×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יד) וְהָיָ֞ה אִם⁠־לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ וְשִׁלַּחְתָּהּ֙ לְנַפְשָׁ֔הּ וּמָכֹ֥ר לֹא⁠־תִמְכְּרֶ֖נָּה בַּכָּ֑סֶף לֹא⁠־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ׃
It shall be, if you do not delight in her, then you shall let her go where she will; but you shall not sell her at all for money, you shall not deal with her as a slave, because you have violated her.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא ריד]
והיה אם לא חפצת בה – הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה.
ושלחת לנפשה – ולא לבית אלהיה.
ושלחתה – בגט כדברי רבי יונתן ואם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא קל וחומר לבנות ישראל שהן קדושות וטהורות.
ומכור לא תמכרנה בכסף – אין לי אלא שלא ימכרנה בכסף מנין שלא יתננה במתנה ולא יעשה בה טובה תלמוד לומר ומכור לא תמכרנה בכסף.
לא תתעמר בה – שלא תשתמש בה.
דבר אחר: לא תתעמר בה – כדברי רבי יונתן.
דבר אחר: הרי זו אזהרה לבית דין.
תחת אשר עניתה – אפילו לאחר מעשה יחידי.
[Piska 214]
"And it shall be, when you do not desire her": Scripture apprises you that you are destined to hate her.
"then you shall send her on her own": but not to the house of her god.
"then you shall send her": with a divorce (a "get"), as per R. Yochanan. "on her own": If she were sick, he must wait until she recovers — a fortiori, for Jewish daughters, who are holy and pure.
"you shall not sell her for money": This tells me only that he may not sell her for money. Whence do I derive that he may not give her away as a gift or as a gratuity? From (the superfluous) "and sell you shall not sell.⁠"
"lo tithamer bah": You shall not use her. Variantly: This is an exhortation for (the observance of) everything mentioned in this section.
"after you have afflicted her": even after one act (of cohabitation).
[End of Piska]
והיה אם לא חפצה בה הכת׳ מבשרך שאתה עתיד לשנותה:
ושלחתה לנפשה ולא לבית אלהיה:
ד״א ושלחתה לנפשה שאם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא אם כך חס המקום על בנות גוים הטמאות קל וחומר על בנות ישראל הקדושות:
ומכור לא תמ׳ בכ׳ אין לי אלא שלא ימכרנה בכסף מנ׳ שלא יתננה במתנה שלא יעשה בה טובה ת״ל ומכור לא תמכרנה:
לא תתעמר בה שלא תשתמש בה:
תחת אשר עני׳ אפלו לאחר מעשה יחידי:
לא תתעמר בה תחת אשר עניתה לא תתעמר בה אחר כל המעשים הכת׳ מדבר אתה אומר אחר כל המעשים הכת׳ מדבר או אינו מדבר אלא לאחר בעילה אלא אם אמרת כן הרי היא אשתו לכל דבר הא [מה] ת״ל לא תתעמר בה תחת אשר עניתה אחר כל המעשים הכת׳ מדבר דברי ר׳ יאשיה:
ר׳ יונתן אומר אחר הבעילה הכת׳ מדבר או אינו מדבר אלא לאחר כל המעשים ת״ל (בראשית ל״ד:ב׳) ויקח אתה וישכב אתה ויענה הרי אתה דן נאמר כאן ענוי ונאמר להלן ענוי מה ענוי שנ׳ להלן אחר הבעילה הכת׳ מדבר אף ענוי שנ׳ כאן אחר בעילה הכת׳ מדבר:
ד״א לא תתעמר בה הרי זו אזהרה לבית דין:
וִיהֵי אִם לָא תִתְרְעֵי בַהּ וְתִפְטְרִנַּהּ לְנַפְשַׁהּ וְזַבָּנָא לָא תְזַבְּנִנַּהּ בְּכַסְפָּא לָא תִתַּגַר1 בַּהּ חֲלָף דְּעַנִּיתַהּ.
1. כן תרגום ״עמר״ גם בדברים כ״ד:ז׳.
But if it be that you have no pleasure in her, then you may send her away by herself: you shalt in no wise sell her for money, nor make merchandise of her, for you have afflicted her.
ויהווי אין לא תתרעיא בהב ותשלח יתה ברשות נפשה ומזבנה לא תזבן יתה בכסף לא תתגר עלהג חלףד די יהבת רשותך עלה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תתרעי״) גם נוסח חילופי: ״איתרעית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בה״) גם נוסח חילופי: ״יתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לא תתגר עלה״) גם נוסח חילופי: ״לא תעביד בה פרגמטייה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חלף״) גם נוסח חילופי: ״בתר״.
ויהי אין לא תתרעי בה ותפטרינה לבלחודה בגיטה וזבנא לא תזבנינה בכספא לא תיתגר בה בתר דשמשת עימה.
But if you hast no pleasure in her, then you mayest send her away, only with a writing of divorce: but you shalt in no wise sell her for money, nor make merchandise of her, after you hast had intercourse with her.
אין לא אתרעי את בה ותשלח יתה ברשות נפשה ומזבנא לא תזבין יתה בכסף לא תתגר בה די יהיבת רשותך עלה.
If thou hast no pleasure in her, thou mayest send her away with power over herself; but thou shalt in no wise sell her for money, nor make merchandise of her; because thy power over her is given up.
לא תתעמר בה – תחת אשר עניתה. שאין עושה לו שום עבדות.⁠1 מהו תתעמר בה לשון שימוש, שכן במקום פרס קוראין למקום שמשתמשין עמיתרא.
1. מהו תתעמר בה לשון שימוש שכן במקום פרס קורין למקום שמשתמשין עמיתרא. כן מובא ברש״י בלשון פרסי קורין לעבדות ושימוש עימראה, מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי כן.
וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ – הַכָּתוּב מְבַשֶּׂרְךָ שֶׁאַתָּה עָתִיד לִשְׂנאוֹתָהּ. וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ. וְלֹא לְבֵית אֱלֹהֶיהָ. וְשִׁלַּחְתָּהּ בְּגֵט, כְּדִבְרֵי רַבִּי יוֹנָתָן. וְאִם הָיְתָה חוֹלָה יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתַּבְרִיא. וְקַל וָחֹמֶר לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן קְדוֹשׁוֹת וּטְהוֹרוֹת. וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יִמְכְּרֶנָּהּ בַּכֶּסֶף. מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִתְּנֶנָּה בְּמַתָּנָה וְשֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בָּהּ טוֹבָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה״. ״לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ״. שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ כְּדִבְרֵי רַבִּי יוֹנָתָן. דָּבָר אַחֵר: הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לְבֵית דִּין. תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ. אֲפִלּוּ לְאַחַר מַעֲשֶׂה יְחִידִי.
פאן לם תרדהא פאטלקהא חרה וביעא לא תבעהא בת׳מן ולא תסתרקהא בעד מא אתיתהא
ואם לא תחפוץ בה, שלח אותה לחופשי, ומכור לא תמכרנה בכסף ולא תתעמר בה אחרי אשר עינית אותה.
לא תתעמר בה – עניינו הסחורה. ואמר חפץ ז״ל: לא תשתמש בה בפרך יותר מהשתמשך בישראלית, והביא ראיה ממאמר רבותינו: לא תתעמר בה – שלא תשמשנה (ספרי דברים רי״ד). ואומרם גם כן: הגונב נפש מבני ישראל – אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו. רבי יהודה אומר: עד שיכניסנו לרשותו ומשתמש בו, שנאמר: והתעמר בו ומכרו (משנה סנהדרין י״א:א׳). (ספר השרשים ״עמר״)
והיה אם לא חפצתא בה – הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה.
לא תתעמר בה – לא תשתמש בה. בלשון פרסי קורין לעבדות ושימוש: עימארא,⁠ב מיסודו של ר׳ משהג למדתי כן.
א. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: חפצתה
ב. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34: ״עימרא״. בכ״י מינכן 5: ״עמרא״. בכ״י ליידן 1: ״עמורה״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917 נוסף כאן: ״הדרשן״.
והיה אם לא חפצת בה AND IT SHALL BE, IF YOU ARE NOT PLEASED WITH HER – Scripture tell you that you will in the end hate her (Sifre Devarim 214:1).
לא תתעמר בה – means; YOU SHALL NOT USE HER AS A SLAVE. In the Persian language slavery and servitude is termed עימראה. I learned this from the work of R. Moshe the Preacher.
פס׳: והיה אם לא חפצת בה ושלחתה – הרשות בידו להוציאה ולקיימה.
ושלחתה לנפשה – בגט 1ואין צריך להעניקה.
ומכור לא תמכרנה בכסף – אין לי אלא כסף שוה כסף מניין 2ת״ל ומכור לא תמכרנה.
