לא תלין – מכאן למלין את מתו שעובר בלאו.
1 (שם שם)
לא תלין – הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אין עוברים בלא תלין, מאי טעמא, דכי אמר רחמנא לא תלין הני מילי דומיא דתלוי דאית ביה בזיון, אבל הכא דלית ביה בזיון לא.2 (שם מ״ז.)
לא תלין – א״ר הושעיא, גדול קדוש השם מחילול השם, בחילול השם כתיב לא תלין, ובקדוש השם כתיב
(שמואל ב כ״א) מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים.
3 (ירושלמי קדושין פ״ד ה״א)
תקברנו – לרבות סייף שנהרג בו, עץ שנתלה בו, סודר שנחנק בו,
6 יכול יקברו עצמו ת״ל כי קבר תקברנו, קבורה לו ולעצו ולאבניו.
7 (ירושלמי נזיר פ״ז ה״א)
תקברנו – תקברנו – כולו ולא מקצתו, ואם שייר ממנו לא עשה כלום, מלמד שאינו נעשה מת מצוה עד שיהיה ראשו ורובו.8 (שם שם)
כי קללת וגו׳ – ת״ר, והומת ותלית, יכול כל המומתין נתלין, ת״ל כי קללת אלהים תלוי, מה מקלל שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר, מלמד שאינו נתלה אלא המגדף ועובד עבודת כוכבים בלבו.
9 (סנהדרין מ״ה:)
כי קללת אלהים תלוי – כלומר, מפני מה זה תלוי מפני שברך את השם ונמצא שם שמים מתחלל10. (שם מ״ו.)
ולא תטמא וגו׳ – המוצא מת מצוה בדרך והיו לפניו שדה בור ושדה ניר, קוברו בשדה בור, שדה ניר ושדה זרע קוברו בשדה ניר, החליף – עובר משום ולא תטמא את אדמתך.
11 (ירושלמי נזיר פ״ז ה״א)
1. ר״ל כל מת, ולא רק הרוגי ב״ד הנתלים, ולפי מה שיתבאר בסמוך דהמ״ע כי קבר תקברנו היא רק אסמכתא, משום דפשטות הכתוב איירי בהרוגי ב״ד, א״כ גם ל״ת זו אינה אלא אסמכתא ולא לאו ממש במלקות, משום דלפי הפשט הפשוט מפרש הפסוק בעצמו טעם איסור הלינה כי קללת אלהים תלוי, וא״כ אין זה שייך רק בהרוגי ב״ד הנתלים ולא בכל מת דעלמא, וגם אם היה זה לאו ממש, לא היינו ממציאין קולא דבשביל כבודו מותר להשהותו, כפי שיתבאר בסמוך, ואמנם לא קשה לפי״ז הלשון עובר בלאו, יען דכמו כן מצינו לשון כזה על הרבה דרשות אסמכתות, וכמו המונה את ישראל עובר בלאו
(יומא כ״ב:), הנהנה מצרי עין עובר בלאו
(סוטה ל״ח:), המחזיק במחלוקת עובר בלאו
(סנהדרין ק״י.), המשהה נקביו עובר בלאו
(מכות ט״ז:) וכדומה, ועיין בסה״מ להרמב״ם שורש שמיני, ולפי״ז א״צ למש״כ רש״י בסוגיא כאן וז״ל, כי קבר תקברנו מרבויא דריש כל המתים [ר״ל גם לא הרוגי ב״ד] עכ״ל, והוא פלא, שהרי מקודם לזה פירש הוא עצמו דמרבויא ילפינן דגם עצו ואבניו צריכין קבורה, וכפי שיבא לפנינו, אבל לפי מש״כ דדרשה זו אסמכתא היא בלא״ה אתי שפיר, ודו״ק.
2. הנה בגמ׳ הביאו דרשה זו לפי הפי׳ הלינו לכבודו לכבודן של החיים הקרובים למת, ומשמע שם דאם נפרש לכבוד המת א״צ כלל לדרשה זו, דמאליו נבין זה, וא״כ אחרי דאליבא דאמת קי״ל דהכבוד שעושין למת יקרא דשכבי הוא ולא יקרא דחיי א״כ א״צ לדרשה זו, ובכ״ז העתקנוה וצרפנוה לדין זה, יען כי כנראה לנו גם הא דעושין כזה ליקרא דשכבי ג״כ למדין מדרשה זו, דלא יתכן לחדש דין היתר הלנה עפ״י הסברא לבד במקום שנאמר מפורש לא תלין, ולכן גם לזה צריכה דרשה זו עפ״י הלמוד דומיא דתלוי, כמבואר, ועיין בזה בסוגיא ודו״ק.
3. ר״ל דבר שיש בו קידוש השם וחילול השם לא דחינן מצוה דקידוש השם מפני חילול השם, וכדמפרש ממה דכתיב בבני רצפה בת איה שילדה לשאול ונהרגו ע״י הגבעונים, ושם היה קידוש השם, שהיו אנשים שואלים מה חטאו אלו שנשתנתה עליהם מדת הדין שכל כך לא יבאו לקבורה, והיו אומרים על שפשטו ידיהם בגרים גרורים [כלומר בגרים שנגררו עצמן בע״כ אחרי ישראל], ואמרו, ומה אלו שלא נתגיירו לשם שמים כך תבע הקב״ה את דמן, המתגייר לש״ש על אחת כו״כ, ובאותה שעה נתגיירו הרבה גרים, והרי מבואר דעבור קידוש השם עוברים על לא תלין שהוא חילול השם, כמש״כ כי קללת אלהים תלוי.
4. לא איירי בהרוגי ב״ד בלבד אלא בכל המתים. ונראה דלכן נראה לו לדרוש כן על כל המתים ולא כפשוטו על הרוגי ב״ד הנתלים, יען דכיון דהמתבאר בענין הוי עיקר הקפידא והבזיון רק כשהוא תלוי דהוי פרסום, וכמש״כ כי קללת אלהים תלוי, וא״כ אי ס״ד דזה קאי אך ורק על הרוגי ב״ד הנתלים הול״ל רק לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלהים תלוי, ותו לא, דהוי מבואר דכיון שנטלוהו מן התליה שוב אין בזיון מקללת אלהים, ול״ל עוד לסיים כי קבר תקברנו, אלא ודאי איירי בהוה, דדרך המתים להקבר, ומסיים הפסוק שתנהוג בו כמו עם כל המתים שתקברנו, וממילא מבואר שדין כל המתים להקבר, ובכ״ז קרי לזה רמז ולא למוד שלם, משום דעכ״פ פשטות הכתוב איירי בהרוגי ב״ד הנתלין, ולפי״ז צ״ל דהא דמבואר בירושלמי נזיר [בדרשה הבאה] כי קבר תקברנו – זו מצות עשה, וקאי על כל המתים, אינה אלא אסמכתא, ועוד נבאר מזה באות הסמוך, יעוי״ש.
5. עי׳ מש״כ באות הקודם דדרשה זו ביחס על כל המתים אסמכתא היא, יען דפשטות הכתוב קאי זה על הרוגי ב״ד הנתלין, וכ״מ מלשון הגמ׳ הבבלית בסנהדרין מ״ו ב׳ כי קבר תקברנו – מכאן רמז לקבורה מן התורה, משמע דאין זה למוד שלם רק רמז בעלמא, וזה כמש״כ.
ולפי זה ניחא איבעיית הגמ׳ שם בטעם הקבורה אם הוא משום בזיוני או משום כפרה, וממציא נ״מ בזה במצוה אל תקברוני, יעוי״ש. ואי ס״ד דחיוב קבורה הוא מ״ע מה״ת כפשטות לשון הירושלמי שלפנינו, א״כ מה לנו לחקור בטעם הדבר, ואיך ס״ד שאחד יבא לבטל מ״ע שבתורה, ובכגון זה לאו כל כמיניה, ואין בכחו בזה, וכנודע מהרבה דוגמאות בגמ׳ בכהאי גונא, אלא ודאי דבעיקרו היא מצות או תקנת חכמים וחקר בטעם הדבר, ומצא נ״מ באומר אי אפשי בתקנת חכמים, וכדמפרש, ודו״ק.
אך אמנם בכלל קשה לי עיקר חקירת הגמ׳ קבורה משום מאי, משום בזיוני או משום כפרה, תיפק ליה לפי מה דקי״ל דמת אסור בהנאה, [ע״ל בפ׳ חקת בפ׳ ותמת שם מרים], וקי״ל דכל איסורי הנאה נקברים, כמבואר במשנה תמורה ל״ד ב׳, וא״כ הלא ממילא חיוב גמור לקבור מת, ומה ספק בזה, וגם קשה למה לא חשיב במשנה תמורה הנזכרת בין יתר הדברים דחשיב שם שהם מן הנקברים, גם מת, וצ״ע רב בזה.
ויש ליישב שתי ההערות כאחד, דאלה הדברים החשובים במשנה דתמורה הנזכרת שהם מהנקברים, לולא החשש שיהנו מאפרם, יכולים להיות נדון גם בשריפה, כמבואר בסוף המשנה ההיא, יעוי״ש במפרשים, אבל בענין קבורת מת רוצה הגמרא להוכיח דרק קבורה ולא בעור אחר צריך וכפשטות לשון הכתוב כי קבר תקברנו, ולכן אין מביא הגמרא ראיה דצריך קבורה מכיון דאסור בהנאה, יען כי אי משום הא אפשר גם בשריפה, וגם ניחא מה דלא חשבו זה במשנה בין הנקברים, יען דקבורת מת דוקא היא ולא שריפה, משא״כ הני דחשיב במשנה מותרים מדינא גם בשריפה, כמש״כ, ודו״ק.
וגם י״ל בטעם הדבר שלא חשיב זה במשנה ההיא, משום דלא חשיב רק אלה שענין בעורם לא נתפרש מפורש בתורה, משא״כ מת הלא התורה עצמה פירשה כי בעורו הוא קבורה. וראיה לדבר שהרי כמו כן לא חשבו במשנה ההיא שריפת נותר ובשר פסולי מוקדשין, והיינו טעמא, מפני שאופן בעורם בשריפה מפורש בתורה, ודו״ק.
6. חסר כאן ואבן שנסקל בו, וכ״נ מסיום הלשון לו ולעצו ולאבניו.
7. פי׳ בפני משה יכול יקברו עצמו לבדו ותו לא ת״ל תקברנו רבויא הוא קבורה לו וכו׳, עכ״ל. וזה פלא, דהא כבר ריבה קבורה לעצו ואבניו, אבל האמת נראה דט״ס הוא וצ״ל יכול יקברו עמו, ר״ל הוא וכליו ביחד, קמ״ל דהוא נקבר ביחוד וכליו ביחוד. וגם אפשר לומר, כי סרוס דברים יש כאן בהירושלמי, וכצ״ל, קבור מצות עשה, מה ת״ל תקברנו, יכול יקבור עצמו מנין את מרבה סייף כו׳ ת״ל כי קבור תקברנו קבורה לו כו׳.
8. הואיל והאי קרא איירי במצוה כמ״ש לעיל כי קבר תקברנו זו מ״ע דריש נמי למת מצוה דדינו הוי כנהרג.
9. ר״ל כי הלשון כי קללת אלהים תלוי הוא מגדף, ובעובד עבודת כוכבים כתיב את ה׳ הוא מגדף (פ׳ שלח).
10. זה הוא טעם על איסור הלנה, דמכיון דשם שמים מתחלל אין מן הכבוד שישאר בתלייתו זמן ארוך. ומטעם זה קיי״ל דאחד עולה ותולה אותו והשני עולה ומורידו מיד וקוברין אותו קודם שקיעת החמה. ועיין מש״כ בפ׳ משפטים בפסוק לכלב תשליכון אותו לענין הלנת וקבורת מת רשע.
ועדיין צריך באור למה תלה הכתוב איסור זה דוקא בהלנה ולא בסתם זמן ארוך, וגם כי בהלנה עוברים אף כי תלוהו סמוך לשקיעת החמה וגם אם הלילה קצרה, ואפשר לומר ע״פ מה דקיי״ל בכ״מ בש״ס דבשר קדשים שנפסל תעובר צורתו, כלומר צריך שתלין לילה ומפני זה תעבור צורת הבשר ותפסל בלינה [עיין פסחים ע״ג ב׳ וברש״י], הרי מבואר דמטבע הלילה לשעת הצורה, ולפי״ז י״ל דהוא טעם האיסור מלינת לילה כאן במת, כי מכיון שנשתנה הצורה הוי זה כבזיון לדמות דיוקנו וכפירש״י בפסוק זה, זלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו.
11. לכאורה לפי טעם דרשה זו אין דין זה נוהג אלא בא״י כמש״כ ולא תטמא את אדמתך וכו׳, אבל באמת קיי״ל דגם בחו״ל הדין כן [עיין ביו״ד סי׳ שד״מ ס״ג], וצ״ל דאין הכונה דוקא טומאת אדמת א״י אלא כל שאינו עושה כמו שתקנו חז״ל הרי הוא גורם טומאה בעולם, והלשון את אדמתך אשר ה׳ אלהיך נותן לך לאו דוקא הוא א״י, ודבר הכתוב בהוה. והנה הרמב״ם השמיט הא דעובר עשום לא תטמא, וכנראה ס״ל דהוא אסמכתא וכ״מ בס׳ שירי קרבן.