ולא חנכו. כתב החכם ריג׳יו שלא על עגמת נפש הבונה ונוטע ומארש חס הכתוב כי אם כבר מת במלחמה שוב אין לו קנאת על אחרים שיקחו את אשר לו.... אלא שטעם הצווי כדי שלא ירך לבב אחיו בראותם שימות אדם טרם שהשיג מבוקשו ע״כ — ואלה לדעתי דברי רוח שהרי הכתוב נותן טעם ואיש אחר יחנכנו ואיש אחר יחללנו, ואם על אנשי הצבא דבר הכתוב הרי אינם רואים שאיש אחר יחנכנו ולא יחללנו — ועוד שהיודעים מי בנה בית חדש, או ארש אשה, הם המעטים, וגם הבונים או האורשים הם המעטים — ועוד שכשחס הכתוב על אנשי הצבא שלא ירך לבבם, ביאר דעתו בפירוש וכתב ולא ימס את לבב אחיו כלבבו ואיך לא נתן טעם זה גם פה? — ועוד שמקרא מלא דבר הכתוב כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור וגו׳ הרי שלא על אחיו חס כתוב אבל עליו שלא ימות בלא חמדה, ועוד שבקללות כתוב אשה תארש ואיש אחר ישכבנה בית תבנה ולא תשב בו כרם תטע ולא תחללנו, וכדי שלא תתקיים בבני ישראל קללה זו הוצרך השוטר לדבר אל העם מי האיש אשר בנה בית חדש וגו׳ וגו׳, ועוד ממה נפשך שאם מלות אלה פן ימות במלחמה וגו׳ היה אומרם השוטר בקול רם, הנה כבר היה מעורר זכרון הסכנה בלב מערכות ישראל ופועל כנגד התכלית, ואם דברי התורה הם וכנותן טעם למה מכריז על אלה אם כן בטל פירוש הריג׳יו מעקרו, ועל שרש מלה זו עיין דעת גיזיניוס ואחרים בבוצר עוללות וחתם שלא נחה רוחו בהן, ונראה שחנך מורכב משנים חנה-כה ורוצה לומר תחלת החנייה באיזה מקום, ומזה הושאל לשאר התחלות כגון התחלת הלמוד כמו חנוך לנער על פי דרכו, והעד שבונה עיר הראשון נקרא חנוך ושם העיר הראשונה חנוך כלומר חנה כה, וראה כיצד עמקו דרכי הזהר בידיעת הלשון בדרשתם חנוך לנער על פי דרכו עשו חנוך לנער שהוא לשון חנוך כמו חנוך בן ירד מדעתם כי שרשם אחד כאשר כתבנו, ורבותינו בתלמוד אמרו מאי חנוכה? חנו כה וזה ג״כ מדעתם כי שרש חנך מורכב מחנה וכה אלא שעשו כה מספר לצורך דרשתם.