Devarim 20 – דברים כ‏ – Mikraot Gedolot

לעשות במלחמת הרשות כמשפט הכתוב בתורה – רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה ק״צ, סמ״ג מצוות עשה קי״ח. מפסוקים אחרים – בה״ג מניין המצוות פרשה נ״א, ספר החינוך תקכ״ז

[פיסקא קצט]

כי תקרב אל עיר – במלחמת הרשות הכתוב מדבר.

אל עיר – ולא לכרך.

אל עיר – ולא לכפר.

להלחם עליה – ולא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה מיתת תחלואים.

וקראת אליה לשלום – גדול שלום שאפילו מתים צריכים שלום גדול שלום שאפילו במלחמתם של ישראל צריכים שלום גדול שלום שדרי רום צריכים שלום שנאמר (איוב כ״ה:ב׳) עושה שלום במרומיו גדול שלום שחותמים בו ברכת כהנים ואף משה היה אוהב שלום שנאמר (דברים ב׳:כ״ו) ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום.

[Piska 199]

"If you draw near to a city": Scripture here speaks of an optional war.

"to a city": and not to a metropolis;

"to a city": and not to a village.

"to do battle with it": and not to reduce it by hunger, thirst, or plague.

"then you shall call out to it for peace": Great is peace, for even in war peace is needed.

Great is peace, for even the dead need peace.

Great is peace, for even the dwellers on high need peace, as it is written (Iyyov 25:1) "He makes peace among His exalted ones.⁠"

Great is peace, for the priestly blessing ends with "peace.⁠"

And even Moses was a lover of peace, as it is written (Devarim 2:26) "And I sent messengers from the desert of Kedemoth … with words of peace.⁠"

[End of Piska]

כי תקרב אל עיר למה נאמר לפי שהוא אומר כי תצא למלחמה על איביך שומע אני יתחילו וילחם בה ת״ל כי תקרב אל עיר להלחם על׳ וקראת אל׳ לשלום מגיד שהוא פותח בה בשלום:

כי תקרב אל עיר במלחמת הרשות הכת׳ מדבר:

אל עיר ולא לכרך ולא לכפר:

להלחם עליה ולא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה מיתת תחלואים:

וקראת אליה לש׳ גדול הוא השלום שאף במלחמה צריכין שלום שנ׳ וקראת אליה לשלום וה״א (דברים ב׳:כ״ו) ואשלח מלאכים ממ׳ קד׳ דברי שלום לאמר ואומ׳ (שופטים י״א:י״ב) וישלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון לאמר:

אֲרֵי תִקְרַב לְקַרְתָּא לְאָגָחָא קְרָבָא עֲלַהּ וְתִקְרֵי לַהּ מִלִּין דִּשְׁלָם.

When you drawest nigh to a city to make war against it, then proclaim to it words of peace.

ארום תקרבון לקריה למסדרה לקובלה^א סדרי קרבה ותכרזון עלווה^ב מילין דשלם.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקובלה״) גם נוסח חילופי: ״עליה״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותכרזון עלווה״) גם נוסח חילופי: ״ותקרון עליה״.

ארום תקרבון לקרתא לסדרא עלה סדרי קרבא ותשדרון לוותה פולין למיקרי לה לשלם.

When you come nigh to a city to make war against it, then you shall send to it certain to invite it to peace;

[יב] כִּי תִקְרַב אֶל עִיר – הֲלָכָה אֵלּוּ הֵן דְּבָרִים שֶׁאָמְרוּ מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים אֵלּוּ דְּבָרִים אָמְרוּ מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם, כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן וְאַחֲרָיו לֵוִי וְאַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, רְאֵה כַּמָּה הוּא כֹּחוֹ שֶׁל שָׁלוֹם.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִיָּמֶיהָ לֹא רָאֲתָה חַמָּה פְּגִימָתָהּ שֶׁל לְבָנָה, לָמָּה כֵן, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כ״ה:ב׳).

אָמַר רַבִּי לֵוִי אֵין אֶחָד מִן הַמַּזָּלוֹת הַלָּלוּ שֶׁהֵן מְהַלְּכִין בָּרָקִיעַ, רוֹאֶה מַה שֶּׁלְּפָנָיו אֶלָּא שֶׁל אֲחוֹרָיו, כְּאָדָם הַיּוֹרֵד מֵעַל הַסֻּלָּם וּפָנָיו לַאֲחוֹרָיו, כְּדֵי שֶׁיְהֵא כָּל מַזָּל וּמַזָּל אוֹמֵר אֲנִי הוּא הָרִאשׁוֹן, הֱוֵי עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו.

דָּבָר אַחֵר: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִיכָאֵל כֻּלּוֹ שֶׁלֶג, וְגַבְרִיאֵל כֻּלּוֹ אֵשׁ, וְעוֹמְדִין זֶה אֵצֶל זֶה וְאֵינָם מַזִּיקִים זֶה אֶת זֶה. אָמַר בַּר קַפָּרָא וּמָה אִם הָעֶלְיוֹנִים שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַחֲרוּת הֵן צְרִיכִין שָׁלוֹם, הַתַּחְתּוֹנִים שֶׁכֻּלָּן שִׂנְאָה וְתַחֲרוּת וְקִנְאָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהֵן צְרִיכִין שָׁלוֹם. רַבָּנָן אָמְרֵי תֵּדַע לָךְ כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחוֹ שֶׁל שָׁלוֹם אֲפִלּוּ הַמִּלְחָמָה שֶׁאֵין אָדָם יוֹרֵד לְתוֹכָהּ אֶלָּא בַּחֲרָבוֹת וּבִרְמָחִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁתִּהְיוּ הוֹלְכִים לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה לֹא תִהְיוּ פּוֹתְחִין תְּחִלָּה אֶלָּא בְּשָׁלוֹם, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן כִּי תִקְרַב אֶל עִיר וגו׳.

[יג] דָּבָר אַחֵר: כִּי תִקְרַב אֶל עִיר – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ וגו׳ (איוב כ״ב:כ״ח). רַבָּנָן אָמְרֵי הַמִּקְרָא הַזֶּה מְדַבֵּר בְּשָׁעָה שֶׁכָּעַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְרָאֵל בָּעֵגֶל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ (במדבר י״ד:י״ב), מַהוּ אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה הֵן סְבוּרִין שֶׁאֲנִי צָרִיךְ חֲרָבוֹת וּרְמָחִים לַהֲרֹג אוֹתָן בָּהֶן, כְּשֵׁם שֶׁבָּרָאתִי עוֹלָמִי בְּדָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם (תהלים ל״ג:ו׳), כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה לָהֶן מוֹצִיא אֲנִי דָּבָר מִפִּי וְהוֹרְגָן, הֱוֵי אַכֶּנּוּ בַדָּבָר וְאוֹרִשֶׁנּוּ.

דָּבָר אַחֵר: מַהוּ וְאוֹרִשֶׁנּוּ, אָמַר לוֹ אֲנִי מוֹרִישׁ אוֹתָן לְךָ וּמַעֲמִיד אֲחֵרִים מִמְּךָ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל (במדבר י״ד:י״ב), כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע משֶׁה כָּךְ הִתְחִיל מְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶן רַחֲמִים, וּמָה אָמַר משֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה׳ (במדבר י״ד:י״ד), מַהוּ אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן, אָמַר רַב אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי מִדַּת הַדִּין בְּכַף מֹאזְנַיִם מְעֻיָּן, אַתָּה אוֹמֵר אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וַאֲנִי אוֹמֵר: סְלַח נָא (במדבר י״ד:י״ט). אָמַר לוֹ הַדָּבָר מֻכְרָע נִרְאֶה מִי נוֹצֵחַ, אַתָּה ה׳ אוֹ אָנִי.

אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ שֶׁלִּי בִּטַּלְתָּ וְשֶׁלְךָ קִיַּמְתָּ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר י״ד:כ׳), הֱוֵי וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ.

דָּבָר אַחֵר: וְתִגְזַר אֹמֶר, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי כָּל מַה שֶּׁגָּזַר משֶׁה הִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ, כֵּיצַד לֹא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁבֹּר אֶת הַלּוּחוֹת, הָלַךְ משֶׁה וְשִׁבְּרָן מֵעַצְמוֹ, וּמִנַּיִן שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ, דִּכְתִיב: אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (שמות ל״ד:א׳), יְיַשֵּׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ שֶׁיִּלָּחֵם עִם סִיחוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה (דברים ב׳:כ״ד), וְהוּא לֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא: וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים וגו׳ (דברים ב׳:כ״ו), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ אָמַרְתִּי לְךָ לְהִלָּחֵם עִמּוֹ, וְאַתָּה פָּתַחְתָּ בְּשָׁלוֹם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְקַיֵּם גְּזֵרָתְךָ, כָּל מִלְחָמָה שֶׁיְהוּ הוֹלְכִים לֹא יְהוּ פּוֹתְחִים אֶלָּא בְּשָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תִקְרַב אֶל עִיר וגו׳.

[יד] מִי קִיֵּם הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת, יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מֶה עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ, הָיָה פּוֹרֵשׂ דִּאַטְגָּמָא בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִכְבּשׁ, וְהָיָה כָּתוּב בָּהּ מִי שֶׁמְבַקֵּשׁ לֵילֵךְ יֵלֵךְ לוֹ, וּמִי שֶׁמְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה, וּמִי שֶׁיְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה, יַעֲשֶׂה, מֶה עָשָׂה הַגִּרְגָּשִׁי, פָּנָה וְהָלַךְ לוֹ מִלִּפְנֵיהֶן, וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶרֶץ יָפָה כְּאַרְצוֹ, זוֹ אַפְרִיקֵי. הַגִּבְעוֹנִים שֶׁהִשְׁלִימוּ, עָשָׂה לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם, אֲבָל שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים שֶׁבָּאוּ לְהִלָּחֵם עִמּוֹ, הִפִּילָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיָדוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד (דברים ג׳:ג׳).

[טו] דָּבָר אַחֵר: וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם – רְאֵה כַּמָּה הוּא כֹּחוֹ שֶׁל שָׁלוֹם, בּוֹא וּרְאֵה בָּשָׂר וָדָם אִם יֵשׁ לוֹ שׂוֹנֵא הוּא מְבַקֵּשׁ וּמְחַזֵּר מַה לַּעֲשׂוֹת לוֹ, מַהוּ עוֹשֶׂה לוֹ, הוֹלֵךְ וּמְכַבֵּד לְאָדָם גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה לְאוֹתוֹ שׂוֹנֵא רָעָה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא כָּל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מַכְעִיסִין אוֹתוֹ וְהֵן יְשֵׁנִים וְכָל הַנְּפָשׁוֹת עוֹלוֹת אֶצְלוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי (איוב י״ב:י׳), וּבַבֹּקֶר הוּא מַחֲזִיר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד נִשְׁמָתוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ (ישעיהו מ״ב:ה׳).

דָּבָר אַחֵר: בָּשָׂר וָדָם אִם יַעֲשֶׂה לַחֲבֵרוֹ רָעָה, אֵינָהּ זָזָה מִלִּבּוֹ לְעוֹלָם, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְהָיוּ הַמִּצְרִים מְשַׁעְבְּדִין אוֹתָם בְּטִיט וּבִלְבֵנִים, לְאַחַר כָּל הָרָעוֹת שֶׁעָשׂוּ לְיִשְׂרָאֵל חָס הַכָּתוּב עֲלֵיהֶן, וְאָמַר: לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְּאַרְצוֹ (דברים כ״ג:ח׳), אֶלָּא רִדְּפוּ אַחַר הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהלים ל״ד:ט״ו).

