×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) כִּי⁠־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ׃
If one is found slain in the land which Hashem your God gives you to possess it, lying in the field, and it isn't known who has struck him,
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גכלי יקראדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא רה]
כי ימצא – ולא בשעה שמצוי מיכן אמרו משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה משבא אלעזר בן דיניי ותחינא בן פרישה. [בן פרישה] היה נקרא חזרו לקרותו בן הרצחן.
חלל – ולא חנוק. חלל – ולא מפרפר.
באדמה – ולא טמון בגל.
נפל – ולא תלוי באילן.
בשדה – ולא צף על פני המים.
אשר ה׳ אלהיך נותן לך – לרבות עבר הירדן.
רבי אלעזר אומר בכולם היו עורפים אמר לו רבי יוסי ברבי יהודה וכי אינו אלא חנוק ומושלך בשדה שמא היו עורפים אלא בכולם אם היה חלל עורפים.
לא נודע מי הכהו – הא אם נודע מי הכהו ואפילו אחד מהן ראהו לא היו עורפים.
רבי עקיבא אומר מנין ראוהו בית דין שהרג ולא היו מכירים אותו לא היו עורפים תלמוד לומר וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה וגו׳.
[Piska 205]
"If there be found a slain one on the earth": "If there be found": and not if there were generally found" — to exclude (its being found) near the border or near a city inhabited mostly by gentiles — where it was stated: When murderers proliferated, the breaking of the heifer's neck was abolished. When R. Elazar b. Dinai came, (otherwise known as Techinah b. Prishah), they began to call him "the son of the murderer.⁠"
"slain" (connoting: by the sword), and not strangled. "slain": and not convulsing.
"on the earth": and not hidden in a heap.
"fallen": and not hanging on a tree.
"in the field": and not floating on the waters.
"which the Lord your G-d gives to you": to include (the land of the Jews) across the Jordan.
R. Eliezer says: In all (of these instances) if he were slain (by the sword), they would break the neck (of the heifer). R. Yossi b. R. Yehudah said to R. Eliezer: If he were strangled or cast in the refuse, would they break the neck? So, in all of these instances, they would not break the neck.
"it was not known who killed him": But if it were known who killed him — even if one person in the end of the world had slain him, (though normally two witnesses are required) they would not break the neck.
R. Akiva says: Whence is it derived that if beth-din saw him killing but did not recognize him, they would not break the neck? From (Ibid. 7) "And they shall answer and say … our eyes have not seen" (But in that instance their eyes did see.)
כי ימצא חלל למה נאמר לפי שהוא אומר (במדבר ל״ה:ל״ג) ולארץ לא יכ׳ לד׳ אש׳ שפ׳ בה כי אם בד׳ שפ׳ אבל אם לא נמצא ההורג לא שמענו ת״ל כי ימ׳ חל׳ באד׳ בא הכת׳ ללמד על עגלה ערופה שתהא מכפרת על שופכי דמים לכך נאמ׳ הפרשה:
כי ימצא פרט לממציא עצמו מיכן אמרו נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה גוים לא יהו מודדין כל עיקר:
חלל לא חנוק ולא מפרפר:
באדמה לא טמון בגל:
נופל לא תלוי באילן:
בשדה לא צף על פני המים:
אשר ה׳ אלהיך נתן לך לרבות עבר הירדן:
לא נודע מי הכהו הא אם נודע לא היו עורפין אפלו עבד או אשה או פסול לעדות בעבירה לפי כך משרבו הרצחנין בגלוי בטלה עגלה ערופה:
ד״א אשר ה׳ א׳ נתן לך לא בחוצה לארץ:
לרשתה להוציא את ירושלים שלא נתחלקה לשבטים:
אֲרֵי יִשְׁתְּכַח קְטִילָא בְּאַרְעָא דַּייָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ לְמֵירְתַהּ רְמִי בְחַקְלָא לָא יְדִיעַ מַן קַטְלֵיהּ.
When in the land which the Lord your God gives you to inherit there may be found one who is slain, lying in the field, and it is not known who has killed him,
ארום ישתכח קטילא בארעא די״י אלהכון יהב לכון למירתב יתה קטיל ומטלק באפי ברה גלא אתודעד מן קטילה יתיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קטיל״) גם נוסח חילופי: ״קטול״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״למירות״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״לא אתודע מן קטיל״) נוסח אחר: ״לית אנן ידעין מן קטל״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתודע״) גם נוסח חילופי: ״יתיידע״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קטיל״) גם נוסח חילופי: ״קטל״.
ארום ישתכח קטילא בארעא דלא טמיע באוגרא בארעא די״י אלקכון יהיב לכון למירתה רמי ולא צלוב בקיסא בחקלא ולא טאיף על אנפי מיא לא אשתמודע מאן קטליה.
If a man be found slain upon the ground, unburied, in the land which the Lord your God giveth you to inherit, lying down, and not hanged on a tree in the field, nor floating on the face of the water; and it be not known who did kill him:
וַאִן וגִדַ קַתִילֹ פִי אלּבַּלַדִאַלַּדִ׳י אַללָּהֻ רַבֻּךַּ מֻעטִיַךַּ לִחַוְזִהִ מַטרֻוחַא פִי אַלצַּחרַאאִ לַם יֻערַפ מַן קַתַּלַהֻ
ואם ימצא הרוג בארץ אשר ה׳ אלהיך, נותן לך, להיות לכם לאחזה, זרוק במדבר, לא נודע מי הרגו.
פס׳: כי ימצא חלל – תניא 1כי ימצא לזמנים ולעתים ולא שבכל שנה מצוי. היינו דתנן משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה. משרבו המנאפים פסקו המים המרים. רבי יוחנן בן זכאי הפסיקם שנא׳ (הושע ד) לא אפקד על בנותיכם כי תזנינה וגו׳. מתניתא בפרק עגלה ערופה. חלל ולא חנוק. חלל ולא מפרפר.
באדמה – ולא טמון בגל.
נופל – ולא תלוי באילן.
בשדה – ולא צף על פני המים.
ד״א: באדמה – לרבות בעבר הירדן.
לא נודע מי הכהו – הא אם ידוע מי הכהו 2אפילו אחד מהן לא היו עורפין:
1. כי ימצא פרט למצוי. עיין (סנהדרין פ״ו.) ע״ש בתוספות ד״ה ונמצא בידו שהקשו מהכא. ולפע״ד לא קשה מידי כי הכא סמוך על סוף הקרא לא נודע מי הכהו ע״כ דורש כי ימצא פרט למצוי. והוא כעין שם בסוטה גבי נמצא טמון בגל שהקשו מעומר ותירצו הכא מעניני דקרא והתם מעניני דקרא. ע״ש ותבין כוונתי:
2. אפילו אחד בסוף העולם (היה יודע מי ערפו) לא היו עורפין כצ״ל:
כי ימצא חלל – כאשר הזכיר מלחמה על האויב, אמר:⁠א ואם ילחם אדם עם אחד, ונמצא חלל בארץ ישראל, ולא נודע מי הכהו.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: אמר.
IF ONE BE FOUND SLAIN. As Scripture mentions the war against enemies,⁠1 it goes on to say what the law is if one fights against his fellow2 and a corpse is found in the land of Israel, and the one who slew him is unknown.⁠3
1. In the previous chapter.
2. And kills him.
3. In other words, the previous chapter deals with war against enemies. Our chapter deals with conflict between Israelites.
כי ימצא – פרט למצוי (בבלי סוטה מ״ה:), כגון עיר שבספר ועיר שרובה גוים (משנה סוטה ט׳:ב׳).
באדמה – לא טמון (משנה סוטה ט׳:ב׳).
נופל – לא תלוי באילן (משנה סוטה ט׳:ב׳), דאין דרך רוצח לטמון, ולא לתלותו, מפני שירא לנפשו. [אלא שמא מת מיתת עצמו או בלא פשיעת אדם. הגה״ה.]⁠1
בשדה – ולא צף על פני המים (משנה סוטה ט׳:ב׳), דאין לידע מאין בא לכאן.
1. צ״ע במובן של ההגהה הזו ובמיקומו.
כי ימצא – IF ONE IS FOUND – Excluding [places where murdered bodies are] commonly found (Bavli Sotah 45b:7), like a city on the border and a city where the majority are gentiles (Mishna Sotah 9:2).
באדמה – IN THE LAND – not buried (Mishna Sotah 9:2).
נופל – LYING – not hanging on a tree (Mishna Sotah 9:2), for it is not the custom of a murderer to bury, nor to hang him, since he fears for his life. [but rather perhaps he died a death by himself or without human crime. {A glossed annotation.}].
בשדה – IN THE FIELD – and not floating on the surface of the water (Mishna Sotah 9:2), that there is no way to know from where it came to here.
כי ימצא חלל – אחר שהזכיר המלחמה עם האויבים הזכיר אדם נלחם עם אחר.⁠1
כי ימצא חלל – ולא טמון בגל.⁠2
נפל – ולא תלוי באילן דאין דרך רוצח לשהות ולטמון ולהתלות מפני שירא לנפשו.⁠3
דבר אחר: נפל – שוכן, דאין לומר שנפל כשראהו, שהרי מצאו נהרג בשדה, ולא הצף על פני המים דאין להבחין מאין הוא בא.⁠4
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. שאוב מר״י בכור שור.
4. שאוב מר״י בכור שור.
כי ימצא חלל, "if someone unidentifiable is found slain,⁠" after the Torah discussed certain aspects of war between nations, it now turns to the result of individuals who had apparently fought one another and the victor had escaped as there had not been any witnesses.
כי ימצא חלל, "he had been found dead, the killer not having buried him;⁠".
נופל בשדה, "lying in the field;⁠" he was not hung from a tree; it is not customary for a murderer to take the time to hang his victim as he is busy hiding his identity as quickly as he is able to. An alternate interpretation of the words: נופל בשדה: not floating on the surface of a body of water. There was no indication of where he might have come from.
כי ימצא חלל – נכתבה פ׳ עגלה ערופה בין שתי פרשיות כי תצא למלחמה מפני שע״י מלחמות ימצאו חללים שלא נודע הורגיהם.
כי ימצא חלל באדמה – על דרך הפשט עריפת העגלה בנחל איתן תחבולה גדולה כדי להיות סבה שימצא הרוצח, והוא דעת הרמב״ם ז״ל, וזה לשונו, בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקנים ויעסקו במדידה ההיא וזקני העיר יעידו לפני הבורא יתברך שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם ושאינם יודעים מי הרג את זה, וכשיחקר הענין ויאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני האדם לדבר בו ויגלה הדבר, וכבר אמרו שאפילו תבא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף. ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו ויעידו לפני הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו, יהיה בזה סבה וזדון גדול, וכל השומע שמץ דבר בענין יבא ויגיד ויתפרסם הדבר, ויהרג או ע״י ב״ד או המלך או גואל הדם, ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תערף העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, ויכירו בו רואיו וידברו בו, עכ״ל הרב ז״ל. ולשון וערפו יסירו עורף העגלה. וטעם העיר הקרובה אל החלל, לפי שבאמד הדעת משם היה הרוצח, או עשו עברה כיוצא בהן שאלמלא כן לא היה נזדמן שיהרג אדם קרוב לה.
ויש שפירש נחל איתן, מקום דשן ושמן, אשר לא יעבד בו ולא יזרע מכאן ואילך, וכן דרשו רז״ל אשר לא יעבד בו ולא יזרע להבא, ואמרו במשנה ומקומו אסור לזרוע ומותר לסרוק שם פשתן או לנקר בהן אבנים, שאין עבודה זו בגופו של קרקע. ולפי פירוש זה כל אחד ואחד ירבה בשמירת הדרכים שלא יזדמן מכשול רציחה בשום אחוזה, שהרי יודעים שיפסידו אחוזתם לגמרי ותהיה אסורה בהנאה לעולם בגופו של קרקע.
ועל דרך המדרש בעגלה ערופה, אמר הקב״ה תבא עגלה בת שנתה ותערף במקום שאינו עושה פירות לכפר על הריגתו שלא הניחו לעשות פירות. דורשי חמורות אמרו, לכך הצריכה תורה עגלה שלא נעשה בה מלאכה והנחל שלא נעבד ולא נזרע, כדי שלא תכיר העגלה אותו, ושלא יהיה שם דרך סלולה ולא תרצה לצאת מן הנחל, והיו הכהנים מכין אותה על ערפה כדי שתצא מן הנחל, זהו שכתוב וערפו שם את העגלה בנחל, ומתחלה היו זקני העיר רוחצין ידיהן על העגלה ואומרים ידינו לא שפכו, והיו הכהנים אומרים כפר לעמך ישראל, וכפר לשון גלוי הוא, שיגלה להם הרוצח. אם היו ישראל שבאותו הדור זכאין היתה העגלה הולכת עד בית הרוצח והורגים אותו שם, זהו ונכפר להם הדם, כלומר מתגלה להם הרוצח, ואם לא היו זכאין והעגלה לא היתה הולכת מכין אותה בקופיץ ממול ערפה ועורפין אותה שם, והכהנים אומרים כפר, לשון כפרה, ואז הקב״ה מכפר, זהו ונכפר להם הדם.
