Devarim 20 – דברים כ‏ – Mikraot Gedolot

[סוס ורכב –] כשישראל עושים רצונו של מקום כל הגוים נעשים לפניהם כסוס אחד שנאמר (שמות ט״ו:א׳) סוס ורוכבו רמה בים וכי סוס אחד היה כו׳.

כי תצא למלחמה על אויביך – במלחמת הרשות הכתוב מדבר.

על אויביך – כנגד אויביך אתה נלחם.

וראית סוס ורכב – מה הם יוצאים עליך בסוס ורכב אף אתה צא עליהם בסוס ורכב מה הם יוצאים עליך בעם רב אף אתה צא עליהם בעם רב.

לא תירא מהם כי ה׳ אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים – מי שהעלך מארץ מצרים הוא עמך בעת צרה.

סליק פיסקא

"when you go out to war against your foes": Scripture here speaks of a non-obligatory (optional) war.

"against your foes": (Remember that) it is against your foes that you are warring.

"and you see horse and chariot": Just as they go out against you with horse and chariot, so, you go out against them with horse and chariot.

"horse and chariot": Now do they have only one horse? Is it not written "a great host"? (The meaning is that) when Israel do the Lord's will, they are all reckoned as one horse. Similarly, (Shemot 15:1) "Horse and its rider He has cast into the sea.⁠" Was there only one horse? Is it not written (Ibid. 14:7) "And he (Pharaoh) took six hundred choice, chariots, etc.⁠"? (The meaning is that) when Israel do the Lord's will, they are all reckoned as one horse. (Devarim, Ibid.)

"Do not fear them, for the Lord your G-d is with you, who brought you up from the land of Egypt": He who brought you up from the land of Egypt will stand up for you in a time of trouble.

[End of Piska]

כי תצא למלחמה במלחמת הרשות הכת׳ מדבר:

כי תצא למלחמה למה נאמר לפי שהוא אומר (דברים ז׳:א׳) ונשל גוים רבים מפ׳ לא שמענו שהקב״ה עושה נסים לישראל אלא בשבעה עממים בלבד אבל בשאר כל האומות לא שמענו ת״ל כי תצא למלחמה על איב׳ כנסים שעשה לך במצרים כך הוא עושה לך בכל זמן:

על אויביך ר׳ יאשיה אומר איביך זה הגוי:

שכן מצינו שהגוים קרויין איבים בכל מקום שנ׳ כי תצא למלחמה על איביך:

ר׳ (נתן) [יונתן] אומר בישראל משומד הכת׳ מדבר:

אבא חנין בשם ר׳ אליעזר בגר שחזר לשאורו הכת׳ מדבר:

ר׳ יצחק אומר בבן ישראל הכת׳ מדבר ומה ת״ל איביך שאם הכה בנו או שעשה עמו מריבה נמצא אויבו לפי שעה:

ד״א על איביך כנגד איביך אתה נלחם:

וראית סוס ור׳ עם רב ממך מה הן יוצאין עליך בסוס ורכב אף אתה צא עליהן בסוס ורכב:

מה הן יוצאין עליך בעם רב אף אתה צא עליהן בעם רב:

סוס ורכב וכי סוס אחד הוא או רכב אחד הוא והלא כבר נאמר (יהושע י״א:ו׳) את סוסיהם תעקר ואת מרכבותיהם תשרף באש ומה ת״ל סוס ורכב אלא בזמן שישראל עושין רצונו של הקב״ה אינן לפניהם אלא כסוס אחד ורכב אחד:

כיוצא בו אתה אומר (שמות ט״ו:א׳) סוס ורוכבו רמה בים וכי סוס אחד ורכב אחד הוא והלא כבר נאמר (שם י״ד:ז׳) ויקח שש מאות רכב בחור אלא בזמן שישראל עושין רצון המקום אינן לפניהן אלא כסוס אחד ורכב אחד אמר ר׳ שמעון ולא בסוסים בלבד אלא בבני אדם וה״א (שופטים ו׳:ט״ז) והכית את מדין כאיש אחד וכי כאיש אחד עלו והלא הוא אומ׳ (עיי״ש ו׳:ה׳) כי הם ומקניהם יעלו ואהליהם וחנו כדי ארבה לרב ומה ת״ל כאיש אחד אלא כשישראל עוסקין בתורה אין האומות וחיילותם חשובין לפניהם כלום וכן ישעיה אומר (ישעיהו ס׳:כ״ב) הקטן יהיה לאלף:

עם רב ממך במנין אבל לא במעשים ובאבות וה״א (דברים ז׳:ז׳) לא מרבכם מכל העמ׳ כי מאהבת ה׳ את׳ ומשמ׳ את השבעה:

לא תירא מהם הרי זו אזהרה:

לא תירא מהם כשם שנ׳ במשה (במדבר כ״א:ל״ד) ויאמר ה׳ אל משה אל תירא אתו וכשם שנ׳ ביהושע (יהושע ח׳:א׳) ויאמר ה׳ אל יהושע אל תירא ואל תחת:

כי ה׳ אלה׳ עמך המ׳ מא׳ מצ׳ מי שהעלך מארץ מצר׳ הוא עמך בעת צרה וכנסים שעשה לך במצרים הוא עושה לך בכל זמן:

ד״א המוציאך מא׳ מצ׳ לא נאמר אלא המעלך מא׳ מצרים אמר להן הקב״ה הרבה מעלות עליתי אתכם ולא במצרים בלבד אלא בכל המקומות וה״א (שמות ט״ו:י״ד) שמעו עמים ירגזון ובמדבר הוא אומר (שה״ש ג׳:ו׳) מי זאת עלה מן המדבר ועכשו אפלו אין בידכם אלא קרית שמע בלבד שאתם מזכירין בה יציאת מצרים כדאי היא שתעמוד לכם בפני איביכם לכך נאמר המעלך מא׳ מצ׳:

אֲרֵי תִפּוֹק לְאָגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְּבָבָךְ וְתִחְזֵי סוּסָוָן וּרְתִכִּין עַם סַגִּי מִנָּךְ לָא תִדְחַל מִנְּהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ מֵימְרֵיהּ בְּסַעֲדָךְ דְּאַסְּקָךְ מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם.

When you goest out to war with your adversaries, and seest horses, and chariots, and more people than you, be not afraid of them; for your helper is the Word of the Lord your God, who brought you up from the land of Mizraim.

ארום תפקון לסדרי קרבה על בעלי דבביכון ותחמון סוסוון ורוכביהון^א עם סגין מנכון לא תדחלון מנהון ארום י״י אלהכון עמכון^ב דאפיק יתכון פריקין מן ארעא דמצרים.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ורוכביהון״) גם נוסח חילופי: ״ורכבין״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עמכון״) גם נוסח חילופי: ״בסעדכון״.

ארום תיפקון לסדרי קרבא על בעלי דבביכון ותיחמון סוסוון ואירתכין עמין גיותנין וטירונין אלימין מינכון לא תידחלון מנהון ארום כולהון חשיבין כסוסיא חד וכרתיכא חד קדם י״י אלקכון דמימריה בסעדכון דאפקכון פריקין מארעא דמצרים.

When you go forth to battle against your enemies, and see horses and chariots, and peoples proud, overbearing, and stronger than you, fear them not; for all of them are accounted as a single horse and a single chariot before the Lord your God, whose Word will be your Helper; for He brought you free out of the land of Mizraim.

[יג] כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַי״י הַתְּשׁוּעָה (משלי כ״א:ל״א). מַהוּ סוּס מוּכָן. בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם מַה כְּתִיב שָׁם, וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם (שמות י״ד:ה׳). מִיָּד, וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ, וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר (שם פסוק ו׳:ז׳). עָמַד פַּרְעֹה וְהִלְבִּישׁ כָּל הַסּוּסִים וַאֲפִילוּ כָּל הַהֶדְיוֹטוֹת, אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וְגוֹ׳ כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ (שם פסוק ט), מְלַמֵּד, שֶׁלֹּא חָלָה אֶחָד מֵהֶם, וְלֹא מֵת אֶחָד מֵהֶם, וְלֹא נִתְיַגַּע אֶחָד מֵהֶם. לְכָךְ נֶאֱמַר: כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וְגוֹ׳. וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם (שם פסוק י), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִילוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל צוֹעֲקִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל י״י (שם). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה (שיר השירים ב׳:י״ד). לְמָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל דּוֹמִין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, לְיוֹנָה שֶׁבָּרְחָה מִלִּפְנֵי הַנֵּץ, וּבָאָה לְהִכָּנֵס לִפְנִים מִן הַסֶּלַע, וְהָיָה הַנָּחָשׁ בְּתוֹכוֹ. בִּקְשָׁה לָצֵאת, הֲרֵי הַנֵּץ עַל הַפֶּתַח. כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל, הַיָּם הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר עֲלֵיהֶם, וְהַשּׂוֹנֵא רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶם, וְהַחַיּוֹת מִן הַמִּדְבָּר, וְהָיוּ מוּקָפִין מֵאַרְבַּע רוּחוֹת. וּמִנַּיִן שֶׁהָיוּ הַחַיּוֹת מִן הַמִּדְבָּר. שֶׁנֶּאֱמַר: סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר (שמות י״ד:ג׳). וְאֵין סָגַר אֶלָּא חַיּוֹת רָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא (דניאל ו׳:כ״ג). מֶה עָשׂוּ. נָשְׂאוּ עֵינֵיהֶם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְצָעֲקוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְגוֹ׳ וַיִּצְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל י״י. לְכָךְ כְּתִיב: יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע.

