האומר וגו׳: עתה מבאר כי יצא מלוי דרך החסידות השנית, שהוא במעשה המצוות1.
וגם זה נתבאר במכילתא פירוש ״ולשומרי מצותיו״
(שמות כ,ה) בשני אופנים
2, הא׳, לעשות בהפלגה מטבע האדם, והשני, שמשתדל לזכות את הרבים, וכדאיתא ביומא
(פז,א) שעל זה האופן
3 כתיב
(תהילים טז,י) ״לא תתן חסידך וגו׳ ״.
ואמר משה כאן, דגם שני האופנים הללו של חסידות מושרשים בזה השבט, הא׳
4, ״האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו׳ ״, והנה בגמרא יומא
(סו,ב) פירשו זה המקרא
5 על כלל שבט לוי בשעת העגל, ו״אביו״ היינו אבי אמו
6 וכו׳. אמנם יש לדקדק, הרי לא נזכר שם
7 כי אם ״איש בבנו ובאחיו״
(שמות לב,כט) ולא אמר ׳באביו ובאמו׳. וי״ל, דלפי דקיימא-לן בסנהדרין
(פה,א) שאין הבן נעשה שליח
8 לאביו להכותו ולקללו, והיינו משום שאפשר באחר, והכי נמי משום ׳כיבוד אם׳ לא היה ראוי להרוג בעצמו את אביה
9. ופירוש ״לא ראיתיו״ – שלא השגיח להצילו, ומסרו לחבירו להרגו.
אבל
לפי הפשט קאי על בני קרח
10 שלא הלכו אחר דעת אביהם ואמם, שהיא היתה עיקר במחלוקת, כמבואר במדרש רבה פרשת קרח
(יח,טו) על-פי מקרא באיוב
11, והמה בניו החסידים נתגברו כל כך על טבע דעת אנושי וסרו מאחריהם. וכתיב ״לא ראיתיו״ בלשון יחיד
12, דמשמעות ׳ראיה׳ כאן הוא – קבלת דעתו
13, כמו ׳רואה אני את דברי אדמון׳, ולא היתה רבותא שלא קבלו דעת אמם, אלא על ש׳לא ראו׳ דעת אביהם שהיה אדם גדול גם כן, ונוח היה להמשיך אחר דעתו רוב אנשים, והמה בניו לא נמשכו אחריו.
ואת אחיו לא הכיר: זה קאי14 על כל השבט במעשה העגל. שהיה עסק ההעברה משער לשער במחנה בקנאה לה׳ כל כך, עד ששכחו כל אשר להם וקורבת אחוה, כמו שביארנו באותו מעשה שלא היה אפשר להגיע לאותו מעשה הנפלא אם לא בזה האופן15.
כי שמרו אמרתך: הן בני קרח16 הן כלל בני לוי17, בזה שנהגו בעצמן הפקרות לצאת מטבע אנושי, על מה היה כך, לא בשביל שטבעם היה כך להיות רחוק מהורים ומאחוה חלילה, אלא משום ״כי שמרו אמרתך״18 – בגדולת אהרן ובניו19, או במאמר ה׳20 ״עברו ושובו משער וגו׳ ״, זה לבד הוציאם למעלה מטבע אנושי, כמבואר בספר שמות (שם).
ובריתך ינצורו: זהו האופן השני של ״שומרי מצותיו״21, המבואר שם על-פי המכילתא, היינו המקיימים אמונת ה׳ ובריתו לרבים22. ואם שלא הגיע עד כה כל זמן שהיה משה קיים ולא בא מעשה לידם, אבל ידע משה בנבואה אשר המה ״בריתך ינצורו״ לעתיד, שע״י שבט לוי תתחזק בכמה דורות ברית הקב״ה לישראל. {וכמו שאנו רואים בימי יחזקיהו המלך ועוד בכמה דורות, שהיו הלוים מעוררים לתשובה23}.
והנה לזו החסידות של מעשה המצוות במסירות נפש נדרשת זהירות הרבה, ועל זה בירך משה ״ואוריך״, היינו, שיהא אור תורת אמת מכשרתם לזו החסידות, שיראו לכוון הדרך הישרה, ולא יהא בא לעשות מעשהו זר, מעשהו שלא על-פי דעת תורה. והרי לוי
24 ופינחס שניהם קינאו על הזנות ומסרו נפשם על זה, והנה פינחס עלה בשביל זה לגרם המעלות, ולוי גער בו אביו
25, וכיוצא בזה הרבה. ומשום הכי שנינו במסכת אבות
(ב,ה) ׳ולא עם הארץ חסיד׳, כי נדרש לזה
26 דיוק רב לשקול הפעולה לפי הזמן והמקום, וגם בכמה דברים נדרש לכללי התורה שאינם מבוארים.
[הרחב דבר: ועל כל זה התפלל דוד המלך ע״ה (תהילים פו,ב) ״שמרה נפשי כי חסיד אני״, ואיתא בברכות (ד,א): לוי ור״י, חד אמר כך אמר דוד, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג׳ שעות, ואני ״חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך״ (שם קיט,סב). וחד אמר, כך אמר דוד, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בשפיר ושליה, ולא עוד, אלא כל מה שאני עושה וכו׳ עם מפיבושת וכו׳ (עכ״ל). והדבר תמוה, למאי חקרו חסידותיו של דוד, ודאי יש עוד הרבה עניינים שהתנהג בחסידות, כמו מה שהתגבר על רצונו ולא הרג את שאול, ועוד הרבה.
