×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יב) לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כׇּל⁠־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵפָ֖יוא שָׁכֵֽן׃
Of Benjamin he said, "The beloved of Hashem shall dwell in safety by him. He covers him all day long. He dwells between his shoulders.⁠"
א. כְּתֵפָ֖יו =א,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 (כתיב חסר יו״ד ומלא יו״ד)
• ל=כְּתֵיפָ֖יו (כתיב מלא יו״ד ומלא יו״ד)
• הכתיב המלא ליו״ד הראשונה הוא ודאי, למרות שברויאר ודותן ציינו אותו כספק.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בתורה תמימהעודהכל
לבנימן אמר ידיד ה׳ – חביב בנימן שנקרא ידיד למקום שהרבה אוהבים למלך וחביב מכולם מי שהמלך אוהבו. ששה הם נקראו ידידים הקדוש ברוך הוא נקרא ידיד שנאמר (ישעיהו ה׳:א׳) אשירה נא לידידי. אברהם נקרא ידיד שנאמר (ירמיהו י״א:ט״ו) מה לידידי בביתי בנימן נקרא ידיד שנאמר לבנימן אמר ידיד ה׳ שלמה נקרא ידיד שנאמר (שמואל ב י״ב:כ״ה) וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה ישראל נקראו ידידים שנאמר (ירמיהו י״ב:ז׳) נתתי את ידידות נפשי בית המקדש נקרא ידיד שנאמר (תהלים פ״ד:ב׳) מה ידידות משכנותיך יבוא ידיד בן ידיד ויבנה בית ידיד לידיד יבואו ישראל שנקראו ידידים בני אברהם שנקרא ידיד ויבנו בית המקדש שנקרא ידיד בחלק בנימן שנקרא ידיד להקדוש ברוך הוא שנקרא ידיד.
ישכון לבטח עליו – אין בטח אלא רחצן וכן הוא אומר (יחזקאל ל״ד:כ״ה) וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים.
חופף עליו כל היום – זה בנין ראשון. כל היום – זה בנין אחרון. ובין כתיפיו שוכן – בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא.
דבר אחר: חופף עליו – בעולם הזה. כל היום – לימות המשיח. ובין כתיפיו שכן – בנוי ומשוכלל לעתיד לבא וכן אתה מוצא באברהם שראה אותו בנוי וראה אותו חרב וחזר וראה אותו בנוי שנאמר (בראשית כ״ב:י״ד) ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ יראה הרי בנוי, אשר יאמר היום בהר הרי חרב ה׳ יראה בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא, וכן אתה מוצא ביצחק שראה אותו בנוי וראה אותו חרב וחזר וראה אותו בנוי שנאמר (שם כ״ז:כ״ז) ראה ריח בני הרי בנוי כריח שדה הרי חרב אשר ברכו ה׳, בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא שנאמר (תהלים קל״ג:ג׳) כי שם צוה ה׳ את הברכה חיים וכן אתה מוצא ביעקב שראה אותו בנוי וראה אותו חרב וראה אותו בנוי שנאמר (בראשית כ״ח:י״ז) ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה הרי בנוי, אין זה, הרי חרב, כי אם בית אלהים וזה שער השמים, הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא.
ובין כתיפיו שכן – בין חרב בין שאינו חרב וכן הוא אומר (סוף דהי״ב) כל ממלכות הארץ נתן לי ה׳ אלהי השמים.
דבר אחר: ובין כתיפיו שכן – מה שור זה אין בו גבוה מכתיפיו כך בית המקדש גבוה מכל העולם וכן הוא אומר (דברים י״ז:ח׳) וקמת ועלית אל המקום ואומר (ישעיהו ב׳:ג׳) והלכו עמים רבים לכו ונעלה אל הר ה׳, אינו אומר גד מן המזרח ודן מן המערב אלא עמים רבים.
רבי אומר בכל התחומים הוא אומר וירד הגבול ותאר הגבול וכאן הוא אומר (יהושע ט״ו:ח׳) ועלה הגבול גיא בן הינום אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם, מלמד שבית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימין רבי מאיר אומר בית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימן וכראש תור יוצא מחלקו לחלקו של יהודה שנאמר ובין כתיפיו שכן, ומה אני מקיים (בראשית מ״ט:י׳) לא יסור שבט מיהודה זו לשכת הגזית שנתונה בחלקו של יהודה שנאמר (תהלים ע״ח:ס״ז-ס״ח) וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה אבל בית הגדול היה בנוי בחלקו של יוסף בשילה. [רבי יהודה אומר בית המקדש בתוך חלקו של יהודה היה] שנאמר (מיכה ה׳:א׳) ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה ואין אפרתה אלא בית לחם שנאמר (בראשית ל״ה:י״ט) ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת היא בית לחם.
רבי מאיר אומר בחלקו של בנימן בנה מתה שנאמר (בראשית מ״ח:ז׳) ואני בבואי מפדן בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה מתה עלי רחל ואין אפרתה אלא בית לחם שנאמר (מיכה ה׳:א׳) ואתה בית לחם אפרתה שומע אני בחלקו של יוסף בנה תלמוד לומר (תהלים קל״ב:ו׳) הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער במי שנמשל בחייתו יער ואיזה זה בנימן שנאמר (בראשית מ״ט:כ״ז) בנימן זאב יטרף.
זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו וכן אתה מוצא כשחלק יהושע ארץ ישראל לשבטים הניח דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה ונתנו לבני יונדב בן רכב חלק בראש והיו אוכלים אותו ארבע מאות וארבעים שנה שנאמר ויהי (מלכים א ו׳:א׳) בשמונים שנה וארבע מאות שנה צא מהם אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר נמצאו אוכלים אותו ארבע מאות וארבעים שנה וכששרת שכינה בחלקו של בנימן עמדו ופנו אותו מלפניהם שנאמר (שופטים א׳:ט״ז) ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה. (במדבר י׳:כ״ט) ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה וכי עלת על לב שאמר משה ליתרו בוא וניתן לך חלק בארץ והלא כבר נאמר (שם) לכה אתנו והטבנו לך מה תלמוד לומר (שם) כי ה׳ דבר טוב על ישראל זו דושנה של יריחו שהיו אוכלים אותה בני בניו של יתרו קודם שנבנה בית הבחירה לשבטים (שם ל) ויאמר אליו לא אלך אמר לו למחר כשתחלק ארץ ישראל לשבטים איזה שבט מכם שיתן לי כרם אחד בתוך שלו או תלם אחד בתוך שלו אלא הריני הולך לארצי ואוכל פירות מארצי ואשתה יין מכרמי וכן אתה מוצא בישראל שהניחו מקום פירות ומאכל ומשתה והלכו לעדר במדבר ללמוד תורה מיעבץ וזהו עתניאל בן קנז.
הרי הוא אומר (שמואל ב כ״ד:כ״ד) ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים ובמקום אחר הוא אומר (דברי הימים א כ״א:כ״ה) ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב שש מאות אי איפשר לומר שקלי זהב שכבר נאמר שקלי כסף ואי איפשר לומר שקלי כסף שכבר נאמר שקלי זהב אמור מעתה בכסף קנה וזהב שקל אי איפשר לומר חמשים שכבר נאמר שש מאות ואי איפשר לומר שש מאות שכבר נאמר חמשים אמור מעתה כיון שראה דוד מקום שראוי לו לבנות בית הבחירה עמד וכנס חמשים שקלים מכל שבט ושבט נמצאו שש מאות שקלים מכל השבטים.
ומפני מה זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו משל למלך שבא אצל בניו לפרקים וכל אחד ואחד אומר אצלי הוא שורה קטן שבכולם אמר איפשר שמניח אבה אחיי הגדולים ושורה אצלי עמד לו ופניו כבושות ונפשו עגומה אמר ראיתם בני הקטן שעמד ופניו כבושות ונפשו עגומה עליו עכשיו המאכל והמשתה יהיה משלכם ולינתי אצלו כך אמר הקדוש ברוך הוא בית הבחירה יהיה בחלק בנימן וקרבנות מכל השבטים.
דבר אחר: מפני מה זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ ובנימן נולד בארץ.
דבר אחר: כל השבטים היו במכירתו של יוסף ובנימן לא היה במכירתו אמר הקדוש ברוך הוא אם אני אומר לאלו שיבנו לי בית הבחירה כשהם מתפללים לפני איני מתמלא רחמים עליהם שלא היה להם רחמים על אחיהם.
דבר אחר: מפני מה זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו משל למלך שהיו לו בנים הרבה משהגדילו הלך כל אחד ואחד תפש את מקומו קטן שבהם היה אביו אוהבו אוכל ושותה עמו נשען עליו ויוצא נשען עליו ונכנס כך בנימן הצדיק קטן שבשבטים היה והיה יעקב אביו אוכל ושותה עמו נשען עליו ויוצא נשען עליו ונכנס אמר הקדוש ברוך הוא מקום שסמך צדיק זה ידיו אני משרה שכינתי שנאמר ובין כתיפיו שכן.
סליק פיסקא
"Of Benjamin he said 'Beloved (yedid) of the Lord.'": Benjamin is especially beloved because he is called "yedid" of the Lord. For there are many "lovers,⁠" but the most beloved of all is "yedid.⁠" Six are called "yedidim": The Holy One Blessed be He,⁠" viz. (Isaiah 5:1) "I will sing now of my Yedid"; Benjamin: "yedid of the Lord; he shall rest securely upon Him"; Solomon, viz. (II Samuel 12:25) "And he called his name 'yedidyah' because of the Lord" (i.e., because of the Lord's love for him.) And it is written (Ibid. 24) "And the Lord loved him.⁠" Israel, viz. (Jeremiah 12:7) "I have delivered the yediduth of My soul into the palm of her enemies"; the Temple, viz. (Psalms 84:2) "How yedidoth are Your dwellings (i.e., the Temple)"; Abraham, viz. (Jeremiah 11:15): "What is My yedid (Abraham) doing in My house" (viz. Menachoth 53b). Let the yedid (Solomon) come and build the yedid (the Temple) in the portion of the yedid (Benjamin) for the Yedid (the Holy One Blessed be He); and let the yedidim (Israel), the children of the yedid (Abraham) come and enter therein.
"he (Benjamin) shall rest securely upon Him": And there is no "security" but in "dwelling,⁠" viz. (Ezekiel 34:25) "And they will dwell securely in the desert and sleep in the forests.⁠"
"He (the Lord) hovers over it": This is the first Temple. "all the day": This is the ultimate Temple. "and between his (Benjamin's) shoulders (i.e., in a slight depression on the highest part of Benjamin's land) does it (the Temple) dwell": built and finished in time to come. And thus do you find with Abraham: that he saw it built, and he saw it in ruins, and he saw it built (again), viz. (Bereshit 22:14) "And Abraham called the name of that place 'The Lord will see'" — built; "of which (place) it will be said (in future generations) 'On this day in the mountain' — in ruins; 'the Lord shall appear'" — built and finished in time to come. And thus do you find with Isaac: that he saw it built, and he saw it in ruins, and he saw it built (again), viz. (Ibid. 27:27) "See, the smell of my son is like the (pleasing) smell (of the sacrifices)" — built; "field" — in ruins, viz. (Michah 3:12) "Therefore, because of you, Zion will be plowed over like a field"; "which the Lord has blessed" — built and finished in time to come, viz. (Psalms 133:3) "For there the Lord has commanded the blessing — life forever!⁠" And thus do you find with Jacob: that he saw it built, and he saw it in ruins, and he saw it built and finished in time to come, viz. (Bereshit 28:17) "And he feared and he said: 'How awesome is this place' — built; 'This is not' — in ruins; 'other than the house of G-d'" — built and finished in time to come.
"and between his (Benjamin's) shoulders does it (the Temple) rest": whether in ruins or not in ruins. And thus is it written (Ezra 1:2-3) "Thus said Koresh, king of Paras … He is the G-d which (i.e., whose Temple) is in Jerusalem.⁠"
Variantly: "and between his shoulders does it rest": Just as with an ox, there is nothing higher than its shoulders, so, the Temple is higher than the rest of the world, viz. (Devarim 17:8) "then you shall arise and go up to the place,⁠" and (Isaiah 2:3) "Come and let us go up to the mountain of the Lord.⁠" It is not written "Gad from the east and Dan from the west, but (Ibid. 4) "many peoples" (i.e., all go up.) Rebbi says: Of all the boundaries it is written "and the border curved,⁠" "and the border descended,⁠" but here it is written (Ibid. 15:8) "And the border ascended by the valley of Ben Hinnom to the southern shoulder of the Yevussi, which is Jerusalem.⁠"
We are hereby taught that the Temple is built in the portion of Benjamin and like the head of an ox extends from the portion of Benjamin to that of Judah, as it is written "and between his (Benjamin's) shoulders (in a slight depression on the highest part of Benjamin's land) does it (the Temple) rest.⁠" As to its being written (Bereshit 49:10) "The scepter shall not depart from Judah,⁠" that refers to the chamber of hewn stone (in the Temple), which is in the portion of Judah, viz. (Psalms 78:67-68) "And He rejected the tent of Joseph and did not choose the tent of Ephraim. He chose the tribe of Judah, Mount Zion, which He loves.⁠" But the Temple was in the portion of Benjamin, viz. (Bereshit 35:19) "And Rachel died, and she was buried on the way to Efrath, which is Bethlehem.⁠"
R. Meir says: She died in the portion of Benjamin, her son, as it is written (Ibid. 48:7) "for when I came from Paden, Rachel died upon me … before Efrath, etc.⁠" And Efrath is none other than Bethlehem, viz. (Michah 5:1) "And you, Bethlehem, Efrathah.⁠" I might think, in the portion of Joseph, her son; it is, therefore, written (Psalms 132:6) "Behold, we heard of it in Efrath; we found it in the field of the forest" — with him who is compared to an animal of the forest. And who is that? Benjamin, as it is written (Bereshit 49:27) "Benjamin is a wolf that will tear.⁠"
Benjamin merited that the Shechinah reside in his portion. And thus you find that when Joshua apportioned Eretz Yisrael among the tribes, he left over of the choice land of Jericho five hundred ells by five hundred ells and gave a first portion to the sons of Yonadav ben Rechav from which they ate four hundred and forty years, as it is written (I Kings 6:1) "And it was in the four hundred and eightieth year after the exodus of the children of Israel from the land of Egypt … he (Solomon) built the Temple for the Lord.⁠" Deduct from that the forty years that Israel was in the desert, whence we find that they ate from it four hundred and forty years. And when the Shechinah reposed in the portion of Benjamin, they arose and vacated it, as it is written (Judges 1:16) "And the children of the Kenite, the father-in-law of Moses, ascended from the city of date palms" (Jericho), and (Bemidbar 10:29) "And Moses said to Chovav (Yithro) the son of Reuel the Midianite, the father-in-law of Moses … it will I give to you, etc.⁠" Now would it enter your mind that Moses was telling Yithro: Come and we will give you a portion in Eretz Yisrael? What he was saying to him was (Ibid.) "Come with us and we will do good with you.⁠" The reference is to the choice land of Jericho, which fed the descendants of Yithro before the Temple was built for the tribes. (Ibid.) "And he said to him: 'I will not go, etc.'", viz.: In the future, when Eretz Yisrael will be apportioned among the tribes, one of them will give me one of his vineyards or one of his furrows — "but I will go to my land and eat the fruits of my land and drink the wine of my vineyard.⁠"
R. Shimon says: This was not his intent, but what he said was "I will go to my land and to my kindred,⁠" and I will convert the people of my land and of my family. Lest you say he went and did not do so, it is written (I Chronicles 2:55) "and the families of scribes who dwelt at Ya'abetz … These were the Kenites who descended from Chammath, the father of the house of Rechav.⁠" And thus is it written (Judges 1:16) "And the children of the Kenite, the father-in-law of Moses, ascended from the city of date palms" (Jericho.) They left a place of fruit, food, and drink, and went to the south of Arad to the desert to learn Torah with Ya'abetz. Who was Ya'abetz? Athniel ben Kenaz. And thus is it written (II Samuel 24:24) "And David bought (on the future site of the Temple) the threshing floor and the cattle for fifty silver shekels.⁠" And elsewhere it is written (I Chronicles 21:25) "And David gave Ornan for the place golden shekels, six hundred.⁠" It cannot mean (literally,) golden shekels, for it is written "silver shekels.⁠" And it cannot mean silver shekels, for it is written "golden shekels.⁠" It must mean, then, that he weighed in gold and bought in silver. And it cannot mean fifty, for it is written six hundred. And it cannot mean six hundred, for it is written fifty. It must mean, then, that when David saw the place where it was fitting to build the Temple, he collected fifty shekalim from each tribe; all together, six hundred shekalim.