[יד] יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: י״י סַלְעִי וּמְצוּדָתִי (תהלים י״ח:ג׳). אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה, מָה עָשִׂיתָ לָנוּ. עַכְשָׁו בָּאִין וְעוֹשִׂין לָנוּ כְּמוֹ שֶׁעָשִׂינוּ לָהֶם, שֶׁהָרַגְנוּ בְּכוֹרֵיהֶם וְנָטַלְנוּ מָמוֹנָם. לֹא אַתָּה אָמַרְתָּ לָנוּ, וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ (שמות ג׳:כ״ב). אָמַר לָהֶם: אֵין לָכֶם אֶלָּא שֶׁתִּהְיוּ עוֹמְדִין וְשׁוֹתְקִין, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מִלְחֲמוֹתֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן (שם י״ד:י״ד). הוֹי, וַיִּצְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל י״י. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְבַת מֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת בַּדֶּרֶךְ וְהָיוּ הַלִּסְטִים מִשְׁתַּעְבְּדִין בָּהּ. הִתְחִילָה צוֹעֶקֶת אֶל הַמֶּלֶךְ. אָמַר הַמֶּלֶךְ, לְכָךְ הָיִיתִי מִתְאַוֶּה. כָּךְ יִשְׂרָאֵל, הָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים בְּמִצְרַיִם, תָּלוּ עֵינֵיהֶם לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבוֹדָה וַיִּזְעֲקוּ (שמות ב׳:כ״ג). הוֹצִיאָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהָיָה מִתְאַוֶּה לִשְׁמוֹעַ תְּפִלָּתָם וְלֹא הָיוּ מִתְפַּלְּלִים. מֶה עָשָׂה. גֵּרָה בָּהֶם פַּרְעֹה וְחֵילוֹ וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפַרְעֹה הִקְרִיב (שם י״ד:י׳), שֶׁהִקְרִיב אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִתְפִלָּה. מִיָּד, וַיִּצְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל י״י. לְכָךְ כְּתִיב: יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאֵנִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעֵנִי אֶת קוֹלֵךְ (שיר השירים ב׳:י״ד), אוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּמִצְרַיִם. מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וַיָּבוֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה (שמות י״ד:ט״ז). וְעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְחָמָה עִם פַּרְעֹה וְאִבְּדוּ וְהִשְׁקִיעוּ בַּיָּם, וְהִצִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל. הוּא שֶׁכָּתוּב, אֱלֹהִים י״י עוֹז יְשׁוּעָתִי סַכֹּתָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק (תהלים ק״מ:ח׳). בְּיוֹם מִלְחֶמֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת (שם ע״ח:ט׳), כָּל מַה שֶׁהָיָה פַּרְעֹה עוֹשֶׂה, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה. יָצָא פַּרְעֹה כְּגִבּוֹר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּגִבּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י כַּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה (ישעיהו מ״ב:י״ג), שֶׁלֹּא הוֹדִיעַ גְּבוּרָתוֹ תְּחִלָּה אֶלָּא בְּפַרְעֹה. בִּשְׁעַת מִלְחָמָה נִקְרָא אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י אִישׁ מִלְחָמָה י״י שְׁמוֹ (שמות כ״ו:ג׳). יָצָא פַּרְעֹה לָבוּשׁ בִּכְלֵי זַיִן קַסְטְיָא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ, לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ (חבקוק ג׳:י״א). יָצָא פַּרְעֹה בְּאַבְנֵי בְּלִיסְטְרָאוֹת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ וּבְאַבְנֵי בָּרָד. פַּרְעֹה רָכַב עַל סוּס, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כְּרוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף (תהלים י״ח:י״א). עַל מָה רָכַב פַּרְעֹה. עַל סוּסַיָּא נְקֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְסוּסָתִי בְּרִכְבֵי פַּרְעֹה, דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי (שיר השירים א׳:ט׳). דָּבָר אַחֵר: לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַּרְעֹה. מַהוּ לְסוּסָתִי. אֶלָּא רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא הָיָה פַּרְעֹה רוֹצֶה לִכָּנֵס בַּיָּם, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רָכַב עַל עָב קַל וַהֲפָכוֹ לְסוּסַיָּא וְעָמַד לִפְנֵי סוּסֵי הַחֲיָלוֹת, וְהָיוּ הַסּוּסִים רָצִים אַחֲרֵי הַסּוּסְיָא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָרַד לַיָּם וְהַסּוּסִים אַחֲרָיו. הֱוֵי, לְסֻסָתִי, לְשׁוֹן נְקֵבָה. דָּבָר אַחֵר: לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַּרְעֹה. אָמַר פַּרְעֹה לְחֵילוֹתָיו, מַה קַל מִכָּל בְּהֵמָה לִרְכֹּב עָלֶיהָ וְאֵצֵא וְאֶרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לֵיהּ, סוּסַיָּא, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָּהּ בָּעוֹלָם. לְפִיכָךְ הָיוּ הַזְּכָרִים רוֹדְפִים אַחֲרֶיהָ. וְרֶכֶב פַּרְעֹה, כְּאַיָּלִים. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה כֵן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, מַה בְּכָל הַבְּרִיּוֹת שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין לְפָנֶיךָ קַל. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא גָּלוּי לְפָנֶיךָ, שֶׁאֵין בְּכָל הַבְּרִיּוֹת הַמְּשַׁמְּשִׁין לְפָנֶיךָ קַל כִּכְרוּב שֶׁהוּא יוֹצֵא מִתַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים. רָכַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כְּרוּב וְנִצַּח סוּסוֹ שֶׁל פַּרְעֹה וְכָל חֵילוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בָּא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם (שמות ט״ו:י״ט). וְאוֹמֵר: וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף (תהלים קל״ו:ט״ו). אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה, לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָכֶם, וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן (שמות י״ד:י״ד). אֵין לָכֶם לַעֲשׂוֹת אֶלָּא עוֹמְדִין שְׁתוּקִין, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מִלְחֲמוֹתֵיכֶם. לְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם: כְּשֶׁתִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ וְתִרְאוּ אוּכְלוּסִין הַרְבֵּה וְסוּסִים וְרֶכֶב, אַל תִּירְאוּ מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תֵּצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וְרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי י״י אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ. הֱוֵי, סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַי״י הַתְּשׁוּעָה.

[טו] כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה וְגוֹ׳ – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וְדָרְשׁוּ הַשּׁוֹפְטִים הֵיטֵב (דברים י״ט:י״ח). מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ הַשּׁוֹפְטִים דִּין, צְּאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם נוֹצְחִין. וְכֵן אָמַר דָּוִד, עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי (תהלים קי״ט:קכ״א). וּכְתִיב: עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים (תהלים קי״ט:קכ״ב). וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מִתְרוֹמֵם בָּעוֹלָם אֶלָּא בְּדִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגְבַּהּ י״י צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט (ישעיהו ה׳:ט״ז). רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. עַל שְׁלֹשָה דְּבָרִים הָעוֹלָם קַיָּם, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם (זכריה ח׳:ט״ז). אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְכֻלָּם תְּלוּיִן בַּדִּין, כִּי בַּדִּין, נַעֲשֶׂה שָׁלוֹם וְנַעֲשֶׂה אֱמֶת. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין אֶת הַדִּין, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַפִּיל שׂוֹנְאֵיהֶן לִפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי וְגוֹ׳, כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְגוֹ׳ (תהלים פ״א:י״ד-ט״ו). וּמָה הֵן דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ י״י לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית י״ח:י״ט). לְפִיכָךְ כְּתִיב בְּפָרָשַׁת דַּיָּנִין, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפָּט צֶדֶק (דברים ט״ז:י״ח), וְאַחֲרֵי כֵן, כִּי תֵּצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבֶיךָ. מַהוּ עַל אוֹיְבֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, צְּאוּ עֲלֵיהֶם כְּאוֹיְבִים. כְּשֵׁם שֶׁאֵינָם מְרַחֲמִים עֲלֵיכֶם, כָּךְ אַתֶּם לֹא תְּרַחֲמוּ עֲלֵיהֶם. רְאֵה מָה הֵם אוֹמְרִים: לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד (תהלים פ״ג:ה׳). אוֹתוֹ הַשֵּׁם שֶׁאוֹמֵר, בָּרוּךְ י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (שם ק״ו:מ״ח). לְפִיכָךְ צְּאוּ עֲלֵיהֶם כְּאוֹיְבִים. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַד מָתַי יִהְיוּ עוֹמְדִין עָלֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהִים, זֵדִים קָמוּ עָלַי וַעֲדַת עָרִיצִים בִּקְּשׁוּ נַפְשִׁי (שם פ״ו:י״ד). אָמַר לָהֶם: וְלֹא עֲלֵיכֶם בִּלְבַד קָמוּ, אֶלָּא אַף עָלַי, שֶׁנֶּאֱמַר: יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל י״י וְעַל מְשִׁיחוֹ (שם ב׳:ב׳), אֶלָּא רָאוּ הֵיאַךְ שׂוֹנְאִים. לְכָךְ כְּתִיב: כִּי תֵּצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבֶךָ.

[טז] וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב – וְנֶאֱמַר כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה (שמות ט״ו:י״ט). וְלָמָּה לֹא אָמַר, סוּסִים וְרוֹכְבִים. אֶלָּא לְפִי שֶׁאֵין נֶחְשָׁבִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא כְּסוּס אֶחָד.

עַם רַב מִמְּךָ – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לִפְנֵיכֶם הֵם רַבִּים. אֲבָל לְפָנַי, אֵין נֶחְשָׁבִים אֶלָּא כְּאִישׁ אֶחָד. וּמִנַּיִן, שֶׁכֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְגִדְעוֹן, וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד (שופטים ו׳:ט״ז). וּמִנַּיִן שֶׁהֵם רַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן (ישעיהו י״ז:י״ב). וְהֵם לְכָל אֶחָד מִכֶּם מֵאָה וַחֲמִשָּׁה, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם נוֹצְחִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה (ויקרא כ״ו:ח׳). לְכָךְ כְּתִיב: עַם רַב מִמְּךָ.

לֹא תִירָא מֵהֶם – אֲבוֹתֵיכֶם לֹא נִתְיָרְאוּ מֵהֶם וְנִצְּחוּ אַבְרָהָם אָבִינוּ מַה כְּתִיב בּוֹ, וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם (בראשית י״ד:ט״ו). וְלֹא נִתְיָרֵא מֵהֶם, שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ, אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד (שם ט״ו:א׳). וְעָשִׂיתִי לוֹ מָגֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: אָנֹכִי מָגֵן לָךְ. וּכְשֵׁם שֶׁעָשִׂיתִי לוֹ, אֶעֱשֶׂה לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיְתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם (ישעיהו י״ד:כ״ד). מַהוּ כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי. כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְאַבְרָהָם, אֶעֱשֶׂה לָכֶם.

[Siman 13] When you go out to war and you see horse and chariot, a people more numerous than you (Deuteronomy 20:1): This is what is stated in the verse (Proverbs 21:31), "The horse is readied for the day of battle, but the salvation comes from the Lord.⁠" What is [the meaning of] "The horse is ready?⁠" At the time that Israel left Egypt, what is written there? "And it was told to the king of Egypt that the people had fled" (Exodus 14:5). Immediately, "And he tied his chariot, and he took his people with him. And he took six hundred of his picked chariots" (Exodus 14:6-7). Pharaoh stood and dressed all of the horses - and even the common ones - with precious stones and pearls. "And Egypt gave chase to them, etc. all the chariot horses of Pharaoh, his horsemen, and his army" (Exodus 14:9). [This] teaches that not one of them fell ill and not one of them died, and not one of them got tired. Hence it is stated, "all the chariot horses of Pharaoh, etc.⁠" "As Pharaoh drew near, the Children of Israel raised their eyes" (Exodus 14:10). At that time, the Children of Israel began to cry out to the Holy One, blessed be He, as it is stated (Exodus 14:10) "and the Children of Israel cried out to the Lord.⁠" The Holy One, blessed be He, said, "O My dove, in the cranny of the rocks, hidden by the cliff" (Song of Songs 2:14). To what was Israel comparable at that time? To a dove that fled from in front of a hawk, and came to [hide] behind a rock, but a snake was within [that space already. If] it sought to exit, behold the hawk is at the opening. So [too] was Israel. The sea was increasingly storming against them, the enemy was giving chase behind them and the [wild] animals [were closing in] from the wilderness, and [so] they were surrounded on four sides. And from where [do we know] that there were animals from the wilderness? Since it is stated (Exodus 14:3), "the wilderness enclosed (sagar) them.⁠" And "enclosed" is only an expression [indicating] wild animals, as it is stated (Daniel 6:23), "My God sent His angel, who closed (sagar) the mouths of the lions.⁠" What did they do? They lifted their eyes to their Father in the heavens and yelled out, as it is stated, "As Pharaoh drew near, the Children of Israel raised their eyes, etc. and the Children of Israel cried out to the Lord.⁠" Hence it is written, "O My dove, in the cranny of the rocks.⁠"

[Siman 14] O my dove, in the cranny of the rocks (Song of Songs 2:14): This is that which is stated in the verse (Psalms 18:3), "The Lord is my rock and my fortress.⁠" Rabbi Elazar ben Pedat said, "Israel said to Moshe, 'What have you done to us? Now they are coming and doing to us like what we did to them, as we have killed their first-born and taken their money. Is it not you that said to us, "Each woman shall borrow from her neighbor and the lodger in her house" (Exodus 3:23).' He said to them, 'You do not need [to do anything], but you should stand and be silent and the Holy One, blessed be He will [fight] your wars,' as it is stated (Exodus 14:14), 'The Lord will fight for you and you shall be quiet.' That is [the meaning of] 'and the Children of Israel yelled out' (Exodus 14.10).⁠" Rabbi Yehoshua ben Levi said, "To what is this matter comparable? To the daughter of a king that was passing on a road, and brigands took her as a [captive]. She began to yell out to the king. The king said, 'This is what I desired.' So [too] with Israel. They were subjugated in Egypt [and] placed their eyes towards the Heavens, as it is stated (Exodus 2:23), 'and the Children of Israel groaned from the work and screamed.' [So] the Holy One, blessed be He, took them out and desired to hear their prayer [again]. But they did not pray. What did He do? He agitated Pharaoh and his army against them and they pursued them. As it is stated (Exodus 14:10), 'As Pharaoh drew close (hikriv).' As he drew the Children of Israel close to prayer. Immediately, 'and the Children of Israel cried out to the Lord.'" Hence it is written, "O my dove, in the cranny of the rocks, hidden by the cliff, let me see your appearance, let me hear your voice,⁠" that same voice that I heard in Egypt. Immediately the Holy One, blessed be He, said to Moshe (Exodus 14:16), "And you lift up your rod and hold out your arm over the sea and split it, so that the Children of Israel may come into the sea on dry ground.⁠" And the Holy One, blessed be He, made war with Pharaoh, destroyed [his army], trounced them in the sea and saved Israel. That is [the meaning of] that which is written (Psalms 140:8), "God, my Lord, the strength of my deliverance, You protected my head on the day of weapons (nashek),⁠" [meaning] the day of the war at the sea. As it is stated (Psalms 78:9), "The Children of Ephraim, warriors (noshkei) lifting their bows.⁠" Everything that Pharaoh was doing, the Holy One, blessed be He would [also] do. Pharaoh came out like a warrior; and the Holy One, blessed be He, is like a warrior, as it is stated (Isaiah 42:13), "The Lord goes forth like a warrior, like a man of war He whips up His rage,⁠" as only upon Pharaoh did He first make known His strength. At the time of war, He is called a man, as it is stated (Exodus 26:3), "The Lord is a man of war, the Lord is His name.⁠" Pharaoh went forth dressed in tin-plated armor; and the Holy One, blessed be He, likewise, as it is stated (Habakuk 3:11), "as Your arrows fly in brightness, Your flashing spear in brilliance.⁠" Pharaoh went forth with catapult stones; and the Holy One, blessed be He, went forth with stones of elgavish and hail stones. Pharaoh rode on a horse; and the Holy One, blessed be He, upon a cherub, as it is stated (Psalms 18:11), "He rode on a cherub and flew.⁠" Upon what did Pharaoh ride? Upon a female mare, as it is stated (Song of Songs 1:9), "To a mare in Pharaoh’s chariots have I likened you, my darling.⁠" Another interpretation [of] "To a mare in Pharaoh's chariots": What is [the meaning of] "to a mare?⁠" Rather the Holy One, blessed be He, saw that Pharaoh did not want to enter the sea. [So] what did the Holy One, blessed be He, do? He rode upon a light cloud and transformed it into a mare. And He stood [it] in front of the horses of the troops. And the horses ran after the mare, and the Holy One, blessed be He, descended into the sea with the horses [coming] after Him [to pursue the mare]. Hence, "to a mare,⁠" [meaning a] female. Another interpretation [of] "To a mare in Pharaoh's chariots": Pharaoh said to his troops, "What is the lightest (fastest) animal upon which to ride, so that I can go forth and chase the Children of Israel?⁠" They said to him, "A mare, as there is nothing like it in the world.⁠" Therefore (due to her speed) the males were following her. And Pharaoh rode [speedily] like the gazelles. And the Holy One, blessed be He, also did this. The Holy One, blessed be He, said in front of the ministering angels, "Which among all of the creatures that serve in front of Me is light?⁠" They said to Him, "Is it not revealed in front of You, that there is none among all of the creatures that serve in front of You that is as light as the cherub that comes out from under the wings of the cherubs.⁠" [So] the Holy One, blessed be He, rode upon the cherub and beat the horse of Pharaoh and all of his troops, as it is stated (Exodus 15:19), "For the horse of Pharaoh, with his chariots and horsemen, went into the sea.⁠" And it is [also] stated (Psalms 136:15), "And He shook Pharaoh and his army in the Reed Sea.⁠" Moshe said to them, "Is this not what I told you (Exodus 14:14), 'and you shall be quiet.' There is nothing for you to do except to stand silently, and the Holy One blessed be He, will [fight] your wars.⁠" Therefore he said to them, "When you enter the land and see many multitudes and horses and chariots, do not be afraid of them,⁠" as it is stated (Deuteronomy 20:1), "When you go out to war and you see horse and chariot, a people more numerous than you, do not be afraid of them, as the Lord, your God is with you.⁠" Hence (Proverbs 21:31), "The horse is readied for the day of battle, but the salvation comes from the Lord.⁠"

[Siman 15] When you go out to war, etc. (Deuteronomy 20:1): What is written above the matter? "And the judges shall make a thorough investigation" (Deuteronomy 19:18). From when the judges execute judgement, you [can] go out to war and you will be victorious. And so did David state (Psalms 119:121), "I have done justice and righteousness; do not abandon me to those who would wrong me.⁠" And it is [also] written (Psalms 119:122), "Guarantee Your servant’s well-being; do not let the arrogant wrong me.⁠" So too is the Holy One, blessed be He, only brought up in the world through judgement, as it is stated (Isaiah 5:16), "And the Lord of hosts is exalted by justice.⁠" Rabban Shimon ben Gamliel says (Avot 1:18), "On three things the world stands: On justice, on truth and on peace, as it is said (Zachariah 8:16), 'Judge truth and the justice of peace in your gates.'" Rabbi Yehoshua ben Levi said, "And all of [these things] are dependent upon judgement, as through judgement is peace and truth established.⁠" Therefore when Israel is executing judgement, the Holy One, blessed be He, brings down their enemies in front of them, as it is stated (Psalms 81:14-15), "If only My people listens to Me, etc. Quickly I would subdue their enemies, etc.⁠" And what are the ways of the Holy One, blessed be He? Righteousness and justice, as it is stated (Genesis 18:19), "and they shall keep the way of the Lord by doing righteousness and justice.⁠" Therefore, it is written in the section of judges (Deuteronomy 16:18), "and they shall judge the people with righteous justice"; and afterwards, "When you go to war against your enemies.⁠" What is [the meaning of] "against your enemies?⁠" The Holy One, blessed be He, said, "Go forth against them like enemies: In the way that they do not have mercy upon you, so [too], do not have mercy upon them. See what they say: 'Let us wipe them out as a nation; Israel’s name will be mentioned no more.' [It is] that same name that I say (Psalms 106:48), 'Blessed is the Lord (the Name), the Lord of Israel.' Therefore go forth against them like enemies.⁠" Israel said, "Master of the world, until when will they stand against us,⁠" as it is stated (Psalms 86:14), "O God, arrogant men have risen against me; a band of ruthless men seek my life.⁠" He said [back] to them, "Not only against you have they risen, but also against Me, as it is stated (Psalms 2:2), 'Kings of the earth take their stand, and regents intrigue together against the Lord and against His anointed.' Rather see how they are enemies.⁠" Therefore, it is written, "When you go out to war against your enemies.⁠"

[Siman 16] And you see horse and chariot (Deuteronomy 20:1): And it is stated (Exodus 15:19), "For when the horse of Pharaoh.⁠" And why did it not state, "horses and riders?⁠" Rather [it is] because in front of the Holy One, blessed be He, they are only considered like one horse. "A people more numerous than you.⁠" The Holy One, blessed be He, said, "They are numerous in front of you. But in front of Me, they are only only considered like one man.⁠" And from where [do we know this]? As so did the Holy One, blessed be He, say to Gidon (Judges 6:16), "and you shall smite Midian like one man.⁠" And from where [do we know] that they are numerous? As it is stated (Isaiah 17:12), "Ah, the roar of many peoples that roar as roars the sea.⁠" And for each one of you, a hundred [to] five, but you are victorious, as it is stated (Leviticus 26:8), "And five of you shall give chase to a hundred.⁠" Therefore it is written, "a people more numerous than you.⁠" "Do not be afraid of them.⁠" Your forefathers were not afraid of them and they were victorious. What is written about our father, Avraham? "At night, he and his servants deployed against them and defeated them" (Genesis 14:16). And he was not afraid of them, as I told him (Genesis 15:1), "Fear not, Avram, I am a shield to you; your reward shall be very great.⁠" And I made him a shield, as it is stated, "I am a shield to you.⁠" And in the same way that I did [this] for him, so [too] will I do it for you. As it is stated (Isaiah 14:24), "As I have designed, so shall it happen; what I have planned, that shall come to pass.⁠" What is [the meaning of] "As I have designed?⁠" As I have done for Avraham, so shall I do for you.

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה ״וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ״, וְאַחֲרָיו הוּא אוֹמֵר וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב, אֲמַר לָהֶם אִם אַתֶּם חוֹמְלִין עֲלֵיהֶם הֵם יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה עֲלֵיכֶם. מָשָׁל לְרוֹעֶה, שֶׁהָיָה רוֹעֶה צֹאנוֹ בַּיַּעַר, מָצָא גּוּר אֶחָד שֶׁל זְאֵב וְחָמַל עָלָיו וְהָיָה מֵינִיקוֹ מִן הָעִזִּים, בָּא בַּעַל מְלַאכְתּוֹ וְרָאָה אוֹתוֹ, אֲמַר לֵיהּ הֲרֹג אוֹתוֹ לֹא תָחוֹס עָלָיו שֶׁלֹּא יְהֵא תַקָּלָה לָצֹאן וְלֹא שָׁמַע אֵלָיו, כֵּיוָן שֶׁגָּדַל הָיָה רוֹאֶה כֶּבֶשׂ וְהוֹרְגוֹ גְּדִי וְאוֹכְלוֹ, אֲמַר לֵיהּ לֹא אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תָחוֹס, כָּךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה, אִם אַתֶּם חָסִין עֲלֵיהֶם (במדבר ל״ג:נ״ה) ״וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם״. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁאוּל שֶׁחָמַל עַל אֲגָג. וְאַחְאָב שֶׁחָמַל עַל בֶּן הֲדָד. וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ, מָשָׁל לִשְׁנַיִם שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים עַל פֶּתַח בֵּית הַוַּעַד, אֶחָד גְּבַהּ קוֹמָתוֹ וְהָיָה עַם הָאָרֶץ, וְאֶחָד קָטָן וְהָיָה בֶּן תּוֹרָה, הִתְחִיל הַגָּבוֹהַּ מִתְגָּאֶה לוֹמַר אֲנִי נִכְנָס תְּחִלָּה. אָמַר לוֹ, אַל תְּהִי רוּחֲךָ גָּבוֹהַּ בְּקוֹמָתְךָ, נִכְנְסוּ בְּבֵית הַוַּעַד הָיָה אוֹתוֹ חָבֵר נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּפָרָשָׁה וְהוֹשִׁיבוּהוּ בְּמָקוֹם חָמוּד. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אַל תִּירָא מֵהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ב׳:ט׳) ״וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ״ וְגוֹ׳. דָּבָר אַחֵר: ״כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה וְגוֹ׳ וְרָאִיתָ וְגוֹ׳ עַם רַב מִמְּךָ״. אָמַר אֶחָד לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, לָא חֲצִיפָא אִימַרְתָּא דְּרַעיָא בֵּין שִׁבְעִין דִּבִּין, אֲמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא בְּחֵילֵיהּ דְּרַעיָא הִיא רַעיָא. אִלּוּלֵא חֵילֵיהּ דְּרַעיָא לָא הֲוָה רָעֵי לָהּ בֵּינִי שִׁבְעִין דִּבִּין וְהוּא מְשֵׁיזִיב לָהּ מִכֻּלְּהוֹן.

