×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ח) {שני} אוּלְלֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר נִסִּיתוֹ֙ בְּמַסָּ֔ה תְּרִיבֵ֖הוּ עַל⁠־מֵ֥י מְרִיבָֽהב׃
Of Levi he said, "Your Thummim and your Urim are with your godly one, whom you tested at Massah, with whom you strove at the waters of Meribah,
א. ‹פפ› ל=פרשה סתומה
ב. עַל⁠־מֵ֥י מְרִיבָֽה =א,ל,ל1?,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 וכך אצל ברויאר ומג״ה וכמו כן בדפוסים וקורן
• ברויאר ציין בספק שטעם המרכא בכתר נראית אולי כמו געיה, ו״מי״ מוקפת. אבל יש עוד טעמים כמעט-ישרים כמוהו, ואין צורך להטיל כאן ספק; וגם ה״מקף״ נראה יותר כמו כתם בקלף.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בעודהכל
[פיסקא שמט]
וללוי אמר – למה נאמר לפי ששמעון ולוי שניהם שתו בכוס אחד שנאמר (בראשית מ״ט:ז׳) ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל משל לשנים שלוו מן המלך אחד פרע למלך וחזר והלוה את המלך ואחד לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה כך שמעון ולוי שניהם לוו בשכם כענין שנאמר (בראשית ל״ד:כ״ה) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר לוי פרע מה שלוה במדבר שנאמר (שמות ל״ב:כ״ו) ויעמד משה בשער המחנה ויאמר כה אמר ה׳ שימו איש חרבו על יריכו ויעשו בני לוי כדבר ה׳ וחזר והלוה את המקום בשטים שנאמר (במדבר כ״ה:י״א) פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי שמעון לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה שנאמר (במדבר כ״ה:י״ד) ושם איש ישראל המוכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני לכך נאמר וללוי אמר.
תומיך ואוריך לאיש חסידיך – מי שעתיד ללבוש אורים ותומים.
לאיש חסידיך – למי שנעשו לו חסדים על ידי בניך.
אשר נסיתו במסה – הרבה נסיונות נסיתו ונמצא שלם בכל נסיונות.
תריבהו על מי מריבה – סקיפנטים נסתקפת לו, אם משה אמר (במדבר כ׳:י׳) שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו.
סליק פיסקא
[Piska 349]
"And of Levi he said": Why was this (blessing) said of him (and not of Shimon)? Shimon and Levi drank of one cup, viz. (Bereshit 49:7) "Cursed be their wrath, for it is fierce, and their anger, for it is sore. I shall divide them in Jacob, and I shall scatter them in Israel.⁠" This is analogous to (the situation of) two, who borrowed from the king. One paid him back, and borrowed from him again, and the other — not only did he not pay him back, but he borrowed again. Thus, Shimon and Levi: Both "borrowed" in Shechem, viz. (Bereshit 34:25) "And there took, two sons of Jacob, Shimon and Levi, each man his sword, and came upon the city (Shechem) secure, (in that the men were ailing from the circumcision), and they killed every male.⁠" Levi paid back what he borrowed in the desert, (in the incident of the golden calf) viz. (Shemot 32:26) "And Moses stood in the gate of the camp, and he said 'Whoever is for the Lord, (let him come) to me!' And there gathered unto him all the sons of Levi, etc.⁠" And he returned and "borrowed" from the Lord in Shittim, viz. (Bemidbar 25:11) "Pinchas the son of Elazar the son of Aaron the Cohein turned My wrath away from the children of Israel when he raged My rage in their midst, and I did not consume the children of Israel in My wrath" — whereas Shimon, not only did he not repay the loan, but he went and "borrowed" again, viz. (Ibid. 14) "And the name of the man of Israel who was smitten, who was smitten together with the Midianite woman, was Zimri the son of Salu, chief of a father's house in the house of Shimon.⁠"
Variantly (Devarim, Ibid.): "And of Levi, he said: "Your tumim and your urim (are destined) for (Aaron) the man of Your lovingkindness (i.e., the man who practiced lovingkindness with Your children. "whom You proved in Massah": You proved him with many trials, and he was found "complete" in all of them. "You 'embattled' him at the waters of contention" (viz. Bemidbar 20:10-13): You caught him in the toils of libel. (If) Moses said (Ibid. 10) "Hear, now, you fractious ones,⁠" what did Aaron and Miriam do? (i.e., what sin did they commit which kept them from entering Eretz Yisrael?)
[End of Piska]
וללוי אמר ר׳ שמעון בן אלעזר אומ׳ בכל מקום הוא מזכיר שמעון ולוי כאחת ששניהן שתו בכוס אחד שנ׳ (בראשית מ״ט:ז׳) ארור אפם כי עז מושלו מלה״ד לשנים שלוו מן המלך אחד לווה מן המלך ופרע למלך וחזר והלוה את המלך ואחד לוה מן המלך לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה כך שמעון ולוי שניהם לוו מן המקום איכן לוה לוי מן המקום בשכם ויקחו שני בני יעקב (שם ל״ד:כ״ה) ופרע למלך איכן פרע לוי למקום במדבר שנ׳ (שמות ל״ב:כ״ו) ויעמד משה בשער המחנה איכן הלוה לוי את המקום בשטים שנ׳ (במדבר כ״ה:ז׳) וירא פינחס בן אלעזר איכן לוה שמעון מן המקום בשכם שנ׳ (בראשית ל״ד:כ״ה) ויקחו שני בני יעק׳ ולא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה איכן לוה שמעון מן המקום בשטים שנ׳ (במדבר כ״ה:י״ד) ושם איש יש׳ המכה:
תמיך ואוריך למה שראוי ללבוש אורים ותומים:
לאיש חסי׳ למי שנעשו לו חסדים על ידי בניך:
אשר נסי׳ במ׳ בכל שנסיתו עמד בנסיונו:
תרי׳ על מי מרי׳ סיקה פנטיון נעשה לאחיו אם משה אמר שמעו נא המ׳ (במדבר כ׳:י׳) אהרן ומרים מה עשו:
וּלְלֵוִי אֲמַר תּוּמַּיָּא וְאוּרַיָּא אַלְבֵּישְׁתָּא לִגְבַר דְּאִשְׁתְּכַח חַסִּיד קֳדָמָךְ דְּנַסִּיתָהִי בְּנִסֵּיתָא וַהֲוָה שְׁלִים בְּחַנְתָּהִי עַל מֵי מַצּוּתָא וְאִשְׁתְּכַח מְהֵימָן.
And of Levi he said: With perfections and lightsa clothe You the man who is found holy before You; whom You did try in the temptation, and he was upright, and whom You did prove at the Waters of Contention, and he was faithful.
a. Tummaia ve-uraia.
ולשבטה דלוי ברך משה נביא די״י ואמר תומייא ואורייא אלבישת לאהרן גברא חסידה די נפיתא יתיה וקם בנסיונהב ובדקת יתיה במיג דיינייה ואשתכח מהימן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די נפית״) גם נוסח חילופי: ״דנסית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בנסיונה״) גם נוסח חילופי: ״{בנס}⁠יותיה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במי״) גם נוסח חילופי: ״במוי״.
ולשיבט לוי בריך משה נביא ואמר תומיא ואורייא אלבישתא לאהרן גבר דהישתכח חסיד קדמך דנסית יתיה בניסתא והוה שלים בדקתיה במוי מצות רקם ואישתכח מהימן.
And Mosheh the prophet blessed the tribe of Levi, and said, With Perfections and Lights hast You robed Aharon, the man whom You didst find devout before Thee, whom You didst try in the temptation, and he was sincere, and didst prove at the Contention Waters in Rekem, and he was found faithful.
ולשבטא דלוי בריך משה נביא דיי ואמר תומיא ואורייא אלבישתא לאהרן גברא חסידא דנסיתא וקם בניסיונא ובדקתא יתיה במי מצותא דרקם ואשתכח מהימנא.
And Mosheh the prophet blessed the tribe of Levi, and said: With the Uraia and Tummaia hast thou clothed Aharon the saint, whom Thou didst try, and he was steadfast in the temptation, and whom Thou didst prove at the Waters of Contention in Rekem, and he was found faithful.

רמז תתקנה

וּלְלֵוִי אָמַר – לָמָּה נֶאֱמַר לְפִי שֶׁשִּׁמְעוֹן וְלֵוִי שָׁתוּ בְּכוֹס אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מ״ט:ז׳) ״אָרוּר אַפָּם כִּי עָז״, מָשָׁל לִשְׁנַיִם שֶׁלָּווּ מִן הַמֶּלֶךְ אֶחָד פָּרַע לַמֶּלֶךְ, וְאֶחָד לֹא דַּיּוֹ שֶׁלֹּא פָּרַע אֶלָּא חָזַר וְלָוָה, כָּךְ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי שְׁנֵיהֶם לָווּ בִּשְׁכֶם כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְּנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִּינָה״ לֵוִי פָּרַע מַה שֶּׁלָּוָה בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל״ב:כ״ו) ״וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמַר מִי לַה׳⁠ ⁠⁠״ וְחָזַר וְהִלְוָה אֶת הַמָּקוֹם (בִּשְׁתַּיִם) [בַּשִּׁטִּים] שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ״ה:י״א) ״פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן״, שִׁמְעוֹן לֹא דַּיּוֹ שֶׁלֹּא פָּרַע, אֶלָּא חָזַר וְלָוָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה״.
דָבָר אַחֵר ״וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ״ מַה שֶּׁעָתִיד לִלְבֹּשׁ אוּרִים וְתֻמִּים. לְאִישׁ חֲסִידֶךָ לְמִי שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ חֲסָדִים עַל יְדֵי בָּנֶיךָ. אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה [הַרְבֵּה נִסִּיתוֹ] וְנִמְצָא שָׁלֵם בְּכָל הַנִּסְיוֹנוֹת. ״תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה״ תַּסְקוּפִים נִסְתַּקַּפְתָּ לוֹ. אִם מֹשֶׁה אָמַר (במדבר כ׳:י׳) ״שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים״ אַהֲרֹן וּמִרְיָם מֶה עָשׂוּ.
וּלְלֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ
כהן ולוי קודם שיעלה בודקין אחריו
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְעַל זֶה, כֹּהֵן וְלֵוִי טֶרֶם שֶׁיַּעֲלֶה לָעֲבוֹדָה, בּוֹדְקִים אַחֲרָיו, וְיוֹדְעִים דְּרָכָיו וּמַעֲשָׂיו. וְאִם לֹא, אֵינוֹ עוֹלֶה לָעֲבוֹדָה, וְכֵן בַּסַּנְהֶדְרִין כְּדֵי לָדוּן דִּין. וְאִם נִמְצָא כָּרָאוּי, נוֹתְנִים עָלָיו חֻמְרוֹת הַמִּקְדָּשׁ. וְאִם לֹא, אֵינוֹ עוֹלֶה לָעֲבוֹדָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, (דברים לג) וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךְ וְאוּרֶיךְ לְאִישׁ חֲסִידֶךְ.
מפני מה זכה לכ״ז אשר ניסתו אומר לאביו ולאמו וגו׳
מִפְּנֵי מָה זָכָה (אהרן) לְאוּרִים וּלְתֻמִּים וְלַעֲבֹד עֲבוֹדָה? הֱוֵי אוֹמֵר, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ וְגוֹ׳. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְגוֹ׳. וְכֵיוָן שֶׁנִּמְצְאוּ בַדְּרָגוֹת הַלָּלוּ, אָז - יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךְ לְיַעֲקֹב וְגוֹ׳, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה וְגוֹ׳. לְשַׁכֵּךְ אֶת הָרֹגֶז וּלְזַמֵּן שָׁלוֹם. וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךְ, כְּדֵי שֶׁהַכֹּל יִתְבַּשְּׂמוּ וְיִמָּצְאוּ בְרָכוֹת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, אָז - בָּרֵךְ ה׳ חֵילוֹ וְגוֹ׳. וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם וְגוֹ׳.
(זהר ויקרא דף יט.)
וּלְלֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר נִסִּיתוֹ֙ בְּמַסָּ֔ה תְּרִיבֵ֖הוּ עַל⁠־מֵ֥י מְרִיבָֽה
סוד ששנינו בזאת, נכללה מאשה, זכר דחסד, צדק דאדם.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַיְנוּ סוֹד שֶׁשָּׁנִינוּ בְּזֹּאת, (בראשית ב) כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. וְכָתוּב לְזֹּאת יִקָּרֵא אִשָּׁה. וְזֹּאת נִכְלְלָה בָּאִישׁ, שֶׁהַיְנוּ חֶסֶד, וְזֹּאת נְקֵבָה. חֶסֶד זָכָר. וּמִשּׁוּם כָּךְ זָכָר שֶׁבָּא מִצַּד הַלָּבָן הַזֶּה, נִקְרָא חֶסֶד. וְזֹּאת נִקְרֵאת צֶדֶק, שֶׁבָּאָה מִצַּד אָדם, וּמִשּׁוּם כָּךְ נִקְרֵאת אִשָּׁה.
וְהַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב וְצִדְקָתוֹ. מַה זֶּה וְצִדְקָתוֹ? צִדְקָתוֹ שֶׁל חֶסֶד, בַּת זוּגוֹ, לְהִתְבַּשֵּׂם זֶה בָּזֶה.
כהן שאין לו בת זוג אסור בעבודה
וּמִשּׁוּם כָּךְ לָמַדְנוּ, כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵין לוֹ בַּת זוּג, אָסוּר בָּעֲבוֹדָה, שֶׁכָּתוּב וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מִשּׁוּם שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה בְּמִי שֶׁלֹּא נָשָׂא אִשָּׁה, וְכֹהֲנִים צְרִיכִים יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר הָעָם לְהַשְׁרוֹת בָּהֶם שְׁכִינָה. וְכֵיוָן שֶׁשּׁוֹרָה בָהֶם שְׁכִינָה, שׁוֹרֶה בָהֶם חֶסֶד, וְנִקְרָאִים חֲסִידִים, וּצְרִיכִים לְבָרֵךְ אֶת הָעָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קמה) וַחֲסִידֶיךְ יְבָרְכוּכָה. וְכָתוּב (דברים לג) תֻּמֶּיךְ וְאוּרֶיךְ לְאִישׁ חֲסִידֶךְ. וּמִשּׁוּם שֶׁכֹּהֵן נִקְרָא חָסִיד, צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁנִּקְרָאִים חֲסִידִים, וְכָתוּב וַחֲסִידֶיךְ יְבָרְכוּכָה.
(זהר במדבר דף קמה:)
וּלְלֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר נִסִּיתוֹ֙ בְּמַסָּ֔ה תְּרִיבֵ֖הוּ עַל⁠־מֵ֥י מְרִיבָֽה
כשהכהנים פורשים ידיהם מתעורר חסד שלמעלה ומתחבר בכ״ה
וּבְשָׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים פּוֹרְשִׂים יְדֵיהֶם, שֶׁבָּאִים מֵחֶסֶד, מִתְעוֹרֵר חֶסֶד שֶׁלְּמַעְלָה וּמִתְחַבֵּר בַּכֹּ״ה הַזֹּאת, וּמִתְבַּשֶּׂמֶת וּמִתְבָּרֶכֶת בְּפָנִים מְאִירוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמַעֲבִירִים מֵהֶם דִּינִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא אֶת שְׁאָר הָעַמִּים. בִּגְלַל כָּךְ כֹּהֵן וְלֹא אַחֵר. כֹּהֵן, כְּדֵי שֶׁיִּתְעוֹרֵר הַכֶּתֶר הַזֶּה שֶׁלּוֹ, חֶסֶד, עַל יָדוֹ, שֶׁנִּקְרָא חָסִיד, שֶׁכָּתוּב (דברים לג) לְאִישׁ חֲסִידֶךְ.
