Devarim 21 – דברים כא‏ – Mikraot Gedolot

[פיסקא רי]

וענו ואמרו – בלשון הקדש.

ידינו לא שפכה – וכי עלת על לבנו שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה.

[Piska 210]

"And they shall answer and say": in the holy tongue.

"Our hands have not spilled": Now would it enter our minds that the elders of beth-din are spillers of blood! (The intent is:) He (the slain one) was not "in our hands" and dismissed without a meal; and we did not see him, (corresponding to "our eyes have not seen") and let him go without an escort.

וענו ואמרו בלשון הקדש:

נאמר כאן וענו ואמרו ונאמר להלן (דברים כ״ז:י״ד) וענו הלוים ואמרו וכת׳ (שמות י״ט:י״ט) והאלהים יע׳ בק׳ מה להלן בלשון הקדש אף ענייה האמ׳ כאן בלשון הקדש שכל מקום שנ׳ ענייה ואמירה (בכה) [ככה] כה הרי הוא בלשון הקדש:

ידינו לא שפ׳ את הדם הזה וכי עלת על לבינו שזקני בית דין שופכי דמים הן אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה:

ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי אומר והלא בידוע שזקני בית דין אינן שופכי דמים ומה ת״ל ידינו לא שפ׳ שלא יהיו גדמים ועינינו שלא יהו סומים והרידו שלא יהו חגרים נמצינו למידים כשם שבית דין שלימים בצדק כך יהו שלימים מכל מום:

וְיָתִיבוּן וְיֵימְרוּן יְדַנָא לָא אֲשַׁדָא יָת דְּמָא הָדֵין וְעֵינַנָא לָא חֲזַאָה.

and shall answer and say, Our hands have not shed this blood, and our eyes have not seen.

ויענון ויאמרון ידינן לא שפכן^א ית אדמא^ב הדין וענינן לא חמון יתה.⁠^ג

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שפכן״) גם נוסח חילופי: ״שפכו״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדמא״) גם נוסח חילופי: ״דמא״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתה״) גם נוסח חילופי: ״דידן דשפך יתיה״.

ויתיבון ויימרון גלי קדם י״י דלא אתא לידינן ופטרניה מן דשדא ית אדמא הדין ועיננא לא חמון.

and shall answer and say: It is manifest before the Lord that this hath not come by our hands, nor have we absolved him who shed this blood, nor have our eyes beheld. And the priests shall say:

ועינן לא חמון דמן דין דישפך יתיה.

Nor have our eyes seen who it is who hath shed it.

ועינינו לא ראו – שביקש ללכת ופטרנוהו בלא לוייה.

והכהנים מתפללים ואומרים כפר לעמך ישראל, כלומר גלה לעמך ישראל מי היה הרוצח ולפי שכפר יש לו לשונות הרבה לפי שכפרה היא כמו סליחה, שנאמר כי ביום הזה יכפר וגו׳ (ויקרא ט״ז:ל׳), וכפרה לשון ביטול, שנאמר וכפר בריתכם וגו׳ (ישעיהו כ״ח:י״ח), והנה לשון גלוי, לכך היה הקב״ה עושה להם נס.

וַיַבּתַּדִאֻוןַ וַיַקֻולֻוןַ אִיאדִיְנַא לַם תַּספֻכּ הַדַ׳א אַלדַּם וַעֻיֻונֻנַא לַם תַּרַ דַ׳לִךַּ

ויתחילו ויאמרו, ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו זאת.

ואמרו: ידינו לא שפכה – אין היא התנצלות על מעשה שעשו הם, ואולם המובן מה שאמרו הראשונים: ״לא ראינוהו – והנחנוהו, ולא בא לידינו ופטרנוהו״.

ונכתבה שפכה בה״א במקום ו״ו הרבים, ולה דעות רבות: ונימק זאת התרגום; ואמר שהוא רומז אל חמשת האופנים אשר בהם מתבצע נסיון הרצח והם המוזכרים בפרשת ״ואם בכלי ברזל הכהו״ (במדבר ל״ה:ט״ז).

ידינו לא שפכו – וכי עלת^א על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא, לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ולוייה.

א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1: ״תעלה״. בדפוס רומא: ״עלתה״.

ידינו לא שפכה [AND THEY SHALL ANSWER AND SAY,] OUR HANDS HAVE NOT SHED [THIS BLOOD] – But would it enter anyone's mind that the elders of the court are suspect of blood-shedding?! But the meaning of the declaration is: We never saw him and knowingly let him depart without food or escort (if we had seen him we would not have let him depart without these) (Sifre Devarim 210:2; Sotah 45b). The priests thereupon say (next verse): כפר לעמך ישראל FORGIVE UNTO YOUR PEOPLE ISRAEL.

פס׳: וענו ואמרו ידינו – וכי עלה על לבנו שזקני העיר שופכי דמים הם אלא בא ללמדנו שמתודים לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו ופטרנוהו בלא לויה שנאמר ועינינו לא ראו. תניא ר׳ יהודא אומר כופין ללויה ששכר לוויה אין לה שיעור שנאמר (שופטים א׳:כ״ד) ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד. וכתיב (שם) ויראם את מבוא העיר. ומה חסד עשו עמו שכל העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ואת משפחתו שלחו. א״ר יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין לו לוויה יעסוק בתורה שנאמר (משלי א׳:ט׳) כי לוית חן הם לראשך. תנו רבנן הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר. חבר לחבר עד תחום שבת. תלמיד לרב אין לו שעור. וכמה אמר רב ששת פרסה והני מילי לרבו שאינו מובהק אבל לרבו מובהק שלש פרסאות:

ה״א שפכה – תחת ו״ו סימן הרבים, וכן: שפכה אשורי (תהלים ע״ג:ב׳).