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה – בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר. עַל אֹיְבֶךָ. כְּנֶגֶד אוֹיְבֶיךָ אַתָּה נִלְחָם וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב מַה הֵם יוֹצְאִין עָלֶיךָ בְּסוּס וָרֶכֶב. אַף אַתָּה צֵא עֲלֵיהֶן בְּסוּס וָרֶכֶב. סוּס וָרֶכֶב. כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כָּל הָעוֹבְדֵי אֱלִילִים נַעֲשִׂין לִפְנֵיהֶם כְּסוּס אֶחָד. שֶׁנֶּאֱמַר ״סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם״ וְכִי סוּס אֶחָד הָיָה וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר וַיִּקַּח (שם י״ד:ז׳) ״שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב״ וּכְתִיב (שם ט״ו:ד׳) ״מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה״, אֶלָּא כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם וְכוּ׳. כַּיוֹצֵא בּוֹ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב וְכִי סוּס אֶחָד וְהָכְתִיב ״עַם רַב מִמְּךָ״ וְכוּ׳. ״לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ״. מִי שֶׁהֶעֱלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם הוּא עוֹמֵד לְךָ בְּעֵת צָרָה.

וַאִדַ׳א כַ׳רַגתַּ לִלחַרבִּ עַלַי׳ אַעדַאאִךַּ פַרַאִיתַּ כַ׳יְלַא וַמַרַאכִּבַּ קַוְמַא אַכּתַּ׳רַ מִנךַּ פַלַא תַּכַ׳פהֻם אִןַ אללַהַ רַבַּךַּ מַעַךַּ מֻצעִדֻךַּ מִן בַּלַדִ מִצרַ

ואם יצאת למלחמה על האויבים שלך, וראית, סוסים ומרכבות, קהל אנשים מרבה ממך, אל תירא מהם הרי ה׳ אלהיך, אתך, המוציא אותך מן ארץ מצרים.

^אעל איבך – יהו בעיניך אויבים,⁠^ב אל תרחם עליהם כי לא ירחמו עליך.

סוס ורכב – בעיניי כולם כסוס אחד, וכן הוא אומר: והכית את מדין כאיש אחד (שופטים ו׳:ט״ז), ואומר: כי בא סוס פרעה (שמות ט״ו:י״ט).

עם רב ממך – ממך ובעיניך^ג הוא רב, אבל בעיניי אינו רב.

א. עיינו בביאורו של רש״י דברים י״ט:כ״א שמתייחס גם לפסוק זה.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא: ״כאויבים״.

ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא חסר ״ממך״ השני וכתוב רק: ״בעיניך״.

על איבך AGAINST YOUR ENEMIES – They shall be enemies in your eyes; have no mercy on them for they will have no mercy on you (Tanchuma Shofetim 15).

סוס ורכב [WHEN YOU GO TO WAR ... AND SEE] HORSES AND CHARIOTS (lit., horse and chariot) – in Mine eyes they are all as only one horse (i.e. they do not count). Similarly it states, "[Surely 'I' will be with you,] and you shall smite the Midianites as one man" (Shofetim 6:16). And similarly it states, "For the horse (not the horses) of Pharaoh came [into the sea]" (Shemot 15:19) (Tanchuma Shofetim 16; cf. Sifre Devarim 190:21).

עם רב ממך [WHEN YOU GO OUT TO WAR … AND SEE] PEOPLE MORE THAN YOU – (or, as it may be translated: PEOPLE, NUMEROUS FROM YOUR POINT OF VIEW) – in your eyes they may appear to be numerous but in Mine eyes they are not numerous (Tanchuma Shofetim 16).

פס׳: כי תצא למלחמה – ¹ במלחמת הרשות הכתוב מדבר כגון מלחמת שהיה עושה יואב בן צרויה דכתיב (תהלים ס׳:ב׳) וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף. וכתוב אחד אומר (דברי הימים א י״ח:י״ב) י״ח אלף ²מלמד ששתי מלחמות עשה באדום.

על אויבך – כנגד אויבך.

וראית סוס ורכב – בזמן שאתה עושה רצונו של הקב״ה כל הסוסים וכל הרכב שלהם אינם אלא כסוס אחד ורכב אחד. וכן הוא אומר בפרעה (שמות ט״ו:כ״א-כ״ב) סוס ורכבו רמה בים. אע״פ שהם דומים בעיניך כעס רב לא תירא מהם. כי ה׳ אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים מי שהעלך ממצרים הוא יהיה עמך בעת צרה. וכן הוא אומר (תהלים פ״א:י׳-י״א) אנכי ה׳ אלהיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו מלמד ³שארץ מצרים עמוקה וארץ ישראל גבוהה:

1. במלחמת הרשות הכתוב מדבר. למלחמת מצוה יוצאין אפילו חתן מחדרו (סוטה מ״ד):

2. מלמד ששתי מלחמות וכו׳. עיין (בר״ר פ׳ ע״ד) בסופה:

3. שארץ מצרים עמוקה. מדכתיב המעלך:

כי תצא למלחמה – דבקה עם: לא תחוס עינך (דברים י״ט:כ״א), על מי שהוא חייב. רק בצאת למלחמה, יש לך לחוס על מארס, ובונה בית, ונוטע כרם, ורך לבב.

WHEN THOU GOEST FORTH TO BATTLE. This is connected to And thine eye shall not pity (Deut. 19:21), for one is not to have pity.⁠¹ However, when going forth to war you should pity² the man who has betrothed a woman, or built a house, or planted a vineyard, or one whose heart is faint.⁠³

1. On the guilty or on the one who is obligated to go into battle.

2. And exempt from battle.

3. See verse 5.

לא תירא מהם – אלא תשיב: בוני בתים, ונוטעי כרמים, ולוקחי אשה חדשה, ורך הלבב. ואל תאמר: יתמעטו הגייסות.

לא תירא מהם – DO NOT BE AFRAID OF THEM – but rather return [to their homes]: builders of houses, and planters of vineyards, and those newly married to wife, and those who are fainthearted. And do not say: recruitment will dwindle.

כי י״י אלהיך עמך – כליו עמך כגון הארון וחצוצרות.

כי ה' אלוהיך עמך, "for the Lord your God is with you.⁠" The Torah refers to the Holy Ark, and the trumpets, both of which are instruments representing the presence of the Lord among the Jewish people which will give them courage when fighting a war.

כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב וגו׳ – זו מצוה מחודשת, אמרה להם עתה בבואם במלחמות.

WHEN THOU GOEST FORTH TO BATTLE AGAINST THINE ENEMIES, AND SEEST HORSES, AND CHARIOTS etc. This is a new commandment which he now declared to them as they came into battles.

כי תצא למלחמה על איבך – במלחמת מצוה הכתוב מדבר. וסמך יציאת מלחמה לפסוק של מעלה, נפש בנפש עין בעין, ללמדך שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה. ועוד לומר לך שאם עשית משפט וצדקה מובטח אתה שאם תצא למלחמה אתה נוצח, וכן דוד אומר (תהלים קי״ט:קכ״א) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי.

לא תירא מהם כי ה׳ אלהיך עמך – וראוי שתגבר יראת הש״י על יראת העם. והוסיף עוד אל תיראו ואל תחפזו, כי כל הירא מבשר ודם כאלו שוכח הש״י, שכן אמר הנביא (ישעיהו נ״א:י״ב) מי את ותיראי מאנוש ימות וגו׳, ותשכח ה׳ עושך, ואמר שלמה ע״ה (משלי כ״ט:כ״ה) חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה׳ ישוגב.

כי תצא למלחמה על אויבך, "when you go out to war against your enemies;⁠" this verse speaks of what is known as מלחמת מצוה, an obligatory war, usually a defensive war against invaders. The paragraph follows one which demands from us not to display pity, detailing "eye for eye, tooth for tooth, or leg for leg.⁠" The message of the Torah writing this sequence is that people who are minus a leg or eye, etc., do not go to war (compare Rashi). [In this instance the definition of מלחמת רשות would apply only to expansionary wars such as the ones conducted by David. Campaigns designed to forestall invasions threatened by enemies, even if waged outside the boundaries of Eretz Yisrael would come under the heading of מלחמת מצוה. The difference is who has to be mobilised. (Compare Malbim on our verse). Ed.] Another message implied by the sequence of what is written here is: "if you will practice righteousness and justice, then, if you have to go to war you will certainly be victorious.⁠"

לא תירא מהם כי ה' אלו-היך עמך, "do not be afraid of them for the Lord your God is with you.⁠" It is important that the fear of God should be stronger than the fear of the enemy nation. The Torah elaborates on this fear of opposing nations in verse 3 when we read: 'do not be afraid and do not panic.' Anyone fearing creatures of flesh and blood is considered as having forgotten the Almighty. This is what the prophet Isaiah 51,12-13 had in mind when he said: "what ails you that you fear man who must die, mortals who fare like grass? You have forgotten the Lord your Maker, etc.⁠" Solomon is also on record on this subject when he says in Proverbs 29,25: "a man's fears become a trap for him, but he who trusts in the Lord will be safeguarded.⁠"

כי תצא למלחמה – כתב הרמב״ן חידש להם כאן זו המצוה בשביל שעתה היה להם לילך למלחמה:

כי תצא למלחמה, "When you engage in an expansionary war, etc.⁠" Nachmanides writes that Moses reveals something totally new to the people in this paragraph, because the Israelites were approaching the day when they would have to engage in warfare..

כי תצא למלחמה על אויביך וגומ׳. עד סוף הפרשה

כי תצא למלחמה – הזהיר לירוא מהאויבים ואף על פי שהם עם רב מישראל ויש להם סוס ורכב כי ראוי להם לבטוח בשם יתעלה אשר אין מעצור לו להושיע ברב או במעט ויעיד על זה שכבר העלנו מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה עם היות ישראל אז בתכלית החולשה ולא בחרב ולא בחנית הושיעם השם יתעלה והנה הזהיר מלירוא מהם כי עם שזה הוא ממעוט הבטחון בשם יתעלה הנה הוא דרך אל שינוצחו ישראל.

Gate 97

Some problems in the text of our Parshah:

1) After the Priest has assured the assembled army of victory, in what way would the presence of the categories of people who are being sent home lessen the confidence in victory of the others? Why would that Priest even make mention of such fears in his speech?

2) The whole warning seems unfair. The division between the different groups of draftees is peculiar. A) Everyone is needed at home. B) If such a person has faith in God why would the fact that he is in the process of building a home diminish such faith?

3) Why is the last paragraph,- the one dealing with "whosoever is afraid,⁠"- said by the military police and not by the Priest?

One might suppose at first, that just as in the case of Gideon, when only a few select men were left to go into battle, so the task of the Priests and the police would be to weed out all those that are afraid. In order not to cause embarrassment to anyone in the first three categories, they were called out first. In this way, when men were seen returning from the mobilization centers, they would be presumed to belong to either of the first three categories whose reasons for return were legitimate. Our sages, however, seem to have ruled out this approach by not mentioning it as a possible exegesis. (compare discussion in Talmud Sotah 43 and 44) Even though Rabbi Yossi suggests that the words "afraid and of faint heart,⁠" (21,8) refer to fear of being punished for sins committed,- thus vindicating our suggestion,- it would still leave us with the question why in this instance the "fearful ones" are listed last instead of first, as had been the case when Gideon had mobilized his men. Also the question of why the switch between the Priest and the military police addressing the soldiers, would remain. We approach the problem in a different way. Because the Jewish people are the chosen people, they are exposed to Divine guidance in a variety of ways:

1) Those whose conduct is based entirely on loyalty to God and His Torah. These people are subject to God intervening on their behalf as a matter of routine.

