אשר ארש אשה – ת״ר, אשר בנה בית, אשר נטע כרם, אשר ארש אשה, למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח״כ ישא אשה
1.
(סוטה מ״ד.)
אשר ארש אשה – ת״ר, אחד המארס את הבתולה ואחד המארס את האלמנה ואפילו שומרת יבם,2 ואפילו חמשה אחין ומת אחד מהם במלחמה כולן חוזרין.3 (שם שם)
אשה – תניא, מניין לרבות בחור שנשא אלמנה ואלמן שנשא בתולה, ת״ל אשה מכל מקום.
4 (ירושלמי סוטה פ״ח ה״ו)
ולא לקחה – ולא לקח לא כתיב אלא ולא לקחה, פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר
5.
(סוטה מ״ד.)
ילך וישב לביתו – במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה
6.
(סוטה מ״ד:)
ואיש אחר יקחנה – מלמד שמיתת הבעל מתיר את האשה לשוק.
7 (קדושין י״ג:)
1. וכתב מהרש״א וז״ל, למדה תורה ד״א שמי שיש לו יעשה כסדר הזה לישא אשה באחרונה, עכ״ל. מבואר מדבריו דרק מי שיש לו להוציא על הכל ינהוג כסדר הזה, אבל מי שאין לו רק על אחת מאלה אפשר שיברור מה שנחוץ לו יותר, ובאמת כן הסברא נותנת, דאל״ה מי שהוא עני לא ישא אשה לעולם, ומצינו בכתובות ס״ז ב׳ יתום שבא לישא אשה שוכרין לו ממעות צדקה בית ומציעין לו מטה וכלי תשמישו ואח״כ משיאין לו אשה, מבואר דרק אלה נותנין לו ולא יותר, לא קנין בית ולא מטע כרם ולא פרנסה. וע׳ בתוספתא פ״ח דסוטה, וצ״ע.
ועיין ברמב״ם פ״ה הי״א מדעות הביא מאמר הגמרא שלפנינו רק עם ערבוב הסדר, הקדים כרם לבית והקדים הפסוק אשר נטע כרם לאשר בנה בית, ועם כל השתדלות המפרשים ליישב דבריו לא הונח לנו, יען מאן ספין להפך הסדר שבגמרא המיוסד על סדר פסוקי התורה בסברות בודדות בעלמא.
2. נראה דדריש דאל״ה הול״ל אשר ארש בתולה, וע״ל בפ׳ תצא בפ׳ כי יקח איש אשה חדשה.
3. ר״ל אעפ״י שלא ייבם רק אחד בכ״ז כולן חוזרין. והטעם בזה נראה משום דהמצוה חלה על כולם שאם לא ירצה הגדול לחלוץ חוזרין על שלאחריו וכן להלאה, ונמצא שכולם בכלל מצוה, ומבואר עוד במשנה שגם אם הוא כבר במלחמה ושמע שמת אחיו חוזר.
4. ואלמון שנשא אלמנה לא קתני ומשמע דהוא אינו חוזר, וצ״ע הא בשמחה גם הם חייבים. וע״ע לקמן בפ׳ תצא בפסוק כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ממעט מחזיר גרושתו, וע׳ מש״כ שם ובאות הסמוך.
5. דהלשון ולא לקחה משמע לקיחת היתר, לקיחה הראויה בה, וצ״ע ל״ל מיעוט זה תיפק לי׳ דבעמוד והוציא קאי, ומהיכי תיתא שיחזור עליה, ובספרי כאן איתא ולא לקחה באשה הראויה לו, פרט למחזיר גרושתו ואלמנה לכה״ג וכו׳, ונראה פשוט דהמלות פרט למחזיר גרושתו ט״ס הוא ומיותרים, ונשתרבבו לכאן מפרשת תצא דדרשינן התם כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא, חדשה – פרט למחזיר גרושתו, ועיי״ש בספרי כי גם לשם נשתרבבו דברים מכאן.
ויש לעיין במיני נשואין שאין בהם לאו וחז״ל צוו עליהן, כגון שניות לעריות, וכן מי שיש לו אשה במדינה זו ונשא אשה במדינה אחרת שזה גורם לנשואי עריות [ע׳ יומא י״ח ב׳] וכדומה מן הנשואין שמצוה להוציאן אם זה הוי בכלל נשואי איסור לענין לחזור ממערכות המלחמה, וראיתי בירושלמי סוטה פ״ח ה״ו הנושא את האילונית הואיל ואין מצוה לישב עמה אינו חוזר, והנה גם איסור איילונית הוא כעין איסורי נשואין שזכרנו, ולפי״ז מבואר שכל אלה אין חוזרים עליהם, וכן הסברא נותנת, דאחרי דהכונה דמי שארש אשה ולא לקחה ישוב לביתו ויקחנה [בנשואין], ואיך זה נאמר לו בכזו, חזור וקחנה, אחרי שחכמים צוו על הנשואין האלה. ואף כי הצווי הוא רק מדברי חכמים בכ״ז לא שייך שנאמר לו עבור על ד״ח. ואין זה שייכות למחלוקת התנאים בסוטה מ״ד ב׳ אם חוזר על עבירה דרבנן, יען דכאן בעבירה לכתחלה איירי, ודו״ק.
6. מלחמת מצוה היא מלחמה בז׳ עממין ובעמלק ומכש״כ מלחמת יהושע לכבוש א״י, ומלחמת הרשות היא כדי להרחיב גבול א״י. ובספרי מסמיך זה על לשון הפסוק שבראש הפרשה כי תצא למלחמה, דלשון כי מורה בעלמא על רשות, כנודע. וע׳ במ״ר צו פ׳ ט׳.
ועיין ביבמות ס״ה ב׳ דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש, וכן בקדושין ב׳ ב׳ אין דרכה של אשה לצאת למלחמה, ולפי״ז צ״ע הלשון שבכאן אפילו כלה מחופתה, וצ״ל דאין הלשון בדוקא, אלא הוא ע״ד מליצת הכתוב
(יואל ב׳) יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה, והכונה שנשבתה כל שמחה עד שהכלה שבה מחופתה לביתה מפני שחתנה יוצא למלחמה, וע״ע לפנינו בפ׳ בראשית בפסוק וכבשוה ולקמן בפ׳ תצא בפסוק לא יהיה כלי גבר על אשה.
ודע כי לא נתבאר אם זה הלשון ילך וישוב לביתו הוא רשות או חובה, וזה נראה פשוט דבירא ורך הלבב בודאי חובה היא וכופין על זה, יען כי בהשארו שם יוכל לסבב נזק להנשארים כמש״כ ולא ימס את לבב אחיו, אבל בהא דבית כרם ואשה לא נתבאר, ולפי הפשט הפשוט קרוב לומר דרשות הוא דזכות הוא שזכתה תורה, לאלה, ואם רוצין להשאר במלחמה רשאין.
אלא שראיתי בפי׳ רשב״ם על התורה כאן בפסוק ה׳ כתב וז״ל, ילך וישוב לביתו אם ירך לבבו וירע מזלו פן ימות במלחמה וגו׳, שיש נותן אל לבו כשהולך למלחמה ודואג שמא אין לי מזל לחנך את ביתי או אשתי או כרמי, ולכך גרם מזלי עתה ללכת עתה למלחמה ומתוך כך ירא למות, ושלשה מעשים הזכיר, בית כרם ואשה, ולבסוף כולל כל הדברים מי האיש הירא ורך הלבב, בין באלו שאמרנו בין בדברים אחרים, עכ״ל. וכעין רעיון זה כתב הראב״ע בפ׳ ה׳.
הנך רואה שמפרשים שגם סבת החזרה באלו השלשה דברים הוא בשביל יראה ורכות הלב, א״כ ממילא גם באלה השלשה דברים כופין לחזור, וזה דבר חדש, וצריך תלמוד.
ויש לי להביא ראי׳ דמי שמכריזין עליו לחזור מחויב לחזור ממ״ש בסוגיא כאן (ע״א) על הפ׳ דפ׳ תצא כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא, יכול בצבא הוא דלא יצא אבל יספיק מים ומזון ויתקן הדרכים [למלחמה] ת״ל ולא יעבור עליו לכל דבר, ופריך, ומאחר דכתיב ולא יעבור ל״ל עוד לא יצא בצבא ומשני לעבור עליו בשני לאוין, ע״כ. הרי מבואר מפורש דמי שפטור לצאת ויצא עובר בלאו, וה״נ כן. ואין לומר דשאני באשה חדשה, דהא כיון דטעם הדבר משום עגמת נפש, מאי שנא הכא והתם.
7. דזולת זה לא מצינו מקור מפורש לזה בתורה, ורק לקמן בפ׳ תצא יליף שם ממ״ד שם ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות או כי ימות, ואתקש מיתה לגירושין, יעו״ש.