ועל דרך דרש שישוב לאחת, כי היד לשון נקבה ברוב.

ועינינו לא ראו – ויתכן, שהשם צוה לעשות כן העיר הקרובה, כי לולי שעשו עבירה כדומה לה, לא נזדמן אדם שיהרג קרוב מהם. ומחשבות השם עמקו וגבהו לאין קץ אצלנו.

וענו ואמרו – כמו: [אני עניתי מאד אני אמרתי (תהלים קט״ז:י׳-י״א), וכן:]⁠^א וענית ואמרת (דברים כ״ו:ה׳), ושם אפרשנו (ראב״ע דברים כ״ו:ה׳).

א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרקנפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.

[SHED.] The heh in shafekhu (shed) indicates the plural.⁠¹ It is like the heh in shafekhu ashurai (my steps slipped) (Ps. 73:2).⁠² However, interpreting it midrashically, the heh refers to each one of the hands, for the word yad (hand) is in most cases feminine.⁠³

NEITHER HAVE OUR EYES SEEN IT. It is possible that God commanded the city closest to the slain to perform this⁴ because if the city had not committed a similar deed, then the murder of a person near their city would not have occurred. God's thoughts are deep and infinitely beyond our comprehension.⁠⁵

AND THEY SHALL SPEAK AND SAY. Ve-anu ve-ameru (and they shall speak and say) is similar to ve-anita ve-amarta (and thou shalt speak and say) (Deut. 26:5). I will explain it there.⁠⁶

1. A vav is usually used to indicate the third person plural perfect. In our verse a heh is used in place of the vav.

2. Here too the word shafekhu is spelled with a heh in place of a vav.

3. If we ignore the vowels, then our word reads shafekhah. Shafekhah is the third person perfect feminine. In this case our verse reads: yadenu shafekhah (our hands it has spilled). According to Ibn Ezra a combination of the plural with the singular refers to each one of the plural. See Ibn Ezra on Gen. 49:22 (Vol. 1, p. 441).

4. Ritual.

5. Hence it is very difficult to understand the details of the ritual which they must perform.

6. See Ibn Ezra on Deut. 26:5.

וענו ואמרו – אזקנים דסליק מיניה.

ידינו לא שפכה – לא גרמנו לשפוך, לפוטרו בלא צידה ו⁠{ב}⁠לא לווייה (משנה סוטה ט׳:ו׳).

וענו ואמרו – AND THEY SHALL ANSWER AND SAY – [This is speaking] of the elders, [who were the subject] with which [the previous verse] concluded.

ידינו לא שפכה – OUR HANDS HAVE NOT SHED – We did not cause the spilling [of blood], to let him take his leave without food and without escort (Mishna Sotah 9:6).

וענו ואמרו – אזקנים קאי דסליק מיניה.⁠¹

ידינו לא שפכה – כתיב בה״א, ללמד שבעל הבית חייב לאורח שלו ה׳ דברים אכילה שתיה לויה לינה מתנה דבר גדול או דבר קטן. וכי עלתה על לבנו שזקני ישראל ב״ד שופכי דמים אלא לא בא לידנו ופטרנוהו בלא מזונות פר״ש והיינו ידינו לא שפכה – כלומר מזונות הוצרך ולא היו לו, וראה אחד נושא מזונות ובא לחטפן ממנו לאונס רעבונו ועמד זה עליו והרגו.

ועינינו לא ראו – לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה פר״ש חבורה שילך עמו הכי מיתניא והכי פר״ש בסוטה.

ודבר אחר: ועינינו לא ראו – מכאן למלוה את חברו שצריך לעמוד במקומו עד שיתעלם מעיניו.

1. שאוב מר״י בכור שור.

וענו ואמרו, "and they shall speak and say:" this verse addresses the elders who are taking leave from the ritual;.

ידינו לא שפכה את הדם הזה, "our hands have not spilled this blood;⁠" it is unusual for the last letter in the word שפכה to be the letter ה instead of the appropriate letter ו, for the plural ending plural. According to our sages, a host is duty bound to provide his guest with five amenities: food, drink, accompany him a short distance when he leaves, provide with a bed for the night if he wishes to stay for the night, and to give him an ever so minimal gift on his departure. The letter ה would therefore be a veiled reference to that law. You may well ask if the Torah really thought that the priests and elders who lived many kilometers distant from where this murder occurred, had really been suspected of having had a hand in this foul deed; why should they need to have to declare that they were innocent of this crime? Rashi explains that the declaration by the elders and priests refers to the murdered person not having been seen by any of them and having been denied anything he had asked for. The Rabbis felt also that possibly the murdered person, after having been denied his needs in the last city he visited, turned to the first person whom he encountered who had some food on him and snatched it, as a result of which a fight developed during which he was killed. He may even have acted in selfdefense, and have become a victim.

ועינינו לא ראו, "and our eyes have not seen;⁠" i.e. have not seen this individual while he was alive so that we could have become guilty of not performing our duty toward him. The duty hinted at, according to Rashi, is to give him safe conduct. An alternate interpretation; there is a saying in the Talmud, according to which when someone extends a loan to a person he has to remain where they parted until the borrower is no longer within his field of vision.

ידינו לא שפכה – כתיב בה״י כלומר ה׳ אצבעות לא שפכו דם הנפש שי״ל ה׳ שמות.

וענו הכהנים בלשון הקדש. ואמרו ידינו לא שפכו את הדם. הזה והיתה תפלתן של הכהנים לשם המיוחד שפדאנו ממצרים, זהו שאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳ ואל תתן רשות למדת הדין הקשה שתשפוך דם נקי, ואז ונכפר להם הדם, במדת הדין ומדת הרחמים.

וענו, "they shall respond;⁠" the priests, speaking in Hebrew. ואמרו, they shall say ידינו לא שפכו את הדם הזה, "our hands did not spill this blood.⁠" The prayer of the priests was addressed to the attribute Hashem, the attribute which had orchestrated the Exodus from Egypt. This is why the words אשר פדית ה', "which You, the attribute of Hashem have redeemed,⁠" are appended to the priests' prayer for atonement. When they continue: ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, "do not place innocent blood in the midst of Your people of Israel,⁠" is an appeal to the attribute of Mercy not to allow the attribute of Justice to go into action on account of this murder.

ידינו לא שפכה – כתוב בה״א לומר שחייב בעל הבית לעשות לאורח חמשה דברים אכילה שתיה לינה לויה מזון לדרך וגם מתנה ובמסכת סוטה פרק עגלה ערופה מסיק ידינו לא שפכה. וכי תעלה על דעתך שב״ד שופכי דמים הן אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות לא בא לידינו ופטרנוהו בלא לויה דמשמע אבל אם ראינוהו היינו עושין לו לויה ולא היה ניזוק דאמר רב יהודה אמר רב כל המלוה את חבירו אפילו ארבע אמות בעיר אינו נזוק רבינא אלווייהו לרב נחמן בר יצחק מטיא לידי הזיקא ואתציל. ות״ר הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר חבר לחבר עד תחום שבת תלמיד לרב אין לו שיעור וכמה אמר רב ששת פרסה ורבו מובהק שלש פרסאות ותניא ר׳ מאיר אומר כופין ללויה ולויה אין לה שיעור שנאמר ויראו איש יוצא מן העיר ויאמרו אליו הראנו את מבוא העיר ועשינו עמך חסד וכתיב ויראם את מבוא העיר ומה חסד עשו עמו שהרגו כל העיר לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו הצילו וכתיב וילך האיש ארץ החתים ויבן העיר ויקרא שמה לוז. וכשבא סנחריב לא בלבל׳ ונבוכדנצר לא החריבה ואף מלאך המות אין לו רשות לעמוד בה אלא זקנים שבתוכה שדעתן קצה בחייהן מוציאין אותם חוץ לחומה ומתים והלא דברים קל וחומר ומה כנעני זה שלא דבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות מי שעשה לויה בפיו וברגליו על אחת כמה וכמה ואמר ר׳ יהושע בשביל ארבע אמות שלווהו מצרים לאברהם אבינו נשתעבדו בבניו ארבע מאות שנה. ויש אומרים דלויה הוי שיעור מיל וסמך לדבר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך וגו׳ מ״ם דמלאכיו יו״ד של יצוה למ״ד של לך הרי מיל ואז הוא בטוח להיות נשמר בכל דרכיו וכשהאורח יוצא לדרך אע״פ שנותן לו בעל הבית מעות צריך ליתן לו לחם שנא׳ ועל פת לחם יפשע גבר כי שמא יאחזנו בולמוס בדרך וימות ונמצא בעל הבית פושע על שהניחו לצאת בלא לחם. וא״ר יוחנן כל מי שאינו מלוה כאלו שופך דמים שאלו לווהו אנשי יריחו לאלישע לא גזר^א דובים בתינוקות שנא׳ ויעל משם בית אל והוא עולה בדרך ונערים קטנים יוצאים ויתקלסו בו ויאמרו עלה קרח עלה קרח אמרו הקרחת עלינו את המקום מאי נערים קטנים אמר ר׳ אלעזר בני אדם שמנוערין מן המצות קטנים שהיו מקטני אמנה וכתיב ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה׳ מה ראה שמכולם נתעברה אמם ביום הכפורים ור׳ יוחנן אמר ראה שלא היה בהם שום לחלוחית של מצות לא בם ולא בזרעם ועוד גדולה לויה ממתנה דאלו מתנה בממונו ולויה בגופו ועוד שאחד המלוה ואחד הנילוה אינו ניזוק שנא׳ שלום שלום לרחוק דהיינו המתרחק מן העיר דהיינו המתלוה ולקרוב המתקרב מן העיר דהיינו המלוה שחוזר לעיר. ועוד איתא בירושלמי אפריון נמטייה למאן דמלוה פי׳ חן יגיע לאותן המלוין את המטין בדרך דאמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך.

א. כן בדפוסים. בבבלי סוטה מ״ז., סנהדרין ק״ז: ״שגירה״.

ידינו לא שפכה, "our hands have not spilled this blood;⁠" it is peculiar that the last letter in the word ושפכה is the letter ה when we would have expected it to be the plural ending ו.⁠¹ Our sages drive from this spelling that there are five items=ה, that must be provided by a host worthy of that name. They are: food, drink, overnight lodging, accompanying the guest at his departure for a certain distance, and providing him with some food for the journey. (Talmud Sotah, folio 45) The Talmud raises the question of how could anyone have thought that the members of the elders of the town near which the body had been found could have been responsible for the death of the person described in our paragraph? Why would they have to publicly declare their innocence? What these Elders really declared was that they had never been remiss in providing the five items mentioned in the Talmud to anyone who had been their guest. In other words, if that person had been a guest in their houses, they could state categorically, that he would have been treated in the manner that is appropriate. We have a saying by Rav Yehudah who quoted in the name of Rav, that anyone who has enjoyed as little as even four cubits of accompaniment from his host on his way out will not come to harm on the journey on which he set out. This saying has been illustrated by an actual occurrence. The scholar Ravinah accompanied Rava bar Yitzchok, when he became involved in a dangerous, potentially fatal situation, and he was saved from it (Talmud, Sotah folio 46) The Talmud sets the distances that a guest has to be accompanied by the host on his departure, commencing with a relatively short distance when a teacher had hosted a student, and a much greater distance when the student had hosted a teacher. (1200 meters in the latter case) Rabbi Meir considers the subject of such accompaniment one that the host can be enforced by a court to observe.⁠² According to Judges 1,24 there is no fixed limit for this, and the Israelites who had been in the process of conquering parts of the Holy Land that had not yet been conquered while Joshua had been alive showed a Canaanite gratitude for his showing them the way, similar to the spies promising Rahav of Jericho complete protection including her family for having protected them while on their mission.⁠³⁴ In verse 26 of the incident quoted, the person whom they saved went forth to another part of the land of the Canaanites and successfully built a new city which he named Luz, [the name of Beyt El, before Yaakov had renamed it in Genesis 28,19.⁠⁵. According to Rabbi Yoshua, Mitzrayim, (Pharaoh, in Genesis chapter 12,20, who gave Avraham a military escort to protect him, since he had become so wealthy) who accompanied Avraham for a distance of only 4 cubits beyond the border was rewarded, so that the Israelites had to wait four hundred years before being redeemed from Egypt. (Compare Talmud, tractate Sotah, folio 46) According to another view in the Talmud, when mention is made of לוויה, escorting someone, without any further detail, the distance meant is approx 1,2 km. This is also supposed to be the meaning of Psalms 91,11: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, "for He will order His angels to protect you wherever you go.⁠" The distance of 1,2 k.m. equal to the Hebrew word מיל, is based on the first letters in the three words מלאכיו יצוה לך. When enjoying this level of escort one is certain to be successful in all one's undertakings. Nonetheless the sages said that giving a departing guest money without also giving him some bread, is not sufficient. They base themselves on Proverbs 28,21: ועל פת לחם יפשע גבר, "sin sometimes originates from the lack of a piece of bread.⁠" Solomon means that having not ensured that a departing guest has access to some food immediately, may become the cause of his suffering from an attack of בולמוס, "ravenous hunger,⁠" which if not dealt with immediately may result in the death of the afflicted person. Rabbi Yochanan went as far as to say that anyone who fails to escort a departing guest is guilty of bloodshed. He based himself on the fact that if the people of Jericho had escorted the prophet out of their city and provided him with basic necessities, he would not have caused the bears to kill 42 young people of that town. (Kings II 2,23) Rabbi Elazar in dealing with that incident, claims that the word ונערים in that verse should not be understood as teenagers, but as מן עורים persons who abstain from performing G–d's commandments, and the word קטנים which follows, means as being "small" in that they had little faith in G–d. Elisha was supposed to have seen through prophetic insight that the mothers of all of these youngsters who had made fun of him had all become pregnant with them on Yom Kippur, on a day when having marital relations is strictly prohibited. This is why he felt free to curse them in the name of the Lord, as described there. Furthermore, the subject of escorting departing guests is of greater significance than handing out a gift. Handing out gifts is not something involving one's body, whereas escorting a departing guest involves a physical effort, showing that one is personally involved. In fact the performance of this commandment is of such significance that the benefits promised for the recipient are also applied to the host who performs this act, who will be protected until he comes home again. This is based on Isaiah 57,19: שלום שלום לרחוק ולקרוב, "welcome, welcome both to the one as yet distant and to the one already closer to us.⁠" The one described as "distant,⁠" is the departing guest, and the one described as "near" is the host, who is on his way home.⁠⁶

1. [It is read as if it had been spelled with the letter ו. Ed.]

2. [Naturally, the assumption is that the host is able-bodied. Ed.]

3. [The prophet explains how many parts of the land of Canaan remained unconquered on account of this for hundreds of years. Ed.]

4. [If I understand correctly, when gentiles, even those under decree of death by the Torah unless they left the land, saved Israelites, our gratitude takes tangible form. In the example quoted from the Book of Judges, the Canaanite had not even personally accompanied the Israelites in question but had merely showed them the way. Ed.]

5. [Yaakov had been totally exposed there and had been saved miraculously. Ed.]

6. [Our author concludes with one or two additional blessings that is in store for people performing this commandment, which I have decided not to bother with. Ed.]

ידינו לא שפכה – בה״א כלומר שבעל הבית חייב לאורח חמשה דברים אכילה שתייה לינה לויה מתנה.

לא שפכה – כתיב בה״א שלא נגענו בו בחמשה אצבעותינו ועוד כי הנפש יש לה ה׳ שמות ולכן נתן דוד ליואב ה׳ קללות כשהרג לאבנר זב ומצורע וכו׳.

וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם – ראוי שתדע שזה המאמר לא יאמרו אותו הכהנים כי לא יצטרך לומר להם זה אבל יאמרו זה זקני העיר ההיא אשר ראוי שיהיה הרוצח מעירם ומגיד שאם ראה זה אחד מהם אף על פי שלא ידע מי הכהו אינה נערפת שהרי איננו יכול לומר ועינינו לא ראו וידמה שיאמרו זה להתנצלות וזה כי החטא הוא עליהם אם לא הישירו העם לשמירת דרכי התורה בדרך שלא תהיה ביניהם רציחת נפש ואם לא השגיחו בזה לשמרו לפי מה שראוי אם בא עליהם וזה המאמר ראוי לאמרו כן בלשון הקדש כמו שהגביל אותו התורה.

הכהנים אומרים כפר לעמך ישראל. כדתנן בפרק עגלה ערופה הכהנים אומרים כפר לעמך ישראל וגו׳ ולא היו צריכים לומר ונכפר להם הדם אלא רוח הקדש מבשרתם אימתי שתעשו כן ונכפר להם הדם דאל״כ כהנים דכתיב בהו ונגשו הכהנים מאי עבידתייהו בשלמא זקני העיר דכתיב בהו והורידו זקני העיר וגומר היינו דכתיב ירחצו וענו ואמרו אלא כהנים מאי עבידתייהו אך קשה כיון שאמרו ידינו לא שפכה מאי כפרה צריך עוד.

ושמא יש לומר משום דכל ישראל ערבים זה בזה וכולם נתפשים במיתתו:

ידינו לא שפכה – שלא הנחנו שום נודע לרוצח בארץ.

ועינינו לא ראו – שלא היה זה במקום רואים, שאם היו שם רואים היו מתקוממים ומגידים.

ידינו לא שפכו את הדם הזה, we have not left a stone unturned in (making public) locating the murderer in the land.

ועינינו לא ראו, we are certain that the murderer did not commit this act where he could be seen. Had he been seen, he would have been challenged and prevented from committing the deed. At the very least, such witnesses would have come forward.

הכהנים אומרים כפר לעמך וגו׳. דאם לא כן, אלא זקני העיר יאמרו ״כפר לעמך״ (פסוק ח), למה כתוב (פסוק ה) ״ונגשו הכהנים בני לוי״, אלא הכהנים אומרים ״כפר לעמך ישראל״. ואף על גב דכבר אמרו זקני בית דין ״ידינו לא שפכו הדם״, מכל מקום צריכים ישראל כפרה, מפני שכל ישראל ערבים זה בזה (שבועות סוף לט ע״ב):

לא שָפְכֻה: שפכו ק׳. [שפכה כ׳, שָׁפְכוּ ק׳].

והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל. דאל״כ כהנים הכא מאי עבידתייהו, בשלמא הזקנים דכתיב וכל זקני העיר ירחצו וגו׳, אלא הכהנים מאי בעו הכא. אלא הם אומרים כפר לעמך ישראל:

The kohanim then say, "Forgive your people Yisroel.⁠" Otherwise, for what purpose are the kohanim [coming] here? [The presence of elders] is understandable for it is written, "And all the elders of that town [those near the corpse, etc. will wash their hands.⁠"] But why are the kohanim needed? They [are the ones who] recite, "Forgive your people Yisroel.⁠"

וענו ואמרו ידינו לא שפכה – וכי ס״ד שב״ד שופכי דמים הם אלא שלא פטרנוהו בלא מזונות.

ועינינו לא ראו – שלא פטרנוהו בלא לויה.

וענו ואמרו – הזקנים אומרים ידינו לא שפכו וכו׳, והכהנים עונים אחריהם כפר לעמך ישראל וכו׳, וכן משמע מלשון הכתוב שאמר כאן ידינו ועינינו בכנוי מדברים בעדם, ובדבור השני אמר כפר לעמך ישראל, ולא אמר כפר לנו:

ידינו לא שפכה – וכי תעלה על לב שזקני ב״ד שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה:

לא שפכו – ר״ל לא גרמו שפיכה וכמ״ש רע״ס, שלא הנחנו שום נודע לרוצח בארץ.

ועינינו לא ראו – שאם ראינו מי ששפך אותו, הרגנוהו, ורחיצת הידים לעשותן נקיות, והוא דרך סימן, כמו ידיכם דמים מלאו {ישעיה א׳:ט״ו}, ואמרם ידינו לא שפכו לא שתעלה על דעתך שהם הרגוהו, אבל טעמו ידינו נקיות מהריגתו מכל וכל, שלא גרמנו מיתתו בשום פנים כגון בהעדר שמירה בדרכים או בהעלים עין מֵרוצחים אחרים.

וענו ואמרו ידינו וגו׳ – תיבות אלו מתבארות במשנה (סוטה מה:) כך: ״⁠ ⁠׳ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו׳, וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה״, ומפרש רש״י: ״לא נהרג על ידינו, שפטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללסטם את הבריות ועל ידי כך נהרג״. מאשמה כזאת עליהם לנקות את עצמם.

נראה מרש״י שבמשנה נאמר רק: ״אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו״, ואילו תיבות ״בלא מזון״ ו״בלא לוייה״ התווספו למשנה מברייתא שהובאה בגמרא כביאור.

גם בירושלמי אומרת המשנה רק: ״אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו לא ראינוהו והנחנוהו״, והגמרא שם מבארת: ״רבנן דהכא (חכמי ארץ ישראל) פתרין קרייא בהורג, ורבנן דתמן (חכמי בבל) פתרין קרייא בנהרג; רבנן דהכא פתרין קרייא בהורג: שלא בא על ידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על ידינו; ורבנן דתמן פתרין קרייא בנהרג: לא בא לידינו ופטרנוהו בלא הלוייה, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה״. חכמי ארץ ישראל מפרשים את הפסוק על הרוצח: לא קרה שהוא הגיע לידינו ואפשרנו לו ללכת חופשי; לא ראינו אותו והעלמנו עין מאשמתו. חכמי בבל מפרשים את הפסוק על הנרצח: לא קרה שהוא הגיע לידינו ושילחנו אותו ללא ליווי; לא ראינו אותו והנחנוהו ללכת ללא מזון.

בהשקפה ראשונה, פירוש חכמי ארץ ישראל נראה מסתבר יותר. שכן הרוצח הוא האדם שאיננו ידוע, ואילו הנרצח – ייתכן שהוא אדם מוכר וגם עיר הולדתו ידועה, ואף על פי כן מודדים ומעריכים כדי למצוא את רשויות העיר שהרוצח כנראה הגיע ממנה.

אולם לאחר עיון נוסף נראה שהכל מסייע לפירוש חכמי בבל. עצם לשון הכתוב, ״ידינו לא שפכה״ וגו׳, מוכיחה שהזקנים מנקים עצמם מכל אשמה של השתתפות בעבירה, ואינם מבקשים לנקות עצמם על שהעלימו עין מהרוצח לאחר מעשה הרציחה.

יתירה מכך, כפי שציינו בפסוק א בקשר להלכות שנידונו שם, מצוות עגלה ערופה עוסקת במקרה שהנרצח הושאר מוטל בדיוק כפי שהיה בשעת הריגתו, דבר המהווה לעג לרשויות. והנה, יש רק מקרה אחד שבו לעג כזה מוצדק באמת, והוא המקרה שבו שרי העיר אשמים בכך, שעזבו אדם במצוקה קשה, ומחמת כן הוא נאלץ ללסטם את הבריות, ותוך כדי מעשהו קם האדם המותקף והרג אותו כדי להציל את נפשו. במקרה כזה, הרוצח חף מכל פשע, ויש מקום ללמד זכות גם על הנרצח. האשמים האמיתיים הם שרי העיר, שהעלימו עיניהם ממצוקתו הקשה של הנרצח והתרשלו במילוי החובה המוטלת על הציבור היהודי.

אותה אפשרות יכולה להיאמר גם על הרוצח: נטוש על ידי שרי העיר, נותר הרוצח במצוקה גדולה כזו, עד שנזקק ללסטם את הבריות ולהרוג תוך כדי כך. ואף על פי כן הביא התלמוד הבבלי את המקרה שהנהרג היה במצוקה גדולה, משום שבאותו מקרה, הרוצח חף מפשע לחלוטין [וכל האשמה נופלת על שרי העיר].

ביאור חכמי בבל מובא ביתר דיוק בתלמוד הבבלי. שכן נתינת האפשרות לאדם לצאת מן העיר ללא מזון, הוזכרה שם כפירוש של ״ידינו לא שפכה״, וכך היא מבטאת את הצד ששרי העיר השתתפו באופן ממשי בגרימת העבירה, ואילו בירושלמי, דבר זה [לאפשר לאדם לצאת מן העיר ללא מזון] נזכר כפירוש של ״ועינינו לא ראו״. נמצא שלפי התלמוד בבלי, זקני העיר מכריזים דבר גדול: ״בחברה שלנו אין אדם נעזב במצוקה קשה כזו עד שייאלץ על ידי העוני לעבור עבירה!⁠״

לביאור על כתיב ״שפכֻה״, עיין פירוש, ויקרא כא, ה. כתיב זה הוא בלשון יחיד, כאילו נאמר: ״ידנו לא שפכָה״. אולי הרעיון שלפנינו אף הוא רמוז כאן בכתיב זה: הם מכריזים הכרזה זו לא רק בשם עצמם אלא בשם הציבור שהם מייצגים.

[קמז] וענו ואמרו – בלה״ק כמו שלמד בסוטה (דף מו) מן וענו הלוים ואמרו: ידינו לא שפכו. פי׳ שלא היינו גרמא לרצח הזה לא ע״י שלא נתנו מזון להרוצח ועי״כ היה מוכרח להרוג את הנרצח לעשוק את לחמו למלא נפשו כי ירעב, ולא ע״י שלא נתנו לויה להנרצח שלא ילך יחידי במקום סכנה, וכ״ז יאמרו זקני העיר, ואז יאמרו הכהנים כפר לעמך ישראל, ר״ל שתחלה חל עון הרצח הזה על העיר הקרובה שנראה שהם היו גרמא בנזקין ואחר שירחצו ידיהם ויודיעו שידם לא שפכו את הדם חל העון הזה על כלל ישראל, וכמ״ש בסוף מסעי ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה ואמרו בספרי (שם סי׳ לב) מגיד ששפיכות דם מטמא את הארץ ומסלקת את השכינה ומפני ש״ד חרב ביהמ״ק וצריך כפרה על הכלל ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו וזה א״א שלא נודע מי הכהו, וע״כ לוקחים עגלה שאינו עושה פירות ועורפין אותה בנחל שאינו עושה פירות שבזה מעוררים ענין הרציחה שהיתה כדוגמא זו כמ״ש חז״ל, ונגשו הכהנים בני לוי שהם העומדים בראש כלל ישראל לכלא פשע ולהתם חטאת, ועל זה אמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, שכל ריבים ונגעים הקולר תלוי בצוארם, שהיה ראוי שבזכותם תכלא כל ריב ונגע מקרב ישראל, ולכן אחרי שזקני העיר ינקו את העיר שהם נקיים מגרמת הרצח הזה וחלה האשמה על הכלל והכהנים בראשם יאמרו הכהנים כפר לעמך ישראל כי הם המכפרים על הכלל:

וענו¹ ואמרו: בירושלמי ביכורים (פרק ג׳ הלכה ד׳) איתא: כל מקום שנאמר ׳עניה׳ הוא ע״י אחר². וכן כאן הכהנים אומרים ״ידינו וגו׳⁠ ⁠⁠״, והזקנים שבעיר אומרים אחריהם מלה במלה³. וכשבאים ל״כפר לעמך וגו׳⁠ ⁠⁠״ אומרים הכהנים לבדם⁴.

ידינו לא שפכו וגו׳: פירש רש״י ׳וכי עלתה על לב׳⁵ וכו׳. הוא על פי הגמרא בבלי (סוטה מח,ב)⁶. אבל בירושלמי סוטה (פ״ט, ה״ו) איתא: רבנן דהכא⁷ פתרין קריא, בהורג⁸ – שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו⁹ ולא ראינוהו והנחנוהו ועמעמנו על דינו¹⁰. [ולשיטתיהו אזלי עוד לעיל (פרק ט׳ הלכה ב׳): (משנה) ׳לא היו מודדין אלא מעיר שיש בה בית דין׳, דכתיב¹¹ ״ידינו לא שפכו את הדם הזה״. פירוש, לפי פירוש הירושלמי דקאי על ההורג, מוכח שהיה בידם להורגו¹², מבואר דמיירי בבית דין של כ״ג¹³, ומזה למד הרמב״ם שדוקא במקום סנהדרין של כ״ג¹⁴. ולפי ש״ס דילן דנפקא לן (סוטה מה,ב) מדכתיב ״זקני העיר״ (פסוקים ד,ו) לא מוכח אלא בית דין של שלשה¹⁵. אבל על פי הירושלמי למד הרמב״ם אל נכון].

1. למי הם ״עונים״?

2. משנה: בראשונה כל מי שהוא יודע לקרות (מקרא ביכורים) – קורא, וכל מי שאינו יודע לקרות – מקרין לפניו. נמנעו מלהביא, התקינו שיהו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע. גמרא: ... תני, אין עניה אלא מפי אחר, ולא עוד אלא שסמכו למקרא ״וענית ואמרת״. ומפרש בעל פני משה: ... מפני שנמנעו מלהביא, התקינו שיהיו מקרין לכל אחד, ולא עוד אלא שסמכו לתקנה זו מן הכתוב ״וענית ואמרת״.

3. ודבר זה ילפינן מהמלה ״וענו״. ואף שבחז״ל (בספרי) לא נזכר אלא שהכהנים אומרים ״כפר״ (והובא ברש״י), שמשמע מזה ש״ידינו לא שפכו״ אומרים הזקנים, מ״מ רבינו לומד מהמלה ״וענו״ הלכה חדשה, ולא נזכרה גם ברמב״ם (הלכות רוצח ט,ג). ועיין בספר ׳נחל איתן׳ (להגר״ח קנייבסקי), עמוד רע״א, שדחה את דברי רבינו באריכות.

4. כמוזכר בחז״ל (בסוטה ובספרי) והובא ברש״י ד״ה ידנו לא שפכה.

5. שזקני בית דין שופכי דם הם?! אלא לא ראינוהו (את הנהרג) ופטרנוהו בלא מזונות.

6. (וכן בספרי) שההתייחסות היא לנהרג, שלא גרמנו למצב שהוא ייהרג, ע״י שפטרנוהו בלא מזונות וכו׳.

7. ארץ ישראל.

8. ורבנן דתמן (בבל) פתרין קרייא בנהרג.

9. קרבן העדה: שלא עוותו את הדין, שלא הרגו את הרוצח כשנתחייב מיתה על רציחה אחרת שעל ידי כן הרג את זה.

10. שם: כלומר, נתעצלו וכיהו שלא הוציאו דינו לאורו.

11. זו ראיה שמובאת בירושלמי.

12. לזה ש״לא נודע מי הכהו״.

13. שרשאי לדון בדיני נפשות.

14. הלכות רוצח פרק ט׳ הלכה י״א: ... ואין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין של עשרים ושלושה.

15. ה׳לשיטתייהו׳ של רבינו אינה ברורה, שהרי גם אם הבבלי היה לומד מ״ידנו לא שפכה״ עדיין לא היינו יודעים בית דין של כ״ג, כי האמירה שלהם מתייחסת לנהרג ולא להורג, וצ״ע.

וענו ואמרו – הרשב״ם מפרש שהוא מתייחס גם אל הכהנים. הזקנים והכהנים יענו בקול רם ובלשון הקודש (משנה וספרי); הזקנים אומרים ידינו לא שפכו וגו׳, והכהנים אומרים כפר לעמך וגו׳.

ידינו לא שפכו – שנינו במשנתנו (סוטה מ״ה:): ״וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה״. מפירוש רש״י שם משמע, שלא היה גורס אלא ״שלא בא לידינו ופטרנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו״, וכפי הנראה הוגה נוסח ספרי הדפוס שבידינו על פי הברייתא (מ״ו.). אבל תוספת זאת אינה אלא כדעת רבותינו שבבבל. ואילו דעת רבותינו שבארץ ישראל מבוארת בירושלמי שם: ״רבנין דהכא פתרין קרייא בהורג ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג (רבותינו כאן — בארץ ישראל — פותרים את המקרא — והוא הדין המשנה — בהורג, רבותינו שם — בבבל — פותרים את המקרא בנהרג). רבנין דהכא פתריו קרייא בהורג, שלא בא לידינו ופטרנוהו (כלומר מן העונש). ולא ראינוהו (כלומר ראינו את חובתו) והנחנוהו ועמעמנו על דינו, רבנין דהתם פתרין קרייא (והוא הדין המשנה) בנהרג, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא הלוייה ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה״. תרגום יונתן מתרגם אף הוא כפירוש רבותינו שבארץ ישראל: ״גלי קדם ה׳ דלא אתא לידינו ופטרניה מן דשדא ית אידמא הדין.⁠¹

שני הפירושים מתכוונים לפרש ״ידינו״ ״ועינינו״ שבכתוב. לפירוש הירושלמי ״ידינו״ פירושו רשלנות במעשה ידיהם, דהיינו שהרוצח לא בא לידם ופטרוהו מחמת רשלנות; ״עינינו״ פירושו עוות הדין, דהיינו שלא ראו את חובת הרוצח וטשטשו את הדין לזכותו שלא כהלכה. ודוי זה מתאים לזקנים, שהם בית הדין, כי אילו היו פוטרים את הרוצח שלא כדין היו שותפים לרצח.

אבל התלמוד הבבלי, החולק על פירוש זה סבור, שבית דין הפוטר את הרוצח שלא כדין מכל מקום אין לקרותו ״שופך דם״ ממש, על כן פירש את כוונת המשנה שהזקנים אומרים שלא גרמו למיתתו של הנהרג על ידי שלא עזרו להלך הזה כראוי.

אמנם עדיין יש מחלוקת בין הבבלי והירושלמי בדעת רבותינו שבבבל גופא. בתלמוד בבלי פירשו ש״ידינו״ היינו מתן מזונות הניתנים ביד ״ועינינו״ היינו שראוהו במקום סכנה ועזבוהו בלא לויה. בירושלמי הובאו דברי רבותינו שבבבל בענין אחר: ״ידינו״ היינו לויה, שלא בא לידינו, כלומר לרשותנו, ולא נתחייבנו לדאוג ללוותו (וכן פירש המגיה שבספרי), ״עינינו״ היינו פרנסה, שלא ראינוהו והנחנוהו ללא פרנסה.

מניעת המזונות הוא גורם לשפיכות דמים. ופירש רש״י שהעני שאין לו מזונות מלסטם את הבריות, ועל ידי זה נהרג. לכאורה פירוש זה דחוק. ונראה לפרש, שהעני המבקש מחיתו (״פרנסה״ בירושלמי) נודד למקומות מרוחקים מן היישוב ועלול ליפול בידי רוצח.

ועדיין צריך ביאור לדברי התלמוד הבבלי, מפני מה חייבה התורה דווקא את בית הדין לאמר זאת. ויש לומר, שהזקנים הם ראשי העיר שכל צרכי העיר מוטלים עליהם. אך לשון ״בית דין״ שבמשנתנו מורה על תפקידם כדיינים.

מהלשון ״פטרנוהו״ גם כן משמע קצת כפירוש רבותינו שבארץ ישראל, כי לפירוש רבותינו שבבבל עיקר האשמה אינה ה״פטרנוהו״ אלא ה״בלא מזון״, ואם כן עיקר חסר מן הספר (אולם יש ליישב קצת על פי פירוש רבותינו שבבבל שהובא בירושלמי: ״ופטרנוהו בלא הלוייה״, אלא שלדבריהם לשון ״והנחנוהו״ הוא סתמי יותר מדאי). נפרש על כן את המשנה כפירוש רבותינו שבארץ ישראל (השוה עוד להלן בפסוק ט׳). השוה גם את הערתי בשנתון הפרנקפורטאי 10⁠־1909, עמוד 303 והלאה.

שפכו – ״שפכה״ כתיב. ״שפכו״ קרי, כן מצינו לפעמים ה״א במקום וי״ו בלשון רבים, כגון ״יקרחה״ בויקרא כ״א:ה׳. השוה את פירושי לויקרא כ״א:ה׳. אין לומר בשום אופן שלפי הכתיב יתפרש ״ידנו״ בלשון יחיד.

1. חסר שם מחמת טעות סופר התרגום על ״ועינינו לא ראו״, והוא נמצא בתרגום ירושלמי, אלא שצריך הגהה, ב ״לא חמון דמן הדין״ צריך להגיה ״לא עמעמן דין״, והוא כמו ״עמעמנו על דינו״ שבתלמוד ירושלמי.

וענו ואמרו – נאמר כאן וענו ואמרו ונאמר להלן (פ׳ תבא) וענו הלוים ואמרו, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש.⁠¹ (סוטה מ״ד:)

וענו ואמרו וגו׳ – וענו ואמרו – פרט לאלמים, ידינו לא שפכו – פרט לגדמים, ועינינו לא ראו – פרט לסומין, מגיד הכתוב, כשם שזקני ב״ד שלמין בצדק כך הם צריכים להיות שלמין באבריהן.⁠² (ירושלמי סנהדרין פ״ח ה״ה)

ידינו לא שפכו – וכי עלה על דעתנו שזקני ב״ד שופכי דמים הם, אלא מאי ידינו לא שפכו – לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה, מכאן א״ר יהושע בן לוי, אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי עין.⁠³ (סוטה מ״ח:)

ידינו לא שפכו – מכאן שאין מודדין אלא לעיר שיש בה ב״ד.⁠⁴ (ירושלמי סוטה פ״ט ה״ב)

ועינינו לא ראו – תניא, רבי עקיבא אומר, מניין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש ואין מכירין אותו שלא היו עורפין, שנאמר ועינינו לא ראו והרי ראו.⁠⁵ (סוטה מ״ז:)

1. עיין מש״כ בפ׳ תבא בפסוק המובא כאן.

2. עיין מש״כ לעיל בפ׳ ב׳ בדרשה ויצאו זקניך בענין דרשה כיוצא בזו וצרף לכאן.

3. ר״ל שאין מאכילין ואין מלוין את האורח בצאתו לדרך, ומתוך כך אין בו כח לעמוד בפני רוצחיו, וגם כשמניחין אותו ללכת יחידי בדרך סכנה היא לו, וכמ״ש באבות פ״ב המהלך בדרך יחידי וכו׳ ה״ז מתחייב בנפשו.

4. ר״ל דצריך שיהיו שם ב״ד שיאמרו זה במקום עריפת העגלה, וכבר באה דרשה לדין זה לעיל בפסוק ג׳.

5. ונפקד דין זה ברמב״ם פ״ט מרוצח, וכפי הנראה הוי טעמא משום דדרשינן למעלה בפ׳ א׳ לא נודע מי הכהו הא נודע אין עורפין, א״כ העיקר תלוי בידיעה ולא בראיה, אבל אין זה מספיק, דזה הוא רק באנשים דעלמא, אבל בסנהדרין גזה״כ הוא ועינינו לא ראו כדמפרש, ועיין בסוגיא וצ״ע.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון