוין קטולין לא קבילו יתה הופע ביקריה על טורא דגבלא למתן אורייתא לבנוי דישמעאל וכיון די אשכחו כתיב בגוה לא תהוון גנבין לא קבילו יתה וחזר ואתגלי על טורא דסיני ועמיה ריבוון מלאכין קדישין ואמרו בני ישראל כל די מליל מימרא דיי נעביד ונקבל ופשט ימיניה מגוי להבי אישתא ויהב אורייתא לעמיה.
and he said: The Lord was revealed from Sinai to give the law unto His people of Beth Israel. He arose in His glory upon the mountain of Seir to give the law to the sons of Esau; but after they found that it was written therein, Thou shalt do no murder, they would not receive it. He revealed Himself in His glory on the mountain of Gebala, to give the law to the sons of Ishmael; but when they found that it was written therein, Ye shall not be thieves, they would not receive it. Again did He reveal Himself upon Mount Sinai, and with Him ten thousands of holy angels; and the children of Israel said, All that the Word of the Lord hath spoken will we perform and obey. And He stretched forth His hand from the midst of the flaming fire, and gave the Law to His people.
[Siman 4] (Deut. 33:2:) “Then he said, ‘the Lord came from Sinai […].’” [This] teaches you that the Holy One, blessed be He, brought the Torah around to all the nations of the world,1 but they did not accept it, until he came to Israel; and they did accept it. Thus it is stated (ibid., cont.), “and He shone upon them from Seir.” These are the Children of Esau, in that they were children of Seir. (Ibid., cont.:) “He appeared from Mount Paran.” These are the Children of Ishmael, of whom it is stated (in Gen. 21:21), “He dwelt in the Wilderness of Paran.” It is also written (in Hab. 3:6), “He arose and measured the earth; [He looked and made nations tremble (rt.: ntr, literally, leap)].” When the Holy One, blessed be He, saw that they did not want to accept the Torah, He made them jump into Gehinnom, even as it says (in Lev. 11:21), “to leap (rt.: ntr) with upon the ground.” Yet it says in another place (in Ps. 138:4), “All the kings of the earth shall give thanks to You, O Lord, for they have heard the words of Your mouth.” And [so] we still need to learn that they did not want to heed. Micah the Morashitite came and put an end to the matter, where it is stated (in Micah 5:14), “In anger and wrath will I execute retribution on the nations [because they have not obeyed].” Here you learn that they did not want to receive the Torah. David came and gave thanks to the Holy One, blessed be He, over this, where it is stated (in Ps. 77:15), “You are the God who performs wonders; You have made Your strength known among the peoples.” David said, “Master of the World, O the wonders that You performed when You made Your Torah known to the nations of the world!” [As] “Your strength” can only be Torah, since it is stated (in Ps. 29:11), “The Lord will grant strength to His people.” R. Abbahu said, “It was revealed and made known to the One who spoke and world came into being that the nations of the world would not accept the Torah. Then for what reason did He make them the offer? It is simply that this represents the character of the Holy One, blessed be He. First He made an offer to His creatures, and after that He drove them from the world, because the Holy One, blessed be He, does not deal with His creatures in tyranny.”2 A second reason for his making them an offer: [It was] on account of appeasement of [their] ancestors.3
[Siman 5] (Deut. 33:2, cont.:) “He arrived ('t')4 from holy myriads.”5 [This] teaches that the Holy One, blessed be He, is greater and His name is more praised than all His hosts; since His attributes are not like the attribute of flesh and blood.6 [Consider] the character of flesh and blood. If the king comes out with his retinue,7 he is handsome; but among his hosts there are some more handsome than he. He is valiant, but among his hosts there some more valiant than he. In the case of the Holy One, blessed be He, however, there is no one like Him among all His myriads. It is so stated (in Ps. 86:8), “There is no one like You among the powers, O Lord.” It also says (in Exod. 15:11), “Who is like You among the powers, O Lord ]...].” (Deut. 33:2, cont.:) “At His right hand is a fiery law.” [This] teaches that the Torah was given only by the right hand.8 R. Johanan said, “Whoever wants to be engaged with the Torah should see himself as if he were standing in the fire. It is therefore stated (ibid.), ‘a fiery law.’”
3. Cf. PRK 31 (suppl. 1):15, which reads: “Because of the merit of the ancestors.” Abraham had fathered Ishmael and Isaac had fathered Esau.
4. Cf. above, Exod. 5:14. The midrash seems to vowel these consonants to mean “beacon.” Thus the whole clause means that the Holy One was a beacon in the midst of HOLY MYRIADS. Similarly Braude and Kapstein, p. 457, note 52; see p. 244, note 64.
5. PRK 31(suppl. 1):16.
6. PRK 31 (suppl. 1):16.
7. Lat.: familia.
8. PRK 31 (suppl. 1):17.
[ג] ויאמר ה׳ מסיני בא וגו׳ (שם ל״ג:ב׳). מלמד שהחזיר הקב״ה את התורה על אומות העולם, ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה, שנאמר וזרח משעיר למו (שם), אלו בני עשו, שהן בני שעיר, הופיע מהר פארן (שם), אלו בני ישמעאל שנאמר וישב במדבר פארן (בראשית כ״א:כ״א), וכתיב עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג׳:ו׳), שראה שלא רצו לקבל את התורה, הקפיצן לגיהנם, כמו שאמר לנתר (בהם) [בהן] על הארץ (ויקרא י״א:כ״א), ובמקום אחר הוא אומר יודוך ה׳ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך (תהלים קל״ח:ד׳), ועדיין צריכין אנו לומר שמא רצו לשמוע, בא מיכה המורשתי ופסק הדבר, שנאמר ועשיתי באף ובחימה נקם את הגוים אשר לא שמעו (וגו׳) (מיכה ה׳:י״ד), הא למדת שלא רצו לקבל את התורה, בא דוד ונתן הודאה להקב״ה על כך, שנאמר אתה האל עושה פלא הודעת בעמים עוזך (תהלים ע״ז:ט״ו), אמר דוד רבש״ע פלאים שעשית בעולמך שהודעת תורתך לאומות העולם, אין עוזך אלא תורה, שנאמר ה׳ עוז לעמו יתן (שם כ״ט:י״א), אמר ר׳ אבהו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין אומות העולם מקבלין את התורה, ומפני מה יצא ידיהם, אלא כך הוא מדותיו של הקב״ה, עד שיצא ידי בריותיו ואחר כך טורדן מן העולם, לפי שאין הקב״ה בא בטרוניא על בריותיו. [מדה שניה מפני מה יצא ידיהם, מפני פייס האבות.
ואתה מרבבות קדש (דברים ל״ג:ב׳). מלמד שהקב״ה גדול ומהולל שמו, בכל צבא שלו, שאין מדותיו כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם אם המלך יצא בפמליא שלו הוא נאה, ויש בצבאותיו נאים ממנו, הוא גבור ויש בצבאותיו גבורים ממנו, אבל הקב״ה אין בכל רבבותיו כמוהו, שנאמר אין כמוך באלהים ה׳ (תהלים פ״ו:ח׳), ואומר מי כמוכה באלים ה׳ וגו׳ (שמות ט״ו:י״א)].
מימינו אש דת למו (דברים ל״ג:ב׳). מלמד שאין התורה ניתנה אלא בימין, אמר ר׳ יוחנן כל מי שרוצה לעסוק בתורה יראה בעצמו כאילו עומד באש, לכך נאמר אש דת.
1. וכן הוא בקרא פני אריה לימין ופני שור לשמאל ונשר באחרונה,
קאל אללהם אלד׳י תג׳לי להם מן טור סיני ואשרק בנורה מן ג׳בל סעיר ולוח בה מן ג׳בל פאראן ואתי רבואת אלקדס בשריעה נור מן ימינה להם
אמר: ה׳ שהתגלה להם מהר סיני והאיר באורו מהר שעיר וזרח בו מהר פארן ובא מרבבות הקודש עם תורת אור מימינו להם
אֵשׁ דָּת – איננו מלשון: אשדֹּת הפסגה (דברים ג׳:י״ז), כמו שפירש אבי עמר אבן יקוי, מפני שהן שתי מילות מורכבות, כאשר אמר בו התרגום ובעל המסורה1, והוא האמת. (ספר השרשים ״אשד״)
1. {הערת המהדיר: נוסח התרגום לפסוקנו: אִישָׁתָא אוֹרָיְתָא, כלומר: בשתי מילים, וכן נוסח המסורה הקטנה: כתיב מילה חדה (- אחת) וקרי תרתין מילין}
ויאמר י״י מסיני – פתח תחילה בשבחו של מקום, ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל, ובשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל. וכל זה לשון ריצוי הוא, כלומר: כדייא אילו שתחול עליהם ברכה.
במסיני בא – ויצא לקראתם כשבאו להתייצב תחת ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה, שנאמר: לקראת האלהים (שמות י״ט:י״ז) – למדנו שיצא כנגדן.
וזרח משעיר – שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה, ולא רצו.
הופיע – להם מהר פארן – שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה, ולא רצו.
ואתה – לישראל.
מרבבות קדש – ועמו מקצת רבבותג מלאכי קדש, ולא כולם ולא רובם. ולא כדרך מלך בשר ודם שמראה כל כבוד עושרו ותפארתו ביום חתונתו.ד
אש דתה – שהיתה לפניו כתובהו באש שחורה על אש לבנה, נתן להם בלוחות כתב יד ימינו.
דבר אחר: אש דתז – כתרגומו, שנתנה מתוך האש.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״הם״.
ב. בכ״י לייפציג 1 נוספה כאן מלת: שהרי. המלה חסרה בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917.
ויאמר י"י מסיני בא AND HE SAID, HASHEM CAME FROM SINAI – First he began with praise of the Omnipresent, and only afterwards did he begin with what concerned Israel; but in the praise of God with which he began there is also mention of Israel's merit. All this was by way of intercession, as though to say, "These are worthy that blessing should rest upon them" (Sifre Devarim 343:1).
מסיני בא [HASHEM] CAME FROM SINAI – He went forth towards them when they were about to take their stand at the foot of the Mount, – as a bridegroom goes forth to welcome his bride, as it is said, "And Moshe brought the people forth to meet God" (Shemot 19:17): this teaches us that He (God) was Himself going forth facing them (cf. Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 19:17:1 and Rashi on the verse quoted).
וזרח משעיר למו AND HE SHONE FORTH FROM SEIR UNTO THEM – (the Israelites), because He first addressed Himself to the sons of Esau (the inhabitants of Seir) that they should accept the Law, but they refused,
הופיע מהר פארן HE APPEARED FROM MOUNT PARAN – because He went there and addressed Himself to the sons of Ishmael (who dwelt in Paran, see Bereshit 21:21) that they should accept it and they also refused (Sifre Devarim 343:6; Avodah Zarah 2b),
ואתה AND HE CAME – therefore to Israel,
מרבבת קדש – i.e. and with Him were a part of the myriads of the holy angels, and not all of them and not even the majority of them: not as is the way of a human being who displays all the splendor of his riches and magnificence on his marriage day (Sifre Devarim 343:11).
אשדת (lit., "fire, Law", or "fire of Law") – i.e. the Law which had been written before Him from olden times in black fire upon white fire (Tanchuma Bereshit 1). The meaning of the verse is: He gave to them (למו) upon the Tablets the writing of His right hand (cf. Talmud Yerushalmi Shekalim 9:1).
Another explanation of אש דת: Understand this as the Targum has it: a law which was given them from the midst of the fire (cf. Shemot 19:18).
פס׳: ויאמר ה׳ מסיני בא – מלמד שלא רצה משה רבינו לתבוע צרכי ישראל תחלה עד שפתח בשבחו של הקב״ה תחלה ואחר כך אמר צרכי ישראל. וזאת ליהודה וללוי אמר. לבנימן אמר. ולבסוף חתם בשבחו של הקב״ה שנאמר אין כאל ישורון. וכן אתה מוצא בדוד שלא רצה לתבוע צרכי ישראל עד שפתח בשבחו של הקב״ה שנא׳ (תהלים קמט) שירו לה׳ שיר חדש (כי נפלאות עשה). [תהלתו בקהל חסידים] ואח״כ כי רוצה ה׳ בעמו יפאר ענוים בישועה. ולבסוף (תהלים קנ) הללויה הללו אל בקדשו. וכן אתה מוצא בשלמה שפתח בשבחו של הקב״ה. שנא׳ (מלכים א ח) ה׳ אלהי ישראל אין כמוך אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ואח״כ אמר (שם) רעב כי יהיה בארץ וגו׳. ובאחרונה הוא אומר 1(דברי הימים ב ו) קומה ה׳ [אלהים] (למנוחתך) אתה וארון עוזך. 2וכן תקנו חכמים ונביאים שלא רצו לתבוע צרכיהן של ישראל אלא פתחו בשבחו של הקב״ה ברוך אתה ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו והם מגן ומחיה והאל הקדוש. ואחר כך הוא אומר אתה חונן לאדם דעת והרוצה בתשובה עד מודים. ואח״כ מסיים בשבחו של הקב״ה עבודה והודאה וברכת כהנים.
דבר אחר ויאמר ה׳ מסיני בא – מלמד שנגלה הקב״ה על ישראל מארבע רוחות העולם שנאמר ה׳ מסיני בא – זו רוח צפונית. וזרח משעיר למו – זו רוח מזרחית. הופיע מהר פארן – זה רוח דרומית. ואתה מרבבות קדש – זו רוח מערבית.
דבר אחר ויאמר ה׳ מסיני בא מלמד שנתן הקב״ה התורה בפרהסיא לא לישראל בלבד אלא לכל האומות. 3שנאמר (ישעיה מה) לא (מראש) בסתר דברתי במקום ארץ חשך לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני אני ה׳ דובר צדק מגיד מישרים. דבר אחר ויאמר ה׳ מסיני בא כשנתן הקב״ה את התורה הרעיש העולם כולו על יושביו שנאמר (תהלים כט) קול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר. 4נכנסו כל האומות אצל בלעם אמרו לו רואים אנו מחזיר הקב״ה את העולם לתוהו ובוהו. אמר להם לאו אלא תורה הוא נותן לעמו שנאמר (שם) ה׳ עוז לעמו יתן. ענו כל האומות ואמרו (שם) ה׳ יברך את עמו בשלום זו תורה שנאמר (משלי ג) דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. דבר אחר ויאמר ה׳ מסיני בא מלמד כשנגלה הקב״ה ליתן תורה לישראל חזר על כל האומות שיקבלוה ולא רצו לקבל. נגלה על בני עשו אמר להם מקבלין אתם את התורה אמרו מה כתוב בה (שמות כ) לא תרצח. אמרו כל ברכותינו זאת היתה שהורישני יצחק אבינו שנאמר (בראשית כז) ועל חרבך תחיה. ולא רצו לקבל, נגלה על בני עמון אמר להם מקבלין אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה (שמות כ) לא תנאף. אמרו לו כל עצמנו בניאופים שנאמר (בראשית יט) ותהרין שתי בנות לוט מאביהן. ולא רצו לקבל. נגלה על בני ישמעאל ובני קטורה אמר להם מקבלין אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה (שמות כ) לא תגנוב. 5אמרו לו כל עצמנו בגניבה זו ירושתם שהוריש להם אביהם שנאמר (שם טז) והוא יהיה פרא אדם ידו בכל. והיאך נקבל את התורה. כיון שבא אצל ישראל פתחו כולם ואמרו (שמות כד) כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. אמר הקב״ה אין אומה יכולה לקבל את התורה חוץ מישראל, דבר אחר ויאמר ה׳ מסיני בא 6מלמד שכבוד של הקב״ה מלא עולמו. וכן הוא אומר (איוב לח) התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו. מגיד שבכל מקום שהן הולכין הן נמצאין לפניו ואומר עשינו שליחותך וכן הוא אומר (ירמיה כג) הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה׳. 7דבר אחר ויאמר ה׳ מסיני בא לשון נחת. וכן הוא אומר (שמות לג) ויאמר פני ילכו והניחותי לך. ה׳ מסיני בא שהניח כל ההרים הרמים ובא לסיני לתת תורה לעמו ישראל.
וזרח משעיר למו – שלא נכנסה ביניהם אומה ומלכות מעולם.
הופיע מהר פארן – 8ארבע הופעות הן. הראשונה ממצרים שנאמר (תהלים פ) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיע. השניה מתן תורה שנאמר הופיע מהר פארן. השלישית זו נקמה שעתיד הקב״ה להופיע על אדום לרעה שנאמר (שם צד) אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע. הרביעית זו הופעה של גוג ומגוג שנאמר (שם ג) מציון מכלל יופי אלהים הופיע.
ואתה מרבבות קדש – אות הוא וניכר בכל רבבותיו וכן אומות העולם אומרים (שה״ש ה) מה דודך מדוד היפה בנשים וגו׳. מי לא ייראך מלך הגוים. ולא ישבחך נאה מכל נאים יותר ויותר, מה כנסת ישראל אומרת להם דודי נאה ומשובח. הנני אומרת לכם מקצת שבחו. דודי צח ואדום. ראשו כתם פז, עיניו כיונים על אפיקי מים. לחיו כערוגת הבושם. שוקיו עמודי שש. חכו ממתקים. וזה בשעה שנגלה עליהם על הים כולם הכירוהו שנאמר (שמות טו) זה אלי ואנוהו. לכך נאמר ואתה מרבבות קדש מימינו אש דת למו. מלמד שהיה הדבור יוצא מימינו של הקב״ה לשמאלו וחוזר ומקיף לשמאלן של ישראל והקב״ה מקבלו מימין וחוקקו על הלוחות שנאמר (תהלים כט) קול ה׳ הוצב להבות אש.
דבר אחר מימינו אש דת למו – מה האש כל המשתמש בה חם לו פירש ממנה צונן לו כך כל שהוא עוסק בתורה יש לו חיים. פירש ממנה כלו חייו.
דבר אחר מימינו אש דת למו – מה האש ניתנה מן השמים אף התורה ניתנה מן השמים.
דבר אחר מימינו אש דת – מה האש חיים לעולם אף התורה חיים לעולם.
דבר אחר מימינו אש – מה האש עושה רושם כך התורה כל המשתמש בה עושה בו רושם. היינו דתנן ודישתמש בתגא חלף. כל הנאות מדברי תורה נוטלין חייו מן העולם.
דבר אחר מימינו אש דת למו – מה האש 9כל המשתמש בה ניכר כך תלמידי חכמים ניכרין מכל הבריות בהליכתן ובעטיפתן ובדיבורן. דבר אחר אש דת למו מה האש אור לעולם אף דברי תורה אור לעולם שנאמר (משלי י) כי נר מצוה ותורה אור. 10התורה ניתנה בימין והישועה בימין שנאמר (תהלים צח) הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו.
אש דת למו – כל היוצא מן האש אש אוכלתו.
דבר אחר אש דת למו – 11כל העוסק באש אין אש של גיהנם שולטת בו.
למו – להם לישראל ולא לכל אומה ולשון שנאמר (תהלים קמז) לא עשה כן לכל גוי. דבר אחר ויאמר ה׳ מסיני בא.
אמר משה מסיני בא – וזרח משעיר למו לישראל הוא שעיר הוא ארץ תימן. וכן אמרה דבורה (שופטים ה) ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום. וחבקוק אומר (חבקוק ג) אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה. ואתה מרבבות קדש מרבבות המלאכים בא ליתן תורה לישראל.
מימינו אש דת למו – התורה שהיא משולה כאש:
1. קומה ה׳ לנוחך כצ״ל:
2. וכן תקנו חכמים ונביאים. (ברכות לד) ג׳ ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו אמצעית לעבד שמקבל פרס מרבו אחרונות לעבד שקיבל פרס מרבו ונפטר והולך לו:
3. שנאמר לא בסתר דברתי כצ״ל:
4. נכנסו כל האומות אצל בלעם וכו׳. עיין ספרי. וכן (זבחים קט״ז.) כשנתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו וכל מלכי העמים רעדה אחזתן. וע״ז שייך סוף המאמר הקב״ה מחזיר העולם לתוהו:
5. אמרו לו כל עצמנו בגניבה. בספרי הגי׳ כל עצמנו לסטים הם. וע״ז שייך הקרא והוא יהיה. פרא אדם ידו בכל וכו׳. אבל קשה מה שייך זה ללאו לא תגגוב. אבל עיין במכילתא פ׳ יתרו פ״ה הובא ג״כ מאמר זה וה״ג א״ל בזה הברכה נתברך אבינו והוא יהיה פרא אדם וכתיב כי גונב גונבתי מארץ העברים והיינו הישמעאלים שקנו יוסף מאחיו מכנה להם בשם גנבים. ובכאן וכן בספרי נשמט הקרא מן גונב גונבתי. וברור:
6. מלמד שכבודו של הקב״ה מלא עולמו. כוונתו על הקרא ויאמר ה׳ מסיני בא דה״ל למכתב לסיני או בסיני. וע״ז אמר שכבודו של הקב״ה מלא כל העולם. ומביא ראיה מקרא התשלח ברקים וילכו (משמע ששלחם מנגד פניו) ואח״כ מסיים ויאמרו לך הננו משמע שהם לפניו:
7. ד״א ויאמר ה׳ מסיני בא לשון נחת. והכוונה כי למעלה אמר כשנתן התורה הרעיש כל העולם על יושביו ועתה דורש להיפך לשון נחת כמו שמסיים פני ילכו והנחותי לך:
8. ארבע הופעות הן. פי׳ מקום שהיה גילוי שכינה:
9. כל המשתמש בה ניכר. שעושה בגופו רושם. וכ״ה בהדיא בספרי:
10. התורה ניתנה בימין. קאי על הקרא מימינו אש דת למו:
11. כל העוסק באש. היינו ד״ת:
י״י מסיני בא – ונראה לישראל ונתן להם תורתו.