2) Those who are normally loyal to God, but who are not of the calibre to merit Gods intervention on their behalf until after they have done everything to help themselves. In other words, the average Jew.

3) The group of Jews whose past conduct cannot allow them to expect to rely on anything better than their natural mazzal. They have spurned Divine help by their way of life. Therefore, Heaven would neither help nor hinder them. (see detailed discussion in chapter twenty six) Since there would be representatives of all these types amongst the Jewish people reporting for mobilisation, the address of the Priest and the military police takes this fact into consideration. The first proclamation of the Priest is addressed to group number one. The Priest tells that group not to worry; God would fight for them. The third proclamation of "who is the man that is afraid,⁠" obviously addresses itself to the third group, the ones who have only their physique and marital skills to rely on against any enemy. They are advised to go home as a reminder that they cannot count on Divine intervention on their behalf. The middle group, comprised of the "house builders, newly weds (betrothed) and the planters of orchards,⁠" are those whose moral conduct coupled with their own efforts entitles them to put their trust in Divine help. Such people need to be especially careful in their affairs, so that misdemeanours do not provoke the celestial attorney general to prepare a dossier against them. Such a dossier, -as long as it has not been disposed of,-leads to the review of all of their subject's past down to the minutest detail. When God had praised Job and his way of life to Satan, the latter remarked that Job's piety was not altruistic. We all know how that story ended. The Talmud Berachot 55, reports that there are three things which provoke God into ordering an audit into our affairs. A) Too much prayer. B) Living in a house with a damaged wall. C) Asking that a fellow human being be punished. The common denominator in all these three items is that we ask for more than midah keneged midah, measure for measure. Before such requests can be granted, the credentials of the person making such a request must be beyond reproof. On the other hand, the Talmud Yerushalmi in Bikkurim tells us that there are three categories of people whose sins have been forgiven. A) Anyone who has been chosen for a position of great honour. B) A groom or bride on the wedding day. C) Someone who has recovered from a serious illness. Since all those three groups of people had achieved their ambition/desire, their merit had been recognized by the Heavenly judges. People who have not yet experienced such confirmation that they possessed such merit, need to exercise extreme caution before venturing into obviously dangerous situations. This is why we have these three categories of people who are asked to return home and await confirmation that the undertakings they are engaged in will be crowned with success. After all, they represent the three major undertakings of a person in his life. Once they have received such confirmation of their merit, they can join the battle with confidence. In the first instance, upon coming face to face with numerically superior forces, the point of the war had to be explained. At this point, we note the double entendre that we have mentioned earlier. There is no better time to confront our enemies within than when one readies oneself to deal with enemies without. The enemy within is the human body. Frequently the body's demands are excessive; sometimes the body even wants to enslave the spiritual part of man. Frequently the body is not content to remain the servant at the call of man's spiritual aspirations. Since the building of a new home, establishing a family and planting a vineyard are the primary challenges in our physical life, one needs to come to terms with the relative importance of each of those activities, and assign the material values in life their proper place in the scheme of things. Anyone who has not yet done that, cannot hope to face the day of battle. The "day of battle" is of course, the day of death, the time of the final judgment. He who has not even started on this task, and has therefore reason to fear Heavenly judgment, must certainly address himself to his tasks on earth before he can face the ultimate battle, the one against his own yetzer hara, evil inclination. The Priest in his address in verse three, warns of four distinct frames of minds, although they all appear lumped together. "Let not your heart be faint,- fear not,- do not be alarmed,- do not be frightened.⁠" Each one of these four frames of mind, when present, can prevent repentance from becoming a turning point in one's life. These are the impediments for people who though they incline to return to their roots, do not have a firm determination to do so.

1) Man's fear of physical discomfort associated with acts that have an element of self torture by means of which he demonstrates his repentance.

2) The fear that repentance will not be accepted by His Maker; therefore such a person does not bother to undertake what he considers may be a futile effort.

3) Man may embark on his repentance in the wrong order. Instead of first abandoning his sinful way of life, he may merely concentrate on fasting and prayer; these steps, at that point are utterly useless.

4) A person who indulges in physical pleasures may decide that if as a result of his repentance he will forthwith have to forego these pleasures, it is not worth his while to repent and remodel himself. For the above mentioned reasons, the Torah exhorts man by listing all four possibilities. In view of this, the ten days of penitence our sages instituted in preparation for the annual battle on Yom Kippur, assume great significance. In addition, we prepare during the whole month of Ellul to give us a total of forty days preparation. The significance of the number forty in this context, goes back to the forty days Moses had spent on Mount Sinai both on the occasion he received the first set of tablets as well as on the occasion when he was to receive the second set. The forty days were employed in mending our spiritual fences. These had been severely damaged after the sin of the golden calf. The process of substituting one set of tablets for a new set of tablets was begun at Sinai. The concept introduced at that time is one of ongoing validity. Having defiled one set of "tablets" by our collective or individual misconduct, it is our task to substitute new "tablets" that will remain untarnished. The essential thing is that what is written on any subsequent edition be identical with what had been inscribed on the original version. Just as springtime is nature's time for renewal, so Rosh Hashanah is the season of man's renewal. Since after the summer when we have witnessed an abundance of the physical attributes of the universe, we experience a weakening of these physical phenomena, i.e. a weakening of the desires of the flesh, what better time could there be for our spiritual forces to reassert their preponderance in shaping our lives?

In order to emphasize the Torah's desire for a peaceful resolution of all our problems, including even those with the Canaanites, the Torah's opening gambit is a diplomatic offensive offering a peaceful solution. (Deut. 20, 10-11) When God had commanded Moses to go to war against Sichon and Og, Moses, -unbidden-, had sent "messengers of peace,⁠" asking permission to traverse their lands. When God had noted this, He agreed with Moses' procedure and decreed that henceforth no battle be joined without a prior attempt at a peaceful resolution of the arguments causing war. (Midrash Rabbah Parshat Shoftim) According to the Sifri, even the seven Canaanite tribes were offered their lives if they repented their ways and changed their lifestyles. The reference about not cutting down fruit trees during a siege, (20,19) includes a rhetorical question concerning the comparison drawn between man and tree. The letter heh, preceding the word adam, turns the phrase into a question. The meaning then is: "Is then the tree a human being that it has to become part of warfare?⁠" Why should the tree be punished for giving us its bounty? The language employed by the Torah for describing what may and what may not be a fruitbearing tree seems extraordinarily clumsy. Perhaps it wishes to teach us that even though our eyes tell us that the tree produces fruit, the determining factor in halachah, Jewish law, is whether that fruit is ma-achal, food fit for human consumption, or whether it constitutes merely animal fodder. If the latter, permission is granted to chop down such a tree. The Torah depicts warfare as a possible series of sieges, to emphasize that the eventual frontal attack with its resultant bloody battles and subsequent looting are viewed as character debilitating. Even if a long siege is necessary to attain one's objective, this is preferable to unlimited bloodshed and violence. Surrender due to starvation is better than obtaining a quick victory on the battlefield.

When we look at the allegorical meaning of our passage, the city mentioned in this chapter described as under siege, represents the total body of man, all his physical attributes. It is the task of man's spiritual forces to harness and subdue his physical forces in order to further his spiritual advancement. When the physical forces surrender, having been called upon to do so, they will survive unimpaired in the service of man's spiritual self. Should they assert themselves however, by rejecting a subordinate role, they may need to be subdued by "siege,⁠" i.e. asceticism, fasting etc. until they have learned their true function in life. Man requires his body in order to survive, just as the tree needs the soil for its growth and the ability to produce fruit. Any human being likely to yield fruit, i.e. good deeds, is not to be destroyed in this struggle between the material and the spiritual forces of man. Only someone whose uselessness in his present form has been established, must have his body destroyed in order to hasten the rehabilitation of all the other people within whom the power of the spirit has not yet triumphed in the long drawn out battle for supremacy of the spirit.

על אויביך יהיו בעיניך כאויבים אל תרח׳ עליה׳ כי לא ירחמו עליך. דאל״כ על אויביך למה לי סתם יוצאים במלחמה על אויביה׳ הם יוצאים ופירוש אל תרחם עליהם לאחר שכבשת אותם ובאו בידך אל תרחם עליהם מלהורגם ואע״ג דכתיב בהדיא כי תקרב אל עיר וגו׳ ואם לא תשלים עמך וגו׳ והכית את כל זכורה לפי חרב התם במלחמת העיר קמיירי אבל הכא במלחמת פנים בפנים קמיירי תדע שהרי לא הוזכר פה ענין הנשים והטף אלמא במלחמת פנים בפנים קמיירי שאין שם טף ונשים:

עם רב ממך בעיניך הוא רב אבל בעיני אינו רב. דאם לא כן תחלה פתח בהקטנתם שקרא כל הסוסים והרכבים של אויב בלשון יחיד להורות שכל סוסיהם ורכביהם אינן חשובין אלא כסוס אחד ורכב אחד ואחר זה סיים ברבויים וקראם עם רב אלא עכ״ל דהאי ממך פירושו בעיניך אבל בעיני אינו רב:

כי תצא למלחמה וגו׳ עד כי תקרב אל עיר וגו׳, אחר שנתן למודים בענין הנביא ובענין השופטים הראשונים ובענין ב״ד הגדול, נעתק לדבר בענין המלחמות שהוא למוד כולל למלך ולשופטים ויש בו גם כן מה שיתיחס לכהנים כמו שזכר מהכהן המשוח המלחמה, והנה המצוה הזאת שלא ייראו מהאויבים ולא יחתו מהם אינה מצוה מחודשת כמו שכתב הרב ר׳ משה בר נחמן זכרונו לברכה כי כבר בא פעמי׳ רבות, כמו שאמר (פ׳ משפטים) את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר תבא בהם ונתתי את כל אויבך אליך עורף ואם במה שנא׳ להם בענין המרגלים (פ׳ שלח לך) ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה׳ אתנו אל תיראום, האמנם כדי להסיר סבות הפחד והיראה מלבם צוה כאן בדברי הכהן המשוח מלחמה והשוטרים כמו שיזכור, ולזה היתה תחלת דברתו אזהרה שלא ייראו מהאויבי׳.

והנה נתן בזה שלש סבות שלהם היה להם לירוא מאד, האחד מפני שנאת הלוחמים שאם יפלו בידם לא ירחמו עליהם ועל זה אמר כי תצא למלחמה על אויביך, והב׳ לחוזק האויבים וגבורתם ועל זה אמר וראית סוס ורכב כי בזה היתה גבורתם, והג׳ לרבוי האויבים וכמותם וזהו אמרו עם רב ממך הנה עם כל הסבות האלה אמר וצוה לא תיראו מהם, רוצה לומר אלו היית עתיד להלחם בהם בכחך ובגבורתך היה ראוי שתירא מהם אבל לה׳ הישועה והוא ילחם לכם ואתם תחרישון, וכיון שה׳ אלהיך עמך שלא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה, ואין מעצור בידו להושיע ברב או במעט, ראוי הוא שלא תירא מהם, ושתאמר בלבבך רבים אשר אתנו מאשר אותם, והביא ראיה עליהם מענין יציאת מצרים שהיה בלא חרב וחנית וזהו אמרו המעלך מארץ מצרים, והנה הזהיר על היראה לסבות, ראשונה לפי שהיראה בישראל היא ממעוט הבטחון והאמונה בו יתברך, והב׳ הוא לפי שהיראה היא סבה שלא יתנהג האדם בחכמה בתבונה ובדעת כראוי לדרכי הגבורה אבל יתבלבל בחפזה ובלתי התישבות, וזה ממה שישבר את לבם וימנע הנצחון.