Why did Benjamin merit the reposing of the Shechinah in his portion? This may be compared to (the situation of) a king, who visited his sons from time to time. Each one said let him stay with me. The youngest said: Is it possible that father will leave my big brothers and stay with me? — whereupon he was completely crestfallen. His father, seeing him in this state, said: I will eat by you and sleep by him. Thus, the Holy One Blessed be He said: The Temple will be in the portion of Benjamin, and sacrifices offered by all of the tribes.
Variantly: Why did Benjamin merit the reposing of the Shechinah in his portion? For all of the brothers were born outside of the land, and Benjamin in it.
Variantly: Because all of the brothers were involved in the sale of Joseph, but not Benjamin. The Holy One Blessed be He said (as it were): Shall I tell these to build the Temple? No. Let them pray before Me and I will be filled with mercy for them; but I will not repose My Shechinah in their midst, for they did not have mercy upon their brother.
Variantly: This may be compared to (the situation of) a king who had many sons. When they grew up, each went his own way. The youngest was beloved of his father. He ate with him, drank with him, and leaned upon him in going out and coming in. Similarly, Benjamin the tzaddik was the youngest of the tribes, and Jacob our father would eat with him and drink with him and lean upon him in going out and coming in — whereupon the Holy One Blessed be He said: The place where this tzaddik reposed his hands, there will I repose My Shechinah. Thus, "and between his (Benjamin's) shoulders does it (the Temple) rest.⁠"
[End of Piska]
לבנימין אמר ידיד ה׳ אשריך בנימין שנקראת ידיד למקום:
הרבה אוהבים למלך האהוב שבכולם מי שהמלך אוהבו:
ששה נקראו ידידים הקב״ה נקרא ידיד שנ׳ (ישעיהו ה׳:א׳) אשירה נא לידידי:
אברהם נקרא ידיד שנ׳ (ירמיהו י״א:ט״ו) מה לידידי בביתי:
ישראל נקראו ידידים שנ׳ (ירמיהו י״ב:ז׳) נתתי את ידידות נפשי:
בית המקדש נקרא ידיד שנ׳ (תהלים פ״ד:ב׳) מה ידידות משכנותיך:
שלמה נקרא ידיד שנ׳ (שמואל ב י״ב:כ״ה) ויקרא שמו ידידיה:
בנימין נקרא ידיד שנ׳ לבנימין אמר ידיד ה׳:
יבוא ידיד בן ידיד ויבנה בית ידיד לידיד בתוך חלקו של ידיד:
יבואו ישראל שנקראו ידידים ויבנו בית המקדש שנקרא יד׳ להקב״ה שנקרא ידיד בזכות אברהם שנקרא ידיד על ידי שלמה שנקרא ידיד בתוך חלקו שלבנימין שנקרא ידיד:
ישכן לבטח ואין בטח אלא רחצן שנ׳ (ויקרא כ״ו:ה׳) וישב׳ לבטח בארצ׳ ואומ׳ (יחזקאל ל״ד:כ״ה) וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים:
חפף על׳ בעולם הזה:
כל היום לימות המשיח:
ובין כת׳ שכן לעולם הבא:
ד״א חפף על׳ זה בנין ראשון:
כל היום זה בנין אחרון:
ובין כת׳ שכן בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא:
את מוצא באבינו אברהם שראה אתו בנוי וראה אתו חרב וחזר וראה אותו בנוי שנ׳ (בראשית כ״ב:י״ד) ויקרא אב׳ את שם המ׳ הה׳ ה׳ יראה הרי בנוי:
אשר יאמ׳ היום בהר הרי חרב:
ה׳ יראה בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא:
וכן את מוצא באבינו יצחק שראה אותו בנוי וראה אתו חרב וחזר וראה אותו בנוי שנ׳ (שם כ״ז:כ״ז) ראה ריח בני הרי בנוי:
כריח שדה הרי חרב:
אשר בירכו ה׳ הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא וה״א (תהלים קל״ג:ג׳) כי שם צוה ה׳ את הברכה:
וכן את מוצא באבינו יעקב שראה אתו בנוי וראה אתו חרב וחזר וראה אותו בנוי שנ׳ (בראשית כ״ח:י״ז) ויירא ויאמ׳ מה נורא המ׳ הזה הרי בנוי:
אין זה הרי חרב:
כי אם בית אלה׳ הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא:
וכן את מוצא במשה שראה אתו בנוי וראה אתו חרב וחזר וראה אתו בנוי שנ׳ (במדבר כ״ח:ב׳) את קרבני לחמי הרי בנוי:
לאשי הרי חרב:
תשמ׳ להק׳ לי במ׳ בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא:
וכן את מוצא בדוד שראה אותו בנוי וראה אתו חרב וחזר וראה אותו בנוי שנ׳ (תהלים ס״ח:י״ז) למה תרצדון הר׳ הרי בנוי:
גבנונים הרי חרב:
ההר חמד אלה׳ לשבתו בנוי ומושכלל לעתיד לבוא:
וכן את מוצא בשלמה בנו שראה אותו בנוי וראה אתו חרב וחזר וראה אתו בנוי שנ׳ (מלכים א ח׳:י״ג) בנה בניתי הרי בנוי:
בית זבול הרי חרב אל תהי קורא בית זבול אלא בית זבל:
מכון לשבתך עולמים בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא:
ובין כת׳ שכן בין חרב ובין שאינו חרב וה״א (סוף דהי״ב) כה אמר כרש מלך פרס מי בכם מכל עמו ה׳ אלהיו עמו ויעל בין חרב בין שאינו חרב:
ד״א ובין כת׳ שכן אין לך באדם הזה גבוה מבין כתפיו כך היה בית המקדש גבוה מכל העולם כולו שנ׳ (דברים י״ז:ח׳) וקמת ועלית:
קומו ונעלה ציון (ירמיהו ל״א:ה׳):
והלכו עמים רבים (ישעיהו ב׳:ג׳):
ר׳ שמעון אומ׳ בית המקדש שבשילו בתוך חלקו של יוסף היה שנ׳ (תהלים ע״ח:ס׳) ויטש משכן שילו וימאס באהל יוסף (שם סז):
ויבחר את שבט יהודה (שם סח):
ויבן כמו רמים מקדשו (שם סט):
ד״א ובין כת׳ שכן או אינו אלא גד במזרח ודן במערב ר׳ אומ׳ בכל התחום הוא אומ׳ וירד הגבול (וירד) [ותאר] הג׳ ובסוף התחום הוא אומ׳ (יהושע ט״ו:ח׳) ועלה הגבול גי בן הנם אל כתף היבוסי (מנגד) [מנגב] מלמד שבית הבחירה היה בנוי בתוך חלקו של בנימין:
ר׳ יהודה אומ׳ בית המקדש בתוך חלקו של יהודה היה וכראש תור נכנס מחלקו של יהודה לתוך חלקו שלבנימין לכך אמ׳ ובין כת׳ שכן וה״א (תהלים קל״ב:ו׳) הנה שמענוה באפרתה:
ר׳ יהודה אומ׳ בית המקדש בתוך חלקו שליהודה היה שנ׳ (רות א׳:ב׳) אפרתים מבית לחם יהודה:
ר׳ שמעון אומר בתוך חלקו שלבנה שלמי שמתה באפרתה ומי מתה באפרתה רחל שנ׳ (בראשית מ״ח:ז׳) ואני בבאי מפ׳ מתה עלי יכול שתהא כל העיר בתוך שלו ת״ל [ובין] כתפיו שכן בית המקדש בתוך שלו ושאר כל העיר בתוך חלקו של יהודה ומה אני מקיים (בראשית מ״ט:י׳) לא יסור שבט מיהודה ומ׳ מ׳ רג׳ יורש חקים זו היתה לשכת הגזית שהיתה בתוך חלקו של יהודה:
וכן את מוצא בשעה שחילק יהושע את הארץ נטל חמש מאות אמה על חמש מאות אמה מדשנה שליריחו ואמ׳ יהיה זה למי שיבנה בית המקדש בתחומו:
ר׳ שמעון אומ׳ דשנה שליריחו ניתן לבני קני חתן משה שנ׳ (שופטים א׳:ט״ז) ובני קני חתן משה עלו מעיר התמ׳ אמרו משתחלק ארץ ישראל איזה שבט שיקבל עליו שיתן לי בית תומן עפר בתוך שלו אלא הריני הולך לתוך ארצי ואוכל פירות מתוך שדיי ושותה יין מתוך כרמיי וכן את מוצא שהניחו פירות ארץ ישראל פירות מאכל ומשקה והלכו להם לערד מדבר להיות חמורים ליעבץ ואיזה הוא יעבץ זה עתניאל בן קנז:
מפני מה לא שרתה השכינה אלא בתוך חלקו שלבנימין שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ ובנימין נולד בארץ ישראל וכל השבטים נשתתפו במכירתו שליוסף ובנימין לא נשתתף במכירתו של יוסף לפי כך זכה שתשרה שכינה בחלקו שנ׳ לבנימין אמר ידיד ה׳:
מה ראה בית המקדש להיות בתוך חלקו שלבנימין אלא אמ׳ הקב״ה איני בונה בית המקדש אלא שיתפללו בני לפני בתוכו ואני מתמלא עליהם רחמים היאך אני שורה בתוך חלקן שלאלו והן לא נתמלאו רחמים על אחיהם:
ד״א מה ראה בית המקדש להיות בתוך חלקו שלבנימין מושלו מלה״ד למלך שבא אצל בניו לפרקים אמ׳ להן עשו לי סעודה זה אומ׳ אצלי וזה אומ׳ אצלי אמ׳ הקטן שבהם אפשר שאבא מניח את אחי הגדולים ושורה אצלי מה עשה עמד לו מן הצד פניו קפושות ונפשו עגומה עליו אמ׳ להן אביהן בני אין אתם רואין את אחיכם הקטן שעמד לו מן הצד פניו קפושות ונפשו עגומה עליו אלא הואיל וכך תהא סעודה משלכם ולינה בתוך שלו כך אמ׳ הקב״ה לשבטים יהו קרבנות משלכם ובית המקדש בתוך חלקו שלבנימין:
ד״א מה ראה בית המקדש להיות בתוך חלקו שלבנימין מושלו מלה״ד למלך שהיו לו בנים הרבה משהגדילו הלך כל אחד ואחד תפס את מקומו והיה הקטן שבהם אוכל ושותה עמו ומסתמך עליו ויוצא ומסתמך עליו ונכנס כך היה אבינו יעקב מסתמך על בנימין אמר המקום במקום שסמך צדיק זה את ידיו שם אני שורה לכך נאמ׳ ובין כת׳ שכן:
לְבִנְיָמִין אֲמַר רְחִימָא דַּייָ יִשְׁרֵי לְרוּחְצָן עֲלוֹהִי יְהֵי מַגֵּין עֲלוֹהִי כָּל יוֹמָא וּבְאַרְעֵיהּ תִּשְׁרֵי שְׁכִינְתָא.
Of Benjamin he said: The beloved of the Lord shall dwell in safety by Him: the shield will be over him all the days, and the Shekinah will dwell in his land.
ולשבטה דבנימן ברך משה נבייא די״י ואמר רחימה די״י ישרי לרחצן עלוי יהוויא מגן עלוי כל יומיא ובתחומיה יתבני בית מוקדשה ובאחסנתיה תשרי איקר שכינתיה די״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהווי״) גם נוסח חילופי: ״יהא״.
לשיבטא דבנימין בריך משה נביא ואמר חביביה די״י ישרי לרוחצן עלוי יהי מגין עלוי כל יומיא ובגו תחומיה שכינתא שריא.
Mosheh the prophet blessed the tribe of Benjamin, and said: The beloved of the Lord shall abide in safety with Him, He will protect him all the days, and His Shekinah will dwell within his borders.
ולשבטא דבנימין בריך משה נביא דיי ואמר רחימא דיי ישרי לרוחצן עלוי מגן עלוי כל יומיא ובתחומיה תשרי יקר שכינתיה דיי.
Mosheh the prophet of the Lord blessed the tribe of Benjamin, and said: The beloved of the Lord shall abide with confidence by Him, He will protect him all the days, and within his borders will dwell the glory of the Shekinah of the Lord.
לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה׳ – חָבִיב בִּנְיָמִין שֶׁנִּקְרָא יָדִיד לַמָּקוֹם, שֶׁהַרְבֵּה אוֹהֲבִים לַמֶּלֶךְ וְחָבִיב מִכֻּלָּם זֶה אוֹהֲבוֹ. שִׁשָּׁה נִקְרְאוּ יְדִידִים, {א} הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא יָדִיד, שֶׁנֶּאֱמַר ״אָשִׁירָה נָא לִידִידִי״, {ב} אַבְרָהָם נִקְרָא יָדִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י״א:ט״ו) ״מַה לִּידִידִי בְּבֵיתִי״, {ג} בִּנְיָמִין נִקְרָא יָדִיד, שֶׁנֶּאֱמַר ״יְדִיד ה׳ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח״. {ד} שְׁלֹמֹה נִקְרָא יָדִיד, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְדִידְיָה״, וְאוֹמֵר (שם כד) ״וַה׳ אֲהֵבוֹ״. {ה} יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ יְדִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י״ב:ז׳) ״נָתַתִּי אֶת יְדִידוּת נַפְשִׁי בְּכַף״ וְגוֹ׳. {ו} בֵּית הַמִקְדָּשׁ נִקְרָא יָדִיד, שֶׁנֶּאֱמַר ״מַה יְּדִידוּת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ״, יָבוֹא יָדִיד בֶּן יָדִיד וְיִבְנֶה יָדִיד לִידִידִים בְּחֵלֶק שֶׁל יָדִיד, יָבוֹאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ יְדִידִים, בְּנֵי אַבְרָהָם שֶׁנִּקְרָא יָדִיד וְיִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּקְרָא יָדִיד, בְּחֵלֶק בִּנְיָמִין שֶׁנִּקְרָא יָדִיד לְהַקָּדּוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְכָךְ נֶאֱמַר ״יְדִיד ה׳⁠ ⁠⁠״. ״יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו״, אֵין בֶּטַח אֶלָּא רוֹחֲצָן [יִשׁוּב] שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ל״ד:כ״ה) ״וַיֵּשְׁבוּ בַמִדְּבָּר לָבֶטַח וַיֵּשְׁבוּ בַּיְּעָרִים״.

רמז תתקנו

חֹפֵף עָלָיו – זֶה בִּנְיָן רִאשׁוֹן, כָּל הַיּוֹם, זֶה בִּנְיָן אַחֲרוֹן, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן, בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. דָּבָר אַחֵר: ״חֹפֵף עָלָיו״ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כָּל הַיּוֹם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן, בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, בְּאַבְרָהָם שֶׁרָאָה אוֹתוֹ בָּנוּי, וְרָאָה אוֹתוֹ חָרֵב וְרָאָה אוֹתוֹ בָּנוּי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״ד:י״ד) ״וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה׳ יִרְאֶה״, הֲרֵי בָּנוּי (שם) ״אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר״, הֲרֵי חָרֵב ״ה׳ יֵרָאֶה״, בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לָעוֹלָם הַבָּא וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא [בְּיִצְחָק שֶׁרָאָה אוֹתוֹ בָּנוּי, וְרָאָה אוֹתוֹ חָרֵב וְרָאָה אוֹתוֹ בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבוֹא, (שם כ״ז:כ״ז) ״רְאֵה רֵיחַ בְּנֵי כְּרֵיחַ״, הֲרֵי בָּנוּי, שֶׁנֶּאֱמַר ״רֵיחַ נִיחוֹחַ״, ״שָׂדֶה״ הֲרֵי חָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ג,יב) ״לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵּחָרֵשׁ״, ״אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה׳⁠ ⁠⁠״, בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קל״ג:ג׳) ״כִּי שָׁם צִוָּה ה׳ אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים״ וְגוֹ׳. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא] בְּיַעֲקֹב שֶׁרָאָה אוֹתוֹ בָּנוּי, וְרָאָה אוֹתוֹ חָרֵב, ורָאָה אוֹתוֹ בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבוֹא, ״וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה״, הֲרֵי בָּנוּי, (שם) ״אֵין זֶה״, הֲרֵי חָרֵב, (שם) ״כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים״, הֲרֵי בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבוֹא.