ועל דרך השכל ענין עגלה ערופה בנחל איתן שהוא מקום חורבן כענין צפורי מצורע על פני השדה או השעיר במדבר, כי צפורי מצורע הצפור החיה טבולה בדם הצפור השחוטה היתה משתלחת על פני השדה לפורחות השדה וצפור החיה תשא את עונו והוא יטהר, וכן השעיר המדברה נושא עונותיהן של ישראל עליו שנאמר (ויקרא ט״ז:כ״ב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם, וכן בכאן בעגלה ערופה בנחל איתן קשה שמעולם לא נעבד ולא נזרע היה הענין לשר הנחל, והוא נושא עליו עון הרציחה. והיה מספיק שיאמר אשר לא יעבד ולא יזרע, ואמר בו, לבאר שצריך שלא יהא נעבד בגופו, כי בזה בהיותו בלתי נעבד בגופו הוא מקומו וחלקו של שר הנחל ואז, וערפו שם את העגלה בנחל. באותו נחל שהוא שלו, וזהו לשון איתן כי נחל איתן כולל שיהיה הנחל תקיף, וכולל ג״כ נחל של איתן, והוא השר הממונה עליו שהוא כח תקיף וחזק. ואמר ידינו לא שפכה, בה״א, אולי בא לרמוז כי שופך דם האדם בטל ממנו חמשה חושיו והחרים העולם כולו שנברא בה״א שהרי אדם נברא יחיד וממנו יצאו כל התולדות. ואמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳, כי כיון שנהנה הכח המקטרג בעריפת עגלה זו צריך לשאול כפרה מאת הש״י, ועם זה יתכפר להם, זהו שאמר ונכפר להם הדם, וכן בשעיר המשתלח אחר שנשתלח לעזאזל המדברה וקבל המקטרג חלקו אז היה הקב״ה מכפר, הוא שכתוב (שם) וכפר את מקדש הקדש וגו׳.
ועוד יש בענין עגלה ערופה התעוררות גדולה להודיע מהות החלל, בראותנו כי צוה הכתוב לכפרת הרציחה שלשה ענינים, האחד עריפת העגלה, והשני שיהיה המקום נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, והשלישי ודוי דברים והוא שיאמרו הכהנים בני לוי ידינו לא שפכה את הדם הזה כפר לעמך ישראל. ומן הידוע לכל משכיל כי הרוצח לא שלט כי אם על פי פרוד החבור שהפריד מן החלל הזה שלש נפשות, נפש הבהמית והנפש הצומחת והנפש השכלית, ודבר ידוע כי הנפש המסתלקת ממנו תחלה היא הנפש הבהמית, ולכך צוה עגלת בקר שהיא הנפש הבהמית, כנגד מה שהפריד ממנו תחלה הנפש הבהמית. ומה שצוה שיהיה המקום אשר לא יעבד בו ולא יזרע, הנה זה כנגד מה שהפריד ממנו הנפש הצומחת. ומה שצוה בודוי דברים לומר ידינו לא שפכו כפר לעמך ישראל, כנגד מה שהפריד ממנו הנפש השכלית שהיא המדברת, וענין הפרשה מבאר ליחידים מהות החלל, ועם המעשה הזה ונכפר להם הדם. ושמעתי כי בנבלת גוף העגלה נעשה תולעת בדרך הטבע שהולך והורג הרוצח באשר הוא שם, והנה זה מאצילות שר הנחל, והיא מנפלאות סתרי הטבע.
וע״ד הקבלה ענין עגלה ערופה היו מקריבין אותה למדת הדין הקשה שלא תהא מתוחה כנגדו ושלא תשלוט בנו, ומה שהיה מן העורף ירמוז לענין קושי, כענין (דברים ל״א:כ״ז) ואת ערפך הקשה, ועל שם שהפך השם יתעלה אלינו עורף ולא פנים כשאירע ענין כזה בארץ הקדושה. וזהו שאמר עגלת בקר, והוסיף בקר על שם שפניה פני שור מהשמאל, ושם נעשה לפעמים השמאל ימין והימין שמאל. לא עבד בה ולא משכה בעול, אבל היא מושכת עול על אחרים. ומלת והורידו שימשיכוה אל נחל איתן, וערפו שם שיעשוה רפה, מלשון (בראשית מ״ט:כ״ד) משם רועה אבן ישראל, את העגלה בנחל לטבול אותה במים הנקראין נחלי אל, והן המדות. וקרא הכתוב את ההרוג חלל מלשון חלול, לפי שהוא חלול מן הנפש שהיתה בו, ועוד מלשון חולין שחללו רוח הטומאה מחוץ לעיר בשדה, זהו שאמר נופל בשדה, ועל שם שהחלל הזה כבר היה וחזר חלילה ונתגלגל בו לאור באור החיים אשר על פני האדמה, וזהו שאמר חלל באדמה ולא אמר בארץ. ועבודה זו ע״י בני לוי היתה כי כן ראוי, לפי שעל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע למטה ולמעלה, וזקני העיר ירחצו את ידיהם במי החסד שהם למעלה מעגלה זו כדי שלא תשלוט בהם מדת הדין.
כי ימצא חלל באדמה, "If a slain person is found lying on the earth, etc.⁠" According to the plain meaning of the text the legislation about breaking the neck of the עגלה ערופה, the calf the Torah commands to be killed publicly and to be thrown into a virgin valley, is supposed to be a great trick designed to reveal the identity of the murderer. Maimonides in Moreh Nevuchim 3,40 writes as follows: "the people killing this calf are from the town nearest where the murdered person has been found. In most instances the murderer is a local resident. The elders of that town testify that they had not been negligent in maintaining all the services which are part of a civilised town. It is hoped that the publicity which this procedure attracts will lead to information disclosing the identity of the culprit.⁠"
The sages are already on record that even an unsubstantiated statement by a lowly slave-woman claiming that a certain person is the murderer is sufficient to halt these proceedings (Jerusalem Talmud Sotah 9,1). If the identity of the murderer was known but the townspeople were part of a conspiracy of silence, and they have the audacity to testify in front of their Creator that they did not know the identity of the murderer, this is a great sin and anyone (from outside) who acquires knowledge is called upon to make public what he knows, so that the guilty party will be dealt with either by a court of law, the king, or the relative who is the blood-avenger. The whole incident assumes additional significance in that the site where the calf was killed will forever have to remain virgin earth so that people who observe that this earth is not being used for anything will make inquiries about this. Thus far Maimonides.
The expression וערפו means that they are to remove the neck of this calf (Ibn Ezra). The reason why all of this has to take place in the town nearest the slain person is that in our estimation the murderer comes from that city, or that people of that town had been guilty of a similar crime; otherwise such a disaster would not have happened near their town.
Some explain the words נחל איתן, as a place of דשן ושמן, a very fertile valley. Now that this tragedy has occurred, the Torah forbids us to again make use of that land. Our sages in Sotah 15 also understand the words אשר לא יעבד בו ולא יזרע as referring to the future; after the calf has been killed there, this site is to be treated as if out of bounds completely.