וזרח – אורהאמשעיר ומפארן. כיצד? שאתה מתוך רבבות קודש – מכל ארבעה צדדין של הר סיני באה האורה והמלאכים דרך שעיר ופארן עד שבא אל סיני.
ומימינו נתן להם {דת} מתוך אש – שהיה מדבר מתוך האש לישראל, כדכתיב: השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כמונוב ויחי (צירוף של דברים ד׳:ל״ג, ה׳:כ״ב).
וכן מצינו בתלים: רכב אלהים רבותיים אלפי שנאן י״י בם סיני בקודש (תהלים ס״ח:י״ח), ובחבקוק: אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן סלה כסה שמים הודו (חבקוק ג׳:ג׳), ובדבורה כת׳: י״י בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום (שופטים ה׳:ד׳).
הופיע מהר פארן – האיר מהר פארן.
א. כך תיקן רוזין (בהחלפת אותיות הדומות בכ״י). בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: מזרח.
ב. כן בפסוק ובדפוס ראשון. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): כמוני.
ה' מסיני בא THE LORD CAME FROM SINAI: and appeared to Israel and gave them His Torah.1
וזרח משעיר AND the light SHONE2 [UPON THEM] FROM SEIR and from Paran. In what way? That IT CAME (אתא) from among the רבבות קדש, THE MYRIADS OF HOLY ONES [i.e., from among the angels].3 From all four directions around Mount Sinai,4 the light and the angels came, via Seir and Paran all the way to Mount Sinai.5
And מימינו FROM HIS RIGHT HAND He gave them [the Torah] from out of the fire, for He spoke to Israel out of the fire, as it is written,6 “Has any people heard the voice of a god speaking out of the fire, as we did, and lived?”
So we find also in Psalms (68:18) “God’s chariot had myriads of thousands of angels; the LORD was among them in Sinai in holiness.”7 So also in Habakuk (3:3) it is written “God came from Teman, the Holy One from Mount Paran, Selah. His majesty covers the sky.”8 And in [the song of] Deborah it is written (Judg 5:4-5) “O LORD when You came forth from Seir, when You advanced from the country of Edom, [the earth trembled ... before the LORD, Him of Sinai].”9
הופיע מהר פארן: means “shone” from Mount Paran.10
1. The explanation that Deuteronomy 33 opens with a reference to the theophany at Mount Sinai is virtually universal among classical Jewish exegetes. Some, like Nahmanides, suggest that only the first phrase, “came from Sinai,” alludes to the theophany at Sinai, and the rest of the verse refers to other encounters of God with the Israelites. But the more common interpretive tradition is that all parts of the verse connect to events at or concerning Sinai. See e.g. Sifre 343, AZ 2b and Rashi here. Among moderns this explanation is not popular; see e.g. NJPSC: “These descriptions do not refer to the covenant and lawgiving that took place at Mount Sinai.” Rashbam accepts the idea that the entire verse is about the theophany at Mount Sinai. Still, he parts with the popular midrashic tradition cited here by Rashi, according to which this verse teaches us that God offered the Torah to all nations, but only the Israelites were willing to accept it.
2. The text of much of the comment on this verse appears to be in poor condition; it is difficult to reconstruct Rashbam’s original wording. Rosin reports that at this point the manuscript read: וזרח מזרח משעיר ומפארן. He suggested emending to: וזרח אורה משעיר ומפארן. In the Vienna 1859 edition the text simply reads וזרח משעיר ומפארן. I have hesitatingly translated according to Rosin’s emendation.
3. On Rashbam’s recourse to explanations involving angels, see his commentary above to 32:10 and note 28 there. There I noted Sara Japhet’s claim that Rashbam tends to avoid interpreting verses in the Bible as referring to angels unless the reference was clear and undeniable. This comment of Rashbam would appear to be the most troubling of the three counter-examples from the commentary at the end of Deuteronomy. Here Rashbam adopts the midrashic tradition when we would be hard-pressed to say that that is the only understanding of the verse and where there is no clear polemical end to be served by introducing angels into the commentary. See also notes 10 and 11 below. The explanation that רבבות קודש means angels is found also in Rashi (following Sifre 343 and other sources). But Rashbam does not agree with Rashi’s understanding of the syntax. Rashi says (again following Sifre) that the mem at the beginning of the phrase מרבבות קודש is the partitive mem; in other words, some of the angels came along with God (understanding מרבבות קודש as the subject of the verb אתא, came). Rashbam understands the syntax as follows: “Light” (or, according to the Vienna 1859 edition, “God”; see note 5) is the subject of the verb אתא, and that light (or God) came, Rashbam emphasizes, מתוך רבבות קודש – understanding the mem in its more standard sense of “from among” the angels.
4. This explanation of our verse originates in Sifre 343: “‘The Lord came from Sinai’: When God revealed Himself in order to give the Torah to Israel, He did so not just from one direction but from all four directions.” In the continuation of that midrash, the difficulty is raised that our verse lists only three directions (from Sinai, from Seir and from Paran). The answer is given that the fourth direction is mentioned not here but in a verse in Habakuk, the same verse that Rashbam cites in the continuation.
5. The grammar of this last sentence of commentary, as it appears in Rosin’s edition (באה האורה והמלאכים ... עד שבא לסיני) leaves much to be desired. Neither the verb באה nor the verb בא agrees with the subject.
6. The quotation is a conflation of Deuteronomy 4:33 and 5:23, as Rosin noted.
7. It is hard to know precisely how Rashbam understands this difficult verse from Psalm 68. It appears that he cites the verse since he agrees with Rashi (commentary ad loc. in Psalms) that the phrase רבותיים אלפי שנאן is a reference to the vast number of angels that were with God at the theophany at Mount Sinai. This is a common understanding of the verse in Psalms in many midrashim; see e.g. Tanh. B Yitro 14:
“(Exodus 20:2) ‘I am the LORD your God’: So it is written (Ps 68:18) ‘רכב א-להים רבותים אלפי שנאן.’ Rabbi Avdimi of Haifa said: ‘This is what I was taught, that twenty-two thousand chariots of angels descended with God onto Mount Sinai.’”
Again there is nothing in the verse in Psalms that requires an explanation that includes angels. NJPS translates there: “God’s chariots are myriads upon myriads, thousands upon thousands.”
8. This verse also was generally interpreted by the midrashic tradition as referring to the theophany at Mount Sinai. Rashbam may be citing it for one (or both) of two reasons. First of all, it “proves” that the theophany at Sinai involved “coming” from other locations to Sinai. Secondly according to many midrashim this verse also (see notes 6 and 10) is connected to angels; it is seen as referring to the way that God appeared to humans at Mount Sinai and still continued to have a relationship with His ministering angels. See e.g. Numbers Rabba 12 and Song of Songs Rabba 8.
9. This verse was generally understood as referring to the theophany at Sinai. See e.g. Rashi there, and see also Qimḥi there who notes that most exegetes interpreted the verse about the theophany at Sinai. Rashbam uses this prooftext only to prove that the theophany at Sinai involved “coming” from other places.
10. As he often does, Rashbam explains the idea of the entire verse, and then goes back to comment on a difficult word. While הופיע in later Hebrew means “to appear,” Rashbam’s explanation that it means “to shine” in the Bible would be accepted by many moderns. See e.g. BDB, Driver and NJPSC. (NJPS translates “appeared” here, but “shone” in Job [e.g. 37:15]). The commentator on Job that Japhet identifies as Rashbam also interprets the word as “shine” (ad 37:15).
ויאמר הגאון ז״ל (האמונות והדעות ג׳:ח׳): כי הר סיני, ושעיר, ופארן קרובים, וזה הכתוב הוא על מעמד הר סיני.
ואמר: כי מסיני – כמו: בסיני, וכן: משעיר.
מרבבות קדש – הם המלאכים, והטעם: על השכינה שירדה.
אש דת – התורה שניתנה באש וברק.
ואמר: כי טעם י״י מסיני – דרך תפלה, כאומר: אתה שבאתה בסיני, והנחלת תורה לישראל, יחי ראובן ואל ימת (דברים ל״ג:ו׳). וזה רחוק, כי היה ראוי לומר: החיה ואל תמית.
וחסירי אמונה אמרו: כי טעם משעיר – על דתא אדום, ופארן – על דת ישמעאל.1 ואלה התועים, הלא יראו, כי לא החל בתחלה, כי אם לברך ישראל לבדם, וכן כתוב: אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל (דברים ל״ג:א׳).
והנכון בעיני: שהפרשה היא ברכה, כלל לבני ישראל, ואחרי כן פרט על כל שבט ושבט. ואחרי כן כלל ממקום: אין כאל ישורון (דברים ל״ג:כ״ו).
והנה מצאנו, שאמרה דבורה: י״י בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום (שופטים ה׳:ד׳), והנה אין שדה אדום הר כאשר אמר הגאון, כי שלשה הרים הם סמוכים, או לנכח. ובספר תהלות: אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה (תהלים ס״ח:ח׳), ואחריו כתיב: ארץ רעשה (תהלים ס״ח:ט׳). ובצעד השכינה בישימון לא היה יום מתן תורה, כי אחר מתן תורהב באו בישימון. ואמר חבקוק: אלוה מתימן יבא (חבקוק ג׳:ג׳), שהוא מבני אדום, תימן אומר (בראשית ל״ו:י״א), כטעם: משדה אדום. והנה הכל בדברי מלחמות.ג והעד: יקום אלהים יפוצוד אויביו (תהלים ס״ח:ב׳). וכאשר יושיע השם עבדיו, ידמהה הכתוב רדת עזר מהשם, והארץ תמוג, וההרים ימסו, והשמים ירעשו. והעד, בשירת דוד: ותגעש ותרעש הארץ (תהלים י״ח:ח׳). וטעם: זה סיני (תהלים ס״ח:ט׳), פירשתיו במקומו (ראב״ע תהלים פירוש שני ס״ח:ח׳), וכן הפירוש: י״י מסיני בא, והטעם: הכבוד שנכנס בישראל, ותחלת הכנסו מסיני.
וזרח משעיר – הטעם, כל השנים שהיו במדבר לא הראה השם גבורה בעמים עד בוא ישראל אל שדה אדום. וכן כתוב: בהררם שעיר עד איל פארן (בראשית י״ד:ו׳). והנה הם קרובים שעיר ופארן. והנה הטעם מפורש, כי ממקום שעיר כאשר באו לשעיר, אז זרח הכבוד לישראל, והופיע מהר פארן, והנה הטעם כפול.
והטעם: הופיע – הראה יפעתו.
ואתהומרבבות קדש – על דעתי שהוא דבק עם: מימינו. והטעם: שבא אש מרבבות קדשז מימין השם לסבוב את ישראל, כטעם: סוסיםח ורכבט אש סביבות אלישע (מלכים ב ו׳:י״ז).
וטעם דת – שכן היה תמיד.
1. כלומר: לשיטתם, גם דתות הנצרות והאיסלאם נובעות מהשראת השכינה. בהמשך דוחה ראב״ע שיטה זו.
CAME FROM SINAI. The Gaon,1 of blessed memory, says that Mount Sinai, Seir, and Paran are close to each other.2 This verse speaks of the revelation at Sinai. Scripture reads mi-sinai (from Sinai), for mi-sinai has the same meaning as be-sinai (on Sinai).3 The same applies to the term mise'ir (from Seir).4
FROM THE MYRIADS HOLY. The reference is to the angels. Scripture speaks of the Divine presence, which descended.5
A FIERY LAW UNTO THEM. The Torah, which was given through fire and lightning.6 He7 says that the Lord came… is a prayer. It means, You who came to Sinai and bequeathed the Torah,8Let Reuben live (v. 6). However, this interpretation is far-fetched, for Scripture should read, keep Reuben alive and do not put him to death.9 Those who lack faith say that from Seir refers to the religion of the Edomites,10 and Paran refers to the faith of the Ishmaelites.11 However, these err. Do they not see that Moses commenced at first to bless Israel alone. Scripture thus reads, wherewith Moses the man of God blessed the children of Israel (v. 1). Scripture goes on to say ve-zarach mi-se'ir lamo, the meaning of which is, And rose from Seir unto them.12 Compare, lamo (for them) in And there is no stumbling for them(Ps. 119:165).13 It appears to me that this chapter is a general blessing to all of Israel.14 Moses then goes on to address each tribe and tribe individually.15 Then Moses includes them all in the verse which reads, There is none unto God, O Jeshurun (v. 26). Look,16 we find that Deborah said, Lord, when Thou didst go forth out of Seir, When Thou didst march out of the field of Edom, The earth trembled (Jud. 5:4). Clearly the field of Edom is not a mountain as the Gaon says,17 for the Gaon maintains that Sinai, Seir, and Paran are three mountains close to each other or facing each other. Also, the Book of Psalms states, O God, when Thou wentest forth before thy people, When Thou didst march through the wilderness (yeshimon); Selah(Ps. 68:8). Scripture then states, The earth trembled(Ps. 68:9).18 Now the Divine presence did not march through the wilderness (yeshimon) on the day that the Torah was given, for Israel came to the wilderness (yeshimon) after they had passed through the wilderness (midbar) of Paran.19 Furthermore, Habakkuk says, God cometh from Teman (Hab. 3:3). Teman was one of the sons of Edom, for we read, Teman, Omar(Gen. 36:11).20From Teman means the same as from the field of Edom. Look, all the verses21 speak of war. Let God arise, let His enemies be scattered(Ps. 68:2) is proof of this. Scripture describes God's saving of His servants in terms of help coming down from heaven, the earth melting, the mountains dissolving, and the heavens quaking. Then the earth did shake and quake(Ps. 18:8) in David's song is proof of this. I have explained the meaning of even yon Sinai(Ps. 68:9) in its place.22 The following is the explanation of our verse. The Lord came refers to the glory that entered into Israel. It first entered Israel at Sinai. And rose from Seir means that God did not show His might among the nations all the years that Israel was in the wilderness until Israel came to the field of Edom. Scripture similarly states, in their mount Seir, unto El-paran(Gen. 14:6). Seir and Paran are thus close to each other. The meaning of And rose from Se'ir is thus explained, for mi-seir means from the place of Seir; that is, when Israel came to Seir, God's glory rose to Israel. He shined forth from mount Paran repeats the idea expressed by and rose from Seir. It means that God here23 showed His shining.
AND HE CAME FROM THE MYRIADS HOLY. I believe that this is connected to At His right hand. It means that fire came from the myriads holy at God's right hand to surround Israel. It24 is similar to the horses and chariots of fire round about Elisha (II Kings 6:17).
[FIERY LAW.] The meaning of law25 is something constant.26
1. Rabbi Saadiah Gaon.
2. See Sefer Ha-Emunot Ve-Ha-De'ot 3:8. "These (Sinai, Seir, Paran) are three names for Mount Sinai." The Gaon claims that the different names refer to different sides of the mountain.
3. That is, to Sinai. Thus the meaning of Adonai mi-sinai ba (the Lord came from Sinai) is, God came to Sinai.
4. It means to Seir. Saadiah Gaon is reacting to an interpretation offered by Jewish heretics or apostates. The apostates interpreted our verse as follows: God first revealed himself to Israel at Sinai. He then revealed himself to the Christians (Seir). He then revealed himself to the Arabs (Paran). This heretical interpretation is based on a midrash which identifies Seir with Christianity and Paran with the Arabs. See Sefer Ha-Emunot Ve-Ha-De'ot 3:8. Also see Mark Cohen, Under Crescent and Cross, p. 156, Princeton University Press, 1994.
5. On Mount Sinai.
6. Ex. 20:14.
7. The Gaon.
8. To Israel.
9. (6) reads yechi re'uven ve-al yamut, the import of which is, may Reuben live, and not die. If Saadiah Gaon's interpretation was correct the verse would read hachayeh et re'uven ve-al tamito (keep Reuben alive and do not put him to death). In other words, Scripture would have employed the imperative hachayeh (keep him alive) rather than the third person yechi (let him live). It similarly would have employed the second person tamito (you will put him to death) in place of the third person yamut (he will die).
10. Christianity.
11. See note 6.
12. Israel.
13. In other words, lamo means unto them.
14. Verses 2-5.
15. Verses 6-25.
16. Ibn Ezra goes on to explain our verse.
17. For a field is not a mountain. The field of Edom (sede edom) is parallel to Seir. If sede edom does not refer to a mountain neither does Seir.
18. We thus see that Jud. 5:4, which speaks of the earth trembling, does not refer to the revelation at Sinai for Ps. 68:8 indicates that the earth trembled in the yeshimon not at Sinai. Ibn Ezra comments thus because someone might still insist on identifying the field of Edom with Mount Sinai. It should be noted that Ibn Ezra insists that the clause "the earth trembled" in Jud. 5:4 and the similar clause in Ps. 68:9 refer to the same event. See Ibn Ezra on Ps. 68:8.
19. We thus see that Seir is to be identified with Sinai.
20. Are the sons of Eliphaz the son of Esau (Edom).
21. The verse quoted from Judges, Psalms, and Habbakuk.
22. See Ibn Ezra on Ps. 68:8. The meaning of Ps. 68:9 is that the earth trembled as Mount Sinai (zeh sinai) did. In other words, the phrase zeh sinai does not imply that what comes before (the earth trembled…) refers to the revelation at Sinai.
23. In Paran and Seir.
24. The statement that fire came from God's hand to surround Israel.
25. Hebrew, dat. Ibn Ezra renders esh dat (a fiery law) as a constant fire.
26. Ibn Ezra interprets our verse as follows: a constant fire comes to them at His right hand.
י״י מסיני בא – קולו של הקב״ה לישראל, והעירם, דכתיב: ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וגו׳ (שמות י״ט:ט״ז), שעדיין היו במחנה, וכתיב: ויוצא משה את העם לקראת {האלהים מן המחנה} (שמות י״ט:י״ז).
והופיע מהר פארן – שיפעת הברקים גם מדרך הר פארן באו.
כדכתיב: אלוה מתימן יבוא (חבקוק ג׳:ג׳) – משעיר, כדכתיב: אלוף תימן (בראשית ל״ו:ט״ו), וכתיב: {ו}חתו גיבור{י}ך תימן וגו׳ (עבדיה א׳:ט׳), וקדוש מהר פארן סלה (חבקוק ג׳:ג׳), שמשם נתפשטו הברקים בכל העולם, וכתיב נמי: י״יא בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה (שופטים ה׳:ד׳) – כי מדרך שעיר נראו הברקים ובאו לסיני ונתפשטו בכל העולם.
ורבותינו דרשו (בבלי ע״ז ב׳:): שהחזיר הקב״ה את התורה על כל אומות, ולא רצו לקבלה, ובאו ישראל וקבלוה.
ואתאבמרבבות קדש – שבא מן השמים רבבות מלאכי השרת לתת תורה לישראל, דכתיב: רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תהלים ס״ח:י״ח) – רבותיים של אלף שנאנים, דהיינו עשרים אלף אלפי מלאכים. המלאכים נקראו שנאנים, לפי שאינם יריאים מן המיתה כבני אדם, כמו שאנן מואב {מנעוריו} ושוקט הוא (ירמיהו מ״ח:י״א).
ורבותינו דרשו (בבלי ע״ז ג׳:): אל תיקרי שנאנים אלא שאינן, דתמניא עשר אלף עולמות יש להקב״ה.
מימינו – נתן אש דת למו – כדכתיב: הלוא כה דברי כאש נאם י״י (ירמיהו כ״ג:כ״ט).
ואיכא למיפרש: מימינו נתן להם דת מתוך האש, כמו שתירגם אונקלוס.
י"י מסיני בא – HASHEM CAME FROM SINAI – The voice of the Blessed Holy One [came] to Israel, and awakened them, as it is written: “On the third day, in the morning, there was thunder etc.” (Shemot 19:16), for they were still in the camp, and it is written: “Moshe brought the people {out of the camp} to meet {God}” (Shemot 19:17).
וזרח משעיר למו – AND ROSE FROM SEIR TO THEM – That from the direction of Seir the radiance of the lightning and the flames began to appear.
והופיע מהר פארן – HE SHONE FORTH FROM MOUNT PARAN – That the brilliance of the lightning also came from the way of Mount Paran.
As it is written: “God came from Teman” (Chavakkuk 3:3) – from Seir, as it is written “Chief Teman” (Bereshit 36:15), and it is written: “Your mighty men, Teman, will be dismayed etc.” (Ovadyah 1:9), “and the Holy One from Mount Paran, selah” (Chavakkuk 3:3), that from there the lightning spread out to the whole world. And it is also written: “Hashem, when you went forth out of Seir, when you marched out of the field of Edom, the earth trembled” (Shofetim 5:4) – because from the way of Seir the lightning was seen and it came to Sinai and spread out to the whole world.
And our Rabbis expounded (Bavli A”Z 2b:13): That the Blessed Holy One took the Torah around to all the nations, and they did not want to accept it, and Israel came and accepted it.
ואתא מרבבות קדש – HE CAME FROM THE TEN THOUSANDS OF HOLY ONES – That tens of thousands of ministering angels came from the heavens to give the Torah to Israel, as it is written: “The chariots of God are tens of thousands, even thousands of shinan (שנאן)” (Tehillim 68:18) – tens of thousands of thousands of "shinanim", i.e. twenty thousand thousands of angels. The angels are called “shinanim" since they do not fear death as humans do, as in: “Moab has been at ease ("sha'anan") from his youth, and he has settled” (Yirmeyahu 48:11).
And our Rabbis expounded (Bavli A”Z 3b:13): Don’t read it as: “shinanim (שנאנים)”, but rather: “that which are not” [“she’einan (שאינן)”], that the Blessed Holy One has eighteen thousand worlds.1
מימינו – AT HIS RIGHT HAND – He placed אש דת למו – A FIERY LAW FOR THEM – As it is written: “"Isn't My word like fire?" says Hashem” (Yirmeyahu 23:29).