וחסידך יברכוכה – יברכו כ״ה
וְהוּא בָּא מִצַּד הַחֶסֶד. וְכָתוּב (תהלים קמה) וַחֲסִידֶיךְ יְבָרְכוּכָה. אַל תִּקְרֵי יְבָרְכוּכָה, אֶלָּא יְבָרְכוּ כֹ״ה. כֹּה תְבָרֲכוּ - בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ. כֹּה תְבָרֲכוּ - בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
לָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בְּשָׁעָה שֶׁהַכֹּהֵן שֶׁלְּמַטָּה קָם וּפוֹרֵשׂ יָדָיו, כָּל הַכְּתָרִים (ספירות) הַקְּדוֹשִׁים שֶׁלְּמַעְלָה מִתְעוֹרְרִים וּמְתֻקָּנִים לְהִתְבָּרֵךְ, וּמְאִירִים מֵעֹמֶק הַבְּאֵר שֶׁנִּמְשָׁךְ לָהֶם מֵאוֹתוֹ עֹמֶק שֶׁיּוֹצֵא תָמִיד, וְלֹא פוֹסְקִים הַבְּרָכוֹת הַנּוֹבְעוֹת מַבּוּעִים לְכָל הָעוֹלָמוֹת, וּמִתְבָּרְכִים וּמֻשְׁקִים מִכֻּלָּם.
(זהר במדבר דף קמו.)
וקאל ללאוי אללהם אלד׳י אנחלת צחאיחך ואנוארך ללרג׳ל אלד׳י הו בארך וקד אמתחנתה פי ד׳את אלמחנה ואכ׳צמתה פי מת׳ל מא אלכ׳צומה
ואמר ללוי: ה׳, אשר הנחלת את האורים והתומים שלך לאיש שהוא ברוך, לאחר שבחנת אותו במקום הניסיון והתנצחת איתו בכגון מי המריבה
וללוי אמרא תמיך ואוריך – כלפי שכינה מדבר.
אשר ניסיתו במסה – לא נתלוננו עם שאר המלינים.
תריבהו וגו׳ – כתרגומו.⁠ב
תריבהו על מי מריבה נסתקפתהג לו לבא בעלילה, אם משה אמר: שמעו נא המרים (במדבר כ׳:י׳), אהרן ומרים מה עשו?
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34 נוסף כאן: ״ועל לוי אמר״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 נוסף כאן: ״דבר אחר״.
ג. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165: ״נסתקפת״. בכ״י לייפציג 1: ״נתתקפתה״.
וללוי אמר – means AND OF LEVI HE SAID (not to Levi). תמיך ואוריך YOUR THUMMIM AND URIM – He is addressing God (not Levi).
אשר נסיתו במסה WHOM YOU TESTED WITH TRIALS – [Since this is said in praise of the Levites] we may gather from it that they did not murmur together with the other tribes.
תריבהו וגו'‏ YOU STROVE WITH HIM [AT THE WATERS OF MERIBAH] – Understand this as the Targum has it: ("You put him to the test").
Another explanation of תריבהו על מי מריבה: You sought an occasion against him to come with a pretext, for if Moshe said, "Hear now, you rebels", what sin did Aharon and Miriam commit? (why were they not allowed to enter the land?) Sifre Devarim 349:3).
פס׳: וללוי אמר – א״ר שמעון בן אלעזר בכל מקום שהוא מזכיר שמו 1של שמעון ושל לוי באחת שניהם שותין בכוס אחד שנאמר (בראשית מט) ארור אפם כי עז וגו׳. משל לשנים שלוו מן המלך ממון האחד חזר עוד ולוה מן המלך והשני פרע חובו וחזר עוד והלוה למלך הרי זה משובח. 2שמעון ולוי שניהם לוו מן הקב״ה שנאמר (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו. חזר לו שמעון ולוה בשטים שנאמר (במדכר כה) ושם איש ישראל המוכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני. אבל לוי פרע חובו במעשה העגל שנאמר (שמות לב) ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי. ועוד הלוה את המלך בשטים שנא׳ (במדבר כה) וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו׳ עד ותעצר המגפה מעל בני ישראל לכך הכתוב משבח את לוי. שנאמר וללוי אמר תומיך ואוריך וגו׳ ראויים ללבוש אורים ותומים. לאיש חסידך כענין שנא׳ (תהלים קלב) כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו.
אשר נסיתו במסה3שניסיתיו עמך בנסיונו.
תריבהו על מי מריבה4שלא נמצא במשה ואהרן שום דבר בעולם אלא מעשת מי מריבה. שנאמר (במדבר כ) שמעו נא המורים:
1. של שמעון ושל לוי כאחת. פי׳ כי שמעון נכלל בברכת יהודה כאמור למעלה ואין שמע אלא שמעון וכו׳ ואח״כ נאמר לוי:
2. שמעון ולוי שניהם לוו מן הקב״ה. שחטאו במעשה שכם:
3. שניסיתיו עמך בנסיונו. הלשון לא ידעתי לכוון ובספרי ה״ג הרבה נסיתיו ונמצא שלם. והיינו שכל הי׳ נסיונות שנתנסו בני ישראל במדבר בכולם לא היה שבט לוי עמהם וכן פירש הרמב״ן:
4. שלא נמצא במשה ואהרן וכו׳. בספרי ה״ג אם משה אמר שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו. ולפ״ז אשר נסיתיו במסה תריבהו על מי מריבה קאי על אהרן אף שהיה לו פתחון פה לומר שלא חטא אעפ״כ קיבל דינו מן השמים בשמחה:
וללוי אמר – ובעבור לוי אמר לשם, כמו: אמרי לי אחי הוא (בראשית כ׳:י״ג).
לאיש חסידך – לאיש שהיה חסידך.
אשר נסיתו במסה – שם, כמו בנסיון. והטעם: שהיה חסיד ולא נמצא בו דופי חוץ מדבר מי מריבה, שכבר הענשתו עליו. גם זה יחזיק פירושי בדבר העגל, כי לכבוד השם עשהו (ראב״ע שמות פירוש ראשון ל״ב:א׳).
וטעם תמיך ואוריך – שיהיוא לו תמיד ולזרעו.
א. כן בכ״י ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: שהיו.
AND OF LEVI. U-le-levi amar (and of Levi he said) is to be interpreted, And of Levi1 he said to God.⁠2 Compare, say of me (li):⁠3 He is my brother (Gen. 20:13).
WITH THY HOLY ONE. Le-ish chasidekha (with Thy holy one) means to the man who is Your holy one.⁠4
WHOM THOU DIDST PROVE AT MASSAH. Massah is a noun. It means a test.⁠5 The meaning of our clause is: Aaron was pious. Aside from the incident at Meribah,⁠6 for which You already punished him,⁠7 no unseemly thing was found in him.⁠8 Also, this verse9 supports my interpretation regarding the incident of the calf, that is, that Aaron made the calf for God's glory.⁠10
[THY THUMMIM AND THY URIM.]⁠11 This means may Thy Thummim and Thy Urim always be his12 and his seed's.⁠13
1. U-le-levi is to be rendered, and of Levi, not and to Levi.
2. He said, which is all the text provides, is short for he said to God.
3. Here too the word li is to be rendered of me, not to me. See Ibn Ezra on Gen. 20:13 (Vol. 1, p. 213).
4. Le-ish chasidekha (with Thy holy one) literally means to the man Your holy one. Hence Ibn Ezra's comment.
5. According to Ibn Ezra our clause should be rendered, whom Thou didst prove with a test. Massah is also the name of a place. Hence Ibn Ezra's comment.
6. Num. 20:1-13.
7. Ibn Ezra's interpretation of With whom Thou didst strive at the waters of Meribah.
8. Otherwise they would be mentioned here.
9. In additions to other proofs.
10. Our verse implies that the only sin that Aaron committed was the one at Meribah. Had Aaron sinned in making the golden calf, then that sin would have been mentioned. Furthermore, if Aaron had made an idol Moses would not have referred to him as ish chasidekha. See Ibn Ezra on Ex. 31:18 (Vol. 2, pp. 653-663).
11. That is the meaning of Thy Thummim and Thy Urim be with Thy holy one.
12. Aaron's.
13. Aaron and his descendants.
וללוי אמר – ועל לוי אמר בפרשה זו. ואף על פי שיעקב לא בירך לוי, משה ברכו, שהרי בני שבטו היו.
ועוד שכשלא נכשלו בעגל – זכו לברכה, כמו שאמר להם משה: ולתת עליכם היום ברכה (שמות ל״ב:כ״ט) – היום תזכו לברכה, שתתברכו כמו שאר השבטים. שמעתי.1
תומיך ואוריך – שכל ישראל צריכים להם, והם: משפט בני ישראל (שמות כ״ח:ל׳).
מסרת לאיש חסידיך – שהיוא כולם חסידים, ולא נכשלו בעגל.
אשר ניסיתו במסה תריבהו על מי מריבה – שלא נמצא בו עון אחר אלא אותו של אותו סלע, שלא פירשו דבריהם. וכאן מוכיח כדברי (ר״י בכור שור במדבר כ׳:ח׳, דברים ל״ב:נ״א), שאותו דויהי בשלח (שמות י״ז:ו׳) הוא הסלע שנכשל בו משה ואהרון, דהתם כתיב: ויקרא שם המקום מסה ומריבה (שמות י״ז:ז׳), והכא כתיב: אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. והתם כתיב: והכית בצור (שמות י״ז:ו׳), ולפיכך אני אומר: שלא הקפיד הקב״ה אלא על שלא פירשו דבריהם. ועוד: כדברי האומר דעל שהכה הקפיד, אהרן לא הכה. אבל לפרש היה עליו כמו על משה.
1. השוו ר״י בכור שור שמות ל״ב:כ״ט.
א. כן בפענח רזא כ״י אוקספורד 103 בשם ר״י בכור שור, ובספר הג״ן שלא בשמו. בכ״י מינכן 52: שיהיו.
וללוי אמר – TO LEVI HE SAID – And about Levi he speaks in this section. And even though Yaakov did not bless Levi, Moshe blessed him, since they were members of his own tribe.
And additionally when they did not stumble with the golden calf, they merited blessing, as Moshe said to them: “to give upon you today a blessing” (Shemot 32:29) – Today you merit blessing, that you shall be blessed like the rest of the tribes. I heard.
תומיך ואוריך – YOUR TUMMIM AND YOUR URIM – which all of Israel needs, and they are: “the judgment of the Children of Israel” (Shemot 28:30).
You gave over לאיש חסידיך – TO YOUR DEVOTED MEN – That they were all devoted, and did not stumble with the golden calf.
אשר ניסיתו במסה תריבהו על מי מריבה – WHOM YOU TESTED AT MASSAH WITH WHOM YOU STROVE AT THE WATERS OF MERIVA – That no other sin was found in him except that of the rock, for they did not clarify their words.⁠1 And this proves my position (R״Y Bekhor Shor Bemidbar 20:8, Devarim 32:51), that the [rock] in VaYehi BeShalach (Shemot 17:6) is the rock through which Moshe and Aharon stumbled, for there it is written: “He named the place Massah and Meriva” (Shemot 17:7), and here is written: WHOM YOU TESTED AT MASSAH WITH WHOM YOU STROVE AT THE WATERS OF MERIVA. And there it is written: “And you shall hit the rock” (Shemot 17:6), and therefore I say: The Blessed Holy One was only particular that they did not clarify their words.⁠2 And more: According to those who say that He was particular that he struck [the rock], but Aharon did not strike [it]. However, it was his obligation to clarify [his words] just as it was Moshe’s.
1. See R"Y Bekhor Shor's comments on Bemidbar 20, that Moshe's sin lay in saying: "Shall we bring you water out of this rock?⁠" Expressing himself through a rhetorical question led the nation to think that Moshe himself was unsure whether the rock would actually bring forth water.
2. As R"Y Bekhor Shor identifies the story of Moshe's sin in Bemidbar 20 with the incident of striking the rock in Shemot 17, he notes that one cannot say that Moshe's sin lay in striking rather than speaking to the rock, for in Shemot it states that Hashem actively commanded him to smite the rock. Thus, the sin must lie in Moshe and Aharon's not clarifying their words, as above.
וללוי אמר – לפני הקב״ה.
תומיך ואוריך – ראויים לאיש חסידיך – לבני לוי לכהנים.
אשר ניסיתו במסה – לא במסה ומריבה, אבל כל הנסיון קרוי מסה, וזו היא במעשה העגל שנאמר: מי לי״י אלי ויאספו אליו כל בני לוי (שמות ל״ב:כ״ו).
תרבהו על מי מריבה – כל עון שנמצא בו בלוי, זהו על מי מריבה של משה ואהרן.
וללוי אמר וגו׳ – אותם שנתנו האורים והתומים לשאת על לבו כבר הוא איש חסיד.
אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה – ואף על פי כן הוא אומר:
וללוי אמר וגו', "and of Levi he said, etc.⁠" Moses referred to the Levite (singular) who had been chosen to wear the breastplate with the Urim and Tumim, (the High Priest of the people) evidence that he was considered a pious individual, and whom God had put to a test repeatedly, although he had failed a test by the Lord at Massah/Merivah, he had nevertheless qualified to become so holy that he was not allowed to defile himself even if it had been to bury his father or mother. [The High Priest in any generation is not allowed to cause himself to become ritually defiled except when a corpse has no one else who could bury him without delay; Leviticus 21,11) Ed.],
וללוי אמר – עשר אמירות בענין נגד עשרה מאמרות לומר כי בשביל השבטים העולם נברא.
תומיך ואוריך לאיש חסידך – דברים שכל ישראל צריכין להן מסרת לאיש חסידך, שהיו כולם חסידים, ולא נכשלו בעגל.
אשר נסיתו במסה – שלא פירשו דבריהם.
תריבהו על מי מריבה – פי׳ כל סרחונו של לוי אינו אלא במי מריבה בלבד.
וללוי אמר – על לוי אמר. לשון רבינו שלמה,⁠א וכן דעת המפרשים. והוא כלשון: אמרי לי אחי הוא (בראשית כ׳:י״ג), וישאלו אנשי המקום לאשתו (בראשית כ״ו:ז׳), והרבה כן.
ולפי דעתי: כי בעבור שהזכיר משה בברכתו שם ראובן ויהודה: יחי ראובן, קול יהודה, ולא יזכיר שם שאר השבטים בברכתם, יזכיר הכתוב: וללוי אמר, לבנימןב אמר (דברים ל״ג:י״ב), יגיד כי השבטים לפניו, ויקרא ללויג וישיםד עיניו עליו, ויאמר: תומיך ואוריך. וכן בכל שבט ושבט פנים בפנים יברך אותם.
אשר נסיתו במסה – שנסית אותו בנסיון. והטעם: שהיהה חסיד בכל אשר נסית אותו, ולא נמצא בו דופי חוץ ממי מריבה, שכבר הענשתו עליו, גם זה יחזיק כי העגל לכבוד השם עשהו. לשון ר׳ אברהם.
