×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(כא) וַיַּ֤רְא רֵאשִׁית֙ ל֔וֹ כִּי⁠־שָׁ֛ם חֶלְקַ֥ת מְחֹקֵ֖ק סָפ֑וּן וַיֵּתֵא֙א רָ֣אשֵׁי עָ֔ם צִדְקַ֤ת יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ עָשָׂ֔ה וּמִשְׁפָּטָ֖יו עִם⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃
He provided the first part for himself, for there was the lawgiver's portion reserved. He came with the heads of the people. He executed the righteousness of Hashem, His ordinances with Israel.⁠"
א. וַיֵּתֵא֙ =א,ל,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 (מלרע)
• דפוסים=וַיֵּ֙תֵא֙ (פשטא מלעיל באות יו״ד)
• קורן=וַיֶ֙תֵא֙ (סגול ופשטא מלעיל באות יו״ד)
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
וירא ראשית לו – הוא בא בראש תחילה והוא יבוא בראש לעתיד לבא.
כי שם חלקת מחוקק ספון – זו קבורתו של משה שנתונה בחלקו של גד והלא לא מת אלא בחלקו של ראובן שנאמר (דברים ל״ב:מ״ט) עלה אל הר העברים הזה הר נבו ואין נבו אלא חלקו של ראובן שנאמר (במדבר ל״ב:ל״ז) ובני ראובן בנו וגו׳ ואת נבו ואת בעל מעון וגו׳ ומה תלמוד לומר כי שם חלקת מחוקק ספון מלמד שהיה משה מוטל בכנפי שכינה בארבעת מילים מחלקו של ראובן וחלקו של גד ומלאכי השרת מספידים עליו ואומרים יבוא שלום ינוח על משכבו וזה אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הם קשת ומן באר וכתב מכתב והלוחות ופי האתון ופי הארץ וקברו של משה ומערה שעמד בה משה ואליהו ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה ויש אומרים אף בגדי אדם הראשון, ויש אומרים אף כתנות והמזיקים, רבי יאשיה אומר משום אביו אף האיל והשמיר רבי נחמיה אומר אף האור והפירדה רבי יהודה אומר אף הצבת וכן הוא אומר צבתא בצבתא תתעבד צבתא קדמייתא מאי הוית הא לוו ברייה הות אמרו לו והרי יכול לעשותה בדפוס ולהתיכה בתוכו הא לוו ברייה הות.
ויתא ראשי עם – שעשה את התורה תוים תוים דבר אחר מלמד שעתיד משה ליכנס בראש כל חבורה וחבורה בראש חבורה של בעלי מקרא ובראש חבורה של בעלי משנה ובראש חבורה של בעלי תלמוד, ונוטל שכר עם כל אחד ואחד וכן הוא אומר (ישעיהו נ״ג:י״ב) לכן אחלק לו ברבים, ואת עצומים יחלק שלל.
וטרף זרוע אף קדקוד – טרף זרוע, לשעבר, אף קדקד, לעתיד לבא.
צדקת ה׳ עשה – וכי מה צדקה עשה משה בישראל והלא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר באר עולה להן ומן יורד להם ושליו מצוי להם וענני כבוד מקיפות אותם אלא שאמר (דברים ט״ו:ז׳) כי יהיה בך אביון.
צדקת ה׳ עשה – מלמד שצדקה תלויה בדין תחת כסא הכבוד שנאמר (ישעיהו נ״ו:א׳) כה אמר ה׳ שמרו משפט ועשו צדקה.
"And he saw first (in the land of Eretz Yisrael) for himself": He came first in the beginning, and he will come first in time to come.
"For there the (burial) plot of the lawgiver is hidden": This refers to the burial plot of Moses, which is found in the territory of Gad. Moses died in the territory of Reuven, viz. (Devarim 32:49) "Go up, (Moses,) to this Mount Avarim, Mount Nevo.⁠" What, then, is the intent of "For there (in the territory of Gad) the (burial) plot of the lawgiver is hidden"? We are hereby taught that Moses was lying dead in the wings of the Shechinah four mils between the territory of Reuven and the territory of Gad, and the ministering angels were eulogizing him saying "Let him come in first and rest in his plot.⁠" And this (the plot) is one of the things that was created on Sabbath eve at twilight: the rainbow, the manna, the well (of Miriam), the writ (in the Torah) and the writing (on the tablets), the tablets, the mouth of the donkey (of Bilam), the burial plot of Moses, the cave in which Moses and Elijah stood, the staff of Aaron, its almonds and flowers. Some say, also the vestments of Adam, and some, also the demons. R. Yashia says in the name of his father, also the ram (of Abraham) and the shamir (a rare worm). R. Nechemiah says, also the flame and the mule. R. Yehudah says, also the tongs. If you need tongs to make tongs, then who made the first pair? You must say that it was an independent creation (by G-d). This was countered: No, it can be set in a mold and fashioned (at once) within it — so that it is not an independent creation!
"And he will go out at the head of the people": bringing the Torah a second time.
Variantly: We are hereby taught that Moses is destined to go out at the head of all the people by companies: at the head of the company of Torah scholars, at the head of the company of Mishnah scholars, at the head of the company of Talmud scholars, and to receive reward for each. And thus is it written (Isaiah 53:12) "Therefore, I will give him a portion with the many, and he will divide the spoils with the mighty.⁠"
"He did the righteousness (tzedakah) of the Lord": What kind of tzedakah did he do with Israel? All the forty years that Israel were in the desert, the well (of Miriam) rose up for them, and the manna descended for them, and the quail abounded for them, and the clouds of glory surrounded them! But (the tzedakah was that) he taught Torah to Israel, viz. (Devarim 6:25) "And it shall be (accounted) tzedakah to us if we observe to do all the words of this Torah.⁠"
Variantly: "He did the tzedakah of the Lord and His judgments": We are hereby taught that tzedakah is bound up with justice (mishpat) under the throne of glory, viz. (Psalms 89:15) "Tzedek and mishpat are the foundation of Your throne.⁠"
וירא רא׳ לו הבא בראש עכשיו בא בראש לעתיד:
כי שם חל׳ מחקק ספון זה קבורתו של משה שנתונה בחלקו שלגד והלא לא מת אלא בחלקו שלראובן שנ׳ (דברים ל״ב:מ״ט) עלה אל הר העב׳ הזה הר נבו ואין נבו אלא חלקו שלראובן שנ׳ (במדבר ל״ב:ל״ז) ובני ראובן בנו [וגו׳] ומה ת״ל כי שם חל׳ מח׳ ספ׳ מלמד שהיה משה מוטל בכנפי השכינה מחלקו שלראובן לחלקו שלגד ומלאכי שרת מספידין עליו ואומ׳ יבוא שלום (ישעיהו נ״ז:ב׳) וזה אחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן הקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ופתיחת פי הארץ שבלעה את הרשעים ופתיחת פי האתון שקיללה את הרשע ומערה שעמד בה משה ואליהו וקבורתו שלמשה שהיא אחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות:
ויתא רא׳ עם שעשה את התורה תוים תוים:
ד״א ויתא רא׳ עם מלמד שעתיד משה ליכנס בין חבורה לחבורה בראש חבורה שלבעלי מקרא ובראש חבורה שלבעלי משנה ובראש חבורה שלבעלי תלמוד ונוטל שכר עם כל אחד ואחד וה״א (ישעיהו נ״ג:י״ב) לכן אחלק לו ברבים:
צדקת ה׳ עשה ומש׳ עם ישר׳ וכי מה עשה משה צדקה עם ישראל והלא כל אותן ארבעים שנה שעשו ישראל במדבר היה המן יורד להם והבאר עולה להם והשליו מצוי להם וענני כבוד מקיפין אותן וכי מה עשה משה עם ישראל אלא שהכתיב להם בתורה (דברים ט״ו:ז׳) לא תאמץ את לבבך ועושה צדקה בליבב שלום על אחת כמה וכמה:
צדקת ה׳ עשה ומ׳ עם יש׳ מלמד שצדקה תלויה בדין תחת כסא הכבוד שנ׳ (ישעיהו נ״ו:א׳) כה אמר ה׳ שמרו משפט ועשו צדקה:
וְאִתְקַבַּל בְּקַדְמֵיתָא דִּילֵיהּ אֲרֵי תַּמָּן בְּאַחְסָנְתֵיהּ1 מֹשֶׁה סָפְרָא רַבָּא דְּיִשְׂרָאֵל קְבִיר הוּא נְפַק וְעָאל2 בְּרֵישׁ עַמָּא זָכְוָן קֳדָם יְיָ עֲבַד וְדִינוֹהִי עִם יִשְׂרָאֵל.
1. אפשר שהוא מלשון חלק -–> נחלה (ע״פ הערת הרב ירמיהו וידר).
2. ״וַיֵּתֵא֙״ --> אתא = בא --> אעל.
and he shall receive his own at the beginning: for there, in his inheritance, Moshe the scribe-prince of Israel is (to be) buried; he who came out and went in at the head of the people, who has wrought righteousness before the Lord and His judgments with Israel.
וחמא מן שירויה ארום אתר מזומןא הוא לבית קבורה ליה תמן מקב⁠{ע}⁠ן אבנין טבן ומרגליין ארום תמן משה נבייא סופריהון דישראל קבור ויהווי היך מה דהוה עליל ונפק בראשי עמאב בעלמא הדין כדין יהווי עליל ונפק בראשי עמא בעלמא דאתי זכותה די״י עבד וסדרי דינוי אלף לבני ישראל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מזומן״) גם נוסח חילופי: ״{מ}⁠זמן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עמא״) גם נוסח חילופי: ״עלמא״.
וחמא ארעא טבתא וקביל חולקיה בשירויא ארום תמן אתר מקבע אבנין טבין ומרגליין דביה משה ספריהון דישראל גניז והיכמא דהוה עליל ונפיק בריש עמא בע⁠{ל}⁠מא הדין הכדין יהי עליל ונפיק בעלמא דאתי מטול דזכוון קדם י״י עבד וסדרי דינוי אליף לעמיה בית ישראל.
And be saw that the land was good, and took his portion among the first; for there was a place strown with precious stones and pearls; for there is the place where Mosheh the prophet is hidden, who, as he went in and out at the head of the people in this world, will go in and out in the world that cometh; because he wrought righteousness before the Lord, and taught the orders of the judgments to the house of Israel his people.
וחמא מן שירוייא ארום אתר מזמן תמן לבית קבורה מקבעין אבנין טבין ומרגלין ותמן משה נביא סופריהון דישראל קבור ויהוי היכמא דהוה עאיל ונפיק ברישי עמא בעלמא הדין כן יהוי עאיל ונפיק לעלמא דאתי זכוותא עבד וסידרי דינוי אליף לבני ישראל.
And he saw at the beginning that a place had been prepared there for a sepulchre, a place strown with precious stones and pearls, where Mosheh the prophet, the scribe of Israel, was to be hidden, (who,) as he went in and out at the head of the people in this world, so will he go in and out in the world to come; because he wrought righteousness before the Lord, and taught the orders of the judgments to the sons of Israel.

רמז תתקסב

וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ – זֶה קְּבוּרָתוֹ, שֶׁנִּבְרָא בִּתְחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם. כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק, זֶה מֹשֶׁה שֶׁהָיָה סוֹפֵר. וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם, כָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה נוֹטֵל שָׂכָר עִמָּהֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל״. וְכָל כָּךְ לָמָּה (שם) ״תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ״, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא״.
וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ – הוּא בָּא בָּרֹאשׁ תְּחִלָּה וְהוּא יָבוֹא בָרֹאשׁ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן, זוֹ קְבוּרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁנִּתְּנָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל גָּד, וְהוּא לֹא מֵת אֶלָּא בְּחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ל״ב:מ״ט) ״עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶה הַר נְבוֹ״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן״, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מֻטָּל מֵת בְּכַנְפֵי שְׁכִינָה אַרְבָּעַת מִילִין מֵחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן לְחֶלְקוֹ שֶׁל גָּד, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַסְפִּידִין עָלָיו וְאוֹמְרִים (ראה ישעיה נ״ז:ב׳) ״יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחַ עַל מִשָׁכָּבוֹ״.
זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ בְּעֵרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן קֶשֶׁת, וּמָן, בְּאֵר, וּכְתָב, וּמִכְתָּב, וְלוּחוֹת, וּפִי הָאָתוֹן, וּפִי הָאָרֶץ, וְקִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בָּהּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ, וּמַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שְׁקֵדָיו וּפְרָחָיו, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף בְּגָדִים שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף הַכָּתְנוֹת וְהַמַּזִּיקִין, רַבִּי יַאשְׁיָּה אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו, אַף הָאַיִל, וְהַשָּׁמִיר, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אַף הָאוּר, וְהַפִּרְדָּה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַצְּבָת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר צְבָתָא בִּצְבָתָא מִתְעֲבִיד צְבָתָא קָדְמַיְיתָא בְּמָה הַוַת מִתְעַבְדָּא הָא לַאיִיִ בִּירְיָא הֲוַות, אֲמַר לֵיהּ, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בִּדְפוּס וּלְהַתִּיכָהּ בְּתוֹכוֹ הֶוֵי לָא בִּירְיָא הֲוַות.
וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם – מְלַמֵּד שֶׁעָתִיד מֹשֶׁה לִכָּנֵס בְּרֹאשׁ כָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, בְּרֹאשׁ חֲבוּרָה שֶׁל בַּעֲלֵי מִקְרָא בְּרֹאשׁ חֲבוּרָה שֶׁל בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, וְלִטֹּל עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׂכָר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָּרַבִּים״ וְכוּ׳, צִדְקַת ה׳ עָשָׂה וְגוֹ׳, [וְכִי] מַה צְּדָקָה עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל, וַהֲלֹא כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, בְּאֵר עוֹלָה לָהֶם, מָן יוֹרֵד לָהֶם, שְׂלָו מָצוּי לָהֶם, וְעַנְנֵי כָּבוֹד מַקִּיפוֹת אוֹתָן, אֶלָּא שֶׁאָמַר (לעיל ט״ו:ז׳) ״כִּי יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן״.
דָּבָר אַחֵר: ״צִדְקַת ה׳ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו״ מְלַמֵּד שֶׁהַצְּדָקָה קָשׁוּר בְּדִין תַּחַת כִּסֵּא כָּבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״ו:א׳) ״כֹּה אָמַר ה׳ שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה״.
תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ הֵיכָן מֵת מֹשֶׁה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ל״ד:א׳) ״וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבוֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ״. וּנְבוֹ בְּחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן קַיְימָא, דִּכְתִיב ״וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ וְגוֹ׳ וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מָעוֹן״, וְהֵיכָן מֹשֶׁה קָבוּר בְּחֶלְקוֹ שֶׁל גָּד שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן״, וּמֵחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן עַד חֶלְקוֹ שֶׁל גָּד כַּמָּה הֲווֹ אַרְבָּעָה מִילִין, אוֹתָן אַרְבָּעָה מִילִין מִי מוֹלִיכוֹ, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מֻטָּל בְּכַנְפֵי הַשְּׁכִינָה וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים צִדְקַת ה׳ עָשָׂה וְגוֹ׳. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (מַאי) אוֹמֵר (תהלים צד,טז) ״מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים״ ״מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן״, וּשְׁמוּאֵל אָמַר ״מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יֹדֵעַ פֶּשֶׁר״, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: (איוב כ״ח:י״ב) ״וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא״, וְרַב נַחְמָן אָמַר: (להלן ל״ד:ה׳) ״וַיָּמָת מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳⁠ ⁠⁠״, סְמַלְיוֹן אוֹמֵר וַיָּמָת מֹשֶׁה סַפְרָא רַבָּה דְּיִשְׂרָאֵל, תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר שְׁנֵים עָשָׂר מִיל עַל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל כְּנֶגֶד מַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל, בַּת קוֹל מַשְׁמִיעַ וְאוֹמֵר ״וַיָּמָת מֹשֶׁה״ סַפְרָא רַבָּה דְּיִשְׂרָאֵל, וְיֵשׁ אוֹמְרִים לֹא מֵת, כְּתִיב הָכָא ״וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה״ וּכְתִיב הָתָם ״וַיְהִי שָׁם עִם ה׳⁠ ⁠⁠״, מַה לְּהַלָּן מְשַׁמֵּשׁ וְעוֹמֵד אַף הָכָא עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ.
וַיַּ֤רְא רֵאשִׁית֙ ל֔וֹ כִּי⁠־שָׁ֛ם חֶלְקַ֥ת מְחֹקֵ֖ק סָפ֑וּן וַיֵּתֵא֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם צִדְקַ֤ת יְהוָה֙ עָשָׂ֔ה וּמִשְׁפָּטָ֖יו עִם⁠־יִשְׂרָאֵֽל
חכמה הוא שמו של הקב״ה וגילה רק קצת הימנה למשה בלבד
...כָּךְ אָמַר לִי רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרַאי, מַה הוּא חָכְמָה? הוּא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא חָכְמָה, וּמֵעוֹלָם לֹא גִלָּה לְשׁוּם אָדָם וְלֹא עָתִיד לְהִגָּלוֹת, אֶלָּא קְצָת הֵימֶנָּה לְמֹשֶׁה לְבַד.
וְלֹא עָמַד עַל כָּל יְדִיעָתָהּ, אֶלָּא עָמַד עַל מַה שֶּׁלֹּא עָמַד אָדָם, עַל הָרֵאשִׁית הַזּוֹ שֶׁהִיא חָכְמָה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ בְּמֹשֶׁה (דברים לג) וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, וְזֶהוּ חָכְמָה.
אצל שלמה חכמה ולא החכמה
וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי כָּתוּב וַה׳ נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה? בּא וּרְאֵה, לֹא כָתוּב נָתַן הַחָכְמָה, אֶלָּא חָכְמָה, שֶׁעָמַד עַל קְצָת אֲמִתָּתָהּ. הַמָּשִׁיחַ עָתִיד לָדַעַת קְצָתוֹ, שֶׁכָּתוּב בּוֹ (ישעיה יא) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה׳ רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה כוּ׳. וְהַחָכְמָה הִיא רֵאשִׁית הַכֹּל וְקֹדֶם הַכֹּל,
יראת ה׳ שכל טוב
אֲבָל יִרְאַת ה׳ שֵׂכֶל טוֹב. כְּלוֹמַר, הַיִּרְאָה נִשְׁאֲרָה בַּשֵּׂכֶל וּבִינָה, לָדַעַת וְלַחֲקֹר יִרְאַת ה׳. לְכָל עוֹשֵׂיהֶם - לְעוֹשֵׂה הַמִּצְווֹת בְּיִרְאָה בַּתְּחִלָּה, עַד שֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת מֵאַהֲבָה. אָמַרְתִּי לוֹ: מַה שִּׁמְךְ? אָמַר לִי: אַהֲבָה. אָמַרְתִּי לוֹ: מַר אַהֲבָה, וְקָרָאתִי עָלָיו (ירמיה לא) וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ. וַאֲנִי זָכִיתִי לִרְאוֹת אֶת רַב אָדָא בְּנוֹ, וְסִפַּרְתִּי לוֹ אֶת זֶה.
(זוהר חדש בראשית)
ואנה ראי פי אול בלדה אן ג׳וקה אלראסמין הנאך מכנוזה פאתי רוסא אלקום פתלמד׳הם וצנע בעדל אללה ואחכאמה מע סאיר אל אסראיל.
והוא ראה בראשית ארצו כי שם קבוצת1 המחוקקים ספונה, ולכן בא אל ראשי העם ועשה אותם לתלמידיו2, ועשה ביושר ה׳, ומשפטיו עם שאר בית ישראל.
1. רס״ג תרגם ״חלקת״ - ג׳וקה, שאמנם משמש גם בהוראת חלק או מנה, ולכן יתכן שנכון לתרגם ״חלקת״, אבל מבחירת רס״ג בתיבה זו נראה יותר שכוונתו להוראת קבוצה וחבורה, וכ״כ ר״י קאפח.
2. בנוה שלום ור״י קאפח כתבו שהוא לשון הכנעה והשפלה, ור״י קאפח כתב שהכוונה לראשי הגוי ששכן בארצו ואותם הכניע גד. איך אין קשר ידוע בין שורש למד או למד׳ להכנעה והשפלה, אלא הוא לשון עשיית תלמידים. דרנבורג תרגם לפי העתקתו - תלמדהם - שנהיה לתלמידם, וכתב שאינו יודע מהי כוונת הגאון.
וירא ראשית לו – ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כיבוש הארץ,
כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק הוא משה.
ספוןא – אותה חלקהב ספונה וטמונה מכל בריא,⁠ג שנאמר: ולא ידע איש את קבורתו (דברים ל״ד:ו׳).
ויתא – גד,⁠ד ראשי עם – הם היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ, לפי שהם היו גבורים, שנאמר: ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכם (דברים ג׳:י״ח).
צדקת י״י עשה – שהאמיתו דבריהם ושמרו אבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו.
דבר אחר: ויתא ראשי עם צדקת י״י עשה – על משה נאמר.
א. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לייפציג 1: ״וספוני״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165: ״חלקת המחוקק״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1 (וכן גם ברש״י שמות כ״ב:ל׳), מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165: ״בריה״. בכ״י ליידן 1: ״בריאה״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״גד״.
וירא ראשית לו AND HE SAW THE FIRST PART FOR HIMSELF – i.e. he saw good to take for himself territory in the land of Sihon and Og, the subjugation of which was the beginning (ראשית) of the conquest of the Land,
כי שם חלקת BECAUSE THERE WAS THE PORTION – i.e., because he knew that there in his territory was the portion of the field where was the grave of the מחקק, THE LAWGIVER, viz., Moshe,
ספון HIDDEN – i.e. that field was hidden and concealed from every creature, as it is said "And no man knows his burial place" (Devarim 34:6) (Sifre Devarim 355:6).
ויתא AND HE CAME – i.e. Gad came, ראשי עם AT THE HEAD OF THE PEOPLE – They (the men of Gad) marched before the armed men at the conquest of the Land, because they were mighty, and thus does it state that Yehoshua said to them, "You shall pass armed before your brethren, etc.⁠" (Yehoshua 1:14).
צדקת י"י עשה HE DID THE RIGHTEOUSNESS OF HASHEM – because they proved true to their word and kept their promise to cross the Jordan and to remain there until they (the Israelites) had conquered it and divided it among the tribes.
Another explanation: ויתא AND HE – the Lawgiver, Moshe – CAME ראשי עם AT THE HEAD OF THE PEOPLE, צדקת י"י עשה HE DID THE RIGHTEOUSNESS OF HASHEM – This, too, is spoken of Moshe (cf. Sifre Devarim 355:9).
פס׳: וירא ראשית לו כי שם – שלקחו נחלה מעבר לירדן תחלה מכל ישראל שנא׳ (במדבר לב) ויבואו בני גד ובני ראובן וגו׳. 1ואומר (שם) עטרות ודיבון (הם דיבון) בתחלה. לכך נאמר וירא ראשית לו. כי שם חלקת מחוקק ספון וגו׳. זה קברו של משה שנתונה בחלקו של גד לפיכך בחרו להם בני גד בארץ סיחון ועוג. ואם תאמר בחלקו של ראובן הוא שנא׳ (שם) ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלה ואת קריתים ואת נבו. וכתיב (דברים לב) עלה אל הר העברים הזה הר נבו. ומהו חלקת מחוקק ספון זה קברו של משה שניתנה בחלקו של גד. מלמד שמלאכי השרת סבלוהו לארבעת מילין מחלקו של ראובן לחלקו של גד והם סופדין יבוא שלום ינוח על משכבו הולך נכוחו.
ויתא ראשי עם – זה משה רבינו שבא בראש העם 2שנאמר (דברים לא) לא אוכל עוד לצאת ולבוא. 3ד״א שעשה את התורה כולה אתין ותוין מאל״ף ועד תי״ו. 4צדקת ה׳ עשה שבתב להם לישראל (שם טו) (וכי) [כי] יהיה בך אביון מאחד אחיך. באחד שעריך בארצך אשר ה׳ אלהיך נותן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון.
ד״א: צדקת ה׳ עשה5מלמד שהצדקה קשורה תחת כסא הכבוד שנאמר (ישעיה נו) כה אמר ה׳ שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות. (בראשית מט) 6גד גדוד יגודנו – מלמד שכשם שבא בראש תחלה כך לעתיד לבא יבוא בראש:
1. ואומר עטרות ודיבון וכו׳. הארץ אשר הכה ה׳ לפני עדת בני ישראל כצ״ל. והיינו הערים הראשונים שכבשו היו לשבט גד וזה וירא ראשית לו:
2. שנאמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא. והיינו בראש העם. וכן פירש הספורנו:
3. ד״א שעשה את התורה וכו׳. הכוונה משה קיים את התורה מא׳ ועד תי״ו דורש וית״א נוטריקון:
4. צדקת ה׳ עשה שכתב להם לישראל כי יהיה בך אביון: בספרי צדקת ה׳ עשה וכי מה צדקות עשה בישראל והלא כל מ׳ שנה שהיו ישראל במדבר באר עולה להם ומן יורד להם וכו׳ אלא שלמד תורה לישראל שנאמר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת:
5. מלמד שהצדקה קשורה עם המשפט תחת כסא הכבוד. שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך כה״ג הגר״א:
6. גד גדוד חסר כאן וכצ״ל ד״א ויתא ראשי עם קאי על גד כדכתיב גד גדוד יגודנו מלמד כשם שבא בראש תחלה כך לע״ל יבוא בראש וזה ויתא ראשי עם לע״ל ועיין בפרש״י:
וירא ראשית לו – הטעם: שראה לנפשו שיבקש לנפשו נחלה קודם ישראל.
כי שם חלקת – כמו: חלק.
ומחוקק – הוא הגדול והשליט, כמו: לבי לחקקי ישראל (שופטים ה׳:ט׳).
וספון – כמו: וספוןא בארז (ירמיהו כ״ב:י״ד), בבתיכם ספונים (חגי א׳:ד׳) – שטעמו: בבתיכם שהם ספונים, וכן: קירות הספון (מלכים א ו׳:ט״ו). והטעם: כי ראה גד ארמונים ספונים שהיו חלק גדוליב האמורי.
[ויתאג – חסר פ״א הפועל והאל״ף תחת ה״א. והעד: ואתה (דברים ל״ג:ב׳).]⁠ד
והטעם: שבאו ראשי גד עם ישראל חלוצי צבא, ומשה ראה זה בנבואה.
צדקת י״י עשה – שמלא בידו אשר דבר בפיו, [שנדרו בני גד שיבאו עם ישראל להלחם עם אויביהם].⁠ה ולא הזכיר ראובן, ויתכן, כי זה בעבור שהיו בני גד גבורים מבני ראובן. והנה דברי הימים לעד, שאמר עליהם: ופני אריה פניהם (דברי הימים א י״ב:ט׳), ולא תמצא כן בבני ראובן.
א. בכ״י פריס 177: ספון.
ב. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: גדול.
ג. מלת ״ויתא״ הושמטה בכ״י פריס 177 והושלמה מכ״י פרקנפורט 150.
ד. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ה. ״שנדרו... אויביהם״ חסר בכ״י פריס 176, 177, ועוד כ״י, אך מופיע בדפוס נפולי.
AND HE CHOSE A FIRST PART FOR HIMSELF.⁠1 This means he looked out for himself and sought an inheritance before the other Israelites.⁠2
FOR THERE A PORTION OF A RULER WAS RESERVED. The word chelkat (portion of) means a portion.
[A RULER.] Mechokek (ruler) refers to someone who is great and a ruler. Compare, My heart is toward the governors (le-chokeke) of Israel (Jud. 5:9).
[RESERVED.] The word safun (reserved) is similar to safun (ceiled) in and it is ceiled3 with cedar (Jer. 22:14); and sefunim (ceiled) in be-vattekhem sefunim (Haggai 1:4), which means your houses which are ceiled. The import of ki sham chelkak mechokek safun (for there a portion of a ruler was preserved)⁠4 is that Gad saw the paneled palaces that were the portion of the nobles of the Amorites.
CAME. Va-yyete (came)⁠5 is missing an alef.⁠6
The meaning of our clause is that the heads of Gad came armed with the children of Israel.⁠7 Moses prophetically saw this.
HE EXECUTED THE RIGHTEOUSNESS OF THE LORD. Gad fulfilled with his hands8 that which he spoke with his mouth, for the children of Gad vowed that they would go out with Israel to wage battle against their enemies.⁠9 Moses did not mention Reuben.⁠10 It is possible that he omitted Reuben because the tribe of Gad were greater warriors than the tribe of Reuben. The words of Chronicles, which states regarding the tribe of Gad, whose faces were like the faces of lions (I Chron. 12:9), is proof of this. We do not find this stated regarding the tribe of Reuben.
1. Literally, he saw a first (reshit) for himself. According to Ibn Ezra he saw is short for he sought an inheritance. First means before the other Israelites, and himself means he sought it for himself. Hence Ibn Ezra's interpretation.
2. Received their inheritance. See Num. 32.
3. Ceilinged or paneled.
4. Which, according to Ibn Ezra, means for there is the ceiled palace of the ruler.
5. Spelled vav, yod, tav, alef.
6. It should be spelled vav, yod, alef, tav, alef, for its root is alef, tav, heh.
7. To conquer Canaan. See Joshua 1:12-18; 22:1-9.
8. That is, Gad did in practice.
9. Num. 32:16,17.
10. When he mentioned Gad's keeping the oath which they made to join Israel in the conquest of Canaan. The same oath was made and observed by the tribe of Reuben. See Num. 32:16,17 and Joshua 1:12-18; 22:1-9.
וירא ראשית לו – שראה ובחר לו ראשית של ארץ ישראל, אותה שנכבשה תחילה, ארץ סיחון ועוג.
כיא שם חלקת מחוקק {ספון} – כדמתרגמינן. הכי קאמר: לכך ראה גד ליקח לחלקו ארץ עבר הירדן, אף על פי שעמון ומואב מערערין עליה, כדאשכחן שנלחם מלך בני עמון עם יפתח על אותן תרעומות (שופטים י״א:י״ב), לפי שידע ששם יקבר {משה}.⁠ב והיה יודע, שאם היה סופה לחזור לעמון ומואב יותר משאר ארץ ישראל, לא היה קובר משה בחוצה לארץ, ובזה סמך גד לקחת אותה נחלה ולא חשש לאותו תרעומת.
והאי דקאמר גד, ולא ראובן, לפי שבני גד התחילו לשאול אותה, דכתיב: {ויבאו בני גד ובני ראובן (במדבר ל״ב:ב׳)}⁠ג ושם גד ראשון, לפי שדברו ראשונים.
ועוד: לפי שרצה לומר לראובן מה שלא אמר לו, ונתאוה להיות קרוב לו, שיגן עליו זכותו.
ויש מפרשים: כי שם חלקת מחוקק – חלקו של ראובן, שנקרא מחוקק, כדכתיב: בפלגות ראובן גדולים חקקי לב (שופטים ה׳:ט״ו). ולא נהירא.
ויתא ראשי עם – הוא לקח חלק בראש והולך בראש ישראל למלחמה, דכתיב: והחלוץ הולךד לפניהם (יהושע ו׳:י״ג).
צדקת י״י עשה ומשפטיו עם ישראל – שעמד בתנאו בדין ובמשפט.
[ויש לפרש: דאמשה קאי, שהיה מחוקק, שהיה הולך בראש העם ומנהיגם, וצדקת י״י עשה וגו׳ – הגה״ה. שהורה ולמד להם משפטיו של הקב״ה.]⁠ה
א. כן בפסוק ובספר הג״ן וכן משתמע מן ההקשר. בכ״י מינכן 52 (אולי): כן.
ב. ההשלמה מספר הג״ן.
ג. בכ״י מינכן 52 מופיע: ״ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן״, אך הוא שיבוש הסדר של הפסוק בבמדבר ל״ב:א׳, בו כתוב: ״לבני ראובן ולבני גד״. לכן סביר שכוונת ר״י בכור שור היתה לפסוק שלאחריו שאכן מדבר על בקשת בני גד וראובן, ובו קדמה הזכרת שבט גד, כדברי ר״י בכור שור.
ד. בכ״י מינכן 52 (וכן, בהשפעת יהושע ו׳:ז׳, גם בפירוש לבמדבר ל״ב:י״ד, דברים ל״ג:ז׳): עובר.
ה. על תיחום גבולות ההגה״ה, עיין מאמר ש. ברוכי, ״ההגהות בפירוש ר׳ יוסף בכור שור לתורה״, מגדים מ׳ (תשס״ד): 96-95. תוכן ההגהה מקביל ל״דבר אחר״ ברש״י.
וירא ראשית לו – HE SAW THE FIRST PART FOR HIMSELF – That he saw and chose for himself the first part of the land of Israel, that which was conquered first, the land of Sichon and Og.
כי שם חלקת מחוקק {ספון} – FOR THERE WAS THE LAWGIVER’S PORTION RESERVED – as it is translated [by Onkelos]. This is what he said: the reason Gad saw to take as his portion the land on the other side of the Jordan River was because even though Ammon and Moav contested it, as we find that the king of the Ammonites fought with Yiftach about those grievances (Shofetim 11:12), he knew that {Moshe} was buried there. And he knew that if it [the land] was destined to return to Ammon and Moav more than the rest of the land of Israel, Moshe would not be buried outside the land, and Gad relied on this to take it as an inheritance and did not worry about those grievances.
And [the reason] that it says Gad, and not Reuven, it is because the children of Gad initiated the request, as it is written: {“And the children of Gad and the children of Reuven came” (Bemidbar 32:2)} and Gad is mentioned first because they spoke first.
And in addition: Since he [Moshe] wanted to say to Revuen what he did not say to him [Gad], and he desired to be close to him, that his [Moshe's] merit would protect him [Reuven].
And there are those who explain: that שם חלקת מחוקק – THERE WAS THE LAWGIVER’S PORTION – The portion of Reuven, who was called Lawgiver, as it is written: “By the watercourses of Reuben, there were great enactments of heart” (Shofetim 5:15). But this is not clear.
ויתא ראשי עם – HE CAME WITH THE HEADS OF THE PEOPLE – He took a portion in the beginning, and went at the head of Israel to war, as it is written: “And the vanguard went before them” (Yehoshua 6:13).
צדקת י"י עשה ומשפטיו עם ישראל – HE EXECUTED THE RIGHTEOUSNESS OF HASHEM AND HIS ORDINANCES WITH ISRAEL – That he fulfilled his condition [to be the vanguard in war] lawfully and with justice.
[And it is possible to interpret: that this refers to Moshe, who was Lawgiver, who went at the head of the people and led them, and צדקת י"י עשה וגו'‏ – HE DID THE RIGHTEOUSNESS OF HASHEM etc. – {A glossed annotation.}. That he instructed and taught them the laws of the Blessed Holy One.]
וירא ראשית לו – וירא חלקו להנחיל מתחילה קודם אחיו מעבר לירדן.
כי שם חלקת מחוקק שבו ספון משה קבור בו.
ויתא ראשי עם – ויבא בראש העם, כלומר: לפני העם עבר החלוץ.
צדקת י״י עשה ומשפטיו עם ישראל – כמ׳ שנשא ידו לפני הקב״ה, עשה בצדק ומשפט ולא שינה את דברו, אבל הלך חלוץ לפניהם.
וירא ראשית לו – אף על פי שעמון ומואב מערערין עליה כמו שמצינו גבי יפתח1 ומה טעם כי שם חלקת מחקק ספון – כמו שפר״ש.
דבר אחר: כי שם חלקת מחקק וגו׳ – כי שם נחלתו וחלקו של ראובן שנקרא מחוקק כדכתיב בפלגות ראובן גדולים חקקי לב (שופטים ה׳:ט״ו), שם היא ספונה וסדורה כבר.⁠2
דבר אחר: אף לגד קאי, וקורהו על שם גדולתו וחשיבותו מחקק – שר ושופט.
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור בשם ״יש מפרשים״.
וירא ראשית לו, "he chose a first part for himself.⁠" Even though the Ammonites and Moabites dispute his territorial claims to its land, as is evident from Judges 11,13 and Yiftach rebutting their arguments. (Compare Rashi there) Another interpretation of this line: What is the meaning of the phrase: כי שם חלקת מחוקק צפון, "for in part of that land the grave of the Israelites' lawgiver (Moses would be hidden)" Alternately, Reuven has been referred to as the lawgiver; in Judges 5,15, when Deborah describes him as such with the words: בפלגות ראובן גדולים חקקי לב, "among the clans of Reuven who were debating great decisions of the heart.⁠" The Reuvenites had long been entrenched in these lands already, (at the time of Yiftach, 300 years after Moses had died). According to yet another interpretation the whole line speaks about both Reuven and Gad, the two tribes who had decided to settle on the east bank of the Jordan river. Since both of these tribes had proven outstandingly strong, Moses accords them recognition already in his parting words to the people.
