×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ז) שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת⁠־הָאֵ֔ם וְאֶת⁠־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח⁠־לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים׃
You shall surely let the mother go, but the young you may take to yourself, that it may be well with you, and that you may prolong your days.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״גמזרחיר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
שלח תשלח – מצות עשה. שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו חמש פעמים חייב לשלח שנאמר שלח תשלח.
האווזים ותרנגולים שמרדו ושקננו בפרדס חייב לשלח בבית פטור מלשלח.
אפרוחים או ביצים – מה אפרוחים שיש בם צורך יצאו מתים שאין בהם צורך אף ביצים שיש בהם צורך יצאו ביצים מוזרות שאין בהם צורך מעוט אפרוחים שנים מעוט ביצים שנים ואפילו אין שם אלא ביצה אחת או אפרוח אחד חייב לשלח דבר אחר כי יקרא קן צפור לפניך מכל מקום.
בדרך בכל עץ או על הארץ – מה דרך רשות יצאו מקושרים שהן ברשות אחר.
דבר אחר: שלח תשלח בטהורה הכתוב מדבר או אף בטמאה תלמוד לומר כל צפור טהורה תאכלו זה בנין אב, כל מקום שנאמר צפור בטהורה הכתוב מדבר כדברי רבי יאשיה, הא אם שלחה והחזיר בדרך את פניו פטור מלשלח.
[פיסקא רכח]
שלח תשלח בנקיבות הכתוב מדבר ולא בזכרים.
קורא זכר רבי אליעזר מחייב בשילוח שנאמר שלח תשלח וחכמים פוטרים שנאמר והאם, פרט לקורא זכר.
הנוטל אם מעל הבנים רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה, וכו׳ מתני׳ עד מצות חמורות שבתורה.
סליק פיסקא
[Piska 228]
"Send, shall you send away the mother-bird": This is a positive commandment. If he sent her away and she returned — even four or five times — he is obligated to continue sending her, it being written "Send shall you send.⁠" But if he sent her and she returned to his hand, he is exempt from sending her again.
"Send shall you send the mother-bird": Scripture speaks of (sending away) females and not males.
A male partridge (which is wont to hatch the eggs of other birds) — R. Eliezer says: It is subject to being sent away, it being written "Send shall you send.⁠" The sages say: It is exempt, it being written "the mother-bird" — to exclude the male partridge.
If one takes the mother-bird together with the young, (transgressing a negative commandment) — R. Yehudah says: He is lashed and does not send it away. The sages say: He sends it away and does not get lashes. This is the rule: All negative commandments annexed to positive commandments are not liable to stripes, (awaiting the fulfillment of the positive commandment).
"You shall not take" — even to cleanse the leper.
"so that it shall be good for you and you prolong days": Now does this not follow a fortiori, viz.: If of a (monetarily) negligible mitzvah, (the expense involved in its performance) being no more than an issar, the Torah writes "so that it shall be good for you and you shall prolong days,⁠" how much more so is this true of the "formidable" mitzvoth of the Torah! (Ibid. 8).
[End of Piska]
שלח תשלח את האם שילחה וחזרה שילחה וחזרה אפלו ארבעה וחמשה פעמים מנין שחייב לשלח ת״ל שלח תשלח אמ׳ הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב לשלח שנ׳ שלח תשלח את האם:
נטל את הבנים והחזירן לקן ואחר כך חזרה האם עליהן פטור מלשלח:
ד״א שלח תשלח שלוח הקן נוהג בחולין אבל לא במוקדשין שנ׳ שלח תשלח מי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר:
שלח תשלח את האם בנקיבות הכת׳ מדבר או אחד זכרים ואחד נקיבות אמרת קל וחומר הוא אם במקום שעשה את שאינו מזומן כמזומן עשה את הזכרים כנקיבות כאן שלא עשה את שאינו מזומן כמזומן דין הוא שעשה את הזכרים כנקיבות דברי ר׳ אליעזר אמרו לו תלמידיו וכי דנין אפשר למי שאי אפשר משיבין לאדם דבר שאינו שלו אם לדין הרי הוא אמור ואם מן הדין יש תשובה והרי אתו ואת בנו יוכיח שלא עשה בו את שאינו מזומן כמזומן ולא עשה בו את הזכרים כנקיבות הוא יוכיח לשילוח הקן שאע״פ שלא עשה בו את שאינו מזומן כמזומן דין הוא שלא נעשה בו את הזכרים כנקיבות לא אם אמרת באותו ואת בנו שלא עשה בו את הקריבין כמקריבין לפי כך לא עשה בו את הזכרים כנקיבות תאמר כאן שעשה הקריבין כמקריבין לפיכך נעשה את הזכרים כנקיבות ת״ל שלח תשלח את האם מיכן אמ׳ קורא זכר ר׳ אליעזר מחייב וחכמים פוטרין:
למען ייטב לך והאר׳ ימים והרי הדברים קל וחומר ומה מצוה קלה שהיא באיסר אמ׳ תורה למען ייטב לך והארכת ימים קל וחומר למצות חמורות שבתורה:
ר׳ יעקב אומ׳ אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה עמה שאין תחיית המתים תלויה בה בשילוח הקן הוא אומ׳ למען ייטב לך וה׳ ימ׳ בכבוד אב ואם הוא אומ׳ למען יאר׳ ימיך ולמ׳ ייטב לך:
הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושילח את האם ונטל את הבנים בחזירתו נפל ומת היכן טובתו של זה היכן אריכות ימיו של זה אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך:
שַׁלָּחָא תְּשַׁלַּח יָת אִמָּא וְיָת בְּנַיָּא תִּסַּב לָךְ בְּדִיל דְּיִיטַב לָךְ וְתוֹרֵיךְ יוֹמִין.
you shalt not take the mother with the offspring. You shalt send away the mother, and take the young ones with you; that it may be well with you, and you may prolong your days.
משלחה תשלחוןא ית אמהתה וית בניה תסבון לכון מן בגלל דייטיב לכון בע⁠[ל]⁠מא הדין ותארכון יומיןב לעלמא דאתי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תשלחון״) גם נוסח חילופי: ״תשלח״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן בגלל דייטיב לכון בע⁠[ל]⁠מא הדין ותארכון יומין״) גם נוסח חילופי: ״למייטבה לכון ותסגון יומין״.
מפטר תיפטור ית אימא וית בניא תיסב לך מן בגלל דיוטב לך בעלמא הדין ותורך יומין בעלמא דאתי.
you shalt be sure to send the mother away, but you mayest take the young for thyself; that it may be well with thee in this world, and that you mayest prolong thy days in the world to come.
[ה] דָּבָר אַחֵר: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר כֵּן, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְנִתְעַסֵּק בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל עוֹלָם וּבְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּדַי שֶׁתִּנָּצֵל.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי חִיָּא וּמַה אִם צִפּוֹר שֶׁאֵין לָהּ לֹא זְכוּת אָבוֹת, וְלֹא בְּרִיתוֹת, וְלֹא שְׁבוּעוֹת, בָּנֶיהָ מְכַפְּרִים עָלֶיהָ, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁיֵּשׁ לָהֶם זְכוּת אָבוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאִם סָרַח אֶחָד מֵהֶם שֶׁהוּא מְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לֶעָתִיד לָבוֹא.
[ו] דָּבָר אַחֵר: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח – אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, יֵשׁ מַזִּיק שֶׁקּוֹשֵׁט כְּחֵץ וְטָס כָּעוֹף, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם (תהלים צ״א:ה׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם קִיַּמְתָּ מִצְוַת שִׁלּוּחַ הַקֵּן, אֲנִי מַצִּילְךָ מֵאוֹתָן.
דָּבָר אַחֵר: יֵשׁ מִצְווֹת שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ עשֶׁר, וְיֵשׁ מִצְווֹת שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ כָּבוֹד, וּמַה מַּתַּן שְׂכָרָהּ שֶׁל מִצְוָה זוֹ, שֶׁאִם אֵין לְךָ בָּנִים אֲנִי נוֹתֵן לְךָ בָּנִים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וּמַה שָׂכָר אַתָּה נוֹטֵל: וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ (דברים כ״ב:ז׳).
[ז] דָּבָר אַחֵר: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח – רַבָּנָן אָמְרֵי לָמָּה שְׁנֵי פְּעָמִים, שֶׁאִם אֵרְעָה לְךָ הַמִּצְוָה הַזֹּאת פַּעַם שְׁנִיָּה לֹא תֹאמַר כְּבָר יָצָאתִי יְדֵי חוֹבָתִי אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁתֶּאֱרַע לְיָדְךָ אַתָּה צָרִיךְ לְקַיֵּם אוֹתָהּ.
דָּבָר אַחֵר: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח – רַבָּנָן אָמְרֵי אִם שִׁלַּחְתָּ מִצְוַת הַקֵּן, אַתְּ זוֹכֶה לְשַׁלֵּחַ עֶבֶד עִבְרִי, מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ (דברים ט״ו:י״ג).
דָּבָר אַחֵר: מַהוּ שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם – אִם קִיַּמְתָּ מִצְוָה זוֹ, אַתְּ מְמַהֵר לְבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁכָּתוּב בּוֹ שִׁלּוּחַ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר (ישעיהו ל״ב:כ׳).
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, אִם קִיַּמְתָּ הַמִּצְוָה הַזֹּאת אַתָּה מְמַהֵר אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב שֶׁיָּבוֹא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ שִׁלּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא (מלאכי ג׳:כ״ג), וְהוּא יָבוֹא וִינַחֵם אֶתְכֶם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים (מלאכי ג׳:כ״ד).
וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ – אִם אֵין לְךָ בָּנִים, בִּשְׂכַר מִצְוָה זוֹ, אֲנִי נוֹתֵן לְךָ בָּנִים.
דָּבָר אַחֵר: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח – אִם שִׁלַּחְתָּן, כְּעַל גְּמֻלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם (ישעיהו נ״ט:י״ח). מַה כְּתִיב: עֲשׁוּקִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו וְכָל שׁוֹבֵיהֶם הֶחֱזִיקוּ בָם מֵאֲנוּ שַׁלְּחָם, גּוֹאֲלָם חָזָק, י״י צְבָאוֹת שְׁמוֹ, רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם (ירמיהו נ׳:ל״ג-ל״ד). וְהָיָה כְעוֹף נוֹדֵד קֵן מְשֻׁלָּח תִּהְיֶינָה בְּנוֹת מוֹאָב מַעְבָּרוֹת לְאַרְנוֹן (ישעיהו ט״ז:ב׳). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: קוֹרֵא דָּגָר וְלֹא יָלָד עוֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט וְגוֹ׳ (ירמיהו י״ז:י״א). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ (שם פסוק יב). מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר קוֹרֵא דָּגָר, אוֹמֵר כִּסֵּא כָבוֹד. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַקּוֹרֵא הַזֶּה מֵבִיא בֵּיצִים אֲחֵרִים מִשְּׁאָר עוֹפוֹת וְיוֹשֵׁב עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיּוֹצְאִין מִקְּלִפֵּיהֶן וְיֵצְאוּ אֶפְרוֹחִים, וְהֵן עוֹלִין אַחֲרָיו וּמוֹרְטִין אֶת כְּנָפָיו. כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה לִפְרֹחַ, אֵינוֹ יָכוֹל, שֶׁנִּמְרְטוּ כְּנָפָיו. מָצָא אוֹתוֹ חַיָּה אוֹ שֶׁרֶץ, אוֹכְלוֹ. מִי גָּרַם לוֹ. עַל שֶׁגָּזַל בֵּיצִים שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כָּךְ יִהְיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם וּמוֹאָבִים וַעֲמוֹנִים שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּכִסֵּא כְּבוֹדוֹ וְהֶחְרִיבוּ מִקְדָּשׁוֹ וְשָׂרְפוּ הֵיכָלוֹ וְהִגְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְאַבֵּד אֶת זִכְרָם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם י״י צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי מוֹאָב כִּסְדוֹם תִּהְיֶה וְגוֹ׳.
(Deut. 22:7:) “And the young (literally, children) take for yourself.” If you do not have children, I will give you children as the reward for this commandment. Another interpretation of (Deut. 22:7), “You must surely let [the mother] go.” If you let them go, (as in Is. 59:18) “According to their deeds, so shall He repay.” [See] what is written (in Jer. 50:33-34), “The children of Israel are oppressed […] they refuse to let them go. Their redeemer is mighty, [His name is] the Lord of hosts; He shall surely fight their fight.” [It also says (in Is. 16:2),] “For it shall be that the daughters of Moab at the fords of the Arnon shall be like a migrating bird, an abandoned nest.” This text is related (to Jer. 17:11), “As a partridge hatches without laying, so is one who makes money apart from justice….” What is written after that (in vs. 12)? “A glorious throne exalted from the beginning, our sacred shrine.” What is the connection between the two [verses]? Whoever says a partridge hatches is [really] saying a glorious throne. [This is] to teach you that a partridge brings eggs from other birds and sits on them until [the young] emerge from their shells and become fledglings. Then they rise up over it and pluck its wings. When it goes out to fly, it is unable [to do so] because its wings are plucked. So a wild beast or reptile finds it and eats it. And what caused its [destruction]? [It happened] because it had raised eggs that were not its own. So it shall be with the peoples of the world and the Moabites and the Ammonites that stretched their hands against (according to Jer. 17:12) His glorious throne, destroyed His sacred shrine, burned His Temple, and carried Israel into exile. The Holy One, blessed be He, shall destroy their memory, as the matter is stated (in Zeph. 2:9), “Therefore, as I live, says the Lord of hosts, the God of Israel, surely Moab shall become like Sodom, [and the children of Ammon like Gomorrah].”