לא תתעמר בה – הואיל ואינו מקיימה בדרך אישות אסור להשתמש בה. ועד כמה הוא עימור. אפילו להעמידה לפני הרוח או לישב עליה כדרך שאמרו רבותינו ז״ל בגונב נפש מאחיו:
1. ואין צריך להעניקה. דה״א ללמוד מאמה העבריה שמעניקין אותה (קידושין מ) ודורש ושלחה לנפשה את הנפש בלבד ולא להעניקה (נכדי החכם חיים נחמן שי׳):
2. ת״ל ומכור לא תמכרנה. דורש מלות כפולות לרבות שוה כסף:
לא תתעמר – סחורת אדם המכור נופל בו לשון זה, וכן לפנינו: והתעמר בו ומכרו (דברים כ״ד:ז׳).
אשר עניתה – ביאת נישואין, לפי הפשט.
לא תתעמר בה: The phrase applies to making commercial use of a person who is being sold. So also we find below (24:7), “[... kidnapped a fellow Israelite] and made commercial use of him by selling him.”1
אשר עניתה SINCE YOU HUMBLED HER: Following the plain meaning of Scripture, this refers to an act of intercourse that consummated the marriage.⁠2
1. The meaning of the verb להתעמר is, as Driver says, “uncertain.” It appears in the Bible only here and in the passage in Deuteronomy 24 that Rashbam cites. (As Ibn Ezra puts it: אין להם שלישי.) NJPSC suggests “enslave.” Driver offers “play the master.” Rashi suggests “make use of,” and offers a dubious derivation from the Persian. Ibn Ezra says that it means “to cheat.”
Both times that the verb appears in the Bible it is juxtaposed to the verb “to sell.” Most commentators say that when 24:7 describes a kidnapper who התעמר בו ומכרו, it means a kidnapper who did one of two things wrong – either he sold the kidnapped person (מכרו) or else he “התעמר,” i.e., he used, misused or cheated the kidnapped person. Rashbam, however, suggests that the phrase התעמר בו ומכרו should be seen as one unit, as should ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה in our verse. The verbs התעמר and מכר together refer to selling.
2. There are two separate exegetical issues related to the verb עניתה. First, the verb might have sexual connotations or it might simply mean “to enslave” or “to treat as a subject.” In a passage like this that deals with lust (וחשקתה, in vs. 11) at the battlefield, the first explanation seems more likely.
But this leads to the larger interpretive question of what precisely it is that the Torah is allowing the Israelite soldier to do with the captive woman. Is he allowed to have intercourse with her at the battlefield, or as soon as he brings her to his home or only after the month-long ceremonies described in verses 12-13? The end of vs. 11 might suggest that the captor is allowed to have intercourse with her once before this whole procedure begins; the procedures are done only if the woman is to become his permanent wife. On the other hand, it can be argued that the simple meaning of vs. 13, “ואחר כן תבא אליה – afterwards [i.e., only after the ceremonies of vss. 12-13] you may have intercourse with her,” is that intercourse is forbidden before that.
Two opinions appear in classical rabbinic literature on this question. It seems that according to BT (Qid. 21b–22a), one act of intercourse is allowed before the ceremonies of vss. 12-13. So the talmudic text is explained by Rashbam’s brother, Rabbenu Tam, in Tosafot there (22a, s.v. שלא ילחצנה במלחמה). Nahmanides also sees that as the position of Sifre 214. But, as Nahmanides points out (both here and in his commentary to Qid. 22a), in PT the issue is not so clear. Nahmanides argues in his commentary here that the plain meaning of the biblical text is that intercourse is forbidden until after all the ceremonies take place; he finds support for that position in PT (Mak. 2:6 [31d]). Rashbam here is also seeing that as the plain meaning of the biblical text. So also Ibn Ezra in his commentary here (vs. 11) and in his Yesod mora’ vesod Torah 2:12 (Cohen’s edition, p. 102).
Rashi here says nothing about that issue. So when Rashbam says that the peshaṭ is that the text refers to the act of intercourse (in vs. 13) that consummates the marriage he is not taking issue with Rashi, but with BT. (Typically when Rashbam says that one of his interpretations is “according to the peshaṭ,” he is offering an explanation that takes issue with Rashi. See my Genesis volume, pp. 17-19, and especially note 4 on p. 17.)
ושלחתה לנפשה – תעשה רצונה.
ומכור לא תמכרנה – דבר הכתוב כמנהג הרוב.⁠א והטעם: בשום דבר.
לא תתעמר – כמו: והתעמר בו ומכרו (דברים כ״ד:ז׳), ואין להם שלישי. ופירושו לפי מקומו: בטעם רמאות.
א. כן בכ״י פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 176: הרב. בכ״י פריס 177: רב.
THEN THOU SHALT LET HER GO.⁠1 You shall do to her as she desires.⁠2
BUT THOU SHALT NOT SELL HER AT ALL FOR MONEY. Scripture speaks of what is widely practiced.⁠3 Its true meaning is, do not sell her.
THOU SHALT NOT DEAL WITH HER AS WITH A SLAVE. The word titammer (deal as with a slave) is similar to the word ve-hitammer (and he deal as with a slave) in and he deal with him as a slave (Deut. 24:7). The word is not found a third time.⁠4 The meaning of the word has to be ascertained from its context. It means deceitfully.⁠5
1. Hebrew, ve-shilachta le-nafshah.
2. Ibn Ezra takes the word nafshah to mean her desire. He interprets veshilachta le-nafshah as you shall allow her to do whatever she wants.
3. Most take money when they transact a sale.
4. It is found only twice in Scripture.
5. According to Ibn Ezra our clause reads, thou shalt not deal with her deceitfully, and Deut. 24:7 as, and he deal with him deceitfully.
תחת אשר עניתה – תשלחנה לנפשה, דדיי לה שעיניתה ועכשיו אין אתה רוצה לישאנה.
תחת אשר עניתה – BECAUSE YOU HAVE VIOLATED HER – You shall send her where she will, for it is enough for her that she was violated, and now you do not want to marry her.
לא תתעמר בה – גבי סחורת מכר אדם נופל בו לשון זה וכן והתעמר בו ומכרו (דברים כ״ד:ז׳).⁠1
תחת אשר עניתה – לעיל קאי ושלחתה לנפשה – ולרצונה מאחר שאין אתה רוצה לישאנה די לך ממה שעניתה.⁠2
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מר״י בכור שור.
לא תתעמר בה, [the Torah now addresses the soldier, Ed] "do not treat her as a slave;⁠" this verb is used for treating merchandise. The Torah warns the husband, or ex husband, of this prisoner of war, not to treat that woman as if she were merely chattel to be sold; (verse 24)
תחת אשר עניתה, "seeing that you have already humbled her.⁠" These words still refer to the line: ושלחתה לנפשה, "you shall let her go her own way;⁠"
ושלחתה לנפשה – פי׳ ואם חלתה ממתין לה עד שתבריא ותחזור נפשיה, ושלחת״ה אותיות ושחלת״ה פי׳ רי״ח.
ושלחתה לנפשה – אמרו בסיפרי (ספרי דברים כ״א:י״ד) ולא לבית אביה, ולא ידעתי אם לומר שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלהיה,⁠1 או לומר שלא ישלחנה הוא לבית אביה על ידי שלוחיו, כי יסייע ידי עוברי עבירה, אבל הוא יוציאנה מביתו לגור באשר תמצא, כי אולי תשאר בארץ ישראל ותלך אחרי הבחורים ותנשא לאחד מהם. והנה כיון שהכתובא אומר שישלחנה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה בכסף ולא יתעמר בה כשפחה, נלמוד שאינה צריכה ממנו גט, אבל הכתוב עושה אותה אשת איש בהיותה עמו, וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה.
ויתכן, כי טעם הכתוב לאמר שאם יבעלנה ויחפוץ בה תהיה לו לאשה, אבל אם יבעלנה ולא תהיה ערבה עליו ולא יחפוץ בה, כענין אמנון עם תמר (שמואל ב י״ג:ט״ו), ישלחנה לנפשה, והכל תלוי בבעילה הזאת. כי אם אחרי בעילתה תעמוד עמו ימים ויבא עליה, אם יחזור וישנא אותה כאיש אשר ישנא את אשתו, כבר נעשית אשתו והנה היא יהודית ומתגרשת בגט.
לא תתעמר בה – כמו והתעמר בו ומכרו (דברים כ״ד:ז׳), ועשאן אנקלוס לשון סחורה. ורבותינו בסיפרי (ספרי דברים כ״א:י״ד) ובגמרא (בבלי סנהדרין פ״ה:) יעשו אותם לשון שמוש. והנה היא אזהרה שלא ישתמש בה כשפחה כלל, ואם נשתמש בה לוקה.
והנראה בעיני בפשוטו, כי הוא כמו: לא תתאמר בה, מלשון: יתאמרו כל פועלי און (תהלים צ״ד:ד׳), וכן: האמרת היום (דברים כ״ו:י״ז), ובכבודם תתימרו (ישעיהו ס״א:ו׳), בחלוף האל״ף ביו״ד, וכולם רוממות וגדולה. האמרת היום (דברים כ״ו:י״ז) – רוממת וגדלת אותו להיות לך לאלהים. האמירך היום (דברים כ״ו:י״ח) – רומם וגדל אותך על כל העמים להיות לו לעם סגולה. וכולם נגזרו מן: בראש אמיר (ישעיהו י״ז:ו׳).