And it is possible to interpret: FROM HIS RIGHT HAND He gave them LAW from the midst of the FIRE, as Onkelos translates.
And our Rabbis expounded (Bavli Beitzah 25b:7): THE WAYS of these people are like FIRE, because they are a stiff-{necked} people (Shemot 34:9).2
1. The Rabbis understand that the verse states that God has "רִבֹּתַיִם" (dual for ten thousand, hence: twenty thousand) chariots, but: "אלפי שאנן", two thousands (the minimum of the plural "thousands") "are not". Thus, they derive that He has eighteen thousand chariots, riding through eighteen thousand worlds.
2. According to the Sages, the verse would read as if written: "From His right hand [He gave them the Torah because] their ways are [like] fire." In other words, because the people are impudent and they have a fiery nature, Hashem gave them the Torah to subdue and restrain them (Rashi Bavli Beitzah 25b).
מסיני בא – י״י בא ליתן תורה מסיני למזרח משעיר, כלומר: מאותן המסעות שהוליכן דרך המדבר, כגון מכל אילו המסעות.
וזרח והופיע – על הר סיני כדי ליתן מימינו אש דת למו – לישראל.
י״י מסיני בא – יש מפרשים: הקב״ה שהוא מסיני בא וזרח, דוגמא: יברכך י״י מציון (תהלים קכ״ח:ה׳).1
וזרח משעיר למו – מצד שעיר נראה תחילת זריחת הברקים והלפידים,2 והאי דנקט לשון וזרח משום דהר שעיר למזרחו של סיני הוא, הופיע מהר פארן – גם הר פארן למזרחו של סיני הוא. ומה שנסע הקב״ה ממזרחו של עולם לכבודן של ישראל היה כדי ללכת לקראתם שהרי תמיד ממערב למזרח הם הולכים כמו שפר״ש בפרשת מסעי.
מימינו אש דת למו – לפי שהוא דרך חבה כדכתיב וימינו תחבקני (שיר השירים ב׳:ו׳).
אשדת – כתיב מלה חדא, וקרי תרתי.
1. שאוב מספר הג״ן בשם אביו.
2. שאוב מר״י בכור שור.
ה' מסיני בא, "The Lord had come from Sinai;" some commentators understand this phrase as meaning: "the Lord, Whose glorious presence, shechinah, emanates fro Sinai, etc;" we find an example of such a construction in Psalms 134,3: יברכך ה' מסיני, "may the Lord Whose glorious presence emanates from Sinai, bless you;"
וזרח משעיר למו, "and He shone forth from Seir, to them;" the sunrise is witnessed each morning from the East of the land of Israel, the sun breaking forth from behind the mountains of Seir. It appears as if lightning suddenly illuminated the earth. [According to our author, these mountains are situated to the east of Mount Sinai. On our maps this is not quite so, as these mountains are more northern than easterly from Mount Sinai. Ed.]
הופיע מהר פארן, "He manifested Himself from the mountain of Paran. [This mountain is also assumed to be situated to the east of Mount Sinai. Ed.] The concept of God making His appearance from an easterly direction of the universe is seen as a tribute to the people of Israel, meaning that the Lord came forward toward them. According to Rashi on Numbers 34,3, on the words: ממדבר צין, where he elaborates in an unusually lengthy manner on the geography of that region, this is to be understood as a sign of His fondness of the people.
מימינו אש דת למו, "at His right hand was a fiery law unto them." That the right side is one which symbolises fondness we know from Song of Songs 2,6: וימינו תחבקני, "and His right hand embraces me."
אשדת, spelled in the text as a single word, but read as if it had been written: אש דת.
י״י מסיני בא – יאמר כי השם מסיני בא לישראל, כי משם השכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם. והענין:א ירד הכבוד בהר סיני, כמו שנאמר: וירד י״י על הר סיני אל ראש ההר ויקרא י״י למשה וגו׳ (שמות י״ט:כ׳), ושם היה כל הימים שהיה משה עולה ויורד, כמו שנאמר: ומראה כבוד י״י כאש אוכלת בראש ההר וגו׳ (שמות כ״ד:י״ז). וכאשר נתן לו לוחות אחרונות שכן הכבוד באהל משה, כמו שנאמר: והיה כבוא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה (שמות ל״ג:ט׳), וכתיב: ודבר י״י אלב משה פנים אל פנים וגו׳ (שמות ל״ג:י״א). וכאשר הוקם המשכן שכן הכבוד במשכן, שנאמר: ויכס הענן את המשכןג וכבוד י״י מלא את המשכן (שמות מ׳:ל״ד), ומשם היו לו כל הדברות כל ימי המדבר.
וזרח משעיר למו – כי אחרי נסעם מסיני במסע ראשון שכן הענן במדבר פארן (במדבר י׳:י״ב), ומשם שלח מרגלים, שנאמר: וישלח אותם משה ממדבר פארן (במדבר י״ג:ג׳), ונתנדה העם. ולא היה הדבור עם משה עד שבאו אל שעיר בגבול בני עשו בסוף הארבעים, כמו שנאמר שם: כי י״י אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה י״י אלהיך עמך (דברים ב׳:ז׳). והנה אז בבאם בשעירד היה השם להם לאור עולם ושלמו ימי אבלם,1 וצוה אותם להשמר משעיר ועמון ומואב, ואמר שיחלו לרשת את ארצם, ויירשו ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי הגדולים.
הופיע מהר פארן – שנסתכל בהם ושם ענינם למאור פניו מהר פארן. והטעם: כי תחלת הכנסם במדבר הגדול היה מפארן, כמו שנאמר: ויסעו {וגו׳} ממדבר סיני וישכון הענן במדבר פארן (במדבר י׳:י״ב), והנה משםההופיע עליהם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא, מלשון: ועל עצת רשעים הופעת (איוב י׳:ג׳) – נסתכלת וראית באורך הגדול כל סתרי מחשבותיהם.
ואתאומרבבות קדש מימינו אשדת למו – יאמר: כי בא הכבוד לישראל מרבבות קדושי עליון אשר ירדו עמו על ההר, כענין שנאמר: רכב אלהים רבותים אלפי שנאן י״י בם סיני בקדש (תהלים ס״ח:י״ח), ומימינו אש דת למו – כיזמימין תפארתו היה להם אש דת, לא מיד המלאכים הנזכרים, רק מימין השם בעצמו ובכבודו.
ויתכן כי מרבבות קדש – מרבוי קדושות, כי קדוש קדוש קדוש י״י צבאות (ישעיהו ו׳:ג׳) – בכל מיני קדושה. וטעם: אש דת למו – כמו דת אש, כמו שאמר: ואת קולו שמענו מתוך האש (דברים ה׳:כ׳).
או טעמו: מימינו אש ודת למו – יזכיר שהראה להם האש העליונית והשמיעם הדת, וזה כענין שנאמר: ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד׳:ל״ו).
ועל דרך האמת: יגיד גם כן שהאש שהוא הדת הוא מימינו, כי מדת הדין כלולה ברחמים.
ועל דעת רבותינו טעם הכתוב: כי מסיני בא – לתת תורה לישראל שנגלה להם משם, וזרח משעיר – להם לישראל, כי נגלה על בני עשו לתת להם התורה, וכאשר לא רצו לקבל אותה האיר פניו לישראל ונתנה להם בימינו וזרועו ואור פניו כי רצם, והופיע והראה להם יפעתו והדרת פניו מהר פארן כאשר לא רצו בני ישמעאל בתורה. יזכיר כי היה זכות לישראל גדולה כאשר לא רצו שאר האומות לקבל את התורה. והנה הזכיר כל זרע אברהם, שאחד מהם לא היה חפץ בתורה זולתי ישראל, אבל על כל האומות גם כן נגלה לתת אותה להם ולא רצו בה כפי הבא בקבלת רבותינו (בבלי ע״ז ב׳:).
THE ETERNAL CAME FROM SINAI. Moses states that the Eternal came to Israel from Sinai, for it was from there that He caused His Divine Glory to dwell among them and never departed from them again. The purport thereof is as follows: The Glory came down upon Mount Sinai, as it is said, And the Eternal came down upon Mount Sinai, to the top of the mount; and the Eternal called Moses etc.,1 and there it [the Glory] remained all the days that Moses ascended and descended the mountain, as it is said, And the appearance of the Glory of the Eternal was like devouring fire on the top of the mount etc.2 And when the last [i.e., the second] Tablets were given to him [Moses], the Glory rested in the tent of meeting [Moses' own tent], as it is stated, And it came to pass, when Moses entered the tent, the pillar of cloud descended, and stood at the door of the tent, and He spoke with Moses,3 and it is further written, And the Eternal spoke unto Moses face to face etc.4 When the Tabernacle was set up, the Glory rested therein, as it is said, Then the cloud covered the Tent of Meeting, and the Glory of the Eternal filled the Tabernacle,5 and all communications to Moses came from there during all the years in the wilderness.
AND HE SHONE FORTH FROM SEIR UNTO THEM. For after they journeyed from Sinai the cloud abode in the wilderness of Paran,6 and from there Moses sent the spies, as it is said, And Moses sent them from the wilderness of Paran.7 As a result of the spies' report, the people were banished,8 and there was no Divine communication to Moses until they came to Seir,9 at the border of the children of Esau, at the end of the forty years, as it is said there, For the Eternal thy G-d hath blessed thee in all the work of thy hand; He hath known thy walking through this great wilderness; these forty years the Eternal thy G-d hath been with thee.10 Now, at the time, when they arrived at Seir, the Eternal was again to them an everlasting light and the days of their mourning were ended,11 and He commanded them to be heedful of Ammon and Moab [not to take their lands]. At that time He said that they should begin to possess their land12 the land of Sihon and Og, the two great Amorite kings.
HE BEAMED FROM MOUNT PARAN — He regarded them and placed their needs in the light of His countenance emanating from Mount Paran. The sense thereof is as follows: The beginning of their entry into the great wilderness was from Paran, as it is said, And the children of Israel set forward by their stages out of the wilderness of Sinai; and the cloud abode in the wilderness of Paran.13 Then G-d shone forth upon them to see what they needed in the great and dreadful wilderness.14 This expression is similar to, and Thou didst shine forth upon the counsel of the wicked,15 meaning that You have observed and seen with Your great light all their secret thoughts.
AND HE CAME 'MEIRIVEVOTH KODESH' (FROM THE HOLY MYRIADS), AT HIS RIGHT HAND WAS A FIERY LAW UNTO THEM. He is stating that the Glory came to Israel from the countless holy ones of the Most High who descended upon the mountain with Him, similar to what is stated, The chariots of G-d are myriads, even thousands upon thousands; the Eternal is among them, as in Sinai, in holiness.16At His right hand was a fiery law unto them, meaning: the fiery law came to them from His glorious right hand17 not from the hand of the aforementioned angels, but from the right hand of G-d, Himself and His Glory. And it is possible that meirivevoth kodesh means "from the abundance of His holiness," for holy, holy, holy is the Eternal of hosts18 with all terms of holiness.
And the meaning of 'eish dath lamo' (a fiery law unto them) is like dath eish (a law given with fire), just as he said, and we have heard His voice out of the midst of the fire.19 Or its meaning may be like "fire 'and' the law to them," the verse mentioning that He showed them the fire from on high and He made them hear the law. This is similar to what is stated, and upon earth He made thee to see His great fire; and thou didst hear His words out of the midst of the fire.20 And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], the verse also states that the fire, which is the law, is at His right hand, because the attribute of justice is comprised also of mercy.
And in the opinion of our Rabbis21 the sense of the verse is that from Sinai He came to give the Torah to Israel, for it was from there that He appeared to them. And He shone forth from Seir to them, that is, to Israel, for He had appeared to the children of Esau to give them the Torah, and, when the children of Esau refused to accept it, He shone His countenance upon Israel and He gave it to them with His right hand and His arm, and the light of His countenance, because He was favorable unto them.22And He beamed and showed them His radiance and the beauty of His Presence from Mount Paran when the children of Ishmael refused the Torah. Thus Moses mentions that the merit of Israel was great when the rest of the nations did not wish to accept the Torah. Now he mentioned all the seed of Abraham — that not one of them desired the Torah except for Israel, but He also appeared to all nations to give it to them and they did not desire it, according to what has been transmitted [to us] in the tradition of our Rabbis.23
1. Exodus 19:20.
2. Ibid., 24:17.
3. Ibid., 33:9.
4. Ibid., (11). This continued from the Day of Atonement until the first day of Nisan when the Tabernacle was permanently set up. See Vol. II, pp. 574-576.
5. Exodus 40:34.
6. Numbers 10:12.
7. Ibid., 13:3.
8. Yerushalmi Taanith III, 4. The term "banished" suggests a form of censure and excommunication, when the Divine utterance was not communicated to Moses.
9. Deuteronomy 2:1-2.
10. Ibid., (7).
11. Isaiah 60:20.
12. Above, 2:31.
13. Numbers 10:12.
14. Ibid., 8:15.
15. Job 10:3.
16. Psalms 68:18.
17. Isaiah 63:12: He caused His glorious arm to go at the right hand of Moses.
18. Isaiah 6:3.
19. Above, 5:21.
20. Ibid., 4:36.
21. Abodah Zarah 2b.
22. Psalms 44:4.
23. Abodah Zarah 2b.
ה׳ מסיני בא – היה לו לומר בסיני וכן בשעיר בהר פארן, ופירשו המפרשים כי הממי״ן במקום ביתי״ן. אבל נראה לי כי אלו אמר בסיני היה מחייב מקום לשי״ת, וידוע כי הוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו, וכענין שדרשו רז״ל (תהלים ס״ח:י״ח) אדני בם סיני בקדש, קדש בסיני לא נאמר אלא סיני בקדש, ועל כן הוצרך לומר מסיני בא, כלומר מסיני נגלה לישראל כי משם התחיל הכבוד לבא בישראל, ומפרש והולך כיצד, שמתחלה זרח משעיר למו, כי שעיר היה רחוק מסיני, שלא באו ישראל למדבר שעיר אלא בסוף והוא כשבאו בגבול בני עשו, ואחר כך הלך הכבוד משעיר להר פארן שהיה קרוב לסיני, כי מפארן שלח משה מרגלים ומפארן בא אל סיני ומסיני לישראל, וזהו מסיני בא. והזכיר הכתוב האחרון ראשון, לפי שהוא תכלית הכונה לבא אליו. והנה דבורה הנביאה פירשה לנו הענין שאמרה (שופטים ה׳:ד׳) ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום וגו׳ זה סיני מפני ה׳ אלהי ישראל.
וצריך שתתעורר במה שהזכיר בשעיר הרחוק לשון זרח שהוא תחלת הזריחה ופארן הקרוב לשון הופיע, כי אז נתפשט וגדל זוהר הכבוד בהתקרבו לסיני, ובסיני הזכיר לשון בא כי תכלית הכונה עליו והוא ההר חמד אלהים לשבתו, ומשם נגלה לעיני כל ישראל.
ובמדרש ה׳ מסיני בא וזרח משעיר, שפתח לבני שעיר שיקבלו התורה ולא רצו, הופיע מהר פארן שהלך משם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו ואתא לישראל. הזכיר הכתוב כל זרע אברהם שלא רצו לקבל התורה כי אם ישראל זרע יעקב בלבד, ומה שהזכיר עשו וישמעאל הוא הדין לכל שאר האומות, וכן דרשו רז״ל חזר הקב״ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבאו ישראל וקבלוה.
מימינו אש דת למו – על דרך הפשט מימינו היה, שהראהו אש עליונית והשמיע דת לישראל לא מימין המלאכים שהזכיר אלא הקב״ה בעצמו ובכבודו, והוא כאלו אמר אש ודת.
וע״ד הקבלה יאמר מימינו השמיע הדת למו לישראל מתוך האש, כי זאת היתה השגתם של ישראל, אבל משה היה שומע מימינו ממש, ואולי כדי לרמוז על זה באו שתי תיבות אלו אש דת תיבה אחת בספר תורה, כי משפט ספר תורה כן להיותם תיבה אחת כדי להדביק דת לאש ולקבוע בלב כי הדת שהשמיע למו מתוך האש שמעוה, וכן כתוב (דברים ד׳:ט״ו) ביום דבר ה׳ אליכם בחרב מתוך האש, וכבר הזכרתי זה בפסוק וידבר, וכיוצא בו מצינו בנביאים (ירמיהו ו׳:כ״ט) נחר מפוח מאשתם עופרת, מלה אחת כן כתוב במסורת.
ה' מסיני בא, "The Lord had come from Sinai." The Torah really should have written בסיני, "at Sinai," instead of "from Sinai." Similarly, instead of writing משעיר, we would have expected the Torah to write בשעיר, "at Se'ir," and בהר פארן, instead of מהר פארן. Most of the commentators simply say that the letter מ here is taking the place of the letter ב. I do not think it is that simple. Rather, I think that if the Torah had written בסיני, this would have sounded as if a certain place had been assigned to God. Seeing that God is known as the מקומו של העולם, "assigning space to the universe," and not vice versa, the wrong impression about God's omnipresence would have been conveyed (compare Bereshit Rabbah 68,10). In Psalms 68,18 David speaks of אד-ני בם סיני בקודש, "the Lord is among them as in Sinai in holiness." David was careful to avoid saying קודש בסיני, which would have meant "holy at Sinai." He reversed the wording to avoid giving the impression that it is possible to assign a certain place (only) to God. This is why here Moses had to write מסיני בא. This means that the beginning of the revelation the attribute of כבוד originated at Mount Sinai. He goes on to describe how this revelation expanded to other areas and included other people's consciousness. Originally, it had emanated its rays towards Israel from afar i.e. from Se'ir. At that time Israel had been a long way from Sinai. It had gradually been perceived as closer, i.e. near Mount Paran. This was the area from which Moses had sent the spies (Numbers 13,3) [in terms of space, not time, Ed.] From Mount Paran this attribute of כבוד moved to Sinai; from there it was finally revealed to the Jewish people. The reason Moses did not describe all these steps in chronological order was that he wanted to demonstrate that the purpose of all these moves by the attribute of כבוד was the revelation at Mount Sinai to the Jewish people.
Actually, the prophetess Devorah explained all this in Judges 5,4-5 when she said in her song of thanksgiving: "O Lord, when You came forth from Se'ir, advanced from the country of Edom; the earth trembled....before the Lord, Him of Sinai, before the Lord, God of Israel."
It is noteworthy that in connection with the distant Se'ir Moses used the term זרח, "shone," i.e. the term used for the sun's rays when it just rose over the horizon, whereas in connection with Paran Moses used the verb הופיע, which denotes that its visibility was far more pronounced. As the attribute of כבוד came ever closer to Sinai, its rays and brilliance intensified. By the time Moses speaks of the attribute of כבוד getting to Sinai, he uses the expression בא, i.e. it had arrived at its destination. This was the mountain which God had selected for this attribute to come to rest on (compare Psalms 68,17.) Thence, it became visible for the eyes of all the Jewish people.
A Midrashic approach based on Tanchuma Vezot Haberachah 4: the words "He shone forth from Se'ir," mean that God first offered the Torah to the descendants of Esau who refused it. He then offered it to the various other descendants of Avraham, all of whom declined. Finally, He offered it to the Israelites who accepted. The fact that only Esau and Ishmael are singled out for mention simply means that even they who were Avraham's descendants did not want the Torah. Other nations, not genetically related to Avraham, most certainly did not show any interest in it either. Our sages in Avodah Zarah 2 state specifically that God offered the Torah to all the nations and peoples of all tongues but that they all declined.
מימינו אש דת למו, "from His right, fire turned into law became theirs." We must imagine the word היה as following the word מימינו. While God was displaying celestial fire, He made the Israelites hear the words of the Ten Commandments. The reference "from His right," does not refer to the angels but to God's essence. It is as if the Torah had spoken about אש ודת, "fire and (religious) law."
A Kabbalistic approach: God used His right side (attribute) to make the people hear the words of the Ten Commandments (as if) emanating from the fire (compare Deut. 5,19). This describes the spiritual niveau of the Jewish people at that time. However, Moses, whose spiritual niveau was higher, heard the voice of God from His right without the need for fire to form a screen. Perhaps the two words אשדת are spelled as one word, as an allusion to what happened at the time. This is the Torah's way of describing the affinity of the law to the fiery experience when it was revealed. The Torah already described in Deut, 4,15: "the day on which the Lord your God spoke to you out of the fire." I have referred to all this already on Exodus 20,1. Jeremiah 6,29 uses the fusion of two words into one to describe the affinity of one to the other when he said נחר מפוח מאשתם עופרת, "the bellows puff, the lead is consumed by the fire." According to our tradition the word מאשתם is written as a single word.
הופיע מהר פארן – זה ישמעאל שנא׳ וישב במדבר פארן. ואע״ג שחזר הקב״ה על כל אומה ולשון שיקבלו את התורה כדאיתא בריש מס׳ ע״ז מכל מקום לא הזכיר הכתוב אלא אלו שתי אומות ולפי שבאו מאברהם ויצחק ואעפ״כ לא בחר אלא בשבטי יעקב.
ה׳ מסיני בא – ממקום שכינתו וכן יברכך ה׳ מציון (תהלים קכ״ח:ה׳).
אשדת למו – אותיות של תלמו״ד, כלומר תורה תלמוד.
ויאמר ה׳ מסיני בא – המקום שכינתו אשר בה הסכים לברכה וכן יברכך ה׳ מציון להבדיל כמה הבדלות כאדם שאו׳ עליו פ׳ ממקום פ׳ בא.
