הכהנים בני לוי – אטו לא ידענא דכהנים בני לוי נינהו, אלא מכאן שכהן קודם ללוי.
1 (גיטין נ״ט:)
בני לוי – מה ת״ל, שיכול הואיל ונאמר לשרתו, אין לי אלא תמימים, בעלי מומים מניין, ת״ל בני לוי2 (ספרי).
לשרתו ולברך – מגיד שברכת כהנים כשרה בבעלי מומים3. (שם)
כל ריב וכל נגע – תניא, היה ר׳ מאיר אומר, מה ענין ריבים אצל נגעים,5 אלא מקיש ריבים לנגעים, מה נגעים ביום ושלא בסומין אף ריבים ביום ושלא בסומין6. (סנהד׳ ל״ד:)
כל ריב וכל נגע – רבי ירמיה כד לא הוי בעי לדון, אמר, עיני כהות, וכתיב על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, הקיש ריבים לנגעים, מה נגעים לכל מראה עיני הכהן (פ׳ תזריע) אף ריבים לכל מראה עיני הכהן.
7 (ירושלמי נדרים פ״ט ה״א)
1. לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וכו׳, ומבואר ענין זה לפנינו בפ׳ אמור בפ׳ וקדשתו, ודעת התוס׳ דענין הקדימה הוא מדרבנן ודרשה זו אסמכתא היא ובדרשה הבאה נביא ראיה לדעתם.
2. נראה הבאור משום דבשם בני לוי כלול ג״כ בעלי מומין יען דגם הם בני לוי, אבל שם כהנים אפשר לומר דכולל רק שלמים על שם מי שראוי לכהן ולעבוד, ועיין מש״כ בר״פ ויקרא בפ׳ והקריבו בני אהרן וגו׳, אך צ״ע מ״ש מה ת״ל והא בדרשה הקודמת דריש לשון זה לענין קדימת כהן ללוי בדברים שבקדושה וכבוד, ויהיה מזה ראיה לדעת התוס׳ בגיטין נ״ט ב׳ דאותה דרשה אסמכתא בעלמא היא, ולפי״ז שפיר פריך מה ת״ל.
3. הבאור הוא דבדרשה הקודמת מרבה מפסוק זה בעלי מומין, ולפי״ז א״א לפרש הלשון לשרתו כפשוטו שכהן בע״מ כשר לעבודות כהונה, דזה ודאי אינו, דדבר ידוע הוא בכ״מ בתורה שכהן בע״מ פסול לעבודה, ומדכתיב כאן לשרתו ולברך שמעינן דשירות שבכאן היא ברכה שהכהנים מברכין, ואחרי דאתרבו כאן בעלי מומין ממילא מבואר שהכהנים בע״מ עולין לדוכן. ומה שראה הכתוב לרמז זה כאן, י״ל דהוא מפני שבענין פרשה זו מברכין הכהנים לישראל כמ״ש כפר לעמך ישראל.
והנה מבואר כאן דרשה גמורה דכהן בע״מ עולה לדוכן, ודבר פלא הוא שבגמרא תענית כ״ז א׳ ובתוס׳ שם חקרו בענין זה ולא הביאו כלל דרשה זו, וכן משמע במגילה כ״ד ב׳ דאיתא שם בע״מ לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו, מזה נראה דרק מפני שהעם מסתכלין בו ולא דהמום פוסל אותו, וצע״ג.
4. נסמך על הדרשה הקודמת דלשון זה לשרתו ולברך קאי על ברכת כהנים, ומקיש ברכה לשירות כלומר לעבודה דכתיב
(לעיל י״ח ה׳) לעמוד לשרת, וה״נ בעמידה, ובגמרא שלנו סוטה ל״ח א׳ ילפינן זה מדרשה אחרת ובפ׳ נשא בפ׳ כה תברכו בארנו מה שנ״מ בין הדרשות, יעו״ש.
5. יש לפרש כונת הקושיא דבשלמא מה שזכר כאן נגעים, הוא מפני שהנגעים נראים בכהן, לכן צייר כאן הכהנים אלה שרואים הנגעים, אבל ריבים הלא א״צ כלל לכהנים ורק בסנהדרי גדולה מצוה שצריך להיות בכהנים ואין זה לעכובא כמבואר לפנינו לעיל י״ז ט׳, וא״כ למה נקט כאן כל ריב.
6. בנגעים כתיב בפ׳ תזריע וביום הראות בו, לכל מראה עיני הכהן, ואמנם אם התחילו דין ביום גומרים גם בלילה בד״מ, ובד״נ צריך להיות כוליה ביום, ולענין סומין קיי״ל דרק סומא בשתי עיניו פסול ולא באחד מעיניו, וטעם הדבר דכיון דתנן במשנה סנהדרין דד״מ מתחילין ביום וגומרין בלילה, ודבר מאומת הוא שהסומא באחד מעיניו רואה ביום יותר מאשר שפוי בשתי עיניו בלילה, ולכן דין הוא שידין סומא באחד מעיניו אפילו תחלת הדין, וע״ע מענין זה בנו״כ הרמב״ם פ״ג ה״ג מסנהדרין.
והנה בגמרא כאן מסיק עוד בדרשה זו ומקיש נגעים לריבים, מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים, והיינו שאין כהן קרוב רואה את הנגעים, ואנתנו השמטנו היקש זה מפני דלא קיי״ל כן כמבואר בפ״ב מ״ה דנגעים ולפנינו ס״פ בהעלותך
(י״ג י״ב).
7. לכאורה אין הענין מבואר כלל, דאם ס״ל שע״פ היקש זה אסור לדיין שעיניו כהות לדון כמו בנגעים (מס׳ נגעים פ״ב מ״ג) א״כ למה זה תפסו רק בעת שלא היה רוצה לדון, אחרי דמדינא פסול לעולם לדון, ודוחק לומר שלא היו עיניו כהות כלל ורק דחה עצמו בזה, כי לא יתכן שיבדה דחוי שאינו אמת כלל, וצ״ל דלא ס״ל כדרשה זו בכלל כר״מ, אלא כרבנן דסומא באחת מעיניו כשר לדון וכמש״כ בדרשה הקודמת, וא״כ גם מי שעיניו כהות כשר, ולכן רק אז כשלא היה רוצה לדון מפני איזו סיבה אחרת שלא היה לו באפשר לפרשה דחה עצמו ע״פ דרשה זו. ועיין בס׳ ברכ״י לחו״מ סי׳ ז׳ שחקר במי שעיניו כהות אם כשר לדון, ומירושלמי שלפנינו ראיה שכשר, שהרי ר׳ ירמיה היה מדחה עצמו ע״פ סיבה זו רק בעת שלא היה רוצה לדון ולא מדינא, ויש עוד לפלפל ולדון בזה, ואכ״מ.