×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) כִּֽי⁠־יַכְרִ֞ית יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת⁠־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ אֶת⁠־אַרְצָ֑ם וִֽירִשְׁתָּ֕ם וְיָשַׁבְתָּ֥ בְעָרֵיהֶ֖ם וּבְבָתֵּיהֶֽם׃
When Hashem your God shall cut off the nations whose land Hashem your God gives you, and you dispossess them, and dwell in their cities, and in their houses,
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושצרור המורמנחת שיאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[פיסקא קעט]
כי יכרית ה׳ אלהיך את הגוים – בזכותך.
וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם – מכלל שנאמר וישבת בעריהם ובבתיהם יכול אי אתה רשיי להוסיף על הבנין תלמוד לומר (דברים י״ב:כ״ט) וישבת בארצם כל מקום שאתה רוצה לבנות בנה.
סליק פיסקא
[Piska 179]
"When the Lord your G-d cuts off the nations whose land the Lord your G-d gives to you": in your merit.
"and you inherit them and you dwell in their cities and in their houses": Because it is written "and you inherit them and you dwell in their cities,⁠" I might think that you are not permitted to add (to the existing settlement); it is, therefore, written (Ibid. 12:29) "and you dwell in their land" — Wherever you wish to build, build.
[End of Piska]
כי יכרית ה׳ אלהיך את הגוים הרי משה מזהיר את ישראל שלא לעשות כמעשה הגוים שהן באין לירש את ארצם בשכר שהן מקבלין עליהן שלא לעשות כמעשיהם הן באין לירש את ארצם:
אשר ה׳ אלה׳ נותן לך בזכותך:
וירשתם במה וישבת בער׳ ובבתי׳ בחזקה לפי דרכינו למדנו שהקרקעות נקנין בחזקה לפי דרכינו למדנו שרגלי ארץ ישראל מטהרות ארץ העמים:
וישבת בער׳ ובב׳ אין לי אלא ערים ובתים שמצאו וישבו מנ׳ אם רצו לכבש ולישב יכבישו ת״ל (דברים י״ב:כ״ט) וישבת בארצם מכל מקום:
אני אקרא וישבת בארצם אחד ערים ואחד בתים במשמע ומה ת״ל וישבת בעריהם ובבת׳ שלא ליתן פתחון פה לישראל לומר ארצות שלא נתלכלכו בע״ז יהו מותרות אבל ערים ובתים שנתלכלכו בע״ז יהו אסורות ת״ל וישבת בער׳ ובבת׳ עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו:
אֲרֵי יְשֵׁיצֵי יְיָ אֱלָהָךְ יָת עַמְמַיָּא דַּייָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ יָת אֲרַעְהוֹן וְתֵירְתִנּוּן וְתִתֵּיב בְּקִרְוֵיהוֹן וּבְבָתֵּיהוֹן.
When the Lord your God has destroyed the nations whose land the Lord your God will give you, and you possess it, and dwell in their cities and houses;
ארום ישיצי י״י אלהכון ית אומייא די״י אלהכון יהיב לכון ית ארעהון ותירתון יתהון ותשרון בארעהוןא ובבתיהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בארעהון״) גם נוסח חילופי: ״בקורייהון״.
ארום ישיצי י״י אלקכון ית עממיא די״י אלקכון יהיב לכון ית ארעהון ותירתונון ויתיבון בקירויהון ובבתיהון.
When the Lord your God shall have destroyed the nations whose land the Lord your God giveth you, and you possess them, and dwell in their cities and houses,
כִּי יַכְרִית ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת אַרְצָם – בִּזְכוּתְךָ, וִירַשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵיהֶם. מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר (וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם) ״[וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵיהֶם״] יָכוֹל אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהוֹסִיף עַל הַבִּנְיָן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְיָשַׁבְתָּ (בְעָרֵיהֵם וּבְבָתֵיהֶם) [בְּאַרְצָם״], כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לִבְנוֹת בְּנֵה.
וַאִדַ׳א קַטַעַ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ אַלאֻמַם אַלַּתִי הֻוַ מֻעטִיךַּ בַּלַדַהֻם פַוַרִת׳תַּהֻם וַסַכַּנתַּ פִי קֻרַאהִם וַמַנַאזִלִהִם
וכאשר כבר קטע ה׳ אלהיך את האמות אשר הוא נותן לך את ארצם, ואזי קבלת את ירושתם, וקבעת את מדורך בקריותיהם ובבתיהם ובבתי.
פס׳: כי יכרית ה׳ אלהיך – בזכות שאתה מיחד את השם.
נותן לך את ארצם וירשתם – כל מקום שאתה רוצה לבנות בנה:
ואחר שהשלים לבאר דברי המעוננים שהיו בארץ (דברים י״ח:ט׳-י״ד), והיא דרך עבודה זרה, הזהיר שלא ישפך דם נקי בארץ (דברים י״ט:י׳). והטעם: שתהיה הארץ טהורה מתועבת המעוננים, גם לא תהיה טמאה בדם נקי.
After Moses finished explaining the law relating to the soothsayers and their practices, which were practiced by the idolaters of the land, he warned1 that no innocent blood be shed in the land. The reason for this is that the land shall be pure from the abomination of the soothsayers, and it should also not be defiled by the shedding of innocent blood.
1. In the following chapter.
וישבתא בעריהם ובבתיהם – זאת המצוה נמי אחר ירושה וישיבה.
א. בכ״י מינכן 52: וישבתה.
וישבת בעריהם ובבתיהם – AND DWELL IN THEIR CITIES AND IN THEIR HOUSES – This commandment is also [first applicable] after inheritance and settlement.
כי יכרית – אחר שהשלים לפרש דברי המעוננים הזכיר טהרת הארץ מתועבות המעוננים ומהכרתת הכנענים ומטומאת דם נקי.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
כי יכרית, "When the Lord shall cut off, etc.⁠" after Moses had dealt with the subject of impostors of different kinds, he now turns to the subject of cleansing the earth of the Holy Land of any vestiges of idolatry left behind by its former inhabitants. It must also be cleaned of traces of blood spilled that had belonged to innocent people.
כי יכרית י״י אלהיך את הגוים שלש ערים תבדיל לך – גם זו מצוה מבוארת שכבר צוה בה (שמות כ״א:י״ג), ועתה הוסיף לבאר משפטיה כי אמר: וירשתם וישבת בעריהם ללמד שלא נתחייבו בה אלא לאחר ירושה וישיבה. וכן עשה יהושע. והוסיף: תכין לך הדרך (דברים י״ט:ג׳) שיהו סרטיאות מפרשות לתוכה, ושיכתוב מקלט מקלט על פרשת הדרכים. והוסיף: ושלשת את גבול ארצך (דברים י״ט:ג׳), והוסיף עוד ללמדנו ענין השגגה, כמו שאמר: ואשר יבא את רעהו ביער וגו׳ (דברים י״ט:ה׳) ומדרשים רבים עוד שדרשו רבותינו בפרשה.
WHEN THE ETERNAL THY G-D SHALL CUT OFF THE NATIONS etc. 2. THOU SHALT SEPARATE THREE CITIES FOR THEE. This also is an explanatory commandment, since He has already commanded thereon,⁠1 and now he went on to explain the ordinances thereof, saying and dwell in their cities, and in their houses,⁠2 teaching that they are not obligated [to set aside the cities of refuge] until after taking possession of the Land and dwelling in it. And so Joshua did.⁠3 He also added here, Thou shalt prepare thee the way,⁠4 meaning that the roads leading thereto should be direct [without being unnecessarily circumflex], and that [signs reading] "Refuge, Refuge" be set up at the crossroads. So also he added and thou shalt divide the territory of thy Land into three parts5 [meaning, that the cities shall be equidistant from the frontier and from each other]. And he also went on to teach us [the rules of] the matter of "error" [which require the unintentional murderer to seek refuge] as he said, And when a man goeth into the forest with his neighbor etc.⁠6 Our Rabbis have based many more interpretations on this section.
1. Exodus 21:13.
2. (1).
3. Joshua, Chapter 20.
4. (3).
5. (3).
6. (5).
כי יכרית – כתב הרמב״ן כבר ציוה בזו המצוה ועתה מוסיף בה ביאור:
וישבת בעריהם – שלא נצטוו בה אלא לאחר ירושה וישיבה ועוד מדרשים רבים שלמדים מזו הפרשה:
כי יכרית, "When He will cut down, etc.⁠" Nachmanides writes that the basic legislation (Exodus 21,13) following had already been made public, Moses now elaborates on it.
וישבת בעריהם, "and you will settle in their cities;⁠" establishment of cities of refuge does not become obligatory until after the people have settled on the land. There are additional midrashim based on the wording of this paragraph.
כי יכרית י״י אלהיך את הגויים – מגיד שאחר ירושה וישיבה בערים ובבתים רוצה לומר שתשלם החלוקה לשבטים וכל בני השבט קצתם עם קצת חוייבו להבדיל אלו השלש ערי מקלט לא קודם זה וכן מצאנו שהיה הענין בספר יהושע.

Gate 96

Some problems in the text of our Parshah:
1) Why is the mitzvah of establishing cities of refuge appended to our Parshah, or at least the report about these cities having been set aside?
2) Why does the Torah describe involuntary manslaughter as occurring "in a forest?⁠"
3) Why is premeditated murder also discussed in this chapter?
4) How does the legislation of "moving boundaries" fit into this chapter?
5) What is the rationale for punishing a certain type of witness for the harm he had intended to cause the potential victim, whereas he is not punished for the harm he has actually caused?
1) On the two previous occasions when the Torah deals with the "city of refuge" legislation, the point had been to teach us that the law treats unintentional crime differently from intentional crime; now the message is that since all other pieces of legislation dealing with law giving and law enforcement have been revealed, the practical observance of the city of refuge legislation can no longer be delayed. From now on, everyone who trespasses, is considered an intentional sinner. (since the law is known) Therefore the machinery to protect the person who is clearly an unintentional sinner has to be put in operation. This is why on this occasion we read about such details as erecting signposts pointing to the nearest "city of refuge.⁠" (Makkot 10)
2) The reason the Torah describes death as having occurred in a forest etc., is to teach that when it is evident through the circumstances where it occurred, that there could not have been criminal intent, then, even if there had been a feud between the two parties involved, the killer is believed, and he may take refuge in the city set aside for that purpose. Only, if in addition to the "hatred" between the two parties, there is evidence of an ambush, does the city of refuge not protect such a killer. In such an event, the killer is subject to retribution by human hands despite the absence of witnesses. The word im, in 19,8, refers back to the beginning of the subject matter in verse two. Once the West Bank would be conquered, the three cities Moses had designated on the East Bank would become operative. "You will add three more such cities on the West Bank as soon as practicable.⁠"
4) Once we have established the principle that certain tribal areas such as the city of refuge, can be expropriated due to national considerations, it would be an easy step to expropriate other tribal lands, say for the use of the king, the army etc. The Torah therefore has to mention the law of hassagat gevul, unlawful shifting of boundaries, to prevent anyone from taking advantage of the fact that there is such a thing as placing the public interest ahead of the private interest.
3) Since the subject matter has been how to distinguish between wilful and unintentional murder, something difficult to determine without evidence, i.e. witnesses, the Torah now sums up what is considered adequate testimony, i.e. two eye witnesses. The law concerning false witnesses follows.
5) The words "as they had planned,” as meaning prior to conviction and execution on the basis of such testimony, seems to concern itself with the reputation of the Court of Law. Undermining people's confidence in the infallibility and/or integrity of the Court when the harm cannot be undone, is counterproductive. This consideration goes so far as to deny slanderous witnesses the right to withdraw their testimony once the Court has ruled and given its verdict. (Sanhedrin 44) Even when the witnesses advance plausible reasons for their original evidence, and the accused had always protested his innocence, no redress is possible at that stage. Such instances prove, that in the last analysis we rely on God as the Supreme Judge. He would not let an innocent person become the victim of such perfidious testimony. Would we decide otherwise, the people would question the wisdom and competence of such a Court forthwith. If this is so when there is a chance to reopen the proceedings, then it is certainly so when the victim of such testimony has already been executed and could not be resurrected. We note that on occasion upholding the image of our judiciary is more important than the anguish of the family of the accused. The victim himself is presumed guilty of a crime carrying a similar penalty, though in this particular case he may have been convicted unjustly.
וסמך לכאן כי יכרית ה׳ אלהיך וגו׳ שלש ערים תבדיל לך וגו׳ והיה לנוס שמה כל רוצח – להורות כי הנביא שקר אין ראוי לחוס עליו אלא להמיתו. לפי שהוא קשה מהרוצח. כי הרוצח הוא הורג הגוף. אבל נביא השקר הוא צודה נפש האדם לקחתה. ולאבדה מן העולם הזה ומן העולם הבא. ולכן אין ראוי לחמול עליו אלא ומת הנביא ההוא. אבל הרוצח ראוי לחמול עליו אחר שהרג בשוגג. ולכן תכין לך הדרך וערי מקלט רבים. בענין שלא ישיגו הרוצח. אחר שהוא לא שונא לו ומבקש רעתו ומנפש ועד בשר יכלה.
בְֿעָרֵיהֶם: הבי״ת רפה. [בְעָרֵיהֶם].
כי יכרית וגו׳ וישבת בעריה׳ ובבתיהם – יכול שלא יוסיף על בתיהם. ת״ל בפ׳ ראה וישבת בארצם א״כ למה נאמר בעריהם ובבתיהם. שמחויבי׳ תיכף להבדיל ערי מקלט קודם שיוסיף.
וירשתם וישבת בעריהם – מלמד שלא נתחייבו בה אלא לאחר ירושה וישיבה, וכן עשה יהושע:
כבר ביארנו (פירוש, במדבר לה, ט והלאה, ולעיל ד, מא) את חשיבותן הגדולה של ערי המקלט. ניסינו להראות, שהבדלתן של ערים אלו מיד עם חלוקת הארץ, מהווה הכרזה גלויה על העיקרון הגדול של בריאת האדם בצלם אלוקים, ובאה ללמדנו שרוממותם הנעלה של חיי האדם היא היסוד השני – לצד עקרון אחדות ה׳ – של הקהילה המדינית היהודית.
גם כאן, לאחר הקמת כל מוסדות המדינה – שופט, מלך, כהן, נביא – עובר הכתוב לדון בנושא הראשון של פעילותם, בפרק משלים על הלכות שמירת חיי האדם במדינה היהודית. השלמה זו עוסקת בייחוד בדוגמא של הריגה המחייבת גלות לעיר מקלט (פסוק ה), ומְצווה על הוספת עוד שלוש ערי מקלט בעתיד, כאשר גבולות המדינה יתרחבו (פסוקים ח,ט).
כי יכרית – השווה לעיל יב, כט, ופירוש שם. הם נידונים לכליה בגלל השחתתם.
וירשתם וישבת וגו׳ – ערי המקלט מתחילות לקלוט רק לאחר ירושה וישיבה (עיין פירוש, במדבר לה, י).
ובבתיהם – מצוות ערי מקלט מפנה את תשומת לב האומה לכבודו ולערכו של כל אחד מבניה, והתוספת ״ובבתיהם״ באה רק כאן, בפתיחה למצווה זו. יש כאן לימוד בעל משמעות כפולה:
א. לא מה שקורה בארץ ובערים, אלא מה שמתרחש בתוך ה״בתים״, הוא הקובע את ערכה המוסרי, ובכך את הצלחתה או כישלונה, של המדינה. לפיכך, האומה באמת איננה חיה בארץ או בערים, אלא רק בתוך בתיהם של בניה.
ב. הישיבה בבתים שיושביהם הקודמים חיו חיי הפקר, אינה מסייעת למוסריות. לפיכך יש להדגיש כפליים את עקרון התורה המוסרית כדוגמא ומופת לכל, כדי שרוחה תמחק אפילו את זכרה של הדוגמא הרעה שהעמידו התושבים הקודמים.
[ע] אשר ה׳ אלהיך נותן לך – לפעמים מיחס הנתינה אל שבועת האבות, ולפעמים מיחסו אל העם בעת שנותן בזכותם ואין צריך לזכות אבות, וכן הוא בספרי ראה (פסקא נז), ולמעלה (פסקא קנו). ומ״ש וישבת בעריהם התבאר בפרשת ראה:
[עא] שלש ערים – שם ערים בדיוק דוקא ערים בינוניות, דערי מבצר גדולות נקראים בשם ערי מבצר, ערים גדולות, והקטנים נקראים בנות להגדולים, וכפרים נקראים חצרים או כפרים, כמו עקרון בנותיה וחצריה, עזה בנותיה וחצריה, שפי׳ בנותיה הערים הקטנות וחצריה הם הכפרים, ומובא במכות (דף י) עירובין (לג), ואמר תבדיל לך – ולא לאחרים שאם הרג ישראל בשוגג נהרג עליו, וכתיב (במדבר לה טו) לבני ישראל ולגר ולתושב תהיינה:
{נותן לך את ארצם: כאן לא כתיב ׳לרשת אותם מפניך׳ כמו לעיל (יב,כט), דכאן אין נפקא מינה במה שיגרשו את כולם, כמו שמה1, וכמו שכתבתי שם}.
וישבת בעריהם ובבתיהם: לעיל (יב,כט) כתיב ״כי יכרית וגו׳ וישבת בארצם״. דשם מיירי משום ישיבת הארץ, שתחשוב שכך סגולת הארץ בעבודת הגוים האלה, יעו״ש2. אבל כאן ענין הפרשה תלוי בידיעת הערים ובתיהם, משום הכי כתיב ״וישבת בעריהם ובבתיהם״, ותעמוד על ידיעה ברורה איזו עיר ראויה3 על פי האופנים המבוארים בפרק ב׳ דמכות4.
1. שהנדון הוא להשמר פן יינקשו אחריהם וילמדו שהם לדרוש לאלוהיהם וכו׳.
2. לשון רבינו שם: אבל הכא מיירי לאחר השמדה לגמרי... ויש לחוש להיפך, שלא יאמרו - אחרי שהכנענים ישבו בזו הארץ הרבה שנים ועבדו עבודה זרה זו בעבודה כזו, כך היא סגולת הארץ.
3. לשמש כעיר מקלט.
4. הובא הרמב״ם פרק ח׳ מהלכות רוצח ושמירת נפש הלכה ח׳.
כי יכרית... את הגוים – כמו למעלה י״ב:כ״ט.
וירשתם – גזירת הפועל היא, כמו למעלה י״ז:י״ד, בנוגע ל״ירש״ המתייחס לבני אדם השוה את פירושנו למעלה י״ב:ב׳.
וישבת בעריהם ובבתיהם – בשאר מקומות נאמר תמיד: ״וישבת בארצם״, השוה י״ב:י׳,כ״ט; י״ז:י״ד, כ״ו:א׳. קנובל רוצה לדקדק מכאן, שהפרשה מדברת על עבר הירדן המזרחי, ולא על המערבי. הוא סובר, שלפי מסורת עתיקה ביותר (כתב⁠־היסוד — אורשריפט), היו עמי עבר הירדן המזרחי קיימים עדיין בימי משה (במדבר ל״ב:י״ז); ולא רצו ישראל לגרשם ולכבוש את ארצם לחלוטין אלא אחרי כיבוש עבר הירדן המערבי (במדבר ל״ב:כ״ט, השוה יהושע א׳:ט״ו). רק אחרי כן הגיע, לדבריו, הזמן להפריש את ערי המקלט שבשני עברי הירדן (במדבר ל״ה:י׳), כמו שקיים יהושע (יהושע כ׳). אחרת מאשר בדברים ד׳:מ״א והלאה. הלשון ״וישבת בעריהם ובבתיהם״, מתייחסת לדעתו אל עבר הירדן המזרחי, מפני שכעת היו ישראל יושבים רק בארצם שהיא ערבות מואב (במדבר ל״ב:א׳) ולא הספיקו לכבוש אלא קצת מערי סיחון (במדבר ל״ב:ל״ד והלאה). עד כאן דברי קנובל.
ברם דקדוקו מ״בעריהם ובבתיהם״ הנו נחפז לפי מה שנאמר למעלה ו׳:י׳ והלאה. אין ספק כי שם מדבר הכתוב בעבר הירדן המערבי, ואף על פי כן אומר הכתוב שם שהשי״ת יתן לך ״ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב וגו׳⁠ ⁠⁠״. אם כן מוכח משם, שהזכרת ישיבת עריהם ובתיהם אינה באה בניגוד לישיבתם הנוכחית בערבות, אלא היא לשון כיבוש וירושה מוחלטת.
בכלל אין טעם להדגיש ישיבה בעריהם ובבתיהם בתור ניגוד לישיבתם הנוכחית, שהרי גם כעת היו יושבים בבתיהם ועריהם של הגוים, ולפחות באותן הערים שנזכרו בבמדבר ל״ב:ל״ד והלאה (ארבע עשרה ערים נזכרו שם בשמותיהן). מה שאמר הכתוב כאן ״עריהם״, לא נאמר אלא מפני שהוא ממשיך אחרי כן לצוות על הבדלת שלש ערים; אבל הוא שוה במובנו עם ״בארצם״, שהרי מובן מאליו שאחרי כיבוש הארץ ישבו ישראל ״בעריהם״, ואי אפשר בענין אחר כלל.
דברי קנובל, שבימי משה היה עבר הירדן המזרחי מיושב עדיין על⁠־ידי האומות ולא נכבש עדיין לגמרי, אין להם במקרא שום מקום אחיזה כלל. הפסוקים שהוא מביא, יש מהם שאין מהם ראיה כלל, ויש מהם שמוכיחים את ההיפך. מה שכתוב בבמדבר ל״ב:י״ז: ״וישב טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ״, רוצה לומר, שיושבי הארץ עדיין לא נכרתו לגמרי. והרי אף אחרי כיבוש עבר הירדן המערבי לא נכרתו עדיין לגמרי. הרי בפירוש אמר השם (שמות כ״ג:כ״ט והלאה, דברים ז׳:כ״ב) שלא יכרית את הגוים בשנה אחת אלא מעט מעט כדי שלא תרבה חית השדה, ובמיוחד היה חשש זה קיים בעבר הירדן המזרחי, כיון שכל האנשים הראויים לצבא לא נמצאו בבתיהם.
מה שנאמר בבמדבר ל״ב:כ״ט: ״ונתתם להם את ארץ הגלעד״, אינו רוצה לומר שרק אז יתנו להם את הארץ ממש, אלא שישאירו בידם את הארץ שניתנה להם על ידי משה רבינו ע״ה, שהרי כן נאמר בסמוך בפסוק לג: ״ויתן להם משה וגו׳⁠ ⁠⁠״. מה שנאמר ביהושע א׳:ט״ו מוכיח ממש את ההיפך, כי משם מוכח שבני ראובן וכו׳ כבשו את עבר הירדן המזרחי כבר לחלוטין בימי משה, שהרי יהושע אומר להם: ״עד אשר יניח ה׳ לאחיכם ככם וירשו גם המה את הארץ״. המשך הפסוק: ״ושבתם לארץ ירושתכם וירשתם אותה״, כוונתו שתשובו ותתיישבו בארץ ירושתכם, אבל לא שתכבשו אותה אז, שאם לא כן היתה הסיפא של הפסוק סותרת את הרישא שלו.
בנוגע לקושיא שהפסוקים בבמדבר ל״ה:י׳ ויהושע פרק כ נראים כסותרים את מה שנאמר בדברים ד׳:מ״א והלאה, כבר אמרו רבותינו במכות ט׳: ושם י׳:א׳, שלפני הפרשת ערי המקלט בארץ ישראל לא שימשו אף השלש שבעבר הירדן המזרחי בתור ערי מקלט, אלא שמשה רבינו רצה לקיים מצוה שאפשר היה לו לקיימה. זאת אומרת, שמשה רבינו הפריש את שלש הערים: בצר, ראמות וגולן בתור ערי מקלט, ואחרי כיבוש הארץ מסרו ישראל אותן למטרה זאת לכהנים וללויים (במדבר ל״ה:ו׳, יהושע כ״א:י״ג,כ״א,כ״ז,ל״ב,ל״ו; דברי הימים א ו׳:ס״ג). רק אז נתקדשו או נקבעו (ביהושע כ׳:ז׳ נאמר ״ויקדישו״) הערים בתור ערי מקלט.
ההנחה שעמי עבר הירדן המזרחי היו עדיין קיימים בשעה שאמר משה ספר משנה תורה, הנה משוללת כל יסוד, ולא עוד אלא שיש לנו גם להפריך אותה:
1) אילו היה ״כי יכרית וגו׳⁠ ⁠⁠״ מתייחס לעבר הירדן המזרחי, אם כן היו צריכים לומר כי הפסוקים ח׳-ט׳ מדברים על כיבוש ארץ ישראל שבמערב הירדן, ולפי זה היה הכתוב תולה כיבוש זה בתנאי ״כי תשמור את כל המצוה הזאת וגו׳⁠ ⁠⁠״. אבל בכל ספר דברים מבטיח הכתוב ללא תנאי את כיבוש הארץ ואת גירוש שבע האומות, וכל המצוות הנהוגות בארץ נצטוו לקיימן בהחלט בזמן קרוב ביותר.
2) לפי דבריהם נאמר כיבוש עבר הירדן המזרחי כהבטחה עתידה (״ינחילך״, ״וירשתם״ לשון עתיד), בעוד שבכל מקום בספר דברים הוא נזכר כעובדה מוגמרת (השוה ב׳:ל״ג והלאה; ג׳:י״ב והלאה).
כיון שהדבר מוכרע בהחלט שהפרשת שלשת ערי המקלט שנאמרה כאן מתכוונת לערי עבר הירדן המערבי, אם כן ברור שמניח הכתוב כידוע את הפרשת שלשת ערי המקלט על ידי משה רבינו שנזכרה כבר למעלה ד׳:מ״א-מ״ג, ועל כן אינו מזכירה כלל. אחרת אין להבין איך המחוקק, בשעה שהוא דואג לעתיד הרחוק (בפסוקים ח׳-ט׳) ומצווה להפריש עוד שלש ערים, אינו שם לב להוה ואינו דואג להתקנת ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי? או היעלה על הדעת שמכה נפש בשגגה הנמלט על נפשו יצטרך לעבור את הירדן כדי להגיע לעיר מקלט? אם כן הלא יימצא בסכנה יותר גדולה ממכה הנפש שבארץ ישראל, שחשש הכתוב בפסוק ו׳ שלא ירבה לו הדרך.
אך אם כדברינו הפרשה שלנו מניחה כידועה כבר את הפרשה שלמעלה ד׳:מ״א-מ״ג, אז מתוך שוויון הביטויים יש להוכיח גם כן שדברים ד׳:מ״א-מ״ג ודברים י״ט:א׳ והלאה נובעים ממקור אחד, דבר שהננו מעירים כאן רק בדרך אגב, ובמבוא נאריך בו. השוה עוד גם למעלה בפירושנו ד׳:מ״א-מ״ג.
המצוה נאמרה כבר בבמדבר לה בהרחבה ושנה עליה הכתוב כאן מפני שנתחדשו בה דברים: א) להכין את הדרך ב׳) הבדלת שלש הערים לעתיד (השוה להלן). וכן דרשו רבותינו ז״ל עוד כמה הלכות חדשות מפרשה זאת.
וישבת בעריהם וגו׳ – בספרי וגם במכילתא (מדרש תנאים עמוד 112 והלאה) עמדו על שינוי הלשון, שלהלן י״ב:כ״ט נאמר ״וישבת בארצם״. ופירשו, שמן הפסוק שלנו יש ללמוד שמותר לשבת בערי הגוים ובבתיהם. אף על פי שנתלכלכו בעבודה זרה; ולמעלה י״ב:כ״ט בא הכתוב בלשון ״וישבת בארצם״ לומר בכל מקום שאתה רוצה לבנות בנה, ואין עליהם לשבת רק בערים ובבתים הקיימים כבר, כפי שמשמע לכאורה מן הכתוב שלפנינו. לפי פשוטו של מקרא יש לפרש, כי על כן אמר הכתוב: ״וישבת בעריהם ובבתיהם״, לומר, שאין להמתין בהפרשת ערי המקלט עד שיספיקו לבנות ערים חדשות ובתים חדשים ולהקים את הערים החרבות על תלן עד שיהיו בתים במספר מספיק לכל העם, אלא שמיד אחרי הכיבוש, אף על פי שעדיין אין בידי העם אלא ״עריהם ובתיהם״, כבר נוהגת המצוה ״שלש ערים תבדיל לך״, מן הערים הקיימות האלה.⁠1
1. וכן הוא בספרי זוטא (מהדורת הורביץ 180): ״מן הערים שבנו הכנענים לא מן הערים שבנו ישראל משבאו״.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושצרור המורמנחת שיאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144