The Mishnah in Sotah 45 says that although this site is forbidden to be sown, one is allowed to comb flax on that site or to chisel stones there seeing that these activities are not performed with the actual soil. According to this latter explanation every one of us must be careful to maintain roads in such a condition including security patrols, so that murder cannot occur and the murderer escape. Once a property owner knows that if such a murder has occurred nearby they may all forfeit use of their property as a result he will cooperate in supervising his town and what is around it (Based on the father of R' David Kimchi in the Sefer Hashoroshim).
A Midrashic approach to the subject of עגלה ערופה, based on Sotah 46: God said: "let the yearling calf whose neck is broken serve as a symbol and have her neck broken in a place which will not produce fruit (any produce) in order to atone for the slain person whose life has been cut short so that he will no longer be able to produce "fruit.⁠"
Other commentators dealing with the legislation surrounding the עגלה ערופה claim that the reason the calf in question must be one that has never born a yoke or performed labor for man, and that it has to be brought to a valley which has no traces of ever having been worked by man is so the calf will not recognize the site. There is to be no paved path through that valley so that the calf is not tempted to leave that area. The priests would hit it on its neck in order to encourage it to escape that valley and show us the way to the murderer. This is the meaning of the words (verse 4) וערפו שם את העגלה בנחל. Prior to that the elders of the town washed their hands over the calf, saying: "our hands have not spilled this blood.⁠" The priests would then respond: "grant atonement for Your people Israel.⁠" The expression כפר in this instance includes a request for the facts to come to light, for the murderer to be found. If the Israelites of that generation were generally Torah-observant, the calf would walk to the house of the murderer, stop, and the priests would proceed to kill the calf at that spot. This is the meaning of the words: "and the blood shall be atoned for them.⁠"
If the people of that generation were generally not Torah-observant, and therefore entitled to identify and deal with the murderer, and as a result the calf would not seek out a specific house before coming to a halt, the priests would hit the neck of the calf with an axe, severing the neck. This is the meaning of ונכפר להם הדם, "the blood (guilt) will be atoned for them.⁠" God would have to do the atoning then.
A rational approach to this legislation: the calf which is being killed, עגלה ערופה, is a similar phenomenon to the שעיר לעזאזל, the scape-goat, which is killed after it (symbolically) carries the sins of the entire Jewish people (Leviticus 16,10). Both wind up in a totally barren environment. Something similar happens to one of the birds offered by the person who has been declared cured of the dreaded skin disease tzoraat. It is released into the air after its partner has been slaughtered and the surviving bird's blood has been dipped in the blood of the bird which has been slaughtered (Leviticus 14,51-53). The surviving bird is perceived as carrying the guilt of the person for whom it atones into certain nether regions inhabited by demons and the like. All of the three phenomena we listed have as their purpose to blunt possible accusations by spiritually negative forces which abound in the world and which look for any excuse to assume the role of prosecuting attorney against the Jewish people.
From a technical point of view it would have been enough for the Torah to write that the valley in question should be one which has neither been worked nor sown, i.e. לא יעבד ולא יזרע. Why did the Torah add the extra word בו (verse 4)? The Torah wanted to make clear that not only the valley but also the calf itself must not have performed any kind of work. By being so totally undomesticated, the animal is perceived as (still) belonging to the domain of the forces appointed by God to rule in the desert and similar inhospitable places (as we explained on other occasions). When the calf's neck is broken then it occurs in the domain of these demonic forces. The very word איתן implies that the valley is very harsh, hard, tough.
The reason that the Torah spelled the word שפכה with the letter ה at the end, instead of the letter ו which we would have expected, may be an allusion to the fact that if one kills a person one deprives him of his five senses. By doing so, the murderer has destroyed an entire world. The world had been created with the last letter ה of the tetragrammaton (Bereshit Rabbah 12,9). The reason for this somewhat exaggerated sounding description of the murder of a single individual is the fact that God created only a single human being at the beginning. If he had been killed prematurely, the human race would have been exterminated as the result of such a single act of killing.
The reason for the words כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', "provide atonement for Your people Israel, whom You have redeemed o Lord" (verse 8), is simple. The procedure of killing this calf resulted in our providing these demonic forces with a delight. This enhances the power of these forces to act as advocates for the prosecution against Israel. As a result, we have to ask forgiveness, כפרה, from Hashem for having been forced to make use of this legislation. Similar considerations are valid in connection with the שעיר לעזאזל. In Leviticus 16,33, at the conclusion of the whole procedure, the Torah writes: "He shall bring atonement upon the Holy of Holies, and upon the Tent of meeting and the Altar; he will bring atonement for the priests and all the people.⁠" In other words, after the whole Yom Kippur service has been dealt with the Torah had to write these words to show that having somehow caused satisfaction to the Azzazel, the people and all concerned are in need of atonement for this.
There is yet another aspect embodied in the procedures of the עגלה ערופה, and that is that the procedures teach us something about the nature of a murdered person. The procedures leading to atonement of this crime comprise three elements. 1) the breaking of the calf's neck; 2) the location where this has to take place, i.e. a totally barren area, one which has never been useful. 3) the recital of a confession by the priests: "our hands did not spill this blood. Please atone for Your people of Israel.⁠"
Every intelligent person realizes that the murderer achieved his objective only by means of separating, detaching his victim from three "souls,⁠" life-forces. He separated him from the animalistic soul, from the soul which enables vegetable matter to grow, and, finally, he separated him from the נפש השכלית, the abstract life-force we call "soul.⁠" We know that the first soul which departs from the slain person is the animalistic soul. This is why the Torah selected a calf for this procedure, seeing that it (the mother) symbolizes animalism. Killing it removes that "soul.⁠" The location, i.e. one that does not produce any growth, symbolizes the "vegetable" soul, i.e. its absence. Finally, the confession and request for atonement symbolise the loss of the abstract soul of the slain person.
I have heard that the carcass of the calf generates worms which will attack the murderer wherever he is. This is a mystery of nature related to the barren valley, the domain of the demons we mentioned.
A Kabbalistic approach: the whole procedure of "sacrificing" the עגלה ערופה to the attribute of Justice in its most severe manifestation aims at preventing this attribute which is poised to strike the community in whose proximity the murder occurred from causing harm. The reason the neck of the animal was chosen as the point of death is that it represents the "hardest,⁠" most unbending part of the personality. Seeing that at this time God, as it were, turns His back (neck) on us, this calf does not have its throat slit as do the animals which are ritually slaughtered. The reason why this whole legislation is described in such detail is that the murder has occurred in Eretz Yisrael, on holy soil. The reason the Torah added the word בקר to the word עגלת בקר (a calf is always a junior בקר) is that this animal symbolises the חיה with the face of an ox in the prophet's vision in Ezekiel 1,10. Sometimes the חיה described there as on the "left,⁠" does appear on the right, i.e. represents the attribute of Mercy.
Although the calf must not have been worked, borne a yoke, it may impose such a yoke, burden on others (symbolically speaking).
