כי יכרית... את הגוים – כמו למעלה י״ב:כ״ט.
וירשתם – גזירת הפועל היא, כמו למעלה י״ז:י״ד, בנוגע ל״ירש״ המתייחס לבני אדם השוה את פירושנו למעלה י״ב:ב׳.
וישבת בעריהם ובבתיהם – בשאר מקומות נאמר תמיד: ״וישבת בארצם״, השוה י״ב:י׳,כ״ט; י״ז:י״ד, כ״ו:א׳. קנובל רוצה לדקדק מכאן, שהפרשה מדברת על עבר הירדן המזרחי, ולא על המערבי. הוא סובר, שלפי מסורת עתיקה ביותר (כתב־היסוד — אורשריפט), היו עמי עבר הירדן המזרחי קיימים עדיין בימי משה
(במדבר ל״ב:י״ז); ולא רצו ישראל לגרשם ולכבוש את ארצם לחלוטין אלא אחרי כיבוש עבר הירדן המערבי (
במדבר ל״ב:כ״ט,
השוה יהושע א׳:ט״ו). רק אחרי כן הגיע, לדבריו, הזמן להפריש את ערי המקלט שבשני עברי הירדן
(במדבר ל״ה:י׳), כמו שקיים יהושע
(יהושע כ׳). אחרת מאשר ב
דברים ד׳:מ״א והלאה. הלשון ״וישבת בעריהם ובבתיהם״, מתייחסת לדעתו אל עבר הירדן המזרחי, מפני שכעת היו ישראל יושבים רק בארצם שהיא ערבות מואב
(במדבר ל״ב:א׳) ולא הספיקו לכבוש אלא קצת מערי סיחון (
במדבר ל״ב:ל״ד והלאה). עד כאן דברי קנובל.
ברם דקדוקו מ״בעריהם ובבתיהם״ הנו נחפז לפי מה שנאמר למעלה ו׳:י׳ והלאה. אין ספק כי שם מדבר הכתוב בעבר הירדן המערבי, ואף על פי כן אומר הכתוב שם שהשי״ת יתן לך ״ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב וגו׳ ״. אם כן מוכח משם, שהזכרת ישיבת עריהם ובתיהם אינה באה בניגוד לישיבתם הנוכחית בערבות, אלא היא לשון כיבוש וירושה מוחלטת.
בכלל אין טעם להדגיש ישיבה בעריהם ובבתיהם בתור ניגוד לישיבתם הנוכחית, שהרי גם כעת היו יושבים בבתיהם ועריהם של הגוים, ולפחות באותן הערים שנזכרו ב
במדבר ל״ב:ל״ד והלאה (ארבע עשרה ערים נזכרו שם בשמותיהן). מה שאמר הכתוב כאן ״עריהם״, לא נאמר אלא מפני שהוא ממשיך אחרי כן לצוות על הבדלת שלש ערים; אבל הוא שוה במובנו עם ״בארצם״, שהרי מובן מאליו שאחרי כיבוש הארץ ישבו ישראל ״בעריהם״, ואי אפשר בענין אחר כלל.
דברי קנובל, שבימי משה היה עבר הירדן המזרחי מיושב עדיין על־ידי האומות ולא נכבש עדיין לגמרי, אין להם במקרא שום מקום אחיזה כלל. הפסוקים שהוא מביא, יש מהם שאין מהם ראיה כלל, ויש מהם שמוכיחים את ההיפך. מה שכתוב ב
במדבר ל״ב:י״ז: ״וישב טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ״, רוצה לומר, שיושבי הארץ עדיין לא נכרתו לגמרי. והרי אף אחרי כיבוש עבר הירדן המערבי לא נכרתו עדיין לגמרי. הרי בפירוש אמר השם (
שמות כ״ג:כ״ט והלאה,
דברים ז׳:כ״ב) שלא יכרית את הגוים בשנה אחת אלא מעט מעט כדי שלא תרבה חית השדה, ובמיוחד היה חשש זה קיים בעבר הירדן המזרחי, כיון שכל האנשים הראויים לצבא לא נמצאו בבתיהם.
מה שנאמר ב
במדבר ל״ב:כ״ט: ״ונתתם להם את ארץ הגלעד״, אינו רוצה לומר שרק אז יתנו להם את הארץ ממש, אלא שישאירו בידם את הארץ שניתנה להם על ידי משה רבינו ע״ה, שהרי כן נאמר בסמוך בפסוק לג: ״ויתן להם משה וגו׳ ״. מה שנאמר ב
יהושע א׳:ט״ו מוכיח ממש את ההיפך, כי משם מוכח שבני ראובן וכו׳ כבשו את עבר הירדן המזרחי כבר לחלוטין בימי משה, שהרי יהושע אומר להם: ״עד אשר יניח ה׳ לאחיכם ככם וירשו גם המה את הארץ״. המשך הפסוק: ״ושבתם לארץ ירושתכם וירשתם אותה״, כוונתו שתשובו ותתיישבו בארץ ירושתכם, אבל לא שתכבשו אותה אז, שאם לא כן היתה הסיפא של הפסוק סותרת את הרישא שלו.
בנוגע לקושיא שהפסוקים ב
במדבר ל״ה:י׳ ו
יהושע פרק כ נראים כסותרים את מה שנאמר ב
דברים ד׳:מ״א והלאה, כבר אמרו רבותינו
במכות ט׳: ושם י׳:א׳, שלפני הפרשת ערי המקלט בארץ ישראל לא שימשו אף השלש שבעבר הירדן המזרחי בתור ערי מקלט, אלא שמשה רבינו רצה לקיים מצוה שאפשר היה לו לקיימה. זאת אומרת, שמשה רבינו הפריש את שלש הערים: בצר, ראמות וגולן בתור ערי מקלט, ואחרי כיבוש הארץ מסרו ישראל אותן למטרה זאת לכהנים וללויים (
במדבר ל״ה:ו׳,
יהושע כ״א:י״ג,
כ״א,כ״ז,ל״ב,ל״ו;
דברי הימים א ו׳:ס״ג). רק אז נתקדשו או נקבעו (ב
יהושע כ׳:ז׳ נאמר ״ויקדישו״) הערים בתור ערי מקלט.
ההנחה שעמי עבר הירדן המזרחי היו עדיין קיימים בשעה שאמר משה ספר משנה תורה, הנה משוללת כל יסוד, ולא עוד אלא שיש לנו גם להפריך אותה:
1) אילו היה ״כי יכרית וגו׳ ״ מתייחס לעבר הירדן המזרחי, אם כן היו צריכים לומר כי הפסוקים ח׳-ט׳ מדברים על כיבוש ארץ ישראל שבמערב הירדן, ולפי זה היה הכתוב תולה כיבוש זה בתנאי ״כי תשמור את כל המצוה הזאת וגו׳ ״. אבל בכל ספר דברים מבטיח הכתוב ללא תנאי את כיבוש הארץ ואת גירוש שבע האומות, וכל המצוות הנהוגות בארץ נצטוו לקיימן בהחלט בזמן קרוב ביותר.
2) לפי דבריהם נאמר כיבוש עבר הירדן המזרחי כהבטחה עתידה (״ינחילך״, ״וירשתם״ לשון עתיד), בעוד שבכל מקום בספר דברים הוא נזכר כעובדה מוגמרת (השוה ב׳:ל״ג והלאה; ג׳:י״ב והלאה).
כיון שהדבר מוכרע בהחלט שהפרשת שלשת ערי המקלט שנאמרה כאן מתכוונת לערי עבר הירדן המערבי, אם כן ברור שמניח הכתוב כידוע את הפרשת שלשת ערי המקלט על ידי משה רבינו שנזכרה כבר למעלה ד׳:מ״א-מ״ג, ועל כן אינו מזכירה כלל. אחרת אין להבין איך המחוקק, בשעה שהוא דואג לעתיד הרחוק (בפסוקים ח׳-ט׳) ומצווה להפריש עוד שלש ערים, אינו שם לב להוה ואינו דואג להתקנת ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי? או היעלה על הדעת שמכה נפש בשגגה הנמלט על נפשו יצטרך לעבור את הירדן כדי להגיע לעיר מקלט? אם כן הלא יימצא בסכנה יותר גדולה ממכה הנפש שבארץ ישראל, שחשש הכתוב בפסוק ו׳ שלא ירבה לו הדרך.
אך אם כדברינו הפרשה שלנו מניחה כידועה כבר את הפרשה שלמעלה ד׳:מ״א-מ״ג, אז מתוך שוויון הביטויים יש להוכיח גם כן ש
דברים ד׳:מ״א-מ״ג ו
דברים י״ט:א׳ והלאה נובעים ממקור אחד, דבר שהננו מעירים כאן רק בדרך אגב, ובמבוא נאריך בו. השוה עוד גם למעלה בפירושנו ד׳:מ״א-מ״ג.
המצוה נאמרה כבר בבמדבר לה בהרחבה ושנה עליה הכתוב כאן מפני שנתחדשו בה דברים: א) להכין את הדרך ב׳) הבדלת שלש הערים לעתיד (השוה להלן). וכן דרשו רבותינו ז״ל עוד כמה הלכות חדשות מפרשה זאת.
וישבת בעריהם וגו׳ – בספרי וגם במכילתא (מדרש תנאים עמוד 112 והלאה) עמדו על שינוי הלשון, שלהלן י״ב:כ״ט נאמר ״וישבת בארצם״. ופירשו, שמן הפסוק שלנו יש ללמוד שמותר לשבת בערי הגוים ובבתיהם. אף על פי שנתלכלכו בעבודה זרה; ולמעלה י״ב:כ״ט בא הכתוב בלשון ״וישבת בארצם״ לומר בכל מקום שאתה רוצה לבנות בנה, ואין עליהם לשבת רק בערים ובבתים הקיימים כבר, כפי שמשמע לכאורה מן הכתוב שלפנינו. לפי פשוטו של מקרא יש לפרש, כי על כן אמר הכתוב: ״וישבת בעריהם ובבתיהם״, לומר, שאין להמתין בהפרשת ערי המקלט עד שיספיקו לבנות ערים חדשות ובתים חדשים ולהקים את הערים החרבות על תלן עד שיהיו בתים במספר מספיק לכל העם, אלא שמיד אחרי הכיבוש, אף על פי שעדיין אין בידי העם אלא ״עריהם ובתיהם״, כבר נוהגת המצוה ״שלש ערים תבדיל לך״, מן הערים הקיימות האלה.1
1. וכן הוא בספרי זוטא (מהדורת הורביץ 180): ״מן הערים שבנו הכנענים לא מן הערים שבנו ישראל משבאו״.