כי שם חלקת מחוקק ספון – כתרגומו אע״פ דכתיב ויעל משה אל הר נבו וימת שם ונבו הוא בחלק ראובן כדכתיב ובני ראובן בנו את נבו וגו׳ ודאי מת שם אבל הוטל בכנפי השכינה ונקבר בגי בחלק גד, ד״א וירא ראשית לו כי שם וגו׳, פי׳ שאין מקום לערעור עמון ומואב שיערערו על חלקו של גד, כי אם הי׳ ראוי להחזירה להם לא הי׳ הקב״ה קובר את משה מתחלה שמה, אלא שראה מראשית שראוי׳ להיות נשאר לגד כי שם וגו׳, ג״ן.
וירא ראשית לו – ע״ד הפשט יאמר כי גד בקש לו ארץ סיחון ועוג שהיא תחלת כבוש הארץ, כי שם חלק המחוקק הוא הגדול והשליט, כמו (שופטים ה׳:ט׳) לבי לחקקי ישראל. ואמר ספון כמו (ירמיהו כ״ב:י״ד) וספון בארז, וכן (חגי א׳:ד׳) לשבת בבתיכם ספונים. והזכיר ספון ולא קבור לרמוז שהוא ספון לתחיית המתים ולכך נקבר בחלקו של גד בחוצה לארץ כדי שיחיו מתי חוצה לארץ בזכותו.
ויתא ראשי עם – שבאו ראשי שבט גד עם ישראל חלוצי צבא, כי כן התנו עם ישראל.
צדקת ה׳ עשה – שקיים מוצא שפתיו שאמר (במדבר ל״ב:י״ח) לא נשוב אל בתינו עד התנחל וגו׳.
וע״ד המדרש וירא ראשית לו, העולם נברא בזכות משה שנקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון.
וע״ד הקבלה וירא ראשית לו, וירא מרחיב גד ראשית לו. והענין שנסתכל הקב״ה בחכמה שהיא ראשית כדי לברוא העולם כי שם מדת ראשית בהויות שהיו בחכמה, ראה כי חלקו של משה הנקרא מחוקק ספון ונסתר שם כי הוא בכלל הראשית, ויתא ראשי עם משם האציל המדות שקראן ראשי עם כלשון (תהלים כ״ד:ז׳) שאו שערים ראשיכם, צדקת ה׳ עשה ומשפטיו התפארת והכבוד שנאצלו משם, וזה מבואר.
וענין המדרש וסודו במשה שנקרא ראשית על שם שהיתה נבואתו מתוך אספקלריא המאירה שהיא ראשית כי עד שם השיג ומשם התנבא, כי כל מתנבא מתנבא מתוך מה שהשיג, ואע״פ שהתנבא מתוכה לא השיג מהותה, ועל זה בקש באמרו (שמות ל״ג:י״ח) הראני נא את כבודך, ולא נענה. ומה שנקרא מחוקק לפי שנבואתו של משה בשם הגדול ברחמים שמשם מצות עשה שהן רמ״ח, כי מצות עשה ולא תעשה כנגד התפארת והכבוד, ולפיכך נרשם מספר מצות עשה במלת מחקק שהם כנגד השם המיוחד, ומספר מצות לא תעשה שס״ה שהן כנגד אל״ף דל״ת נרמז גם כן בפסוק (דניאל ט׳:י״ט) אדני ש׳מעה אדני ס׳לחה אדני ה׳קשיבה. ונראה כי לזה רמז אונקלוס במה שתרגם ספרא רבא, שקרא המחוקק ״הגדול״ על שם שנבואתו בשם הגדול, והזכיר ישעיה הנביא ע״ה (ישעיהו ל״ג:כ״ב) כי ה׳ שופטנו ה׳ מחוקקנו ה׳ מלכנו הוא יושיענו, ובאור הכתוב תמצאנו מפורש ובסדר ממטה למעלה. ואע״פ שרש״י ז״ל פירש מחוקקנו לשון מושל, מלשון (בראשית מ״ט:י׳) ומחוקק מבין רגליו, מה שרמזתי הוא העיקר, ויונתן בן עזיאל ע״ה מעיד על זה שפירוש מחוקקנו נותן לנו דת, והוא שתרגם ה׳ דייננא דאפקנא בגבורתיה ממצרים מלפננא די יהב לנא אולפן אורייתא מסיני. וכן האמת כי התורה בשם הגדול נתנה.
ומכאן יש לך להתעורר בכתבי הקדש באותן דברים שנקראו בשם גדול כענין בית המקדש שנקרא גדול שנאמר (מלכים ב כ״ה:ט׳) ואת כל בית גדול שרף באש, וכן העובד המשרת שם נקרא (במדבר ל״ה:כ״ה) הכהן הגדול, וכן הנהר שבארץ ישראל נקרא (דברים א׳:ז׳) הנהר הגדול נהר פרת, וכן השם הגדול שהכהן הגדול עובד לפניו שנאמר (שם י״א) את כל מעשה ה׳ הגדול, וכן במה שקורין חכמי האמת לשון רבא שהוא תרגום של גדול כענין בקדיש אמן יהא שמיה רבא מברך, וכן יהא שלמא רבא, וכן קדוש היום שקורין קדושא רבא ולא כן של לילה, וכן ברכת היום של אהבת עולם אהבתנו שקורין אהבה רבה ולא כן של ערבית, וכן קורין ליום שביעי של ערבה הושענא רבא לפי שהוא תשלום כ״ו ימים שמבריאת העולם שנברא בכ״ה באלול, כל אלה אם תשכיל בהם תמצא כי דרך אחד להם, והבן זה.
וירא ראשית לו, "He saw the first (portion) claiming it for himself.⁠" According to the plain meaning of the text the tribe of Gad requested the lands of Sichon and Og which were the first part of the land of Canaan to be conquered.
The words: "for that is where the lawgiver's plot (grave) is hidden,⁠" refer to Moses' grave. The word מחוקק, usually translated as "lawgiver,⁠" may mean "an outstanding person,⁠" such as in Judges 5,9 in Devorah's song where she speaks of לבי לחוקקי ישראל, "my heart goes out to the rulers of Israel.⁠" [I suppose the author considers the term "lawgiver" inappropriate once the Torah had been given. Ed.] The reason Moses speaks of ספון, "hidden,⁠" is an allusion to the fact that the exact site of his grave would remain concealed forever. The word is used in such a sense in Jeremiah 22,14 as well as in Chagai 1,4 where it means "roofed,⁠" "covered.⁠" Moses probably also did not want to use the word קבור, "buried,⁠" as this has a ring of finality about it, whereas he considered his grave as a temporary parking place for his body pending the resurrection. He realized that the decree that he had to be buried outside the borders of Eretz Yisrael proper was in order to facilitate the resurrection of the generation of Israelites who had died outside the boundaries of the land of Israel under his leadership and whose resurrection would be due only to his personal merit (Tanchuma Chukat,10).
ויתא ראשי עם, "he came at the head of the nation;⁠" a reference to the two and a half tribes who formed the vanguard of the army of conquest under the leadership of Joshua.
צדקת ה' עשה, "he carried out God's judgments;⁠" by honouring his verbal undertakings to Moses the tribe of Gad carried out God's judgment. He (and the tribe of Reuven and half the tribe of Menasheh) had vowed not to return home until all the tribes had received their heritage.
A Midrashic approach based on Bereshit Rabbah 1,6: The words וירא ראשית לו, are an allusion to the tradition that the universe was created due to the merit of Moses who has been described as ראשית in our verse here.
A kabbalistic approach: the words וירא ראשית לו in our verse may be understood as part of the previous line speaking about God expanding the territory of Gad. [The reference is to expansion of intellectual horizons. Ed.] The whole verse commencing with ברוך מרחיב גד may thus be understood as וירא מרחיב גד ראשית לו, "the One Who expands (the territory of) Gad saw that the one called ראשית was His.⁠" The message is: "when the Lord looked at the emanation חכמה, which is the topmost of the operative emanations, in order to begin creating the universe [ראשית and חכמה are thus equated. Ed.], He foresaw that the burial plot of the one called מחוקק (Moses) was hidden in the portion of land allocated to the tribe of Gad, seeing Moses was so integrally part of the emanation ראשית. [Clearly the word ראשית here must be understood on two levels, both in terms of time and in terms of wisdom. Ed.] He (God) decided then to radiate the attributes known as ראשי עם from there. In order to better understand this, refer to Psalms 24,7: שאו שערים ראשיכם, where the word ראש, ראשית, is used in a similar meaning. [The word ראשיכם clearly is a concept only, seeing gates do not have heads. Solomon (the author of that psalm who found that he could not bring the Holy Ark into the newly constructed Temple) prayed for an expansion of his perceptive powers. Ed.]
The words צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל refer to the emanations תפארת and כבוד which emanate from there. This is all very clear (author's words). [It is not clear to me at all, but I suspect that the message is that seeing all abstract mystical concepts must have a place on earth from which they are made accessible to man, the author tells us that seeing Moses, who represented the emanation wisdom in the most near perfect level attainable by human beings would be buried there, i.e. would be "at home" there, it is natural that 'lower" attributes, emanations, such as תפארת and כבוד, may become accessible through him who had attained the level of a higher emanation i.e. חכמה. Ed.]
The meaning of the Midrash as well as its mystical dimension, i.e. that Moses=ראשית, is based on the fact that he was the only prophet whose prophetic powers were such that he received what our sages call אספקלריא מאירה, "a clear, unblurred vision.⁠" This type of prophetic vision is also known as ראשית, the "beginning, the top,⁠" seeing that this was the highest level of wisdom Moses had attained. Anyone who prophesies does so from the level of emanation he personally has attained. However, prophesying "from,⁠" i.e. "out of" an emanation, does not mean that the prophet has "mastered" the essence of this emanation. This explains why Moses asked for additional perceptive powers when he said to God (Exodus 33,18) הראני נא את כבודך, "please show me Your attribute כבוד.⁠" This request went unanswered. The reason the Torah does refer to him as מחוקק is because his prophecy was always in the name of the tetragrammaton, God's essence. All the 248 positive commandments were legislated by God in His capacity as Hashem. The numerical value of the letters מחקק =248. The total number of negative commandments is 365, a number reminiscent of God's attribute א-ד-נ-י (which is really 65). The opening letters of Daniel's prayer (Daniel 9,19) asking forgiveness for trespasses (transgressions of negative commandments) are ש-ס-ה i.e. 365. Each request is prefaced by use of the attribute א-ד-נ-י. The whole verse there reads אדנ-י שמעה, אדנ-י סלחה, אדנ-י הקשיבה, so that each word separately features this attribute and the three ראשי תיבות spell 365.
I believe that Onkelos may have alluded to this when he translated מחוקק as ספרא רבא, "the great scribe,⁠" seeing the source of his prophecy was the great name of the Lord, Hashem.
This association of the name Hashem with the word מחוקק is particularly marked in Isaiah 33,22 כי ה' שופטנו, ה' מחוקקנו, ה' מלכנו, הוא יושיענו. The numerical value of the letters in the word שופטנו=451, which breaks down into 365 (negative command-ments) emanated by the attribute האלוהים =86. 86+365=451. The numerical value of מחוקקנו is 312, composed of 248+the name of Hashem spelled in words instead of letters making 63. By adding the digit 1 representing the word itself we get 248+64=312. [There probably is significance in the spelling of מחקק without the letter ו here in the Torah, and the spelling with the letter ו in Isaiah. How else could we have arrived at the allusions represented by the numerical values? Ed.] Even though Rashi understands the word מחוקק in Isaiah as מושל, "ruler,⁠" rather than as "lawgiver,⁠" he himself understands it in as "students, disciples.⁠" in Genesis 49,10. I believe that I am correct in my approach. Targum Yonathan (on the verse in Isaiah) also speaks of מחוקק as "the one who gave us אולפנא, 'religious law.'" This is correct as the Torah was given under the aegis of God's Essence, Hashem.
This may be an appropriate point at which to point out a number of things which are all associated with God's "great" name, such as the Holy Temple, for instance. It is pointedly referred to as גדול, in Kings II 25,9: "He (Nevuchadnezzar) burned down the house of the Lord, the house of the King, and all the houses of Jerusalem, and the whole great House he burned by fire.⁠" The last words clearly elaborate on what he did to the Temple. The priest serving in that Temple has also been referred to as the "great Priest.⁠" The largest river on earth the Euphrates has also been described as "the great river.⁠" (Deut. 1,7) In Deut. 11,7 the work of the Lord is described as מעשה ה' הגדול. When we respond during the recital of the Kaddish, we use the formula אמן יהא שמיה רבא, "Amen, may the great name be blessed.⁠" The Aramaic word רבא is the translation of the word גדול, "great´ in Hebrew. We also speak of שלמא רבא in that same kaddish prayer, referring to the "great peace,⁠" i.e. the peace under the aegis of the great name Hashem. The benediction over wine recited on Sabbath morning is known as קדוש רבא as opposed to that on Friday night. (compare Pesachim 106). [Perhaps the great name of Hashem is more appropriate for the day than for the night; the night is usually under the aegis of the attribute of Justice. Ed.] The seventh day of Sukkot is known as הושענא רבא, the "great salvation.⁠" The prayers on that day which feature the willow branch are addressed to Hashem more so than any other day as the day concludes 26 days from the date God commenced creating the universe on the 25th of Ellul. 26=the numerical value of the tetragrammaton, i.e. י-ה-ו-ה, hence the appellation "great" is very much appropriate for that date. If you will analyse these examples you will discover that there is a common denominator to the adjective "great" which is associated with these days or with these phenomena.
וירא ראשית לו – ראה גד ובחר בעצמו ראשיתה של ארץ ישראל. אותה שנכבשה תחלה ארץ סיחון ועוג.
כי שם חלקת מחוקק ספון – כתרגומו ספרא רבא. לכך ראה גד ליטול את הירדן אע״פ שעמון ומואב מערערין עליה לפי שידע שעתיד משה ליקבר שם. ואלו היתה עתידה הארץ לחזור לעמון ומואב לא היה הקב״ה קובר אותו בחוצה לארץ.
וירא ראשית לו – ראה גד ובחר לו ראשיתה של א״י דהיינו ארץ סיחון ועוג אשר בעבר הירדן כי שם חלקת מחוקק ספון כתרגום לפיכך נטלה לחלקו אע״פ שעמון ומואב מערערין עליה כי יודע היה שעתיד הקב״ה לקבור שם משה רבינו ואלו היתה עתידה לחזור ליד עמון לא היה הקב״ה קוברו שם בחוצה לארץ.
ויתא ראשי עם – גד היה הולך למלחמה בראשי עם ישראל.
צדקת ה׳ עשה – שעמד בתנאו ובקיומו כמשפט שהתנה עם ישראל לעבור לפני החלוץ.
וירא ראשית לו, "he chose a first part for himself;⁠" (the tribe of Gad) he chose the first part of the available land of Canaan for himself.⁠" This is a reference to the lands formerly owned by the kingdom of Sichon and the kingdom of Og, both on the east bank of the river Jordan.
כי שם חלקת מחוקק ספון, this needs to be translated as does Targum Onkelos, "he knew that the lawgiver, (Moses) would be buried on that portion of ancestral land.⁠" This is why he chose this part of the territory of the east bank, although he also knew that Ammon and Moav both had claims on that piece of land. If he had worried about their claims being honoured in the future, he would not have chosen it as his share of the Holy Land.
צדקת ה' עשה, "he fulfilled the promise he had made to G–d via Moses to be in the vanguard of the army battling for the land on the west bank of the Jordan.
ויתא ראשי עם – גד היה הולך למלחמה בראשי עם בני ישראל צדקת ה׳ עשה שהועמד בתנאו בקיומו כמשפט שהתנה עם ישראל שהיה עובר לפניהם חלוץ.
כי שם חלקת מחוקק ספון – פי׳ ר׳ אברהם חלקת כמו חלק מחוקק הוא הגדול והשליט כמו לבי לחוקקי ישראל וספון כמו וספון בארז [בתיכם]. בבתיכם ספונים. פי׳ כי ראה ארמונים ספונים כי חלק גדולי האמורי היה:
צדקת ה׳ עשה – איתא במדרש וירא ראשית לו שלקח ארץ סיחון ועוג שהיא ראשית הכיבוש ובזה עשה צדקה עם ישראל שבנה ערי מבצר וכל זקני ישראל וחוליהם וכל מי שלא היו יכולין לילך עמדו שם כל ימי הכיבוש שכבשו הארץ:
כי שם חלקת מחוקק ספון, "for it is there that the lawgiver's plot is hidden.⁠" Ibn Ezra understands the three words חלקת, מחוקק, ספון as if the Torah had written חלק ומחוקק וספון, that Gad had three reasons for choosing the portion he chose, 1) the land was very desirable, 2) the lawgiver, Moses, would be buried on that land, 3) there the Emorites had fancy houses with paneled walls.. He quotes Chagai 1,4 speaking of בבתיכם ספונים, "in your houses with the paneled walls and ceilings,⁠" as another example of the use of the word ספון in that sense.
צדקת ה' עשה, "he exacted God's righteous justice.⁠" The Midrash states that the words וירא ראשית לו mean that Gad took the lands of Sichon and Og, which represented the beginning, ראשית, of the Israelites' conquest of the Canaanite nations. By doing so he did a צדקה, a righteous deed for the whole of the people of Israel, who learned from that tribe to build fortified cities. All the elderly and sick people of Israel stayed in those fortified cities during the seven years that the conquest of the land lasted.
וירא ראשית לו – ראה שינחל נחלתו תחלתו לפני הירדן, והיה לו עילוי גדול, כי שם חלקת משה, כי שם נקבר גופו. וכנה עצמו במחוקק ספון.
וטעם ספון – תאר, כמו חכם גבור, כי כתב התורה בסודות עצומות, ויתכן שיהיה ספון שם דמיון ראשון, או תאר לסוד כאילו אמר כותב הסוד.
ויתא ראשי עם – כמו בראשי, והנה ויתא רמז למשה גם כן כאילו אמר וגם בא אל ראשי עם.
ומשפטיו עם ישראל – כטעם והוא שפט את ישראל (שופטים ט״ז:ל״א).
והטעם: שם נקבר האיש שתאריו כל אלה.
וירא ראשית לו וגו׳ – אף על פי שבני ראובן היו גם כן עם בני גד כששאל שיותן להם נחלתם מעבר הירדן מזרחה הנה יחס זה הענין לגד כי הם היו ההתחלה ולזה הקדימם בספור ההוא ואמר ומקנה רב היה לבני גד ובני ראובן ואמר כי גד ראה שהיה לו ראשי הארץ אשר נחלו ישראל והוא הארץ אשר הנחילם משה מעבר לירדן לפי ששם הארץ ההיא החלקה אשר בה מחוקק ספון והוא משה שיסד לנו החקים מפי הגבורה כי שם בארץ אשר מעבר הירדן היתה קבורתו והנה בחר בה לזאת הסבה לפי שזה הענין הוא ממה שיש לו רושם בהשאיר אמתות התורה אצל ההמון רוצה לומר: כשיתבאר להם שאשר נתנה הוא נקבר שם והנה גד בא אל ראשי עם ישראל כמו שהתנה עמהם משה להלחם עם הגוים ההם עד אשר ירשו גם הם את הארץ והוא עשה שם צדקת השם ומשפטיו עם ישראל – רוצה לומר: שנשמרו מהחטא בדבר מהדברים כדי שיתישרו יותר לירושת הארץ הלא תראה כי מפני חטא מהם היו נזוקים כולם בדבר עכן בחרם.
וירא ראשית לו וגו׳ – אמר כי ראה לקחת לעצמו ראשית הארץ ההיא לפי ששם חלקת מחוקק צפון הוא קבר איש האלהים וסמך בדעתו כי בפקוד י״י להביא ראשי עם והם משה ואהרן ומרים אשר שם יפקדו כל הנמצאים שם עמהם.
ואמר צדקת י״י עשה על מה שהצדיק עצמו בזה ולא כאשר חשבו עליהם בני ישראל בבנותם המזבח וגם משפטיו עשה עם ישראל במה ששמרו להם תנאם והלכו בראשי גייסות כל י״ד שנה של כבוש וחלוק. ובמדרש (ספרי פ׳ הברכה) הוא בא בראש תחלה הוא יבא בראש לעולם הבא.
שהוא ראשית הכבוש. וכאילו אמר וירא ראשית הכבוש לו שאין לך ראשי׳ במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו ויש לך מקראות שמקצרין לשונם כמו מגיד מראשית אחרית ולא פי׳ מגיד מראשית דבר אחרית דבר כמו שכת׳ בפרשת בראשית והתימה מהרמב״ן ז״ל שטען עליו בפרשת בראשית מפסוק וירא ראשית לו שאינו דבוק לתיבה של אחריו:
כי שם חלקתו כי ידע אשר שם בנחלתו חלק׳ שדה קבור׳ מחוקק והוא משה. תיקן בזה כמה עניינים הוסיף כי ידע מפני שבזולת זה נראה שכאשר ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג כבר היתה שם קבור׳ משה ואין זה אמת שהרי באותו זמן עדיין משה קיי׳ אבל עם תוספת כי ידע יהיה פירושו שידע בקבלה שבתוך הנחלה ההיא תהיה קבורתו של משה גם כי׳ שמלת שם מורה על נחלתו גם הוסיף מלת שדה אחר מלת חלקת מפני שמלת חלק׳ מורה על חלקת והחלק הוא חלק לדבר ואמר שדה כמו חלקת השדה אשר לאחינו גם הוסיף מלת קבורת מפני שבזולת זה יהיה פירושו חלקת השדה של מחוקק לא שדה קבורתו והוא לא בחר הנחלה הזאת אלא מפני קבורתו גם פי׳ מלת מחוקק והוא משה:
ספון אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה. אמר אותה חלקה ספונה שלא תחשוב שמלת ספון דבקה עם מחוקק הסמוך לו כי לא היה ספון וטמון רק מקום קבורתו שהוא חלקת השדה שהיה קבור בה כדכתיב ולא ידע איש את קבורתו ואין לטעון ממלת ספון שהוא לשון זכר על החלקה שהיא לשון נקבה כי החלקה הוא החלק ומלת ספון שב אל החלק וכמוהו אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו:
ויתא גד. אמר זה לאפוקי מד״א שאמרו ויתא משה:
ואם תאמר אם היתה נחלתו כל כך צרה למה זה שאל אותה למשה לזה אמר וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ר״ל וירא ובחר גד הראשית והיא הארץ אשר מעבר לירדן לעצמו לא לשלמותה כי אם לפי שיהיה שם ספון קבר משה מחוקק התורה, ובסוף דבריו נתן הסבה למה יאות אל מי שיעזרהו באמרו ויתא ראשי עם צדקת ה׳ עשה רוצה לומר שהביא את ישראל לארץ ועשה בזה צדקת ה׳ ומשפטיו עם ישראל, ולכן ראוי שיבורך מי שיעזור אותו כמו שהוא עוזר את ישראל ויגמול לו מדה כנגד מדה, וי״מ וירא ראשית לו וגו׳ על ענין המזבח שבנו בני גד ובני ראובן בירדן כאשר שלחו אליהם ישראל פנחס וי״ב נשיאי העדה כמו שנזכר בספר יהושע והם השיבו אל אלהים הוא יודע וישראל הוא ידע כי לא במרד ולא במעל עשינו זאת כי אם להיותו לעד בינינו ובין ישראל שלנו חלק ונחלה בה׳ ובתורתו, ושעל זה אמר כאן משה וירא ראשית לו רוצה לומר ראה הרואה בראשית גבול גד כי שם היה חלקת מחוקק ספון, רוצה לו׳ מזבח אבנים חקוקות בברזל למה שלא היה לעולה וזבח עשהו מאבנים חקוקות הפך מה שצותה תורה, ואמר ספון שהוא כמו נוסף כי ספון מגזרת יסף כמו שצקון מגזרת יצק, ולפי שזה סבב שבאו אליו פנחס הכהן ונשיאי העדה, אמר ויתא ראשי עם, ונבא משה שבזה לא ימצאו להם עון אשר חטא, וזהו צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל, שנשפט עמהם ונשאר צדיק ויצא צדיק בדינו. והנה אמר זה בגד ולא אמר כן בראובן בהיות הענין בשניהם שוה, אם לפי שהיו בני גבורים יותר מהם כמו שזכר ר״א והוכיחו מהכתוב, ולכן בשאלת הארץ קדמו תמיד בני גד לבני ראובן, ואם לפי שהיה הענין אחד בהם, ומה שאמר בראובן הענין הזה יובן בגד, ומה שאמר בגד יובן בראובן ג״כ והסכמת הברכה הזאת למה שברך יעקב אביהם מבוארת שהוא עליו השלום אמר גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב, שרמז על מלחמותיו וגבורותיו תמיד:
ואמר וירא ראשית לו – להורות שחשב שלקח ראשית ונשאר באחרונה כמו העקב. וזהו וירא ראשית לו כלומר לו היה ראשית. אבל לפי האמת הוא אחרית. ועל זה אמר נחלה מבוהלת בראשונה וכו׳. ולזה סמך גד ליששכר. ואולי אמר וירא ראשית לו. כמתנצל על עונו ואומר שעשה זה. לפי שראה כי שם חלקת מחוקק ספון שהוא משה שהיה קבור שם וזכותו יגן עליהם. ולא היה ראוי שיעלו כולם לארץ וישאר משה לבדו. וכן נתן התנצלות שני עליהם. ואמר ויתא ראשי עם. כלומר אחר שראו שבאה נחלתם חוצה לארץ. התנדבו לילך עמהם בראש עד התנחל בני ישראל איש נחלתו. והזכיר בכאן שני דברים להתנצלות עליהם. כנגד שני דברים שאמר למעלה. כנגד מרחיב גד שלקחו כר נרחב בחוצה לארץ. אמר שהטעם היה בעבור משה שהיה קבור שם. וכנגד מה שאמר וירא ראשית לו אע״פ שלא היה ראשית. אמר ויתא ראשי עם. לומר שבשביל זה הראשית שלקחו. תקנוהו בראשית אחר לבא בראש העם. ובזה צדקת ה׳ עשה אחר שנשאר שם משה. וכנגד השנים אמר ומשפטיו עם ישראל. שעשו מה שראוי להם. עיין בלידת גד בפ׳ ויצא:
וירא ראשית לו – וגם כן ראוי הוא לכך, כי אמנם כשבחר גד את ארץ סיחון ועוג, אף על פי שאינה כקדושת עבר הירדן, היתה כוונתו להשיג דבר עיקרי אצלו, כי שם בארץ סיחון ועוג חלקת מחקק ספון – היתה אותה החלקה שהמחוקק קבור בה, שהוא משה.
ויתא ראשי עם – ושם בארץ סיחון ועוג אתא המחוקק בראשי העם לכבוש את הארץ.
צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל – ושם עשה המחוקק את ״צדקת ה׳⁠ ⁠⁠״ לישראל, שבאר שם את תורתו. ושם נשפט עם ישראל, והתוכח משפטי ה׳ ודיניו עליהם, כענין שמואל, באמרו ״התיצבו ואשפטה אתכם לפני ה׳ את כל צדקות ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמואל א י״ב:ז׳).
וירא ראשית לו, he was also entitled to this, although when the tribe of Gad chose lands formerly belonging to Sichon or Og, a land which was not part of the “Holy Land,” there had been additional motivation to that of having good grazing land for their flocks, namely that their part of the land would contain Moses’ burial place. This is the meaning of the reference to מחוקק, “the legislator” in our verse.
ויתא ראשי עם, this was where the leaders of the people came together at the head of the nation in order to conquer the land.
צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, this was where the legislator, מחוקק, performed the righteous deeds of Hashem, by explaining to them God’s Torah in detail. This was also where the people of Israel were judged, and where Moses argued with the people about the application of the various social laws of the Torah. The term is found in Samuel I 12,7 where the prophet Samuel tells the people to line up so that he can not only judge the people but explain the righteousness of the laws of God, i.e. צדקות ה'.
ספון אותה חלקה כו׳. דאין לפרש ה״מחוקק״ – שהוא משה – ספון, דאין המחוקק ספון, רק קבורתו ספונה. אף על גב דכתיב ״ספון״ לשון זכר, יש לפרש ״כי שם חלקת מחוקק ספון״ דבר זה, ו״ספון״ קאי על דבר זה, וכמו שפירש רש״י ״ויהי השמש באה״ (בראשית טו, יז), ופירושו ויהי הדבר הזה, כך יש לפרש ספון דבר זה:
וַיֵ֙תֶא֙: חילופי׳ רבי׳ ראיתי במלה זו בנקודות ובטעמי׳, וארבעה המה. הא׳ בחילופי בן אשר ובן נפתלי1 שבדפוס וכן ראיתי בכתובי יד לב״א וַיֶ֙תֶא֙ כולו סגול ובשני פשטין, ולב״נ וַיֵתֵא֙ כולו צירי ובפשט א׳ לבד. הב׳ ברוב ספרי הדפוס2 כולו בצירי ובשני פשטין. הג׳ במקצת ספרי׳ כ״י היו״ד בצירי והתי״ו בסגול ובשני פשטין, וכ״מ בספר דקדוק כ״י, וכת׳ ר׳ אלייא בספר הרכבה3 שצירי היו״ד מורה על אל״ף פ״א הפעל. הד׳ בספרי׳ ספרדי׳ כולו צירי ובפשט האחרון בלבד, וכת׳ בעל א״ת שזהו דעת ב״א. ורד״ק הביא שתי הסברות מענין מלעיל ומלרע בס׳ מכלול4 (דף קט״ו), ולא הכריע, זל״ש, ומחלוקת בקריאת המלה הזאת, ב״א קורא אותה מלעיל בשני פשטין, ובן נפתלי מלרע בפשט א׳ לבד, ויש ספרי׳ בפשט א׳ לבד, ולא מחלפים, ע״כ. ולא דבר <מאומה> מהנקודות.⁠א [וַיֵּ֙תֶא֙].
רָ֣אשֵי עם: הרי״ש בגלגל, ובלא טעם אחר בשי״ן. [רָ֣אשֵׁי].
1. בחילופי בן אשר ובן נפתלי: חילופים-ד (אך בשיטת בן נפתלי לא נדפס שום פשטא).
2. ברוב ספרי הדפוס: ד, ונציה ש״ז, ונציה ש״ד.
3. בספר הרכבה: ׳ויתא׳, יד ע״א.
4. מכלול: פו ע״א.
א. מדרך הצגתו את הדיבור-המתחיל נראה שנורצי בחר בנוסח שבחמש נקודות ובשני פשטין (היינו דרך ג שבהערתו). ניתן לשער שהסיבה לבחירתו בנוסח המלעילי (בשני פשטין) היא היותו נוסח ב״א. ומאחר שניקוד שכולו צירי (הנמצא ברוב ספרי הדפוס וכן בספרים ספרדים) אינו הולם את הנוסח המלעילי, התלבט בניקוד בחמש נקודות או בשש, וניקודם של ׳מקצת ספרים כ״י׳ בחמש נקודות, עם הסברו של הבחור, הוא שנראה לו כניקוד הראוי.
בארץ סיחון ועוג שהיא ראשית כיבוש כו׳. רצונו בזה במה שהוסיף מלת כיבוש, כדי שיהא מלת ראשית דבוק עם מלה שאחריו, שאין לך ראשית שאינה דבוק עם מלה שלאחריו. וכן פי׳ רש״י בהדיא בריש פרשת בראשית (בראשית א׳:א׳):
כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה כו׳. הוכרח לפרש כן, כי מפשוטו של קרא משמע שכבר היה מחוקק שם קבור, וזה אינו אמת, שהרי באותו זמן עדיין הי׳ משה קיים. לכן פי׳ כי ידע בקבלה או בנבואה. עוד תיקן בזה דהוסיף מלת קבורת, דמקרא משמע שהי׳ למחוקק חלק בארץ, מדכתיב שם חלקת מחוקק ספון, ולא הי׳ למשה רבינו ע״ה שם חלק ונחלה, לכן פי׳ חלקת שדה קבורת מחוקק. והוסיף מלת שדה, מפני שמלת חלקת מורה על חלק בדבר, וצריך לדעת ממה היא חלק. משום הכי הוסיף מלת שדה, כמו (רות ד׳:ג׳) חלקת השדה אשר לאחינו:
אותה חלקה ספונה וטמונה כו׳. הוצרך לזה, שלא נאמר שהמחוקק טמון רק מקום קבורתו, כלומר אותה חלקה שהוא קבור בה, כדכתיב (להלן ל״ד:ו׳) ולא ידע איש את קבורתו. יש מקשין, והאיך אפשר לומר שקבורת משה היא בנחלת בני גד, והלא קבורת משה היא בהר נבו, כמו שכתוב לקמן ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו וגו׳, והר נבו היה בנחלת בני ראובן, כמו שכתוב בפרשת מטות (במדבר לב לז-לח) ובני ראובן בנו את חשבון וגו׳ ואת נבו וגו׳. ונ״ל דמישור של נבו היה גדול, והעיר היתה עומדת במישור, וההר היה בחלקו של גד. ומפני שמתחלה היו ההר והעיר של אדם אחד, נקרא ההר על שם העיר, וגם לא היה רחוק כ״כ מן העיר, והיה עומד במישור של עיר, משום הכי נקרא ההר על שם העיר. וק״ל:
דבר אחר ויתא משה כו׳. דלטעם ראשון קשה למה אמר בגד ויתא ראשי עם, דהא גם בני ראובן וחצי שבט מנשה הלכו לפני אחיהם. לכן פי׳ דבר אחר. ולפי׳ של דבר אחר קשה, למה מזכיר צדקתו של משה בברכת גד. לכן פי׳ טעם ראשון:
In the territory of Sichon and Og, which was foremost in the conquest, etc. Rashi adds the word conquest so that ראשית (foremost) [which serves as an adjective] is connected with the word after it, because there is no case where ראשית is not connected with the word after it. Rashi explains so explicitly at the beginning of parshas Bereishis (1:1).
For he knew that there, in his territory, was the plot [of the great scribe's burial ground]. Rashi has to say this because the plain meaning of the verse implies that the great scribe's is already buried there, and this is not so since Moshe was still alive at that time. Therefore he explains that he knew through tradition or prophecy. By adding the word burial Rashi also rectifies [a misunderstanding], as the verse implies that the great scribe had a portion in the land as it says, חלקת מחוקק ספון (lit. the great scribe's plot), whereas Moshe did not have a portion or inheritance in the land. Therefore he explains, The plot of the great scribe's burial ground. He adds the word field because חלקת (plot, but lit. portion) implies a portion of something and one needs to know of what is it a portion. Therefore Rashi adds the word field as in the verse (Ruth 4:3), The portion of the field that belonged to our brother.
That plot is concealed, hidden, etc. Rashi says this so that one should not say that the great scribe is hidden, but rather the place of his burial, i.e., the plot he is buried in, as it is written (below 34:6), No man knows his burial place. There are those who question, how is it possible to say that Moshe's burial place is in Gad's inheritance? Was not his burial at Mount Nevo, as it is written below (34:1), Moshe went up from the plains of Moav to Mount Nevo etc. and Mount Nevo was in the inheritance of Reuvein as it is written in parshas Matos (Bamidbar 32:37-38), The tribe of Reuvein built up Cheshbon, etc. [and] Nevo, etc. It seems to me that the plain of Nevo was large and the town was established in the plain, while the mountain was in the portion of Gad. And because the mountain and town originally belonged to one person, the mountain was called by the town's name. Also, it was not all that far from the town and it was situated in the plain of the town. Therefore the mountain was named after the town.
Another interpretation: "He came" — Moshe, etc. Because according to the first interpretation you might ask why it says [specifically] of Gad that he came at the head of the people, since Reuvein and the half tribe of Menashe also went before their brothers. Therefore he gives another interpretation. And according to the alternative interpretation you might ask why it mentions Moshe's righteousness in the blessing of Gad. Therefore he gives the first interpretation.
וירא ראשית לו – פירוש היה ראוי ראשית שהיא התורה לו, וטעם לדבר כי שם חלקת, פירוש חלקו של מחוקק שהוא משה ספון, או חלק ממחוקק כי חלק הגדול עלה למעלה, ולא נשאר שם אלא גופו הקדוש החי ספון. וטעם הדבר להביא ראשי עם, כאומרם ז״ל (ספרי כאן) להביא דור המדבר לעולם הבא. והוא אומרו ויתא וגו׳, וקראם ראשי עם לפי שהם תחילת קניית ישראל לה׳ לעם סגולה.
עוד ירצה, וירא ראשית, הנחלה שנחלו ישראל, שהיא ארץ סיחון ועוג לו, פירוש ליטלה לחלקו, ולחשש סגולת הארץ שכל הדר בה או כל הקבור בה יש לו חלק לעולם הבא (עי׳ כתובות קי:). אמר טעם שלא חש לדבר זה כי שם פירוש במקום ההוא שלקח לנחלתו שם חלקת מחוקק, שהוא משה, ספון, ויתא ראשי עם, ומעתה גם הוא יבא עם ראשי עם לעולם הבא.
צדקת ה׳ עשה – פירוש חוזר אל משה, שנותן טעם למה זכה לכל המעלה שיביא אחרים עמו לעולם הבא, ואמר צדקת ה׳ וגו׳, פירוש שעשה הצדק בדבר הנוגע לה׳.
או אפשר שיכוין לומר שעשה יותר מחיובו עם ה׳, וכמו שרמזנו בפסוק וצדקה תהיה לנו וגו׳ (לעיל ו כה), גם משפטיו עם ישראל עשה, פירוש שהיה מתדיין תמיד עם ה׳ על ישראל והיה מכריע הדין לכף זכות, כאמור בענין העגל ומרגלים ועדת קרח, ועיין מה שפירשנו בהם, וכפי זה שיעור אומרו ומשפטיו, פירוש משפטים של ה׳ עם ישראל, עשה אותם, פירוש עשה תיקן.
עוד ירצה על זה הדרך, צדקת ה׳ עשה במה שנוגע לעצמו, ומה שנשפט הוא במשפטים אלו למות בעבר הירדן וסתם תפלתו הוא עם ישראל, פירוש הוא בדברים שהם עם ישראל, כגון מי מריבה, ושאר הסיבות שמהם.
או יתפרש אומרו צדקת ה׳ וגו׳, על גד שעשה עם ה׳ דבר שיחשב לו לצדקה, והוא שעבר הירדן להלחם מלחמת מצוה עם ישראל, ודבר זה כפי הדין בינו לבין ה׳ אינו חייב בו, כי באה נחלתם במקום שבחרו, ואין להם חיוב לעבור להלחם עם יושבי הארץ, וכמו שטענו בטענותיהם בפרשת מטות, וכמו שפירשנום שם, וכמו שהוכיח המעשה שהסכים ה׳ על נחלתם כי באה שמה. ומה שעברו הירדן להם תחשב לצדקה, וזה למה שנוגע למה שבינם לבין ה׳, אבל למה שנוגע לבינם ובין ישראל כך שורת הדין נותנת.
והוא אומרו ומשפטיו עם ישראל, וכמו שפירשתי שם בתשובת משה על טענותיהם, שכולם הם כדי שיהיו נקיים מה׳ ומישראל, כי אין צורך לה׳ לעזרת גבורתם, ויודע היה ה׳ שלא היתה כוונתם בשאלת הארץ לשום מיחוש רע, וכל הטענות שטען להם משה לא היו אלא בערך ישראל אחיהם.
וירא ראשית לו. "He chose the first portion for himself.⁠" Moses means that actually the ראשית, i.e. the Torah, should have been his share as Moses the lawgiver was buried in his territory. Alternatively, Gad became custodian of a חלק, a small part of the lawgiver, i.e. Moses' earthly remains securely hidden. The reason why Moses was buried there, i.e. on the East Bank of the Jordan was ויתא ראשי עם, in order for the generation of the Exodus, the heads of the nation, to eventually be resurrected together with Moses in order to be allowed to cross the Jordan. The reason that generation is referred to as ראשי עם is that they were the generation whom God acquired as His people.
Another meaning of the words וירא ראשית לו is that it is a reference to the initial inheritance this tribe took possession of in the lands formerly owned by Sichon and Og. The word לו means that it became his inheritance rightfully. It was not just a land grab. There was a need to confirm this in view of Ketuvot 111 that anyone who lived in the land of Israel or is buried there is assured of a portion of the hereafter. Moses had to confirm that as far as the land of Gad (and Reuven and half the tribe of Menashe) is concerned the same consideration applied. The words כי שם חלקת מחקק ספון mean that just as Moses who is buried in that land will be resurrected so will be the tribe of Gad, or vice versa, i.e. that Moses was not buried in exile.
צדקת ה' עשה. "carrying out God's justice.⁠" These words refer to Moses again. This is the explanation why Moses would merit to bring others with him at the time of the resurrection. He had performed acts of righteousness vis-a-vis God.
An alternative explanation may be that Moses had done more than was required of him, i.e. צדק, as we have already mentioned in our commentary on Deut. 6,25 וצדקה תהיה לנו (pages 1815-16). ומשפטיו עשה עם ישראל. This means that Moses was constantly involved in defending the Israelites vis-a-vis God, usually succeeding to wrest a favourable verdict from Him, such as in the matter of the golden calf, the uprising of Korach, etc. The word עשה may be understood as "rectified, rehabilitated.⁠"
Still another meaning of our verse may be to understand the words צדקת ה' עשה as referring to how God dealt with Moses when He decreed that Moses be buried on the East Bank of the Jordan and did not let him complete his prayer in which Moses had asked to be allowed to remain with the main body of the Israelites. The words עם ישראל are a reference to incidents which caused Moses problems.
Alternatively, the words צדקת ה' עשה may refer to Gad who acted in a manner which God considered as righteous when this tribe undertook to join the main body of the Israelites and to remain with them until completion of the wars of conquest. If we were to consider the matter on a purely legal basis, i.e. their obligations vis-a-vis God, the tribe of Gad was not obligated to do this. They had received their inheritance in the place of their choosing as they had argued at the time in Numbers 32,5. If that had not been so God would never have consented for them to remain on that territory. As a result, the fact that they crossed the Jordan as the vanguard of the Israelite army was an act that was considered as righteousness for them. However, it was an act of righteousness only vis-a-vis God. Vis-a-vis their compatriots it was a sacred duty, not something for which they deserved a reward. The wording צדקת השם עשה is very appropriate then.
The wording ומשפטיו עם ישראל is equally appropriate as it stresses that what the people of Gad did with Israel was no more than what the law demanded of them. If they wanted to appear free from guilt both in the eyes of God and in the eyes of Israel they could not have done any less. Seeing that God was not in need of the bravery of the soldiers from the tribe of Gad, the Torah describes their fulfilling their duty as applying only to the Israelites.
וירא ראשית לו – פי׳ בחר לו נחלה בראשית של א״י.
כי שם חלקת מחקק ספון – מחוקק פי׳ גדולי׳ ורוזנים ושם חלקת הגדולי׳.
ויתא ראשי עם – שהלך לפני ב״י למלחמה כמ״ש והחלוץ עובר לפני העם.
צדקת ה׳ עשה – זה ידוע כי צדקה הוא יותר מן המשפט ובני גד ובני ראובן כשבקשו נחלתן אמר משה אם יקבלו עליה׳ שילכו עם ב״י כו׳ ואמרו את אשר דבר ה׳ אל עבדיך כן נעשה נחנו וגו׳ והוסיפו במאמ׳ זה שרוצים להתעכב עוד אפי׳ שבע שחלקו וכמ״ש עד התנחל וגו׳ ואח״כ אמר משה לאלעזר והודיעו שהסכי׳ הקב״ה ע״ז שיתעכבו גם ז׳ שנים של חילוק וכאשר אמרו את אשר דבר ה׳ אל עבדיך כן נעשה ונמצא זה צדקה משלהם שמתחלה לא רצה משה אלא ז׳ שנים של כיבוש רק הם הוסיפו ו׳ שנים של חילוק ואז נתרצה הקב״ה ג״כ על זה וזהו צדקת ה׳ עשה שקיימו הצדק׳ שהסכים הקב״ה על זה והמשפט הוא לישראל.
ויתא ראשי עם – הן ד׳ ראשים כמ״ש והיה לארבעה ראשים וכמה שכתוב ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקבה של עם. פי׳ בסביבות כל הצדדין שלא ינוסו כמבואר וכשילין של ברזל בידיהם כו׳. כי ראש נחלק לד׳ כמבואר. ומרומז ג״כ שלעתיד לבוא יזכה גם כן לילך בראש כולם כמו שעשו בעה״ז. כלביא הוא ז״ת דאימא וכן כלביא הוא בג״ר להאיר להם.
וטרף – שילוב הידוע פנים ואחור שהוא כנגד תפילין של יד ותפילין של ראש ובספרי ובגמ׳ דסוטה סוף פ״א דרשו וירא ראשית. זה משה שמשה נקרא ראשית תרומה של עולם. ראשית חכמה. כי שם חלקת מחקק ספון. זה קברו של משה שנתונה בחלקת גד מששת ימי בראשית והוא באמת בחלקו של ראובן שנא׳ עלה אל הר העברי׳ הזה הר נבו ומה ת״ל כי שם חלקת מחקק ספון מלמד שהי׳ משה מוטל מת בכנפי שכינה ד׳ מילין כו׳ ובגמ׳ סוטה ספ״א תניא ר״א הגדול אומר שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל בת קול משמיע כו׳ ולמדו זה מראשית שהוא ד׳ והוא י״ב.
מחקק – שע״י נתנו רמ״ח מ״ע ונאמר לא יסור שבט מיהודה ומחקק וגו׳ ועל זה הוא אומר אנכי ה׳ אלהיך ונאמר ואדם אין לעבד את האדמה זה משה שהוא שליט בכל הרקיעין ובכל ממונין ובכל כרסוון שנאמר וירדו בדגת הים וגו׳.
ויתא ראשי עם – כמ״ש בספרי מלמד שמשה יהיה עתיד לכנס בראש כל חבורה וחבורה. בראש חבורה של בעלי מקרא. ובראש חבורה של בעלי משנה. ובראש בעלי הלכה ובעלי הגדות ועל זה נאמר ויתא ראשי עם תורה שבכתב הוא ראש. ותורה שבע״פ הוא סוף.
צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל – למעלה אמר כי שם חלקת מחוקק וגו׳ שלמד תורה ברבים כמבואר (בסנהדרין ה׳ ע״א) מחוקק אלו נשיאי א״י שלמדו תורה ברבים ומלבד זה עשה ב׳ דברים צדקה ומשפט עם כל ישראל כמ״ש כי יבא אלי העם לדרש אלהי׳ והוא צדקה גדולה כל דבר שהיה לכאו״א בא אליו לדרש אלהים והוא היה דורש מן השם והגיד להם. כי יהיה להם דבר בא אלי וגו׳ הוא משפט. והשלישי׳ והודעתי את חקי האלהי׳ ואת תורתיו כו׳ וכמ״ש בפ׳ דברי׳.
וירא ראשית לו – ראה גד ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כבוש הארץ:
כי שם חלקת מחקק ספון – כי שם נתן לו המחוקק (שהוא משה) את חלקו, שנאמר ויתן להם משה לבני גד וכו׳ (במדבר ל״ב ל״ג), והיה המחוקק הזה ספון וחשוב אצלו, כי עשה כאשר צוהו, ומהו:
ויתא ראשי עם – גד היה מביא ראשי העם למלחמה, כי בני גד היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ, לפי שהיו גבורים, וכן הוא אומר נחנו נעבור חלוצים לפני ה׳:
צדקת ה׳ עשה – מוסב על גד, שמלא בידו את אשר דבר בפיו, שנדרו בני גד לצאת עם ישראל להלחם עם ישראל, וכן עשו:
חלקת מחוקק ספון – יבע״ת ארום תמן אתר מקבע אבנין טבין ומרגליין דבי׳ משה ספרהון דיסראל גניז, וכ״ה בתרגום ירושלמי, לדעתי הרכיבו בתרגומם שני פירושים, סוף דבריהם הם כתרגום אונקלס ארי תמן באחסנתי׳ משה ספרא רבא דישראל קביר, והוא לפי הדרש שמת בהר נבו שבחלקו של ראובן ונקבר רחוק ארבע מלין ממנו בחלקו של גד (כבסוטה י״ג), אמנם ריש דבריו הם ע״ד הפשט, וטעם חלקת מחוקק ספון, שם חלק מדינה שחוקקים וחופרים בעפר אדמתם דברים ספונים וחשובים (איינע לאנדשאפט וואָרין שאֶטצבארקייטען אויסצוגראבען זינד), חלקת כמו חלקה אחת תמטר (עמוס יו״ד) שפירש״י שם בקעת שדה קמפנייא בלע״ז (לאנדשאפט), וכן מתורגם שם אחסנתא; מחוקק כמו חוקקי בסלע משכן לו (ישעיהו כ״ב), והחקירה והחפירה אחת היא; ספון כמו מאן ספון בלשון התלמוד; ואל תתמה על תי״ו של מלת חלקת אעפ״י שאינה דבוקה למלת מחוקק כי דוגמתו יש במקרא כמו עזרת מצר (תהלים ס׳), ושכורת ולא מיין (ישעיהו נ״א:כ״א), ומלת מחוקק כמו למקרא העדה ולמסע המחנות שבא השם במקום מקור לקרא את העדה ולהסיע את המחנות, וכן כאן מחוקק במקום לחקוק.
צדקת ה׳ עשה ומשפטיו – צדקה הוא יותר מן המשפט, כי משה לא אמר רק ועבר לכם כל חלוץ עד וגו׳ ונכבשה הארץ (מטות ל״ב כ׳) שיתעכבו שבע שנים של כיבוש הארץ, והם אמרו לא נשוב אל בתינו עד התנחל בנ״י איש נחלתו, הוסיפו להתעכב גם שבע שנים של חילוק הארץ, הנה עשו משפט בהתעכבות שנים של כיבוש, וצדקה בהתעכבות שנים של חילוק (הגר״א).
וירא ראשית לו – ענין בחירה, כמו כי ראיתי בבניו לי מלך {שמואל א ט״ז:א׳}, ואתה תחזה מכל העם {שמות י״ח:כ״א}.
חלקת מחוקק – אין הכוונה על קבורת משה, כי נבו בחלק ראובן, לא בחלק גד, רק הפירוש כדברי ראב״ע והעד כי כתוב, בערי גד שהיו ערי מבצר (במדבר ל״ב:ל״ו), ואין לומר שהם בנו אותן ועשו אותן ערי מבצר כי זו מלאכה ארוכה היא וצריכה ימים ושנים, אבל נראה שחזרו לבנות מה שנהרס באותן הערים שהיו כבר ערי מבצר. היה ראוי להטעים צדק֨ת ה֥׳ עש֛ה,⁠א עשה עם ישראל צדקת ה׳ ומשפטיו, כלומר הצדקה והמשפטים שצוה אותם ה׳, ובעלי הטעמים אולי פירשו (כאנקלוס) על משה. ועתה (שנת תרכ״א) נ״ל כי חלקת מחוקק נאמר על קבורת משה, וספון נאמר על משה, וסוף הפסוק חוזר לגד, עיין תרגומי.
א. הטעמים אינם מופיעים בדפוס ראשון והושלמו מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
וירא וגו׳ כי וגו׳ – לא ייתכן ש״כי״ זה מספק את הטעם לבחירתו של גד בעבר הירדן. מאחר שבעת שגד עשה את בחירתו, עדיין לא היה ידוע שמשה ייקבר בנחלת גד, וגורמים אחרים הניעו את גד בבחירתו.
משום כך, לדעתנו, ״וירא ראשית לו״ פירושו: הוא [גד] בחר לו ״ראשית״, את תחילתה של ארץ ישראל העתידה. בבחירתו הוא לא העמיד את עצמו מחוץ לאיחוד הלאומי. נחלתו של גד לא תהיה חוצה לארץ. היא תיכלל בארץ הקודש, בארץ תורת ה׳ (עיין שביעית ט, ב; במדבר לד, ב). נחלתו היא ה״ראשית״, תחילת ארץ ישראל; ״כי שם״ וגו׳, שכן גם משה המחוקק זכה ששם יהיה קברו, ועל ידי כך גם חלקו. מקום קבורת המחוקק עולה בקנה אחד עם משמעות האדמה כאדמת התורה.
״ספון״ הוא לשון זכר; לפיכך הוא יכול להיות מוסב רק על ״מחוקק״; ומטעמי המקרא עולה באופן ברור ש״ספון״ איננו שם תואר אלא תמורה של ״מחוקק״ ושניהם מוסבים על אותו נושא. משה נעשה ״ספון״, נעלם מעיני עמו. הוא מת, אך מקום קבורתו לא נודע (להלן לד, ו).
ויתא ראשי עם וגו׳ – אלה המילים שמשה, כביכול, קבע ככתובת על מצבתו לזיכרון עולם: הוא הגיע להיות מנהיג העם, וכשליח ה׳ עברו דרכו כל חסדי ה׳ עם ישראל וכל הגזירות הקשות שגזר עליהם.
ראשי עם – השווה דברי הימים א׳ יב, יח.
צדקת ה׳ – עיין פירוש, בראשית טו, ו.
מה שבחרו בעבר הירדן, לא מרכות הלב רק שהיה להם כראשית, ואף שאינם מענין אחד, ולא יתכן לחשבו לראשית לכן יאמר כי שם חלקת מחוקק ספון. יתפרש כאלו כתוב כי שם ספון חלקת מחוקק, שהמקום ספון ויקר מפני שיתחלק ע״י המחוקק בעצמו הוא משה ונחשב לו כענין אחד ולכן נחשב כראשית. ויתא ראשי עם שבא בראש העם לעבור לפני החלוץ, ובזה צדקת ה׳ עשה שתחשב לו לצדקה כי לא היו מחויבים בזה:
ומשפטיו עם ישראל – מה שהלכו לעזרת ישראל במלחמה היו מחויבים מצד המשפט כי גם כל ישראל עזרו בכבוש נחלתם:
ומפרש בטחונו: וירא ראשית לו: ״ראשית״ ועיקר הבטחון היה ״כי שם חלקת מחוקק ספון״, דמשה רבינו קבור שם, וכדאיתא במדרש והובא בתוספות סוטה (יד,א)1 דבשעה שמגבהת עבודת כוכבים זו ראשה ורואה קבר משה, אזי נשקעת בארץ.
ויתא ראשי עם: הוסיף להזהר2 ע״י שהושיב שם ״ראשי עם״ לעסוק בתורה, ובזה נכלל גבורי ישראל.
צדקת ה׳ עשה: במה שעשה ישוב במקום שהיה ראוי להיות חרב, הוא ״צדקת ה׳⁠ ⁠⁠״ החפץ בישובו של ארץ.
ומשפטיו עם ישראל: במה שהרבה שם לומדי תורה הועיל להרבות משפטים – אלו הדינים – כדאיתא בקדושין (לז,א)3, וניתוספו הרבה הלכות בישראל.
וכן יש לפרש גם במה שהושיב גבורים על ההר שהוא הספר, ואי לא נתיישב משבט גד היו מתיישבים מגבורי מואב, והיה קשה לישראל להנצל מהם, ו״עשה״ בזה ״צדקת ה׳. ומ״מ על כל ישראל לסייעו ולשלם הוצאות וכדומה, וכדין מוציא הוצאות בשביל צבור, עיין בחו״מ סימן קס״ג בהג״ה וסימן שפ״ח. וזהו ״ומשפטיו עם ישראל״4.
1. בד״ה מפני מה נקבר מול בית פעור, כדי לכפר על מעשה פעור.
2. מהשפעתה של עבודה זרה ׳פעור׳.
3. על הפסוק (לעיל יב,א) ״אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות״.
4. תשלום הוצאותיו וכדו׳ מוטלות על ישראל.
חלקת מחקק צפון – שד״ל בתרגומו פירש כמו יתר המפרשים, כי שם נקבר משה; ואני שמעתי כבר משמו שבשם מחקק זה אין הכונה על משה, רק כונת הפסוק כי שם נמצאים שדות שמנים הראוים לשרים ורוזנים הגוזרים חקים על היושבים תחת משטרם; כי מלבד שכונת גד בשאלות הארץ ההיא לא היתה כלל מפני שידע שיקבר שם משה, הנה הר נבו בחלקו של ראובן ולא בחלקו של גד (עיין סוף מסעי ויהושע י״ג:כ׳); וספון שהוא קרוב לצָפוּן אין צורך לפרשו טמון ונקבר, רק מונח ועומד ועתיד להיות צף כלו׳ להתגלות בקרוב, וזה גדר בין שרש צפן לשרש טמן.
שם חלקת מחקק ספון – מכאן דמשה נקבר בנחלת בני גד1. (סוטה י״ג:)
שם חלקת מחקק ספון – מכאן דמשה נקרא מחוקק.⁠2 (ב״ב ט״ו.)
צדקת ה׳ וגו׳ – משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו, שנאמר צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל3 (אבות פ״ה משנה י״ח)
צדקת ה׳ וגו׳ – תניא, בשעה שמת משה, היה מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל.⁠4 (סוטה י״ג:)
1. ועיין בריש פרשה הבאה בפסוק אל הר נבו, ובדרשה הבאה דרשינן מכאן דמשה נקרא מחוקק. ולכאורה שתי הדרשות תלויות ונסמכות זו בזו, כלומר כאן ילפינן דמשה נקבר בנחלת גד מדהוא נקרא מחוקק והתם ילפינן דנקרא מחוקק מדידעינן שנקבר בנחלת גד, וי״ל דכאן דריש מלשון חלקת מחוקק ספון דמשמע שאותה החלקה ספונה וטמונה מכל בריה, וזה בהכרח קאי רק על משה דכתיב בי׳ ולא ידע איש את קבורתו, ועיין בפירש״י בפסוק זה.

אך אמנם כך דרך הדרשות בש״ס להסמיך שתי דרשות זו בזו וזו בזו, ולדוגמא בברכות כ״ו ב׳ ויצא יצחק לשוח בשדה אין שיחה אלא תפלה שנאמר ולפני ה׳ ישפך שיחו, ובע״ז ז׳ ב׳ ולפני ה׳ ישפוך שיחו אין שיחה אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה, ובמגילה י״ג א׳ ויהי אומן את הדסה אין הדסה אלא צדקת וכה״א והוא עומד בין ההדסים, ובסנהדרין צ״ג א׳ דריש והוא עומד בין ההדסים אין הדסים אלא צדיקים וכה״א ויהי אומן את הדסה [והעירו מזה התוס׳ שם בברכות], ובר״ה י״א א׳ מביא ראיה לפסוק שמעו הרים את ריב ה׳ דהרים נקראו אבות מפסוק מדלג על ההרים [ועיין ברש״י שם], ובמ״ר פ׳ בא פרשה ט״ו מביא הראיה להיפך, לפסוק מדלג על ההרים מפסוק שמעו הרים. ובר״פ ויצא פירש״י ויפגע במקום כמו ופגע ביריחו, וביהושע ט״ז פי׳ ופגע ביריחו כמו ויפגע במקום, ועיי״ש במ״ר, ועוד כהנה.
2. עיין מש״כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן.
3. משפטים הם דיני התורה, והנה אעפ״י שגם ישראל קיימו את התורה, בכ״ז תלה הכתוב את מעשיהם במשה מפני שהוא הביאם לזה. ודריש דהלשון צדקת ה׳ וגו׳ קאי על משה ולא על גד, יען דזה מוסב על השם חלקת מחוקק דקאי על משה כבדרשה הקודמת.
4. ומבואר עוד בסוגיא כאן שהקב״ה אמר מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און ועיין מש״כ באות הקודם דמפרש דלשון זה קאי על משה ולא על גד, יעו״ש. ובאחת מכתבי אגדה שלנו בארנו כונת המאמר בכלל כי כידוע היה משה עמוס בקנאת ה׳ מישראל וכבודו ותורתו בכל תוקף מדת הדין וכמש״כ לעיל בפ׳ תבא ריש פרשה כ״ח פסוק א׳, אמנם מה שנוגע לו לעצמו לגופו ולכבודו הפרטי הי׳ ענו מכל האדם, כנודע. וגם ויתר על שלו לפנים משורת הדין, וענין ויתור לפנים משורת הדין כלול במלת צדקה כמבואר בחולין קל״ג א׳ צדק צדק תרדוף – צדק משלך ותן לו, ולכן על קריאת הקב״ה מי יתיצב לי עם פועלי און, כלומר מי יקנא קנאתי, על זה ענו המלאכים, אשר בכ״ז אף כי היה קנאי היינו רק בנוגע להקב״ה, אבל בנוגע לו לעצמו עשה צדקה, כלומר ויתר על שלו, וזהו הבאור צדקת ה׳ עשה – בנוגע לו, ומשפטיו – של הקב״ה – עשה עם ישראל, כלומר בנוגע להקב״ה עשה בדין ובמשפט, ודו״ק.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144