רמז תתקנז

וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן – בֵּין חָרֵב בֵּין שֶׁאֵינוֹ חָרֵב, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (עזרא א׳:ב׳-ג׳) ״כֹּה אָמַר כּוֹרֵשׁ מֶלֶךְ פָּרָס כָּל מַמְלְכוֹת, [וְגוֹ׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָיִם״]. דָּבָר אַחֵר: ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״, מַה שּׁוֹר זֶה אֵין בּוֹ גֹּבַהּ מִכְּתֵפָיו, כָּךְ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכָּל הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם״, וְאוֹמֵר (ישעיהו ב׳:ג׳) ״וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה׳⁠ ⁠⁠״. רַבִּי אוֹמֵר: בְּכָל הַתְּחוּמִין הוּא אוֹמֵר ״וַיֵּרֶד הַגְּבוּל וְתָאַר הַגְּבוּל״, וְכָאן הוּא אוֹמֵר (שם ט״ו:ח׳) ״וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶּן הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלַיִם״, מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַבְּחִירָה הָיָה בָּנוּי בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וּכְרֹאשׁ תּוֹר יוֹצֵא מֵחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין לְחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר (בראשית מ״ט:י׳) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחוֹקֵק, זֶה לִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁנִּתְּנָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וְגוֹ׳ וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב״ אֲבָל בַּיִת הַגָּדוֹל הָיָה בָּנוּי בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף בְּשִׁילֹה שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ה׳:א׳) ״וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה״, וְאֵין אֶפְרָתָה אֶלָּא בֵּית לָחֶם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל״ה:ט׳) ״וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִיא בֵּית לֶחֶם״. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בְּנָהּ מֵתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם מ״ח:ז׳) ״וַאֲנִי בְּבוֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לְבֹא אֶפְרָתָה״, וְאֵין אֶפְרָתָה אֶלָּא בֵּית לֶחֶם שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי בְּחֵלֶק יוֹסֵף בְּנָהּ תַּלְמוּד לוֹמַר (תהלים קל״ב:ו׳) ״הִנֵּה שְׁמַעְנוּהָ בְּאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר״, בְּמִי שֶׁנִּמְשַׁל בְּחַיְתוֹ יַעַר, וְאֵי זֶה זֶה בִּנְיָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״בִּנְיָמִן זְאֵב יִטְרָף״, זָכָה בִּנְיָמִן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁכְּשֶׁחִלֵּק יְהוֹשֻׁעַ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לַשְּׁבָטִים הִנִּיחַ דֻּשְׁנָהּ שֶׁל יְרִיחוֹ חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה וּנְתָנוּהָ לִבְנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב חֵלֶק בָּרֹאשׁ וְהָיוּ אוֹכְלִים אוֹתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ו׳:א׳) ״וַיְהִי בִּשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה״, צֵא מֵהֶם אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, נִמְצְאוּ אוֹכְלִים אוֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים שָׁנָה, וּכְשֶׁשָּׁרְתָה שְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, עָמְדוּ וּפִנּוּ אוֹתוֹ מִלִּפְנֵיהֶם (שופטים א׳:ט״ז) שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים״, וְגוֹ׳.
״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב״, וְכִי עָלְתָה עַל לֵב שֶׁאָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְיִתְרוֹ בּוֹא וְנִתֵּן לְךָ חֵלֶק בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (שם) ״כִּי ה׳ דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) ״לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ״, זוֹ דֻּשְׁנָהּ שֶׁל יְרִיחוֹ שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אוֹתָהּ בְּנֵי בָּנָיו שֶׁל יִתְרוֹ קֹדֶם שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַבְּחִירָה, אָמַר לָהֶם מָחָר כְּשֶׁתֵּחָלֵק אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטִים אֵיזֶה שֵׁבֶט מִכֶּם שֶׁיִּתֵּן לִי כֶּרֶם אֶחָד מִשֶּׁלּוֹ אוֹ תֶּלֶם אֶחָד בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא הֲרֵינִי הוֹלֵךְ לְאַרְצִי וְאוֹכֵל פֵּרוֹת מֵאַרְצִי וְשׁוֹתֶה יַיִן מִכַּרְמִי.
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּעָתְנִיאֵל שֶׁהִנִּיחַ מְקוֹם פֵּרוֹת מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וְהָלַךְ לוֹ לַעֲרָד בַּמִּדְבָּר (הָלְכוּ) לִלְמֹד תּוֹרָה מִי הָיָה יַעְבֵּץ, זֶה עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל ב כ״ד:כ״ד) ״וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים״, וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר ״וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקַל שֵׁשׁ מֵאוֹת״, אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שִׁקְלֵי זָהָב שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר שִׁקְלֵי כֶּסֶף, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שִׁקְלֵי כֶּסֶף שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר שִׁקְלֵי זָהָב, אֱמֹר מֵעַתָּה בְּזָהָב שָׁקַל וּבְכֶּסֶף קָנָה, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר חַמִישִׁים שֶׁכְּבַר נֶאֶמַר שֵׁשׁ מֵאוֹת, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֵׁשׁ מֵאוֹת שֶׁכְּבַר נֶאֶמַר חַמִישִׁים, אֶמוֹר מֵעַתָּה כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּוִד מָקוֹם שֶׁרָאוּי לִבְנוֹת בֵּית הַבְּחִירָה, עָמַד וְכָנַס חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִכָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט נִמְצְאוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים מִכָּל הַשְּׁבָטִים.
וּמִפְּנֵי מָה זָכָה בִּנְיָמִין שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּא אֵצֶל בָּנָיו לִפְרָקִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹמֵר אֶצְלִי הוּא שׁוֹרֶה, קָטָן שֶׁבְּכֻלָּן אָמַר אֶפְשָׁר שֶׁמַּנִּיחַ אַבָּא אַחַי הַגְּדוֹלִים וְשׁוֹרֶה אֶצְלִי, עָמַד וְהָלַךְ וּפָנָיו כְּבוּשׁוֹת וְנַפְשׁוֹ עֲגוּמָה, אָמַר ראִיתֶם בְּנִי הַקָטָן שֶׁעָמַד וּפָּנָיו כְבוּשׁוֹת וְנַפְשׁוֹ עַגוּמָה עָלָיו, עַכְשָׁיו מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה יְהֵא מִשֶׁלָּכֶם וְלִינָתִי אֶצְלוֹ, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּית הַבְּחִירָה יִהְיֶה בְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְקָרְבָּנּוֹת מִכָּל הַשְּׁבָטִים.
דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי מָה זָכָה בִּנְיָמִין שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַשְּׁבָטִים נוֹלְדוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וּבִנְיָמִין נוֹלַד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי מָה זָכָה בִּנְיָמִין שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁכָּל הַשְּׁבָטִים הָיוּ בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף וּבִנְיָמִין לֹא הָיָה בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, אָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אוֹמֵר לְאֵלּוּ שֶׁיִּבְנוּ בֵּית הַבְּחִירָה לֹא שֶׁיִּהְיוּ מִתְפַּלְּלִין לְפָנַי וַאֲנִי (מְבַקֵּשׁ) [מִתְמַלֵּא] עֲלֵיהֶן רַחֲמִים, אֵינִי מַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי בְּחֶלְקָן שֶׁלֹּא הָיוּ רַחֲמָנִים עַל אֲחִיהֶם.
דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי מָה זָכָה בִּנְיָמִין שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים הַרְבֵּה מִשֶׁהִגְדִּילוּ הָלַךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְתָפַס אֶת מְקוֹמוֹ, קָטָן שֶׁבְּכֻלָּם הָיָה אָבִיו אוֹהֲבוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עִמּוֹ נִכְנָס נִשְׁעָן עָלָיו יוֹצֵא נִשְׁעָן עָלָיו, כָּךְ בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק קָטן שֶׁל שְׁבָטִים הָיָה וְהָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עִמּוֹ, נִשְׁעָן עָלָיו וְיוֹצֵא נִשְׁעָן עָלָיו וְנִכְנָס, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָקוֹם שֶׁסָּמַךְ צַדִּיק זֶה יָדָיו שָׁם אֲנִי מַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי לְכָךְ נֶאֱמַר ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״.
תַּנְיָא מֶה הָיָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה הַר הַבַּיִת הַלְּשָׁכוֹת, וְהָעֲזָרוֹת, וּמֶה הָיָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין אוּלָם וְהֵיכָל וּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וּרְצוּעָה הָיְתָה יוֹצְאָה מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה וְנִכְנֶסֶת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וּבָהּ הָיָה מִזְבֵּחַ בָּנוּי וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק הָיָה מִצְטָעֵר עָלֶיהָ בְּכָל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם״, לְפִיכָךְ זָכָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק וְנַעֲשָׂה אֻשְׁפִּיזְכָן לַגְּבוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״.
קֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית לֹא הָיָה לוֹ יְסוֹד מַאי טַעְמָא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְפִי שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל טוֹרֵף דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מִזְבֵּחַ הָיָה אוֹכֵל בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה אַמָּה. אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא רְצוּעָה הָיְתָה יוֹצֵאת וְכוּ׳. (כָּתוּב בֶּרֶמֶז תמ״א עַיֵין שָׁם).
כִּי אֲתָא רַב דִּימֵי אֲמַר רַב (יוֹחָנָן) בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת שָׁרְתָה לָהֶם שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל בְּשִׁילֹה, בְּנוֹב וְגִבְעוֹן, וּבֵית עוֹלָמִים, וּבְכֻלָּן לֹא שָׁרְתָה אֶלָּא בְּחֵלֶק בִּנְיָמִין, אֲזַל אַבָּיֵי אֲמָרָהּ קָמֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף אֲמַר לֵיהּ כוּ׳ וְהָכְתִיב (תהלים ע״ח:ס׳-ס״ז) ״וַיִטוֹשׁ מִשְׁכַּן שִׁילֹה אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם, וְגוֹ׳ וַּיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָּחַר״, אֲמַר רַב אַדָּא בַּר מַתָּנָה וּמַאי קָשְׁיָא, דִּילְמָא שְׁכִינָה בְּחֵלֶק בִּנְיָמִין וְסַנְהֶדְרִין בְּחֵלֶק יוֹסֵף, כְּדֶרֶךְ שֶׁמָּצִינוּ בְּבֵית עוֹלָמִים [דִּשְׁכִינָה בְּחֵלֶק שֶׁל בִּנְיָמִין] וְסַנְהֶדְרִין בְחֵלֶק יְהוּדָה, בִּשְׁלָמָא הָתָם מְקָרְבָן נַחֲלָה לַהֲדָדֵי, אֶלָּא הָכָא מִי מְקָרְבָן, אֵין הָכָא נַמִּי מְקָרְבָן, דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא רְצוּעָה הָיְתָה יוֹצֵאת מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה וְנִכְנֶסֶת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וּבָהּ מִזְבֵּחַ בָּנוּי, וְהָיָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק מִצְטַעֵר עָלֶיהָ לְבָלְעָהּ, דִּכְתִיב ״וְּנָסַב הַגְּבֻל מִזְרָחָה תַּאֲנַת שִׁילֹה״. כִּתְנָאֵי חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָרִאשׁוֹן, כָּל הַיּוֹם, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי וְכוּ׳.
״שָׁם בִּנְיָמִין צָעִיר רֹדֵם״ (תהלים ס״ח:כ״ח), אַל תִּקְרִי ״רֹדֵם״ אֶלָּא רָד יָם, לְפִיכָךְ זָכָה בִּנְיָמִין וְנַעֲשָׂה אֻשְׁפִּיזְכָן לַגְּבוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״.
דָּרַשׁ רַבָּה מַאי דִּכְתִיב (שמואל א י״ט:י״ח-י״ט) ״וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת וְגוֹ׳ בָּרָמָה״. (כָּתוּב בְּפָרָשַׁת שׁוֹפְטִים בְּפָסוּק ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ״, בְּרֶמֶז תתקי״א).
לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד ד׳ יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כׇּל⁠־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵפָ֖יו שָׁכֵֽן
כְּמוֹ זֶה, וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו. עֵינוֹ כָּתוּב, אוֹתָהּ עַיִן רָעָה (שתי עינים היה זוקף. אלא בשעה) שֶׁרָצָה לְהִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם. וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו. מַה זֶּה שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו? אֶלָּא שֵׁבֶט יוֹסֵף הָיָה שָׁם וְשֵׁבֶט בִּנְיָמִין.
בן פורת יוסף שהתגדל לכסות על אמו
שֵׁבֶט יוֹסֵף שֶׁלֹּא שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם עַיִן הָרָע, שֶׁכָּתוּב (שם מט) בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף. מַה זֶּה בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף? שֶׁהִתְגַּדֵּל לְכַסּוֹת עַל אִמּוֹ.
עלי עין שלא שלטה בו עין הרע
בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, שֶׁלֹּא שָׁלְטָה בּוֹ עַיִן הָרָע. שֵׁבֶט בִּנְיָמִין, שֶׁכָּתוּב בּוֹ (דברים לג) וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן. וְכָתוּב יִשְׁכֹּן לָבֶטַח. מַה זֶּה לָבֶטַח? שֶׁלֹּא פוֹחֵד מֵעַיִן הָרָע וְלֹא פוֹחֵד מִפְּגָעִים רָעִים.
(זהר במדבר דף רב:)
וקאל לבנימין אד׳ הו ודיד אללה פיסכן ואת׳קא בה והו יטחף בה טול אלזמאן ובין ט׳הראניה יסכן.
ואמר לבנימין: כיון שהוא יקיר1 ה׳, הרי שישכון כשהוא בוטח בו, והוא עוטף2 אותו כל הזמן, ובין כתפיו הוא שוכן.
1. רס״ג תרגם ״ידיד״ - ודיד, שצלילה דומה, אבל משמעותה היא ״יקיר״.
2. המילה ״יטחף״ (يطحف), צורת עתיד של הפועל ״טחף״ (طحف), משמשת להוראות: לכסות או לעטוף; להקיף או לסובב; להגן או לשמור; לטפל או לדאוג. רס״ג מתרגם ״חופף״ במילה שיש בה הן את הוראת ההקפה והן את הוראת השמירה.
לבנימן אמר ידיד – לפי שברכת לוי בעבודת הקרבנות, ושל בנימן בבניין המקדש בחלקו, סמכן זה לזה. וסמך יוסף אחריו, שאף הוא משכן שלה היה בנוי בחלקו, שנאמר: וימאס באהל יוסף (תהלים ע״ח:ס״ז). ולפי שבית עולמים חביב משילה הקדים בנימן ליוסף.
חופף – מכסה אותו, ומגין עליו.
כל היום – לעולם. משנבחרה ירושלם לא שרתה שכינה במקום אחר.
ובין כתיפיו שכן – בגובה ארצו היה בית המקדש,⁠א אלא שנמוך עשרים ושלש אמות מעין עיטם, ושם היה דעתו של דוד לבנותו, כדאיתה בשחיטת קדשים (בבלי זבחים נ״ד:): אמרי נחתיב ביה פורתא, משום דכתיב: ובין כתיפיו שכן, שאין לך יפה בשור יותר מבין כתיפיו.⁠ג
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה נוסף כאן: ״בנוי״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, וכן גם בדפוסי שונצינו, סביונטה. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, פריס 155, ויימר 652: ״נתתי״. בכ״י אוקספורד 34: ״נִתַתֵי״. בכ״י מינכן 5: ״ניתתי״. בדפוס רומא: ״נתתיה״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, דפוס רומא: ״יותר מכתפיו״. בכ״י המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״יותר מכתיפיו״.
לבנימן אמר OF BENJAMIN HE SAID – Because the blessing given to Levi referred to the Temple service and that of Benjamin to the Temple being built in his territory he mentioned one after the other. He placed Yosef immediately after him (after Benjamin), for he too had a Sanctuary in his territory: the Tabernacle at Shiloh was erected in his territory, as it says, "And he rejected the Tabernacle of Yosef" (Tehillim 78:67) (v. 60 speaks of God forsaking the Tabernacle of Shiloh, the two verses being parallel). Because the "Eternal House" (the Temple) was more endeared to God than the Tabernacle of Shiloh, therefore he mentions Benjamin before Yosef (although Yosef was the elder),
חפף עליו – means, He covers him and protects him,
כל היום ALL THE DAY – i.e., forever. From the day that Jerusalem was chosen as the seat of the Temple, the Divine Glory has never dwelt at any other place.
ובין כתפיו שכן AND BETWEEN HIS SHOULDERS SHALL HE DWELL – On the highest spot of his (Benjamin's) land was the Temple built (cf. Sifre Devarim 352:9), except that it was twenty-three cubits lower than En Etam (Yoma 31a), and originally indeed David's intention was to build it there, as it is stated in the Treatise "on the slaughter of the holy sacrifices" (Zevachim 54b): People said him (David), Let us place it a little lower, because it states, "and between his shoulders (which are lower than the head) shall he dwell" – and you have no finer part of an ox than his shoulders.
פס׳: לבנימן אמר ידיד ה׳1חביב הוא (חביב) ביותר לכך נאמר ידיד ה׳ יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד בחלק ידיד לידיד. ידיד זה שלמה 2שנאמר (שמואל ב י״ב) ויקרא שמו ידידיה, בעבור 3ידיד (בן) אברהם שנקרא ידיד שנא׳ (ירמיה יא) מה לידידי בביתי. 4ויבנה ידיד זה בית המקדש. שנא׳ (שם יב) נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה. לפני הקב״ה שנקרא ידיד שנאמר (ישעיה ה) אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו.
5ישכן לבטח עליו – במקדש ראשון.
חופף עליו כל היום – זה בנין האחרון.
ובין כתפיו שכן – בנין משוכלל לעתיד לבא. וכן יעקב אומר (בראשית מט) בנימין זאב יטרף. אלו קרבנות שנקרבות בבקר ובערב.
ד״א: ובין כתפיו שכן – בין חרב בין שאינו חרב. 6וכה״א (עזרא א) כל ממלכות הארץ נתן לי ה׳ אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה.
ובין כתפיו שכן7הכתפים מקום גבוה שבשור וכן בית המקדש גבוה מכל הארצות שנאמר (דברים יז) וקמת ועלית אל המקום. ואומר (ישעיה ב) לכו ונעלה אל הר ה׳. ואומר (ירמיה לא) קומו ונעלה ציון אל ה׳ אלהינו. וכשאתה רואה בספר יהושע בכל התחומין הוא אומר וירד הגבול. 8וכאן הוא אומר (יהושע טו) ועלה הגבול. מלמד שהמקדש הוא בחלקו של בנימין לחלקו של יהודה שנאמר ובין כתפיו שכן. וכן דוד אומר (תהלים קלב) הנה שמענוה באפרתה. בספר יהושע שהיה מאפרת. מצאנוה בשדי יער במי שנמשל בחיה שהיא ביער, ואיזה זה זה בנימן שנא׳ (בראשית מט) בנימין זאב יטרף. ומפני מה זכה בנימין שתשרה עליו שכינה בחלקו. משלו משל חכמים למה הדבר דומה למלך שבא אצל בניו לפרקים כל אחד ואחד אומר אצלי ישרה. והקטן שבהם היה משתומם ואומר בלבו אני מה אומר אפשר שמניח אבי את אחי הגדולים ממני וישרה אצלי, והיתה נפשו עגומה, אמר להם המלך ראיתם בני הקטן שעומד לו ופניו משתנות ונפשו עגומה עליו אצלו אני אוכל ואשתה ולינתו אצלו כך הקב״ה אמר 9בית הבחירה יהיה בחלק בנימין שהוא קטן מכל השבטים. וכן אתה מוצא שאמר לו משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה (במדבר י) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה׳ אותו אתן לכם לכה אתנו והטבנו לך כי ה׳ דבר טוב על ישראל. כיון שחילק יהושע את כל הארצות לשבטים הניח ארץ ארבע מאות אמה על חמש מאות אמה 10דושנה של ירחו לבני יתרו היו מבקשים עליהם רחמים שיצליחו:
1. חביב הוא ביותר. בספרי לפי גרסת הגר״א שהרבה אוהבים הם וחביב מכלם ידיד והיינו שלשון ידיד מראה יותר אהבה:
2. שנא׳ שמו ידידיה בעבור ה׳ כצ״ל כדכתיב מקודם וה׳ אהבו:
3. ידיד זה אברהם שנקרא ידיד וכו׳ כצ״ל:
4. ויבנה ידיד זה בהמ״ק. במנחות שם גורס הקרא מה ידידות משכנותיך:
5. ישכון לבטח. חופף עליו במקדש ראשון כל היום זה בנין האחרון ובין כתפיו שכן בנין משוכלל לע״ל כצ״ל:
6. וכה״א כל ממלכות וכו׳. וסיפא דקרא הוא אלהים אשר בירושלים. היינו אף בחורבנו הוא אלהים בירושלים ששם מקומו והשראת שכינתו כה״ג הגר״א. בספרי:
7. הכתפים מקום גבוה שבשור. בספרי ה״ג הכתפים. מקום נאה שבשור עיין (זבחים נה:) סבר למבני בעין עיטם דמדלי אמרי נחתי ביה קליל כדכתיב ובין כתפיו שכן ובנאוהו בירושלים. והיינו גבי שור אף שקרנותיו יותר גבוהות אבל כתפיו יותר נאה אף שאין גבוה כ״כ וזה כוונת המחבר וכן בהמ״ק היינו ירושלים גבוה מכל הארצות נדמה לכתף שבשור:
8. וכאן הוא אומר ועלה הגבול. גי בן הנם אל כתף היבוסי מנגב הוא ירושלים וכו׳ והוא גבול יהודה אצל גבול בנימין. וע״ז קאי מלמד שהמקדש הוא בחלקו של בנימין לחלק יהודה ועיין בזבחים שם האריך רש״י בזה אך לשון הגמ׳ שם בשבט בנימין ועלה כתיב וירד לא כתיב הוא היפך מקראי ביהושע שם דגבי בנימין כתיב תמיד וירד ולא ועלה. והמהרש״א בח״א העיר ג״כ בזה. אבל לדעתי ברור שט״ס נפל בגמ׳ וצ״ל להיפך ותמיהני על מגיה הש״ס החדשים שלא הרגישו בסתירה כזה:
9. בית הבחירה יהי׳ בחלק בנימין. היינו המזבח עיין (זבחים נג:) וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד לפי שלא היתה בחלקו של טורף:
10. דושנה של ירחו לבני יתרו. עד שנבנה בהמ״ק בחלקו של בנימין ואז לקחו בני בנימין דושנה של יריחו:
חופף עליו כל היום – הקב״ה משרה שכינתו עליו לעולם, לפי שנבנה בית עולמים בחלקו, והיינו דכתיב והיו עיני ולביא שם כל הימים (מלכים א ט׳:ג׳). ואין כן בשילה ונוב וגבעון, דאם יחרבו שוב לא יהיה שם שכינה. אבל בבנימין אפילו יחרב עיר ירושלים עוד חוזרת שם שכינה. (פענח רזא כ״י פרמא 3512 וכ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם הר״ר יוסף קרא)
א. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד אופ׳ 103. בכ״י פרמא 3512: ״והיה לבו ועיניו״.
לבנימין אמר – בעבור בנימין, שהוא ידיד השם.
ישכון – בנימין לבטח – על השם, והשם שוכן בין כתפיו
וחפף עליו – והטעם: על הכבוד, שהוא דר בירושליםא בחלק בנימין, כי כן כתוב (יהושע י״ח:כ״ח).
וטעם בין כתפיו – באמצע כתפיו, נחלתו. או שהוא נראה, גם להיות דבק עם: חפף.
א. כן בכ״י פריס 176. בכ״י פריס 177: בישראל, בכ״י ברסלאו 53: בישר׳.
OF BENJAMIN HE SAID. Le-vinyamin means of Benjamin.⁠1 Moses said of Benjamin, who is the beloved of the Lord,⁠2 Benjamin shall dwell in safety by God, and God shall dwell between his shoulders.
HE COVERETH HIM. The reference is to God's glory which, as Scripture writes,⁠3 dwelled in Benjamin's portion, in Jerusalem.
The meaning of between his shoulders is, in the center of his inheritance. Or between his shoulders means that God's glory was visible.⁠4 Furthermore, between his shoulders is also connected to covereth.⁠5
1. Not to Benjamin. The lamed usually means to. Hence Ibn Ezra's comment.
2. In other words, le-vinyamin amar yedid Adonai should be interpreted, le-vinyamin yedid Adonai amar.
3. Joshua 18:28.
4. Over the temple. See Rashi: The temple was built on the highest spot of Benjamin's land.
5. He covereth him all the day, And He dwelleth beween his shoulders is to be interpreted, He covereth him, and dwelleth between his shoulders all the day (Krinsky).
לבנימין אמר ידיד י״י – על בנימין אמר: ידיד י״י. בנימין, קורא: ידיד י״י – על שבחר הקב״ה לשכון בחלקו של בנימין, כי ירושלים בחלקו, ובית המקדש בחלקו היה בנוי.
ישכון לבטח עליו – דלוי, שהיו משרתים בבית המקדש, שהיה בנוי בחלקו.
ועליו – סמוך לו, כמו עליוא מטה שמעון (במדבר ב׳:י״ב).
חופף עליו כל היום – לוי. שהיו הכהנים והלוים חופפיםב ובאים כל היום למשמרותם, כמו חוף הים שהספינות חופפות לנמל. ועל זה היה בנימין שכן בטח, בזכות הקורבנות שהם מקריבים כל היום למשמרותם.
ובין כתיפיו – של בנימין, שכן – לוי בעזרה, שהוא מקום גבוה. שהיו שומרים שם הבית המקדש בשלש מקומות,⁠ג כדאיתא בתמיד (משנה תמיד א׳:א׳). וגם פרחי כהונה – איש כסתו בארץ, ומפתחות המקדש תחת מראשותיו. ולפי שאותם שומרים וגביני כרוז,⁠1 היוד אומרים: קומו כהנים לעבודתם ולוים לשירם (בבלי יומא כ׳:), היו בני בנימין יושבים וישינים בטח. ולפי שברכתו של בנימין תלויה בלוי, סמך בנימין ללוי. ואגב דנקט בני (לוי) [בנימין],⁠ה נקט יוסף אחריו, וחוזר לשאר שבטים.
ויש לפרש: ישכון לבטח עליו – דהקב״ה שיכן שכינתו בחלקו, והקב״ה חופף ומגין עליו כל היום – כל הימים, דירושלים לא היה אחריה היתר (משנה זבחים י״ד:ח׳). ובין כתפיו שכן – הקב״ה, שאין לך נאה בשור יותר מכתיפיו. לפי שהיה עין עיטם גבוה מהר הבית מעט, קורא לו: כתפים. ומכל מקום, על שהיו בני לוי משרתים במקדש שהיה בחלקו של בנימין, סמך ברכתו של בנימין לברכתו של לוי.
ורבותינו דרשו (בבלי זבחים נ״ג:): חופף עליו כל היום – שהיתה רצועה יוצאה מחלקו של יהודהו ונכנסת בחלקו של בנימין, ובה מזבח בנוי. והיה בנימין הצדיק מצטער עליה, כדכתיב: חופף עליו כל היום, דפורטו״ט, עליו כל היום. ולכך קרן מזרחית דרומיתז לא היה לו יסוד, לפי שלא {היה} בחלקו של טורף – בנימין קורא: טורף, על שאמר יעקב: בנימין זאב יטרף (בראשית מ״ט:כ״ז). וזהו מעין שברכו יעקב, שאף הוא ברכו שיהיה בית המקדש בחלקו.
1. עיין משנה שקלים ה׳:א׳ ובבלי יומא כ׳:
א. בכ״י מינכן 52: ועליו.
ב. בכ״י מינכן 52 (בחילוף אותיות דומות): תופשים.
ג. בכ״י מינכן 52 (בחילוף אותיות דומות): מקדשות.
ד. בכ״י מינכן 52: שהיו.
ה. כן בכ״י מינכן 52: לוי״, אך כנראה צ״ל: ״בנימין״.
ו. בכ״י מינכן 52: יהודא.
ז. כן בבבלי זבחים. בכ״י מינכן 52: צפונית מערבית.
לבנימין אמר ידיד י"י – TO BINYAMIN HE SAID BELOVED OF HASHEM – About Binyamin he said: Beloved of Hashem. Binyamin, is called: Beloved of Hashem – because the Blessed Holy One chose to dwell in Binyamin’s portion, because Jerusalem is in his portion, and the Holy Temple was built in his portion.
ישכון לבטח עליו – HE WILL DWELL SECURELY BESIDE HIM – beside Levi, who served in the Holy Temple, which was built in his portion.
עליו – and ON HIM – near him, as in: "next to him shall be the tribe of Shimon” (Bemidbar 2:12).
חופף עליו כל היום – HE COVERS HIM ALL DAY LONG – Levi. That the priests and the Levites hover (חופפים), coming all day to their shifts, like the seashore (חוף) – that the ships hover (חופפות) by the port. Because of this Binyamin dwelled securely, in the merit of the sacrifices that they sacrificed daily according to their shifts.
ובין כתיפיו – AND BETWEEN HIS SHOULDERS – of Binyamin, שכן – HE DWELLS – Levi, in the courtyard, which is an elevated area, for they guarded there the Holy Temple in three places, as is [mentioned] in Tamid (Mishna Tamid 1:1). And also the young priests – each with his garment on the ground, and the keys to the courtyard under their heads. And since those guards and Gevini the crier would say: “Arise priests to their service and Levites to their song!” (Bavli Yoma 20b:7), the children of Binyamin dwelled and slept securely. And since the blessing of Binyamin depended on Levi, Binyamin is juxtaposed to Levi. And since it mentioned (Levi) [Binyamin],⁠1 it mentions Yosef after him, and then it goes back to the rest of the tribes.
And it is possible to explain: ישכון לבטח עליו – HE SHALL DWELL SECURELY BY HIM – That the Blessed Holy One has His presence dwell in his portion; the Blessed Holy One COVERS and protects עליו כל היום – HIM ALL DAY LONG – all the days, for after Jerusalem there was no [subsequent period where private altars were] permitted (Mishnah Zevachim 14:8). ובין כתפיו שכן – AND BETWEEN HIS SHOULDERS HE DWELLS – The Blessed Holy One, for there is nothing more beautiful in an ox than its shoulders. Since Eitam Spring was slightly higher than the Temple Mount, it is called: shoulders. And in any case, since the Levites served in the Temple which was in Binyamin’s portion, Binyamin’s blessing was juxtaposed to Levi’s blessing.
And our Rabbis expounded (Bavli Zevachim 53b:9): חופף עליו כל היום – HE COVERS IT ALL DAY LONG – That there was a strip that went out of the portion of Yehuda and went into the portion of Binyamin, and on it the altar was built. And the righteous Binyamin would agonize over it, as it is written: HE COVERS IT ALL DAY LONG, that פורטו״ט about it all day long. And therefore the south eastern corner did not have a base [Bavli Zevachim 53b:7], since it {was} not in the portion of the "predator" – Binyamin is called: the "predator", since Yaakov said: “Binyamin is a ravening wolf” (Bereshit 49:27). And this is similar to how Yaakov blessed him, for he too blessed him that the Holy Temple shall be in his portion.
1. MS Munich 5 reads: "Levi", but it appears that it should say: "Binyamin".
לבנימן אמר ידיד י״י – שלו,
לבטח עליו – בנימן כל כך הוא ידיד של הקב״ה, והקב״ה ידיד שלו, שיכול לשכון לבטח כל ימיו.
חופף עליו כל היום – ומגין לעולם.
ובין כתיפיו שכן – בחלקו יבנה, {כ}⁠שיבנו.
ולבנימין אמר – סמכו אחר לוי לפי שאמנתו של לוי בבית המקדש שהוא בחלקו של בנימין.⁠1
ידיד י״י – הוא בנימין הידיד. ישכן לבטח עליו על שכינה,⁠2 אצל שכינה כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב׳:כ׳).
חפף עליו – הקב״ה על בנימין ומצילו.
ובין כתפיו – גבוליו כמו אל כתף ים כנרת (במדבר ל״ד:י״א). שכן – כלומר בין גבוליו של הקב״ה שכן בנימין, נחלתו סמוכה אצל בית המקדש. ולפי שכל השבטים היו שותפים במכירתו של יוסף, ובנימין לא היה שותף עמהם וכל השבטים נולדו חוצה לארץ ובנימין נולד בארץ ישראל זכה הוא להיות השכינה שורה בחלקו.
1. שאוב מר״י בכור שור והשוו אבן עזרא דברים ל״ג:ו׳.
2. שאוב מאבן עזרא.
לבנימין אמר, "to Binyamin he had said: Binyamin is m entioned by Moses im mediately after the tribe of Levi, seeing that the major part of the Temple building was situated on its ancestral land, and the Levites and priests therefore were moving on that soil when they performed their priestly duties.
'ידיד ה, "the beloved one of the Lord;⁠" he is called the beloved one because ישכון לבטח עליו, "seeing that the protective Presence of the Lord which resides in the Temple is constantly manifest on his ancestral land.⁠" The term: עליו, in the sense of "by Him,⁠" is also found in Numbers 2,20, ועליו מנשה, where it describes the location of the tribe of Menashe as next to Ephrayim, both parts of the tribe of Joseph.
חופף עליו כל היום, "God's manifestation covers him (Binyamin) all day long;⁠" it saves him from potential attackers.
ובין כתפיו שכן, "and He dwells between his shoulders.⁠" The word כתף, "shoulder,⁠" is used by Moses as a metaphor, similar to Numbers 34,11, where it describes the slopes leading to the sea of Galilee as "shoulder.⁠" The reason why this tribe received such a complimentary title is that its founding father was the only son of Yaakov who had not been involved in the sale of their brother Joseph. This is why God's Presence could feel so at home on its territory that the Temple was located on it.
חופף עליו כל היום – בשבילו במה שבית עולמים נבנה בחלקו הוא משרה שכינתו בעולם וע״ד עיני ולבי שם כל הימים שאפי׳ בחורבנה השכינה שם משא״כ בנוב וגבעון, הר״ר יוסף קרא.
ידיד י״י ישכון לבטח עליו – יקרא לבנימין ידיד י״י. יאמר: בנימין, שהוא ידיד השם, ישכון בארצו לבטח על השם, והשם יהיה חופף עליו כל הימים ומשרה שכינתו בתוך ארצו. ובין כתפיו – ירמוז למה שדרשו בו רבותינו (בבלי זבחים נ״ד:).
ועל דרך האמת: ידיד י״י ישכון על בנימין, ויהיה זה לבטח לבנימין, שיבטחו בי״י עדי עד כי ביה י״י צור עולמים (ישעיהו כ״ו:ד׳), והוא יהיה חופף ומגין על בנימין כל היום, ולא יבושו בעת צרה, ובין כתיפיו של בנימין ישכון לעד. ומכאן נקרא שלמה ידידיה בעבור י״י (שמואל ב י״ב:כ״ה), ובנה ידידות משכנותיו כאשר נקרא שלמה גם כן, לומר שמדתו שלימה בשלום ולפיכך נכתב בה״א. ואמרו במדרש של ר׳ נחוניא בן הקנה: אמר לו הקב״ה הואיל ושמך כשם כבודי אתן לך את בתי, דכתיב: וי״י נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה׳:כ״ו), ולא פירש. והיכן פירש, להלן: כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט וכו׳ (מלכים א ג׳:כ״ח).
ונכון הדבר שירמוז בשלש השכינות הללו על מקדשים.⁠א יאמר במקדש ראשון: ישכון לבטח עליו, כענין שנאמר: וכבוד י״י מלא את בית י״יב (מלכים א ח׳:י״א, דברי הימים ב ז׳:א׳). ואמר על בית שני: חופף עליו כל היום – שלא שרתה בו השכינה,⁠ג רק היה מכסה ומגין עליו, או חופף ממש, כמו שהוזכר בפירקי היכלות. ובין כתפיו שכן – לימות המשיח, כי ביום ההוא יקראו לירושלם כסא י״י (ירמיהו ג׳:י״ז). ועל דרך זו נדרש בסיפרי (ספרי דברים ל״ג:י״ב).
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222: ״מקדשים שלשה״. בדפוס ליסבון: ״שלשה מקדשים״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון, והוא כלאיים של שני הפסוקים. בכ״י מינכן 137: ״את המשכן״. בפסוק בדברי הימים: ״את הבית״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בכ״י פרמא 3255: ״שכינה״.
THE BELOVED OF THE ETERNAL SHALL DWELL IN SAFETY BY HIM. He called Benjamin the beloved of the Eternal, saying: "Benjamin, who is the beloved of G-d, will dwell in his land in safety relying on G-d and G-d will shelter him always and cause His Divine Presence to rest in his land.⁠" And He dwelleth between his shoulders — this alludes to what the Rabbis have derived from this expression.⁠1
By the way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], the verse states: the Beloved, the Eternal,⁠2 will dwell over Benjamin, and this is the assurance to the Benjaminites that they may trust in the Eternal forever, for the Eternal is G-d, an everlasting Rock.⁠3 And He will shelter and protect Benjamin all the day, and they shall not be ashamed at the time of trouble,⁠4 and between the shoulders of Benjamin He will dwell forever. It is from this verse that Solomon was called Yedidiah [i.e., the beloved of the Eternal], for the Eternal's sake,⁠5 and he built His lovely dwelling-place,⁠6 just as he was called Shlomoh, also meaning to say that his nature was perfect (shleimah) in peace (shalom), and therefore it is spelled with the letter hei [at the end, in order to indicate that he is shleimah — "perfect"]. And the Rabbis said in the Midrash of Rabbi Nechunya ben Hakanah:⁠7 "The Holy One, blessed be He, said to him [Solomon]: Since your name is like the name of My Glory I will give you My daughter, for it is written, And the Eternal gave Solomon wisdom etc.⁠8 But it did not become manifest [to others]. And where did it become manifest? Further on, [where it is said], for they saw that the wisdom of the Eternal was in him, to do justice,⁠9 etc.⁠"
It is correct to interpret that with his three references in this verse to the Divine Presence, Moses alludes to the three Sanctuaries. Of the First Sanctuary he says, He shall dwell in safety by him, similar to what is stated, and the Glory of the Eternal filled the House.⁠10 Of the Second Sanctuary he says, He covereth him all the day, since the Divine Presence did not dwell there,⁠11 but only sheltered and protected it. Or it may be that it [the Divine Presence] literally "hovered" over it, as is mentioned in Pirkei Heichaloth.⁠12 [The third reference,] and He dwelleth between his shoulders alludes to the days of the Messiah, for at that time they shall call Jerusalem The throne of the Eternal.⁠13 It is interpreted in the Sifre in this manner.⁠14
1. When making plans for the building of the Sanctuary — which was to be in Benjamin's territory — David felt that it should be built on the highest elevation of the Land. Then he and Samuel the prophet decided to built it on a lower point, for the verse before us says, and He dwelleth between his shoulders, and the shoulders are lower than the head. (Zebachim 54b).
2. The word yedid (beloved) does not refer to Benjamin, describing him as "the beloved of G-d.⁠" Instead it is a descriptive noun referring to G-d — "G-d, the beloved" — as in the verse, Let me sing of my Beloved (Isaiah 5:1 — Ha'kthav V'hakabalah).
3. Isaiah 26:4.
4. Psalms 37:19.
5. II Samuel 12:27.
6. See Psalms 84:2.
7. Sefer Habahir, 65. See Vol. I, p. 24, Note 42.
8. I Kings 5:26.
9. Ibid., 3:28.
10. II Chronicles 7:1.
11. Yoma 21b. See Vol. III, p. 473, Note 165.
12. Heichaloth Rabboth, 29. See above, Note 149.
13. Jeremiah 3:17.
14. Sifre, Brachah 352.
לבנימן אמר – על דרך הפשט, בעבור בנימין אמר שהוא ידיד ה׳, ישכון בנימין לבטח על ה׳ יתעלה, וה׳ יתברך שוכן בין כתפיו.
חופף עליו – על הכבוד שהיה שוכן בירושלים בחלק בנימין. וטעם בין כתפיו ולא אמר על ראשו לפי שבית המקדש אינו בגובה ההר ממש אלא למטה מעט נמוך כ״ג אמה מעין עיטם, ודעתו של דוד היה לבנותו שם, כמו שדרש בשחיטת קדשים וכן פירש רש״י ז״ל. והנה משה קראו בכאן בלשון כתף וכן יהושע תלמידו קראו כן (יהושע ט״ו:ח׳) אל כתף היבוסי, ומה שנקרא יבוסי על שם שקנאו דוד מארונה היבוסי. ויש שפירש מה שאמר בין כתפיו לפי שהוא באמצע נחלתו.
וע״ד המדרש, יש בפסוק הזה רמז לשלשה מקדשים, ישכון לבטח זה מקדש ראשון ולכך הזכיר בו לשון שכינה, חופף עליו כל היום זה מקדש שני, ולא הזכיר ישכון אלא לשון חופף שלא שרתה בו שכינה תדיר, ובין כתפיו שכן זה מקדש שלישי שתחזור השכינה לבית קדש הקדשים, כן דרשו רז״ל בספרי. ונרמז כל זה בברכתו של בנימין למעלתו ולכבודו שהוא אושפיזכן לשכינה, ואמרו ז״ל עליו שלא שלטה בו רמה, והוא שאמרו בסוף פרק השותפין ת״ר שבעה לא שלטה בהן רמה ותולעה ואלו הן, אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים ובנימין בן יעקב, אברהם יצחק ויעקב שכתוב בהן בכל מכל כל, משה אהרן ומרים שכתוב בהן על פי ה׳, אבל במרים לא נאמר על פי ה׳ שגנאי הדבר לומר, אלא דאתיא ממשה, בנימין בן יעקב דכתיב בו ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו, וי״א אף דוד שנאמר (תהלים י״ז) אף בשרי ישכון לבטח, עד כאן. ושמעתי סמך לזה, (שמות ט״ז:כ״ד) ולא הבאיש ורמה לא היתה בו, ה״ב איש רמה לא היתה בו, והוא אסמכתא לקבלת ר׳ אלעזר, ומלת ב״ו רמז ואסמכתא לקבלת יש אומרים, שהרי דוד היה השמיני.
וע״ד הקבלה, לבנימין אמר משה ידיד ה׳, שהוא הכבוד, ישכון על בנימין, ואמר לבטח כי מתוך כך יבטח בשם הגדול שבקרבו, וכענין שכתוב (שמות י״ד:ל״א) וירא ישראל את היד הגדולה, ויאמינו בה׳, ובעבור זה נקרא שלמה ידידיה בשמו.
וכן דרשו בספר הבהיר, אמר לו הקב״ה לשלמה הואיל ושמך בשם כבודי אשיא לך את בתי, דכתיב (מלכים א ה׳:כ״ו) וה׳ נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו, ולא פירש, והיכן פירש להלן (שם ג) כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט, עד כאן. ולמדנו מכל זה שאין בכל השבטים מבורך כבנימין בהשראת שכינה בחלקו ובמעלה ובזכות, ויש לו יתרון על כל יתר אחיו, ואולי מפני זה הזכירו הכתוב בפני עצמו ואמר לבנימין בלא וא״ו, כי לא רצה לערב אותו ולכלול ברכתו עם שאר השבטים, שכלן נקשרין יחד בקשור וא״ו. ועוד לפי דרך זה יתכן לומר כי מה שהזכיר ״לבנימין״ מכל האחים והזכירו נפרד בפני עצמו בלא וא״ו, כדי לרמוז על דוגמתו שהוא מכלל הבנין והוא בפני עצמו נפרד מהם כענין האתרוג, וזה מבואר.
לבנימין אמר, "to Binyamin he said:" according to the plain meaning of the text the preposition ל here must be understood as בעבור, "for the sake of, on behalf of;⁠" Moses means that seeing Binyamin is a favourite of the Lord, He will make His residence (Temple) in the territory of that tribe. The tribe will dwell in security, trusting the Lord, the Lord His God dwelling between his shoulders.
חופף עליו, "it hovers over him;⁠" a reference to God's attribute of כבוד, i.e. the Shechinah which rested over Jerusalem, most of which was situated in the territory of Binyamin. The reason Moses speaks of the Shechinah hovering between the shoulders of Binyamin instead of "over his head,⁠" is because the floor of the courtyard to the Temple the עזרה did not literally stand on the top of the mountain but about 23 cubits below the summit, near the level of a well called Eytam (Yoma 31). It had been David's intention to build it there as explained in the Talmud Zevachim 54. Moses refers to the Temple here as "shoulder,⁠" and so did Joshua his disciple in Joshua 16,5. The reason Joshua added the word "Jebusite" there is to hint that David purchased the site from Arona the Jebusite (Samuel II 24,24).
Some (Ibn Ezra) explain the words: "between his shoulders" as describing the fact that the Temple stood in the middle of the tribal territory of Binyamin.
A Midrashic approach: our verse contains allusions to three Temples. (compare Zevachim 118) The words ישכון לבטח, "will dwell safely,⁠" refer to the first Temple, Solomon's. This is why in the Book of Chronicles the attribute כבוד is specifically mentioned as filling the inside of that Temple (Chronicles II 7,1). The words "He (the attribute כבוד) hovers over it all day long,⁠" refer to the second Temple; the word "hover" denotes a less regular presence than does the word ישכון used by Moses as describing the situation during the first Temple. Finally, the words: "and He dwells between his shoulders,⁠" are a reference to the third Temple when the full extent of the Shechinah will return to the Holy of Holies. This is what our sages explained in Sifri on our verse.
The reason all these allusions are contained in the blessing for Binyamin is that it was this tribe which served as host for the Divine presence. We have a tradition that the body of the original Binyamin was never attacked by worms. There are seven people concerning whom we have a tradition that their bodies were not attacked by worms. They are: Avraham, Yitzchak, Yaakov, Moses, Aaron, Miriam and Binyamin the son of Yaakov (compare Baba Batra 17). Of Avraham, Yitzchak, and Yaakov the Torah said specifically that God blessed them in all respects, i.e. בכל, מכל, כל respectively. Of Moses and Aaron the Torah writes that they died על פי ה', If they died "by a kiss" as our sages describe their mode of dying, it is reasonable that God would not allow the worms to attack their remains. Although the Torah, for obvious reasons, does not describe Miriam's death as similar to that of her brothers, our sages feel certain that her death was similar. As to Binyamin's death, the very description of him as ידיד ה', "beloved of the Lord,⁠" surely suggests a similar treatment of his body by the Lord. Some sages say that David's body too was not attacked by worms. They base this on Psalms 16,9 ("also my flesh will dwell securely"). I have heard a support for this theory from Exodus 16,24 describing that the manna which fell on Fridays did not turn putrid and was not attacked by worms, contrary to the manna which fell on other days and was saved overnight. The word הבאיש, normally understood as "turned putrid,⁠" could be read with the first two letters as an acrostic so that it would be ה'ב איש, meaning "7 men" (were not attacked by worms), etc. This would serve as Scriptural support for the view of Rabbi Eleazar that Miriam was also one of the people whose flesh was not attacked by worms. (to make up the number ה'ב=7) The word בו in that same verse in Exodus, having a numerical value of 8, would serve as support for the view that the flesh of an eighth' person was immune to worms, i.e. the flesh of David.
A kabbalistic approach: The words: לבנימין אמר ידיד ה' ישכון refer to the attribute כבוד having made this statement. As a result of that attribute dwelling among the tribe of Binyamin, the latter felt secure, i.e. לבטח, being confident that he was under the protection of God, the Essence. The whole matter is similar to what we read in Exodus 14,31: וירא ישראל את היד הגדולה ויאמינו בה', "as soon as Israel saw the 'great' hand, they believed in the Lord.⁠" This is also the reason that the prophet Nathan named David's second son from Bat Sheva ידיד-יה (Samuel II 12,25) ["beloved one of God,⁠" to show publicly that no stigma was attached to the union of David and Bat Sheva now. Ed.]
According to the Sefer HaBahir item 65, God said to Solomon: "seeing you bear My name, I will allow you to be the one to build the Temple for Me.⁠" This is the meaning of Kings I 5,26: "and the Lord had given [I believe the key is the word נתן instead of ויתן, which would have meant that this wisdom had been granted to Solomon only at that point. Ed.] wisdom to Solomon, as He said to him.⁠" We do not have a verse (at that junction) where God is on record as granting wisdom to Solomon. However, in Kings I 3,28 we have this verse: "when all of Israel heard the decision of the king (about the two women who each claimed that the baby was hers) they stood in awe of the king; for they saw that he possessed divine wisdom to execute justice.⁠" Thus far the Sefer HaBahir. [the author of that book also refers to the sages who said that every time the word שלמה appears in Song of Songs we must treat it as one of the holy names of God.
From all the foregoing we learn that among all the tribes there was none who was as blessed as Binyamin in that the Shechinah dwelled among him permanently in a more concentrated form than among any of the other tribes. Clearly, he possessed greater merit than the other tribes. Perhaps this is also the reason why this tribe was singled out to be mentioned separately, i.e. Moses begins his blessing with the word לבנימין, instead of ולבנימין, which would have emphasized what he had in common with the tribes mentioned first. (Only Reuven, who was mentioned first, did not have the letter ו meaning "and" introducing him). Perhaps, just as the etrog occupies a special position among the four species, not being tied up together with the other three species, the absence of the letter ו when introducing the blessing for the tribe of Binyamin may convey similar considerations. The absence of the letter ו (where we really would have expected it) may be a hint that Binyamin is to be perceived as part of the בנין, "the structure" comprised of the ten sefirot, creative forces, leading to the terrestrial universe.
ולבנימין אמר ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן – אומר ר״ת מאורליינא״ס לכך השרה הקב״ה שכינתו בחלקו של בנימין לפי שכל השבטים השתחוו לעשו חוץ מבנימין שבאותו זמן לא נולד עדיין.
ולבנימין – לפי שהיו בני בנימין שומרים במקדש שהיה בחלקו של בנימין סמך ברכתו של בנימין לברכתו של לוי.
ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו – מה טעם שכינה בחלק בנימין לפי שהוא לבדו נולד בארץ ישראל. ויש מפרשים שעדיין לא נולד כשהשתחוו השבטים לעשו. והה״ד ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה (אסתר ג׳:ב׳) שבטו אין משתחוים לשום בריה. כי נולד מבנימין שלא השתחוה לעשו. ד״א משל למלך שהיה לו יום נועד עם בניו לברכם ולנטות אהלו אצלם. באו כולם פנו כל אחד ביתו וצייר וכייר ישב הקטן נזוף כי אמר איככה יעזוב אבי את אחי הגדולים ויבוא אצלי שמע המלך ואמר חייך בני אצלך אשכון נצח כך הקב״ה. עוד י״מ לכך נעשה הקב״ה אושפיזכניה מפני הגביע שנמצא באמתחתו. והכוהו אחיו בין כתפיו. לכך זכה לבין כתפיו שכן כדפי׳ בפ׳ מקץ.
ידיד ה׳ – פי׳ בנימן שהוא ידיד ה׳ ישכון בארצו לבטח:
עליו – פי׳ על השם הנזכר והשם יהי׳ חופף עליו כל הימי׳ ומשרה שכינתו בתוך ארצו:
ובין כתפיו – רומז למה שדרשו רבותינו. ורומז בג׳ שכינות הללו לשלשה מקדשים במקדש ראשון ישכון לבטח עליו כענין שנאמ׳ וכבוד ה׳ מלא את בית ה׳. ואמר על בית שני חופף עליו כל היום שלא שרתה בו שכינה רק הי׳ מכסה ומגין עליו. ובין כתפיו שכן לימות המשיח כי ביום ההוא קראו לירושלים כסא ה׳:
ידיד ה', "Hashem's beloved;⁠" Benjamin, God's beloved, will dwell securely on his land.
עליו, "over him;⁠" guarding the habitat of Hashem in the Tabernacle or Temple. Hashem's Presence, in turn will hover over him (Benjamin) in turn all of his days and allow His glory on his territory,
ובין כתיפיו ישכון, "and he will feel at home between his shoulders.⁠" An allusion to what our sages explained that during a competition as to who would be the first one into the Sea of Reeds, Binyamin did not wait for the argument to be settled but jumped in (Sotah 36) [first version of that argument. Folio 37 there has a different version. Ed.] Another allusion contained in this simile is that our verse contains references to all three Temples and the respective significance of each one. The statement about "dwelling securely,⁠" would apply to the period of the first Temple, whereas the statement about "hovering all day long,⁠" would refer to the period of the second Temple, a period during which the Jewish state was a vassal state, and many of the symbols of our close connection with the Shechinah were absent, the Tablets and the Holy Ark being some of these symbols. The description of "residing between its shoulders,⁠" is an allusion to the third Temple, the one that will be built after the arrival of the Messiah.
ישכן לבטח – לאחר שיטרוף העכו״ם כזאב, ישכון לבטח. וכן ברכו יעקב ולערב יחלק שלל במנוחה.
ובין כתיפיו – בגימטריא ובירושלם. ובין כתפיו שכן.
ובין כתיפיו שכן – גימטריי׳ ירושלם.
ישכן לבטח עליו – כי המקדש היה בחלקו.
לבנימן אמר ידיד י״י – רצה בזה שבנימן הוא ידיד השם יתעלה וישכון לבטח אצלו כי בגבולו היה בית המקדש הנה השם לו לסתרה ולמחסה כל היום ובנחלתו תהיה שכינתו. והנה אמר זה כי מפני היות בנימן בזה המקום נשמר מההמשך לשבטים האחרים כשהמליכו ירבעם והיה זה סבה אל שדבק במלכי יהודה ובזה האופן היה חופף עליו השם יתעלה כל מה שהתמיד היום בשבט אשר נתארך זמן ההצלחה בו יותר ולא העריב יומו קודם זה בגלות שאר השבטים על יד מלך אשור ואפשר שרמז בזה לענין שאול שהיה משבט בנימן שיהיה השם עמו לעזרו במלחמותיו כל היום – רוצה לומר: כל זמן מלכותו עד שבא יומו ואז נפל ביד פלשתים וכל כך היתה השגחת השם יתעלה במלחמותיו עד שידמה שהשם יתעלה שוכן בין כתפיו.
לבנימין אמר וגו׳ – אחר שדבר בשבטי המלכות והכהונה כמו שנזכר סמך אליהם השבט אשר בו יבנ׳ הבית הגדול והקדוש בירושלם עיר הקדש ראש ממלכת יהודה כי על כן לא סרו איש מעל אחיו לעולם ואמר כי בנימין הוא ידיד י״י אשר תוכר ידידותו במה שהוא יתברך בחר לשכנו בו מכל השבעים והוא שוכן לבטח עליו כאדם המתאכסן אצל אהובו ידיד נפשו שסמך לבו שיקבלנו בשמחות וגיל ולא עוד אלא שהוא חופף עליו תמיד שהיא הוראה יותר עצומה. והנה כאשר סמך עליו כן מצא את לבו נאמן לפניו שקבל אותו באהב׳ רבה ובין כתפיו שכן – כלומר שקבלו בטוב לו וביותר נכבד ממעונתו כאומרו על שכמי אשאנו אענדנו עטרות לי (איוב ל״א:ל״ו).
כל היום לעולם. כאילו אמר כל הימים כי השם שהוא חופף ומגן עליו הוא מגן עליו כל הימים שמשנחרבה ירושלם לא שרתה שכינה במקום אחר:
לבנימין אמר ידיד ה׳ וגו׳ עד וליוסף אמר וגו׳. לפי שזכר ענין לוי ועבודת בית המקדש בירושלם שהיה יושב שם יהודה זכר אחריו בנימין שהיה יושב בירושלים גם כן ובחלקו נבנה בית המקדש. ולכן נזכר קודם יוסף מלבד הטעם שזכרתי למעלה שהוא להיות חלקו ונחלתו בארץ בין יהודה ויוסף כמו שהוכחתי שם. והנה קרא לבנימין ידיד השם לפי שנפל בחלקו בית המקדש וכאלו אמר שתזכר ידידתו במה שהוא ית׳ בחר לשכון בחלקו מכל השבטים. וגם שלא יהיה בית המקדש בחלקו של בנימין הולך ונוסע כאשר היה בגבעון ובנוב ובשינה אבל ישכון לבטח עליו. כי שם יהיה בית המקדש נצחי וקיים. וכאילו אמר שהשם יתברך ישכון לבטח בחלקו של בנימן. כאדם המתאכסן אצל אהובו ידיד נפשו שסמוך לבו שיקבלהו בשמחה וגיל. ושיעור הכתוב כן הוא אמר משה לבנימן ידיד ה׳. רוצה לומר להיות בנימין ידיד ה׳ לכן השם הנזכר ישכון לבטח זמן הרבה עליו כלומר בארצו ובחלקו. וזכר התועלת אשר יגיע מזה לבנימן באמרו חופף עליו כל היום. רוצה לומר לכן תהיה השגחת השם יתעלה וברכתו תמיד על ירושלם וכמו שנאמר (מלכים א ט׳) והיו עיני ולבי שם כל הימים. וזכר שכן מצא ה׳ את לבבו נאמן לפניו שקבל אותו באהבה רבה ובין כתיפיו שכן. כלומר שקבל בית המקדש בטוב לו וביותר נכבד ממעונתו. כאמרו על שכמי אשאנו אענדנו עטרות לי: ורבי אברהם פירש ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו. שבנימן שהוא ידיד ה׳ ישכון בארצו לבטח על השם יתברך. כי הוא יתברך יהיה חופף ומשגיח עליו כל היום לפי שבין כתפיו שכן. רוצה לומר שבחלקו של בנימן בירושלם שם נבנה בית המקדש ושם תשכון השכינה האלהית וכל זה מורה שאדוננו משה השיג בנבואתו מה יהיה חלק כל שבט ושבט בארץ ונחלתו שמה. וראה מקום בית ה׳ בביאור כמו שיהיה אחרי כן במציאות ופעל וזה יוכיח שמה שהגיע על פי הגורל לכל שבט בחלוקת הארץ הוא היה נגזר מאת ה׳ מן השמים והוא אשר ראה משה בנבואתו ושבחיק יוטל הגורל ומה׳ יהיה כל משפטו. האמנם צוה ה׳ בגורל כדי להסיר קטטה ותרעומת מבין השבטים. ולדעת רז״ל בספרי ישכון לבטח עליו רומז לבית ראשון. חופף עליו כל היום ירמוז לבית שני שלא היה בו שכינה כי אם חופפות ומכסה. ובין כתפיו שכן רומז לבית העתיד להיות שאז תשכון השכינה בין כתפיו לנצח כי אז יקראו לירושלים כסא ה׳. והרלב״ג כתב שרומז כמו שאמרו כאן בבנימן על שאול שהיה משבט בנימן והיה האל בעזרו. בין כתפיו שכן. וכפי דעתו זאת תסכים זאת הברכה שבירך משה לבנימן עם מה שברכו יעקב אביו באמרו בנימן זאב יטרף שדרשוהו רבותינו ז״ל בבראשית רבה צ״ט על שאול וכמו שהביאו רש״י שמה. האמנם כפי מה שזכרתי למעלה הזקן ברך את בניו לכל אחד כפי טבעו ומשה ברך אותם ובפרט לבני הגבירות כפי נחלתם בארץ הנבחרת. ובספרי אחז״ל (מנחות נג) ששה נקראו ידידים הקב״ה שנאמר אשירה נא לידידי. אברהם שנאמר מה לידידי בביתי. בנימן שנאמר לבנימן אמר ידיד ה׳. שלמה שנאמר ויקרא שמו ידידיה. ישראל נקראו ידידים שנא׳ נתתי את ידידות נפשי. בית המקדש נקרא ידיד שנא׳ מה ידידות משכנותיך. אמר הקדוש ברוך הוא יבא ידיד בן ידיד. ויבנה ידיד בחלקו של ידיד:
לבנימין אמר ידיד ה׳ ישכון לבטח – סמך בנימין ללוי. לפי בעבודת הקרבנות והקטורת ואורים ותומים. נמצאו בשלימות ירושלם שהיתה בחלקו של בנימין. לכן סמך בנימין ללוי. והקדים בנימין ליוסף. לפי שירושלם היתה נחלת עבדי ה׳. ושילה שהיתה בחלקו של יוסף היתה מנוחת עראי בערך בית המקדש. וזהו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. וקראו ידיד ה׳. לפי שהיה הקטן שבשבטים והקטנים לעולם אהובים על האדם יותר מהגדולים. אפי׳ שיהיה הקטן מלא רירין כמאמרם ז״ל תועבה יבחר בכם. וכן נקרא ידיד ה׳ על שם בית המקדש שהיתה בחלקו. דכתיב מה ידידות משכנותיך ה׳ צבאות. וכן נקרא שלמה ידידיה. לפי שהיה עתיד לבנות בית המקדש שנקרא ידיד. וזה שאמר בשלמה ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה׳. ואמר ישכון לבטח כל היום לפי שקראו ידיד ה׳. וידוע כי הדברים הנאים והידידים אין להם כ״כ קיום. לפי שפתע ישברו או יאבדו בין מצד עין הרע או סבה אחרת. ולכן כשאמר בלעם מה טובו אהליך יעקב. רצה להכניס בהם עין הרע כמאמר הזוהר. אלא שהשם בחסדו כסה עליהם ברוח קדשו בענין שלא יראם. כמו שעושים לתינוקות שמכסים אותן במסוה בשביל עין הרע. וזהו ותהי עליו רוח אלהים שפירושו על ישראל. וכן יקרה בכל הדברים הנאים והידידים. זולת בפעולות השם שאע״פ שהם נאים ויפים וידידים יש להם קיום ועמידה. וז״ש המשורר גדולים מעשי ה׳ וגו׳ הוד והדר פעלו. לפי שהדברים ישובחו או מצד גודלם או מצד הדרם. וזהו גדול ה׳ ומהולל מאד בעיר אלהינו מצד הגודל. ומצד היופי. אמר יפה נוף משוש כל הארץ. אע״פ שהוא בהר ובירכתי צפון שהוא הרוח הקשה שבכל הרוחות. וזהו הר ציון ירכתי צפון. והטעם לפי שהיא קרית מלך רב. וכן אמר בכאן מצד הגודל גדולים מעשי ה׳. כשהם דרושים לכל חפציהם של המעשים. ומצד היופי אמר הוד והדר פעלו. ולפי שהדברים היפים אין להם קיום. לזה אמר וצדקתו עומדת לעד. ולרוב קיומם יש להם זכרון גדול. וזהו זכר עשה לנפלאותיו. וכן אמר באשת חיל עוז והדר לבושה. ולפי שהדברים ההדורים אין להם כ״כ קיום. לזה אמר ותשחק ליום אחרון. וכן בכאן לפי שקראו ידיד ה׳ אמר. שאע״פ שהוא ידיד ונאה. ישכון לבטח עליו בלי פחד. והטעם לפי שהשם חופף עליו כל היום ברוח קדשו. ובין כתפיו שכן שהוא מקום גבוה ותלול וחוזק הגוף. באופן שא״א אלא להיות קיים לעולם. וכן רמז ידיד ה׳ ישכון לבטח על העתיד שאע״פ שנחרב הבית ראשונה ושניה. עוד יבא זמן שיהיה ידיד ה׳ בלי הפסק. וישכון לבטח עליו בבנין בית שלישי. לא כבית הראשון שהיה חופף ומצטער עליו כל היום. כאומרו כי על אפי ועל חמתי היתה הבית הזה. וזהו חופף עליו כל היום. ולא כבנין בית שני ששכן בין כתיפיו ולא בכל גופו. שחסרו בו חמשה דברים כמאמרם ז״ל על ואכבדה ואכבד כתיב. וזהו בין כתיפיו שכן. וכן רמז ידיד ה׳ על מרדכי שהיה ידיד ה׳. ובשבילו שכן ישראל בטח בדד. בזכות שהיה חופף ומצטער עליו. כדכתיב ויקרע מרדכי את בגדיו עיין בפ׳ ויצא ובפ׳ ויחי:
ידיד ה׳ – כאמרם ז״ל שבנימין מת בעטיו של נחש, והזכיר זכותו לפניו.
ישכן לבטח עליו – שלא ימרדו במלכם עם עשרת השבטים.
'ידיד ה, as our sages interpret this compliment (Shabbat 55) that Binyamin died only because of the venom of the original serpent, which brought death for human beings into this world. He, personally, had not committed any deed which would have warranted his death otherwise.
ישכון לבטח עליו, Moses prays that this tribe should not join the rebellion against the dynasty of the house of David and become part of the Northern Kingdom.
לבנימין אמר ידיד ה׳ וגו׳. לפי שבית המקדש היה בחלקו תמיד, וכן אמרו ז״ל בזבחים (נג:) ׳רצועה אחת היתה בחלקו׳ וכו׳:
לבנימין אמר ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו – לפי שיעקב אמר בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד וגו׳ (בראשית מ״ט:כ״ז). והטורף טרף אינו אכלו בבטח כי לבו נקפו פן יחזור עליו זה שחטפו ממנו, ע״כ אמר ישכון לבטח עליו ומלת עליו חוזר על אותו שלל שהזכיר יעקב. ולפי שיעקב אמר בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל, ופירש התרגום שקאי על הקרבנות שמקריבין ערב ובקר בבהמ״ק שבחלקו, על זה הוסיף לומר חופף עליו כל היום, שלא יחרב כמו שילה ונוב וגבעון אלא תמיד תשאר השכינה בבית עולמים, ובין כתיפיו שכן, כי שם היו נושאי האפוד כי השכינה היתה באורים ותומים שנשא הכהן בין שתי כתפיו זה״ש ובין כתפיו שכן.
לְבִנְיָמִן אמר: בכל ספרי הדפוס וכ״י חס׳, וכן במסורת י״ז בנימין מלאי׳ בכל המקרא, וסידורן במ״ג1 פ׳ וישלח ובמקומות אחרי׳, ואין זה מכללם. וראיתי מסורת כ״י שמנתה י״ז בנימי׳ מלאים כסדר המסורת שלנו, וכתו׳ לבסוף וחד מלא ג׳ יו״דין, לבינימין אמר2 ידיד, ע״כ. ומסרה זאת היא נפלאת בעינינו, ומוציאה לעז על כל הספרי׳, כי אין גם א׳ שיהיה בהם יותר מיו״ד א׳.
ובשכבר הימים שמעתי מפי מוהר״ר נתנאל טראבוטו יצ״ו שראה בתשובת זקנו מוהר״ר עזריאל טראבוטו ז״ל, שכן נמצא בלמרקא בס״ת א׳ נכתב מיד המקובל מוהר״ם ריקאנאטי זצ״ל, ולא שלחו בו יד. והנני מוסיף להפליא הפלא ופלא, ושאלתי מזה אל החכם בעל א״ת, ודבר קשות על סברה זו, ואמ׳ שאותם שלא שלחו יד בספר ההוא השכינו עולה באהליהם, שאולי האומר הראשון אמר כן דרך חידה, ורמז לסוד א׳ הלא הוא כמוס בג׳ יו״דין דריש מילין ידיד ה׳ ישכן, עכ״ל. והנסתרות לה׳ אלקינו. אחר שכתבתי כל זה מצאתי כתו׳ בס׳ קבלה הנקרא שער השמים, בדברו על ע״ב שמות המצורפי׳ מויסע ויבא ויט3 בשם העשרים שהוא ג׳ יו״דין, זל״ש, ובחשבך חשבון השם שהוא כ״ו חבר עמו מנין אותיותיו יהיה הכל ל׳, וסודו כי לה׳, ושמו יי״י, וזהו שאנו כותבי׳ השם בג׳ יו״דין, והסוד לבינימין אמ׳, והמבין יבין, ע״כ.⁠א
ובסוטה4 פ׳ אלו נאמרין, במספר אותיות החושן אמרו כל התורה כולה בנימן כתי׳ חס׳, והכא בנימין שלם, שנא׳ ואביו קרא לו בנימין5, ע״כ. <גם> בעיני יפלא דבר זה, שהרי ז׳ בנימין הן מלאי׳ בתורה, וכן כתבם הרמ״ה6 ז״ל.
ושאלתי אל החכם הנ״ל, והשיב לי מה שארז״ל כל התורה בנימן כתי׳, לאו דוקא אלא ר״ל על הרוב, כי רובה ככולה, עכ״ל.
אבל בירושלמי7 ניחא טפי, דקאמ׳ התם והלא אינן אלא ארבעי׳ ותשעה, אמ׳ ר׳ יוחנן בנימין דתולדתם מלא, ע״כ. פי׳ כיון דהכא כתי׳ כתולדתם8, בעינן כשמות אשר קרא להם אביהם, והתם כתיב ואביו קרא לו בנימין מל׳. ובעל יפה מראה9 בביאור הירושלמי נקט לישנא דבבלי, אע״ג דבכל התורה כולה בנימן חס׳ וכו׳, ולא שת לבו לזאת. המפליא לעשות יעשה עמנו לטובה אות, ויחיש קץ הפלאות, ונביט מתורתו נפלאות, אמן. [לבנימן].
1. וסידורן במ״ג: מ״ג-ד בר׳ לה יח.
2. לבינימין אמר: פסוקנו.
3. מויסע ויבא ויט: שמ׳ יד יט-כא.
4. ובסוטה: סוטה לו ע״ב.
5. ואביו קרא לו בנימין: בר׳ לה יח.
6. הרמ״ה: בנימין.
7. בירושלמי: סוטה פ״ז ה״ד, כא ע״ד.
8. דהכא כתי׳ כתולדתם: שמ׳ כח י.
9. יפה מראה: על סוטה פרק ז, סי׳ ח, קנז ע״ד, ד״ה בנימן.
א. לפי סוד זה, הן המילה ׳כי׳ והן המילה ׳יי״י׳ (כתיב בשלוש יו״דין) הן שלושים בגימטריה.
לפי שברכת לוי בעבודת הקרבנות כו׳. ר״ל הרי הוא היה הצעיר, ולמה הוקדם בברכתו:
ולפי שבית עולמים חביב משילה כו׳. רצ״ל הוה לי׳ לכל הפחות להקדים יוסף, דהא משכן שילה היה ג״כ בחלקו. לכן פי׳ לפי וכו׳:
לעולם משנבחרה ירושלים כו׳. לאפוקי שלא תפרש לעה״ב. והוקשה לו והלא חרוב הוא, ואין זה לעולם. ומתרץ ומשנבחרה ירושלים וכו׳. ר״ל הקדושה היא לשעתה ולעתיד לבוא, וגם לא שרתה שכינה אח״כ במקום אחר, משא״כ בגלגל ונוב ושילה. [נחלת יעקב]:
בגובה ארצו היה כו׳. פי׳ ככתף, שהוא מקום גבוה מכל האיברין. וכי תימא אם כן הוה לי׳ לבנותו בראשו של הר, דהוא גבוה יותר. לכן פי׳ אלא שנמוך כו׳, פי׳ המקום שהיה בו בית המקדש היה כ״ג אמות נמוך מעין עיטם. ולכן כתיב בין כתפיו ולא על ראשו. וכי תימא מנ״ל. ומפרש דהרי שם היה דעתו של דוד לבנותו. ומ״ט לא עביד הכי, אמרי כו׳. שמע מינה דלא ניחא ליה להקב״ה לבנותו בגובה ארצו בתכלית, וכתב מ״ט לא ניחא ליה לבנותו בגובה אלא בין כתיפיו, לפי שאין לך נאה וכו׳. [מצאתי בשם מהרי״ץ]:
Because Levi's blessing was concerned with the sacrificial services, etc. Rashi is answering the question that if he was the youngest, why is his blessing given precedence?
And because the Eternal Sanctuary is more cherished than Shiloh, etc. Rashi is answering the question: The verse should at least have given precedence to Yoseif because he too had the tabernacle of Shiloh in his territory! Therefore he explains, Because, etc.
Eternally — once Jerusalem was chosen, etc. [Rashi says this] to exclude that you do not explain this as referring to the World to Come. Rashi is answering the question: Jerusalem is destroyed, so how can it be forever?! He answers, Once Jerusalem was chosen, etc. meaning that the sanctity was [indeed only] temporary, and [will return only to Jerusalem] in the future. Also, the Shechinah did not rest elsewhere afterwards. This is not the case regarding Gilgal, Nov and Shiloh.
At the pinnacle of his territory, etc. This is the meaning of shoulders, which are the highest of all the limbs. You might ask that if so, he should have built it at the top of the mountain which is even higher? Therefore Rashi explains, Except that it was, etc. below, etc. I.e., the place where the Beis Hamikdosh stood was twenty-three amos below Eitam spring. Therefore it is written between his shoulders and not on his head. You might ask how Rashi knows this. Therefore Rashi explains, It was there that David had intended to construct it. And why did he not do so? [But] they remarked, etc. This indicates that the Holy One did not want it built at the highest point of His land. Rashi [then] writes, why did He not want to build it at the highest point of His land but only between his shoulders? Because Nothing is pleasing, etc. (I found this in the name of Maharitz)
לבנימן אמר – פירוש תיבת לבנימין הוא דברי משה, ותיבת אמר הוא דברי הכתוב, שאם לא כן במה יובן הדבר שעל בנימין הוא אומר, וכן ליוסף ולזבולן וגו׳.
ואומרו ישכן לבטח עליו – פירוש מה טעם ישכון לבטח, עליו, פירוש על היותו שכנו של שוכן הבירה, כי מי יבא אחר המלך.
לבנימין אמר, Concerning Benjamin, he said, etc. The word לבנימין was said by Moses, whereas the word אמר is the Torah speaking. If it were not so how could we understand these two words? The following verse in which we have וליוסף אמר, or ולזבולון אמר must also be understood in this way.
ישכון לבטח עליו, "may he dwell safely alongside Him.⁠" Seeing that the Temple was in the territory of Benjamin it is natural that that tribe should enjoy the greatest feeling of security. After all, who would dare attack the king? [God who dwells in the Sanctuary. Ed.]
לבנימן אמר ידיד ה׳ ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום – פי׳ שהשכינה שורה במערב והוא הצעיר שבדגל מערבי. וכן הוא הצעיר שבכל השבטים ולפיכך היה השכינה בחלקו ונקרא ידיד ה׳ לפי שהוא א׳ מאותן שמתו בעטיו של נחש.
ישכון לבטח עליו – כי השכינה וכן הנשמה אם האדם בא לידי חטא אינן שוכנות עליו לבטח ולפי שהי׳ נקי ובטוח מכל חטא אמר ישכן לבטח.
חפף עליו כל היום – כמ״ש (מגילה כ״ו ע״א) שהיה בנימין הצדיק מצטער עליו בכל יום לבולעו שנ׳ חפף עליו וגו׳ לפיכך זכה בנימן ונעשה אושפיזכן לשכינה והגמרא אינו מובן מאי לפיכך הלא ידע מתחילה שיהיה השכינה בחלקו ועוד מאי אושפיזכן והל״ל מקום לשכינה. והענין כמ״ש בגמ׳ שבג׳ מקומות שרתה שכינה בשילה ונוב וגבעון. ובית עולמי׳. ובכולם לא שרתה אלא בשבט בנימין והיינו שבנימין ראה שיהיה השכינה בחלקו בבהמ״ק שהוא בית עולמים והיה מצטער על מקצת המזבח שאינו בחלקו ולפיכך זכה שנעשה אושפיזכן אפי׳ בשעה שהיתה השכינה אושפיזכן דהיינו בשילה ונוב וגבעון שהיתה בהם לפי שעה זכה ג״כ שיהא בחלקו.
ובין כתפיו שכן – הוא בהמ״ק כמ״ש (זבחים נ״ד ע״א) סבור למבנייה בעין עיטם וכו׳ אמרי ניתתי ביה קליל שנאמר ובין כתפיו שכן והיה בחלק בנימין.
ובין כתפיו שכן – הוא בית ראשון ושני ישכן לבטח עליו. הוא לע״ל. והן ב׳ לשונות עבר ועתיד שכן. ישכן. וישכן הוא שיורי דתיובתא והיו״ד לא יתגלה אלא לע״ל שבו יחיו המתים נגד נשמתא לנשמתא ולכך אמר כאן ישכן בג׳ עלמין בג׳ דרגין בסוד אשה ריח ניחח לה׳ והוא לע״ל שאז יתגלה ולכך נאמר עליו. וגם ובין כתפיו שכן. שבנוקבא בא הדעת בין הכתפים ולע״ל שיהיה בסוד דכורא יהיה הדעת במוחין וכן בנשיאות כפים לברך את ישראל. במקדש היה על גבי ראשיהם ובמדינה נגד כתפיהם שנשאו ידיהם למעלה לדרגא שעליהם.
חפף עליו – זהו שילה ונוב וגבעון וז״ש כל היום.
ידיד ה׳ – הוא במדבר ששם שרתה השכינה באתגלי׳ כמ״ש כי עין בעין יראו ה׳ והיינו בחלקו של בנימן ואמר ידיד ה׳ ישכן. ראשית ואחרית כחדא דלא מתפרדין ואח״כ אמר ממטה למעלה כסדר.
לאיש חסידך – לא יש הוא ד׳ כתרים שמחכמה ולמטה הוא יש. חסידך. חסיד הוא ט׳ שילובין שהם חסד והעשירי שם חסד דמשתתף בהו והוא חסיד בחסד והן חושבן המרגלא וז״ש והוכן בחסד כסא וכמ״ש השמים כסאי והוא שמי השמים והיו״ד של השמים חכמה דשריא בגוייהו.
ידיד ה׳ – יקרא לבנימין ידיד ה׳ לפי שנפל בחלקו בית המקדש, וכאילו אמר שתוכר ידידותו ויתרונו בבית עולמים הבנוי בחלקו:
ישכן לבטח עליו – בנימין שהוא ידיד ה׳ ישכון בארצו לבטח על ה׳, כלומר שמשליך על ה׳ יהבו והוא יכלכלהו:
חפף עליו כל היום – ה׳ יתברך חופף עליו מכסה אותו ומגין עליו תמיד, וכמו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים (ד״ה ב ז׳ ט״ז):
כל היום – לעולם, משנבחרה ירושלים לא שרתה שכינה במקום אחר:
ובין כתפיו שכן – בגובה ארצו היה בית המקדש בנוי, ובספרי אמרו בית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימין וכראש תור יוצא מחלקו של בנימין לחלקו של יהודה שנאמר ובין כתפיו שכן, והנה מכאן למדנו שאדוננו משה ראה בנבואתו מה יהיה חלק כל שבט ושבט ונחלתו בארץ, וראה מקום בית המקדש כמו שיהיה, וזה מוכיח ג״כ שחלוקת הארץ על פי הגורל בימי יהושע לא היה במקרה, אלא הכל בגזירת ה׳ יתברך, ורק צוה ה׳ בגורל כדי להסיר קטטה מבין השבטים:
ידיד ה׳ – קרא לבנימן ידיד ה׳, וטעמו בנימן שהוא ידיד ה׳ ישכון בארצו לבטח על ה׳, וה׳ יהיה חופף עליו כל הימים ומשרה שכינתו בתוך ארצו; וע״ד האמת ידיד ה׳ ישכון על בנימן, ויהיה זה לבטח על בנימין כל היום, ולא יבושו בעת צרה, ובין כתפיו של בנימן ישכון לעד (רמב״ן), לפי׳ האחרון אין ידיד סמוך לה׳, ואינו מוסב על בנימן, אבל הוא שם נפרד ומוסב על הבורא ית׳, והוא שם תואר אליו ית׳, וכמו שנקרא בפי הנביא אשירה לידידי (ישעיהו ח׳), והיו״ד שואית ע״מ ויתן את קולו בבכי, לא תבשל גדי, עץ פרי. ונקרא הוא ית׳ בשם ידיד, עדה״כ ה׳ אוהב משפט, ה׳ אוהב צדיקים, אוהב גר לתת לו, אני אוהבי אהב. ולפי׳ זה יותר מיושב לשון המקרא, כי ישכון דומה לחופף ולשכן המוסבים על הש״י, ומלת עליו חוזר על בנימן כעליו דחופף.
{חופף עליו – בנימין על ה׳, בלשון ערבי חפף ישיבה בחיק, וקרוב ללשון חובב, וכן ובין כתפיו שכן – בנימין על ה׳ ואין הכרח שידבר על בית המקדש, ואין חופף כמו חופֶה.}א
לבנימין אמר ידיד ה׳ – הידידות והקורבה הזאת נראה לי שהיא נבואה על מה שנשאר שבט בנימין דבק במלכות בית דוד ובעבודת ה׳, ולא התחבר לעשרת השבטים עם ירבעם {וקצת מזה הזכיר רע״ס}ב; ולא הזכיר זה אצל שבט יהודה, כי לא לצדקה תחשב להם כל כך, מאחר שהיה דוד ממשפחתם.
והנה נבין טעם סדר השבטים בפרשה הזאת: פתח בראובן להיותו הבכור, ואח״כ השבטים אשר נאמנו עם דוד, והם יהודה לוי ובנימן, אח״כ יוסף ראש עשרת השבטים, ואח״כ השאר. ותלמידי מוהר״ר אברהם חי גריגו אומר כי אולי הזכיר לשונות חבה וגעגועין אצל בנימין להיותו בן זקונים וילד געגועים ליעקב.
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
ב. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
לבנימין וגו׳ – ליהודה ניתנה הגבורה; לוי אחראי על הוראת התורה ועל עבודת המקדש. אחריהם בא עתה בנימין, אשר בנחלתו עומד המקדש, או ליתר דיוק: חלקו המקודש ביותר של המקדש (עיין פירוש, ויקרא א, ה). כבר ביארנו (שם) את חשיבות העניין, שהמזבח, ההיכל והדביר לא היו בתחום שבט המלוכה אלא בתחומו של הצעיר והחלש שבשבטים.
חז״ל בספרי גם מזכירים כאן את דברי ימיו הראשונים של אבי השבט הזה. בנימין היה היחיד בין בני יעקב שנולד בארץ הקודש, היחיד שלא דבק בו רבב של התנהגות הלוקה בחוסר אחווה כלפי יוסף; ובנוסף על כך, הוא היה זה שתמך וטיפל ביעקב אבינו לעת זקנתו. לפי זה, בנימין היה זה אשר זִכרו, שאין בו כל רבב, התאים למעלות שמקום המקדש היה מוקדש לטיפוחן.
חפף וגו׳ – ״חפף״ – השורש של ״חֻפָּה״ ו״חוף״, נמל – פירושו היקף מגן וסוגר. ״חֻפָּה״ (תהילים יט, ו; יואל ב, טז) היא מקום מוקף וסגור באופן סמלי, בו חתן וכלה נפגשים כדי לבוא בברית הנישואין. כשהדברים נאמרים בנוגע לקשר שבין ה׳ לישראל – דבר שכיח בכתבי הקודש – ״חֻפָּה״ היא ביטוי ראוי למקדש, משום שהמעשים החוזרים ונשנים שם יום יום מביאים לידי ביטוי את הקשר של ישראל לה׳, הדורש התחדשות תמידית.
מבחינה זו נוכל להבין את הלשון כאן ״חפף עליו״. כך אומרים חז״ל (זבחים קיח:): ״בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל, בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלקו של בנימין שנאמר ׳חפף עליו כל היום׳, כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין״.
ובין כתפיו שכן – לשון זו מבוארת בזבחים (נד:): המקדש לא נבנה על פיסגת ההר, בעין עיטם, אלא על מורדות ההר, נמוך קצת מהפסגה. מקום זה רמוז בלשון ״בין כתפיו״, שכן יחס הגובה שבין מקום המקדש לבין פיסגת ההר הוא כיחס גובה הכתפיים לגובה הראש.
לבנימן אמר – אחר יהודה ברך בנימין מפני שירושלים בחלק יהודה ובהמ״ק בחלק בנימין, והמפרשים פרשו שבנימין הוא ידיד ה׳ ישכן לבטח עליו, מפני שהמקדש בחלקו ושכינת ה׳ חופף עליו כל היום, ובין כתפיו של בנימין שכן ה׳. ואמרו שנקרא ידיד ה׳ מפני שכל השבטים היו בעון מכירת יוסף, ויוסף עצמו גרם לזה שהביא דבתם רעה, ורק בנימין נקי מעון זה, כי לא היה באותו מעמד, לכן נקרא ידיד ה׳ וזכה שתשרה השכינה בחלקו, וגם ברכת יעקב שאמר עליו בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד וגו׳ אמרו שכוון על המזבח שיהיה בחלקו. ויש לפרש ברכת יעקב שאמר בנימין זאב יטרף, על מלוכת שאול שהיה משבט בנימין דכתיב (שמואל א יד מז) ובכל אשר יפנה ירשיע, וברכו אשר בבקר יאכל עד בתחלת מלכותו הוסר מהם פחד הפלשתים ועבדו שדותיהם ואכלו, ולערב יחלק, שבסוף מלכותו העשירו ישראל, כמ״ש (שמואל ב א כד) המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן וגו׳. ומשה ראה שתסוב המלוכה מבית שאול לבית דוד, וראה לברכם שישכון השלום בין בית יהודה לבנימין, ולא הזכיר מימי דוד מפני שהיה מתחלה מלחמה ביניהם, כמ״ש (שמואל ב ג א) ותהי המלחמה ארוכה בין בית שאול ובין בית דוד וגו׳, אבל על ימי שלמה התפלל שתשכון אהבה ביניהם, וכה יתפרש:
לבנימן אמר – על בנימין התפלל אל ה׳ אשר ידיד ה׳ שהוא שלמה שנאמר (שמואל ב יב כה) ויקרא את שמו ידידיה, אשר ישכן לבטח עליו. (שבימי שלמה לא היו שום מלחמות):
חפף עליו כל היום על בנימין חפף שלמה באהבה:
ובין כתפיו שכן – שבית מלכותו של שלמה היה בחלק בנימין ואף אחר שנתחלקה מלכות ב״ד נשארו יהודה ובנימין יחד, ורמז במה שאמר כל היום, שהוא כל זמן שהבית היה קיים:
לבנימן אמר: טבע שבט בנימין וגדוליו להתהלך בדרך החסידות והפקרות למעלה מטבע אנושי בבטחון, כאשר יבואר. על כן סמך ברכת שבטו לשבט לוי1. והיינו, שבעת שמת שאול והיה דוד מקונן עליו, והחל לפני הקינה (שמואל ב׳ א,יח) ״ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר״, ולא היתה אותה שעה ראויה לאזהרת מלך מה שנוגע לעניני מדינה2. אלא היא מכלל הקינה, שבעת מלוך שאול היה דוד בעצמו מתגבר על גלית במקל ובאבן, ולא היה נצרך ללמד בני יהודה קשת, והיינו משום דזכות שאול היתה אז3, אבל היום ההכרח ״ללמד בני יהודה קשת״, ו״הנה כתובה על ספר הישר״ הוא ספר דברים, כדאיתא במסכת עבודה זרה פרק ב׳ (כה,א)⁠4, והיינו מקרא שאנו עומדים בו5. דברכת יהודה היתה ״ידיו רב לו״, ובברכת בנימין כתיב ״ישכון לבטח עליו״ ואין צריך לרוב טכסיסי מלחמה. ועוד נתבאר בספר בראשית בברכת יעקב (מט,כז).
[הרחב דבר: והכי מבואר במכילתא פרשת בשלח והובא בתוספתא מסכת סוטה פרק ז׳: ר״י אומר, בשעה שעמדו ישראל על הים, אמר יהודה אני אלך לים, ובנימין אמר אני אלך תחילה, קפץ שבטו של בנימין, והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר (תהילים סח,כח) ״שם בנימין צעיר רודם״ – רד ים, ״שרי יהודה רגמתם״. משל למלך שהיו לו שני בנים, אמר לגדול הקיצני בשלש שעות ביום, ולקטן אמר הקיצני עם עמוד השחר. הגיע עמוד השחר ובא הקטן להקיץ, אמר הגדול – לי אמר אבא בשלש שעות, והקטן אמר לי אמר אבא להקיצו עם עמוד השחר. וכיוון שצהבו זה בזה הקיץ המלך. אמר, בני, שניכם רציתם לקיים דברי, לשניכם אשלם שכר. כך, לשבט יהודה נתן מלכות בית דוד ולשבט בנימין נתן בית המקדש. והמשל נפלא, וגם תחילת הענין יש להבין, מדוע גבר בנימין על יהודה והיאך לא חלק לו כבוד.
אבל הענין, שגם קריעת ים סוף היתה מיועדת להיות באחד משני אופנים, אם בהנהגת נס נסתר סמוך להליכות הטבע, ועל זה הקדים הקב״ה רוח קדים עזה כל הלילה, ומייבש והולך לאט לאט, אם בדרך נס נגלה שבשעת קפיצה בעומק הים יהא נקרע. והכל לפי הכנה של ישראל, אם לא ימסרו נפשם באמונה לקפוץ בים אזי יהא בדרך השגחה פרטית על הליכות הטבע, ואם ימסרו נפשם באמונה אזי בעל כרחו יהא נקרע פתאום. והיתה דעת שבט יהודה שכבודו של הקב״ה להמעיט הנס ככל האפשר, על כן אין ראוי לקפוץ בים עד שיתייבש ע״י הרוח, ויהיה נצרך עוד לשיהוי איזה שעות, ואז ילכו תחילה כאשר יהודה גבר באחיו. אבל דעת בנימין היתה שכבודו של הקב״ה הוא להראות נס נגלה, על כן אין רצונם לשהות כלל, ואחר דשבט יהודה אין ברצונם לילך עתה, על כן ילכו הם תחילה. והנה קפץ שבטו של בנימין ונקרע פתאום. והיינו המכוון למשל שהמלך צוה לבנו הגדול להקיצו בשלש שעות ביום כדרכן של מלכים, כך נתן הקב״ה דעת ורצון שבט הגדול שהוא יהודה להלוך בהליכות הטבע, להראות שהקב״ה מהוה הכל והטבע בידו. ונתן דעת ורצון שבט הקטן שהוא בנימין להתהלך בדרך גבוהה ונעלה, להראות שהקב״ה אדון הכל ומשדד הטבע לגמרי. על כן נתן הקב״ה ליהודה מלכות בית דוד שמתהלכת בדרך הטבע, כמו שנתבאר לעיל, ולבנימין נתן בית המקדש שניסים קבועים היו בו.]
והנה, כמו שאנו מפרשים שהיה בטחון שאול במלחמה למעלה מהטבע, כך היה בטחונו בהוראה שלא יהיה טועה ונלכד בהוראה שלא כהוגן, אפילו בלי הכרח וחקירה, משום הכי היו הוראותיו בלי ׳קביעות מסכת׳, כמו שכתבתי לעיל (פסוק י״א) בהרחב דבר, ולא היה חש שיהיה מדמה שלא באמת וטועה בהוראותיו. וכך היו נצחונותיו במלחמה, כמו שכתבתי לעיל שם, שלא שם נציבים בארץ אויביו, ולא ירא שמא יתגברו בימים יוצרו.
והיא ברכת משה גם בסיבה6 גם במסובב 7, שדיבר בשניהם בשבט לוי הקודם לו8. ואמר ״ישכון לבטח עליו״ – סמוך לבו בטוח בה׳ שלא יהיה נכשל לא בהוראה ולא במלחמה9. ״חופף עליו כל היום״ – כמים הפנים לפנים, כך השגחת ה׳ על יראיו, שהגין עליו כל היום שלא יהיה נכשל בשני הדברים הללו. ועיין מה שכתבתי בספר שמות (ג,יד)10.
ובין כתפיו שכן: על הסיבה 11 – שהיא הוראה – פירש לענין זכרון מה שלמד כבר, שהוא12 הכרח לכל מורה הוראה בישראל. והזכרון מונח באחורי הראש, כמו שכתב הראב״ע בפרשת יתרו13. וכך הוכחנו בפירוש מקרא ישעיה (כח,יג) ״למען ילכו וכשלו אחור ונשברו ונוקשו ונלכדו״, שפירושו, שילכדו בהוראה. [ועיין בארוכה בקדמת העמק השני אות ו׳]⁠14. ועל המסובב – שהוא מלחמת ישראל – משמעו של ״ובין כתפיו שכן״, דבדורות שעברו היה מקום החרב בין הכתפיים [ובמסכת מו״ק (כז,ב) ׳כאילו15 חרב מונחת לו בין שתי ירכותיו׳, נוסחת הרי״ף והרמב״ן בספר תורת האדם16 ׳בין כתפיו׳, וכן בסנהדרין (ז,א) ׳לעולם יראה הדיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו׳ נוסחת השאילתות דר״א פרשת משפטים וכן ברמב״ם ׳בין כתפיו׳]. אך זה אינו אלא למי שאינו הולך למלחמה ומשתמש בה, דבשעה שאדם משתמש בה אז ודאי אוחזה בירכו. והמשיל בברכה דפחד ה׳ שנפל על לוחמיו כאילו חרב מונחת על כתפיו ויכול ללחום בה {ואינו צריך להשתמש בה ולהסירה מבין כתפיו}. והיינו ״ובין כתפיו שכן״.
1. גם הם התהלכו בחסידות למעלה מטבע אנושי, כמבואר לעיל פסוקים ח-ט.
2. כלומר, לא יתכן להסביר משפט זה כפשוטו, כי אין קשר בין ענייני לימוד מלחמה לקינה על שאול.
3. לא כפי שנראה מפשוטי המקראות שהיתה זאת זכותו של דוד ותפלתו, שעזרה לנצח את גלית.
4. דעת רבי אלעזר ש״ספר הישר״ הוא חומש דברים (לא כדעת ר׳ חייא בר אבא א״ר יוחנן שהכוונה לספר בראשית) משום דכתיב ביה ״ועשית הישר והטוב בעיני ה׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל ו,יח).
5. וכפי שממשיך רבינו שבפסוקנו נאמר ״ישכון לבטח עליו״ שאין צורך ״ללמד קשת״ ולטכסיסי מלחמה.
6. כח ההוראה שלו בישראל – לימוד התורה.
7. הצלחתו במלחמות ישראל.
8. כמבואר בפסוק הקודם ברבינו.
9. הם הסיבה והמסובב.
10. על הפסוק ״ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה״.
11. עיין בקטע הקודם.
12. זכרון חזק.
13. הביאו רבינו לעיל (לא,כז. י,טז), ובשמות (לב,ט. לג,ג) ועוד.
14. זה לשונו: דהרוצה להוציא הוראה למעשה או להבין שמועה, עליו לזכור מה שלמד כבר, והוא השתמשות הדעת והזכרון באחורי הראש והמוח, כמו שכתב הרב אב״ע פרשת יתרו בהקדמה לעשרת הדברות...
15. אבל (על מתו), שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו...
16. וכן בשאילתות.
ישכן לבטח עליו – מכאן שבנימין לא שלט בו רמה ותולעה.⁠1 (ב״ב י״ז.)
חפף עליו וגו׳ – תניא, רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי2 ובנימין הצדיק היה מצטער עליה בכל יום לבלעה, שנאמר חופף עליו כל היום,⁠3 לפיכך זכה ונעשה אושפזיכן לשכינה שנאמר ובין כתפיו שכן4. (יומא י״ב.)
חפף עליו וגו׳ – תניא, חופף עליו – זה מקדש ראשון, כל היום – זה מקדש שני, ובין כתפיו שכן – אלו ימות המשיח.⁠5 (זבחים קי״ח:)
חפף עליו וגו׳ – תניא, רבי אומר, חופף עליו – זה העוה״ז, כל היום – אלו ימות המשיח, ובין כתפיו שכן – זה העוה״ב.⁠6 (שם שם)
חפף עליו וגו׳ – אמר רב דימי אמר רב, בשלשה מקומות שרתה שכינה בישראל, בשילה ובנוב וגבעון ובבית עולמים,⁠7 ובכולן לא שרתה אלא בחלקו של בנימין, שנאמר חופף עליו כל היום – כל חפיפות לא יהיו אלא בחלקו של בנימין.⁠8 (שם שם)
ובין כתפיו שכן – תניא, היה ר׳ מאיר אומר, בשעה שעמדו ישראל על שפת הים היו שבטים מנצחין זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה אל הים וזה אומר אני יורד תחלה, קפץ שבט בנימין וירד, לפיכך זכה ונעשה אושפזיכן לגבוה, שנאמר ובין כתפיו שכן.⁠9 (סוטה ל״ז.)
ובין כתפיו שכן – תניא, בשעה שהיו דוד ושמואל מחפשים למצוא מקום לבית הבחירה, סברי למבניה בעין עיטם,⁠10 אמרי, נחתי ביה קליל, כדכתיב ובין כתפיו שכן,⁠11 ואבע״א, גמירי דסנהדרין בחלקו של יהודה ושכינה בחלקו של בנימין, ואי מדלינן ליה מתפליג טובא, מוטב דנחתי ביה פורתא, כדכתיב ובין כתפיו שכן.⁠12 (זבחים נ״ד:)
ובין כתפיו שכן – תניא, מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו, מפני שכל השבטים נולדו בחו״ל והוא נולד בארץ ישראל13 (ספרי).
1. פירש״י ישכון לבטח על סמיכות ידידות השכינה, עכ״ל. אבל יש לפרש בפשיטות עפ״י המבואר בגמ׳ בסמוך דגם בדוד היה יתרון זה, מדכתיב גביה אף בשרי ישכון לבטח, ובשליטת רמה ותולעה אין המשכן בטח, והכא נמי כן.
2. עיין מציור ענין זה בזבחים נ״ג ב׳ וברש״י שם.
3. מלשון נזיר חופף ומפספס (נזיר מ״ב.) כאדם המתחכך מחמת דאגה שאינו משיג חפצו.
4. פירש״י שהיה הארון נתון בחלקו. ובסוטה ל״ז א׳ פירש שבית קדשי הקדשים בנוי בחלקו, ולשני הפירושים אינו מבואר מה זכה יותר מיהודה, אחרי שבחלקו של יהודה הי׳ המזבח, וא״כ מה הרויח מפני דאגתו וצערו, וגם הלשון נעשה אושפזיכן לגבוה אינו מבואר כ״כ.

ולולא פירושו הו״א דרומז בזה למ״ש בזבחים קי״ח ב׳ בג׳ מקומות שרתה שכינה על ישראל, בשילה ונוב וגבעון ובבית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלקו של בנימין וכו׳ יעו״ש ולפנינו בסמוך, ולפי״ז מבואר שזכה להעשות אושפזיכן [אכסניא] לשכינה בכל מקום שעברה, ודו״ק.
5. הבאור הוא כמש״כ בחא״ג דבין במקדש ראשון ובין במקדש שני לא היתה לשכינה דבוק גמור כמו לימות המשיח, כיון דהיו עתידים להחרב, ולכן דריש בהו המשך הלשון חופף עליו שהוא מלשון חופף ומפספס כאדם המתחכך מחמת דאגה וצער כמש״כ בדרשה הקודמת, משא״כ לעתיד לבא תהיה השראת השכינה דבוקה וצמודה שלא תסור לעולם, ועל זה שייך הלשון ובין כתיפיו שכן כמו שהראש צמוד לבין הכתפים, וע״ד זה יתבאר בדרשה הבאה דרשת רבי יעו״ש.
6. עיין מש״כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן.
7. חשיב נוב וגבעון למקום אחד מפני קרבתם.
8. ועיין בדרשה הבאה ובמש״כ שם בטעם הדבר, ואעפ״י דשילה היתה בחלקו של יוסף [ע״ל בפ׳ ט״ז] אך גם לבנימין היה שם חלק, עיין מהרש״א.
9. ובדרשה דלעיל אמר דזכה בשביל שתאב להשראת השכינה, ובסמוך מבואר טעם אחר על זה מפני שנולד בא״י ועוד איתא בספרי טעם מפני שלא היה במכירתו של יוסף, ולפנינו בפ׳ וישלח בפ׳ ויותר יעקב לבדו הובא עוד טעם בזה מפני שלא השתחוה לעשו בחזרת יעקב מבית לבן מפני שלא נולד אז עוד, ואגדות שונות הן.
10. לדעת רש״י הוא מעין מי נפתח הנזכר ביהושע ט״ו וי״ח אחר עליית ההר אשר על פני גיא בן הנם אשר לא נכתב ירידה בנתיים.
11. ר״ל נעשה אותו נמוך מעט ונבנהו בירושלים שהיא למטה כדכתיב כתפיו ולא כתיב ראשו.
12. ר״ל משום הא לא בנאו בעין עיטם משום דרחוק שם נחלת בנימין מנחלת יהודה יותר משיעור הר הבית, וא״א לסמוך לשכת הגזית לעזרה ואנו בעינן סנהדרין בעזרה דכתיב וקמת ועלית וגו׳ וצריכה להיות בחלקו של יהודה כדמפרש גמירי סנהדרין בחלקו של יהודה כדכתיב (פ׳ ויחי) לא יסור שבט מיהודה וכו׳.
13. עיין מש״כ לעיל אות מ״ה וצרף לכאן.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144