ובסיפרי (ספרי דברים ל״ג:ח׳): אשר נסיתו במסה – הרבה נסיתו ונמצא שלם בכל הנסיונות. תריבהו על מי מריבה – סיקופים נסתקפת לו על מי מריבה, אם משה אמר: שמעו נא המורים (במדבר כ׳:י׳), אהרן ומרים מה עשו.
והנכון בעיני בדרך הפשט: כי במסה כפשוטו הוא המקום אשר נסו השם ברפידים. יאמר: תומיך ואוריך יהיו לעולם לאיש חסידיך ולזרעו אחריו אשר נסית אותו במסה, כאשר חטאו בני ישראל וינסו את השם על המים, ולא היה בתוך העדה הנועדים1 שם על י״י, כי האמין בשם ובדברו שיוציא להם מים מצור החלמיש (דברים ח׳:ט״ו). ובפעם השנית תריבהו ותעניש אותו על מי מריבה של ישראל, כי בעבור מריבתם היה עליו העונש, ולא שמעל הוא בי״י, כי גם מתחלה האמין כי אתה ההופכי הצור אגם מים (תהלים קי״ד:ח׳), אף כי בפעם הזאת שכבר ראה כן. ירמוז משה כי החטא ההוא היה מפני העם, כי בעבור מריבתם חשבו משה ואהרן שיצטרכו לעשות מה שעשו שמא נסתלקה השכינה בעבור ענשם, והוא שנאמר: ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם (תהלים ק״ו:ל״ב). וטעם: תריבהו על מי מריבה – כמו: ריבה י״י את יריבי (תהלים ל״ה:א׳), ששלמת לו משפט הריב אשר רבו בני ישראל את י״י.⁠2
ויתכן שיהיה פירושו כמו שאמרו בסיפרי, שהם סיקופים, כלומר: עלילות. ירמוז למיעוט החטא וגודל העונש, כדרך: בקרובי אקדש (ויקרא י׳:ג׳). וכן דעת אנקלוס שאמר: דניסיתוהי בניסיתא והוה שלים בחנתוהי על מי מצותא ואישתכח מהימן, כלומר שכבר נסית אותו במסה והיה שלם מריב בני ישראל ומנסותם את י״י, וכיון שהיה שלם בפעם הראשונה כל שכן בשנייה שהיה מאמין בדבר השם, ובחנת לבו על מי מריבה ומצאת לבבו נאמן לפניך3 כי גלוי וידוע לפני כסא כבודך שהוא מאמין בך ובדברך, אבל בשביל ישראל היה העונש עליו, כמו שפרשתי בפסוק: גם בי התאנף י״י בגללכם (רמב״ן דברים א׳:ל״ז).
1. השוו ללשון הפסוק בבמדבר כ״ז:ג׳.
2. השוו ללשון הפסוק בבמדבר כ׳:י״ג.
3. השוו ללשון הפסוק בנחמיה ט׳:ח׳.
א. כן בדפוס רומא ובדפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, פריס 223: ״ר״א״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ולבנימין״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לוי״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״וישם״.
ה. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שיהיה״.
UL'LEIVI' HE SAID – "and 'of' Levi1 he said.⁠" This is Rashi's language, and it is also the opinion of the commentators.⁠2 It is like the expressions: say 'li' (of me):. he is my brother;3 and the men of the place asked him 'l'ishto' (about his wife).⁠4 There are many such examples. In my opinion [the expression here is to be understood literally: "and 'to' Levi he said"] because Moses had mentioned the names of Reuben and Judah in his blessing [of them], saying, Let Reuben live,⁠5 the voice of Judah,⁠6 but he did not mention the names of the other tribes in [the text of] their blessings. Therefore Scripture states, And to Levi he said, To Benjamin he said7 [in order to make it clear to whom he was addressing his blessing]. This indicates that the tribes were facing him [Moses], and he called Levi and put his eyes upon him and said, thy Thummim and thy Urim.⁠8 Similarly he blessed each tribe face to face.
WHOM THOU DIDST PROVE 'B'MASSAH' — "that You tested him by trial.⁠9 And the purport thereof is that Levi was scrupulous in whatever You tried him with, and no reproach could be found in him except [for the affair at] the waters of Meribah, for which You have already punished him [by depriving Moses and Aaron of the right to enter the Land]. He made the calf,⁠10 however, [on the wrong assumption that it was] for the glory of G-d [and therefore, because it was a mistake rather than an intentional sin, Moses did not mention it here].⁠" This is the language of Rabbi Abraham ibn Ezra. And in the Sifre it is stated:⁠11 "Whom Thou didst prove 'b'massah' — You tested him many times and he was found perfect in all trials. With whom Thou didst strive at the waters of Meribah. Unfounded charges were turned against him [Aaron] at the waters of Meribah. If Moses said, Hear now, ye rebels12 [for which he was punished], what did Aaron and Miriam do?⁠"
In line with the plain meaning of Scripture, it seems to me that the correct interpretation is that b'massah simply refers to the place where the people tested G-d, in Rephidim [which was subsequently renamed Massah u'Meribah].⁠13 The verse [here] states: "Your Thummim and your Urim14 will forever be with your holy ones, with his seed after him, whom Thou didst prove at Massah when the children of Israel sinned and tested G-d concerning water.⁠15 And he [the tribe of Levi] was not among the company of them that gathered themselves against the Eternal16 because he believed in G-d and in His word that He will bring them forth water out of the rock of flint.⁠17 On the second occasion You strove with him and punished him [by decreeing that Moses and Aaron would die in the wilderness] at the waters of 'Meribah' [i.e., 'the quarrelling'] of Israel, for it was on account of their [Israel's] striving that the punishment came and not that he [Aaron] trespassed against G-d — for he believed from the start, as well, that it is You who turned the rock into a pool of water, [the flint into a fountain of waters].⁠18 Surely [Aaron believed] this [second time at Kadesh] after already having seen it [at Rephidim].⁠" Moses thus intimates that that sin was the fault of the people, for, because of their strife, Moses and Aaron thought that they were required to act the way they did, since the Divine Glory might have departed as an outcome of their punishment, this being what is stated, They angered Him also at the waters of Meribah, and it went ill with Moses because of them.⁠19
And the meaning of 't'riveihu' (with whom Thou didst strive) is similar to the expression 'rivah' (strive), O Eternal, with them that strive with me,⁠20 the verse here meaning: "You have paid him [i.e., Aaron] the consequence of the strife which the children of Israel strove with the Eternal.⁠21 It is possible that its meaning is as the Rabbi said in the Sifre [quoted above]⁠22 that these are references to s'kufim, that is, unfounded charges. He alludes to the insignificance of the sin and the severity of the punishment, similar to, through them that are nigh unto Me I will be sanctified.⁠23 Such also is the opinion of Onkelos who rendered the text here: "Whom You tested with trials and he was [found to be] perfect,⁠" the trials being the strife of the children of Israel and their testing of the Eternal. However, since he was found perfect the first time [at Rephidim], surely he believed in the word of G-d on the second occasion. You tried his heart at the waters of Meribah — and foundest his heart faithful before Thee,⁠24 for "it is revealed and known before the throne of Thy Glory"25 that he [Aaron] believes in You and in Your word. But the punishment came upon him because of Israel, as I have explained on the verse, Also the Eternal was angry with me for your sakes.⁠26
1. Literally: ul'Levi means "and 'to' Levi.⁠" But Rashi translates the prefix lamed here, as "of.⁠"
2. Ibn Ezra.
3. Genesis 20:13. Here, too, the word li, literally: "to me,⁠" is interpreted as "of me.⁠"
4. Ibid., 26:7. Here also, the word l'ishto, literally: "to his wife,⁠" means "of his wife.⁠"
5. Above, (6).
6. (7).
7. Further, (17).
8. In (8) before us.
9. The word massah is thus not a name of a place (Exodus 17:7), but "test, trial.⁠" This is Ibn Ezra's interpretation. Ramban will explain that the word is the name of a place.
10. In our version of Ibn Ezra the text reads: "This also strengthens my interpretation in the matter of the calf etc.⁠" In other words had the calf been intended for true idol-worship, Moses would have added here the affair of the calf, too.
11. Sifre, Brachah 349.
12. Numbers 20:10.
13. Exodus 17:7.
14. See ibid., 28:30 (Vol. II, pp. 480-483). This is a reference to the High Priesthood, for it was the High Priest who wore the breastplate in which were the Urim and Thummim (ibid.).
15. See ibid., 17:2.
16. Numbers 27:3.
17. Deuteronomy 8:15.
18. Psalms 114:8.
19. Ibid., 106:32.
20. Ibid., 35:1.
21. Numbers 20:13.
22. Sifre, Brachah 349.
23. Leviticus 10:3.
24. Nehemiah 9:8.
25. Berachoth 60b.
26. Above, 1:37.
וללוי אמר – ובעבור לוי אמר, ועם הקב״ה ידבר. ואמר לאיש חסידך – כנגד אהרן אחיו. אשר נסיתו במסה – בנסיון, או שם מקום.
תריבהו על מי מריבה – הוא חטא הצור, שלא נמצא בו חטא אחר. ולא הזכיר חטאו במעשה העגל, וזה יורה שלא היתה כוונתו אלא לשם שמים, שאילו חטא בו היה מזכירו כאן בכלל חטא מי מריבה. ומה שהקדים התומים לאורים ואין דרך התורה בכך אלא להקדים האורים לעולם מפני שהם עיקר השמות, אבל הקדים אותן להורות שאין אלו בלתי אלו כי שניהם שלמות הענין, וכבר הזכרתי ענינם במקומו, והוא דעת הרמב״ן ז״ל כי היתה מדרגה ממדרגות רוח הקדש, והכהן המלובש בחשן אשר אורים ותומים נתונין בין כפליו היה מתלבש באלו ברוח הקדש, ומזה תרגם אונקלוס תומיא ואוריא אלבשתא, כענין (דברי הימים א י״ב:י״ט) ורוח לבשה את עמשי.
ודע כי ארבע מדרגות הן בנבואה, בת קול אורים ותומים רוח הקדש נבואה, וכלן מדרגות חלוקות זו למעלה מזו וכלן נמשכות מן המדה הנקראת צדק, וזהו (איוב כ״ט:י״ד) צדק לבשתי וילבשני.
והנני מבאר לך בכאן ארבע מדרגות הללו, הראשונה בת קול, ויש סוד במה שאמרו בת קול ולא אמרו בן קול, וכן במה שאמרו זה בנה אב, וכן בנין אב משני כתובים, ולא אמרו זה בנה אם או בנין אם, וכן במה שאמרו עוד יש אם למקרא ולמסורת ולא אמרו יש אב, כי הכל נאמר בהשגחה מכוונת וחכמה יתירה, וחכמי האמת שכל דבריהם מיוסדים על אדני החכמה וספיר גזרתם קבלו כן מן הנביאים עד משה מסיני. ובאור הענין כי בנין אב לא נזכר בשום מקום מהתלמוד אלא על פסוק מפסוקי תורה שבכתב, וא״כ ראוי להם להזכיר בזה לשון אב ולומר זה בנה אב או בנין אב, כי כל פסוק ופסוק הוא בנין האב יתעלה ששמענו התורה מפיו מתוך האש, וכענין שכתוב (דברים ד׳:ט״ו) ביום דבר ה׳ אליכם בחרב מתוך האש ולא היה ראוי שיזכירו בו לשון אם, אבל כשאמרו יש אם למקרא ולמסורת שהוא דבר נמסר מעסק תורה שבעל פה הזכירו אם ולא אב. וכן בכאן בבת קול שהזכירו בת ולא בן מוכרח היה, לפי שהקול הזה המגיע לאזני השומע הוא נמשך מאותו הקול שכתוב בו (שמות ט״ו:כ״ו) והיה אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלהיך, וכן עוד (במדבר ז׳:פ״ט) וישמע את הקול מדבר אליו, והקול הזה הנשמע יקרא בת לפי שהוא נמשך מאותו קול, וזהו לשון בת קול. ועוד לטעם אחר נמרץ הוצרכו לומר בת קול כי היה הקול יורד לאזני השומע כמדת הכסא שהוא רחב מלמעלה וקצר מלמטה כי כן דמות כסא הכבוד וכן צורת האש של מעלה רחבה למעלה וקצרה למטה, וזהו לשון בת קול שהיה הקול יוצא כמדת הכסא. ובת קול זה היה נשמע תמיד לחכמי התלמוד ולחסידי הדורות בזמן בית שני שהיו משתמשין בבת קול אחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים. המדרגה השנית אורים ותומים, שהם שמות הקדש שהיו מורים על עצם אספקלריא שאינה מאירה אשר מתוכה התנבאו הנביאים כלן, הם המעידים על אמתתה, ורמז זאת בלשון האורים שהם עיקר השמות שהוא עולה למספר שם השכינה, הוא שכתוב (ויקרא ח׳:ח׳) ויתן אל החשן את האורים ואת התומים, וכשתתקרב אל שתי מלות את האורים אז תראה אור ונוסף עליו אחד להעיד על יחודו כי הוא הנרמז בד׳ של אחד.
המדרגה השלישית רוח הקדש, והיא המדה העשירית במדות הנביא, הזכרתים כבר בפסוק (דברים כ״ג) ונשמרת. וענין רוח הקדש הוא שימצא האדם בעצמו לב רחב ויזדמנו בפיו דברים נפלאים ויגיד העתידות ולא יתבטלו הרגשותיו כלל, אבל יוציא הדברים מפיו כפי מה שישים בפיו רוח הקדש, והוא אינו יודע מאין באו לו הדברים.
המדרגה הרביעית נבואה, והוא שיגיד העתידות בבטול כל הרגשותיו וישאר מופשט מן החומר וכל כליו ויתיחד עם השכל הזך לבדו, ואז יראה האור הבהיר במראות ודמיונות בחלום או בהקיץ, ואין להאריך בכאן כי כבר הזכרתי כל זה בארוכה בספר חשן משפט.
אמנם דעת הרמב״ן ז״ל באמרו כי היא מדרגה ממדרגות רוח הקדש, כי רוח הקדש גדולה מכלן וסדר המעלות לדעתו מלמעלה למטה כך הם, רוח הקדש נבואה אורים ותומים בת קול, רוח הקדש היא החכמה שהיא רוח נמשך מן הקדש שהוא המקור העליון, וכן כתיב (שמות ל״ה:ל״א) וימלא אותו רוח אלהים בחכמה.
וכן תמצא בספר יצירה, אחרת רוח אלהים חיים ברוך ומבורך שמו של חי העולמים קול ורוח ודבור וזהו רוח הקדש. קרא החכמה רוח אלהים חיים ומנאה ראשונה לענין ההשגה ואמר שהיא רוח הקדש, נבואה יסודה מן השם המיוחד, אורים ותומים בלמודי ה׳ למטה מן הנבואה ולמעלה מבת קול, בת קול בשכינה, וכל המעלות כלן נמשכות הן מן השכינה. נמצאת אומר רוח הקדש שהיא החכמה למעלה מן הנבואה שיסודה בשם המיוחד, והנבואה למעלה מאורים ותומים שהם למודי ה׳, ואורים ותומים למעלה מבת קול, בת קול האחרונה ולמטה מכלן, ולכך אין משגיחין בבת קול לסתור דברי הנבואה. ומה שאנו קורין הנבואה רוח הקדש לפי שהוא המקור שכל המעלות משתלשלות ממנה, והבן זה.
