(הקדמה) פרשה ארבע עשרה בחלוקת הארץ שעשה יהושע, ובמה שבקש כלב שיתנו לו את חברון, ובצוחת בני יוסף, ובמה שהבדיל ערי המקלט וערים ללוים. תחלתה ויגשו בני יהודה אל יהושע וגו׳, עד אז קרא יהושע וגו׳, ושאלתי בפרשה הזאת ובדרושיה שש שאלות:
השאלה הראשונה באיזה אופן נתחלקה הארץ לישראל? האם נאמר שנחלקה לחלקים שוים? והשבט רב אכלוסין היה נוטל חלקו כשבט מעט האכלוסין, יהיה זה עול בחק היושר האלהי ויהיה סותר למה שאמר בפרשת פנחס
(במדבר כ״ו י״ד) לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקודיו יותן נחלתו. ובפרשת אלה מסעי אמר גם כן
(שם ל״ג נ״ד) והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיטו. וקשה עוד צוחת בני יוסף, מדוע נתת לי גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב וגו׳, כי איך יבקשו הפך הדין ומה שצוה האל ית׳? ולמה לא השיבם יהושע כה אמר ה׳ וגו׳ ואין עלי לתת לשבטים כי אם חלקים שוים, ומה לי אם יהיה רב או מעט? ואם אמרנו שהיתה חלוקת הארץ לגלגלתם במספר שמות, יקשה אם כן מה שברך יעקב ליוסף שנתן לו הבכורה באומרו (
בראשית מ״ח ה׳ ו׳) אפרים ומנשה כראובן ושמעון, ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו על שם אחיהם יקראו בנחלתם, ותהיה לפי זה ברכה לבטלה ומתנה בלי עילוי, כי אם יהיו גלגלות הרבה מבואר שיתנו לו חלק רב ואין יתרון בהיותם שני שבטים או שבט אחד. ויקשה עוד אמרו בפרשת מסעי
(במדבר ל״ד י״ג) זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה׳ לתת לתשעת המטות וחצי המטה. ויקשה עוד צוחת בני יוסף מדוע נתת לי גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב וגו׳, כיון שלגלגלתם נתחלקה והיה להם אם כן חלק רב כפי רבוי אנשיו. ויקשה עוד איך חלק יהושע הארץ בגורל לשבעת השבטים בחלוף ממה שצוה עליו, ולא תסכים חלוקת הארץ כפי המצוה האלהית לספור המעשה?
השאלה השנית אם היה שתתחלק הארץ בגורל אם כפי השבטים ואם לגלגלותם, אם כן למה יהושע לא חלקה כלה יחד? וראה לתת בראשונה חלק בני יהודה וחלק בני יוסף לבד, ולא נתן אז חלקי שאר השבטים כי אם אחרי היות המשכן בשילה, אז יאמר
(יהושע י״ח ב׳) ויותרו בבני ישראל אשר לא חלקו את נחלתם שבעה שבטים, והוצרך יהושע לשלוח לשבט שלשה אנשים לכתוב את הארץ לפי נחלתם, ולמה לא עשה כזה בבני יהודה ובבני יוסף לתת חלקיהם אחרי שלחו אנשים לכתוב את הארץ? ואיך היה אפשר שיפלו הגורלות לקצת השבטים זולת קצתם? כי הגורלות לא היה ראוי שיושלכו כי אם כלם, ולכן יאמרו שאר השבטים נגד יהושע שבעבור כלב חבירו נתן ליהודה חלקו ביותר מובחר, ושכן נתן לבני יוסף חלקם להיות יהושע משבט אפרים:
השאלה השלישית בענין כלב ששאל את יהושע שיתן לו חברון, ולא ימלט אם שנאמר שנתן לו את חברון מלבד גורל הארץ שבא לבני יהודה, או שנאמר שנכנס חברון בגורל בני יהודה, ואם נאמר שלא נכנס חברון בגורל, יהיה זה אם כן עול גדול לשאר השבטים שיתן יהושע אל כלב עיר ממלכה כזאת ומחלקי שאר השבטים יגרע, כל שכן שהכתוב אומר בפירוש בתוך הערים שעלה בהם הגורל למטה יהודה וחומטה וקרית ארבע היא חברון, ויורה שהיה מכלל הגורל, ואם נאמר שהיה כן חברון מכלל הגורל, א״כ נשאל מה החסד שעשה יהושע לכלב בזה? ולמה בקש כלב דבר עליו מאת יהושע? והנה היה זה מכלל גורל שבטו ומהם יקנה אותו ולא מיהושע:
השאלה הרביעית במה שבא אחר זה הספור שבגורל שמעון ונחלתם היה בתוך בני יהודה וזכר הערים ההם אשר נזכרו בנחלת בני יהודה, ואמר בסוף גורל שמעון מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון, כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם, ויורה שלמה שראה יהושע גורל וחבל יהודה גדול מהראוי לקח ממנו לתת לשמעון והוא ממה שיתמיה מאד, אם היה חלוקת הארץ בגורל איך לקחו מחלק יהודה ומאשר נפל בגורלו? ואם נחלקה לגלגלתם יקשה יותר איך לקחו ממה שנפל בחלקם? וזה ממה שיורה שנעשה הדבר ברצון או במקרה ולא ברוח הקדש ובגורל:
השאלה החמשית באומרו ויצא הגורל לבני יוסף וגו׳, ויורה שלא ניתן לאפרים גורל בפני עצמו ולמנשה גורל בפני עצמו, אבל נתן יהושע גורל אחד לבני יוסף כלם אפרים ומנשה והם חלקו גורל ההוא ביניהם כפי המשפחות ובתי אבותיהם, כמו שאמר אחר זה וינחלו בני יוסף מנשה ואפרים, אם כן יהושע גורל אחד נתן לשניהם והם חלקו אותו הגורל ביניהם, וכן כתב הרמב״ן בפרשת פנחס בפסוק לאלה תחלק הארץ בנחלה, ויקשה אם כן מה ראה יהושע לעשות כדבר הרע הזה? ואם יעקב אבינו בברכותיו עשה אפרים ומנשה שני שבטים כראובן ושמעון, ומשה ע״ה במנין השבטים ובמספרם בהר סיני ובערבות מואב תמיד מנה אפרים בפני עצמו ומנשה בפני עצמו כיתר השבטים, למה יהושע עבר על מצות הזקן ועל מה שעשה משה רבו מפי הגבורה? ועשה מאפרים ומנשה שבט אחד בתתו לו גורל אחד וחלק נחלה אחד? ואולי מזה התלוננו בני יוסף באמרם מדוע נתת לי גורל אחד וחבל אחד כמו שפירש הרמב״ן במקום הנזכר, אבל תשאר השאלה ולמה יהושע טעה הטעות המפורסם והגלוי הזה?
השאלה הששית בערי המקלט ובערי הלוים שלא נחלקו ולא נלקחו מהשבטים באופן ראוי וישר, אם ערי המקלט למה שמנחלת שני השבטים וחצי שהיו מעבר לירדן לקחו שלשה ערים ומכל נחלת תשעת השבטים וחצי לא לקחו כי אם שלשת ערים גם כן? והיה ראוי כי כפי מספר השבטים יתנו מנחלתם ערי המקלט. ועוד שבפרשת ואתחנן אמר (דברי ד׳ מ״א) אז יבדיל משה שלש ערים וגו׳, וזכר שמה שמשה הבדילם וכאן זכר שהבדילם יהושע כלם, ואם מערי הלוים שלא היה מספר הערים אשר נתנו להם שוה למנין אנשי השבטים, שהרי יהודה ושמעון ובנימין נתנו ללוים שלש עשרה ערים, ויששכר ואשר ונפתלי וחצי מנשה שהיו מרובים באוכלוסים מהם הרבה נתנו גם כן י״ג ערים, וכן אפרים נתן ארבע ערים, ודן שהיה באוכלוסין כפלים מאפרים נתן גם כן ארבעה ערים, ויקשה אם כן למה לא נתנו מהערים כל שבט כפי העם אשר לו? וראיתי להרחיב החקירה בענין חלוקת הארץ ודרושיה בשאביא בזה ארבעה עיונים: הראשון בזכרון דעות המפרשים בה ואיך נתישבו לדעתם הפסוקים, ועליהם תטוף מלתי דעת אחר זולתם אותו ראיתי צדיק לפני בדרוש הזה. העיון השני באמות דעתי הנזכר וביטול דעות המפרשים, ואוכיח אותו מפסוקי התורה ומספורי חלוקת הארץ שעשה יהושע. העיון השלישי בהבנת כוונת הגמרא בזה, ואוכיח מכח הסוגיא שהענין אינו כדברי המפרשים ושהוא כמו שהנחתי. העיון הרביעי בתשובת השאלות כלם, ואמשיך אחרי זה פירוש הפרשה הזאת, ובביאור הכתובים אעיד על ספקות פרטיים שיפלו בפסוקים והיתרם:
העיון הראשון בזכרון דעות המפרשים בחלוקת הארץ, הנה רש״י ז״ל בפירוש התורה בפרשת פנחס כתב ז״ל
(במדבר כ״ז ל״ד), לרב תרבה נחלתו לשבט שהוא מרובה באוכלוסין נתנו לו חלק רב, ואעפ״י שלא היו החלקים שוים, שהרי לפי רבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו זה אלא ע״פ הגורל והגורל ע״פ רוח הקדש, לשמות מטות אבותם ינחלו אלו יוצאי מצרים, שהמתים יורשים את החיים ע״כ. וכן כתב בפרשת ויחי יעקב על פסוק
(בראשית מ״ח ו׳) ומולדתך וגו׳ ואעפ״י שנחלקה הארץ לגולגולת מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו. והרמב״ן בפרשת ויחי יעקב ובפרשת פנחס כתב שהיו שם שתי חלוקים. החלוק הראשון היה לשנים עשר שבטים, שעשו מהארץ שנים עשר חלקים שוים ונטל לשבט רב האוכלוסין חלק שוה לשבט מעט האכלוסין, והחלוק השני היה בין השבט עצמו שנתחלק חלקו בין משפחותיו, בין שיהיה כפי יוצאי מצרים או כפי באי הארץ, לכל אחד מדעות החולקים בזה בגמרא, ויפרש הפסוקים לאלה תחלק הארץ בנחלה לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקודיו יותן נחלתו, שדברו הכתובים האלו על החלוק השני אשר לשבט במשפחותיו, שיתחלק חלק השבט למשפחות כפי כל משפחה ומשפחה, ושאמרו אח״כ אך בגורל יחלק הארץ לשמות מטות אבותם וגו׳ דבר הכתוב מהחלוק הראשון שיחלקו הארץ לחלקים שוים לי״ב השבטים, ושעליו אמר גם כן על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט, ר״ל בין שיהיה השבט רב העם או מעט העם תמיד יקח חלקו בשוה, ושמה שנאמר בפרשת מסעי והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם לרב תרבו נחלתו וגו׳ ידבר גם כן מהחלוק השני הנזכר, ואמר הרב שזהו דעת הגמרא, ושמה שאמרו בספרי (בריש פר׳ פנחס) איש לפי פקודיו יתן נחלתו מגיד שלא נחלקה ארץ ישראל אלא לכל שבט ושבט כפי מה שהוא וכן אומר וידברו בני יוסף וגו׳ הוא שבשתא כפי הגמרא, ושיקשה לברייתא הזו למה צוחו בני יוסף ע״כ דעתו. והרלב״ג הרכיב שתי הדעות ואמר שנחלקה הארץ לחלקים שוים בגורל, ועכ״ז היה ביד יהושע להרבות ולמעט כפי עם כל שבט ושבט, ושהפסוקים כלם מחלוק אחד ידברו בזה האופן ע״כ. ואומר אני שאין הדבר כמו שחשבו האנשים האלה שלמים הם אתנו מפרשי התורה, ושלא ירדו לאמתת הענין לא בפסוקי התורה, ולא בספורי ספר יהושע, ולא כפי הגמרא. והנני מיסד דעתי ואשרש אמתתו מכל המקומות האלה, הנה חלוקת הארץ היה ראוי שיובחנו בה שני דברים, הא׳ המחוז אשר בו יותן לכל שבט חלקו ונחלתו, והב׳ כמות הארץ לארכה ולרחבה אשר ינתן לכל אחד מהם באותו המחוז. והנה הענין הראשון שהוא ביאור המחוז אשר בו יפול נחלת כל שבט ושבט ראה האל ית׳ לבאר אותו בגורל, כדי שלא תהיה קטטה בין השבטים, לפי שהיה המקום האחד יותר משובח מהאחר, וכאמרם ז״ל
(בבא בתרא קכ״ב) שוה סאה אחת ביהודה מחמשת סאין בגליל, וג״כ ראה לבאר זה בגורל, לפי שלא ישאר ביניהם תרעומת כאשר יפול בנחלת שבט אחד רובה מהארץ הנכבשת כבר, ויפול נחלת שבט אחד רובה מהבלתי נכבשת, כמו שקרה לשבט דן וכמו שיתבאר, מפני שתי הסבות האלה רצה הקב״ה לבאר מקום נחלת השבטים על פי הגורל. אמנם הענין השני והוא מנחלת הארץ בחלוק כמותה, וכמה ינתן ממנה לכל שבט באותו מחוז אשר נפל עליו הגורל, הנה זה לא היה מהגורל כי היה זה מסור ליהושע ולאלעזר הכהן ולשנים עשר נשיאי העדה, שיראו כל שבט רבוי אנשיו ולרב ירבו נחלתו ולמעט יתנו חלק קטן, ולפי זה לא נתחלקה הארץ לשנים עשר חלקים שוים לי״ב שבטים כדעת הרמב״ן, ולא היה רבוי החלק ומעוטו על פי הגורל כדברי רש״י, כי הנה רש״י סבר שהיה משמש הגורל להודיע איכות המחוז וכמותו גם כן, שכאשר היה עולה על דרך משל תחום עכה לזבולון היה ענין הגורל שזבולון ינחל את הארץ עכה כלה לארכה ולרחבה, ולכן אמר שהיה רבוי החלק ומיעוטו על פי הגורל, ואין כן דעתי, אבל שהגורל היה מודיע לבד המחוז אשר בו ינחל השבט את נחלתו, ואחרי ידיעת זה על פי הגורל אז המנחילים היו נותנים מאותו מחוז לאותו שבט החלק הראוי אליו כפי רוב אנשיו או מיעוטם, ולא היה אם כן הגורל מועיל דבר ברבוי החלק ומיעוטו כדברי רש״י, וכ״ש שלא נאמר שהיה הגורל על החלקים שוים ושהיה יהושע מוסיף על משפט הגורל כדעת הרלב״ג, אבל היה ביאור מקום הנחלה על פי הגורל וכמות הנחלה ונחלתה כפי השערת האנשים אשר ינחלו את הארץ. הנה זהו דעתי בענין חלוקת הארץ ובו נשלם העיון הזה הראשון:
העיון השני בביאור הצודק מהבלתי צודק מהדעות האלה כפי הכרח הפסוקים, אם פסוקי התורה התחלתם בפרשת פנחס אמר שמה (
במדבר כ״ו נ״ד נ״ו) וידבר ה׳ אל משה לאמר, לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקודיו יותן נחלתו, אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבותם ינחלו, על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט, הנה במה שאמר לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט יראה שלא היה הרבוי והמיעוט על פי הגורל כדברי רש״י, שאם היה כן לא היה מצות המנחילים שלרב ירבו ולמעט ימעיטו, מאחר שהוא מפורש על פי הגורל, ואינו גם כן כדעת הרמב״ן שהפסוקים בשני חלוקים ידברו, כי לדבריו ראוי שיקדם במצותו החלוק הראשון שהוא לשבטים בשוה על פי הגורל, ואחריו יזכיר החלוק השני שיעשה במשפחות כפי מה שהם, והענין בכתוב בהפך זה, כי אמרו לאלה תחלק הארץ פירשו הרב על החלוק השני מהמשפחות שצוה עליו הוא ראשונה, ואמרו עוד אך בגורל יחלק את הארץ פירשו על החלוק הראשון מחלוקת הארץ לשבטים, ובא א״כ החלוק השני ראשונה והראשון באחרונה אשר לא כדת. אבל האמת הוא כמו שהנחתי שהפרשה מחלוקת הארץ ידבר כלה, וצוה לאלה יחלק הארץ שלשבטים תחלק הארץ ולא בשוה כי אם לרב יתנו חלק רב ולמעט חלק מעט, וזהו איש לפי פקודיו יותן נחלתו, ואמר במספר שמות השבטים כפי מה שהם, ואמנם החלוקות הפרטיות מהמשפחות ומבתי אבות ומהגברים לא זכרם התורה, כי היו מהשכל האנשים לעשותם לגלגלותם, ונסתפק לבד לצוות על החלוקה הכוללת, כי היה הכוונה שמה אחרי ידיעת רבוי כל שבט ושבט שיתחלק הארץ אליהם כפי מה שהם מהרבוי והמיעוט במנינם. ולפי שמזה ימשך הספק במנחילים ויאמרו עם היות שאנחנו נגביל את כמות הארץ מי יגביל איכותה, ואיך יתפייס השבט אשר יפול חלקו בגליל לאשר יותן חלקו בעכה, הנה להתיר הספק הזה אמר מיד אך בגורל יחלק את הארץ, ר״ל אך יהיה מפעל הגורל לבאר מקום השבטים בארץ, וזהו לשמות מטות אבותם, ר״ל שבט פלוני במחוז פלוני ומטה פלוני בפלך פלוני, ואמר עוד על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט, לומר שלא יחשבו לתת לשבט הרב אשר נפל גורלו במחוז מובחר וטוב קצת חלקו במחוז ההוא וקצת ממנו במחוז אחר ופלך אחר, כי לכל השבט בין שיהיה רב האוכלוסין בין שיהיה מעט העם ינתן כל נחלתו וכל חלקו באותו מחוז אשר נפל שמה גורלו, וכן הפסוקים אשר בפ׳ אלה מסעי מסכימים לזה, אמר שם (שם ל״ג נ״ד) והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם לרב תרבו נחלתו ולמעט תמעיטו את נחלתו אל אשר יצא שמה הגורל לו יהיה למטות אבותיכם תתנחלו, ר״ל שצוה למנחילים את הארץ ב׳ דברים, האחד שיתנו אותם בגורל, והשני שיהיה למשפחותיהם, ובאר מיד מה דסמיך ליה איך יהיה למשפחותיהם, ואמר לרב תרבו וגו׳, ר״ל כפי רבוי המשפחות יתנו שלרב ירבו ולמעט ימעיטו, וחזר וביאר ענין הגורל במה ישמש ולאיזה ענין יהיה, ואמר אל אשר יצא שמה הגורל לו יהיה וגו׳, ר״ל שבמחוז ובפלך אשר יפול גורל כל שבט שם יהיה ושם יתנו לו נחלתו, ואמר עוד למטות אבותיכם תנחלו לומר שלא יחלקו מקום נחלת השבטים כאן חלק ממנו ובמקום אחר רחוק מזה חלק אחר, אבל למטות אבותיכם ינחלו שינתן לכל שבט ושבט נחלתו מדובקת ומחוברת במקום אשר נפל גורלו, וזה לפי שרצה הקב״ה שיהיו כל השבטים סמוכים לעד לעולם בנחלתם. והנה זכרה התורה עוד שם גבולי הארץ ואמר בסופם (שם ל״ד י״ג) זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה׳ לתשעת המטות וחצי המטה, ואחר זה בא מיד פרשת אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ, כי אחרי שצוה על החלוקה בגורל זכר המנחילים שיתנו החלקים כפי רוב העם ומיעוטו. הנה התבאר מזה שכל הפסוקים יסכימו בצואת חלוקת הארץ שני דברים. והם שיהיה מקום נחלת כל שבט כפי הגורל וכמות נחלתו כפי השערת האנשים המנחילים את הארץ, שיתנו חלק רב לשבט רב העם וחלק מעט לשבט מעט העם, ושלא היה רבוי החלק וכמותו על פי הגורל כדברי רש״י ז״ל, ולא נתחלקה הארץ לחלקים שוים כמו שחשב הרמב״ן והרלב״ג, ואין בזה סתירה ממה שאמר יעקב ליוסף (
בראשית מ״ח ה׳,
ו׳) אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך וגו׳ על שם אחיהם יקראו בנחלתם, כי היה כח הברכה שני ענינים, האחד שיתרבו שניהם כ״כ שיהיו כשני שבטים וכן היה, שאתה מוצא בפרשת פנחס (
במדבר כ״ו ל״ד, ל״ז) שעלו פקודי אפרים ומנשה יותר מפקודי ראובן ושמעון, ומזה נמשך שנחלו בארץ כשני שבטים בחלק נחלתם, ולכן היה דין יוסף כדין הבכור נוטל פי שנים. והענין השני הוא כענין הבכור שיקראו שני בני יוסף שבטים, ורש״י ז״ל הרגיש וכיוון בדבריו שמה הענין השני הזה ותפס עליו הרמב״ן, ואני במה שכללתי עמו הענין הראשון לא ישיגוני ספקותיו. הנה התבאר אמתת מה שהנחתי בדעת הזה וביטול דעת המפרשים מפסוקי התורה: ואמנם הסכמת זה למה שעשה יהושע מבואר נגלה, כי שם נאמר ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחותם אל מדבר צין וגומר, ולא אמר זה על חלוקת הארץ כי אם שיצא הגורל לבאר באיזה מקום ינחלו בני יהודה חלקם, ולזה זכר הגבולים ואחריו זכר הערים וחצריהם אשר נפלו אליהם בחלקם, וזהו ויהיו הערים למטה בני יהודה וגומר, והיה אם כן הגורל מה׳ כל משפטו, וכמות נחלת הארץ והערים מהשערת המנחילים את הארץ כפי רבוי העם, ומפני זה בקש כלב מיהושע שיתנו לו את חברון לפי שהיה ביד יהושע והמנחילים את הארץ לתתה עם היות שכיוון בזה דבר אחר כמו שאפרש בפסוקים. ועם זה תדע שמה שאמר אחר כן ויצא הגורל לבני יוסף, אינו שנפל חלקם בארץ יחד ושחלקו הם נחלתם ביניהם כמו שחשב הרמב״ן, אבל היה שנפל הגורל בביאור המקום אשר יהיה בו נחלת אפרים ומנשה, כדי שיהיו שניהם שכנים בנחלתם ואיש אל רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. ואמרו וינחלו בני יוסף וגומר רצה בו שלקחו נחלתם כמו שיזכור מיד, שזכר נחלת אפרים בגבולים ובערים ואחריו אמר ויהי הגורל למטה מנשה וגומר, שרצה לומר פעם שנית שנפל גורלו באותו מחוז, והיה זה להגיד כי שתי גורלות הם שנפלו מביאור מקומות נחלתם לא גורל אחד, ואם אמר בתחלה ויהי הגורל לבני יוסף היה להודיע שבא מקום נחלת שניהם מחובר וסמוך זה לזה, ולזה אמר גורל בלשון יחיד עם היותם שני גורלות לאפרים ומנשה ששניהם נפלו יחד במחוז אחד מחובר, אמנם יהושע לכל אחד מהם הפיל גורל אחד ונתן נחלה נבדלת כפי העם אשר לו לאפרים בעצמו ולחצי מנשה בפני עצמו. וכאשר ידעת זה תדע למה צווחו בני יוסף אל יהושע מדוע נתת לי גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב וגומר, מה שהוקשה מאד לכל המפרשים וילאו למצוא הפתח בפירושו, כי לפי שהיו יהושע והמנחילים את הארץ הם המרבים והממעטים הנחלות כפי השערותיהם בכמות כל שבט, לזה התרעמו שנתנו להם חלק מעט בהיותם עם רב ושלא שערו בהם כראוי, כי היה זה בידם ולא מהגורל, והנה יהושע לא התנצל מהם לומר שהיה זה דין ברור ומצות האל יתברך ולא עם הגורל ושלא היה בידו להרבות בנחלתם, אבל אמר שהרבה נחלה היה להם בשיתרחבו בה בהר ובארץ הפרזי והרפאים אשר נפל בחלקם שיכבשו אותה כדבר האלהים, ולכן אמרו הם גורל אחד וחבל אחד, כי היה הגורל לבאר מקום הנחלה והחבל הוא כמות הנחלה והחלק, וכמו שאפרש בפסוקים, ומפני זה אמר יהושע לשבעת השבטים שיתנו לו שלשה אנשים מכל שבט וישלחם לכתוב את הארץ לפי נחלתם ויתחלקו אותה לשבעה חלקים, ושהוא ישליך הגורל לפני ה׳ בשילה, והבן הפסוקים שלא אמר שהשלוחים יחלקו ויתנו את הארץ לשבטים, כי איך יקח יהושע מנחילים אחרים זולת האנשים אשר נקבו בשמות מהאל יתברך להנחיל את הארץ? ולא אמר שנחלקה הארץ אליהם בשוה, אבל היתה הכוונה שיתנו שלשה אנשים מכל שבט וישלחם וילכו בארץ ויכתבו הערים כפי הראוי לנחלתם. ושיכתבו הארץ שבעה חלקים, רוצה לומר שבעה מחוזות בפרט, כדי להשליך הגורל ולדעת כל שבט ושבט באיזה מקום ופלך יקח נחלתו, וגם יכתבו הערים כדי שידעו המנחילים מה יתנו לכל שבט ושבט, ואחר זה יהושע והמנחילים את הארץ יחלקו נחלתם ויתנו לכל שבט כמות הארץ הראויה אליו כפי כמות העם אשר לו, ולזה אמר ואתם תכתבו את הארץ שבעה חלקים והבאתם אלי ויריתי לכם גורל וגומר, שהם המחוזות והתחומין והערים גם כן, ולכן אמר בסוף הדברים וישלך להם יהושע גורל בשילה לפני ה׳ ויחלק את הארץ לפני ישראל במחלקותם, הנה אמר שהשליך הגורלות לפני ה׳ והיה זה באותם השבעה מחוזות שהביאו לפניו מהארץ, כדי לדעת המקום אשר יהיה שם נחלת כל שבט. ושמלבד זה חלק את הארץ אליהם, רוצה לומר לרב נחלה מרובה ולמעט מועטת, וזהו אמרו לבני ישראל במחלקותם, כלומר כפי החלוקה הראויה אליהם. ואמנם למה עשה זה בחלוקת הארץ השבעה שבטים, ולא בחלק יהודה ויוסף אדבר עליו ב״ה בהיתר השאלה הרביעית. הנה התבאר מזה שספור המעשה וחלוקת הארץ יורה ויאמת מה שהנחתי, ושאין הענין כמו שחשבו המפרשים וזהו העיון השני:
העיון השלישי בהסכמת כל אחד מהדעות על פי הגמרא, הנה חז״ל חקרו בדרוש הזה במסכת בבא בתרא בפרק יש נוחלין בשני מקומות. האחד הוא אמרם שם (דף קי״ז עמ׳ א׳) תנן כמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, דתניא ר׳ יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, שנ׳ לשמות מטות אבותם ינחלו, אלא מה אני מקיים לאלה תחלק הארץ בנחלה? לאלה כאלה להוציא את הטפלים. ר׳ יונתן אומר לבאי הארץ נתחלקה הארץ, שנ׳ לאלה תחלק הארץ, ומה אני מקיים לשמות מטות אבותם ינחלו? משונה נחלה זו מכל הנחלות שבכולם, שבכל הנחלות החיים יורשים את המתים וזו מתים יורשים את החיים וכו׳. ועוד אמרו אח״כ באותו פרק (דף קכ״א עמ׳ ב׳) אבעיא להו ארץ ישראל לשבטים אפליגא או דלמא לקרקפא דגברי אפליגא? תא שמע בין רב למעט, אי אמרת בשלמא לשבטים אפליגא, היינו דאמר בין רב למעט, אלא למאן דאמר לקרקפא דגברי אפליגא, מאי רב למעט? כל חד וחד מגבריה שקיל וגו׳. ועתה אתה ברוך ה׳ ראה גם ראה אתה המעיין סבת ושורש מחלוקת ר׳ יאשיה ור׳ יונתן שאין ספק שהיה יסוד המחלוקת ביניהם בשני פסוקים שבאו זה אצל זה, והם האחד לאלה תחלק הארץ בנחלה, והשני לשמות מטות אבותם ינחלו, ואם היה כדעת הרמב״ן שהיו שמה שתי חלוקות אחת חלוקת הארץ שתהיה בכל השבטים בשוה, והשנית שתהיה כפי רבוי המשפחה ומעוטה, הנה הפסוקים שניהם מתקיימים, כי יהיה פי׳ לאלה תחלק הארץ על חלוקת המשפחות, ואמרו לשמות מטות אבותם יהיה על חלוקת הארץ לשבטים, ויהיה אם כן מחלוקת שני החכמים בנוי על קו תוהו ואבני בוהו, כי איך יאמר ר׳ יאשיה ליוצאי מצרים נתחלקה? והביא ראיה מפסוק לשמות מטות אבותם ינחלו, בהיות הפסוק ההוא בחלוקת השבטים השוה דיבר, וישאר פסוקים לאלה תחלק הארץ ופסוק לרב תרבה נחלתו לחלוקת המשפחות, ובכלל שיפרש שני הפסוקים כמו שפירש אותו הרמב״ן, ולא יצטרך לומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שהוא דעת זר באמת, וגם רבי יונתן שאמר לבאי הארץ נתחלקה. הנה כשהוקשה לו פסוק לשמות מטות אבותם ינחלו, מי הכניסו באותו הדוחק להשיב ולפרש שהיו המתים יורשים את החיים? וחזר לומר בזה קרוב למה שאמר ר׳ יאשיה, והיה לו לפרש אותו פסוק על חלוקת השבטים הראשונה, אבל האמת הברור הוא שהחכמים האלה קיימו וקבלו ביניהם שלא דברה תורה כי אם מחלוקה אחת, והיא חלוקת הארץ לשבטים ושאינה שוה כי אם לרב חלק רב ולשבט המעט העם היו נותנין חלק מעט, ושמאותה חלוקה לבד דברו הכתובים כלם, ולכן חלקו אם היה זה כפי מספר יוצאי מצרים או כפי מספר באי הארץ, והוא ממה שיאמת דעתי ויבטל דעת הרמב״ן, וגם זה סותר לדעת רש״י, כי אם היה רבוי החלק ומיעוטו על פי הגורל מה לנו בזה אם היה כפי יוצאי מצרים או כפי באי הארץ? ואמנם הבעי׳ שבא אחרי כן ארץ ישראל לשבטי אפליגא או לקרקפא דגברא אפליגא? פי׳ ה״ר שמואל בפירוש ההלכה לשבטי אפליגא שנתחלקה לי״ב חלקים שוים ואח״כ כל שבט ושבט מתחלק בפני עצמו כפי אנשיו, אם כפי יוצאי מצרים ואם כפי באי הארץ, לקרקפא דגברא אפליגא לראשי אנשים כל חד מישראל וכו׳. ואחשוב אני שהרמב״ן בדעת שזכרתי ממנו בחלוקת הארץ והנמשכים אחריו כלם שגו ברואה פקו פליליה בהבנת ההלכה, להמשכם אחרי פי׳ ה״ר שמואל והוא באמת התעם, כי הנה הגמרא אמרה לשבטי אפליגא, ולא אמר בחלקים שוים כמו שהוא פירשו, ולא זכרו חז״ל שתי החלוקות האלה ולא חלוקת מחלקים שוים בשום מקום, כל שכן שהבעיא הזאת סותרת הדעת הזה, באמרם אי אמרת בשלמא לשבטי אפליגא היינו בין רב למעט, ואם היתה הכוונה שם לשבטים אפליגא בחלקים שוים כמו שפירשו, איך אמר היינו בין רב למעט? כי לא היה שם רב ולא מעט כי אם חלקים שוים, והרגיש ה״ר שמואל בזה ואמר לדרשא אחרינא איצטריכא ואינו כן. והאישבילי ז״ל מתלמידי הרמב״ן לא נסתפק בזה, וכתב בשטתו היינו בין רב למעט כלומר בין שיהיה השבט רב או שיהיה מעט תמיד נטל חלק שוה, וזה ג״כ כתב הרמב״ן בפירוש הפסוק ההוא בתורה והוא שקר מבואר, שמה שאמר הכתוב בין רב למעט אינו להשוות הרב והמעט כי אם לחלק ביניהם, כמו שאמר בסמוך לרב תרבה נחלתו, וזה ממה שיורה שחז״ל לא כוונו לדעת הזה, אבל היה בלי ספק המחלוקת אם נתחלקה ארץ ישראל לשבטים כפי מה שהם, ר״ל לחלק רב האוכלוסין היו נותנין חלק רב ולחלק מעט האוכלוסין היו נותנין חלק מעט, ושהיה זה בהשערה ואומד מכמות השבט ורבויו ומיעוטו מבלי שימנו אנשי כל שבט לגלגלותם, ויתנו הנחלה כפי מספר האנשים בצמצום, והוא אמרם לשבטים אפליגא, ר״ל לא בשיווי כ״א בהשערה כפי מה שהם או היתה נחלתם בצמצום וכמספר אנשי השבטים כלם לגלגלותם, והוא אומרו לקרקפא דגברא, והכריחו הענין מהפסוק שאמר בין רב למעט, ואמר אי אמרת בשלמא לשבטים אפליגא שהיתה החלוקה מתיחסת לשבטים כפי ההשערה, היינו בין רב למעט שהוא מאמר יאמר על השערת השבט כפי כמותו, אבל אם היתה לקרקפא דגבריא, ר״ל לכל שבט כפי המספר מאנשיו לגלגלותם בצמצום, א״כ מה יהיה ענין בין רב למעט? כי א״כ אין החלוקה כפי השבט בהשערה, כי אם כפי מספר האנשים לגלגלותם, והוא אמרם כל אחד מגבריא שקיל, ר״ל כל אחד מהאנשים לקח חלק לגלגלותו, ואינו מתחבר לשבט לשיפול בו שם רב או מעט. הנה התבאר שהבעיא עצמה תכריח דעתי ושהיא לא תסבול דעת הרמב״ן. ואולי שרש״י ז״ל הבין ההלכה כפי דעתי, במה שאמר בפירוש הפסוק לרב תרבה נחלתו לשבט שהיה מרובה באוכלוסין יתנו חלק רב, ויורה שמאמר לשבטי אפליגא לא הבינו לשבטים בשוה, כמו שפי׳ נכדו רבינו שמואל. ועם זה התבאר הברייתא שהביא הרמב״ן מספרי (ריש פר׳ פנחס) שאמרו איש לפי פקודיו יותן נחלתו, מלמד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא לכל שבט כפי מה שהוא, וכן הוא אומר וידברו בני יוסף וגו׳, וכתב הרמב״ן שהיא שבשתא. ובאמת דעתו היה בזה משובש לא הברייתא, שבאמת היא כפשוטה שהיתה חלוקת הארץ לשבטים לכל אחד כפי מה שהוא, לרב תרבו נחלתו ולמעט תמעיט, והוכיחוהו מבני יוסף שצווחו שיתרבה חלקם, והוא ממה שיורה שהיה ביד יהושע להרבות חלק השבטים ולהמעיטו כפי מה שהוא ושלא צותה תורה שתתחלק הארץ לחלקים שוים כמו שאמרתי. וכבר יראה זה ממה שאמרו בגמרא מאופן הפלת הגורל, שהיה מתיחס לבד לבאר מקום נחלת השבט לא כמות נחלתו כמו שהנחתי אמרו שם במסכת בבא בתרא (דף קכ״ב עמ׳ א) באותו פר׳ הנזכר לא נתחלקה ארץ ישראל אלא בגורל, שנ׳ אך בגורל, ולא נתחלקה אלא באורים ותומים שנ׳ על פי הגורל. הא כיצד? אלעזר היה מלובש באורים ותומים, וכל ישראל עומדין לפניו, וקלפי של שבטים וקלפי של תחומין מונחין לפניו, והיה מכוון ברוח הקדש ואומר, אם זבולן עולה תחום עכה עולה, טרף בקלפי של שבטים ועולה בידו זבולן, טרף בקלפי של תחומין ועולה בידו עכה. וחוזר ומכוון ברוח הקדש ואומר אם נפתלי עולה תחום גינוסר עולה, טרף בקלפי של שבטים ועולה בידו נפתלי, טרף בקלפי של תחומין ועולה בידו גינוסר, וכן לכל שבט ושבט וגו׳. הנה ביארוהו באמרם והיה מכוון ברוח הקדש ואומר אם זבולן עולה תחום עכה עולה וכו׳, כי נתנו בגורל ביאור התחום, והוא מקום הנחלה לא כמותה וגורל נחלתה. הנה התבאר ממה שאמרתי כפי פסוקי התורה וכפי ספורי יהושע וכפי בעיות הגמרא היות הענין כלו כמו שהנחתי. ואחרי הצעת אמתת הדרוש אשיב לכל השאלות אשר קדמו בפרשה בעיון הרביעי:
העיון הרביעי בתשובת השאלות כלם, הנה לשאלה הראשונה תהיה התשובה שהגורל היה לבד לבאר המקום אשר יפול בו נחלת כל שבט ושבט, ושיהושע והמנחילים את הארץ היו מגבילים כמות הנחלה וגורל הארץ הראוי לכל שבט ושבט כפי רבוי אנשיו לרב ירבו נחלתו ולמעט ימעיטו, ולא היתה הארץ נחלקת לגלגולת כ״א לשבטים כפי רבוי אנשיהם בהשערה ואומד לא בשוה ולא כפי מספרם בצמצום. וראוי שנדע שכאשר התבאר ע״פ הגורל מקום נחלת שבט אחד, מיד היו מגבילים כמות נחלתו קודם שיפילו הגורל במקום נחלת שבט אחר, ועם זה הותר הספק שהעיר בפי׳ ספר יהושע הרלב״ג, איך יוגבלו מקומותיהם קודם שיודע רבוי נחלת השבט או מיעוטו? ולשאלה השנית תהיה התשובה שיהושע ראה להשליך ראשונה גורל יהודה מפני שכלב שאל ובקש שיתנו לו חברון ונתנו לו לסבה שיזכור, לכן אחרי המלחמות בתחלת החלוק השתדל יהושע מיד לדעת אנה יפול גורל מטה יהודה, לראות אם יהיה במחוז חברון או במחוז אחר רחוק ממנו, והיה מהשגחת האל ית׳ שבא הגורל למטה יהודה באופן שהיה חברון בתוכו, וכן הפיל הגורל לבני יוסף לפי שהיו עם רב, ובהיות מטה יהודה בנגב יעלו בני יוסף בצפון להיותם בריחים ושומרים לכל הארץ, כמ״ש בנחלת שאר השבטים
(יהושע י״ח ה׳) יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון. ואינו רחוק ג״כ שנ׳ שהשליך גורל יהודה הראשונה בעבור כלב, ושהפיל גורל בני יוסף מיד אחריו בעבור יהושע שהיה משבט אפרים, ולפי שהם היו הנשארים מאנשי המדבר וזכו לבוא אל הארץ הונחלו בה ראשונה, וכפי מה שזכרו חז״ל
(ב״ב קכ״ב ע״א) בהטלת הגורל לא היה מהבטל שישליכו שני הגורלות ראשונה, ואחרי ימים ישליכו שאר הגורלות, לפי שהיו המחוזות מוגבלים וידועים אליהם בכלל, והיו בקלפי שהוא ארגז קטן כתבים משמות כל השבטים, וקלפי וארגז אחר משמות כל המחוזות ומזכרון הגבולים שזכר האל יתברך למשה ושידע יהושע מאנשי הארץ. וזכרו חז״ל
(שם) שכדי שיהיה ישראל כלו מאמין בגורל שמיי׳ כל משפטו, היה אלעזר הכהן בהיותו מלובש באורים ותומים (קודם שיפילו הגורל בפני כל עם ישראל) מכוון ברוח הקדש ואומר ומיעד לכל העדה השבט אשר יצא בראשונה והתחום אשר יצא כנגדו, ואז הנשיא היה מכניס ידו בקלפי ומוציא השבט ההוא אשר אמר אלעזר ומוציא ג״כ מקלפי התחומין התחום ההוא אשר ייעד אלעזר הכ״ג, באופן שכל ישראל יאמינו שכל מה שנפל בגורל לא נפל במקרה, אבל היתה הכוונה האלהית שיפול, וא״כ לא היה מחוייב שיצאו הגורלות כלם בבת אחת, אבל היה אפשר שיצא הגורל ראשונה לאחד מהשבטים ואז יגבילו נחלתו, ואח״כ יפילו הגורל לשבט אחר ויגבילו מיד גורלו וכן יעשו לכל שבט ושבט, וא״כ בראשונה ראה להנחיל מטה יהודה ומטה אפרים וחצי שבט מנשה ולא יצאו אז שאר הגורלות. והנני מבאר בפי׳ הפסוקים שישראל עצמם לא רצו שישליכו מיד גורלות כל שאר השבטים, ואולי היה עד שיכתב כל הארץ והערים בפרט, כדי שידע יהושע מה שהוא נותן לכל שבט בפרט ואמת ולא בהשערה כמו שעשה לבני יהודה וכמו שיתבאר: ולשאלה הג׳ אמרתי שכלב שאל חברון מיהושע, לפי שהיה בידו לתתו בהיותו המנחיל את הארץ והוא הנותן הערים לשבטים כפי מה שהם. והנה ראה לבקש אותה לא להוסיף על נחלתו, כ״א לשיתן נחלתו באותו עיר בכלל נחלת שבטו, וזה כדי שישאר לזכר עולם שהוא רגל את הארץ ושמלא אחרי ה׳ ושבעבור זה נתנה לו העיר ההיא, והיה זה א״כ כבוד גדול תועלת, ולזה אמר כי היתה בלתי נכבשת ושהיו שם הענקים ושהוא יגרשם, להגיד שלא יבקש זה מפני התועלת כ״א לכבודו מהסבה שאמרתי, וכבר זכרתי שזה בקש כלב בעת המלחמה קודם לזה: ולשאלה הד׳ נשיב שמאחר שהנחלות בכמותם נתנו מאת יהושע והמנחילים את הארץ, לא היה מהגנות שימצאו שהיתה נחלת מטה יהודה גדולה מהראוי כפי רבוי אנשיו, כי נתנו לו הארץ מבלתי שישלחו לכתוב אותה, כ״א כפי מה ששמעו ממנה, ואחר שמצאו היותה יותר גדולה מהמשפט והראוי אינו מהבטל שיקחו ממנה לתת לשבט שמעון. ואפשר הוא שמפני זה התחכם יהושע אח״כ בחלוק ז׳ השבטים לשלוח אנשים לכתוב את כל הארץ. והרלב״ג כתב שתוך גבולות בני יהודה שהיו מבוארים ע״פ הגורל היו מהערים יותר מהראוי אליהם, ולא נתנו כל הערים ההם לבני יהודה אך נמנו עמהם מפני היותם בתוך גבולותיהם, ובזה נתקיים מה שאמר יעקב אבינו
(בראשית מ״ט ז׳) אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל ע״כ. וראוי להוסיף על דבריו שיהודה ידע שהיו בתוך גבולותיו ערים שאינם מנחלתו ושנשארו לתת לשבט אחר בנחלתו, ושבני יהודה עצמם בקשו משמעון שישאל אותם הערים ויהיה שכנו להיותם באהבה רבה, כמ״ש בספר שופטים
(שופטים א׳ ג׳) ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי ונלחמה בכנעני וגו׳, אבל הדעת הישר הוא מה שכתבתי ראשונה. הנה התבאר מכל זה שלא נעשה זה במקרה, כי אם בכוונה והשכל הישר כמו שאמרתי: ולשאלה החמשית כבר אמרתי שלא ניתן חלק נחלת אפרים מחובר עם חלק נחלת חצי שבט המנשה, (כמו שיראה מהכתוב וכמו שחשב הרמב״ן) אבל יצא הגורל לבני יוסף, ר״ל שיצא גבול ומחוז נחלתם באותו צד שזכר, ואמנם חלק כל אחד מהם ונחלתו לא נתנה כי אם לכל אחד בפני עצמו כמו שהיה בשאר השבטים, ואמרו וינחלו בני יוסף, ר״ל שלקחו נחלתם באותו צד, אם אפרים בגבולים ובערים שזכר, ואם מנשה בגבולים ובערים שזכר בפני עצמו, אבל הגורל היה לבד לחבר צדדי נחלותיהם ושיהיו שכנים לשיעזרו מלחמותיהם:
ולשאלה הששית ראיתי להשיב בפירוש הפסוקים ושם תמצאנה, ונשלם העיון הרביעי הזה:
(ו) ויגשו בני יהודה אל יהושע בגלגל וגו׳. עם היות שכלב בן יפונה הוא לבד שאל ובקש מיהושע חברון והיה זה מיוחד אליו, הנה באו עמו כל בני יהודה לאותו מעמד כדי לכבדו ולעזרו בשאלתו ובקשתו, כי היה כלב נשיא השבט. וכבר זכרתי שקרה זה בהיותם במלחמה, עם היות שנכתב כאן במקום החלוק והנחלה:
ויש לעיין בפסוקים האלה. ראשונה אתה ידעת את אשר דבר ה׳ וגו׳ על אודותיך וגו׳, ולא פי׳ מה הוא שדבר, ואם היה מה שזכר אחר זה מענין חברון יהיה א״כ זה הדבור מותר לאמרו בסתם, אחרי שמיד יפרש אותו. שנית באומרו בן ארבעים שנה אנכי בשלוח משה וגו׳, ומה היה הצורך בהודיע שהיה אז בן ארבעים שנה? שלישית באומרו ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי ואחר זה אמר ואנכי מלאתי אחרי ה׳, ושני המאמרים האלה כוונתם אחת. רביעית וישבע משה, ולמה לא אמר שהאל נשבע? כמו שאמר למעלה אשר דבר ה׳ אל משה על אודותי וגו׳. חמשית באמרו ועתה הנה החיה ה׳ אותי וגו׳, וידוע הוא שהחיה אותו כיון שהיה אז חי מדבר, ומה לו באותה הודעה? ששית בהתפארו באמרו ככחי אז ככחי עתה, והנה היה זה בלתי צריך אל המקום הזה, עם היותו בלתי אפשר שיהיה אז כחו כימים הראשונים שהיו טובים מאלה. שביעית באמרו כי אתה שמעת ביום ההוא כי ענקים שם וגו׳ ומה הטעם הזה לשיתן לו את חברון? ואחשוב בפירושם שכלב אמר ליהושע אתה ידעת את הדבר אשר דבר ה׳ וגו׳, על אודותי ועל אודותיך, ר״ל שכל אנשי המלחמה ימותו במדבר ויהושע בן נון וכלב בן יפונה יחיו ויבאו אל הארץ, ולפי שהיעוד הזה כלל לשניהם, לכן אמר על אודותי ועל אודותיך ולא ביאר זה כדי שלא לבאר עונש המתים במדבר לכבוד בניהם. ולפי שהיה היעוד ההוא שזכר לבד בענין החיים והצלה מהמות אמר מיד