דָּבָר אַחֵר: מַהוּ בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי מֵאִיר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וכו׳ הָלְכָה אוֹתָהּ אִשָּׁה לְבֵיתָהּ, שֶׁהָיָה לֵיל שַׁבָּת וּמָצְאָה הַנֵּר שֶׁלָּה שֶׁכָּבָה, אָמַר לָהּ בַּעֲלָהּ הֵיכָן הָיִית עַד עַכְשָׁו, אָמְרָה לוֹ שׁוֹמַעַת הָיִיתִי לְרַבִּי מֵאִיר דּוֹרֵשׁ, וְהָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ לֵיצָן, אָמַר לָהּ בְּכָךְ וְכָךְ אֵין אַתְּ נִכְנֶסֶת לְבֵיתִי עַד שֶׁתֵּלְכִי וְתָרֹקִּי בְּפָנָיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, יָצְאָה לָהּ מִבֵּיתוֹ. נִגְלָה אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב עַל רַבִּי מֵאִיר, אָמַר לוֹ הֲרֵי בִּשְׁבִילְךָ יָצְאָה הָאִשָּׁה מִבֵּיתָהּ, הוֹדִיעוֹ אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב הֵיאַךְ הָיָה הַמַּעֲשֶׂה, מֶה עָשָׂה רַבִּי מֵאִיר, הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַגָּדוֹל, בָּאֲתָה אוֹתָהּ אִשָּׁה לְהִתְפַּלֵּל וְרָאָה אוֹתָהּ, וְעָשָׂה עַצְמוֹ מִתְפַּסֵּק, אָמַר מִי יוֹדֵעַ לִלְחשׁ לָעַיִן, אָמְרָה לוֹ אוֹתָהּ אִשָּׁה אֲנִי בָּאתִי לִלְחשׁ, רָקְקָה בְּפָנָיו. אָמַר לָהּ, אִמְרִי לְבַעֲלֵךְ הֲרֵי רָקַקְתִּי בְּפָנָיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, אָמַר לָהּ לְכִי הִתְרַצִּי לְבַעֲלֵךְ. רְאֵה כַּמָּה גָדוֹל הוּא כֹּחוֹ שֶׁל שָׁלוֹם.

דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא תֵּדַע לָךְ כַּמָּה גָּדוֹל הוּא כֹּחוֹ שֶׁל שָׁלוֹם, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הַנִּכְתָּב בִּקְדֻשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, כְּדֵי לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּין סוֹטָה לְבַעֲלָהּ.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, גָּדוֹל הוּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁאָמַר הַכָּתוּב דְּבָרִים שֶׁל בְּדַאי לִתֵּן שָׁלוֹם בֵּין יוֹסֵף לְאֶחָיו, בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת אֲבִיהֶן הָיוּ מִתְיָרְאִין שֶׁלֹא יִנְקֹם לָהֶן, וּמָה אָמְרוּ לוֹ: אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף (בראשית נ׳:ט״ז-י״ז), וְאֵין אָנוּ מוֹצְאִים שֶׁצִּוָּה יַעֲקֹב אָבִינוּ, אֶלָּא אָמְרוּ הַכְּתוּבִים דִּבְרֵי בְּדַאי מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם.

דָּבָר אַחֵר: חָבִיב הוּא הַשָּׁלוֹם שֶׁנְּתָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְצִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָיִם (תהלים קכ״ב:ו׳).

דָּבָר אַחֵר: חָבִיב הוּא הַשָּׁלוֹם שֶׁנְּתָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כ״ה:ב׳).

דָּבָר אַחֵר: חָבִיב הוּא הַשָּׁלוֹם שֶׁנְּתָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַקְּרוֹבִים וְלָרְחוֹקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב (ישעיהו נ״ז:י״ט).

דָּבָר אַחֵר: חָבִיב הוּא הַשָּׁלוֹם שֶׁלֹא נְתָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה׳ לָרְשָׁעִים (ישעיהו מ״ח:כ״ב). דָּבָר אַחֵר, חָבִיב הוּא הַשָּׁלוֹם שֶׁנְּתָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְפִינְחָס בִּשְׂכָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר כ״ה:י״ב).

דָּבָר אַחֵר: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַשֵּׂר אֶת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁיִּהְיוּ נִגְאָלִים אֶלָּא בַּשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם וגו׳ (ישעיהו נ״ב:ז׳).

דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי לֵוִי חָבִיב הוּא הַשָּׁלוֹם שֶׁכָּל חוֹתְמֵיהֶם שֶׁל בְּרָכוֹת אֵינָן אֶלָּא בְּשָׁלוֹם, קְרִיאַת שְׁמַע חוֹתֶמֶת בְּשָׁלוֹם, פּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם. הַתְּפִלָּה חוֹתֶמֶת בְּשָׁלוֹם. בִּרְכַּת כֹּהֲנִים חוֹתֶמֶת: וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו׳:כ״ו).

דָּבָר אַחֵר: חָבִיב הוּא הַשָּׁלוֹם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַחֵם אֶת יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בְּשָׁלוֹם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנְנִי נוֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם (ישעיהו ס״ו:י״ב). אָמַר דָּוִד מְבַקֵּשׁ הָיִיתִי לִשְׁמֹעַ מַהוּ שִׂיחָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל, וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיָה עָסוּק בִּשְׁלוֹמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶשְׁמְעָה מַה יְּדַבֵּר הָאֵל ה׳ כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וגו׳ (תהלים פ״ה:ט׳).

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, רְאֵה מָה חָבִיב הַשָׁלוֹם, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא מָצָא כְּלִי שֶׁהוּא מַחֲזִיק כָּל הַבְּרָכוֹת לְבָרְכָן בּוֹ אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה׳ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם (תהלים כ״ט:י״א).

[יח] כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְגוֹ׳ – רְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ הַשָּׁלוֹם, שֶׁאֲפִילוּ לַשּׂוֹנְאִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְתֹּחַ לָהֶם לְשָׁלוֹם. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם הַגּוֹיִם מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַקַּפָּר בְּרַבִּי, גָּדוֹל כֹּחַ הַשָּׁלוֹם, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין חֲבוּרָה אַחַת, אֲפִילוּ עֲבוֹדָה זָרָה בֵּינֵיהֶם, אֵין מִדַּת הַדִּין נוֹגַעַת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ (הושע ד׳:י״ז). וּבְשָׁעָה שֶׁהֵן חֲלוּקִין, מִדַּת הַדִּין נוֹגַעַת בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ (שם י׳:ב׳). אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, רְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ הַשָּׁלוֹם, שֶׁאָמַר הַכָּתוּב שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה תֵּבוֹת בִּשְׁבִיל הַשָּׁלוֹם, וְאֵלּוּ הֵן, כְּשֶׁנִּסְתַּלֵּק יַעֲקֹב אָבִינוּ, נִתְיָרְאוּ הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְגוֹ׳, וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא וְגוֹ׳ (בראשית נ׳:ט״ו-י״ז). וְלֹא מָצִינוּ שֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ צִוָּה הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶלָּא הֵם אָמְרוּ מֵעַצְמָן. אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כַּמָּה קוּלְמֻסִים מִשְׁתַּבְּרִין, וְכַמָּה דְּיוֹ מִשְׁתַּפְּכִין לִכְתּוֹב הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁלֹּא הָיוּ. וּמִפְּנֵי מָה, מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם. שֶׁאֲפִילוּ שָׂרָה אִמֵּנוּ, בִּשְׁבִיל הַשָּׁלוֹם, הִכְתִּיב עָלֶיהָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה מֵעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר (שם י״ח:י״ב). הָיְתָה מַבֶּטֶת בִּקְרָבֶיהָ וְאוֹמְרָה, מֵעַיִם הַלָּלוּ טוֹעֲנִים וָלָד, שָׁדַיִם הַלָּלוּ שֶׁצָּמְקוּ מוֹשְׁכִין חָלָב. וַאֲפִילוּ אֲנִי נַעֲשֵׂית כָּךְ, אַבְרָהָם לֹא זָקֵן הוּא. שֶׁנֶּאֱמַר: וַאדוֹנִי זָקֵן (שם). וּכְשֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹכִיחָהּ, אָמַר לְאַבְרָהָם, לָמָּה זֶה צָחֲקָה שָׂרָה וְגוֹ׳ (שם פסוק יג). וְלָמָּה כָּךְ. בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִשְׂנָאֶנָּה וִיהֵא שִׂנְאָה בֵּין אַבְרָהָם לְשָׂרָה.

[יט] וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם – אָמַר רַבִּי לֵוִי, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ. וְאֵלּוּ הֵן, כְּתִיב: פּוֹקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים (שמות ל״ד:ז׳). וּמֹשֶׁה אָמַר, לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים (דברים כ״ד:ט״ז). וּמִנַּיִן שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה, לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וְגוֹ׳ (מלכים ב י״ד:ו׳). וְהַשְּׁנִיָּה, כְּשֶׁשָּׁבַר הַלּוּחוֹת. וְאַחַת, בִּימֵי סִיחוֹן וְעוֹג. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֵךְ הִלָּחֵם עִמּוֹ, סְכוֹר אַמַּת הַמַּיִם שֶׁלּוֹ. וּמֹשֶׁה לֹא עָשָׂה כֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים (דברים ב׳:כ״ו). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, עָשִׂיתָ כָּרָאוּי, שֶׁאֲנִי מַסְכִּים עַל יָדְךָ. לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם, כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם.

וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם – בְּשָׁלוֹם אֵין כְּתִיב כָּאן שֶׁיִּהְיוּ יוֹצְאִין לְשָׁלוֹם וְנִכְנָסִין בְּשָׁלוֹם. שֶׁאַבְנֵר וְאַבְשָׁלוֹם שֶׁכָּתוּב בָּהֶם בְּשָׁלוֹם, לֹא חָזְרוּ. וּמֹשֶׁה שֶׁאָמַר לֵיהּ יִתְרוֹ לְךָ לְשָׁלוֹם (שמות ד׳:י״ח), הָלַךְ וְחָזַר.

דָּבָר אַחֵר: וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם – מְדַבֵּר בְּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁפּוֹתֵחַ לָהֶם לְשָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם (זכריה ט׳:י׳).

[Siman 18] When you approach a town to attack it, [you shall offer it terms of peace]: See how great is the power of peace; as the Holy One, blessed be He, said to open with peace even to the enemies. So did our Rabbis teach, "We inquire about the welfare of the gentiles for the sake of the ways of peace.⁠" R. Eliezer HaKappar beRabbi said, "The power of peace is great; as at the time that Israel makes itself one group, the trait of strict judgement does not reach them, even [if there is] idolatry among them, as it is stated (Hosea 4:17), 'Ephraim is addicted to images; let him be.' But at the time that they are divided, the trait of strict judgement reaches them, as it is stated (Hosea 10:2), "Their heart has been divided, now they will be guilty.⁠" Rabbi Yehoshua of Sakhnin said in the name of Rabbi Levi, "See how great is the power of peace, as Scripture [added] two or three words because of peace and these are them: When our father Yaakov departed, the [brothers] were afraid, as it is stated (Genesis 50:15-17), 'When Joseph’s brothers saw that their father was dead, they said, "What if Joseph still bears a grudge against us, etc.?⁠" So they sent this message to Joseph, "Before his death your father commanded saying, 'So shall you say to Joseph, "Forgive, I urge you, etc.⁠"'"' But we do not find that our father Yaakov commanded these words. Rather they said them on their own.⁠" Our Sages, may their memory be blessed, said, "How many quills are broken, and how much ink is spilled to write these things that were not. And because of what? Because of peace.⁠" As even [with] our mother Sarah, the Holy One, blessed be He, dictated something about her that never was, for the sake of peace. As it is stated (Genesis 18:12), "And Sarah laughed to herself (bekirbah), saying.⁠" She observed her innards (bekeraveah) and said, "These innards are to carry a fetus, these shriveled breasts are to draw milk? And even if I am [to do] this, is Avraham not old, as it is stated (Genesis 18:12), 'and my lord is old.'" But when the Holy One, blessed be He, came to rebuke her, he [only] said to Avraham (Genesis 18:13), "Why did Sarah laugh, [saying, 'Shall I in truth bear a child, old as I am]?'" And why so? So that he should not hate her and there be hatred between Avraham and Sarah.