ה׳ מסיני בא – כתב הרמב״ן כמו שדרשו רבותי׳ על מתן תור׳ שלא רצו האומו׳ לקבלה והזכיר כל זרע אברהם שלא רצה אחד מהם לקבלה ונגל׳ גם כן לשאר האומות ולא רצו לקבלה כפי הקבלה. ויתכן לפרש מסיני בא שמש׳ התחיל להשכין שכינתו בישראל ושוב לא נסתלק׳ מהם שמתחל׳ ירד הכבוד על הר סיני ושם היה כל זמן שהיה משה עולה ויורד וכאשר ניתנו לו לוחות האחרונות שכן הכבוד באהל משה וכאשר הוקם המשכן שכן הכבוד במשכן ומשם היו לו כל הדברות כל ימי המדבר:
וזרח משעיר למו – כי אחרי נסעם מסיני במסע הראשון שכן הענן במדבר פארן ומשם שלח המרגלים ונתנדה ולא היה הדיבור עם משה עד שבאו אל שעיר בגבול בני עשו בסוף הארבעים כמו שנאמר שם כי י״י אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך וגו׳. והנה אז בבואם משעיר היה השם להם לאור עולם ושלמו ימי אבלם וציוה אותם להשמר משעיר עמון ומואב ואמר להם שיחלו לרשת ארץ סיחון ועוג:
הופיע מהר פארן – שנסתכל בהם ושם עניינם למאור פניו מהר פארן כי תחלת הכנסתם למדבר הגדול היה ממדבר פארן ומאז הופיע עליהם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול מלשון על עצת רשעים הופעת:
ואתה מרבבות קודש מימינו אש דת למו – פי׳ עלה עליהם מרבבות קדושי עליון אבל מימין תפארתו היתה להם אש דת ולא מיד המלאכי׳ הנזכרים רק מימין השם בעצמו:
אש דת למו – פי׳ שהראה להם אש העליונים והשמיעם הדת כענין שנאמר ועל הארץ הראך את אשו הגדולה:
ה' מסיני בא, "Hashem came from Sinai, etc." Nachmanides writes that this is in accordance with how our sages portrayed God as having offered the Torah to the various nations of the earth, and the nations refusing to accept it, each for reasons of their own. Moses refers specifically to the descendants of Avraham including the descendants of Esau, who had two of the patriarchs in common with the Jewish people. Seeing that they were not willing to accept the Torah, His glory descended onto Mount Sinai to offer it to the Jewish people.
It is possible to explain the words מסיני בא, "He came from Sinai," as simply meaning that this was not the last stop on God's journey inviting other nations to accept the Torah, but His first stop-on earth, so to speak, -the first time that God allowed His Presence to reside on earth again permanently since Adam had sinned in the garden of Eden. God's Presence remained in that region during all the time that Moses spent on the Mountain, on and off. Once Moses had received the second set of Tablets, this Presence of Hashem, the שכינה, resided temporarily over Moses' own tent until the inauguration of the Tabernacle. Ever since that occasion, God's communications with Moses all emanated from the Tabernacle, i.e. from the lid of the Holy Ark between the cherubs.
וזרח משעיר למו, "after having shone forth from Seir in its direction." After the people had started journeying from Mount Sinai in the direction of the land of Canaan, the cloud symbolizing His Presence hovered over the desert of Paran from where Moses dispatched the spies. After that debacle, the Presence of Hashem went into voluntary exile until in the fortieth year when the people had reached the borders with Edom it re-appeared as is indicated by Deut. 2,7 כי ה' אלוהיך ברכך בכל מעשה ידך וגו', "for the Lord your God has blessed you in all your undertakings, etc." From that point on the Shechinah did not again depart from the encampment of the Jewish people. When God had appeared to them coming from Se-ir, He was as a shining light for them and the period of mourning that had commenced after the episode of the spies had come to an end. This being the case, the time had come when they could hope to defeat Sichon and Og in battle, though they were warned not to attack or harass the Moabites and Edomites.
הופיע מהר פארן, "He had appeared from Mount Paran." This was where God became the people's guiding light once they entered the great and forbidding desert; God looked out for all their needs. The expression הופיע is analogous to Job 10,3 על עצת רשעים הופעת, "that You should shine on the counsel of the wicked?"
ואתה מרבבות קודש מימינו אש דת למו, "He approached with some of His myriads of holy (angels) flanked on His right by His fiery Torah." Although He was preceded when approaching them by tens of thousands of angels, when it came to presenting the Torah, He did so personally, with His right hand.
אש דת למו, "the fiery Torah toward them." Hashem displayed for the people heavenly fire and let them hear heavenly voices, similar to when Moses had described this spectacle in Deut. 4,36 ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, "and, while you remained on earth, He showed you His great Fire."
וזרח משעיר – ג׳. וזרח בחשך. וזרח השמש וזרח משעיר. שנגלה לעשו לקבל התורה ולא רצו, על כן וזרח בחשך, שנענשו ונהפך להם לחושך ולאפלה. אבל ישראל שקבלוה וזרח השמש. שנאמר מצות ה׳ ברה מאירת עינים.
הופיע – ג׳. הופיע מהר פארן. מציון מכלל יופי אלהים הופיע. אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע. [לאומות]. אבל ישראל שקבלוה זכו למה שנא׳ מציון מכלל יופי אלהים הופיע.
מרבבות – ב׳. ואתה מרבבות קדש. לא אירא מרבבות עם. למה כי אתה ה׳ מרבבות קדש, לעזרני.
ויאמר י״י מסיני – טרם שהחל לברכם קרא שם י״י, וסיפר איך לקח לו עם ישראל וציוה להם תורה, ושם עליהם מלך הוא משה, ואמר כי מסיני החל לבא אליהם, וזרח להם אחר כן בכבודו ומשעיר ופארן, כי על אלה המקומות עברו בלכתם במדבר ובא אליהם עד שהיו רבבות קדש.
מימינו אש דת למו – כי במעמד הר סיני נתנה באשא על ראש ההר.
א. כך תיקן לאסט. בכ״י המבורג: ״כאש״.
י״י מסיני בא – רוצה לומר: ממעמד הר סיני בא השם לישראל לתת להם תורתו התמימה.
וזרח משעיר למו – ידוע כי ישראל סבבו את הר שעיר כל אותם הימים שנתאחרו במדבר אחר דבר המרגלים או רובם כאמרו בפרשת אלה הדברים ונסב את הר שעיר ימים רבים והנה שם זרח לישראל אור השם יתעלה מפני ראותם עוצם המופתים והנפלאות שעשה להם השם יתעלה במדבר להאכילם מן ארבעים שנה ושלא בלו שמלותם מעליהם ולא נעליהם מעל רגליהם בכל הזמן הארוך ההוא עד שמשם התחילה הישועה לצמוח לישראל כאמרו רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה ומן אז התחילו להשתדל במלחמת הגוים אשר נצחום מעבר הירדן מזרחה.
הופיע מהר פארן – ידמה שהר פארן הוא הר שעיר והנה כונת אמרו הופיע הוא כמו אמרו וזרח משעיר למו כי הרצון באמור הופיע הראה יפעתו וזיהרו.
ואתה מרבבות קדש – הוא ביאור מה שאמר תחילה י״י מסיני בא – רוצה לומר: שבאו שם והגלותו על ישראל כדי שישמעו כלם דברי התורה מפיו היה מתחדש מרבבות קדש והנה קרא כלל ישראל רבבות קדש להיותם עם קדוש ולפי שכלם הסכימו בזה ואמרו את כל אשר ידבר השם נעשה ונשמע כמו שביארנו בפרשת וישמע יתרו והיה מספרם רבבות רבות כי הם היו ששים רבוא אמר שמרבבות קדש סבב הדבר הזה ותהיה מ״ם מרבבות קדש כמו מ״מ מחטאת נביאיה שהרצון בו בסבת חטא נביאיה.
מימינו אש דת למו – רוצה לומר: שמימין השם יתעלה והוא היד שייוחס לה עשיית הנפלאות על דרך ההשגחה חדש אש נפלא שהשמיע ממנו דת למו בקול הנפלא שחדש בו על דרך המופת.
[שער קד]
ויאמר ה׳ מסיני בא וגו׳ – ירצה הברכה הזאת ראוייה לעם הקדש ונתייחדו בה מכל שאר האומות כמו שנתייחדו בקבלת זאת התור׳ אשר שמתי לפניהם מכל זולתם וזה כי אפי׳ שתי האומות היותר קרובות אליהן שהם אומת שעיר בן יצחק אבינו ואומת ישמעאל שהוא בן אברהם אבינו זקננו לא נכונו בקבלתה ולא ישרו בעיניו ולזה פנה לבו מכלם ומסרה לישראל והוא אומרו ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ויהי שלשה ממי״ם מסני משעיר מהר פארן סימני התחלת הענין וקצה גבולו כמו וירם מאגג מלכו (במדבר כ״ד:ז׳) כאשר כתבנו שם והוא טעם משה קבל תורה מסיני (משנה אבות א׳) ויאמר ה׳. מעת הגלותו בסיני בא לקבוע שכינתו ולמוד מוסרו ותורתו בתוך העם הזה אמנם משעה שנדחה עשו מעל יעקב אחיו ונתן לו הר שעיר למורשה כמו שנאמר וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום (בראשית ל״ו:ח׳) ונאמר כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר זרח שמשו לבא אליו כי היא היתה התחלה קודמת לבחירת העם הזה לביאה הנזכרת וכמו שאמר הלא אח עשו ליעקב נאם ה׳ ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי וגו׳ (מלאכי א׳:ג׳) שכבר ראה שאין באומה זו נחת רוח לקבל תורה ומצוה אמנם כבר הופיע תחלת אורם מהתחלה ראשונה קודמת לזה והוא משנתגרש ישמעאל מעל יצחק ע״פ הדבור שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק וגו׳ (בראשית כ״א:י״ב). וסוף הגירוש נאמר וישב במדבר פארן ותקח לו אמו אשה וגו׳ (בראשית כ״א:כ״א). משם ואילך נתייחד ההר ההוא אליו. הנה שהופיע עמוד שחרם של ישראל לעלות מהר פארן כי מאז נבחר יצחק אביהם מבין בני האדם. ואמנם היתה שם הופעה אחרת קודמת לשלשתן אשר עליה אמר ואתא מרבבות קדש כמא דאתמר אתא בקר וגם לילה (ישעיהו כ״א:י״ב). והכוונה שכבר קדמה בחירתו יתע׳ לאומה זו ואהבתו אותה קודם שעלה עמוד השחר לבריאת העולם ועל דרך שאמרו מחשבתן של ישראל קדמה לכל (בראשית רבה א) שנאמר בראשית ברא אלהים בעבור ישראל שנקראת ראשית ויותר נאות מה שאמרו במדרש אמר להם הקב״ה לישראל קודם שבראתי העולם היו מלאכי השרת מקלסים אותי ומקדישין שמי בכם ואומרים ברוך ה׳ אלהי ישראל וגו׳ עד ישראל אשר בך אתפאר (תנחומא פ׳ קדושים) כמו שהוא כתוב ומבואר בתחלת שער ס״ה כי על זה יצדק יפה ואתא מרבבות קדש וגו׳.
ומקלוסן וקדושתן אליו ית׳ הרי שהיו להם ארבעה זמנים זה קודם זה מורים מאד על עוצם התשוקה וההשתדלות להקריב האומה הזאת אליו מכל המוני מעלה ומטה לתת להם תורה ומצות כמו שזכרנו ולא סר מחבבם ממה שנתחבבה אליהם התור׳ אחרי קבלתם אותה.
Gate 104
The paragraph commencing with the words "the Lord came from Sinai," (33,2) exemplifies that already prior to that event, nations such as Ishmael and Edom had proved unwilling to accept the Torah. Israel's acceptance was unique among the nations, since no one else was ready to accept the authority of Heaven. This act of voluntary submission made Israel into the "chosen people" even though God had displayed fondness for other nations also. See 33,3, "He has fondness for nations, but holiness is all concentrated within you." (Israel) Also the other way around. He is beloved by some people among the nations, converts to Judaism, but on a collective basis as distinct from an individual basis, holiness is found only in Israel. tukku leraglecha, you have submitted to God en masse. In turn, you were lifted up by "Your commandments." This is a reference to martyrdom for their religion displayed by Jews when confronted by the chance to save their lives through conversion to Christianity etc. morasha kehillat Yaakov.
This commandment to successive generations to observe and to believe, is a unique commandment found only in our nation. No one else has been born to a religion by reason of membership in "the community of Jacob." (verse 4) The acceptance of the Torah by the entire nation made it irrevocable. "He became King in Yeshurun." Having proclaimed God as King, He in turn offers His blessings both in material and spiritual ways.
Moses' blessings are viewed as a continuation of Jacob's blessings. Jacob had concluded with the line "and this is what their father said to them when he blessed them." (Genesis 49,28) So Moses says "and this," at the beginning of his blessings, whereas we find this term used at the very end of Jacob's blessings. Since Reuben had been demoted at the time of Joseph's sale, and had been the subject of his father's criticism at the time Jacob died, Moses emphasizes that though numerically not strong, Reuben would produce outstanding men in spite of this. The blessing may also include the assurance that Reuben personally had not lost his share in the world to come as the result of the incident with Bilhah. By mentioning Yehudah next, the fact that Reuben had been mentioned first, shows that Moses had not wanted to deny Reuben his rightful place. Yehudah is mentioned next due to his rank. Since it will be he who will lead Israel in battle, provide the kings, Moses blesses Yehudah by imploring God to come to Yehudah's aid when the latter finds himself in difficulties. "Though his hands fight on his behalf, be the helper from his adversaries." (33,7) Since the temporal and spiritual leadership of the nation are to go hand in hand, Levi is mentioned next in the list of tribes to be blessed. Although inquiries re the will of God are made via le-ish chassidecha, religious authority, by the use of tumecha ve-urecha, the ineffable name in the High Priest's breastplate, the secular leader is required to stand in the presence of the High Priest. (see chapter 35) Since Moses is himself a member of the tribe of Levi, he apologises for the sin at the "waters of strife," explaining it as having been due to instructions once received at Massa to hit the rock. (33,8) Since the sin had not been intentional, Aaron is not excluded from the term of endearment "your pious one." Both on the occasion of the golden calf episode when the Levites had risked their lives for Gods law, and at Shittim when Pinchas had done so, the tribe had displayed fervent loyalty. The second function of the tribe is to teach the Torah to Israel, yoru mishpatecha, they will teach Your social laws. Thirdly, service in the temple will be performed by members of that tribe, yassimu ketorah be-apecha, they will put incense before You. The position of Priest and Levite being a hereditary one, it is apt to be viewed by some as an undeserved privilege, and will arouse antagonism towards that tribe. Therefore, Moses asks that the Levites' adversaries be crushed, (verse 11) Moses does not mention the tribe of Shimon, the latter still smarting from the affair of Baal Peor, and the wounds on its collective dignity inflicted by Pinchas. Also, it had just lost twelve thousand men. Moses therefore was content not to criticise the tribe of Shimon at this stage. Also, this made it unnecessary for him to bestow thirteen blessings.
After having blessed the tribes that represented the priesthood and the monarchy, the tribe that is privileged to host the holy Temple in the future, is blessed next. The fact that Benjamin is Gods beloved is testified to by that very fact, (verse 12) A major factor is that it was the only tribe wholly uninvolved in the struggle between Joseph and his brothers. Joseph who is the mainstay of the kingdom of the ten tribes, comes next. Since Ephrayim will be the leader of that kingdom, the abundance of blessings heaped on Joseph are partly to be viewed as applying to all the ten tribes, but they are identified with Joseph who had displayed moral fortitude in his encounter with the wife of Potiphar. The reference to Joseph as an ox, has been discussed in chapter thirty. Issachar and Zevulun are named next, being the remaining sons of Jacob's major wives Rachel and Leah. Also, they complete the camp of Yehudah. Zevulun is here mentioned ahead of Issachar though he was younger, in recognition of the fact that he assumed the burden of earning a livelihood for his brother Issachar so that the latter could devote himself to Torah study, (verse 18) The "tents” referred to, are the seclusion of the yeshivah, the Torah academy. Zevulun's maritime activities will be amply rewarded so that he can afford to entertain "nations." Gad's turn is next, since he too was considered a reward from God by his mother for having turned her handmaid over to Jacob as a wife. Also, he completes the camp of Reuben and the unnamed Shimon. The blessing marchiv Gad, who expands Gad, refers to the fact that it was this tribe that was the first to settle on the East Bank of the Jordan. It was also he who formed the vanguard when it came to fighting for possession of the West Bank. He considered the fact that Moses, Aaron and Miriam were all buried in his tribal territory, as a good omen for his choice of location, and an insurance of the tribe's future loyalty to God and Torah. Dan is head of the army group forming the rearguard. His being described as a hit and run expert, fits Samson the best known of his heroes. Naftali being senior to Asher, is mentioned next. Since the chronological order has not been observed in these blessings, Moses is anxious to conclude the blessings for the individual tribes with Asher, who is not only assured of an abundance of material wealth, but is assured that this will not cause jealousy among his brothers, i.e. "he will remain popular with his brothers." (verse 24) In this way the blessings applicable to the nation as a whole in verse twenty five, are an extension of the bounty promised to Asher. Just as at the beginning of the blessings, the line "may Reuben live and not die," refers to the wish that no sudden death should cut short his normal lifespan, so also at the end of the blessings Moses expresses the wish (verse 25) "and as your young days so shall be your old age," meaning that eventual death should come about only as the result of the natural process of aging. "Riding the heavens" (verse 26), is a symbol of the speed with which God may come to Israel's aid when needed. The prophecies of Moses, unlike those of Bileam, are not intended for the distant future. Bileam had spoken about "I can see it, but not now" etc.; not so Moses who describes God as "riding the clouds" to Israel's assistance as something in the immediate future. In order to be meaningful, victory must comprise four elements.
1) The victor should emerge unharmed.
2) The enemy must have been harmed.
3) The enemy must be seen to have been hurt.
4) Such hurt must be real, not merely superficial. Moses deals with these four aspects of victory in verse twenty nine.
1) "The shield of Your help."
2) "The sword of Your excellence."
3) "Your enemies will dwindle before you," and
4) "You will tread upon their heights." You will be seen to be enjoying the fruits of victory.
ויאמר י״י מסיני בא פתח תחלה בשבחו של מקום ואח״כ בצרכיה׳ של ישר׳. בספרי דאל״כ מה עניין מסיני בא וגו׳ לעניין הברכות ולמה הפסיקה פרשת הברכות עד שפתח תחלה וזאת הברכה והניח הברכות והתחיל י״י מסיני בא וגו׳ ואח״כ חזר וסיים הברכות כלם על הסדר אבל רש״י ז״ל הוסיף עוד ואמר שבשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל כלומר וכדיים הם שתחול עליהם ברכה:
מסיני בא יצא לקראתם. לפיכך אמר מסיני ולא בסיני שאחר שירד על הר סיני וראה את ישראל באים להתיצב בתחתית ההר יצא משם ובא לקראתם וזהו שנאמר ויוצא משה את העם לקראת האלהים למדנו שהשכינה יצאה לקראתם שמלת לקראת בכל מקום מורה על הבאים זה כנגד זה כל אחד כנגד חברו:
וזרח משעיר למו. שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו הופיע מהר פארן שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלו ולא רצו. וכן שנינו בספרי כשננלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד נגלה אלא על כל אומות העולם בתחלה הלך אצל בני עשו ואמר להם מקבלים אתם את התורה ולא רצו וגומר הלך אצל בני עמון ומואב אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה אמר להם לא תנאף אמרו לפניו רבש״ע כל עצמה של ערוה שלהן היא שנאמר ותהרין שתי בנות לוט מאביהן וגומר הלך אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה אמר להם לא תגנוב אמרו לפניו רבונו של עולם אביהם לסטים היה שנאמר והוא יהיה פרא אדם וגומר עד שבא אצל ישראל וקבלוה דאל״כ מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן פי׳ מאי בעי בשעיר שהיא מקום מושב בני עשו ומאי בעי בפארן שהוא מקום מושב בני ישמעאל כדכתיב בהגר ותשב במדבר פארן והכי איתא בפ״ק דעבודת כוכבים:
ואתא לישראל מרבבות קדש ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש. בספרי הוסיף מלת לישראל אחר מלת ואתא להודיע ביאתו למי היתה אבל גבי י״י מסיני בא לא הוסיף מפני שמלת למו שפירושו לבני ישראל האמור למעלה ישוב גם אל מאמר מסיני בא כאילו אמר י״י מסיני בא למו וזרח משעיר למו גם הוסיף מלת ועמו קודם מרבבות קדש מפני שבספרי פירש שמ״ם מרבבות קדש הוא מ״ם המקצ׳ לא מ״ם ממנו כמ״ם מסיני משעיר מהר פארן הסמוכים לו מפני שאז יהיה פירושו שהשם פירש מרבבות קדש ובא לבדו ולכן בזולת תוספת מלת ועמו יהיה פירושו ואתא מקצת רבבות קדש ואין לו טעם בלתי מלת ועמיו גם הוסיף מלת מלאכי קוד׳ מלת קדש מפני שמלת קדש נופל על דבר כמו ואנשי קדש ופה הם המלאכים:
אש דת למו שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גב אש לבנה נתן להם בלוחות כתב יד ימינו. פי׳ האש של דת שהיא האש שחורה הרשומה על גב האש לבנה כמו דיו השחור על גבי הנייר ברשומי הדת שהיא התור׳ נתנה למו בלוחות הכתובות בכתב יד ימינו כאילו אמר מימינו למו אש דת שפירוש מכתב יד ימינו נתן למו האש של דת שהיא האש הרשום בה הדת:
ויאמר ה׳ מסיני בא וגו׳ – ראוי היה שיסמוך לכאן יחי ראובן. למה הפסיק בנתים באלו הפסוקים כולם. והנראה אצלי כי לפי שהוא אמר וזאת הברכה להורות שהיתה הברכה ראויה. אשר בירך משה להורות שהיה המברך ראוי. וכן לפני מותו בזמן הראוי. וכל זה ידוע וברור שהוא אמת. אבל היות המקבלים ראויים. שזה נרמז באומרו את בני ישראל. זה צריך לברר. שנראה בהפך שהיו עם קשה עורף. כאומרו הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם. לכן בא לבחון איך היו ישראל ראויים לקבל הברכה. אחר שקבלו התורה בזמן שלא היה ראוי לקבלה. כי ידוע כי השם הלך אל כל האומות שיקבלו התורה ולא רצו לקבלה כמאמרם ז״ל. ואח״כ בא לישראל שיקבלוה. והיה ראוי שלא יקבלוה. אחר שהלך אצל כל האומות ולא קבלוה. וז״ש ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. שהם אדום וישמעאל. ואמר וזרח משעיר. לפי שהם היו יותר ראויים לקבל התורה לפי שהיו בני יצחק ורבקה. ולכן בא להם בפנים מאירות. וזהו וזרח משעיר. אבל בישמעאל לפי שהיו בני קטורה אמר הופיע מהר פארן. הופעה בעלמא בלי קירון פנים. ולכל אלו היה מוליך התורה בימינו שיקבלוה בחבה ואהבה. וזהו אף חובב עמים. ועכ״ז לא רצו לקבלה. וישראל הקדושים תוכו לרגליך תחת ההר וקבלו תורתך ואמרו תורה צוה לנו משה מורשה. עד שבסבת התורה קבלו מלכותך כולם ביחד. וזהו בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. וא״כ עם כזה ראויים הם לברכה. באופן שהברכה ראויה בין מצד המקבלים בין מצד המברך:
או נאמר שהאריך בכל זה להורות שזאת הברכה היתה מוסכמת מהשם והנו נצב שם לברך העם. וזה לבחון מה שאמר איש האלהים. שהיה נביא האלהים ובנבואה היה אומר כל אלו הדברים. ולכן התחיל לסדר שבחו של מקום ואמר ה׳ מסיני בא וזרח משעיר ואתא מרבבות קדש. מסובב במלאכים להביא בימינו התורה לישראל. עד שמצד סדור שבחיו של מקום ירד השם ועמד אצל משה לברך את העם. עד שהיה מדבר עמו כאשר ידבר איש אל רעהו. ואומר כל קדושיו בידיך והם תוכו לרגליך וכו׳. באופן שבזה אמר איך זאת הברכה היתה ראויה. אחר שהשם היה עומד שם ומברכתו יבורך כל גבר. ומה אומרים תורה צוה לנו משה.