לאיש חסידך. כל כהן גדול שבשבט לוי יקראנו חסיד בעבור שהוא מושך כח ממדת החסד שהיא מדתו של כהן והוא המברך לישראל בשם המפורש שנאמר (במדבר ו׳:כ״ג) כה תברכו, כי הוא ממשיך הברכה ממדתו אל המדה העשירית הנקראת כה שהיא מדת הדין, שנאמר (שמות ז׳:ט״ז-י״ז) והנה לא שמעת עד כה, וסמיך ליה בזאת תדע, ועם זה היה העולם מתברך מברכתו של כהן, וזהו שכתוב (תהלים קמ״ה:י׳) וחסידיך יברכוכה, יברכו כה, וזה מבואר.
וללוי אמר, "and concerning Levi, he said:" The preposition ל in the word וללוי must be understood as בעבור, "for the sake of;⁠" Moses is addressing God in this verse. He adds the words לאיש חסידך, "for Your pious one,⁠" referring to his brother Aaron. He continues with אשר נסיתו במסה, "whom You have tested at Massah,⁠" referring either to the incident at the waters of strife which was the only time Aaron had ever failed. Alternatively, Moses referred to the location Massah formerly known as Refidim [it is not clear to me how Aaron was involved there. Ed.]
תריבהו על מי מריבה, "You strove with him at the waters of מריבה; "a reference to the sin involving the striking of the rock instead of speaking to it. This was the only sin Aaron had ever been guilty of. Moses did not mention Aaron's involvement in the sin of the golden calf, seeing Aaron's intentions at that time had been 100% honourable. If Moses had entertained the slightest doubt about Aaron's sincerity at that time, he surely would have mentioned it now in order to ask forgiveness for that sin.
The fact that Moses uncharacteristically mentioned the תומים here before the אורים, needs analysis. The Torah always mentions the אורים ahead of the תומים. The reason is that they represent the principal names of Hashem. The reason Moses reversed the sequence here is to make plain that they are mutually interdependent, that the אורים, though preceding the תומים, are a totally ineffectual tool for communicating with Hashem unless they are accompanied by the תומים. I have explained this in greater detail in my commentary on Exodus 28,30. This is also the opinion of Nachmanides. They are perceived as representing a certain level of Holy Spirit; any High Priest who wore these folded over parchments inside the folds of His breastplate was equipped with this level of Holy Spirit while wearing same. This is what prompted Onkelos to translate the words תומיך ואוריך לאיש חסידך, as תומיא ואוריא אלבשת לגבר דאשתכח חסידא, "I dressed a man who is pious in Your Urim and Tumim.⁠" The matter is similar to what we read in Chronicles I 12,19: "and a spirit 'dressed' (seized) Amashai.⁠"
There are four distinct levels of prophecy. Bat Kol, Urim veTumim, Ruach haKodesh, and full-fledged prophecy. They are listed here in ascending order, but all of them are derivatives of the emanation tzedek; this is the meaning of Job 29,14: "I clothed myself in righteousness and it robed me; Justice was my cloak and turban.⁠"
Let me explain something about the differences between the four levels of prophetic power I have listed. There is a mystical element to the phenomenon known as בת קול which accounts for the name בת קול as opposed to the masculine בן קול. Similarly, there is a mystical reason why the Talmud speaks frequently of בנה אב to describe an exegetical method more familiarly known to us by a masculine expression, i.e. בנין אב (in the Baraitha de Rabbi Yishmael which we recite in our daily morning prayers). Why, for instance, do they not call it בנה אם? Similarly, the expression יש אם למקרא or יש אם למסורה is strange, seeing we might have expected the expression יש אב למסורה or יש אב למקרא to convey that there is a valid tradition justifying a certain way of reading or writing a word in the written Torah. All of these expressions have been formulated by our sages with extreme care and reveal a deep insight into the different levels of divine inspiration which they reflect. [Rabbi Chavel, in his notes, quotes a certain Rabbi Ezra bar Shlomoh (a kabbalist from Gerona, hometown of Nachmanides, author of commentary on aggadot in Talmud, disciple of Rabbi Yitzchak the blind (also Gerona) who found that the only five times the Talmud uses the masculine expression בנין אב is when it refers to a direct verse from the written Torah, i.e. a more direct link to the divine origin of such an exegetical tool.]
Actually, every single verse in the written Torah is in the nature of something directly revealed, and the sages could have been expected to refer to it in the masculine form every time, i .e. בנין אב, or בנה אב, but certainly not as אם למקרא, or אם למסורה. The fact is that matters handed down to us by the oral tradition, i.e. תורה ש-בעל פה, the sages usually preface with the word אם, in order to make the distinction of the origin of the tradition. If we keep these principles in mind, we can understand that the expression בת קול was used, seeing that the listener received his instructions via what the Torah itself describes as only a קול and not from the mouth of God. Compare Deut. 28,1 which states clearly and unambiguously והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוהיך, "it will be when you will surely heed the voice of the Lord your God.⁠" Also in Numbers 7,89 the Torah speaks of Moses hearing the voice speaking with him from above the lid of the Ark.⁠" It is appropriate to call that "voice" בת, "daughter" [like the subsidiary companies in Israel are called חברת בת, literally: "daughter companies.⁠" Ed.], seeing that the instruction was heard through an intermediary. The author describes as yet another reason why the sages called this relatively low key form of divine communication בת קול, their perception of it as an illustration of the "throne" of God which is perceived as broad at the top, tapering off towards the bottom. He claims that אש, fire, is similarly perceived as broad at the top and narrow at the base. The term בת קול therefore reflects something which originates at the throne of God rather than in His Essence. This type of communication from celestial regions was a fairly commonplace one even during the period of the sages of the Talmud (Eruvin 12, et al). Moreover, the pious people during the second Temple experienced this kind of communication from celestial sources after there were no more prophets and the High Priest did not have the breastplate with the Urim veTumim embedded in them to facilitate direct communication with God. This latter form of communication from celestial sources was one rung higher than the Bat Kol. The form of this communication was representative of what is termed אספקלריא שאינה מאירה, "an unclear vision,⁠" which characterized the type of prophetic visions experienced by most prophets in varying degrees. We had explained already in connection with Numbers 12,6 that the Urim veTumim were a device confirming the truth of the communication received, (compare author on Exodus 28,30). The word אורים itself suggests spiritual enlightenment. The function of the אורים was to visually make the High Priest aware of the letters representing the divine communication, whereas the function of the תומים was to enable him to arrange the letters in question in the appropriate order, to avoid misunderstanding the message.
The third level of divine communication is commonly known as רוח הקודש, which is equivalent to or an outgrowth of the tenth emanation. The author appears to feel that a person is able to attain this level of spirituality if he applies to himself Deut. 23,10 ונשמרת מכל דבר רע, "to guard yourself against anything evil.⁠" This level of divine inspiration appears as if it was self-generated by the recipient, who was granted insights without hearing any outside voice or seeing any vision as do prophets. People who experience this level of spirituality are apt to make statements regarding future events without appearing in the least captive to outside communicators. They neither dream the message nor go into a trance or anything like that. It is simply that what they say is perceived as inspired from a higher source. The person uttering such messages has no idea of where they originated from.
The fourth level of prophetic insights is prophecy uttered by an acknowledged man of God, someone who, while doing so, completely divests himself of his normal personality, becomes merely an instrument of God communing exclusively by means of his disembodied intellect with the source from whom he receives his message/instructions. Once he has divested himself of his bodily functions so that they do not represent an impediment to his receiving clear and undistorted messages from a celestial origin, this may occur either in a dream or even during his waking hours. There is no point in elaborating on this at this point as I have already done so in a book called חשן משפט. [The book does not seem to be extant. Ed.]
On the other hand, Nachmanides appears to feel that the level we know as רוח הקודש is superior to the level known as נבואה, prophecy. According to his view, the levels starting from the highest to the lowest are: רוח הקודש, נבואה, אורים ותומים, בת קול. According to his view the level of spirituality we call Ruach Hakodesh, "Holy Spirit,⁠" is derived form very lofty spiritual regions such as have been described in Exodus 35,31 (concerning Betzalel) וימלא אותו רוח אלוהים בחכמה, "He filled him with divine spirit, with wisdom, etc.⁠"
You will also find in the Sefer Yetzirah 1,9 that חכמה is referred to as רוח אלוהים חיים ברוך ומבורך, that the name of God is both דבור קול, רוח i.e. that all these manifestations of God's name are called רוח הקודש as they are all disembodied, incapable of being perceived visually. At any rate, the author of the Sefer Yetzirah describes חכמה as רוח אלוהים חיים, "spirit of the Living God,⁠" and lists it as first and foremost in a list of spiritual attainments.
The foundation of prophecy, נבואה, is anchored in the tetragrammaton; Urim and Tumim, the level of spirituality ascribed to true Torah scholars, rank below the spiritual level of prophecy, but above that of Bat Kol, seeing that the Bat Kol has its origin not in the tetragrammaton but in the Shechinah (attribute kavod). All the various spiritual attainments by man (of a lower level than Bat Kol) are also traced back to the Shechinah. At any rate, seeing that the phenomenon of Bat Kol is rated so low, it is clear why the sages stipulated אין משגיחין לבת קול, "that pronouncements from heaven reaching us via the phenomenon of Bat Kol have no binding force halachically" (Baba Metzia 59). [when opposed to rulings based on other forms of exegesis. Ed.] Such pronouncements cannot countermand halachic rulings based on נבואה, prophecy, for instance, either. The reason we are in the habit of referring to נבואה also as רוח הקודש is that this is the celestial source of all spiritual attainments which devolve from it. [The term רוח הקודש, then is used loosely as a collective term for all that is divinely inspired.]
לאיש חסידך, every High Priest from the tribe of Levi is given the title חסיד, 'the devout one.' The reason for this is that it is the function of the High Priest to draw down to his people the heavenly attribute of חסד, (loving kindness). This is why the priests bless the people in order to channel this attribute and its beneficial effects to as many of his people as possible. The blessing is pronounced by invoking the tetragrammaton, the holy name not allowed for others to pronounce. The blessing originates in the tenth emanation, and this is why the Torah prefaces the formula of the words of the blessing with the word כה which is the attribute of Justice, as we know from Exodus where Moses tells Pharaoh in the name of God הנה לא שמעת עד כה, "here you have not listened until כה,⁠" i.e. from now on the attribute of Justice will be invoked against you (Exodus 7,16) [This announcement had been the prelude to the first of the Ten Plagues. Ed.] Moses followed this (verse 17) by telling Pharaoh בזאת תדע, "through the attribute זאת you will know, etc.,⁠" i.e. clear proof that both כה and זאת are כנויים, [similes for the attribute of Justice, most commonly appearing as elo-him. Ed.] At any rate, Moses refers to the fact that the whole world is blessed by means of the Priest, hence Psalms 145,10 וחסידך יברכוכה, "and Your devout ones shall bless You.⁠" Instead of reading this as one word, David may mean that the word is to be read as יברכו כה, "will bless the attribute of Justice.⁠"
וללוי אמר – תימא למה לא הזכיר שמעון ואם כי אחים הם וחברים וכשברך זה ברך זה והלא הזכירם לענין פורענות כמו שנא׳ שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם. וי״ל כי כבר שמעון ולוי הפסידו ברכת׳ במעשה יוסף כדכתיב ארור אפם כי עז וכל לוי קמים במעשה העגל שנא׳ ויאספו אליו כל בני לוי. וזהו שנא׳ לתת עליכם היום ברכה כלו׳ הברכה שהפסדתם במעשה יוסף על כן ברך לוי אבל שמעון לא נמצא בכל מקום ברכתו ועוד שיצא משמעון זמרי ולכך לא היה ראוי לברכה כפר״מ מקוצי בשם אבי העזרי. ואני מצאתי כדבריו בספרי וז״ל וללוי אמר למה נאמר לפי ששמעון ולוי שניהם שתו בכוס אחד שנא׳ ארור אפם כי עז משל לשניהם שלוו מן המלך אחד פרע את המלך וחזר ולוה ואחד לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה כך שמעון ולוי שניהם לוו בשכם כענין שנא׳ ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו לוי פרע מה שלוה במדבר שנא׳ ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי. וחזר והלוה בשטים שנא׳ פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. שמעון לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה שנא׳ ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני. ורש״י פי׳ גבי שמע ה׳ קול יהודה בזה הלשון כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה ומפני מה לא יחד לו ברכה לעצמו שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים. כך כתוב באגדת תלים.
תריבהו על מי מריבה – פירש״י נסתקפת לבא עליו בעלילה וכו׳ נסתקפת לשון עלילה עלילות דברים מתרגמינן תסקופי מלין כך שמעתי.
תומיך ואוריך – דברים שכל ישראל צריכים להם מסורים לאיש חסידיך שהיו כלם חסידים ולא נכשלו בעגל.
אשר נסיתו שלא פירשו דברים בפ׳ חקת.
וללוי אמר תומיך ואוריך – דברים שכל יש׳ צריכים להם כגון אורים ותומים מסר לאיש חסידך היו כולם חסידים שלא נכשלו בעגל.
וללוי אמר – פירש״י ועל לוי אמר כמו אמרי לי אחי הוא. וכתב הרמב״ן ולפי דעתי כי בעבור שהזכיר משה בברכתו שם ראובן ויהודה יחי ראובן קול יהודה ולא הזכיר שם שאר השבטים בברכתם לכך אמר זה הלשון וללוי ולבנימין לומר כי היו השבטים לפניו וקורא ללוי ומשיא עיניו עליו ואומר תומיך ואוריך וכן לכל שבט ושבט ברך אותם פנים אל פנים:
אשר נסיתו במסה.פי׳ ר׳ אברהם שנסית אותו בנסיון והטעם שנמצא חסיד בכל אשר נסית אותו ולא נמצא בו דופי חוץ ממי מריבה שכבר הענשתו. וכתב הרמב״ן והנכון בדרך הפשט כי במסה כפשוטו המקום אשר ניסו בו השם ברפידים על כן ברכו ואמר תומיך ואוריך יהיו לעולם לאיש חסידך אשר נסיתו במסה כאשר חטאו בני ישראל וינסו השם על המים והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה׳ אלא האמין ובפעם השנית תריבהו ותענישהו על מי מריבה של ישראל כי בעבור מריבתם היה עליו העונש ולא שמעל הוא בשם רומז כי החטא היה מפני העם כי בעבור מריבתם חשבו משה ואהרן שיצטרכו לעשות מה שעשו שמא נסתלקה שכינה בעבור ענשם והוא שנא׳ ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם. ופי׳:
תריבהו – כמו ריבה ה׳ את יריבי ששלמת לו משפט הריב אשר רבו בני ישראל את ה׳. והנה מתחלה דיבר בכהנים כי אמר ללוי שיהיו תומיך ואוריך לאיש חסיד מהם ואחרי כן בכל השבט שניסה אותו בעגל ובמצרים ובמדבר ועל כן אמר:
וללוי אמר, "and concerning Levi, Moses had said" Rashi understands the letter ו at the beginning of the word וללוי, as meaning על, i.e. "about.⁠" Similar use of that letter in that sense is found in Genesis 26,7 וישאלו אנשי המקום לאשתו, "the people of that place enquired about his wife.⁠" There are other examples of that kind of usage made of the letter ו in the Scriptures. Nachmanides writes that seeing Moses had addressed Reuven and Yehudah in his blessings by name both in the introduction and as an integral part of the blessing, he hastens to face each tribe separately when blessing them, so that they do not feel slighted. In other words, each time we find the introductory letter ו before the tribe's name, this means that at that moment Moses had taken up position directly in front of the members of that tribe. After positioning himself opposite the members of the tribe of Levi, he commenced with the words תומיך ואריך וגו'.