[Siman 19] You shall offer it terms of peace (Deuteronomy 20:10): Rabbi Levi said, "Moshe did three things and the Holy One, blessed be He, agreed with him. And these are them: It is written (Exodus 34:7), 'visits the iniquity of the fathers upon children.' But Moshe said (Deuteronomy 24:10), 'Fathers will not be put to death for children [and children will not be put to death for fathers].' And from where [do we know] that the Holy One, blessed be He, agreed with him? As it is stated (II Kings 14:6), 'But he did not put to death the children of the assassins, in accordance with what is written in the Book of the Torah of Moshe, [...] "Parents shall not be put to death for children, etc.⁠"' And the second was when he broke the tablets. And [the third] was in the days of Sichon and Og. The Holy One, blessed be He, said, 'Go and fight with him, block his acqueduct.' But Moshe did not do so, as it is stated (Deuteronomy 2:26), 'And I sent messengers.' The Holy One, blessed be He, said, 'By your life, you have done as is fitting, as I agree with you.'" Therefore Moshe warns Israel and says to them (Deuteronomy 20:10), "When you approach a town to attack it, you shall offer it terms of peace.⁠" "You shall offer it terms of (for) peace (leshalom).⁠" In peace (beshalom) is not written here, so that they would go forth with peace and return in peace. As Avner and Avshalom about whom it is written, "in peace,⁠" did not return. But Moshe to whom Yitro said, "for peace,⁠" went and returned. Another interpretation [of] "You shall offer it terms of peace": It is speaking about the days of the king messiah, who opens to them with peace, as it is stated (Zechariah 9:10), "He shall speak peace to the nations, and his rule shall extend from sea to sea.⁠" "If it responds peaceably" (Deuteronomy 20:11); if they bind themselves, as it is stated (Isaiah 2:4), "And they shall beat their swords into plowshares and their spears into pruning hooks; nation shall not take up sword against nation; they shall never again learn war.⁠"

כִּי תִקְרַב אֶל עִיר וְגוֹ׳ – בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אֶל עִיר וְלֹא לִכְרַךְ. אֶל עִיר וְלֹא לִכְפָר. לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ. וְלֹא לְהַרְעִיבָהּ ולְהַצְמִיאָהּ וְלֹא לַהֲמִיתָהּ בְּמִיתַת תַּחֲלוּאִים. וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁאֲפִלּוּ מֵתִים צְרִיכִין שָׁלוֹם. גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁאֲפִלּוּ בְּמִלְחַמְתָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין שָׁלוֹם. גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁדָּרֵי רֹם צְרִיכִין שָׁלוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ״ה:ב׳) ״עֹשֶה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו״ גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁחוֹתֶמֶת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים. וְאַף מֹשֶׁה הָיָה אוֹהֵב שָׁלוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת דִּבְרֵי שָׁלוֹם״.

וַאִדַ׳א תַּקַדַּמתַּ אִלַי׳ קַריַתֵ לִתֻחַארִבַּהַא פַתֻנַאדִיהַא אַוַּלַא בִּסַלַאמֵ

ואם התקדמת אל קריה להלחם אתה, אזי קרא לה בתחלה בשלום.

כי תקרב אל עיר – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בעניין: כן תעשה לכל הערים הרחוקות וגו׳ (דברים כ׳:ט״ו).

כי תקרב אל עיר WHEN YOU APPROACHEST UNTO A CITY [TO FIGHT AGAINST IT] – Scripture is speaking of a war which is not obligatory upon them [as was the war against the seven nations of Canaan, referred to in v. 16], as it is distinctly stated in this section "Thus you shall do unto all the cities which are very far [from you]" (v. 15) etc. (Sifre Devarim 199:1).

פס׳: כי תקרב אל עיר להלחם עליה – ¹במלחמת הרשות הכתוב מדבר.

להלחם עליה – לא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה מיתת תחלואים.

וקראת אליה לשלום – כמה גדול השלום שאפילו לשונאיהם הקדים להם שלום. מיכן אמרו חכמים מקדימין שלום לעובד כוכבים בשוק מפני דרכי שלום:

1. במלחמת הרשות וכו׳. כמו שמפורש בענין כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך (רש״י) ועיין ברמב״ן:

וקראת – [מצוה. ויתכן שהוא רשות.]⁠^א

א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח ובמקומו מופיע ״קרא אליה״.

THEN PROCLAIM PEACE UNTO IT. The meaning of ve-karata is proclaim unto it.⁠¹ This is a commandment, or it is most likely an option.⁠²

1. In other words, ve-karata is an imperative.

2. In this case, ve-karata is to be rendered, you may call unto her.

להלחם עליה – מפני שהרבה^א מרד, ולא מפני שהיא מנחלתך, כדאמרינן לקמן (דברים כ׳:ט״ו). ומאחר שאין אתה בא עליהם אלא מפני המרד, קרא לה שלום, ואם תרצה לכבשה למס, הרשות בידך, אבל לא תהרגם ולא תקח העיר מידם, מאחר שהם חפצים בשלום.

א. אולי צ״ל: שהיה בה. בספר הג״ן, המלה חסרה.

להלחם עליה – TO FIGHT AGAINST IT – because it rebelled greatly, and not because it is your inheritance, as we say later (Devarim 20:15). And since you only come upon them due to the rebellion, call out to it [for] peace, and if you want to conquer it for taxation, the permission is in your hand, but do not kill them and do not take the city from their hand, since they desire peace.

כי תקרב אל עיר – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין: וכן^א תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד (דברים כ׳:ט״ו). לשון רבינו שלמה.

כתב הרב זה מסיפרי (ספרי דברים כ׳:י׳), ששנו שם כלשון הזה: במלחמת הרשות הכתוב מדבר. והכונה לרבותינו אינה בכתוב הזה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות, אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה הוא, שחייבין לקרוא לשלום אפילו לשבעה עממין, שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי ולא היה עובר על עשה ולא תעשה שבפרשה, החרם תחרימם (דברים כ׳:י״ז), ולא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז). אבל ההפרש שביניהם, כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה, שצוה הכתוב ברחוקות להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים וטף הזכרים, ובערי העמים האלה צוה להחרים גם הנשים והטף.

וכך אמרו רבותינו במדרש אלה הדברים רבה (דברים רבה ה׳:י״ג), והיא עוד בתנחומא ובגמרא^ב ירושלמית (ירושלמי שביעית ו׳:א׳): אמר רבי שמואל בר נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו. מה עשה יהושע, היה שולח פורסדיגטמא^ג בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה מי שמבקש להשלים יבא וישלים, ומי שמבקש לילך לו ילך לו, ומי שמבקש לעשות מלחמה יעשה מלחמה. הגרגשי פינה, הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום (יהושע ט׳:ט״ו), שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם עמו הפילם הקב״ה וכו׳. וכך אמר הכתוב בכולם: לא היתה עיר אשר השלימה את^ד ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת י״י היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם (יהושע י״א:י״ט-כ׳), מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים עמם.

ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום, שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום^ה ושיהיו לנו למס ויעבדונו, אבל בערי העמים האלה נשאל להם השלום^ו ומסים ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד עבודה זרה. ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת שכבר נאסר לנו בעובדי עבודה זרה: לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם (שמות כ״ג:ל״ג). ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד, ואחרי שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בעבודה זרה, בה ובעובדיה, בין יחיד בין רבים. וכן מה שנאמר כאן: למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם (דברים כ׳:י״ח).

ואמרו בסיפרי (ספרי דברים כ׳:י״ח) הא אם עשו תשובה אינן נהרגין, בשבעה עממין הוא, והתשובה הוא שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח לא שיתגיירו להיותם גרי צדק. ובמסכת סוטה אמרו (בבלי סוטה ל״ה:) שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון, וכתבו למטה: למען אשר לא ילמדו אתכם (דברים כ׳:י״ח) – הא אם עשו תשובה מקבלין אותן.

ורבינו שלמה פירש שם (רש״י סוטה ל״ה:): להודיע לאומות היושבים חוץ מגבולם של ארץ ישראל שלא נצטוו להחרימם, אלא על אותן שבתוך הגבולין כדי שלא ילמדו אותם מעשה קלקולם, אבל אתם היושבים חוצה לה אם אתם חוזרים בתשובה נקבל אתכם, ושבתוכה אין מקבלין, שמחמת יראה הם עושין. וזה לשון הרב.

ואינו נכון כי בערי העמים האלה אשר י״י אלהיך נותן לך נחלה (דברים כ׳:ט״ז), בהם אמר: למען אשר לא ילמדו אתכם (דברים כ׳:י״ח), שאם עשו תשובה אינן נהרגין. וכן אמר בהם: לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם (שמות כ״ג:ל״ג), הא אם עזבו אלהיהם מותרים לישב שם. וזה היה הענין שעשה המלך שלמה, שכתוב בו: וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית י״י ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלם^ז וגו׳ כל העם הנותר מן האמורי החתי הפרזי החוי והיבוסי בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד (מלכים א ט׳:ט״ו-כ״ב), והענין הזה כתורה עשאו, כי קבלו עליהם שבע מצות, ודבר ברור הוא כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם, אלא שהיה מותר לקיימם כמו שכתבנו.

א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא, וכן בפסוק, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73: ״כן״.

ב. כן בכ״י פולדה 2. בכ״י פרמא 3255: ״בגמרת״.

ג. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י פולדה 2, פריס 222: ״פורסדיטגמא״. בדפוס ליסבון: ״פרוס דיטוגמא״. בכ״י פרמא 3255 להלן: ״פורסטיגמא״. בכ״י מינכן 137, וכן גם בכ״י פרמא 3255 להלן: ״פרוסטיגמא״. בנוסח הירושלמי שלנו: ״פרסטיניות״.

ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק: ״אל בני״.

ה. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שלום״.

ו. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137. בכ״י פולדה 2: ״לשלום״. בדפוס ליסבון: ״שלום״.

ז. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״ואת המלוא ואת חומת ירושלם״.