ולפי שמשה היה רועה נאמן. וידע לסדר דבריו על נכון ולסדר שבחיו של מקום לחבב את ישראל בעיני המקום. ראוי היה להיות מלך על ישראל. וזהו ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם. לרמוז שמלכותו היתה מוסכמת מצד כל העם. וזהו ויהי בישורון מלך. ולא כלל העם לבד. אלא בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. ואמר זה לפי שהקנאה אינה אלא בגדולים כאומרו ורצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו. אע״פ שאני פירשתי שם שפירושו לגדולים שבאחיו כמו על כל רב ביתו. וכן פירוש ורוב בניו גדולת בניו. שהיו כולם גדולים במלכותו. וכן לרוב אחיו. וזהו להורות על מעלת מרדכי:
או נאמר שהאריך בכל זה לסדר שבחיו של מקום להודיע חסדי השם הגדולים שעשה עם ישראל לא עשה כן לכל גוי. ולכן אמר ראו חסדי השם עם יריאיו. כי ה׳ מסיני בא וזרח משעיר הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו. לתת התורה לאומות העולם ולא לישראל. וכל זה כדי שלא יהיה להם פתחון פה לומר אלו נתת לנו התורה היינו שומרים אותה. כי כוונת השם לא היתה אלא ליתנה לישראל לפי שהיו ראויים לקבלה. וזהו אף חובב עמים כל קדושיו של ישראל בידיך. ועיניך שמת עליהם מתחלת העולם. והם הרגישו בדבר ותוכו לרגליך. ונכנסו בתחתית ההר לקבל דברותיך ואומרים תורה צוה לנו משה וגו׳:
או שיאמר והם תוכו לרגליך – לפי שאו״ה לא רצו לקבל התורה מצד העונשים והאזהרות התלויות בה. לפי שלמדו מעשו אביהם שאמר אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. אחר שבה תלויין עונשין ואזהרות. כאותה ששנינו ואלו הן שבמיתה פרועי הראש וכו׳. אבל ישראל אע״פ שידעו כל זה. תוכו לרגליך והוכו ונדכאו תחת רגליך. וקבלו עליהם עונשים ואזהרות. ושמעו קול מוריהם נוגשי פרעה ושוטריהם. כאותה ששנינו רשב״י אומר שלשה מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל וכולן לא נתנו אלא על ידי ייסורין. ואלו הן תורה וא״י ועוה״ב. וזהו תוכו לרגליך לקבל דברותיך. ומה אומרים תורה צוה לנו משה. ואם לאו מורשה קהלת יעקב. כי מכאן נמשכו רש ועושר כאומרו ה׳ מוריש ומעשיר. ואמר זה ישפיל וזה ירים. וזהו כאשר ירים משה וגו׳ כמאמרם ז״ל:
ויאמר – וקודם שהתחיל הברכה המתחלת ״ברזל ונחשת מנעלך״ (דברים ל״ג:כ״ה), אמר זאת ההקדמה, והתפלל על השבטים למען תחול ברכתו. כי אמנם דברי הברכה בכל מקום מדברים עם המברך, כאמרו ״אמור להם״ (במדבר ו׳:כ״ג). וכן כל דבריו מ״ברזל ונחשת״ (כה) עד ״על במותימו תדרך״ (כט), היו עם ישראל. אבל דבריו הקודמים היו עם האל לבקש מלפניו על עמו.
ה׳ – לשון קריאה.
מסיני בא וזרח... אש דת למו – הזכיר זכותם של ישראל כדי שתקובל תפלתו עליהם ותחול ברכתו, ואמר אל האל יתברך: הנה ״מסיני בא וזרח״ והופיע ממקומות שונים לישראל, ״אש דת״ הבאה מרבבת קדש – מצד ימין של קדש, כי אמנם נתן באספקלריה המאירה.
ויאמר, before he commenced with his blessing in verse 25 with the words ברזל ונחושת מנעלך, he pronounced a list of prayers addressed not to the people but to God, in order to prepare the ground for his blessings when he intoned it to become effective. Words of blessing are invariably addressed to the recipient of the blessing directly. When God instructed the priests to bless the Jewish people, part of that instruction was: אמור להם, “say to them!” (Numbers 6,23) All Moses’ words from verse 25 on are couched in this traditional mode of phrasing a blessing.
'ה, this is an exclamation mode.
מסיני בא וזרח וגו' אש דת למו. Moses recalls the Israelites’ merit in order that his prayer on their behalf be accepted. He therefore tells God, that at the time when He came from Sinai and became manifest in a number of locations to Israel, the word קדש in the expression מרבבות קודש does not refer only to the myriads of angels but to the totality of Torah, and that the experience of holiness by Israel at the time emanated from the “right” side of this emanation, i.e. the people experienced what is known in kabbalistic parlance as אספקלריאה מאירה, “a clear undistorted vision.”
פתח תחלה בשבחו של מקום כו׳. דאם לא כן, מה ענין ״ויאמר ה׳ מסיני״ לכאן:
שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה. וכן שנינו בספרי, שהלך אל עשו אם יקבלו את התורה, והשיב עשו מה כתיב בה, אמר לו ״לא תרצח״ (שמות כ, יג), ״לא תגזול וגו׳ ״. אמר עשו, כל ברכתו שנתברך ״ועל חרבך תחיה״ (בראשית כז, מ). אמר לישמעאל שיקבל את התורה, אמר מה כתיב בה, אמר ״לא תגנוב״ (שמות כ, יג). אמר, כל ברכותיו אינו רק ״והוא יהיה פרא אדם ידו בכל״ (בראשית טז, יב), שיהיה מלסטם את הבריות, ואיך יקבל התורה. אמר לעמון ומואב שיקבלו את התורה, אמרו מה כתיב בה, אמר ״לא תנאף״ (שמות כ, יג). אמרו, כל עצמן של אותה אומה של עריות הוא, דכתיב (בראשית יט, לו) ״ותהרנה שתי בנות לוט מאביהן״, היאך יקבלו את התורה
:ואף על גב דבקרא לא כתוב אלא שעיר ופארן, ובפרק קמא דעבודה זרה (ב ע״ב) נמי קאמר שהחזיר הקדוש ברוך הוא את התורה על כל אומה ולשון, ומנא לן לומר כך. ונראה, דודאי היה הקדוש ברוך הוא מחזיר התורה על כל האומות, דאם לא כן, מאי שנא שהיה מחזיר אותה על עשו ועל ישמעאל – משום שלא יאמרו אם נתת לנו התורה היינו מקבלין, שאר אומות נמי יאמרו כך. אלא על כל אומה ולשון היה מחזיר. וקרא דקאמר ״וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן״, הכי קאמר, אחר שחזר על כל האומות ולא קבלוהו, בא אל עשו וישמעאל, כי אלו מסתבר יותר שיקבלוה, שהם זרע אברהם, שקיים כל התורה (יומא כח ע״ב), והיה מחזיר עליהם דרך מעלות; מתחלה אל הרחוק, עד שבא אל עשו וישמעאל. והם היו ראוים לקבל אותה, מפני שהם זרע אברהם, ואפילו הכי לא קבלו אותה. ולפיכך ״וזרח משעיר למו״, כיון דלא קבלו אף בני עשו – שוב אין מי שיקבל אותה, ובא אל ישראל מהר שעיר. וכן בפארן גם כן, שבסוף בא אל פארן, אמר אלו בני ישמעאל [ראוי] שיקבלו אותה, ולא קבלוה. אז בא אל ישראל, כי מעכשיו לא נשאר אחד
:ומה שזכר עשו וישמעאל, מפני כי יש בעשו שאין בישמעאל, ויש בישמעאל שאין בעשו; ישמעאל נמול בתחלה (בראשית יז, כה), וקבל עליו בריתו של אברהם. ועשו אינו בן הפלגש, כמו ישמעאל שהיה בן הפלגש. ולפיכך באחרונה בא אל אלו שנים. והא דאמרינן בספרי שהשיב עשו מפני שנאמר לו ״על חרבך תחיה״, וכן ישמעאל מפני שנאמר לו ״והוא יהיה פרא אדם ידו בכל״, לא שהאומות האחרים שלא נתברכו בברכה הזאת לא היו משיבים כך, אלא רוצה לומר אפילו אלו שהיו מזרע אברהם ויצחק, כיון שנתברכו בברכה הזאת שאינה הגונה וראויה, כל שכן האחרים, שלא נתברכו כלל, שנמצאו בהם כל אלו הדברים כולם
:ואם תאמר, ומנא ליה לרז״ל לומר שהחזיר הקדוש ברוך הוא התורה על כל אומה ולשון, שמא לא החזיר רק על בני אברהם, וכיון דאינהו לא קבלוה, אחרים לא כל שכן. ויש לומר, דזה לא יתכן, דהרי הם יהיו אומרים שהיו מקבלים אותם, ולא היה יכול לענוש את האומות – מה שלא קבלו את התורה – מכח קל וחומר. דהא בפרק שור שנגח (ב״ק לח. ורש״י שם) מסיק דבשביל זה היה הקדוש ברוך הוא מתיר ממונן לישראל, ולא מענישין מכח קל וחומר. ולפיכך בודאי על כולם החזיר. אלא שכתיב בקרא ״שעיר״ ו״פארן״, שהם האחרונים, דמסתברא שהם יקבלו אותה:
אש שחורה על גבי אש לבנה כו׳. דבר זה סוד מופלא, כי התורה נקראת בשתי שמות; נקראת בשם ״חסד״, ״ותורת חסד על לשונה״ (משלי לא, כו), ונאמר (משלי ג, יז) ״דרכיה דרכי נועם״, ונקראת בלשון ״אמת״, ״תורת אמת היתה בפיהו״ (מלאכי ב, ו). כי המצוה בעצמה עשייתה הוא הטוב ונועם. ולפיכך היה יסוד התורה אש לבנה. וכאשר תשכיל במצוה תמצא אותו אמת ונכון הוא, כמו כבוד אב ואם. ושמירת שבת טוב ונועם הוא, וכאשר תשכיל בו נמצא שהוא ראוי ומחוייב לעשות. נמצא כי עיקר המצוה הוא טוב וחסד, וזהו מורה אש לבנה, כי הלובן מורה הטוב והזכות, דומה לאור שהוא טוב. והצורה, היא אש שחורה, כי השחור מורה על רשימה מבוארת היטב, כך התורה דבריה מבוארים ברורים:
ויאמר ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו וגו׳ – הל״ל לסיני בא, ורש״י פירש שיצא לקראתם כחתן כו׳, ועדיין קשה למה מסיני בא ולא ממכון שבתו השמים, גם צריך יישוב למה הזכיר זריחה בשעיר והופעה בפארן, גם קשה לדעת רז״ל שאמרו (ספרי ב׳:ב׳) חזר הקב״ה על בני עשו וישמעאל לקבל התורה ולא קבלוה למה הזכיר שעיר והר פארן ולא הזכירם בשמם עשו וישמעאל, גם מלת למו צריך יישוב, כי יש אומרים מלת למו חוזר על ישראל כי לפי שהאומות לא רצו לקבל התורה וישראל קבלוה ע״כ נתוספה לישראל זריחה והופעה ואין לשון המקרא משמע כן.
ונראה לפי שכל שמות האלו מתייחסים אל אומה מיוחדת, כי שעיר מיוחד לעשיו איש שעיר, (בראשית כ״ז:י״א) והר פארן מיוחד לישמעאל, שנאמר בו (שם ט״ז:י״ב) והוא יהיה פרא אדם ופרא נגזר מלשון פארן, ע״כ לא הזריח ה׳ גילוי שכינתו אל אותן שני אומות עצמן כי ידע הקב״ה שאין סופן לקבל התורה ולא בא אליהם כ״א לבעבור שלא יהיה להם פתחון פה לומר אילו היה נותנה לנו היינו מקבלים אותה, ע״כ לא הופיע ה׳ שכינתו על האומות כי לא היו ראויין לכך והופיע עליהם מן אותן המקומות המתיחסים אל אותן האומות. ובזה מדוקדק הלשון וזרח משעיר למו. אמנם עדיין אנו צריכין למודעי לנו למה נקט כאן זריחה וכאן הופעה, וכאן הזכיר למו אבל בהופעה לא הזכיר למו.
ונראה שכך פירושו – כי לשון זריחה מצינו אצל השמש כמו וזרח השמש (קהלת א׳:ה׳) וכן רבים אבל לשון הופעה לא מצינו כ״א אצל גילוי שכינתו ית׳ יושב הכרובים הופיעה (תהלים פ׳:ב׳) ולפי שישמעאל עשה תשובה אבל לא עשו לכך הזריח מן שעיר המתיחס לעשו בזריחה הנמשלת לזריחת אור השמש, ורמז עוד לעשו שמונה לחמה, ולכך נאמר למו שאותה זריחה מועטת הגיע למו ואולי הזריח להם השמש ממש, אבל לישמעאל שעשה תשובה בחייו הוסיף לשון הופעה דהיינו גילוי שכינתו מהר פארן המתיחס אליהם, אבל לא זכו מ״מ שיגיע אותו אור גדול אליהם ממש לכך לא נאמר למו כי לא הגיע אליהם אך ראו את האור בהר פארן מרחוק, אבל עשו להיות אותו אור רק אור השמשי ע״כ זרח משעיר למו ממש, אבל לישראל בא מהר סיני בלא שום זריחה והופעה כי לאומות הוצרך לבא ע״י זריחה והופעה לדבר עמהם בפנים מאירות אולי יתפתו לקבל התורה שלא יהיה להם פתחון פה לומר אילו היה בא לנו בפנים מאירות היינו מקבלים אותה. אבל ישראל שחשקה נפשם בתורה ואהבוה מאוד, לא הוצרך להזריח ולהופיע עליהם אלא מסיני בא ביאה בעלמא. ומתחילה ירד ה׳ אל הר סיני ומשם בא אל ישראל כי אותו הר מתיחס אל ישראל כי הוא הנמוך שבהרים וישראל המעט מכל העמים.
וכמו שאמרו (אבות א׳:א׳) משה קבל תורה מסיני, ולא אמרו על סיני, אלא לפי שמשה לרוב ענותנותו חשב את עצמו לשפל אנשים לומר מה אני שתנתן תורה על ידי, אך כאשר שמע דבר ה׳ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג׳:י״ב). אז נקט בלביה למה דווקא על ההר הזה וכי אין בעולם הרים גבוהים ממנו אלא שכך מדתו של הקב״ה שבוחר ביותר בשפלים לשכון את דכא ושפל רוח, הנה מאז שוב לא היה משה מסרב בשליחתו והיה מקבל עליו שתנתן התורה על ידו לכך נאמר משה קבל תורה מסיני, כי מן סיני למד זה שהוא ראוי לקבל התורה יותר מזולתו, וז״ש רז״ל (מגילה כט.) על פסוק למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים ס״ח:י״ז). כולכם בעלי מומין אצל הר סיני כמה דאת אמר או גבן או דק (ויקרא כ״א:כ׳). ומה מום מצא באותן הרים או מה ענין גבן להרים כי גבן הוא מום שבעינים, אלא שרמז כאן שרום לב הוא מום גדול בתורת ה׳ והרים אלו להיותם גבוהים מום בם. וכנגד זה באדם עינים רמות הוא מום שבעין לכך מביא ראיה מן או גבן וע״כ אין הרים אלו מתיחסים אל ישראל כ״א הר סיני, ועליו ירד ה׳ מתחילה כי בזה הורה להם שהקב״ה שוכן את דכא ביותר ויקחו ראיה מכאן שלא מרבכם מכל העמים חשק ה׳ בכם כי אתם המעט וע״כ המה נאים לתורה ותורה נאה להם לכך נאמר ה׳ מסיני בא. והוא באמת, שבח גדול זה לישראל עד שיהיו ראויין לקבל הברכות.
ואתה מרבבות קדש – י״א שבא מן רבבות קדש מלאכים אשר אמרו חמדה גנוזה אתה בא ליתנה לב״ו, אך מ״מ בא הקב״ה מהם לפי שקדושים הם ואין בהם יצה״ר וניאוף וגזילה ע״כ מצד היותם רבבות קדש בא לישראל להשלים חסרונן ולצרף חלודת חומר שלהם כזהב המצורף באש לכך נאמר מימינו אש דת למו, כדי לצרף אותם לבלתי יטו לשמאל כ״א לימין כי לב חכם לימינו (קהלת י׳:ב׳).
אֵשדָת: אש דת ק׳ (ועיין הטעם בבחיי1), והוא חד מן ט״ו מלין דכתיבי׳ חדא מלה וקריין תרין מילין, וסימנם במ״ג2 ד״ה א׳ כ״ז. והדל״ת בקמץ. [אשדת כ׳, אֵשׁ דָּת ק׳].
1. בבחיי: על אתר, ד״ה מימינו.
2. במ״ג: מ״ג-ד דה״א כז יב.
פתח תחלה בשבחו של מקום כו׳. ר״ל מה ענין שבחו של מקום גבי ברכות של שבטים. לכן פי׳ פתח תחלה וכו׳:
יש בו הזכרת זכות לישראל כו׳. דאל״כ למה לא פתח בשבח שברא העולם, או שאר שבחות של מקום:
יצא לקראתם כו׳. ר״ל למה כתיב מסיני, לסיני הוה לי׳ לומר. לכן פי׳ יצא לקראתם וכו׳, פירוש כבר הי׳ בסיני, וכשבאו ישראל יצא לקראתם מסיני, שנאמר ויוצא משה את העם לקראת אלהים מן המחנה. ולשון לקראתם אינו נופל אלא כשבאים זה לקראת זה:
להם. ר״ל למה לא פירש למי הופיע. לכן פי׳ להם, דהיינו לישראל. אבל גבי וזרח משעיר, לא היה צריך לפרש, מדכתיב למו, דקאי על ישראל, דסמך ליה לעיל מיניה:
לישראל. ר״ל למה לא כתיב למי אתה. והוצרך לפרש לישראל:
ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש כו׳. ר״ל דמ״ם מרבבות הוא מ״ם מקצת, ולא מ״ם ממנו. והוכחתו דלא מצינו מקום ששמו רבבות, על כרחך צריך לומר מ״ם מקצת וק״ל. והרא״ם פירש, דאם יהי׳ מ״ם ממנו, שאז יהי׳ פירושו שהשם פירש מרבבות קודש, ובא לבדו. וזולת מלת ועמו, יהי׳ פירושו ואתה מקצת רבבות קודש, ואין לו טעם בלתי מלת ועמו, והוסיף מלת מלאכי קודם מלת קודש, מפני שמלת קודש נופל על דבר, כמו (שמות כ״ב:ל׳) ואנשי קודש, ופה הם המלאכים. עכ״ל:
באש שחורה ע״ג אש לבנה. כמנהג העולם לכתוב בדיו על הנייר. והקרא מסורס לפי פירוש זה, כאלו כתיב מימינו למו דת אש. ויהי׳ פירוש דקרא הכי, מכתב יד ימינו נתן למו דת, דהיא התורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. [ר׳ אליהו מזרחי]:
דבר אחר אש דת כתרגומו כו׳. דלטעם ראשון קשה דצריך לסרס המקרא, לכן פי׳ דבר אחר וכו׳. ולפי דבר אחר לחוד קשה, הוה לי׳ לומר מאש דת, דאז היה פירושו מן אש, כלומר מתוך אש לבן. לכן הוצרך גם לטעם ראשון:
He began with the praise of Hashem, etc. Rashi is answering the question: What relationship is there between the praise of Hashem and the blessings of the tribes? Thus he explains, He began, etc.
[He] also mentions the merit of the Israelites, etc. Otherwise, why not begin with the praise that He created the world or other praises of Hashem?
He went out to meet them, etc. Rashi is answering the question: Why it written from Sinai? It should have said to Sinai. Therefore, he explains, He went out to meet them, etc. The explanation being that He was already at Sinai, and when Yisroel came, He went out from Sinai to meet them as it says, And Moshe brought the people toward (לקראת) [the Divine Presence of] Hashem, [leading them] out of the camp." And the expression לקראתם (to meet them) is appropriate only when one is coming to meet the other.
To them. Rashi is explaining why the verse does not say to whom He appeared. Therefore he explains to them, i.e., to Yisroel. But regarding [He] radiated forth from Se'ir, he does not have to explain because there it is written to them (למו)," referring to Yisroel mentioned above.
To the Israelites. Rashi is answering why it does not say to whom He came? Thus he needs to explain, To the Israelites.
Part of the myriads of sacred angels, etc. Rashi is explaining that the מם of מרבבות means part of and not from. His proof is that we do not find anywhere a place called רבבות. Perforce the מם here means part of, and this is easy to understand. Re"m explains that if the מם here means from, it would mean that Hashem left the myriads of sacred angels and came by Himself. If Rashi had not added the words with Him, the verse would be saying that part of the myriads sacred angels came, and this is not understandable [because why did they not all come], unless one adds the words with him. Rashi adds the words מלאכי (angels) before the word קודש (sacred), because the word sacred is [an adjective] that applies to something [a noun], such as in the verse (Shemos 22:30), אנשי קודש (men of holiness). And here [the noun is] the angels. Until here are his words.
In black flame on white flame. As people commonly write with ink on paper. The verse has to rearranged according to this explanation as if it is written, from His right [hand] to them—the flaming Torah law. And the explanation of the verse is as follows, From the writing of His right hand He gave them a law, which is the Torah that is written in black fire on white fire. (Re"m)
Another interpretation, — אש דת as rendered by Targum [Onkelos], etc. [Rashi gives two interpretations] because according to the first interpretation one has to rearrange the [words in the] verse; therefore he gives another interpretation, etc. But according to the other interpretation one can ask that it should have said מאש דת, meaning from the fire, i.e., from white fire [as according to this interpretation there is no need to have both black and white fire]. Therefore he also needs the first interpretation.
ויאמר ה׳ מסיני בא וגו׳ – רז״ל אמרו (ספרי) יצא לקראת ישראל מסיני, וזרח משעיר שפתח לבני עשו ליתן להם התורה, הופיע מהר פארן שהלך גם כן לישמעאל, וקשה למה התחיל במאוחר שהוא מסיני בא שזה היה אחר שפתח לשעיר ולפארן ולא קבלו ויצא לקראת ישראל כשרצה ליתנה להם, עוד צריך לדעת למה שינה לדבר בג׳ לשונות בא זרח הופיע והיה לו לכוללם יחד על זה הדרך מסיני בא ומשעיר ומפארן, עוד למה בסיני הקדים זכרון המקום ואחר כך מה שהיה ממנו ובפארן ושעיר הקדים הבא ואחר כך המקום.
אכן יתבאר הענין בהעיר אומרם ז״ל למה לא זכו האבות ובפרט יעקב שהיתה מטתו שלימה לתת להם ה׳ תורתו, ואמרו (בראשית רבה ע ט עד יד) שהטעם הוא לפי שאין שכינה שורה על פחות מס׳ ריבוא, ונתינת התורה צריכה היתה השראת שכינה, כמו שכן מצינו (שמות י״ט כ׳) וירד ה׳ על הר סיני.
והנה יאמר האומר הלא מצינו שאפילו שנים שיושבים ועוסקים בתורה אמרו במשנה (משנה אבות ג׳:ב׳) שכינה שרויה ביניהם, לזה אמרו קדמונינו יודעי דעת כי מה שאנו אומרים שצריך ס׳ רבוא הוא על השראת כללות השכינה, ומה שזוכים עשרה שיושבים ועוסקים בתורה או שנים הוא על אות א׳ שמאיר ממנה המופיע במי שיתעורר להדבק בקדושה כל אחד כפי כחו, ואין דומה הארה ב׳ לג׳ וג׳ לד׳, אבל כללות השכינה אינה שורה אלא על ס׳ רבוא מישראל.
והוא מאמר הכתוב ה׳ פירוש כללות השכינה מסיני בא להקביל ישראל, ובצאת השכינה להקביל עם נבחר עם יציאתה יצאו ב׳ אורות ובאו אחד דרך הר שעיר ואחד דרך הר פארן לישראל שעברו דרך שם לסיבה ידועה, ולזה הקדים מסיני בא שהיא ביאת כללות השכינה ואחר כך הודיע חלקי אורה שבאו דרך מקומות הלז, ודקדק לומר זרח והופיע להעיר שלא הלך דרך שם אלא זריחה אחת והופעה אחת ממנו, ולשון הופעה יאמר על חלק מועט מהקדושה כדרך אומרם ז״ל (מכות כ״ג:) הופיעה רוח הקודש במדרשינו, שהוא גדר קטן שבבחינת השראת אור השכינה, ויחס לבני שעיר גדר גדול מגדר של ישמעאל כפי מדרגתו כי הוא למעלה מישמעאל.
ובזה נתישבו כל הדקדוקים, גם מה שהקדים זכרון סיני לביאה ובשעיר ובפארן הקדים לזריחה והופעה כי במקום זכרון ה׳ הוא מאמר הופיע וזרח והבן, והכוונה בכל המאמר להעיר מעלתם להרבות בברכתם כי ראוים הם לברכה, וזה מדרך הרוצה לברך בכל לבו לעורר הדברים להלהיב הלב לברך בכל לבו, וכן תמצא שעשה יצחק כשרצה לברך יעקב היה מקרבו אליו ואמר לו (בראשית כ״ז כ״ו) גשה נא ושקה לי בני, וזה מדברים המעוררים.
ועיין מה שפירשתי בפרשת ויחי בפסוק (מ״ח ח׳) מי אלה בא׳ מן הדרכים, וכמו כן האדון משה בחר לו לעורר אהבת לבו אליהם ממה שה׳ אהבם והעלה אותם, ונפשו הקדושה תתלהב לאהוב אהובי עליון, וזה אחד, משלימות אהבתו בהקדוש ברוך הוא.
ואתה מרבבות קודש – הראשונים (רש״י בשם ספרי) אמרו שנתכוון לומר שהביא עמו חלק מרבבות ולא כל ולא רוב להודיע ענוותו יתברך, ולדבריהם יפרשו תיבת ואתה במקום והביא, ואין זה פשט התיבה, ואם יפרשו ואתה הוא ובא, אין מפורש אם הביא אפילו קצתם, ואולי שסוברים שהבאת המקצת אין הכתוב צריך לאומרו, ומה שלמדנו מן הכתוב הוא שלא הביא עמו הרבבות קודש והניחם שם.
וחוץ מדרכם נראה שהכוונה הוא להעיר מעלתם של ישראל, כי הניח ה׳ צבא מעלה רבבות קודש ובא אצל ישראל, ופירוש ואתה בא בהחלט מהם ועשה במקומם עמו ונחלתו, וכן היה ששם בסיני צוה לישראל (שמות כ״ה ח׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ועזב עליונים, ותמצא בספר הזוהר (תרומה ק״מ:) כמה נצטערו צבא השמים כשקבע ה׳ דירת שכינתו בתחתונים אשר בחר לו.
מימינו אש דת למו – פירוש טעם שבחר ה׳ לשכון שמה בתחתונים ואתה מן רבבות קודש לפי שמימינו אש דת למו, והוא על דרך מה שאמרו ז״ל (שמ״ר פל״ג א) בפסוק ויקחו לי תרומה משל למלך שהשיא בתו כו׳ אמר המלך קחי גם אותי עמה, והוא הטעם שנתן כאן לואתה מרבבות מטעם מימינו אש דת למו פירוש לישראל.
ואומרו אש דת ולא אמר דת אש, להסמיך תיבת אש לתיבת מימינו להעיר שנתנה התורה מימין ומשמאל, (ספרי כאן), והוא אומרו מימינו זה ימין, אש זה שמאל שהוא גבורה הרמוזה בבחינת האש משניהם דת למו, והוא סוד (דב״ר ג יב, תנחומא יתרו טז) אש לבנה על גבי שחורה, והוא סוד קריאת התורה תושיה (יבמות סב ילק״ש רמז כג) מצד הגבורה ונותנת עוז וממשלה מצד החסד.
ויאמר, ה' מסיני בא, He said: "Hashem came from Sinai, etc." Our sages in the Sifri understand this to mean that God came towards the Jewish people at Mount Sinai, וזרח משעיר למו, and that on the way towards the Jewish people He first offered the Torah to the descendants of Esau (who lived in Se-ir). The words הופיע מהר פארן would mean that God also offered the Torah to the Ishmaelites whose abode was in the desert of Paran. The difficulty with this exegesis is why would the Torah mention the Ishmaelites last when, geographically speaking, God would have first encountered the Ishmaelites, seeing He is described as coming from Sinai? Furthermore, we need to know why the Torah employs three different verbs for describing God's arrival, i.e. בא, זרח, הופיע? Why did the Torah not simply lump all this together by writing: "He came from Sinai, Se-ir and Paran?" Besides, why did the Torah first mention the place when referring to Sinai, whereas it describes God's "shining" or "appearing" before mentioning where this took place, i.e. Se-ir or Paran respectively?
We may best understand this when considering why the Torah had not been given to Jacob who, after all, had raised twelve sons all of whom were loyal to the Abrahamitic tradition. Midrash Hagadol on Genesis 32,2 says that the Shechinah does not come to rest on an assembly of fewer than 600,000 (Jews or angels). Giving the Torah to the Jewish people required the presence of 600,000 as the Torah reports that God descended on Mount Sinai for the occasion (Exodus 19,20).
How do we reconcile this statement with the opinion offered in Avot 3 that even if two people discuss words of Torah the Shechinah is present? Knowledgeable scholars explain that the first statement refers to the total presence of the Shechinah, whereas the statements we find in Avot regarding the presence of God when 10 or even fewer Jews engage in Torah is a reference to a portion of the Shechinah. This "portion" of the Shechinah suffices to inspire the people studying Torah to gain greater insights. The degree of insights afforded such people studying Torah varies with the number of people involved in such study. The fewer the number, the smaller the input due to the Shechinah.
When the Torah mentions here that God came from Sinai, this is a reference to the totality of the Shechinah. It arrived to welcome the people of Israel. On the other hand, when God approached the tribe of Esau and Ishmael respectively, He employed only a small portion of the Shechinah. One such portion appeared to Se-ir, the other to the Ishmaelites in Paran. What the Torah describes here is the return of these two "portions" of the Shechinah which had "offered" the Torah to the nations mentioned. This is why mentioning Sinai first is perfectly in order as the bulk of the Shechinah had never departed from the encampment of the Jewish people at Sinai. The very words זרח and הופיע are only descriptions of the insignificant parts of the Shechinah which appeared to these nations. We find a similar expression in Makkot 23 where the Talmud describes the appearance of Holy Spirit in the hall of the academy with the words הופיע רוח הקודש בבית דינו של שמואל. The Edomites (descendants of Esau) enjoyed a relatively greater portion of the Shechinah on that occasion than the Ishmaelites as their biological relationship to the Jewish people is closer than that of the Ishmaelites.
We have now explained all the nuances in our verse including the fact that Sinai is mentioned at the outset as the source from which the Shechinah travelled to these other nations. The purpose of the whole verse is to demonstrate the spirituallly high level of the Jewish people at the time which made it possible for Moses to bestow such far-ranging blessings upon them both collectively and according to their respective tribes. Moses acted no differently from Isaac when he prepared himself to bless Jacob and asked him to approach his father so that he could kiss him (Genesis 27,26). Extolling Israel's superiority put them in a suitable frame of mind to receive the blessing just as being kissed by his father put Jacob in the right frame of mind to receive the blessing.
You will do well to read what I have written on Genesis 48,8 where Jacob asked Joseph who the two lads were whom he had brought to be blessed. Moses' display of love for the Jewish people is part of his many outstanding characteristics.
ואתה מרבבות קדש, and arrived with the myriads of holy ones. According to Rashi who quotes Sifri, the letter מ preceding the word רבבות means that God was accompanied only by some of the myriads of holy beings, or at least the Torah describes it in this fashion to demonstrate the "humility" of God. According to this view the word ואתה means "He brought." This is certainly not the plain meaning of this word. On the other hand, if we understand the word ואתה to mean "He came," there is no proof that God was accompanied by even some of His holy hosts. Perhaps those commentators thought that there was no need to mention that God was accompanied by merely some of His myriads of holy hosts and that therefore He was accompanied by all of them. What the Torah does tell us then is that though God was accompanied by all these myriads of holy hosts He did not leave them in a terrestrial domain.
If we ignore the conventional explanations we may view what is written here as a reflection of the spiritual level of the Jewish people. The Torah tells us that God left behind Him in the Celestial Regions the myriads of holy hosts and instead came to take up residence amongst the Jewish people here on earth. The word ואתה means that God arrived for a permanent visit with the Jewish people, making them His people and His inheritance. The Zohar on Terumah item 140 describes the anguish experienced by these heavenly hosts when they became aware that God had moved His abode to the "lower" terrestrial regions.
מימינו אש דת למו, from His right hand He presented the fiery Torah to them. This is the reason why God chose to take up residence on earth and departed from the myriads of holy beings in the Celestial Regions. We find something analogous in Shemot Rabbah 33,1 explaining Exodus 25,2 as a parable describing a king who had an only daughter who stipulated to his son-in-law to be that there must always be room in his house for him. God considered the Torah His only daughter and when He gave it to Israel He stipulated that there be a place for Him also amongst the Israelites. The Torah explains that the reason God left His abode in the Celestial Regions was that He had given His "right hand," i.e. the Torah, to the Jewish people and He could not bear being separated from the Torah.
The reason the Torah describes the Torah as אש דת instead of as דת אש is in order for the word אש, "fire" or "fiery" to appear next to the word מימינו, "on His right." The Torah emphasizes that when God gave the Torah to the Jewish people He did so with His right hand as well as with His left hand. The word אש symbolises God's left hand, as it stands for the emanation גבורה. This is the mystical dimension of the statement in Devarim Rabbah 3,12 that the Torah (parchment) was white fire inscribed with black fire. It is also the deeper meaning of Avot 6,1 that studying the Torah provides תושיה, wisdom, through the emanation of גבורה and עז וממשלה, strength and authority derived from the emanation חסד.
ויאמר ה׳ מסיני בא – הם י״ו כנפי החיות י״ב בד׳ פנים ואח״כ פני אדם וכמ״ש אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ואח״כ ויאמר לאדם וכמ״ש בזוהר פ׳ בראשית וכן כאן מימינו אש דת למו הוא ויאמר לאדם. ב׳ עלמין הם זה ובא. שבשביל התורה יהיה זוכה לב׳ עלמין אלו. והוא בסוד ברכת כהנים האבות והשבטי׳ והן ר״ת של הד׳ דרגין.
וזרח – הוא י״ג תיקונים.
הופיע – הוא פשוט וגילופין והה׳ דרגין האלו הן נגד ה׳ מראות שראה יחזקאל.
ה׳ מסיני בא – הוא צד מערב והם היו חונים במזרחה של ההר.
וזרח משעיר – הוא צד הצפון. הופיע מהר פארן. הוא צד דרום.
ואתה מרבבת קדש – הוא צד שישראל היו חונים שם והוא המזרח. ולכך אמר ואתה שהוא הבא עם אדם ביחד נקרא אתה.
מימינו וגו׳ – הוא ד׳ קצוות בתורה נגד ד׳ קצוות דלעיל. פ״א ה׳ מסיני וגו׳ שד׳ פעמים נתחדש הדיבור עמו. א׳ מסיני בא. שנתן התורה. וזרח משעיר. דהיינו אחר שסבבו את הר שעיר ונאמר ויהי כאשר תמו וגו׳ וידבר ה׳ אלי לאמר וגו׳ שאז הדיבור היה מיוחד לו והג׳ הופיע מהר פארן. שאז נשנית התורה כמ״ש בין פארן ובין תפל ולכך אמר הופיע שהוא יותר מוזרח. והד׳ ואתה מרבבת קדש. שנכנסו לא״י ואז זכו לתורה מה שלא זכו קודם לכן. פ״א ה׳ מסיני בא וגו׳ שזכו מחמת עצמן בשביל שאמרו נעשה ונשמע. וזרח משעיר. כמ״ש בגמ׳ כשרצה הקב״ה ליתן תורה לישראל החזירה על כל אומה ולשון ובא אל ישמעאל א״ל תורה מה כתיב בה א״ל לא תנאף אמרו אי אפשר תנה לישראל וכו׳ וכולם נתנו להם מתנות דהיינו עשו וישמעאל ונתנו להם עשייה ושמיעה שאמרו נעשה ונשמע. ואתה מרבבת קדש. שגם שאר השרים נתנו להם מתנות.
אש דת – מצות המלך קרויה דת.
ה׳ מסיני בא – הרבה שירות נשגבות מתחילות ממעמד הר סיני, כי הוא תהלת האומה ויתרונה מעל כל עמי הארץ כי לא נעשה כן לכל גוי, ושם כרת השם ברית עם ישראל, ועשאם לעם סגולתו והיה להם למלך, והם קבלו עליהם עול מלכותו, וא״כ משם התחלת עניני האומה ותקון סדורה, וראוי לפתוח בו תחילה, וכן עשתה דבורה בשירתה, וחבקוק בתפלתו, וכן במזמור ס״ח אשר שרו בו כאשר העלו ארון ברית ה׳ מעיר דוד אל מקומו, ולזה תחלתו יקום אלהים יפוצו אויביו, כמו שאמר משה בנסוע הארון, והנה פה שיעור הכתוב כך הוא, משה התפלל לשם ואמר, אהה ה׳. יחי ראובן ואל ימות וגו׳, ובעבור שהזכיר השם סדר בשבחו, ואמר דרך מאמר מסוגר שהוא מחוקק ישראל ומלכם, והוא יושיעם, והוא מקור כל הטובות והצלחות:
מסיני בא – מסיני הראה לישראל ונתן להם את תורתו:
וזרח משעיר למו – הר סיני ושעיר ופארן קרובים, והכונה שמכל הצדדים הבריק האור והופיע רכב אלהים עד שבא אל סיני, וכן אמר דוד המלך ע״ה רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה׳ בם, וחבקוק אמר אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן סלה, וכן דבורה הזכירה שעיר ואדום:
הופיע – האיר:
ואתה – ובא:
מרבבת קדש – מתוך רבבות קודש שהם המלאכים, ומתוכם זרח ובא אש של תורה לישראל מימינו של הקב״ה, ומלת ואתה מושכת עצמה ואחרת עמה, כאילו אמר ואתה למו אש דת מרבבות קודש, דהיינו מימינו של הקב״ה אתה למו דת אש, ותבין מזה ענין מ״ם מרבבות ומ״ם מימינו:
וזרח משעיר למו – ידוע שישראל סבבו את הר שעיר רוב אותן הימים שנתאחרו במדבר, ככתוב ונסב את הר שעיר ימים רבים, והנה שם זרח לישראל אור הש״י בראותם עוצם המופתים והנפלאות שעשה להם הש״י להאכילם מן מ׳ שנה, שלא בלו שלמותיהם בכל הזמן הארוך ההוא, עד שמשם התחילה הישועה לצמוח לישראל, כאמרו רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם צפונה ומן אז התחילו להשתדל במלחמות האומות אשר נצחום מעבר הירדן מזרחה (רלב״ג); הופיע מהר פארן שאז נשנית התורה כמ״ש בין פארן ובין תפל, לכן אמר הופיע שהוא יותר מזרח (הגר״א).
מרבבות קדש – להראב״ע והרע״ס הוא דבוק עם מימינו, וזה לא יתכן לחבר מה שבעל הטעמים הפריד באתנח, ואחרים יאמרו טעם המקרא אתה למו אש דת מרבבות קדש דהיינו מימינו של הקב״ה אתה למו דת השם ב״ה; וגם זה אינו נכון כי קבלת התורה היתה ממנו ית׳ לא ממלאכי קדש, ולכולם הי׳ ראוי לומר קדושים, ולזה הוסיף רש״י מרבבות מלאכי קדש (ע׳ רא״ם), ונ״ל מרבבות הוא תואר אל התורה, וטעם רבבות כמו רבי תורתי (הושע ח׳) שפי׳ לרד״ק הדברים הגדולים והחשובים והנכבדים שבתורה, כענין רב ביתו שפי׳ גדול ונכבד, וכן מרבבות קדש היותר חשוב והיותר נכבד בענין הקדש והיא התורה, והמ״ם היא מ״ם היתרון והפלגה, ותרגואו (אללער פאָרציגליכעס הייליגטהום), וטעמו זרח והופיע ואתה להם הדבר היותר חשוב ונכבד שבקדושה, והיא התורה, כמו שיאמר אש דת, ובמכדרשב״י (זהר משפטים קכ״א) אורייתא מחכמה נפקת מאתר דאקרי קדש, ולפי״ז האתנח במקום הראוי, וכ״כ הגר״א בפי׳ לשה״ש דגול מרבבה היא התורה; ולדברי חכמי אמת המלמדים אותנו דעת סדר השתלשלות העולמות והדרגתם, באמרם שכל עולם היותר עליון וגבוה הוא אור המחיה והמקיים את העולם שתחתיו, ולעולם האצילות (שכולו אלקות גמור דע״ס דאצילות מלכא בהון איהו וגרמיה חד בהון איהו וחיוהי חד בהון) יש יתרון על השלש עולמות בי״ע, כי אורו מתפשט ומאיר לכל השלש העולמות שתחתיו, והתורה הקדושה ששורשה העליון הנעלם נעלה הוא מעלה מעלה גם מאצילות קדשו ית׳ כי היא האור המקיים כלהו עלמין (עיי׳ בנפש החיים לקדוש ה׳ מהר״ח וולאזין שער ד׳ פ״י) ויאות לפי״ז לקרוא את התורה בשם מרבבות קדש, כלומר היותר חשוב והיותר נעלה בענין הקדש, ודע שאונקלס תרגם מלת למו שהוא לנסתרים במלת לנא שהוא למ״ב, ולא ידעתי טעמו.
אש דת – בספרי אמרו דמויים וחקוים שהאש יתדמה בהם לתורה אלהית, וז״ל מה אש ניתנה מן השמים כך דברי תורה ניתנו מן השמים (כמו שיסוד האש העליון והדק שביסודות ולכן מקומו קערורית גלגל הלבנה ככה התורה האלקית מבין שאר התורות כולן היא מפעל אלהי׳ ומסודרת משכל העליון) מה אש חיים לעולם אף ד״ת חיים לעולם (ע״י האש יתערבו היסודות ויעשו המזגים ויתהוו ההווים והחיות בכלל תלוי בחום ובליחות ככה התורה האלקות היא החום האלקית אשר בלבות עובדי הש״י שהוא יסוד החיים הנצחיים כמאמר הנביא והיה בלבי כאש בוערת) מה אש קרוב לה נכוה רחוק ממנה צונן כך ד״ת וכו׳ (כמו שהאש ראוי לאדם שישב אדם במצוע המקומי ור״ל שלא יתקרב פן ישרף ולא יתרחק ממנו הרבה כי יתחזק עליו הקור כך התורה האלקית לא ירחיק אדם ממנה כי היא חייו ואורך ימיו ולא יכניס עצמו לפנים ממחיצתה בהכנס בסודותיה, כמאמר אל תתחכם יותר במופלא ממך אל תדרוש (ערי״א), ואמר ברעיא מהימנא נשא (ד׳ קכ״ג) מאן דאיהו חייבא וייעול למנדע רזין דאורייתא וכו׳ מבלבלין מחשבתיה שלא ייעול לאתר דלאו דילי׳) ואמרו עוד רז״ל שהתורה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, כלומר נגלה ונסתר; ויש לומר עוד בהתדמות התורה לאש, כי כמו שהשלהבת תתקטן ותתגדל כפי מעוט ורבוי חלקי אשיים שבדבר שהשלהבת נתלה בו, כך השגת התורה האלקית תתרבה ותתמעט כפי הכנת נפש האדם אל קבלת השגתה, וכמו שלמדונו רבותינו (בפ׳ קנין תורה) מ״ח דברים שהתורה נקנית בהם, מהם המדות המשובחות והמעלות הנפלאות שצריך להתנהג בהם הישראלי הרוצה להיות מוכתר בכתר התורה, והנמנע מהם אינו זוכה להשגתה האמתית, עמ״ש מזה במשפטים באש אוכלת בראש ההר.
ה׳ מסיני בא – הטעם ה׳ נגלה עלי כאן כדי שאברך את ישראל, והנה ברכותי מפי עליון. ואמר שבא מסיני שהוא המקום שנגלה עליו תחלה, ובבואו לכאן, הנה כבודו זורח ומופיע משעיר ופארן שהם בין הר סיני והר נבו, {ואתה מרבבות קדש – עזב המלאכים אשר אתו בשמים,}א ובא למו, בשביל ישראל, כדי לברכם.
מימינו אֶשְדָת – מימין לאשדת הפסגה הזאת שהיה משה עומד אז בתחתיתה. וטעם זכירת הימין, כי סיני ושעיר ופארן כלם לדרום הר נבו, והדרום נקרא ימין, והצפון נקרא שמאל. ואין הכוונה כלל על מתן תורה, שאם כן היה לו לומר אל סיני, לא מסיני.
אשדת כתיב מלה חדא, והוא מן אשדות הפסגה {דברים ג׳:י״ז}, וי״ו מימינו הוא על דרך בנו בעור {במדבר כ״ד:ג׳}, והיתה מתחלתה וי״ו הכנוי, על דרך מטתו שלשלמה {שיר השירים ג׳:ז׳} (שהוא על דרך לשון ארמי, שמיה די אלהא {דניאל ב׳:כ׳}, אלההון די שדרך מישך {דניאל ג׳:כ״ט}), ובמשך הזמן נשכח עיקר הוראתה, וחזרה להיות אות נוספת, לפיכך מצאנוה גם אצל שם שהוא לשון נקבה, כגון חיתו ארץ (בראשית א׳:כ״ד), וכן כאן מימינו אשדת. מלת דת איננה לשון עברי, ואף לא לשון ארמי, אלא לשון פרסי. הטעמים הם מסכימים תמיד עם הקרי, וכאן הקרי הוא אש דת בשתי מלות, לפיכך היה מן ההכרח שיהיו הטעמים בלתי מסכימים עם פירושי. אֶשְדָת בתי״ו בלי סמיכות, כמו עזרת מצר {תהלים ס׳:ל״ג}, חכמת ודעת {ישעיה ל״ג:ו׳}, וזולתם.
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
ויאמר ה׳ מסיני בא – לא נאמר ״לסיני בא״ אלא ״מסיני״: ה׳ בא מסיני ושכן בתוך ישראל (מכילתא יתרו כ, ב).
״בא״, ״זרח״, ״הופיע״, או ליתר דיוק: ״הופיע״, זרח״, ״בא״, הם שלבי ההתקדמות בהתגלות האור. ״הופיע״ הוא היציאה ההתחלתית מן החושך, הנצנוץ המבשר על האור הקרב ובא. ״יפע״ (קרוב ל״יפח״: לנשוף אוויר) מקביל לעלות השחר. ״זרח״ (קרוב ל״זרע״: להפיץ, לזרוע) הוא זריחת קרני האור, דמדומי הבוקר. האור עדיין רחוק, אך קרניו כבר בוקעות ומגיעות אלינו. כאשר האור ״בא״, הוא כבר מאיר מעל ראשנו. ״קוּמִי אוֹרִי כִּי־בָא אוֹרֵךְ״ וגו׳ (ישעיהו ס, א–ג). משמעות התמונה שם היא, שבעת שאור ה׳ מאיר בבהירות מעל ישראל, מפציע השחר לשאר העולם.
משעיר – ״שעיר״ הוא עשו, ״פארן״ הוא ישמעאל (בראשית כא, כא). מה שנאמר כאן הוא כנראה כך: ההבטחה לאברהם הייתה יכולה להתקיים דרך ישמעאל ודרך עשו. אולם ישמעאל הפך ל״פארן״ ועשו הפך ל״שעיר״; נמצא שעצם אופיים הראה שהבטחת ה׳ הייתה צריכה להמתין לדור אחר, מאוחר יותר. רק עם קבלת התורה על ידי ישראל נעשה הדור מוכן להשראת שכינת ה׳ עלי אדמות. ״למו״ מוסב גם על ״הופיע״. עִם ישמעאל הופיע אור השחר לישראל; עִם עשו זרחו לישראל דמדומי נץ החמה; עִם מתן תורה בסיני הגיע אור ה׳ לרום שמֵי ישראל. כעין זה אמרו בספרי על פסוקנו: ״הלך אצל בני עשו ואמר להם מקבלים אתם את התורה״ וכו׳ (עיין שם).
ואתה מרבבת וגו׳ – העיון בפסוקים השונים המזכירים את תיבת ״אתה״ מראה שמשמעותה העיקרית אינה הגעה מבחינת המקום, להגיע למקום כלשהו, אלא הגעה אל אדם מסוים, ובייחוד הגעה שציפו לה. ״רבבות קודש״ הם רבבות רוחות, משרתי ה׳, שהם ״קדש״ בעצם מהותם: הם תמיד מוכנים ומזומנים לעשות מעשים טובים בשירות ה׳; מהותם לא נותנת להם את האפשרות לחטוא. עליהם נאמר: ״לֹא־יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן״ (יחזקאל א, ט), לעולם אינם סוטים מדרכם. לפיכך דברי התורה אינם מכוונים אליהם, כי התורה נועדה להשתית את אורח החיים של יצורים רוחניים־גופניים שנקראים לשמוע בקול ה׳ בחֵירות ולפיכך מסוגלים גם לחטוא. לא ״שעיר״ ולא ״פארן״ ואף לא ״רבבות קודש״ היו ראויים לתורה זו.
מימינו אשדת למו – ״אש דת״: שתי תיבות אלה, הכתובות כתֵיבה אחת, מהוות מושג אחד.
״דת״ באה רק כאן כשם המגדיר את מושג התורה. היא כביכול התפיסה הכלל־עולמית של התורה, והיא מגדירה את משמעות התורה בתכניתו הכלל־עולמית של ה׳.
״אש״ היא הכוח היוצר תנועה, שינוי וחיים בכל היצורים הפיזיים; ״האש השחורה״, כפי שחז״ל קוראים לה (דברים רבה, עקב ג, יב), האש החשוכה והבלתי נראית, שבאמצעותה יוצא לפועל החוק הנצחי הכלל־עולמי שניתן מאת ה׳, המושל בכל יצוריו. חוק זה פועל בכל היצורים, ללא ידיעתם שלהם וללא רצונם שלהם. הוא נוסד על ידי ההכרה העליונה והרצון העליון, שכן ה׳ ייסד אותו ורצה בו, ובאמצעותו הוא מוציא לפועל את הרצון הכל־יכול שלו.
חוק זה מושל גם באדם, היצור שנקרא לממש את החירות המוסרית. אולם החוק איננו פועל בתוכו, שלא מדעתו ושלא מרצונו; הוא בא אל האדם, כדי שיוכל לקבל אותו בחירות דעתו ורצונו. חוק זה הוא התורה. התורה אינה אלא חוק ה׳ המכוון אל האדם, אשר בכל שאר היצורים הוא פועל מאליו. כאשר האדם מקיים את התורה, הוא עושה – בדעת ובחירות – את מה שכל שאר היצורים עושים ללא דעת וללא חירות. התורה היא ה״אש שהפכה לדת״.
ו״מימינו״: יד ימין של ישועת ה׳, העוזרת והתומכת (עיין שמות טו, ו ופירוש שם), היא שמסרה לאדם אש זו שהפכה לדת. האדם נבוך, נטול משען וחסר ישע, ללא תורה זו בידיו, המבארת לו את הווייתו הפנימית ביותר ואת ייעודו, והמבטיחה לו את עזרת בוראו, בורא עולמו. התורה ממלאת את הצורך הפנימי ביותר של האדם (עיין פירוש, תהילים יט, ח).
״דות״, שהוא השורש של ״דת״, מופיע שוב רק בלשון חכמים במובן של ״דוּת״, מאגר מים שאינו חצוב עמוק באדמה אלא בנוי מעל האדמה (ראה בבא בתרא סד.). ״דות״ הוא מאגר על־קרקעי הנמצא בַּמישור בתחום שימושו של האדם, והוא משמש לאסיפת המים שניתנו לאדם מן השמים למען צרכי חייו הגופניים. לפיכך ״דת״ היא שם ראוי לאוסף ההוראות שניתן לאדם מאת ה׳ לצורך חייו המוסריים. ובהרחבה מופיעה ״דת״ מאוחר יותר, במגילת אסתר, במובן של פקודה שיצאה מפי שליט בשר ודם.
״דות״ קרוב ל״דוֹד״, הקרוב שנדרש להושיט סיוע אבהי: אחי האב (עיין ויקרא כה, מט), וגם כאן אנו מוצאים את המובן המקביל של ״דוּד״: כלי קיבול. אולי קרוב לכך גם ״דדד״, השורש של ״דַד״ האֵם.
ויאמר – פתח דבריו בתהלות ה׳ ובהם זכות ישראל מעין ברכתו אשר ברך כל ישראל. והשבח הוא שזכר ארבעה זמנים. שבהם התגלה כבוד ה׳ עליהם. וע״י זה הגיעו אל המעלות הנשגבות. ה׳ מסיני בא. הזמן הא׳. מעת שבאו אל מדבר סיני בא להם התגלות ה׳ על הר סיני. וכרת עמם ברית בהר חורב. וצוה למשה את כל החקים והמשפטים והשכין שכינתו בתחלה על הר סיני. ואחרי כן במשכן. וזרח משעיר למו הוא עת השנית מהתגלות אלהים שהשאיר ה׳ להם שישיגו יראת הרוממות ואהבת ה׳ עד״ה (מלאכי ג כ) וזרחה לכם יראי שמי, שמעת שנסעו מהר חורב. סבבו ל״ח שנים סביבות הר שעיר (שהמרגלים נשלחו בשנה השנית מקדש או מקדש ברנע. שהיו סמוך לשעיר כמ״ש בענין המרגלים (לעיל א׳ מד) ויכתו אתכם בשעיר, ובשנת הארבעים היו ג״כ סמוך לשעיר כמ״ש (לעיל ב ד) אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וגו׳ ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה. וישבו ל״ח שנה בקדש מקום שהיה מעשה המרגלים כמ״ש (לעיל א מו) ותשבו בקדש ימים רבים. וסבבו את הר שעיר ג״כ י״ט שנה כמ״ש (שם ב א) ונסב את הר שעיר ימים רבים: וכל אותן הל״ח שנה עסקו בתורה וראו את מעשה ה׳ והנהגתו עמהם הכל בדרך הנסיי וע״י זה עלו מדרגות רבות ביראת ה׳ כי כבר כתבנו שבצאתם ממצרים היו חולים בנפש. וכל המעלות שהשיגו ביראת ה׳ באותן הל״ח שנה יכנה בשם זריחה שיורה על התחלת זריחת האור ולא על התמדתו. שלא הגיעו להיות עובדי ה׳ מאהבה רק אחר גמר משנה התורה:
הופיע מהר פארן הוא הזמן הג׳ מעת שהתחיל לשנות להם משנה התורה עד שגמר שהשיגו אז אהבת ה׳ והתורה נשנה בפארן כמ״ש (דברים א׳:א׳) במדבר בערבה בין פארן וגו׳. ויכנה בשם הופעה שיורה על התמדת האורה:
ואתה הוא הזמן הרביעי שהוא עת כריתת ברית ערבות מואב כמו שכתבנו שאחרי שנהיו עובדי ה׳ מאהבה התעוררו מעצמם לברית ההיא לקבל עליהם ועל זרעם, לשמור את כל דברי התורה, וגם נכנסו בערבות על אחרים. ומעת הזאת הסכים ה׳ להשכין שכינתו בתוכם לעולם. ששרש אתה יורה בכל מקום על התמדת הדבר ההוא שמה:
מרבבות קדש שאתה להם מסבת והתעוררות רבבות קדש שהם ישראל שמעת נסעם מהר חורב קראם בשם רבבות, (במדבר י׳:ל״ו) שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל. ואחרי גמר משנה התורה נתכנו בשם עם קדוש כמ״ש (דברים כז) וה׳ האמירך היום וגו׳ ולהיותך עם קדוש וגו׳. ושני השמות ביחד הם רבבות קדש: ובזה אמר תהלת ה׳ וזכות ישראל וקבלת התורה וברית הר חורב ולכתם במדבר ארבעים שנה. כמ״ש (ירמיהו ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך וגו׳ לכתך אחרי במדבר וגו׳. וזכות כריתת ברית ערבות מואב:
מימינו אש דת למו בארבע העתים הללו נתן להם ה׳ מימינו אש דת, כי רוב התורה נתן ה׳ בסיני ובחורב והרבה בכל הל״ח שנים, ובעת משנה התורה נתוספו הרבה דינים, וגם בעת ברית ערבות מואב נתחדשו דברים. וגם מפני שהברית הזאת הוא ע״י התעוררות ישראל וקבלו מאהבה. והוא גמר הקבלה על כל התורה נחשב כאלו קבלו אז. וזכר ימין שיורה על חשיבות התורה שהיתה בימינו של ה׳ וגם על חשיבות מסירתה לישראל שניתנה להם מימינו ומעלת התורה שהיא דת אש: ועתה יבקש מה׳ שיקיים ברכות אשר ראויים המה לברכה זו. שיאמר:
ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו:1 העולם עומד בהשגחת ה׳ הפרטית ע״י תורה ועבודה וגמילות חסדים. והנה, כח העבודה היה ביד אומות העולם וחסידיהם משעת בריאת שמים וארץ, וביחוד היתה מגיעה מעלה זו לבני שעיר מיצחק אביהם שהיה יסוד העבודה, כמו שנתבאר בספר בראשית (יב,יז). אבל משעה שנבחרו ישראל בסיני2 ״זרח משעיר״ – מכוחו היפה של שעיר ״למו״ – היינו לישראל, וכדאיתא בזבחים (מה,ב) ״לרצון להם״ (שמות כח,לח) – ולא לאומות העולם3, ועל כן אין מביאים נסכים. שאע״ג שקרבנם טעון נסכים, מ״מ אין המה מביאים, היינו משום שנסכים המה המרצים את הקרבן4, כמאמר הושע הנביא (ט,ד) ״לא יסכו לה׳ יין, ולא יערבו לו זבחיהם, כלחם אונים וגו׳ ״.
הופיע מהר פארן: הוא ישמעאל. ומדבר במעלת גמילות חסדים שבודאי ישנו בכל אומות העולם, וביחוד בבני ישמעאל בני אברהם שהיה בעל גמילות חסדים נעלה {ועוד היום יש להם מדת הכנסת אורחים בהפלגה}. בכל זאת, בשעת שנבחרו ישראל במתן תורה, ״הופיע״ חוזק זה הכח בישראל, מחמת שגמילות חסדים להחזיק לומדי תורה5 היא העולה על כל אופני גמילות חסדים שבעולם, וכאשר יבואר עוד לפנינו, וזה אינו כי אם בישראל. {והיינו דכתיב בספר ישעיהו (נו,ה) ״ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם״, ויש לבאר את המשל ״ביתי״ – היחידית ו״חומותי״ – הרבים מה המה הנמשלים. ונראה, ד׳בית׳ הוא שדרים בו מעט אנשים, ו׳חומה׳ היא עיר חומה, שהוא כרך שמצויים בו הרבה אופני בני אדם. כך, הרבה מעשי צדקה וחסד שמשתתפים בהם כל אופני בני אדם נמשלים ל׳חומות׳, ורק צדקה של החזקת תורה שמעטים המשתתפים בה6 נמשלת ל׳בית׳7}.
ואתה מרבבות קדש: כל העולמות מתנהגים באמצעות שרי מעלה, ואפילו כל מין וכל גידולי קרקע יש להם מזל ברקיע, כמבואר בב״ר (י,ו)8. ומשעת מתן תורה נמסרה הנהגת העולם – לפי השגחתו יתברך על ישראל, וכדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו (סג,א) ׳אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל, שנאמר ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״ ׳. נמצא שהקב״ה ״אתה (לישראל) מרבבות קדש״ המה שרי מעלה9.
ובמה נעשו כל אלה הגדולות10 – ״מימינו אש דת למו״ – בזה שהיה בימין הקב״ה ״אש דת״11, וכבר אמרו בשם הגר״א ז״ל דבתיבות ״דת למו״ מבואר ׳תלמוד׳12.
ויש לבאר יותר, דמשום הכי כתב ״אש דת״ ולא ׳דת אש׳ כמשמעות הענין13, אלא משום שדרך התלמוד הוא כמו כח האש, אשר ניצוץ מהאבוקה עושה אבוקה גדולה אחרת, וכן ניצוץ מזו האבוקה עושה עוד אבוקה ע״י צירוף דברים המרחיבים כח הניצוץ. כך הוא דרך התלמוד, שמתחילה בבוא הלכה ונחקרת ע״י עיונה של תורה נעשה ״דת״, ואח״כ מזו ההלכה שכבר נגמרה חוקרים דין שני ע״י חקירות התלמוד. ומהדין השני מוסיפים לקח לבוא עוד לברר הלכה אחרת. נמצא, תחילה ״אש״ ואח״כ ״דת״.
ואמר בלשון ״למו״, שהקב״ה מסייע לעמל האדם להוציא דבר לאורה. ועיין מה שכתבתי בספר שמות (לד,כז)14.
1. רש״י פירש ע״פ דברי חז״ל המפורסמים, שהחזיר הקב״ה על כל האומות שיקבלו תורתו, והם סירבו. רבינו מפרש בכיוון אחר.
2. ״ה׳ מסיני בא״.
3. ׳ועובדי כוכבים לאו בני הרצאה נינהו׳.
4. כפי שכתב רבינו...
5. שהיא הגמילות חסדים המיוחדת לעם ישראל, באשר רק אצלם יש מושג של ׳לומדי תורה׳.
6. מצב החזקת תורה בתקופת רבינו משתקף בדבריו אלו.
7. אך לא כל כך ברור איך ענין זה מתחבר לנושא הפסוק שם שהם ״הסריסים אשר ישמרו את שבתותי״.
8. אמר ר׳ סימון, איך לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו גדל...
9. רש״י ״רבבות קודש״ = מלאכי קודש.
10. שנמסרה הנהגת העולם לפי השגחתו יתברך על ישראל.
11. שהיא התורה, כפירוש רש״י, רמב״ן וכו׳. אך רבינו ממקד זאת על התלמוד בלבד.
12. אותן אותיות בשינוי סדרן.
13. רמב״ן: וטעם ״אש – דת״ כמו ׳דת-אש׳.
14. בהרחב דבר.
ה׳ מסיני בא – אינו מדבר במתן תורה כמו שהעירנו כבר שד״ל, שא״כ היה לו לומר אל סיני ולא מסיני, אבל כונתו השגחת ה׳ על בני ישראל בלכתם במדבר, שבא למו תכף ומיד כשנצטרכו לו, ועזב מלאכיו ובא לעזרתם.