אשר נסיתו במסה, "whom You had tested at Massah.⁠" According to Ibn Ezra the word במסה is not a reference to a location but to a test of faith when executing the fellow Israelites during the golden calf episode was not considered death without benefit of trial, i.e. murder, but an act of supreme faith, risking their lives on behalf of preserving the glory of the Holy Name of Hashem. The only sin the Levites were guilty of collectively also, was the one their leaders Moses and Aaron also became victims of, the confrontation after Miriam's death when the people ganged up on Moses and Aaron demanding water to drink. (Numbers chapter 20); [note that whereas at the beginning of that chapter only העם, the common people, the mixed multitude according to some, is mentioned as being rebellious, near the end even the בני ישראל, the elite of the people, are described as having quarreled with Moses. Presumably, Ibn Ezra feels that the Levites were included, or the Torah would have credited them with being without guilt during that episode. Ed.] Nachmanides, approaching the verse from the peshat point of view, writes that the correct interpretation is that the word במסה refers to a location, i.e. the place previously known as Refidim, which was renamed on account of the unruly behaviour of the Israelites there, as detailed in Exodus Moses credits the Levites with already at that time not being part of the people who ganged up on him and adopting a threatening posture. [Perhaps the Levites' "cool" when the people had no water is especially commendable seeing that the Levites were not subject to slave labour in Egypt; they had been the ones to benefit least by the redemption, and therefore suffered most by deprivation in the desert. Ed.] Moses therefore blesses them with the blessing that its loyalty and steadfastness should remain a characteristic of theirs throughout the ages. This is the meaning of the reference to תמיך ואוריך. "May the qualities displayed then ensure that you will always be men of piety.⁠" The people's sin, even then had not been that they had clamoured for drinking water; far from it. Their sin had been that they had accused Moses for being responsible for the absence of the Shechinah, which most certainly would not have allowed a situation such they found themselves in to arise had not their leaders fallen out of favour with Hashem The thought that they themselves could have been at fault did not even occur to them.
תריבהו, "you have quarreled with Him at the waters of Merivah.⁠" Compare Psalms 35,1 ריבה ה' את יריבי, "O God strive with my adversaries" (David speaking). It sounds as if Moses is hinting that God ought to punish those who had been responsible for his losing his temper at מי מריבה. He hints that the people had provoked him to lose his composure so that he had shouted at them: (Numbers 20,10) "listen you rebellious people!⁠" Moses had first addressed the priests, as he had said to Levi, asking them to be loyal to the High Priest, wearer of the urim and tumim, the breastplate that had the ineffable Name in its pouch, assuring the High Priest constant communication with God if the situation warranted this. Afterwards, he addressed the whole tribe of Levi who had participated in the general uproar on that occasion.
וללוי אמר תומיך ואוריך וכו׳ – אונקילוס תרגם בחנתוהי על מי מצותא ואשתכח מהימן. וא״ת היכן מצינו במי מריבה ששבט לוי היה נאמן ושלם על עניין תלונת המים, שלא הלינו עם שאר העם, דהא כתיב בפרשת זאת חוקת (במדבר כ׳ ב׳) ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ואהרן, ולא חזינן בקרא ששבט לוי פירשו מהם, וי״ל דקאי אמריבה דהכא ר״ל האי מים לעדה דכתיב גבי מעשה העגל דכתיב בפרשת כי תשא (שמות ל״ב כ׳) ויזר על פני המים וישק את בני ישראל. והרי מי מריבה היה להם לאותן שחטאו, שהרי מי שחטא בעגל היו פניו מוריקות והיה מת. וחזינן התם באותה פרשה ששבט לוי לא היו באותו דבר אלא קנאו והרגו החוטאים ונמצאו שלמים ונאמנים בדבר, והיינו דתרגם אונקילוס ואשתכח מהימן. תימה אמאי לא בירך מרע״ה לשמעון כמו לשאר שבטים. יש לומר כדקתני התם משל לשני בני אדם שלוו מן המלך מעות, האחד לווה ופרע וחזר והלוה את המלך, והאחד לא די שלא פרע אלא שחזר ולווה. וזהו שמעון שחטא בעניין שכם, וחזר וחטא בעניין זמרי שהרי זמרי היה משבט שמעון, והלווה שפרע וחזר והלווה את המלך, זהו לוי שגם הוא חטא בעניין שכם ופרע את המלך בעניין העגל. שהרי שבט לוי לא חטא בעגל, וחזר והלוה את המלך בעניין זמרי שהרי פנחס שהרג את זמרי היה משבט לוי.
תמיך – וכן השאר, לנכח השם שקרא בתחלת דבריו, נסיתו, וכן תריבהו. כי הפועל הרחוק לכל, הוא השם ית׳.
וללוי אמר תומיך ואוריך וגומ׳ – רוצה לומר: שהאורים והתומים של ישראל נתנו למיוחד בחסידים שבכם שהם שבט לוי והוא אהרן וזרעו. והנה זכר האורים והתומים כי עניינם הולך מהלך השלמות מהעבודה שהיתה במקדש כמו שהתבאר מדברינו במה שקדם ולזה לא היה כי אם לכהן גדול.
אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה – זה שב אל השם יתעלה פעם שלא לנוכח ופעם לנוכח והרצון בו אשר נסית השם יתעלה במסה ושם הריבות עמו על מי מריבה – רוצה לומר: ברפידים שרבו בני ישראל עם י״י ונסו אותו כאשר לא היה מים לעדה כמו שנזכר בפרשת בשלח והם עשו זה לנסות את השם לראות היש י״י בקרבנו אם אין ומזה המקום נתבאר ששבט לוי היה נקי מזה החטא ואם יקשה בעיניך מה שביארנו מי מריבה על מי רפידים וכבר מצאנו בכתוב מי מריבת קדש ראוי שתדע שזה ממה שיישיר אל ביאורנו זה וזה שמה שהיה מזה בקדש נקרא מי מריבת קדש להבדיל אותו ממי מריבה הנזכר בזה המקום היה מסה ומריבה כמו שנזכר שם בפרשת בשלח.
וללוי אמר וגו׳ – לפי שחברת מלך וכהן תשלים ההנהגה כמו שאמר ביהושע המולך תחתיו ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו וגו׳ על פיו יצאו ועל פיו יבאו וגו׳ (במדבר כ״ז:כ״א) לזה סמך ליהודה ענינו של לוי.
ואמר הנה תומיך ואוריך אשר על פיהם יצאו ועל פיהם יבאו המלך והעם הפקדתם לאיש חסידך הנבחר לך לחסיד מכל יתר השבטים כמו שנתבאר היטב בזכרון היחסים אשר זכר בפרשת וארא כמו שביארנו שם שער ל״ה. והנה להיות משה מכללו אמר כמתנצל ממה שגרע מהחסידות בחטא מי מריבה ואמר על שם כללו אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה – כלומר מה ששמתו בעל נסיון בהכאת הצור במסה היה סבה למה שרבת עמו במי מריבה 1למה שנמשך בהכאה אל מה שנסהו ראשונ׳ להוציא מים ע״י כן כמו שנאמר והכית בצור ויצאו מים רבים (שמות י״ז). והנה לפי זה אין ראוי להוציא השבט מחזקת חסידותו כל שכן שכבר נמשכו אחריו תמיד בכל מעשיהם עד שנפרדו מאהבת וקורבת האבות והבנים והאחים לקנאתך בשלשה פנים אשר יבארם.
1. למה שנמשך וכו׳ ר״ל יען כי בפעם הראשון נצטוה להכות בצור ע״כ טעה והכה גם בפעם השני את הסלע במי מריבה וחטא בזה כי היה רצון הי״ת להרבות מופת הנס השני הזה יותר מהראשון בהוציאו המים לעיני העם רק ע״י אמירה לבד, (עיין מזה למעלה שער שמונים וביאורי שם ד״ה ואני הנה וכו׳).
וללוי אמר ועל לוי אמר. פי׳ ובעבור לוי אמר לא שאמר אותם ללוי עצמו וכן לבנימין אמר וליוסף אמר וכן כלם:
תריבהו וגומר כתרגומו בחנתוהי על מי מצותא ואשתכח מהמין. פי׳ ע״י המריבה שהריבו אותו על מי מריבה בחנות את לבבו ונמצא נאמן ד״א נסתקפת לו לבא בעלילה כו׳ ויהיה תריבה שהריב עמו על לא עול בכפיו כי אם משה אמר שמעו נא המורים אהרן ומרי׳ מה עשו:
וללוי אמר תמיך ואוריך וגו׳ עד לבנימין אמר וגו׳. אחרי שזכר ראובן כפי הקדימה הטבעית והמלאכותיית במלחמה. וזכר אחריו יהודה שקבל ממנו קדימת המלחמה ושררתה. וטפל עמו שמעון. זכר מיד לוי שנולד אחריו וגם אחרי זכרון המלך היה ראוי לזכור הכהן והאורים והתומים שישאל המלך בהם ולהיות בני הלוים יושבים עם בני יהודה בירושלי׳ כמו שזכר הרמב״ן. והנה כפי הפשט יגזור עליו שתמיד ימצאו שלש מעלות ושלשה שמות:
האחת שהיא העליונה מהן היא רוח הקדש שהיה מגיע לכהן בהתלבשותו באורים ותומים:
הב׳ שיהיה שבט לוי מורה צדק. ותורה ומשפט יבקשו מפיהו:
הג׳ שיהיה שבט לוי מכהן לפני ה׳ בבית המקדש בקרבנות ובקטרת. ועל המעלה הראשונה אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך. שרוצ׳ לומר שמשפט האורים והתומים יהיה תמיד מסור לכהן:
וכבר זכרו החכמים (יומא ע״ג) מעלת האורים והתומים. אם בתשובתם שלא היתה חוזרת כי אף על גב שהיעודים הנבואיים היו חוזרים כפי הכנת המקבלים הנה תשובת האורים והתומים לא היתה חוזרת. ולכן נקראה משפט שנ׳ (פרשת פנחס) במשפט האורים. גם כי הנבואה לא היה בחק הנביא לנבא בכל עת שירצה. מלבד משה רבינו. אמנם האורים והתומים היו משיבים בכל שעה שיתלבש הכהן וישאל בהתבודדות קדוש. מיד היה נדמה לו כאלו מהאותיות המופתחות בשמות השבטים שהיו בחשן היו בולטות האותיות אשר נעשית מהם התשובה. אבל היה זה בג׳ תנאים:
הא׳ בבחינת השואל שיהיה מלך או אב בית דין גדול או מי שהצבור צריך לו:
והב׳ מצד הנשאל שלא אי זה אדם וגם אי זה כהן שיתלבש הכלי ההוא יעשה זה הפעל כי אם הכהן הגדול שרוח הקודש שורה עליו:
והג׳ בבחינת השאלה עצמה שתהיה השאלה עצה בדבר כולל לכל העם ולא ישאל על דבר פרטי לאיש מן האנשים וכמו שהתבאר בשביעי מכפורים. ולהיות המעלה הזאת נבואיית עליונה תצטרך אל חסידות הכהן המשיב באורים ובתומים וכמו שאמרו בפרק לפני אידיהן (בבלי ע״ז כ׳) חסידות מביאה לידי רוח הקודש שנאמר אז דברת בחזון לחסידיך. לכן אמר כנגד הש״י תומיך ואוריך יהי רצון שיהיו תמיד לאיש חסידיך. וכוון בזה המאמר להעיר על דעת אמתי. והוא שענין האורים והתומים לא היה ממתנות כהונה ומטבע הכהנים אבל זכה אליו השבט ההוא מפני זכות אהרן שהיה חסידם. וביאור זה במסכת שבת (בבלי שבת קל״ט) ובשמות רבה ג׳ אמרו אמר ר׳ שמלאי בשכר וראך ושמח בלבו זכה להיות חשן המשפט על לבו. וענין זה המאמר קשה מאד כמו שכתב הר״ן ז״ל כי למה נתיחד זה הגמול לאהרן על שמחתו בראיית משה יותר מכמה מעלות טובות שהיו בו. ועוד שהאורים והתומים היו מכלל החשן. ומצד היות אהרן כהן גדול זכה אליהם לא בעבור ששמח על משה אבל כוון ר׳ שמלאי במאמר הזה לגלות שהגדת העתידות הוא דבר מתיחס לנביא כמו שמעשה העבודה והקרבנות היו מיוחדים לכהן ולא היו האורים והתומים מטבע הכהונה ושאל נטעה בהיות החשן אחד משמנה בגדים שזוכה בהן הכהן הגדול. כי הנה החשן לא היה מגיד העתידות מצד עצמו כי אם מפאת האורים והתומים שבו. ולכן בבית שני היה הכהן הגדול משמש בשמנה בגדים שהחשן מכללם. ולא היו שמה אורים ותומים משיבים. ולהיות זה כן תמצא בסדר אלה פקודי במעשה הבגדי׳ שלא הוזכרו שם האורים והתומים כי לא היה ממעשה האומנים ההם אבל משה לבדו נצטוה עליה׳ ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים. שכל זה מורה שהאורים והתומים לא היו מכלל בגדי כהונה. ולכן נשאר לשואל שישאל למה זכו הכהנים לזאת המעלה מידיעת העתידות בהיותה חוץ מענין כהונתם. ולכן אמר רבי שמלאי שאהרן זכה לזה מפני חסידותו שכאשר צוה לו השם יתעלה לך לקראת משה המדברה וראה אותו נביא בהיותו קטן וצעיר ממנו לימים לא נתקנא בו ובנבואתו אבל ראהו ושמח בלבו עם היות אהרן גדול ממנו וקודם בנבואתו. לכן בשכר זה גמלהו השם יתעלה מדה כנגד מדה בתתו אליו ענין האורים והתומים ושם הגיד העתידות. ומפני זה אמר אדון הנביאים כאן וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך. רוצה לומר שאמר הש״י ללוי יהיו אוריך ותומיך. לא להיות המעלה הזאת מיוחסת להם כי אם בעבור איש חסידיך אהרן שזכה אליה בחסידותו. לכן תשאר המתנה ההיא בשבטו כי בזכות הכהן הראשון יזכו כל הכהנים הבאים אחריו. וכפי זה הפי׳ לא יהיה אמרו וללוי אמר שאמר משה על לוי כי אם שאמר לש״י. וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך רוצה לומר וללוי יהיו תומיך ואוריך בשביל אותו איש חסידך אהרן שזכה ראשונה באורים ותומים מפני חסידותו וזכר מחסידות אהרן באמרו אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה רוצה לומר שלא היה חסידות אהרן כצבועים שעושין מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. כי אתה ה׳ אלהים נסית אותו וחסידותו בנסיון רב ומגולה ומצאת אותו נאמן לפניך וזהו אמרו במסה רוצה לומר בנסיון וכן פירשוהו בספרי. וכמו שכתב רבי אברהם זה מורה שהעגל לכבוד השם עשאו מאחר שאמר שנסה אותו בנסיונות ומצא אותו נאמן אם לא בעון מי מריבה שכבר קבל עליו עונשו. או נפרשהו על דרך חכמינו זכרונם לברכה ספוקי נסתפקת לו על מי מריבה להגיד שעונש מי מריבה היה תואנה לא חטא בעצם. והמפרשים פירשו אשר נסיתו במסה כאשר נסו העם את השם יתברך לומר (פרשת בשלח) היש ה׳ בקרבנו אם אין לא היה שבט לוי בתוכם. הנה אמר כל זה להגיד שהם הראויים למעלת האורים והתומים שזכר:
וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך – כבר פירשתי שלא בירך לשמעון בעבור עונו. אבל כללו בברכת יהודה. וכבר הארכתי בפ׳ ויצא ובפ׳ ויחי. ולכן סמך לוי אצל יהודה. לפי שהקדים ליהודה לסבה שזכרנו אע״פ שלא יהיה הבכור. ואמר וללוי אמר מה שלא אמר כן בראובן ויהודה. לפי שיהודה וראובן חטאו ולכן ברכם ברמז. ואמר יחי ראובן ואל ימות. וכן וזאת ליהודה ויאמר. אבל כל שאר השבטים כולם שלא חטאו. אמר בהם וללוי אמר לבנימין אמר ולזבולון אמר וכן בכולם. לרמוז שברכתם היה יותר מפורשת באמירה מברכת כהנים. ובפרט בראובן שהיה חטאו גדול ולכן לא אמר בו ולראובן אמר. אבל ביהודה אמר וזאת ליהודה ויאמר לפי שברכתו היתה יותר מפורשת לפי שלא היה חטאו גדול כראובן. ולכן לא אמר בברכתו ולראובן אמר לפי שברכתו נבלעת עם ויהי בישורון מלך. וכמי שהיה מתירא לברכו. ולכן לא הפסיק בו בפרשה כמו בשאר כל השבטים אלא סמכו עם פרשה של מעלה. וכן סמך לוי עם יהודה. לפי שיהודה הוא מלך והמלך היה צריך לכהן לשאול לו בענין המלחמות במשפט האורים. כאומרו ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה׳. ולזה אמר וללוי אמר תומיך ואוריך. למי הם צריכים לאיש חסידיך. הוא המלך החסיד הרמוז למעלה שהוא משבט יהודה. וזהו ועזר מצריו תהיה. ובמה תהיה עזרו באורים ותומים של הלוי. שיעזרוהו האורים ויבררו ויפרשו דבריהם. ולא יהיה כענין פילגש בגבעה ששאלו וטעו לפי שלא היתה שאלתם כהוגן. וזהו תומיך ואוריך לאיש חסידיך. והטעם שנתת לו משפט האורים. לפי שהוא מנוסה בנסיונות ונקי וזך. וזהו אשר נסיתו במסה. וכן מטעם אחר הם ראויים למשפט האורים. לפי שאין בהם חנופה ולבם זך ונקי ופיו ולבו שוים. וזהו האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו׳. ולכן הושם זה העדי על לבם. לפי שאין מחניפים אפי׳ לאביהם. כאומרו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו. וכן רמז באומרו האומר לאביו ולאמו. לפי שמשה האריך בברכת לוי קרובו יותר מבשאר השבטים. ואולי יאמרו ישראל שהיה מחניף לבב שבטו. לז״א אינו כן כי עולה לא נמצא בשפתיו. ואין בזה השבט חנופה לא על אביהם ולא על קרוביהם. וזהו האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. ואחר שזה נמצא בכל השבט כ״ש בי. ולכן רצה השם שיהיו בעלי הוראה לפי שאין בהם חנופה. וזהו יורו משפטיך ליעקב. אחר שאין בהם חנופה. וכתיב לא תכירו פנים במשפט וזה כנגד הדיינים. ותורתך לישראל. כנגד סודות התורה המסורים לישראל הם יחידי סגולה. וכנגד האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. אמר יורו משפטיך ליעקב. אחר שאין בהם חנופה. וכנגד ואת אחיו לא הכיר אמר ותורתך לישראל. דכתיב אמור לחכמה אחותי את. בענין שישיגו ויכירו סודות התורה. וכנגד ואת בניו לא ידע אמר ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך. עד שבסבת הקטורת והקרבנות מקרב הבנים אשר לא ידעו את דבר ה׳. ועולה זכרונם לריח ניחוח לה׳. ומקשרים את ישראל כגגד אביהם שבשמים. וכנגד כי שמרו אמרתיך ובריתך ינצורו. אמר ברך ה׳ חילו. לפי שהתורה מתשת כחו של אדם. ופועל ידיו תרצה כנגד ישימו קטורה באפך וגו׳. מחץ מתנים קמיו כנגד ואת בניו לא ידע. כי אחר שהם לא ידעו ולא רחמו על בניהם. ראוי שלא תרחם על קמיהם ותמחץ מתניהם. שזה רמז על בניהם הבאים מהמתנים. ומשנאיו מן יקומון. כנגד האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת בניו לא ידע. כי אחר שלא הכירו בניהם ואחיהם ונעשו להם כשונאים. ראוי שתפיל שונאיהם לפניהם בענין שלא יקומו:
או יאמר וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך – כלומר שהיה מדבר עם השם ואומר. התמימות והאור שלך למי ראוי שתתנהו. לאיש חסידיך שהוא לוי. כאומרו כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו. שהוא כמו ולווייך ירננו. והטעם שאמר חסידיך כבר כתבתיו בשם הזוהר. וא״ת שאין ראוי שיותרו להם. אחר שאמר יעקב שמעון ולוי אחים. וכן אמר ארור אפם כי עז. לז״א נסיתו במסה. כלומר כן היה בתחלה. אבל עכשיו כבר נסיתו במסה ובחנת אותו בכור ההתכה. עיין בפ׳ ויצא ושם תמצא:
תמיך ואוריך לאיש חסידך – הנה התומים, וגם האורים, נתת לאהרן שהיה ״איש״ וראש לשבט החסיד, שהוא שבט לוי. ובזה התבאר שהיה מדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו, כאמרם ז״ל: כל כהן שמדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו, נשאלים בו באורים ותומים.
אשר נסיתו במסה – בכל ״מסה״ שנסו ישראל את האל יתברך, כאמרו ״וינסו אותי זה עשר פעמים״ (במדבר י״ד:כ״ב), לא נסוהו שבט לוי, ובכן לא נגזרה עליהם גזירת המרגלים.
תריבהו על מי מריבה – שהכחדת את שני ראשיו, שהם משה ואהרן, בסבת מי מריבה.
תומיך ואוריך לאיש חסידך, Moses refers to God having given to Aaron who was the outstanding member of the tribe of Levi, the pious tribe, the urim and tumim lodged within his breastplate pouch. The Talmud Yoma 73, derives from the above that any priest who speaks with holy spirit is of the calibre that when he employs the urim and tumim to address enquiries to God, he will receive God’s answer to such enquiries. Hence the word “איש,” a man of lofty spiritual standing, as if to underscore that character trait.
אשר נסיתו במסה, Moses reminds God that in all the various tests (Numbers 14,22) that the Jewish people had subjected Him to, the tribe of Levi had never been a participant in such demonstrations of lack of faith. This was also why the decree which God imposed on the generation of the spies did not apply to them, and the Levites that were of age at that time did not die in the desert.
תריבהו על מי מריבה, You have challenged them at the waters of strife, as a result of which You deprived the people of the two outstanding heads of the tribe of Levi.
כתרגומו. כי תרגם ׳תריבהו על מי מריבה בחנתיה על מי מצותא ואשתכח מהימן׳. ופירש הרמב״ן, כי הכונה בזה לאונקלוס, כי משה לא חטא כלל, רק שלא קדש את שמו בבני ישראל המריבים. וזה שאמר הכתוב (לעיל א, לז) ״גם בי התאנף בגללכם״. גם נאמר (לעיל לב, נא) ״על אשר לא קדשתם״. ואין זה צריך, דכך פירושו, כי בחנתיה לאהרן ונמצא שלם קדמך, ועל אהרן קאי. ואין חלוק בין פירוש רש״י לפירוש התרגום בלשון ״תריבהו״, רק דלפירוש התרגום רוצה לומר בחנתיה ונמצא שלם, ולפירוש רש״י נסתקפת לבא עליו בעלילה:
וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך וגו׳ – לפי שיעקב קללו ואמר ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה (בראשית מ״ט:ז׳). ואולי מאותה קללה נכשל משה בכעסו באמרו שמעו נא המורים (במדבר כ׳:י׳). ע״כ אמר משה שדברי יעקב נתאמתו כבר אצלו והלואי שלא תהיה עוד כזאת בשבט לוי לפי שהם מורים הוראה בישראל וכל כעס מביא לידי טעות, ע״כ התפלל משה ואמר ללוי תומיך ואוריך לאיש חסידך, שתאיר לו הדרך שלא יכשל עוד בכעסו וא״ת ומה אעשה לדברי אבא ישראל סבא שקלל אפם, ע״ז אמר אשר נסיתו במסה וגו׳, כי שם כבר נתקיימה קללתו ומעתה תכלה השנה וקללותיה ומה שקרה למשה יהיה כפרה על כל השבט כי די בזה כשנתקיימו דברי הזקן ושוב לא תקראנה כאלה עוד יען כי אותו שבט מורה הוראה בישראל.
וללוי אמר: פרשה פתוחה.
<תֻמֶיךָ וְאוּרֶיךָ: בתיקו׳ ס״ת יש׳ ואוריך, במפתח ואריך, ע״כ. והרמ״ה1 כתב תמיך וְאוּרֶיךָ מל׳ וי״ו ומל׳ יו״ד כתיב.> [וְאוּרֶיךָ].
1. והרמ״ה: או״ר.
ועל לוי אמר. מדאמר תומיך ואוריך, וזה בודאי כלפי שכינה אמר, וכמו שפירש״י, ואם כן על כרחך צריך לומר, שלא עם לוי היה מדבר, אלא על לוי:
כתרגומו. בחנתוהי על מי מצותא ואשתכח מהימן. פי׳, על ידי המריבה שהריבות אותו על מי מריבה, בחנת לבו ונמצא נאמן. [הרא״ם]:
נסתקפת לו לבא בעלילה כו׳. ומה שכתב לבא בעלילה, הוא פירוש על נסתקפת, דהוא מלשון עלילה, כדפרש״י לעיל בפר׳ מקץ (בראשית מ״ג:י״ח) בפסוק ולהתגולל עלינו, ע״ש:
אם משה אמר שמעו נא המורים. כלומר ונקנסה עליו מיתה בשביל זה, ושלא יכנס לארץ, וגם זה שבח לשבט לוי. והוצרך לטעם דבר אחר, כי לטעם ראשון קשה, דהא לא נמצא מהימן, דהא מכלל כעס בא לידי טעות, וכעס במקום שלא היה לו לכעוס. לכן פי׳ דבר אחר וכו׳. ולפי׳ של דבר אחר קשה, וכי אהרן ומרים היו שניהם שקולים כנגד כל שבט לוי, עד שאמר עליהן הקרא תריבהו וגו׳, דמשמעות של קרא הוא, דקאי אכל שבט לוי. לכן פי׳ גם טעם ראשון, שכל השבט היו נאמנים, חוץ ממשה שחטא:
Regarding Levi he said. Because the verse says [afterwards] Your tumim and Your urim which is certainly addressed to the Shechinah, as Rashi explains. Therefore perforce Moshe was speaking not to Levi, but regarding Levi.
As Targum [Onkelos] renders. "You tested him at the waters of strife, and found him faithful.⁠" Meaning, that through the quarrels at the waters of strife, you tested his heart and found him faithful. (Re"m)
You set a libel upon him to come with a spurious charge, etc. When Rashi writes to come with a spurious charge, this is the explanation of נסתקפת, You set a libel upon him. It [נסתקפת] is an expression of libel as Rashi explained above in parshas Mikeitz (Bereishis 43:18), on the verse That he may turn on us. See there.
If Moshe exclaimed, "Now listen, rebels.⁠" And on account of this, death was decreed on him and that he could not enter the land. This [interpretation] too is praise of the tribe of Levi. Rashi needs the other interpretation because according to the first interpretation you might ask that Moshe was not found faithful as he erred due to anger, and he was angry when he should not have been. Therefore he gives "another interpretation, etc.⁠" And according to the other interpretation you might ask, were Aharon and Miriam equal to the entire tribe of Levi that the verse should say of them You brought him to strife, etc., which the verse implies as referring to the whole tribe of Levi. Therefore he gives the first interpretation where the whole tribe of Levi was faithful except for Moshe who sinned.
וללוי אמר תמיך וגו׳ – פירוש יתקיים בידו דבר זה ולזרעו אחריו כהונת עולם.
אשר נסיתו במסה – פירוש לפי שיעקב אמר על לוי בשיתוף עם שמעון כלי חמס וגו׳ ארור אפם כי עז וגו׳ (בראשית מט ה ז), לזה אמר כי לוי נתנסה שאינו בעל אף ועברה שנתנסה במסה, פירוש לא שנסהו ה׳, אלא שראה בו נסיון, שכל שבטי ישראל ניסו ה׳ דכתיב (שמות יז ז) ועל נסותם את ה׳, ולא כן לוי הא למדת ששכך רוגזם.
וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך, "And concerning Levi he said: "Let your Tummim and your Urim be with Your faithful one.⁠" This is a prayer that Levi should continue forever to be qualified to perform the respective duties of the Levites and the priests.
אשר נסיתו במסה, "whom You have tested at Massah.⁠" Seeing that Jacob (Genesis 49,5) had expressed himself negatively concerning any union of Shimon and Levi, cursing their anger, Moses goes on record to say that in the meantime the Levites had proved at Massah that they (by themselves) did not display anger and transgress God's commands. Instead of having tested God's patience there (Exodus 17,7) where the people questioned God's ability to provide them with water) as had the other tribes, this tribe had stood the test of loyalty (and had not participated in that complaint). [There may be an allusion to this in that paragraph as at the beginning the Torah speaks about the whole community arriving at that place whereas when speaking about who complained the word "whole" is absent. Ed.]
וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך – פי׳ כל הלוים נקראים חסידים שהיו שלימים בעגל כמ״ש ויאספו אליו כל בני לוי. וכן במרגלים כמאמר חז״ל שלא נגזר על שבט לוי. ואיש. הוא השר שעליהם והוא אהרן שהי׳ נשיא עליהם כמ״ש ואת שם אהרן תכתב וגו׳ וזהו לאיש חסידך. וסוד של אורים ידוע שמעשה שמים היו כמו הלוחות והוא מרומז בר״ת ואמר תמיך ואוריך ממטה למעלה שמתחילה זכו לתומים ואח״כ לאורים. ותומים. הוא נגד הים ששם נשלמו כמ״ש וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ שהוא שני עמודים של כל התורה כמ״ש רוצה ה׳ את יראיו למיחלים לחסדו. ושם קבלו עול מלכותו עליהם כמ״ש למעלה ובהר סיני קבלו את אור תורה והם האורים וכן הר סיני והר חורב תורה ועבודה והן כנגד פרץ וזרח. יכין ובועז. שמש וירח. ירושלי׳ יראה ושלם. וכמ״ש שובי שובי השולמי׳ שובי שובי ונחזה בך. אברהם ושם. והן סוד אחורי הנר וזכו שבט לוי לזה לפי שהיו שלמי׳ בעגל ובמרגלי׳. ובעגל הוא במעש׳ שנ׳ ויעשהו עגל מסכה ובמרגלים ולא אביתם וגו׳. הוא בדיבור.
אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה – במסה שאמרו היש ה׳ והם היו שלמים ובמריבה היו מריבים עם ישראל ועשו עמהם מלחמה כמ״ש המה מי מריבה אשר רבו וגו׳ והיינו עם הלוים עובדי ה׳ וזהו את ה׳.
אשר תריבהו – שקיימו את כל התורה כולה מאל״ף ועד תי״ו וכמבואר (שבת ל״א ע״א) שבכתב אני מאמינך ושבע״פ איני מאמינך א״ל א״ב למחר אפיך ליה וכו׳ דע״פ נמי סמוך עלי כמ״ש בז״ח שיר השירים משכני אחריך וגו׳.
