שתי נשים – שתי נשים מעם אחד בעינן, להוציא אחת ישראלית ואחת מצרית
1.
(קדושין ס״ח.)
האחת אהובה וגו׳ – וכי יש אהובה לפני המקום ושנואה לפני המקום, אלא אהובה – אהובה בנשואיה, שנואה – שנואה בנשואיה, וקאמר רחמנא כי תהיינה, מלמד שחייבי לאוין תפסי בהו קדושין
2.
(קדושין ס״ח.)
וילדו – מלמד שהעובר אינו ממעט בחלק בכורה, מאי טעמא, וילדו כתיב
3 (ב״ב קמ״ב:)
וילדו – יוצא דופן אינו בכור לנחלה, מאי טעמא, וילדו כתיב.
4 (בכורות מ״ז:)
וילדו לו – הנכרית שילדה מישראל ולדה כמותה, דאמר קרא כי תהיינה לאיש שתי נשים וילדו לו. כל היכי דקרינן ביה כי תהיינה קרינן ביה וילדו לו, וכל היכי דלא קרינן ביה כי תהיינה לא קרינן ביה וילדו לו.
5 (קדושין ס״ח:)
וילדו לו – אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבינא, בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה, מאי טעמא, וילדו לו אמר רחמנא והא ליכא.
6 (ב״ב קס״ב:)
וילדו לו – מי שהולדות שלו, יצאו ולד שפחה ונכרית שאין הולדות שלו7 (ספרי).
וילדו לו – להוציא את הספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון.8 (שם)
וילדו לו בנים – אמר אמימר, טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו ממעט חלק בכורה, שנאמר וילדו לו בנים – שיהא בן בשעת לידה
9 (ב״ב קכ״ז.).
בנים – יכול לפי שמצינו שהבנות נכנסות בנחלה תחת האחין תהא בכורה נוהגת בהן, ת״ל וילדו לו בנים, בנים בתורת בכורה ואין בנות בתורת בכורה10 (ספרי).
והשנואה – לרבות את העריות שחייבים עליהן כרת בידי שמים11. (שם)
והיה הבן – א״ר אמי, טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים, דאמר קרא והיה הבן הבכור לשנואה עד שיהא בן משעת הויה.
12 (ב״ב קכ״ו:)
הבן הבכר – הבן ולא טומטום [ואנדרוגינוס] הבכור ולא הספק.13 (שם קכ״ז:)
הבן הבכר לשנואה – הכתוב מבשרך שבן הבכור לשנואה14 (ספרי).
1. באור הענין, כי בדרשה הבאה יתבאר דהלשון אחת אהובה ואחת שנואה שבפסוק זה ענינו אהובה בנשואיה ושנואה בנשואיה, והפי׳ אהובה בנשואיה אשה כשרה לו שרשאי לקיימה ושנואה בנשואיה שאסורה לו באיסור לאו כגון אלמנה לכה״ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכדומה, וכתיב כי תהיינה מלמד שקדושין תופסין בחייבי לאוין, ומפרש מנ״ל דבחייבי לאוין איירי דילמא בחייבי עשה כגון מצרית ואדומית שנתגיירו, כמבואר לקמן בפרשה דור שלישי יבא להם בקהל ה׳ אבל מקודם לא, ולאו הבא מכלל עשה – עשה, ואשמעינן הכתוב דקדושין תופסין בהם, ועל זה אמר דא״א לומר דהפסוק איירי בהם, משום דחייבי עשה לא יצוייר כלל בישראלית אך ורק באומות אחרות כגון מצרית ואדומית כמש״כ, וא״כ אם נימא דהפ׳ איירי בחייבי עשה יהי׳ הפירוש שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה [בנשואיה], אחת ישראלית ואחת מצרית, וזה ע״כ אי אפשר לומר כן, יען שהלשון שתי נשים מורה שתהיינה מעם אחד, וא״כ בהכרח איירי בחייבי לאוין ששתיהן ישראליות.
ובטעם הענין שהלשון שתי מורה שתהיינה מעם אחד לא נתבאר, ונראה עפ״י מ״ש ביומא ס״ב ב׳ דכ״מ שנאמר המספר שני, שתי, במקום שגם בסתמא היינו תופסים שנים עפ״י הכלל דמעוט רבים שנים בא להורות על השתוות של אלה השנים וכה דרשינן שם שתי צפרים שבמצורע ושני שעירי יוהכ״פ שיהיו שוות בקומה ובמראה וכו׳, וכן בתו״כ פ׳ אמור לתם תנופה שתים שתהיינה שוות, ועוד הרבה, וה״נ דריש המלה שתי שמורה על השתוותן, ואחרי דבאנשים לא שייך השתוות הגוף כמ״ש בסנהדרין ל״ח א׳ בג׳ דברים אדם משונה מחבירו וכו׳, יעו״ש, לכן דריש על השתוותן מעם אחד, ודו״ק.
2. פירש״י כלומר, וכי אהבתו או שנאתו של בעל תשובה לפני המקום לשנות דין הנחלה בשבילה שהוצרך הכתוב לומר לא יוכל לבכר את בן האהובה וכו׳, עכ״ל. ולדעתי אין פי׳ זה מוכרח, שהרי באמת מצינו שיכול אדם לשנות דין הירושה מאהבה או משנאה כמו דקיי״ל האומר על מי שראוי ליורשו שירשנו כולו במקום שאר היורשים דבריו קיימים
(ב״ב ק״ל.), וזה בודאי מסיבת אהבה ושנאה, וכן המעביר נחלתו מבנו לבתו מעשיו קיימין, וזה ג״כ מטעם הנזכר, וכדומה מה שיש בענין זה פרטי שינויים בדין הנחלות, וא״כ הלא אפשר ואפשר שהתורה תצוה כאן שמחמת אהבת ושנאת נשיו לא יוכל לבכר את בן האהובה, ועיין בתוס׳ וגם בדבריהם יש להעיר, כפי שימצא המעיין.
אבל לדעתי יש לפרש כונת קושית הגמרא וכי יש אהובה לפני המקום ושנואה לפני המקום עפ״י מ״ש בפסחים קי״ג ב׳ על הפ׳ דפ׳ משפטים כי תראה חמור שונאך רובץ וגו׳, מאי שונא, אילימא שונא ישראל מי שרי לשנאותו והא כתיב לא תשנא את אחיך, אלא דחזי בי׳ דבר ערוה, יעו״ש, הרי דס״ל להגמרא דאין סברא דהתורה תתן מקום ופתח היתר שישנא איש ישראל את אחיו, ולפי״ז י״ל גם כאן דאין כונת הקושיא על הענין רק על הלשון אהובה ושנואה, וכי יש אהובה ושנואה לפני המקום, כלומר איך שייך לומר שנואה אחרי דמדין תורה אסור לאיש לשנוא את איש זולתו, אלא שנואה בנשואיה וכו׳.
ועם סברא כזו יש לפרש לשון הגמרא בב״ב קכ״ג א׳ על הפ׳ דפ׳ ויצא וירא ה׳ כי שנואה לאה פריך הגמרא מאי שנואה אילימא שנואה ממש אפשר בגנות צדיקים דבר הכתוב, אלא ראה הקב״ה ששנואין מעשה עשו בפניה וכו׳, ולא נתבאר ג״כ מה קשה לי׳ אילימא שנואה ממש, ולמה לא, ובפרט שמפורש כתיב שם ויאהב גם את רחל מלאה, אלא דקשה לי׳ ג״כ כמש״כ וכי יתכן שישנאה יעקב באמת והלא אסור לשנוא, והלא זה גנות לצדיקים, ודו״ק.
3. כגון שהיו שני בנים וזה העובר והניח האב תשעה מנים חולקין הנכסים תחלה לג׳ חלקים כאלו אין כאן כי אם בכור ופשוט, ומגיע לפי״ז להבכור חלק בכורה שלשה מנים ואח״כ מחלקין הו׳ מנים הנותרים בין שלשתן [כי חלק פשיטות מגיע גם להעובר], ונמצא הבכור נוטל חמשה מנים והפשוט והעובר כל אחד ב׳ מנים, אבל אם הי׳ ממעט לא הי׳ נוטל הבכור אלא ד׳ וחצי מנה, פי שנים כנגד כל אחד. ובכעין ציור כזה יבוארו הדרשות הבאות לענין טומטום ועוד, יעו״ש. ואעפ״י דאפשר לצייר גם בבכור ועובר לבד, אך הציור שלפנינו בבכור ופשוט ועובר הוא פשוט יותר. ועיין מש״כ בענין זה בפ״ת לחו״מ סי׳ רפ״א סק״ז.
4. דרך הולדה, וענין יוצא דופן פי׳ הרמב״ם בפיה״מ ריש פ״ה דחולין דאשה המקשה לילד שוסעין חלציה בסם והולד יוצא משם [וע׳ לפנינו ר״פ תזריע מה שהערנו על דבריו בזה]. ובספרי איתא דהוי בכור לנחלה, אמנם ידוע דסתם ספרי ר׳ שמעון, ולשיטתי׳ אזיל בגמרא דס״ל דגם יוצא דופן בכלל לידה. וע׳ לפנינו בפ׳ בא דגם לענין בכור לכהן נתמעט יוצא דופן מדכתיב בי׳ פטר רחם, יעו״ש.
5. כלומר שיתייחס אחר אביו, אלא בתר דידה אזיל, ונ״מ בזה עיין מש״כ לעיל בפ׳ י״ג אות פ״ז.
6. עיין מש״כ לעיל אות ל״א וצרף לכאן.
7. כמש״כ לעיל בפ׳ י״ג אות פ״ז.
8. כגון זו שלא שהתה אחר בעלה ג׳ חדשים ונשאת וילדה ספק בן ט׳ לראשון ספק בן ז׳ לשני אינו יורש לא את זה ולא את זה, דמשניהם אפשר לדחותו כספק, ובזה שוה דין בכור לפשוט דגם בחלק הפשיטות דוחין אותו היורשים זה לזה, ומבואר זה במשנה יבמות ק׳ ב׳.
9. עיין מש״כ לעיל אות ל״א וצרף לכאן.
10. ואעפ״י דגם בעלמא קיי״ל בנים ולא בנות כמו דדרשינן בני ישראל ולא בנות ישראל, בני אהרן ולא בנות אהרן, בכ״ז כאן אצטריכא דרשה זו כדמפרש משום דיש להן להבנות יתרון בירושה שקודמות להאחין כמבואר בפ׳ פינחס, הו״א דגם בבכורה יש להם זכות, ומה דכתיב וילדו לו בנים לאו דוקא רק בנים זכרים לבדן אלא כמו בעצב תלדי בנים, קמ״ל דאפ״ה דרשינן בנים ולא בנות. וע״ע לקמן כ״ג ט׳ בפסוק בנים אשר יולדו להם.
11. נסמך על הדרשה הקודמת אחת אהובה ואחת שנואה דפסוק זה איירי בנשואי היתר ואיסור, ובחייבי לאוין דקדושין תופסין בהן משום דכתיב כי תהיינה ודרשינן שיש לו בהן הויה, על זה מרבה כאן מיתור לשון והשנואה דדי היה לכתוב וילדו לו בנים, דכולל גם נשואי איסור מחייבי כריתות, אעפ״י דאין בהן הויה, ולכאורה סוגיית הגמרא בקדושין ס״ח א׳ לא כן שהרי מוקי להפ׳ בחייבי לאוין, כמבואר לעיל, אמנם י״ל דאין הכרח שתחלוק הגמרא על הספרי, דאעפ״י דהלשון כי תהיינה בודאי בהכרח איירי בחייבי לאוין אבל עכ״פ מרבוי מיוחד אפשר לרבות גם חייבי כריתות, והסברא בזה דהא עכ״פ בכלל שנואה בנשואיה הוא.
וזה נראה דעת הרמב״ם שכתב בפ״ב הי״ג מנחלות וז״ל, הי׳ הבכור ממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנשואיה וכו׳, ותפס עליו הלח״מ דהוא נגד הגמרא בקדושין דאוקים דהפ׳ איירי בחייבי לאוין, יעו״ש שעלה בתימא על הרמב״ם, אבל לפי מש״כ דעת הרמב״ם ברורה דס״ל דכיון דעפ״י רבוי מיוחד דרשינן בספרי לחייבי כריתות בודאי אין הגמרא חולקת על זה, והיא איירי רק בבאור הלשון כי תהיינה, ודו״ק.
12. צ״ל דהכונה שיהי׳ ידוע לנו בשעת לידה שהוא בן זכר, אבל אין לפרש כפשוטו שיהא בן ולא טומטום, שהרי באמת היה בן בשעת לידה אלא שלא ראינו בגלוי.
13. כגון שתי נשים של אדם אחד שילדו ביחד ואין ידוע איזה קדם להיות ראשית אונו שניהם אינם בכורים לנחלה, ואמנם אם הוכרו ולבסוף נתערבו כיון דהו״ל בכור ודאי שעה אחת יש להבכור דין בכור, ורק מפני שאין ידוע מי הוא כותבין הרשאה זל״ז ותובעין חלק בכורה מן הפשוטין.
14. יתכן דמדייק הלשון והיה הבן הבכור לשנואה דמשמע דודאי יהיה, דאל״ה הול״ל בלשון תנאי ואם יהיה, ולכן דריש שהכתוב מבשרך שכן יהיה, והיינו כי סוף כל סוף גם לו יצר אשר הבן הנולד לו באיסור יקח פי שנים, ומבשרו הכתוב את העונש הזה, כי בכ״ז לא יוכל לבכר את בן האהובה [הנולד בהיתר] כנגד זה.