[ג] שלח תשלח (דברים כ״ב:ז׳). אם שלחתו, כעל גמולות כעל ישלם (ישעיהו נ״ט:י״ח), ראה מה כתיב עשוקים בני ישראל וגו׳ מאנו שלחם (ירמיהו נ׳:ל״ג), ואומר גואלם חזק ה׳ צבאות (שם שם:ל״ד), ואומר והיה כעוף נודד קן משולח תהיינה בנות מואב מעברות לארנון (ישעיהו ט״ז:ב׳), זש״ה קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט וגו׳ (ירמיהו י״ז:י״א), מה כתיב אחריו כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו (שם שם:י״ב), מה ענין זה לזה, מי שהוא אומר קורא דגר, אומר כסא כבוד, ללמדך כי הקורא הזה מביא ביצים משאר עופות ויושב עליהן עד שיוצאין מקליפתן, ונעשין אפרוחין, ועולין עליו ומורטין את כנפיו, וכשיוצא לפרוח אינו יכול שנמרטו כנפיו, ומוצא אותו חיה או שרץ ואוכלו, ומי גרם לו על שגדל ביצים שאינן שלו, כך יהיו אומות העולם שפשטו ידיהם בכסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, והחריבוהו ושרפו את היכלו, והגלו את ישראל, ומואב ועמון הקב״ה יאבד זכרם, שנאמר לכן חי אני נאם ה׳ צבאות [אלהי ישראל] כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה וגו׳ ושממה עד עולם שארית עמי יבזום וגו׳ (צפניה ב׳:ט׳).
שלח תשלח1אפילו מאה פעמים.
למען ייטב לך2בעולם הזה, ואחר כך והארכת ימים לעולם שכולו ארוך וחיים.
3בוא וראה מתן שכרן של מצות, זאת מצוה קלה 4שאין בה חסרון כיס [כך], קל וחומר שאר מצות שיש בהם חסרון כיס.
1. אפילו מאה פעמים. חולין קמ״א ע״א.
2. בעולם הזה ואחר כך והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, בגמ׳ חולין קמ״ב ע״א למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב לך לעולם שכולו טוב.
3. בוא וראה מתן שכרן של מצות. משנה חולין קמ״ב ע״א, ספרי פיסקא רכ״ח.
4. שאין בה חסרון כיס. במשנה ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר פירש״י שאין בה חסרון כיס אלא דבר מועט.
שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח״. נָטַל אֶת הַבָּנִים וְהֶחֱזִירָן וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה הָאֵם עֲלֵיהֶן פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מְרַבָּנַן לְרָבָא וְאֵימָא שַׁלֵּחַ חָדָא זִימְנָא, תְּשַׁלַּח תְּרֵי זִימְנֵי, אָמַר לֵיהּ שַׁלֵּחַ אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים. תְּשַׁלַּח אֵין לִי אֶלָּא לִדְבַר הָרְשׁוּת, לִדְבַר מִצְוָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תְּשַׁלַּח״ מִכָּל מָקוֹם, אֶלָּא טַעְמָא דְכָתַב רַחֲמָנָא (שַׁלֵּחַ) תְּשַׁלַּח הָא לָאו הָכִי הֲוָה אֲמִינָא לִדְבָר מִצְוָה לֹא. עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה הוּא. וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. אָמַר מַר בַּר רַב אַשִׁי כְּגוֹן שֶׁנְּטָלָהּ עַל מְנָת לְשַׁלְּחָהּ דְּלָאו לֵיכָּא, עֲשֵׂה הוּא דְּאִיכָּא. וְלֵיתֵי עֲשֵׂה וְלִידְחֵי עֲשֵׂה. מַאי אוּלְמָא דְּהַאי מֵהַאי. אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא הוֹאִיל וְאָמַר מַר גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻּשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם וְהַאי מְצֹרָע נַמֵּי כֵּיוָן דְּכַמָּה דְּלָא מִיטְהַר אָסוּר בְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה דִּכְתִיב ״וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים״. לֵיתֵי עֲשֵׂה וְלִידְחֵי עַשֵׂה קָמַשְּׁמַע לָן.
הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה, זֶה הַכְלָל כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ. בְּעַלְמָא קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה לָאו שֶׁנִּתָּק לַעֲשֵׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו, וְהָכָא הַיְנוּ טַעְמָא, מִשּׁוּם דְּקָסָבַר שַׁלֵּחַ מֵעִקָּרָא מַשְׁמָע. עַד כַּמָּה מְשַׁלְּחָהּ, עַד שֶׁתֵּצֵא מִתַּחַת יָדוֹ. וּבַמֶּה מְשַׁלְּחָהּ, רַב הוּנָא אָמַר בְּרַגְלֶיהָ, רַב יְהוּדָה אָמַר בְּגַּפֶּיהָ. רַב הוּנָא אָמַר בְּרַגְלֶיהָ, דִּכְתִיב (ישעיהו ל״ב:כ׳) ״מְשַׁלְחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמֹר״. וְרַב יְהוּדָה אָמַר בְּגַפֶּיהָ, רֶגֶל דְּהָא גַּפֶּיהָ נִינְהוּ.
וּמַה מִצְוָה קַלָּה שֶׁהִיא בְאִסָּר אָמְרָה תּוֹרָה לְמַען יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. קַל וְחֹמֶר לְמִצְווֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. תַּנְיָא רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵין לְךָ כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁהִיא כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִדָּה שֶׁאֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים תְּלוּיָה בָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״לְמַעַן יִיטַב לָךָ״ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ.
וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים – אָמַר רַבִּי חִיָּא, וּמָה אִם הַצִּפּוֹר שֶׁאֵין לָהּ זְכוּת אָבוֹת וְלֹא שְׁבוּעוֹת וּבְרִיתוֹת, בָּנֶיהָ מְכַפְּרִין עָלֶיהָ, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁיֵּשׁ לָהֶם זְכוּת אָבוֹת וּבְרִיתוֹת וּשְׁבוּעוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאִם סָרַח אֶחָד מֵהֶם שֶׁהוּא מְכַפֵּר עֲלֵיהֶן לֶעָתִיד לָבוֹא.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה יֵשׁ מַזִּיק שֶׁהוּא שָׁט כַּחֵץ וְטָס כָּעוֹף שֶׁנֶּאֱמַר ״מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם קִיַּמְתָּ מִצְוַת שִׁלּוּחַ הַקֵּן אֲנִי מַצִּילְךָ מִמֶּנּוּ.
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח – אִם קִיַּמְתָּ הַמִּצְוָה הַזֹּאת אָבִיא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל״ב:כ׳) ״מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל״ וְגוֹ׳. וּמְמַהֵר אֶת אֵלִיָּהוּ ז״ל שֶׁיָּבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג׳:כ״ג-כ״ד) ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה וְגוֹ׳ וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים״.
שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת⁠־הָאֵ֔ם וְאֶת⁠־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח⁠־לָ֑ךְ לְמַ֨עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים
סוד שני המצוות האלו התלויות למעלה
מַה שּׁוֹנֶה בִּשְׁתֵּי הַמִּצְווֹת הַלָּלוּ שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהֶן לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ, בָּזֶה וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן? אֶלָּא שְׁתֵּי מִצְווֹת אֵלֶּה כֻּלָּן תְּלוּיוֹת לְמַעְלָה. אָב וָאֵם, סוֹד שֶׁל זָכוֹר וְשָׁמוֹר כְּאֶחָד, וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ.
סוד עולם העליןו שלא נתנה רשות להסתכל בו
וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכָּתוּב (שם כב) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְגוֹ׳. הַסּוֹד שֶׁל עוֹלָם הָעֶלְיוֹן שֶׁלֹּא נִתְּנָה רְשׁוּת לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּחַ מִתּוֹךְ שְׁאֵלָה וְהִתְבּוֹנְנוּת בּוֹ.
וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, שֶׁכָּתוּב (שם ד) כי שאל נא לימים ראשנים וגו׳ מקצה השמים ועד קצה השמים. אבל למעלה מקצה השמים, שַׁלַּח תְּשַׁלַּח מֵרַעְיוֹנֶיךָ לְמִשְׁאַל וּבָזֶה כָּתוּב לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. לֹא כָתוּב לְמַעַן אֵיטִיב לָךְ, אֶלָּא לְמַעַן יִיטַב לָךְ. וְלֹא כָתוּב יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ, אֶלָּא וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. לְמַעַן יִיטַב לָךְ - אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁמֵּיטִיב לָכֹּל, וְהוּא הָעוֹלָם הַגָּנוּז וְהַנִּסְתָּר. וְהַאֲרַכְתָּ יָמִיםכְּמוֹ שֶׁכָּתוּב תִּקַּח לָךְ, זֶהוּ בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם. וְאִם יִזְדַּמֵּן לוֹ מַעֲשֶׂה וִיכַוֵּן בּוֹ, צַדִּיק הוּא. וְאַף עַל גַּב שֶׁלֹּא מְכַוֵּן בּוֹ, צַדִּיק הוּא, שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוַת אֲדוֹנוֹ. אֲבָל לֹא נֶחְשָׁב כְּמִי שֶׁעָשָׂה רְצוֹנוֹ לִשְׁמָהּ, וִיכַוֵּן בּוֹ בְּרָצוֹן שֶׁל הִסְתַּכְּלוּת בִּכְבוֹד רִבּוֹנוֹ, כְּמִי שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ לִסְבֹּר סְבָרָא, שֶׁהֲרֵי בְּרָצוֹן תָּלוּי הַדָּבָר לִשְׁמוֹ.
מעשה שלמטה שנעשה לשמו מתעלה ונתקן כראוי
וּבְמַעֲשֶׂה שֶׁלְּמַטָּה לִשְׁמוֹ, מִתְעַלֶּה הַמַּעֲשֶׂה לְמַעְלָה וּמִתְתַּקֵּן כָּרָאוּי. כְּמוֹ זֶה בְּמַעֲשֶׂה שֶׁל הַגּוּף נִתְקָן מַעֲשֵׂה הַנֶּפֶשׁ בְּאוֹתוֹ הָרָצוֹן, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה אֶת הַלֵּב וְהָרָצוֹן שֶׁל הָאָדָם, וַאֲפִלּוּ כָּךְ, אִם אֵין שָׁם רָצוֹן שֶׁל הַלֵּב, שֶׁהוּא עִקַּר הַכֹּל,
כוננה עלינו לתקן תקונך כראוי אף שאיננו יודעים לכוון הרצון
עַל זֶה הִתְפַּלֵּל דָּוִד וְאָמַר, (תהלים צא) וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וְגוֹ׳. שֶׁהֲרֵי אֵין כָּל אָדָם חָכָם לָשִׂים רָצוֹן וְלֵב לְתַקֵּן הַכֹּל וְיַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה שֶׁל מִצְוָה. עַל זֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה זוֹ - וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ.
מַה זֶּה כּוֹנְנָה עָלֵינוּ? כּוֹנְנָה וְהַתְקֵן תִּקּוּנְךְ לְמַעְלָה כָּרָאוּי. עָלֵינוּ, אַף עַל גַּב שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים לָשִׂים הָרָצוֹן, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה לְבַדּוֹ. מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ, לְמִי? לְאוֹתָהּ דַּרְגָּה שֶׁצָּרִיךְ לְהִתַּקֵּן. כּוֹנְנֵהוּ, אֶת מִי? בְּחִבּוּר אֶחָד בָּאָבוֹת, לִהְיוֹת מְתֻקָּן בָּהֶם בַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה כָּרָאוּי
(זהר שמות דף צג.)
שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת⁠־הָאֵ֔ם וְאֶת⁠־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח⁠־לָ֑ךְ
מספרו של חנוך
מָצָאנוּ בְּסִפְרוֹ שֶׁל חֲנוֹךְ: שְׂאוּ שְׁעָרִים - אֵלּוּ הֵם שְׁעָרִים שֶׁלְּמַטָּה מֵהָאָבוֹת, וְאֵלּוּ שְׁלֹשָׁה אַחֲרוֹנִים. רָאשֵׁיכֶם - אֵלּוּ הֵם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ הָאָבוֹת הָעֶלְיוֹנִים, וְאֵלּוּ רָאשִׁים שֶׁל אוֹתָם שְׁעָרִים.
וּמִשּׁוּם אֵלּוּ שֶׁהֵם אוֹפַנִּים, שֶׁסּוֹבְבִים וְנוֹטְלִים אוֹתָם עַל כִּתְפֵיהֶם, אוֹמְרִים שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם. שְׂאוּ, לְמִי? לְרָאשֵׁיכֶם. שֶׁהֵם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם וְשׁוֹלְטִים עֲלֵיכֶם.
וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם - אֵלּוּ הָאִמָּהוֹת, וְאַרְבַּע הֵן שֶׁלְּמַטָּה. וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד - זֶה הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַכֹּל, שֶׁהוּא מֶלֶךְ מֵאוֹתוֹ כָּבוֹד, שֶׁמֵּאִיר לַלְּבָנָה. וּמִי הוּא? ה׳ צְבָאוֹת.