As to the words והורדו, "they shall bring it (the calf) down" (verse 4), this means that the elders shall drag the calf down to that valley. The words וערפו שם, reminds us of Genesis 49,24 משם רועה אבן ישראל, [if I understand correctly a reference to Joseph dragging down his family to Egypt, Joseph representing the "ox,⁠" בכור שורו. Ed.]. The words את העגלה בנחל, mean that the calf is to be submerged in the waters of the brook of that valley. These waters are called נחלי אל, a reference to the emanations. The reason the Torah refers to the murdered person as חלל, usually understood as an empty space, is that he has been deprived of his souls, thus effectively making him "empty,⁠" חלול.
The word is also related to חולין, something profane, devoid of sanctity. The procedure is designed to eliminate the spirit of impurity outside the town in the field. This is why the Torah emphasizes נופל בשדה, "fallen in the field" (verse 1). The word חלל is an allusion to orbit, i.e. the revolving planets in their orbits; the slain person is perceived as having been on earth before in a different body. This may be the reason the Torah speaks of חלל באדמה instead of חלל בארץ.
This whole procedure was performed by the priests, the Levites, seeing it is their function to settle strife and plague (verse 5). The words ריב and נגע refer to strife both in the terrestrial regions and in the celestial regions. The waters with which the elders wash their hands (verse 6) represent the waters of the attribute חסד which have their origin in a domain above that of the עגלה. The washing of the hands is to ensure that the elders will not be harmed by the attribute of Justice.
כי ימצא חלל – סמך לפרשת מלחמה שבשעת מלחמה דרך למצא חללים.
באדמה – בגימטריא בגלוי.
כי ימצא חלל באדמה – כבר זכר המורה טעם בזה הענין ואין צורך להיות הטעמים סבות הכרחיות עצמיות, כל שכן בענינים המסורים להמון, ודי בזה טעם בעצמו לעורר לבב ההמון הרב מהקרובים שם בזה הפעל והקבוץ, לתת רושם בנפשותם וזכרון לזה הפגע וישמרו הדרכים.
כי ימצא חלל באדמה אשר י״י אלהיך נותן לך לרשתה – הנה זה כולל ארץ ישראל ועבר הירדן כי שתיהם נתנם השם יתעלה לרשת.
כי ימצא חלל – רוצה לומר: שימצא חלל בעת שימצא אבל אם היה מפרכס עדיין או שהיה נחנק אינו נקרא חלל.
באדמה – רוצה לומר: על הארץ לא שיהיה טמון בגל.
נופל בשדה – לא שיהיה תלוי באילן כי אינו נופל ולא צף על פני המים כי אינו בשדה ולא בתוך העיר כי איננו בשדה.
לא נודע מי הכהו – מפני שלא אמר אין עד מי הכהו למדנו שכיון שנודע זה לאחר זולתי המכה לא ינהג בו זה הדין ואפילו היה עבד או אשה שהרי אני קורא בו נודע מי הכהו כיון שנודע לזה.
כי ימצא חלל באדמה וגו׳ – הקשה מהרי״א על פר׳ זו שאין כאן מקומה בין ד׳ פרשיות המדברות מענין מלחמה ונתן הרב טעם חלוש בדבר גם שאר מפרשים הנגשים לפרש הסמיכות בשינויים דחוקים ועתה שא נא עיניך וראה מ״ש רז״ל (סוטה מו.) תניא אמר רבי יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הבא עגלה ערופה, אמר הקב״ה תבא העגלה שלא עשתה פירות, ותערף במקום שאינו עושה פירות, ותכפר על זה שלא הניחוהו לעשות פירות, ומקשה בגמרא אילימא אפריה ורביה הכי נמי דאסריס ואזקן לא עריפנא אלא אמצות. ובפרשה שלפני זו נאמר כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, ואמרו רז״ל במס׳ תענית (ז.) אם ת״ח הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא זה ת״ח שאינו הגון כו׳. וא״כ כל משכיל יראה בעין שכלו שסמיכות שני פרשיות אלו מבואר מעצמו ממ״נ אם טעם העגלה ערופה על שלא הניחוהו לעשות פירות בפ״ו, שפיר נסמכה לפרשה הקודמת המקפדת על עץ עושה פרי שלא לכרות אותו ומה לי פרי האדם מה לי פרי האדמה משפט אחד להם שנאמר כי האדם עץ השדה הוא. ואם שלא הניחוהו לעשות פירות של מצות כפי המסקנא הרי גם בפרשה שלפניה הקפיד על זה שלא לכרות הת״ח עושה פרי עץ חיים למינו, ותמה אני על כל המפרשים שדבר פשוט כזה יהיה נעלם מנגד עיניהם.
ומה שדרשו רז״ל (תענית ז.) פסוק ממנו תאכל ואותו לא תכרות על הת״ח, נראה שלא כוונו לעולם להוציא המקרא מפשוטו אלא שרצו לתרץ למה הקפידה התורה כל כך על כריתת עץ מאכל, אלא ודאי כדי ללמוד ממנו ק״ו על האדם העושה פרי צדיק עץ חיים כי האדם עץ השדה הוא עושה פרי צדיק וצמח צדקה, ואם הקפידה תורה על עץ עושה פרי שאין בו דעת ותבונה ק״ו על פרי הצדיק השלם, וע״כ סמך מיד הפרשה של עגלה ערופה אשר ממנה נראה ג״כ הקפדה גדולה על פרי צדיק עץ חיים.
כי ימצא – ולא מצוי.
חלל – ולא חנוק ולא מפרפר.
באדמה – ולא טמון בגל.
אשר ה׳ אלהיך נתן לך – לרבות בעבר הירדן.
לרשתה – פרט לירושלים.
נפל – ולא תלוי באילן.
בשדה – ולא נמצא במים.
לא נודע מי הכהו – פרט לשנודע לאחד בעולם.
חלל – שמכירים בו שנהרג על ידי אחר ולא מת מעצמו:
באדמה אשר ה׳ אלהיך – כי המצוה הזאת אינה נוהגת רק בארץ כנען:
נפל בשדה – מושכב ארצה, ורז״ל למדו מזה שלא יהיה טמון בגל ולא תלוי באילן ולא צף על פני המים ולא בתוך העיר, אלא נגלה על פני השדה:
לא נודע – הא אם נודע הרוצח אפילו לאיש אחד בלבד, שוב לא ינהג הדין הזה, אלא מי שמכירו חייב להודיעו לב״ד:
מי הכהו – הכאת מיתה:
כי ימצא חלל – מצות עגלה ערופה איננה למען יתגלה הרוצח (כדעת הרמב״ם מורה ח״ג פרק מ׳. ואחריו בעל ס׳ החינוך ודון יצחק ובעל מנחה בלולה והמעמר), אלא לשתי כוונות: האחד, לחזק האמונה המפורסמת באומה שכל ישראל ערבים זה לזה, ושלארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו; ולכן אחרי שאין הרוצח ידוע להם, ולא יוכלו לעשות בו דין, יערפו תחתיו העגלה, וירחצו הזקנים את ידיהם, לסימן כי הם ושולחיהם נקיים, וכפיהם לא נגואלו בדם ההרוג. והשנית כדי שבתוקף אמונתם בעונש המגיע לארץ בשביל הדם אשר שופך בה, לא יבאו להרוג נקי שיהיה נחשד על הרציחה ההיא, בזולת ראיה גמורה ועדות ברורה. כי אמנם אעפ״י שיודעים היו שאין כל העם ערבים על מכה רעהו בסתר היה אפשר להם לחשוב שזה אמנם אינו אלא כשאין ההרוג ידוע, אבל בנדון שלנו שהחלל נמצא, יתכן שיהיו כל הקהל נענשים אם לא ישתדלו עד שימצא הרוצח.