אלא, משום דקשה לחז״ל לפי הפשט, וכי אפשר לומר לפני ה׳ שישמור אותו מפני שהוא חסיד וראוי הוא לכך, והלא ״אין צדיק בארץ״ לבא בזרוע בשביל מעשיו הטובים. להכי פירש ׳חד אמר׳ שהחסידות היתה התמימות הנפלאה ׳להודות לה׳ על משפטי צדקך׳, היינו על הטובה מעין הרעה, כדאיתא שם (ס,א), וזהו מרוב בטחון במדת טובו יתברך. והיינו מה שסיים באותו מקרא ״הושע עבדך אתה אלהי הבוטח אליך״. ו׳חד אמר׳ דהכי פירושו, ״שמרה נפשי״ שלא אחטא, ״כי חסיד אני״ – מתנהג בחסידות במעשים שקרובים להסיר מורא וכבוד מלך, ויהיה הקלקול רב. על כן ״שמרה נפשי״ לעבדך הבוטח אליך שתוליכני בדרך הישר. והיא ברכת משה שיהא ״אוריך לאיש חסידך״. ועל זה יתפלל כל חסיד להיות נשמר מן המעוות.]
1. וכפי שהגדיר זאת רבינו לעיל בתחילת פסוק ח׳: ואחד נדרש להזהר הרבה שיכוון לאמת ודרך הטוב והישר בעיני ה׳. ובהמשך כתב שחסידות זו נכללת בשם ״שומרי מצוותיו״.
2. הובא ברבינו שמות שם: ״לאוהבי״ – זה אברהם אבינו וכיוצא בו. ״ולשומרי מצוותי״ – אלו הנביאים והזקנים. ומפרש שם רבינו ב׳ברכת הנצי״ב׳ ש׳הנביאים׳ הכוונה שהם מרגילים את הרבים בתוכחה וכדו׳ לשמירת המצוות, מה שמגדיר רבינו כאן ׳שמשתדל לזכות את הרבים׳, ו׳הזקנים׳ הכוונה שעושים המצוות בדרך הפלגה, מה שמגדיר רבינו כאן ׳לעשות בהפלגה מטבע האדם׳, כידוע המעשים מחסידי חז״ל בתענית
(לא,ב) ובשבת
(קיט,א) ׳אבוך במאי זהיר טפי׳ וכו׳.
3. ׳כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו׳.
4. ענין ׳לעשות בהפלגה מטבע האדם׳.
5. להלן נראה שרבינו מייחס פירוש זה ל-׳על דרך הדרש׳.
6. אמר רב יהודה, שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים... איתיביה... ״האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו״ (רש״י: אלמא אביו ואמו אחיו ובניו עבדו עבודה זרה). (עונה הגמרא) ״אביו״ – אבי אמו מישראל (״אמו״ – אמו מישראל), ״אחיו״ – אחיו מאמו מישראל, ״בניו״ – בני בתו מישראל.
7. בתיאור מעשה העגל בפרשת כי תשא.
8. של בית דין.
9. אבי אמו מישראל. ולכן בפרשת כי תשא לא הוזכרו ״אביו ואמו״.
10. לא מצאנו מי מהמפרשים שהלך בכיוון זה.
11. על הפסוק באיוב
(טו,לג) ״יחמוס כגפן בסרו״ – זו אשתו (של קרח). ומצאנו שם (יח,כ) גם על פסוק במשלי
(יד,א) ״חכמות נשים בנתה ביתה״ – זו אשתו של און בן פלת, ״ואולת בידיה תהרסנה״ – זו אשתו של קרח.
12. והרי לא הלכו אחרי עצת אביהם ואמם.
13. א״כ ״לא ראיתיו״ – לא קבלתי דעתו (של אביהם).
14. גם ע״פ הפשט ש״האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו״ מוסב על בני קרח ולא על חטא העגל, מ״מ במילים אלו הכוונה לחטא העגל.
15. של ׳מופרש לה׳, בלי שום רצון עצמי כלל׳ – לשון רבינו בפרשת כי תשא.
16. המוזכרים ב-״האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו״ – ע״פ רבינו ע״ד הפשט.
17. ״ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע״.
18. איזו ׳אמירה׳ הם שמרו.
19. זו היתה הנקודה שבה חלק קרח על משה כשטען שנתן גדולה לאהרן ובניו מדעת עצמו ולא מ׳אמירת׳ הקב״ה.
20. במעשה העגל – ״כה אמר ה׳ אלהי ישראל שימו איש חרבו על יריכו... והרגו איש את אחיו וגו׳ ״.
21. שהזכיר רבינו בתחילת הדברים בפסוקנו – פסוק ט׳.
22. כלומר, אלו המשתדלים לזכות את הרבים, וכאן משה עוסק באנשים אלו מתוך שבט לוי.
23. מצאנו אצל האחרונים כיוון זה, כגון ה׳שם משמואל׳ על שמחת תורה, וב׳מאור ושמש׳ פרשת שמיני, ובספר ׳פתגמי אוריתא׳ פרשת במדבר.
24. במעשה דינה.
25. ״עכרתם אותי״. הואיל ולא עשה (עם שמעון) ע״פ דעת תורה, שהיא דעתו של יעקב אבינו.
26. להתנהגות בחסידות.