מימינו אשדת – כדברי שד״ל הנכונים מאד, מדרום שיפולי ההר, ואֶשְׁדָּת הוא הנפרד מן אַשְׁדּוֹת (עיין מה שכתבתי על שם זה בפרשת חקת), אבל אין כונתו על אשדות הפסגה בלבד, רק על ירכתי כל ההרים שלצפון ארץ ערב שישראל התהלכו שם, וה׳ התעורר לעזרתם ועשה להם ניסים.
ה׳ מסיני בא. בעל המשתדל הרחיק שיהיה בזה שום רמז למ״ת, ונדחק לפרש הכתובים על פי שטתי, ולא זו בלבד אלא שהעלים עינו ממליצות יורו על מ״ת כמי ואתה מרבבות קדש, וכן תורה צוה לנו משה, שגם לפי פירושו שכך ישראל אומרים כלומר מקבלים עליהם לקיים תורת ה׳, לא יתכן אם לא שקדם רמז על נתינת התורה ואיהי לפי פירושו? ועוד שאם תערוך פתיחת פרשה זו למזמור ס״ח ולשירת דבורה תראה שנוי מליצות יורו על ענין אחד ודבריהם מפרשים דברי משה, שהרי דבורה אמרה ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדי אדום, וכאן הוא אומר יזרח משעיר למו, ושם נאמר הרים נזלו וגו׳ וכאן הוא אימר הופיע מהר פארן, וכן במזמור ס״ח הוא אומר אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך וגו׳ ארץ רעשה גם שמים נטפו כמ״ש בשירת דבורה גם עבים נטפו מים, וכאן היא אומר ואתא מרבבות קדש, ובתהלים רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה׳ בם סיני בקדש, וכן דרך הנביאים לתאר הקב״ה שבא עם המלאכים הנקראים קדושים כמ״ש עיר וקדיש משמיא נחית, וכן הוא אומר ובא ה׳ אלהי כל קדושים עמך כמ״ש כאן ואתא מרבבות קדש ובס׳ תהלים רכב אלהים רבותים, ואולי יהיה מזה הענין כל קדושיו בידיך מעין אומרו כל קדושים עמך, ויהיה פירושו שה׳ חבב את ישראל או המין האנושי בכלל (אף חובב עמים) אפע״פי שכל קדושיו של הקב״ה בידו כלומר אע״פי שיש לו רבבות רבבות של מלאכים לשמשו ע״ד ושכנתי בתוך בני ישראל, ובא כל קדושיו וכו׳ לנכח ושלא לנכח כמנהג וכמו שבא בפסוק ובא ה׳ אלהי (שלא לנכח) כל קדושים עמך (לנכח) ושם סיים עלית למרום שבית שבי וגו׳ (ועיין בפי׳ ניר לדוד על התהלים בהערות) וחבקוק הנביא אמר בנבואתו אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה וגו׳, ובאו דבריו מכוונים לדברי משה כי תימן הוא שעיר, ופארן נזכר כאן ושם, ושם קדושים שבפ׳ ואתה מרבבות קדש, וכל קדושיו נרמז בשם קדוש וקדוש מהר פארן. ומדבריו למדנו שגם הוא על מ״ת ידבר, ופתח ואמר אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה כמו שאמר משה וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. — ואמר כסה שמים הודו כמ״ש מן השמים השמיעך את קולו ליסרך, וכן ה״א וההר בוער באש עד לב השמים, וגם נראה מדבורה ודוד שהיה יום ההוא יום ענן וקולות וברקים. — ואמר ותהלתו מלאה הארץ כמ״ש ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. — ואמרו קרנים מידו לו היא מליצה מקבלת ומפרשת מ״ש משה מימינו אש דת למו ונמשלה אצל חבקוק התורה לאור (קרנים) כמו שנמשלה אצל משה לאש-אש-דת — ובכן סרו מהר כל טענות המנגדים. -ואין להפלא משם דת אם לא מצאנוהו רק בספרים האחרונים ובל׳ פרסי, שהרי כמה מלות מצריות וגם יוניות ורומיות מצינו כיוצא בהם בספר תורת משה, ואין לתמוה אם תמצא ג״כ מלח פרסית, ואומרו אש דת היא על דרך כי ה׳ אלהיך אש אוכלה, וכן אמר ירמיה הלא כה דברי כאש נאם ה׳ — ואולם למה כל הנביאים הללו תארו הקב״ה כאלו בא משעיר ופארן נוכל לומר (חוץ מדרשתם ז״ל) שאולי נראה הכביד לישראל כאלו בא באש וענן מדרך שעיר ופארן עד הר סיני ושם עמד על ראש ההר לדבר עמהם.
וזאת הברכה
ספרי, ויאמר ה׳ מסיני בא שכשפתח משה כו׳ עד שפתח בשבחו של מקום כו׳ כו׳ ואף שמונה עשרה שתקנו חכמים הראשונים כו לא פתחו בצרכיהם של ישראל תחלה עד שפתחו בשבחו של מקום כו׳ קדוש ואח״כ כו׳ ומה שאנו אומרים בעשי״ת לאמר זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים הכל הוא לשבח השי״ת, וכמו שאמר דוד כי לא המתים יהללו כו׳, וכן הוא אומר מה בצע כו׳ היודך עפר, ולזה אמר וכתבנו למענך א״ח, עפ״י מה שבאר ר׳ נסים גאון במפתח על מאמרם ז״ל משה החייתני, יעוי״ש, ולכן אין מזכירין בשלש ראשונות רק לחיים לבד ולא לחיים טובים, שזה רק בקשת צבור, שאם יהיו חיים גם כן יש המפרסמין מציאות השי״ת האחד, ושלש אחרונות מדברים בזה כמוש״כ בתוס׳ סוף פ׳ אין עומדין. ודו״ק. ויעוי׳ מש״כ בטור בשם ר״מ מרוטנבורג, וכן אם יהיו בחיים אז אף אם אינן טובים גם כן יברכו שם השי״ת, כמו שאמרו הן הן גבורותיו, שה אחת בין ע׳ זאבים כו׳, וכן אמרו אם חסד לך אשירה אם משפט כו׳, ודו״ק.
וזרח משעיר למו – בספרי הלך אצל בני עשו כו׳ מה כתיב בה א״ל לא תרצח כו׳ אצל בני עמון ומואב כו׳ לא תנאף כו׳ אצל ישמעאל כו׳ מה כתוב בה לא תגנוב כו׳ אלא אף שבע מצות שקבלו עליהם ב״נ לא יכלו לעמוד בהם עד שפרקום כו׳. הצעת המאמר, דקיי״ל בסנהדרין כל מצוה שנאמרה לב״נ ונישנית בסיני לזה ולזה נאמרה, נאמרה ולא נשנית לישראל נאמרה ולא לב״נ, וא״כ שמא סבורים הגוים שלא תרצח וכן גזל ועריות אינם נשנים בתורה, וא״כ אם ינתנו לישראל יהיו נאמרים לישראל ולא לב״נ, וכן אילו קבלו אחרים היה נאמרה רק להמקבלים, וא״כ הרויחו בני עשו מה שלא קבלו דהותרו ברציחה וכיו״ב, ולכך כששאלו מה כתיב בה א״ל לא תרצח, וא״כ אף אם לא תקבלו יהיה הדין דלזה ולזה נאמרה ובין כך וב״כ לא הותרה אליכם רציחה וכולם כיו״ב, דרצון השי״ת היה שיקבלו התורה. ודו״ק.
מימינו אש דת למו – יתכן עפ״י הכתוב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, וזה שאמר מימינו הוא כמו שאמר ממעון שמים.
וזרח משעיר – וכתיב הופיע מהר פארן, מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן, אמר ר׳ יוחנן, מלמד שהחזירה הקב״ה לתורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא לישראל וקבלוה1. (ע״ז ב׳:)
הופיע מהר פארן – אמר עולא, כתיב (תהלים צ״ד) אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע, שתי נקמות הללו אחת לטובה ואחת לרעה, לטובה דכתיב הופיע מהר פארן, לרעה – דכתיב אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע2. (ברכות ל״ג.)
הופיע מהר פארן – שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור, ושל עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל חייב, מאי טעמא, אמר ר׳ יוחנן, אמר קרא הופיע מהר פארן – מפארן הופיע ממונם לישראל3. (ב״ק ל״ח.)
ואתה מרבבת קדש – אות הוא ברבבות שלו.4(חגיגה ט״ז.)
מימינו אש דת – כתיב (ישעיהו ס״ב) נשבע ה׳ בימינו – זו תורה, שנאמר מימינו אש דת למו.5(ברכות ו׳.)
מימינו אש דת – מפני מה אין מקנחין בימין, אמר רבא, מפני שהתורה נתנית בימין, דכתיב מימינו אש דת למו.6 (שם ס״ב.)
מימינו אש דת – תניא, משום שמעיה אמרו, המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ונותן שלום לימין ואח״כ לשמאל, שנא׳ מימינו אש דת למו.7(יומא נ״ג:)
מימינו אש דת – הנותן ס״ת לחבירו לא יתננו אלא בימין וכן הלוקחו לא יקחנו אלא בימין כנתינתו מתחלה, שנאמר מימינו אש דת. (מס׳ סופרים פ״ג ה״י)
אש דת למו – תנא דבי רבי ישמעאל, אמר הקב״ה, ראויים הללו שתנתן להם דת אש. איכא דאמרי, דתיהם של אלו אש, שאלמלא לא נתנה תורה לישראל לא היו כל אומה ולשון יכולין לעמוד מפניהם.8(ביצה כ״ה:)
אש דת למו – רבי פינחס בשם רשב״ל אומר, התורה שנתנה הקב״ה למשה עיקרה מאש לבנה חרותה מאש שחורה,9 היא אש, מובללת מאש, חצובה באש, ונתונה באש, שנאמר מימינו אש דת למו.10(ירושלמי שקלים פ״ו ה״א)
1. שעיר היא ארץ עשו כנודע בספר בראשית, ופארן היא ארץ ישמעאל כמש״כ בפ׳ לך ותשב במדבר פארן. ויש להעיר שפתח בשתי אומות וסיים שחזר על כל אומה ולשון, ואין לומר דמקור כל האומות הם מעשו וישמעאל, דא״כ לא הו״ל לומר שחזר על כל אומה ולשון אלא על עשו וישמעאל, וגם באמת הרבה אומות הם לבד עשו וישמעאל כגון עמון ומואב [ועיין בספרי כאן]. ויש לומר דאין ה״נ דבודאי החזירה על כל האומות כדי שלא יוכלו לטעון אח״כ למה לא נתנה להם, כמבואר בגמרא, אלא שנרמזו בתורה רק על עשו וישמעאל שיש להם יחס אל התורה יותר משאר האומות מפני שהם בני אברהם.
ובזה יתבאר לשון הפדר״א פמ״א בענין זה וז״ל, זרח מהר שעיר ומשם חזר ונגלה על ישמעאל ומשם שלח לשאר האומות, מבואר שלשאר האומות לא חזר בעצמו רק שלח להם, וצריך טעם. אך ע״פ הסברא שכתבנו י״ל דמפני יחוסם של עשו וישמעאל אל התורה מפני כבוד אבותיהם חזר בעצמו.
2. פירש״י אחת לרעה להנקם מן העובדי כוכבים שלא קבלו את התורה ואחת לטובה כדאמרינן בב״ק הופיע והפקיר ממונן לישראל, עכ״ל. וצריך ביאור, שהרי שני הענינים נקמה אחת היא נקמה מן שבעה עמי כנען שהפקיר ממונן לישראל. והנה בסנהדרין צ״ב א׳ אחר שמביא שם לענין אחר הפסוק אל נקמות הופיע אמר שם כדעולא, דאמר עולא שתי הופעות למה, אחת למדה טובה ואחת למדת פורעניות, ופירש״י וז״ל, שתי הופעות דכתיב אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע, ואיכא תרי נקמות וחדא הופעה בתרווייהו ודמי כמאן דאיכא אכל נקמה ונקמה חדא הופעה, עכ״ל. וכפי הנראה כל מה שטרח בפי׳ זה לא טרח אלא בשביל דקשה ליה דמתחיל בלשון שתי הופעות ומסיים רק בפסוק אחד אל נקמות הופיע, ואיה עוד הופעה.
אבל כנראה ברור נעלה מעל כל ספק, אחרי כי הדורש בברכות ובסנהדרין אחד הוא, עולא. הנה גם שתי האגדות אחת הן, וצריך להשוות לשונן, וכאן בברכות צ״ל במקום שתי נקמות – שתי הופעות, כמו בסנהדרין, ושם בסנהדרין צריך לסיים הפסוק הופיע מהר פארן כמו הכא בברכות ובזה שתי האגדות מתאימות יחד ומתפרשות ברחבה ובפשיטות מאוד, וע׳ בזה. וכסמך לגירסות אלו מצאתי בנוסחת ש״ס כת״י בסנהדרין כמובא בהערות לספר דקדוקי סופרים, יעו״ש.
3. פירש״י הופיע גילה ממונם והתירו. מפארן, כשסיבב והחזיר התורה על כל האומות ולא קבלוה, עכ״ל. ולא נתבאר איפה מרומז בלשון הופיע הפקר ממונם, וע׳ בהגהות מהר״ץ חיות. אבל נראה דגירסא זו קטועה ומשובשת היא, ועיקרה כמו שהיא בירושלמי כאן פ״ד ה״ג, מפארן הופיע פנים כנגד עובדי כוכבים. והבאור הוא ע״פ המבואר בדרשה דלעיל שסבב הקב״ה על כל האומות שיקבלו התורה ולא קבלוה, והלשון הופיע פנים הוא מענין ולשון יאר ה׳ פניו, פנים מאירות, פנים שוחקות, והכונה שהאיר פנים אליהם שיקבלו, ופארן היא ארץ ישמעאל ורומז שביקש לישמעאל לקבל התורה, או דהוא כנוי להר סיני כמבואר בשבת פ״ט א׳, ומכיון שלא קבלו התורה, ובכללם גם השבע מצות שלהם, לכן קנסם הקב״ה והפקיר ממונם לישראל, והוי לפי״ז באור הלשון שבבבלי הופיע ממונם לישראל קיצור לשון, ור״ל, דכיון דהופיע עליהם שיקבלו ולא קבלו לכן הותר ממונם, אבל לא שהלשון הופיע מוסב על גלוי הממון אלא מוסב על קבלת התורה והפקר הממון בא ממילא מתורת קנס, וכמו שנבאר עוד.
וכבר הרחבנו הדבור בענין זה בפ׳ משפעים בפ׳ כי יגח שור איש את שור רעהו, ולגודל יקרת ונחיצת באור זה הענין נעתיקהו לפה, ויסוד הדברים בנוי על המשנה דב״ק שהבאנו בדרשה זו שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור ושל עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל חייב, וידוע מה שתפסו על זה צוררי ישראל ודתו לאמר, ראו איך יעריך התלמוד ערך האומות וקניניהם ויחוסם לישראל עד שעשאום כהפקר גמור, וחכמי ישראל ומליציו שבכל דור האריכו בדברים להבין ולהסביר כי בודאי כונת חז״ל על העובדי כוכבים ועובדי אלילים הקדמונים בארצות הפראות, וכה נדחה לפי״ז דין זה מעל הבמה בימינו ובמדינותינו.
וכמה נפלא הדבר על חכמים ומשכילים רבים ושלמים שהרבו דברים בישוב הענין עפ״י סברות והשערות בודדות, בעוד אשר במקום זה בתלמוד שבאו המשטינים להשטין, להדאיב לב ונפש, שם באותו ענין גופא מבאר התלמוד בעצמו את הענין אשר לוא אך ישר יחזו עינימו, כי אז לא לבד שלא הוציאו לעז על קובץ התלמוד הנאדר והנהדר בקודש, כי אם נהפך הוא, גם רוממוהו וינשאוהו על נס להראות כי כל משפטיו צדק ומשרים, בנוים על אשיות ויסודות חיי מדינה וישוב העולם בכל מקום ובכל זמן.
כי זה לשון הגמרא כאן על מ״ש בעיקר טעם הדבר דשור של ישראל שנגח לשור של עובדי כוכבים פטור ושל עובדי כוכבים שנגח לשל ישראל חייב משום דכתיב כי יגח שור איש את שור רעהו – ממ״נ, אי רעהו דוקא [כלומר גזה״כ הוא], דעובד כוכבים כי נגח דישראל נמי ליפטר, ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דעובדי כוכבים נמי נחייב, א״ר אבהו, אמר קרא (חבקוק ג׳) עמד וימודד ארץ. ראה ויתר גוים, ראה הקב״ה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו אותן עמד והתיר ממונם לישראל, ע״כ. הנה הדברים קצרים, אבל ענינם כמה ארוך ונכבד ומאיר עינים. כי הנה תוכן שבע מצות של בני נח ידוע, דינין, ברכת השם, עבודת אלילים, גלוי עריות, שפיכות דמים, גזל, אבר מה״ח, והנה כל המצות האלה אין בהם אף שמץ רוחניות, רק כולן מיוסדות על קיום העולם וישוב המדינה וחיים בטוחים של חברת האדם וקניניו ורגש חמלה ורחמים על היצורים, כאשר יבין ויודה כל בר דעת.
ומעתה הגע בעצמך, אנשים שאין מקיימין מצות אלו, הרי הם עושים ההיפך מכל אלה, והיינו שאין להם דין ומשפט, והם מקללי השם ועובדים אלילים ומגלים עריות ושופכים דמים וגוזלים ומתאכזרים לאכול אבר מה״ח, מה ראוי להיות דינם, הלא ראויים ומוכרחים להיות נדונים כחיות טרף המחריבות עולמות ופורעי פרעות בישוב העולם, וכמו שנוהגים הממלכות בימינו אלה עם לסטים מחבלים כרם העולם כאלה אשר אין אלהים ומלכות מזימותם, הלא שוללים מהם כל זכיות האדם וקובעים אותם לעבודת פרך וגם למיתה, כנודע.
ועתה אין לנו לאמר כלל כי בימינו ובדורותינו נדחה כולו מדין זה כאשר תשבו מגינינו על התלמוד, אלא אדרבה, יושר ומשפט צדק זה של התלמוד ראוי לחבב ולרומם ולהשוות להנהגת המדינות בזה״ז עם חטאים כאלה בנפשותם, ואף רשאים אנחנו בני ישראל להתפאר על כי עוד בשנות אלפים לפנים, עת החושך כסה ארץ וערפל לאומים, כבר שררו בתוכנו חוקי צדק ויושר ומשפט לקיום העולם ולחברת האדם.
4. אולי דריש כן משום דהמלה ואתה אינה בעיקרה עברית רק ארמית, ועל יסוד זה דרשו בספרי כשנגלה הקב״ה ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד נגלה אלא בארבע לשונות, ויאמר ה׳ מסיני בא – זה לשון עברי, וזרח משעיר למו – זה לשון רומי, הופיע מהר פארן – זה לשון ערבי, ואתה מרבבות קודש זה לשון ארמי, ע״כ. ואפשר עוד לפרש ע״פ זה ענין אות הוא ברבבות שלו ע״פ מ״ש שאין המלאכים מכירים בלשון ארמי, ולכן דריש אצל מלה ארמית זו שהוא מצויין כביכול מרבבות מלאכים שלו.
5. וע״ד זה מפרש סוף הפסוק ובזרוע עוזו – אלו תפלין, ועיין מש״כ בזה לעיל בפ׳ תבא בפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך.
6. ועוד אמרו בגמרא טעם מפני שמניחין בה תפלין, ודקדק מהרש״א דהא כנגד זה יש מעלה לשמאל שמניחין עליה תפילין, יעו״ש. ולי נראה דאין זו מעלה עצמית, אלא רק מפני שהקפידה תורה שכל המצות תעשינה בימין וכמו בקרבנות ובטהרת מצורע ועוד, ובכללם להניח בה תפילין, ממילא יתחייב שתהא ההנחה על יד שמאל. וע״ע בסוגיא כאן עוד טעמים בענין דרשה זו, ועיין באו״ח סי׳ ג׳ ס״י לענין איטר יד.
7. ומפרש בגמרא דהיינו לימינו של הקב״ה והיינו לשמאלו של האדם, והוא משום דהמתפלל רואה עצמו כאלו שכינה כנגדו כמש״כ שויתי ה׳ לנגדי תמיד, ושמאל האדם הוא צד ימינו של הקב״ה. ונראה דפירשו כן משום דהלשון מימינו שבפסוק קאי על הקב״ה, ולכן קיי״ל דכשאומר עושה שלום הופך פניו לצד שמאלו וכשאומר הוא יעשה שלום הופך פניו לצד ימינו ואח״כ ישתחוה לפניו, עיין באו״ח סי׳ קכ״ג ס״א.
8. זה יתבאר עפ״י המבואר כאן בסוגיא דישראל הם עזין שבאומות, ועוד אמרו בשבת פ״ו ב׳ ישראל דדאיגי במצות חביל גופייהו, וכן אמרו סנהדרין כ״ו ב׳ למה נקרא שמה של התורה תושיה שמתשת כחה של אדם, ולכן אי לאו התורה והמצות לא היו כל האומות יכולים לעמוד מפניהם.
9. כלומר האבנים עצמן היו אש לבנה ואותיותיה שהיו כתובות על הלוחות היו מן אש שחורה.
10. יתכן דרומז ללשון הכתוב (ירמיהו כ״ג) הלא כה דברי כאש נאם ה׳, והחציבה מורה על שבאה ממקור הקדושה מתחת כסא הכבוד שהוא יסוד האש הקדושה ונתונה מאש מהקב״ה על שם הכתוב (פ׳ ואתחנן) כי ה׳ אלהיך אש אוכלה הוא, ויש בזה גירסות ונוסחאות שונות, והעתקנו כפי שחשבנו לגירסא נכונה ונאמנה.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.