WHEN THOU DRAWEST NEAR UNTO A CITY TO FIGHT AGAINST IT, THEN PROCLAIM PEACE UNTO IT. "Scripture is speaking of a permissible war [rather than a war required by the Torah, such as the invasion of the seven nations of Canaan], as it is expressly stated in this section, Thus shalt thou do unto all the cities which are very far off from thee.⁠"¹ This is Rashi's language. The Rabbi [Rashi] wrote this based on the Sifre where a similar text is taught:⁠² "Scripture is speaking of a battle waged of free choice.⁠" But the intent of our Rabbis with reference to this verse [before us, was not to say that the requirement of proclaiming peace applies exclusively to permissible, but not to obligatory, wars; rather, their teaching in the Sifre] refers only to the later section wherein there is a differentiation between the two kinds of wars [i.e., in Verses 13-14 declaring that if the enemy insists on war, then only the men are to be killed, but the women and children are to be spared — that law applies only to a permissible but not to an obligatory war]. But the call for peace applies even to an obligatory war. It requires us to offer peace-terms even to the seven nations [of Canaan], for Moses proclaimed peace to Sihon, king of the Amorites,⁠³ and he would not have transgressed both the positive and negative commandments in this section: but thou shalt utterly destroy them,⁠⁴ and thou shalt save alive nothing that breatheth!⁵ Rather, the difference between them [i.e., obligatory and permissible wars] is when the enemy does not make peace and continues to make war. Then, in the case of the cities which are very far off,⁠⁶ Scripture commanded us to smite every male thereof⁷ and keep alive the women and male children,⁠⁸ but in the cities of these peoples⁹ [i.e., the seven nations of Canaan in the event they refuse the call to peace], it commanded us to destroy even the women and children. And so did our Rabbis say in the Midrash of Eileh Hadevarim Rabbah,⁠¹⁰ and it is found also in Tanchuma¹¹ and in the Gemara Yerushalmi:⁠¹² "Rabbi Shmuel the son of Rabbi Nachmani said: Joshua the son of Nun fulfilled the laws of this section. What did Joshua do? Wherever he went to conquer, he would send a proclamation in which he wrote: 'He who wishes to make peace let him come forward and make peace; he who wishes to leave, let him leave, and he who wishes to make war, let him make war.' The Girgashite left. With the Gibeonites who made peace, Joshua made peace. The thirty-one kings¹³ who came to wage war — the Holy One, blessed be He, cast them down etc.⁠" And so indeed Scripture states with reference to all cities [including those of the seven nations], There was not a city that made peace with the children of Israel, save the Hivites the inhabitants of Gibeon; they took all in battle. For it was of the Eternal to harden their hearts, to come against Israel in battle, that they might be utterly destroyed.⁠¹⁴ Obviously, if they had wanted to make peace, the Israelites would have made peace with them.
It appears that regarding the terms of peace, there were differences [between what was offered the very far off cities and what was offered the seven nations], for, with reference to the distant cities, we ask that they make peace and become tributary to us and serve,⁠¹⁵ but, regarding the cities of these peoples [the seven nations] we request of them peace, tribute and service, on the condition that they agree not to worship idols. Scripture does not mention it in this section, because concerning idolators, it has already given the prohibition, They shall not dwell in thy Land, lest they make thee sin against Me, for thou wilt serve their gods.⁠¹⁶ It is possible that we must inform them only of the peace offer, tribute and service; after they are subject to us, we tell them that we execute judgment upon idols and their worshippers, whether individuals or the community. Similarly, that which is stated here, That they teach you not to do after all their abominations,⁠¹⁷ and with reference to it the Rabbis said in the Sifre,⁠¹⁸ "But if they repent [of their idol-worship] they are not to be killed" — this refers to the seven nations. The "repentance" is that they accept upon themselves the seven commandments¹⁹ in which "the sons of Noah"²⁰ were commanded, but not that they must convert to become righteous proselytes.
Now, in Tractate Sotah the Rabbis have said²¹ that "they [i.e., the Israelites upon coming into the Land] inscribed the Torah upon stones in seventy languages²² and that, below, they wrote, That they teach you not to do.⁠²³ However, [we deduce,] if the peoples were to repent, the Israelites would accept them.⁠" Rashi explained this text as follows: "[This verse was written upon the stones below] to inform the nations that dwelled outside the border of the Land of Israel that they [i.e., the Israelites] were not commanded to destroy [populations] except for those [the seven nations] that dwell within the borders in order that they [the Canaanites] should not teach them their perverted practices. But as to those who dwell outside [the boundaries] we tell them, 'If you repent, we accept you.' Those who dwell within the Land we do not accept because their repentance was due to fear.⁠" This is the language of the Rabbi [Rashi]. But it is not correct, for it was with reference to the cities of these peoples, that the Eternal thy G-d giveth thee for an inheritance²⁴ — it was of them that he said that they teach you not²⁵ thus indicating that if they do repent [thereby negating the fear that they may teach you] they are not to be slain. Similarly He said of them, They shall not dwell in thy Land, lest they make thee sin against Me, for thou wilt serve their gods,⁠²⁶ which indicates that if they abandon their gods they are permitted to dwell there.
This is the project of Solomon concerning which it is written, And this is the account of the levy which King Solomon raised; to build the House of the Eternal, and his own house, and Millo, and the wall of Jerusalem etc.⁠²⁷ All the people that were left of the Amorites, the Hittites, the Perizzites, the Hivites, and the Jebusites, who were not of the children of Israel; even their children that were left after them in the Land, whom the children of Israel were not able utterly to destroy, of them did Solomon raise a levy of bondservants, unto this day. But of the children of Israel did Solomon make no bondservants.⁠²⁸ This project he did in accordance with the Law, for they accepted the observance of the seven commandments²⁹ upon themselves. Now it is clear that since Solomon was able to draft them as his laborers, he had power over them and he could have destroyed them, except that it was permissible to let them live, as we have written.

1. (15). Thus according to Rashi we were not required to offer peace before invading the land of Canaan. Ramban will differ with this opinion.

2. Sifre, Shoftim 199.

3. Above, 2:26.

4. (17).

5. (16).

6. (15).

7. (13).

8. See (14).

9. (16).

10. Devarim Rabbah 5:13.

11. Tanchuma, Shoftim 18.

12. Yerushalmi Shevi'ith VI, 1.

13. Joshua 12:9-24.

14. Ibid., 11:19-20.

15. (11).

16. Exodus 23:33.

17. (18).

18. Sifre, Shoftim 202.

19. See Vol. I, p. 417, Note 148.

20. See ibid., Note 147.

21. Sotah 38b.

22. Ibid., 32a.

23. (18).

24. (16).

25. (18).

26. Exodus 23:33.

27. I Kings 9:15.

28. Ibid., Verses 20-22.

29. See Vol. I, p. 417, Note 148.

כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שפותחין לשלום, אבל במלחמת מצוה של שבעה עממין אין פותחין להם לשלום, כך פירש רש״י ז״ל. והנה הכתוב מדבר בסתם, כי תקרב אל עיר, ובודאי כל עיר וכל מלחמה במשמע, ובין מלחמת הרשות ובין מלחמת מצוה פותחין שלום, חוץ מעמון ומואב שהכתוב פירש בהם (דברים כ״ג:ז׳) לא תדרוש שלומם וטובתם. ואפילו עמון ומואב שאין פותחין להם שלום אם השלימו מעצמן מקבלין אותן, ללמדך כמה גדול כח השלום.

והנה פרשה זאת אזהרה לישראל שלא יעשו מלחמה עם שום אומה בעולם עד שקוראין לה לשלום, אחד מלחמת הרשות של שאר האומות ואחד מלחמת מצוה של שבעה עממין, אם השלימו וקבלו עליהם שבעת מצות בני נח ומס המלך אין הורגין מהן נשמה, שנאמר יהיו לך למס ועבדוך. וענין המס שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופן ובממונן, כגון בנין החומות וחזוק המצודות ובנין ארמון המלך וכיוצא בו שנאמר (מלכים א ט׳:ט״ו) וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה׳ ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים וגו׳, ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה. ואם לא השלימו, או אפילו השלימו ולא קבלו עליהם שבע מצות אם הם ממלחמת הרשות הורגין הזכרים הגדולים, שנאמר ואם לא תשלים עמך וגו׳ והכית את כל זכורה לפי חרב, אבל לא הקטנים והנשים, שנאמר רק הנשים והטף, זה טף של זכרים. אבל במלחמת מצוה כגון שבעה עממין ועמלק הורגין את הכל, וזהו שאמר רק מערי העמים האלה אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה, אלו שבעה גוים, לא תחיה כל נשמה, אתה מצווה להרוג את הכל אפילו הנשים והטף. וטעם הדבר כי במלחמת הרשות אנו באין בזכותנו לעקור כח מזלם ולהשפילו, לא לעקור השר הממונה שלהם, אלא שהזכות שלנו ישפיל ויפיל כח המזל שלא ירימו ראש נגדנו אלא שיהיו משועבדים לנו, ועל כן די שנהרוג הזכרים, לא הנשים והטף, אבל במלחמת מצוה שהקב״ה צונו בכך והכוונה לעקור השרים הממונים שלהם שהרי הקב״ה יבטל כחם למעלה, לכך נצטוינו לעקור את הכל, הנשים והטף, כדי לעקור את כל כח שיש להם לממונים למטה. ועל כן הפריש הכתוב בין מלחמת הרשות למלחמת מצוה, לפי שמלחמת הרשות כנגד המזלות לא כנגד השרים העליונים, ומלחמת מצוה כנגד השרים, ולפיכך יש לנו לעקור את הכל ושלא נניח להם דבר, כי בזה יהיו נעקרים ובטלים מן העולם בין למעלה בין למטה.

ואם לבך חוכך לומר שאנו עושין בזה חמס עם הטף שלא חטאו לנו, הנה זה דין שמים וגזרת הכתוב הוא. ועוד שכיון שהקב״ה עוקר כחם למעלה, מה שאנו עושין להם למטה כאילו לא עשינו כלום, וכמו שדרשו רז״ל קמחא טחינא טחינת, אריא קטילא קטילת, קרתא יקידתא יקידת ואין בזה חמס ואין זה נחשב להריגה שכבר הרוגים הם. ועוד שאף אם לא יחשבו הרוגים אין חמס בהריגת הטף שהם ענפי שרש המרי, הגוי המר והנמהר, שהרי בודאי יהיו אוחזין דרכי האבות לעשות כל תועבת ה׳ אשר שנא וילמדו ישראל מהם, וכן הזכיר בפרשה זו למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם. ושמא תאמר כשיגדלו יבאו בברית ויעשו תשובה, צא ולמד מי המתיר דמם, הש״י שהוא יודע שלא יעשו תשובה. וכן אמר ישעיה ע״ה בפירוש (ישעיהו י״ד:כ״א) הכינו לבניו מטבח בעון אבותם בל יקומו וירשו ארץ ומלאו פני תבל ערים. וא״כ אלו הנחנום חיים הלא חייהם סבה לנזק גדול מאד יותר מנזק ההריגה, וקרוב הוא אצל השכל שיעשה האדם נזק מועט כדי לדחות נזק גדול, כי האיש הנלבב והמשכיל יפיל עצמו מן הגג להנצל מן הסכנה, או יכרות ידו או רגלו או אבר מאבריו להציל כל גופו, או ישתה המשקה המר כלענה כדי שידחה ממנו החולי, והנה הוא בכל זה אינו עושה לנפשו חמס אך עושה חסד עם עצמו להחיות את נפשו, ומאחר שהאדם עושה לעצמו כן וא״א לדונו חמס כל שכן שאיננו חמס העושה כן לנפש אחרים, ומטעם זה התירה תורה הריגת הטף ושיעשה נזק מועט כדי שידחה נזק גדול שהיה מגיע לעולם בחייהם ואין בזה חמס, אבל הוא ענין שכלי למתבונן בו.

והנה כשהתיר הכתוב להרוג את כל הנשים והטף אין זה אלא כשלא השלימו, אבל השלימו כל האומות שוות לענין השלום, ואפילו שבעה גוים, שכן כתוב ביהושע (יא) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה, כי מאת ה׳ היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם. מכלל ששלח להם לשלום ולא קבלו. וכן שנינו בספרי, שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, הראשון שלח להם כל מי שרוצה להשלים יבא וישלים, חזר ושלח כל הרוצה לפנות יפנה, חזר ושלח כל הרוצה לעשות מלחמה יעשה מלחמה. ואמרו בירושלמי, הגבעונים השלימו הגרגשי פנה, שלשים ואחד מלכים עשו מלחמה.

כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, "when you approach a city against which you are planning to make war, you shall (first) call to the city to (surrender) peacefully.⁠" In this instance the Torah speaks about a war which, though it has been sanctioned by God via instructions given to the High Priest, is not an obligatory war. The standard name for such a war is מלחמת רשות. In such wars, peaceful surrender is offered first. When confronting the seven nations residing in Canaan, which the Israelites were under orders to conquer, no such peaceful surrender is offered first (compare Rashi).
The fact is that the Torah does not spell out here whether a מלחמת רשות or a מלחמת מצוה is referred to in our paragraph. I am certain that any city in any war is included in this legislation, that peaceful surrender must be offered first with the exception of the wars against Ammon and Moav, concerning whom the Torah specifically wrote that "you must not seek their peace or their welfare" (Deut. 23.7). If, however, Ammon or Moav to whom no peaceful overtures are to be made by the Israelites volunteer peace, such overtures are accepted (Maimonides Hilchot Melachim 6,6). All of this teaches how powerful an objective peace is.

The whole paragraph is to be understood as a warning to the Jewish people not to launch an attack on any nation unless they had first explored the chance to settle their differences peacefully. If these people accept the offer of peace and take upon themselves to observe the 7 Noachide laws, none of them is killed. This applies both to מלחמת מצוה and to מלחמת רשות. They must also agree to pay taxes imposed by the Jewish King. This is based on verse 11 "they shall pay taxes to you and serve you.⁠"
The "tax" spoken of in this chapter is that they are prepared to serve the king both with their bodies and their possessions. Examples are: participation in building walls around the cities, reinforcing watchtowers, and building the king's palace. This too is spelled out in Kings I 9,15: "this was the purpose of the forced labour which Solomon imposed. It was to build the House of the Lord, his own palace, the Milo, and the wall of Jerusalem, and to fortify Chazzor, Megiddo, and Gezer.⁠"
If the people under threat of attack from the Jewish army would refuse to make peace or would be prepared to make peace without obligating themselves to observe God's seven basic laws, then, in the event of a מלחמת רשות, their adult males would be killed, as the Torah writes in verses 12-23. (our chapter) Minors and women would be spared as the Torah spells this out, i.e. "only the women and the children and the livestock and everything that will be in the city, all its booty, may you plunder for yourselves" (verse 14).
However, in the case of a מלחמת מצוה against any of the seven Canaanite nations of which the Torah writes that "any of their cities of the nations which the Lord your God gives to you (verse 16),⁠" the Torah stipulates לא תחיה כל נשמה, "you must not let a single soul remain alive.⁠"
The reason for the distinction is that in a מלחמת רשות our objective is to exploit our right to vanquish the power of the horoscopic forces protecting these nations. We are not allowed, however, to uproot the celestial protective angel representing these people in heaven. These people must only become subservient to us.
When dealing with a מלחמת מצוה, a war which we have been commanded to engage in, the underlying purpose is to uproot the protectors, representatives of these nations in the celestial spheres. In order for God to completely neutralize the celestial influence of these people, we ourselves must eliminate them completely in the terrestrial spheres. This is why the Torah made these distinctions between what is called מלחמת רשות and what is called מלחמת מצוה.

If your heart is revolted by the instructions to kill "innocent" children who have not done any harm to anyone, remember that this is a heavenly decree. God does not need to take us into His confidence of why He legislated this.
Furthermore, seeing that God destroyed any power these people enjoyed in the celestial spheres, it is clear that whatever we do to them on earth is meaningless as their fate had already been sealed. When we kill them we kill in effect people who are already as good a dead though they may still go through the motions of "being alive.⁠"
Sanhedrin 96 describes the process of killing them as "grinding ground flour.⁠" As a result, no injustice has been done to these children seeing that God has already decreed that they should die forthwith. Even if we do not avail ourselves of this argument, the fact is that minors are considered as shoots off the main trunk. In this instance they are part of a trunk which has gone rotten and we may assume that if allowed to live these shoots will take after their original trunk. The Torah even spelled this out when it wrote in verse 18: "so that they will not teach you to commit all their abominations.⁠" In other words, Torah psychology foresees the sinister historical effect of allowing the spiritually depraved children of such parents to live. If you were to argue that if raised in a Jewish society these children when they grow may embrace Judaism and keep God's commandments, you only need to reflect who it is who instructed us to spill their blood. It is none other than God Himself. Surely He knows if any moral/ethical adults will grow out of these children. He decreed their death because He knows that they will not become penitents. Consider the following verse in Isaiah 14,21: "prepare a slaughtering block for his sons because of the guilt of their father so that they will not arise and possess the earth and fill the face of the earth with cities.⁠"
In view of the foregoing, the Canaanites whom the Israelites allowed to survive became a source of terrible physical and spiritual damage to the Jewish people. It is no more than logical that people prefer to do things which result in potentially smaller damage than that they take a chance by exposing themselves to greater damage. A man trapped in a blazing building will rather jump out and risk breaking his bones than face certain death by burning. A person will rather drink a terribly tasting medicine than put up indefinitely with a debilitating sickness. In fact, drinking such a medicine is at least not doing violence to himself, whereas refusing to drink it is equivalent to inflicting harm upon oneself. Seeing that one cannot force a person to inflict harm upon himself, ordering him to let these children survive [especially when they will become aware that you have killed their parents, Ed.] it is certainly better to commit minor damage in order to forestall larger damage at a later stage.

At any rate, the permission to kill women and children is applicable only when these people did not initiate or respond to your offer of peace (as the case may be). If they did, subject to the conditions we outlined, they may live, even if they were members of the seven Canaanite nations as we know from Joshua 11,19-20. It is clear from there that just as the Chivites, inhabitants of Giveon, who had made peace with the Israelites were allowed to live, (including the men even though they had tricked the Israelites) so would the other tribes have been allowed to live under similar circumstances. God had allowed these pagans to be obstinate enough not to use the escape route offered by Torah law which would have enabled them to survive.
We read the following on this subject in Jerusalem Talmud Shevi'it 6,1: "Joshua sent three letters before entering the Holy Land. In the first letter he suggested that they come forward and submit to Jewish sovereignty and the conditions we described earlier. In the second letter he offered that anyone wishing to emigrate from Canaan would be allowed to do so. In his third letter he wrote that those who wanted to fight him were welcome to do so. The Talmud reports that whereas the Chivites from Giveon responded positively to Joshua's first letter, the tribe of the Girgashite decided to emigrate. We know what happened to the remaining tribes, i.e. 31 kings fought Joshua and lost and were wiped out.

וקראת אליה לשלום – כי גדול השלום שהקב״ה שינה כשאמרה שרה ואדוני זקן וכן כתיב חבור עצבים אפרים הנח לו כדפרש״י לעיל ועוד כמה קולמוסין משתברין כמה דיו משתפך באחי יוסף אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרון ליוסף וגו׳ ולא מצינו ביעקב שצוה כן אלא מפני השלום כתב וגם ברכת כהנים מסיים בשלום וכן שמונה עשרה ועוד שנו רבו׳ שואלין בשלום לעכו״ם מפני דרכי שלום. וגם המקדים שלום לחבירו צריך לכפול לו לשלום ולו׳ לו שלום עליך וברכה טובה וסמך ללשון זה מדכתיב כי תקדמנו ברכות טוב כלו׳ כי תקדמנו בשלום צריך להחזיר לו ברכת טוב פי׳ ברכה טובה ולכך אמר ר׳ יוחנן מימי לא הקדימני אדם לשלום ואפי׳ עכו״ם בשוק שאין דרך למהר כ״כ ולקדם לו שלום הקדמתי לו לפי שאם יקדים לי הייתי צריך לכפול לו שלום ואין כופלין שלום לעכו״ם. ועוד אמרו רבותי׳ מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום וכן מפרנסין עניי עכו״ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ולכך בירך הקב״ה את עמו בשלום שנאמר ה׳ יברך את עמו בשלום.

וקראת אליה לשלום, "you shall first offer peace to that city. According to some sages the rule mentioned here even included nations who the Israelites had been ordered by G–d to kill every "soul.⁠" However, this command did not apply if the inhabitants agreed to vacate the town and relocate outside the Holy Land. We know that peace is superior to war, i.e. hostility, from when G–d Himself changed what Sarah had thought about her husband when she considered him too old to impregnate her with effective sperm. (Genesis 18,12) He did not tell him about that part of her reaction to the angel's prediction that by the following year she would have a son. We have a verse in Hoseah 4,17: חבור עצבים אפרים הנח לו, "Ephrayim is addicted to images,- let him be.⁠" This verse is quoted by Rashi in connection with the verse we just quoted from Genesis, where he says that this cannot be understood at face value, i.e. that the prophet should not predict doom for idol worshippers. Our author cites several additional examples of where we cannot take a quotation at face value, especially when the brothers after Yaakov's funeral quote their father as having commanded them to ask Joseph for forgiveness. (Genesis 50,17) The Torah wrote this in order to preserve harmony between Joseph and his brothers, not because Yaakov had actually said these words. Both the blessings by the priests end with bestowing the blessing of peace and the last of the 19 benedictions in the amidah prayer that we recite at least three times daily, concludes with the blessing of shalom, peace. Our sages in the Talmud, tractate Gittin folio 61, bid us to greet a gentile with the blessing of shalom before waiting for him to greet us, and in the event that he does to respond with using the expression shalom twice. Seeing that this might appear insincere on our part, the Talmud urges us to greet him before he can greet us so that we can avoid using the word shalom twice when greeting him, something that is forbidden in the Talmud, tractate Gittin folio 62. On folio 59 in the same tractate we are also told not to accept something that had been found by a deaf person or a minor, as it might have come into his possession illegally. We are also to feed the poor of the gentiles, all in order to maintain harmonious relations with the gentiles, generally. For all these reasons Hashem blessed His people with shalom (Psalms 29.11)

כי תקרב אל עיר – פרש״י שהוא במלחמת הרשות.

כתב הרמב״ן בשביל סוף הפרשה צריך לומר כן שצוה הכתוב שאם תעשה עמך מלחמה והכיתה כל זכורה לפי חרב ולהחיות הנשים וטף הזכרים מה שאין כן בערי ז׳ עממים שציוה להחרים גם הנשים והטף. אבל בפתיחת שלום אין חילוק בין ז׳ עממים לשאר האומות שגם בז׳ עממים פותחים להם לשלום ואם ירצו להתגייר מקבלין אותם כאשר עשה משה לסיחון. והתשובה היא שקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח ואין צריכין להתגייר להיות גירי צדק. ונראה שיש עוד הפרש בשאלת שלום שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ועבדונו אבל בערי העמים האלה נשאל להם לשלום ומסים ועבדות ועל מנת שיקבלו עליהם שלא יעבדו ע״ז. ויתכן גם כן שלא נצטרך להודיעם רק השלום והמסים והשיעבוד ואחר שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בע״ז ובעובדיה בין יחיד בין רבים. ורש״י פי׳ שבשבעה עממים אפי׳ אם ירצו להתגייר אין מקבלים אותם. ולא נהירא דבהדיא איתא בירושלמי ששלח יהושע מי שמבקש יבא וישלים וכן שלמה שהחיה מהם והעלם למס עובד ונתנם עבדים לבנות בית המקדש וביתו כמו שאומר והיו לך למס ועבדוך. פי׳ מס שיעלה בהם מלך ישראל או סנהדרין מס לבנות בית למלך וערי מסכנות ושיעבוד הוא שיוכל כל איש מישראל ליקח מהם לחטוב עצו ולשאוב מימיו ויתן לו שכרו. ואנשי גבעון מה שהוצרכו לבא בערמה שלא היו יודעים משפטים של ישראל בקריאת שלום והקדימו קודם ששלח להם יהושע או שלא רצו מתחלה לשמוע לדברי יהושע ובסוף פחדו ועשו עצמם נכרים והועיל להם ערמתם שלא יהיו לנו לעבדים אלא יהו עמנו בעלי ברית ועל זה הקפידו עליהם והיו נהרגים אלמלא השבועה ולפי׳ קללם יהושע ועשה להם כמשפט הראוי ליעשות בהם מה שנא׳ והיו לך למס ועבדוך שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח השם.

וי״מ: והיה אם שלום תענך בעת הקריאה אבל אם ימאנו מתחלה שוב אין מקבלין אותן והגבעונים מאנו בתחלה ולא היה מן הדין לקבלן:

כי תקרב אל עיר, Rashi understands this paragraph as speaking of a מלחמת רשות, a war sanctioned by Hashem, but not conducted for reasons of self defense. Nachmanides, elaborating on this, adds that Rashi was forced to offer this interpretation on account of what is written a few verses later, i.e. that if in spite of peaceful overtures the inhabitants of the city described insist of conducting a war against the Israelites, then the males are to be killed, whereas the women and even the male children are to be kept alive, which is different from the rules of the Torah when the seven Canaanite nations will be attacked. There, all the inhabitants of such cities are to be killed regardless of sex or age. What is noteworthy is that even when confronting cities of the seven Canaanite nations about to be driven out from their country or to be killed, the Torah commands the people to offer surrender first. These Canaanites, if willing, will even be accepted as converts and thus escape death or forced exile. This is what Moses had done with the people under the rule of Sichon, King of the Emorite, one of the seven Canaanite nations.

[This editor does not see evidence that any of Sichon's subjects had converted to Judaism, although Rachav, who had hidden the two spies in Jericho, was saved and not enslaved or exiled, although judging from her own words she may have been close to conversion to Judaism long before Joshua crossed the Jordan. Ed.]

It appears that there was a difference between the offer of peace to the cities of the seven nations on the one hand, and those in more distant countries, not Canaanites. The latter were informed that if they wanted to survive they could accept subservient status to the Israelites, work for them, etc, but lose their independence, whereas a similar offer to the Canaanite cities contained an additional rider, namely that they had to abandon idolatry and accept the seven Noachide laws. This had to be a minimum as the Torah had expressly forbidden sparing the lives of any idolatrous population in what was going to be the land of Israel. Once they would have become enslaved to the Jewish people, they would find out that their idols and any remnants of their religious symbols would be destroyed, in accordance with Torah law, which does not tolerate the existence of such relics of idolatry in the Holy Land.

Rashi, on the other hand, states that no compromise of any kind was permitted with the seven Canaanite nations and they either were killed or had to emigrate to escape such a fate. According to his view, even total conversion to Judaism was not an option for them. Nachmanides does not concur, as he interprets the warning by the Torah in verse 18 that the presence of these people in the Holy Land represents a danger that they will influence the Israelites culturally and morally, as clearly demanding that these people must leave or be killed. The Jerusalem Talmud states that Joshua offered to such people that they become labourers for the Israel performing menial tasks, such as hewing wood and carrying water. Exodus 23,33 makes it plain that these people are considered as a cultural hazard "if they continue to practice their religion.⁠" In Nachmanides' view this means that if they abandon idolatry they may live in the land of Israel, but as slaves or serfs. We are familiar with the story of Gibeonites, who pretended to have come from outside the land of Canaan in order to qualify for conversion of sorts. When Joshua found out too late (after having made a solemn deal with them) that he had become the victim of a fraud, he did not kill these people but made labourers of them, a status that continued down to the time of Solomon over 400 years later. (Joshua chapter 9) If these Gibeonites had not first misrepresented themselves causing the Israelites to make a pact with them reinforced by an oath, Joshua would not have punished them by denying them all the rights that normal converts are entitled to. Under the unusual circumstances at that time Joshua saw himself forced to apply what is written in

Some commentators interpret the line והיה אם שלום תענך, as applying only at the time when the offer is first made. If the offer is not accepted immediately, there is no second opportunity to save one's life by means of converting to Judaism, so that Joshua would have acted illegally by granting them a second opportunity, and he should not have accepted them. [The fact is that there were bloody repercussions later on both in the time of King Shaul and King David. (Compare Bamidbar Rabbah, 8)

כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום – מגיד שקודם שילחמו עליה יחוייב שיקראו לה לשלום ואם יענו שהם רוצים להיות בשלום עם ישראל ויסכימו כל העיר לפתוח לישראל הנה כל העם הנמצא בה יהיו לישראל למס ויעבדו אותם וזה משותף למלחמת הרשות ולמלחמת המצוה כמו שנתבאר בספר יהושע שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל וגו׳ כי מאת י״י היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה למען החרימם וזה ראיה שאם היו משלימים לא היו הורגים אותם ולפי שאסור לישראל להניח עובד עבודה זרה בארצם שנאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי למדנו שהוא מחוייב כשישלימו שיקבלו שלא לעבוד עבודה זרה ויקבלו עם זה כל המצות שנצטוו בני נח בהם כדי שיכנעו למצת שהם מחוייבים בהם והם שפיכות דמים ואבר מן החי ויתר המצות שהתבאר מהתורה שנתחייבו בהם כמו העריות והגזל כי עליהם היה המבול. ואמר אברהם ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו מגיד שכלם היו נשמרים מעריות לפי דיניהם. ואולם ברכת י״י היא בכלל עבודה זרה ואין לך חטאה גדולה מזו וכן מחוייבים להושיב דיינין במקומותיהם ולהעמיד אלו הדינים שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך וזה אי אפשר מזולת שופט וכשיקבלו עליהם זה צריך שיקבלו עליהם עם זה להיות לישראל למס ולעבדם שנאמר והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך והנה ענין המס יכלול מס הגוף והממון כאמרו וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית י״י ואת המלוא ואת חומת ירושלם ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה כל העם הנותר מן האמורי ויעלם שלמה למס עובד למדנו מזה שיש להכריחם לעשות עבודת המלך ולבנות חומה והבתים ומה שיצוו עליו או שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לבית י״י כמו שגזר יהושע לגבעונים ואולם מס הממון הוא שיתנו שנה בשנה סך מה והנה ימשך מענין העבודות שלא יהיו מושלים על ישראל וינהגו כמנהג העבדים להיות שפלים לפני ישראל.

כי תקרב אל עיר להלחם וגומר עד כי ימצא חלל וגומר. הפרשה הזאת גם כן היא הנהגת המלכים במלחמות. ותכלול גם כן אל בית דין הגדול שבמקום שלא היה המלך הם היו הלוחמי׳. והמצוה הזאת מקריאת השלום לעיר כבר בא בפרשת חקת במה ששלח מרע״ה מלאכים אל מלך האמורי דברי שלו׳. ובפרשת מסעי צוה כי אתם עוברים אל ארץ כנען והורשתם את כל יושבי הארץ וגו׳. ואחר כך והורשתם את הארץ. ולפי שלא ידענו אם יהיה הכבוש קודם דרישת השלום כמו שעשה משה לסיחון אם לא. לכן ביאר להם פה שיעשו כן לכל עיר ועיר שיקרבו להלחם עליה יקראו עליה לשלום ראשונה. וביאר עוד ענין המס והעבדות למשלימי׳ וראה איך באו הפרשיו׳ האלה מסודרות, כי צוה ראשונה על ההכרזות והזרוזים שיעשו כשיקרבו למלחמה ושיפקדו שרי צבאות בראש העם. אחרי כן צוה בפרש׳ הזאת שאחרי ההכרזות ופקדת ראשי צבאות קודם שילחמו יקראו אליה לשלום. ואם לא תשלי׳ העיר יצורו עליה ואז לא ישחיתו את עצה כמו שבא בפרשה הנמשכת לזאת.

אחר כך אמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה לתפשה וגו׳ – לפי הפשט רמז בזה על מעלת השלום שאנו חייבים לבקש השלום. כאומרם ז״ל גדול השלום שהרי אברהם אבינו לא נתבשר אלא על מועצות השלום. דכתיב ואתה תבא אל אבותיך בשלום וכו׳. ולזה אמר בכאן וקראת אליה לשלום. בענין שידעו האומות מעלת התורה שצותה לפתוח להם לשלום אע״פ שאין חייבים. ואם לא תשלים עמך ולא יכירו מעלת התורה והשלום. ולא די זה אלא שרוצה לעשות מלחמה. וצרת עליה להרעיבה ולהצמיאה. אבל מערי העמים של כנען לא תחיה כל נשמה. לפי שכבר נשלם עון האמורי. ועוד למען אשר לא ילמדו אתכם מתועבותם. לפי שמעשיהם מקולקלים מן הכל. כאומרו וכמעשה ארץ כנען:

במלחמת הרשות הכתוב מדבר וכו׳. הרמב״ן הקשה על זה, שהרי משה רבינו קרא לשלום לסיחון (לעיל ב, כו) ועוג, ולא עבר משה רבינו עליו השלום על עשה ד״החרם תחרימם״ (פסוק יז), ולא תעשה ד״לא תחיה כל נשמה״ (פסוק טז). וכן אמרו ז״ל במדרש רבה (דב״ר ה, יד) ובתנחומא ובירושלמי (שביעית פ״ו ה״א) ׳יהושע בן נון קיים זאת הפרשה, מה עשה, בכל מקום שהיה הולך לכבוש היה כותב מי שמבקש להשלים ישלים וכו״. ועוד, כתיב (ראו יהושע יא, יט-כ) ״לא היתה עיר אשר השלימה כי מה׳ היתה זאת למען חזק את לבם וגומר״, ואם כן אם לא חזק את לבם, היה מותר לקבלם:
וכבר השבנו זה למעלה (במדבר פכ״א אות כ) למה קרא משה רבינו עליו השלום לסיחון ועוג לשלום, משום דלא היה עדיין שעת מלחמה, כי לא נצטוו אז לכבוש סיחון ועוג, כמו שנתבאר למעלה. וכן יש לתרץ מה שקרא יהושע לשלום אל האומות, מפני שלא היה אז שעת כיבוש, דקודם שעברו הירדן היה דבר זה. וטעם הדבר, דמיד כאשר עברו הירדן נקרא כאילו כבשו את הארץ, ולאחר כיבוש אין לקרוא לשלום. וזה ההפרש יש בין שבעה עממים לשאר אומות; דשבעה אומות מיד כשעברו הירדן נתן להם את הארץ, ולפיכך לא הותר להם לקרוא לשלום. אבל שאר אומות לא נקרא כיבוש רק עד שנתן להם העיר, לכך יש לקרוא (למלחמה) [לשלום] קודם שכבשו העיר. ואחר כיבוש כתיב (פסוק יג) ״והכית את כל זכורה לפי חרב״. ובשבעה עממים – ״לא תחיה כל נשמה״ (פסוק טז) אחר שעברו הירדן
:ומה שקשה מדכתיב ״לא היתה עיר אשר השלימה״, תירץ הרא״ם דלא קשיא, דהך ״השלימה״ רוצה לומר שלא השלימה וקבלה עליה שלא לעשות כמעשיהם, דבכהאי גוונא יש לקיים אותם. ולפי זה הוי מצינו לאוקמי הא דשלח יהושע ׳כל הרוצה להשלים יבא וישלים׳ נמי בכהאי גוונא – להשלים ושלא לעשות כמעשיהם. וכך פרשו התוספות בסוטה בפרק אלו נאמרין (סוטה לה ע״ב ד״ה לרבות). ותירוץ זה אינו נכון כלל, דעדיין הוי מצי רש״י לפרש ״וקראת אליה לשלום״ כמשמעו, שאין ספק בזה אם יקבלו מס ושעבוד (פסוק יא) צריכין שלא יעבדו עבודה זרה, דהא הם כפופים תחת ידיהם, ובן נח מצווה על עבודה זרה ועל עריות (סנהדרין נו.), ועל כרחם צריכים לקבל שלא יעשו כמעשיהם. ומה שפירש רש״י בפרק אלו נאמרין (סוטה לה ע״ב ד״ה וכתבו) דלא שייך תשובה באותן שהם בארץ מפני שעושין מחמת יראה, זה בודאי שייך לענין זה לקבל אותם כגרים, שמא אינם גרים גמורים ועושים מחמת יראה. אבל לענין הא מלתא – דהוא קריאת שלום – לא אמרינן כך, דהא כתיב (ראו יהושע יא, יט) ״לא היתה קריה שהשלימה״, ומשמע שאם השלימה מקבלין, והיינו שלא יעשו כמעשיהם
:והרא״ם הביא ראיה לדברי רש״י שאין לקרוא לשלום לשבעה עממין, שהרי יושבי גבעון כתיב בהו (יהושע ט, יח) ״ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה״, משמע דאם לא נשבעו להם נשיאי העדה – הכום, אף על גב דקבלו עליהם מסים ושעבוד, כדכתיב בקרא בהדיא (שם שם כז). ועוד הביא (הרא״ם פסוק יא) ראיה מהא דכתיב (פסוק יא) ״והיה כל העם הנמצא בה״, ודרשו בספרי – והביאו רש״י (שם) – ׳לרבות כנענים שבתוכה׳, דיש להחיות אותם. ומה צריך לרבוי לדעת הרמב״ן, הרי סבירא ליה דאף שבעה עממים בכלל ״וקראת אליה לשלום״. עוד הביא (הרא״ם פסוק יא) ראיה, ממה דכתיב (ראו פסוק יח) ״למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות״, ודרשו (ספרי שם) ׳הא אם עשו תשובה מקבלין׳. ואם קריאת שלום הוא לכל שבעה עממים, לא הוי ליה למתלי בעשו תשובה, אלא אפילו עשו שלום גם כן מקבלין:
ואין קשיא וראיה כלל, שהראיה שהביא מן ״ולא הכום כי נשבעו להם נשיאי העדה״, כבר יישב הרמב״ן בעצמו (פסוק יא), כי בתחלה כאשר שלח אליהם יהושע השלום לא קבלו השלום, ושוב אינו מועיל השלום:
:אלא שנראה לי דחוק, דמה סברא בזה כל זמן שלא עשו עמהם מלחמה למה לא יהיה מועיל. אבל לי נראה, דודאי התורה אמרה שיש לקרות לכל הערים לשלום, כי השלום מדה טובה. וכן אמרו (דב״ר ה, יב) ׳גדול השלום אפילו בשעת מלחמה צריכין שלום׳. ויושבי גבעון לא היו מאמינים לשלום, אך הוצרכו לכרות עמהם ברית (יהושע ט, טו), ואין זה בשביל השלום, רק כמו שני אוהבים שכורתים ברית יחד, ולא קבלו עליהן כמו עיר שמקבלים בשביל השלום מס ושעבוד. ולפיכך אם לא היתה השבועה שנשבעו להם הנשיאים – היו הורגים אותם, כי עתה לא שייך שלום, כי שלום לא שייך רק כשהם בעיר והם פותחים להם מעצמם, זהו שיש לקבלם בשביל השלום. אבל אלו שכבר באו ישראל לעריהם, פשיטא שיאמרו שלום. ואין מועיל מה שמקבלים אחר כך מס ושעבוד, כי זה מועיל בשביל השלום, ולא בשביל שכרתו ברית להם:
אך כי יש ליישב תירוץ הרמב״ן שפיר, דכיון דשלחו אליהם לשלום ולא קבלו, שוב אין לקבל אותם, דהוי כמו שהתחילו עמהם במלחמה, שאם הם לא התחילו במלחמה – עיר אחרת התחילו במלחמה. ובודאי כאשר עיר אחת לא השלימה – גורמת שלא תשלים עיר אחרת גם כן, ועושה מלחמה. ואם עיר אחת משלמת – גורמת שעיר אחרת גם כן תשלים. ולפיכך אחר שהתחיל העיר הסמוכה להם במלחמה, נחשב שאותה שעדיין לא עשתה מלחמה גם כן התחלת מלחמה, ולפיכך לא יועיל אחר כך:
ומה שהביא הרא״ם מדמרבינן כנענים בתוכה (רש״י פסוק יא), ואם יש לקרות לשלום לשבעה אומות – פשיטא שמותר. אין זה קשיא, דפירוש הכתוב אף על גב שכבר קראו לכל שבעה אומות, ולא השלימו שבעה אומות, כדכתיב (ראו יהושע יא, יט) ״לא היתה קריה אשר השלימה״, ונמצא אחד מז׳ אומות בעיר אחרת שקבלו שלום, שמותר להחיותם, אף על גב כי שבעה אומות לא קבלו שלום. ומה שהביא ראיה ממה שאמרו (ספרי פסוק יח) ״ולא ילמדו לעשות ככל התועבות״, ׳הא עשו תשובה מקבלין אותם׳, ומה צריך ללמוד מזה, הא קרא ד״קראת אליה לשלום״ (פסוק י) איירי בשבעה אומות גם כן. אין זה קשיא, דהיא גופיה אתא לאשמועינן דקרא ״וקראת אליה לשלום״ איירי אף בז׳ אומות, שלא תאמר דווקא במלחמת רשות כתיב ״וקראת אליה לשלום״, ולא במלחמת מצוה. ועוד, הא בפרק אלו נאמרין (סוטה לה ע״ב) מוקמינן האי קרא דמקבלים אותם בגרים אם עשו תשובה, והא ליכא למילף מן ״וקראת אליהם לשלום״:
אך מה שפירש הרמב״ן דהא דקאמר בספרי על ״כי תקרב אל עיר להלחם עליה״ ׳במלחמת רשות הכתוב מדבר׳ – היינו דסיפא דקרא איירי במלחמת רשות, מה שכתב שאם עשתה מלחמה ״הכה תכה את כל זכורה״ (ראו פסוק יג), וזה איירי במלחמת רשות, דבמלחמת מצוה כתיב (פסוק טז) ״לא תחיה כל נשמה״, כך פירש הרמב״ן. ודבר זה לא יתכן, דהא מלתא לא הוי צריך לפרש, דבפירוש כתיב זה בכתוב
:אמנם אשר נראה ברור, כי בודאי יהושע קרא לשלום, מכל מקום לא נצטוה יהושע על זה, דכיון שהיו רשעים גמורים, ועשו כל התועבות (ויקרא יח, כז), יש להרוג אותם, ואין צריך לקרות אליהם לשלום, כי לא נצטוו לקרוא לשלום לרשעים. ואין מצוה לקרות לשלום רק לשאר אומות, שאין חייבים הריגה מחמת עצמם. ומכל מקום יהושע עשה זה מעצמו, כמו שעשה משה לסיחון ועוג, שקרא לו לשלום, אף על גב שלא נצטוו על כך, קרא להם לשלום (רש״י לעיל ב, כו). ואילו היו מקבלים עליהם שלום – היה מותר להם לקבלם, שהרי כתיב (פסוק יח) ״למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות״, ואם מקבלים עליהם שלום – הם כפופים תחת ידיהם, ואין רשאין לעבוד עבודה זרה, כדלעיל. רק שהשם יתברך חזק את לבבם שלא ישלימו, לתת אותם בידם (יהושע יא, יט-כ), כמו שחזק את סיחון (לעיל ב, ל). וכן משמע הא דקאמר בירושלמי (שביעית פ״ו ה״א) ׳יהושע קיים פרשה זו׳, ומה רבותא שקיים פרשה זאת, כיון שנצטוו על זה. אלא רוצה לומר שקיים פרשה זאת מעצמו מדרך סברא, והוא מדה טובה בלבד. והשתא ניחא הכל:

כי תקרב אל עיר, "When you approach a city, etc.⁠" Perhaps this paragraph alludes to something that Rabbi Shimon bar Yochai said in Zohar volume 2 page 62 that God sends man an additional soul to guide him on the right path and to save him from committing sins against Him. In our paragraph we may perceive God as addressing this additional soul telling it: "when you approach a city,⁠" i.e. the body of the human being whom you will inhabit which is kown as עיר. We know from Zohar Chadash Ruth page 97 on the verse in Kohelet 9,14: עיר קטנה ואנשים בה מעט, "there is a small city with few inhabitants,⁠" that the city Solomon speaks of is the human body. This additional soul may be the "miracle" needed to protect the Jewish soldier at the time he goes into battle as it helps stop him from committing sins which could result in his violent death in war.

The Torah was careful to write עליה, which here needs to be translated as "on her account.⁠" The idea is that this soul is intended to save the body from the evil urge; it is in line with the verse in Kohelet 9,14 which continues ובא אליה מלך גדול, (the small city) "against which a great king comes and lays siege to it, An insignificant looking wise man saves that small city from the onslaught of the great king using his wisdom" (compare Nedarim 32).

וקראת אליה לשלום, "and you call out to her: 'peace'.⁠" The meaning is that you do not immediately wade into the den of iniquity (your evil urge) and try to conquer it in one single frontal assault; rather you first suggest that it also give heaven its due, as a result of which it will experience great benefits. As a result the evil urge will allow that man has a duty also vis-a-vis heaven. After all, secular activities such as eating and drinking in this life also enable man to perform his spiritual tasks better. As a result of this accommodation with the evil urge one assures oneself of not losing one's hereafter altogether.

והיה אם שלום, It will be if "peace,⁠" etc. The word והיה as usual, refers to something joyful; here too, if your approach to the evil urge is in the manner we have just described so that you have opened the door a crack to spiritually positive values, God in His turn will open this door wide, i.e. והיה כל העם הנמצא בה, so that it embraces all the "people" i.e. the 248 bones and 365 sinews which man's body is constructed of and they will all become subservient to the soul (instead of to the evil urge). The body will then perform both the positive commandments and refrain from violating the negative commandments. ועבדוך, "and they will serve you,⁠" i.e. like a slave who is afraid of his master and will neither deviate to the left nor to the right.

כי תקרב אל עיר להלחם וגו׳. במלחמת הרשות הכתוב מדבר.

וקראת אליה לשלום – שגדול השלום.

להלחם עליה – ולא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה מיתת תחלואים.

כי תקרב אל עיר להלחם עליה – אמרו בספרי במלחמות הרשות הכתוב מדבר, ואין כונתם בזה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות, אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה הוא שחייבין לקרוא לשלום אפילו לשבעה עממין, שהרי משה קרא לשלום אל סיחון מלך האמורי, אבל ההפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה שצוה הכתוב ברחוקות להכות כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף הזכרים, ובערי העמים האלה יצוה להחרים גם הנשים והטף, וכך אמרו רבותינו בגמרת ירושלמי, אמר ר״ש ברבי נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו, מה עשה יהושע, היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה, מי שמבקש להשלים יבא וישלים, ומי שמבקש לילך לו, ילך לו, ומי שמבקש לעשות מלחמה, יעשה מלחמה, הגרגשי פנה, הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום, שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם הפילם הקב״ה וכו׳, וכך אמר הכתוב בכולם לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה וכו׳ (יהושע י״א י״ט), מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים עמם, ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום, שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו, אבל בערי העמים האלה נשאל להם לשלום ומס ועבדות, על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד עבודת אלילים, ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת שכבר נאסר לנו בעובדי עבודת אלילים לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם, ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד, ואחרי שיהיו משועבדים לנו, נגיד להם שאנו עושים משפטים בעבודת אלילים, בה ובעובדיה בין יחיד בין רבים, וכן מה שנאמר כאן למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם, ואמרו בספרי, הא אם עשו תשובה אינן נהרגין כשבעה עממים, הענין הוא, שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח, לא שיתגיירו להיות גרי צדק, ובמסכת סוטה אמרו שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם, הא אם עשו תשובה מקבלין אותם, וזה הענין שעשה המלך שלמה, שכתוב בו וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה וכו׳, כל העם הנותר מן האמורי החתי הפריזי החוי והיבוסי וכו׳ בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם, ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה (מלכים א׳ ט׳ כ׳-כ״א). והענין הזה כפי דין תורה עשו, כי קבלו עליהם שבע מצות בני נח, ודבר ברור הוא כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם, אלא שקיימם בעבור שקבלו עליהם ז׳ מצות בני נח, ומה שנאמר ולא יכלו בני ישראל להחרימם, לא על יכולת הגוף נאמר אלא על יכולת הנפש, מכל זה נמצאנו למדין שהיו קוראין לשלום אף לז׳ עממין, ושלא נצטוו להחרימם אלא כשלא יעשו תשובה:

לשלום – להרמב״ם (פ״ו ממלכים ה״ו) אחד מלחמת מצוה (ז׳ עממים) ואחד מלחמת הרשות (שאר אומות), אין עושין בהם מלחמה עד שקוראין להם לשלום עם קבלת שבע מצות שנצטוו ב״נ, וכתב הרמב״ן ולא הזכיר הכתוב קבלת ז׳ מצות, שכבר נאסר לנו בעע״א לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלהיהם, ונ״ל שבמלת שלום עצמו נכלל גם קבלת ז׳ מצות, כי שם שלום נגזר מן פעל שלם, שהוראתו שלימות ותמימות הדבר, כשנמצא כלו כמו שראוי להיות ולא חסר ממנו כלום (פאָללקאָממען) והנה המדבר שאינו שומע גם לז׳ מצות האלה שמכללם ע״א בהכחשת מציאותו ית׳ ושפיכות דמים ושאר דברי גנות, אין זה מכלל אדם, והיה מרצון הבורא ית׳ לצוות את ב״נ את שבע מצות אלה, לקנות עכ״פ שלמות זה לנפשותם, ולכן באה לנו הצווי לקרוא להם לשלום, בין שלום המדיניי וחברת ב״א, בין שלום נפשות עצמם, והם ז׳ מצות קנין שלמותם.

[קטו] כי תקרב אל עיר – לדעת רש״י והראב״ד הכל מדבר במלחמת הרשות כמ״ש כן תעשה לכל הערים הרחוקות, אבל לז׳ עממין א״צ גם לשאל לשלום, ולדעת הרמב״ם והרמב״ן מ״ש במלחמת הרשות הכתוב מדבר היינו מ״ש שיחיו הנשים והטף אבל פתיחת שלום מחויבים גם במלחמת ז׳ עממין, והגם שמסתימת הספרי פה משמע כדעת רש״י, הנה בבאורי לס׳ יהושע (סי׳ ט) בארתי שפשטות הכתובים משמע כדעת הרמב״ם ועי׳ בז״א האריך בזה, ומ״ש אל עיר ולא לכרך כבר בארתי ששם עיר בדיוק מציין עיר בינוני, ובכ״ז לא אדע מה ממעט שאין שום פוסק מזכיר דבר זה שאין מחויבים לשאול בשלום כשקרבים להלחם על הכרך, ובדוחק י״ל שבכפר א״צ להמתין עד שיקרב להלחם רק יפתח בשלום תחלה כי בשקרב אליו הוא כאלו נכבש, ובכרך אין לקרב אל החומה כמ״ש בש״ב (יא כא) למה נגשתם אל החומה:

[קטז] להלחם עליה – כבר בארתי יהושע (י כט) שיש הבדל בין לשון לחם עם ובין לחם על ובין לחם שאחריו ב׳, לחם שאחריו מלת עם מורה ששני הצדדים לוחמים זב״ז, לחם בהעיר מורה שעובר עד תוך העיר ולוחם בה, לחם על העיר מורה שהיא מוקפת חומה ועומד ולוחם מבחוץ, ובזה יאמר לפעמים שלוחם על העיר כשרוצה לכבוש החומה בחזקה ויאמר שצר עליה כשאינו יכול להפיל החומה וצר עליה בחיילותיו סביב להרעיבה ולהצמיאה ע״י שיתום האוכל והמים מן העיר וימסרו ביד האויב, וממ״ש להלחם עליה מבואר שעדיין אינו צר עליה להרעיבה רק רוצה לכבשה ומצוה לקרא תחלה לשלום וכשלא ישלימו אז וצרת עליה, להרעיבה ולהצמיאה:

[קיז] וקראת אליה לשלום – יש הבדל בין מ״ש ויקראו להם שלום (שופטים כ״א:י״ג), היינו שישראל הודיעו שמשלימין עם בני בנימין, ובין מ״ש פה לשלום דלמ״ד שמבקשים שהם ישלימו אתם, באשר הם מצדם נכונים לשלום ועז״א בקש שלום ורדפהו כי גדול השלום ויתר המאמר בא בספרא (פ׳ נשא) בברכת כהנים עיי״ש:

וקראת אליה לשלום: פירש רש״י (ד״ה כי תקרב אל עיר) ׳במלחמת הרשות הכתוב מדבר׳¹. והרמב״ם² הלכות מלכים (ו,א) כתב: אין עושין מלחמה בעולם עד שקורין אליה בשלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה³ וכו׳. וליטעמיה קאי⁴, שכתב בתנאי השלום (שם): אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהם נשמה והרי הן למס וכו׳⁵, וכך כתב עוד בפרק ח׳ הלכה ט׳: וכן עיר שהשלימה אין כורתין להם ברית עד שיכפרו בעבודה זרה וכו׳⁶. וא״כ תנאי השלום הן ג׳ דברים, היינו מס ועבדות וגירות לז׳ מצוות. ועל זה האופן היה התנאי ששלח יהושע⁷ אפילו למלחמת הכנענים⁸. אבל רש״י פירש שתנאי השלום אינו אלא מס ועבדות⁹, ובזה האופן מיירי כל הפרשה, וא״כ ודאי דוקא מלחמת הרשות, ולא שבעה אומות שבארץ ישראל¹⁰. והא¹¹ שרצה משה רבינו להשלים עם סיחון¹², לא¹³ היה אלא לשעה, שרצה תחילה לכבוש ולחלק ארץ ישראל ואח״כ עבר הירדן, כמו שכתבתי בפרשת דברים (דברים ב׳:כ״ד, ג׳:י״ב) שעל זה הענין נפלו כמה דברים ותוכחות¹⁴, אבל¹⁵ להניח לגמרי בשלום בארץ ישראל גוים עובדי עבודה זרה אי אפשר אפילו רוצים להיות למס ועבדות. מה שאין כן בחו״ל אם רוצין להשלים אין חוששין להם אם יעבדו עבודה זרה.

1. ומסיים רש״י: כמו שמפורש בענין (פסוק ט״ו) ״כן תעשה לכל הערים הרחוקות וגו׳⁠ ⁠⁠״. כלומר, לדעת רש״י ה״כן תעשה וגו׳⁠ ⁠⁠״ מוסב על כל פרטי הפרשה כולל פסוק זה של קריאה לשלום, שניתן להציעה רק במלחמת הרשות.

2. וכן הרמב״ן בפסוקנו (באריכות).

3. המשך: שנאמר ״כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום״. אם השלימו וקיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נח עליהן – אין הורגין מהם נשמה, והרי הם למס, שנאמר (פסוק י״א) ״והיו לך למס ועבדוך״... וזה נגד דעת רש״י כאן, ולפי הרמב״ם ״כן תעשה לכל הערים הרחוקות וגו׳⁠ ⁠⁠״ לא מוסב על כל פרטי הפרשה אלא רק מהשלב של ״ואם לא תשלים עמך״ (פסוק י״ב), שם יש ההבדל בין מלחמת רשות למלחמת ז׳ עממין האם מחרימים את כולם או רק את הזכרים וכו׳.

4. הרמב״ם לשיטתו ורש״י לשיטתו, כפי שמסביר רבינו.

5. המשך: שנאמר ״כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום״. אם השלימו וקיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נח עליהן – אין הורגין מהם נשמה, והרי הם למס, שנאמר (פסוק י״א) ״והיו לך למס ועבדוך״... וזה נגד דעת רש״י כאן, ולפי הרמב״ם ״כן תעשה לכל הערים הרחוקות וגו׳⁠ ⁠⁠״ לא מוסב על כל פרטי הפרשה אלא רק מהשלב של ״ואם לא תשלים עמך״ (פסוק י״ב), שם יש ההבדל בין מלחמת רשות למלחמת ז׳ עממין האם מחרימים את כולם או רק את הזכרים וכו׳.

6. המשך: ויאבדו את כל מקומותיה, ויקבלו שאר מצוות שנצטוו בני נח. שכל גוי שלא קיבל מצוות שנצטוו בני נח – הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו.

7. אחת מההוכחות שהביא הרמב״ן על-אתר לשיטתו (ולשיטת הרמב״ם), ונגד רש״י.

8. כמוזכר בירושלמי (שביעית ו,א), והביאו הרמב״ם שם כראיה לדבריו, וז״ל (ו,ד): ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו, שנאמר ״לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון״... מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו. הלכה ה׳: שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ...

9. רש״י בפסוקנו ד״ה למס ועבדוך.

10. כי ז׳ האומות הם עובדי ע״ז, ולכן לא ניתן להסתפק במס ועבדות ולהשאירם לשבת בארץ ישראל, ולכן כלל אין קוראין להם לשלום.

11. אחת מההוכחות שהביא הרמב״ן על-אתר לשיטתו (ולשיטת הרמב״ם), ונגד רש״י.

12. לעיל (ב, כו-כז) ״ואשלח מלאכים... אל סיחון... אעברה בארצך״... וזה לשון הרמב״ן: ולא היה עובר על עשה ולא-תעשה שבפרשה. הרמב״ן מבין שסיחון הוא אחד מ-ז׳ אומות שנצטוו עליהם ״לא תחיה כל נשמה״, כי סיחון נחשב מה׳אמורי׳, וא״כ קשה על רש״י. אך לכאורה גם על הרמב״ן קשה, שהרי לא דרש מהם מס ועבדות ופרישה מע״ז, אלא רק לעבור דרכם לארץ ישראל, וצ״ע.

13. על כך יענה רש״י.

14. לשון רבינו לעיל שם: ובאמת טוב יותר היה אם הניח סיחון לעבור בארצו, ולכבוש תחילה ארץ שבעה עממין שקדושה יותר...

15. סיום הסבר דעת רש״י.

התורה הקדושה דאגה אף לשמירת נפש האויב המנוצח. נצטווינו לפתוח תחילה בשלום. בספרי אמרו רבותינו שהכתוב מדבר במלחמת הרשות.

אבל מצינו לרבותינו שאמרו (השוה רמב״ן) שאפילו לכנענים הציעו ישראל תחילה שלום על פי התנאים המבוארים להלן בפסוק י״א (השוה ב׳:ט״ז ובמדבר כ״א:כ״א). הם היו צריכים לקבל עליהם שלא לעבוד עבודה זרה ולקיים כל שבע מצוות בני נח. רק אלה שלא רצו לקבל את התנאים האלה נצטווינו להשמידם, כמו שנאמר בפסוק טז⁠־יז. בירושלמי שביעית ו׳:א׳ ובויקרא רבה י״ז אמרו עוד, שנתנו להם את האפשרות לעזוב את הארץ, כמו שעשה באמת הגרגשי (השוה את פירושנו למעלה ז׳:א׳).

אלא שלפי זה צריך ביאור, מפני מה הוצרכו יושבי גבעון להערים בתחבולות כדי להשלים עם ישראל. הרמב״ן תירץ על זה כמה תירוצים: או שלא ידעו משפטם של ישראל בקריאת השלום, או שלא רצו מתחילה לשמוע לדברי יהושע ורק אחרי שנכבשו יריחו והעי פחדו ועשו עצמם נכרים, או שלא רצו להיות להם לעבדים אלא רצו להיות עמהם בעלי ברית.

לדעת הרמב״ם היה אסור לכרות להם ברית, מפני שהוזהרנו על כך בשמות ל״ד:י״ד. אבל הרמב״ן אומר, שמאחר שלא היה ספק שהגבעונים פסקו מלעבוד עבודה זרה, היו רשאים לכרות להם ברית, כדרך שהיו רשאים להניחם לשבת בארץ.

כי תקרב אל עיר – נצטווינו כאן לפתוח בשלום לעיר בודדת שאנו נלחמים עליה. יתכן שהטעם הוא, מפני שרוב מלחמות ישראל היו כנגד ערים בודדות. אבל עוד נראה לומר, שאפילו בשעה שהננו נלחמים עם כל העם, מכל מקום יש לנו לחוס על הערים הבודדות המבקשות להכנע לנו.

וקראת ... לשלום – השוה שופטים כ״א:י״ג.

כי תקרב – מלמד שבמלחמת רשות הכתוב מדבר¹ (ספרי).

אל עיר – אל עיר ולא לכרך ולא לכפר.⁠² (שם)

להלחם עליה – להלחם ולא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה במיתת תחלואים³ (ספרי).

1. דבר ידוע הוא שהלשון כי מורה בעלמא על רשות וכמ״ש במ״ר פ׳ צו פ׳ ט׳ כל המצות כתוב בהן כי תראה כי תפגע כי יקרא, אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה, ואם לאו אי אתה זקוק, וא״כ מכיון דכתיב כאן כי תקרב הרי בדבר רשות איירי, וע״ל בפ׳ ז׳ אות ל״ו.

2. נסמך על המבואר בסמוך דכתיב כאן ימים רבים פירשו שלשת ימים, ושיעור מצור כזה הוא רק לעיר בינונית, דלכרך גדול צריך שיעור מרובה ולכפר – שיעור פחות מזה, וע׳ מש״כ בפ׳ מסעי ובפ׳ ואתחנן בענין ערי מקלט דשם עיר כולל רק עיר בינונית. ויש שפירשו דלכרך א״צ לקרוא לשלום דמיד ימרדו, ולכפר ג״כ א״צ דמיד יכבשוה, ולפלא בעיני שנפקד דין זה ברמב״ם.

3. נראה דמדייק דכל אלה הדברים אינם כלולים במלה להלחם רק לצור, דבאופנים כאלה עושים מצור על האויב מסביב שיתום האוכל וכו׳ כנודע. ואמנם זה הוא רק בתחלה קודם שנדע אם יענו שלום, אבל אם לא השלמו אז צרים גם באופנים אלה, וכמש״כ בפ׳ הסמוך ואם לא תשלים עמך וצרת עליה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון