ועשתה – לשון ספרי ר״א אומר תקוץ ר״ע אומר תגדל, אמר ר״א נאמר כאן עשי׳ בראש ונאמר עשי׳ בצפרנים מה עשי׳ האמורה בראש העברה אף עשי׳ האמורה בצפרנים העברה. ר״ע אומר נאמרה עשי׳ בראש ונאמרה עשי׳ בצפרנים, מה עשי׳ האמורה בראש ניוול אף עשי׳ האמורה בצפרנים ניוול, וראיי׳ לדבר (לדברי רבי אלעזר) ומפיבשת בן שאול ירד לקראת דוד המלך לא עשה רגליו ולא עשה שפמו (מאי עשי׳ העברה) [דבר אחר עד די שערי׳ כנשרין רבא וטופרוהי כצפרין] ע״כ בספרי. הנך תיבות לדברי ר׳ אלעזר המסוגרי׳ בעגול ליתנהו בספרי, ואינון בתלמוד לפנינו
יבמות מ״ח. אמנם בילקוט שהביא דברי התלמוד ליתנהו להנך תיבות. וכן הנך תיבות מאי עשי׳ העברה ליתנהו בספרי כ״א בתלמוד שם, אמנם ממה שפירש״י ״אלמא לעשי׳ קרי העברה״ נראה שלא היה לפניו הגירסה בתלמוד, דאל״כ למה כתבם בפירושו, והך דבר אחר וכו׳ אינו רק בספרי ולא בתלמוד. הנה לגרסת הספרי יראה, דהך ״וראיי׳ לדבר״ הם לדברי ר״ע, כי להיות גדלות צפרנים דבר ניוול אינו דבר מוחלט בכל מקום ובכל זמן, כמ״ש רמב״ן מנהג הנשים לגדל הצפרנים ולצבעם במיני פוך וצבעונים, וכ״כ מספרי קורות הזמנים, שאצל רוב בני קדם הי׳ גדול צפרנים ליופי והיו כוחלות אותם בצבע, וגם בזמנינו ראינו כמה אנשים חשובים המתפארים להתכבד לעיני האדם בלבושי יקר ומכלול, מ״מ יגדלו צפרניהם, ואף שאינם כוחלים אותם, אבל ינקום מכל מה שתחת צפרנים מזיעה וכדומה מדברים המשחירים וממאסים אותם, הנה לאנשים כאלה גדלות צפרנים חשיבות הוא להם ומתכבדים בו יותר מקציצתם, כי יפויי הדברים אינם מציאות פרטי לעצמם אבל הוא נשוא על הרכבת המקבל שהורכב על אופן שתהי׳ הצורה ההיא וצבעה מקובלת אליו, ויצייר אותה המקבל בציור היופי, וכן בבחינת כיעור הדבר, שהתנשמת עד״מ אינה כעורה בעצמה, כ״א מצד שצורתה בלתי מקובלת עלינו ואלו היינו מורכבים על אופן אחר אפשר שהיינו אומרים על התנשמת שהיא היפה שבעופות, הנה כעור התנשמת אינו נשוא עלי׳ להיותו איכות נפרד עומד בעצמותו, אבל הוא נשוא עלינו, ככה היופי אינה כ״א איכות מצטרף, ולכן ישתנו יופי הדברים במקום ובזמן, הלא זה שנים רבות היה גדלות, הזקן דבר מכוער בעיני העמים עד שהיו מלעיגים ומבזים את בעלי נושאי זקן, ועתה מקרוב התחדש להם גדלות הזקן לכבוד, עד שיתפארו ויתגאו בו, ולזה כאן על וראית בשבי׳ אשת יפ״ת. הוסיף ראב״ע יפ״ת בעיניו. וכ״א בספרי, אין לי אלא בזמן שהיא יפ״ת מנין אע״פ שהיא כעורה ת״ל וחשקת בה (כי חשק הוא דבוק בלא טעם) ואחרי שאין גדול צפרנים דבר מוחלט להיותו ניוול, מאין לנו להחליט ולומר, כי ועשתה את צפרניה שהמכוון בו לר״ע ניוול, שהיא גדלות צפרנים, פן אין זה הניוול שכיוון עליו הכתוב לפי הזמן, לכן הביא ר״ע ראיי׳ לדבריו, שעל גדול צפרנים הי׳ כוונת המקרא, ממה שנאמר במפיבשת לא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כבס, שהי׳ זה להצטערו בצרת דוד, מבואר מזה שמניעת קציצת צפרני רגלים וגדולם הי׳ אז ענין המנוול והמצער, ובודאי גם התורה התכוונה בזמנה על ניוול כזה. ועוד הביא ר״ע ראיי׳ דניוול המקרא הוא גדול צפרנים ממה שנאמר שערי׳ כנשרין רבא וטופרוהי כצפרין, שנתגנה בגדול צפרנים. הכי נ״ל לפרש לשון ספרי שכתוב בו ״ראיי׳ לדבר״ אחר דברי ר״ע, דרהיטא דלישנא יורה בבירור שהוא מוסב על דברי ר״ע. אמנם אין השתדלותו להביא ראיי׳ דלשון עשי׳ הוא ענין גדול וצמוח, כי זה ידענו מכמה מקומות, ועשת את התבואה, עץ פרי עושה פרי׳ וכדומה הרבה, אמנם ראייתו אינה רק להורות, כי גדול צפרנים הוא נקרא ניוול בזמן המקרא, ואף שבזמן מן הזמנים יוכל ניוול זה להשתנות להיותו יפיו בעיני אדם, אין לנו רק מה שכיוונה עליו התורה. אמנם לגרסת התלמוד דקרא דמפיבשת הוא ראיי׳ לר״א שפי׳ ועשתה הקצוץ, כמו דהתם לשון לא עשה רגליו ולא עשה שפמו, לשון עשי׳ פי׳ העברה וקציצה הכא נמי פי׳ ועשתה היא קציצה, ולא קפיד קרא על ניוולה וגזרת הכתוב הוא כמ״ש רש״י והנה החכם רוו״ה העיר על ראיית ר״א וכתב, לפי עיקר משמעות לשון הכתוב אין משם ראיי׳ כנל ואדרבה היא ראיי׳ לסתור, כי כל לשון עשי׳ בכל המקרא הוא לשון תקון וצמיחת התבואה גם הוא תקון, וברור כי קציצת צפרנים הוא תיקון לגבי ידים ורגלים, והיא השחתה לגבי צפרנים הנקצצים, ואילו הי׳ כתוב הכא ועשתה את ידי׳, אז הי׳ הנדון דומה לראיי׳ של ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו, שנתייחס התיקון לרגליו ולשפמו, ואין שפם שם לשער של השפה העליונה כ״א אל השפה העליונה מקום השער, לכן עשיית השפם הוא תיקון השפם והיינו גלוח שער השפם, וככה עשיית רגלים נופל על קציצת צפרני רגלים שהוא תיקון לרגלים, לכן ברור כי ועשתה את צפרני׳ שייחס העשי׳ לצפרנים פירושו הגידול שהוא תיקון לצפרנים, ואילו היה הרצון בו הקציצה היה לו לייחס העשי׳ אל הידים ולומר ועשתה את ידי׳ דוגמת לא עשה רגליו, וזה ברור, עכ״ד. ותמה אני על חכם זה שבכל מקומות בחבוריו יכבד מאד דברי תלמודיים וישתדל לרדת אל עומק דעתם, איך פלטה קולמסו לכתוב על ראיית התנא ר״א שהיא ראיי׳ לסתור, ע״כ אני אומר כד ניים ושכב כתב להך מילתא, כי בהקיץ לא היה נעלם ממנו שגיאות וטעות דבריו, כי אז היה רואה כי ראשי המפרשים ובעלי הלשון עומדים נגדו, כי על שפם יעטה
(תזריע י״ג) פירש״י שפם שער השפתים (ליפפען-קנעבעלבארט), וכן לא תעטה על שפם
(יחזקאל כ״ב) ועטו על שפם
(מיכה ג׳) פי׳ רד״ק שפם שער השפתים, וככה פירשוהו בעלי שרשי הלשון בחבוריהם. ואם היו עיניו פקוחות להביט בעיקר יסודו שבנה עליו בנינו זה במה שאמר כל לשון עשי׳ בכל המקרא הוא לשון תיקון, ולזה אין נופל לשון עשי׳ על קציצת צפרנים, אז היה רואה כי יסוד רעוע הוא, כי מה יענה על לימים אשר אני עושה אותך
(יחזקאל כ״ב), ורבו פשעיך מה תעשה לו
(איוב ל״ה) אין לשון עשי׳ בכל אלה כ״א קלקול והשחתה, וכן על החבלה בגוף נאמר
(שמואל ב י״ד) ועשה רעה, לכן שפיר לשון עשי׳ גם על קצוץ צפרנים. וגם אי יהבינן לי׳ טעותי׳ כי שפם אינו שם כ״א לאבר השפה העליונה מ״מ יהיה מלשון המקרא עצמו מוכר, שאינו מדבר מתיקון האברים עצמם שהם רגלים וצפרנים, דא״כ שהאברים הם המקבלים פעולת עשי׳ היה מן הראוי להוסיף מלת את ולומר לא עשה את שפמו, את רגליו, דבזה היה סימן הפעול מבורר, אבל בכוונה השמיט המקרא מלת את להורות שאין המבוארים במקרא הם הפעולים, כ״א מה שעמהם, והמובן מאליו דהיינו צפרני רגלים ושער השפם, ולא יחסר לנו המקרא מלת את סימן הפעול כ״א במקום שאין לטעות. והנה ר״א הוצרך להביא ראיי׳ לדבריו, כי לדעתו לשון ועשתה צפרני׳ יוצא מכל חבריו שבמקרא זה שענינם צער וניוול, וקציצת צפרנים אינו ניוול, לכן הוצרך לחזק דעתו מקרא דמפיבשת להורות בו דלשון עשיה יורה עכ״פ ענין קציצה. אמנם ר״ע ניחא לי׳ טפי להשוות ענין ועשתה צפרני׳ לאינך דאית בהו ניוול, אף דלשון עשי׳ דמקרא זה אינו כמשמעות לשון עשי׳ דמפיבשת, ולא הוצרך לסתור ראיית ר״א, כי דבר זה רגיל מאד בכ״ק כי מלה אחת ישמש דבר והפוכו בנין וסתירה, ויתבאר בכל פעם לפי מקומו וענינו, כמ״ש רש״י על לדשנו
(תרומה כ״ז ג׳) כן לשון עשי׳ דמפיבשת יתבאר לפי ענינו על הקציצה, וכאן לפי ענינו על הגידול, ובאמת הקציצה בשער וצפרנים היא סבת גדולם. ודע שראיתי לבעל זית רענן שכתב על גרסת הספרי הנ״ל דגרס דבר אחר שהוא סיוע לר״א, דמדקאמר וטופרוהי כצפרין משמע כשהם גדולים קרויים צפרנים, וכיון שהצפרנים קרויים גדולים א״כ הא דקאמר ועשתה את צפרני׳ פירושו תקוץ הגדולים, דאי ס״ד ועשתה פי׳ תגדל א״כ איך קרא לה צפרנים הלא עדיין אינם, עכ״ד. ודוחק פירושו זה מבואר, ואת הנראה לדעתי כתבתי בביאור לשון הספרי. והנה לא ידעתי לר״א דועשתה צפרני׳ הוא הקיצוץ אעפ״י שאינו ניוול, אם לדעתו גם וגלחה את ראשה אינו לניוול, כי לשון גלוח אין משמעותו דוקא גלוח המנוול דהיינו עשיית הקרחה בראש עד שישאר פרוע בלתי שום שער, כי באמת לשון גלוח מצאנוהו גם על תגלחת המייפה, דהיינו שמגלח אותן שערות שגדלו פרע ותלויים בלי סדר נאות וגוזזים אותם בשטח מיושר ונאה, כביוסף ויגלח ויחלף שמלתיו, שאין ספק שהי׳ גלוחו על סדר נאות לכבוד המלך כחילוף שמלותיו. וכן גלוח דאבשלום
(שמואל ב י״ד) ובגלחו את ראשו כי כבד עליו וגלחו, ומבואר
(נזיר ד׳) שלא גלחו ממש כ״א הקלת הכבדת השער, וכמו שהכריחו בתוס׳ שם שאבשלום לא גלח לגמרי, שהרי נתלה בשערו, ומעשה תלייתו היתה סמוך למעשה תגלחתו (ע״ש תי״ט) ואמרו שם, בני מלכים מגלחים מע״ש לע״ש, הנה כל אלה הן תגלחות המיפות לא מנוולות, א״כ אפשר לר״א שאינו מקפיד על נוול הצפרנים, גם על נוול השערות אינו מקפיד, ואפשר ג״כ שדעתו כדעת המפרשים בזה, שכל המעשים האלה הם כדי שתתגייר ברצון נפשה, כמ״ש ראב״ע רמב״ן ורי״א שתתקן ראשה וצפרני׳ ותכין עצמה להתגייר וליטהר, ותסיר שמלת שבי׳ שהם בגדים רעים ומטונפים כי השבים אותם יסירו מעליהם הבגדים הטובים והנאים וילבישום בלויי סחבות, אמנם לא יכריחוה להיות שמחה, כי בהכרח טבעה תרגיש צער פרידתה מקרובי׳, לכן יניחו אותה שתבכה את אבי׳ ואמה ירח ימים, כדי שתמצא מנוח לנפשה, כי יש לעצבים מנוחה והשקט בחבלם, ובזמן ההוא לא יכריחנה להניח דתה גם לא יבעלנה אז בהיותה צעקת מרה על אבותי׳, אבל אחרי טבילתה וטהרתה וחליפת השמלות ובכיית הקרובים תתיישב דעתה ותתרצה לבעלה ותשתחוה לו כי הוא אדוני׳ ותתגייר ברצונה. אמנם צריך ביאור מנין לי׳ לר״ע דהך וגלחה גלוח של ניוול הוא, שמא הוא כגלוח דיוסף ודאבשלום דהוו גלוח של תיקון, ונ״ל דנפקא לי׳ לר״ע הכי ממשמעות והבאתה הקודמו, כי מאמר והבאתה אל תוך ביתך יורה שהוא צווי עליו לחייבו להביאה אל תוך ביתו, וכמ״ש הרמב״ם (פ״ח ממלכים) לא יבעלנה וילך לו אלא מכניסה לתוך ביתו והבאתו אותה אתו אל ביתו אין ספק שהוא בע״כ ושלא לרצונה, כי לא ניחא לי׳ לאינש לעזוב ארץ מולדתו ובית אבותיו ועמו, ולהתגורר בארץ אחרת בין אנשים אשר דתיהם שונות מכל עם, וביותר זו הנלקחת בדרך בזה ושבי׳ שנוהגים בהם דרך בזיון ושפלות (כי אינה יודעת משפט ישראל שמצווים עלי שלא למכרה ושלא להתעמר ולשמש בה כאחת השפחות הבזויות), הנה כמו דמאמר והבאתה אל תוך ביתך, הוא מעשה המחוייב עליו לעשות, והוא בע״כ ושלא לרצונה, ככה מאמר וגלחה את ראשה הבא אחריו, סובר ר״ע שהוא מעשה המחוייב עליו לעשות בה בע״כ ושלא לרצונה. ואחרי שהונח, שהגלוח הוא הנעשה בע״כ ושלא לרצונה, תו אין ספק שהוא גלוח שיש בה ניוול ומיאוס, כי אם נניח את השבוי׳ הזאת להתנהג במלבושי׳ ובעניני גופה כפי רצונה, הדעת נותנת שתתקשט כדרך כל הנשים ותשים עדי׳ וקשורי׳ עלי׳, כי אחרי שהתרחקה כעת ממדינתה ואין בה עוד תקוה לשוב אלי׳ ולראות בית אבי׳, ותראה שהשובה אותה לא יתעמר בה לעבודת פרך ולא לקחה עמו להיות כאחת השפחות הבזויות לעשות מלאכות נמאסות, אבל נהפוך הוא, תראה כי השובה אותה, אחרי שחשקה נפשו בה לבוא עלי׳ במלחמה לא ימאס בה גם עתה בהיותו בביתו, וגם כעת תמצא חן בעיניו שיושיבנה אל תוך ביתו (ולא אמר קרא אל ביתו כ״א אל תוך ביתו, כמ״ש הגר״א להורות שכבודה בת מלך פנימה, וכן מנשים באהל וגו׳, ולכן דייק קרא אל תוך ביתך שתשב באהל בביתך, וגם בעושה בה ניוולים אינו רק נגד יצרו לא לבזותה בפני אחרים וכמ״ש אצל מוציא ש״ר שנחשב לו לעון כי הוציא שם רע) בחדר המיוחד לו, גם תראה שהשובה אותה מגלגל עמה ומדבר על לבה לקבל ברצון טוב להכנס תחת כנפי השכינה, ואם תשמע אליו הנה היא נשואה אליו ותשב עמו מיד כאשה היושבת עם בעלה (כלשון הברייתא יבמות מ״ז בקבלה עלי׳ מטבילה ומותר בה מיד, והיינו כשהיתה פנוי׳, כי רק בשהיתה היפת תאר נשואה צריכה ג׳ חדשי׳ להבחנה, כמ״ש המ״מ להדי׳ בפי״א מגירושין הכ״א. ובחנם נדחק הכ״מ (בפ״ח ממלכים ה״ה) בלשון הבריית׳ דמותר בה מיד). הנה אחרי ראותה כל אלה, אף שעדיין לא תסכים בדעה גמורה על זה, ולא תהיה דעתה פנוי׳ להתיפות ולהתנאות לפניו, עכ״פ לא יעלה על הדעת שתעשה ההפך מזה, להתנוול ולהמאס בעיניו, הנה הוא מבואר כי אם נפרש וגלחה על השבויה שהיא תעשה כפי רצונה, ודאי לא יהיה מובנו גלוח שיש בה גיוול, אבל אם נפרש וגלחה חיוב וצווי עליו, ודאי הוא דומה למאמר והבאתה אל תוך ביתך שהוא בע״כ ושלא לרצונה, והוא גלוח שיש בה ניוול. זה הנ״ל בדעת ר״ע דפשיטא לי׳ דבגלוח ניוול משתעי קרא, שהוא משום השתוות מעשה הגלוח למעשה דהבאה הקודמו. כי דעת ר״ע דלעולם בהם תעבדו הוא חוב
(סוטה ג׳) ורצח גואל הדם הוא רשות
(מכות י״ב) הוא משום השתוות והשתנות הפעלים הבאים זה אחר זה כמ״ש בפרשת אמור
(כ״ב ז׳) ובא השמש וטהר, ואם נאמר דר׳ אלעזר פליג אדר״ע גם בגלוח, אע״ג דסובר
(גטין ל״ח) דלעולם בהם תעבדו חוב כר״ע, הכא סובר דהוי׳ רשות, דאין למילף מעשה דגלוח ממעשה דהבאה, כיון דהפעלים משונים זה מזה, זה לנכח וזה לנסתרת.