נסיתו במסה – ברפידים: עוד מעט וסקלוהו (שמות י״ז:ד׳).
תריבהו על מי מריבת קדש: לכן לא תביאו וגו׳ (במדבר כ׳:י״ב).
וללוי אמר – על לוי, או בעבור לוי אמר אל השם:
תמיך ואוריך לאיש חסידך – מעלת האורים והתומים ראויה לשבט לוי לו ולזרעו אחריו, בעבור זכות אהרן שהיה איש חסד, וכל בני לוי זכו בהם לפי שהיו תמימים עם השם בכל הנסיונות שנסו ישראל את השם במדבר, ועל זה הקדים תומיך לאוריך, כי על תמימותם ידבר, שלהיותם תמימים זכו מדה במדה למשפט התומים, והנה כנוי תומיך ואוריך כנגד השם:
אשר נסיתו במסה – אתה ה׳ נסית אותו ברפידים שנקרא אח״כ מסה ומריבה, כשגזרת על העם צמאון לראות אם יעמדו בנסיון ההוא, ואז כל שאר השבטים רבו את השם ונסו אותו, אבל שבט לוי נשאר תמים, ואתה בחנת אותו ומצאת את לבבו נאמן לפניך:
תריבהו על מי מריבה – ולא מצאת בו עון אשר חטא, רק פעם אחת שניצית עמו והתאנפת בו על מי מריבה של ישראל, כי בעבור מריבתם היה עליו העונש, שהרי גם מתחלה בצמאון רפידים האמין שבט לוי כי אתה ההופכי הצור אגם מים אף כי בפעם הזאת שכבר ראה כן, ואין זה אלא שמריבת העם היתה סבה שחטאו משה ואהרן, והוא שנאמר ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, וירמוז בזה למיעוט החטא וגודל העונש כדרך בקרובי אקדש, ואשרי מי שעונותיו מנויים:
לאיש חסידך – ת״א ויב״ע לגבר דאישתכח חסיד קדמך, ובספרי איתא לאיש חסידך למי שנעשה לו חסדים (דיינעם גינסטלינג), ולפי״ז לא סדר משה שבחא דאחוהי קמי מרא, שאינו מדרך המוסר, וכלל בזה כל שבט לוי כבפסוקי׳ הבאים.
אשר נסיתו במסה – אונקלס תרגם דנסיתוהי בנסתא והוה שלים, בחנתוהי על מי מצותא ואשתכח מהימן, ויבע״ת מלת תריבהו בדקתי׳, הרחיקו מלתרגם מלת תריבהו ענין קטטה ונאצה (צאנקען, שטרייטען, האדערן) ערש״י, דא״כ יהיה נראה כמתרעם על דבר ה׳, לכן בחרו לתרגם מלת תריבהו לענין בדיקה בחינה ונסיון; אמנם לא מצאתי בכל כ״ק לשון ריב על כוונה זו, גם לתרגומם צריכים להוסיף על לשון המקרא ״והוא שלים ואשתכח מהימן״, וחסר א״כ עיקר המאמר שעמד בנסיונו, ולא הזכיר משה בדבורו רק הטפל שנסה ובחן אותם והעלים את העיקר, ויתכן לומר בכוונת המתרגמים בזה, אחרי שמצאנו בפעלים נחי ע״ו ונחי ל״ה וכפולים שהם מתחלפים ובאים זה תמורת זה, כמו דם דמה, שג שגג שגה, גל גלה גלל וכדומה הרבה, כן מלת תריבהו שהוא מלשון ריב משותף עם שרש רבה שמענינו גדולה וחשיבות כמו וענותך תרבני (תהלים י״ח) וכענין ורבי המלך ר״ל חשובי המלך, וכבר שמענו מרבי שלמה פאפענהיים ששם ריב נגזר מן שם רב מלשון רבנות והתרברבות (מייסטער שפיעלען) שכ״א מן המריבים רוצה לנצח ולהיות רב ושליט על חברו (עמ״ש בלא תענה ריב), ובזה מלת תריבהו מקביל מול מלת נסיתו דרישא, ושניהם לשון נשיאות מעלה וגדולה וחשיבות, כי השלם בעבודת ה׳ אם בא לנסיון ובחינה ועמד בתומתו עי״ז תתרומם מעלתו וערך חשיבותו ותנשא שלמותו, כמו לבעבור נסות אתכם (יתרו כ׳) שפירש״י נסות לשון הרמה גדולה, והרבה פעלים אין מכוונם פעולה ממשית (ווירקליכע טהאֶטיגקייט) כ״א קיום והחלטת תאר במתואר או יחוס תאר הפעל (צואייגנענדע אייגענשאפט), כמו אלהי אבי וארוממנהו, איננו פעולה ממשית כ״א יחוס ענין הרוממת, כלומר אתן דעתי להכיר רוממותו (זיינע האָהייט אנערקעננען), וכן מלת וקדשתו (אמור) שענינו ע״ד הפשוט הכרת קדושה (הייליג האלטען), וכן כל הבכור תקדיש (ראה ט״ו) שאין מלת תקדיש לעשות בו פעולה המביאה לידי קדושה כי מעצמו הוא קדוש מרחם אבל ענינו תתן דעתך אליו להכיר מעלתו להחזיקהו בקדושתו (הייליג האלטען), וכן וטמא אותו הכהן (פיר אונריין ערקלאֶרען), וכן וטהרו (ריין עראכטען), וכן לא יוכל לבכר את בן האהובה שענינו החלטת משפט הבכורה (דיא ערסטגעבורט צו ערקעננען), כן מלת נסיתו כאן פירושו הכרת רוממותו וגדולתו, שבכל הנסיונות שניסו ישראל אותו ית׳ כמ״ש וינסו זה עשר פעמים, הכרת רוממות נפשם, שנבדל כל שבט לוי מהם לבלי הלכד עמהם ברשת חטאם, ויהיה תרגום נסיתו במסה (האסט זיינע ערהאבענהייט ערקאננט) וכן מלת תריבהו ענין הכרת את גודל חשיבות מעלתו בענין מי מריבה שלא השתתף עם החוטאים בו (זיינע גראֶסע ערפאהרען), ובזה המקרא שלם בענינו ואין בו מגרעת. והגר״א פירש נסיתו במסה, שאמרו ישראל היש ה׳ והם היו שלמים, תריבהו על מי מריבה, שהיו הלויים עומדים בנסיון יותר במי מריבה, שהיו מריבים עם ישראל ועשו עמהם מלחמה כמ״ש המה מי מריבה אשר רבו וגו׳ והיינו עם הלויים עובדי ה׳, וזהו את ה׳, ע״כ, השכיל הגר״א שלא לפרש תריבהו כאילו הש״י עשה מריבה עם הלויים. אלא מריבה שהיה ללויים בישראל על שהתלוננו במי מריבה, ולפירושו ידבר הכתוב מתרי עניני, מהנסיון שברפידים (ס״פ בשלח) וממי מריבה שבקדש (בפ׳ חקת) ולי היה נראה לפרש כלו קרא על מסה ומריבה שברפידים, וידבר מענין המריבה שהיו ללויים בישראל אחר חטא עגל, שאמר הכתוב ויאספו אליו כל בני לוי וגו׳ כה אמר ה׳ שימו איש חרבו והרגו וגו׳ ויפל מן העם, ולפי שחטא עגל היה סמוך לחטא מסה ומריבה, ואין ביניהם רק כארבעים יום, לכן כללו משה כאן בלשון ״תריבהו על מי מריבה,⁠״ (מלת על יורה על סמיכת הזמן, כמו שיורה על סמיכת המקום כמו ועליו מטה מנשה) וטעמו סמוך למי אריבה, ר״ל בחטא העגל שהיה קרוב בזמן, לענין מי מריבה, צוייתי שיהיו הלויים עומדים במריבה עם החוטאים ללחום מלחמת ה׳ לבער הרשעים. תריבהו (ליעסעסט איהן קאֶמפפענד אויפטרעטען) ולסבת מריבתם עם חוטאי העגל זכו להיותם כהני ה׳, כי נפסלו הבכורות מעבודה, ולא זו בלבד גרמה להם מריבתם, כי גם למפרע הועילה ללויים מריבתם עם חוטאי העגל, כי נבחרו לעבודת השם גם קודם מתן תורה, כמ״ש הרא״ם (כי תשא פסוק מלאו ידכם היום להשם) דלמ״ד וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, הם נדב ואביהוא, לא הבכורות, וכן הכהנים הנגשים אל ה׳ שבהגבלה, הם הכהנים הלויים, לא הבכורות, כי אע״פ שבאותה שעה היו הבכורות כשרים שעדיין לא חטאו בעגל עד סוף מ׳ יום לעמידת משה בהר, מ״מ מפני שהקב״ה יודע העתידות, וידע שהם עתידים לאחר מ׳ יום לחטוא בעגל ותפסל עבודתם לא רצה שיהיו העולות והשלמים על הר סיני ע״י הבכורות, שלא יאמרו הבריות, ראו שהבכורות שהעלו העולות בהר סיני הם שהעלו עולות לעגל והיא גנאי גדול, ע״ש ברא״ם. הנה להיות שנתרוממו הלויים למעלת עבודת הכהונה מיד אחר מסה ומריבה בבואם לסיני (שלא היה בין זה לזה רק כחמשה ימים) והשיגו מעלתם זו לסבת מריבתם שעתידים לעשות בחוטאי עגל, לכן אמר כאן לשון עתיד תריבהו על מי מריבה, כלומר סמוך וקרוב בזמן לענין מי מריבה הכרת את מעלתם להיותם אנשי ריב ללחום מלחמת ה׳ בעוברי רצונך, ודומה מקרא זה למה שאמר אחריו האומר לאביו ולאמו וגו׳ שהיה באמת במריבתם עם חוטאי העגל.
אשר נסיתו במסה – משה מתרעם על מות אחיו אהרן על לא פשע, עיין אוהב גר עמוד כ״ב, ועיין רש״י, והוא מרז״ל בספרי {ספרי דברים ל״ג:ח׳}. והמאמר הזה אי אפשר שיצא מפי אדם אחר, זולתי משה אחי אהרן, וכל שכן שלא יתכן שיאמרהו אדם מאוחר לאהרן כמה דורות. והנה המקום אשר בו נגזרה גזרה על משה ועל אהרן לא נקרא מסה אלא מריבה, ומסה הוא מקום הצור הראשון (שמות י״ז:ז׳), נראה כי משה דרך הלצת השיר הוסיף כאן למי מריבה שם מסה. ואולי נכון יותר לפרש אשר נסיתו במסה על הצור הראשון, והטעם במסה נסית אותו ועמד בנסיון ולא יכלת להענישו, ועכ״ז חזרת לריב עמו במריבה וענשת אותו. וא״ת והלא אהרן לא נזכר כלל בצור הראשון, אין זו קושיא, כי אעפ״י שלא נזכר, הנה אהרן היה תמיד עם משה.
ותלמידי יהודה אריה לוצאטו מוסיף כי לכך הקדים להליץ בעד אהרן, מפני שהיה רוצה לשבח את הלוים בענין העגל (האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו), והיה אפשר לבעל דין לטעון ולומר והלא אהרן ראש הלוים עשה את העגל; לכך הקדים והזכירו לשבח.
תמיך ואוריך – עיין פירוש, שמות כח בסופו.
ככלל מקדים הכתוב ״אורים״ ל״תומים״, אך כאן הוא מזכיר בדווקא תחילה את ה״תומים״, הייצוג של השלימות הרוחנית הגדולה ביותר, ולאחר מכן את ה״אורים״, הדרגה הגבוהה ביותר של ההארה השכלית. שכן תכלית הכתוב כאן היא לתאר את אופי השבט שזכה להיות נושא האורים ותומים. מה שנדרש בראש ובראשונה משבט זה אינו חריפות שכלית אלא יושר מוסרי. אסור שחיי היום⁠־יום של שבט זה יעמדו בסתירה לרמה המוסרית שהכשירה אותו להיות נושא האורים ותומים. ואכן, הכתוב כאן הולך ומתאר את השבט, לא על פי תכונותיו השכליות אלא על פי אופיו המוסרי.
תמיך ואוריך לאיש חסידך – בגלל שהוא ״איש חסידך״, נתת לו את ״תמיך ואוריך״. כאן טמון האופי הייחודי של היהדות. ביהדות, מתנות שכליות אינן פוטרות את האדם מדרישות מוסריות, ורמה שכלית גבוהה או משלח יד בתחום השכלי אינם משחררים את האדם מהחובות המוסריות; אלא התנאי המעכב לכל הצטיינות שכלית הוא שמירה קפדנית על חוקי המוסר. וכבר היו לנו הזדמנויות רבות להעיר על כך.
״לאיש חסידך״ וגו׳. השבט נתפס כאן כיחידה אחת, כאיש אחד. לפיכך מייחסים לשבט כולו את התכונות שנראו אצל בניו המעולים: ״אשר נסיתו״ וגו׳.
״חסידך״: האיש אשר הוכיח עצמו כ״חסיד״ שלך. ״חסידות״ היא המדרגה הגבוהה ביותר של חוסר אנוכיות בחיי המעשה. כבר הערנו (פירוש לעיל כג, טו) ש״פרישות״ – התרחקות מכל דבר רע ושפל, הנתפסת בדרך כלל כתמצית החסידות – היא צעד ראשוני בלבד בדרך אל החסידות. חסידות היא מידה שחייבת להוכיח את עצמה בעיקר בחיי המעשה לטובת הכלל. לפיכך דוד היה רשאי להתפלל: ״שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי⁠־חָסִיד אָנִי״ (תהילים פו, ב; עיין פירוש שם). הוא התפלל שה׳ ישמור עליו, משום שלעולם לא דאג לענייניו הפרטיים ולזכויותיו שלו, אלא חי רק למען הזולת, בשכחה עצמית מוחלטת (השווה ברכות ד.). אופי זה מיוחס כאן לכל שבט לוי.
אשר נסיתו במסה תריבהו וגו׳ – בידי ראשי השבט הופקדו האורים ותומים, הנותנים ביטוי, על ידי מאמר ה׳, לבינה העליונה ולמוסריות העליונה. לפיכך נדרשו משבט זה דרישות מוסריות חמורות, כפי שהוכח לדורות עולם על ידי מעשי בני השבט הראשונים.
במסה – קשה לפרש שהכתוב מתייחס למקום הקרוי ״מסה״ ולאירועים שהתרחשו שם. לא השבט, לא משה ולא אהרן – הרמוז כאן כנושא הראשון של האורים והתומים – הועמדו שם בניסיונות מיוחדים. אלא נראה ש״מסה״ הוא שם עצם המבטא פעולה, ושורשו הוא ״נסה״. כך אומרים גם חז״ל: ״הרבה נסיתו ונמצא שלם בכל נסיונות״ (ספרי). אם כן מובנו של פסוקנו יהיה: אתה כבר ניסית אותו בניסיונות רבים אשר בכולם עמד, ואף על פי כן רבת עמו במי מריבה (במדבר כ, יב); לא התעלמת מחטא אחד זה, ועקב חטא אחד זה נופצו תקוות ארבעים השנים של פעילותו, אשר בכל ניסיונותיהם הוא עמד. מות משה ואהרן מחמת חטא מי מריבה הוא אזהרה חמורה לכל ראשי הלויים שבעתיד.
וללוי אמר – אחר ברכת יהודה כתר המלכות, ברך לוי כתר הכהונה, וגם שלוי הוא העומד לשרת בביהמ״ק שהיה בירושלים ביהודה, וגם שלוי הוא בן השלישי ליעקב, לכן ברכתו ג״כ השלישית, וברכו בדרך תפלה, ומתחלת מברך ה׳ חילו, וקודם הברכה אמר שאין ללוי עתה מדות האף והעברה שאמר עליו יעקב, ושניהם הם ענין כעס למי שיעשה דבר נגד רצונו, והאף הוא המתעורר פתאום ע״י דבר שנהיה נגד הרצון אבל יעבור מהר, והעברה הוא השנאה והנקמה הקבועה בלב עד יעשה נקם, כמ״ש (עמוס א יא) ועברתו שמרה נצח (ויש עוד ראיות לזה), ומי שבו המדות האלה, הוא עלול למעשים שהם נגד רצון ה׳. והנה אמרו חז״ל (שבת קנו) האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא, אמר רב אשי, אי טבחא, אי גנבא, אי אומנא, אי מוהלא, שכונתו שלא יתנצל האדם שהוא מוכרח למעשים רעים, שהמזל פעל שטבעו יהיה נוטה למעשה הרע. לזה אמר רב אשי, כי הלא יוכל להשתמש במדה זו אם להיות גנב שכלו רע, אי טבח שאינו רע כל כך או אומנא מקיז דם לרפואה שאינו טוב גמור כי לפעמים יזיק, או טוב גמור להיות מוהל, כן בכל המדות יוכל להשתמש בו לדבר טוב, וכן היה עם לוי שהשתדל לתת מקום לשתי המדות, הנטועות בתולדתו להשתמש בהן לעשות רצון ה׳, ולכן התפלל עליו משה שיברכו ה׳ בשני דברים שגם הם מעין המדות האלה. וטרם נפרש הכתובים שאמר יעקב (בראשית מט ה) שמעון ולוי אחים. שרש אח יורה על ההתקשרות וההתחברות (כמו קורע ואינו מאחה) ר״ל שיש חבור והתקשרות להם במדות האלה:
כלי חמס מכרותיהם – שממקורם ומטבעם יש להם כלים למעשה החמס, והם האף והעברה שיזכיר אח״כ:
בסודם אל תבוא נפשי – הפעולות שיהיו ע״י האף שהוא כרגע עפ״י רוב יוכרח להיות בסוד:
ובקהלם אל תחד כבודי – הם אשר יעשו עפ״י העברה לא יהיו בהסתר, רק בעצה ותחבולה, וע״י קבוץ האמצעים לפי הענין:
כי באפם ע״י האף הרגו איש. התנכלו להרוג את יוסף:
וברצונם הוא העברה השמורה בלבבם:
עקרו שור כתרגומו טור סנאה, הוא מעשה שכם, לכן ארור אפם אף שהוא רק כרגע אבל כי עז חזק ביותר:
ועברתם אף שיעשו במתינות ובישוב הדעת אבל כי קשתה שהם באחת ולא ינוחו עדי יקחו נקם, לכן אחלקם ביעקב שהוא שבט לוי שנתישב במ״ח ערי הלוים וערי המקלט:
ואפיצם בישראל הוא שבט שמעון שלא היתה לו נחלה מיוחדת רק בתוך נחלת יהודה, כי אם יהיו שכנים זה אצל זה, עי״ז יבואו דברים לא טובים. ובספרי כאן אמר על שמעון ולוי משל לשנים שלוו מן המלך, אחד פרע את חובו ועוד הלוה את המלך, והשני, לא די שלא פרע אלא חזר ולוה, ור״ל ששמעון לא די שלא השתדל לנקות ממנו המדות האלה, אלא שגם עשה ע״י נגד רצון ה׳, כמעשה דזמרי ופעור, ולוי עקר והשריש ממנו המדות ההן, ונתן מקום אל המדות האלה בעשית רצון ה׳. ועתה נפרש הכתובים:
וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך – שכאשר נתת לאהרן חסיד הלוים, את שני הכלים האלה האורים והתמים, שעל פיהם תהיה כל הנהגת ישראל כמ״ש (במדבר כ״ז:כ״א) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים וגו׳ על פיו יצאו ועל פיו יבואו, מזה ראיה שאין ללוי עתה שני כלי החמס שאמר יעקב, ויש התיחסות מה אל האורים והתמים עם האף והעברה, לפי שאמרו ז״ל (יומא עג) למה נקרא שמם אורים שמאירים דבריהם, ר״ל עיני השואל בחכמה, ולמה נקרא שמם תמים שמשלימים דבריהם, ר״ל שיתמלא הכל באין נופל דבר, ונמצא שהאורים יופיע אורה פתאום להשואל והוא כענין האף שבא ג״כ פתאום, אבל ההפך ממנו שהאף מעור העינים ומחשיך הדעת ומבלבל השכל, כמ״ש (פסחים סו) כל הכועס אם חכם חכמתו מסתלקת, והאורים מאירים בחכמה ומביאים שמחה בלב (אסתר ח טז) ליהודים היתה אורה ושמחה, וכמ״ש (תהלים צח יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, והתמים הם מעין העברה שמקיים דבריהם אבל העברה תביאהו לעשות חמס נגד רצון ה׳. והתמים מביאים לקיים רצון ה׳:
אשר נסיתו במסה עוד ראיה שאין בו מדת האף, שכל הנסיונות שנסו ישראל את ה׳ היה מפני שקרה שחסר להם מה לשעה, אבל הלוים קבלו הכל באהבה, וא״כ ע״י הנסיונות שנסו ישראל את ה׳ נתנסו הלוים מאת ה׳ ונבחנו שאין בהם מדת האף:
תריבהו על מי מריבה – הוא מה שענש ה׳ למשה ואהרן בחטא מי מריבה, על שהוציא משה מפיו שמעו נא המורים, ואהרן שתק וישראל היו החייבים בזה שהתחילו במריבה. ואם החטא היה שעותו מה בשליחותם, שזה ג״כ ע״י ריב בני ישראל ומאשר ענשם ה׳ על חטא קל שבא להם ע״י האף, מוכרח שעד עתה היו נקיים ממדת האף:
וללוי אמר: עתה1 החל לברך השבטים שעיקר סגולתם שיתנהגו ע״י מדת ׳תפארת׳ שהוא למעלה מן הטבע, והיא ׳מדברו׳2 השני של הקב״ה. וראשית מדה זו היה שבט לוי במדבר ולדורות.
ואמר ״תומיך ואוריך לאיש חסידך״, היא ברכה ללוי ״תומיך ואוריך״, באשר שיבואר בסמוך שיש שני אופני חסידות, אחד נדרש לתמימות יתירה, ואחד נדרש להזהר הרבה שיכוון לאמת ודרך הטוב והישר בעיני ה׳. על כן בירך את השבט שיהיה הקב״ה לעזר למי מהם שילך בחסידות באופן הנצרך לתמימות3, ויהיה כן להאיר הדרך למי מהם שילך בחסידות באופן הנצרך להאיר לו4.
ואמר ״לאיש חסידך״ בסגו״ל לשון רבים, כמו (תהילים עט,ב) ״בשר חסידך״, ולא אמר ״לאיש חסידך״ בשו״א, כמו (שם טז,י) ״לא תתן חסידך לראות שחת״. אלא בשביל שיש חסיד בזה הפרט ולא בזה, על כן אמר דמלוי יצאו שני אופני החסידות, וא״כ הוא ״איש חסידך״ – אבי של החסידים.
וביאר5 שני אופני החסידות. כי דרך החסידות וגידרה (אינו כמו שגדר ב׳מסילת ישרים׳ שהוא דקדוק במצוות יותר מדי, כי זה אינו אלא ענף הבא מגדר החסידות, אבל עיקרו) הוא להתהלך עם קונו למעלה מטבע אנושי, וכמו מה שנקרא בין אדם לחבירו ׳איש חסדו׳ שמשמעו שעושה עמו טובה מופלגת ממנהג אנשים, כך משמעות ׳חסיד׳ בין אדם לשמים הוא בהפלגה על טבע האנושי {וכן הוא בתנחומא פרשת שמות (כ״ח) ״חסד ואמת נפגשו״ (תהילים פה,יא), ״חסד״ – זה אהרן, שנאמר ״לאיש חסידך״. הרי ד״חסד״ ו״חסיד״ ענין אחד הוא}, וזה הוא בשני אופנים: א׳, נכלל בעשרת הדברות (לעיל ה,ט) ולעיל (ז,ט) בשם ״אוהביו״, וב׳, נכלל שם בשם ״שומרי מצותיו״. ומפרש כאן דשניהם היו בשבט לוי, הא׳6, להצדיק פעולת ה׳ עמו ולברך אותו באהבה אפילו על הרעה, שרואה שמגיע אליו כמעשה הרשעים ואינו מוצא בעצמו על מה הגיע לכך, מ״מ הולך בתומו עם ה׳ להתדבק באהבת ה׳ ולברכו. ועל זה מצלינן7 ׳ובלשון חסידים תתרומם׳ – לברך על הרעה בקבלת אהבה כשם שמברך על הטובה. ואע״ג שכן הוא חובה כדאיתא בפרק הרואה (ברכות ס,ב) על הא דתנן ׳חייב אדם לברך על הרעה׳ וכו׳ – ׳וצריך לקבלונהי בשמחה׳, מ״מ אינו טבע אנושי, ומי שמקיים זה הדבר בשלימות נקרא ׳חסיד׳.
ואמר דמלוי יצא אהרן הכהן הראש8 ״אשר נסיתו במסה״. הראשונים ז״ל וכן אונקלוס ביארו (״מסה״) מלשון ׳נסיונות׳9. ואין משמעות ״מסה״ בכך, אם לא שנימא דמ״ם של ״מסה״ הוא מ״ם השימוש10 כמו ׳משכן׳, והנו״ן חסר11, ונשלם במה שהסמ״ך דגושה. והרמב״ן פירש12 במקום ״מסה ומריבה״13, וא״כ14 היה ראוי להיות ״במסה״ הבי״ת בפת״ח, כמו לעיל (ו,טז) ״כאשר נסיתם במסה״15.
והנראה, שהוא מלשון ״המסות״ (לעיל ז,יט. כט,ב), דשרשו הוא ״כמסוס נוסס״ (ישעיהו י,יח) – שממסה16 את הגוף17, כמו שכתבתי בספר שמות (א,יא)18 ולעיל (ד,לד)19. והכוונה כאן למיתת נדב ואביהוא, שאילו מתו והיו להם בנים, אע״ג שמ״מ היה נחשב לצרה גדולה מיתת שני בנים כמוהם על פני אביהם, מ״מ היה מקום להתנחם, שהרי תחתם יקומו בניהם ולא הלכו תמס20. אבל כאשר מתו בלי בנים הרי נמסו לגמרי, ומ״מ לא עזב אהרן את דביקותיו ואהבת ה׳ באותה שעה, עד שנדבר עמו ה׳ פרשת יין ושכר (ויקרא י,ח).
ועוד נתנסה ״תריבהו על מי מריבה״, דצרת מיתת נדב ואביהוא על-כל-פנים הבין אהרן שהקב״ה ׳רב׳ עמו על דבר העגל, כמו שביארנו שם (ויקרא י,ג) על הפסוק ״וידום אהרן״. אבל גזירה שנגזרה על אהרן במי מריבה, אע״ג שבעצם הדבר אין זו צרה גדולה שהרי מת בן מאה ושלש ועשרים שנה, ועולמו ראה בעיניו בכבוד והדרת זקנים מה שאין למעלה הימנה, אבל ׳הריב שרב עמו׳ ה׳ ואמר21 שהוא מת על זה החטא, והוא יודע בעצמו שלא היה לפניו עצה לדבר אל הסלע, אחר שמשה נתבלבל ונסתם מקורו ואין לו לפתוח פה במקום משה22, מ״מ ׳רב עמו׳ ה׳, והוא לא הרהר אחר זה, כמו שכתבתי בספר במדבר (כ,כז) שעלה על ההר ברצון, והבין כי כך רצון ה׳ מאיזו כוונה פנימית, ואין לנו להרהר אחריו יתברך, והריב אינו אלא עלילה ותסקופי דברים23.
והנה לזו החסידות נדרשת מדת התמימות בהפלגה, להחליט כי אין לנו שום רצון כי אם רצונו יתברך, ואין לנו לחקור ולבקש דעת על מה הוא רוצה כך, והקב״ה יתברך יודע תכלית זה הענין.
על זה בירך משה שיהא הקב״ה מסייע להבא להחזיק במדה גבוהה זו לדורות, ותהיה זכות אהרן החסיד עומדת לזרעו.
1. אחר שהזכיר שני שבטים שהתנהגו במדת ׳מלכות׳ שהיא בדרך הטבע עם השגחה נסתרת.
2. הנהגתו. שהוזכרה לעיל פסוק ג׳ ״ישא מדברותיך״ – שתי הנהגות ה׳, עיי״ש.
3. וזהו ״תומיך״.
4. וזהו ״ואוריך״.
5. בהמשך הפסוק ״אשר ניסיתו וגו׳⁠ ⁠⁠״.
6. נכלל ב״אשר ניסיתו במסה״.
7. בתפלת שחרית של שבת לפני ברכת ישתבח.
8. ״איש חסידך״.
9. וכן בספרי (הובא ברמב״ן) ׳הרבה נסיתו ונמצא שלם בכל הנסיונות׳. וז״ל הראב״ע: ״במסה״ – שם, כמו בנסיון.
10. דהיינו מ״ם המוצמד לשורש, כדי להפכו מפועל לשם עצם, כמו ׳מקום׳ מ׳קום׳, ׳מחנה׳ מ׳חנה׳.
11. כמו ׳מפל׳ (מים) משורש ׳נפל׳, כאשר הנו״ן נפלה עקב היותה (בסגירת ההברה) מנוקדת בשוא נח. גם כאן ״מסה״ שם עצם משורש ׳מנסה׳.
12. ׳והנכון בעיני ע״ד הפשט׳.
13. ז״ל: הוא המקום אשר נסו ה׳ ברפידים (שמות יז,ז)... כאשר חטאו בני ישראל וינסו את ה׳ על המים, ולא היה בתוך העדה הנועדים שם על ה׳, כי האמין בו ובדברו שיוציא להם מים מצור החלמיש.
14. דוחה זאת רבינו.
15. ושם המלה ״במסה״ הבי״ת מנוקדת בפת״ח (כלומר, בי״ת הידיעה) וממילא גם המ״ם מנוקדת בדגש חזק. רש״י שם: כשיצאו ממצרים שניסוהו במים, שנאמר (שמות יז,ז) ״היש ה׳ בקרבנו״.
16. ממיס.
17. לפי רבינו יוצא, אפוא, שהמושא ״במסה״ אינו תואר פועל של שם מקום, אלא תואר פועל של תיאור אופן, ושרשו אינו ׳נסה׳ אלא ׳מסס׳.
18. על הפסוק ״וישימו עליו שרי מיסים״.
19. על הפסוק ״המסות הגדולות אשר ראו עיניך״.
20. לא נמסו לגמרי.
21. בכמה מקומות בתורה.
22. וכפי שהאריך רבינו בפירושו בפרשת מי מריבה (במדבר פרק כ׳).
23. בעקבות לשון הספרי (על אתר) הובא ברש״י: נסתקפת לו לבוא בעלילה, אם משה אמר ״שמעו נא המורים״ אהרן ומרים מה עשו. ועיין ברמב״ן כאן באריכות.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144