{כי ימצא חלל – עקר המצוה הזאת כי רצה ה׳ שיהיו כל ישראל ערבים זה לזה, ולא לבד שיעשה כל אחד את שלו, אך גם ישגיח על אחרים שיעשו מצותיו, ע״כ חטא אחד היה עוכר כל האומה. ע״כ הוא אומר ובערת הרע מקרבך, שענינו עֹנש אותו עון תסירהו מעליך בהענישך החוטא, וכן ואתה תבער {ה}⁠דם הנקי מקרבך {דברים כ״א:ט׳}; והנה כשם שחִייב כפרה גם לשוגג כדי שלא יתרשל, כן חִייב כפרה גם על דם נקי שלא נודע שופכו כדי שלא יתרשלו הצבור ולמען יעמדו בפרץ למנוע שפיכת דם נקי מישראל, בראותם שגם זה צריך כפרה. זה טעם נכבד הרבה יותר ממה שנאמר בדברי הרב המורה שהיה כל זה כדי שיתגלה הרוצח.}א
א. ההוספה היא מהדורה קמא של שד״ל המופיעה בכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893.
פרשת שופטים כולה, העוסקת ברשויות שהכוח בידן לכפות את קיום משפט התורה, מסתיימת במצווה המוטלת על רשויות אלה במקרה בולט במיוחד. במקרה זה, נקראות הרשויות להתייצב לפני ה׳, לעיני כל הציבור, כדי לנקות עצמן בפומבי מן החשד שהן התרשלו במילוי תפקידן. כבר ראינו כמה פעמים, שמכל הערכים שהופקדו בידי כלל הציבור ונציגיו, חיי האדם תופסים את המקום הראשון. פריחת כל הארץ תלויה בשמירה על קדושת חיי האדם. כאן עוסקים אנו במקרה שבו חלל נמצא מוטל בשדה הפתוח, במצב המהווה לעג מוחלט לאלה הכופים את שמירת משפט התורה, שמשום כך הם נדרשים להצדיק את התנהלותם במשׂרתם. וכך נאמר כאן:
כי ימצא – ״ולא בשעה שמצויה״ (ספרי). מצווה זו נוהגת בזמן שיד הרשויות הכופות על שמירת משפט התורה תקיפה, ורצח, בין בכוונה בין בדרך מקרה ללא כוונה, כמעט שאינו מתרחש, ולפיכך גילוי גופת אדם שנרצח הוא ״מציאה״ מעוררת זעזוע. אך בזמן שניטל כוח המשפט עד כדי כך שמקרי רצח הפכו למעשים שבכל יום, כפי שהיה בתקופה שלפני חורבן בית שני, הרי שגם מצווה זו אינה נוהגת: ״משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה״ (סוטה מז.). כמו כן, מצווה זו לא נוהגת במקום שאינו תחת שליטת בית דין של ישראל ששם רצח הוא מקרה שכיח: ״⁠ ⁠׳כי ימצא׳ פרט למצוי סמוך לספר או לעיר שרובה עכו״ם״ (שם מה:).
חלל באדמה... נפל בשדה – צריך לפרש כל תיבה כאן פשוטה כמשמעה (שם): ״⁠ ⁠׳חלל׳, ולא חנוק; ׳חלל׳, ולא מפרפר״. הווי אומר, שהוא נהרג על ידי פגיעה ישירה בגופו אך לא על ידי חנק או כל אמצעי אחר, וכאשר מצאוהו כבר היה מת ולא גוסס. ״⁠ ⁠׳באדמה׳, ולא טמון בגל״ – היינו מוטל בגלוי על הארץ, ולא טמון אפילו ארעית בגל של אבנים. ״⁠ ⁠׳נופל׳, ולא תלוי באילן״ – שוכב בדיוק כפי שנפל בשעה שנהרג, ולא שנלקח לאחר מותו ונתלה על עץ או שהוסר ממקומו בדרך אחרת. ״⁠ ⁠׳בשדה׳, ולא צף על פני המים״ – הושאר שוכב בשדה, ולא שהושלך למים לאחר מותו ונמצא צף שם.
בכל המקרים שנתמעטו מ״באדמה... נפל בשדה״, מגלה הרוצח רצון להסתיר את המעשה מעיני אחרים; הוא חושש שהפשע ייוודע לרבים, ואינו שם ללעג את החברה ואת נציגיה. אותו קו מחשבה יבאר גם את ההלכה: ״⁠ ⁠׳חלל׳, ולא חנוק ולא מפרפר״. הפצע הפעור [״חלל״] מראה שזהו מקרה של רציחה, סיבת המוות די ברורה, [והמצב מהווה לעג לבית דין; בניגוד למקרה של ״חנוק״, שבו אין פצע, וממראהו של ההרוג ניתן להגיע למסקנה שהוא מת מסיבות טבעיות]. אם ההרוג לא מת לגמרי בשעה שמצאוהו, אלא רק גוסס [״מפרפר״], על כרחנו שהרוצח ברח במהירות כדי שלא ימצאו אותו, ובכך הראה שאימת הציבור מוטלת עליו.
אשר ה׳ אלקיך נתן לך לרשתה – ה׳ נותן לך את הארץ הזאת כדי שתבוא במקום תושביה הקודמים, והוא עושה כן על מנת שתכפה את קיום תורתו בכל מקום שאתה יושב. בתי הדין שבכל מחוז אחראיים כלפיך – הווי אומר, כלפי הנציגות העליונה של הכלל הלאומי שלך – לכל הנעשה במחוז שלהם.
״ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה״ (סנהדרין מה:): אם מקרה כזה קרה סמוך לירושלים, העיר אינה מביאה כסדר הזה. שכן ירושלים היא העיר המרכזית אשר ״לא נתחלקה לשבטים״, היא איננה שייכת לשום שבט מסוים, אלא נשארה ברשות כלל האומה והייתה מושב הנציגות העליונה של התורה. הרשות העליונה של העיר המרכזית אינה מחויבת לנקות עצמה מחשד שהתרשלה במילוי חובותיה.
לא נודע מי הכהו – ״הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם לא היו עורפין״ (שם מז:). במקרה שידוע מיהו הרוצח אפילו לעֵד אחד מרוחק מאוד, כבר מסתלק החשד ואינו בתחום הבלתי⁠־נודע.
[קלא] כי ימצא חלל – על דברים הרגילים יתפוס לשון הויה כי יהיה נגע, כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור, ולשון מציאה מציין דבר הבלתי מצוי. וע״כ אמרו פרט למצוי כמו בספר ועיר שרובה עכו״ם. ומ״ש מכאן אמרו (סוטה דף מ״ז):
[קלב] כי ימצא חלל באדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך לרשתה נופל בשדה – הנה שם חלל נופל על חלל חרב, וזה המבדיל בין חללים ובין הרוגים, והחנוק אינו חלל כי אין דם יוצא ממנו. ובדיוק מציין שכבר מת לא מפרפר, וזה מודה גם ר׳ אליעזר שאין לומר שבא רק לדוגמא וה״ה חנוק, דשם חלל נזכר בפרשה ד׳ פעמים הרי בא בדוקא, והת״ק מדייק שגם מ״ש באדמה נופל בשדה שהם דברים מיותרים מציין במ״ש באדמה למעט טמון, שזה ההבדל בין בארץ ובין באדמה שהאדמה הוא על הארץ ומציין שנמצא על, שטח הגלוי באדמה לא טמון שע״ז היל״ל בארץ, ומ״ש נופל ממעט תלוי, ובשדה ממעט צף על פני המים, ומ״ש באדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך כולל גם עבר הירדן, ובספרא (קדושים סי׳ נח אמור סי׳ קנג בהר סי׳ ב) ממ״ש כי תבוא אל הארץ אשר אני נותן לכם ממעט עבר הירדן, אבל פה אינו תולה בביאה ולא הזכיר לשון ארץ רק באדמה שכולל כל אדמה שהיא להם נתונה מה׳. ור׳ אליעזר ס״ל שלא בעינן בזה קרא כדכתיב:
[קלג] לא נודע מי הכהו – הא נודע אפילו על ידי עד אחד מקרי נודע כמו שלמד בספרא (ויקרא סי׳ רסג) מלשון או הודע אף על ידי עד אחד ואף על ידי אשה. ומ״ש תלמוד לומר וענו ואמרו ר״ל וסוף הפסוק ועינינו לא ראו כ״ה (בסוטה דף מז):
לא נודע וגו׳ – מלמד שאם נודע הרוצח לשום אדם בעולם, אין מביאים עגלה ערופה. סוטה מ״ז:.
באדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך לרשתה – בספרי באדמה ולא צף ע״פ המים בשדה ולא טמון בגל, כן הגירסא בירושלמי ומחוור, ועיין בבלי וראה דהגירסא כלפנינו. עיי״ש.
שם בספרי נותן לך לרבות עבר הירדן. תימא דבפסקא רצ״ז (לפי גירסת הגר״א) אשר ה׳ אלהיך וכו׳ נותן לך ר״ש אומר פרט לעבר הירדן שנטלו מעצמן. והנה בירושלמי דבכורים מייתי לה, וקאמר דחצי שבט המנשי לא נטלו מעצמן, אבל תמוה לומר דלא מייתי עגלה ערופה רק בחלק חצי שבט מנשה, והרמב״ם לא פסק כן. ונראה בס״ד דדריש כי ימצא פרט למצוי, ומזה הוינא ממעט עבר הירדן דתמן שכיחי רוצחים, וכדאמר הספרי בפ׳ מסעי לפי שרוב שופכי דמים בארץ גלעד, ובנדרים כ״ב אכתי לא עברת ירדנא, וא״כ הוי מיעוט חדא, ואשר ינחילך ה׳ אלהיך למעט עבר הירדן, וא״כ הוי מיעוט אחר מיעוט ומרבינין עבר הירדן, וכי ימצא פרט למצוי היינו עיר שרובה עכו״ם והמיעוט הראשון אינו נעקר לגמרי, וכמוש״כ הגר״א בפ׳ חוקת ובשנ״א מס׳ שביעית יעוי״ש.
כי ימצא – נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עובדי כוכבים לא היו עורפין, שנאמר כי ימצא פרט למצוי.⁠1 (סוטה מ״ה:)
כי ימצא – כי ימצא ולא שתהא חוזר להמציא אותו2. (ירושלמי סוטה פ״ט ה״א)
כי ימצא – אין מציאה בכל מקום אלא בעדים.⁠3 (שם שם)
כי ימצא – ולא בשעה שמצוי, מכאן אמרו, משרבו הרוצחים בטלה עגלה ערופה4 (ספרי).
חלל – חלל ולא חנוק, חלל ולא מפרפר.⁠5 (סוטה מ״ה:)
חלל – רבי יוסי ב״ר יהודה אומר, חלל ולא חנוק ואפילו מושלך.⁠6 (ירושלמי סוטה פ״ט ח״ב)
באדמה – באדמה ולא טמון בגל.⁠7 (סוטה מ״ד:)
נתן לך – פרט לחוץ לארץ.⁠8 (ירושלמי סוטה ס״ט ה״א)
נתן לך – לרבות עבר הירדן9 (ספרי).
לרשתה – ירושלים אינה מביאה עגלה ערופה, דאמר קרא לרשתה, וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים.⁠10 (סוטה מ״ה:)
נפל בשדה – נופל ולא תלוי באילן, בשדה ולא צף על פני המים.⁠11 (שם מ״ד:)
נפל בשדה – רבי יוסי ב״ר יהודה אומר, נופל ולא תלוי באילן, ומניין אפילו מושלך, ת״ל חלל.⁠12 (ירושלמי סוטה פ״ט ה״ב)
לא נודע – הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם לא היו עורפין.⁠13 (סוטה מ״ז:)
לא נודע – הא נודע מי הכהו אפילו עבד אפילו שפחה לא היו עורפין.⁠14 (ירושלמי סוטה פ״ט ה״א)
1. הספר הוא גבול עיר עובדי כוכבים, ור״ל פרט למקומות שמצוי תדיר רציחות וגזילות. ומדברי הרמב״ם והרע״ב בפי׳ המשנה נראה שהי׳ לפניהם הגירסא פרט לממציא את עצמו, כלומר שסמוך לגבול העובדי כוכבים הוי כאלו המציא עצמו למיתה מדהלך שם יחידי, וכ״מ בירושלמי בפ״ט דסוטה ה״ב וז״ל, נמצא סמוך לספר, אני אומר סרקיים הרגוהו, ועיר שיש בה עובדי כוכבים אני אומר עובדי כוכבים הרגוהו, וכ״כ ברמב״ם פ״ט ה״ה מרוצח, נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה עובדי כוכבים אין מודדין כל עיקר שהרי זה בחזקת שהרגוהו עובדי כוכבים, עכ״ל. וזה הפירוש עולה יפה לפי הגירסא פרט לממציא את עצמו, וא״צ למה שנדחק הכ״מ לפרש לשון זה לפי הגירסא פרט למצוי, ובפרט כי כפי שכתבנו מבואר מפורש מפירושו למשנה שהי׳ גורס פרט לממציא את עצמו עיי״ש, וכן דברי התוי״ט בענין זה צ״ע רב, יעו״ש ואין להאריך, וע׳ בתוס׳ סנהדרין פ״ו א׳ ד״ה ונמצא.
2. פירש בקרבן עדה שלא יהיה צריך לחקור אחריו, והיינו פרט לטמון [בדרשה שבסמוך] עכ״ל, ופירוש זה, צ״ע דהא פרט לטמון דרשינן בסמוך מדרשה באדמה, ולכן נראה לפרש שהכונה שאם שמעת שמועה בעלמא שנמצא חלל אין אתה מחויב לדרוש ולחקור כ״כ ולסבב הבאת עגלה ערופה אלא רק אם באה לידך דבר מציאות חלל אז אתה מחויב להתעסק בתוצאות הדין המבואר.

וראיה לפירוש זה שכן דריש כהאי גונא בספרי פ׳ ראה בענין עיר הנדחת כי תשמע באחת עריך וגו׳, כי תשמע ואין החיזור מן המצוה, ר״ל שאין עליך מצוה לחזור אחר הדבר לשמוע, יעו״ש לפנינו, וי״ל דדריש כן מלשון כי תשמע, כי ימצא, עפ״י המבואר במ״ר פ׳ צו פ׳ ט׳, בכל המצות כתיב כי תראה, כי תפגע, כי יקרא וגו׳, אם באה המצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתם זקוק לעשותה וכו׳, וה״נ כן.
3. ר״ל שיהיו עדים רואין את הנהרג בשעה שמצאוהו אם ראוי הוא להביא עגלה ערופה עליו, והיינו שלא יהיו בו המניעות המונעות מלהביא עגלה ערופה, כגון שאינו חנוק ולא תלוי באילן ולא צף על פני המים כפי שיתבאר בסמוך.
4. כ״א בסוטה מ״ז א׳, ועיין ברמב״ם פ״ט הי״ב מרוצחים כתב וז״ל, אפילו ראה את ההורג עד אחד ואפילו עבד או אשה או פסול לעדות בעבירה לא היו עורפין, לפיכך משרבו הרוצחין בגלוי בטלה עגלה ערופה, עכ״ל. וסברתו פשוטה, דמשרבו רוצחין בגלוי לא יתכן שלא ידע מי מהרציחה, אבל לא ידעתי למה כתב טעם וסברא מדנפשי׳ בעוד שבספרי יש דרשה מפורשת על זה כמבואר לפנינו, ואפשר לומר דטעם הספרי גופי׳ הוי מטעם סברא זו, דכיון דרציחה מצויה א״א שלא ידע מי מהרציחה וא״א להתקיים הפסוק לא נודע מי הכהו כמבואר בסמוך.
5. דשם חלל לא נקרא אלא הנהרג בכלי ברזל כעין חרב וכמש״כ בפ׳ חקת בחלל חרב, לאפוקי חנוק שאינו חלל מפני שאין דם יוצא ממנו ואפשר שמאליו מת, וגם מורה שם חלל על מי שנהרג כולו באין עוד רוח חיים בקרבו לאפוקי מפרפר, ולא נתבאר כאן ענין זה כל צרכו, אם במפרפר לעולם אין עורפין גם אם לאח״כ מת, אבל בירושלמי סוטה פ״ט ה״א מבואר כל ענינו, ראוהו מפרפר כאן ובא לאחר זמן ולא מצאו אין עורפין שאני אומר ניסים נעשו לו וחיה, ראוהו מפרכס כאן ובא ומצאוהו מת במקום אחר מודדין ממקום שנמצא, ר״ל לא אמרינן מסתמא מת במקום הראשון וגררוהו לכאן, אלא אמרינן כאן נמצא וכאן מת, וחידוש על הרמב״ם שלא ביאר כל זה, וע׳ בדרשה הבאה.
6. ר״ל אפילו מצאוהו מושלך, וטעם הדבר דאעפ״י כן אין זה בכלל חלל שאינו אלא מכלי ברזל כחרב כמש״כ בריש אות הקודם.
7. בגל של אבנים, וממעט זה מלשון באדמה.
8. נראה קצת טעם בזה עפ״י המבואר בדרשה ראשונה שבפסוק זה כי ימצא, נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עובדי כוכבים לא היו עורפין דכתיב כי ימצא פרט למצוי, ור״ל מפני שבאותן המקומות מצויין רוצחים והוי מצוי, וה״נ בערי חו״ל שרוב ישובן מאומות שונות מצוי רציחות ונקרא מצוי, ובכ״ז אצטריך גם מעוט נותן לך, משום דממצוי לבד לא היינו מוציאין כל חו״ל כיון דלא בהחלט כל חו״ל מיושב מעובדי כוכבים.
9. בפ׳ מצורע (י״ד ל״ד) אנו ממעטינן עבר הירדן מלשון אשר אני נותן לכם, ובארנו שם דטעם המיעוט בזה שם הוא מלשון הארץ דכתיב שם דמשמע הארץ הידועה ומיוחדת, ומכיון דעבר הירדן היא ארץ סיחון ועוג ובעת שנצטוו על אותה פרשה דנגעים עדיין לא ידעו שיכבשוה ולא שייך הארץ הידועה, משא״כ הכא דכתיב באדמה כולל כל האדמה שנתן להם הקב״ה.
10. אלא לכל ישראל היה חלק בה, וע׳ מש״כ לעיל בפ׳ ראה (י״ג י״ג).
11. ר״ל אפילו הרוג, ותלוי באילן אין עורפין, דאין לומר הכונה על סתם תלוי באילן דסתמו נחנק, דזה כבר שמעינן מרישא חלל ולא חנוק בדרשה דלעיל, וע׳ בדרשה הבאה.
12. ע׳ מש״כ לעיל אות ו׳ וצרף לכאן.
13. ר״ל אפילו אם נודעה הרציחה לעד אחד. והרבותא בזה אעפ״י דבעלמא קיי״ל לא יקום עד אחד באיש, אך הכא מדכתיב לא נודע בעינן ידיעה בעלמא, כל ידיעה שהיא, ואפילו ידועה לעד אחד, וכן די אפילו אם העד הוא פסול כגון עבד ושפחה כבדרשה הסמוכה, יען דעכ״פ נודע הוא, והכתוב אומר אשר לא נודע.
14. נתבאר בדרשה הקודמת יעו״ש וצרף לכאן.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גכלי יקראדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144