יאמר: לא תתרומם ולא תתגדל בה להיות אתה אדניה למכרה ולהשתמש בה כשפחה. וכן יקראו בערבי אדון – אמיר. ושמוש העי״ן והאל״ף כאחד מורגל בלשון, פדעהו מרדת שחת (איוב ל״ג:כ״ד) – פדאהו, כמו שפרשתי במלת פתע (רמב״ן במדבר י״ב:ד׳), וכן: מעשה צעצועים (דברי הימים ב ג׳:י׳) כמו באל״ף, מן: הצאצאים והצפיעות (ישעיהו כ״ב:כ״ד) – הבנים והבנות, כיב כרובים – כרביא, ובלשון חכמים עומדות – אומדות, בקיאין – בקיעין, עדין – אדין, עורכי הדיינין – ארכי, עריס – אריס. [ושנינו (משנה שבת ח׳:א׳): חלב כדי גמיעה, ושאלו בגמרא (בבלי שבת ע״ז.): גמיעה או גמיאה,⁠ג הגמיאיני נא מעט מים (בראשית כ״ד:י״ז), ואעפ״כ אומרים ממנו: מגמע ובולע, וגומע ופולט, אבל מגמע ובולע (בבלי שבת קי״א.)]⁠ד ובמשנת מסכת כלים (משנה כתב יד קאופמן כלים ט׳:ז׳) ובתוספתא שונין מרדא במקום מרדע, ואין מקפידין כלל בחילוף שתי האותיות הללו, וכן במקומות רבים.
ורבינו שלמה כתב לא תתעמר בה – לאה תשתמש בה,⁠ו לשון פרסי קורין לעבדות ושמושז – עמירא, מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי זאת.
וזה אמת, שכך ראיתי בירושלמי: תמן צווחין לפעלא טבא עמירא, בפרק אמר רבי עקיבא (ירושלמי שבת ט׳:א׳), ובפרק כל הצלמים (בבלי ע״ז ג׳:ו׳), ומורגל הוא אףח בלשון ארמי, כמו שכתוב במגלת שושן (ספר יהודית א׳:ו׳-י״א): ושדר מלכא דאתור על כולהון עמוריא דנינוה, ועל כל דעמרין על יד ימא ועל עמור דכרמלא ודגלעד,⁠ט ואהפיכו פיתגמא דנבוכדנצר כולהון עמוריא דארעא ולא דחילו מיניה. וכן במקומות הרבה בספר ההוא יקראו יושבי הארץ עמורי ארעא, כלומר הנעבדים לארץ והמשתמשים בה. או שצוה מלך אשור על אנשי המלחמה והם הנקראים: עבדי הארץ, כי הם הנעבדים למלך בכלי מלחמותיו, הם אנשי מלחמתו ופרשיו, כלשון: עבדו את כדרלעומר (בראשית י״ד:ד׳), ועבדו בו גוים רבים (ירמיהו כ״ז:ז׳).
תחת אשר עניתה – אמרו בסיפרי (ספרי דברים כ״א:י״ד): אפילו לאחר מעשה יחידי, והוא מה שהזכרנו (רמב״ן דברים כ״א:י״ג), שהם סבורים שמותר לבא עליה ביאה ראשונה מידיא שהביאה לתוך ביתו, ומאותה שעה הוא מוזהר עליה בעמור ובמכירה.
1. השוו ללשון הפסוק ברות א׳:ט״ו.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שכתוב״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא נוסף כאן: ״תרגום״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא נוסף כאן: ״ותרצו״.
ד. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ה. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שלא״.
ו. כן בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פריס 222 חסר: ״בה״.
ז. כן בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בכ״י פולדה 2: ״לשמוש ועבדות״, ובדומה בנוסח פירוש רש״י בכ״י פריס 73: ״לשימוש ולעבדות״. בכ״י פרמא 3255: ״לשון שמוש ועבדות״.
ח. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2. בדפוס ליסבון: ״אפי׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״אף״.
ט. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״וגלעד״.
י. כן נוסף בין השיטין בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון רק: ״במלחמותיו״.
יא. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״מפני״.
[AND IT SHALL BE, IF THOU HAVE NO DESIRE FOR HER,] THEN THOU SHALT LET HER GO WHITHER SHE WILL. The Rabbis have said thereon in the Sifre:⁠1 "But not to her fathers' house.⁠" Now, I do not know whether the intent thereof is to state that she is a Jewess and that we do not allow her to leave the law of Israel and go back unto her people, and unto her gods,⁠2 or whether it means to state that he is not to send her to her father's house with attendants, for in that case he would be assisting those who commit a transgression. Instead he is to send her out of his house to sojourn wherever she could find a place,⁠3 for perhaps she will remain in the Land and follow the young men4 and be married to one of them. Now, since Scripture states that he is to let her go where she pleases, and warns that he not sell her for money and that he not treat her as a slave,⁠5 we deduce that she needs no divorce from him. Rather, Scripture considered her to be a married woman as long as she was with him; when he hates her he may send her away like a rape victim.⁠6
It is possible that the sense of the verse is to state that, if he cohabits with her and desires her, she shall become his wife. If he cohabits with her, however, and she is not enticing to him and he does not desire her, similar to the affair of Amnon with Tamar,⁠7 he must let her go where she pleases, everything depending upon this cohabitation. For, if after he cohabited with her [the first time] she tarried with him for days and he cohabited with her, and then changes his attitude and hates her, like a man who hates his wife, she had already become his wife, and thus she is Jewish and can be sent away only with a bill of divorce.⁠8
THOU SHALT NOT 'THITH'AMEIR' (DEAL AS A SLAVE) WITH HER. This is like the expression 'v'hith'amer' (and he deal with him as a slave), and sell him.⁠9 Onkelos in both cases rendered it as an expression of "trading,⁠" and our Rabbis in the Sifre10 and in the Gemara11 explained it as a term of "serving.⁠" Thus it is an express negative commandment12 against making any use of her as a bondmaid, and if he did put her to such service he is to be scourged.
It appears to me in line with the simple meaning of Scripture that thou shalt not 'thith'ameir' [spelled with an a'yin] is like "thou shalt not thith'ameir" [spelled with an aleph], as in the expression, all the workers of iniquity 'yith'amru' (bear themselves loftily).⁠13 So also, Thou hast 'he'emarta' (acknowledged) the Eternal this day;14 and in their splendor 'thith'yamaru' (you shall gain grandeur)⁠15 — exchanging the aleph for a yod — are all expressions of exaltedness and greatness. 'He'emarta' the Eternal this day16 means that "you have exalted and magnified Him to be thy G-d.⁠"17 And the Eternal 'he'emircha' this day18 means that "He exalted and magnified you above all peoples to be His own treasure.⁠"19 All of these expressions are derived from the phrase in the top 'amir' (of the uppermost bough).⁠20 Thus the verse here states, "Do not exalt yourself nor magnify yourself, by acting as her master to sell her or to use her as a bondmaid. Similarly in Arabic they call a master amir. And the usage of the a'yin and the aleph is often identical in the [Sacred] Language. 'Peda'eihu' (deliver him) from going down the pit21 [the word peda'eihu spelled with an a'yin] is like peda'eihu [spelled with an aleph — "deliver him"], as I have explained with reference to the word petha (suddenly).⁠22 So also, cherubim of 'tza'atzuim' work23 [written with an a'yin] is like [the same word spelled] with an aleph, from the word 'hatze'etzaim v'hatzfioth'24 meaning "the sons and the daughters,⁠" for [Onkelos] translated the Hebrew word keruvim (cherubim) as k'ruvaya25 ["like children" — and hence cherubim of 'tza'atzuim' work26 written with an a'yin is identical to the same word written with an aleph, thus meaning "work in the image of children"]. And in the language of the Sages [the a'yin and aleph] are used interchangeably, such as: omdoth (appraised) written with an a'yin, and omdoth written with an aleph;⁠27 beki'in (experts) written with an aleph, and beki'in written with an a'yin;28 adin (yet) written with an a'yin and adin written with an aleph;⁠29 orchei (advocates) who advise their clients on how to plead before the judges,⁠30 written with an a'yin and archi (a court)⁠31 written with an aleph; aris32 (a share cropper) written with an a'yin and aris written with an aleph. And we are taught [in the Mishnah]:⁠33 "Milk enough for gmiah ["a gulp" — if enough milk for one gulp was taken from one domain to another on the Sabbath, whoever took it is culpable]. And in the Gemara34 they asked: "Is the word gmiah written with an a'yin or an aleph, and the Rabbis resolved it by quoting the verse, 'hagmi'ini' (give me to drink), I pray thee, a little water35 [the word hagmi'ini written with an aleph] and yet they use the same term m'gama (taking a drought) written with an a'yin, such as: "[If his teeth pain him he should not] quaff vinegar through his teeth and spit it out but m'gameia (he may take a quaff) and swallow it" [the word m'gameia written with an a'yin]. And in the Mishnah of Tractate Keilim in the Tosephta36 thereof we are taught37 concerning a mardeia (the handle of the plow) written with an aleph38 in place of mardeia written with an a'yin. Thus the Rabbis were not at all concerned about interchanging these two letters [the aleph and the a'yin], and so also in many places.
Now, Rashi wrote: "Thou shalt not 'thith'ameir' with her — you shall not use her as a slave. In the Persian language, work and service are termed amirah. I have learned this from the work of Rabbi Moshe the Preacher.⁠"39 This is true, for I have seen in the Yerushalmi in [Tractate Shabbath] Chapter "Rabbi Akiba said"40 and in [Tractate Abodah Zarah] Chapter "All Images"41 the following text: "There [in Babylon] they call a good worker amira.⁠" It is also commonly used in the Aramaic language, as is written in the Scroll of Susanna:⁠42 "And the king of Assyria sent to all amira (servants) of Nineveh and to all d'amrin (who serve) on the sea coast, and to the servant of Carmel and Gilead [to come with him to the war], but all the servants of the land disregarded the commandment of Nebuchadnezzar and they were not afraid of him.⁠" So also in many places of that book the inhabitants of a land are called "amurei of the land,⁠" meaning those who are servants to the land and make use thereof. Or it may mean that the king of Assyria commanded the soldiers, these being called "the servants of the land,⁠" for they are subject to the king to go with him in his wars, and they are his soldiers and his horsemen, similar to the expressions: they 'served' Chedorlaomer;43 and many nations shall 'serve' him.⁠44
BECAUSE THOU HAST HUMBLED HER. The Rabbis interpreted it in the Sifre:⁠45 "Even after a single act.⁠" This coincides with what we have mentioned that the Rabbis are of the opinion that he is permitted to engage in the first cohabitation with her as soon as he brings her to his home. From that moment on he is admonished against using her [as a slave] and against selling her.
1. Sifre, Ki Theitzei 214.
2. Ruth 1:15.
3. Judges 17:8.
4. Ruth 3:10.
5. In (14) before us.
6. Thus the question raised by Ramban at the beginning of this section [whether she is considered a Jewess or not — see text] is resolved in favor of the second alternative: she is not considered a Jewess, and is not required to be released from him by a divorce.
7. II Samuel 13:15.
8. Further, 24:1.
9. Ibid., (7).
10. Sifre, Ki Theitzei 214.
11. Sanhedrin 88b.
12. See "The Commandments,⁠" Vol. II, pp. 249-250.
13. Psalms 94:4. The word yith'amru is spelled with an aleph.
14. Further, 26:17. He'emarta is written with an aleph.
15. Isaiah 61:6.
16. Further, 26:17. He'emarta is written with an aleph.
17. Further, 26:17. He'emarta is written with an aleph.
18. Further, 26:18. He'emircha is written with an aleph.
19. Further, 26:18. He'emircha is written with an aleph.
20. Isaiah 17:6. Amir is written with an aleph.
21. Job 33:24.
22. Numbers 12:4.
23. II Chronicles 3:10.
24. Isaiah 22:24.
25. Genesis 3:24. See also Vol. II, p. 450.
26. II Chronicles 3:10.
27. Yerushalmi Nazir, end of Chapter IX. Both usages are found there. — See my Hebrew commentary, p. 444, Note 65.
28. See my Hebrew commentary p. 444, Note 66.
29. See ibid., Note 67.
30. Aboth 1:8.
31. Kiddushin 76a.
32. See my Hebrew commentary p. 444, Note 69.
33. Shabbath 76b.
34. Ibid., 77a.
35. Genesis 24:17.
36. See Vol. III, p. 179, Note 124.
37. Tosephta Keilim Baba Bathra 3:5.
38. In our version of the Tosephta, though it is written with an a'yin.
39. See Vol. IV, p. 62, Note 146.
40. Yerushalmi Shabbath IX, 1.
41. Yerushalmi Abodah Zarah III, 6. It is not found there in our text of the Yerushalmi.
42. One of the books of the Apocrypha. See in Ramban's Introduction to the Commentary on the Torah (Vol. I, p. 12) where he refers to The Great Wisdom of Solomon, another of the books of the Apocrypha. In our version of the Apocrypha the text referred to here by Ramban is found, with changes, in Judith 1:8.
43. Genesis 14:4.
44. Jeremiah 27:7.
45. Sifre, Ki Theitzei 214.
לא תתעמר בה – פירוש כמו לא תתאמר בה, מלשון אדנות, כענין (דברים כ״ו) את ה׳ האמרת היום, שהרי אלפי״ן ועייני״ן מתחלפין, וכן בלשון רז״ל עריס כמו אריס. וטעם הכתוב שלא ישתמש בה כשפחה, והנה זה מוסר ודרך ארץ מן התורה.
ונסמכה לפרשה זו של יפת תואר פרשת כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, ללמדך שאשת יפת תואר זו לא התירה התורה אלא בקושי גדול, ולא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שהרי לסוף הוא שונא אותה, ואם יש לו בן ממנה יהיה בן סורר ומורה, לכך סמך לה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, וכן מצינו בדוד שלקח את מעכה בתו של תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה יצא ממנו אבשלום שבקש להרגו, ושכב עם נשיו לעיני כל ישראל, ועשה כמה מחלוקת בישראל ונהרגו על ידו אלפים ורבבות מישראל. ועוד היה בזה מדה כנגד מדה, הוא חטא בבת שבע ונענש באבשלום בנו שהוא בנו של בת אל נכר, הוא שכתוב (שמואל ב י״ב) הנני מקים עליך רעה מביתך. וסמיך ליה עוד פרשת וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, ללמדך שאם ינצל מן הפחד ילכד בפח. ולמדנו מתוך סמיכות פרשיות אלו שעברה גוררת עברה, שהרי נשואין הללו אינן ראוין, ואע״פ שנתגיירה אין זה גירות שלמה שלא עשתה כן אלא מיראה ומפחד החרב, שאפילו מי שבא להתגייר מעצמו אמרו רז״ל שבודקין אחריו שמא בשביל ממון הוא מתגייר או בשביל שררה שיזכה בו או בשביל הפחד או בשביל חשק, ואם הוא איש שמא נתן עיניו באשה יהודית ואם היא אשה שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל, זה דרך תורתנו, לא כשאר התורות שמחזרין אחר האומות ורוצים להרחיב אמונתם בהם, זו באה לנצח ולהתגבר בכח החרב לכל מי שימאן להאמין, וזו באה לנצח בכח הדברים ודברי חלקות ופתויין ויחפאו על ה׳ דברים אשר לא כן, והוא שהתנבא עליהם דניאל (דניאל ז) ופום ממלל רברבן, וכתיב (שם) ומלין לצד עלאה ימלל וגו׳, (שם) ויסבר להשניה זמנין ודת, כלומר שיחשוב לשנות המועדים והתורה שלנו ולא יעלה בידו, זהו לשון ויסבר, וכתיב עוד (שם י״א) ועל אל אלים ידבר נפלאות. ואחר שבודקין אחריו ואין מוציאין לו עילה, מודיעין אותו עול המצות והטורח שיש בעשייתן כדי שיפרוש. ולפיכך לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, בימי שלמה שמא מחמת המלכות והטובה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן האומות בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגרי הצדק, ואעפ״כ היו הגרים בימי דוד ושלמה הרבה, והיו ב״ד הגדול חוששים להם, לא דוחין אותן אחר שטבלו מ״מ, ולא מקבלין אותן עד שתראה אחריתן. ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלא בשביל תליית דבר ולא על פי ב״ד גיירום, חשבן הכתוב כאלו הן נכריות ובאיסורן עומדות, ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן היו עובדות העבודה זרה שלהן ובנו להן במות והעלה (עליהן) [עליו] הכתוב כאלו הוא בנאן, שנאמר (מלכים א י״א) אז יבנה שלמה במה. ולכך דרשו רז״ל קשים גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהן אחר שנתגיירו, ובכל מקום מצינו שהיו הגרים לשראל סבה למכשולות ונזקים, במדבר במעשה העגל ערב רב היו סבה, וכן בשאלת הבשר (במדבר י״א) והאספסף אשר בקרבו, אלו הגרים, הם היו תחלה לכל הרעות וראשית מדון. וכשם שלמדנו מתוך סמיכות פרשיות אלו שעברה גוררת עברה, כן למדנו מן הפרשה שמצוה גוררת מצוה, שהרי כתוב למטה (דברים כ״ב) כי יקרא קן צפור לפניך, מה כתיב אחריו כי תבנה בית חדש ועשית מעקה, אם קיימת מצות שלוח הקן תזכה לבנות בית חדש ולעשות מעקה, ותזכה עוד לבגדי צמר ופשתן, לכך סמך לו לא תלבש שעטנז, ותזכה למצות ציצית, לכך סמך לו גדילים תעשה לך, ותזכה לאשה, לכך סמך לו כי יקח איש אשה, והא למדת מתוך סמיכות הפרשיות גם כן שמצוה גוררת מצוה.
לא תתעמר בה, "you shall not enslave her.⁠" The meaning of this word with the letter ע is the same as the similar sounding word with the letter א, i.e. תתאמר. We find the word in a similar meaning in Deut. 26,17: את ה' האמרת היום, "you have enslaved yourself to the Lord this day.⁠" It is not unusual for the letters א and ע to be used interchangeably. Not only in scripture but also in the language of our sages are the letters ע and א used interchangeably such as in עריס or אריס, both being given as "tenant-farmer.⁠" The prisoner who originally was captured for the sake of becoming the soldier's wife must not be demoted to be treated as a slave in his household once his infatuation for her has waned. It is morally not acceptable This is a basic moral lesson the Torah teaches us here.
The next paragraph which describes a situation in the home of someone who has two wives one of whom he loves whereas he harbours hostile feelings towards the other, teaches that the Torah did not easily agree to permitting the אשת יפת תאר to the Jewish soldier, seeing it foresaw that introducing her into the soldier's household was likely to result in friction in that home. Had it not been the Torah's wish to help the soldier sublimate his carnal lust for that woman, the Torah would not have done so, seeing the chances that her husband will eventually hate such a woman are statistically quite high. Moreover, if he has a son from her, the chances that the son will become a delinquent (בן סורר ומורה), [even if not in the strictly halachic sense of the word. Ed.] are not insignificant. This is why the paragraph about such a delinquent follows in short order.
We find that the Torah's psychology was justified when we look at the life of King David (compare Tanchuma Ki Teytze 1). He had taken Maacha, the daughter of Talmai, the King of Geshur as one of his wives (Samuel II 3,3) after he had gone out to war against him. She bore Avshalom for David. Avshalom rebelled against his father and tried to kill him; he slept with David's concubines. He murdered one of David's sons, and generally became the focus of political strife in Israel and responsible for the death of tens of thousands of Israelites. The prophet Nathan was told to tell David that God would make evil arise against David out of his own house (Samuel II 12,11, see commentary by R' D. Kimchi).
Another paragraph which is appended to the foregoing one because it is a warning, is verse 22 in which the procedure of preserving even the dignity of the body of someone who has been legally executed for a crime committed is discussed. The sequences of our passages in this chapter are reminiscent of Isaiah 24,18 where the prophet tells us that when one has managed to escape one kind of terror, one will find oneself entrapped by a different kind of trap. The sum total of the moral/ethical teaching of these verses is that even marriages which are permitted by the Torah are not necessarily suitable unions. The marriages to prisoners of war are a prime example of such unions.
Even though the women in question have converted to Judaism, this is not considered a complete (ideal) conversion. It is assumed that the woman in question converted out of fear, i.e. physical fear of otherwise being executed. Even when someone volunteers to become a proselyte with no pressure from any causes which we can detect, the sages (Yevamot 47) have instructed the judges performing the conversion to carefully examine the prospective proselyte's background to determine if he or she is converting for ulterior motives, i.e. not because of genuine religious conviction. Money, position, etc., may all be reasons which attract a Gentile to become Jewish. In the case of males more likely than not they have their eyes on a Jewish girl whom they wish to marry.
Judaism is different from other religions which are soul-snatchers, missionary by definition. The reason is that we are a national religion, not one which wishes to embrace all of mankind. Some of the other religions, Islam in particular, are imbued with the fervor to ram their beliefs down the throats of people whom they perceive to be pagans. [In some editions the author refers to "two" religions, i.e. Christianity also. Ed.]. Sometimes all kinds of enticements, both material and spiritual, are offered to the potential convert in order to get him to embrace a particular new faith. This is what Daniel already prophesied about (Daniel 7,20) "and a mouth speaking haughty words.⁠" Daniel 7,25 also deals with the same phenomenon describing efforts at converting others to one's belief being made my leaders of religious cults. In Daniel 11,36 Daniel harps on the same subject once more.
Once the prospective convert to Judaism has been checked out and no ulterior motives have been discovered which would make us doubt his sincerity, he is advised of the yoke of Torah legislation and what is implied by joining the Jewish people (Maimonides Hilchot Issurey Bi-ah 13,14). All of this is designed to make the prospective convert reconsider his plans to become Jewish.
During the reign of David prospective converts were rejected as it was suspected that these converts were inspired by fear of the growing power of the Jewish state. In Solomon's time they were also not accepted as it was suspected that they were motivated by the affluence and security offered by King Solomon's empire (compare Maimonides Hilchot Issurey Bi-ah 13,14-15).
Despite these rulings, there were many converts during the reign of David and Solomon, and once local courts had conducted such conversions and the converts had undergone ritual immersion the higher courts did not revoke these conversions. Although Solomon who married numerous women of pagan ancestry converted all them of them prior to marrying them, and Shimshon too did not marry until after the lady had been converted, seeing these conversions were due to ulterior motives, scripture continues to describe the women in question as if they had remained Gentiles and sleeping with them was forbidden. The outcome of these "marriages" testifies to the fact that they were flawed from the beginning. The Book of Kings accuses Solomon of building altars for the former deities his various foreign-born wives served, although he personally did nothing of the sort. The fact that he did not interfere with such goings on is placed at his doorstep (compare Kings I chapter 11).
In view of all the above we can understand the statement of our sages in Yevamot 47 that converts are as serious a plague for the Jewish people as is the dreaded skin disease tzoraat. The reason for this attitude is that experience has shown that the majority of converts abandoned their former religion only because of material advantages to be attained by becoming Jewish. Not only that, these converts have a habit of leading natural born Jews astray. Once these people have become legal converts it is practically impossible to isolate them and to ostracize them. The first time such converts led the natural born Jews astray was during the episode of the golden calf, whereas a short time later the same thing occurred in Numbers 11,4 when a group of people described by the Torah as אספסף instigated the craving for meat as a result of which tens of thousands of Israelites died a miserable death. Sifri Behaalotcha 86 attributes all this to these converts. Time and again such fair-weather converts have become the bane of our people.
Just as we learned from the order in which these last few paragraphs have been arranged that one sin brings in its wake another sin, we can learn from another sequence of paragraphs that one commandment meticulously observed will bring in its wake the fulfillment of other commandments.
In 22,6 we read about the commandment to release a mother bird before taking her chicks, followed by the commandment to install a railing on the roof of a new house. Following this the Torah instructs us not to mix certain species of seed, etc., etc. The message is that once we observe one commandment it will be easier to observe other commandments.
ושלחתה לנפשה – כתב הרמב״ן כיון שהכתוב אומר שישלחנה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה ולא יתעמר בה כשפחה אלמא שאינה צריכה גט שכל זמן שהיא עמו עשאה הכתוב כאשת איש וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה. ויתכן כי פי׳ הכתוב שאם יבעלנה ויחפוץ בה תהיה לו לאשה אבל אם יבעלנה ולא תהיה עריבה עליו ישלחנה לנפשה והכל תלוי בבעילה הזאת כי אם אחרי בעילתה תעמוד עמו ימים ויבא עליה אם יחזור וישנאה כאיש אשר ישנא את אשתו שכבר נעשית אשתו יגרשנה בגט:
לא תתעמר בה – כתב הרמב״ן כמו והתעמר בו ומכרו ועשאו אנקלוס לשון סחורה. ורבותי׳ עשו אותו לשון שימוש. והנראה בעיני שהוא כפשוטו שהיא לא תתאמר מלשון יתאמרו כל פועלי און ואל״ף עי״ן מתחלפים בהרבה מקומות ופירושו לשון רוממות וגדולה כמו את י״י האמרת כלו׳ לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדוניה למכרה ולהשתמש בה כשפחה:
ושלחתה לנפשה, "you will send her away on her own, etc.⁠" Nachmanides views this instruction as indicating that the husband does not have to give that woman a formal decree of divorce. This is why the Torah has to warn him not to sell her as a slave, nor treat her as one treats a maidservant. As long as she is his wife she enjoys all the privileges a wife is entitled to. If he has started to hate her, he must release her to fend on her own as if he had raped her, [the victim of a rape cannot be forced to live with her rapist unless she consents as his wife, who is then protected by her husband not being allowed to divorce her, ever. Deut. 22. 28-29 Ed.]
It is possible that the message of this verse is that if, when this captor sleeps with this woman as an expression of his wanting to marry her, all well and good. However, if he sleeps with her without commitment and she is no longer desirable for him, he must release her unconditionally. Her future relationship to her captor depends entirely on the nature of his sleeping with her once this had been permitted according to Torah law. If the relationship turns sour after she had become his wife, she is entitled to a decree of divorce just like any married woman.
לא תתעמר בה, "you must not enslave her;⁠" Nachmanides writes, referring to Onkelos on 24,7 where he understands the letter ו in the word ומכרו as "and,⁠" not "or,⁠" that the term תתעמר does not mean that the former husband now keeps her in his household as a slave, but that he sells her in the slave market for money, treats her as chattel.
Our sages (Sifri on 24,7) state that selling is not culpable until the new owner has made personal use of the newly acquired slave. They see in the word התעמר a reference to ingathering of a harvest, for instance, converting a potential into an actual.
Nachmanides, personally, feels that the word corres-ponds to its plain meaning, as if it had been written with the letter א instead of ע, as it appears in Psalms 94,4 where it portrays arrogant, haughty conduct that characterizes those that not only sin but boast about it. Nachmanides quotes instances when the letters א and ע are used interchangeably.
ושלחתה לנפשה – בגימטריא לנפשה לא בבית אביה הנכרי.
סמך אשר עניתה ׳לכי תהיין – לומר לך שלא יענה אותה בהויות של ביאה.
ושלחתה לנפשה – ושלחתה כלומר שאין לך רשות בה אלא היא ברשות עצמה להיות גיורת או לחזור (לגירותה) [לגיותה].
והיה אם לא חפצת בה – תיכף אחר הבעילה או אחר זמן מה לאי זו סבה שתהיה.
לא תתעמר בה – שיעשה ממנה אגודה שישאנה למכור בשוק כאגודת עצים או שבלים, כטעם נושא אלומותיו (תהלים קכ״ו:ו׳).
והיה אם לא חפצת בה – רוצה לומר: שמתוך נוולה שראית סר החשק שהיה לך או ששקטה תאותך אחר שבאת אליה.
ושלחתה לנפשה – לפי מה שאמר לא תתעמר בו וידענו שאסור להושיב בארצנו עובדי עבודה זרה למדנו שאינו משלחה עד שתקבל עליה שלא לעבוד עבודה זרה ויתר המצות שנצטוו בני נח ותהיה לנפשה כמו שאר הגרים התושבים.
ומכור לא תמכרנה בכסף וגומ׳ – הזהיר מזה שלא יוכל למכרה כמו שימכרו שאר השבי גם הוא לא יוכל להשתעבד בה במדרגת ההשתעבד בשבי מפני שכבר ענה אותה ולזה יהיה לה זה השכר ממנו וכאלו התחכמה התורה בזה להשקיט תאות החושק בה בשביה מפני ראותו שאחר זה תסור ממנו הממשלה שהיתה לו בה ולפי שאמרה התורה שלא יתעמר בה ולא ימכרנה מפני שענה אותה למדנו שכזה יחוייב שימנע מלתת אותה במתנה שהרי ישעבדה בזה ועוד שהתורה אמרה ושלחתה לנפשה, רוצה לומר: שבעת שישלחנה תהיה לנפשה.
והנה ברשות הזה אשר הרשהו באישותה לגמרי כבר הורידהו מחשק׳ ואהבתה עד מדרגה שביעית והיא שכבר סרה אהבת׳ מלבו לגמרי ולא יחפוץ בה והוא הנרצה לאל ית׳ מאלו המעשים והוא מה שסדר אחריו והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף וגו׳. וכבר התחכמ׳ התורה בזה כי כשידע שאם בא עליה שוב אינו יכול למכרה ולא להשתמש בה עבודת שפחות שיפרוש ממנה כי יש כמה אנשים חביב עליהם ממונם יותר מהשלמת תאוותם לפי שתאוותם אל הממון היא הגוברת בהם. גם זאת מעם ה׳ צבאות יצאה ללמד רוח עצה וגבורה כל אנשי המלחמה לדעת לכבוש האויב לפניהם ובשבעה דרכים אלו ינוס מפניהם וזה כי כשיראה אדם שיצרו מתגבר עליו ואינו יכול לעמוד כנגדו יעשה מה שאמר רבי אלעאי ילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ (קידושי׳ מ׳.) ובידוע דבגברא רבא קא מיירי שכעור מעשיו לא עליו לבדו ענה כי על כל הרואים את כבודו שלומדין ממנו ויתחלל שם שמים על ידו וכמו שאמרו (יומא פו.) היכי דמי חלול השם כגון דאמרי שרא ליה מריה לפלניא או שחבריו בושים משמועתו ואף על גב דאמרי (חגיג׳ ט״ז.) דליתא להא דר׳ אלעאי אלא דאית ליה ליתובי יצריה זהו כלפי מה שאמר ויעש׳ מה שלבו חפץ בהחלט אבל אין ספק שאם כוון להפשיר תאוותיו כמו שהתיר לו בכאן ביאה ראשונ׳ להביא את יצרו משם ואילך בכפל רסנו שפיר דמי.
והיה אם לא חפצת בה הכתוב מבשרך שסופך לשנאתה. בספרי ולא ידעתי מהיכן דרשו זה דבשלמא האגדה דלעיל דאם נשאה סופו להיות שונאה שנאמר אחריו כי תהיין שפי׳ דהא דרשינן סמוכים בכל מקום אלא האגדה הזאת דהכתוב מבשרך דואם לא חפצת בה היכי דרשינן מינה הכתוב מבשרך הא לגופיה הוא דאתא ללמד שישלחנה לנפשה ולא ימכרנה בכסף תחת אשר ענה אותה:
מבשרך הכתוב וכו׳. דאם לא כן, הוי למכתב ׳ואם לא חפצת בה׳, שלשון ״והיה״ נאמר על דבר שדרכו להיות. אבל זה שלא נשאה אלא משום ״וחשקת״ (פסוק יא) ומשום ״יפת תואר״ (שם), ואין דרך לכתוב בענין זה ״והיה״, שהרי אין זה הוה תמיד. ולכך אמר כי הכתוב מבשרך שזה יהיה בודאי. ואף על גב דכתיב ״אם״ והוא תלוי, מכל מקום מדכתיב ״והיה״, לשון זה נאמר על דבר ההוה ורגיל להיות, כדלעיל:
הכתוב מבשרך שסופך לשנאתה. כתב הרא״ם לא ידעתי מהיכן דרשו זה וכו׳. ונראה דדרשו זה מדכתיב והיה אם וגו׳, משום דמלת והיה לשון ודאי, ומשום הכי דרשו מה שדרשו. ואין לומר דקאי אסוף הפסוק, דהל״ל אם לא תחפוץ, שהוא לשון עתיד, ולא חפצת שהוא לשון עבר, אלא הכתוב מבשרך. וא״ת והא פירש״י לעיל (פסוק יא) אבל אם נשאה סופה להיות שונאה וכו׳, וא״כ ל״ל והיה וגו׳ לבשר על זה, והא נלמד זה מכח סמיכות הפרשיות, כדפירש רש״י לעיל. וי״ל לפי שפירשו התוספות את דברי רש״י, והביאם הרא״ם בספרו והאריך שם, שפי׳ רש״י בפ״ק דקידושין (כב.) אפי׳ ביאה ראשונה לא התירה לו התורה אלא לאחר כל המעשים הללו. ונראה דהקרא ג״כ מסייעו, מדכתיב ואחרי כן תבא עליה ובעלתה, וכתיב אח״כ והיתה לך לאשה. וא״כ נוכל לומר דקרא דוהיה אם לא חפצת וגו׳ הבשורה היא אפי׳ ביאה ראשונה לא יבא עליה, ומסמיכות הפרשיות למדנו מביאה שנייה ואילך, שאם יקח אותה ותגייר בע״כ ויקחה לאשה, שסופו לשנאותה וכו׳:
Scripture informs you that you will ultimately hate her. Re"m writes: I do not know from where they expound this, etc. It seems [to me] that they expound this because it is written, והיה אם וגו', (But it shall come to pass, etc.)" and the word והיה is an expression of certainty [that he will hate her], and therefore they expound what they expound. You cannot say that (והיה) refers to the end of the verse [and it means that he must certainly send her away], because [if so], it should have said "אם לא תחפוץ (If you will not desire her),⁠" in the future tense, and not "חפצת (lit. you did not want)" in the past tense. Therefore [it means] "Scripture informs you, etc.⁠" You might ask that Rashi [already] explained above (v. 11), "However, if he does marry her, he will ultimately hate her, etc.⁠" If so, why do we need [this verse] "but it shall come to pass, etc.⁠" to inform of this; it is [already learnt] from the juxtaposition of these sections as Rashi explained above? The answer is in accordance to Tosefos' explanation of Rashi, and Re"m cites this in his book and discusses it there at length, that Rashi explains in the first chapter of Kiddushin (22a): The Torah does not permit him [to have] even the first intimate relations [with her] except after doing all these actions [including marrying her]. It seems that the verse too supports him because it is written, "And afterwards you may come to her and consummate with her,⁠" and it says afterwards, "And she will become your wife,⁠" [implying that with this first consummation she becomes his wife]. If so, we can say that the verse, "But it shall come to pass, that if you do not desire her,⁠" is saying that he should not even have this first marital relations with her. And from the juxtaposition of these sections we learn that beginning with the second [instance of] intimate relations and onward, that if he takes her, and forcibly converts her and takes her as a wife [for the long term], "he will ultimately hate her, etc.⁠"
והיה אם לא חפצת בה – הכתיב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה.
ושלחתה – בגט.
לנפשה – ולא לבית אלהיה. לנפשה. שאם היתה חולה ימתין עד שתבריא. ק״ו לבנות ישראל שהן קדושות וטהורות.
ומכר לא תמכרנה – אין לי אלא שלא ימכרנה בכסף. מניין שלא יתננה במתנה ושלא יעשה בה טובה ת״ל ומכר לא תמכרנה בכל מיני מכירות.
לא תתעמר בה תחת אשר עניתה – אפילו עינוי יחידי.
ושלחתה לנפשה – תשלחנה לרצונה, לפי שביאה ראשונה הותרה לו בעוד לא נתגיירה, ואחר שישבה בביתו כמשפט, אם חפץ בה, והיא רוצה ליכנס תחת כנפי השכינה, הרי זו מתגיירת וטובלת ככל הגרים, ותנשא לו ע״י כתובה וקדושין, ואם לא חפץ בה, משלחה בלא גט, וכן אם לא רצתה להתגייר, מקבלת שבע מצות בן נח ומשלחה לנפשה, והרי היא ככל הגרים התושבים, ואינו נושאה, שאסור לישא אשה שלא נתגיירה:
לא תתעמר בה – לשון שימוש, לא תשתמש בה כשפחה, כי אם תהיה חפשית, וכל זה בכח ושלחתה לנפשה לרצונה, שלא ימכרנה ולא יחזיקנה בביתו כשפחה:
עניתה – בביאה ראשונה:
תתעמר – נ״ל בחלוף אל״ף בעי״ן מל׳ יתאמרו כל פועלי און {תהלים צ״ד:ד׳}, את ה׳ האמרת היום {דברים כ״ו:י״ז}.
תחת – זה שאסור לך להתעמר בה הוא חלף ובשכר מה שעניתה, וכיוצא בזה למטה כ״ב:כ״ט.
[יד] והיה – מלת והיה הנוסף מציין שקרוב שיהי׳ כן והוא דבר רגיל להיות וזש״ה מבשרך, ומ״ש ושלחתה היינו בגט, שכל שלוח הנאמר באשה או בעבד הוא ע״י שטר שנותן בידה לראיה שיצאה מרשותו וכמ״ש מכילתא משפטים (סי׳ צה), ול׳ שלוח משמע שיוכל להשתלח לא החולה שאינו יכול ללכת בעצמו וכמ״ש בספרי נשא (סי׳ ז) על מזכר עד נקבה תשלחו אין לי אלא שיכול להשתלח, ומזה הוציא שאם היא חולה צריך לרפאותה, והיה ל״ל ושלחתה למקומה או לארצה או ושלחתה סתם ואמר ושלחתה לנפשה, ר״ל שלא תחזור אל בית אבותיה ששם עובדים עכו״ם כמ״ש הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה, כי היא ישראלית גמורה:
[טו] ומכר לא תמכרנה בכסף – כפל המקור לפני הפעל הבא בשלילה מורה שלא יעשה שום דבר מן הפעל, ושם מכר במובנו המדויק הוא מכירה בכסף ובמובן הרחב כולל כל שמוסר הדבר לרשות אחר כמו ביד אשה ימכור ה׳ את סיסרא, וימכרם ביד כושן רשעתים, ונמצא גם על השנוי ושדה מגרש עריהם לא ימכר שלא ישנה, עמ״ש בהר (סי׳ סט). ומכר שבא על המסירה לרשות אחר משתתף עם כי נכר אותו אלהים בידי, ואם היה אומר ולא תמכרנה בכסף הייתי אומר שמתנה מותר, לכן אמר ומכור לא תמכרנה שזה מורה שר״ל שום מכירה ומסירה אף שלא ע״י כסף. ואמר ומכר ר״ל מה שתרצה למסור אותה לאחר אני מצוך שלא תמכרנה אף בכסף וכ״ש שלא בכסף שאין לך הנאה מזה וכמו שכתבתי זה באילת השחר (כלל מ׳):
[טז] לא תתעמר בה – פי׳ רש״י בלשון פרסי קורין לעבדות ושמוש עימראה, והרמב״ן הביא מירושלמי פרק ר״ע ופרק כל הצלמים תמן צוחין לפעלא טבא עמירא והביא עוד מתרגום ארמי מגלת שושן שבא שם לשון עמירה על עבדים ומשרתים, ואמר כי יגנוב איש נפש והתעמר בו ומכרו, אמרו חז״ל שצריך שישתמש בו, ור״ל שהשתמש בו ואח״כ מכרו, ופה אומר שלא ימכרנה ומוסיף לאו אחר שגם לא תתעמר בה וצריך לגרוס כגירסת הגר״א לא תתעמר בה ה״ז אזהרה והשאר נמחק והוא גריס ה״ז אזהרה לכל דבר הפרשה, ואני הגהתי מלת לבד תחת מלת לב״ד, ר״ל שהוא אזהרה בפ״ע על השמוש, והוסיף תחת אשר עניתה לומר שאיסור המכירה והעימור מתחיל תיכף אחר העינוי שבעל אותה בפעם ראשון, לבל נאמר שלא הוזהר ע״ז רק אחר שבא עליה פעם שני, ויש לקיים גם גירסת הספרים שגורס לא תתעמר בה כדברי ר׳ יונתן ר״ל שר׳ יונתן אמר (בסי׳ יד) ושלחתה לנפשה ושלחתה בגט, וא״כ לדידי׳ מ״ש אם לא חפצת בה הוא אחר שבא עליה ביאה שניה שאז צריכה גט כי נעשית כאשתו, ולבל נטעה שגם מ״ש לא תתעמר בה מדבר אחר ביאה שניה אבל אחר ביאה ראשונה שעדיין אינה אשתו וא״צ גט יכול למכרה ולהתעמר בה ע״ז הוסיף תחת אשר עניתה שאפי׳ לאחר מעשה יחידי דהיינו אחר ביאה ראשונה מוזהר שלא יתעמר בה וז״ש ה״ז אזהרה לבד תחת אשר עניתה:
ושלחתה לנפשה: תניא בספרי: ״ושלחתה״ – בגט, כדברי רבי יונתן1. והיינו משום דלשון ״ושלחתה״ משמע הכי,⁠2 וכמו שכתבתי להלן (כד,א ד״ה ושלחה מביתו), וא״כ מיירי אחר שכבר נתגיירה ונשאה באישות. אבל א״כ היאך מתפרש ״ומכר לא תמכרנה בכסף״, היאך סלקא דעתך שימכרנה אחר שכבר נתגיירה, והרי היא כבת ישראל.
אלא המקרא מיירי בשני אופנים: אם אחר שנתגיירה3 – ישלחנה בגט, ואם קודם לכן4 ואין צריך גט, מ״מ ״לא תמכרנה בכסף״. אבל א״כ קשה הא דכתיב ״תחת אשר עניתה״, איזה עינוי היה לפני הגירות? אלא מוכח שמותר בעילה ראשונה במלחמה, וכמו שכתבתי לעיל (פסוק י״א) דהכי סוגיא דעלמא5.
1. וכתב ב׳ספרי דבי רב׳ (רבי דוד פארדו): משום דסבירא ליה דאין מגיירה אלא לרצונה, נושאה בכתובה ובקידושין, וכמו שכתב הרמב״ם. ומדקאמר כדברי רבי יונתן מכלל דאיכא תנא דפליג... לא איתפרש מאן תנא דפליג...
2. גירושין בנט.
3. ונשאה, והתקיים – ״והיתה לך לאשה״.
4. קודם גירות, ועדיין לא נשאה.
5. וז״ל הרמב״ן על אתר: והנה כיון שהכתוב אומר שישלחנה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה בכסף ולא יתעמר בה כשפחה, נלמד שאינה צריכה ממנו גט, אבל הכתוב עשה אותה אשת איש בהיותה עמו, וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה. ויתכן, כי טעם הכתוב, לומר, שאם יבעלנה ויחפוץ בה תהיה לו לאשה, אבל אם יבעלנה ולא תהיה עריבה עליו ולא יחפוץ בה, כענין אמנון עם תמר, ישלחנה לנפשה, והכל תלוי בבעילה הזאת. כי אם אחרי בעילתה תעמוד עמו ימים ויבא עליה, אם יחזור וישנא אותה כאיש אשר ישנא את אשתו, כבר נעשית אשתו, והנה היא יהודית ומתגרשת בגט.
במכילתא (מדרש תנאים עמוד 128) יש כאן מחלוקת בין רבי יאשיה ורבי יונתן וזו לשון המכילתא: ״לא תתעמר בה — אחר כל המעשים הכתוב מדבר; אתה אומר אחר כל המעשים הכתוב מדבר; או אינו אלא לאחר בעילה, אלא אם אמרת כן הרי היא אשתו לכל דבר (כלומר ופשיטא שאסור להתעמר בה), הא [מה] תלמוד לומר לא תתעמר בה תחת אשר עניתה — אחר כל המעשים הכתוב מדבר, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר אחר הבעילה הכתוב מדבר; או אינו מדבר אלא לאחר כל המעשים, תלמוד לומר ויקח אותה וישכב אותה ויענה (בראשית ל״ד:ב׳); הרי אתה דן, נאמר כאן ענוי ונאמר להלן ענוי, מה ענוי שנאמר להלן אחר הבעילה הכתוב מדבר, אף ענוי שנאמר כאן אחר בעילה הכתוב מדבר״.
זאת אומרת, שלדברי רבי יאשיה הוזהרנו מלהתעמר בה מיד אחרי כל המעשים הנזכרים בפסוקים י״ב-י״ג רישא, ואחרי המעשים האלה הוא עומד לפני הברירה, אם הוא רוצה בא עליה ועל ידי כן היא נעשית אשתו לכל דבר (פסוק י״ג סיפא), או אינו חפץ בה והוא משלחה לנפשה (פסוק י״ד רישא); רבי יאשיה סובר, שאי אפשר לומר שאחרי הבעילה הוזהרנו מלהתעמר בה, שהרי אחר הבעילה היא נעשית כאשתו לכל דבר, ופשיטא שאין לו רשות למכרה כשפחה.
״תחת אשר עניתה״, מפרש רבי יאשיה כנראה כמו תרגום ירושלמי: ״די יהבת רשותך עלה״, כלומר שהשתעבדת בה כמנהג אדון (כמו ותעניה שרי, בראשית ט״ז:ו׳). רבי יונתן לעומת זאת מביא ראיה מ״תחת אשר עניתה״, שלא הוזהרנו אלא לאחר בעילה, כי לשון ענוי יש לפרשו כמו בבראשית ל״ד:ב׳. וכן הוא בתרגום יונתן: ״בתר דשמשתא עמה״ (לשון תשמיש המטה) [כן כותב גם יוסף בן מתתיהו במקום הנ״ל]. שני התרגומים הנזכרים חולקים עוד בדבר שני. את התיבות ״ושלחתה לנפשה״ מתרגם תרגום יונתן: ״ותפטרינה לבלחודה בגיטא״, אבל ירושלמי מתרגם: ״ותשלח יתה ברשות נפשה״.
שתי המחלוקות תלויות זו בזו. על פי ר׳ יונתן ותרגום יונתן מדבר הפסוק ״לא תתעמר וגו׳⁠ ⁠⁠״ אחרי שכבר נעשית אשתו, ועל כן צריך לשלחה בגט, כמו שנאמר להלן כ״ד:א׳, ובאמת כן הוא מפורש בספרי סימן ריד: ״ושלחתה בגט כדברי רבי יונתן״.⁠1 אבל לפי פירוש תרגום ירושלמי, ההולך בשיטת רבי יאשיה, צריך לומר ש״ושלחתה״ אינו אלא שילוח מרשותו.
גם רבי יאשיה וגם רבי יונתן הם מבית מדרשו של רבי ישמעאל, ושניהם סוברים כדברי רבי יוחנן הנזכרים בירושלמי, שלא הותרה ביאה לפני כל המעשים הללו. אבל לדברי רבי שהבאנו למעלה, שבעילה ראשונה הותרה אף לפני כל המעשים הללו2 התיבות ״תחת אשר עניתה״ מתייחסות אל הבעילה הראשונה, והוא משלחה עוד לפני שהיתה לו לאשה, ובלא גט. לפי זה אין כל קושי בפירוש המקרא, ויתכן כי מטעם זה החליט התלמוד הבבלי (וכן פוסק הרמב״ם) כדעה זאת (אשר כפי הנראה היא נמשכת אחרי דברי תלמידי רבי עקיבא).
לנפשה – כלומר לעצמה, שתלך כרצונה (השוה יוסף בן מתתיהו).
לא תתעמר בה – השוה להלן כ״ד:ז׳. המפרשים נחלקו בפירוש המלה. אונקלוס, יונתן וירושלמי (וכן הפשיטא) מתרגמים: ״לא תתגר בה״, כלומר לא תעשה בה סחורה. הרמב״ן מביא שני פירושים: לפי האחד תתעמר הוא כמו ״תתאמר״ (״אמיר״ בערבית פירושו אדון), ומצינו למלה זאת חברים: ״האמרת״ וכן ״האמירך״ (להלן כ״ו:י״ז והלאה), כלומר, אל תשתרר עליה בדרך אדנות, כלומר אל תשעבד אותה (וכן דילמן). עוד מביא הרמב״ן פירושו של רש״י בשם רבי משה הדרשן, שבפרסית קוראים לשימוש עימראה, וראיה מן הירושלמי במסכת שבת פרק ט, הלכה א: ״תמן (כלומר בבבל) צווחין לפעלא טבא עמירא״. אחרי כן מצטט הרמב״ן פסקא מתוך ספר ארמי הנקרא ״מגלת שושן״ (ספר יהודית?), המשתמש במלת ״אמירה״ או ״עמירה״ במובן של ״תושב״ (וכן הוא בערבית).
1. בנוגע ליחסם של דברי הספרי האלה כלפי המכילתא הנזכרת למעלה, השוה ״יאהר⁠־בוך דער יידיש ליטערארישן געזעלשאפט צו פראנקפורט דמיין״ 1908: ״צור איינלייטונג אין דען מדרש תנאים לדברים״.
2. וכן היא דעת הספרי אלא שנוספו בו הוספות (השוה את המאמר הנזכר בהערה הקודמת).
והיה אם לא חפצת בה – בספרי הכתוב מבשרך וכו׳. פירוש, משום דכתיב והיה ואינו אלא לשון שמחה, וכמו שדרשו ז״ל, וזה מבשרך הכתוב בשורה טובה.
והיה וגו׳ – והיה אם לא חפצת בה – הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה.⁠1 (שם)
ושלחתה – מלמד שמשלחה בגט.⁠2 (שם)
ושלחתה לנפשה – מלמד שאם היתה חולה ממתין לה עד שתבריא וה״ז ק״ו לבנות ישראל.⁠3 (שם)
לנפשה – לנפשה ולא לבית אביה.⁠4 (שם)
לא תמכרנה בכסף – אין לי אלא שלא ימכרנה בכסף, מניין שלא יתננה במתנה ולא יעשה בה טובה, ת״ל ומכור לא תמכרנה.⁠5 (שם)
לא תתעמר בה – לא תשתמש בה.⁠6 (שם)
1. מפרש הלשון והיה שהוא ציון ואות שכך יהיה בודאי, וכמו והיה כי תבאו אל הארץ, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ואעפ״י דכתיב לשון אם, אך מצינו לשון אם המורה על ודאי כמבואר לפנינו בפ׳ משפטים בפ׳ אם כסף תלוה ובכ״מ, ועונש זה מעתידות השנאה בא על שלא היה שליט ברוחו להתגבר על יצרו באהבה זרה, כי אף אם שהותרה לו אך לא דברה תורה אלא כנגד יצה״ר ובשעת מלחמה כמבואר לעיל בפ׳ י״א, וזהו גם כונת הדרשה לקמן בפ׳ כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, כל הנושא יפ״ת יהי׳ לו בן סו״מ. ותכלית הבשורה הזאת י״ל שהיא להורות דעה את זה השקוע ברעיון אהבה זרה שינחם ממחשבתו אחרי ראותו את אשר יקרה לו בזה בעתיד.
2. עיין בנמוקי רמב״ן כאן שחקר אם צריכה גט או לא, וכפי הנראה לא היתה לפניו דרשה זו בספרי כמו שהיא לפנינו, דאל״ה לא הוי משתמיט מלהביא מספרי, וגם לפני הרב״ם כנראה לא היתה דרשה זו בספרי, שכן כתב בפ״ח ה״ו ממלכים ואם לא חפץ בה משלחה לנפשה ולא זכר שמשלחה בגט, ובאמת הדעת נוטה שצריכה גט כיון דלאחר הגירות אשתו גמורה היא וכמש״כ והיתה לך לאשה, ובספרי אמרו והיתה לך לאשה כענין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, הרי דאשתו היא לכל דבר, וביותר למש״כ הרמב״ם דנושאה בכתובה וקדושין, א״כ צריך להקיש יציאה להויה, וצ״ע על הרמב״ן שחקר בזה ולא העיר מכל זה.
3. ר״ל ק״ו לבנות ישראל דהיכי שמגרשה צריך להמתין עד שתבריא אם חולה היא. וטעם הדרשה הזאת היא מלשון ושלחתה לנפשה דהיינו באופן שתוכל להשתלח בעצמה, והיינו כשהיא בריאה, אבל חולה אינו יכול להשתלח מעצמו וכמ״ש בספרי פ׳ נשא מזכר ועד נקבה תשלחו, תשלחו – לרבות את החולים, יעו״ש.
4. כך הגירסא ברמב״ן, ובנוסחאות אחרות הגירסא ולא לבית אלהיה, והכונה אחת היא שלא תשלחנה באופן שתחזור לבית אבותיה ששם עובדים עבודת כוכבים, יען שכבר ישראלית גמורה היא, ומצינו שנוי נוסחאות כאלה במובן זה בגמרא גיטין מ״ה א׳ כי ינצל אליך מעם אביו מבעי לי׳, וגירסא אחרת מעם אלהיו מבעי לי׳, יעו״ש.
5. דכ״מ שהפעל נוסף על המקור מורה על עשית הפעולה בכל אופן שהוא, ובכ״מ מורה לדרשה, וכאן דריש שהעיקר הוא שלא תמסרנה לרשות אחר בין ע״י מכירה בכסף בין ע״י מתנה וכדומה, ותפס לא תמכרנה בכסף ע״ד ההוה.
6. ר״ל אם רק איננה לך לאשה לא תחזיקנה בביתך לשפחה רק תשלחנה לנפשה.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144