וסמך לכאן כי תצא למלחמה על אויביך – לרמוז שאם יעשו משפט וצדק לבער הרע מקרבם ולהרוג הרוצח ועד השקר. שהשם יתן אויביהם בידם ויעזרם לנצח המלחמות. כמו שעזרם במצרים דכתיב ה׳ ילחם לכם. ולכן הזכיר בכאן המעלך מארץ מצרים. ולהורות שזאת המלחמה לא היו נוצחים אותה בחיל ובכח. כי אם ברוח ה׳ ובזכות הצדיקים. לזה אמר ונגש הכהן ודבר אל העם. כי בזכותו ינצלו אם ישמעו לדבריו. וזהו שאמרו אפילו אין בכם זכות אחר אלא זכות שמע ישראל שהיא ק״ש די. כי אחר שאתם אומרים ה׳ אלהינו ה׳ אחד. שבזה אתם מודים שלו היכולת הגמור. לפי שהוא אחד ואין מי שימחה בידו. וא״כ מיד תכירו כי ה׳ אלהיכם הוא הנלחם לכם. ולא בחיל ולא בכח ולא בסוס ורכב. ואם תעשו המלחמה כי לה׳ הישועה. וזהו להושיע אתכם. ואמר אתם קרבים היום למלחמה אל ירך לבבכם. לחזק לבם כי אולי יאמרו ישראל שאויביהם ינצחו המלחמה בהכרח. לפי שיש להם כל הדברים הצריכין למלחמה והוא שאויביהם היו מלומדים במלחמה. ועוד שיש להם סוס ורכב שבהם עושים המלחמה. ועוד שהם רבים כחול אשר על שפת הים. ועוד שהם עצומים וגבורים אוכלי בשר החזיר. והנה ישראל הם משוללים מאלו הד׳ דברים. כי הם לא נסו ללכת במלחמה. ואין להם סוס ורכב. כי התורה הזהירה המלך ולא ירבה לו סוסים. וכן הם מעטים כאומרו כי אתם המעט מכל העמים. וכן הם חלושים מצד התורה והמצות שמתשת כחה של אדם. ומצד המאכלים הדקים. לפי שהם ממלכת כהנים וגוי קדוש פרושים מהמאכלות האסורות. מגודלים בנעוריהם בהיכלי המלכים. וכל אלו סבות להיות מנוצחים. ולזה התחילה הפרשה ורמזה אלה הארבעה דברים שהם סבת רכות הלבב. כנגד האחד אמר כי תצא למלחמה על אויביך. שזה רמז שהם אויבים ואכזרים מלומדים במלחמה מגודלים ברציחה והריגה. כנגד הב׳ אמר וראית סוס ורכב. וכנגד הג׳ שהיא ריבוי העם אמר עם רב. וכנגד הד׳ שהיא הגבורה אמר ממך. כמו שאמר במקום אחר להוריש גוים גדולים ועצומים ממך. וזהו עם רב ממך. וכן לשון רב נופל על גדול. כמו על כל רב ביתו.

ולפי שכל אלו סבת המורא. אמר לא תירא מהם כי ה׳ אלהיך עמך ולו הישועה. לפי שהוא מלומד במלחמות ונוצח אותם כאומרו ה׳ איש מלחמה. ולו סוס ורכב. כאומרו כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה. ולו עם רב וצבא גדול כאומרו רבים אשר אתנו. ולו הגבורה כאומרו האל הגדול הגבור והנורא. וכל אלו הדברים איני צריך להביא ראיה עליהם כי בעיניך ראית אותם במצרים. וזה שאמר המעלך מארץ מצרים. ואמר ונגש הכהן ודבר אל העם. כדי להוציא מלבם אלו הד׳ ספיקות. וזה שאמר אתם קרבים היום למלחמה. כי למה הוצרך לומר שהיו קרבים היום למלחמה על אויביכם כי ידוע הוא. אבל רמז להם שסבת מוראם ופחיזותם הוא. לפי שהם קרבים היום מחדש למלחמה ולא נסו ללכת בה. כמו אויביהם שהיו מלומדים במלחמה כל ימיהם. ולזה חזק לבם ואמר אל ירך לבבכם וגו׳. ארבעה דברים של חיזוק כנגד הארבעה דברים הנזכרים. וכנגד הראשונה אמר אל ירך לבבכם. לפי שמעולם לא ראיתם כובד מלחמה וקשת דרוכה וחרב שלופה. ואתם כמו העבדים שיש להם רכות הלבב. ולכן אמר אל ירך לבבכם. וכנגד השני אמר אל תיראו. לפי שאין לכם סוס ורכב להלחם. וכנגד הג׳ אמר אל תחפזו. לפי שאתם המעט מכל העמים. וכנגד הד׳ אמר ואל תערצו. לפי שאתם חלשים ושבורים והם גבורים. וכמו שאמר ישעיהו ואל מוראו לא תיראו ולא תערצו את ה׳ צבאות אותו תקדישו והוא מוראכם והוא מעריצכם. וכן אמר בכאן כי ה׳ אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם. ולא תיראו מאלו הארבעה דברים. לפי שהוא מלומד במלחמות והוא ילחם לכם. וזהו להלחם לכם עם אויביכם. וכנגד ריבוי העם אמר כי ה׳ אלהיכם. והוא בעל ההויות והצבאות מעלה ומטה. וכנגד סוס ורכב אמר ההולך עמכם ואינכם צריכים סוס ורכב. וכנגד הד׳ שהוא הגבורה אמר להושיע אתכם בגבורתו וידו החזקה:

וכל אלו הדברים היה אומר להם הכהן שהוא קדוש ה׳. וראוי היה שיאמר להם דברים קדושים שיבטחו בה׳ אלהיהם. ולא בסוס ורכב ועם רב ועצום. ואע״פ כי סוס מוכן למלחמה. לה׳ הישועה. ולא בחיל עם רב ולא בכח גבורה ויד חזקה. אבל השוטרים לא היו אומרים להם אלו דברים גופניים מענייני העוה״ז כאומרו גם את העולם נתן בלבם והוא חמדת הבתים והכרמים והנשים. אשר אחר אלו השלשה דברים ימשכו כלל העם. ולזה אמר ודברו השוטרים אל העם. שזה כלל העם הנגררים אחר התאוות. ואלו הדברים היו ראוים שיאמר השוטר ולא הכהן. ולכן לא אמר בכאן שמע ישראל. כמו שאמר למעלה. אלא אל העם ההולכים אחרי הבלי העולם.

ולפי שלבם טרוד באלו השלשה דברים. והמלחמה צריכה לב פנוי. לזה היו אומרים מי האיש הירא מי האיש אשר בנה בית חדש ומי האיש אשר נטע כרם ומי האיש אשר ארש אשה ילך וישוב. אחר שהוא טרוד בעסקיו ודואג עליהם. ולבו עצב עליהם כאלו היו קניינים אמיתיים. ולכן ישוב פן ימות. כי כדאי הוא שימות. אחר שלבו הומה אחר הבלי העולם ככלבים עזי נפש אשר לא ידעו שבעה. ואינו זוכר ענייני הנפש:

כי תצא למלחמה – לחוצה לארץ, שבמלחמת מצוה לא היו שם שבים מעורכי המלחמה, אלא אפילו ״חתן מחדרו וכלה מחפתה״ (יואל ב׳:ט״ז, סוטה ח׳:ז׳).

כי תצא למלחמה, outside the boundaries of the land of Israel. When a war is fought inside the boundaries of the Land of Israel, i.e. a defensive war, no one is allowed to be exempt from army service; even a bridegroom fresh from the wedding canopy is called up. (Sotah 44)

מובטח שאתה מנצח. כי חרב בא לעולם על עיוות הדין (משנה אבות ה׳:ח׳), והכי נמי אם עשה דין יש לו חרב. כי הדין דומה לחרב המחתך, לכך אמרינן בכל מקום (ראו סנהדרין סוף ז ע״ב) ׳חותכין את הדין׳. לכך אם מעוות הדין, הרי חרב בא לעולם, ואם תיישר הדין, זה החרב הוא עמך, שהרי אתה חותך את הדין כהלכה. והיינו דאמרינן (שם) ׳חרב בא לעולם על עינוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה׳, שכל אלו אינן מחתכין כראוי, לכך החרב בא עליהם:

יהיו בעיניך כאויבים. דאם לא כן, בודאי לא ינצח על אוהבים, ״אויביך״ למה לי. ואם תאמר, ועדיין למה צריך למכתב ״על אויביך״, דאי שלא תרחם עליהם – כבר כתיב בפירוש (פסוק יג) ״והכית וגומר״ (קושית הרא״ם). ויש לומר, דהך (שם) איירי כשצרו על עיר (פסוק י), אז המצוה אחר שלא השלימה (פסוק יב) – ״והכית את כל זכורה״, כדי שיהיו יראים דאם לא יעשו שלום – וילכדו ישראל העיר – יהיו הורגין הכל. אבל כאן במלחמה שהיא שלא בעיר, רק מערכה מול מערכה, ובזה לא נצטוו שלא להחיות, ולכך מזהיר שאל ירחם עליהם. כמו שעשה אחאב, שהיה מרחם על בן הדד (מ״א כ, לד), ובא העונש עליו:

כי תצא למלחמה על אויבך – אנו צריכין למודעי חילוף הלשון מיחיד לרבים כמה פעמים, כי אמר וראית סוס ורכב ואחר כך אמר עם רב ממך, והמפרשים אמרו כי בעיני השם יתברך הם כולם כסוס ורכב אחד ואם הוא עם רב היינו ממך הוא רב ולא בעיני הש״י ועוד כי תצא לשון יחיד ואח״כ אמר והיה כקרבכם לשון רבים, וכ״ף הדמיון של כקרבכם צריכה ביאור כי בקרבכם מבעי ליה.

ואומר אני שבהיות שלום בין האויבים, אז המלחמה מסוכנת ביותר כי כלם נוסדו פה אחד על ה׳ ועל משיחו, אבל כשחלק לבם ואינן באגודה אחת אין הסכנה גדולה כל כך וזה הנס אשר הקב״ה עושה עם ישראל שאע״פ שבתחלת יציאתם למלחמה כל האומות נתחברו כאילו היו כלם סוס ורכב אחד כאיש אחד, מ״מ כקרבכם אל המלחמה ביני ביני ישלח ה׳ בהם את המהומה ויפרדו איש מעל אחיו ותהיה חרב איש ברעהו. כמ״ש (דברים כ״ח:ז׳) בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. לפי שבהתחלה הם בהסכמה אחת וביני ביני ישלח ה׳ בהם המהומה להיות חלק לבם עד שכל ז׳ אומות כל אחד מהם ינוסו בדרך אחד בפני עצמו כמ״ש (תהלים כ״א:י״ג) כי תשיתמו שכם וגו׳ דהיינו לחלקם לחלקים.

וזה״ש כי תצא למלחמה על אויבך – בלא יו״ד אצל הבי״ת המורה על אויב אחד וראית סוס ורכב עם רב ממך ר״ל עם רב כזה כולם נתוועדו אל עמק שוה בהתחלה כאיש אחד וכסוס ורכב אחד וכל אומה אומרת לחברתה כסוסי כסוסך וע״י זה מסתמא יכנס מורך בלבבך, לפיכך אמר אל תירא לא מהם ולא מהמונם כי לסוף יתפרדו איש מעל אחיו כמ״ש אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם לשון רבים כי בטרם יקרב אליהם ישראל הפיצם ה׳ ומסך רוח עועים בקרבם (ישעיהו י״ט:י״ד) וחלק לבם זה מזה. ולעומת זה גם בישראל עושה הקב״ה נס שני כי אם בשעת היציאה למלחמה יצאו מתי מספר כאילו לא יצא כנגדם כ״א איש אחד מישראל כך בהתחלה נראין ישראל מועטים בעיני האויבים, ביני ביני ישלח ה׳ עזרו שהאויבים יראו צל ההרים כאנשים וכדרך שנאמר (מלכים ב ז׳:ו׳) וה׳ השמיע את מחנה ארם וגו׳ קול חיל גדול וגו׳ מכאן ראיה שאפילו מועטים הקב״ה מראה אותם לאומות כאילו היו רבים כדי להפחידם, לכך נאמר והיה כקרבכם אל המלחמה וכ״ף הדמיון קאי על לשון רבים שבמלת כקרבכם לומר שאתם נראין כרבים אע״פ שלפי האמת אינו כן כי אתם המעט וזה פירוש יקר.

כי תצא למלחמה על אֹיְבֶךָ: חס׳ וי״ו ויו״ד, וכן במסורת¹ כל אוריי׳ חס׳ וי״ו ומל׳ יו״ד במ״ב חס׳ דחס׳, וסי׳ כי תצא למלחמה קדמא׳, דהוא דין, ואידך ואכלת פרי² (דכי תבוא), וכן מס׳ הרמ״ה³ ז״ל, וכל שאר אוריית׳ אֹיְבֶיךָ כתי׳ חס׳ וי״ו ומל׳ יו״ד. ועיין ג״כ במ״ג⁴ מזמו׳ פ״ג. [על⁠־איבך].

וְֽרָאִיתָ: הוי״ו בגעיא. [וְֽרָאִ֜יתָ].

1. במסורת: השווה מ״ק-ד על אתר (׳ב׳ חס׳⁠ ⁠׳, בלא פירוט) ומ״ג-ד תה׳ פג ג.

2. ואכלת פרי: דב׳ כח נג.

3. הרמ״ה: אי״ב.

4. במ״ג: מ״ג-ד תה׳ פג ג.

יהיו בעיניך כאויבים. דאל״כ למה ליה למכתב על אויביך, ודאי אם יצאו למלחמה לא יצאו על אוהבים:

אל תרחם עליהם כו׳. וא״ת והא זה בהדיא כתיב בסמוך (פסוק יג) והכית את כל זכורה לפי חרב. ועוד קשה למה כתיב אחריו (פסוק יד) רק הנשים והטף וגו׳, וכאן משמע שלא ירחמו כלל עליהם. וי״ל דלקמן איירי שלא בשעת מלחמה פנים אל פנים, אלא במלחמות העיר קמיירי, תדע דכתיב (פסוק יג) ונתנה ה׳ אלהיך בידך, ולכך כתיב נמי רק הנשים והטף, וכאן איירי בשעת מלחמה פנים אל פנים שלא תרחם עליהם כלל:

ואומר כי בא סוס פרעה. והא דלא הביא רש״י הפסוק כל סוס פרעה (שמות י״ד:כ״ג) הקדום לו, י״ל משום הכי לא הביא הקרא דלעיל, משום דכתיב כל סוס וכל רבוי הוא, וכאילו כתיב כל סוס וסוס של פרעה, לכן הביא קרא כי בא סוס דלא יכול לפרשו כן: נ״ל שהוא טעות סופר, ובספרי מביא פסוק סוס ורוכבו רמה בים (שם ט״ו:א׳). [נחלת יעקב]:

בעיניך הוא רב כו׳. רצה לתרץ הא כתיב סוס ורכב, משמע שכולם בעיני הקב״ה כסוס אחד ואחריו כתיב עם רב. ומתרץ בעיניך וכו׳:

Scripture positioned going to war, ... to teach, etc. Rashi is answering the question: Scripture should have juxtapositioned over here the judiciary laws of parshas Ki Seitzei (below 21:22), "If a man is guilty of a capital offense, etc.,⁠" and the other capital offenses mentioned there. He answers, "To teach, etc.⁠"

Another interpretation. To teach that if you judge righteously, etc. According to the first interpretation you might ask that "eye for eye" mentioned here is referring to money and not the lacking of a body part. Therefore Rashi explains, "Another interpretation, etc.⁠" And according to the other interpretation on its own you might ask that it should have juxtapositioned this to the beginning of the parsha where it is written (above 16:18), "And they shall judge the people righteous justice, etc.⁠"

Consider them enemies. Otherwise, why does Scripture write "against your enemy"? Obviously, if they go out to war they are not going out against friends!

Do not pity them, etc. One may ask: This is already explicitly written below (v. 13) "And you shall smite all its males by the sword"! Furthermore, why is it written afterwards (v. 14) "However, the women and the children, etc.⁠" yet here Scripture implies that they should not pity them at all! The answer is: Below Scripture is dealing with a war that does not involve direct combat, rather [it is dealing] with the conquest of a city. The proof is that it is written [there] (v. 13) "Adonoy, your God, will deliver it into your hand, and therefore it written "However, the women and the children etc.⁠" But here we are dealing with a war that involves direct combat, so you are not to pity them at all.

It says, "When Pharaoh's horse approached.⁠" Why does Rashi not cite the verse (Shmos 14:23) "כל סוס פרעה (lit. every horse of Pharaoh's)" which precedes it? The answer is that he does not cite this previous verse because it is written, כל סוס, "every horse,⁠" and כל comes to cite something additional, so that it is as if it had written "each and every horse of Pharaoh.⁠" Therefore he cites the verse "when Pharaoh's horse approached" which cannot be explained in this manner. It seems to me that this [verse cited by Rashi] is a textual error; Sifrei cites the verse (ibid. 15:1), סוס ורוכבו רמה בים" (horse and its rider He threw into the sea).⁠" (Nachalas Yaakov)

In your eyes they are numerous, etc. Rashi is answering [the question]: It is written "horse and chariot" which implies that in the eyes of the Holy One Blessed Is He they are all like one horse, yet afterwards Scripture writes "עם רב (people more numerous than you)"! And he answers, "In your eyes, etc.⁠"

כי תצא למלחמה וגו׳ – אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבבו מורך, ואמר כי תצא למלחמה הידועה שאין גדולה ממנה, והנה במלחמה זו יש ב׳ דברים קשים לאדם שמתישים כוחו, א׳ הוא שאינו מלומד במלחמה כמו שהוא מלומד ורגיל במין מלחמה זו יצרו הרע, ב׳ שהרכבת האדם חובקת דברי היצר בכל אשר יאמר אליו בעניני האיסור לגנוב ולגזול ולגאות ולאכול כל אשר תאוה נפשו, וזה ימנעהו מלשמוע אל דברי התורה והמצות, ומה גם אחר שנכשל בעבירות רבות שיתוספו כוחות הרע שנולדו ממעשיו הרעים כמו שפירשתי במקומות אחרים והרי הוא ביניהם כחררה שאין לה הופכין.

לזה בא דבר ה׳ כאן ואמר כי תצא למלחמה וראית בעיני שכלך סוס ורכב, סוס כנגד מה שהוא היצר סוס מוכן למלחמה מה שאינו כן האדם, רכב כנגד הרכבת האדם שנוטה וחושקת לדברים, ואומרו עם רב ממך כנגד כוחות הרע שניתוספו ממנו מצד מעשיו הרעים כמו שאמרנו, אף על פי כן בא דברו הטוב ואמר לא תירא מהם, והטעם הוא כי ה׳ אלהיך עמך פירוש הן אמת אם היית בא למלחמה בכחך אין בך כח לעמוד במלחמה זו אבל כיון שה׳ אלהיך עמך כחו גדול להצילך, כי כשבא אדם ליטהר ימינו יתברך מקבלתו ונדבק לה׳ והוא יכניע מציריו.

וגמר אומר המעלך מארץ מצרים כי זה מופת חותך כי ה׳ מפרק הקליפה מן הקדושה ומבררה, והוא סוד העלאת ישראל ממצרים כידוע ליודעי חן, וזה לך האות כדי שתתחזק במלחמה, וכן הוא אומר (תהלים ל״ז) צופה רשע לצדיק וגו׳ ה׳ לא יעזבנו בידו, ואמרו ז״ל (קידושין ל׳:) שהכתוב מדבר על יצר הרע שהוא מתגבר על האדם וה׳ עוזרו ומצילו מידו.

כי תצא למלחמה, When you go out into battle, etc.⁠" Perhaps the verse alludes to the battle man fights against his evil urge. It intends to remove fear and timidity from your heart. The Torah writes la-milchamah instead of le-milchamah, vocalising it thus to indicate that it refers to the well-known battle, the most crucial one, the fiercest one. In this battle man suffers from two elements both of which are apt to undermine him and to weaken his power to resist the attacker. 1) Man has never been trained to fight this particular adversary as he has been trained to fight external enemies. 2) the very composition of man is such that the enemy is constantly part of him urging him to steal, to lie, to murder, to eat whatever he desires, etc. These factors make it difficult for a human being to listen to the voice of the Torah which is "only" an external voice. These difficulties are multiplied once man has sinned repeatedly and his deeds have created forces which aid the evil urge in his fight against him, as I have explained on numerous occasions.

This is why God tells you here that "when you go out to do battle and you see horses and riders more numerous than yourself etc.⁠" The word סוס, "horse,⁠" is a simile for the readiness of the evil urge to do battle and the word רכב is a simile for the fact that man is composed of a variety of materials, drawn to the profane as well as to the sacred, instead of a single element as is his attacker the evil urge. The words עם רב, "numerous people,⁠" are a hyperbole for the multitude of evil forces created by man's sins all of which are arraigned against him in this battle. The Torah reassures us לא תירא מהם, "you must not be afraid of them for the Lord your God is with you.⁠" The Torah agrees that if you were on your own, unassisted by God, you would be justified in being afraid of this battle; however, seeing that the Lord your God is on your side you need not fear; you may rest assured that God will save you provided you want to rehabilitate yourself morally and ethically.

The Torah continues with המעלך מארץ מצרים, "the God who has brought you out of Egypt.⁠" The miracle of what happened at the Exodus demonstrated to you that God has the power to free you from the spiritually negative forces, קליפות, which had held you captive prior to the Exodus and had prevented the sanctity within you from being freed. The memory of the Exodus must always serve as a sign for you that you can overcome the forces of evil in the war in which you are engaged. We find confirmation of this thought in Psalms 37,32: "The wicked watches for the righteous, seeking to put him to death.⁠" The Psalmist assures us in the verse following "God will not abandon him to his power; He will not let him be condemned in judgment.⁠" Our sages in Kidushin 30 explain that these verses refer to the assault on man by the evil urge and to the assistance God extends to man in that fight.

כי תצא למלחמה וגו׳ – סמך לראשי אברים לימד שמחוסר ראשי אברי׳ אינו יוצא למלחמה. כי תצא למלחמה. במלחמת הרשות הכתוב מדבר שבמלחמת חובה אפילו חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה.

סוס ורכב – בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אינן נחשבין אלא כסוס אחד כו׳.

על איבך – כנגד אויביך ולא שבט יהודה על שבט אחר שישראל מרחמים זה על זה אבל גוים אינם מרחמים ע״כ הזהר כו׳.

המעלך מארץ מצרים – הוא יענך בעת הזאת ג״כ.

הפרק הקודם הסתיים בהלכות עדות, שהם היסוד לכל סדר בתי הדין, ובכך נשלמו ההלכות הנוגעות לניהולה הפנימי של המדינה. לאלה מתווספות עתה הלכות שונות הנוגעות לפעולות החיצוניות של המדינה. פסוקים א–ט עוסקים בגיוס הצבא במקרה של מלחמה, והאופן שבו תיערך האומה עם כלי זֵינה לקראת המלחמה. ולאחר מכן, פסוקים י–כ דנים בהתנהלות בעת המלחמה עצמה.

כי תצא למלחמה על איבך – חז״ל (סוטה מד:) מבדילים בין ״מלחמת מצווה״ ל״מלחמת רשות״. מלחמת מצווה נערכת על פי ציווי מפורש של ה׳ על כיבוש הארץ. כך גם מלחמה על מנת להדוף התקפה של האויב היא מלחמת מצווה (רמב״ם הלכות מלכים ה, א; עיין ירושלמי סוטה פרק ח בסופו, ומראה הפנים שם). כל שאר המלחמות הינן מלחמות רשות. אפילו מלחמה שהיא ״למעוטי נכרים דלא ליתי עלייהו״ – לא להדיפת התקפה ממשית, אלא להחליש את האויב כדי למנוע אותו מלהתקיף – נחשבת למלחמת רשות. מותר לצאת למלחמת הרשות רק על פי הכרעת בית דין הגדול של שבעים ואחד ובהסכמתו: ״ומוציא (המלך) למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד״ (סנהדרין כ:), ״ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד״ (שם ב.).

ההלכות האמורות בפסוקים ה–ח נוהגות רק במלחמת הרשות (עיין סוטה מד:). ושמא נרמז דבר זה כבר בתיבות הפתיחה: ״כי תצא למלחמה על איבך״. זוהי מלחמת התקפה ולא מלחמת הגנה להדיפת פלישת אויב לארצך. מבקשים את האויב מחוץ לגבולות הארץ, בניגוד ל״וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם״ (במדבר י, ט; עיין פירוש שם). דבר זה, שהכתוב אינו מתייחס כאן למלחמת כיבוש הארץ, מוכח כבר מפסוקים ה–ז, המדברים על אנשים שיש להם כבר בתים ושדות.

וראית סוס ורכב עם רב ממך וגו׳ – אל תחשוב שהניצחון תלוי במספר הגדול ביותר האפשרי של לוחמים, ושמשום כך עליך לגייס כמה שיותר אנשים אוחזי נשק. למעשה, לפי פסוקים ה–ז, סוגים מסוימים של אנשים בריאים וחסונים פטורים מן הצבא.

[צח] כי תצא למלחמה – כבר בארתי בהתו״ה ויקרא (סי׳ יב) שבדבר שהוא חובה ומוכרח להעשות ידבר בדרך המקור עם שמוש הב׳ או הכ׳, בהקריבכם מנחה חדשה, בהרימכם את חלבו ממנו, ואם יציין התנאי במלת כי, מדבר מדבר שאינו חובה, ובכ״ז ממ״ש למלחמה על אויבך משמע שאינו מלחמה כמלחמת דוד להרחיב את מלכותו, רק נגד אויבים הרוצים לצאת לקראתם, וזאת קורא ר׳ יהודה בשם מלחמת מצוה, והועתק ממשנה דסוטה (דף מד) וזה שציין מתניתין, וסתמא דספרי קורא זאת מלחמת הרשות וכת״ק בסוטה שם, ונפ״מ לעוסק במצוה כמ״ש בגמ׳ שם ע״ב, ולכ״ע אינו מדבר במלחמת יהושע שהוא חובה, שבו הכל יוצאים, דהא אמר כי תצא ולא בצאתך למלחמה, ויוכל להיות שמוסב גם עמ״ש ריה״ג בסי׳ הקודם שחסר עין או שן לא יצא למלחמה שגם זה אינו נוהג במלחמת חובה:

[צט] וראית סוס ורכב עם רב ממך – שם עם מתאר את הסוסים והרכב (מדלא אמר ועם רב) ר״ל עם רוכבי סוסים וממילא ממ״ש עם רב ממך מבואר שגם אתה עם רוכב סוסים, שלא נאסר למלך להרבות סוסים רק לצרכו לא לצורך החיל (כנ״ל סי׳ לב) ותפס סוס ורכב בלשון יחיד על צד כוונה שניה שתראה בעין השכל שהעם רב הזה אין כחם רק כסוס יחיד כי ה׳ אלהיך עמך המעלך מא״מ שגם שם כתיב סוס ורוכבו רמה בים שהיו רק כסוס ורוכב יחידי ולכן לא תירא מהם:

על אויבך: לאפוקי יהודה על עשרת השבטים¹ שלא שנאו זה את זה, רק המלכים מתגרים זה בזה. וגם², אם היו שני הצדדים עובדי ה׳ לא היה שייך זה הבטחון³, שהרי ״ה׳ הולך״ גם עם המחנה השני.

ותרגם אונקלוס ״בעלי דבבך״ ולא ״שנאך״ כמו בספר שמות (כג,ד)⁴ ועוד. דמשמעות ״סנאך״ הוא בלב והוא פירוש ״אויב״, וא״כ לא שייך ללחום על אויב בלב⁵, אלא פירושו ״בעלי דבבך״ – מתגרה בדברים ומצער⁶. וכיוצא בזה בכל מקום לפי הענין⁷.

כי ה׳ אלהיך עמך: ביחוד בשעת מלחמה שכינה שורה בקרב מחנה ישראל, כמו שכתבתי לעיל (ו,טז).

המעלך מארץ מצרים: אפילו אם אינו באופן שהארון הולך עמם, וכמבואר להלן פרשת כי תצא (כג,י), מ״מ השכינה שורה בישראל כמו שהיה בעליה ממצרים בלי ארון⁸.

1. בתקופת מלכי יהודה וישראל, כמתואר בספר מלכים. ועיין ברש״י פסוק ג׳ ד״ה על אויבכם.

2. הוכחה נוספת שאין מדובר כאן על מלחמה בין שני חלקי העם.

3. ״כי ה׳ אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים״.

4. ״כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה״, תרגם אונקלוס ״תורא דסנאך״, וכן שם (כג,כב) ״ואיבתי את אויביך״, תרגם אונקלוס ״ואסני את סנאך״ ולא תרגם ׳בעלי דבבך׳.

5. כי הוא ׳שונאך׳ רק בלב, וא״כ אינך יודע כלל שהוא ׳אויבך׳ כדי שתצא להלחם עמו.

6. וזה לשון המלבי״ם (ספר הכרמל ערך ׳שנא׳): ההבדל בין ׳שנא׳ ובין ׳אויב׳ ו׳צר׳, הוא, מה שה׳שונא׳, שנאתו נעלמת בלב והוא הפך אהבה, ושנאתו אינה גלויה כמו ב׳אויב׳, ומכל שכן שהוא בלתי לוחם ומציר בפועל כמו ׳צר׳. כי השונא אינו דורש רעתו להזיקו ע״פ רוב, רק נבדל ממנו ומרחיקו. (אך עדיין צ״ע מדוע לא נאמר כאן ׳על צורריך׳).

7. כלומר, ״אויב״ במשמעותו הרגילה הוא שונא בלב, אך לפעמים משמעותו אחרת לפי הענין. וכך פירש רבינו גם בשמות שם (כג,ד), וכן בכמה מקומות לאורך חמשה חומשי תורה.

8. ודלא כהחזקוני שכתב: ״כי ה׳ אלוהיך עמך״ – כליו עמך, כגון הארון והחצוצרות (ועיין להלן פסוק ד ברבינו).

כי תצא למלחמה וגו׳ – כי תצא מארצך להלחם עם אויביך היושבים בארצות סביבותיך; א״כ אינו מדבר במלחמות כנען, שעדין לא נכנסו לארץ ולא יתכן בהן לשון תצא, וגם לא יתכן בבוא אויב בארצם לכבשה מידם; ואם מצאנו במלחמת מדין ה׳ אומר לגדעון (שופטים ז׳:ו׳) ״מי ירא וחרד וגו׳⁠ ⁠⁠״ הוראת שעה היתה, שהטעם שם ״פן יתפאר עלי ישראל וגו׳⁠ ⁠⁠״ איננו כמו כאן שהוא לעצור ישראל מחמוד ארץ לא להם, ולתת להם עצה לנטוע כרמים ולבנות בתים ולקחת נשים בארצם שהיא רחבת ידים ומלאה כל טוב, וזה נבחר להם מכבוש ארצות נכריות.

כי תצא למלחמה – בספרי אמרו: ״במלחמת הרשות הכתוב מדבר״. מלחמת כיבוש הארץ נקראת מלחמת חובה. מלחמות מלכי ישראל להרחבת גבולות הארץ, כגון מלחמותיו של דוד המלך, נקראות מלחמת הרשות. מלחמה לשם החלשת כח שונאי ישראל, כדי שלא יבואו להלחם בישראל, לדברי חכמים נקראת מלחמת הרשות ולדברי רבי יהודה נקראת מלחמת מצוה (סוטה מ״ד:). בכלל מלחמת חובה (רמב״ם: מצוה) נחשבת גם מלחמת עמלק, כמו שכתב הרמב״ם הלכות מלכים פרק ה, הלכה א (השוה ״לחם משנה״ שם). הרמב״ם פוסק, שאף מלחמה לשם הגנה מהאויב בכלל זה, ואין שום אדם פטור מלצאת בצבא במלחמה זו.

יש לסייע פסק^א זה מן הירושלמי סוטה סוף פרק שמיני, וגם מן הבבלי שם מוכח כן להדיא. אמנם מצאנו בספר החשמונאים א פרק ג, פסוק נו, שיהודה המכבי (שנלחם מלחמת הגנה) אמר כי האיש אשר בנה בית חדש וארס אשה וכו׳ ילך וישוב לביתו כמצות התורה. יש לנו לומר, שכותב ספר החשמונאים לא ידע את ההלכה, או שהיתה כאן הוראת שעה.⁠¹

אכן הלשון ״כי תצא״ משמע, שהכתוב מדבר במלחמת הרשות, שאף על פי שמצאנו לשון זו במובן יציאה בקרב המלחמה מן הבית (מלכים א כ׳:ל״ט), והיינו שהמלחמה היתה נטושה בתוך ערי ישראל כיון שהאויב חדר לשם, אבל זה רק בנוגע ליחיד, מה שאין כן כאן שהכתוב מדבר על כל ישראל, ודאי אין לפרשו אלא לענין יציאה מן הארץ אל ארץ האויב לשם מלחמה.

סוס ורכב – לשון יחיד, כמנהג הלשון לציין המין.

עם רב – כמו ״ועם רב״. הכוונה לחיל רגלי, שבכמותו עלול להפחיד.

המעלך – הפרשה מדברת בארץ ישראל, על כן נאמר לשון עלייה.

1. בירושלמי סוף פרק שמיני דסוטה איתא בשם רב חסדא, שרבי יהודה ורבנן נחלקו לענין מלחמת מצוה. יש לפרש את המחלוקת, שלדברי רבי יהודה במלחמת מצוה כגון של החשמונאים פטורים אותם הנזכרים בתורה מלצאת לצבא, כי לא נתחייבו הללו לצאת למלחמה אלא במלחמת כיבוש הארץ ובמלחמת עמלק (אכן המפרשים לא פירשו כן). לפי זה יש לומר שהחשמונאים עשו כהלכה ואליבא דרבי יהודה.

א. {בנדפס: פסוק.}

לא תירא מהם כי ה׳ וכו׳ המעלך מארץ מצרים – פירושו ע״פ דברי הירושלמי ריש פאה דורו של דוד כולן צדיקים היו וע״י שהיה בהם דליטורין היו נופלין במלחמה כו׳ אבל דורו של אחאב עובדי ע״ז היו וע״י שלא היו דליטורין היו נוצחין כו׳, וזה בעת שהעלן מארץ מצרים היו עובדי ע״ז, כמפורש יחזקאל כ׳ ואת גלולי מצרים לא עזבו ולא היה בהם דליטורין, כמבואר במכילתא פ׳ בא, וזה שאמר שאף אם אתה נמוך במדרגה כמו שהעלוך ממצרים לא תירא מהם.

סוטה מ״ב: מ״ש שמע ישראל, פירוש דכל הפרשה בלשון רבים ומ״ש שזה בלשון יחיד, כמו על כלליות האומה ביחד דמדבר בלשון יחיד כו׳, אלא אפילו לא קימתם אלא ק״ש שחרית וערבית כו׳.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון