רק מערי וגו׳ לא תחיה – מחובר עם מה שאמר למעלה ואם לא תשלים עמך, כלומר אם אחר שקראת אליהם לא רצו להשלום עמך, לא שלום המדיניי והחברה, ולא שלום נפשותם. שאינם רוצים לקבל ז׳ מצות ב״נ, אז לא תחיה כ״נ, כי אין הבדל בין שאר אומות לז׳ עממים רק בענין הנשים והטף. שבשאר האומות יבזו אותם לעצמם, ובז׳ עממים גם אלה לא תחיה. (ודע דאית בהך עניינא פלוגתה דרבוותא. לרש״י אין קריאת שלום רק לשאר אומות. אבל לז׳ עממים אין קורין שלום כלל. ולרמב״ן אין הבדל בין שאר אומות לז׳ עממים רק בענין קבלת ז׳ מצות ב״נ. דבשאר אומות קורין לשלום שיהיו למס ועבדות, וא״צ לקבלת ז׳ מצות ב״נ, אבל בז׳ עממים קריאת השלום הוא למס ועבדות ולקבלת ז׳ מצות ב״נ, ולהרמב״ם אין הבדל כלל ביניהם דלכולם צריך קריאת שלום למס ועבדות ולקבלת ז׳ מצות ב״נ, ואינם נבדלים זה מזה רק בענין הטף והנשים, דבשאר האומות יבזו אותם לעצמם, ובז׳ עממים יהרגום (עיין אריכות דברים בזה ברמב״ן והרא״ם והלח״מ), ולדעתי לשון רק דקרא דייקי טפי לרמב״ן ורש״י, כי מלת רק ישמש על יציאת דבר מן הכלל בלתי הקפדה אם הם שוים בשאר ענינים או לא, וזה אתי שפיר לרש״י דמלבד הנשים והטף הם מובדלים גם בקריאת השלום, וכן לרמב״ן בקבלת ז׳ מצות ב״נ, לכן אמר רק. אבל להרמב״ם שבכל הענינים הם שוים כ״א בענין הטף והנשים לבד, היה ראוי לומר אך, שישמש על יציאת דבר מן הכלל שהם שוים בענינים אחרים, ויש כאן איזו יציאה מן הכלל, עמ״ש בפ׳ ראה ט״ו כ״ג רק את דמו). והנה בהך הריגת טף ונשים כבר עמדו עליו המפרשים, דנראה כאכזריות גדולה לשפוך דם נפשות נקיים אם האבות חטאו שהם בעלי דעת ואינם מתרצים לשלום, מה פשעו הקטנים חסרי דעת וכן האשה שהיא תחת יד בעלה, ומטבעם אינם עושים מלחמה, ולא מגבורתם ולא מעצתם נעשה מניעת השלום מבעליהם, ולמה יהרגו. ואמרו המפרשים בו כי הוא ית׳ ידע שהם מקולקלים בתכלית הקלקול ומשחת נפשם בם יותר מכל שאר האומות ושלא יצא מהם גם אחד בכל הדורות הבאים שיכשיר מעשיו, לכן כולן התחייבו כליון אבדון ומות. ועוד כי הטף והנשים האלה להיותם מורגלים עד הנה בדרכי האלילים, ואית בהו ג״כ חששא דלא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם, לכן בא הצווי לכלותם, עיין רי״א ורב״ח. (והנה בספרי אמר כאן על לא תחיה כל נשמה בסייף, ועיין בכ״מ פ״ד מעכ״ום ה״ו דר״ש הוא דסובר בעיר הנדחת דמכין הטף והנשים, והוא כר״א דס״ל בכריתות דבני רשעי ישראל נהרגין, ור״ע פליג עליה דבני רשעי ישראל אינם נהרגים, והרמב״ם כ׳ (פיו״ד ממלכים ה״ב) לעולם אין עונשין מהם (מבני נח) לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות. ועיין רמב״ם פ״ו מתשובה ה״א שכתב, בנים הקטנים שאין בהם דעת ולא הביאו לכלל מצות כקנינו של אדם הם ונפרעין מהם בעון אבותם דכתיב איש בחטאו יומתו עד שיעשה איש). ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש בענין זה, כי כל הרואה בעין יפה יראה, כי מה שציותה התורה להתנהג עם הכנענים אין בזה צד אכזריות חלילה, כי לא יחפוץ ה׳ במות המת כ״א בשוב הרשע מדרכו וחי׳, ומה שנאמר בהם לא ישבו בארצך אינו רק כשהם אדוקים בע״ז, אבל כשיעזבו אותם, מותר לישב בארץ, כדאמרי׳ (גטין מ״ה) לא ישבו בארצך, יכול בשקיבל עליו שלא לעבוד ע״א הכתוב מדבר ת״ל לא תסגיר וגו׳, וכן מבואר במקרא עצמו פן יחטיאו אותך כי תעבד את אלהיהם. ובתלמוד ירושלמי אר״ש ב״נ, יהושע היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כתוב בה, מי שמבקש להשלים יבא וישלים, מי שמבקש לילך לו ילך לו, ומי שמבקשה לעשות מלחמה יעשה מלחמה. (ערמב״ם פ״ו ממלכים ה״ה) ואמרו (סוטה ל״ה ב׳) שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון, וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וגו׳ הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן. וכן אמרו בספרי כאן למען אשר לא ילמדו אתכם ככל תועבותם, הא אם עשו תשובה (בקבלת ז׳ מצות ב״נ) אינם נהרגין. ואמר הכתוב כאן רק מערי העמים האלה אשר ה״א נותן לך נחלה לא תחיה כ״נ, ופי׳ הגר״א דייקא במקום שנחלו וירשו הוא שהוזהרו על לא תחי׳, אבל שלא במקום נחלה אף בא״י מותר להחיותם אף אחר ירושה, כי לא תחיה אינו רק כדי שלא ילמדו ממעשיהם, וברחוקות דלא שייך הך טעמא מותר להחיותם, ע״כ. מעתה אני אומר שאין מן ההכרח לפרש לשון לא תחי׳ על הריגת הטף והנשים בהחלט, כי לשון חיה בפועל ישמש גם על כלכול המזון (ערנאֶהרען) כמו ותחיינה את הילדים, פירשוהו רבותינו (סוטה י״א) שהיו מספקות להם מזון כדי להחיותם, וכן (תהלים ל״ג) לחיותם ברעב, וכמעט רוב לשון חיות בבנין הדגוש יפורש על כוונה זו. ומזה הענין יאמר כאן לא תחיה כ״נ, כלומר לא יספקו להם מזון כדי להחיותם, ונגד מה שאמר מקודם שבשאר האומות יבוזו להם הטף והנשים, שמחוייבין לספק להם מזון להחיותם בכדי שיהיו ראויים להיות להם עבדים ושפחות, אמר ההפך בז׳ עממים לא תחיה כ״נ, אין אתה רשאי או אין אתה מחוייב, לספק להם מזונות כדי להחזיק בם ולשעבד בהם לעבדים ושפחות, רק ישלחום לנפשם ויוכלו ללכת אל מקומות סמוכות שאין בהם מיושבי ישראל, ואפילו בא״י עצמו במקום שלא נחלו ישראל, שאין בהם משום לא תחיה כ״נ. ואל יקשה לך מה שנאמר במלחמת סיחון ועוג (דברים ב׳ ל״ד, ג׳ ו׳) ונחרם הנשים והטף, כי זה איננו מצווי לא תחיה כ״נ, ולא ביקשו לכבוש את ארצו כ״א לעבור דרך מדינתו והם הקשו ערפם גם בזה ויצאו לקראת ישראל למלחמה (עמ״ש הרא״ם כאן בתשובותיו על הרמב״ן בענין קריאת שלום דסיחון) אמנם אפשר כדמות ראייה ממלחמת מדין, כי מה שאמר משה (מטות ל״א ט״ו) החייתם כל נקבה, אמרו עליו במדרש (מובא בפני יהושע שבת ס״ד) אמר להם היה לכם ללמוד ק״ו מז׳ עממים שנאמר בהם לא תחיה כ״נ, ובכל זה החיה את הטף בנשים אשר לא ידעו משכ״ז, ואשר ידעו משכ״ז לא הרג רק מצד שנכשלו בהם בדבר פעור, אמנם מה שהרג כל זכר בטף, צריכים אנו לומר שהוראת שעה היתה, לפי שהמדינים לא נכנסו בדבר זה מפני יראתם את ישראל, כ״א מחמת שנאה וקנאה באו לעזור את מואב ונתעברו על ריב לא להם (כמ״ש רש״י מאת המדינים ולא מאת המואבים) לכן העניש גם הטף בזכרים. וכן ממה שהתיר הכתוב במלחמת רשות יפת תואר אף שהיא כנענית, ככתוב ושבית שביו שאמרו עליו בספרי לרבות את הכנענים שבתוכה, ואף שהיא אדוקה עדיין בתועבו׳ הכנעניים (כמ״ש במשכיל לדוד שם בכוונת רש״י) בכל זה מתירין אותה לישראל להכניסה אל ביתו ולהשהותה עמו כל שנים עשר חדש, אולי תתייחד תוך זמן זה, ותנשא אליו, ואם תמאן ביהדות אבל מקבלת ז׳ מצות ב״נ משלחין אותה לנפשה (ערמב״ם פ״ח ממלכים ה״ז) ועתה אם תאמר דבמלחמת מצוה אם היא מקבלת ז׳ מצות ב״נ תיהרג, הלא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיה, זו משהין אותה כל יב״ח ואין מונעין ממנה בכייתה על דתה, ואחר זמן אם תקבל ז׳ מצות ב״נ משלחין אותה לנפשה, וזו תיהרג מיד אף כשצועקת לאמר הנני לקבל ז׳ מצות ב״נ, ואין זה מדרכי נועם התורה, הלא תראה בעמון ומואב שנצטונו עליהם לא תדרש שלומם וטובתם, בכל זאת אם הם מבקשין השלום מקבלים אותם (ערמב״ם פ״ו ממלכים ה״ו), הכא נמי מסבת מניעת הבעל בשלום, לא נהרוג אותה הדורשת כעת השלום אחר שלא היה בכחה מקודם לעמוד נגד בעלה, וכש״כ הטף, מכל זה היה נ״ל לבאר לשון לא תחיה כ״נ על הטף והנשים לענין מניעת כלכול מזונותם לבד, שלא ניקח אותם לעבדים ולשפחות, כמו בשאר האומו׳ אבל ילכו לנפשם באשר ימצאו. ואף אם לא תנוח דעתך עלך בהך פירושא, ותתפוש כוונת לא תחיה על מניעת החיים בעצם ר״ל המות, ע״כ צריך אתה להודו׳ שאין המכוון בו להמית כל האנשים הנמצאים בעיר בלתי הבחנה על עיקר סבת מניעתם השלום אם היתה בהסכמת כולם או לא, כי אם שרי צבאי המלחמה עם חילם שתחת ידם היו סומכים על גבורתם ומנעו את השלום, וכל תושבי העיר היו צועקים אליהם לאמר, הנה אנחנו מבקשים השלום כפי המבוקש, ושרי הצבא לא שמעו לקולם, ותבקע העיר, ונודענו בבירור בדעת תושבי העיר ושלא היה כח בידם לעמוד נגד שרי הצבא וחילם, היעלה על דעתך לאמר שע״ז יאמר הכתוב לא תחי׳ כ״נ, להרוג כמה אלפים ממבקשי השלום בעבור רשעת שרי הצבא וחילו, וע״כ תאמר כי לא תחי׳ כ״נ אינו רק כשהיתה הסכמת כולם למניעת השלום, ולזה לא הזכיר הכתוב בעשיית השלום ומניעתו את העם, כ״א את העיר, וקראת אלי׳ לשלום, שלום תענך ופתחה, ואם לא תשלים, להורות על מניעת כולם, אז לא תחיה כ״נ, לא כשהיה בין העם אשר בתוכה דעות מחולקו׳, כי בדרך זה לא יתחייבו כ״א המחוייבים לבד. ומזה תדון גם על הטף והנשים, אם כעת תובעים בפה מלא את השלום ומקבלים ז׳ מצות ב״נ, אין לחייבם מיתה בשביל עון אבותם ורשעת בעליהם, אבל נפטור אותם ללכת אל נפשם. הארכתי בזה להסיר תלונת המתלוננים על מצות לא תחי׳ כ״נ בטף ונשים שאין עול בכפם.