וְיָבוֹא, לְאֵיזֶה מָקוֹם? לְהַכְנִיס הַתּוֹרָה בָּאָרוֹן, בְּחִבּוּר אֶחָד כְּמוֹ שֶׁרָאוּי. וְכֵיוָן שֶׁזֶּה נִכְנָס לִמְקוֹמוֹ, אָז הַתּוֹרָה נִכְנֶסֶת בָּאָרוֹן, וּמִתְחַבֵּר חִבּוּר אֶחָד, תּוֹרָה עֶלְיוֹנָה בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, מִתְחַבְּרוֹת לְפָרֵשׁ דְּבָרִים סְתוּמִים. מָתַי ? בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם, לַמִּנְיָן שֶׁאַתֶּם מוֹנִים. שֶׁבְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים חֶשְׁבּוֹן לֶחֳדָשִׁים וּזְמַנִּים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְתַקֵּן תֵּבָה תּוֹךְ אוֹתָם רְקִיעִים, וּמַעֲבִיר כָּרוֹז: הִנֵּה בָּנַי לְמַטָּה, קַדְּשׁוּ הַחֹדֶשׁ, קַדְּשׁוּ זְמַן, הִתְקַדְּשׁוּ כֻּלְּכֶם לְמַעְלָה! וְעוֹשֶׂה לְכָל הַחֲיָלוֹת שֶׁבַּשָּׁמַיִם שֶׁמִּתְקַדְּשִׁים כְּאֶחָד בָּעָם הַקָּדוֹשׁ, וְכֻלָּם שׁוֹמְרִים כְּאֶחָד שְׁמִירָה אַחַת, וְעַל זֶה נֶאֱמַר בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם, לַמִּנְיָן שֶׁאַתֶּם מוֹנִים אוֹתָם שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת. וְאָז מוֹשֵׁךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמְשָׁכָה שֶׁל שֶׁבַע מַדְרֵגוֹת לְמַטָּה בְּאוֹתָהּ מַדְרֵגָה שֶׁמִּתְאַחֶדֶת בָּהֶן, בְּאֵלּוּ שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת.
וְאִם תֹּאמַר, וַהֲרֵי שֵׁשׁ הֵן וְלֹא יוֹתֵר - אֶלָּא כַּאֲשֶׁר אִמָּא יוֹשֶׁבֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים וְנִמְצֵאת רוֹבֶצֶת עֲלֵיהֶם, וְאָנוּ מְשַׁלְּחִים אוֹתָהּ וְלוֹקְחִים אֵלּוּ הַשִּׁשָּׁה בָּנִים בְּזוֹ הַמַּדְרֵגָה שֶׁלְּמַטָּה, לְקַיֵּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים וְגוֹ׳.
חמשה בנים שלוקחים ביום זה
רַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר, בְּיוֹם זֶה לֹא לוֹקְחִים יִשְׂרָאֵל אֶלָּא חֲמִשָּׁה בָנִים, וְאֵלּוּ הֵם חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה. וְאִם תֹּאמַר שִׁשָּׁה הֵם - אֶלָּא שִׁבְעָה הֵם בְּצִפּוֹר אַחַת שֶׁנִּמְצֵאת בֵּין כְּנָפֶיהָ שֶׁל אִמָּא. וְיִשְׂרָאֵל יוֹדְעִים לָצוּד צַיִד טוֹב, גָּדוֹל וְחָשׁוּב.
מה שישראל מתקנים בענין גדול זה
מָה עוֹשִׂים? מוֹצִיאִים מִתַּחַת כְּנָפֶיהָ שֶׁל אִמָּא אוֹתָהּ הַצִּפּוֹר, בִּלְחִישַׁת הַפֶּה מְלַחֲשִׁים לָהּ, לְחִישָׁה אַחַר לְחִישָׁה. וְאוֹתָהּ צִפּוֹר שֶׁחוֹשֶׁשֶׁת (ס״א שאוהבת) לְאוֹתָן הַלְּחִישׁוֹת וּלְאוֹתָם קוֹלוֹת שֶׁמְּלַחֲשִׁים לָהּ, וְאַף עַל גַּב שֶׁהִיא תַּחַת כַּנְפֵי אִמָּהּ, זוֹקֶפֶת רֹאשָׁהּ וּמִסְתַּכֶּלֶת אֵצֶל אוֹתָהּ לְחִישַׁת הַקּוֹל, וּפוֹרַחַת אֲלֵיהֶם, וְיוֹצֵאת מִתַּחַת כְּנָפֶיהָ שֶׁל אִמָּא. וְכֵיוָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל לוֹקְחִים אוֹתָהּ, מַחֲזִיקִים בָּהּ וְלוֹחֲשִׁים אֶצְלָהּ, וְקוֹשְׁרִים אוֹתָהּ בְּקֶשֶׁר שֶׁלֹּא תָעוּף וְתֵלֵךְ. מִיָּד לוֹקְחִים אוֹתָהּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ קֶשֶׁר, וְהִיא מְבַקֶּשֶׁת לָעוּף וְלָלֶכֶת, וְאינָהּ יְכוֹלָה לָלֶכֶת לָהּ. וּבְעוֹד שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בִּידֵיהֶם, הֵם לוֹחֲשִׁים בְּקוֹלָם, וְהִיא מְצַפְצֶפֶת עִמָּהֶם, וּמְעוֹפֶפֶת לְמַעְלָה וְיוֹרֶדֶת. וְכָל אוֹתָם בָּנִים שֶׁתַּחַת כַּנְפֵי אִמּוֹתֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁשּׁוֹמְעִים אוֹתוֹ הַצִּפְצוּף שֶׁל אֲחוֹתָם וּלְחִישַׁת אוֹתוֹ הַקּוֹל, מִיָּד יוֹצְאִים תַּחַת כַּנְפֵי אִמּוֹתֵיהֶם וּמְעוֹפְפִים אֵצֶל אוֹתָהּ הַצִּפּוֹר.
וְיִשְׂרָאֵל לוֹקְחִים אוֹתָם וְאוֹחֲזִים בָּהֶם. וְאִם לֹא אוֹתָהּ צִפּוֹר שֶׁאוֹחֲזִים בָּהּ בַּתְּחִלָּה, לֹא הָיוּ אֵלּוּ מְעוֹפְפִים אֶצְלָם לְעוֹלָמִים, וְלֹא יְכוֹלִים לֶאֱחֹז בָּהֶם.
סדר הצידה של ציפור קדושה זו
אֵיך צָדִים צִידָה שֶׁל צִפּוֹר קְדוֹשָׁה זוֹ? מְתַקְּנִים לְפָנֶיהָ מַאֲכָל מְכֻבָּד בְשִׂמְחָה וְכָל תַּעֲנוּגִים, וְנִכְנָסִים לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּמְצַפְצְפִים אֵלֶיהָ בְּקוֹל לַחַשׁ כְּמוֹ שֶׁרָאוּי. וְהִיא נִסְתֶּרֶת תַּחַת כְּנָפֶיהָ שֶׁל אִמָּא, וְזוֹקֶפֶת רֹאשָׁהּ, וְרוֹאָה שֻׁלְחָנוֹת מְתֻקָּנִים וְצִפְצוּפִים אֵלֶיהָ כְּמוֹ שֶׁרָאוּי. יוֹצֵאת וּמְעוֹפֶפֶת אֶצְלָם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וּבָהּ אֲחוּזִים כָּל אוֹתָם בָּנִים.
וּמְשַׁלְּחִים לְאוֹתָהּ שֶׁרוֹבֶצֶת עֲלֵיהֶם, וְהוֹלֶכֶת. מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי מֵהָרָקִיעַ הַשְּׁבִיעִי וּלְמַעְלָה, בַּמְכֻסֶּה מִמְּךְ אַל תִּדְרֹשׁ. שָׁלַח אוֹתָהּ, שֶׁלֹּא תוּכַל לְהַשִּׂיגָהּ, וְעַל זֶה כָּתוּב (דברים כב) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח וְגוֹ׳.
מקרא קודש זה הקריאה והצפצוף שעושים לאותה צפור
מִקְרָא קֹדֶשׁ - זוֹהִי הַקְּרִיאָה וְהַצִּפְצוּף שֶׁעוֹשִׂים לְאוֹתָהּ צִפּוֹר קְדוֹשָׁה בָּרִאשׁוֹנָה. וְכֵיוָן שֶׁאֲחוּזִים בָּהּ שְׁאָר הַיָּמִים, נִקְרָאִים מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ. צִפּוֹר זוֹ נִקְרֵאת קֹדֶשׁ, שֶׁכָּתוּב כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם. וּמִשּׁוּם שֶׁהִיא קֹדֶשׁ, הִיא קוֹרֵאת לְכֻלָּם וּבָאִים אֶצְלָהּ, וּמִשּׁוּם זֶה נִקְרָאִים מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ.
הִיא קוֹרֵאת, וְיִשְׂרָאֵל מְצַפְצְפִים עִמָּהּ וְקוֹרְאִים גַּם כָּךְ. וְעַל זֶה הֵם בָּאִים אֶצְלָם וְאוֹחֲזִים בָּהֶם. וּמִשּׁוּם זֶה (ויקרא כג) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם. מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ - בַּצִּפְצוּפִים שֶׁלָּהֶם, וּבְאוֹתָהּ צִפּוֹר קְדוֹשָׁה. קֹדֶשׁ - שֶׁקּוֹרֵאת לָהֶם
(זהר במדבר דף רנד)
שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת⁠־הָאֵ֔ם וְאֶת⁠־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח⁠־לָ֑ךְ
שָׁנִינוּ, שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הוּא הַלַּיְלָה, וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כַּאֲרִי. בֹּא וּרְאֵה, שָׁלשׁ מִשְׁמָרוֹת הֵם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת, וְנֶחֱלָקוֹת אַרְבַּע לְכָל מִשְׁמָר. וּבְכָל מִשְׁמָר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כַּאֲרִי, וְאוֹמֵר: אוֹי שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְכוּ׳.
בֹּא וּרְאֵה, כַּדֻּגְמָא שֶׁיֵּשׁ מִשְׁמָרוֹת בָּרָקִיעַ, כָּךְ יֵשׁ מִשְׁמָרוֹת בָּאָרֶץ. וּמִי הֵם? מִשְׁמָרָה שְׁנִיָּה, כְּלָבִים צוֹעֲקִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי ל) לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב. (ישעיה נו) וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה. רִאשׁוֹנָה - חֲמוֹר נוֹעֵר. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים כב) לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו.
וְעַל זֶה בִּלְעָם בְּזֶה הַחֲמוֹר וּבְאִשְׁתּוֹ הָיָה מִתְנַבֵּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם לד) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲבָל בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם קָם. וְכִי מְטֻנָּף מִן הַטִּנֹּפֶת אַתָּה מַזְכִּיר עִם הַטָּהוֹר? אֶלָּא מֹשֶׁה בְּטָהֳרָה, וּבִלְעָם בְּטֻמְאָה. וְעַל זֶה הָיָה עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אִישׁוּת עִם הָאָתוֹן.
כָּתוּב (שם כב) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךְ וְגוֹ׳. בֹּא וּרְאֵה, קַן - זֶה הוּא הַגּוּף. בַּדֶּרֶךְ - שֶׁהוֹלֵךְ בִּדְרָכִים טוֹבוֹת. בְּכָל עֵץ - זוֹ הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. אוֹ עַל הָאָרֶץאֵלּוּ הֵם יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ אֶרֶץ, שֶׁמְּלַמֵּד אוֹתָם תּוֹרָה. אֶפְרֹחִים - אֵלּוּ הֵם נְעָרִים גְּדוֹלִים שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בַּתּוֹרָה. אוֹ בֵיצִים - אֵלּוּ הַקְּטַנִּים שֶׁיְּלַמֵּד אוֹתָם אָלֶ״ף בֵּי״ת.
וְהָאֵם רֹבֶצֶתאֵין אֵם אֶלָּא תוֹרָה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם א) וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךְ. אִם תִּרְצֶה שֶׁתִּקַּח הַבָּנִים, (דברים כב) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאַחַר כָּךְ אֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.
(זוהר חדש אחרי)
בל אטלק אלאם אטלאקא וכ׳ד׳ אלבנין לנפסך לכי יכ׳אר לך ותטול איאמך
אלא שלח תשלח את האם וקח את הבנים לעצמך, למען ייטב לך ותאריך ימים.
למען ייטב לך – ומהא מצוה קלה שאין בו חסרון כיס, אמרה תורה: למען ייטב לך והארכת ימים, קל וחומר למתן שכר של מצות חמורות.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״אם״.
למען ייטב לך וגו'‏ THAT IT MAY BE WELL WITH YOU etc. – If in the case of an easy command which involves no monetary loss, Scripture states "Do this in order that it may be well with you and you may prolong your days", it follows à fortiori that this at least will be the grant of the reward for the fulfillment of commands which are more difficult to observe (Chulin 142a).
פס׳: שלח תשלח – אפי׳ פעמים רבות, 1פרט לקורא זכר. הנוטל אם על הבנים רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה.
למען ייטב לך והארכת ימים – לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך. 2ומה הקלות כך מצות חמורות שבתורה על אחת כמה וכמה:
1. פרט לקורא זכר. דורש שלח תשלח את האם דווקא. וקורא זכר דרכו להרביץ על הביצים:
2. ומה הקלות שהם באיסר כך וכו׳ כצ״ל:
ייטב לך – שהשם יחמול לך וייטיב לך [אם תחמול.]⁠א
והארכת ימים – כאשר לא תכרת כל הקן שעזבת העקר.
א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרקנפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
THAT IT MAY BE WELL WITH THEE. For God will pity you and do good things for you.
AND THAT THOU MAYEST PROLONG THY DAYS. As you did not exterminate all of the nest but left its root.⁠1
1. The mother bird. God will repay you measure for measure.
שלח – אפילו מאה פעמים (משנה חולין י״ב:ג׳).
תשלח – דאפילו לדבר מצוה הוא צריך לה, תשלח – מכל מקום (בבלי חולין קמ״א.).
אבל אם חזרה לאחר שנסתלקו האפרוחים או הב⁠{י}⁠צים, שוב אינו צריך לשלח.
ואם עבר ולקחה כשהיא על האפרוחים או על הביצים, איכא למאן דאמר משלח ואינו לוקה, ואיכא למאן דאמר לוקה ואינו משלח (משנה חולין י״ב:ד׳).
למען – דבר זה, ייטב לך והארכת ימים – בכל מצוה שיש בה חסרון כיס, שיפסיד האם, דרך הכתוב לומר: למען יברכך (דברים ט״ו:י׳), למען ייטב לך – כלומר: לא יקשה בעיניך כי השכר מרובה מן ההפסד.
שלח – SEND – Even one hundred times (Mishna Chulin 12:3).
תשלח – YOU SHALL SEND – That even if he needs it for a matter related to a commandment, “you shall send” – in any case (Bavli Chulin 141a:7).
But if she returns after the young or the eggs were removed, you no longer need to send.
And if he transgressed and took when she was on the young or on the eggs, there is one who holds that he sends and is not flogged, and one who holds that he is flogged and does not send (Mishna Chulin 12:4).
למען – THAT – this thing, ייטב לך והארכת ימים – WILL BE GOOD FOR YOU AND PROLONG YOUR DAYS – In every commandment that involves loss of money, for he will lose the mother, it is the way of the text to say: “so that he will bless you” (Devarim 15:10), “so that it will be good for you” – Meaning: it should not be difficult in your eyes because the reward is greater than the loss.
ואת הבנים תקח לך – לאכילתך. למדנו מכאן שהביצים נאכלים אף על פי שהם יוצאים מן החי.
למען – דבר זה ייטב לך. והארכת ימים – השכר מרובה מן ההפסד.⁠1
והארכת ימים – מדה כנגד מדה שלא הכרת הקן לגמרי מכל וכל והנחת העקר.⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מאבן עזרא.
ואת הבנים תקח לך, "and the young ones you may take for yourself,⁠" in order to eat them. We learn from here that the eggs may be eaten even, though they have been taken from a living bird. (Talmud, tractate Chulin, folio 64, and Tosafot there)
והארכת ימים, And you will enjoy long life.⁠" The reward will be far greater than if you had ignored God's law and taken mother bird and its young for yourself.
והארכת ימים, the reward matches the fulfillment of the commandment. By not killing both mother bird and all its young, thus not making that family extinct, you will yourself be rewarded with additional years of healthy life.
והארכת ימים – בגימט׳ בעול״ם שכל״ו ארו״ך.
ע״א: והארכת ימים – להעוף.
שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך – ע״ד הפשט יצוה הכתוב בקיום המין ושלא לעקרו, שאע״פ שהתירה תורה שחיטת בעלי חיים לתועלת האדם לא תתיר ההשחתה והעקירה בהם, ואלו לקח האם עם הבנים כאחד הוא כאלו הכרית המין ההוא. ואמר למען ייטב לך, שהשם יחמול עליך, והארכת ימים, כאשר לא הכרת כל המין ועזבת האם ולא עקרת המין. וכשאמר והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים גלה לנו הכתוב בזה כי הביצים שהזכיר הם הבנים, וקרא את הביצים בנים לפי שמהם יוצאים הבנים. ויעלה בידינו מזה שאינו חייב בשלוח עד שיהיו הביצים שלמים ראוים לבנים, ואם היו שבורים אינו חייב בשלוח. והזכיר אפרוחים וביצים בלשון רבים שכן המנהג, ואף אם האם רובצת על אפרוח אחד או ביצה שלמה אחת חייב בשלוח.
והרמב״ם ז״ל נתן טעם במצוה בפרק מ״ח מספר המורה, שהוא כדי שלא תצטער האם בראית לקיחת הבנים, שאלו לקח הבנים בפני האם היתה האם מצטערת, כענין מצות אותו ואת בנו שאין לשחוט הבן בפני האם, כי אהבת האם וחמלתה על פרי בטנו אינו נמשך אחר השכל אלא אחר פועל הכח המדמה, ואם בבהמות ועופות חסה התורה כל שכן בבני אדם, ואם כן זה וזה כדי שנתרחק ממדת האכזריות ושנתנהג במדת הרחמנות.
וע״ד המדרש שלח תשלח את האם, אין לך קלה בכל המצות משלוח הקן, ומה שכרה, למען ייטב לך והארכת ימים. משל למה הדבר דומה, למלך שהכניס פועלים לשדהו לנטוע ולא גלה להן שכר נטיעתן, לערב כל מי שנטע אילן אחד נתן זהוב אחד, התחילו הכל תמהין, ומה זה שלא נטע אלא אילן אחד קל ופחות נותן לו זהוב אחד אנו שנטענו הרבה על אחת כמה וכמה, כך שלוח הקן שאין בו חסרון כיס שכרו כך, שאר מצות שיש בהן חסרון כיס וטורח והצלת נפשות על אחת כמה וכמה, לכך לא פירש הקב״ה לישראל שכר המצות כדי שיהיו עושין אותן כלן. שכן מצינו המצות שהן בדמיון אילנות שעושין פירות, יש אילן עושה פרי חשוב יותר מחברו וכן יש מצוה ששכרה גדול, וכבר ידעת שמצות הכנסת אורחים פרי שכרה בנים, והראיה שרה אמנו, גם השונמית (מלכים ב ד) שקבלה לאלישע, וכן יש מצוה ששכרה אריכות ימים כמצות כבוד אב ואם ומצות שלוח הקן, והאמנם עיקר אריכות ימים זה לעוה״ב, הוא שנאמר (ישעיהו ט״ז:ב׳) והיה כעוף נודד קן משולח תהיינה בנות מואב מעברות לארנון, זה שאמר הכתוב (ירמיהו י״ז:י״א) קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל, מה כתיב בתריה כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, מה ענין זה לזה, הקורא הזה מביא ביצים משאר עופות ויושב עליהם עד שיוצאין מקליפיהם והן נעשין אפרוחין והן עולין אחריו ומורטים את כנפיו ואוכלין אותן, כשהוא רוצה לפרוח אינו יכול שנמרטו כנפיו, מוצאו חיה או שרץ ואוכלו, מי גרם לו, על שגזל ביצים שאינן שלו, כך יהיו אומות העולם שפשטו ידיהם בכסא כבוד מקום מקדשנו, החריבו ושרפו את היכלנו והגלו את ישראל, ומואבים ועמונים הקב״ה יאבד זכרם כענין שכתוב (צפניה ב׳:ט׳) לכן חי אני נאם ה׳ צבאות כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה ממשק חרול ומכרה מלח ושממה עד עולם שארית עמי יבזום ויתר גוי ינחלום, עד כאן במדרש.
ומצינו שלמה המלך שהשוה שתי מצות אלו כאחת, הוא שאמר (משלי ל׳:י״ז) עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם, ואמרו בירושלמי פ״ק דפאה עין תלעג לאב זה כבד אב ואם, ותבוז ליקהת אם זה שלוח הקן, שהתורה פירשה שכרן ובא שלמה ופירש עונשן.
וע״ד השכל שלח תשלח את האם, טעם המצוה ללמדנו על מדת הרחמנות, ושנתרחק מן האכזריות שהיא תכונה רעה בנפש, וכענין שאסרה תורה (ויקרא כ״ב:כ״ח) לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, וכענין שנצטוינו בתורה שבעל פה דרך רחמנות לא דרך אכזריות בשחיטה בצואר ולא מן העורף, והוא דעת הרב בספר המורה, וכבר הזכרתיו למעלה.
וע״ד הקבלה שלח תשלח את האם, היא הבינה שממנה יישאבו השבע שפע בכל שמטה ושמטה לחדש פני אדמה, והיא קן העולם, ונקראת אם העולם. וכן תמצא בספר הבהיר, מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה שנקראת אם העולם, דכתיב (משלי ב׳:ג׳) כי אם לבינה תקרא. ומאי ואת הבנים תקח לך, רבי רחומאי אומר אותם בנים שגדלה, ומאי נינהו, שבעת ימי החג ושבעת ימי השבוע, עד כאן. והשלוח הזה אינו אלא בעוף טהור והיא עבודה וכבוד לאותה שנקראת אם העולם, שאי אפשר ללוקחה ואין שם היום נתפש בה, כי היא למעלה משבעת ימי בראשית שאינה נגמרת במנין, וכענין שכתוב (תהלים קמ״ז:ה׳) ולתבונתו אין מספר, וכן העשירית נקראת אם, כענין שכתוב (שמות כ׳:י״ב) כבד את אביך ואת אמך, ואמרו רז״ל (משלי כ״ח:כ״ד) גוזל אביו ואמו, אין אביו אלא הקב״ה ואין אמו אלא כנסת ישראל. והשכר בשתי מצות הללו הוא אריכות ימים, אלא שבמצות כבוד אב ואם הזכיר על האדמה, וכן (דברים כ״ה) במשקלות, וכאן בשלוח הקן אמר למען ייטב לך והארכת ימים, ולא הזכיר על האדמה. ובאור והארכת ימים תאריך אף מן הימים, שכתוב בו (שמות ל״א:י״ז) כי ששת ימים.
ויש עוד דעת אחרת, שיש בקיום מצוה זו התעוררות רחמים על כל העולם, והוא כי מתוך שהוא משלח את האם הנה היא מצטערת ודואגת על חרבן קנה ורחוק בניה ומצטערת והולכת ורוצה לאבד את עצמה, ומתוך צערה הגדול השר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקב״ה, ואז הקב״ה שכתוב בו (תהלים קמ״ה:ט׳) ורחמיו על כל מעשיו ממשיך שפע הרחמים על כל המצטערים והצריכים רחמים ומרחם עליהם. נמצאת אומר שהמקיים מצוה זו ומשלח הוא סבה לעורר רחמים על כל העולם וטוב לו עמהם, וזהו שאמר למען ייטב לך והארכת ימים, כלומר אותו השלוח יהיה לטוב לך והארכת ימים עליו, כי אריכות ימים בסבת הרחמים.
ומצאתי במדרש באלה הדברים רבה, מצות שלוח הקן שכרה בנים, אמר הקב״ה אם אין לך בנים אני נותן לך בנים, מנין, שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, שלח תשלח את האם, ומה שכר אתה נוטל, את הבנים תקח לך. והמדרש הזה ירמוז אל הסוד הזה שהזכרתי. ובאר אותו כי המדה ההיא היא מקום הבנים שם עמדה חנה בכונת התפלה כששאלה בנים ממה שאמרה (שמואל א א) ותתפלל על ה׳, שם הוא העולם שכלו טוב העולם שכלו ארוך שנאמר (תהלים ל״ז) והתענג על ה׳, לכך חתם מצוה זו בשכרה למען ייטב לך והארכת ימים. ואמרו במסכת נדה פרק תינוקת, מה יעשה אדם ויחכם, יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר (משלי ב׳:ו׳) כי ה׳ יתן חכמה. מה יעשה אדם ויהיו לו בנים, יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, שנאמר (תהלים קכ״ז:ג׳) הנה נחלת ה׳ בנים. והבן המאמר הזה איך סדרו החכמים צרכים הללו כסדר המדות. ומצוה זו מן המצות המקובלות, והחכמים ז״ל תקנו ברכה בכלן ולא תקנו בזו, לפי שאינה מצוה מחוייבת כמו שאר מצות ואינו חייב לחזר אחריה במכוון אלא כשיזדמן לו, וזהו לשון כי יקרה, ועוד שאינו חייב בשלוח אלא כשהוא רוצה ליקח הבנים.
שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, "you must be sure to send away the mother and take the young for yourself.⁠" According to the plain meaning of the text the Torah's directive here is designed to protect the species from extermination. Even though the Torah permitted slaughtering of living creatures for the enhancement of man's lifestyle, the Torah did not mean to give a carte blanche for exterminating any species thereby. If one were to take both mother bird together with her young (and eat them) it would be symbolically similar to exterminating that particular species (Nachmanides). The Torah adds the words: "in order that that it will be good for you,⁠" i.e. if you will display concern for the survival of the species of these birds, God in turn will display His pity for you and will increase your days on earth as compensation for not having wiped out that family (species) of birds (Ibn Ezra).
When the Torah chose the expression והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, "and the mother is roosting (reclining) on the chicks or the eggs,⁠" (verse 6) the Torah revealed to us by that that the "eggs" mentioned here are equivalent to the "young ones" mentioned in verse 7 seeing that eventually the young chicks will emerge from these eggs. This also teaches that the command to dispatch the mother bird is applicable only when the eggs have advanced to the stage where it is practically certain that healthy young chicks will emerge from them (Chulin 109). If the eggs are broken or otherwise show signs that they will not be hatched, there is no need to send away the mother bird in order to take the eggs. The reason the Torah mentions both the chicks and the eggs in the plural is because this is the normal scenario. Even if the mother bird is brooding over only a single egg or chick the same legislation applies (Chulin 109).
Maimonides, in his More Nevuchim 3,48, offers the following rationale for this commandment: The Torah does not want the mother bird to experience the anguish of watching to see herself being deprived of her chicks. The situation is analogous to the prohibition of not slaughtering the calf and its mother on the same day (Leviticus 22,25), so that the cow does not watch the death of its calf. The love of a mother animal for its young is not determined by intellectually rationalised feelings but by something more profound in the psyche of the animal. It reflects its power of imagination. If the Torah is so concerned with the feelings of birds and four-legged domesticated animals, how much more is it concerned with the feelings of human beings! The legislation therefore is designed to teach us not to practise cruelty even when such cruelty is only of an emotional nature.
A Midrashic approach based on Tanchuma Ki Teytze 2: There is no commandment which is easier to fulfill than sending away the mother bird. Compare the reward offered by the Torah for a commandment which requires so little effort to fulfill: "in order that it will be good for you and will prolong your days.⁠" We may appreciate this better by reference to a parable. A king employed a number of labourers to work in his field to plant there and he did not tell them exactly what their wages would be. In the evening, every labourer who had planted a tree was given one gold coin. When the labourers observed this (extraordinarily large payment) they were amazed and concluded that if planting a single tree, an undemanding task, was worth a gold coin to the king, how much greater would be the payment for labourers who planted a number of trees per day. The commandment of שלוח הקן, the sending off of the mother bird, is similar. It does not require financial cost in order for us to fulfill it and yet the reward is great. We may extrapolate from that what kind of reward God will grant us for the fulfillment of commandments which require the spending of a lot of money, physical exertion, and possibly involve saving someone's life. The reason that God spelled out the reward for only a few of the commandments is to encourage us to fulfill all of them. We may compare the commandments to trees producing fruit. Some tree may produce a fruit which is superior to the fruit of another tree. Similarly, there are commandments the reward for which is greater than the reward for fulfilling some other commandment.
We know, for instance that the reward for being hospitable and providing food and shelter for strangers is having children. We have proof of this from our matriarch Sarah (Genesis 18, 6-10) and we also know this from the woman in Shunam who was blessed with a child by a promise from the prophet Elisha whom she hosted on a regular basis (Kings II, 4-16). Other commandments such as honoring father and mother are rewarded by long life (Exodus 20,12), as is the commandment to send away the mother bird even though the principal meaning of this long life is understood to refer to life in a world beyond this terrestrial life on earth,
[In the following list of verses from scripture the author illustrates allegorically the eventual fate of the Gentile nations as retribution for their not having observed this commandment in their relationship to the Jewish people. Ed.]. Isaiah 16,2 writes: "like fugitive birds, like nestlings driven away, Moav's villagers linger by the fords of Arnon.⁠" The prophet refers to Jeremiah 17,11: "like a partridge hatching what she did not lay, so is one who amasses wealth by unjust means, in the middle of his life it will leave him, and in the end he will be proved a fool.⁠" Immediately after this Jeremiah continues: "O throne of Glory exalted from of old. Our sacred shrine! O Hope of Israel, O Lord!⁠" How do these verses form a continuation from what the prophet wrote before? The partridge brings eggs belonging to other species of birds and broods on them until they hatch from their shells. When these chicks hatch, the chicks feed on the partridge plucking its feathers and making it defenseless until they eventually devour it. Who is the cause of the partridge's misfortune? None other than the partridge itself. If it had not stolen other birds' eggs this would never have happened to it. This is what is going to happen to the nations of the world who dared stretch out their talons against the throne of God, i.e. destroy our Temple. They destroyed and burned God's Sanctuary, exiled the Jewish people and, as a result, in the words of Tzefaniah 2,9, "Assuredly, as I live, declares the Lord of Hosts, the God of Israel: 'Moav shall become like Sodom, and the Ammonites like Gomorrah; clumps of weeds and patches of salt and desolation evermore. The remnants of My people shall plunder them, the remainder of My nation shall possess them.'" Thus far the Midrash.
We find that Solomon drew a comparison between two commandments, treating them as one. This is what he meant when he said in Proverbs 30,17: "the eye that mocks a father and disdains homage due a mother, the ravens of the brook will gouge it out, young eagles will devour it.⁠" Concerning the above verse the Jerusalem Talmud Peah, chapter 1 declares that the eye mocking the father is a reference to the commandment to honour father and mother. The words "and disdains the homage due a mother" are a reference to the commandment of dispatching the mother bird prior to taking her young. Whereas in the Torah we read about the reward for observing these commandments, Solomon informs us about the punishment in store for violating it.
An investigative/scientific approach: the reason behind the commandment to dispatch the mother bird is to teach us empathy and to encourage us to turn our backs on all forms of cruelty. The latter is a negative virtue. The commandment is parallel to that of not slaughtering the calf on the same day as its mother. It is in line with what we learned in the oral Torah that the reason ritual slaughter of animals has to be performed by cutting the animal's throat is because this is the least painful method of killing the beast. Killing the animal by hitting it on the neck (such as the עגלה ערופה) is much more painful. The foregoing is the opinion of Maimonides in his Moreh Nevuchim, and I have already mentioned part of it earlier.
A Kabbalistic approach: the words שלח תשלח את האם are a reference to the emanation בינה, the source from which the lower seven emanations derive their spiritual input in every seven year (שמטה) cycle to renew the face of the earth. The earth is the קן העולם, the nest of the world. It is known as אם העולם, "mother of the nest (world),⁠" like the "mother bird,⁠" seeing it hatches all creatures.
You will find the following comment in the Sefer Habahir item 104: Rabbi Rechumai said the reason that the Torah commands שלח תשלח את האם, "be sure to dispatch the mother,⁠" whereas it does not say that one must dispatch the father bird, is to render recognition and give honor to the "mother" of the world seeing that the emanation בינה is perceived as the emanation everyone calls out for as we know from Proverbs 2,3 כי אם לבינה תקרא, "for you call out for insight.⁠" [This may also be an allusion to Proverbs 1,8: ואל תטוש תורת אמך "do not abandon the teachings of your mother.⁠" Ed.]
The emanation בינה as the emanation immediately "above" the lower seven emanations each of which symbolizes one of the seven days of creation, is perceived as the mother, i.e. the one giving birth to these other seven emanations.
Concerning the words ואת הבנים תקח לך the same Rabbi Rechumai writes that it refers to the בנים she has raised. This is a reference to the seven days of the week and the seven days of Sukkot. Thus far Sefer Habahir.
The dispatch of the mother bird legislated here applies only to pure birds, i.e. the ones permitted for consumption by Jews. This is a compliment and a form of religious service for these birds as they are considered above and beyond the domain of the seven days of creation, a domain which has not been completed (limited) by a number being given to it. [The reference appears to be to the emanation בינה, which is "higher" than the seven emanations below it. Ed.] A parallel to this is found in Psalms 147,8 ולתבונתו אין מספרת, "its insight has not been assigned a number such as have the days (which would limit it). Not only the emanation בינה but also the tenth emanation מלכות, (from כתר down) is known as אם as we know from the fifth commandment כבד את אביך ואת אמך, a commandment addressed to people in that sphere. [I assume that the word ואת in that commandment provides the linkage between בינה and מלכות. Ed.]
Our sages in Berachot 35 citing Proverbs 28,24 where Solomon lambasts those who rob father and mother, speak about man robbing God (in connection with enjoying food etc., without first reciting a benediction). The reason the simile is extended to both father and mother [who cannot both represent God. Ed.] is that "father" refers to Hashem, whereas "mother" refers to כנסת ישראל, the spiritual concept of the people of Israel.
The Torah promises long life as the reward for fulfilling both the commandment of honouring father and mother and the commandment of dispatching the mother bird. The only difference in the wording of the reward is that in connection with honouring father and mother the "long life" is promised על האדמה, an expression repeated in connection with having true weights (Deut. 25,15). In connection with our commandment the words על האדמה "on the earth" are missing, suggesting that the Torah speaks of extra terrestrial life in the hereafter, or as the sages put it "in a world which is all long life.⁠"
The meaning of the words והארכת ימים is a reference to the תאריך אף מן הימים, "you will also enjoy other days,⁠" i.e. after the world limited to ששת ימים, the six days of creation has come to an end.
There is also a different approach concerning this commandment, i.e. that the reward promised extends to the entire world seeing that the very chasing away of the mother bird awakens feelings of concern, worry and pity in her seeing she suspects something will happen to her chicks. It is these feelings and the appeal to God which they engender that triggers God's largesse for His creatures on earth. Seeing that the mother bird is trying to take her own life due to her anguish, the angel in charge of all the birds is aroused asking God's mercy for her. At that point, Hashem, Who is known as רחמיו על כל מעשיו "extending His mercy to all His works,⁠" (Psalms 145,9) is activated to extend this mercy in increasing amounts to all creatures experiencing anguish. Looked at from this vantage point, you may conclude that the effects of fulfilling this commandment are indeed very far ranging, so much so that it triggers mercy for all the inhabitants of this world. This is the extended meaning of the words למען ייטב לך והארכת ימים, i.e. the dispatch of the mother bird will be good for you in that it results in your life span being extended. An extension of one's life span is always due to the attribute of Mercy having been invoked.
I have found the following in Devarim Rabbah 6,3: "the reward for fulfilling the commandment of dispatching the mother bird are children (being granted them).⁠" God formulated this reward as follows: 'if you presently do not have children, I will grant you children.' How is all this contained in the wording of the text? The Torah writes שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, "if you will surely dispatch the mother you will be able to acquire the children for yourself.⁠" This Midrash alludes to the mystical aspect of this commandment I already discussed.
This also clarifies that the emanation (attribute) בינה is the one responsible for the granting or denying of children. This is the meaning of the peculiar expression ותתפלל על ה' reported in Samuel I 1,10 where Channah is described as praying for children. We would have expected the text to say ותתפלל חנה אל ה', that Channah prayed "to the Lord,⁠" not על ה'. The expression על ה' suggests a domain above that of the seven lower emanations, a domain of a world which is totally good, totally enduring, everlasting. This is implied in the words והתענג על ה', (Psalms 37,4) where the psalmist says: "seek favour of the Lord and He will grant you the desires of your heart.⁠" If one penetrates to that emanation, to that attribute of God, one will have one's wish for children granted.
Seeing that this is so the legislation before us concludes with the words למען ייטב לך והארכת ימים, "so that it will be good for you and you will enjoy long life.⁠" We have learned in Niddah 70 "what is a person to do in order to be endowed with wisdom?⁠" Let him ask for mercy from the One Who owns wisdom, for it is written וה' יתן חכמה, "the Lord will grant wisdom" (Proverbs 2,6). The Talmud there continues: "what is someone to do who yearns to have children?⁠" "Let him ask for mercy from the One to whom the children belong.⁠" as we know from Psalms 127,3: "sons are the provisions of the Lord, the fruit of the womb, His reward.⁠"
It is worthwhile to analyse in this saying how the sages arranged the requirements (objects of prayer) in the descending order of the emanations. [Wisdom is stored in the higher emanation חכמה, followed by the next lower emanation בינה, which is the source of children. Ed].
This commandment belongs to the category we described earlier as מקובלות, [the author had divided the commandments into three groups, מושכלות, מקובלות,חוקים, compare beginning of commentary on Parshat Chukat Ed.] Normally, the sages instituted a benediction to be recited prior to the performance of any of the commandments which the author described as מקובלות. We do not know of any such benediction before the performance of this commandment. Why is this so? The reason is that it is not one of the commandments man should strive to fulfill, seek out opportunities to observe. If the occasion arises, the commandment needs to be fulfilled. This is why the whole paragraph is introduced with the words כי יקרה, "if it so happens.⁠" Even if the opportunity arises, this commandment applies only if the finder wants to take the eggs or chicks for himself.
והארכת ימים – הפשט למען ייטב לך אם תשלח את האם כי תוליד בריכות אחרות ותמצאם והארכת ימים לאם.
שלח תשלח את האם – זו ירושלים שנקראת אמם של ישראל. ואת הבנים תקח לך אלו ישראל שכשחטאו נחרבה ירושלים ושלחם מעל פניו שנא׳ ובפשעיכם שלחה אמכם וכן ירמיה אמר כלה ה׳ את חמתו ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה כי כשחטאו יש׳ בקש הקב״ה להחריב עולמו שנא׳ אם לא בריתי יומם ולילה וכו׳ אמר אחריב ביתי ואכלה חמתי על העצים ועל האבנים של בהמ״ק. למען יטב לך.
והארכת ימים – בגימטריא בעולם שכולו ארוך.
והארכת ימים – וסמיך ליה כי תבנה בית חדש. לומר אם בנית בית חדש עשה לו מעקה כדי שיאריכו בו ימים ולא יפלו ממנו ועוד עיקר אריכות ימים הוא בשביל בנין בית חדש שהוא בית המקדש ועל כן אף דבכיבוד אב ואם הקדים והארכת ימים ללמען ייטב לך לא כן הכא כדי להסמיך והארכת ימים לכי תבנה בית חדש. לעיל כתיב למען ייטב לך וסמך כאן כי יפול הנופל ממנו רמז למה שדרשו הרי שעלה באילן כדי לשלח את האם ונפל ומת היכן אריכות ימים של זה.
שלח תשלח את האם – מגיד שאם לקחה ושלחה פטור ואינו פטור אם לא קיים עשה שבה הוא או שלוחו אבל אם שלחה אחר שלא מדעתו הנה לא קיים עשה שבה והתורה אמרה שלח תשלח ולזה ילקה כשהיה הדבר באופן שימשך ממנו חיוב מלקות.
למען ייטב לך והארכת ימים – מגיד שאלו המצות יישירו האדם אל הטובות הגופיות והנפשיות והנה התועלת בזאת המצוה היא להרחיק לקיחת הקן בזה האופן כי הרבה יהיה שלא יקח אדם תועלת באפרוחים או בבצים ויהיה זה סבה אל שיניח הקן ההוא ותשלם ההויה בו ולא יבלבל הטוב שמשפיע השם יתעלה בהמצאת אלו המינים אם לא לתועלת אשר כוון בהם ואם אמר אומר שבלקיחת הקן בכללו עם האם תשלם זאת ההויה אמרנו לו כי דרך אלו העופות המדבריים הוא שיבריחו מיד אדם ואם ישימום במאסר יצטערו ותמנע האם מלרבץ על בניה ויאבד הקן עם שאין ראוי שיקח מהם האדם כי אם על דרך הצידה לא שישתמש לצודם ולהשחיתם בכלי בעינו אשר שם השם יתעלה בהם להתמיד הויתם והוא הדמיון ששם באם לרבץ על הבנים כדי שיצאו ממנו אפרוחים והאהבה הדמיונית ששם בה לרבץ על האפרוחים לגדלם ולהשגיח במחייתם ובזה האופן דומה זאת המצוה במה שהזהיר מלבשל גדי בחלב אמו.
למען ייטב לך אם מצוה שאין בה חסרון כיס כו׳ ק״ו למתן שכרן של מצות חמורות. פי׳ אל יקשה בעיניך על שאמר הכתוב בשכר מצות הקן שהיא מצוה קנה למען יטב לך והארכת ימי׳ ולא אמר כן במצות החמורות דרבותא אתא לאשמועינן שאפילו במצוה קלה כזאת שאין בה חסרון כיס אמרה תורה למען ייטב לך והארכ׳ ימים ק״ו למתן שכרן של מצות חמורות:
למען ייטב לך והארכת ימים – הנה בענין שלוח הקן יש איזה גמילות חסד להמון, שלא להשחית זרע עופות השדה שהם הפקר, וזה בשלוח האם. אמר שאפילו בזה הקצת של גמילות חסדים, יהיה אוכל פירות בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא.
למען ייטב לך והארכת ימים, in the matter of dispatching the mother bird before taking her chicks, we find some display of protective concern by the Torah for the preservation of the species, an effort not to destroy the seed of the birds of the field although they are הפקר, unclaimed property. In the example of the dispatch of the mother bird the Torah appears to teach us that even the display by us of concern for such totally unclaimed eggs or chicks is rewarded by the Creator with the party showing this empathy receiving dividends in this life and the principal (reward) in the world to come.
אם מצוה וכו׳. דאם לא כן, למה כתב שכר מצוה בזאת המצוה יותר מבכל המצות שהם בעולם, שלא נכתב שכרה בצדה, אלא לכך כתב כאן ללמוד קל וחומר למצות החמורות, שמתן שכרם גדול:
למען ייטב לך והארכת ימים – לשון זה נאמר גם אצל כבוד אב ואם בדברות שניות, ולשון למען ייטב לך משמע שממילא נמשך לך טובה מזה והנה בכבוד אב ואם הדבר פשוט שאם תכבד אביך ואמך אזי ממך יראו בניך וכן יעשו גם לך כשיגדלו, וכן כשיראו בניך שלוח האם בעופות ילמדו ק״ו שאם אתה נוהג כבוד במולידין אפילו בבעלי חיים ק״ו שינהגו כבוד במולידיהן, ושכר שניהם אריכות ימים לפי ששני מצות אלו מחזיקים האמונה בחידוש העולם כי כמו שיש סבה לכל סבה ומשתלשל הדבר עד הסבה הראשונה ית׳, כך כל נולד יש לו מוליד עד המוליד הראשון ית׳ ואליו ראוי לחלוק כבוד ומכבודו ית׳ חלק לכל המולידין המשתלשלים מאתו ית׳ מסבה לסבה, ע״כ הזכיר בכ״מ שמירת השבת אצל מצות כבוד אב ואם, כי השבת הבא לזכר חידוש העולם גורם לקיים מצות כיבוד או״א, להוציא מדעת מאמיני הקדמות האומרים שאין לעולם שום התחלה והכל מחויב המציאות ולפי סברתם הנבערה אין יתרון למוליד על הנולד, ואנחנו מאמינים שהמוליד הראשון ית׳ חלק מכבודו לכל המולידים המושפעים מאתו ית׳ וזהו טעם כיבוד אב ואם ושלוח הקן, ומטעם זה סמך המצוה למצות כי תבנה בית חדש ואמרו רז״ל (תנחומא תצא א׳) קיימת מצות שלוח הקן תזכה לבנות בית חדש מה ענין זה לזה אלא לפי שמצות שלוח הקן מביאך לידי אמונת חידוש העולם שהקב״ה בנאו וחדשו על כן מדה כנגד מדה תזכה גם אתה לבנות בית חדש וזהו יסוד האמונה וכתיב (חבקוק ב׳:ד׳) וצדיק באמונתו יחיה. כי ע״י האמונה הוא דבק במקור חיים על כן שכרו אריכות ימים ולכן דרשו (בד״ר ו׳:ב׳) על שלוח הקן פסוק אורח חיים פן תפלס (משלי ה׳:ו׳).
אם מצוה קלה כו׳. רצ״ל דהל״ל כן באחד משאר המצות. ומתורץ דלכך נכתב כאן, משום דמצוה זו קלה מכולן וכו׳:
If, with an easily fulfilled commandment, etc. Rashi is answering the question: It should have said this regarding one of the other mitzvos! He answers that it is written it here because this mitzvah is more easily fulfilled than all, etc.
שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים – אף כי אמרו חז״ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקים אותו מ״מ מדרך המוסר יאות לנו ללמוד מפקודי ה׳ ישרים מדות ה׳ רחום ורב חסד. כי אולם היה מן הדין שלא יהרג שום בעל חי כדי להשביע כרס האדם וגם הנפש לא תמלא הלא יערב להם ימצא להם פירות הארץ ודבש וחלב תחת לשונם מבלי שינהגו כאנשי דמים הרוג בקר ושחוט צאן לצבות בטן ולנפיל ירך בטבוח טבח והכן ושמלה מגוללה בדמים מלבד {ב} כי אכילת הבשר תוליד ליחות גס ואכזרי באוכל וישנה שבעו לטבע איש הדמים ואיש הבליעל. ואמנם התיר ה׳ אכילתם לדורות האחרונים כי תשש כחם להחזיק חיותם ובריאותם. ואלמלא זה לא היה מן הראוי להתיר לנו. זהו כוונת הכתוב שלח תשלח את האם ואף הבנים היה לך לשלח אלא שאני מתיר לך הבנים לבד כדי שייטב לך ותוכל לחיות באריכות ימיך ושנותיך כאשר לא תוכל עשוהו בעשב השדה למזגך הכחוש. וחי בהם אמרה תורה:
ואת הבנים תקח לך – לצרכך, ולפי שיש במשמע שיקחם גם לאכילה, לכן אמרו חז״ל שאין חיוב המצוה כ״א בעוף טהור וביצים ואפרוחים טהורים, לא בטמאים:
שלח תשלח וגו׳ – אשר על כן, אִם נמצאה ציפור⁠־אֵם של הפקר רובצת על אפרוחים או על ביצים, עסוקה בחובותיה האימהיות, כך שיש למוצא אפשרות לקחת את שניהם, באותה שעה הוא יכול לאחוז באֵם – וכך להביא עצמו לכלל הכרה באפשרות לזכות בה – ואחר כך הוא חייב לשלח אותה חופשי. הרגע של מילוי תפקידה כאם מגן על עצמאותה וחירותה של הציפור הנקבה.
ואת הבנים תקח לך – זו איננה חובה אלא רשות: הרשות בידך לקחת את הבנים, בניגוד למה שנאמר ביחס לאם.
למען ייטב לך והארכת ימים – עשה זאת בהכרה שכל אושרך בהווה ובעתיד תלוי ברוח המאפיינת מצווה זו; הווי אומר הביטוי שלך להוקרת כבוד האמהוּת. השווה להבטחה הדומה בקשר למצווה לכבד באופן מעשי את ההורים (שמות כ, יב; לעיל ה, טז). הקְבלה זו היא ראיה לצדקת פירושנו.
חז״ל אומרים (חולין קמא.): ״הנוטל אֵם על הבנים משלח ואינו לוקה״. אם אדם לוקח את הציפור האֵם בעודה רובצת על האפרוחים, הוא חייב לשלח את הציפור האֵם, ועל ידי כך הוא נפטר מעונש המלקות. נמצא שזהו היחס בין הלאו של ״לא תקח האם על הבנים״ לבין העשה של ״שלח תשלח את האם״: אף על פי שאדם עבר על הלאו, הוא פטור מעונשו אם קיים לאחר מכן את מצוות העשה. סוג זה של לאו נקרא ״לאו הניתק לעשה״, והכלל הוא: ״כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין לוקין עליה״ (שם). יש דוגמאות אחרות ללאו הניתק לעשה, כגון: ״ולא תותירו וגו׳ – והנתר וגו׳ באש תשרפו״ (שמות יב, י); ״לא תכלה פאת וגו׳ – לעני ולגר תעזב אתם״ (ויקרא כג, כב); ״ולא תגזל״ (שם יט, יג) – ״והשיב את הגזלה״ (שם ה, כג); ״ולו תהיה לאשה וגו׳ – לא יוכל לשלחה כל ימיו״ (להלן, פסוק כט).
במסכת מכות (טו:) הובאו דעות חלוקות לגבי היחס שבין הלאו למצוות העשה הקשורה אליה.
לדעה אחת, העבירה על הלאו אינה נשלמת ואינה מחייבת עונש אלא אם כן העבריין מבטל בידיים את האפשרות לקיים את מצוות העשה – כגון שהוא לוקח את האם מעל הבנים ואחר כך הורג את האם, ובכך מבטל את אפשרות קיום מצוות העשה לאחר מכן. דעה זו אומרת: ״ביטל עשה שבה חייב, לא ביטל פטור״.
לדעה האחרת, העבירה על הלאו נשלמת ומחייבת עונש ברגע שמעשה העבירה נעשה. העבריין מתחייב בעונש מיד, אלא אם כן הוא מקיים את המצוות עשה שבה ובכך נמלט מן העונש (לדעת רש״י בחולין [קמא.] עליו לעשות כן ״תוך כדי דיבור של התראה״; ולפי רש״י במכות [טו:], מיד לאחר שבית דין מזהירים אותו לקיים את מצוות העשה [עיין תוספות שם]). דעה זו אומרת: ״קיים עשה שבה פטור, לא קיים חייב״.
לפי הדעה הראשונה, העבירה תלויה בביטול מצוות העשה. לפי הדעה השנייה, העונש תלוי באי⁠־קיום מצוות העשה.
חז״ל אומרים (מכות טו:) שמחלוקת זו קשורה למחלוקת אם ״התראת ספק שמה התראה״ או ״לאו שמה התראה״. עיקרה של מחלוקת אחרונה זו הוא כך:
אדם לא מתחייב בעונש על עבירה אלא אם כן קיבל התראה לפני עשיית המעשה (עיין שמות כא, יד,יח; ויקרא כ, יז; במדבר טו, לב–לג). לדעה אחת, ההתראה מועילה רק אם המותרה עושה אחר כך מעשה שטיבו כעבירה לא היה מוטל בספק בשעת ההתראה. לדעה אחרת, ההתראה מועילה אפילו אם טיב המעשה כעבירה היה מוטל בספק. לדוגמא: לפי הדעה הסוברת ״ביטלו ולא ביטלו״, העובר על הלאו ״לא תקח״ וגו׳ מתחייב בעונש רק אם עושה מעשה אחר המבטל את האפשרות לקיים את העשה ״שלח תשלח״. עם זאת, בעת שהעבריין עסוק במעשה העבירה, עדיין קיים ספק אם יעשה את מעשה ביטול מצוות העשה. לפיכך ההתראה שניתנה לפני מעשה העבירה הייתה ״התראת ספק״. שונה הדבר לפי הדעה הסוברת ״קיימו ולא קיימו״. לדעה זו, משעבר אדם על ״לא תקח״, כבר נתחייב בעונש. ואפילו אם יקיים אחר כך את העשה, יכפר רק על העונש, אך אופי מעשה העבירה כמעשה המחייב עונש לא נשתנה על ידי כך. לפיכך ההתראה שניתנה לפני מעשה העבירה היא ״התראת ודאי״.
כאן ציינו רק קווים כלליים למושגים הלכתיים אלה לדעת רש״י והתוספות (עיין מכות שם). הרי״ף והרמב״ם נוקטים בשיטה אחרת, התלויה במקצת בגירסה שונה (עיין כסף משנה, הלכות סנהדרין טז, ד).
[סג] שלח תשלח את האם – שם אב ואם בהרחבה יבואו גם על המגדל והמלמד שהמלמד יקרא בשם אב והמגדלת תקרא בשם אם, ולכן פרט כ״פ שמע לאביך זה ילדך, אמו אשר ילדתהו וכדומה וע״כ ס״ל לר״ש שקורא זכר מחייב כי הוא עושה מעשה האם ודרכו לרבוץ על הבצים, ודעת חכמים שהגם שאם המגדלת תקרא ג״כ בשם אם, לא יקרא האב בשם אם, ופה דייק ואמר שנית תשלח את האם:
[סד] כבר פי׳ בגמ׳ חולין (דף קמא) ומכות (דף יז) דר׳ ס״ל שאינו לאו הניתק לעשה דשלח מעיקרא משמע ורבנן ס״ל שלח בתר הכי משמע, ומ״ש והרי הדברים ק״ו כן הוא במשנה סוף חולין והגהתי עפ״י הגר״א ונוסחא הישנה הוא העתק לשון המשנה:
למען ייטב לך והארכת ימים: כבר ביארנו לעיל (דברים ה,טו) בעשרת הדברות השניות טעם השינוי שכתב שם ״למען יאריכון ימיך״ ואח״כ ״ולמען ייטב לך״, והעלינו שמזה הוכיחו חז״ל (קידושין לט,ב)1 דמיירי2 בעולם הנשמות שהוא עולם שכולו ארוך, ואח״כ3 בעולם התחיה שהוא עולם שכולו טוב4. ומזה למדנו דכאן דכתיב ״למען ייטב לך״ ואח״כ ״והארכת ימים״ דמיירי5 בעולם הזה, משום הכי מתחילה היעוד על ההוה ואח״כ על הימים הבאים6.
והא שייעד הכתוב שכר רוחני7 במצות כיבוד אב ואם ושכר גשמי8 במצות שלוח הקן, היינו כדי ללמוד מזה על זה. דמצד הסברא מגיע עבור כבוד אב ואם רק שכר בעולם הזה כיון שהיא מצוה שדעת האדם נותנת על זה, ומצות שלוח הקן רק בעולם הבא שהיא מצוה למעלה מדעת אנושי9, כן שכרו צפון למעלה מהליכות זה העולם. א״כ, אם היה כתוב בכבוד אב ואם שכר עולם הזה ובשלוח הקן שכר עולם הבא, הייתי אומר דלהיפך לא, משום הכי כתיב בכבוד אב ואם שכר רוחני וכ״ש בשלוח הקן, ובשלוח הקן כתיב שכר בעולם הזה וכ״ש בכבוד אב ואם.
ומזה למדנו כמו כן בכל המצות שיש להם לכל אחד שכר בעולם הזה ובעולם הנשמות ובעולם התחיה. והיינו דתנן בקידושין סוף פרק א׳ (לט,ב) ׳כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ׳, ופירש רש״י: ׳מטיבין לו׳ – משמע בהאי עלמא, ׳ונוחל את הארץ׳ – חיי עוה״ב (עכ״ל), והיינו עולם התחיה, כדתנן על זה ריש פרק חלק (סנהדרין צ,א)10 שנאמר (ישעיהו ס,כא) ״ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ״11, ׳ומאריכין לו ימיו׳12 היינו עולם שכולו ארוך זה עולם הנשמות13.
עוד זאת למדנו משינוי דהני קראי, דבכבוד אב ואם כתיב (לעיל ה,טו) ״על האדמה אשר ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״, ובשלוח הקן כתיב סתם14, ללמדנו, דעיקר שכר15 התורה מסוגל לארץ ישראל16, שעל כן היא נקראת ׳תורת אלהי הארץ׳17, ומ״מ נוהג בכל מקום18. משום הכי פירשה תורה דאפילו כבוד אב ואם דהיא מצוה שכלית, וא״כ הדעת נותנת שכל המקומות שוין, מ״מ אחר שהזהיר הכתוב עליה נעשית חוקה, כמו שכתבתי שם (לעיל ה,טו), ומשום הכי סגולתה יותר בארץ ישראל19. ולהיפוך, אפילו שלוח הקן דהיא ודאי מצוה חוקית20, מ״מ שכרה בכל מקום. ומעתה למדין זה מזה וכל המצוות למדין משניהם, וכמו דתנן שלהי מסכת חולין (קמב,א) ׳ומה שלוח הקן שהיא כאיסר אמרה תורה ״למען ייטב לך והארכת ימים״, ק״ו לכל מצוות שבתורה׳.
[הרחב דבר: והנה כל זה ביארתי לדעת תנא דמשנתנו (קדושין לט,ב) דעל כל מצוה מטיבין (גם) בעולם הזה. אבל מבואר שם בקידושין דר׳ יעקב חולק וסבירא ליה ׳שכר מצוה בהאי עלמא ליכא׳, זולת מצות גמילות חסדים שאדם אוכל פירות בעולם הזה21. ואיתא שם בברייתא: רבי יעקב אומר, אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה22. בכבוד אב ואם כתיב ״למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך״, בשלוח הקן כתיב ״למען ייטב לך והארכת ימים״. הרי23 שאמר לו אביו וכו׳24, אלא ״למען ייטב לך״ – לעולם שכולו טוב, ״ולמען יאריכון ימיך״ – לעולם שכולו ארוך. משמע דמפרש תרוויהו קראי בעולם הבא, ואם כן קשה שינוי הלשון25, מדוע הקדים בכבוד אב ואם ״למען אריכון ימיך״ ואח״כ ״למען ייטב לך״, ובשלוח הקן להיפך, ולאו דבר ריק הוא26.
ונראה, דמכאן למד רבי יעקב הא דתנן באבות (ד,יז): רבי יעקב אומר, יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה, ויפה שעה אחת בתורה ומעשים טובים בעוה״ז יותר מכל חיי העולם הבא. ולכאורה שני המאמרים הללו סותרים זה את זה, דאחר דיפה שעה אחת בתורה ומעשים טובים בעולם הזה, א״כ היאך יפה שעה אחת בעולם הבא יותר מכל חיי עולם הזה27.
אלא הענין, כמו שכתבתי בספר בראשית (ב,ט), דמי שעובד את ה׳ מיראת העונש ואהבת שכר, בזה יפה שעה אחת בעולם הבא יותר מכל חיי עולם הזה, וכדעתיה28 דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דיותר טוב שיקבל שכרו משלם בעוה״ב, וא״כ איזה טוב יש באריכות ימים בעולם הזה, אחר שקורת רוח בעולם הבא יפה מזה29. אבל בעובד מאהבת ה׳, ודאי יקרה שעה אחת עבודת ה׳ בעולם הזה יותר מחיי עולם הבא שאין בה עבודה30. מעתה, מי שעובד מאהבה ודאי ראוי לאריכות ימים בעולם הזה, דזהו שכרו שנוח וערב לו יותר מחיי עולם הבא31.
והנה32 בכבוד אב ואם כתיב (לעיל ה,טו) ״כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה׳ אלהיך״, וביארנו שיעשה שלא בדעת אנוש הנותנת על זה המצוה, אלא רק משום ש״צוך ה׳ אלהיך״. ובשילוח הקן וכדומה לא הוצרך להזהיר על זה, שהרי אין דעת האדם נותנת למצוה זו, אלא שהקב״ה מצוה, וממילא עושה בשביל הציווי.
אחר שכן, מי שנוהג כבוד אב ואם בזה האופן33, הרי זה עובד מאהבה, ולמעלה מטבע אנושי שמבקש שכר34. ומשום הכי כתיב35 ״למען יאריכון ימיך״ – בעולם הזה36, כמשמעו, דלאיש כזה הוא שכר גדול37, ואחר כך ״למען ייטב לך״ בעולם שכולו טוב. אבל בשלוח הקן מיירי בעובד מיראה38, א״כ אין בזה שכר בהארכת ימים בעולם הזה, משום הכי כתיב ״למען ייטב לך״ – בעולם הזה, ״והארכת ימים״ – בעולם שכולו ארוך, ולא כתיב אריכות ימים בעולם הזה שאין בזה שכר. והיינו שדקדק התנא בברייתא דקידושין הנ״ל39 לסיים ׳אלא למען ייטב לך׳40 קודם ׳ולמען יאריכון ימיך׳41, ובקרא42 דכבוד אב ואם כתיב (לעיל ה,טו) תחילה ״למען יאריכון ימיך״, וקרא43 דכבוד אב ואם קודם לשלוח הקן, וגם בתחילת הברייתא הקדים זה המקרא דכבוד אב ואם לשלוח הקן. אלא44 לא דריש בסוף הברייתא אלא ״למען ייטב לך״ דכבוד אב ואם45 ״והארכת ימים״ דשלוח הקן46, ולאו דוקא נקיט ״למען יאריכון ימיך״47. והאי גברא דחזי רבי יעקב48 לא היה עובד מאהבה49, משום הכי מת מיד והגיע תיכף ומיד לחיי העולם הבא שיפה יותר מכל חיי עולם הזה.]
1. עיי״ש בהערה 82א, וצ״ע.
2. ״למען יאריכון ימיך״ – שבעשרת הדברות.
3. ״ולמען ייטב לך״.
4. לשון הגמרא: תניא רבי יעקב אומר, שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, שאין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה ומתן שכרה בצידה שאין תחיית המתים תלויה בה... אלא ״למען ייטב לך״ – לעולם שכולו טוב, ״ולמען יאריכון ימיך״ – לעולם שכולו ארוך.
5. ״למען ייטב לך״ – בפסוקנו.
6. כפי שנראה ב׳הרחב דבר׳, רבינו כותב את דבריו כאן ע״פ דעת התנא במשנה שם בקדושין, ודלא כרבי יעקב הסובר ש׳שכר מצוה בהאי עלמא ליכא׳.
7. עולם התחייה.
8. ״ייטב לך״ – בעולם הזה.
9. אף שרבינו נתן בו טעם בפסוק הקודם בד״ה לא תקח, מ״מ סיים שם ׳אינו אלא גזירה׳.
10. כל ישראל יש להם חלק לעוה״ב, שנאמר...
11. הרי שהכוונה ב״ארץ״ – עולם התחיה, שהרי הגמרא שם הסבירה על אלו שאין להם חלק לעוה״ב: האומר אין תחיית המתים מן התורה, וכל כך למה? תנא, הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים.
12. המוזכר במשנה לפני ׳ונוחל את הארץ׳.
13. וכל אלה מגיעים לאדם אשר יעשה אפילו מצוה אחת. ואין נפקא מינה בין מצוה שכלית או מצוה שמעית.
14. ומלבד זה קשה על כיבוד אב ואם שכל השכר הכתוב בו הוא שכר רוחני, כפי שכתב רבינו בקטע הקודם, א״כ מה משמעות דבר הכתוב ״על האדמה״, ועיין בזה גם ב׳תורה תמימה׳ פרשת ואתחנן (לעיל ה,טז) בסעיף ח׳, עיי״ש.
15. קיום התורה.
16. למצוות שקויימו בארץ ישראל. ועיין לעיל בפרק ה׳ שכתבנו שלא משמע כך מפשט הפסוק, עיי״ש הערה 78.
17. ע״פ מלכים ב׳ (יז,כו) ״משפט אלהי הארץ״, בעקבות דבריו המפורסמים של הרמב״ן בפרשת אחרי מות (ויקרא יח,כח) ׳כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה׳⁠ ⁠׳.
18. פרט, כידוע, למצוות התלויות בארץ-אדמה.
19. כלומר, גם למצוה שאינה קשורה בארץ-אדמה יש סגולה נוספת אם מקיימים אותה בארץ ישראל.
20. אף שרבינו נתן בו טעם בפסוק הקודם בד״ה לא תקח, מ״מ סיים שם ׳אינו אלא גזירה׳.
21. יוצא מן הכלל זה אינו מובא שם בגמרא בשם רבי יעקב.
22. רש״י: באותו מתן שכר, להודיעך שאין מתן שכר אלא לעולם הבא.
23. המשך דברי ר׳ יעקב.
24. הרי שאמר לו אביו ׳עלה לבירה והבא לי גוזלים׳, ועלה לבירה ושילח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה?! אלא...
25. שציין רבינו בתחילת דבריו בפסוק זה, עיי״ש.
26. יסוד היסודות בלימוד תורה שאין מקריות בדרך כתיבת התורה. (ועיין בספר ׳נתיבי חיים׳ על חומש שמות (עמ׳ רפ״ה) מה שיישב).
27. ובתוספות-יו״ט כתב: רישא אסיפא לא קשיא, כי העוה״ז הוא למעשה, ועוה״ב הוא אל הגמול וקורת רוח. מד״ש בשם הר״ר יונה.
28. של רבי יעקב.
29. (רבינו בראשית שם): ... דהעובד מיראה ואינו מוצא תענוג רוחני בעבודתו, אי אפשר לקבל שכר כל זמן שהוא בחיים...
30. (שם)... נהנה ממה שמתדבק (עוד בעולם הזה) ביוצרו, הרי החיים והתענוג על ה׳ יקר...
31. וכעין זה פירש ב׳רוח חיים׳ (לר׳ חיים מוולאז׳ין) שחילק בין עובד ע״מ לקבל פרס לעובד ע״מ שלא לקבל פרס.
32. עתה יבוא רבינו להסביר את פשר השינוי מכבוד או״א לשילוח הקן (לפי דעת רבי יעקב), מדוע כאן הוקדם ״למען יאריכון ימיך״ וכאן הוקדם ״למען ייטב לך״.
33. של ״כאשר צוך ה׳ אלוהיך״, שעובד עקב ציווי ה׳ ולא מחמת דעת אנושי.
34. שהרי הוא ׳נהנה במה שמתדבק ביוצרו׳.
35. והקדים.
36. ואפילו לדעת רבי יעקב.
37. שיהיו לו שנים רבות בעוה״ז להמשיך לעבוד מאהבה.
38. כי לא מוזכר בה ״כאשר צוך ה׳ אלוהיך״.
39. שהוא רבי יעקב.
40. ׳לעולם שכולו טוב׳.
41. ׳לעולם שכולו ארוך׳.
42. שואל רבינו...
43. ואין לומר שרבי יעקב התייחס לפסוק של שילוח הקן, כי...
44. הואיל ורבי יעקב עוסק באדם שעובד מיראה ולא מאהבה.
45. שמשמעותו לעוה״ב – עולם שכולו טוב.
46. שמשמעותו לעוה״ב – עולם שכולו ארוך.
47. הכתוב אצל כיבוד אב ואם, כאשר הכוונה לפסוקנו ״והארכת ימים״ אצל שילוח הקן.
48. עיין הערה 112.
49. אלא מיראה, ולכן אין לו ענין באריכות ימים בעולם הזה.
והארכת ימים – כמו למען יאריכון ימיך שבעשרת הדברות, כלו׳ תתקיים אחוזת ארץ כנען באומתכם ימים רבים, כי בשמור דרכי המוסר (שראש להם כיבוד אב ואם) ודרכי הצדקה (ורחם על הבהמות יורה צדקת הלבב) תתקיים האומה ומוסרותיה לא תנתקנה.
שלח תשלח – בשאלות ותשובות ״חות יאיר״ סימן סז רוצה להוכיח, שאפילו אם אינו מתכוון לקחת את הבנים, מכל מקום מצוה היא לשלח את האם. אסור לאדם לעבור אדיש על יד הקן ולא לעשות כלום. אבל ״הכתב והקבלה״ מוכיח שסברא זאת נסתרת להדיא מדברי רבים מן הראשונים.
ואת הבנים תקח – בשאלות ותשובות ״חכם צבי״ סימן פג כתב, שאינו אלא רשות, ואם הוא רוצה, הרשות בידו לשלח את האם ואת הבנים. אבל כבר הוכיח ב״הכתב והקבלה״ שגם דבר זה הוא נגד דברי הראשונים, אלא לקיחת הבנים גם היא חלק מן המצוה, כי בלי לקיחת הבנים אינו חייב לשלח את האם כלל. השוה עוד שאלות ותשובות ״חתם סופר״ סימן קיז.
ההלכה היא ש״לא תקח וגו׳⁠ ⁠⁠״ הוא לאו הניתק לעשה, ואינו לוקה עליו, כדברי חכמים (החולקים על רבי יהודה) במשנה מכות פרק ג, משנה ד (השוה את פירושי שם). זאת אומרת, שבפסוק ז׳ בא הכתוב לומר, שאף אם עבר ולקח האם על הבנים, הוא חייב לשלח את האם, ובזה מתקן את עבירת הלאו.
שלח תשלח – אפילו מאה פעמים (חולין קמ״א:א׳). כלומר, אם האם חזרה לקן, הוא חייב לחזור ולשלחה אפילו מאה פעמים.
שלח – [יכול אם נטל האם מעל הבנים ושלחה תהא אסורה, ת״ל שלח תשלח, מאי משמע] לא אמרה תורה שלח לתקלה.⁠1 (חולין קט״ו.)
שלח – מוקדשין פטורין משילוח, דאמר קרא שלח תשלח, במי שאתה מצוה לשלחו, יצא זה שאי אתה מצוה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר.⁠2 (חולין קל״ח:)
שלח – עד כמה משלחה, עד כדי שתצא מתחת ידו, ובמה משלחה – בכנפיה.⁠3 (חולין קמ״א:)
שלח תשלח – שלחה וחזרה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב, שנאמר שלח תשלח אפילו מאה פעמים במשמע.⁠4 (חולין קמ״א.)
שלח תשלח – אין לי שלא יקח אלא לדבר הרשות, מניין שלא יקח אפילו לדבר מצוה, ת״ל תשלח מכל מקום.⁠5 (שם שם)
שלח תשלח – הנוטל אם על הבנים ובא אחר וחטף האם מידו ושלחה או שברחה מתחת ידו שלא מדעתו לוקה, שנאמר שלח תשלח, עד שישלח מעצמו והרי לא קיים העשה שבה6 (רמב״ם פי״ג ה״ג משחיטה).
את האם – אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב לשלח, שנאמר שלח תשלח את האש.⁠7 (חולין קמ״א.)
תקח לך – עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא פטור משילוח, דאמר קרא תקח לך – ולא לכלביך.⁠8 (שם ק״מ.)
תקח לך – אם טרפה חייב בשילוח, אפרוחים טרפות פטור, מאי טעמא, אמר רב כהנא, תקח לך – ולא לכלביך.⁠9 (שם שם)
למען ייטב לך – ומה מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, ק״ו למצות חמורות שבתורה10. (חולין קמ״ב.)
1. ר״ל כיון דעבד איסורא שלקח האם ולא הבנים וחייבנוהו לשלוח האם הרי דעבד בה איסורא ויהיה זה בכלל לא תאכל כל תועבה ותהא אסורה איסור עולמית ת״ל שלח תשלח ולא אמרה תורה שלח לתקלה, כלומר דאם היתה אסורה באכילה לא היתה התורה אומרת לשלחה כיון שאפשר שיכשלו בה בני אדם, אלא ודאי אין סברא שהיא אסורה.
2. ואע״פ דאין שילוח הקן נוהג רק באינו מזומן [כבדרשה הראשונה שבפסוק הקודם] וכשהקדישה הרי היא מזומן, אך משכחת לה כגון שהקדיש עוף שברשותו ופרח העוף וחזר ומצאו רובץ על הקן והרי הוא מכירו. וברמב״ם פי״ג ה״כ משחיטה כתב הטעם בזה משום דכתיב ואת הבנים תקח לך ואלו אינן שלך, ובתוס׳ כאן ובלח״מ שם הביאו פי׳ זה מרש״י ולפנינו ליתא ברש״י.
3. אוחז בכנפיה ומשלחה, ולאפוקי שלא יאחזנה ברגל וישלחנה, ונ״מ בזה שאם נתלשו גפיה פטור משילוח.
4. המלה שלח היא מקור הפעל, והמקור יונח כמו על המעט כמו על הרבוי, ולכן דרשינן אפילו מאה פעמים, וזה טעם הדרשות מעין זה, כמו השב תשיב, הקם תקים, עזב תעזב וכדומה.
5. מפרש בגמרא לדבר מצוה כגון לטהר בה את המצורע. ומה דנקט מצורע ולא סתם קרבנות הבאות מעופות, הוא לרבותא משום דבשארי קרבנות נקרב העוף וא״כ יבטל ע״י זה מצות שילוח, ולפי״ז בודאי יש סברא לאסור לבטל העשה בידים אף כי משום מצוה, משא״כ למצורע כנודע שלאחר שמקיימין בה מצותה שולחין אותה לנפשה כמבואר בפ׳ מצורע, וא״כ הו״א כיון דאפשר לקיים בה גם מצות שילוח מותר לקחתה לתכלית זו קמ״ל.
6. פסק כמ״ד במכות ט״ו א׳ קיימו ולא קיימו, כלומר אם קיים העשה שבו פטור ואם לא קיימו לוקה על לא תקח, וסמך זה הרמב״ם על לשון הפסוק כדרכו בכ״מ בחבורו לסמוך דין מקובל על לשון התורה שבאותו ענין, כנודע.
7. ר״ל שלא יאמר דעיקר קפידת התורה הוא שלא ליטול האם על הבנים רק בפרודם, אבל איך שיהיה הפירוד לא איכפת לן אם בשלוח האם או בשלוח הבנים, ומה דתפסה התורה שילוח האם חדא מתרי נקטה ולכן אני נוטל את האם ומשלח את הבנים קמ״ל דאסור לעשות כן, אלא צריך לשלוח את האם דוקא, דמצות התורה מדויקה שלח תשלח את האם דוקא. וטעם הדבר י״ל דכיון דהבנים צריכין עדיין בטפול לכן חס לשלחם ולעזבם לנפשם.
8. ובספרי יליף ענין זה מלשון והאם רובצת על האפרוחים, עד שיהיו כולם מין אחד, ונראה הבאור דמדייק דדי היה לכתוב והאם רובצת עליהם. וע״ע בדרשה הבאה.
9. ומפרש בגמרא דאין לומר דנקיש אם טריפה לאפרוחים מה אפרוחים טריפות פטור משילוח אף אם טריפה נמי פטור, ומשני א״כ צפור למעוטי עוף טמא ל״ל, ר״ל דלעיל בפ׳ הקודם דרשינן דעוף טמא פטור משילוח משום דכתיב צפור, ורק טהור אשכחן דנקרא צפור, וא״כ ל״ל דרשה זו תיפק ליה דמקשינן לאפרוחים מה אפרוחים טמאים לא משום דכתיב תקח לך ולא לכלביך, כבדרשה הקודמת, אף אם טמאה לא, אלא ודאי דלא מקשינן אם לאפרוחים. והנה דבר פלא הוא, שבספרי באמת יליף פטור שילוח בעוף טמא מהיקש לאפרוחים ולא מן צפור וממילא הוא הדין באם טריפה, וצ״ל דס״ל להספרי כמ״ד בתו״כ פ׳ מצורע דגם טמא נקרא צפור, יעו״ש. ולכן הוכרח ליליף מדרשה אחרת, ודו״ק.
10. קרי לההיזק מהצפור שמשלח היזק מועט בערך איסר. והנה מה שיש לדרוש ולפרש באגדה זו ובפסוק זה עיין לפנינו לעיל בפ׳ ואתחנן בפסוק כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך.

והנה ראינו להעיר כאן בסוף מצוה זו מה שחקר בשו״ת חות יאיר סי׳ ס״ז אם כלל מצוה זו דשילוח האם היא רק באופן שרוצה ליקח הבנים או שמחויב לכתחלה בשניהם, היינו ליקח הבנים ולשלח האם, וכל דבריו שכתב בזה אינם מוכרחים, ואני תמה בכלל איך יעלה על הדעת לומר שהתורה תצוה להטפל בזה אף נגד רצונו בתכלית הנרצה, כי הלא ברור ונעלה מעל כל ספק, כי מטעם עיקר המצוה הזאת בכלל שלא להתאכזר וליקח האם מעל הבנים בעודה רובצת עליהם, ורק אחרי כי סוף סוף תכלית כל הנבראים לא נבראו אלא בשביל האדם וכמו שהותרה טביחת הבהמה, לכן התירה התורה ליקח את הבנים באופן כזה לשלוח מקודם את האם שלא תראה בלקיחת הבנים, וא״כ ברור הדבר כי רק היתר התירה התורה בזה, אבל מי שאינו רוצה בטפולם כלל וכלל בודאי הוא שרשאי לעבור מעליהם, ואדרבה עוד עושה קורת רוח לאם ולבנים שמניחן ביחד, ואין סברא כלל שעוד יתחייב לעשות פרוד בין הדבקים, וכמו שאין סברא לומר דהמצוה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד הוי אזהרה דוקא על שניהם אבל אחד מהם מצוה וחובה לשחוט, כן הדבר הזה.

ולבד דברים אלו הברורים בטעם וסברא, הנה בנוגע לדינא מבואר מפורש בחדושי הר״ן לחולין ק״מ א׳ במ״ש שם בענין עוף שהרג את הנפש פטור משילוח משום דבעינן להביאו לב״ד לקיים ובערת הרע מקרבך, והקשה הר״ן למה לא תדחה עשה ול״ת דשילוח את העשה דובערת, ותירץ משום דעשה ובערת היא מצוה המוטלת עליו לבערו אבל עשה דשילוח לא הוי מצוה המוטלת עליו, כי אם אינו רוצה ליקח הבנים פטור מלשלח האם, עכ״ל. והרי זה מפורש כדברינו, ופליאה גדולה על החו״י ועוד אחרונים שחקרו בזה [כמובא בפ״ת ליו״ד סי׳ רצ״ב] ולא הביאו דברי הר״ן, וצע״ג.

ועל מה שכתבנו דמטעם עיקר המצוה לא תקח האם על הבנים הוא שלא להתאכזר על האם וליקח ממנה בניה בעודה רבוצה עליהם – אל תשיבני ממשנה דברכות ל״ג ב׳, האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין איתו, ומפרש בגמרא משום שעושה מצות הקב״ה רחמים, ואינן אלא גזירות, ומשמע מזה לכאורה דאין הטעם בזה משום רחמנות, דבאמת לא קשה כלל, דהכוונה שמחויבים אנו לשמוע מצות ה׳ רק כמו גזירת המלך ולא מפני הטעם הצפון בה לבד, משום דאם משום זה לבד אפשר לנטות מדרך האמת בחקר דעת כל איש לפי דעתו ורוחו, וכמ״ש כה״ג בסנהדרין כ״א ב׳ מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שני מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם [ע״ל פ׳ שופטים י״ז י״ז בפ׳ ולא יסיר לבבו], ועיין במ״ר ובנמוקי רמב״ן כאן.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״גמזרחיר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144